זהר ב, דף עט ע"ב מחצדי חקלא המ' הוא שדה ושביליו הם סודות התורה והיא מגדלת הסודות ואותם קוצרי השד' הם החכמים השואבים רוח הקדש משם ומחדשים בתורה הם קוצרים הסודות ומושכים אותם למטה:
זהר ב, דף עט ע"ב כולא אחזיאו לך ואלו היית בקי היה לך להבין מה שמו ומה שם בנו וגומר ושעור הכתוב מי וגומר שהיא הבינה פעלה הפעולות האלו וכיצד בכח החכמה ע"י הת"ת וז"ש מה שמו השופע לבינה ומה שם בנו המקבל משתיהן כי תדע ותייחד שלשתם אז יצא מי עלה שמים וגומר זכאה חולקיה דמשה דזכי ליקרא דא וא"ת שמא לא זכה אלא בשביל צורך התורה להוריד ולא כדי זכותו לזה אמר דאורייתא אסהידת בגיניה ומשה עלה מצד עצמו.
זהר ב, דף עט ע"ב סלקין לעותרא ירצה תחלת עלייתם לעושר בלבד ואח"כ משם עולים לרבו להיותם שרים ונכבדים ואח"כ הם עולים להיותם מלכים הרי ב' עניינים עולים לענייני העולם ועולים מעט מעט אבל משה עלייתו בענין הקדושה. ועלה בבת א' והיינו ומשה עלה אל האלהים לא עלה תחלה למיכאל ואח"כ למעלה ממנו אלא מיד אל האלהים אל המעל' הגבוה':
זהר ב, דף עט ע"ב ר' יוסי אמר יותר מזה היה הענין כי לא היה העלי' אל האלהים לבד אלא עלה מצד עצמו אל האלהים אמנם מצד הקב"ה העלהו אל הת"ת יותר ממה שזכך עצמו וז"ש ויקרא אליו ה' הוא נתקרב מעט וקרבהו הב"ה הרבה:
זהר ב, דף עט ע"ב ר' יצחק פתח אשרי תבחר וגומר דקב"ה אתרעי בהו היינו תבחר ולא שיזניחהו הקב"ה במקום שבחרו אלא אח"כ יקרבהו אל המעלה יותר והיינו ותקרב וז"ש וקריב לי' כדי שישכון חצריך והיינו למשרייה גו היכלא קדישא דהיינו בית המקדש ומפני שאין שם שכונה לשום אדם אמר כי מלת ישכון ירצה למשריה בגו היכלא קדישא וענין תמידותו בחינתו שם יקרא שכונ'. ופי' טעם האושר בזולת שהיא מעל' נפלא' יש לה מעל' נעלמת דהיינו דכל מאן דאיהו איתרעי ביה לפולחני' רשים איהו מרשימו דלעילא דהיינו סוד חוט אור המשוך על הנבחר להיותו אות בכל צבא מעלה ומטה למנדע דהאי הוא אתבחר מקמי קדישא עילאה ולכך רושם הנמצא בו הוא מהיסוד שהוא הרושם כדי שיהיה אות שבחרו קדישא מצד החכמה עילאה מצד הבינה ואפשר דהיינו טוב ביתך שהוא היסוד ומה הנרצה באותו רושם דעייל בלא בר וז"ש וכל מאן דאשתכח ביה ההוא רשימא אעבר בכל תרעין כשתפלתו או נשמתו עול' אין שרי השערים מעכבין עליו אלא הוא עול' פנימ' אל היכל קדש הקדשים וז"ש קדוש היכלך הוא קדוש הנכנס להיכל ואין מוח' בידו כשאר הנכנסים שצריכין ליתן חשבון:
זהר ב, דף עט ע"ב ר' יהודה אמר זכא' וגומר דעלי' כתיב אשרי תבחר ותקרב אמנם ישכון הוא שכרו שישכון חצריך וע"י נשבע' כל יש בטוב דהיינו התור' בית יעקב אלין נוקבי שהם בית יעקב בית אל הת"ת. בני יש' נצח הוד ודאי מרכבת הזכרים:
זהר ב, דף עט ע"ב רש"א מפרש לדרך זה גם ותגד ותאמר. כ"ה שהיא המ' תאמר יהיה בחינת הנקבה אמירה דהיינו אמירה זו אשה לאמר הן ישלח איש את אשתו ועם היות שיש דיבור קשה הימנה אין ספק שהדבור היא במ' והאמירה סטרא דדינא דהיינו בשש קצוות ששם מצוי הדין אמנם הגדה מחכמה ולכך כולא רחמים ואהבה דהיינו המשכת הרחמים מחכמה שמשם נמשך השפע אל הברית דהיינו ויגד להם בריתו וכן הגדתי וגו' היינו שהשפיע והמשיך אל הת"ת ואל המ' משפע החכמה.
זהר ב, דף עט ע"ב דזרעא קדישא שהם ישראל זרע קדש ודאי הם מתייחסים במציאות נשמתם אל ארץ הקדושה שיהיו משורשים בקדש העליון ונטועים בקדש התחתון והאומות טמאים נמשכים מהחצוני הטמא הם ג"כ מתייחסים אל הארץ הטמאה ולכך הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה גרוע מהגוי כי הגוי יש לו שר ואלוה שהוא נתפס בו ברשות החצונים אויר ארץ העמים הטמא ששם שליטת שרים חצונים אמנם ישראל אינם נאחזים בחוצה והקדושה אינה נמצאת אלא בא"י נמצא ישראל שהוא קדוש הדר בחו"ל הטמאה אין לו אלוה ולא שר אלא עצור ועזוב וז"ש זרעא קדישא ארעא קדישא שכינתא הם ג' מתייחסים ויורד שכינה קדושה על זרע קדוש בארץ קדושה:
זהר ב, דף עט ע"ב משום דהא משה וגו' הענין לפי שהטעם שלא נכנס מרע"ה בא"י היה שהוא מעלמא עילאה דהיינו יובלא וארעא קדישא היא שמיטה א"כ הא בהא תליא מרע"ה לא נכנס לארץ שהיא שמיטה לכך הי' אומר כנגד הנכנסים ה' אליך שהם נאחזים בארעא קדישא שמיטה ולא יובלא וכשבא להזכיר יובלא הוה אמר ה' אלינו שמשם שואבים ישראל שפע ע"י שמיטה.
זהר ב, דף עט ע"ב אלא אינון בעיין לאחזאה וגומר ולכך היו אומרים כנגד מדת הכהן שהוא בחסד שעל צד החסד באתי אל הארץ לא בדין. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עט ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. והכי אשכחנא בפומאי פי' כי מלבד מה שראהו כתוב בספרא דאגדתא ג"כ כשקם מן השכיבה נפל בפיו פסוק זה שהיה אומר בפיו חכמה ות"ת במקדשו. חכמה שמו ת"ת בנו כבר ידעת כי הענין הוא כי הת"ת הוא ממש גלגול אדם הגדול חכמה עילאה והכל א' שזהו סוד בני בכורי ישראל כי הבן ממלא מקום אביו הוא וזהו סוד שופרי דיעקב מעין שופרי דאדם: והנה ר' יוסי לא הי' יודע איך שמות שניהם א' וכמ"ש הפסוק מה שמו ומה שם בנו כי שמו ושם בנו הכל א' ולכן עתה שראה כתוב חכמה ות"ת אז הבין איך שניהם שוים כי בין שניהם כל א' בגי' ישראל כי במספר קטן שניהם שוים בגי':
זהר ב, דף עט ע"ב ומשה עלה אל האלהים וגומר תאני ר' יהודה ת"ח מה בין משה וגומר כי הוקשה לו כי מי נתן רשות למשה לעלות ואם קראו ה' איך נכתב קריאתו אחר עלייתו. ועוד כי אחר שעלה למה קראו לז"א כי אין הדבר עלייה ממש כי אם כלשון עליון ומעלה כי שאר העולם מתעלים ע"י עושר וכבוד אמנם משה נתעלה עם האלהים וביאר איך הוא ואמר כי הנה ויקרא אליו ה' וגומר ור' יוסי הרגיש קושיות הנז' גם שינוי הכתוב דהל"ל ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו אלהים ותירץ ע"ד הבא ליטהר וגומר כי משה ביקש לעלות ונתאוה לעלות שם אל המ' וכראות השי"ת תאותו אז סייעו יותר ונגל' אליו במדרג' יותר עליונ' שהוא הת"ת הנק' ה' לעשות שליחות זה.
זהר ב, דף עט ע"ב ר' יצחק פתח אשרי תבחר וגומר ר"י ור' יהוד' חולקים על מי נאמר פסוק זה ור' יצחק ביאר כי פסוק אשרי תבחר נאמר על יש' כי כן ויקרא וגו' כד תאמר אל בני ישראל וגומר אתם ראיתם וגומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגומר וקרבן לעבודתו אמנם ר' יהודה ביאר כי הוא יותר פרטי והוא במשה הנבחר מישראל כאו' ויקרא אליו ה' וקראו ובחרו לעבודתו וכדכתיב ונגש משה וגומר ומשה נגש וגומר וז"ש הה"ד ויקרא אליו וגומר כלומר קרא לו ולא להם א"כ הוא הנבחר ועליה איירי קרא ונלע"ד כי חסר כאן וצריך לחזור לתפוס פסוק ויקרא אליו וגומר פעם אחרת כדי לפרשו ונמשך עם מה שיבא אחריו אלין נוקבי וגומר כי אינו ענין נמשך אל האמור. והענין כי הוא הרגיש כפל הפסוק עם שינוי בית יעקב בני ישראל ולכך ביאר כי בית יעקב הם נוקבי שהם הבית כד"א חכמות נשים בנתה ביתה ובני ישראל הם דכורין שהם בנים וזה יתבאר יותר למטה והנה ר"ש ביאר יותר לשון הפסוק כי כה תאמר על המ' כמו שהביא ראיות והנה הנקבות באות מצדה ולכך סמך כה אל בית יעקב ולכן ג"כ הזכיר בו אמירה והוא כי להיות שכל דבר צריך אל שפע עליון ממנו ולכך הנשים הבאות ממלכות שהיא דין צריכות עתה בזה אמירה שהוא סוד רחמי הת"ת כנודע כי אמירה בת"ת. אמנם בני ישראל שהם בת"ת צריכים אל שפע עליון והוא מצד החכמה וזה כלל בזוהר כי כל לשון הגדה היא מהמשך החכמה למטה כנז' בפ' האזינו על שאל אביך ויגדך דף רצ"ח ב' ויגדך והוא יגלה לך עומקא דחכמתא וכן בדף פ' ותגד לבני ישראל לאחזאה חכמתא וכן בשיר השירים על פ' הגידה לי שאהבה נפשי. וזה יובן מתיקונין דף מ' ומ"ו כי ג"ד הם ז' ספירות תחתונות הכלולות ביסוד המושך השפע לכלה כי תרגום משכו נגידו ובהמשכו טפת מוח שבחכמה שהוא יו"ד נעשה גיד עיין שם וזה פי' ותגד לבני ישראל כי צריכין המשך שפע החכמה ואם נרצה להמתיק הענין כי גד הם נצח והוד נק' בני ישראל שהוא הת"ת ודי. ושאל ר' יצחק דהל"ל לה' אלינו ולא יוציא עצמו מן הכלל לז"א לו רשב"י כי קושיא זו היא בכמה פסוקים ותירוץ אחד לכולם והוא כי ידעת סוד קשר ישראל זרעא קדישא עם א"י ארעא קדישא והשכינה אין לה ישיבה אלא באתרה ומקומה שהוא מקום א"י שאז נקשרים ישראל עם ארץ ישראל תחתונה ועליונה כי זהו טעם הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה ולכן כינה שם האלהות לנכנסים בא"י וע"ד זה ביאר פ' הגדתי היום כי חוזר אליך לכהן והוא סוד החסד העליון שהוא כהן גדול ולכן אומר המביא הבכורים כי מה שזכה לבא אל הארץ הוא בכח החסד הנק' ה' אליך מיוחס אלוה הכהן וז"א הגדתי היום וגומר כי באתי אל הארץ. ועתה חזר אל הדרוש הא' כה תאמר וגומר. כי בית יעקב הוא השכינ' ובני ישראל הם הת"ת וביאר דהא יעקב וישראל תרין דרגין כי ישראל נק' בסוד עלייתו בחכמ' כי כן הי' קרוי ישראל בעת שוכבו עם לאה הרומזת בבינ' ודי בזה והסוד י"ש רא"ל כי יש הוא חכמ' יש מאין חכמ' מכתר וגם ממנה רל"א שערי התור' שבס' יציר'. ובזה יהי' נכון מלת ותגד ע"ד שפי' ודי בזה והביא ראי' מן ויגד לכם את בריתו ממה שפי' כי גיד הוא סוד יוסף הנק' ברית המושך היודמן החכמ'. כה תאמר לבית יעקב לההוא אתר דאתחזי להו וגו' זה יובן מפ' תצא דף רפ"א ב' ביארתיו בפ' ויצא דף קמ"ז ב' ע"ש. עכ"ל:
זהר ב, דף עט ע"ב והרא"ג ז"ל כ' מכאן אמרו הבא לטהר מסייעין אותו דכתיב ומשה עלה אל האלהים מה כתיב בתרי' ויקרא אליו ה' דמאן דבעי לאתקרבא מקרבין ליה. אעפ"י שהדברים הם כפשוטן שאחר שבא ליטהר ונזדכך ועלה אל האלהי"ם סייעוהו וקראו הקב"ה שיכנס יותר לפנים ונמצא שבהתקרב מעט נתקרב הרבה מ"מ נראה שרמז כאן סוד א' נפלא שגלה רשב"י ע"ה כנז' בזוהר שיר השירים והכוונה דרך כלל נקטינן מהתם שמשה ע"ה זכה קודם ליקרא בשם אלהי"ם דכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה ואח"כ זיכהו השם וקראו בשם הוי"ה דכתיב עלה אלי ההרה והי' שם פי' תקרא בשם ה' מלבד עלותך אל ההר באופן שנק' עבד בשם רבו י"י אלהי"ם ואפשר שזהו שרמזו הכתוב באומרו ומשה עלה אל האלהי"ם כלו' משה כבר זכה ועלה במעלה ליקרא אלהים ויקרא אליו ה' מן ההר פי' ויקרא אליו הקב"ה למשה י"י מן ההר פי' מצד עלייתו אל ההר וז"ש הבא ליטהר מסייעין אותו דמאן דבעי לקרבא מקרבין אותו:
זהר ב, דף עט ע"ב למשריא בגו היכלא קדישא. היינו בתוך תוכיות ההיכל מלכות שבו משכן היסוד כנז' בפ' לך לך דף צ"ד בפי' חצריך הם יסוד ומלכות דחצריך תרי משמע והכוונה שיהי' לו מדור במקום הגנוז שבמלכות מקום כניסת היסוד שם שבהיותו שם הוא אחוז בתרין דרגין:
זהר ב, דף עט ע"ב מרשימין דלעילא.שהם אותיות השם הקדוש להורות שהוא מבני היכל המלך וז"ש:
זהר ב, דף עט ע"ב דהא הוא (אתחבר) [אתבחר] מקמי' דמלכא קדישא. דהיינו ת"ת כדרך מלכי בשר ודם לסמן את עבדיו הרשומים בסי' פלוני כדי שכל רואיהם יכירום וגו':
זהר ב, דף עט ע"ב למשרי במדורי'. וכל מאן דאשתכח וגו'. ה"ג והיינו מה שפי' שההיכל הזה האמור היא המלכות ששם משכן הת"ת ונמצא לפי' ש"ר יצחק:
זהר ב, דף עט ע"ב שאשרי תבחר ותקרב. נאמר על כל צדיק וצדיק ומשם נקיט למשה וזהו ומשה עלה אל האלהי"ם דהיינו המלכות ויקרא אליו ה' ואמר הכנס עוד פנימה אל היסוד ואל הת"ת:
זהר ב, דף עט ע"ב ר' יהודה פליג ואמר שלא נאמר פסוק זה על כל צדיק כי אם על משה לבדו שהרי כתיב:
זהר ב, דף עט ע"ב ומשה נגש והם לא נגשו. אפי' לבחי' המלכות לא נגשו ומכ"ש יותר לפנים ומשה נבחר להתקרב אל המלכות ונתקרב יותר פנימה וז"ש הה"ד ויקרא אליו מן ההר לאמר כלומר השתא לא יקשה לך מאי ויקרא אחר שעלה אליו אלא אחר שעלה אל המלכות היינו מה שרמז הכתוב באומרו אשרי תבחר ותקרב נתקרב יותר ע"י הקריאה שקראו הקב"ה ונכנס פנימאה אל היסוד ואל הת"ת וז"ש:
זהר ב, דף עט ע"ב ונגש משה לבדו אל ה'. דהיינו הת"ת. והם לא נגשו אפילו אל הערפל אשר שם האלהים שכינה א"כ ודאי. זכאה חולקי' דמשה. וגומר וי"ס דלא גרסי: הה"ד ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר. ואולי מפני שראו שלא היה קשר עם הענין לא גרסי לי' וכבר ישבנו הענין:
זהר ב, דף עט ע"ב כד"א כה תברכו וכתיב יברכוכה פי' המלכות נק' כה כשנכללת מכ"ב אתוון ותורה נביאים וכתובים שהם כ"ה. ה"ג אמירה. היינו מסטרא דדינא מלכות שאחר שהיא מדת הדין כשתאמר להם יהיה בכח ותוקף כפי שורש שלהם:
זהר ב, דף עט ע"ב ותגיד לבני ישראל. כלומר לבני ישראל שהם מסטרא דרחמי יהיה בלשון הגדה כלומר תאמר להם הדברים דרך הגדה שמושכת לבו של אדם בנחת כפי שורשם בת"ת ששם הברית שהוא התורה. א"נ שבו אחוז היסוד וז"ש:
זהר ב, דף עט ע"ב כד"א ויגד לכם את בריתו: (חסר כאן:) עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף עט ע"ב גליון במדרש שיר השירים מהזוהר איתא שקראו למשה מתחלה אלהים ואח"כ קראו בשם ה' דכתיב עלה אלי ההרה והיה שם כלומר אתה תקרא שם הוי"ה והיינו או' הכא מה כתיב בתריה ויקרא אליו ה' כלומר ומשה כבר עלה בשם אלהים ועתה ויקרא אליו ה' מן ההר מצד עלייתו להר עכ"ל:
זהר ב, דף פ ע"א תניא א"ר יוסי זמנא חדא וגומר. הרח"ו זלה"ה פי' כי היו לו הרבה קשרי עשבי' מינים בפני עצמן ואח"כ קשרם יחד פעם אחרת כולם כאחד ולכן שאל קוטרא דקוטרי ר"ל קשר הכולל קשרי עשבים למה. והנה אמר כי הוא שמע היות ישראל חכמים ולא כן ראה עתה חכמה בהם כי אחר שלא השיבם פעם אחת ה"ל לשתוק אבל עכ"ז רצה להטיב להם כי נכנס דרך חוטמם ריח עשב א' כי המריח אותה בא לו כמו צרעת אותן הג' ימים מכח ריח העשב ההוא ונתן להם שומים מדבריים כי הוא רפואתו ובזה הזיעו זיעה גדולה ונתרפאו. והנה לימד להם דרך ארץ כי כפי ההדרגה כך תהיה הכבוד והורה בזה כי כיון שראוהו שותק ולא רצה להשיבם היה ראוי שישתקו עד יראו איך יפול דבר כי צריך דרך ארץ וחכמה בהנהגת הדבור ולסיבה זו הביא מאמר זה בכאן כי נזכר בו ענין פי' פסוק כה תאמר לבית יעקב וגומר עכ"מ:
זהר ב, דף פ ע"א גליון ותגד לבני ישראל לא חזאה חכמתא וגומר פי' דבכל אתר דאשכחנא לשון הגדה רזא דחכמתא איהו ככתוב בויחי דף רל"ד ב' עכל"ה:
זהר ב, דף פ ע"ב אתם ראיתם אשר עשיתי וגומר א"ר יהודה ברחמי פי' נשר הוא רחמים כדמסיק ולהיות הנהגתם של ישראל במדת רחמים ייחס ההנהגה ההיא אל כנפי הנשרים וכן פי' הכתוב כנשר יעיר קנו וגומר שהם מדות רחמנות שיש בנשר על בניו כדפי' במדרש ועם היות כי הנשר שהיא מ' ועולה דרך הת"ת והיינו בשמים. ושוב פי' שהן אמת שהי' מצד הדין אמנם פועל מצד רחמיה על ישראל ומצד דינה על אומות העולם להצלתן של יש' וז"ש מה נשר אשתכח ברחמי על בנו וגו' ולעולם נשר הוא במ' אלא שהוא רחמים שהיא נקשרת למעלה בת"ת הא אריה לימינא כלו' אין ספק שאריה חסד ושור גבורה לא נשאר הספק אלא בנשר אדם שסתם הכתוב אומר ופני נשר לארבעתם ולא פי' איזה מקומו אמנם לפי המורגל הוא שנשר היא נקבה בסוד המ'. ור' אלעזר פי' כדעת ר"ש שזכרנו ואמר באתריה דיעקב שהוא הת"ת שריא המ' בהיותה נקראת נשר רחמים כנז' והנה דברי ר' אלעזר סתומין לא גמר לפרש שנשר בת"ת ולא ג"כ במ' וז"ש מ"ט פי' כך משום דנשר בכלא אשתכח פעמים לדין פעמים לרחמים כפי ענין הנפעלים ולזה צריכין אנו לייחס לה מקום שיהיה לה שתי בחינות אלו רחמי לבנוי מצד הת"ת והיא מתייחדת עמו ודינא לגבי אחרנין מצד שהיא דין והיינו ואשא וגו' כנזכר. ובג"כ ירצה עתה יובן הכתוב שאמר דנשר סתם ולא ייחסו לו מקום משום דמסתמא משתמע נשר בינייהו ויש בו דין ורחמים והיא בינייהו אחיד לון. ופני אדם הם שתי בחינות הא' היא למטה משלשתם והוא כולל אותם והם במ' במקומה סוד ה' שהיא כוללת ג' אבות ג' גווני הקשת אמנם הב' היא למעלה מכולם שכל ג' משורשים בו והיינו ת"ת פני אדם ודאי וז"ש אדם כליל כולהו והיינו פני אדם העליונים וכולא אתכלילו ביה והיינו אדם התחתונים וזש"ה ודמות פניהם כולהו שור נשר אריה פני אדם והראיה על שתי בחינות אלו או' ועל דמות הכסא דהיינו בריאה דמות כמראה אדם דהיינו מ' הכוללת ג' עליונים ובערך האצילות אמר דמות כמראה אדם ולא אמר דמות אדם אלא כמראה אותו אדם שהוא רוכב על שא"ן דהיינו סוד אדם בת"ת בבחינת עצמו הרוכב על ג' פנים אלו:
זהר ב, דף פ ע"ב ויהי ביום השלישי וגומר ר' אבא פתח אחות לנו וגומר דא כ"י שהיינו המ' שהיא עם ישראל בגלותם ויוצאת עמהם והיא מתקרבת עמהם לסיני כדי לתקן עם בניה ואם ח"ו פוגמין היא נפגמת עמהם ח"ו א"כ היא אחות להקב"ה בסוד דו פרצופין ושדים אין לה כיון שאין לישר' מעשים הגונים. ואו' ולית שפירו דאתתא וגומר מפני שאין אשה אלא להניק את בניה וכן שכינה תיקוניה שיהיו ישראל הגונים ויש להשפע ושרים להשפיעם החלב העליון. והנה השכינה עמדה עם ישראל מיום שיצא אברהם עד יום שעמדו ישראל על הר סיני והיתה מגדלת אותם כדי שיקבלו את התורה ויפרנסו ויזיינוה במעשה התורה והמצוה ויש' בלתי הגונים לקבל את התורה נמצאים כולם מתים מכח קול עליון והרי כל מה שגדלה ורוממה בניה לתועלתה אבדה ביום שידבר בה וז"ש מה יתעבד מינה בשעתא וגומר: א"ר יוסי וגומר נגהי תלת יומין בפרק ר' עקיבא נחלקו בזה אם צריכים שש עונות או חמש או שנים ושלש ובזה תלוי לדעת אם יום שלישי אל הפרש' קבלו התורה וגומר ולז"א נגהי תלתא יומין וגומר: אתו מלאכין וגומר כיון שראו כולם פרישות בהם קשרו עצמם עמהם שיהיו אלו למעלה ואלו למטה מקדשי' יחד אלו כנגד אלו: מה יקר ורבו וגומר היו רוצים ביקרן של ישראל שבשלומם יהיה להם שלו' והיו או' מה נעשה כיון שאין הכנה בהם לכבדם כי אין הכנה בהם לקבל התורה. ויהי ביום השלישי דכתיב היו נכונים וגומר והיינו ביום השלישי ירצה ביום השלישי לפרישה כדפליגי תנאי בפ' ר' עקיבא דשבת. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף פ ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. אתם ראיתם וגומר פי' כי כנפי נשרים ר"ל שהולכים ברחמים דוגמת הנשר הרחמני אשר על גוזליו ירחף ישאהו על אברת כנפיו כדכתיב כנשר יעיר קנו וגומר והנה סוד הרחמים הם בת"ת ששם פני נשר כאשר פי' רשב"י על פ' דרך הנשר בשמים כי נודע היות שמים בת"ת וז"א מאי בשמים ברחמי. ואו' מה נשר אשתכח וגומר הכוונה בשני פנים והם כאחד והוא כי הנה נשר דורס וטורף ואכזרי והיאך יתייחס בשם רחמני לז"א כי הנשר בטבעו רחמן על בניו ואכזרי על עופות אחרים וכן השי"ת רחמן על ישראל בניו ואכזרי על אומות העולם והיכן היה זה במצרים כמו שדרשו רז"ל על ימינך ה' נאדרי בכח וגומר גם כוון אל מ"ש אח"כ והוא טעם ייחס הנשר לת"ת והוא כי ת"ת מכריע בין חסר וגבורה ויש בו דין ורחמים וכן הנשר יש בו דין ורחמים דין לאחרים ורחמים על בניו וזה קרוב אל פי' ראשון. והביא סמוך לזה מעשה דר' אלעזר לקפוטקיא וגומר כי הוא ממש דברי ר' יהודה עצמן שאמרן ר' אלעזר ולכן אין לתמוה אם חזר והביא כל הדרוש הזה שכבר נז'. ואמר כי שאל ר' חייא כי הכתוב ייחס פני שור לשמאל שהוא גבורה ופני ארי' לחסד שהוא ימין אמנם פני נשר לא הזכיר מקומו היכן רומזין. וגם בראותם כי יש מחלוקת בזוהר אם הוא בת"ת או במ' ולכן שאל ואמר ליה ר"א כי הוא בת"ת על הדרך שפי' ר' יהודה. והנה תן לחכם ויחכם צדיקים שואלים מהם מעט ואו' הרבה ופי' לו אף מה שלא שאל ממנו והם פני אדם וביאר לו סוד גדול והוא מה שידעת היות האדם העליון בחכמה כי הוא כולל הכל ואב א' לכולנו בסוד היוד הכולל הכל ומאדם הא' נתגלגלו ונולדו ג' האבות שהם ג' קוים חסד דין רחמים וכולם נכללים בו ויונקים ממנו בסוד היותם מקראי קדש כנזכר פ' אמור דף צ"ד ע"א ולז"א וכלא אתכלילן ביה. ואו' אדם כליל כולהו הוא בסוד שורשם שבחכמה וז"ש אדם כליל כלא בסוד חכמה כח מה ומה בגי' אדם. ואו' ועל דמות הכסא וגומר זה יובן במה שידעת היות ג"כ באצילות ד' חיות המרכבה חגת"ם וכסא שעליהם היא הבינה ואדם על הכסא היא החכמה ועיין מה שפי' פ' פנחס דף רנ"ו ב' בענין ד' פנים והנה אמת הוא שגם המ' נקרא פני אדם בסוד היותה חכמה זעירא והיא כוללת ג' אבות וכלולה מהן. אמנם בכאן הפשט מוכרח שמדבר על חכמה עילאה גם אפשר לפרשו ג"כ על חכמה תתאה מ':
זהר ב, דף פ ע"ב ויהי ביום השלישי וגומר הביא דברי ר' אבא ור' יוסי על פסוק אחות לנו קטנה לפי שבדברי ר' יוסי יש בו פי' פסוק ויהי ביום השלישי שאנו בו. והיה קרא ר' אבא לזכיות שדים בסוד שדים המריקים חלב ונותנין שפע והזנה וכן השפע בא ע"י המעשים טובים והנה או' ביום השלישי ולא ידענו מה עניינו נק' שלישי וביאר כי הנה המלאכים אינן קרבין אצל האדם לסבת הקרי כנודע ולכן אז שרחקו יש' ג' ימים מן הקרי לא ניתנה להם תורה ולא ירדו המלאכים עמהם עד יום השלישי שעברו כבר ג' ימים לפליטת הזרע וז"א ויהי ביום השלישי וזה ביאר ר' יוסי בפסוק אחות לנו והוא כי נודע שיש' ומלאכי הקדושה נק' אחים כי כולם נאצלו ממקום קדוש אמנם המלאכים משוללי החומר נק' אחים הגדולים ואנחנו אחים קטנים ולכך קראו המלאכים לכ"י אחות קטנה כי תוספת ויתרון מעלה אתם מאתנו ורמז לזה מפ' פקודי דף רנ"ט ריש ע"ב כי המלאכים נאצלו מת"ת ונשמות יש' מיסוד. גם אפשר כי המלאכים קדמו ליברא ביום ב' ויש מהם ביום ה' ועוף יעופף וישראל נבראו אחר הכל ביום הששי ולכך נק' אחות קטנה. ולהיות כי או' מה נעש' לאחותינו אינו מתיישב כי מה בידם לעשות לא טוב ולא רע כי אם ביד הבורא ית' לז"א כי הענין הוא מה כבוד נעשה לאחותינו. והנה מזה הבננו פי' ויהי ביום השלישי כי הוא יום שלישי למאמר היו נכונים לשלושת ימים וז"א כתיב היו נכונים ביום השלישי וגו' ואפשר היה לטעות מן הפסוק כי היה יום מתן תורה ביום שלישי של השבוע לז"א כי אין הכוונה אלא שלישי לחשבון היו נכונים וגומר כי הלא התורה ביום ו' ניתנה או ביום שבת כנזכר בגמ' עכ"ל:
זהר ב, דף פ ע"ב גליון ת"ח מן אזובא דבכל אתר וגומר ויחי רכ"א. א"ל ר' אלעזר באתרא דיעקב האזינו דף רצ"ח ב' משפטים ק"נ א':
זהר ב, דף פא ע"א קרא לכל פמליא וגומר ירצה כי ישראל בהר סיני השיגו מעלת הנבואה וסוד הנבואה היא דין כאו' ויד ה' עלי חזקה לזה רצה הקב"ה שיהיו כל מדריגות ההיכלות והכחות הנראין לישראל מתלבשים ברקמים וז"ש קרא לכל פמליא וגומר להפכן אל הרחמים להעלים פני הדין שבהם כדי שיוכלו ישראל לסבול הנבואה כי לא היו הגונים. ביום הג' ת"ת ג' לאבות מדת הרחמים וז"ש ודאי דאיהו רחמי. מנ"ל שהיה הגילוי מצד הת"ת דכתיב ויט שמים ת"ת ונתפשט מדרגת הת"ת בכל המדרגות ואז וירד שגלה כבודו לישראל. וביאר למה הי' ראוי שיהי' כדין שהוצרך לקרוא לכל פמליא וגומר לז"א ולבתר אתייהיב להו אורייתא מסטרא דגבורה שנתנה באש והסבה שנמצא להם ברחמים הוא מצד עצמם ביום הג' דהכי אתחזון א"כ תחלה נתגל' להם ברחמים מצד מדתם ואח"כ בדין מצד התור' והיינו אש שחורה מצד הדין על גבי אש לבנה מצד יש':
זהר ב, דף פא ע"א בהיות הבקר דכתיב וגומר קשיא לישנא דבהיות דהל"ל בבקר לזה פי' כי יש בקר שהוא בתחלת הבקר שעדיין יש קצת עביות החשך ואז עדיין יש כח דין וראיה מאו' בקר לא עבות מכלל דאית בקר עבות וז"ש הא אי הוה ביה עבות איזה עובי ודין קדרותא אשתכח ולא אתגליא חסד א"כ הבקר שהוא בחסד הוא אחר שהאיר הבקר בעצם ואין שום עביות וז"ש ואימתי אתגליא חסד כד"א הבקר אור מכלל שיש בקר שעדיין אינו אור דהיינו בקר עבות כנזכר:
זהר ב, דף פא ע"א דכר נהיר צפרא הארה בעצם חסד הנקרא אור אשתכח בעלמא ואז בורחים כחות הדין ששלטו בלילה אמנם יש עת שהוא בקר ועדיין חסד אינו מתפשט בעולם וז"ש ובזמנא דלא נהיר בקר ירצה שהוא בקר אמנם לא נהיר דינין עד כען עם היות שהוא בקר כיון שהוא עבות לא מתעבראן דכתיב ברן יחד ככבי בקר ירצה יש ככבים בבקר שהוא עדיין שירתם וכחם מן הדין ויריעו כל בני אלהים בתרועה מהדין אמנם כיון דמתעברן אינון ככביא שכל הככבים הם כחות הלילה שהיא דין כיון דמתעברן אינון ככביא ונהירו שמשא ביה שעתא כתיב בקר לא עבות שאז עובי הדין ודין הככבי' הועברו באור השמש בההיא שעת' כתי בהיות כי מלת בהיות ר"ל בהיותו מתהוה והולך אינו בתחלת הוייתו אלא בהיות שנתהוה בקר ואז נתבטל כח הדין וככבי הדין ובני אלהים לא אשתכחו. ור' יוסי תירץ מלת בהיות שהכוונה שהיה מתגלה והולך בהיות הבקר והולך וז"ש בהיות בקר שארי קב"ה. ובתוספתא תירץ בענין אחר ואמר בהיות מיד בהיות לא בבקר שהוא אחר שנתהוה ועדיין בקר אלא מיד בהיות הבקר מפני שאז מתחיל להתעורר זכות אברהם שאין אברהם מצפה לבקר ממש אלא מקדים ונקשר בגבו' להכניעה כענין וישכם אברהם בבקר והיינו זכותיה דאברהם עקדת יצחק דהיינו עקדת הדין כנזכר:
זהר ב, דף פא ע"א תרי קלי ת"ת וחסד והיינו דא נפקא מן דא והיינו באצילות המים חסד הולידו רוח שהוא ת"ת והיינו דא נפקא מן דא רוחא ממיא אענם לא יצא החסד לפעול למטה אם לא יעבור דרך הת"ת התחתון והיינו ומיא מרוחא בענין דדא נפקא מן דא ואינון חד ת"ת בתוך החסד וחד דכלילן ביה תרין חסד בתוך הת"ת והיינו השתא קלת שתים בבת אחת. ור' יוסי מפרש על הבינה שהיא אם לכל הקולות וכוללת כולם רברבא מימין תקיפא משמאל ונמשכת על ידי קו האמצעי דלא פסקת לעלמין שאין לבינה פסק עולמית:
זהר ב, דף פא ע"א דתניא בארבע תקופן וגומר הם ד' גבולי הזמן העליון זמן ראשון הוא תקופת ניסן חסד תקופת תמוז גבורה תקופת תשרי בת"ת תקופת טבת במ' והם י"ב מזלות י"ב גבולי אלכסון ושנה תמימ' ד' תקופות ד' ספירות אלו וכהתם הספירה הא' תקופתה וגלגול בחינתה תפסק השגחתה ותתחיל האחרת וכן סדר גלגוליה עד שתשלים ובין זו לזו יש דין גדול מפני שאין העולם ראוי להנהגת ויתעוררו החצונים דינם ויאמרו למה יושפעו התחתונים ולכך בארבעה פרקים העולם נדון וענין הפסק זה והתעוררות הדין בין תקופה לתקופה הוא דוקא בערך ההנהגה שהיא נמשכת מד' ספירו' אלו למט' אל התחתוני' אמנם בבחינת שורשם שהם שואבים שפעם וכחם מן הבינה אין לה הפסק לעולם היא מושכת שפעה וז"ש והא קלא שהיא בינה דכליל שאר קלין שהם ו' קצוות וא' הבינה דכליל ביה שאר קלין לא פסק לעלמין ואין צריך לומר פסק אלא אפי' שנוי מהשפעה מרובה אין בה וז"ש ולא אתעבר מקיומא שלים:
זהר ב, דף פא ע"א ותוקפא דיליה האי קלא דקליא הוא סוד החכמה שהיא קול בחשאי שממנה נובעות הקולות כולם:
זהר ב, דף פא ע"א א"ר יהודה לית קלא אלא מסטרא דרוחא ומיא. בכל ספירה וספירה שנייחס בה קול אינו מצד הגבורה שבה אלא מצד הת"ת והחסד דהיינו מיא ורוחא שבה והטעם ששנים אלו הם בעלי הקול כל א' וא' לעצמו וז"ש וכולא עביד קלא ואתכליל דא בדא מים ברוח ורוח במים והיינו קל"ת חסר תרין דאתעבדו חד וברקים הם מצד הגבורה ואינם בכלל קול אלא קול מים ורוח וברקים מצד האש והכריח ר' יוסי דעת זה ואמר היינו דכתיב ברקים למטר עשה המטר הוא סוד מים ורוח וברקים עשה למטר והיינו שלהובא בעטרין שהיא הגבורה בשרשיה נקשרת בסוד הרחמים עם המים והרוח ע"י הבינה דהיינו בסבתה כי סוד הזקנה בג' ראשונות דלא שכיח שהיא נעלמת
זהר ב, דף פא ע"א תאנא ר' יהודה אומר בסטר גבורה וגומר עם היות שהתורה היא קו האמצעי נתנה בסוד הגבור':
זהר ב, דף פא ע"א א"ר יוסי א"ה וגומר ואנן קיימא לן קרא ותורת חסד על לשונה א"ל אין הכי נמי שנתנה בימין ועכ"ז בסטר גבורה והיינו דאתהדר הגבורה לימין והעד ע"ד כתיב מימינו אש דת למו נטה אל הימין כנזכר וכתיב בענין הכללות הזה ימינך ה' נאדרי בכח בסוד הגבורה הנכללת בה. והא גבו' לשמאלא וצדקו דברי ר' יהודה באו' בסטר גבורה אתייהיב אחר שהשמאל נכלל בימין כנזכר. וענן כבד פי' מלת כבד מפני שיש ענן קל והענן הזה הוא נוסע ונעתק ממקום למקום לזה אמר הכתוב שלא הי' ענן הר סיני כעננים הטבעיים שנוסע ובא אלא ענן כבד פי' שקיע באתריה דלא נטיל.
זהר ב, דף פא ע"א וקול שופר חזק מאד מורה שסבת חוזק הקול הוא הענן הכבד מסבת עביותו היה מתחזק קול השופר שובר וחותך עובי הענן וז"ש מגו דעננא תקיף הוה נפיק ההוא קלא בחוזק והיה משבר עובי הענן ויוצא לחוץ וז"ש ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך ויהי' פי' קול השופר מתוך חשך הענן הכבד המחשיך מפני עביותו וכובדו: ואזלא הא כהא דא"ר יהודה תלת חשוכי הוו דכתיב חשך ענן וערפל וכלזה היה עביות עננים שהיו מכסים בעד הכבוד וההוא קלא דהיינו קול השופר הוה נפיק פנימאה מכולהו והיה קורע ומשבר כל המחיצות ויוצא בחזקה כנז':
זהר ב, דף פא ע"א א"ר אבא וגומר הוו מתגלפי בסוד הבינה המוציאה אליהם סוד העולמות הנעלמי' כדי שישיגום וידעו עניינם ולכך היה מתגלף באויר החשוך בג' מחיצות הנז' אותו הקול המתאצל מלמעל' והיו ישראל משיגים בעין ההשגה כל מה שהיה הקול מתגלף בדברים הנסתרים והי' הקב"ה מגשים מה שאינו גשם בדמות גשמי שהיה מושג אליהם וז"ש ואתחזיין בהו כמא דאתחזי גופא מתגשם ממש והיה אותו המתגשם אמצעי בינם ובין הרוחני וז"ש ומגו ההוא חיזו דהוו חמאן הוו נהירין בנהירו עילאה וגומר:
זהר ב, דף פא ע"א תאנא ר' יוסי מנהירו דאינון קלן וגומר ירצה שלא יתעבה ממש הקול אלא היה בא הקול בהארה רבה ואותה הארה היה מאיר והיה בה סוד חזחזית ונעשית להם מראה לחזות סודות כל גנזי מרום כדמפרש ואזיל גם היו יודעים סדר העולם ודורותיו עד סופו וז"א גניזין וטמירין ודרין דייתון ועל זה נאמר רואים כי בנשמע לא שייך ראיה אלא נשמע וכדמסיק ר' אלעזר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף פא ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. השתא ישראל דכיין צ"ל ישראל רביין מלשון צעירים שתרגומו רביין ור"ל כי ישראל הם קטנים בידיעת האלהות בדמות חסרון ידיעה כי היו במצרים עובדי מסים ופועלים ואם נאמר דכיין ר"ל טהורים כי כבר נפרשו ג' ימים מנשותיהם וז"א השתא דיש' הם טהורים וגם הם דלא ידעין נימוסי והדברים הצריכין אל עבודתי ואין בהם יכולת לשמוע קול גבורתי כי עדיין הם כשאר האומות גסי החומר ולכך אינן יכולין לקבל גבורתי ולכך אתגלה אליהם בסוד הרחמים המזוגים ת"ת וזהו ביום השלישי שהוא ת"ת השלישי מחסד עד הת"ת שכן כתיב ויט שמים וירד כי רחמי הת"ת הנק' שמים ירדו על ישראל והענין הוא כי עיקר התורה היא מצד הגבורה ולכך היה ראוי ליתנה מצד הגבורה רק שרצה לתתה להם דרך רחמי הת"ת ונגלה אליהם מצד הת"ת ואח"כ אשר נגלה ברחמי הת"ת אז יכלו לסבול התור' מצד הגבור' והנה נגלה להם בת"ת הנק' ישראל כי גם אנחנו נקראים יש' להיות נפשותינו מן הת"ת כנזכר בנים אתם לה' אלהיכם וז"ש דבגיני כך ישראל איקרון:
זהר ב, דף פא ע"א א"ר אבא קלת כתיב חסר וגומר הענין על הבינה דלעולם לא פסקת שפע שלה בסוד זווג העליון הנקר' רעים כנזכר פ' ויקרא דף ד' ע"א דלא פסקת חביבותא והיא קלא דקלייא דמינה נפקי ז' קלין תתאין ז' ספי' הבנין. אמנם ר' אבא סובר בסוד התקיעות פשוטה לפניה ופשוט' לאחריה ותרועה באמצע כי לעולם התקיעות הפשוטות הם חסד ות"ת אך התרועה שהיא הגבורה באמצע להמתיקה והנה כאן אתכלילו ב' קולות אלו שהם רוחא ומים ת"ת וחסד ועם היות כי הם שנים עכ"ז אתכלילו בחד בת"ת וז"א וחד דכלילא ביה תרי ואו' תרי דאינון חד כי ידעת בסוד הת"ת נוטה אל החסד יותר מן הגבור' אל החסד ולכן אלו השנים נק' תקיעות פשוטות. ואו' רוחא ממיא ומיא מרוחא זה יובן מפ' וארא דף כ"ד ע"א ושם יובן איך כלולים זה בזה וזה בזה ועניינו בארתיו פ' פנחס דף מ"ה ע"א בר"מ כי הספירות עצמן הם חם בחסד וקר בגבו' ובסוד הרוחניות שבו הוא קלא והבלא דעייל ביה הוי בהפוכא וזהו סוד דהמזגה וכן הענין בחסד ות"ת ודי למבין וזה נתבאר פ' פנחס דף רל"ה א' בר"מ ושם ביארתי עניינו:
זהר ב, דף פא ע"א ור' יוסי נסתייע מן הברייתא דשם אמר כי בד' תקופין דשתא קלא אתפסקת והיא סוד המ' קלא בתראה דכולהו דאתפסק מיניה השפע ואז החצונים שולטין אמנם האי קלא עילאה בינה לא אתפסקא לעלמין עוד נתן טעם לדבריו כי הלא לכן נק' קלת לרמוז כי היא כוללת שאר הקולות וממנה יצאו כולם ע"ד ותעל הצפרדע א' היתה וילדה הכל וגומר וזהו קלת. וענין ד' תקיפין אין פה מקום ביאורו אך זה תבין במה שידעת היות י"ב צרופי ההוי"ה והם בי"ב חדשי החמה ובכל חדש פוגע עם הירח שהם סוד הת"ת ומ' וכמו שבעה"ז בד' תקופות עומד העולם למקרה ופגע באותם ד' רגעי' ומתהפכים של המים לדם וכל זה נמשך מעולם העליון וז"א וכדין דינין מתערין וגומר ודי בזה. או יתכן שהם סוד ד' זמני הדין כמ"ש בד' פרקים העולם נדון בפסח על התבואה וגומר ואז בעתים ההם שהדין נתוסף אתפסק שפע המ' באותו רגע שהעולם נדון. או יתכן ירמוז אל הד' תעניות צום הרביעי והחמישי והשביעי והעשירי כי אז נחלש כחה ובאו זרים מקדשה. ומאמר זה הובא בפ' ויקרא דף ט"ז ע"ב ומשם נראה הפי' הב' שפי' שהם ד' זמני הדין וז"א וקב"ה זמין אם יתובון יתיבו ר"ל כי הקב"ה יושב בדין (וז"א) ומזומן לשם והוא ממתין שם לראות אם ישובו בתשובה גם הוא ישיבם אליו ע"ד השיבנו ה' ונשובה ור' יוסי עצמו הוא שהביא זה המאמר שם: ור' יהודה הכריע כדברי ר' יוסי כי הם סוד חסד ות"ת והענין כי האש אוכל ושותק אך המים הולכים ונושאים קול כד"א מקלת מים רבים וכן הרוח עושה קול הברה הנה כי אין קול אלא מסטרא דרוחא ומיא. ואז ר' יוסי נסתייע כי הלא קולות הם חסד ות"ת וברקים הם גבורה כד"א ברקים למטר עשה והם גבורו' גשמים ולכן לא נכללת עם הב' הנז' כי הם רחמים וזהו כוונת דברי ר' יוסי האמנם אח"כ ביארו ר' יהודה ור' יוסי כי הבינה נרמזה למטה וקול שופר חזק מאד היוצא מתוך החשך והשאר מובן. עכ"ל:
זהר ב, דף פא ע"א והרא"ג ז"ל כ' ש"מ בהיות הבקר. כלומר האי אשמועינן מדכתיב בהיות הבקר ולא אמר בבקר וי"ס דלא גרסי' לי'. ה"ג וכיון דמתערי בקר ולא משתכחי א"ר יוסי בהיות הבקר שארי קב"ה לאתגלאה הענין שר' יוסי ות"ק כולי עלמא מודו כשנכון והאיר היום הוא זמן נתינת התורה אמנם משמעות דורשין איכא בינייהו. דת"ק סבר משמעו':
זהר ב, דף פא ע"א בהיות משמע בהיו' לבקר הויית אור בעצם ומר סבר ר' יוסי בזמן שיש לכתר הוי' כל דהו אז ויהי קולות וברקים ונמשכו הקולות והברקים עד נכון היום כדקאמרת:
זהר ב, דף פא ע"א בהיות בקר לא עבות. ואז וידבר אלקים וגומר ונתנה התורה:
זהר ב, דף פא ע"א תאני בהיות הבקר כד אתער זכותא דאברהם. ה"א דהבקר בה"א הידיעה קא דריש והיכא ידיעה מדכתיב וישכם אברהם בבקר. והכוונה שלא הי' ביד ישראל שום מצוה שיזכו לקבל התורה אלא שעמדה להם זכות אותו בקר דאברהם:
זהר ב, דף פא ע"א וחד דכלילא בי תרי הוא ת"ת הכולל אותם יחד ומכריע בינתים כל זה רמוז במלת קלת חסר להורות על הרבה קולות כלולים הרי חג"ת וברקים המלכות הרי המרכבה שלימה במתן תורה: קלת חד. היינו הבינה:
זהר ב, דף פא ע"א דאיהו רברבא. מצד החכמה שכן כל רב הוא מצד החכמה. תקיפא מצד עצמה דדינין מתערין מינה.
זהר ב, דף פא ע"א דלא פסקת לעלמין אין הנהגת רחמי' נפסקין. דתניא וגומר מביא ראי' איך האי קלא לא פסקת לעלמין:
זהר ב, דף פא ע"א בארבע תקופין. הם הד' תקופות ממש שאז הקב"ה מהעדי מלכין ומהקים מלכין ומתעורר הדין ולכך יש בני עלי' שמתענין בכל תקופה ג' תעניות עם לילותיהן למתק חוזק הדין. קלא אתפסק. היינו הת"ת שהרחמים שלו נפסקים:
זהר ב, דף פא ע"א וכדין דינין מתערין. וגומר. והאי קלא דכליל שאר קלין. שהיא הבינה:
זהר ב, דף פא ע"א לא אתפסק לעלמין. הרי שהנהגת רחמי הבינה לא אתפסקת:
זהר ב, דף פא ע"א האי קלא. כלומר. האי קלא דקאמרן. היא:
זהר ב, דף פא ע"א קלא דקליא: כלומר קול שהוציאה כל הקולות שהם ז' קולות האמורים במזמור הבו לה' בני אלים שהם ז' מדות התחתונות
זהר ב, דף פא ע"א קלא דכליל שאר קלין שאפי' אחר שהוציאן נשאר' היא כוללת אותם בשורשם שנשארו בה ונפקא לי' מדכתיב ויהי קלת חסר וקרינן קולות לרמוז אל קול א' שהוציאה שאר קלין וכלילת:
זהר ב, דף פא ע"א שלהובא בעוטרי מלת עוטרי הוא מלשון הסתלקות וה"פ הערוך בערך פטור ועיטור כלומר פטור ומסולק מכל ערעור והכוונה השלהבת שהם הברקים הנעשים כעין עמודי אור מסולקים וגבוהים מלמעלה עד הארץ. מורה קטירא דרחמי וגומר הענין שהרוח והשלג והרעמים והקולות נתבאר טעמם ותועלתם במס' תענית אמנם לברקים לא מצאנו להם שום טעם אלא ודאי לא באו רק להורות על (השר הדין עד המטר) [מגומגם אך צ"ל קשר הדין עם המטר] שהי' ראוי העולם לישרף אלא שרב חסד מטה כלפי חסד (ג"כ) [ע"כ] מורה שאין אותו מטר יורד לעולם מצד חבה ואהבה השקועה בלבו שלהקב"ה אלא מצד מדת טובו ורחמיו מרחם על העול' לא שאנו ראוים לכך ולכך באו הברקים לרמוז על התקשרות הדין המקושר ונאחז במטר להורות לעולם כי הדין נקשר עם מימי המטר שהי' ראוי לעכבו שלא ירד וכן במתן תורה לא באו רק להורות על כללות הדין שנתנה התורה מצד הדין וגבורה כלולה עם שאר חילין כנזכר. וי"ס דגרסי שלהובא בעטרוי קטירא דרחמי (בסבתא) [בחיבתא] לא שכיח. הא גבורה לשמאלא ומפרש ואזיל הא כיצד נתנה ע"י הגבורה דהיינו עננא תקיף. ולבתר אתהדד לימינא והיינו קול שופר חזק קול ת"ת מצד הימין שהיה בוקע בתוכו. עננא תקיף דשקיע באתרי' מלת כבד קא דייק דהיל"ל וענן גדול על ההר מאי כבד לרמוז שהיה שקוע כדבר הכבד שהוא שוקע ואינו זז ממקומו והיינו כח הגבורה הקשה שהיתה מעכבת מליתן התורה לפי שלא היו ראוים לכך ולכך הי' כח הת"ת שהוא קול השופר בוקע בתוכו ויוצא הקול וזהו כדמפרש ואזיל וקול שופר חזק מאוד. מגו דעננא תקיף הוה נפיק כלומר מתוך תוקף הענן הי' הקול הזה בוקע ויורד. כד"א ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך כלומר שמעתם את הקול יוצא מתוך החשך של ענן כבד שהי' בוקע ויורד מתוכו הרי גבורה אתהדרת לימינא. א"ר יהודא תלת חשוכי הוה בא לפרש דבריו דמאי עננא תקיף שקוע באתרי' דקאמר ואמר לפי שהיו ג' מיני חשך כאחד דכתיב במשנה תורה חשך ענן וערפל והכא רמיזן וענן הא חד כבד הא תרי על ההר הא תלת והכוונה לג' מחיצות של גבורה שהיו מעכבים נתינת התורה ואפשר שהם מצד גבור' והוד ומלכות הנק' כל א' אלהי"ם. וההוא קלא סוד הרחמים בקע מתוכם וירדה התורה ברחמים לעולם.
זהר ב, דף פא ע"א א"ר יוסי פנימאה וגומר אזיל לשיטת' שא' לעיל ואמר הקול הזה שהי' בוקע ויורד הי' מהבינה שהיא בידה יכולת לבקע ולשבר המסכים ולעבור מתוכם מש"כ קול אחר יכול לבקע וז"ש פנימאה דכולא הוה דהיינו הבינה הנק' קול גדול ולכך לא יסף לא פסיק מצד המסכים דתלת חשוכי אלא בוקעות ויוצאות לחוץ.
זהר ב, דף פא ע"א א"ר אבא כתיב וכל העם רואים את הקולות פליג אר' יוסי ואמר שאותם. המסכים ח"ו שהיו מעכבים כלל אלא אדרבה הם היו משמשים כטבלא זו שחקוקים בה צורות ואותיות עד שהיו רואים אותם ממש בעיניהם והיינו וכל העם רואים את הקולות ולא אמר שומעים אלא פירושו הוא שהיו נראים הקולות מתוך החשך שהי' נעשה כטבלא זו שחקוקה בה האותיות ומתוכה היו רואים.
זהר ב, דף פא ע"א ומאן הוו חמאן הוקשה לו אם הם מתוך החשך כיצד הוו חמאן ותירץ מנהירו דאינון קלין שהיו הקולות נחקקין כעל גבי הנייר שאע"פ שהנייר עב וחשוך האותיות מתנוצצות ומאירות ומדלא קאמר רואים הקולות אלא את הקולות הוא לרבות כל גניזין וכל טמירין וכל דרין דייתון עד מלכא משיחא וז"ש ובגין כך כתיב וכל העם רואים את הקולות רואים ממש את הקולות ואת ריבוין עמהם. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף פא ע"א גליון א"ר יהודה תלת חשוכי וגומר רמז לג' מחיצות עליונות ואמר שקול היה פנימי א"ר יוסי פנימאה וגומר כלומר שבא בהשתלשלות הבינה הר"י גיקטילא ז"ל בנימוקיו עכל"ה: