זהר ב, דף עח ע"ב ואיהו רזא. כלומר החשמל הזה בסוד יאהדונה"י כנזכר ירצה סודו איש תם תם מדת המלכות איש מדת הת"ת כעין איש האלהים ונק' תם המ' דתמן סיומא שסוף האצילות הגיע עדה ולא סוף המדרגות הקדושות אלא דתמן סיומא וקשרא דתפלין והענין שמרע"ה הי' משיג נבואתו בסוד הבריא' ורצה להשיג באצילות ממש ועם היותו באספקלרי' המאירה היינו שהיתה נבואתו נמשכת משם אמנם לעולם היה בסוד לבוש האצילות בבריאה ויותר מזה פי' ר"ש בפ' פקודי. ואו' ויעקב איש תם הוה יר' איש ואור מתלבש בתם והיינו איש יהו"ה תם אדנ"י קשר אדנ"י של תפילין שם יהו"ה וסוד ביחודם יאהדונה"י חשמל ומפני שיש חשמל למטה ויש תם למטה אמר ובדיוקניה קיימא רזא דחשמל ירצה בדיוקן אשר לו למעלה בסוד צורתו של יעקב חקוקה בלבנה ובאותו הדיוקן אשר לו שם הוא מצטייר רזא דחשמל פנימאה עילאה טמיר וגניז כמו שפי' לעיל. עוד אפשר לפרש פנימה ה' עילאה ו' טמירא ה' וגניז י' וכל נהורין סתימין עילאין שהם סוד י"ה תרין עטרין דירית מאבא ואימא והוא כוללם בסוד הת"ת שם יהו"ה ונפקי אל המ' להאירם אל עבר פניה בבריאה ואח"כ יורדים למטה אל הנפרדים ומשם יפרד והיה לד' ראשים ואוריאל שר הת"ת שר האור במזרח ולכך כלהו משריין נקטי אינון מפתחאן דההוא נהורא דנפקי מגו חשמל ובערך אורם הרב למעלה יקראו אלו מפתחות ושערי אורה היוצא מהאוצרו' העליונים. וההוא נהורא כליל בתרין נהורין שהם יהו"ה אדנ"י והם מיוחדים כזה יאהדונה"י והיינו או' ואינון חד: נהורא קדמאה הוא בבחינת הת"ת חוורא מצד לובן הרחמים ולא שלטא ביה עינא שאינו מושג כמ' אמנם הוא גנוז ביסוד וז"א וגניז לצדיקייא והוא נזרע למטה במ' ע"י היירוד והיינו אור זרוע לצדיק כדי שיהיו הצדיקים נהנים בו: נהורא תניינא היא המ' איהו נהורא מצד הימין ומנצצא מצד הת"ת בעל נצוצות מלהטא מצד אש הגבורה והוא כעין סומק דין רפא לא סומק ממש דין קשה. ואח"כ הוא ייחוד ב' המאורות יחד ומאיר זה בתוך זה ונעשה מאורם אור מזוג וז"ש ואתכלילו וגומר והוו חד. והא אוריאל שר הת"ת. ובגין דכליל כחדא איקרי תאומים שגם זה האור במוצאו כלול משתים כעין כללות ת"ת ומ' בסוד דו פרצופין. וע"ד שלטא וגומר הענין שהמזלות הם כחות שואבים כחם מלמעל' ויקרא המזל גשמי בשם המזל הרוחני והיינו או' ברזא דיליה תאומים. וביה אתייהבת אורייתא שגם היא תאומים בסוד תורה שבכתב ת"ת ושבע"פ מ' תאומים ולא יתפרדו שא"א זו בלא זו. ומכאן אתמשכן ששתי מדות אלו הם סוד ההנהגה וכל איזו מלאך שר ככב שיש לו שליטה אינו ממשיך האור משם והם משתלשלים זה מזה וזה מזה עד דסלקין בשמהן לאנהגא שאין ביניהם ובין המתנהג שום אמצעי. כל שאר מזלי לית לון פה מ' לשון ת"ת אלא נאחזים בענפי הספי' אבל חדש זה נאחז בסוד הייחוד. והגית בו יומם לשון ולילה פה וכולם יחד תאומים. ועל רזא דא שיש ביעקב סוד תאומי' פה ולשון והיינו איש תם כתיב והוא תומים. ואי תימא וגומר שלא אמר תאומים על יעקב לבדו אלא על יעקב ועשו א"א דהא וגומר ואין שבח לרבקה שיש רשע במעיה וז"ש ושבחא דא וגומר וכולא רזא חדא ענין תאומים יעקב לבדו ותומים יעקב וחסר א' להראות חברת הרשע: ניסן אברהם אייר יצחק זה מימין וזה משמאל יעקב לבדו כולל ימין ושמאל ברזא דסיון ועשו ג"כ כולל ימין ושמאל מצד החוצה והיא נאחז בשני חדשים שהם דין ונאחז בהם הנחש החצוני וכדמסיק שהוא תופש שני חסרונות של לבנה מי"ז בתמוז עד ט' באב ואין לו באלול סוד היסוד חלק כלל שאפי' תשלום אב אין לו כ"ש באלול ולזה נוהגין בט"ב לערב נחמה להראות שאין לו עוד אחיזה בקדש וז"א אתפרשא לחודא וסטא לסטרא אחרא להיות לו חלק בחצונים לעם תלתאי עשו משמאל וישמעאל מימין ישראל באמצע. בדרגין תליתאי שהם כהנים מימין לויים משמאל בקדושה ישראל באמצע. תורה תליתאי תורה מימין תורת חסד. נביאים לשמאל היתה עלי יד ה' וכיוצא וכתובים באמצע סוד היסוד ומ' קו אמצעי וכולא חד כל הענייני' כאלו הם אחד בסוד חגת"ם ומאחדים בת"ת:
זהר ב, דף עח ע"ב בחדש השלישי וגומר כניש קב"ה קבץ כל מציאו' השתלשלותם המתים עם החיים מתחלת שורשם ויחוסם ואין בהם שום פגם. זרעא קשוט ממש אמת מהת"ת מפני אמתות שלשולם. השתא שהם מיוחסים במדת אמת אנא בעי למיהב אורייתא מת"ת לישראל שהם אמת בת"ת:
זהר ב, דף עח ע"ב ומשה עלה אל האלהים וגומר קשיא ליה וכי אפשר לו' כזה לז"א דהיינו שעלה לאתר דפרישן גדפוי דשכינתא וכנפי השכינה היינו לשון כנופיא הם המלאכים הנקר' מחנות שכינה ביצירה ולא שעלה משה למרום אלא שנטה שמים והציען על ראש ההר ועלה ההר ונעשה בו מדרגות מדרגות ואלו הם המחיצות שדרך בם משה עולה וההר עולה ורקיעים נפתחו עד שנדבק ראש ההר בכסא הכבוד שעליו נאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וסיני עצמו נעשה מחיצות מחיצות ושמים נטו עצמן והר עולה דרך חלונות שברקיעים שבקע קב"ה מתיישרן באתרייהו שורשי הספי' הם מאירות זו בזו ואין עקימה ולא פגם מונע בין זו לזו. עלמין כולהו מה שהם למטה מאצילות עד עשיה בחידו מצד הבינה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עח ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. בחדש השלישי וגומר תאני ר' חייא וגומר לדייק מי הגיד לו לר' חייא דרוש זה וכן לר' יוסי א"ר יהודה אפשר במה אשר נעיר בפסוק או' תחלה ויסעו ויחנו ויבאו דרך סתם ובבואם אצל ההר הזכיר שמם כאומרו ויחן שם ישראל. ועוד או' תחלה לשון רבים ואח"כ ויחן ולכן פי' כי בזמנא דמטו לטורא דסיני וגומר אז כניש להו וגומר ולא אשכח בהו פסלו וגומר ולכן בבואם נגד ההר כי אז כניש להו וחזא דלית בהו פסול אז הזכיר שמם לומר כי כללם בלשון יחיד לרמוז מ"ש במקום אחר כי הגוים מעורבים ולכך נק' בלשון רבים נפשות עשו אבל ישראל נק' נפש א' ע' נפש. ואו' כניש וגומר יובן במה שכתבתי בפ' במדבר דף קי"ז כי א' מהפעמים שנמנו ישראל היה קודם קבלת התורה וזהו מ"ש שם בעא קב"ה לממני חיילין דאורייתא וגומר ע"ש וז"א כאן כניש קב"ה לזרעיין ר"ל אסף המשפחות יש' ומנה אותם ובכל משפחותם לא נמצא פסול. ואו' משיך להו ברחימותא וגומר יובן במה שקראם בני ישראל כנזכר ותגד לבני ישראל והיה די במ"ש כה תאמר לבית יעקב אבל הכוונה להזכיר זכות האבות לומר כי אהב אותם בשביל אבותם כי בני ישראל הם וגם בשביל עצמם והראיה היא האותות שעשה עמם כנזכר אתם ראיתם אשר עשיתי וגומר. והנה ר' יוסי הרגיש קושיא הנז' כפל ותגיד לבני ישראל וגם שנותו את טעמו בלשון הגדה ולכן פי' כי אמר לו הקב"ה כי בזאת ידע כי שליח נאמן הוא במה שישתדל עד ימשיך ישראל לעבודתו וז"א במלה דא הוי לי שליחא מהימנא כלומר בדבר זה היה לי שליח נאמן שהוא שתמשיך את ישר' אחרי עבודתי ויהיה פי' ותגיד ותמשיך כי משכו תרגומו נגידו וכן הגדה נק' ע"ש שמושכת את הלב:
זהר ב, דף עח ע"ב ומשה עלה וגומר הוקשה לו כי אם משה עלה למעלה במקום אשר שם האלהים א"כ היאך קראו ה' מן ההר שהוא למטה אם עלה כבר למעלה אצלו ולז"א כי זה יובן מפסוק ויט שמים וירד כי השמים העליונים הורידן הקב"ה למטה בהר ושם פירשה השכינ' כנפיה לקבל את ישראל ושם עלה באופן שהיא עליה לגבי משה כי עלה למעלה אצל השכינה בשמים ממש ואצל הקב"ה נק' ירידה כי הוריד השמים על ההר.
זהר ב, דף עח ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ואיהו רזא דאיש תם. השתא פירושא קא מפרש מאי הוא:
זהר ב, דף עח ע"ב נהורא דנפקא מגו חשמ"ל. ואמר ואיהו רזא דאיש תם כי תם הוא במלכות כדלקמי' ויעקב איש תם כלומר ויעקב הוא בעלה דההיא תם:
זהר ב, דף עח ע"ב וקשרא דתפילין. היא מדת המלכות המתקשרת עם הת"ת כנזכר בפ' פנחס דף רל"ו:
זהר ב, דף עח ע"ב ויעקב איש תם. כלומר ויעקב ת"ת שהוא המניח התפילין הוא איש תם:
זהר ב, דף עח ע"ב ובדיוקני' קיימא. ה"ג. ופי' שזה יעקב צורתו חקוק בהם וזה שהוא המלכות כדרז"ל צורתו של יעקב חקוקה בלבנה:
זהר ב, דף עח ע"ב רזא דחשמ"ל. הכי הוא המשך הלשון:
זהר ב, דף עח ע"ב ובדיוקני' קיימא [רזא] דחשמ"ל פנימאה עילאה טמיר וגניז. ופי':
זהר ב, דף עח ע"ב בדיוקני' דאיש תם זה שהוא הת"ת כנזכר:
זהר ב, דף עח ע"ב קיימא רזא דחשמ"ל וגומר דהיינו בינה המתלבשת בת"ת כנודע וז"ש:
זהר ב, דף עח ע"ב ובדיוקני' קיימא. א"נ צורת הבן דומה לאביו ואמו:
זהר ב, דף עח ע"ב וכל נהורין סתימין עילאין. היינו אורות ג' ראשונות וזהו:
זהר ב, דף עח ע"ב נהורין. מצד הבינה:
זהר ב, דף עח ע"ב סתימין. מצד החכמה:
זהר ב, דף עח ע"ב עילאין: מצד הכתר:
זהר ב, דף עח ע"ב וההיא נהורא. ת"ת:
זהר ב, דף עח ע"ב כליל בתרין נהורין. חסד וגבורה בסוד שמים אש ומים וז"ש:
זהר ב, דף עח ע"ב ואתכלילו תרין נהורין כחדא. ומפרש ואזיל מה הם תרין נהורין:
זהר ב, דף עח ע"ב נהורא קדמא'. וגומר נהורא חיוורא. מצד אור החסד:
זהר ב, דף עח ע"ב מלהטא בגוון סומק. דהיינו מצד הגבורה:
זהר ב, דף עח ע"ב ובי' אתייהבת אורייתא. תורה שבכתב ותורה שבע"פ תאומים:
זהר ב, דף עח ע"ב דרגין לתתא. דהיינו מזל תאומים שהוא מכלל י"ב מזלות שברקיעים הללו נק' כן ע"ש תאומים עליונים:
זהר ב, דף עח ע"ב כי כל שאר מזלי לית לון פה ולשון:
זהר ב, דף עח ע"ב וא"ת והרי בתולה וי"ל כי קול באשה ערוה וראוי לה שלא לפטפט כאלו אין לה פה כי לכך נבראת האשה ממקום צנוע כדרו"ל (ובן) [וכן] היא פטורה מלעסוק בתורה:
זהר ב, דף עח ע"ב פה ולשון כלילין כחדא. כנגד ת"ת ומלכות שהם תורה שבכתב ושבע"פ כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף עח ע"ב ועל רזא דא כתיב והנה תומים בבטנה. על יעקב קאמר:
זהר ב, דף עח ע"ב תומים. ע"ש שהוא קשור בת"ת שהוא כליל תרין נהורין תאומים. ה"ג אי תימא דבגין תרווייהו וגומר:
זהר ב, דף עח ע"ב אסתלק מתמן אל"ף כי אות אל"ף מור' על הייחוד ועשו הרשע הוא מעולם הפירוד ולכך נסתלק אל"ף:
זהר ב, דף עח ע"ב יעקב נטיל ברזא דילי' תרין ירחין ניסן ואייר: שהם אברהם ויצחק חסד וגבורה. וסיון יעקב ת"ת:
זהר ב, דף עח ע"ב ואפי' אב ט' יום וגומר ה"ג: תורה נביאים וכתובים ה"ג. ה"ג פרשתא דא בהאי קרא אוקמוה ליה תאני ר' חייא. וה"פ פרשה זו כולה פי' אותה תאני ר' חייא. כלומר. בתוספתא של ר' חייא כשבא לפרש האי קרא דבחדש השלישי אגב קרא דא פי' המשך כל הפרשה כמש"כ בס"ד:
זהר ב, דף עח ע"ב לזרעין. לכל משפחות בית ישראל.
זהר ב, דף עח ע"ב כלהו בני קשוט. כלומר כלו זרע אמת כדי ליתן תורת אמת לעם אמת וז"ש:
זהר ב, דף עח ע"ב אמר קב"ה למשה השתא אנא בעי למיהב אורייתא לישראל. תורה לישראל שהם ישראל באמת בלי שום תערובות ונפקא לי' מדכתיב ויחן שם ישראל דיתירה הוא ולכך סמיך לי' ומשה עלה לקבל התורה. א"נ מדקאמר כה תאמר לבית יעקב וגו' דמלה יתירה הוא לכך פי' ואמר ותגיד לבני ישראל כלו' תגיד להם התורה בשביל שהם בני ישראל זרע קשוט:
זהר ב, דף עח ע"ב משוך להו ברחימותא דאבהן. וגומר נפקא לי' מויקרא אליו ה' מן ההר מאי ויקרא (הר) [צ"ל הרי] עלה אל האלהי"ם לזה דרש ר' חייא ואמר הגם שכבר עלה אל ההר קראו שיזדרז בדבריו אלו. הא':
זהר ב, דף עח ע"ב משוך להו ברחימותא דאבהן היינו אומרו מן ההר שהאבות נק' הרים והכוונה לזרז למשה שיזכור להם איך הם בני אבות הקדושים שקיימו את התורה כולה כדרז"ל וראוי לבנים ללכת בדרכי אבותם: [נ"ל דצ"ל הב'] ברחימותא דרחימנא להו. נפקא לי' מדכתיב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כלו' ראו חיבתכם לפני כי כמה ענינים עשיתי בעבורכם שכל זה יורה על האהבה העצומה שיש לי עמכם:
זהר ב, דף עח ע"ב ואת הוי לי שליחא מהימנא. וגומר נפקא לי' מיתורא דקרא דכתיב אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שהכי) [כ"כ שהרי] אמר לו כה תאמר אל בית יעקב כלו' דברים כהוייתן א"כ מאי תו אלה הדברים אשר תדבר וגומר אלא ודאי לדרשא קא אתי והוא לזרז למשה שידבר אותם הדברי' ממש שהם מושכים את הלב לא בדרך עצלות שכן השומע מתפעל מן הדברים כפי תנועת המדבר וזהו אשר תדבר כלו' בדבור בקושי בקול רם ובזה תמשיך לישראל אבתראי:
זהר ב, דף עח ע"ב לאתר דפרישן גדפוי. דהיינו אל המקום אשר היה הכבוד מחופף וזה שהכריח מדכתיב:
זהר ב, דף עח ע"ב ויט שמים וירד. מלמד שהרכין הקב"ה השמים על הר סיני כדפי' רז"ל במדרש. ה"ג ומשה עלה תאנא א"ר יהודה כל זמנא וגומר.
זהר ב, דף עח ע"ב וכל עובדין מתיישרן בקיומייהו כד"א את מעשה ה'. וגומר:
זהר ב, דף עח ע"ב דגלופי מלכא: חקיקות המלך והם הי' ספירות שיצאו מן הבינה שהוא מלכא עילאה:
זהר ב, דף עח ע"ב מתיישרן באתרייהו. פי' שהיו המדות מיושרות איש על עבודתו איש על מקומו זה יפעול החסד בצד כללות הגבורה וכן הגבורה תפעול ע"י כללות החסדים ובכן ההנהגות מתנהגות בהמזגה באופן שהמדות הם מיושרים באתרייהו בלי התגברות זו על זו יותר מדאי כי אם שנכללו זו בזו בכללות מתוק ע"י המכריע בין ההנהגות ולכן בהנהגות הללו הממוזגות:
זהר ב, דף עח ע"ב עלמין כלהו בחידו. וכן בעולם התחתון הזה יוצאים בפועל כיוצא בהם והעולמות שמחים לא רוב טובה שלא יבעטו ולא רוב פרעניות שלא יוכלו לסבול וז"ש:
זהר ב, דף עח ע"ב וכל עובדין מתיישרין בקיומיהון דהיינו על הנהגה המוסכמת מלמעלה כך נעשה מלמטה והכריע מדכתיב:
זהר ב, דף עח ע"ב את מעשה ה' כי נורא הוא. דהיינו המעשה וההנהג'. שמנהיג בה העולם היא ממוזגת ומושלמת וזהו:
זהר ב, דף עח ע"ב שלימא דכולא.
זהר ב, דף עח ע"ב כד"א האל הגדול והנורא. כלו' כי ע"י ת"ת הנק' הנורא המשלי' בין הקצוות שהוא האל הגדול הגבור חג"ת ומכריע ביניהם וזהו והנורא שלים ע"ש שמשלי' בין הקצוות:
זהר ב, דף עח ע"ב כך כל עובדין דקב"ה שלימין בשלימו בקיומא שלים. שע"י כך ההנהגה מתקיימת כנזכר. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף עח ע"ב גליון וע"ד באורייתא והגית בו וגומר אעפ"י שטלה ושור ודומיהם יש להם פה ולשון מ"מ דיבור אין בהם והוא כח הדבור וכמו שת"א רוח ממללא גם יעלה בפנים השנים ממזל תאומים אדם בידו כלי נגון מזהב והוא מזמר בו וכן בפנים השלשיים יעלה צורת אדם ובידו כלי נגון ומיתרים מזהב וגומר ככתוב בספרי התכונה מה שאין כן בשאר המזלות' עכ"ל:
זהר ב, דף עט ע"א שלימו דמהימנותא בסוד הסולם וענין המרכבות שראה בחלום ראה שלמות האצילות בכללותו וכח השוה לדבר ותמורתו וייחוד וקשר השיג שם באצילות מצד המקום. ובכל אתר דהוי שלמותא וגומר שמלת נורא בת"ת בהיותו כלול שני קצוות אי הכי הקשה א"כ הוה לן לתרגמו שלימו כענין יעקב איש תם גבר שלים. ותירץ דכולא חד שהשלמות מטיל אימה בלב המשכיל הרואה השלם א"כ באו' נורא הורה על היות שם שלמות המטיל אימה ויתחזק הענין הזה שכל מקום שלם יקרא נורא וז"ש ובכל אתר דהוי וגומר עד שמטעם זה שב מלת נורא גדר לייחס השלם ואין שלמות אלא בת"ת שפועל ימין ושמאל בשלמות כנזכר:
זהר ב, דף עט ע"א תאנא מי עלה שמים וגומר א"ר יוסי וגומר הוא תנא האי בשם רבותיו והוא אמר מעצמו דרך אחר קרוב לזה ד' קמירי עלמא הם ד' יסודות רוחניים. ור' ייסא לא עמד בסוד דבריו שראה שפי' ג' דרכים בענין א' מורה שפעם היה אומר כך ופעם כך ור"ש אמר הם ג' עניינים באצילות. ור' ייסא מתחיל היות שלא היה מן החברים הקדמונים ולא עמד על סוד הדברים ור"ש בעל אוצר סודות התורה שכחו ולהכי מייתי האי עובדא דבתר הכי שלא היה בקי ר' ייסא כ"כ. שפיר קאמר בענין הראויות וסדר דבריו כך והכי הוא כפי הסוד ועם היות שהם ג' פירושים כלא חד מלה שכל הפירושי' יתקיימו בספי' למעלה וז"ש וכולהו מילי אתקיימו בקב"ה והכל עולה לענין א':
זהר ב, דף עט ע"א אתרגיש שלא נכנס בסוד דברי ר' יוסי עד שהעירו ר"ש בדבריו אלה. ועוד נזכר קצת הענין למד דהיינו בהבראם באברהם דהיינו אמרתי עולם חסד יבנה א"כ כשאמר מי הקים כל אפסי ארץ באברהם היה לו להבין מי בינה ע"י החסד הקים כל אפסי ארץ להמציא המציאות ומזה נכנס אל שאר דברי ר' יוסי. סיפיה דקרא במדות א"א דמה שייך שם בנו כדמסיק ואיהו פועל צד תמיה מה שמו ידעת כלומר כלום ידעת על סוד שמו אמנם שם בנו לא יתיישב אצלי כלל. והפי' האמיתי הוא מה שמו פי' שם החכמה הוא שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א העול' מ"ה וסוד י' אותיותיו י' ספי' המתפשטות מהחכמה ואם יהו"ה הוא בת"ת בלי מילוי ולפעמים יתמלא ועולה מ"ה ונעשה מ"ה שם בת"ת הוא מכח שהוא בן לחכמה והיינו בני בכורי ישראל בסוד החכמה קדש לי כל בכור והוא ענין ישראל אשר בך אתפאר בסוד שהוא מתפאר בפארות בענין החכמה ומה שהיה יהו"ה שענפיו מעטים נעשה יו"ד ה"א וא"ו ה"א שענפיו מרובים בסוד החכמה ואורה המתפשטת בו וז"ש והוא ברזא עילאה בבחינתו בסוד הדעת העולה אל החכמה איקרי בנו והיינו חכמה לעילא ת"ת לתתא כנזכר במקדשו לגבייהו ששניהם הם מתייחדים ונקרבין למ' דהיינו מקדש המתייחד עם הת"ת ועם החכמה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עט ע"א והרא"ג ז"ל כ' שלימו דמהימנותא היינו הת"ת המשלים בין הקצוות שנראו שם עמו וכמה דכתיב והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הרי חג"ת:
זהר ב, דף עט ע"א שלימו דמהימנותא. כגוונא דלעילא ג' אבות במקומם הרי חג"ת והביא דרש זה לומר אי ליעקב שהי' יחיד ירד האלהות ונתראה אליו כנזכר כ"ש למשה ובני ישראל שכבר בהתקרבן לפני הר סיני לבד פסקה זוהמתן. עכ"ל הרא"ג ז"ל: