זהר ב, דף קיד ע"א גושפנקא דעלמא דאתי הענין שכבר ימצא חירות קצת למטה בשביעית כנז"ל אלא שחירותא אינה כוללת הכל אמנם ממה שאמר חירות ממלאך וגו' דהיינו חירות מכולא כולל חפשיות כל שעבוד שבעולם מוכרחים אנו לומר שהם גם מהבינה וז"ש גושפנקא דעלמא דאתי דביה הוה וגו' ואלמלא לא אתברו וגומר כלומר אם לא גרמו ישראל שבירתם במעשה העגל כי אחר מעשה העגל אף אם לא נשברו לא היו ישראל כמלאכים רק שלא יהיה להם מיתה אמנם יהיו מקולקלים: וע"ד אכריז קרא וגו' כלו' אם היו מאחר שכלול השם לא היה בהם החירות אלא היה כאשר לכל הנמצאים אחר מציאות העולם: אמנם אם היו מקודם שכלול השם דהיינו בשאר הימים או בשאר שעות היום ג"כ היו ככל שאר הבריאות אבל היה מעשה אלהי"ם בע"ש בין השמשות כדפי' כדי שיהיה להם מעלה נפלאה שנמצאו במציאות מחודש בבחי' מחודשת בעת ששם אלהי"ם היה רוצה להיות נכלל בשם ה' כנז' ועתה אין מציאותם כשאר הנהגות העולם אחר שכלול השם וכן בשאר הבריאות קודם שכלול כנזכר ואפשר לפרש לא תימא כלומר ממה שתראה מעלתם נפלאה לא תטעה לומר שהם מכללות שתי שמות שאינו אלא משם אלהים לבד אמנם בבחי' בין השמשות שרוצה היום להתקדש או ירצה לא תימא ממה שתראה שנשברו ונתבטל כחם לא יעלה בדעתך שהיה מציאותם חדש אחר שנשתכלל השם כשאר ההויות שיש להם הפסד מפני המצאם אחר היות העולם שאינו אלא מעשה אלהי"ם דהיינו מעת בריאת העולם בין השמשות בזמן כללות הבינה בעשיה דהיינו בינה ומ' תרין ההי"ן כדמסיק עובדא וחירותא והיינו אשא אוכמא מ' מלביש הבינה דהיינו אשא חוורא תרין ההי"ן תרין אשות דא חוורא ודאאוכמא. מעשה מ'. אלהי"ם בינה. ואהדר מכתב אלהים מ' הוא בינה מלמעלה למטה וממטה למעלה.
זהר ב, דף קיד ע"א כל דיוקני וגומר היינו מציאות המ' שבת"ת ובהיות חשק האהבה ביניהם כל ציוריה מצטיירים בה והיא נשרשת בו בבחי' כולם והיינו אומר כל דיוקני כל הבחי' כולם: אזיל הכא או הכא בגלות אל הימין או אל השמאל לעולם נז' לו ע"י מציאותה שבו ונאחזת באמצע בבעלה ממש:
זהר ב, דף קיד ע"א כחותם על זרועך וגומר כאותה הבחינה הנאחזת בין שתי הזרועות כאו' שמאלו וגו' להתקשר ג"כ בימין ושמאל והטעם ששאל שתי בחי' אלו מפני שהם סבות הייחוד בלי פחד וז"ש ובכן אתא מתדבקא וגומר כי החבוק סבת הייחוד. אתר דשריא ביה מותא. מ' שם תקיפא בתוקפא תקיף אהבה דהיינו סוד קשרה בו כדפי' ושיעור הכתוב כי עזה מ' שהיא כמות משום דשריא תמן מותא נק' כמות ושם עזה האהבה אשר לה עמו. קשה כשאול קנאה כלומר קשה הקנאה אשר לה להיותה עמו כי אין קנאה מתעוררת אלא מצד אהבה וכשאול פי' במלת כמות כדפי' באותה הדנה העולם על ידי מות ושאול וז"ש דהא אלין שמהן מההוא סטרא אינון. רשפיה היינו באו' ובני רשף שהם המלאכים הנמצאים מאש השמאל כאומר משרתיו אש לוהט והם י"ב אבנים תחתיה כדפי' פ' ויצא. ונודע שהתעוררות הדין שממנו נמצאו מתעורר מהבינה ונמשך למ' דרך בחי' ומדותיו וממציא המלאכים והשרפים והחיות וז"ש שלהבת י"ה מההוא שלהובא דנפקא ואפשר מלתי"ה במלכות ושלהבת יוצא מהבינה ונמשך לשם י"ה שבה שמשם שלהבת הדין ונאחז בגחלים ועשן שהם כחות הדין למטה מהם והם סבה לעורר האהבה כי האהבה תחלתה מהשמאל כאו' שמאלו תחת לראשי מצד הדין ובזה נעשה הקשר והייחוד מתעורר האהבה מהבינה וכוללת כל המדרגות להתקדש מדינם להאחד למעלה וז"ש למהוי כולא חד ייחודא. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קיד ע"א והרח"ו זלה"ה כתב הפך מזה ר"ל היו הלוחות נתונות משני ה' ה' שהם בינ"ה ומלכו"ת עכ"ל. וע"כ מן ייבא סבא ת"ל. וזהו שארית הפרשה הנמצאות בכל הספרים :
זהר ב, דף קיד ע"א והרא"ג ז"ל כ' ה"ג ומאי חירות גושפנקא דעלמא דאתי וגו' והיינו. הבינה ששם החירות. בכל מיני החירות הן חירות ממ"ה הן חירות משעבוד מלכיות דקאמר. הפוך מה' ה' פי' מה' ראשונה בינה ומה' אחרונה מלכות. חדא בעובדא מהמלכות הנק' מעשה וחדא דחירות מהבינה.
זהר ב, דף קיד ע"א אשא אוכמא מצד הגבורה ע"ג אשא חוורא מצד החסד וזהו מימינו אש דת למו א"נ השני גוונים הם מצד הבינה שהיא הוי' חוורא והיא בניקוד אלהים אוכמא והכריח עוד מדכתיב מכתב אלהים הוא היינו בינה דכתיב ועבד הלוי הוא. גבורה עובד להוא"ו שהיא בינה כנז' בפ' קרח מכאן והלאה תנדעון דהא סטרא בישא וגו'. כנז"ל דנקט להאי שמעתתא כדי לסיים בכי טוב להפטר מהם מתוך ברכה והיינו דהא סטרא בישא וגו' ולפי שאין לאל ידו לברך אותם מעין הדרוש שיהיה חירות ממ"ה שהרי כתיב משה עבדי מת לכך ברכם דהא סטרא בישא וגומר סתם לרמוז על מקרים רעים וכן מענין עלילות דברים דהיינו מעין שעבוד מלכיות.
זהר ב, דף קיד ע"א ואנא ייבא סבא קאימנא וגומר כבר זכרנו לעיל שזה הקדוש היה בחיים חיותו וז"ש.
זהר ב, דף קיד ע"א קאימנא קמייכו. כדורש שעומד לדרוש ברבים דאי מת הוה הול"ל אתינא קמייכו להורות שבא על השליחות שנשתלח. בההוא אתר כמו שעוה וכיוצא. ה"ג וכחותם על זרועך כמה דכתיב וגומר כלומר באותו חותם שנחקק סוד הראש שלה בזרוע שמאל תמיד כן יהיה שאר הדיוקן ושיעור הכתוב כך שימני על לבך כחותם דעלמא דכל דיוקני' שבק תמן וכן כחותם שהוא על זרועך דהיינו סוד הראש שימני כל דיוקני ועצמי כמוהו וז"ש אוף הכי תהא דיוקני וגומר א"נ ה"ק שימני כחותם דעלמא שהוא חקיקת כל הדיוקן כלו כחותם וכן נמי שימני כהא חותם על זרועך דהיינו חקיקת סוד הראש על זרוע שמאל כחותם כמ"ש שמאלו תחת לראשי וגומר וז"ש.
זהר ב, דף קיד ע"א אוף הכי תהא דיוקני חקוק תמן כלומר תמן בזרוע.
זהר ב, דף קיד ע"א ובכן אהא בך כלומר כשאהיה נחקקת כחותם בשני האופנים כנזכר אז אהא בך מתדבקא לעלמין וגומר כי עזה כמות אהבה תקיפא וגומר אהבה וגומר כלומר עזה כמות דהיינו סטרא דמותא פירוד האהבה שאוהבת אותו וכן קשה כשאול שהוא ג"כ שם דסטרא אחרא קנאה שמקנאה בשעת הפירוד דאיקרי אהבת עולם היינו על המלכות קאמר והיא קוראה על עצמה כך אהבה ע"ש שאוהבת אותו לעולם בלי הפסק שאהבה שהיא נפרדת אינה נק' אהבה.
זהר ב, דף קיד ע"א מאן אינון רשפין אילין אינון אבנין ורשפי' שמו רצפי' מלשון על רצפת בהט ושש והיינו י"ב אבנין עילאין י"ב מרגלינין הנז' בס"ת בריש פ' ויצא והכוונה לומר שבחי' ושבח מרכבותי' וכל זה הידור אלי' ויופי והתעוררות אהבה. דאתיילידו מההוא אש מלכות המוציאה אותם לשים עליהם מרכבתה בחול והם ביצירה וסיפר עוד משבחיה שיש לה רצפת אבנים יותר משובחין שהם משכן ומושב לה ביום השבת והם סוד הבריאה וז"ש מההוא שלהובא דנפקא מעלמא עילאה. דהיינו בינה ה' והחכמה י' המתחברת תמיד עמה שכבר ידעת שאימא עילאה מקננא בכורסייא וז"ש ואתאחרא בכנסת ישראל דהיינו עלמא עילאה זה מקננא בכורסייא ומתאחדא בכ"י דאנן נ"ל שהגירסא היא ואנן בוא"ו. מעונשא דילי' שדברו נגד כבודו דברי זלזול כדלעיל. בלכתך לא יצר צעדך שהתורה שומרת בעלי' מכל מיני נזק שאפי' שיצא מפיכם דבר שלא לפי כבודו התורה שמרה אתכם. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיד ע"א רעיא מהימנא בס"ד.
פקודא בתר דא להשיב אבידה וגומר קב"ה עתיד לאחזרא לך וגומר הענין כי סוד הגרים הם מרכבה למ' וערב רב כולם היו בסוד המ' שהם היו גרים שגייר מרע"ה מדעתו כנזכר בתיקונים ובזוהר ולזה נתחייב מרע"ה לתקן את אשר עוותו ולכך נגזר עליו שאפי' שיבא משיח צדקנו לא תקום השכינה מעפר הגלות אלא ע"י מרע"ה שהוא מרכבה לת"ת דהיינו שממש יבא בעלה בעבורה כנזכר בזוהר על פסוק נפלה ולא תוסיף. ולזה ממש הוא מרע"ה חסר במרכבתו מיום שעשו העגל כי הפגם שנפגמה מאז השכינה שאז נגזרו הגליות בסוד שבירת הלוחות שבהם היה סוד חרות משעבוד מלכיות ותהיה השכינה גולה עם ישראל בגלות וז"ש נפלה כלה דילך הה"ד וישלך וגומר וסוד ב' הלוחות פי' בתיקונים ו' ה' לוחות דהיינו גלות השכינה וירידת הת"ת אחריה וז"ש הה"ד וישלך מידיו את הלוחות ואתמר לך רד למרע"ה דהיינו ירידת הת"ת אחר כלתו דהיינו ב' לוחות כנזכר. התם רמז לך וגומר הענין כי גלות השכינה באמתות הוא דוקא בגלות רביעי הזה שלא תבא עוד אל המלך מעצמה כאשר עשתה בגלות בבל וכיוצא אמנם עתה ברביעי לא תבא כי אם חפץ בה המלך ירד הוא אליה ויקימיה כנזכר בזוהר וז"ס התם באו' לך רד קא רמיז נחיתו דילה בגלותא רביעאה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קיד ע"א והרא"גז"ל כ' פקודא בתר דא להשיב אבדה וגו' בוצינא קדישא. ר"ש הי' מדבר עם נשמת משה ע"ה שהיתה מתגלה אליו כנזכר בפ' תרומה בר"מ שהיה אומר לו ואנא מעלמא די שליחא דקב"ה למימר מילין אילין וגומר וזכה רשב"י בזה לפי שהיה דוגמתו בחכמה הזאת שכמו שמרע"ה היה רבן של נביאים ושורש נשמתו כעין צנור לנבואה כנזכר בתקונים כ"י כך דוגמתו היה ר"ש בשורש נשמתו היה צנור לכל החכמים בחכמת הקבלה ועל ידו היה נשפע להם חכמה ומצד זה זכה ר"ש שתתגלה נשמת מרע"ה אליו ויגלה לו רזי תורה כי שניהם הם אבות התורה והנבואה והחכמה ושמעתי משם חכמי (דרא) [בכ"י כ' דרעא. והמעתיק הגיה מסברתו דרא אך לא ישרה הגהתו בעיני כי אין למחוק מ"ש בכ"י כי דרעא נ' שהוא. שם מקום. אח"כ ראיתי להלן עוד הפעם דרעא ועתה ברור הוא שהוא שם מקום]. שמרע"ה נתגלגל ברשב"י ע"ה ולזה היה רשב"י משביח עצמו באדרא ואמר ואנא ידענא דאנפאי נהירין ומשה לא ידע כי דבר של תימא היא אמנם עפ"י ששמענו בשם חכמי דרעא יובן וידוקדק ג"כ אומרו דאנא חמי השתא וגו' פי' שעתה בגלגול זה שנתגלגלתי השגתי בידיעת קירון הפנים מה שלא השגתי בימים הראשונים בקרני ההוד שאז נאמר ומשה לא ידע כי קרן וגו' וז"ש ואנא חמי השתא וגו' באופן שהוא הוא ועתה כמנחם לו ומדבר לו תנחומין הי' מדבר ר"ש תנחומין עמו ואמר קב"ה עתיד לאהדרא לך אבדה דאבדת דהיינו המלכות כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף קיד ע"א דעבדו ערב רב ית עגלא נפלת כלה דילך. לפי שאתה גרמת שיכנסו בכלל עם ישראל כדרז"ל לך רד כי שחת עמך. את הלחת. מדכתיב חסר לוחת כתיב היינו על המלכות בגלגולא [בגלותא] רביעאה. גלות אדום. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיד ע"ב לך כד"א לך הענין דקשיא ליה דהיל"ל רד כי שחת עמך או לך כי שחת עמך אמנם בא הכפל למדרש שירד ירידה אחר ירידה דרך נה"י עד הגיעו למ' הנופלת ממקומה למטה אל מרגלותיו והיינו כענין שנאמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך הנאמר על הנשמה בסוד גלגולא פעמים ושלש עם גבר שהם בסוד חג"ת כנודע וכנגדן נה"י עד הגיע ת"ת דרך גלגוליו אל המ' והיינו מש"ה מ"ה מלכות כאו' מ"ה אעידך מה אדמה לך כנזכר בתיקונים ש' של משה הם ג' גלגולין ג' ווי"ן ד"ויסע "ויבא "ויט וז"ש הכא ש' הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש ואין הכוונה ירידת מעלות בגלות לבד אלא גם ירידתו לגאולה וז"ש רד אין הכוונה רד מגדולתך אלא בגין בת יחידא וגומר כי אתה חייב לרדת וללכת שם מפני שהיא כלתך וז"ש בגין בת יחידה כלה דילך דנפלת הה"ד נפלה ולא תוסיף הכוונה שנשבעה שלא תוסיף קום מאליה כגאולות הקודמות רק עד שיקימנה הת"ת בעצמו לרצותה וז"ש ומיד דאנת נחית בגינה תקום עלך ירצה שאז תתעלה המ' יותר להיותה עטרת בעלה ושבה אליו לאיתנה להיותה אשת חיל עטרת בעלה וז"ש והאי איהו השבת האבידה. והאי אורייתא וגומר הכריח אל הנזכר היות המ' כלה דיליה בפרט ואמר והאי אורייתא וגו' יר' כי סוד התורה שנתן הקב"ה לישראל בפומבי הוא תורה שבכתב. אנכי ולא יהיה לך אלא שלא סבלו לגמור כל התורה שבכתב אמנם תושבע"פ כלל לא נתגלה לישר' מתחלה אלא ע"י דמשה שהיא בחי' המ' הנק' תושבע"פ והאי איהו השבת אבידה לך בחזרתה לאיתנה והטעם לזה דלאו למגנא אתגליא לך אורייתא יתיר מכל יש' מש"כ תושב"כ שנתגלה לכל יש' אלא ודאי בהכרח יש לנו לומר שיש לתורה יחס וענין נסתר לא יתייחס לכל אלא למרע"ה לבד. והענין שסוד הבאר היא המ' ותושבע"פ היא מי הבאר העולים בסוד אור חוזר לנגד הת"ת סוד משה ושם נעשים אשת חיל עטרת בעלה ומתגלים ע"י אספקלריא המאירה ומצד בחי' זו לא יתגלו לזולתו שהם שאר הנביאים.
זהר ב, דף קיד ע"ב ואורייתא דא דהיינו חלק התורה תושבע"פ הנמשכת מהמ' בסוד סלוקה כנז' לא תושב"כ וזה שאמר ואורייתא דא עלה אתמר בערך ב' בחי' שבה שהיא תחתונה ומסתלקת נאמר ומשם בארה ממעלה למטה כאומר לעיל ואשד הנחלים שהוא שפע היסוד ומשם בארה למ' היא הבאר היא הנעלמת בסוד אור חוזר ממטה למעלה והיינו אשר אמר ה' מלשון האמרת היום ומסוד סלוקה והתעלמותה אמר ה' למשה אסוף את העם וגומר.
זהר ב, דף קיד ע"ב הבאר היא מליא וגומר כלומר כשתדקדק מלת באר בה' הידיעה מורה על פרסומו למלואו וז"ש הבאר הוא מליא אמנם ממה שקראו באר ולא נהר יורה על לא נפקין מימוי לבר אלא שהם נובעים מכונסים בתוכו. איהו באר דמייא דאורייתא והיינו או' אסוף את העם במעמד הר סיני ואתנה להם מים מי תורה שבכתב ומי תושבע"פ וז"ש דאפיק כל מייא שע"י ניתנה תושב"כ ושבע"פ והיינו שכל הספי' באות אליה ומשפיעות שם כל הדברות וז"ש וכל מיין דעלמא עאלין וגומר ומה שנשפע לחוץ היינו מיין דעלמא דהיינו תושב"כ שניתנה ליש' בפומבי אמנם מימוי שהיא תושבע"פ לא נפקי לבר לא ניתן בפומבי אלא שהיה מרע"ה שואב ודולה ממנו וז"ש ואיהו באר דאפי' כל בני עלמא וגומר דהיינו החכמים המוסיפים בפלפולם ונושאים ונותנים ובעסקם בה שואבים ומחדשים בה ושואבים מימיה בעיונם ובפלפולם אינם שואבים חלק מחלקיה והנה דרך השואבים על ב' דרכים הא' הם החכמים השואבים מן הבור ע"י הכ"ד ספרי תורה שבהשכיל' ברמזי הפ' שואבים הסודות ועליהם אמר ואפי' כל בני עלמא וגו' ויש דרך ב' אל הנביאים או מדברי ברוח הקדש שאינם שואבים בכלי להבין סודות הפ' לבד אלא משתעשעים בהשגת אמיתת הנמצאות ושורשם והעלמם והיינו שהם שואבים בסוד נשמתם ודבקותם והיינו שלא ע"י כלי וזה דמיא לעננא עלמא כענן השואב המים שלא ע"י אמצעי וכל אלו לא חסרו דבר בתורה ולא השיגו א' מכמה חלקים ממנה והטעם שהבאר בעצמו אין לו סוף ולא תכלית מפני דבקותו במאציל שהוא בב"ת יתיר עמוק איהו מאורייתא שהפליג בארכה ורחבה ומאוריה המתפשטים לבלי תכלית ועכ"ז התורה חלק מהבור הנז' וז"ש ובכ"ד דיליה דהיינו כ"ד ספרי הקדש אינם בערכה אלא כלי לשאוב ממי הבור ובתורה נכלל כל המציאות כולו וכל האפשר שיושג לנמצאים כולם וז"ש בלע כל חכמתין דעלמא כ"ש באר עצמו שהוא מציאות סילוק המ' בסוד אור חוזר עד דביקותה באין סוף וכ"ד הוא חלק קטן מחלקי' כנז' כך עתיד הקב"ה וגומר הענין נתבאר בזוהר כי סוד מטה אלהים הוא סוד היסוד שיהיה ביד משה משתמש בו וכאשר היה ענין ויך את הסלע במטהו פעמים נטל המטה ממנו והקב"ה גזלו ממנו והיינו פירוד בין ת"ת ליסוד והשבת הגזל היינו השבת היסוד אל הת"ת והיינו סוד פגם הגזלן וגו'.
זהר ב, דף קיד ע"ב ובגלותא ובגלגולא וגו' הענין כי סוד הגלות לרוצח בשוגג הוא להיות החצונים רודפים אחריו לקטרג עליו לסבב מיתתו ע"י וכאשר הוא גולה אותם הערים קולטים אותו ומגינים עליו לבל יקטרגו עליו המקטרגים ונודע כי המגן מהחצונים הם ע"י הדין העליון שבגבורה העליונה מצילים המלאכים ומתגברים לנגד החצונים ולכך ערי הלוים הם המגינים וקולטים ולכך להגין לך בגלגולא דילך ובגלותא דילך יפריש לך ערי מקלט הם כחות הדין הקדושים שבהם מתלבש הת"ת להגין לרדת אל תוך החצונים כענין מדוע אדום ללבושיך וגומר:
זהר ב, דף קיד ע"ב פקודא חדא להפריש ערי מקלט וגו' דינה נודע כי הקליפות דרכם להמצא בכל מקום שהקב"ה עושה נקמותיו ודיניו כאו' שם הרגיעה לילית וגו' וגם ימצא לקליפות כי כאשר רשע א' עושה רשעה במקום ידוע ממש הקליפות עוזרים אותו ואח"כ מחזיר הקב"ה גזרותיו עליו כאו' הוי אשור שבט אפי וכאו' כהתימך לשוד תושד וגו' ובין זה לזה הקליפות פועלות פעם באלו ואח"כ באלו שכך דרכם יורד ומשטין עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה תחלה מחטיא האדם ומשביעו מהמאכלים הרעים והיא מתענגת בתענוג זה ואח"כ מתענג בנקמה עליו אמנם לעולם רוצה להמתין עד שתמלא סאתו שכך דרכה וכן היה ענין הקליפות בהיות ישראל בגלות בתוך מצרים היו ימי גלותם ד' מאות שנה וכל הקליפות באו מצרימה להחזיק המצריים נגד יש' וכל י"ס דקליפות נתלבשו בפרעה וחרטומיו ובראות הקב"ה איבודם של יש' חשב להם את הקץ והוציא' משעבודם והרג במצריים קודם זמנם קודם שנתמלא סאתם רק לרחמיו על ישראל. ונודע שמדרך הקליפות לרדוף אחר הקדושה לבטל כל מה שבידו ומה גם בעת נקמתו מזמן מה קודם כענין לילית בעת החורבן בתוך קדש הקדשים הזכיר נקמתה משרה על ששלחה וגרשה האמה ובנה שהיו מרכבה ללילית ובנה לכל כתות החצונים הנז' בתיקונים. ואף כאן כיוצא בזה בבוא משה שהוא מרכבה לת"ת ובבא הת"ת לגאול ישראל והריגת המצרי דהיינו פרעה וחילו קודם זמנם שעדיין נשאר ק"ץ שנה לכך עתה בגלות זה ברדת הת"ת להתלבש במטטרו"ן לרדוף אחר השכינה להקימה מעפרה הנה אין כח לקליפות להנקם בקדושה ממרע"ה דהיינו הת"ת במה שהרג המצרי במצרים קודם זמנו כנז' אין כח בידם לינקם אלא בהיותו מתלבש למטה בסוד נער מט"ט דהיינו בגלותא וגלגולא כנז"ל. והנה העזר לבטל הקליפות הם ערי מקלט דהיינו מ"ב ערי הלוים קולטים ושש ערים אחרים הם מ"ח. והמזבח עצמו הוא מ"ט והיינו סוד מ"ט שערי בינה שערי תשובה שהבינה ימשיך שמירתה למטה ומקננא בבריאה שממנה ביטול החצונים וממנה מושך העזר למטטרו"ן שבו מקנן הת"ת ובזה אין כח לחצונים לפרוץ פרץ בהיכלות וז"ש יהיב לך ערי מקלט וגו' ומשם נתקן בתשובתו ועולה ממקום המיתה והעון שהיה בו בסוד נער מטטרו"ן ועולה למעלה בסוד האצי' כדמסיק שיעלה בסוד מטטרו"ן סוד עבד אל האצילות סוד ב"ן י"ה סוד הת"ת. אמנם אחר המשך אליו התשובה זמן מה יסתלק אל הבינה ממש בעמקיה ואז יכלול ג' אותיות יה"ו וז"ש בתר דחזרת בתיובתא אסתלקת בבינה יה"ו דהיינו אילנא דחיי עץ החיים שהוא בתוך הגן המהלך ת"ק שנה שהם נ' שערי בינה כל א' כלולה מעשר ועדיין לא זכה האיש הזה לכל השם יחד עד שהוא טורח לייחד קב"ה ושכינתיה ובגיניה שאתה זוכה בסוד בינה דהיינו יה"ו את זוכה ג"כ לאות ה' שבמ' כדי שיזכו לסוד הוי"ה כולו והיינו בגין דאפילת גרמך אבתרהא וגו' דהיינו היותו רודף בתיקוני המ' ומתגרש אחריה לקושר' וליחד' עם בעלה וזה בן דאצילות שלא ע"מ לקבל פרס ולא כעבד שהוא עובד ע"מ לקבל פרס וז"ש ולא לקבלא אנת אגרא קב"ה שוי שמיה בך דהיינו שם הוי"ה שבבינה אמנם לכלול בחכמה אינו תלוי במעשה אלא במחשבה. וז"ש בגין דמחשבה דילך הות עילת העילת דהיינו מה שאינו נתפס לא במעשה ולא בדיבור אלא במחשבה סתם לכך בזכות זה כלל ג"כ סוד החכמה וז"ש שוי בך מחשבה דאיהי וגו' ואח"כ חזר לבאר איך הוא כולל ו' ספי' ואמר ובגין דאנת הוית גומל וגו' בסוד מצות עשה רמ"ח מצות בהיות האדם עושה טוב ומקיים מ"ע לשם הייחוד עליון שלא ע"מ לקבל פרס אז יתקשר בחסד והוא פותח רמ"ח שערים שהם שערי החסד להאיר בספי' אמנם כאשר יכוון לטובתו אינו יכול להמשיך רק מנער מט"ט שהוא עבד ע"מ לקבל פרס כי כל מעשה הולך אחר הכוונה: ובגין דנטירת פקודי מצות ל"ת וגו' הענין כי מל"ת מהגבורה ובהיות האדם נשמר מהם שלא יפגום וכיוצא הם שערים בגבורה ננעלים שלא ינקו החיצונים והם שס"ה שערים שבהיות האדם פורץ שער משערים אלו עושה פרצה לחצונים להאחז בדין וז"ש ובגין דנטירת פקודין דל"ת ששמירתם הוא מסוד הגבורה כנזכר. והוה לך לאתגברא כלומר טוב והגון ולשמה היה אם היית עושה לשם לאתגברא על יצרך לפרוש מן ההיתר כדי שלא להגיע לאיסור דהיינו לאתגברא על יצרך למקשר ליה תחות ידך כדי שלא יזוז ממאסרו לפרוץ פרץ ח"ו כנז' ועם היות כוונה זו לשמה ומרוצה גם בה לא נחה דעתך ולא אשתדלת בהאי פקודא דהיינו מיראה שלא לחטוא עוד לפני הבורא אלא כוונת בעבודה זו יותר והיינו לאהבת קונך לגרום על ידי הכנעת יצרך הכנעת הקליפות לפני הקדושה לכך נתן לך הקב"ה שזו וזו יתקיימו בידך דהיינו שעי"ז גבורה בסיעתך בענין שלא לבד יצרך משועבד לך אלא גם כל שרשיו וכחות הטומאה ידחלון ויתחלחלון וגו': ובגין דחזרת בתיובתא וגו' הענין דע שמרע"ה מל ערב רב במצרים וגיירם שלא בעצת השכינה והם חטאו במעשה העגל והפרידו בין הת"ת למ' והיינו כי בושש שטעו והפרידו בין שש לשבע והיינו שעונם היה ביסוד דאחיד בשמיא ובארעא וכל זה גרם להם סוד אות ברית שמל אותם מרע"ה שלא נמלך בשכינה ועל זה נאמר לו לך רד כי שחת עמך וירידתו היתה בסוד הגלות והגלגול הנז"ל והוא כשראה העגל הצדיק עליו דין שמים וקיבל ירידה למטה בסוד ההיכלות לשומרה שם משעבוד מלכיות והיינו שבירת הלוחות ששבר שהיו סוד חירות משעבוד מלכיות ושם בסוד התשובה שהם ערי מקלט דאמרן שב בתשובה מעון אות ברית שפגם ערב רב כנז' כי בשעבוד מלכיות ערב רב היפה נתקן ועולה בסוד הגלגול והמקולקל כלה ואבד עד שיכלו נשמות שבגוף ועולם מתחדש בגאולה והנה לפי זה תיקון ענין התשובה הזאת הוא גורם ע"י התשובה בינה יה"ו לחברא לה' מ' כלתו היורדת למטה לחברא לה עם היסוד בסוד התשובה. ובגין דמחשבה טובה עבדת כולא שכשקרב' היה במחשבה טובה כמו אברהם מגייר את האנשים לכך היה הענין שבמחשבה חכמה יו"ד ה"א וא"ו ה"א ישתתף בבינה יה"ו שהוא הוי"ה בהתחבר ה' עם יה"ו באות ברית צדיק כדי שישתתפו שני שמות אלו עמו ברדתו בתשובה להתגלגל ולגלות אחר השכינה להשיבה וז"ש נחית עלך ושורים עלך ואח"כ ברדתך יורדים עמך וז"ש ומתמן נחית עלך בסוד לך רד כנז': אנת תשתדל דע כי קודם הגלות היה התיקון ע"י הקרבן להעלות המ' לת"ת קרבן לה' ועתה כל התקונים הם לגלגל הת"ת ולהגלותו למטה ממקומו במדרגת נה"י אל המ' ולזה בסוד ונשלמה פרים שפתינו על ידי שיח שפתותינו ירד הת"ת ויתגלגל למטה בסוד השפתים נ"ה אל המ' ומרע"ה סוד גלגולו הוא סוד התנוצצות נשמתו בנשמות ת"ח וחסידי ישראל וצדיקיהם וז"ש אנת תשתדל שממש מכאן ואילך עד ימי הגאולה תשתדל בדרך זה בכל דבריו לתת הנהגה לכל חסיד עם היות הדברים למרע"ה מפני שהוא שקול ככל יש' ומתנוצץ בס' רבוא נשמות ועתה תיקון הוא בנביאים שהם נצח והוד וכתובים שהם יסוד ומ' וזה בהיות האדם אומר אותם בכל מיני זמר וניגון דהיינו סוד למנצח מצד נצח בנגינות וכן משם ניגון צח וע"י שניהם הוא סוד התיקון בשפתים על ידי קול ודבור שהם ת"ת ומ' בסוד הגלות כנז':
זהר ב, דף קיד ע"ב בכל יומין דילך בקשוט כי מצד האמת הוא ת"ת לבדו אמנם עתה יהביה לך בסוד בחי' תורת אמת שהוא כל הספירות לרדת לגלות השכינה ואח"כ יסתלק כלול מכל המדות וז"ש לסלקא לך ביה כלילא מכל מדות דהיינו ו"ק ונוסף אתוון דשמא מפרש שהם במחשבה חכמה יו"ד ה"א וגו' ובארבע אתוון שהם הוי"ה שבבינה כנז"ל וענין זה נוסף עתה בסוד ערי מקלט בגלגולו וגלות כי קודם דחזרת בתשובה לא הוית אלא וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קיד ע"ב הרא"ג ז"ל כ' ה"ג לך בגלותא כגון לך לך מארצך וגומר הכא #ש' הן כל אלה וגומר.
זהר ב, דף קיד ע"ב רד בגין בת יחידא וגו' וה"פ מדכפל קרא ואמר לך רד לדרשא קא אתי ומפרש ואזיל לך כגון לך לך שהיה אברהם הולך בגלות כך האי לך ר"ל בגלותא. הכא #ש' אפשר שאותיות משה קא דריש וכלם ע"ש המאורע ולהיות שכאן רמז לג' גליות אמר הכא ש' כלומר הכא רמיז ש' של משה והיינו שאחר ההיקש נמצאו ג' לך לך א' שבפ' לך רד ובפ' לך לך ב' רמז לג' גליות ומ"ה של משה דריש לקמן בהקים תקים.
זהר ב, דף קיד ע"ב רד בגין בת יחידה וגומר שמלבד שאתה תלך בגלות צריך עוד שתרד שיהיה לך ירידה עמה אחר שהיא ירדה נחית בגינה גרסי' והאי נחיתו הוא לירד ולהתנוצץ בלב משכילי עם בני ישראל באורח שכל ועי"ז יזכה החכם ההוא לחדש בתורה וז"ש בגמרא משה שפיר קא אמרת כלומר כי ע"י ניצוץ משה שנתנוצץ בך שפיר קאמרת והיינו סוד הגלות של נשמת משה.
זהר ב, דף קיד ע"ב תקום עלך תקום משפל מצב ירידתה בשבילך ותהיה עומדת לך.
זהר ב, דף קיד ע"ב והאי איהו השבת אבדה כלה זו שנאבדה ממך בגלות תשוב לך והאי אורייתא וגומר כלומר הגם כי לא השבה גמורה היא שהרי נחת בגינה בגלותא ואינה עומדת לו אלא שניהם בגלות מכל מקום התורה שמתגלה על ידך באורח שכל דרך התנוצצות כנז' היא היא השבת אבידה דילך שע"י אותם הסודות שמתגלים לתחתונים שהם מצד הת"ת היא נוחה בהם ויש לה נחת רוח וכאלו שבה אל חיק בעלה והיא היא השבת אבידה דילך דלאו למגנא אתגלייא לך אורייתא יתיר מכל ישראל ה"ג.
זהר ב, דף קיד ע"ב ואסתלק לגבך שכן הר סיני שמח לקראתו של משה כנזכר בס"פ שמות.
זהר ב, דף קיד ע"ב כמיא דבאר וגומר היינו כמימי (הכאה) [הבאר] שנזדמן לו במדין שעלו לקראתו ולא הוצרך לדלות בדלי כבנות יתרו שאמר ותבאנה ותדלנה אלא ויקם משה ויושיען וישק את צאנם ולא והדל' וישק (אמר הגאון הנשיא זצוק"ל זהו ע"ד שאמרו רז"ל וגם דלה דלה לנו שהרועים היו זורקים צפורה לבאר וכשבא משה עלה המי' עם צפורה למעלה כנגדו. וזה לא אירע לשום בר נש אחרא וז"ש ולא לאבהן וגו') ולא לאבהן ואע"ג דליעקב עלו המים לקראתו כדרז"ל אפשר שלמשה יצאו מים רבים בריבוי עצום אמנם ליעקב לא היה כ"כ כמשה ולא לבר נש וגו' כלו' ומכ"ש לבר נש אחרא
זהר ב, דף קיד ע"ב ואוריי' דא. היינו תושב ע"פ הרומזת למלכות וז"ש ואורייתא דא. ולא נפקין מימוי לבר היינו לשאר בני עלמא אמנם למשה
זהר ב, דף קיד ע"ב מיא אסתלקו לגביה א"נ הגם דאסתלקו לגבי' דמשה לא יצאו מפי הבאר לחוץ אלא מלא על כל גדותיו לבד. ה"ג ואיהו באר דמיא דאורייתא דאפיק כל מיין וכל מיין דעלמא עאלין בי' ולא נפקין מימוי לבר ואיהו באר דאפי' כל בני עלמא שאבין מיא ואפי' וגו' וה"פ שמהבאר הזה מלכות בבחי' הנק' תורה שבע"פ ממנה יוצאים כל סודות התורה וכל חידוש שהאדם מחדש בתורה ולבאר הזה חוזרים שאחר שהאדם הוציאם מפיו חוזר אותו הבל ונכנס בבאר ההוא ונעשים בה מ"ן ואין דבר הולך לבטלה. ואפי' כל ענני רמז לנביאים או לחכמים הרמים. והנשיאים והעננים הללו העומדים ברומו של עולם לא חסרין מיניה יען כי אותו שורש נשאר שם וכן נמי כל ענף וענף מהתורה היא כלול מכולם. וז"ש בגין דבאר דא לית לי' סוף בסבת כללות ענפי' שכלולות זו בזו וכולן במלכות ואפי' סיפורי התורה שאינו מדבר בדינים ומשפטים יש בהם סודות עמוקים יותר מחלק התור' שמדברת בעניני המצות והמשפטים וז"ש בגין דבאר דא לית לי' סוף יתיר עמוק פי' הם יותר עמוקים מהתורה שמדברת במשפטים. דאתמר בהו ורחבה מני ים דהיינו ים אוקיינוס דאסחר כל עלמא והענין שע"י חטא אדה"ר נתלבשה התורה בלבושי' חומריים ומ"מ הסודות רמוזים בה בהעלם גדול. ה"ג ובכד דילה דשאבין מיני' וגומר פי' בחי' כ"ד ספרים שבבאר הזה שהוא ככד אחד שממלאים מן הבאר בו כלול כל חכמתין כ"ש הבאר עצמה דהיינו כל בחי' המלכות וכלליה ופרטיה שאין לו סוף. א"נ ובכד דילה היינו שאין לך דרוש א' מסודות התורה שלא יהיה כלול בו כל החכמות כ"ש כללות התורה כולה וכן עתיד הקב"ה לאהדרא לך גזל היינו פקודא דאבתרי' להשיב הגזלה דקאמר [לעיל] ויגזול את החנית בריש פרשת בראשית האריכו בדרוש זה שבסבת שנהר יסוד יחרב ויבש גרם שהקליפה גזל את מטה האלהים כנזכר שם דף ואו:
זהר ב, דף קיד ע"ב פקודא חדא להפריש ערי מקלט למאן דקטיל בגין ההוא מצרי דקטילת דתמן הוה נחש הקדמוני וגומר דבכמה אתרין רדפו אבתריך כמה נשים בנערותך דאינון נעמה וגומר ה"ג. וה"פ בגין האי מצרי דתמן הוה נח"ש במ"ק חושבנא דין כחושבנא דדין מצרי עולה י"ו וכן נחש עולה י"ו כמה נשין בנערותך פי' כשהיית נער והשליכוך ליאור ורצתה בת פרעה להצילך ואמהותי' היו ממחות בידה כדפי' רז"ל שבא גבריאל והרגן דוגמתן למעלה שהם נעמה אגרת לילית היו מתלבשות באותן אמהות לרדוף אחריך עד מות הרי בנערותך רדפו אחריך וכן אחר שגדלת שהרגת את המצרי כתיב ויבקש פרעה להרוג את משה עד שברח למדין וכמה מקטרגין היו לפני פרעה אז כדרז"ל שנעשו אלמים וחרשים כדי שיברח
זהר ב, דף קיד ע"ב ואינון שערי תשובה וגומר בנערותו אפשר שהוא כמשל הגשמי בת פרעה שנאמר בה ותשלח את אמתה ותקחה ופרעה למעלה היא הבינה כנזכר בפרשת ויגש שנק' תשובה כנודע. ואחר שגדל ג"כ פתח לו הקב"ה שערי תשובה בהיותו בכוש מלך שמונים שנה ורצו להורגו כנזכר בד"ה וז"ש בכמה אתרין בנערותך. ובזקנותך בגין דאנת בן י"ה שכן משה הוא בת"ת ו' ברא דאו"א.
זהר ב, דף קיד ע"ב בתר דאהדרת (בתיאובתא) [צ"ל בתיובתא] שחזר בו מלישב עוד בחברת פועלי און אנשי כוש כשחזר לעירו דא קארי לי' דאהדרת בתיובתא א"נ החטא הוא מה שחטא בסלע כדלקמן ועיקר וגרסת הספרים דלא גרסי' מלת בנערותך אמת וכל הרדיפה דרדפו אבתרי' בכמה אתרין היינו על מי מריבת קדש ונכון: יה"ו אילנא דחיי פי' ו' בהתקשרו עם י"ה נק' אילנא דחיי כי החכמה תחיה בעליה ובני חיי ומזוני דתליין בבינה והת"ת נק' מצדם אילנא דחיי והיינו בן י"ה דקאמרן את זכי לאת ה' מלכות כלתו.
זהר ב, דף קיד ע"ב וקב"ה שוי שמיה (כך) [בך] היינו מ"ה דמשה שהוא הוי"ה דאלפי"ן כדבסמוך ותני והדר מפרש. א"נ היינו שם מה"ש שהוא משם ע"ב והיינו משה.
זהר ב, דף קיד ע"ב שוי בך מחשבתי' דאיהו וגומר כנזכר בתחלת התיקונים (הכל) [דכל] פקודין דילך היינו מצות עשה מצד החסד ומל"ת מצד הגבורה יהב לך מדת חסד כדכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו וכן יהב לך מדת הגבורה דתרווייהו אינון תרין דרועין דגופא. בשלשלאין גרסי'. ובגין דאתהדרת בתיובתא באות ברית אפשר דהיינו שקבל ערב רב ועשה להם ברית וכשחטאו הדר בי'. וז"ש באות ברית: א"נ שעון הסלע קרי לי' אות ברית שהמלכות סלע נק' ברית. נחית בינה יה"ו. סוד חב"ד. ה"ג לאתחברא לה (בצדק) [בצדיק] ואשכינתא קאי דקאמר לעיל ובגין דאנת גומל חסד עם שכינתא וגומר והענין שע"י העון נפרד הייחוד וע"י התשובה שב הצדיק אלי' וזו תשובה תשוב ה' לאיתנה ולגירסת הספרים אפשר ליישב ע"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו דהיינו ת"ת בצדיק יסוד וזה החיבור גרמה התשובה אמנם בגינך בשביל עצמך וזכותך קב"ה יהיב לך אות ברית וגומר כלו' נתונה לך במתנה גמורה צדיק דילי' כלומר מתנה חשובה היא אצלו שהוא צדיק דילי' המשתמש בו בעצמו. ובגין דבמחשבה טובה עבדת כלא היינו קבלתו ערב רב היתה כוונתו רצוי' הגם שמעשיו לא היו רצוים כנזכר בפרשת כי תשא קצ"א וכן ג"כ עון הסלע כי לא חשב שסודה היא המלכות אלא חשב שהיא סוד השפחה וחשב בדברים לא יוסר עבד כנזכר בר"מ פ' כי תצא רע"ט.
זהר ב, דף קיד ע"ב נחית שמא מפרש היינו שם מ"ה הנז"ל ומתמן ממדתך נחית עלך ממש.
זהר ב, דף קיד ע"ב אנת תשתדל בכל יומא וגו'.
זהר ב, דף קיד ע"ב בצלותא היינו התפלה שמתפלל על החיים כנזכר בפרשת לך לך ובפרשת שמות י"ו דאלמלא תפלת המתים על החיים וגומר:
זהר ב, דף קיד ע"ב בתרין שפוון שהם כנגד נצח הוד שפוון דמלכא.
זהר ב, דף קיד ע"ב נחית לון מוסב אל השפתיים העליונים נצח והוד כ"ש דרגא דילך ה"ג כלומר אם אלו יחתון לגבך כ"ש מדתך ת"ת שירד גם הוא וישרה עליך.
זהר ב, דף קיד ע"ב ובה פי' בהאי דרגא דילך אשתדלת בכל יומין דילך בקשוט. פי' ע"י תורת אמת והמדה זו נק' אמת וע"י תורת אמת נתן לך הקב"ה מדת אמת וז"ש לסלקא לך בתורת אמת והיינו הת"ת כלילא מכל המדות. שכן ת"ת כולל ו' קצוות. ואתוון בשמא מפרש בד' אתוון. אמר עוד שבח שני במדה זו שנתנה לו במתנה שהיא שאין בכל המדות שיהי' רומז בה שם העצם הוי"ה כ"א בת"ת. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיד ע"ב גליון הן כל אלה יפעל אל וגו' פי' כאן רמוז ג' גליות ש' של מש"ה ומ"ה בגאולה הרמוזה בהק"ם תקי"ם וז"ש לקמן במ"ה דילך. עכל"ה:
זהר ב, דף קטו ע"א לא הוית אלא באילנא דטוב ורע וגו' קשי' ליה דאנת אמרת כי כל חטא משרע"ה וגלותו וגלגולו היה עון ערב רב ולפי הנראה מפשוטי המקראות כי עון הסלע היה העיקר והוא גרם שלא נכנס לארץ וגרם מיתתו וכמה דברים לזה תירץ דהא בהא תליא דקודם דחזרת בתשו' בסוד גלגול וגלות כנז' לא הוית אלא באילנא וגו' וההוא רע שותפן דעבד טוב גרם וגו'. הענין שהסלע היא סוד השכינה ומטה דמרע"ה הוא סוד מטטרו"ן מפני ירידתו לא היה בסוד היסוד ולפי' לא היה ראוי אלא ודברתם אל הסלע שלא לעשות' מוכת עץ והוא לא עשה כך אלא ויך את הסלע בעץ הדעת טוב דא מטטרו"ן ולכך עון לך רד כי שחת גרם ודברתם ולא בהכאה שאז המטה ירד מיסוד למט"ט כיון שירד משה מגדולתו ובגין דחזרת בתיובתא הענין כי במעשה העגל נאמר למרע"ה הנה מלאכי ילך לפניך היינו לך רד שירד מאצילות ליצירה ולכך קודם היה מרע"ה בסוד מטה שהיה פועל בו הנסים והענינים כולם בסוד האצילות ועל עון ערב רב ירד אל סוד היצירה ואח"כ בסוד הגלות והטלטול יעלה אל סוד התשובה היא הבינה המגינה מן החצונים בסוד ערי מקלט כנז"ל. ואתדבקת באילנא דחיי היינו היותו משתמש בסוד האצילות שהם ו"ק עץ החיים לא בו' קצוות דיצירה שהם עץ הדעת טוב וז"א הא נפקת מעבד שאין אתה משתמש עוד בסוד מטטרו"ן נשמה דיצירה אלא אנת בן לקב"ה דהיינו בסוד נשמה דאצילות והת"ת בן לבינה לקב"ה דהיינו חזרת בתשובה ואתדבקת באילנא דחיי דהיינו תשובה קב"ה אילנא דחיי בן לקב"ה. ומטה דאתמסר בידך וגו' כי לא תשתמש בו בסוד התלבשו ביצירה אלא באצילות ויהא סוד עץ החיים והיינו סוד א"ם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה והענין שלא יתלבש האור בסוד היצירה אלא ישתמשו בו בסוד האצילות וענין זה למרע"ה ולכל ישראל בסוד שקול משה ככל יש' כנז'. וא"ו דאיהו בן י"ה יר' כי בזמן הגאולה ישתמש בשש קצוות בסוד הדעת וז"ש וא"ו דאיהו בן י"ה דהיינו סוד הדעת המתעלם בין חו"ב והנה סוד מ"ט פנים הקודמים אל מעשה העגל היו ז' ספירות כל א' היה כלול מז' זפ"ז מ"ט ונודע כי בסוד עץ הדעת דהיינו בהיכלות דמטטרו"ן שם רשעים יתהלכון וימצא בהם הפגם סוד מ"ט פנים טמא אמנם בהתלבש סוד הדעת בתוכיות המ"ט אז יעשו מו"ט ולזה לא יתן לעולם מוט לצדיק כי בהשתתף אליהם סוד הדעת שהוא נשמה מתאצלות בתוכיות הת"ת שהוא אור מזהיר מהדעת אליהם דהיינו שתוף הבינה עמהם כי הדעת מעמקי הבינה אז מתבטלים כל החצונים וז"ש ותיעול במ"ט אנפין דילך באוריי' וגו': באמצעיתא אל"ף דהיינו בינה והיינו וא"ו במילואה מצד הבינה בסוד הדעת החופף עליה ולהיות סוד ו' שבאמצע מו"ט וסוד אל"ף שבאמצע וא"ו כנז' לכך בהיות נחסר סוד זה בסוד המרגלים נאמר וישאוהו במ"ט חסר וא"ו בשנים שני ווי"ן שבת"ת ושביסוד חסר וא"ו הדעת אל"ף בינה ונמצאו ו"ק מתלבשים בסוד ההנהגה בהיכלות ואז הם מ"ט פנים טהור דא מטטרו"ן מ"ט פנים טמא דא סמא"ל ושם נמצא הפגם והיינו וצדיק דא עץ הדעת טוב מטטרו"ן מ"ט לפני רשע רע סמא"ל. ומאן גרים וגו' סוד התלבשות במטטרו"ן והפגם סוד שער החמשים שנסתלק מהספי' שהוא שקול ככל השערים שהוא המיחדם וכאשר הם מ"ט שערים הם סוד הפירוד ז' ספי' כלולות כל א' מז' הם מ"ט: והאי איהו #א כי אחר שנתן למשה סוד וא"ו במילואה גם אל"ף נתן לו בסוד נשמת הת"ת בסוד הדעת כנזכר אמנם חסר מחמשין ואשתאר מ"ט דהיינו סוד ו"ו ואחר שחסר אחד צדיק מט לפני רשע ס"מ כי יתלבשו מ"ט דאצילות אל ההנהגה במ"ט דמט"ט ושם סביב רשעים יתהלכון בסוד מ"ט פנים טמא כנזכר:
זהר ב, דף קטו ע"א והאי איהו מ"ט מן מט"ה דילך כלומר כל מה שפי' בסוד הדעת והבינה נתבאר בסוד מט"ה ממש כי ה' בינה ובהסתלק ה' מן מטה נשאר מ"ט דהיינו מ"ט מן מטה דילך והראיה לזה דאתמר ביה ומטה האלהים דהיינו בינה בידו כמו בראשית ברא אלהים. ומטה דילך הוא מטה דמשה דהיינו סוד הדעת המתפשט מבינה תיעול בין ו"ו להמשיכם לישראל למטה לפעול ע"י ו"ק ההנהגה להיות הת"ת מרכבת מרע"ה ויש' לקיים בך לישראל ובתחנונים מהבינה אוצר של חנם. וברחמים גדולים הת"ת ע"י הבינה וכל ענין הנזכר כוון לבאר בסוד מצות הקם תקים עזוב תעזוב ואמר כי שני המשיחים שהם בן דוד ובן יוסף סודם היותם מרכבה לשתי ווי"ן דהיינו סוד וא"ו כי משיח בן דוד סודו יהודה ששם הוי"ה שבת"ת מרכבה לוא"ו שבת"ת ובן יוסף מרכבה לוא"ו תתאה שביסוד והם מקימין לשכינה מעפרא בכח ב' אותיות אלו ועל הא' נאמר הקם ועל השני תקים שהם מקימין עם וא"ו עילאה ועם וא"ו תתאה ושתיהם אין בהם כח להקים אלא בעזר הדעת שבסוד הבינה דהיינו אל"ף שבאמצען הנז"ל וזש"ה הקם תקים שניכם תקימו עמו עם כח בן עמרם שהוא סוד הבינה בעלייתו בסוד הדעת:
זהר ב, דף קטו ע"א לאת ה' דנפלת בתר אלף חמישאה וזה לרמז בא' דמילוי ה"א כלו' ה' חמישי א' אל"ף ובתר ע"ב מיניה כלומר אחר עבור על אלף חמישי ימשכו עוד ע"ב שנים מהששי דהיינו סוד עזוב ז"ו ע"ב דהיינו ע"ב שמות ויסע ויבא ויט שסודם בת"ת דהיינו ז"ו כחשבון וא"ו והכוונה שכלל כל השם וה"ו אנ"י וה"ו שראשי תיבותיו וא"ו והיינו וא"ו במילואה אלא מפני שאלף זו של מילוי הוא"ו הוא סוד אנ"י שהיא מ' אינה קימה אלא עזיבה דהיינו עזר בעלמא וז"ש תמן עזר ולא קימה פי' כי סוד עזר וקימה היינו סוד בעתה אחישנה כי בעתה שם קימה בהכרח ואחישנה הם קצים הרבה שיש בכל דור ודור בכל נ' שנה כדפי' בתיקונים וז"ש בעתו יורה ומלקוש באותם העתים והקצים שהם יורה או מלקוש אם זכו ואספת דגנך יש' לחם מן השמים תירוש לויים יין מן השמאל ויצהר כהנים שמן מן הימין והיינו בזמן שעושים רצונו ש"מ שאז הגאולה בזכותם. וענין לקט הוא כי שני שבלים לקט וג' אינם לקט והיינו א' מעיר ושנים ממשפחה אבל לא ג' ושכחה שהם אחוזים בקליפות הנק' שכחה:
זהר ב, דף קטו ע"א עזוב צדיק דהיינו שבו ג"כ יש ע"ב ויש ז"ו בסוד וא"ו זעירא שבו והיינו וה"ו אנ"י וה"ו שבשם ע"ב שבו וצדיק אין בו כח לגאול אלא הוא עני בסוד גלות ועיקר הגאולה מהבינה בסוד הקם תקים ובסוד הדעת היורד למטה בסוד וא"ו מלאה קאמר תעזוב בן עמרם ושם אין כחו גדול מפני שאין זה מקום הדעת שהיסוד עני בגלות והדעת למטה ג"ר שאין מקומו זה בתוך מעמקי הגלות ואין מקומו אלא בבינה וז"ש בדרגא עילאה דילך ת"ת בינה דילך שמא מפרש בשלימו בבחי' למעלה בתוך הבינה שהוא סוד הדעת כנזכר וזה אינו בעתו יורה ומלקוש שהוא שנת ה' אלפים וע"ב קץ יורה ושנת ה' אלפים וקכ"ב הוא קץ מלקוש ואחר עבור ק' ק' של הקם תקים דהיינו שנת חמשת אלפים ושלש מאות ועשרים ושנים הקם תקים וברוך היודע אם אנו צריכים להוסיף בקצים יורה ומלקוש ויש במספרים האלו כמה תנאי תנאים: אשתאר ת"ם י' אפשר דאותיות ה"ם היינו מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א שורש הגאולות כולם: מאי קא אחוי וגו' הקם אחר ק' ק' י' יסוד ת"ם יעקב איש תם ת"ת עמו סוד הדעת מרכבת משה בן עמרם:
זהר ב, דף קטו ע"א פקודא בתר דא לפדות עבד עברי וגומר הענין כי מי שיעבוד את קונו להטיב לנשמתו לעדנה לעולם הבא העובד כן יקרא עבד ע"מ לקבל פרס והעסק עתה בעבד זה ולהיות העבד לעולם במדרגת מטטרו"ן וכן האמה במדרגת כסא לכך פי' ואמר מטטרו"ן עבד ה' על הכלל עבד במטטרו"ן אמנם בפרטי העבדים יש להקל ולהחמיר כדמסיק בסוגיין אמנם בעבד הזה נאמר בו שש שנים יעבוד וירצה כי עבד זה כלול ו' היכלות שבהם סוד ו"ס שהם סוד שיתא סדרי משנה כנזכר בתיקונים והיינו ת"ת בשש קצוות מתלבש במטטרו"ן בו' היכלות וז"ש כליל שית סטרין והעבד נאמר בו ו' שנים יעבוד יר' שש סדרים אלו יעבוד כל ימיו והם החיו"ב והפטור הפסו"ל והכשר הטמ"א והטהור המות"ר והאסור חיי"ב זכאי הטר"ף והכשר. והנה פי' שני מיני עבדים הא' גרוע ועליו א' ובהון בשיתא סדרים אלו ע"ד הפשט אית לי ת לבר נש כלומר רשות נמסר ביד האדם למפלח למאריה אם אינו רוצה להיות בן דהיינו שלא ע"מ לקבל פרס אלא כעבד ולא כעבד יליד בית אלא נמכר מקנת כספו דהיינו ע"מ לקבל פרס להשלים כל מחסורו אשר יחסר לו ופי' הכסף היינו הטוב שהטיבו הקב"ה ויטיבהו על צד החסד הנמשך לתחתונים וז"ש דכסף ימינא דאברהם שכן אברהם הטיב לכל וז"ש חסד דרגא דיליה ממש כמדתו להטיב התחתונים ובבחי' היות הקב"ה מטיב לתחתונים הוא עובדו והוא קנוי לו והוא מדה גרועה. אורייתא מתמן אתייהיבת שהתורה מצד מדת החסד שיש להקב"ה להטיב לתחתונים נתנה למטה להטיבם והוא נוטל בחי' זו הקלה שבכולם ומניח הכל אבל יש בחי' עב"ד והיא משובחת והיא אותה שפי' לעיל וז"ש ומאן דאשתדל בה בגין לזכאה לעלמא דאתי והוא העבד שיעבוד לעדן נשמתו יקרא ג"כ עבד מקנת כספו אמנם פי' כסף הוא לשון חמדה וכסופא וז"ש שהוא כוסף לעה"ב ופי' קנין כספו לפי זה כמו קונה שמים וארץ שפי' בשביל אברהם ברא שמים וארץ ויר' בקנין כספו יר' בריא' שברא הבינה הנק' כסף ל' כסופא כי העבד זה הנבאר קנה חכמה קנה בינה דהיינו סוד אל עליון חכמה ובינה ואפי' העבד הראשון העובד שלא לשמה והכוונה מתוך שהוא עתה עוסק שלא לשמה גורם שיתגלגל ויהיה עבודתו לשמה דהיינו לשם עוה"ב דהיינו קנה לו רבו בתר דקנה לו גאולה דהיינו גאולת הבינה כדמפרש ואזיל. ופי' ששני מיני עבדים הנז' הם הא' עבד שש שנים דהיינו בשש קצוות מחסד ולמטה מצד פעולותיו של הקב"ה הנשפעות אליו. אמנם הב' עבד עולם דהיינו מצד הבינה הנק' עולם עולמו של יובל בסוד ק"ש שהוא הייחוד מצד הבינה והיינו שאין לו גאולה וחירות שאין צריך להתגלגל אמנם העבד הקנוי לשש יש לו גאולה דהיינו או דודו או בן דודו יגאלנו שע"י קרובים הוא מתגלגל כדי לתקן לעבוד לשמה או השיגה ידו דהיינו שהוא בעצמו עסק לשמה ונגאל בסוד הכוונה הטובה לעוה"ב וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קטו ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. וצדיק מ"ט וגו' וישאוהו במוט וגומר ע' פ' שופטים רע"ד ע"ב כי שם פי' כי במוט בשנים הם ב' ווי"ן בלתי א' בינתיים אשר מייחד שתי הווי"ן ואפשר כי זהו הרומז ג"כ פה וז"א וישאוהו במט בשנים בלא וא"ו באמצעיתא ר"ל כי ב' ווי"ן הם ב' יחודים שמע בשכמל"ו שהם ו"ו תיבין ובהם מ"ט אותיות אמנם שער החמשים המייחדם הוא נתיב לא ידעו עיט כנזכר בתיקונים דף ס"ז ע"א בהיותו נפרד מהם ח"ו הוא הקצוץ והוא סוד א' שבין ב' הווי"ן וסוד ו' שבין מ"ט בסוד הדעת הנק' נתיב לא ידעו עיט ואז בעונות צדיק מ"ט לפני רשע אמנם בסוד ו' באמצעיתא אז נק' מו"ט ואז נאמר לא יתן מוט לצדיק:
זהר ב, דף קטו ע"א כמנין עזו"ב וגומר עזו"ב הם אותיות ע"ב ז"ו כי ע"ב ע"ב שמות וז"ו הם בגי' י"ג והם סוד וא"ו הרומז לת"ת ויסוד ובינה א' בין תרין ואוי"ן והם שם וה"ו שהוא שם ראשון מע"ב שמות כמו שידעת ואותיות וה"ו הם אותיות וא"ו כי כבר ידעת כי ב' ווי"ן הם ת"ת ויסוד וא' באמצעיתא הוא הבינה חיי המלך דקיימי בגוייהו והוא א' דאהי"ה שבבינה והיא ה' עילאה דבשם בן ד' ובהו עזוב תעזוב וגומר וגם תבין כי וא"ו הם ב' ווי"ן עולין י"ב ו"ו פ' ו"ו הם ע"ב הרי שם ע"ב רמוז באות וא"ו:
זהר ב, דף קטו ע"א והרא"ג ז"ל כ' באילנא דטוב ורע מטטרו"ן טוב סמא"ל רע כדלקמן שסביב משכן מטטרו"ן רשעים וגומר וכן פי' בתקונים ר"ת מטטרו"ן שר הפנים (אמר הגאון הנשיא זצוק"ל כי עב"ד נע"ר גי' חנו"ך מטטרו"ן להורות כי מרע"ה היה בסוד מטטרו"ן בזמן שהיה נק' נע"ר ועב"ד וכן מטטרו"ן טוב סמא"ל רע גי' מרחפ"ת עם ה' אותיות להורות שהטוב והרע בא משבירת הכלים שהם רפ"ח גי' טו"ב ר"ע עם הכולל) ה"ג וההוא רע שותפא דעבד גרם לך וגומר. והיינו סמא"ל עבד רע שסביביו יתהלך כנזכר. במ"ט (אלפין) [אנפין] דילך היינו מ"ט פנים טהור שיש בתורה שנק' תורת משה עבדי ואנפין דילי' איקרון.
זהר ב, דף קטו ע"א שית תיבין דיחודא עילאה ו' עילאה ת"ת. והנה בשמע ישראל יש ו' תיבין והם ו"ק דעלמא דדכורא והם כ"ה אותיות ובשכמל"ו יש בו ו' תיבות והם ו' דעלמא דנוקבא והם כ"ד אותיות. עולים שני היחודים מ"ט וז"ס וא"ו במילואו וז"ש באמצעיתא #א כלומר באמצע שני ווין #א' והיינו אל"ף בינה שבתוכם. ה"ג באמצעיתא א' וישאוהו במוט בשנים בלא א' באמצעיתא דוא"ו איהו מ"ט וצדיק מ"ט וגו' וה"ק וישאוהו במוט בשנים המרגלים גרמו שהיחודים ו' עילאה ו' תתאה לא יתמשך ביניהם א' המייחדם כנזכר וזהו וישאוהו במוט בשנים כלומר בשני ווין שני. יחודים לבד וזהו בלא א' באמצע ואו אלא ו"ו חסר ובזה וצדיק המייחד מ"ט לפני רשע סמא"ל המחטיאם כדמפרש ואזיל ומאן גרים דא שהמרגלים ישאוהו במוט בשנים בלא א' דאמצעיתא לפי שמשה שלחם ואם משה היה זוכה לשער החמשים גם הם היו מביאים המוט בשנים ואלף בינה באמצעיתא שהיו השני יחודים שהם עולים מ"ט וא' דאיהו יחיד נעלם באמצעיתא והיינו מו"ט מ"ט ו' והיינו ו' שבאמצע א' נמצא שבחסר בזה א' שהוא שער הרחמים חסר ג"כ א' יחיד נעלם בין השני ווין ב' הייחודים כנז': ומטה האלהים בידי היינו המטה דעץ החיים קאמר.
זהר ב, דף קטו ע"א דמטה אחרא אית לך היינו מטה דעץ הדעת טוב ורע. ובגין דא' דאיהו בינה פי' א' רומז בבינה.
זהר ב, דף קטו ע"א כמה דאוקמוהו במתניתין אלף בינה בס' בן סירא:
זהר ב, דף קטו ע"א דחזרת לך (בתיאובתא) [בתיובתא] גרסי' וזה לפי שהיא נק' תשובה וכששבת בתשובה שבה גם היא אליך וברחמים גדולים אקבצך היינו בינה אלף בינה דקא' ובתחנונים אובילם אפשר שהוא מלשון יובל דהיינו בבינה והיינו שיחון עליהם ברחמי הבינה הנק' היובל. הקם עם ו' עילאה וגומר מלת עמו דרש עם ו' ומלת עמו מוסב להקם ולמלת תקים והכוונה שההקמה תהיה בסיוע ו' עילאה ת"ת למעלה וע"י משיח ראשון בנו של יוסף צדיק יסוד עולם סיומא דגופא ו' ומשך ו' ולפי שהמשיח בן יוסף עתיד ליהרג כתיב בי' הקים תקם שני הקמות הקמה אחד למלחמה ב' לתחיה שאין צריך הקמה אלא לפי שנפל אמנם משיח בן דוד דלא נפל אין צריך הקמה באופן שהקם עם ו' עילאה ותקים עם ו' תתאה. היינו. בסיוע ו' עילאה ו' תתאה ומשיח ראשון אגב (ומקומם) [מקימים] עמהם ואת מי מקימים אלו הווי"ן שהוא עיקר (ההקדמה) [ההקמה] לאת ה' דנפלת כדלקמן. עמו דא בן עמרם. פי' שני הוא דדריש מלת עמו ממלת עמר"ם ודריש עמו ו' ע"ם דהיינו ו' דעמרם דהיינו בן עמרם. דסליקת לבינה דאיהי א'. היינו שבין השני ווי"ן דהיינו סיוע אלהים מהבינה אשר ימשך עם סיוע הב' ווי"ן ת"ת ויסוד למעלה אל משיח הראשון למטה באגב.
זהר ב, דף קטו ע"א ולמאן הקים תקים לאת ה' וגומר. ה"ג בתר ע"ב מנין עזו"ב תעזוב עמו ע"ב ז"ו ודא ע"ב שמהן ויס"ע ויב"א וי"ט ז"ו דא וא"ו מן וה"ו אני וה"ו תמן עזר וגומר וה"פ דרך כלל מכאן עד סוף פקודא תליתאה שהרי הוא בעצמו לא פירש כל צרכה עדיין במאי דקאמר. ואמר וצריך לאחזרא עלייהו. כלומר צריך ביאור מה שאמרתי שאינו מובן ב"פ ע"ב ע"ב ק' ק' עולה שמ"ד וכשיעבור שנת שמ"ד ויהיה שנת מש"ה יתחיל הקמתה של שכינה הנופלת וז"ש לעיל בההוא זמנא יתקיימו בך תרין פקודים חד בהקם תקם תניינא עזוב תעזוב עמו כלומר בך ובשמך רמוזה ההקמה דהיינו.
זהר ב, דף קטו ע"א ב"פ ק"ק דהקם תקים. וב"פ ע"ב ע"ב דעזוב תעזוב שיעלה שמיד בתר כל דא יתחיל ההקמה וז"ש.
זהר ב, דף קטו ע"א בתר ע"ב מנין עזו"ב תעזו"ב כלומר אחר שיעבור אלף החמישי ויעברו מהאלף הששי מנין ע"ב ע"ב ובתר ק"ק דהקם תקם שהם שנת שמ"ד לאלף הששי כדקאמר לקמי' אז תקים לאת ה' הנופלת (שהיה) [והי'] לו לצרף החשבון יחד [אך] לפי שרצה יותר לפרש ולהתיך תיבות עזוב תעזוב שבקי' לחשבון ק"ק בבתרייתא ולפי שראה שהאריך הדרוש בפי' דעזוב תעזוב חזר ואמר וצריך לאחזרא עלייהו. כדי לקשר החשבון ק"ק עם חשבון ע"ב ע"ב וכאלו אמר הכי ולמאן הקם תקים לאת ה' דנפלת באלף חמישאה בתר ע"ב ע"ב דעזו"ב תעזו"ב ובתר ק"ק דהקם תקים ע"ב זו וגומר ותאנא והדר מפרש זה כללות השמועה.
זהר ב, דף קטו ע"א ע"ב שמהן ויסע וגומר כלומר המספר הזה הוא לעורר הג' אבות למעלה חג"ת ולמטה אברהם יצחק ויעקב לקיים כימי צאתך ממצרים וגומר כנזכר בפרשת בשלח דף נ"ג:
זהר ב, דף קטו ע"א ז"ו דא וא"ו ז"ו בגי' י"ג כמנין וא"ו במילואה דהיינו ר"ת ג' שמות משם ע"ב וז"ש דא וא"ו מן וה"ו א"נ וה"ו שהוא ראש תוך סוף בשם ע"ב באופן שבמלת עזוב כלול כל הע"ב שמות כנזכר בפרשת כי תצא דף רע"ו ע"ש.
זהר ב, דף קטו ע"א תמן עזר ולא קימה כלומר בתר ע"ב ע"ב באלף הששי יהיה קצת התעוררות ועזר לכ"י וז"ש והאי איהו עזוב תעזוב. כל זה רמוז במלת עזוב תעזוב כנזכר ומדאפוק בלשון עזיבה משמע דוקא עזיבה דהיינו עזר וסיוע כמו ויעזבו את החומה וגו':
זהר ב, דף קטו ע"א תמן בעתו. כלומר בצרוף שני תמצא אותיות בעת"ו יורה ומלקוש ואע"ג דתעזו"ב הוא חסר ו' ולא תדרוש מינה בעתו ל"ק דיש אם למקרא ויש אם למסורת.
זהר ב, דף קטו ע"א בעתו יורה ומלקוש ואספת פי' ב' עתות (ב') [א'] דהיינו זכו אחישנה דהיינו [יורה] [ב'] דהיינו לא זכו (יורה) בעתה. והיינו מלקוש או בזה או בזה. ואספת דגנך וגומר מן הגלות. המון העם הם הדגן שבו מוץ ותבן וזונין וסובין ומורסן כמו כן יש בהמון העם אנשים (ושונים) [משונים] בענין התורה והמצות. תירושך היינו ת"ח המשתכרים ביינה של תורה ומנגחים [אלו] לאלו כשיכורי יין. ויצהרך הם מארי קבלה שעולים על כלם כשמן שעולה על כל המשקים ונק' בנים. וז"ש ג"כ דאינון ישראל לקט שכחה ופאה לקט על המון העם ומצינו בהם לשון לקט כדכתיב ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל. שכחה. על ת"ח העוסקים במשנה תלמוד שצריך לאחזרא עלייהו שלא ישכח תלמודם ע"ד כל השוכח דבר א' ממשנתו וגומר פאה על מארי קבלה שהם בני עלי' מועטים אחד מעיר ושנים ממשפחה כנזכר בפרשת בהעלותך דף קנ"ג והם כפאה זו שהוא בסוף שדהו לעני ולגר תעזוב אותם:
זהר ב, דף קטו ע"א הכא אוליפנא. כלומר אגב אורחין אתא לידן חד קרא דמיני' אוליפנא פקודא תליתאה ע"ד הסוד דהיינו לעני ולגר תעזוב אותם פי' ע"י העני שהוא צדיק. ו' תתאה וע"י הגר שהוא וא"ו עילאה משה דכתיב כי גר הייתי על ידם תעזוב ותעזור אותם.
זהר ב, דף קטו ע"א לישראל דאינון לקט שכחה ופאה כדמפרש ואזיל. גר אנת בקדמיתא עם עני. כלומר אתה ו' עילאה שנק' גר בקדמייתא תעזוב את ישראל עם עני שהוא ו' תתאה והיכן נק' גר כדאתמר בך:
זהר ב, דף קטו ע"א כי גר הייתי וי"ס דגרסי.
זהר ב, דף קטו ע"א גר אנת עם עני כגוונא דקדמיתא דאתמר בך כי גר וגו' והכל עולה אל מקום אחד אבל אוקמוה בדרגא דילך כלומר כבר פירשתי לך פי' א' אבל אוקמוהו חברייא בפנים שונים שפסוק לעני ולגר תעזוב אותם פי' כך אתה שנק' גר בדרגא שלך שהוא ת"ת הקם לעני עמך וזהו ג"כ:
זהר ב, דף קטו ע"א הקם שהוא וא"ו תתאה תקים עמו עם בן עמרם נמצא שפסוק לעני ולגר תעזוב אותם ופסוק הקם תקים הם שני כתובים הבאים כאחד ומלמדין זה מן זה. ונ"ל שמלת אבל אוקמוה היא טעות סופר ואי גרסי' לי' צריך לגרוס:
זהר ב, דף קטו ע"א אבל אוקמוה בדרגא דילך. כלומר אבל עתה בזמן הגאולה אוקמוה תקים לאת ה'. דנפלת בדרגא דילך. ה"ג בדרגא עילאה דילך ת"ת במ"ה דילך שמא מפרש בשלימו בתר ק"ק דהקם תקים וגומר וה"פ.
זהר ב, דף קטו ע"א בדרגא עילאה ת"ת בבחי' שם הוי"ה שבו שעולה מ"ה וז"ש:
זהר ב, דף קטו ע"א במ"ה דילך שהוא השם במילוי וז"ש בשלימו כלומר במילואו והיינו מ"ה דמשה שהשין כבר נדרשה למעלה שרמוז בה הגלות ג' לך לך לך כנז"ל ובמ"ה הוא רמוז הגאולה והיינו מ"ה דהקם וכמ"ש בסמוך והכוונה שצריך עוד סיוע בדרגא דילך. ת"ת בסוד השם במילואו והיינו מ"ה דמשה כנזכר שהוא סוד פנימיות הת"ת. בתר ק"ק וגומר מוסב לעיל דאמר הקם ו' תתאה תקים עמו וגומר אימתי בתר ק"ק דהקם תקים וכבר למעלה אמר בתר ע"ב ע"ב דעזוב תעזוב ומסקנא דמלתא היא. ובגין דא הקם תקים כלומר השתא דדרישנא להני תרי תיבין א"כ בדיוק כתבה תורה הקם תקים ולא שנאמר דברה תורה כלשון בני אדם. ה"ג אשתאר ת"ם י' כלומר משתי תיבות נשאר ת"ם י'. מאי (קרא) [קא] חזי כלומר למה היא רמוזה ליעקב איש תם היינו זכותו של יעקב שהיא ג"כ בת"ת מלבר וזהו יעקב איש תם עמו בן עמרם יוקים הרי יעקב עם בן עמרם משה רמוזים במלת תקי"ם עמ"ו ושיעור הכתוב כך תקים עמו ת"ם יוקי"ם בתר ק"ק כנזכר עמו ע"ם ו' דהיינו בן עמרם משה הקם צדיק תקים תם כלומר כמו שרמזתי לך במלת עזו"ב ע"ב ז"ו שבמלת ז"ו הם ו' עילאה ת"ת ו' תתאה יסוד בעזיבה דהיינו עזרה לבד ג"כ רמוז ו' תתאה ו' עילאה בהקם תקים דהיינו בהקמה ג"כ דהקם צדיק ו' תתאה תקים תם וא"ו עילאה יעקב איש תם. וכל זה דריש מדשני קרא בדיבוריה דבפ' משפטים כתיב כי תראה חמור שנאך וגומר עזוב תעזוב וגומר ובפרשת כי תצא כתיב במצוה הקם תקים עמו מדשני קרא ש"מ לדרשא קא אתי כנזכר:
זהר ב, דף קטו ע"א פקודא בתר דא כלומר מצוה זו יש לה שייכות וקשר עם שכבר אמרנו לפי שהם קרובות זו לזו בשרשם בעץ החיים. ה"ג הה"ד כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד מאי שש שנים יעבוד.
זהר ב, דף קטו ע"א ומאי קנינין דיליה וגומר כלול שית סטרין ו' היכלות כי היכל הז' ק"ק לא סליק בשמא. א"נ היינו ו"ק חג"ת נה"י המתלבשים בתוכו כנזכר בתיקונים שית ספיראן מקננא במטטרו"ן. ה"ג כחושבן שית אתוון דיליה שית סדרי משנה הם במטטרו"ן כי הוא עץ הדעת טוב ורע טמא וטהור כשר ופסול איסור והיתר חייב ופטור.
זהר ב, דף קטו ע"א ובהון אשית סדרי קאי שהוא עבודה שלמה עבודה שא"א למוש ממנה רגע פן ישכח וז"ש למפלח למארי' למעבד לי' עבד נמכר ה"ג שאינו רשאי להיות בן חורין מהם אפילו רגע. ה"ג קנה לו רבו בתר דקנה לו גאולה תהיה לו פי' נחקק דיוקן האיש הזה למעלה בסוד המלכות ע"י עסק המשנה שהם קישוטי' והיא נק' רבו כנזכר בתר דקנה לו גאולה תהיה לו או ע"י צדיק שנק' שכן קרוב בשביל התפלה. שהוא קנוי לשית שנין או גאולה תהיה לו מן הבינה עולמו של יובל בלי שיגאל ע"י קרובים כדמפרש בסמוך. מאן דאיהו קנוי ליה לעולם וגומר לקמן מפרש לה עולמו של יובל בינה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קטו ע"ב ודא ק"ש דתמן כ"ה כ"ה וגומר כוונת הענין לבאר הב' מיני עבדים א' עיקר כוונתו טובותיו הגשמיות הצנורות בעמידה כפי פשטה והב' כוונתו הרוחניות שהוא עיקר הכוונה בק"ש שהוא קבלת עול מ' שמים שלימה והיינו בסוד תפילין ורצועות וזהו ורצע אדוניו היא בינה דהיינו סוד כ"ה כ"ה וענין רציעת האזן הוא השמעת קולו בייחודו כדי שיהיו הדברים רוצעים ונכנסים באזניו. במרצע היינו סוד תפלין ורצועות שעיקר כוונת ק"ש וקבלת מ' שמים שלימה הוא בתפילין כנזכר בגמרא וז"ש ואיהו עבד דיליה דבצלותא שהוא עבודה ודברים הצריכים אל הגוף והיינו תפלה מצד המ' הנק' עוה"ז איהו בר נש כעבד דאתמר ביה ו' שנים יעבוד וגומר דש"צ אפיק וגומר דהיינו סוד גלגולו בסוד או דודו או בן דודו יגאלנו והכוונה שהם ג' דברים ועניינם א' הא' המתפלל והב' העובד שלא לשמה הג' משיח בן יוסף בסוד עזוב תעזוב כנז"ל והכל בסוד המ' תפלה ועסק בעבודה שלא לשמה וסוכת דוד הנופלת. ויסוד גואל לעובד בגלגול כנז"ל ומתפלל בסוד ש"צ מוציאו ידי חובתו ובגאולה בסוד עזוב תעזוב ובג' קא הדר מפרש דצדיק ח"י עלמין על שמיה בועז בסוד הגלגול גואל למחלון ברות וכנגד ג' עניינים נקט ג' שמות צדי"ק גוא"ל קרו"ב צדי"ק היינו גלגול העבד עד שיצדיק גואל היינו משיח קרוב היינו תפלה קרוב ה' לנשברי לב: וטב ליה להאי בר נש דהיינו בג' בחי' הנז' או בר נש העובד או המתפלל או לענין גאולת סוכת דוד הנופלת שכן קרוב שהוא היסוד שכן למלכות מאח רחוק שהוא הת"ת אח בסוד ד"ו פרצופין והיינו שעניינים הנז' אינם נמשכים בסוד ו' עילאה וז"ש בעלמא דין דהיינו מ' המנהגת העולם התחתון יכיל בר נש למיהוי ליה פדיון בכל ג' בחי' הנז' אבל בעלמא דאתי שהוא ג' בחי' ג"כ בבחי' עבד העובד לשמה לית ליה פריק שאין צריך גלגול ובבחינת המתפלל בק"ש שאין ש"צ מוציא ובבחי' הגאולה בסוד הקם תקים כנז"ל שאין שם קיצים וכנגד ב' בחי' אלו אמרו אם אין אנ"י שהיא מ' עוה"ז תפלה לי בסוד גואל אין לו גאולה וחלוף אלא מ"י בהכרח שאין לו תמורה היינו עולמו של יובל ודאי.
זהר ב, דף קטו ע"ב מארי מתיבתאן הם צדיקי ג"ע עליון ותחתון. פי שכינתא עילאה ותתאה כי מדת מרע"ה הוא הדעת נשמת הת"ת והוא אוחז בבינה לקבל ואוחז במ' להשפיע. דבתרוייהו פה אל פה ממלל עמך ודאי שע"י הת"ת האמצעי פה אל פה ידבר מפה תתאה אל פה עילאה בסוד התעוררות ומפה עילאה אל פה תתאה בסוד שפע היורד והיינו חרב פיפיות כי הת"ת ו' חרב ויש לה ב' פיות א' לקבל מה' עילאה והב' פה להשפיע לה' תתאה נמצאו ב' ההי"ן ממש שני פיות אל החרב הנז'. בק"ש דאתמר בה וגומר דהיינו כדמסיק כי סוד ק"ש בבינה נ' אתוון וכדמסיק כי סוד ק"ש ד' פרשיות י' שמע ה' והיה אם שמוע ו' ושמתם ה' ויאמר. י' רישא דחרבא היינו חכמה והיא דאש לת"ת כי אם משפעת הוא רחמים ואם מסתלקת הוא דין ובמציאות גשמית הפה צורת פתיחתו הוא ב' וז"ש י' רישא דחרבא דאסחר שפה דילך ו' לישנא דהיינו בצורת ו' ומציאותו ו' ה"ה הם שני פיות אל החרב לגזור הדין או הרחמים ה' עילאה אל הנצח ימין ה' תתאה אל השמאל בהוד והיינו תרין שפוון דקאמר ועם היות שפרטי האותיות בפרטות האברים קבוץ כל השם יחד שהוא בבינה שם הוי"ה איהו ממלל בפומך והיינו דמרך שהבינה בעל הדעת. יו"ד ה"א וא"ו וגומר מצד החכמה הנק' מחשבה איהו מחשבתך וגו' הענין כי כל מה שנאמר בס' זה על מרע"ה מענין העוני וכיוצא הסוד על עניים של יש' ונשמות הצדיקים המפוזרים ביש' שהם מעמידי העולם הסובלין יסורים דשכינתא ששם בהם מתנוצצות נשמת מרע"ה ומאירים ממנה כאור השמש המתנוצץ בככבים. ודע כי חיבור זה הנק' רעיא מהימנא שעשה רשב"י ע"ה עם הצדיקים אשר בג"ע היה לתיקון השכינה וסעד וסמך לה בגלותא כי אין סעד וסמך לשכינה אלא בסודות התורה ובסוד הייחודים הנסתרים וכל מה שיאמר הנה מהסודות והעניינים הכל היה כוונתם לייחד השכינה ונסעדה בגלותה ולכן להיות סוד לעני ולגר תעזוב אותם סוד השכינה בגלות כאומרו גר הייתי בארץ נכריה כנז"ל. ואמר שאליהו תפיס לעילא שלא הי' נמצא בתיקונים ההם בסוד שבועת ה' שלא להביא הגאולה עד זמן פ' כאומר השבעתי אתכם בנות ירושלם וגו' לכך לא נמצא אליהו בסוד הספר הזה עם היות שנמצא בכל חבורי הרשב"י היה מפני סבה ידוע ג"כ שלא נמצא באדרא כנז' בפ' נשא. ולכך אמר לר"מ שאין אליהו בא מפני העוני שלא יהיה היחוד שלם מפני השבועה והיה תפוס ומעוכב מאת הבורא לסבה הנז' ור"מ אמר נעביד ליה התרה ויהיה נחית לגרום הייחוד השלם אף אם לא ימשך מזה הרוחה לישראל בגלותם רק שיהיה נמשך תועלת לייחוד העליון וז"ש דחשיב איהו גבאי מכל ממונא וגו' והכוונה אף אם לא ימשך למטה אלא העוני ואם הוא תפוס למעלה בסוד הנדר בסוד הבינה [שרי] לך הוא מתיר לו הנדר ואם תפוס בסוד השבועה מלכות הוא בעלה דמגורוניתא ואין ראוי לומר אלא מופר לך ולגרום ההתרה העליונה רצה שהיה העסק בסוד ההתרה והנדר והשבועה וז"ש ואם צריך וגומר כנודע שהצדיקים בדבור פיהם בלבד דהיינו עסק תורתם הם גורמין הייחודים או העניינים שאין שם עולם המעשה. ולאו למגנא וגומר והכוונה לומר שהשבועה לא הוה כח לשכינה ב"ת לאסור או לתפוס אם לא בסיוע ועזר שי"ן ג' ענפים נמשכים מהאבות חג"ת וז"ש תלת ענפי אבהן בת יחידה שבועה דאשתתפת להשביע ולאסור א"כ כשיתירו ג' הם ממש ג' אבות בעצמם בסוד יה"ו מתירים כי השרשים יהפכו הענפים ויתקנו מה שאסרו ובהתיר אלו היא מעצמה מותרת כי לא אסרה אלא מכח ג' ענפי אבהן הנזכר וביאר שהשבועה במ' ולזה אינה חלה אלא על דבר שיש בו ממש דהיינו מהמ' ולמטה הנתפס בהשגה לנביאים שממנה ולמעלה הוא נעדר ההשגה כי אין בו תפיסה ויקרא דבר שאין בו ממש:
זהר ב, דף קטו ע"ב נדר חל אפי' על דבר וגומר שהנדר בסוד הבינה שהיא על כסא ו"ק הבלתי מתגלים לנביאים ולהיות שהמ' וכל מה שלמטה ממנה משועבדים ג"כ וכסא לבינה לכך הנדר חל על דבר שיש בו ממש ו"ש אפי' על דבר שאין בו ממש וכ"ש על דבר שיש בו ממש אמנם קשה כי הדין להפך ממה שפי' שהשבועה היא חלה על דבר שאין בו ממש ונדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש ונר' שנהפך הגרסא ונא' נדר בינה חל על דבר שיש בו ממש וקיום תמידי שאין לו תכלית דהיינו האצילות אמנם שבועה מ' חלה אפי' על דבר שאין בו ממש דהיינו בי"ע שאינו בגלגלי הקיום:
זהר ב, דף קטו ע"ב עוד אפשר לפרש ליישב הגירסא עם הדין. והענין כי השבועה אינה חלה אלא על דבר שיש בו ממש דהיינו שישבע שלא לעשות דבר פלוני והיינו שהשבועה חלה על האדם שיוצא מן האדם וחלה עליו והיינו שהשבועה דבר המתפשט ממנו לחוץ דהיינו המ' שמרכבתה על האדם שיש בו ממש ולכך חלה על דבר שאין בו ממש בחפץ עצמו כל זמן שיש ממש באדם עצמו אמנם הנדר אינו חל באדם אלא הוא אסור חפצא דהיינו עצם הנדר עומד בעצמו ואינו חל על האדם אלא הוא איסור חפצא א"כ חל על דבר שאין בו ממש עומד בעצמו בלתי יוצא לזולתו כענין הבינה שהיא עצמותה עומדת בעצמה ולכך צריך שיהיה איסור חפצא דבר שיש בו ממש אף אם הוא עומד באין ממש שהוא עומד בעצמו ואינו חל על האדם. ולא עוד אלא יתיר אמרו שממש השבועה מ' בעצמה מרכבה לנדר בינה והיינו שהנדרים על גבי שבועה עולים שאם נשבע לאכול ככר ואח"כ אסר עליו בנדר אסורה עליו שהנדרים חלים על דבר מצוה כדברי הרשות והטעם זה להיות השבועה אצילותה וחיותה תלוי בנדר הבינה דהיינו חיי המלך שהבינה משגרת החיים לכל הספירות ולמ' בעצמה:
זהר ב, דף קטו ע"ב ההוא דמחדש בכל יום דהיינו חכמה מחדש בבינה שהיא מעשה בראשית ע"י הדעת. והיינו אין כ"ל שהוא יסוד חדש תחת השמש ת"ת אבל למעלה משמש בבינה יש חידוש בסוד החכמה כנז' ובסתרי תורה דהיינו סוד הדעת הנסתר למעלה בת"ת תורה בעל ו' קצוות: שמש ומגן ה' צבאות הכוונה שהת"ת שמש מאיר בעלמא דיליה שהם ו' קצוות שבת"ת ולא בעלמא דהדיוט דהיינו ו"ק שבמ' ואע"ג דזה מ' בסוד ו"ק לעומת זה ו"ק שבת"ת עשה האלהים בינה עכ"ז השמש אינו מאיר אלא בעלמא דיליה ואין חידוש אלא למעלה מהשמש שאינו מתפשט למטה למ'. ואם תאמר איך יתחדש אורו למטה לתחתונים ואיך יושפע החידוש אינה קו' דהיינו מגו חשוכא שהיא מ' נפיק נהורא דהיינו חידושי התורה המתחדשים מלמעלה אל התחתונים ובודאי עלמא דאתי שהוא סוד ו"ק שבבינה איהי למעלה מן השמש שהוא ו"ק הת"ת הנק' עמודא דאמצעיתא. נדרים שהם בחי' הבינה מתמן מבחי' זו מו"ק הבינה מתחדשים ומתפשטן דרך ו"ק הת"ת עד המ' ממש דהיינו על גבי שבועות שהם ו"ק שבמ' עולים וחלים על דבר הנק' דבר שאין בו ממש מפני שהיא חשוכא ואין אור מעשה בראשית מתחדש בה ופי' הטעם שהוא נק' דבר שאין בו ממש ואמר משום דלית ליה קיומא וגו' דהיינו שאין ממשות' בעצמה אלא בזולתה דהיינו שהיא מתקיימת בכח היסוד כנז' וזה שאמר דלית ליה קיומא אלא על יסוד וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קטו ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ודא ק"ש. פי' שיכוין לייחד קב"ה ושכינתיה בק"ש ובתפילין שבק"ש כתיב [שמע] ובתפילין כתיב שמע לרמוז לזה שיהיה אזנו רצועה פתיחא למשמע כדלקמן וזהו ורצע אדוניו את אזנו במרצע דהיינו סוד היחוד שיכנס לפני ולפנים באוזן ובזה ועבדו לעולם לעולמו של יובל.
זהר ב, דף קטו ע"ב דתמן כ"ה כ"ה. בפסוק שמע ישראל יש כ"ה אותיות כ"ה ערבית כ"ה שחרית הם חמשין.
זהר ב, דף קטו ע"ב בתר דמייחד בהון בר נש וגומר הלשון נמשך עד הגזרה שהיא לית לי' פדיון וגומר. וה"פ אחר שזה עסק ביחודא דקב"ה ושכינתיה.
זהר ב, דף קטו ע"ב בעול תפילין על רישיה ואזן דיליה רצועה פתיחא למשמע ק"ש. כלומר להשמיע לאזניו ולכוין בייחוד בכל מיני יחודים שיש בק"ש וזהו.
זהר ב, דף קטו ע"ב בכל לשון שאתה שומע דהיינו משמעות. כלומר שלשון שמע הוא לשון הבנה והשכלות הלב ביחוד שהיא דבר גמור ומגיע עד הנפש שהנאה גדולה נמשכת לו מהייחוד הזה שפדיון שלו תלוי בק"ש זה ובכוונת יחודו.
זהר ב, דף קטו ע"ב דאיהו רזא דחמשין. שכן כ"ה כ"ה שבק"ש עולה חמשין ורומז שגאולתו של זה תלוי' בסוד החמשים שערי בינה. לית ליה פדיון על [יד] אחרא כלומר האיש הזה אין פדיונו תלוי באחר כמו דודו או בן דודו יגאלנו שיתגאל בעולם ויפדה ע"י קרוביו.
זהר ב, דף קטו ע"ב דמרוצע הוא למארי' כלומר אותם היחודים שמייחד הם נרשמים בנשמתו והוא הוא הרצועה שלו ורשימו דמארי' שנרשם בנשמתו הרי קנוי לעולמו של יובל ובגאולתו ולא בגאולת זולתו שיגאלנו. ומהכא משמע דמאן דמכוין ביחוד ק"ש אינו חוזר ומתגלגל אלא הבינה גואלת אותו וינוח על משכבו:
זהר ב, דף קטו ע"ב דבצלותא דבר נש איהו כעבד דאתמר בי' שש שנים יעבוד ה"ג. רצה לתת טעם לדבריו מן הגשמי אל הרוחני למה קנייתו של זה הוא בעולמו של יובל ע"י ק"ש ולא ע"י תפלה ואמר כי התפלה הש"ץ מוציא את האדם ידי חובתו נמצאת גאולתו של זה ע"י זולתו אמנם מי שהוא מכוון בק"ש כ"ה אתוון הוא קנוי לעולמו של יובל דהיינו עוה"ב שאין גאולתו תלויה באחר שאין הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובת ק"ש ורמז הדבר הזה למעלה היינו בצדיק יסוד עולם הוא התפלה ובבינה יובל היא סוד ק"ש כדמפרש ואזיל. שש שנים יעבוד. ו' ברכות ג' ראשונות וג' אחרונות
זהר ב, דף קטו ע"ב דצדיק חי עלמין וגומר דוגמת ש"ץ למטה שמוציא את האדם ידי חובתו דוגמתו למעלה הוא צדיק חי עלמין שאחד משמותיו הוא ח"י ע"ש שמוציא את האדם מידי ח"י ברכאן דצלותא כדמפרש ואזיל. ה"ג בוע"ז צדי"ק גואל קרו"ב ונאמ"ן ותמן קרוב י"י וגומר. הרי שיש לו ליסוד ו' שמות ח"י עלמין בועז וגומר כנגד ג' ראשונות וג' אחרונות.
זהר ב, דף קטו ע"ב וטב ליה לבר נש שכן קרוב וגומר. פי' טוב לו בעוה"ז היסוד שנק' שכן קרוב יותר מאח רחוק שהוא הת"ת שאינו עומד לו כי אם לעולמו של יובל בינ"ה ב"ן י"ה ותנא והדר מפרש:
זהר ב, דף קטו ע"ב דבעלמא דין יכיל בר נש למיהוי ליה פדיון בצדיק שית שנין דכליל תלת קדמאין וגומר שע"י התפלה נפדה בעה"ז מכל צרה ע"י היסוד שעומד לו דהיינו העוה"ז נק' חיי שעה והתפלה נק' חיי שעה כדאיתא בגמרא שעסק התפלה הם רומזים ליסוד שהוא חיי המלכות הנק' שעה ונקרא תפלה. אמנם העוסקים בתורה ובייחוד דקב"ה ושכינתיה שהם חיי עולם זוכים לחיי עולם בינה עולמו של יובל וקרא סברת ההמון קאמר טוב שכן קרוב וגומר אין האמת כך כנזכר דכליל תלת קדמאין גרסי'. ה"ג בגין דלית לי' פדיון ע"י אחר ובגין דא שמע בכל לשון שאתה שומע ובגין דא קא רמוז וגומר. פירוש בק"ש אין ש"ץ מוציאך מידי חובה אלא אתה בעצמך וז"ש רז"ל שמע בכל לשון שאתה שומע אתה צריך שתשמע משא"כ בתפלה שאפי' שאם אין אתה שומע ש"ץ מוציאך ידי חובתך.
זהר ב, דף קטו ע"ב אם אין אני לי מי לי פי' אם אין אני גורם לעצמי חיי עוה"ב ע"י יחוד ק"ש שהרי אין מי שיוציאני ידי חובתי מי יעמוד לי בתמי' ודאי שלא יעמוד לי [מובן כוונתו שתיבת מי. נדרש ב"פ שאם אין אני גורם מ"י היינו יובל עוה"ב מ"י יעמוד לי זו"פ] מארי מתיבתאן בפ' שלח לך איתא שאהרן הוא ריש מתיבתא כדאיתא בצוואת ר' אליעזר:
זהר ב, דף קטו ע"ב עם בוצינא קדישא הרשב"י ע"ה. ה"ג רעיא מהימנא (כי) [פי] שכינתא וגומר דבתרווייהו בתרתי:
זהר ב, דף קטו ע"ב שכינתא עילאה ותתאה.
זהר ב, דף קטו ע"ב קב"ה ת"ת שהוא כלול ה' עילאה ה' תתאה בסוד לאה ורחל בסוד עד תאות גבעות עולם.
זהר ב, דף קטו ע"ב פה אל פה. פה עילאה בינה פה תתאה מלכות:
זהר ב, דף קטו ע"ב בק"ש דאתמר בה רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם דהיינו תרין פיות דקאמר ופסוק זה נדרש בגמרא על ק"ש מדכתיב בי' ירננו על משכבותם וכתיב בק"ש בשכבך ובקומך.
זהר ב, דף קטו ע"ב דהא ודאי י' רישא דחרבא וגומר תרין פיפיות דילה גרסי' נמצא השם רמוז בחרב וזה השם הי' רוכב על פה של משה וז"ש והאי שמא דמרך ממלל בפומך. ה"ג דאפיק אילין חדושין מפומך בודאי בגין וגומר:
זהר ב, דף קטו ע"ב בגין דעניותא דילך איהו פירוקא דישראל. בפ' כי תצא דף ר"ף בפסוק הנה ישכיל עבדי מבואר היטב. ה"ג בגין משיח אמרו דייתי עני וגו'. אמר לון רעיא מהימנא שהוא בגלות סובל חליינו אמר לבוצינא קדישא רשב"י ע"ה עם רישי מתיבתא:
זהר ב, דף קטו ע"ב נעביד לי' התרה משבועות הגלות:
זהר ב, דף קטו ע"ב דחשיב מכל ממונא כלומר יחות הוא לבדו אפילו בלא ההוא עותרא דאית גביה ה"ג נשתדל בהתרתי'. ה"ג אלא דש' דשבת וגומר: דאשתתפת בהו כורסייא. פי' שבועה היא המלכות ולכך תקנו ג' בני אדם להתיר שבועה שע"י ההתרה היא באה אליהם ונעשית רגל רביעי במרכבה עליונה שנמצאו חגת"ם כסא לבינה.
זהר ב, דף קטו ע"ב שבועה לא חלה וגומר כלומר השכינה אינה שורה כי אם על מי שיש ממש דהיינו ממשות מהתורה ומצות דהיינו דמיון הפתילה שהנר מתאחז בה דהיינו מעשה התחתונים כנזכר בפרשת בראשית והביא ענין זה אגב גררא והואיל ואתא לידי' אמר בי' מלתא. נדר חל וגומר היא הבינה ולהיותה בעלת רחמים אין השגחתה תלוי' עד שיהיה בתחתונים ממש אלא אפילו שאין להם ממש ולא יש מ"ן למטה לא מפני כך מסתלקת השגחתה:
זהר ב, דף קטו ע"ב נדרים על גבי שבועות עולין כפשוטו הוא שהנדר חל על השבועה אע"פ שאין (בהם) שבועה חלה על השבועה והיינו שע"י התשובה שהאדם שב מעורר בינה שיבטל השבועה שהיא גזרת המלכות ע"ד י"י צבאות יעץ ומ"י יפר: כאלו נשבע במלך עצמו היא המלכות. וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך. היא הבינה כנזכר בפרשת יתרו בר"מ דף צ"ח ע"ש:
זהר ב, דף קטו ע"ב אמר לון ר"מ למארי דמתיבתן וקראם בשם אתון מארי דמתיבתאן וגומר.
זהר ב, דף קטו ע"ב יחדש לן חידושין ה"ג.
זהר ב, דף קטו ע"ב ידענא בכו דאתון ידעין כלומר באלו הדינין של שבועות ונדרים ידענא שאתם יודעים בו סוד:
זהר ב, דף קטו ע"ב אבל ההוא וגומר יחדש לון חידושין. יותר מחודשים על מה שאתם יודעים וע"י הכתר קאמר שכל רזין דאורייתא מעתיקא קדישא אינון כנזכר בריש פרשת בראשית. אין כל חדש תחת השמש. פי' השמש ת"ת הכולל שש קצוות אמנם למעלה מהשמש היינו ג' ראשונות יש חדש שהמחדש הוא הכתר. ובסתרי תורה בעינא למימר. כלומר הואיל ואתא לידן ענין שמש נימא ביה מלתא ובעינא למימר ליה בדרך סוד כי שמש ומגן י"י אלהי"ם.
זהר ב, דף קטו ע"ב בעלמא דיליה וגומר אפשר דאקרא דלעיל קא סמיך דקאמר בחרתי הסתופף בבית אלהי דהיינו באלהות בסוד האצילות כי שם נק':
זהר ב, דף קטו ע"ב שמש ומגן י"י צבאות ולא בעלמא דהדיוט היינו סיפי' דקרא מדור באהלי רשע דהיינו עולם הקליפות עולם ההדיוט ששם אין י"י צבאות נק' שמש ומגן כלומר שיאיר וישפיע שמשו עליו.
זהר ב, דף קטו ע"ב אע"ג דזה לעומת זה עשה אלהים. ולכך היה ראוי שיהא שמשו מאיר בקליפות (לך) [אך] מגו חשוכא נפק נהורא כלומר כבר הבדיל הקב"ה בין האור ובין החושך ואין האור מאיר כי אם בעלמא דיליה ולא בעלמא דהדיוט עולם החיצונים אלא הם בחושך וכמ"ש ורשעים בחשך ידמו ובודאי עלמא דאתי וגומר. חזר לענינו כדי לפרש האי דנקט נדרים על גבי שבועות עולים.
זהר ב, דף קטו ע"ב נדרים מתמן על גבי וגומר פי' מתמן מצד הת"ת שאין הנדר בינה עולה על גבי שבועה מלכות ורוכבת עליה כי אם ע"י הת"ת שהמלכות נעשה כסא לת"ת כנודע והת"ת עם חסד וגבורה בשיתוף רגל רביעי מלכות נעשים מרכבה לבינה וזהו מתמן על גבי שבועות עולים כנזכר:
זהר ב, דף קטו ע"ב וחלין על דבר שאין בו ממש. לקמן מפרש לה ואזיל:
זהר ב, דף קטו ע"ב איהי עלמא דין מלכות: אלא על יסוד היינו דבר שיש בו ממש דהיינו ע"י מעשה התחתונים המעוררים צדיק עליון והצדיקים האחוזים בו בסוד צדיקים יירשו ארץ צדיק עליון יסוד צדיק תחתון צדיקים שבדור (האופן) [באופן] שמבין שניהם העולם עומד כנזכר בפ' ויחי דף רמ"ה הרי שהשבועה אינה חלה [אלא] על דבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים כמו שיתבאר לקמן בס"ד. (אמר הגאון הנשי"א זצוק"ל שהשכינה מלמדת לאדם שאעפ"י שהיא קופצת בשבועה וגוזרת איזה גזרה רעה על בן אדם עכ"ז היא נותנת לו זמן קצוב עד הבקר שאם הוא יכוין בק"ש של שחר בד' דאחד שימסור עצמו על ד' מיתות ב"ד שהיא בבינה דתמן נדר שהוא חל על השבועה שאז מתבטל הגזרה של השבועה כמ"ש י"י צבאות יעץ ומ"י יפר. וז"ש חי י"י עכ"ז שכבי עד הבקר וע"י ק"ש דבקר יתבטל השבועה והבן במה יתבטל בנדר שהוא חל על השבועה ולכן ס"ת שכב"י ע"ד הבק"ר היא יד"ר כמ"ש ואיש כי ידר נדר להורות כי הנדר שהיא ק"ש יבטל השבועה. וכן ח"י י"י שכב"י ע"ד הבק"ר ר"ת חי"י שע"ה כי חכמה נקר' חיי עוה"ב מפני שהיא חיי הבינה אבל היסוד נק' חיי השעה שהיא המלכות הנקרא שע"ה כנודע). עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קטז ע"א וביה אומאה חי ה' דהיינו ביסוד א"כ השבועה ביסוד דהיינו היות המ' עולה עליו ושוכנת וחלה על היסוד שהוא שיש בו ממש לו ולה כנודע אמנם כל הנמשך למטה ממנה הוא דבר שאין בו ממש כנז"ל באו' דעלמא דין דהיינו כל הנמשך ממלכות ולמטה הוא סוד הדבר שאין בו ממש דהיינו השבועה התלויה ביסוד והכריח כן ממה שכל מה שנמצא מהאצילות ולמטה עד נקודה אחרונה הכל סוד המ' וענפיה המתפשטין בכללות' ולזה כל כלל הנמצאות למטה הם כסא לשכינה וענפיה המתפשטין דרך הנמצאות עד שכינתא במקדש הוא הנק' שכינה תתאה כאו' מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי וז"ש דשכינתא תתאה שרמז בחינותיה רמזו באומרם כותל מערבי שהוא כלל הרוחניות המתפשט למטה שכל הנמצאות התתתונות נבראו מכח הרוחניות ההוא ובסבת קשר המצאם ממנו הוא שוכן וחופף עליהם להעמידם ולקיימם וכפי זה שכינתא תתאה וכותל מערבי ועוה"ז הם שלשתם אחד וז"ש שכינתא תתאה כותל מערבי דיורא דיליה מהעולם התחתון הנז"ל באו' דעלמא דין לית ליה קיומא וגומר ואחר שנתאמת לנו זה בזה יתבאר יסוד קיום העולם וענין השבועה היותה חלה על דבר שיש בו ממש וזה כשנעמיק הענין בדברים הנז' שהם סבת העולם דהיינו כותל מערבי מה הנרצה בו וז"ש ע"ש דאיהי ת"ל כלומר כי הכוונה כותל זה קיבוץ כחות הנמצאות כולם ובו משורשים הכל וכולם חיים ונשפעים ממנו ולכך הכל פונים בו והיינו תלפיות דהיינו לקבל שפע וחיות הראוי לכל נמצא וגם הענין הזה ימצא בת"ת ויסוד כי בג' קיום הנמצאות וזהו שחזר וצירף התיבה ואמר כות"ל כ"ו ודאי הוי"ה דהיינו ת"ת שכינתא ת"ל דיליה שהיא בחי' ידוע מתיקוניו שעליה נאמר קוצותיו תלתלים ואוקמוה על קוץ וקוץ שהוא סוד ו' ת"ת הנמשך ממרע"ה מיו"ד חכמה כל בחי' מבחי' הת"ת יש כמה בחי' ליסוד הנק' ת"ל ולכל בחי' מבחי' היסוד יש כמה בחי' מהמ' הנק' הלכה כפי זה קוץ ד' מן אחד דהיינו היסוד המייחד א"ח שהוא ת"ת עם הדל"ת מ' והיינו ודלת ראשך כארגמן. בענין כ"ו היינו א"ח ת"ת קו"ץ היינו עוקץ הדל"ת ת"ל היינו ד' עצמה והיינו סוד אומרם לא זזה שכינה מכותל יר' מקשר וייחוד מלת כות"ל כנז' והאי קוץ וגומר עתה חזר לבאר התלות הנמצאות בשבועה וביסוד וז"ש והאי קוץ דהיינו יסוד אחיד וגומר כנזכר. ועליה אוקמוה מ"מ בחגיגה הגהה מבחוץ ויש כיוצא בו הרבה כאשר אבאר ב"ה:
זהר ב, דף קטז ע"א ובודאי איהו ברית דשבועה כלומר שבועה היא מלכות אמנם מדרך הנמצאות שכורתים ברית בשבועה מזה הכריח שהשבועה מ' למעלה מהברית בסוד היות השבועה עולה על הברית וז"ש ובודאי איהו ברית דשבועה דעליה אח"ד קיימין ונמצאת המ' לגבי הת"ת והיינו אומר על כל קוץ וקוץ וגו' על היסוד ממש והיינו שבסוד השבועה היא עולה על הברית למעלה והיינו שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש כאשר ית' הה"ד ואת"ה דהיינו ת"ת הוא ממש שמים ולזה לא אמר משמים. ד' דהיינו בחי' המ' למטה ביסוד הדום רגלי שהם נ"ה והעוקץ עליה והיינו ובגין דברית שהוא היסוד אמצעי אחיד בין שמיא וארעא וביה שבועה להעלותה עליו בסוד ברית השבועה כנזכר:
זהר ב, דף קטז ע"א הה"ד חי ה' שכבי עד הבקר שממש בו היא השבועה שהיא המ' והיינו ח"י ה' שע"י היסוד היא שוכבת למעלה עם הת"ת והיינו שכבי עד הבקר א"כ נמצא יסוד הוא סוד שמים וארץ שניהם יחד ולא ימצא תיקון לככבים אם הכסא פגום וז"ש מאן דאומי לשקרא כאלו הרס בניינא דשמיא וארעא שתיהם יחד אחר ששורשם העליון נפגם דהיינו היסוד עוקץ הד' דהיינו ברית שבועה וקיומה כנזכר גם הת"ת והמ' נפגמו דהיינו סוד אח"ד סוד הקדושה כולה דהיינו סוד הייחוד והקדושה מסתלקת והקליפות שולטות וחלל המציאות מתמלא מהחצוני הטמא וקיום העולם תלוי בסוד מלואו ונשמתו אם נשמתו אמ"ת סוד אח"ד קאי ומתקיים ואם מלואו שקר לא קאי וז"ש דאם בר נש וגומר.
זהר ב, דף קטז ע"א כאלו השליך משמי' ארץ וגומר וכוונת הכתוב שכינתא ות"ת עמה וז"ש השליך והשליכה זו היתה משמים עד הארץ כמו מן הארז אשר בלבנון והכוונה שכינתא ות"ת עמה לשומרה שלא ישלטו בה הקליפות וז"ש דלא אתפרש מינה בנפילו דילה לקיים בה וכבודי לאחר לא אתן לאחר היינו לאל אאחר לא אתן. ואומר מאן יהיב ארץ בשמים וגומר יר' אחר שמ' אינה עולה על השמים אלא תחת השמים על היסוד לא שייך כפשטו. ומאן דאומי קושטא וגומר איהו מקיימם אמת מארץ תצמח מה שנתחלל בגלות וקודם הגלות הוא משום דביה בבניינה ומציאות' למטה בסוד שכינתא תתאה כות"ל מערבי שפי' כ"ו ת"ל ובקיום השבועה גורם שיסתלקו שניהם וז"ש דכתיב בר"א אלהי"ם א"ת ס"ת אמ"ת שהת"ת משתתף עם המ' בפעולת השמים וארץ שהם מכחם: ובגין דשבועה איהי בניינא דעלמא כיון שהיא נאצלה אחרונה לכל האצילות ראש לכל הנמצאות התחתונים ולזה אותה הבחי' התחתונה אשר לה צריכה הייחוד עם הת"ת ע"י היסוד להתקיים ולעמוד ולזה לית לה קיומא בלא יסוד והיינו שבועה חלה על דבר שיש בו ממש אמנם יש לה בחי' אחרת משובחת שאינה צריכה ליסוד והיא בחי' קודם בנין העולם דהיינו קודם רדת המ' מעל נצח והוד להמציא התחתונים ובאותה בחי' אין לה צורך לייחד היסוד כלל והיינו נדרים על גבי שבועות עולים וז"ש נדר דאיהו עלמא דאתי וגומר התפשטות' לרכוב על המ' ואז המ' מקבלת אורה בלתי אמצעי כלל דהיינו היסוד דבר שיש בו ממש והכוונה שיש בו סוד תשמיש המטה וכאשר היא למעלה בסוד נדר היא על דבר שאין בו ממש יר' שאינה צריכה וגומר דהיינו תשמיש המטה אמנם עצמות המ' מתקיימת קיום יותר אמיתי. ובג"ד בי"ה שהוא מציאות התפשטות הבינה עד המ' בסוד אחת ואחת כנזכר בזוהר פרשת אמור דהיינו סוד בחי' הנדר וז"ש עלמא דאתי למטה על המ' דביה תקינו כל נדרי דהיינו בחי' נדרים חלים על דבר שאין בו ממש אסור בתשמיש המטה ופי' הטעם ואמר. תמן אות ברית וגומר והענין בהיות המ' למטה היסוד עטרה י' ברית והיא למטה ממנו לקבל ממנו הוא משמש ומשפיע בה אמנם בבחי' זו האחרת היא אות ברית י' איהו תגא על ס"ת שהיא עטרה על ראש היסוד ואם תרד למטה בסוד תשמיש המטה הוא גרעון לה ולכך אסור בתשמיש המטה דאסור להורידה והיינו סוד צדיקים יושבים ועטרותיהם דהיינו מצד המ' בראשיהם ולזה המשתמש בתגא דהיינו רדת המ' למטה חלף והמשתמש בס"ת דהיינו היות הנקבה למטה מס"ת נקודי דאתוון חלף. וכן המשתמש במ"י שהיא הבינה ששונה הלכות דהיינו ששונה ומעלה המ' בבחי' הנק' הלכות חלף שמורה הנקבה למטה. או ירצה מי ששונה הלכות היסוד ששונה שהוא עושה המלכות למטה שניה וגומר: מלייא דעותרא וגומר עושה התרה להיותו נמצא בייחוד הזה שהוא סעד וסמך לשכינה בגלותה כנזכר. רעיא מהימנא עבד נאמן לגבך תפלה להקב"ה. גרנה של תורה מ' מצד הת"ת שהיא נק' גורן. ויק"ב היינו מ' מתייחדת בג' ספירות כדמסיק וקב"ה כחשבון יב"ק סוד ג' שמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י בגי' יב"ק והיינו הקב"ה קדוש ת"ת ברוך מ' הו"א בינה וז"ש הכי סלקין אתוון דיליה יב"ק. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קטז ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. נקודא שמושא דאתוון וגומר ר"ל כי האותיות אינם מתנועעים בלתי הנקודות והנקודות הם המזווגים האותיות ולכך הם תחת האותיות ויש למטה תשמיש המטה אבל בעוה"ב אין תשמיש המטה וא"צ לנקודות הרמוזים ביסוד רק מה שהיה כאן נקודות יהיה שם תגין וזהו עה"ב צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כי אין צורך שם ע"י זווג היסוד. עכ"ל:
זהר ב, דף קטז ע"א והרא"ג ז"ל כ' חי י"י כל חי הוא ביסוד כנודע שכבי בגלות ולא תזיזי מכותל מערבי ששם היא שוכבת עד הבקר וז"ש דשכינתא תתאה כותל מערבי דיורה דילה וגומר.
זהר ב, דף קטז ע"א ע"ש דאיהי תל. כלומר ולכך נקיט לישנא דכותל ולא בכינוי אחר לרמוז:
זהר ב, דף קטז ע"א שהיא תל שהכל פונים בו:
זהר ב, דף קטז ע"א על כל קוץ וקוץ פי' תורה שבכתב היא הת"ת והוא סתים והמלכות שהוא תושבע"פ בא לפרש על כל קוץ וקוץ מתורה תילי תילים הלכות נדרשו בגמרא נער נערה הנערה וכיוצא נמצא המלכות היא תל של כ"ו שהיא הוי"ה בחושבן והיינו כ"ו ת"ל.
זהר ב, דף קטז ע"א קוץ ד' מן אחד פי' שני הוא והיינו היסוד אותה הנקודה שבצד הד' הוא היסוד המקשר א"ח עם ד'. ה"ג והאי קוץ הוא אחיד וגומר:
זהר ב, דף קטז ע"א אם לא בריתי יסוד.
זהר ב, דף קטז ע"א ואתה תשמע השמים מדבר שלמה כלפי הת"ת הנק' שמים כאלו אמר ואתה הנק' שמים תשמע צעקת המתפלל בבית הזה אשר בניתי. א"נ ה"א יתירה דהשמים קא דריש היינו ה"א הידיעה ואפשר דד' דהדום קא דייק ורמז בעלמא היא:
זהר ב, דף קטז ע"א וכאלו האי בר נש בני שמיא. וא"ו דואכלו [א"ה כך כתוב בכת"י אבל נכתב בטעות וכצ"ל וא"ו דוכאלו פי' ו' של וכאלו נמשך אלעיל כו'] הוא נמשך אחר כאלו אחר דקאמר לעיל כאלו הרס בנינא וגו'. ה"ג שקרא לא קאי והרס בניינא וגו':
זהר ב, דף קטז ע"א ה"ג ומנלן דאמת נפל עמה דכתיב. הדא הוא דכתיב בראשית בר"א אלהי"ם א"ת ס"ת אמ"ת. ה"ג ולבתר השמים ואת הארץ כלומר אחר שכתב אמת כתב אחריו בנין העולם שהיא שמים וארץ:
זהר ב, דף קטז ע"א נדר דאיהו עלמא דאתי על גבי שבועה וגומר כבר פירשנוהו לעיל שהכוונה שרחמי הבינה מבטלת גזרת המלכות הנק' שבועה:
זהר ב, דף קטז ע"א דלא צריכה יסוד פי' אינה צריכה שיתעוררו מ"ן ממעשה התחתונים אלא היא משפעת שפע רב כיד המלך בלי שום התעוררות התחתונים.
זהר ב, דף קטז ע"א אסור בתשמיש המטה תמן אות ברית כלומר שם בעלמא דאתי אסור הוא לאות ברית שישמש והכוונה להורות שאינו צריך שיתייחדו זעיר ונוקבי' כדי להשפיע שאפילו שלא יתייחדו מפני שאין מ"ן לא איכפת לי' ופותח שערי' בשופי בלי עיכוב כלל להשפיע סליחה וחירות ובני חיי ומזוני כנזכר בפרשת ויחי דף ר"כ. ה"ג י' איהי תגא של ס"ת וגומר. כלומר ומה ששמש שם הברית הזה דהיינו י' עטרת צדיק תגא של ס"ת. וגומר. ה"ג ובגין דלית שימוש בעלמא דין בתגא אוקמוה מארי מתניתין כל המשתמש בתגא חלף דתגא לתתא בעלמא דין איהי נקודה וגומר. ה"ג ואוקמוהו רבנן ודאשתמש בתגא חלף:
זהר ב, דף קטז ע"א רעיא מהימנא עבד נאמן לגבך. הם דברי פיוסין דמפייסי מארי דמתיבתאן להקב"ה ואומרים לו.
זהר ב, דף קטז ע"א ר"מ הוא עבד נאמן לגבך:
זהר ב, דף קטז ע"א עבר עברי הענק לו. בזכות עצמו. תעניק לבנוי דהיינו מארי מתיבתאן ועל עצמן היו אומרים. א"נ ת"ח שבכל דור ודור שנשמתו של משה מאירה בהם כנזכר בפרשת כי תצא.
זהר ב, דף קטז ע"א גרנה של תורה דילך. היינו חטה מנוקה ממוץ ותבן והיינו רזי התורה המנוקים והמשופים:
זהר ב, דף קטז ע"א בגרן ויקב קרא ממלל כלומר קיים את דבריך הטוב שכתבת בתורתך שלעבד עברי הענק יעניקוהו מגרן ויקב וזהו גורן ויקב קרא ממלל כלומר קרא צווח:
זהר ב, דף קטז ע"א הענק תעניק לו וגומר. ה"ג כמו דאוקמוהו מ"מ בפסולת גורן ויקב הכ' מדבר. הכי דרשי לה גבי סוכה דהתם לא כתיב הענקה קרינן בי' מגרנך מפסולת גרנך וגומר אמנם הכא כתיב גבי הענקה גלה שיהיה דבר מפואר בלי פסולת והענק כמו וענקים לגרגרותיך. דהיינו עצמות הגורן עצמו דהיינו רזי התורה בלי שום פסולת:
זהר ב, דף קטז ע"א יק"ב "יחוד "קדושה "ברכה. ושלשתם הם רמוזים במלכות בבחי' שונות וז"ש דאיהי ברכה דקב"ה מימינא. כלומר מצד החסד מתמשך אלי' רוב ברכות מצדו ואיהי קדושה משמאלא בתיקונים מייתי לה מדכתיב וקדשת את הלוים שהם בסוד הגבורה ואיהי יחידא באמצעותא דהיינו מצד הת"ת בעל הייחודים. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קטז ע"ב או' כגוונא דא הקב"ה יב"ק הוא ההגהה מבחוץ בק"י בהלכ"ה הלכה מ' בק"י "ברכה "קדושה "יחוד כלומר מייחד אותה בג' אבות כנזכר והיינו פעמים מתיר מימין קדושה פעמים אוסר משמאל ברכה. יחוד בינוני. קב"ה עמיה ג' שמות אהי"ה והוי"ה ואדנ"י כנזכר דהיינו הקב"ה הנזכר. אית הלכה נערה וגומר הענין כי התלבשות האצילות בהיכלות נק' המ' הלכה ובהתלבשה בסוד נער מטטרו"ן נק' נערה ושם השגת כל העוסקים בתורה נצוצות נצוצות מתפוצצות למטה אמנם מרע"ה הוא מאיר בסוד נשמתו באצ' לכל לכך הוא אוחז במ' בסוד האצי' והיינו הלכה למשה מסיני מעצם האצילות ממש ולכך רבות בנות שהם ההיכלות בנות ירושלם וא"ת שהיא מ' עצמה עלית על כלנה כי הם שבע נערות אסתר המלכה. דאתגברת על כולהו היינו לפרש מפי הגבורה והכוונה כי היות המ' על ההיכלות מנהגת העולם הוא כפי גזרת הגבורה בסוד השמיטה ובריאת העולם בדין ואש דת למו והיינו הלכה למשה מסיני מפי הגבורה וז"ש דאתגברת וגומר והיינו גבור החיל רבות בנות עשו חיל ואו' ה' עמך ולא אלקים עמך והיינו או' ואתקן לך דהיינו שנעשה בגבורה ומתתקן אח"כ ברחמים כענין ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ופי' ראה שלא מתקיים שתף עמו מדת רחמים וז"ש ואשלים עמך שנשלמה מלאכת העולם בשיתוף הת"ת עם המ' וז"ש ואשלים בניינא דמלכא דהיינו הבינה מלך העולם שהמ' אדריכ"ל פועלת במאמרה והיינו פי' הגבורה ויאמר אלהים וגומר דאיהו קא בני בניינא על פומך דהיינו סוד פה אל פה אדבר בו:
זהר ב, דף קטז ע"ב פתח רעיא מהימנא ואמר המלאך היא השכינה שנק' מלאך כנז' בינוקא שהיא שלוחה מאו"א להנהגת התחתונים והיא נק' שמירה ששומרת את ישראל בגלותם וע"י אין הקליפות שולטות בישראל בגלותם וז"ש הגואל אותי מכל רע וידוע כי הקליפה נק' רע ור"מ פי' על גאולת מצרים וז"ש ויסע מלאך האלהי"ם יר' מלאך שלוח מהבינה כנזכר ולכך יש לה כח לברך בעלמא דאתי שהוא ג"ע עליון למטה מכסא הכבוד מושפע מהבינה ע"י המ'. וידגו לכון וגומר הכוונה כדפי' בתיקונים דת"ח בימא דאורייתא בנוני ימא ועתה שהיה עיקר כוונת קיבוצם ורשות הניתן להם להיותם מחברים חבור זה והיותם מתגלים למטה בישיבת רשב"י וחביריו לעשות סעד וסמך לשכינ' בגלות' ועזרתם מלמעל' בסודות התורה דהיינו שירבו כדגים בים התורה וז"ש וידגו לכון וגומר. בעלמא דין בסוד הנשמות שהם יורדות ומתלבשות בעולם הזה בקלין דאורייתא למיהוי שולטנותהון בתרי עלמין כלומר שיהיה להם יכולת ושליטה להגלם להמצא בעולם השפל ולהזדכך להמצא בעולם העליון בסוד המציאות והלבושים אשר לצדיקים להתנוצץ בכל העולמות.
זהר ב, דף קטז ע"ב דאינון חיין כלו' שאף בהתלבשם ורדתם לעולם השפל לא יפסיק השגתם באלהות בסוד כי לא יראני האדם וחי שאין השג' לצדיקים באלהות אלא אחר ביטול החומר ואז התתל' החיים האמתיים והענין שאין הצדיקים בהתלבשם באויר העולם השפל מתגלמים בחומר כדי שיפסיק מעלת החיים האמתיים מהם וז"ש דמאן דאיהו מעלמא דאתי וגומר עץ חיים היא הבינה עלמא דאתי שממנה התורה כדכתי' אנכ"י כאן והכא עולם הזה ועולם הבא והכוונה שאינה חיים למטה לבד דהיינו אל החיים הגשמיים המלובשים בחומר אלא למי שהוא חיים כאן הוא חיים הכא מה דלאו הכי וגומר. וכמה מלאכין אזלין עמיה עם הקב"ה בבוא על בני אדם לקבל תפלת' ולהשגיח במעשיהם. ומקדשין בענין נקדישך בשיתוף שרפי קדש ומברכין בסוד הברכות כולם והיינו החיות האומרת ברוך כ"י וגומר ומייחדן בק"ש והכל בשותפות המלאכים העליונים. דבה מקבל ת"ת תפלות ישראל ע"י השכינה הנמשכת על ישראל ע"י הזמירות והברכות ק"ש וקושרין אותה ישראל עמהם ובסוד ק"ש קורין לת"ת עמה ובסוד ק"ש ותפילין קושרים שניה' יחד ואח"כ ע"י מקבל התפלות: ובגין חובין וגו' כלו' חטא אדם הראשון היה המשך אחר החומר והגביר החומר על הרוח ולהתלבש בעור הנחש וגם זה גור' לבניו כי מפני רדיפתם הדברים הגשמיים מתגבר החומר עליהם ואינם משיגים הדברים הרוחניים וז"ש מעשה אבותיהם וגומר ובגין אלין קליפין שמגבירין בני אדם הדברים הגשמיים ומגבירים הקליפות כדי שלא יתערב הטוב ברע הקב"ה מעלים רוחניות בסוד התלבש החיות פניהם דהיינו הוי"ה פנים בד' בפנים אדנ"י ועד"ז לבוש בתוך לבוש כנפים לכנפים והיינו סוד השתלשלות החיילים העליונים שהם כנפים אלו באלו עד רדתם מדרגה אחר מדרגה עד זה ההעלם וז"ש ולא יכנף לשון כנפים מוריך אדוניך בוראך. ואו' לעתיד לבא היינו בהתפשט סוד אור עולם הבא למטה וישר' מתפשטין מקליפתם ואין מעלה זו לאומות כלל אלא הם לעולם בסוד המות וז"ש דכל ימות דאומייא וגומר:
זהר ב, דף קטז ע"ב אר"ש וגומר ענין זה יובן במה שפי' במקום אחר כי מרע"ה בנשמת יש' אורו ושפעו מתפשט בהם כנצוץ השמש המתפשט בככבים ומקרה הנשמות מקרה נשמת מרע"ה כי דרך אחד להם ולא לנשמת מרמ"ה אלא לאורו והיותו המתפשט בהם ולפי זה ימצא למרע"ה ב' בחי' הא' בחי' בנשמת הצדיקים שכבר מתו ונסתלקו לחיי עולם הבא הב' בחי' בנשמת הצדיקים המלובשי' בגוף העה"ז התחתון אשר נשמתם כלואות במאסר הגשם המונע ההשגה הרבה המעדנת והנה אור משה רע"ה המתפשט בהם אין לו העידון שיש לנשמות הצדיקים שבג"ע והוא כמצר ומצטער על העדר אותה השגה אל הצדיקים החיים בגוף התחתון ולזה נחמו נחמה גמורה רשב"י בטענ' אמיתית ואמר עכ"ד דאנת לא תסתכל בבני עלמא דאתי ובמלאכין שהוא העדר הצדיקים המלובשים בחומר כנזכר עכ"ז יש שבח ומעלה אחרת כדמפרש ואזיל. והענין שהנביא בנבואתו כל כחותיו מתבטלין ואין בו יכולת להשיג במרא' הנבוא' רק אותו הענין הנפקד עליו מלמעלה כפי החפץ האלהי השופע עליו ואין אז דעתו מכוון לשאלות וקושיות זה למה וזה למה כי הבחיר' המחקריית נטל' ממנו עד שכמעט אין בו דעת באות' שע' רק להבין הענין ההוא אמנם לא יחקרהו ואין כן החכם היודע המבין שיחקור הדבר בדעתו ובחכמתו ותבונתו נמצאת הידיע' בחכמה מעלה גדולה מהידיעה בנבואה והשגת החכם באלהות יותר נבחרת בבחי' אלו מההשג' שישיג הנביא עם היות שהנביא מסתכל וישיג עין בעין וז"ש ולבי ראה הרב' חכמ' ודעת ר"ל השכל והמחשבה שבלב ראה הרב' חכמ' ודעת יותר מהנבוא' כנזכר וז"ש אבל בנבוא' לית רשו וגומר ופי' שתי בחי' לנביאים הא' נק' נביאים מצד אספקלריא והב' חוזים דהיינו מדברי ברוח הקדש והיינו נביאים מנצח חוזים מהוד הוי"ה מצד הנצח יום אלהים צבאות בהוד מדת לילה. וכולא בין בחוזי' ונביאים בעיינין ולא בעין השכל דלבא שאין הנביא אז בכחו לחקור כלל ופי' עתה תוספת מעל' לחכם החוקר על הנביא הרוא'. וז"ש ועיינין אינון סרסורי דלבא משמשין דילי' והוא משל כי הלב הוא בינ' בסוד היכל קדש הקדשים שאין מתנבאי' ממנו כלל ועיינין ואודנין ופומא וחוטמא שבהם ה' חושים שהם סוד ז' ספי' בסוד ההיכלות שם שמשי הבינ' וכן ו' היכלות להיכל ז' וא"כ על תוספת מעלת החכם בשכלו על מעלת הנביא בהשגתו אמרו חכם עדיף מנביא נמצא בכלל החכמ' נבוא' כי הנביא נק' רוא' ושומע מצד נצח והוד. ובלב נאמ' הלב שומע הלב רוא' ונוסף עוד הלב מבין הלב חכם הלב יודע מצד ג' ראשונות וז"ש ולא עוד אלא דאתמר וגו' וא"ת איז' דרך לחכם להשיגם ואמר דבהון אתעבידו וגומר אם כן בהסתכל מעש' בראשית הכתוב בתור' ובמשכן ישיג נפלאות אלו מפני שהם רמזים וענפים אשר לספי' אלו. מה דלא אית כולי האי וגומר והשגת הצדיק בעולם הגשמי הוא השגת החכם וז"ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו והשגת הצדיק בעה"ב הוא השגת הנביא ולז' גדול' מעלת מרע"ה בנשמת הצדיקים אשר בגוף ממעלתו בצדיקים אשר בג"ע וז"ש מאן דכולי האי וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קטז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ה"ג דא קב"ה בחושבן יב"ק ומאן דאיהו בק"י (בקבלה) [בהלכה] כלומר מי שהוא בקי בהלכה דהיינו שמדקדק בהלכה לעמוד על בורי' גורם שהלכה העליונה תחזור כלה ותתייחד עם הת"ת שהוא יחוד בסוד תרין דרועין ברכה וקדושה ובשכר זאת קב"ה עמי' וגומר. ה"ג דבגינה לא יזוז וגומר.
זהר ב, דף קטז ע"ב דאית הלכה בא לתת טעם לדבריו למה אמר בהלכה דילי' מאי דילי' בכינוי ותירץ דאית הלכה וגומר. ה"ג דאיהי נערה דילה מסטרא דנער ובגינה אתמר הלכה כפלוני אבל וגומר. פי' יש הלכה מצד מטטרו"ן דהיינו נערה דשכינתא מושכת אלי' דהיינו בז' היכלות הנק' שבע הנערות. ואז כשמתלבשת שם המלכות נק' הלכה דעץ הדעת טוב ורע מטטרו"ן מצד שתא סדרא משנה טמא טהור פטור חייב אסור מותר שהם דיני התורה ומצותי' כפשוטן וז"ש מסטרא דנער דהיינו מטטרו"ן. ובגינה אתמר כלומר המלכות כשמתלבשת בבחי' זו נאמר הלכה כפלוני פירוש המלכות מסכמת עם דברי פלוני והיינו שכינתא דיצירה אבל הלכה דילך דהיינו שכינתא דאצילות עלי' נאמר הלכה למשה מסיני לא לזולתו והטעם לפי שיש באותה הלכה סוד נפלא יותר משאר הלכות הנאמר בהם הלכה כפלוני מפי הגבורה בינה גבורה דכליל כל גבוראן כנזכר בפרשת ויחי יהב לה קב"ה. חכמה. ברתי' דילי' מלכות וכמ"ש י"י בחכמה יסד ארץ. ה"ג אתקין בך ואשלים בניינא דמלכא דאיהו בני בניינים על פומך ועל ידך זכאה חולקך. ה"ג דמאן דאיהו מעלמא דאתי חי אתקרי יברך לכו על מארי מתיבתאן קאמר דהוי נחת עם בוצינא קדישא למשמע חידושין דאורייתא דקאמר לעיל. חיים תמן (בהאי) [בההוא] עלמא חיים הכא. בעוה"ז שהיו באים בבית מדרשו של הרשב"י ע"ה לעסוק ברזי התורה. ה"ג (מאי) [מה] מיתא לא חמי וגומר הכי רוחא לא חזא לפי שקליפת עור ובשר מעכב. ה"ג דאינון חיוון דאשא ממללן ומקדשן ומייחדן ומברכן בסוד יב"ק ה"ג כ"ש שכינתא דאיהו עלייהו וגומר. דבה מקבל צלותין וגומר ובגין חובין הוו מתלבשין באילין קליפין כגוונא דאדם וגומר.
זהר ב, דף קטז ע"ב דאתמר בהון בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו וגומר ובגין דא עלייכו אתמר דאתון חיין ועלמא דילכון עולם החיים.
זהר ב, דף קטז ע"ב אבל עלמא שפלא דא עולם המתים דכל אלהותא דאומייא דעלמא כלהון מתים. פי' אותו עולם נק' עולם החיים עולמו של מקור החיים הוא אלהים חיים ומלך העולם.
זהר ב, דף קטז ע"ב אבל עלמא שפלא דא העולם המתים דהיינו עולם שעובדים בו אלהים אחרים שהם מתים.
זהר ב, דף קטז ע"ב אר"ש בוצינא קדישא. פי' אמר ר"ש לר"מ אנת רעיא מהימנא דאנת בוצינא קדישא ע"ש שמאיר בתוכיות נשמותיהם של ת"ח בגניזא כשמשא דאנהיר לכולהו ככבייא בתר דאתכניש כנזכר בר"מ פרשת כי תצא.
זהר ב, דף קטז ע"ב עכ"ד דאנת לא אסתכלת וגומר שאין לך עיינין דקליפין דעור ובשר ועצמות וגידים (אתחזי) [את חזי] בכלא גרסי'.
זהר ב, דף קטז ע"ב ולבי ראה הרבה וגומר פי' שלמה שהי' חכם ולא נביא אמר שהשגתו היתה בלב ובעין משא"כ בנביא כי אין נביא צופה כי אם בפתיחו דעיינין מראה ביום וחזיון בלילה ולכך חכם עדיף מנביא וגומר וכ"ז שבח שמשבח רשב"י ע"ה לר"מ שאחר פטירתו עלה יותר בגדולה מבחייו שבחייו הי' נביא ובמותו חכם ויש הפרש גדול ביניהם:
זהר ב, דף קטז ע"ב ולא עוד אלא דאתמר בלב. הכל להכריח דחכם עדיף מנביא שהרי חכמה בינה ודעת שנעשו בהם שמים וארץ ומעשה המשכן נזקקין אליהם משא"כ בנביאים שאין השגתם כי אם בנצח והוד כנודע. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיז ע"א כ"ש מחשבת' דילך המתפשט בכל מחשבות החכמים הנמצאים בגוף מה דלא הוה וגומר כלומר ענין זה רשאי בהשגת העיון המחקרי בתור' ואינו רשאי בהשג' נבואיית. וראית את אחורי תשיג המשתלשלים ממני ממדרגת הנבוא' ולמט' אמנם פני שהם העילות המתעלות על מדרגת הנבוא' כ"ש בסבתם לא יראו וזהו שתרגם ותחזי ית דבתראי וגומר אלין טפשי וגומר כלו' אם יש לך לגנות הנשמות הוא דוקא בעמי הארץ. אבל לגבך שהם תלמידי חכמים שאת' מתפשט בהם אין החומר מפסיק שהם הקליפות. ולאו אינון וגומר ואינם מונעית ההשג' בקב"ה הת"ת ושכינתי' מ'. בני עלמא דאתי הנשמות חצובות מתחת כסא הכבוד דהיינו היכל קדש הקדשים. ומלאכין הם הנוצרים ממטטרו"ן ולמט' עד סוף היכל לבנת הספיר.
זהר ב, דף קיז ע"א בחדרי חדרים אל תוכיות הלב והנביא הוא יוציא מכח הראות חוץ מגופו ורוא' והחכם דרך מה שרוא' ושומע ומריח ומדבר משיג בהשכלת הלב דהיינו שיכנס אליו בשכל ההשג' והוא השג' פנימיות בחדרי חדרים וזה בן בסוד הספי' והנביא עבד בסוד ההיכלות. ועוד דקדק באו' בחדרי חדרים שהם בסוד הבינ' כנז"ל הלב מבין וז' נוקבין ז' ספירות דהיינו חדרים בתוך חדרים ולהיות כניסת הרוחניות ממש אל תוך חדרי השכל והמחשב' והעצ' אשר בלב והכליות תקנו אנשי כנסת הגדול' חופש כל חדרי וגומר וז' חלונות הם רמז לז' ספי' ובהיות ששבע' ספי' הם מתפשטות ברוחניות אל תוכיות האדם בסוד הנשמ' אשר בו א"כ בהתעסק האדם בתפל' שהנשמ' שואבת אלי' רוח קדוש' מהספירו' העליונות להתקשט ולעלו' הנה תתקשט בשבע מיני בוסמין שהם ז' ספי' כדמפרש ואזיל. ז' מיני בוסמין עד אהלות וראשי בשמים והיינו סוד הלב חכם הלב יודע הלב מבין כנז"ל. מ"ר כתר אדון על כל הספי'. לבונ' חכמ'. מכל אבקת וגומר בינ' שבה כלל כל האצילות ודאי:
זהר ב, דף קיז ע"א לא תהיה אחרי רבים וגומר לית רבים פחות מתלת אם היה אומר אחריהם להטות היינו שנים אמנם אומרו אחרי רבים הוסיף א' והם ג' וכן ימים שנים רבים ג'. לית להטות בתר דיניה שאין נק' בית דין אלא ג'. והענין כי הם ג' חיות שהשכינה שוכנת עליהם כאומר ופני אריה ופני שור ופני נשר ועליהם השכינ' שהיא נק' אדם ודאי. ואיהי דין ועם הת"ת שהוא תורה שניהם דין. תורה והיינו נמי דין אמת. והכל תלוי בשלש' שכל מקום ששם ג' נעשים מרכבה לג' חיו' ושכינ' שם וכל מקום ששם השכינ' שם הת"ת. שפ"ת שק"ר הם נגדיים לדין אמת. סמא"ל היינו ס"ם המות א"ל אחר והוא ההורג לאדם ומשגרו לגיהנם שהם כחות התחתונים בסוד ז' היכלות טמאים: ג"ע היא המ'. עץ החיים שבג"ע הוא סוד כח נברא בתור' הנק' עץ החיים דהיינו הת"ת העליון וז"ש דאתברי באורייתא. עץ החיים ת"ת פי' עץ ת"ת שבו שפע חיים תרין אור חכמה ובינה חיי המלך והכוונה כי הדן דין אמת לאמיתו שכרו אפי' מחכמה ובינ' והא כיצד דקב"ה אעיל לג"ע דהיינו למ' ואטעים ליה מאילנא רהיינו הת"ת והיינו ו"ה ג"ן וע"ץ וחיי"ם היינו י"ה. ופי' בענין הדין תלויים ג"כ חו"ב כדי שישכירו הדן דין אמת לאמיתו משם נאמר לעולם דינא דמלכותא דינא במ' ובת"ת כנזכר דין אמת. ודינא בלב דהיינו בינה והלב רואה מצד החכמה דתמן לימין ראיה כנזכר בתיקו' אין לדיין ת"ת אלא מה שעיניו רואות מצד החו"ב כדמסיק דהיינו מצד י"ה א"כ הרי שהדין כלול מכל השם ולכך יהיה לו שכר מכל השם. ובהון משגיח מן החלונות וגומר הענין כי ראש האדם בכלל ירמוז בחו"ב ואברי הראש הפרטיים ירמוז אל ענפי הספי' והיינו תריך עיינין ח"ג תרין אודנין צ"ה תרין חוטמין ת"ת ויסוד פומא מ' ואלו הז' הם החושים הרוחניים שבאדם דהיינו שמיעה ראי' ריחא דבור ויש ז' בגוף עצמו ירמוז אל ז' ספי' במקומם במ' והם צואר מ' תרין דרועין ח"ג גוף וברית ת"ת ויסוד תרין רגלין נ"ה ושבע אלו הם גשמיים דהיינו משמוש בידין הילוך ברגלים לעיטה בגרון דהיינו אכילה ושתיה שמוש בגוף וברית בענין שהדברי' התלויי' במחשבה ודבור מהמצות המחשביות והדקות תלויים בראש וכל המצות התלויות במעשה תלויות בשאר הגוף וז"ש והכי בעובדוי דהיינו התחתונים התלויים במעשה כנז' והעליונים תלויים במחשבה ודבור. ולזה מצד מה שמשגיח בספי' בסוד ז' שבבינה ידע וישכיל שלימות האדם במחשבה ודבור ובהשכלתו בז' ספירות התחתונות שבמ' יראה שלימות האדם במעשה שכל מעש' שיעש' האדם יצוייר במדות העליונות והיינו משגיח מן החלונות מאותם החלונות שהם מרכבה לספי' משם בסוד הנשמה התלוי' בספי' עליונות משיג ויודע כל סתרי בני אדם וז"ש ובהון משגיח וגומר וכחות עליונות ז' שבהם יצוייר מעש' האדם ודבורו ומחשבתו יקראו עיני ה' וביאר כי י"ה יו"ד ה"א דהיינו ז' שבבינה כנזכר וכן ו"ה וא"ו ה"א רומזים ז' שבמלכות וע"י שבע אותיות שבת"ת דהיינו ו"ה שבשם אסתכל בז' אברים דלתתא שהם בשכינ' דאינון תיקונא דגופא שהשכינ' עצמ' גוף אליו וז"ש אשתו כגופו ושם ו"ה נשמ' אל ז' אברים הנז' דבהון עשיית המצות וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קיז ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. תרין רגלין שבע י"ה וגומר עד בשבע תיקונין אתוון וגומר תבינהו מתיקון ס"ט דף ק"ו ע"ב דאמר המגיה איך י"ה יו"ד ה"א הם ז' אתוון רזא דדכורא עלמא עילאה. ו"ה וא"ו ה"א ז' אתוון רזא דנוקבא עלמא תתאה ואית ז' אתוון אחרנין דבג"ד כפר"ת והם לבושים לאלו הז' הנז' דנוקבא ולז' דדכורא כי כשהם ברפ"א הם דדכורא ובדג"ש דנוקבא שהם בסוד ז' וז' מוצקות כנז' פ' פינחס דף רנ"ה ע"ב. עכ"ל:
זהר ב, דף קיז ע"א והרא"ג ז"ל כ' מה דלית כולי האי בעיינין. כי א"א להכחיש שהנביאים צריכים חכמה דהא קיי"ל אין הנבואה שורה כי אם על חכם וגומר לז"א כולי האי דהיינו שלשתן ורעיא מהימנא מאן דכולי האי וגומר. רשב"י ע"ה הוא המדבר ודרך קריאה ורעיא מהימנא וגומר. מה דלא הוו לך רשו בקדמיתא. פי' כשהיית בסוד נביא בחיים חיותך שנאמר לך וראית את אחורי וגומר הרי מנעו ממך אז ראיית פנים שלמטה אנפין דמלכא זעיר אור ועתה בסוד חכם אתה במחשבתך תסתכל למעלה מהפנים דהיינו בההוא דלית לי' סוף. אילין טפשי לבא על כללות הדורות אמר שנשמתו של משה מתגלגלת ביניהם. באילין קליפין. דעור ובשר ועצמות וגידים כדקאמר לעיל. ה"ג דכל בני עלמא דאתי ומלאכין דהכי ייעולו לגבך באינון חלונין דעיינין ואודנין ונוקבי חוטמא וגומר. והכוונ'. התלבשותך בהם מעכבים אותם הנשמות דעלמא דאתי והמלאכין מלהדבק בך שכבר יש להם מקומות אחרים להכלל עמך באינון חלונין וגומר והשכינה מתלבשת באותן נשמתין ובאותם מלאכים וכשנכנסין באילין חלונין גם השכינ' נכנסת עמהם בסוד נשמתו של משה וזהו חופש כל חדרי בטן.
זהר ב, דף קיז ע"א נשמתא של משה נ"ל שהגירסא האמיתית היא נשמתא סליקת וגומר ומלתא באנפי נפשא היא:
זהר ב, דף קיז ע"א והכי צלותא סליקת באילין ז' בוסמין דהיינו ז' בוסמין הנז' בפ' בהדיא שהם נר"ד וכרכום קנ"ה וקנמון מו"ר ואהלות:
זהר ב, דף קיז ע"א והיא לית ביה דין. נ"ל [אפשר צ"ל נ"ל דה"ג] ואי לית בית דין וגומר וכן לקמן בפירושו ע"ד הסוד אמר
זהר ב, דף קיז ע"א ב"ד שכינתא בג' תלת חיוון וגומר. תלת חיוון דמרכבתא דילי'. פי' שלשה אבות שהם משותפים עמה במרכבה והגם שכפי זה הם ב"ד של ארבע לאו הכי דעקר הב"ד הם ג' אבות ועל פיהם נפסק הכל אמנם כולם אינם פועלים אלא ע"י המלכות והיא נק' בית דין של שלש' ואע"ג שלמטה הרביעי איננו. אפשר שיהי' שליח ב"ד רמז לזה ולכך המזלזל בשליח ב"ד חייב נידוי כי למעלה המלכות היא העושה הדין וגומרו וז"ש ואיהי דין תורה כלומר היא גומרת ונעשה דין שגזרה התורה ת"ת וזהו דין אמת דין של אמת ת"ת לפי שהוא מכריע בין חסד וגבורה ותשלך אמת ארצה ת"ת שהוא הדיין האמיתי ושכינתא עמי' דהיינו השליח ב"ד ויקים גיהנם בת זוגי' דסמאל לילית הרשעה במקום מלכות קדישא בת זוגא דאמת. שפת שקר גיהנם וסמא"ל: שפת היא לילית תמורת השכינה העולה שפ"ה שקר הוא סמא"ל כנזכר בריש בראשית שהוא כקוף אצל בני אדם כנזכר בפ' תרומה קמ"ח.
זהר ב, דף קיז ע"א גיהנם פתוחה לפניו משמאלו בת זוגי' דסמא"ל כלא מלה חדא וכאלו אמר גיהנם פתוחה לפניו מצד שמאל ומי הוא הגיהנם הזה בת זוגי' דסמא"ל. ואע"ג שכבר אמר זה לעיל שגיהנם היא בת זוגי' דסמא"ל מ"מ הדר נקט הכא להגזים הענין. ולי נראה שהגיהנם הוא דין חזק ומתמיד לכך היא למקום שמאל מקום הדין החזק מין במינו אמנם החרב שהוא המלאך המות שאינו שולט על האדם רק שעה אחת קודם פטירתו הוא מאחריו וגומר וחרב על צוארו לבלתי רום לבבו ויהי' גס לבו בהוראה:
זהר ב, דף קיז ע"א מלאך המות סמא"ל מאחוריו. כך דרכו ללכת אחר האדם מאחוריו והטעם לפי שיש לו צד מיתוק שהוא קרוב אל הקדוש' היינו מלת מלאך ממלאך המות ומלת א"ל מסמא"ל ולהכי נקט ב' שמותיו יחד להורות על ניצוץ הקדוש' בו להכניעו ולכן בא לו מאחוריו שמתבייש מלהכותו בפניו אמנם לילית להיותה חצופ' וטומאה קשה ואין בה מיתוק כלל לכך היא עומדת לו לפניו בצד השמאל מסתכלת בפניו בעזות מצח כזונ' ליפרע ממנו כדרך שבא לקראת פניו כשהחטיאו כמ"ש והנה אשה זונה לקראתו וגומר.
זהר ב, דף קיז ע"א וג"ע פתוח לימיני' היינו אור מלכות שמים הנק' ג"ע מקביל לגיהנם שמשמאלו הוא מלכות הרשעה:
זהר ב, דף קיז ע"א ועץ החיים פתוח קמי' הוא ת"ת לפניו ועל ראשו מקביל לסמא"ל שהוא מאחוריו ועל צוארו גם את זה לעומת זה עשה האלהים.
זהר ב, דף קיז ע"א שליט עלי' מלאך המות ושחיט לי'. בשעת פטירתו מן העולם ולהיות שדין סמא"ל אינו קשה כ"כ כדין בת זוגו לכך מקדים ושוחטו ותכף נפטר מאותו דין. אח"כ בא דין גיהנם בת זוגי' שהוא דין קשה ארוך י"ב חדש וז"ש ולבתר כלומר אחר שסמא"ל שוחטו ונפטר מדינו אחריו יבא החשבון הארוך ואוקיד לי' וגומר ה"ג ולבת' אוקיד לי' בגיהנם ייעול לי' לג"ע ששם אור השכינ' מופיע ואטעים ליה מאילנא דחיי אור הת"ת.
זהר ב, דף קיז ע"א דאתברי באורייתא. אעץ החיים קאי. ולעולם דינא דמלכותא דינא לעיל קאי דקאמר שהמלכות דין תור' דין דהוא תורה ת"ת דין אמת הכריח עוד מדאמרינן בעלמא דינא דמלכותא דינא רמזו זה שלעולם הדין הוא במלכות וכן א' מכ"ד צירופי אדנ"י הוא דינ"א. הלב רואה מלכות נק' לב והוא הכרח שני שהדין במלכות והכא לית דיין כלומר מה שהוכרחת כאן ממה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות פי' לית דיין אלא קב"ה. מלכות כנזכר. א"נ ודינא בלב פי' שני הוא שענין דין גם רומז לת"ת שכן הת"ת נק' לב ע"ש שהוא קו האמצעי עץ החיים בתוך הגן כמו הלב שהוא באמצע הגוף וממנו תוצאות חיים לכל הקצוות והכריח כאן מדקאמרינן בעלמא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הנאמר על הת"ת כדמוכח מקדאי לקמן בסמוך וז"ש והכא לית דיין אלא קב"ה דהיינו ת"ת. ה"ג עיני ד' משוטטות על כל דרכי איש ובהון משגיח מן החלונות (דשבעה) [בשבעה] נוקבין דבר נש וגומר. וה"פ ובהון כלומר באלו העינים משגיח בהשגחתו או לטובה או לרע' כפי מה שיוצא מן החלונות שבאדם שהם ז' ב' עינים וב' אזנים וב' נוקבי חוטמא והפה כפי מה שישתמש בהם אם לטוב' או לרעה. הא ז' דאימא עילאה ז' מדות מחשביות בלי פעל למעשה לאפוקי ז' אחרנין שהם תלוים במעש' שהם מסערא דאימא תתאה כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף קיז ע"א י"ה יו"ד ה"א בשבע אתוון דילי' פי' בי"ה בפשוטו ובמילואם שכן כלם ז' בהם מסתכל בז' נוקבין דרישא כנזכר למעלה שהם תלויים במחשבה (ועון) [ועיון] עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיז ע"ב אשתו כגופו וגומר הענין כי שם ו"ה נשמ' אל ז' אברים דבהון עשיית המצות כי סוד מצוה תיקון המ' שהיא נק' מצוה והיינו אברים בפרטות בת"ת ובהם רמ"ח מצות רמ"ח אברים בפרטות בתורה שבכתב וקיבוצם יחד נעשה גוף א' בז' מדות בשכינה והיינו אשתו כגופו שכללם במ' גוף ולבוש אל פרטם בת"ת ולפי' ע"ש פיקודין שהם רמ"ח אתקריאו אברים דהיינו בת"ת ועל שם שכינתא שהם נכללים שם יחד ונעשין גוף אחד נק' גופא והיינו סוד האדם התחתון באבריו לפי פרטי המצוה יהיה בת"ת כגון בהיותו נותן צדקה ביד באבר אחד פרטי אמנם נעשה בכל הגוף וכן שאר המצות נעשו בכלל כל הגוף והם פרטיות באבר אחד מן האברים ומצד הת"ת הם פרטיות בספי' ידועה בחינה ידועה ומצד המ' היא כוללת כגון מצוה הנעשית בהילוך כוללת הרגלים והנעשה בידים כוללת הידים והלויה למת כוללת כל הגוף ועליית הרגל ברגלים והשתא ניחא שהם דרך כלל ז' מצות ובפרט רמ"ח כי בסוד הת"ת ששם פרט המצות באברים הם רמ"ח ומצד המ' ששם כלל הגוף הם ז' כנזכר. אמנם יש לאדם מעשים בגוף שהם גשמיים ליהנות מן העולם וזה מצד החומר ויצה"ר ומשם הוא נק' האדם בשר ודם חומר העכור וז"ש דמסטרא אחרא וגומר באתר דלית שכינתא וגומר כלומר עצם האדם הוא הרוח החיוני שבתוכו והוא מתאצל מת"ת ומתלבש בגוף אם הגוף הזה עוסק במצות אז הם אברים קדושים בסוד מצוה שהיא שכינה גוף לתורה מפני קורבתם ודבקותם יחד נדבוק הגוף עם הנפש. אמנם אם אין הגוף מתקדש במצות אלא נהנה מן העוה"ז אז לית תמן שכינתא דהיינו מצוה ונמצא הגוף מסטרא אחרא עור ובשר וגומר ואז אינו גוף דהיינו שכינה אלא לבוש שאין החצונים מתייחדים בת"ת דהיינו הרוח החיוני התורה אלא שהוא מתלבש בהם בלי קשר וייחוד כלבוש שאין לו קורבה ודבוק עם הגוף שנפרדת בקלות. וראיה שהת"ת נק' אדם זאת התורה אדם ושכינה גוף הן הן גופי הלכות דהיינו השכינה הנק' הלכה ופסק דין. א"כ נקטינן השתא כי הפסק דין עצמו גוף לת"ת המתלבש ודיין הוא הת"ת ועיניו רואות היינו סוד ו"ה וא"ו ה"א רואות ע"י עיני ה' משוטטות שהם ז' אברין דאמרן דאינון גופא וא"כ ת"ת הוא שופט בז' עינים של הבינה דאינון י"ה יו"ד ה"א שהם ז' עינים זכרים ודיין מסטרא דמ' בשבעה אברין דגופא כנזכר. שוטר הוא הת"ת מצד היסוד כדמסיק והיינו מצות שופטים ושוטרים וגומר:
זהר ב, דף קיז ע"ב מדבר שקר תרחק וגומר פקודא בתר דא להשוות וגומר בסופי תיבין אח"ד וגומר כלומר אם היה נוטל שוחד או נושא פנים לא היה א' אלא שנים לזה דינו בדרך א' ולזה דינו בדרך אחר והיינו שניות שפועל דינים שונים זה מזה ונמצא הדין מתקלקל בידו מצד החצוני שבו פנים מפנים שונים ובו הרבוי והשניות אמנם מצד אחדותו חוייב יהיו הכל שוים לפניו והיינו שאחד מצטרף עמו בדין וכאשר יתחייב הא' היינו דכל חד אתדן כפום עובדוי דהיינו שינוי בנפעלים לא בפועל.
זהר ב, דף קיז ע"ב צדיק יצה"ט שופטו כלומר הדין משתנה עליו מצד פעולותיו כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא כל א' כפי מעשיו והיינו שכר מצוה מצוה ממש מיצרו הטוב ומצותיו נעשה לו לבוש המאיר והיינו שכרו מעשיו ממש וכן לרשע שכר עבירה עבירה והיינו יצה"ר שופטו דינו הקשה אינו אלא לפי קושי מעשיו ותגבורת יצרו הרע ואם הוא רשע גמור עונשו לאין תכלית ואם הוא בינוני ישב עד יתעכל יצה"ר שבו ואח"כ ישוב אל מקום יצה"ט שבו וישתכר ממנו כפי מעשיו בענין ששינוי הדינים תלוי בשינוי המעשים כנזכר. ומה שאנו רואים הצדיק נהנה מזיו השכינה והקב"ה שורה עליו והרשע הקליפות עמו והשכינה מסולקת ממנו ג"ז אינו אלא מצד מעשיו והיינו אומר מאן דאיהו מאילנא דחיי דהיינו מסטרא דאצילות ת"ת לית ליה דינא כלל כלומר אין להענישו מפני שהכניע היצה"ר שהוא מקום הדין והעונש עד שביטל כחו מכל וכל ונסתלק ממקום שליטתו ונדבק בקב"ה באצילות כדכתיב לא יגורך רע ואמאי איקרי צדיק וגומר כלומר בשלמא אי מפרשינן טוב ורע דהיינו טובה בעולם ורע בעולם ניחא שהוא צדיק ויש לו רע וכן הוא רשע ויש לו טוב אלא לדידך דפרשת טוב יצה"ט רע יצה"ר א"כ כיון דרע לו אמאי איקרי צדיק וכיון דטוב לו אמאי איקרי רשע ופי' ואמר כי הצדיק ורע לו הכוונה שאינו צדיק הגמור הנאחז באצילות שאין לו רע כלל אלא הוא למטה בסוד עץ הדעת טוב ורע דהיינו טוב דא מטטרו"ן ורע דא סמא"ל ופעמים גובר הטוב על הרע ופעמים גובר הרע על הטוב. אמנם יש רשע ורע לו ואין לו חלק בטוב כלל וזה אבוד אמנם צדיק ורע לו אוחז בטוב ומשם הוא צדיק ואוחז ברע ומשם הוא רע לו וכן הרשע אוחז ברע ומשם נק' רשע ואוחז בטוב ומשם טוב לו אמנם ההפרש בין שני הכתות הוא צדיק מגביר הטוב על הרע ומכניע היצה"ר תחת הטוב בכל האפשר לו וז"ש בגין דטוב שליט עליה וההוא רע תחת רשותיה וכן הרשע הרע אסתלק למהוי רישא ואינו פועל הטוב אלא במקרה מעט מזעיר מפני היותו נכנע תחת הרע. ואע"ג דרשע מכתיר כאו' בבלע רשע צדיק ממנו ופי' צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ויכיל צדיק גמור לאענשא ליה לעוקרו מן העולם אם היה רשע גמור שאין לו חלק בטוב מותר להענישו ולבטלו אמנם רשע שיש לו טוב אלא שהוא למטה מהרע גם ענוש לצדיק לא טוב אינו תועלת מהטוב ההוא אלא יאריך לו כי שמא יחזור בתשובה ויכניע הרע תחת הטוב: דמסטרא דרשע וגומר להראות שאם הצדיק יעניש הרשע פוגם במדה העליונה וז"ש דמסטרא דרשע וטוב לו שכינתא נתגל וגומר ואם יחזור בתשובה מסלק שכינה מעפרה וגואלה מגלותה אמנם אם יענישהו לא יחזור ונמצאת מצדו שכינתא שוכבת מרגלותיו ומי גרם זה הצדיק שהענישו ולא נתנו לשוב אל קונו. יצה"ר נוקבא דיצה"ר דכר היינו שפחה רעה ועבד מביש ס"מ ולילי"ת. ולית כל שכינתא שקולין הענין כי אין בחי' שכינה המתלבשת בבריאה שוה כשכינה עצמה דאצילות והנה בחי' שכינה המתפשטת אל תוך הבריאה למטה ממנה סוד היצירה שהוא עולם המלאכים דהיינו עץ הדעת טוב ורע כלומר קרוב אליה הרע והיא כורסייא כי סוד כסא הכבוד הוא סוד הבריאה ומה שנאמר שיפגם בעון וישלוט עליה החצוני ושפחה כי תירש גבירתה נאמר על בחינה זו מפני שהיא מדת הטוב ונגדיית לה ורע דא סמא"ל והיא מיימנת לזכות וסמא"ל ונוקבא משמאל לחובה ובהיות גובר סמא"ל מפני מעשה התחתונים נאמר שהיא פגומה ושפחה תירש גבירתא כי במקום שהיה ראוי שתפעול סוד הטוב נשפע הדין ופועל הרע והיינו שיורשת ממש ההנהגה שהוא ע"י החצונים. אמנם מצד האצילות שאין שם עליית הרע ולא מות היא הנק' כבוד ה' ועליה נאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן והיא הנק' שכינתא דאילנא דחיי. וא"ת א"כ איך יצדק פגם באצילות ואיך יענש החוטא מאת האל לז"א אבל בגין דאתמר בהו ומלכותו בכל משלה דהיינו שהשכינה דאצילות היא המנהגת העולם בכלל ע"י הבריאה אם כן הבריאה כסא אליה והפוגם בבריאה כאילו פוגם בה בעצמה וע"ד זה ממש עולה הפשע והעון בת"ת ויסוד וז"ש וקלנא דמטרוניתא ממלכא איהו והטעם לזה מפני שאין ההתעוררות הראוי עולה והיינו פגם הכסא והיינו קלנא דשכינתא וזה אפי' בפגם קטן כ"ש עון שיגרום יותר כ"ש מאן דאעבר לה מאתרה כי אתרה הוא האדם בסוד נר"ן הוא כסא לשכינה שלכך נברא והוא החוטא פגם כסאה וסלקה ע"י עונו ושפחה בישא שריא על האדם בסבת הפגם ההוא ולית ליה תקנה אם לא בהטהר מכל וכל כי האומר אהיה כשר בכל התורה חוץ ממצוה פלונית נק' משומד למצוה ההיא מן הטעם הנז'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קיז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' נקבים ע"ש נקבה ע"ש שאלו הז' חלונין מקבלין השגחה מצד הבינה המשגחת בעניני הת"ת ע"ד ושמים לא זכו בעיניו וז"ש לעיל הא ז' דאימא עילאה. ה"ג אסתכל בז' אברים דלתתא דאינון תקונין דגופא וגו' תקונא דגופא תיקון המלכות כפי האבר שעושה איזה מצוה מתקן אותו למעלה בשכינתא וז"ש וע"ש פקודין אתקריאו אברים וגומר. וכן אם עושה עבירה אותו האבר פגום בו ופגום למעלה. אשתו כגופא דמיא לפי שאמר למעלה דז' אינון מסטרא דשכינתא תתאה בב' ידין וצואר וגוף וברית ותרין רגלין והם תקונא דגופא והם רמוזים בו"ה במלואם הוקשה לו שהרי מסטרא דת"ת נמי הם שהרי הז' אינם יוצאים אלא מי"ה וא"ו ה"א לזה תירץ ואמר אשתו כגופו דמיא כלומר כמו דקיי"ל בעלמא לענין חציצה אשתו כגופו כן ג"כ כאן וכלא חד אלא לפי שעשיית המצות בהם העשי' היא במלכות לכך נקט ז' דאינון מסטרא דשכינתא. ה"ג ועל (על) שם שכינתא. גופא דמסטרא אחרא לבושא אינון עור ובשר. וה"פ וע"ש שכינתא הגוף שהוא נעשה מסטרא אחרא שהם עור ובשר שהיא חלק הקליפה שנתן ביצירת האדם אותו גוף נק' בשם לבוש לבד אם אין השכינה שורה עליו וכאלו אמר וע"ש פקודין אתקריאו אברים וע"ש השראת השכינה גופא דמסטרא אחרא איקרי לבושא שכן באתר דלית שכינתא ההוא גופא לא אתקרי אלא לבושא וגו'. ותאנא והדר מפרש מהו גופא דמסטרא אחרא אינון עור ובשר וגו'.
זהר ב, דף קיז ע"ב הה"ד עור ובשר וגומר והענין דקשה אחר שהגוף הוא המדבר עשיתני מבעי לי' לז"א הה"ד כלומר במה שאמרנו ניחא שהנשמה היא העיקר והיא הנק' אדם כנזכר בזוהר והיא אומרת עור ובשר תלבישני. ה"ג אלא לבושא לאדם דאיהו תורה והנה הרכיב המשל והנמשל יחד כי כמו שבמשל באתר דלית שכינתא אותו גוף נק' לבוש לאדם שבתוכו דוגמתו למעלה כשהאדם עוסק בתורה שהוא כנגד הת"ת הוא מתקן גופא דשכינתא וגורם שבאותו גוף ישכון הת"ת שהוא הבע"ה והוא התורה והוא הנק' אדם השוכן בגוף הזה וז"ש לבושא מלכות לאדם ת"ת דאיהו תורה שכן כתיב זאת התורה אדם הרי שאדם נק' תור' והוא הת"ת כנז' והכריע עוד מדכתיב כתפארת אדם. הרי האדם תפארת יושב בבית שהיא המלכות ובאתר דתמן מצוה שהיא כנגד המלכות שבה היא ענין עשיית המצות כדפי' אותו האדם העוסק בה נק' גופא דאדם ע"ש ששורה עליו השכינ' שהיא גוף לאדם ת"ת כגון גופי הלכות כל הלכה היא שכינ' כדפי' בתיקונים.
זהר ב, דף קיז ע"ב ופסקי דינין ה"ג. וג"כ היא המלכות כנז"ל שנק' דין תורה דין אמת ע"ש שהדין נפסק ונפעל ע"י.
זהר ב, דף קיז ע"ב קב"ה שופט.
זהר ב, דף קיז ע"ב עמודא דאמצעיתא וגומר. כלו' הת"ת נק' שופט מצד הבינ' הנק' הוי"ה בנקודת אלהי"ם וכן היא הגירסא בס"י דאיהו הוי"ה בנקודת אלהי"ם וי"ס דגרסי דאיהי אלהי"ם דהיינו שם אלהי"ם ממש וכדאיתא בכמה דוכתי. ה"ג שוטר הוא השליט ויוסף הצדיק מתמן.
זהר ב, דף קיז ע"ב ויוסף הוא השליט. והוא הכרח לפירושו.
זהר ב, דף קיז ע"ב וכל ספירין. שש קצוות.
זהר ב, דף קיז ע"ב אינון שופטים מסטרא דאימא עילאה שכן נק' אלהי"ם שפירושו שופטים.
זהר ב, דף קיז ע"ב דתפארת שופט הכריח שהו' קצוות נק' שופטים שכן הת"ת שהוא העיקר דאיהו גופא שבו אחוזים הקצוות נק' שופט. מצד הבינה וג"כ הם נק' שופטים מצדו ואינון (שופטים) [שוטרים] מסטרא דמלכות כשהם משתתפים עם המלכות להשפיע סוד הדין ולהלקות אז נק' שוטרים כמוה שהיא המכה כשוטרים הללו שמלקים ברצועה. ה"ג דצדיק מתמן שוטר ומושל הכריח שנק' שוטרים מצד המלכות שכן היסוד שלמעלה ממנה הוא שוטר ומושל ומצדו נק' היא שוטרת ומושלת עמים וכשישתתפו הספירות עמה נקראו שוטרים על ידה:
זהר ב, דף קיז ע"ב מדבר שקר תרחק וגו':
זהר ב, דף קיז ע"ב פקודא להשוות הבעלי דינים וגומר. ה"ג (דהא) [דיהא] איהו בדיוקני' פי' שיהא הוא בדיוקניה מה הוא אחד בלי שום שיתוף אחר גם אתה צריך שתהי' אחד בלי שיתוף דבר אחר כלל כגון ע"י שיתוף השוחד דמאי שוחד שהוא אחד שמתאחד עמו כאחד להפוך בזכותו ע"י שיתוף השוחד ובדינא להשוות תרווייהו כאחד שלא ידבר רך לזה וקשה לזה אלא בהשואה אחת שאם אין עושה כן מעל' עליו כאלו הטה את הדין וז"ש לא יטה. דינא.
זהר ב, דף קיז ע"ב עד דיקבלון דינא אחר שיקבלון דינא אם. לא ירצה לקיים הדין מצוה לחרפו ולדבר עמו קשות ולהכריחו לקבל את הדין וז"ש ולבתר כל חד אתדן כפום עובדוי.
זהר ב, דף קיז ע"ב צדיק יצה"ט שופטו בההוא עולם:
זהר ב, דף קיז ע"ב באילנא דחיי מצד הת"ת דאצילות.
זהר ב, דף קיז ע"ב עץ הדעת. טוב ורע מטטרון. ה"ג ההוא רע איהו תחות רשותיה רשע וטוב לו אמאי אתקרי רשע בגין דאיהו אסתליק למיהוי רישא דיצה"ר דילי' וטוב איהו תחות רשותיה כעבדא תחות רבו וגומר ופשוטו הוא.
זהר ב, דף קיז ע"ב ואע"ג דרשע מכתיר את הצדיק ונמצא שהוא רודף וקיי"ל הבא להורגך השכם להורגו מ"מ גם ענוש לצדיק לא טוב:
זהר ב, דף קיז ע"ב דמסטרא דרשע וטוב לו. עד השתא איירי בצדיק וטוב לו צדיק ורע לו בעצמם למטה. והשתא מיירי בפגמם למעלה. שבשני אלו יש לשכינה עילוי ויריד' אמנם לצדיק וטוב לו רשע ורע לו אינם בכלל זה וכדלקמן וה"ק דמסטרא דרשע וטוב לו שכינתא וגומר כמו שטוב לו שהוא יצה"ט איהו תחת רשותיה כדקאמרן לעיל כמו כן גורם למעלה בשכינה שתהי' שוכבת מרגלותיו דת"ת בסוד חירק באופן שאם יהי' צדיק וטוב לו דהיינו שהיצ"ט שלו יהי' גובר ג"כ יהי' גורם למעלה היות השכינ' בסוד #ו שורק בסוד החיבוק חבוי' בצלו או בסוד #ו חולם אשת חיל עטרת בעלה. אמנם השתא דאיהו רשע וטוב לו הוא כפוף תחתיו תחות מרגלותיו ג"כ למעל' גורם שתהי' בסוד חיר"ק ותגל מרגלותיו ותשכב. ה"ג האי איהו ושפחה כי תירש גבירתה שפחה דיצה"ר נוקבא.
זהר ב, דף קיז ע"ב יצה"ר דכר איהו בגינה אתמר וכבודי וגו' והכוונה כי להיות שהשכינה ירדה למטה (ומדורה) [ומדודה] נפרדה ומתלבשת בלבושי הגלות לבושי שק אשר שם שפחה מלכות הרשעה זהו שנק' ושפחה כי תירש גברתה כדאיתא בפ' לך לך פ"ד בהדיא:
זהר ב, דף קיז ע"ב שפחה דיצה"ר נוקבא כלומר השפח' של היצה"ר היא נקבה אמנם היצה"ר הוא בעלה של שפח' זו.
זהר ב, דף קיז ע"ב בגינה אתמר וכבודי לאחר לא אתן כלומר אם אני ושפח' כי תירש גברת' לא דשבק לה בהד' חליל' (ואתרחק) [ואתרחקת] מתוך רשותיה דהא תחות מרגלותיו איהי דהיינו מצע תחותי' ונטירותא דילי' בה וז"ש בגינ' אתמר אני י"י הוא שמי וכבודי דהיינו מטרוניתא לאחר דהיינו לאל אחר לא אתן.
זהר ב, דף קיז ע"ב שכינתא איהי עטרה על רישא דבר נש ודוגמתו למעלה גורם שתהי' עטרת בעל'. א"נ הא דקאמר לעיל (שכינתא) [שכיבת] ותגל מרגלותיו היינו מרגלותיו של זה שהוא רשע וטוב לו ופי' לא אתרחקת שכינ' ממנו שאולי יחזור בו ותעלה השכינ' למעל' עטר' על ראשו אמנם כשהוא צדיק ורע לו דהיינו שיצה"ר שלו כפוף תחתיו אז השכינה עטרה על ראשו ולכן כשהוא רשע ורע לו דהיינו רשע גמור לית לי' חולקא בשכינתא כלל לא תחת מרגלותיו וכ"ש עטרה על ראשו וז"ש ומסטרא דרשע לית ליה חולקא בשכינתא וגומר יצה"ר אתכפי' תחות גבירתיה. והיינו צדיק ורע לו דהיינו יצה"ר. שלו כפוף תחתיו ומסטרא דצדיק גמור היינו צדיק וטוב לו ומסטרא דרשע גמור היינו רשע ורע לו. ה"ג ולית כל שכינתא שקולין דשכינתא דאילנא דטוב ורע וגומר כלו' שלא יעלה על דעתך שמה שאמרנו בשכינתא ותגל מרגלותיו ותשכב נאמר על שכינתא דאצילות ח"ו אלא בשכינתא דאצילות עלי' אתמר לא יגורך רע מי שהוא צדיק ורע לו אחר שרע לו הגם כי היצה"ר שלו תחות רשותו לא יגור בה רע כלל והכי איתא בפ' כי תצא דף רע"ז: ה"ג מאן דפגים אתר דילי' אתחשיב וגומר והיינו שכינתא דטוב ורע שהיא אתר דשכינתא דאצילות בסוד קן צפור שמטטרון הוא קן דההוא צפור כנזכר בתיקונין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיז ע"ב גליון דלית חולקא לבר נש בשכינתא אלא מסטרא דטוב. כי תצא רע"ה:
זהר ב, דף קיח ע"א בחבורא דא דרמ"ח היינו ספר זה שהוא טעם למצות לאמלכא לקב"ה וגומר לייחד הת"ת עם השכינה ברמ"ח בכל טעם וטעם לכל מצוה ומצוה מתייחד באות' בחי' וכן כולם. ולית אנת חייש ליקרך שנמצא הוא בתחתונים בהמצאת החבור הנז': לשריא שמיה עלך בגאולה כנז"ל בשמועות יהקודמות:
זהר ב, דף קיח ע"א שנא"ן ר"ת "שור "נשר "אריה ן' אד"ם כנזכר בפ' ויצא מהזוהר והיינו הוי"ה ה' ראשונה לגבורה שור ו' בת"ת נשר דרך הנשר בשמים י' בחסד אריה ה' במ' אד"ם ובהיות רכב אלהי"ם דתמן דינא בסוד סדרם שנא"ן דהיינו שור גובר שהוא דין משם גוברין החצונים ויש נזיקין ודאי. דהא מסטרא דימינא שהוא רחמים דתמן הוי"ה דהיינו מוליך לימין משה זרוע תפארתו. חיוון בסדורא דא אדם מפני שסדר האותיות הוי"ה ונודע היות פני אדם גוברים כענין ודמות פניהם פני אדם ובסוד אשת חיל עטרת בעלה והיינו ה' אדם י' אריה ו' נשר ה' שור. וכפום שנויא דהוויין שהם י"ב הויות מצורף שם הוי"ה כנודע כמו שיצטרפו ד' אותיות כן יהיה תנועה וסדורא דד' חיות.
זהר ב, דף קיח ע"א התחלה דילהון השור כי מן השמאל מגבירים השור וע"ד זה בחצונים המזיק הגדול השור וסיומא דילהון אדם הפך הימין שראש לכל אדם כנזכר בסוד הוי"ה וגומר. דינא דמלכותא כי אותיות אדנ"י נגדיות לאותיות הוי"ה א"כ צירוף אותיות דינא הוא ההו"י שהוא קרוב לצירוף הוי"ה ודין קשה יותר מצד המ' דהיינו דינא דמלכותא דינא כי עם היות הנהגת החיו' בי"ב הויו"ת עכ"ז אין פעולת י"ב הויו"ת שבשם הוי"ה ע"י השם בעצמו אלא ע"י אדנ"י כנודע וז"ש כל דינין בהאי שמא אתדנו והטעם כי היא ב"ד בג' כלומר ג' דיינים הם ג' אבות וב"ד מקום מושב הדיינים הוא במ' בענין שכאשר הם חוצה לה אינם דיינים וההכרעה כולה תלויה בדיין השלישי שהוא המכריע ולכך יקרא דיין אמת הת"ת וז"ש דיין אמת עמודא דאמצעיתא שהוא מדת אמת ושם דיין יתייחס אליו בהיותו במלכות שהוא בית הדין. וז"ש והוא דיין לדון ולא שני הקצוות מפני הסבה הנז'. ומסטרא דאדנ"י דהיינו מ' דתמן איהו דיין אמת וחוץ ממנה לא יקרא דיין ומסטרא דשם אלהי"ם דהיינו בינה. ב"ד עליון יקרא שופט שאינו דיין בדין אלא שופט ברחמים דמשפט רחמים איהו כנזכר בזוהר. אדון איהו וגומר לדון וגומר והענין שתמצא שכל נזקי עולם לא נמצאו אלא מאלו לכך חמסנו עליהם שהרי הם באים ומחטיאים בני אדם וחוזרים ותובעים דין על החטא ונפרעין מן האדם שהיא היא יצה"ר המבטלת האדם מדברי תורה ואח"כ היא תובעת עון ביטול תורה והיא היא השכחה השוכבת בלב הלומדים והיא היא הפתיות האוטמת לב המשכילים עד שבסבתה הם מתרפין מדברי תורה והיא תובעת עון ביטול תורה כל זה עתיד הקב"ה לדון אותה ע"פ מעשיה ולבטלה מן העולם. ופירש בכמה דרכים היא מקלקלת א' כל מה שיולד בעולם מהרשעים בבני אדם באומות ובישראל הכל מעשיו מפני שהמזיקין אלו הם נשמות רעות שהיא מפזרת בבני אדם ולפעמים בישראל מצד רוע החבור כמו בני ט' מדות אסנ"ת משגע"ח ואלו כולם בני לילי"ת נמצא שאין היזק לבני אדם מהם בהם אלא מצד החצונים ואח"כ חיובה דהיינו נזק וצער ושבת וריפוי כדמפרש ואזיל שכל מה ששבתו ישראל מדברי תורה הוא מצדה פעם פתויה פעם ע"י עונשה שהיא מענשת אותה בגלות כדמפרש ואזיל. י"ב אבנין וגו' היינו סוד קשוטה בד' חיות שסוד פניהם י"ב אבנים מרגליטן תחות מלכא בסוד בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. ובגדי זהב הם למטה פניה החצונים לכך משמש בהם בשאר הימים בחוץ אמנם יש לה פנים עליונים שבהם מתקרבת אל דודה והם סוד שם הוי"ה שהם תוכיותה ופניה המביטים לת"ת והוא אליה ולכך משמש בהם בפנים.
זהר ב, דף קיח ע"א דאונון פני שור שיש כן בחצוני פני שור שבו שמאלו הוא. דאינון עון וגומר והם ד' כחות שבשור דהיינו קושי על קושי שמאל השמאל דהיינו גו"ף ש"ן רג"ל קר"ן כנגד עו"ן גו"ף. משחי"ת ש"ן. א"ף רג"ל. חמ"ה קר"ן וכל אחד קשה מחבירו ועושה רע יותר מחבירו ובכחות אלו פעל מה שפעל. גוף רבץ על הכלים דהיינו שבטל עבודתם וסלק קדושתם וכתת זהבם ומסרם ביד אויבים ובשן דיליה הוא כח עליון שבו שואב כל השפע הראוי לבא בייחוד ליש' והיינו אכל כל קרבנין וחלקו שהיה מזונו בסדר נאות לצד צפון אמורים ופדרין דמתאכלין כל הלילה מסרו אל כחותיו הגרועים אל מטה דהיינו רגליו התחתונים והכח העליון אשר לו דהיינו קרן בו פעל היותר קשה דהיינו קטל כהנייא וגומר הרי אלו נזקי שור ראש למזיקים. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קיח ע"א והרא"ג זלה"ה כ' ה"ג עד דיחזיר בכל האברים דילי'.
זהר ב, דף קיח ע"א אנת מתמן. לעיל קאי דאמר אבל שכינתא דאילנא דחיי וגומר ועל האי אילנא דחיי היינו הת"ת אמר תמן.
זהר ב, דף קיח ע"א בחבורא דא דרמ"ח פקודין כלומר השגת להתקשר תמן ע"י שנתחברת ונשתתפת עצמך בעשיית רמ"ח מצות עשה דשייכים בת"ת שכך מצות עשה הם ברזא דזכור ושס"ה מצות ל"ת הם ברזא דשמור כנזכר בזוהר. ולית אנת חייש ליקרך. כשהיית מקיים אלו רמ"ח פקודים הגם שהיה מגיע לך איזה זלזול כבוד בעשייתם לא היית חושש ליקרך כמו שמצינו שהלך משה בעדת קרח עד ביתם כדי לרדוף שלום הגם שהיה לו זלזול כבוד בהליכתו שם. ה"ג דאנת אמלך לקב"ה בכל אברים דשכינתא דאינון בעלי מדות דכל ישראל אינון אברים דשכינתא וגומר:
זהר ב, דף קיח ע"א קום רעיא מהימנא לסדרא וגומר בסידורא דשמא דא הוי"ה דאיהו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. הנה פקודא דא הוא קשור עם פקודא למיסב כהנא רבה בתולתא שהוא ריש פ' אמור ושם מיירי בשם זה הוי"ה לכך אמר כאן:
זהר ב, דף קיח ע"א בסדורא דשמא דא. דהיינו השם הזה שאנו עוסקים בו אלא שהמדפיסים הפסיקו אלו הפקודים וכתבו כל פקודא ופקודא [במקום] שלו והריסתם גדולה מבניינם שכמה ענינים תלויה הבנתם בקשר פקודא דלעיל מיני' ובהפסקתם זה נשארו הדברים בלתי קשר ובלתי הבנה. והענין כי כבר ידעת שכל הוי"ה מהופכת היא דין וכן שם זה מורה דין וכמ"ש הנה יד ה' הוי' למתוח הדין במקנך וגומר. והשם הזה כשהוא הוי"ה ביושר מורה על סדור ד' חיות דאזלין כסדרן דהיינו י' (פנה) [פני] ארי' ה' פני שור ו' פני נשר ה' פני אדם. שבזה שלטין דכורין על נוקבין י' על ה' ו' על ה'. אמנם כשהשם הוא בסדר זה הוי"ה מורה דין דהיינו תגבורת פני הגבורות על פני החסד והרחמים ויהיה סדר החיות כפי סדר זה השם שור נשר ארי' אדם והיינו שנא"ן כי ן' הוא אדם כדאי' בריש פרשת ויצא בס"ת וז"ש בסדורא דשמא דא הוי"ה דאיהי רכב וגומר שנא"ן ושעור הכתוב כך כשהוא רכב אלהים פי' מרכבת דין יבואו אותם הרבואות והאלפים בסוד שנאן. יי' בם פי' אימתי הוי"ה בם שנעשים כסדר השם הישר סיני בקדש כשהיו במעמד הר סיני שנתנה לישראל תורת חסד וז"ש:
זהר ב, דף קיח ע"א דהא מסטרא דימינא דתמן הוי"ה וגומר. הכי סידורא דילהון אדם אריה נשר שור ן' אנ"ש הפך שנא"ן והסדר הזה מורה סוד החסד והרחמים שאדם שהוא המלכות עתה אצל פני ארי' פני חסד בסוד כוס של ברכה בימין ופני נשר שהם רחמים גוברים על פני שור.
זהר ב, דף קיח ע"א וכפום שינויין דהויין הכי איהי תנועה וגומר. והיינו דקאמרן כי כפי שינויי ההוויו"ת כך תהי' הנהגת החיות כמו שנתבאר בפרשת ויקהל דף רי"ב שהחיות יודעים שינויי ההנהגות ע"י הסתכלותם ברקיע שעל ראשן כנזכר שם. ה"ג וחיוון דסטרא אחרא פי' ד' אבות נזיקים שהם כנגד ד' חיות הקודש הם סידורייהו שנא"ן השור והבור וגומר.
זהר ב, דף קיח ע"א וסיומא דילהון אדם מועד. כלומר שור (נגד) [נראה שטעות הוא תיבת נגד] שבקליפה הוא נגד שור קדושה שבגבורה. ואדם בליעל שבקליפה הוא נגד פני אדם שבמלכות וז"ש הכי סידורייהו שנא"ן ואע"ג שאין רמז לבור והמבעה וההבער שיהיה כנגד נשר ארי"ה מ"מ מצינו הראשון והאחרון שהם שור ואדם איתנהו בהדיא וממילא משמע דבור ומבעה והבער הם כנגד נ"א דשנא"ן: ה"ג ובגין דא התחלה דילהון השור בד' אבות וגומר פי' סדר נזיקין מתחיל ד' אבות נזיקין השור וגומר ואחר שאמר כל דיני השור והבור וגומר הן ותולדותיהן בסוף פ' שני מסיים אדם מועד לעולם וגומר וכן כל עסקו כאן הוא לפרש אלו הד' אבות נזיקין עד אדם מועד לעולם דהיינו אדם בליעל איש און כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף קיח ע"א פתח ר"מ ואמר י"י שפתי תפתח וגומר הנה פתח בפסוק זה ושאל עזר וסיוע לדרוש באלו הד' אבות נזיקין בדרך סוד ואגב אורחיה ללמוד קטגוריא עליהם על מה שעשו בירושלים. ובישראל ויעשה בהם דין ונקמה וז"ש קום אתער בדינין:
זהר ב, דף קיח ע"א אדני אתה שפתי תפתח כל הרוצה ללמד עליהם קטגורייא ותעשה בהם דינא וזהו:
זהר ב, דף קיח ע"א אדנ"י בהיפך אתוון דינא. ה"ג כל דינין בהאי שמא אתדנו.
זהר ב, דף קיח ע"א בית דין בשלשה.
זהר ב, דף קיח ע"א בית דין שכינתא לקבל תלת אבהן עמודא דאמצעיתא דיין האמת וגו'. פי' ב"ד בשלשה אין ב"ד פחות משלשה והיינו ב"ד שכינת' והשלשה הם ג' אבות שהם הפוסקים הדין. אמנם היא הגומרת הדין ע"י רצועות הדיינים של שור וחמור והיינו סוד משארז"ל חזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו וגומר והו' המכה ע"י הרצועה שבידו וכן עולה חז"ן עם המלה כמנין אדנ"י. עמודא דאמצעיתא דיין ע"ש שעושה כדיין הזה שבוצע הדין ומכריע ביניהם ומאמת הדין על שניהם על התובע והנתבע כך הת"ת הוא מכריע בין החסד והגבורה ומאמת הדין בביצוע.
זהר ב, דף קיח ע"א מסטרא דאדני דיין אמת ומסטרא שם אלהים שופט. פי' הת"ת דן את הדין בא' משני פנים או מצד המלכות שהוא מדת הדין הרפה שאז נק' דיין אמת שדן את הדין בביצוע שהוא דין רפה או מצד הגבורה הקשה שאזי נק' אלהים עתה אמר ר"מ אדני שפתי תפתח וגומר. אתה אדני תשתתף עם הת"ת שהוא נק' דיין מסטרא דילך כל דין שיש בך תשתתפנו עמו וז"ש בסמוך אדון איהו קב"ה באדנ"י לדון בכל מיני דינין וגומר. וכן אתה הת"ת שאתה נק' שופט בשיתוף שם אלהים שהוא הגבור' הקשה בשני דינין אלו שפטני אלהים וריבה ריבי באופן שתתמלא מכל הדינין ושפטה משפטי מד' אבות נזיקים אלו הנז' בבבא קמא.
זהר ב, דף קיח ע"א ואבתרייהו לדון בדיני ד' שומרים שבבבא מציעא. לקבלייהו דינין ארבעה. שבבבא בתרא.
זהר ב, דף קיח ע"א בכמה מיני תביעות דחיוב ממון.
זהר ב, דף קיח ע"א והורגו בא' מד' מיתות ב"ד אחרי הג' בבות.
זהר ב, דף קיח ע"א דמינה כל נזיקין אישתכחו ה"ג וזהו פי' לאבות נזיקין דקאמר דהיינו אביהם של מזיקים. שפחה בישא לילית ובן זוגה סמא"ל שמהם יוצאים מלאכי חבלה ונשמותיהם של רשעים א"ל אח"ר מזי"ק גזל"ן רשע בת זוגי' סם המות קראו בד' שמות אלו להורות שהוא עם בת זוגיה הם שנים שהם ד' אבות נזיקין שכן הוא אב לע"ז אל אחר הנז' במס' סנהדרין ובת זוגיה סם המות הממית אותם בד' מיתות ב"ד הנז' שם. וכן הם אבל נזיקין כולם הנז' בבבא קמא וז"ש מזי"ק וכן הם אב לגזלנין אשר הלכותיהם נזכרים בסוף בבא קמא פרק הגוזל ובבבא מציעא שהמוצא מציאה יחזירנה לבעליה ולא יגזלנה וכן לא ישלח יד בפקדון שהוא גזל וכן דיני אונאה וריבית ואומנים ופועלים לא יגזלו בפעולתם וז"ש גזל"ן וכן הם אב לרשעים ורמיזי בבבא בתרא בני רוכל תקברם אמם לפי שהיו רשעים והגם שאל אחר וע"ז הוא בסנהדרין מ"מ איידי דחמירא לי' אקדמי'. וי"ס דמוחלפת השיטה רשע גזלן. ויהיה רשע רמז לדינין שבבבא מציעא כגון אונאת ממון ודברים וריבית שהלוה והמלוה והערב והעדים עוברים והם רשעים. וגזלן רמז לדיני בבא בתרא שכולם דיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והבלתי נזהר בהן נק' גזלן.
זהר ב, דף קיח ע"א נזק שבת וריפוי וגומר ה"ה שיש צער ובושת לתבוע עליהם אלא דתני ושייר וכן לקמן מפרש נמי בוש"ת שבת דבטולא דאורייתא כגון דורו של שמד שגזרו שלא יעסקו ישראל בתורה. וריפוי דגרמת לון דמתרפין כו' הגם שכפי הפשט הוא אגר אסיא ישלם. הכא דריש ריפוי מלשון רפיון והיינו אפי' בדור שאין בו שמד גורמים בפחדם ובאיומם שיתרפו ישראל מדברי תורה מעצמן וז"ש בכמה נזיקים וגומר וכמה גזילות משפחה בישא כלומר וכמה גזילות יש לתבוע מן שפחה בישא שיש תחת ידה שגזלה מישראל. גזילת העני ישראל.
זהר ב, דף קיח ע"א כמה ברכאן גזלת וגומר בכובד המס פי' כמה גזל דברכאן דצלותא גזלין ע"י כובד המס שבעוד שהוא זמן תפלה וזמן ק"ש מבטלים אותם עד שיעבור הזמן ק"ש וי"ח ברכאן דצלותא באופן שגזל הם בידה. א"נ ברכת הנהנין גוזלין משכינהא בכובד המס שהעני שיש לו לקנות איזה פרי או מלבוש וכיוצא מונע עצמו מלקנות כדי לפרוע המס. דאשתארת ערומה מד' בגדי זהב מד' טורי אבן נראה מכאן שלקחו חשן ואפוד בחרבן הבית ולא נגנזו ולפי מה שאמרו רז"ל שכל מה שעשה משה ע"ה לא שלטה בהם האויבים צריך לומר שאלו הם חוש"ן ואפו"ד שעשו בבית שני שלא היה בהם קדושה כ"כ שלא עשאום אלא כדי שלא יהיה הכהן מחוסר בגדים ולא היו שואלים ברם לפי שלא היו נענים מהם כמשארז"ל.
זהר ב, דף קיח ע"א שור מועד בעלה. סמא"ל בעלה דשפחה הנז' ולפי שטומאת הנקבה ועזותה היא יותר קשה מטומאת הזכר כנזכר בריש פרשת ויצא בס"ת וכן הניזקין שהיא עשתה הם יותר גדולים מנזקין שעשה הזכר לכך הקדים אותה ואחרי' בעלה והגם דמתני' התחיל בו השור ואחריו הבור נוקבא בישא והכא הקדים הנקבה לא קשה דמתניתין לפי שהזכירה מלת אבות שהוא נופל בעצם על הזכר שהוא אב לנזיקים לכך הקדימו במשנה אמנם הכא דדריש לי' הקדים הנקבה לטעם הנז': עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיח ע"ב רבון עלמא אנת קשוט מדת הת"ת. ואורייתא דילך קשוט מפני שהוא ותורתו אחד אלא שהתורה נתגלמה וירדה מדרגה אחר מדרגה ונתלבשה לבוש אחר לבוש עד שירדה אל מדרגה הזאת. יהבת לן מצות תפלין וגומר כמו שהשגת האדם בתורתו ובאלוה הוא לשיעורין יש משיג שיעור כך מפני דקות נשמתו ויש שלא ישיג כ"כ מפני שאין נשמתו בההדרגה ההיא כן סוד המעשה המצות ובפרט מצות תפילין תעלה שיעור המצוה או תרד כפי ענין דקות או עביות המקיים המצוה ולכך לצדיקים גמורים איהו וגומר משמשין לאבוהון ולאמהון ת"ת ומ' ושמושם הוא שתתלבש אלהותם בו בענין שהוא כסא אליהם והיינו שהוא מניח רא"ש וי"ד והיד מלכות כסא אל ראש ת"ת וז"ש
זהר ב, דף קיח ע"ב כגוונא דגופא וכל אברין דיליה שהוא נגד תפלה של יד משמשין לרישא דהיינו נגד תפלה של ראש הכי אתתא מ' משמשה לת"ת ולזה ימצא כסא בגוף הצדיק ומרכבה לקב"ה בסוד הנחת התפילין מפני שהוא נגדיי ממש ודרך שיאחז האדם בטוב כוונתו בכלים הגשמיים האלו בספי' הרוחניות הוא כי הספי' האלו יש להם כלים וכלים לכלים וע"י האמצעיים יוכל האדם להתאחז בספי' וז"ש ואית מלאכי דאינון משמשין דגופא כלומר יש מלאכים שהם בערך גוף וקבלתם ממ' והם ס' רבוא מלאכין דשכינתא ומלאכין דאינון משמשין דנשמתא דהיינו ס"ר מלאכין דקב"ה כנזכר בתיקונים והיינו בסוד צבאות מעלה שהם תחת ממשלת מטטרו"ן שר הת"ת וסנדלפו"ן שר המ' והבדילם ועילויים אלו מאלו כהבדל ועילוי שורשם וז"ש כגוונא דאית אפרשותה וגומר ואית נשמתא לנשמתא שהם סוד אצילות והיינו נשמתא לנשמתא ובריאה דהיינו גופא ונשמתא. ויצירה היינו מלאכין דמשמשין לגופא ונשמתא. ועשיה והיינו האדם המניח התפילין. ואלין דאינון נשמתא לנשמתא דהיינו האצילות כולהו חד באחדות וקשר הת"ת והמ' בבחי' האצילות שאין בהם פירוד כלל:
זהר ב, דף קיח ע"ב אע"ג דאורח מתלא אנו ממשילים המ' לגופא והת"ת לנשמתא ובחי' המ' אברים גוף לת"ת דהיינו בערך היות אלו עלולים מאלו וקבלות אלו מאלו הכי שכינתא וגומר כי האצילות אל הברי' כא"ס לאצילות עכ"ז לקבל קב"ה שהוא הת"ת אשר עליה חשיבה כגופא ולא שיהיה הבדל בין ת"ת ומ' כהבדל שבין מ' דאצילות לבריאה ח"ו אבל כולא חד מפני אחדות וקשר האצילות עד הבריאה הוא בבחי' א' והבריאה אל אצילות בבחי' אחרת. וא"ת מה צורך האדם הצדיק המניח התפילין להיות אמצעיים בינו לבין קונו ולמה לא נאמר שיאחז הצדיק ממש בספירות בלא רבוי האמצעיים בריאה ומלאכים כנזכר ולזה תירץ ואמר מה דלאו הכי בבר נש וגומר א"כ כיון שהרחק תכונת הגוף המורכב מבראו הפשוט כ"כ רחוקה להדבק בקונו במעשה המצוה צריך לאמצעיים האלו והלואי והיינו עץ החיים ת"ת היא מלכות למחזיקים בה אלו צדיקים האוחזים באצילות במעשיהם. וכל אינון דרשימין וגומר הענין כי בימות החול האדם בסוד יומין דחול דהיינו מטטרו"ן ומשם לבושי עור דהיינו תפילין אמנם ביום שבת האדם הוא מתלבש בסוד יומין דקדש דהיינו זכור ושמור ת"ת ומ' בלי שיתלבשו ביצירה כתנות או"ר ולא עור אות תפילין נוקבא אות ברית דכורא וכן פי' בתיקונים והיינו י"י של יאהדונה"י דהיינו הוי"ה זכור אדנ"י שמור ורשימן בתורה וגומר הענין כי הת"ת ימיני והיינו תורה שבכתב דאתייהב מימינא ומ' שמאלית תושבע"פ דא ייהיבת משמאלא. ובבחינה שהת"ת והמ' קו אמצעי כוללים הימין והשמאל אמר איהו קב"ה זכור מימינא ושמור משמאלא כי שמירה הוא בשמאל שצריך להשמר מלא תעשה מהחצונים אשר שם ומהימין צריך זכירה במצות עשה בענין שאותם הרשומים בזכור ושמור דהיינו אות שבת וכן בתורה הם בסוד קו האמצעי הכוללים ימין ושמאל כנזכר.
זהר ב, דף קיח ע"ב איהו תפילין דרישא וגומר א"כ הרשום באות תפילין הוא ג"כ בסוד קו האמצעי שכן תפילין דרישא הנחתן בסוד קו האמצעי שבראש ועם היות תפלה של יד בשמאל עכ"ז סודו בקו האמצעי וז"ש ותפילין דיליה ומצות תפילין לת"ת הם כי היד נמשך אחר הראש. והכי שכינתא וגומר כלומר כענין שאנו מכנים לת"ת תורה ומצוה כדאמרן דאיהו תורה ומצות תפילין ג"כ המ' בבחי' קו האמצעי יש בה שתי בחי' כמוהו דהיינו שהיא תורת ה' תמימה דהיינו מ' תמימה ודאי והיא תורה של הוי"ה ת"ת וכן היא מצותו בענין שמצד קו האמצעי היא תורה ומצוה וז"ש והאי מסטרא דעמודא דאמצעיתא שהוא כולל ימין הוי"ה ושמאל אדנ"י דהיינו דינא ורחמי בסוד יאהדונה"י זכור ושמור יהו"ה ואדנ"י וכן השכינה שהיא נכללת בקו האמצעי עמו איהי זכירה שמירה דהיינו שהיא ג"כ כוללת שתי שמות דהיינו הוי"ה מצות עשה אדנ"י מל"ת בכל פיקודין איהי שקילה לגביה אלא שבה הם נקבות ובו הם זכרים וז"ש שקילה לגביה במדרגה. אבל מסטרא דחסד אינה שקולה אלא זה זכור רחמים לבד וזה שמור דין כמא דאוקמוה זכור לזכר וגומר ומכ"ש מהשמאל ולא אצטריך למימר כדמסיק בגין דענפין וגומר כנז"ל.
זהר ב, דף קיח ע"ב פתוחות דס"ת הת"ת הפתוח לימין ולשמאל וכולל הכל בקו האמצעי דהיינו סותם הכל בסוד קשר הספי' בבחי' האמצעית וביסוד שהוא ג"כ כולל שני שמות יאהדונה"י. באתר דייחודא דהיינו לולב שהוא סוד קו האמצעי ת"ת ויסוד קשר הספי'. בכמה רשימין דהיינו המצות והמדות שאדם נכללים במעשיהם ונרשמים ברוחניות המצוה עליהם יש מהם מימין דהיינו זכור לזכר הוי"ה לבד ויש מהם משמאל שמור אדנ"י לבד ויש מהם בקו האמצעי דהיינו ב' שמות נקשרים יחד יאהדונה"י דהיינו מקב"ה ושכינתא בייחודא חדא ועניינם כדמסיק. דאית בהון תורה רשימין בחסד כאומר ותורת חסד על לשונה דהיינו מימין זכר סוד הוי"ה דאיהו לימינא: ומצוה משמור מ' אדנ"י משמאלא מארי תפילין ראש ויד אות שבת זכור אות ברית יסוד הכל כולל הוי"ה ואדנ"י יאהדונה"י כנז' ובעירין עמי הארץ שאין בהם לא תורה ולא מצוה ומקיימין זכור ושמור בלי ידיעה ואינם רשומים בה בחול אלא באעברו דערלה ופריעה דהיינו העברת הערלה מצד המ' שבה אחיזת הערלה והיינו שם אדנ"י הנטהרת לת"ת דהיינו הוי"ה יו"ד המתגלת בפריעה והם שני סימנים ממש כתפילין. בזפק וגומר הענין כי הטמא אין לו זפק דהיינו ערלתו כבושה ואי אפשר להעבירה ממנו אמנם הטהור יש לו זפק דהיינו ערלה נראית ומעבירין אותה הימנו וקרקבן נקלף היינו פריעה שמקלפין מעל העטרה והטמא קליפתו כבושה. מעלת גרה היינו זפק ומפרסת פרסה היינו קרקבן נקלף ביד דהיינו פריעה בצפורן וכל מציאות סימנין אלו הם בסוד בחי' הקליפות מפני שהם שקץ ושרץ סימנים בהעברת הקליפות שהוא מורה על היותם קדושים בתוך הטמאים כאומרם ז"ל הזהרו בעמי הארץ שמהם תצא תורה אמנם יש בת"ח ד' בחי' והם רשומים בסוד מצותם כפי בחי' אם רמיזתם בסוד נשמה מכסא הכבוד הם רמוזים בסוד י"ס דבריאה דהיינו בכורסייא ואם רמיזתם בסוד מט"ט רוחא ובו סוד ד' חיות הם רשומים בסוד י"ס דיצירה דהיינו בד' חיוון דכורסייא. ואם רמיזתם בסוד אופן נפשא מסנדלפון הם רשומים בסוד ע"ס דעשיה דהיינו מעשה בראשית בככביא. ומזלי אמנם אלו הם ג' חלוקות עבדים ודאי. ויש אחרת גדולה מכולם והיא בחי' בנים דהיינו מסטרא דאצילות וז"ש ואינון דמתעסקי וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קיח ע"ב והרא"ג ז"ל כ' הבור נוקבא בישא. ד' אבות נזיקין קא מפרש ואזיל וכבר פי' השור והשתא פריש הבור. ה"ג הבור נוקבא בישא לילית שבתי בבית דילה דאיהי וגומר כדאיתא בתיקונים דף קכ"ג והנה לילית אוכמא יש לה אחיזה עם כוכב שבתי דאיהו פתיא אוכמא דתמן כל קסמין דעורבין אוכמין כנזכר בתיקונין קכ"ב ובר"מ פ' כי תצא רע"ט רפ"ב ומצד (הכתב) [אולי צ"ל הכוכב] הזה יש לו שני בתים שא' מהם הוא הסהר הוא נק' הבור מלשון ויריצוהו מן הבור וענין הבתים האלו היא חכמה מפואר' קורין גורל החול.
זהר ב, דף קיח ע"ב בכמה שלשלאין גרסי' והם ג"כ כעין בית הסוהר ונופלין תחת לשון הבור דמה לי תפוס יושב בבית הסוהר מה לי ידיו אסורים היינו בית הסוהר.
זהר ב, דף קיח ע"ב ולא עוד אלא זונה דאיהי מבעה כמ"ש ויצת אש בציון היינו אב השלישי שבד' אבות נזיקים שהיא אש שורף והיא מלשון מים תבעה אש והיא מחלוקת בבבא קמא מאי המבע' ומאי ההבער והתם קא פריך ואימא מבע' זה האש וגומר ואע"ג דהתם לא קאי האי פירכא הכי מ"מ הכא דריש לה הכי והדרשה תדרש.
זהר ב, דף קיח ע"ב לבתר קם אדם רביעי ושלח את בעירו אמר בי' לבתר לפי שהוא בא בס"פ שני דבבא קמא שאחר שביאר הג' אבות נזיקין אמר אדם מועד וגומר וזהו אדם בליעל והוא שלח את בעירו כתות טמאים מתפשטים ממנו ואכיל ושצי וגומר.
זהר ב, דף קיח ע"ב רבון עלמא אנת קשוט וגומר לא ידעתי לו קשר עם הקודם כלל וצ"ע:
זהר ב, דף קיח ע"ב כגוונא דגופא וכל אברים דילי' משמשין לרישא שכן כל שימושי הראש נעש' ע"י איברי הגוף בין לאכיל' ולשתי' ולסיכ' ולתגלחת ורחיצ' וחפיפ' וכיוצא. א"נ רישא היינו הנשמ' והוא מלשון בשמים ראש זהו המשל והנמשל הוא הכי אתתא מלכות משמשא לבעלה ת"ת נמצאת המלכות לת"ת כגוף לנשמ' וכדמפרש ואזיל. א"נ ומשמשין לאבוהון ואמהון כגוונא וגומר כלומ' הצדיקים משמשין לאבוהון ואמהון דהיינו קב"ה ושכינתא:
זהר ב, דף קיח ע"ב כגוונא דגופא ואברי' דילי' משמשין לרישא. וכמו שהם משמשין לקב"ה ושכינתא ה"נ אתתא מלכות משמשא לת"ת. ואית מלאכין דאינון משמשין לגופא שלא יהי' ניזוק ממזיקי עלמא:
זהר ב, דף קיח ע"ב דמשמשין לנשמת'. אחר פטירתו מן העולם. ה"ג הכי שכינתא אע"ג דאיהי לקבל שאר נהורין דבריא' כנשמתא אצל גופא וגומר. פי' הגם שהמלכות בערך עשר דבריא' אשר תח תיה היא כנשמ' אליהם לפי שהיא אצילות והם בריא' עכ"ז בערך הת"ת היא נק' גופא והוא נשמ'. י"ס דגרסי אבל קב"ה חי ושכינתיה חיים. וגרסת הספרים נרא' עיקר:
זהר ב, דף קיח ע"ב באות תפילין. נגד הת"ת:
זהר ב, דף קיח ע"ב ובאות מילה נגד המלכות וכן בשבת רשימין בזכור נגד (הזכור) [הזכר] ובשמור נגד הנקב'. וקב"ה זכור מימינא וגומר פי' כמו שהאדם רשום בשתי אותיות בזכור ובשמור ורשום בתור' שבכתב מימין ובתורה שבע"פ משמאל. גם הקב"ה ושכינתא כל א' מהם יש לו אות על חבירו והאות שלו מימינו והאות שלה משמאלו וכן שכינתא האות שלו מימינא והאות שלה משמאלא ומפני כבוד הזכר לא שתה עדיו ואות שלו משמאלא כמוהו אלא אות שלו מימינא ואות שלה משמאלא. ה"ג איהו תפילין דרישא דבר נש ותפילין דיד והכי שכינתא. הוא הכרח למה שאמר שזה זוכר את זה באות שלו וזה זוכר את זה באות שלו שהרי הת"ת הוא תפילין וכמ"ש בתחלת דבריו ביומין דחול באות תפילין ובאות מילה ולא אמר באות דתפל' של ראש ובאות דתפל' של יד אלא שניהם קראם אות תפילין כנגד האות שלו ובאותו אות יש תפילין של יד הרי הזכר זוכר את הנקב' באות (שלו) [נ"ל דצ"ל שלה] ממש דהיינו תפיל' של יד שלעולם רומזת למלכות ולכך סח בין תפלה לתפלה חוזר עליה וגומר וכן המלכות היא תורת ד' תמימה ומצוה דיליה של תורה הוא האות שלו שיש לה ואות מצוה הוא האות שלה ודוק שכמו שבזכר אות שלו לימינו ואות שלה לשמאלא ובנקבה להפך שאות שלו לימינא ואות שלה לשמאלא כמו כן בהכרח שהכריח הוא כיוצא בו שכן בתפילין התחיל מאות שלו שהוא התפלה של ראש וז"ש איהו תפילין דרישא וסיים באות שלה שהיא תפלה של יד ובאות שלה התחיל מאות שלו שהיא תורת י"י תמימה ואחר סיים באות שלה דהיינו מצוה. ה"ג והכי מסטרא דעמודא דאמצעיתא וגומר אתקריאת איהי זכירה שמירה ובכל פיקודין איהי שקילא לגבי' במדרגה וגומר היינו ענין זכירה אחרת נפלאת שיש לו ממנה שהרי קורא אותה כמוה שכמו כשהוא מכריע בסוד עמודא דאמצעיתא בין הדין והרחמים דהיינו זכור ושמור בסוד מ"ע ומל"ת כך איהי אתקריאת זכירה ושמירה כמוהו ושוקל כבודה ככבודו ואין הכוונה לומר שכל זה דוקא בקריאה לבד אלא גם במעשה שעולה עמו ואינה יורדת. ה"ג כגוונא דכנפי ריאה פרודות מלמעלה לקבלייהו חיוון ופניהם וכנפיהן פרודות מלמעלה והיינו כד סלקא שכינתא בצלותא כמה חיוון דכורסייא וגלגלי דמרכבתא כולהו יתערון לגבי' בנגונא בחדווא וכולהו גדפייהו פתיחן לקבלא לי' והא אוקמיה ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה כנזכר בתיקינין דף נ"ו נ"ט.
זהר ב, דף קיח ע"ב לתתא תרווייהו ביחודא חדא וגומר הענין כמ"ש בתיקונין דף ל' בחסד הוי"ה. ובגבור' אדנ"י וז"ש כאן לעיל אבל מסטרא דחסד [קב"ה] זכור ושכינתא שמור זה לימינא וזה לשמאלא ענפין מתפרדין אמנם לתתא בת"ת תרוייהו ביחודא וההיקש ע"ז בנה"י שלמעלה מהיסוד מפורדים והיסוד שלמטה מהם (מייחדין) [מייחדן] כנזכר בתיקונין דף צ"ב. באתר דייחודא דאיהו גופא ת"ת.
זהר ב, דף קיח ע"ב דומה לשדרה. שהמלכות קשורה שם.
זהר ב, דף קיח ע"ב אם נפרצו או נפרדו עליו. ע"י עברה כדאיתא שם דף צ"ב:
זהר ב, דף קיח ע"ב בכמה רשימין וגומר ארשימין דלעיל קאי לאשתמודע לגבי מלאכין. כל אלו הרשימין הם לפי שהמלאכים דקב"ה מכירין ברשימין דת"ת. ומתקרבין אצלו ומלאכין דשכינתא מכירין ברשימין דשכינתא ומתקרבים אצלו.
זהר ב, דף קיח ע"ב אילין דימינא דתליין מהקב"ה הת"ת לפי שהוא רב חסד מטה כלפי חסד ומכריע לצד החסד ולכן המלאכין שלו דתליין מיני' עומדים אל הימין ימין עליון חסד וההקש על זה דשמאלא דתליין משכינתא. שכן הגבורה עליונה מתקשרת בגבורה תחתונה בסוד שמאלו תחת לראשי.
זהר ב, דף קיח ע"ב אילין דאית בהון תורה כלומר בני תורה שיש בישראל רשימין בחסד שכן התורה נק' תורת חסד מימינו אש דת למו.
זהר ב, דף קיח ע"ב ובעירן עמי הארץ מי שאינו בן תורה שהוא כבהמה אינו רשום בחסד לפי שאין בו תורה ואינו רשום בגבורה לפי שאין בו מצוה ולא בצדק לפי שאינו מניח תפילין. או אם מניח ואינו יודע מה טיבם. וכן אינו יודע ענין שמירת שבת ונטירה דברית. לכך אינו רשום כי אם שהוא מהול ויש לו פריעה שהעביר מעליו הערלה:
זהר ב, דף קיח ע"ב עופין בזפק וגו' אהדר למאי דקאמר בכמה רשימין רשים קב"ה לישראל וביאר הרשימין שבהם. ואחר שביאר הרשימין שבהם ביאר הרשימין שיש במיני בהמה וחיה ועופות טהורים שאוכלין מהם כדי שיהיו רשימין גם באכילתן. ה"ג באעברו דזפק וקליפה דקורקבן אינון רשימין עופין למיכל. נתן טעם לשתי הסימנין למה תלה הכשרם באלו הסימנים להורות שהכשר האדם שיאכלם הוא שיהי' רחוק מן הגזל שהרי אלו שהם כשרים כל הכשרם תלויה בזפק ויהיה הקורקבן נקלף וז"ש באעברו דזפק וקורקבן נקלף. לרמוז על האדם שיהיה מעביר ממאכלו שום גזל ואם כבר הגזל נאכל שיקלפנו ממנו ויחזירנו לבעליו.
זהר ב, דף קיח ע"ב כלהו רשימין כל ישראל רשימין למעלה איש איש על מקומו.
זהר ב, דף קיח ע"ב מנהון במלאכי כלו' בעולם המלאכים עולם היצירה מהיכל אהבה ולמטה.
זהר ב, דף קיח ע"ב בארבע חיוון דכורסייא הם ד' חיות ד' פנים שבהיכל הרצון מיכאל גבריאל רפאל נוריאל כנזכר בפרשת פקודי בהיכל ו' שהוא למעלה אהבה.
זהר ב, דף קיח ע"ב מנהון בכורסייא. היינו עולם הבריאה.
זהר ב, דף קיח ע"ב מנהון בכוכבייא ומזלי הוא עולם העשיה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיח ע"ב גליון שבתאי בבית דיליה וגו' תיקונים קכ"ג קכ"ב. תצא רע"ט
זהר ב, דף קיט ע"א ואינון דמתעסקים דהיינו שאינם כקודמין שהם עבדים המשתמשים ע"מ לקבל פרס כנז"ל אלא לשמה דקב"ה ושכינתיה והיינו בסוד האצילות וכיון שיש להם נשמה דאצילות הם רשומים בסוד י"ס דאצילות והיינו אומר ודאי אתקשיר ואתרשים בעמודא וגומר והיינו שהוא צדיק ממש במעשיו נעשה מרכבה ביסוד לקשר הת"ת והמ' והיינו או' כאלו ביה ע"י חד הוו דהיינו קשר יאהדונה"י בסוד עסקי התורה ומצות דהיינו הוי"ה ואדנ"י.
זהר ב, דף קיט ע"א ומאן דאית וגומר כלומר ומה שאמר לעיל שיש בחי' זכור לעצמו בימין ובחי' שמור לעצמו לשמאל היינו בחי' אותם העוסקים בתורה או במצוה לבד וז"ש כביכול כאלו הוו ביה בפרודא אבל לא מצד בחי' מקו האמצעי כי משם מעולם לא יפרדו אלא בבחי' לימינא ולשמאלא שמשם הם בחי' הפרדם כנז"ל ומקום ייחודם הוא בקו האמצעי וזה מעולם לא יפרד וז"ש ואילנא ייחודא דתרוייהו וגומר:
זהר ב, דף קיט ע"א רשיעייא היינו פריצי ישראל שהם טמאים משוקעים בקליפות שמשכו ערלתם במעשים מקולקלים. ואינון דלית לון וגומר הענין הוא שיש שני מיני עם הארץ הא' נמשלים לעופות שסימנם זפק וקורקבן והם עמי הארץ העוסקים קצת במצות דהיינו שהם מניחים תפילין וציצית וכיוצא ויש אחרים שהם כבעירין שאינם אלא מעלת גרה ומפרסת פרסה ואלו הם בהמות שאינם עסוקים במצות כלל ולכך אין להם כנפים דהיינו פקודין דעשה כנפי ציצית או כנפי יונה דהיינו תפילין ויש אחרים שהם מכסים ערלתם בקלקול מעשיהם בנדה וכיוצא ואלו הם שקץ ושרץ שאין הם סימן טהרה כלל והיינו שהם חשובים כעמי הארץ דהיינו ע' עממין כנודע. ומיתתהון וגומר שאינם כעופות שיש בהם מצות כיסוי הדם ואלו הם עמי הארץ שלא פגמו מצות ברית והקב"ה חפץ דכאם בעניות לטהרם לזכות כענין אעא דלא דליק יבטשון ביה ולזה יש בהם שני סימני טהרה דהיינו מעלה גרה ומפרסת פרסה ויש בהם שחיטה שאינם בהמה טמאה ומיתתם בטהרה בשחיטה בסכין בדוק דהיינו עניות יסורים של רחמים לזכותם במצות כדמסיק כדי שיברכו ויקדשו וגומר ועופות שהם אותם שעוסקים בקצת מצות מיתתם דהיינו עניותם בהסתר בהעלם בכבוד כדי ליסרם שיזכו יותר ואותם שהם רשעים שפגמו אות ברית דהיינו שמשכו ערלתם ואין להם סימן טהרה דהיינו אם הם טופות זפק וקורקבן ואם הם בהמות מעלת גרה ומפרסת פרסה אז אין להם שחיטה אלא הם שקץ ושרץ לא יאכלו שקץ הם לכם ואין להם טהרה עולמות דעני חשוב כמת ואפשר בהתגלגלם פעם שנית והם פורעים חובם בדרך זו אפשר שאחר כך כשיתוקנו יסוריהם ג"כ בזה והעניות ממש חשוב כמיתה שהוא מצד המ' העניה בסבת ירידתה אל המות וזה גרם בהיות עם הארץ ירידת המ' אל המות בקלקול מעשיו עתה יאכל את אשר לו וימות בעוני ויש עוני שהוא באתכסיא כלומר שיש כח באדם לסובלו ולא יצטרך לבריות ועוני הזה הוא עונש אותם שעסקו במצות מפני שלא הגיע המ' אל המות כאלו סהיה מעשיהם בגלוי בעוני התורה. והמעשה ולזה יסבלו כנגד מעשיהם והם נהפכין פניהם ככרום זלים לפני בני אדם מחזרין על פתחיהן ועתה צריכין הם לקבלת הדין ולהצדיק שזה עיקר היסורים לקבלם בסבר פנים יפות כדי שימחק הפגם העליון בהצדקת הדין למטה כי המטיח בועט והנשמה אינה מתכבסת מטומאתה והענין מפני שכשחטא פגים קול ודבור למעלה תורה ומעשה והיה כבהמה בלי קול ודבור וצריך שירד עתה אל סוד הבהמה ויסבול ויעלים קול ודבור שבו ויאמר אין לי פה להשיב דהיינו המ' ולא מצח דהיינו הבינה העליונה להרים ראש ג' ראשונות מצד המעשה שפגם הפה והראש והמצח וצריך לתקנם דהיינו כשהוא מייחד בלי אכילה ושתיה מצד עוניו ומעלה באחד כאלו הוא מת על קדושת שמו דהיינו מיתתו באחד העולה י"ג סוד הגבולים הנכללים בו"ק להמליכו מעלה ומטה ובד' רוחות דהיינו סוד החרב פיפיות הסכין הבדוק המבער אח"ר מכל צד כדי למות בטהרה שיהיה עוניו מצד הקדש. אמנם המטיח מגביר החצוני ומת ע"י הסכין פגום שהרי הוא אומר שהדין בלא צדק ומשליט עליו אותם שאינם צדק ומעוקלי המשפט. והנה ייחוד מצד קו האמצעי וברכ' מהימין וקדוש' מהשמאל כדי שיהיה סוד הייחוד שלם קדושה וברכה וייחוד דהיינו שמברך על כל הנאותיו ומקדש עצמו בקדושת המצות באו' אשר קדשנו במצותיו לתקן את אשר קלקל בהיותו עם הארץ שלא קידש ולא בירך ולא ייחד ובזה שכינה נאחזת בחג"ת וממש שכינה שורה עליו כדי להתתקן במעשיו כעין קדוש וברוך ימלוך והם ג' מצות לברך בברכות לקדש בקדושה ד' קדושות לייחד בק"ש ולכך יש ממש בשרפים קדושה בחיות ברוך בנעשים למטה ימלוך יחוד ולהכי נקשרים כולם ונחתין כמה משריין ולדעת ת"ק נחית קב"ה ושכינתיה משום דאיהו עני וכתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח דקב"ה שריא במאנין תבירין ואליהו קאמר דמשריין נחתין בכל בר נש סתם וז"ש ודאי בר נש כל מאן דאיהו ולהכי לא נחתין קב"ה ושכינתיה אלא משריין וצריך לייחד בתורה ומשנה או תורה ומצוה לייחד קב"ה ושכינתיה ממש:
זהר ב, דף קיט ע"א אמר אליהו ר"מ הכי איהו כמו שפי' לעיל ממעלת הנשמה. במעשה המצות וייחודה למעלה הת"ת והמ'. אבל נוסף עוד במתכשרים בעבודה בתוך כמה וכמה כדמפרש ואזיל. בכל משריין דעילא ותתא הם מחנות שכינה ומלאכים דקב"ה שאף הם נהנים מייחוד קב"ה ושכינתא בתורה ומצוה. מתייחדין ברוחא היינו שהוא נעשה מרכבה ליסוד להיות קשר הת"ת והמ' וקשר מלאכין דכורין עם מלאכין נוקבין בסוד ת"ת ומ' דהיינו או' ומקבלין דין מן דין והרוח נעשה צנור להעלות מ"ן לעילא ולהוריד מיין דכורין לתתא בסוד תרי"ג מצות שהם תרי"ג בתי' היחוד וז"ש בכל פקודא ופקודא וגו'.
זהר ב, דף קיט ע"א בגין דההוא רוחא וגו' נתינת טעם לייחוד או"א ברוחיה דמשה ואמר כי רוחא מעמודא דאמצעיתא דהיינו ו' בשוד הדעת הכולל תרין עטרין דהיינו י"ה. מחנים מחנה שכינה ומחנה דקב"ה והנה כל המעלות הנז' הוא שם הוי"ה פשוט שהוא מצד הבינה כנזכר בתיקונים אמנם אח"כ סלקין לרוחא דילך במחשבה עילאה דהיינו השם מתמלא מחכמה וזה בסוד הייחוד אחר הקשר ד' אותיות יתמלאו מחכמה כנז' וז"ש כד איהי שלימא ואין שלימות לרוח אלא בייחוד וקשר ד' אותיות כנז' והיינו כל הנשמה בהיות קשר כל חלקי הנשמה תהלל י"ה דהיינו חכמה מחשבה כנודע. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קיט ע"א והרא"ג ז"ל כ' ומנהון רשימין במדורא דקב"ה. הוא עולם האצילות שהוא משכן הא"ס ולא דק לאומרם בסדר אבי"ע שכן הם למטה מעורבים זה בזה צדיקים בין הדיוטים וכן כל ישראל ערבים זה לזה ערבינהו ותנינהו.
זהר ב, דף קיט ע"א כאלו ביה הוו חד. שכן השכינה מראה אותו למלך ואומר לו במאי ברא אתינא לקמך כנזכר בפרשת ויקרא דף י"ו כדרך האם שנותנת את התינוק לאביו ולוקחו בין זרועותיו ושוחק עמו וגורמת לעוררו אל הייחוד וזהו כאלו בי' הוי חד.
זהר ב, דף קיט ע"א תפילין על רישא ועל דרועא שתי (אותיות) [אותות] דקב"ה ושכינתי'. וכן תורה ומצוה זכור ושמור תכלת ולבן. כלם רשימין דקב"ה ושכינתי'. ה"ג אלא עמי הארץ (מאי) [מה] אילין שקץ ושרץ אוף אינון כן שקץ ושרץ כמה דאוקמוהו מארי דמתניתין עמי הארץ הם שקץ ובנותיהם שקץ [כפי המובן מדבריו צ"ל כאן שרץ] ועל בנותיהם וגומר. והיינו שלשון שקץ נופל על אב הטומאה. והבת היוצאת הוא השרץ השורץ ממנו:
זהר ב, דף קיט ע"א כעופין דדמיין למארי פקודין. שכל מצוה ומצוה נעשה כנף אחד שעל ידו הנשמה פורחת למעלה כנזכר בריש תיקון ו'. ומיתה דילהון בסתימו. היינו העניות הוא סתימה שאינו מודיע צערו ע"י שמטיח דברים כלפי מעלה. ה"ג ולית לי' קול ודיבור. דיימא הכי איהו אין לי פה וגו'. למיהוי מיתתי' היינו כוונת יחוד ק"ש כאלו מוסר נפשו להקב"ה:
זהר ב, דף קיט ע"א בתריסר בדיקות דסכין. ובסכין דאיהו אחד. כלומר הי"ב בדיקות והסכין הם י"ג כמנין אחד ומברך ומקדש להקב"ה בכל יומא ולעיל אמר ומייחד להקב"ה היינו יב"ק שצריכה הכוונה בג' שמות יב"ק שהם אהי"ה הוי"ה אדנ"י בשעת הייחוד וברכה וקדושה כד רוחא מברך וגו' קב"ה נחית וגו' היא הגזרה דודאי הדרין בתיובתא דקאמר לעיל וכשתדקדק כאן הפך הסדר ברכה קדושה יחוד לרמוז שמלבד הכוונה בתפלה וק"ש צריך ג"כ שיהיה בקי בהלכה ר"ת "ברכה "קדושה "יחוד דהיינו הלכה שכינתא וקב"ה עמה וגו' כנז"ל דף קי"ו.
זהר ב, דף קיט ע"א כמה משיריין דמטרוניתא סלקין עמי'. כשהיא עולה לעשות עטרה בראש ח"י עלמין אז מלאכין דשכינתא סלקין עמי' הנקראים אראלים שכן מדרכן לעלות עם השכינה מלמטה למעלה. ומשיריין דמלכא נחתין לגביה הם המלאכים הנק' מלאכי שלום שכן מדרכן לירד מלמעלה למטה בסוד אור ישר.
זהר ב, דף קיט ע"א אבל מלכא ומטרוניתא לא נחתין (תרין) [תמן] לאפוקי בר"מ דאינון גופייהו נטרי ליה כדמפרש בסמוך. ה"ג הכי קוב"ה ושכינתא וגו' (אילין) [אלא] אינון גופייהו נטרין ליה. לאפוקי אינון דקאמר לעיל דמשיריין דשכינתא ומלכא נטרין ליה אבל מלכא ומטרוניתא לא נחתין תמן הכא במשה ע"ה אינון גופייהו נטרין ליה וגו': מסטרא דאת ה'. כלומר מצד ה' שבשם הוי"ה ת"ת שהיא בחי' המלכות הדבוקה עמו ובשמו. שכינתא תתאה היינו מלכות במקומה לאזזת מינך. נטרין ברתא במשיריין (עילאה) [עילאין] לשומרה לבל יכנס בה ערל וטמא להיותה בסוד המיעוט ראש לשועלים:
זהר ב, דף קיט ע"א ובמחשבה עילאה. חכמה עליונה. ישראל עלה במחשבה ת"ת עלה אל החכמה כד איהי שלימא וגו' כלו' בשכל הנשמה היא שלימה בלי חסרון ופגם אז תהלל יה חכמה מאיר בה מלשון בהלו נרו א"נ אימתי וגו' בשכל הנשמה היא שלימה וראוי' להלל לחכמה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קיט ע"ב ובנפשא דאיהי בו וגו' מפני שג"כ המ' עולה עם הת"ת אל סוד המחשבה דהיינו שהיא ה' של שם הוי"ה ולזה נק' רוח ה' מפני היותה כלולה מסוד המחשבה ע"י ייחודה וקשרה ברוח נאמר בה כה אמר ה' מארבע רוחות דהיינו ד' אותיות נקשרת בואי הרוח דהיינו ה' נפש וד' רוחות אלו נתבארו בפסוק אחר שאמר ונחה עליו רוח ה' דהיינו ה' רוח חכמה ובינה מצד היו"ד רוח עצה וגבורה מצד ה' רוח דעת ויראת ה' מצד ו' והיינו בסוד קשר ד' אותיות הנז' וז"ש שלים בד' אתוון סליק במחשבה ואחר שנכלל בסודו עד החכמה עילת העילות הוא הא"ס המתעלם בכתר מתעטר ליה בכתר כענין כתר הנכתר על כל הספי' אחר קשרם וייחודם.
זהר ב, דף קיט ע"ב זכאה עמא וגו' הם ד' בחי' הא' קרבן הגוף. הב' קרבן הנשמה בלילה. הג' קרבן הנשמה כלולה בתורה ומצות הד' קרבן הנשמה ביום במצות תפילין וד' בחי' מפרש ואזיל והם זו על זו ואומר זובח לאלהים יחרם וגו' והם אותם שחלק בחצונים שקרבנם בתענית לאלהים אחרים וכן מסירת רוחם הטמא לאלהים אחרים. אמנם עמא קדישא שהם קדושים ודבקים בה' הם עאנין דקב"ה ואו' הורגנו כל היום היינו סוד למסור נפשו בכל יום בתפלתו ועדיפא מינה איהי וקרבין גרמייהו בתעניתא וגו' ובו ב' חלקים הא' הקרבת רוחו בעינוי נפשו הב' מיעוט החלב והדם והכנעת יצרו והם כנגד שני חלקים שהיה בקרבן הא' כקרבנא דבעירן דהוה מתמעט חלבא ודמא וזה בהקרבת הרוח. והב' וכל אינון אימורין וגו' והיינו הכנעת הגוף שהוא חלק לחוץ או אפשר שהוא כנגד המתענה יום ולילו.
זהר ב, דף קיט ע"ב זכאין אינון ודאי שזה מעולה מן הכל מפני שהוא קרבן הרוח ולא הגוף ולז"א זכאין יותר מן הקודמין. בכל ליליא וגומר היינו בהיותו עולה על מטתו ואז הרוח עולה להמצא לפני קונו לתת דין וחשבון מכל מעשה היום והיינו קרבן לה' בהיותה טהורה ובלי ספק יגרום שם יחוד. ואי סליק לה שהוא מעלה יותר כלולה כדמפרש ואזיל כלילות השם בי' טמירין דהיינו י' של שם והם י' מאמרות שבהם נברא העולם ומעלתם גדולה מי' דברות כנודע כי אמירה למעלה מדיבור ומאמרות יתייחדו כולם עשר כיו"ד אמנם דברות יתחלקו ה' בלוח א' דהיינו ה' ראשונה וה' בלוח א' דהיינו ה' שניה והיינו או' בי' דברן מאתין ה' ה' בשית חומשי תורה כי מזה ספר תולדות אדם חשיב ליה ספר א' עד ואלה שמות ומעשה בראשית חשיב ליה ספר א' והוא נק' ספר בראשית וז"ש חמשה אינון דאתקרון חמשה חומשי תורה והששי ס' בראשית איקרי דהיינו מעשה בראשית ואחר שהוא כלול סוד הוי"ה אח"כ נכלל בשם המלא שהוא בחכמה דהיינו מחשבה ולא אמר עלה למחשבה אלא עלה במחשבה שיראה יש' דהיינו הוי"ה עלה דרך המחשבה או בכח המחשבה עלה יותר דהיינו אל הכתר וז"ש ולאן אתר לגבי וגומר ולמעלה מכל מעלות אלו מאן דסליק ליה במצוה כדמפרש ואזיל מפני שכולל י"ד וגו' או ירצה דלעיל קאמר דסליק ליה בתורה ומצוה ואח"כ פי' כל אחד מהם ואמר בתורה דאיהי י' אמירן וגומר ואח"כ אמר זכאה מאן דסליק ביה במצוה וגומר. במחשבה כלומר ד' פרשיות שהם הוי"ה הם מעצמם במחשבה מפני שסוד ד' פרשיות דתפילין הם ד' מוחין עילאין וסודם בחכמה מוחא דהיינו מחשבה וכן הנחתן במוח אמנם הכוונה לקשר' לה בי"ד דשכינתא סוד שם זה שהוא בראש דהיינו בסוד המחשבה לקשר אותם למטה בי"ד דשכינתא דהיינו לקשור תפלה של ראש בתפלה די"ד. והשכינה היא פרשת והיה אם שמוע כלולה ממעשה דאיהי ה' דהיינו מ' עצמה בבחי' למט' מאות ה' דהיינו מעש' ודבור דאיהו בינ' דג"כ היא כלול' משית ספירן שבין מעש' לדיבור ונכללים בתוך הבינ' וכלול' במחשב' בענין שהם יו"ד ה"א וגו' דהיינו מחשב' הוי"ה היינו מעש' ודבור ושית ספי' ומחשב' כנודע והיינו שהם בה י"ד אתוון כחשבון י"ד שכן היא נק' תפל' של יד. ואתרמיזו י"ד בד' פרשיין כי היד עצמ' בפ' והי' דהיינו ה' מעש' שמע ו' שית ספיראן כי יביאך דבור ה' קדש לי י' מחשב' היינו הוי"ה וחמישית חסר וכן יש חסרונות רבות ולא יכולתי לפרשם:
זהר ב, דף קיט ע"ב שבעין תיבין הם רמז לע' קולות שהשכינ' שהיא איילתא יהיבת קרוב לזמן הגאולה דהיינו ביום צרה. ובמאי צווחת שאין הכוונה אלא שצעקה זו יתעורר ע"י ישראל למטה והם מרכבה לה לצעוק צעקות אלו ופי' ודאי ישראל אית בהין מלכים מארי תורה שבה דהיינו מצד הת"ת ומלכים מצד המ' וע"י זה צעקותיה עולות למעל' והיינו או' אעילת רישהא דהיינו העלות ראש היסוד להאחז למעל' לגבי הת"ת וזה צריך ע"י מארי תור' מצד הת"ת ומלכים מצד המ'. והיינו איילת מצד המלכות והיא נאחזת בשחר דהיינו נצח שהיא קרוב אל המ' ובוקר קרוב אל הת"ת והיינו מלכים ומארי תור' מצד' וישראל מרכב' אליהם מעוררים צעקותיה בבוקר ושחר והיינו דקאמר יש' אית בהון וגומר מסטרא דאיילת השחר וגומר ותרין דרגין אינון וגומר ימינך היינו בוקר נצח היינו שחר כדמפרש ואזיל. דא סליק יתיר ואין משם צער מפני שהוא מצד החסד הגמור אבל שחר שהוא בנצח יש בו דין קצת מקרב אל הגאול' אבל בצער והיינו שחר שמקדים אל האור שחרות מסטריה אתקריאת איילת השחר כמו שהאיילת קרוב לעת לדתה שהיא הגאול' מצד' ומצטערת כן המ' איילת השחר ודאי הצער מצד השחר כנז' והיינו למנצ"ח ל"מ נצ"ח כדמסיק כמו הרה דאיהי שכינתא שהיא הרה ללדת הגאולה תקריב ללדת ע' שנין קודם הגאול' תחיל חבלי משיח תזעק בחבלי' ע' קלין כנז':
זהר ב, דף קיט ע"ב על כן נקוה לך שיש רשעים שאז מתיאשים מהגאול' ויוצאים מכלל ישראל ואנחנו לא כן אלא אדרב' ידענו שהם חבלי משיח ונקוה לך ה' אלהינו כי אחרי חבלי יולדה והמליט' זכר. ובהון כשרוא' השכינ' שיש' מתיאשין מהגאול' וצערן מתרב' אז היא מעוררת היסוד לידבק בת"ת לעורר הגאול' והיינו דאעילת רישתא דהיינו יסוד ראש למ' בבאי' הגלות שהיא למט' גול' וסור' ואינ' יכול' להעלותו עד הת"ת אלא אעילת רישהא בין ברכהא ועליהם שוכן הת"ת וכשרוא' הת"ת התעוררות היסוד מהמ' ועדיין לא הגיע' גאול' עד ע' שנין אז אומי לה בי' ביסוד עצמו אל ח"י השבוע' דהיינו חי ה' שכבי בגלות לעפר כדרכך עד הבקר עד שיעבור ע' שנין לנצח דהיינו ל"מ נצח וכהתם השחר יתעורר הבק"ר דהיינו החסד הגמור ואז יתעורר משיח בן דוד דאתי מחסד כדמפרש ואזיל ארי"ה היינו ע"ב חסד דג"פ ע"ב ויסע ויבא ויט עולה ארי"ה דהיינו רי"ו. ונודע כי כגואל ראשון כך גואל אחרון דהיינו משה מה שהי' הוא שיהי' והיינו בניסן נגאלו שהוא לימין ובניסן עתידין להגאל דהיינו מוליך לימין משה זרוע תפארתו ופי' הכתוב הימין זרוע תפארתו שהת"ת גופא ומשה מרכב' לגופא והקב"ה מוליך לימין משה דהיינו ת"ת הנוט' כלפי חסד והיינו דמפרש ואזיל דמשה גופא וגומר ומשה אתקשר וגומר וכל הענין טעם לחי ה' שבוע' ביסוד דהיינו חסד כדמפרש ואזיל. ופני ארי' ו' של ויסע בחסד אל הימין. ופני שור ו' של ויבא בגבור' אל השמאל. ופני נשר ו' של ויט בת"ת באמצע וג' ענפי הש' רומזים ג' ענפי אבהן דהיינו סוד כללותם בת"ת מ"ה מן משה עולה אדם נמצא משה רמז לד' פנים שבמרכב'. דאיהו דרועא שמאלא וגומר עם היות שהנקמות יהיו משם אין הגאול' ע"י כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה.
זהר ב, דף קיט ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. ומשה אתקשר בע"ב וגומר הענין הוא כי חסד בגי' הוי' ע"ב במספר גדול וכן חסד במ"ק עולה ח"י והם שם ראשון משם ע"ב שהוא וו"ו כמו שידעת כי ב' מיני צרופים שם בן ע"ב הם והא' הוא ישר הפך ישר והב' הוא כולו ישר כנודע והוא צירוף הראב"ד. ואומרו דאתקשרו בש' של משה אבות שבת"ת ובכל א' וא' יש ח"י הם ע"ב:
זהר ב, דף קיט ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ובנפשא דאיהו ה"א רוח ה' וגומר הענין למעל' הזכיר הרוח באומרו מתייחדין ברוחא דילך ג"כ הזכיר הנשמ' באומרו ואתמר בה כל הנשמ' תהלל יה. ועתה הזכיר הנפש ואמר ובנפשא כלומר ובנפשא דילך דאיהי ה' כלומר שהיא מרכב' לה' דאיהי רוח י"י דהיינו רוח מלכות דה' ת"ת אתמר בה כה אמר ה' וגומר כלומר השכינ' כשמשכנת עצמ' על נפש דילך אינה שור' היא לבד' אלא נכללת מד' רוחות עליונים דהיינו רוח י"י וגומר שהם ד' רוחין וזהו מד' רוחות בואי הרוח והם רוח י"י מלכות כנזכר רוח חכמ' ובינ' כמשמען רוח עצה וגבור' היינו חסד וגבור' ששניהן אזלין כחדא ונצח והוד הם היועצות נכללים בהם רוח דעת היינו סוד ת"ת. ויראת ד' מלכות הנקשרה עמו הרי ד' רוחין:
זהר ב, דף קיט ע"ב שלום שהוא היסוד בד' אותיות שהם הוי"ה שבו סליק במחשבה. שהוא סוף חבל הכסף הנמשך מהמשכ' עליונ' באופן שרוח דילך כלול מכל הספי'. וכל מילין דאתגליין על כתר ואתם הדבקים שיבוש הוא שנפל בספרי' ובמקום כתר הי' כתיב חסר והמעתיקים העתיקו כתר במקום חסר וכן בס"י יש כמלא שיטה חלק בין מלת על למלת ואתם ומלת כתר אינו בכל הספרים ה"ג וקרבין גרמייהו (בעאנין) [כעאנין] בתעניתא וגומר זכאין אינון ישראל דמקרבין וגומר בתור' דאיהו עשר אמירן כנגד י' של שם ובעשר דברין (מאתן) [מאתוון] ה"ה כלומר עשר דברין הם עולים עשר לפי שהם מאותיות ה"ה הרי ה"ה שבשם בשית חומשי תור' הרי ו' הרי שמא שלים והענין שצריך בעסק התור' לקשר המדות העליונות י' בה' ו' בה"ה למיהוי כלא חדא ולכן צריך ת"ח כשעוסק בתור' קודם כל דבר יאמר לחבר את האהל להיות אחד לייחדא קב"ה ושכינתי' ו"ה ברחימו ודחילו שהם י"ה כדפי' בתיקונים. חמשה אינון דאתקריאו חמש' חומשי תור'. שתיתאה ספר בראשית איקרי אפשר דזה ספר קארי לי' ס' בראשית ואינון שית. ובמחשב' דאיהו יו"ד ה"א וגומר מוסב למאן דסליק רוחי' בעסק התור' שהם ד' אותיות ומכוין בה בקריאת' במחשבתו מילוי השם דאלפין: ה"ג דאתמר בי' ישראל עלו במחשב' שישראל זה שעוסק בתור' בכוונ' זו אתמר בי' ישראל עלה במחשב' חכמ' ומשם לעלות אל הכתר וזהו לאן אתר וגומר ואיהי כלילא ממעש' וגומר פסקא זו חסר' וא"א להולמה דהא עד וע' דיענך י"י ביום צרה נמצא בס"י שחסר בנתיים בארבע מקומות ואין בידי לתקן. מארי תור' היינו תור' שבע"פ שהיא במלכות וכן נק' מלכים מצד המלכות כנזכר בתיקונים וזהו מסטרא דאילת השחר וע"י עזר וסיוע תורתם של אלו שצועקים בעסקם בתור' להבין טעמי הדבר גם היא צועקת להקב"ה על חבלי משיח והוא תירץ למאי דשאל ובמאי צווחת. דאינון בק"ר ושחר. חסד ושחר היינו נצח והם תרין דרגין דאינון מסטרא דימינא וזהו נעימות בימינך נצח. היינו נעימות שבימינך שהם חסד ונצח ועתה מפרש מה ענין אלו השתי מדות בגאולתם של ישראל בקר דאברהם דאיהו חסד דא סליק יתיר ביומא דפורקנא פי' בקר היינו כשמתחיל אור היום להאיר וכמ"ש הבקר אור. אמנם שחר היינו קדרותא דצפרא ועדיין הליל' משחיר והם כנגד חסד ונצח חסד הוא יתגל' בהמשך היום והולך ואור עד נכון היום וזהו דא סליק יתיר ביומא דפורקנא. כלומר ביום הישועה הוא בהארה אלא עדיין יום הישועה היא בקדרותא דצפרא
זהר ב, דף קיט ע"ב ושכינתא בוא"ו גרסי' אתקריאת אילת השחר דהיינו המלכות צועקת על השחרות דהיינו חבלי משיח והם ע' קולות ע' צעקות כנגד ע' תיבות שבמזמור יענך י"י ביום צרה וז"ש למנצח תמן נצח תמן ל"מ דאינון ע' קלין כלו' ל"מ קולות צועקת האיל' הזאת מפני השחר לפי שאינו מאיר אור הישועה אלא מצד הנצח שהוא קדרות ושחרות ולא מצד החסד בקר דאברהם וזהו:
זהר ב, דף קיט ע"ב ל"מ נצח. בשבעין שנין בתראין. והענין שבשבעין שנין בתראין יכבד עול הגלות יותר מדאי ואז באותם הע' שנין הם חבלי משיח ואז צווחת שכינתא בע' קולות דיענך י"י ביום צרה ואלו הע' שנה הם סוד השחר שחרותא דצפרא לפי שאין האור מתגלה כי אם מצד נצח כאמור. תחיל תזעק בחבליה כן פי' תחיל תזעק בחבליה ע' קלין בע' שנין בתראין כמנין כ"ן וזה על כן נקיה לך היינו על ע' קולות של אותם ע' שנין בתראין נקוה לך שתושיענו בהם.
זהר ב, דף קיט ע"ב ובהון אעילת ראשהא בין ברכהא פי' מצטערת בחבליה וכופפת רום קומתה וראשה בין ברכהא לרמוז שישבע לה הקב"ה ביסוד ח"י עלמין שהוא ראשה שבין ברכיו נצח והוד ולכך אעילת ראשה בין ברכהא לרמוז לו שישבע ביסוד הנז' ושהיא מצטערת בהיות' נכפפת כך עד שישבע לה בחי י"י צבאות. וכן עשה קב"ה וז"ש ואומי לי' ביה ביסוד במה שרמזה לו וכדקאמר בסמוך חי י"י שכבי וגומר כלומר הגם כי עתה את מצטערת בסוד השחר לפי שאין לך אור כי אם מצד הנצח שכבי בצער הזה עד הבקר עד שיתגלה אור הבקר סוד החסד שהולך ואור עד נכון היום ובה מוליך לימין משה. פי' יוליך הקב"ה את משה שהוא ת"ת שיהא נוטה אל צד ימין שהוא זרוע תפארתו ויהי' הת"ת רב חסד מטה כלפי חסד. ה"ג דהכי סליק בחושבן ח"י ו' ו' ו' היינו פי' שני במלת חי ה' דקאמר שהכוונה שהשבועה הוא בחי ה' שהם חג"ת שהם ג' ווי"ן ויס"ע "ויבא "ויט שעולים ח"י שהם כללות הוי"ה וזה ח"י י"י כלומר ח"י שבהוי"ה. ה"ג דאתקשרו בש' של משה דאתמר ופני ארי' אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתם ופני נשר וגומר. פי' ש' שבמשה הם ג' ווי"ן כנגד ג' פנים ארי' שור נשר וכולם נוטים אל צד החסד וכמ"ש מוליך לימין משה וגומר. מ"ה מן משה ודמות פניהם פני אדם דאיהי דרועא שמאלא ה"ג ופי' מ"ה מן משה הוא רומז לפני אדם שכן עול' אדם כמנין מ"ה והם הפנים הרביעיים שהם במלכות שהוא נק' פני אדם המתקשרת בדרועא שמאלא גבור' תתא' בגבור' עילא' והיינו בחי' בתוקף הדין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכ ע"א תהא דוח' בגין דלא ימות משיח וגומר הענין כי ב' משיחים הם א' מלא' סוד משיח בן דוד שהיא ארץ החיים ואין מית' והב' מרחל סוד שאול בן אפרים שהוא מצד המ' אילנא דמותא נגזר מות עליו תמור' לחטאת ירבעם כי העובד ע"ז מיתתו בהרג ולכך אם יגאלו בתשרי דהיינו גבור' דרועא שמאלא יתעורר הדין ויתחייב מית' מה עוש' הקב"ה שמאל דוח' הגאול' ומרחיב הגלות ו' חדשים יהיו ו' חדשים אלו לכפר' על מיתת משיח ומצד ימין החסד אין מית' ויפקון ברחמי והיינו מימינו חיים ומשמאל מות והיינו כימי צאתך מארץ מצרים וגומר ואם היו בתשרי לא היו נפלאות אלא צער ומיתת משיח ולכך בניסן שהוא תחלת ימין נגאלו שמור' על החירות וחסד ובניסן מטעם זה עתידין ליגאל לקיים בהו ובחסד עולם רחמתיך. ואחר שפנים אלו שהם משה ד' פנים קבלו מחסד ועוררו החסד מן הימין ונגאלו ישראל מבין האומות לבתר נטלין ומקבלין כולהו ד' פנים הנז' מגבור' דמיני' משיח בן אפרים ששורשו הדין והגבור' דהיינו דאתי מרחל דהיינו גבו' תתא' דאתי מגבור' עילא' ונוטל דין כדי לעורר נקמות וז"ש לנטלא נוקמא משנאוי והא כיצד תחל' קבוץ גליות שלא יספו ישראל בין האומות וז"ש דהכי בעי לנקא' עבורא דאינון יש' בימינא והיינו גאול' מימין דקאמר ואחר שנבדלו ישראל מגויי הארצות ונדחי ישראל כנס מהארצות אשר נפוצו שם.
זהר ב, דף קכ ע"א לבתר לאוקדא ק"ש דהיינו בית עשו לקש כדמסיק. וכנישו דעיבורא וגומר היינו משיח בן דוד שיאסוף נדחי ישראל קודם שיעש' נקמות מפני שישראל מעורבים בהם ויכלו ביניהם לזה צריך לאוספם יהי' וא"ו עילא' משיח בן דוד אוסף וא"ו תתא' משיח בן יוסף נוקם לכך כנישו דעיבורא דא עמודא דאמצעיתא שכך דרך יעקב וא"ו להאסף ולהתחבר אל עמיו דהיינו י"ב שבטים י"ב עמים והוא עצמו מתאסף עמהם דהיינו לאן אתר לביתא דא שכינתא העמים מלמט' נכנסים אליה והוא מלמעל' כולם כאחד בשכינ' בסוד הייחוד והנה הת"ת וא"ו עילא' משיח בן דוד פני אדם הוא האוסף אבל בדרגא דמשיח בן יוסף וא"ו תתא' הם פני שור כאו' בכור שורו הדר לו וברצונם עקרו שור ולכך נאמר כלחוך השור את ירק השדה שהם האומות כאומ' חציר העם וכך בפרוח וגומר שהם עשב להרוג ולהשמיד. ואו' להשמד' עדי עד מורה שיהי' עכוב להשמדם עדי עד וכיון שיגיע עד מיד ישמדו וז"ש מפסח ועד תשרי יתעכבו ו' חדשים שיצמח לישראל הגאול' ויתעכבו קיבוץ נדחיהם מעט מעט והיינו עדי עד הרמוז בפ' ירצ' עדי שתשלם הגאול' מת"ת ששה חדשים וא"ו ימינית תחלתה מניסן ומשלים בתשרי וכשישתלי' וא"ו עליונ' לאסוף ולעשות מעשיה תתחיל וא"ו תתא' משיח בן יוסף מתשרי לעורר הדין ולזה מתמן ואילך השמדא יהא דהיינו ע"ד שיסוד נק' ע"ד והוא לשון ביזה ולזה הגאול' מן הימין דוקא וא"ו עילא' עדי עד יסוד ולא עד בכלל שיש לו מעש' בפני עצמו דהיינו שמאל פני שור כדפי' יצח"ק ק"ץ ח"י וסמיכו לישראל הענין כי עם היות שתהי' גאולתם מצד החסד כנזכר עכ"ז עיקר מדתם הת"ת ולזה תחלת גאולתם תהי' מן הימין כגוף הנסמך בימין וז"ש וסמיכו לישראל דילהון בימינא דאיהו אריה עם היות שאין פני יש' פני אריה ולא פני שור אלא שני המשיחים בן דוד אריה יהודה ובן יוסף שור אמנם עיקרם של ישראל מקום מרכבתם בגופא דאילנא שהוא ת"ת פני אדם אדם אתם והנה הסמיכה אינה אלא לנופל נראה שכל עוד שישראל נהנים מן הימין הוא מפני שצריכים סמיכה בימין מפני שהם נופלים והיינו גור אריה יהודה כרע וכן ביסוד מצד הימין נאמר בו כל הכורע כורע בברוך דהיינו ברכה מן הימין בבחי' יוסף הצדיק שכולם סומכים בו כאו' והנה תסובינה אלומותיכם שהם השבטים ותשתחוין שכולם כורעים בברוך ולזה כל תחלת הגאולה שהיה מניסן ועד תשרי ומתשרי ועד ניסן הם בחי' מהיסוד ולכך כולם כורעים בברוך ואין זקיפת הגאולה האמיתית באה עד גמר כל הנקמות והמעשים ויאחזו בגוף האילן ואז יהיה כל הזוקף זוקף בשם ולכך ח"י ה' יסוד מחייב הכריעה שכבי ויכרעו יש' ולא יזקפו עד הבקר מצד החסד ולא יזקפו זקיפה אמיתית עד שיגיע הגאולה כמש"ה דהיינו ת"ת שאז עיקר זקיפתם ובגשמי ממש הוא יהיה גואל אחרון ולכך ביה יקומן כל יש' כאברין בגופא שהרי ישראל י"ב שבטים י"ב אברים בגוף ת"ת וכולם זוקפים ע"י הת"ת וכן זוקף בשם היינו השם העליון משה שעלה אל סוד השם הזה כמ"ש לו ואדעך בשם דהיינו השם הנזקף וזוקף ע"י הספי' העליונות ונמצאת הגאולה ע"י שלשה נגד אברהם יצחק ויעקב דהיינו ג' משיחים בן יוסף יצחק בן דוד אברהם משה יעקב דהיינו אריה שור נשר ומשה דאיהו באמצעיתא קושר שני המשיחים בשלשלת תרועה ביעקב הקושר ימין ושמאל בשלשלת והיינו סוד ש' דמשה ג' ענפים דהיינו סוד קדושה מ' לך ישלשו מצד היותה נקשרת באמצע משולשת בשלשלת ג' אבות. ולדרוש שם מש"ה כולו בסוד הגאולה לישראל אמר ששלשה משיחים אלו שהם בן יוסף בן דוד משה דהיינו סוד אברהם יצחק ויעקב כל שלשתם בחסד בענין שבן דוד מן הימין ג' אריות הם ג' ספי' ימיניות חכמה נצח חסד מפני שהחכמה ימין הימין והחסד אמצע הימין שכבר יש בו קצת דין ונצח שמאל הימין וכן ג' פרים בינה גבורה הוד ג' ענפים ג' שמאלית וכן ג' אמצעיות ג' נשרים דעת ת"ת יסוד ולכך זקיפה בג' נשרים ואשא אתכם על כנפי נשרים בענין שהם ג' אבות וכל א' כולל ג' ימין ושמאל ואמצע והם ט' ספירות כנזכר ולזה אמר הא אינון תשע והמ' היא עשירית בערך ט' והיא ד' בערך שהם שלשה דהיינו אדם מ"ה פני אדם במ' הכוללים כל הפנים היינו ש' מ"ה דמש"ה שהוא עיקר הגאולה כנזכר מ"ה דמשה דרכיב וגומר הענין שיש מ"ה פני אדם למטה במ' הכולל ג' פנים כנזכר ויש פני אדם למעלה השולט על ג' פנים ובמשה רמוזים שני הבחי' והענין כי לא נק' מה"ש כדי לרמוז למ"ה על ש' גם לא נק' שמ"ה כדי לרמוז אל הש' על מ"ה אמנם נק' מש"ה ש' בתוך מ"ה להיות נדון לימין ולשמאל וז"ש מ"ה דמש"ה דרכיב על תלת חיוון בבחי' היות משה עולה ונכלל באדם העליון השם במלואו כנודע. ואתמר ביש' וגומר הענין כי יש דגת הים קדושים שהם נוני ימא תלמידי חכמים ים התורה ויש דגת הים התפשטות מצולת ים דהיינו מסטרא דנחש והיינו שליטת על הכחות התחתונים ועתה בגלותא בתראה שלטו בתחתונים מים עד ים מבינה עד מ' בסוד גלות ב' ההי"ן כנודע ומנעו שפעם וכן עוף השמים הם החצונים נגדיים לו"ק עליונים והם ערב רב והם סוד נשמות מלילית שזורקם אפי' בישראל והם רשעי ישראל הנוספים באומות והם ג' מינים דומים לקדושה ישמעאל מימין עשו משמאל רשעי ישראל באמצע והרביעית סוד בהמה למטה משלשתם אלין בני עשו רומי הרשעה דשולטנותהון וגומר ויתקיים במשיח עליון משה. והכי בתרין משיחין בן דוד ובן יוסף. וכולא בזכו מ"ה שהם הפנים הקדושים השולטים על הכל בקדושה ומשליטים הקדושים על הכל.
זהר ב, דף קכ ע"א נס דשיל"ה מש"ה משיח עליון כנזכר וד' אנפין לכל חד מאלו הג' אריה שור נשר הם ד' שבטים לאריה בד' דגלים וד' לשור וד' לנשר וכן א"י נחלקת לעתיד בסוד ד' דגלים שיעשו יש' כשיבאו מן המדבר בשכינה לא"י אל ירושלים הבנויה והדגל הד' יהיו בני משה בסוד פני אדם ויהיו כנגד כל ד' דגלים וז"ש ולגבי אדם וגומר ועם היות בני לוי והם מהשור מצד מ"ה שמו משה יהיו באדם העליון. מה שהיה וגומר משה שהיה משיחם של ישראל וגואלם הוא שיהיה לעתיד ואשר להיות המשיחים שיהיו כבר היה אם דוד ואם יוסף:
זהר ב, דף קכ ע"א הא בנימן זאב והיינו או' אם לא יסחבום צעירי הצאן דהיינו בנימן צעיר השבטים הם עתידים לעשות נקמה באומות יהיו תחת ממשלתם המשיחי' חלוץ למלחמה ומכח משיח ב"ד שהוא מהבוקר יחריבם ומכח משיח בן יוסף שהוא מהערב יבזום ואמר בחד יאכל וגומר כי בזכות החסד אברהם משיח בן דוד יאכל עד ינצח האומות וישלול אותם שהרי חסד הוא לישראל נקמת ה' באומות מאהבת ה' אותנו ושנאתו אותם ולערב יחלק שלל שבצד הדין והיושר בלי עוות יחלק שללם לישראל ע"י הדיין משיח בן יוסף הדן דין אמת ביניהם כהולכי המלחמה כיושבים על הכלים וענין זה אינו מיד בהגלות משיח בן יוסף או בן דוד אלא אחר שיגלה גם משיח שילה והיינו עד כי יבא שילה משה שהם ג' משיחים לג' בתים משכן שילה שבנה משה בית ראשון בנה זרע דוד בית שני שהוא לרחל ודאי דהיינו ה' תתאה ולכך יתקבצו שלשתן יחד וישתלם הענין והיינו לא יסור וגומר עד כי יבא שילה דישראל דאינון איילת נרדפין וגומר היינו מלחמה שנית שיעשה יהודה אריה ע"י נפתלי איילת שתהיה אילה שלוחה מאת מלך המשיח והיינו אומר אתער בימינא דאיהו אריה ויפעול כל כח אריה וזו מלחמה שנית וז"א ויחזור על אומין דעלמא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכ ע"א והרדי"ו זלה"ה כתב. שיל"ה בגי' מש"ה וכן המשיח נק' שילה מסטרא דמשה:
זהר ב, דף קכ ע"א והרא"ג ז"ל כ' אע"ג דאקדים בתשרי וגומר השמאל הנזכר הקדים בתשרי שהוא סוד הדין בסוד תשר"ק תש"ר י' כנזכר בתיקונין והימין הוא ניסן סוד הפסח שהוא בחסד תהא דוחה הגאול' עד ניסן. בגין דלא ימות משיח בן אפרים והטעם שמשיח בן אפרים הוא ירבעם בעצמו. ולפי שעבד ע"ז הוא ראוי ליהרג שכן העובד ע"ז מיתתו בסייף כנזכר בר"מ פרשת כי תצא דף רע"ו ואם תהי' הגאולה בתשרי שהוא סוד השמאל והדין יתעורר הדין ויפרע ממשיח ויגבה ממנו מלוה ישנה לכך יהא שמאל דוחה וגו'. ה"ג דוחה מרומי דאיהי שמאל עד שיקרב ימין פסח וגומר. פי' השמאל הקדוש שהוא הגבור' דהיינו תשרי שבו היו ראוים ליגאל תהי' נדחית משמאל החיצוני דהיינו רומי עד הפסח בגין דלא ימות משיח כדפי' לקיים בי' גרסי' ומוסב לפסח האמור ובניסן עתידין ליגאל ומש"ל דאוקמוהו מארי מתניתין בתשרי עתידין. ראוים ליגאל קאמר כדפי'.
זהר ב, דף קכ ע"א ובחסד עולם פי' בחסד שגאלתיך מעולם מזמן יציאת מצרים רחמתיך עתה:
זהר ב, דף קכ ע"א אמר גואלך י"י מי שגאלך כבר יגאל עתה.
זהר ב, דף קכ ע"א ולבתר נטלי כולהו מגבור'. אחר שנגאלו בסוד החסד נטלו כולהו ישראל א"נ כולהו ספירן אתכלילו בגבור' וכולהו אקרון גבורות כנזכר בתיקונים דמיני' משיח בן אפרים שכן פני שור הם בגבור' ויוסף נק' בכור שורו. דהכי בעי לנקאה עבורא. נתן טעם שני שתהי' השמאל דוח' הגאול' וימין מקרבת הגאול' שכן הימין היא המכברת האוכל ונוטלת הפסולת דהיינו מוץ ותבן שבערמת החטים שהם החיצונים מתוך ישראל כנזכר בריש פ' בלק בסוד חטה וגו'. באופן שאין הגבור' מתעוררת עד שיתברר האוכל מתוך הפסולת ע"י הימין ולכך שמאל דוחה וגו'.
זהר ב, דף קכ ע"א לביתא דא שכינתא היינו סוד בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה חטים נבררים נכנסים לאוצר שאז נק' כנסת ישראל.
זהר ב, דף קכ ע"א אבל (מדרגה) [בדרגא] דמשיח בן יוסף ה"ג מלת אבל אפשר דלעיל קאמר ובית יוסף להבה דהיינו כללות בית יוסף דהיינו מנשה ואפרים יהיו אש ולהב' לאכול קש עשו אמר עתה אבל בחי' משיח בן יוסף לבדו רומז הפסוק כלחוך השור משיח את ירק השדה שהם הרשעים כדמפרש ואזיל ומפסח ועד תשרי יהא פורקנא דאיהו עד וגומר סיפי' דקרא קא דייק דקאמר בפרוח רשעים וגומר להשמדם עדי עד וכן הוא במחוש שבניסן פורחים הנצנים והדשאים ובתשרי היו כלא היו וכמו כן מפסח ועד תשרי יהא פורקנא שיגברו ישראל ויהיו נגאלים משיעבודם ומשם והלאה יהי' להם השמדה וזהו להשמדם עדי עד כלומר ההשמדה לא תגיע עד שיגיע הע"ד שהוא תשרי. וכן במ"ק עולה תשר"י י"א עם המל' כמנין ע"ד. וז"ש מפסח ועד תשרי יהא פורקנא דאיהו ע"ד ומתמן יהי' השמדה דילהון ה"ג פורקנא עדי עד ולא עד בכלל אלא [עד דמטי] (למטי) לחד ומתמן [ואילך] ההשמדה עדי עד כד מטו לתשרי וגומר פי' עד דמטי לחד היינו יום א' שבתשרי דהיינו ראשה שנ' אז נגזור כליה והשמד' עליהם וז"ש ומתמן ואילך ההשמד' כד מטו לתשרי תכף כלחוך השור וגומר. ה"ג בימינא דאיהו ארי' אבל קימה דילהון בגופא דאילנא וגומר. פי' כל זה שאמרתי שבפסח עתידין ליגאל ויתגלה אור החסד כל זה הוא סמך וסעד לסוכת דוד הנופלת כמי שנופל וסומך עצמו ביד ימין אבל הקימה בעצם יהי' ע"י הת"ת שהוא גופא דאילנא וזהו כל הזוקף זוקף בשם כדמפרש ואזיל
זהר ב, דף קכ ע"א והאי איהו כל הכורע כורע בברוך כלומר כל אותם שנפלו וכרעו בגלות כלם הי' בשותפות היסוד צדיק חי העולמים כמ"ש ונהר יחרב ויבש וזהו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי הרי רמז לנפילתם והגם דרישא דקרא אמר והנה קמה וגם נצבה מ"מ אותה קימה אינה עיקר כי הוא רמז לסוד הספיחים שניזון העולם עתה בזמן הגלות בסוד אור זרוע לצדיק כנזכר בפרשת תרומ' קס"ו נמצאו ישראל וצדיק כורעים ונופלים ושוכבים עד הבוקר וז"ש חי י"י שכבי עד הבקר פי' עם חי י"י יסוד שכבי בגלות עד הבקר דאברהם. זוקף בשם בשם הוי"ה ת"ת.
זהר ב, דף קכ ע"א כאברים דגופא בכ"ף גרסי'. בגין דעלי' אתמר. ל"ג מלת בגין. מימיני'. דמשה. וכן משמאלא.
זהר ב, דף קכ ע"א שלשלת דילהון מסטרא דיעקב ש' דמשה כלם אינם נק' בשם שלשלת שכן השלשלת הם ג' ווי"ן משולשים אלא:
זהר ב, דף קכ ע"א מסטרא דיעקב דהיינו ת"ת מלבר דש' דמשה הוא מלגאו שהוא סוד הדעת המתפשט בכלי זה גם בו רמוז השלשלת שכן הש' הם ג' ווי"ן. ה"ג מסטרא דארי' תלת ענפין דאבהן אתקריאו אריות בקר. ופי' תלת ענפין דאבהן לפי שכלם כלולים מכולם וגו' שבחסד אתקריאו אריות. וכן עולה ארי"ה כמנין רי"ו שהם ג"פ ע"ב דויסע ויבא ויט. וכן בגבורה ות"ת עשיראה ורביעאה אדם. ע"ד שפי' בתיקונים שהמלכות היא רביעאה לכל תלת ועשיראה לכל תשע הכא קא מפרש שמשה הוא הרוכב על שלשתן ואמר שהוא המשלים המנין העשר על התשע שהם ג' אריות ג' פרים ג' נשרים והוא המשלים מנין הד' שהם ג' פנים ארי' שור נשר ומשה פני אדם רוכב עליהם (אמר הגאון הנשיא זצוק"ל שזה סוד אפ"ן אחד בארץ ר"ת "אריה "פר "נשר) וזהו אד"ם מ"ה כלומר אדם שעולה מ"ן שהוא הוי"ה דאלפי"ן:
זהר ב, דף קכ ע"א שהוא שמו רכיב עלייהו.
זהר ב, דף קכ ע"א ואתמר בישראל וירדו וגומר כלומר גם ישראל נק' אדם כמש' שעליהם נאמר נעש' אדם שהם ישראל ובזכות משה וירדו בדגת הים כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף קכ ע"א בדגת הים הי' מתחל' שרו של מצרים התנין הגדול נחש עקלתון ובגלותא בתראה נעש' נחש בריח המבריח מן הקצה ים עד קצהו והם כחות טמאים נתפשטו מלילית הנק' נחש עקלתון כנזכר בפרשת פקודי רמ"ד.
זהר ב, דף קכ ע"א מים עד ים גרסי'.
זהר ב, דף קכ ע"א בין בישראל בין באומות הכי איתא בפרשת בראשית דף כ"ה שחמשת מינים הם "עמלקים "גבורים "רפאים "נפילים "ענקים וכולם נתערבו בישראל וגומר. ה"ג ובבהמ' אילין בני עשו דשלטנותהון בכל הארץ.
זהר ב, דף קכ ע"א ויתקיים במשיח משיח בן דוד שכל המזמור לשלמה אלהי"ם וגומר עליו קא משתעי. ה"ג וכלא בזכות מ"ה שמו דמשה. נס דשיל"ה הוא דגלו של יהודא שכן כתיב בי' עד כי יבא שילה והיינו משה חושבנא דדין כחושבנא דדין. ה"ג וד' אנפיך לכל חד ד' שבטין וגומר פי' עוד יהא רשום באותו נס דמשיח באלו הד' פנים הרשומים בו יהי' עוד שכל פן מהם יהי' כלול מארבע פנים. ד' שבטין שהם ד' ראשים שבד' דגלים שהם יהוד' ראובן אפרים דן.
זהר ב, דף קכ ע"א דג' חיוון י"ב. פי' אלו ד' שבטין יהיו נרשמין נגד ג' פנים פני ארי' פני שור פני נשר וד' פעמים שלש הם י"ב אמנם פני אדם הרוכב עליהם יהיו רשומים בו פני משה שאז יתרבו ויתקיים בו ואעש' אותך לגוי גדול כדמפרש ואזיל. וז"ש ולגבי אדם דאיהו מ"ה שמו בני משה פי' מ"ה שמו שהוא הוי' של אלפין ע"י יתמלאו ויתרבו בני משה. ה"ג ואעש' אותך לגוי גדול בההוא זמנא מה שהי' וגומר. הענין שהוקשה לדבריו דקאמר דבההוא זמכנא יתקיים במשה ואעשה אותך לגוי גדול וגו' שנראה שעדיין לא נתקיים והא כתיב ובני רחבי' רבו למעלה ראש ופי' רז"ל למעלה מששים רבוא תירץ ואמר בההוא זמנא יהי' ג"כ בהם הריבוי ההוא וז"ש בההוא זמנא "מה "שהי' "הוא שיהיה פי' ר"ת מש"ה מה שהיה כבר זרעו של משה בריבוי הוא שיהיה ג"כ לעת הישועה.
זהר ב, דף קכ ע"א ואשר להיות כלומר מה שעתיד להיות למעלה מס' רבוא כבר היה ואין כל חדש אלא שיתמיד הריבוי לעולם ועד. ה"ג צאן מרעיתי הוו נרדפין קדם ערב רב זאבין בישין הא בנימין זאב וגומר:
זהר ב, דף קכ ע"א דא ערב דיצחק דתמן תרין משיחין משיח בן יוסף כפשוטו בכור שורו ופני שור מהשמאל משיח בן דוד לו המלכות והמלכות היא מסטרא דגבורה כנזכר בפרשת ויצא דף קנ"ד. ה"ג בחד ייכול ממונא דאומין דעלמא ובחד יחלק לון לישראל דישראל דאינון אילת נרדפין (בתר) [קדם] רשיעיי' אריות ויתער נפתלי וגומר פי' בחד במשיח אחד שהוא משיח בן דוד ארי' בסוד החסד שהוא בקר דאברהם יאכל עד ייכול ממונם של אומות ומי יאכלנו אותו שנאמר בו עד כי יבא שיל"ה שהוא משיח בן דוד. ובחד שהוא משיח בן אפרים בכור שורו ופני שור מהשמאל שהוא בגבורה יחלק שלל של אומות לישראל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכ ע"ב בההוא זמנא ניחזי וגומר היינו דכתיב מי יקימנו והנה ע"י מלחמה א' דבנימן טרף ושלל והשניה להשמידם ע"י בני יהודה והיינו מטרף בני עלית לא כזאב שטורף והולך לו אלא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו לא יפסוק ולא יעלה ועכ"ז ב' מלחמות אלו ע"י בני אדם שיש לכחם תכלית אח"כ שלישית יתעורר הקב"ה בסוד נשר והוא יכלם דלא ישתאר חד מנייהו והיינוי מלחמה לה' בעמלק וענין עמלק ירצה כל אותם שלקו עם ה' על ידם דהיינו עשו וישמעאל שהם ערבוביא בישא שכולם נתערבו אלו באלו וזרע עמלק נתערב בהם דהיינו נשמות טמאות שלילית זורקת בהם כדי להרע לישראל וללקות אותם ויש רשעי ישראל שהם נחשבים מכללם וז"ש וערבוביא בישא דישראל שהם פריצי ישראל מהרסיך ומחריביך ממך יצאו ואלו להם ג"כ נשמת ערב רב בני לילית הרשעה והם כלים מיד ה' ולא יראו בטובה. והנה עד כאן היו מקבלים גרים דהיינו אלו הרשעים אם ישובון מאון ויתוקנו ישארו בישראל כשאר הכשרים מכאן ואילך נסתמו דרכי התשובה בפני הרשעים באומות ובישראל. ואומין עע"ז דעלמא וגומר בהם יתקיים הפ' כי אז אהפוך אל עמים וגומר וישתעבדו ישראל בהם ועליהם נאמר והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים וגומר ועליהם נאמר והיו מלכים אומניך ואם יהי' סרבן באותה שעה או לב זר צורר יאבד והיינו או' כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו. דגת הים הם האומות כנז"ל דהיינו ים המעורבבת למטה בסוד העשיה החצונית המתתקנת קצת והיא נעשית תשמיש לקדושה והיינו תיקונה:
זהר ב, דף קכ ע"ב ומסטרא דתבואות וגומר ירצה המשל הזה הנזכר הוא מצד מה שהם רמוזים בד' חיות כנזכר אמנם בבחי' משל ישראל תבואה היינו שהם חמשה מיני תבואה שהם באים מהמ' הנק' לחם ויש בה סוד ה' ספי' חג"ת נ"ה דהיינו ה' מיני נהמא שהת"ת אוכל לחם זה בה' מינים אלו ומוליד בה ה' מיני נשמות חסידים גבורים מארי תורה חוזים נביאים והיינו קדש ישראל לה' ראשית תבואת ה' שהם תבואה מאות ה' ומפני שבחטא אדם הא' נתלבשה תבואה בד' קליפות שהם מוץ ותבן סובין ומורסין יתלוו לנשמות הקדושות נשמות רעות מאלו הקליפות והם רשעי ישראל וחטאיהם ולכך צריכים גלות לצרף וללבן ולברר אוכל מתוך פסולת שמצטרפת הנשמות דהיינו עד שיתברר אוכל דקאמר דהיינו ערב רב ערבוביא בישא הם נשמות רשעים פריצי ישראל המתערבים בהם ויהיו ראוים למעשר דהיינו סוד הנקודה העשירית י' שכינה שתשרה עליהם ויזכו ישראל להיות בהם עשרה מדרגות קדושות דהיינו מלכים צדיקים חוזים נביאים מארי תורה גבורים חסידים נבונים חכמים ראשי אלפי ישראל ואז הם ראויים שהקב"ה יבער האומות קש ותבן מלפניהם וכאשר יתבררו כראוי ישראל בעצמן שאין ביניהם פריצים קש ותבן מיד יזכו לבער קש ותבן מהאומות דהיינו והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש והיינו שתחלה יזכו להקשר י' בה' דהיינו י"ד על כס י"ה ומיד מלחמה לה' בעמלק והנה אותה מלחמה אינה אלא מצד שם י"ה דהיינו ה' מיני תבואה ראויות למעשר כנזכר ומיד יהיה מלחמה לה' ובעוד שמוץ ותבן מעורב בתבואה אינה מחויבת במעשר שאין ישראל ראוים שתשרה בהם שכינה כנז' ועוד אין דרך לאצור התבואה בתבנה כך ישראל אינם ראוים לאוצר שהיא ירושלי' אלא אחר שיתבררו ויתלבנו מתבן וכל רשע דערב רב שבהם והיינו בסוף אחר המלחמות כולם שיבנה ב"ה ירושלם ובהמ"ק בתוכו שיתקיים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים דאיהי ירושלם הבנויה על הר ה' ובתנאי הנכנסים נאמר מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב דהיינו נקי כבר בריר מכל פסולת ויהיה בר מלשון ברירה ומלשון תבואה ומלשון בן והיינו או' כבר דאיהו עבורא בר בריר נשקו בר וג' אלה זה למעלה מזה שהתבואה יש בו קצת פסולת וצריך ברירה עוד ולמעלה מהכל בן המתגעגע באביו דהיינו שזוכים לנשיקות דהיינו סוד מה שגרעו ישראל במתן תור' ישתלם להם. ויש עוד משל מתעלה על משל התבואה והיינו בהיותם בבחי' עץ דהיינו הת"ת למעלה מהתבוא' מ' והכל תלוי בהכנעת ישראל עד יוציאו מהם פסולת וישארו שמן זית זך או יין לנסך כדמפרש ואזיל והענין שהם ב' בחי' הא' זית מהימין שמן והב' כרם יין מהשמאל ולכך גפן אל הנקב' כרם ה' צבאות בית ישראל אשתך כגפן אמנם הזית אל הזכר זית רענן יפה תואר בניך כשתילי וגומר ולכך הם ב' מעלות אחרי טהרתם יין לנסך על גבי המזבח דהיינו המזבח החצון סוד המ' שהיא מתתקנת למעלה בנשמות אלו שהם יין והם מתקשרות למעל' מתנסכות במזבח עד עלייתם למעל' אל השיתין העליונים ו"ק עד עלייתם אל התהום רבה העליון בינה אמנם שמן הוא למנורה והוא סוד בחי' הנשמות המזדככות וזוכות פנימה יותר ממזבח פנימה שהוא סוד הבינה אל החכמ' שהיא סוד המנור' ומשם זוכות ליקשר למעל' ואלו הם מעלות רמות למעל' למעל' ממעלות נשיקות פיהו ודאי וזה תלוי בהיות האדם מטהר עצמו ומזדכך יותר מדאי ע"י שביר' וכתיבה ודריכה בגת ולזה הי' סוד הגלות והשביר' לישראל.
זהר ב, דף קכ ע"ב ומאן דיזכי וגומר הענין שיש ביין נסך כמה מינים אמנם השמן אין בו מגע גוי ואפילו שיתערב בכל משקים שבעולם אינו נאסר ולא מתערב והיינו הצדיקים הנבדלים מן הרשעים וצדקתם עומדת לעד ולא ילמדו מן הרשעים מפני שהם נשמות קדושות מן הימין שאין הקליפ' יכול' להחטיאם אמנם נשמות השמאליים הם ג' בחי' הא' יין נסך לע"ז ואלו נשמות האומות החצונים שהם יין נסיכם. הב' קרוב לזה והם נשמות רשעי ישראל שהם יין של ע"ז שנתנסך לע"ז דהיינו ערב רב פריצי יש' והיינו המינים והמשומדים וכיוצא ואלו השנים יתבערו מן העולם. ויש ג' שהם יש' יין הטוב אמנם נתערב יין ביי"נ ונאסר דהיינו כאו' ויתערבו בגוים וגומר ואלו יתבררו ויתלבנו ע"י שיכבד עליהם עול הגלות וישתכחו מהם המדות ההם ויוסר תערובת יין נסך או מגע גוי וישארו יין כשר לנסכים. ועלייהו אמר שלמה צאי לך בעקבי הצאן וגומר שהנשמות האלו כשרות והיינו היפה בנשים אמנם לא למדו מוסר והיינו אם לא תדעי לך אינה יודעת מנהג הכשרים ולז"א צאי לך בגלות בעקב"י הצאן ביעק"ב אותיות בעקב"י והיינו שתתלמד בסוד העקבים אשר ליעקב בסוד הגלות שהם נעים ונדים בגוים עד שישתכחו מהם מדות הרעות עון עקבים שהנחש נשפם שם וילמדו מדות יעקב ב"ה שנשפו אל הנחש בראשו ושמר עקביו שלא ישופנו בהם והיינו שישראל יתארכו בגלות בצרה אחר צרה עד שישתכחו מהם המדות הרעות הלמודות בגוים ואלו זוכים להתעלות אח"כ בסוד תפוח לריח ניחוח ומשם יתעורר הגאול' וז"ש נמשלים לתפוח ולכל ריחין טבין ואח"כ מפני מעשיך הטובים כתפוח תחת התפוח עוררתיך לגאולה:
זהר ב, דף קכ ע"ב פקודא בתר דא להביא ביכורים וגומר ומ"מ מקשי וגומר במשנה במסכת בכורים פ"ב מחלוקת רבן גמליאל ורבי אליעזר ע"ש ופליגי אלו עם אלו בדין מעשר האתרוג כנזכר שם דאם יהא קודם לקיטתו דהיינו אחר חנטה ויתעשר כדין שנה שעברה או אחר לקיטתו כירק וז"ש ואחר לקיטתו עישורו ומחלוקת זה הוא כגון באתרוג מפני שהוא אילן ואתמר ביה באילן הלך אחר חנטה א"כ צריך שיהי' קודם לקיטתו עישורו כפי הזמן שחנט. ואית דמאן דאמר אחר בישול הפירות דהיינו בעת לקיטה והטעם שנחלקו בזה משום דאתרוג מקצתו דומה לאילן ומקצתו לתבואה כגון גדל על כל מים וכיוצא כנזכר שם בגמרא: דאינון זרעים דאתמר בהון אחר לקיטתו עישורו דהיינו בהביאה התבואה כל צורכה לבישול תבואה: דאילן לאו איהו כלומר אין דין מעשרו עד גמר בישולו אלא בחנטה לבד. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכ ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. נמשלים לתפוחים וגומר התבואות הנז"ל וכן גפן וזית הם במ' אבל לעתיד נמשלו ישראל לתפוח שהוא יותר למעל' בת"ת. עכ"ל:
זהר ב, דף קכ ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ה"ג ויחזור על אומין דעלמא וגומר השתא מפרש רישא דקרא ושיעור הכתוב כך הוא (בנימין) [נפתלי] שהוא אילה שלוחה הנותן אמרי שפר שעוסק בתורה והוא נרדף מהזאבים שהם האומות יבא עם הטורף שהוא אריה יהודה שהוא משיח בן דוד שנ' בו מטרף בני עלית ויחזור הנרדף ויהפך אל הרודף ויטרוף אותם ובמשיח אחד שהוא מסטרא דבקר אברהם יאכל עד דמשיח יאכל ממונא ובמשיח השני שהוא מסטרא דשור בכור שורו מהשמאל ערב דיצחק יחלק שלל לישראל.
זהר ב, דף קכ ע"ב נחזי מאן הוא אלה סיפי' דקרא קא מפרש כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו.
זהר ב, דף קכ ע"ב יתער נשר ויתפרש גדפהא על ערבוביא וגו' דידיה הוא כדקאמר לעיל. וירדו בדגת הים ובעוף השמים ערבוביא בישא יבא נשר מסטרא דקדוש' ויטרוף ערבוביא דעופות טמאים ומצאתי בס"י דגרסי' הכי בפי' מאן הוא אלה אחרא דיקום לי' מלטרוף עלייהו או אומה ולשון וישראל דהוו כיונה נרדפים קדם נשר מסטרא דעופין דאומין דעלמא בההוא זמנא יתער נשר וגו':
זהר ב, דף קכ ע"ב ומסטרא דתבואות פי' הרי פירשתי לך ענין ישראל כשהם נמשלים ליונה שהיא נרדפת מהאומות. וכן מסערא דתבואות כשנמשלו לתבואות אינם נמשלים כי אם לה' מיני תבואות שהם היותר תבירין שהם חטה ושעור' וגו' וזהו תבואת' תבואות ה' להורות שהם תבירין כאותם ה' מיני דגן וכן כשנמשלים לאילנות אינם נמשלים כי אם לגפן ולזית שהם תבירין כדמפרש ואזיל. ה"ג עד דיתבריר בר דאיהו אוכל מגו פסולת דהיינו קש ערב רב עד דיתברירו. וישתמודען ישראל בינייהו כבר דיתברירו מגו מוץ ותבן עד דיתברירו מינייהו י' דאיהו מעשר לא שריא על ה' וגו' ופי' י' דאיהו מעשר היינו חכמ' לא שריא על ה' בינ' שבזמן הגלות יש פירוד בסוד ערו"ה רע בין ו' לה' והיינו שלח תשלח תרין תירוכין ותלכנ' שתיהן כדאיתא בתיקונים.
זהר ב, דף קכ ע"ב כי יד על כס י"ה פי' נשבע ה' על כסאו שי"ה היינו י' עם ה' לא יתייחדו יחד אלא כשיהי' מלחמ' לד' בעמלק מדור דור היינו ערב רב המעורבים בכל דור ודור מישראל. ובגין דא מוץ ותבן אינו מחויב במעשר עד דיתבריר פי' כשהבר הוא משותף עדיין עם המוץ ותבן שלו אינו מחויב במעשר עד שיתברר הבר לבדו מהם:
זהר ב, דף קכ ע"ב דאיהו בנוי' וגו' רמז לשם הוי"ה שכותבין בקצת מקומות שהוא ג' יודין כזה # ישראל וירושלים וז"ש יתכנשון ישראל דאינון (הר) [בר] לירושלים דאיהי בנוי' על הר י"י כלומר היא מקום ששורה שם שם הוי' וז"ס כי שמך נקרא על עיר"ך ועל עמ"ך הרי ג' יודי"ן יחד ואותו המקיף היינו הסוד ואני אהי' לה נאום י"י חומות אש סביב וגו' וכל זה נרמז בפ' ויקרא דף ח' ולכן ישראל צריך שיהיו מנוקים מכל מוץ ותבן דערבוביא בישא וז"ש נמי בסמוך בההוא זמנא דיתכנשון ישראל לירושלים.
זהר ב, דף קכ ע"ב שריא שמיה עלייהו וקרא לון בני בכורי ישראל. ה"ג דכתיב בי' מי יעל' בהר ד' וגו' בההוא זמנא נשקו בר ארכבה אתרי רכשי נקי כפים ובר שיהי' בר בלי תבן ואז יקרא בר ברא דקב"ה כדמפרש ואזיל וקרא לון בני בכורי ישראל.
זהר ב, דף קכ ע"ב ישקני מנשיקות פיהו אומר הבן שהם ישראל הבן בכור מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישקני במתן תור' כדחז"ל שעתה ג"כ בגלות הזה ישקני מאותם הנשיקות:
זהר ב, דף קכ ע"ב והכי מכל אילנין רוצ' לפרש ג"כ המשל שנמשלים ישראל לגפן ולזית יותר מכל שאר אילנות להיותם נשברים ומדוכאים דוגמא דחמשת מינים של דגן.
זהר ב, דף קכ ע"ב בנטיעו דיליה תביר שהיא מושלכת ע"ג קרקע שכן היין המובחר הוא מן הגפנים הרגליות לא מן הדליות כנזכר במנחות. ה"ג זתים דילי' וגו' הה"ד גפן ממצרים תסיע הגם כי מגלות מצרים היו יוצאים מ"מ כל עוד שלא נתקיים בהם תיכף תביאמו ותטעמו בהר נחלתך אלא היו נוסעים ממסע למסע עדיין הם בגלות וז"ש תסיע ולהיות שסוף סוף לא הי' עליהם מהאומות שום שוטר ומושל הביא קרא:
זהר ב, דף קכ ע"ב דכתיב כי כרם י"י צבאות וגומר. ה"ג ולבתר דיהון נקיים מגו פסולת יתקדשון לבי מקדשא ביין לנסכא ע"ג מדבחא וזתים לאדלקא שרגין למנרתא. ומאן יזכה להאי יין דלא יתנסך לע"ז דערב רב אינון יין דאתנסך לע"ז ומנהון משומדים מינין ואפקורסי' משומדים לעבירות שבכל התורה כלה. וישראל דאתמר בהון ויתערבו בגוים כו' ופשוט הוא:
זהר ב, דף קכ ע"ב למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. פי' אמר דוד ע"ה בשם ישראל למה אני ירא בימי רע שהם ימי הגלות והרע לפי שהעון עקבי הם העונות שעושים הערב רב הכרוכים בעקבי הם הם אשר יסובבוני ולכך אני ירא לפי שהם גורמים לי גם לחטוא ומעשה העגל יוכיח ובעל פעור כדפי' רשב"י ע"ה בפ' פנחס.
זהר ב, דף קכ ע"ב צאי לך בעקב"י הצאן פי' אם לא תדעי לך היפה בנשים מי גורם לך הגלות שאת מתרעמת ממנו ואומרת שלמה אהיה כעוטיה וגו' צאי לך בעקבי הצאן בעקביים הכרוכים אחרי הצאן צאן קדשים. ה"ג בעקב"י ביעקב דעלי' אתמר וגומר והוא פי' שני במלת בעקבי והוא קרוב לפי' הראשון.
זהר ב, דף קכ ע"ב הוא ישופך ראש יעקב שהוא אדם הראשון הוא יקח הברכות בראשונ' ואתה נחש:
זהר ב, דף קכ ע"ב תשופנו עקב תשכנו ע"י ערבוביא דערב רב הנכרכים בעקבם להחטיאם ונפתים אחריך:
זהר ב, דף קכ ע"ב פקודא בתר דא להביא בכורים ואבתריה להתודות על הביכורים ואבתריה להתודות על המעשר שתי מצות אלו ודיוקם הם בפ' כי תצא זו אחר זו.
זהר ב, דף קכ ע"ב מארי מתניתין מקשים על המעשר במס' קידושין ובפ' לולב הגזול ובפ' ר"ה מקשינן ומשנינן על ענין האתרוג ומסיק חסורא מחסרא והכי קתני אתרוג אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית. ורבותינו נמנו באושא לקיטתו בין לשביעית וגומ' וז"ש מקשין על המעשר אי יהא קודם לקיטתו. פי' אי אזלינן בתר חנטה שהוא קודם לקיטתו לשביעית ואחר לקיטתו עישורו. ה"ג דאי יהא קודם לקיטתו ואחר לקיטתו עישורו כגון אתרוג וגומר והענין עיין בפ"ק דקידושין ברש"י על מתניתין אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וז"ש כאן קוד' לקיטתו היינו לג' דברי' כאילן דהיינו בתר חנטה ואחר לקיטתו עשורו לענין מעשר והיינו דקא מפרש ואזיל אתרוג דאתמר ביה באילן הלך אחר חנט' דהיינו לדברים שדומה לאילן.
זהר ב, דף קכ ע"ב ואית מאן דאמר אחר בישול הפירות. היינו אחר לקיטתו עישורו שאינו נלקט אלא אחר שנתבשל הפרי ולקמן מפרש דעישורו. היינו י' חכמה דשרייא עלייהו וגומר ובגין כך תקינו המוציא וגומר שכן יש בו י' תיבות כנגד י' תיבות דמצמיח חציר הרי שוה לאילן בסוד י' דחכמה ושוה לירק דהיינו זרעים המוצי' לחם מן הארץ בסוד י' תיבות כדפי' וכל זה דוגמתו ביש' כדמפרש ואזיל עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכא ע"א מאתר דבישולו יפה וגומר התחיל לתת טעם לתבואה דהיינו מלכות דהיינו לחם מן הארץ ודאי א"כ צריך הדברים בה גמר בישול ולא שיתבשל כ"כ עד שישרף בדיני הגבורה אלא מאתר דבישולו יפ"ה מצד הת"ת ויסוד כאו' ויהי יוסף יפה תואר וגומר לאפקא פת שרוף מצד הגבורה אלא ממקום מוטעם בטעם היסוד. והכי תבואה דהיינו לחם מן הארץ בתר לקיטתו איהו בבישול הפירות דהיינו הפרי הנמצא מהיסוד במ' בבישול ודאי. ויש' אינון משולים לאילן מפני שנשמתם מת"ת פירות האילן ודאי ולתבואה מצד המ' פירות הארץ שהמ' ג"כ מכחה הנשמות כנזכר בזוהר פ' לך לך בפסוק ממני פרייך נמצא וכנגד בחינתם שהם פירות האילן נא' ראשית בכורי אדמתך דהיינו בני בכורי ישראל תביא בית ה' דהיינו בסוד הגאולה שיתקבצו ישראל כולם בית ה' והיינו רמז המצוה להביא בכורים לבית המקדש בסוד ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ שהם הנשמות המפוזרות דאזלין ערטילאן ואחר שנחרב הבית הענין לכל ישראל והיינו נמי וקרב פזורינו מבין הגוים שהם נצוצות כגון רות ונעמה וכיוצא. ובערך עצמן הם צאן ולכן ראשית גז צאנך תתן לו ובערך בחי' המ' הם קדש ישראל לה' מצד החכמה הנק' ראשית תבואת' פירות הארץ ודאי כדפי':
זהר ב, דף קכא ע"א בתר לקיטתו מן גלותא שיצא מן הקליפות עישורו דהיינו דשריא י' עלייהו דהיינו חכמה שהיא קדש ולכך אתקריאו קדש יש' והיינו חכמה תתאה מחכמה עילאה. ואו' ראשית תבואתה כי ה' מ' מביאה מלאכים וכמה חיות ונשמות של יש' הם ראשית ותחל' לכל תבואות ה' ר"ל לכל מה שתביא ה' במציאות ובבחינה זו הם אחים למלאכים אלה הם ראשית כנזכר אמנם בבחי' אילנא דהיינו שהם בת"ת שהוא ע"ץ ודאי והוא אילנא מצד קו האמצעי רבא מצד הגדולה ותקיף מצד הגבורה ומזון לכולא כי היסוד ניזון ממנו ויצדק זה ביש' למטה משום דביה אורייתא דאיהי מזונא לעיל דהיינו בהתעוררות העולה מיש' בסוד התורה נשפע למטה השפע. וכן ע"י התפלה שהוא קשר העולמות כנודע ומצד זה אפילו המלאכי' מקבלים מישראל וז"ש ואפי' מלאכים וגומר מפני שהנשמות גבוהות מהמלאכים שהמלאכים מההיכלות ונשמות מכסא ופי' שהמזון הנשפע להם מצד בחי' הוא מהמ' לבד הנז' והמזון הנשפע להם בהתעוררות יש' הוא מצד ד' בחינו' הא' מהת"ת דהיינו עץ החיים וגו' וכן מהמ' דאיהי איבא דאיהו מצוה והג' מהחסד והד' מהגבורה. וז"ש והכי אורייתא וגומר דהיינו מיני השפע בבחינת מים ובבחינת אש כדמפרש ואזיל. אלא בגין ישראל שנשמתם משם כלולה מד' בחי' כנזכר:
זהר ב, דף קכא ע"א ובג"ד אתמר בישראל התאנה שהיא המ' חנטה פגיה דהיינו שמקדמת עם אותם העוסקים בתורה אל הגאולה ואלו אין בהם פגם בשום זמן אלא מתחלה הם ימיניים אמנם הגפנים הם אותם שקלקלו מתחל' מעשיהם בשמאל והתקינו בתשובה ולכך הם סמדר נתנו ריח תשובתם ובאלו השתי כתות פגין וסמדר יצאו מהגלות קומי לך וגומר והנה העוסקי' בתורה הם פירות האילן נשמות האחוזות בת"ת שהוא התורה עץ החיים ועשורם הוא היות אות י' מחכמ' שמשם הגאולה שורה עליהם הוא מעת חניטתם אפי' בתוך גלותם והיא חכמה עשירית א' מעשר המיוחדת שבעשר. בה מתכנשין פירות האילן שהם ה"ה א' פגי תאנה מצד המ' ה' אחרונה ב' סמדר בעלי תשובה ה' עליונה וכולם בסוד התורה שהוא האילן ו' שהוא עושה פירות שרשיו בה' א' וענפיו בה' שניה כנזכר ושורה עליהם י' חכמה ולזה בה מתכנשין פירות האילן כנזכר נמצא אלו שהם אוחזים בשם הוי"ה זוכים מיד לאור עליון דהיינו ששורה מעלת י' על גביהן. אמנם שאר עמא שהם אכן חציר העם כירק שבתר לקיטתו עישורו אין חכמה שורה על גביהם אלא אחר קיבוץ גליות בירושלם והצירוף. ועתה במה שאמרנו יובן מה שנאמר באתרוג בתר לקיטתו עישורו שאין חכמה שורה עליהם אלא אחר קיבוץ גליות והענין שהאתרוג הם סוד הצדיקי' שיצדקו מעשיהם אחר תשובתם בגאולה ולכך אחר לקיטתו עשורו שישרה עליהם החכמ' והיינו כענין ולקחתם לכם פרי עץ הדר שהוא סוד אותם שהם מארי תורה ומארי עובדין אמנם שבים בתשובה וז"ס ולקחתם לכם סוד הלולב לרמוז ד' בעלי תשובה הגדול שבהם בעלי תורה ומצוה ולכך הדר בעובדיהון דאחידן וגו' ומפני שלא שבו אלא ע"י עול צרות הגלות לזה אחר לקיטה אזלינן לגבייהו. ולגבי זרעים דתבואה דהיינו שיש עניים בעלי מעש' מקטני העם שהם כשרים וזכאין היינו תבואה שאין תלוי בלקיטה אלא בבישול דהיינו חנטת הזרע שהביא' התבוא' בישול יפה כנזכר וז"ש אחר חנטה אזלינן לגבייהו כאילן ואתרוג שהם בעלי תורה שאינם זכאין עד תשובתם כנזכר גריעי בצד מה לגבייהו ולזה אמר אתרוג כירק מה ירק וגומר ולזה אחר לקיטתם מתעלים מאד מצד שהם בעלי תורה דהיינו שגדלים על כל המים דהיינו עישורם בסוד החכמ' כדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכא ע"א והרח"ו זלה"ה כ'. ובג"ד באילן דאיהו עץ החיים דאורייתא וגו' פי' ה"ה התאנה והגפנים והם עצמן ו' והמעשר י' הם הוי"ה. עכ"ל.
זהר ב, דף קכא ע"א והרא"ג ז"ל כ' ישראל אתקריאו ראשי' ביכורי אדמתך אילנא רבא ותקיף וגומר ואתקריאו ראשית תבואתו דהיינו ירק. ה"ג ומזון לכלא ביה.
זהר ב, דף קכא ע"א ביה אורייתא דאיהי מזונא לעילא. ביה צלותא דאיהי מזונא לתתא וגומר.
זהר ב, דף קכא ע"א הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה ולאיבה דאיהו מצוה: וגומר והכי לאשא וגומר ומלת לכלא קא דייק עליונים ותחתונים.
זהר ב, דף קכא ע"א ובה מתכנשין ה"ה רצה לצרף סוד הוי"ה שהיו"ד היא המעשר שמוציאים מפירות האילן וכנגדו למעלה. י' חכמה דשרייא עלייהו ה' ה' דהיינו ת"ח העוסקי' בתורה ובמצות דהיינו התאנ' חנטה פגיה ובעלי תשובה דהיינו והגפנים סמדר ואפשר דה' ה' דהתאנה והגפנים קא דייק והם עצמם הם אילן הרי ו' והמעשר היינו יו"ד.
זהר ב, דף קכא ע"א דאינון פירות האילן בנים לי"י ת"ת שהוא וא"ו וכדאיתא בריש פ' ויחי בעצרת על פירו' האילן בסוד ממני פריך נמצא כדאיתא בפ' לך לך. אינון צדיקים דאתמר בהון. וגומר ה"ג אחר לקיט' אזלין לגבייהו ולגבי זרעים דתבואה. ואחר חנטה אזלינן לגבייהו כאילן. השתא אתא לפרש ענין האתרוג ששוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד ואמר אינון צדיקים דאתמר בהון ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. שהוא אתרוג ונק' הדר לפי שמחזיקים במארי תור' ומצות אמנם הם (אינון) [אינן] בני תורה אחר לקיטה אזלינן לגבייהו ולגבי זרעים דתבואה דהיינו שאר עמא שלאחר שיהיו נלקטים מגלותא יהיה עשורו לא ישרה עליהם סוד המעשר י' חכמה אלא אחר שיולקטו מן הגלות הרי להם מעלה אחת לאלו הנק' אתרוג ששוים לשאר עמא כזרעים שבתר לקיטה עישורו. עוד יש להם מעלה אחרת שאחר חנטה אזלינן לגבייהו כאילן שכמו שהת"ח שהם התאנה ובעלי התשובה שהם הגפנים אזלינן בתר חנטה שתיכף ומיד כשיחוש הישועה והגאולה תיכף יאמר להם קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך ג"כ אלו הנק' אתרוג יהיו שוים להם ג"כ במעלה ההיא אחר שהחזיקו בהת"ח העוסקים בתורה ובמצות בצל החכמ' בצל הכסף מלבד המעלה השני' אשר ישוו עמהם אחר ליקוטם עישור'. במס' קידושין (הגהת המורה מקום היתה מבחוץ והמדפיסי' הכניסוה לפנים והיא שבוש בגירסא) ה"ג מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת ליקוטו עישורו אף אתרוג נמי דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו. ומסטרא דחכמה וגומר מה ירק דהיינו שאר עמא גדלים על כל מים בזכות התורה שקובעי' עתים לעסוק בה ובשכר זה יהיו נגאלים וישרה עליהם י' חכמה אחר שיולקטו עישורן אף אתרוג שהם אלו המחזיקים ידי לומדי תור' יהיו גדלים על כל מים ישוו להם בזכות אותם המים מימי התור' שמחזיקים שעסקו בה ת"ח ואחר לקיטתו עישורו וז"ש דחכמה אין מים אלא תורה. ובאתר אחר' לעילא כלומר איני מאריך בזה כאן לפי שבאתר אחר לעיל הארכתי בו ואין כאן מקום להאריך.
זהר ב, דף קכא ע"א והא דתנינן אתרוג שוה לאילן בג' דרכי' פי' שני הוא ומלת בשלש דרכים קא דייק מה הם ג' דרכים.
זהר ב, דף קכא ע"א הא אתרוג מלכות. אחיד תרין סטרין ואתרוג איהו דיוקנא דלבא. פי' תרין סטרין. לעילא ותתא שהיא באמצע העולם כלב בתוך הגוף כדמפרש ואזיל הרי ב' דרכים ועוד שהאתרוג בעצמו איהו דיוקנא דלבא שהוא דומה ללב הרי ג' דרכים שהאתרוג שוה לאילן דהיינו ת"ת שהוא באמצע השפי' והוא אחיד לעילא ומתקשר בג' ראשונות ואחיד לתתא ומתקשר עם ג' אחרונות והוא בעצמו כלב שהוא באמצע הגוף הרי לו לעצמו ג' דרכים והאתרוג שוה לו בג' דרכים אלו כנזכר.
זהר ב, דף קכא ע"א אחיד לעילא הלב רואה המלכות מתקשרת עם הספי' לעילא וזהו שרמוז רז"ל באומרם הלב רואה שהמלכות רואה ומסתכלת במה שלמעלה ממנ'.
זהר ב, דף קכא ע"א אחיד לתתא בדעת. כמה דאוקמוהו הלב יודע שמתקשרת עם התחתונים הגורמים הייחוד מלשון וידע אדם וזה שרמוז רז"ל. הלב יודע היינו בסוד התקשרותה בתחתוני' שגורמי' לה הדעת והיחוד ומפרש ואמר.
זהר ב, דף קכא ע"א דעת איהו אילנ' תורה איבא דילה פי' כיצד הלב יודע כי דעת איהו אילנא ת"ת עץ החיים הוא. תור' שעוסקים בה התחתונים היא איבא דילה א"כ בהיותה מתקשרת עמהם היא מתקשרת עמו ממש הרי בהדיא הלב יודע.
זהר ב, דף קכא ע"א עיינין דאינון פקודין מ"ע ומל"ת הם בחסד וגבורה דבהון הלב מלכות מתקשרת בהם וזהו הלב רואה ע"כ הפקודין עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכא ע"א ואנשי קדש תהיון לי וגומר ר' יהודה בעי ליקרא לון יתיר על כל בני עלמא שאם שאר בני עולם יכנסו לחסות תחת כנפי השכינה אינם אלא גרי צדק דהיינו מדת המ' ואלו יש' יזכו למעלות יתירות זו למעלה מזו כדמסיק ממלכת כהנים ממדת המ' הנק' ממלכת קשורה בימין דהיינו כהנים גוי קדוש הוא למעלה בסוד הת"ת עם קדוש עולה למעלה כאו' אתה אוחזים עד החסד. אנשי קדש זהו יותר שעולה עד החכמה נקשרת עם הכתר והבינה שהם שלשתם קדש ולהכי פתח והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינ' ועכ"ז הקב"ה קשר לישראל עם שלשתם ע"י התור' וז"ש אורייתא מחכמ' נפקת וגומר:
זהר ב, דף קכא ע"א ר' יצחק אמר שאין ישראל נכללים מהחכמ' לבד אלא מבינ' וחכמ' יחד בסוד יחודם וזו מעלה יותר עליונ' וז"ש וכן יובלא שהיא בינה הכלול' מחמשין שנין דיובלא אתקרי קדש דכתיב יובל היא קדש תהיה לכם ויש' הם נק' אנשי קדש סתם להיותם משתי המדות העליונות חו"ב: בקדמיתא קדוש והשתא קדש וגו' הענין שהם ראשונ' ממלכת כהנים מצד נר"ן דשפחה ועבד ואמה ואח"כ עלו אל נפש דאצילות מצד המ' ולז"א ממלכת כהנים וגוי קדוש היותם ממלכת כהנים גרמה היותם גוי קדוש. ואח"כ זכו לרוח דאצילות ואז נק' כי עם קדוש בענין שמלת קדוש הם בשני מקומות הנשאר בציון דגוף וברית חשבינן חד והנותר בירושלם מצד נפש וכאשר זוכים אל מעלת נשמ' דאצילות שהיא כלולה מחו"ב כדפי' ר' יצחק ויש' כלילן מנייהו נק' אנשי קדש דהיינו שתי המדות. וז"ש בהאי אתר איקרי קדש דהיינו בכל ששה קצוות שנמצאת הוא"ו נעשה קדו"ש. וכן המ' יורד הקדושה אליה ונק' קדוש עם ה' נעשית קדוש"ה אמנם קדש היא למעלה מו"ק וכן למעל' למעל' דהיינו חו"ב ולז"א לעילא לעילא ב' פעמים. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכא ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. ר' יהוד' פתח וגומר כל ענין זה יובן מפ' האזינו בסוף האדרא דף רצ"ז ריש ע"א ושם הובא כל ענין זה בלשון אחר ולכן עיין שם היטב. ר' יצחק וגומר הה"ד ואנשי קדש וגומר זה יובן במ"ש לעיל דף נ"ה ע"א פ' בשלח על ויהי לי לישועה ושם ביארנו כי מלת לי היא בבינה וכמ"ש פ' בא דף מ"ג ע"ב בסוד קדש לי הוא בינה ואם נרצה לדייק יותר נאמר כי הכתר נק' קדש הקדשים פי' כי הוא קדש דזן ואנהיר לתרין קדושים חו"ב וז"ש וכן יובלא וגומר כי חכמ' ובינ' נק' קדשים. והנה כבר ידעת כי ישראל סלקו לקדש ישראל לה' שהוא בחכמ' עילא' כנודע וא"כ יהיה עתה פירוש הכתוב כי יהיו יש' אנשי קדש פי' בעלים אל הבינ' הנק' קדש כמו איש האלהי"ם בעלה דמטרוניתא וזהו בהיותם בחכמ' עילאה כמ"ש קדש ישראל לה' הנה הם אנשי קדש בעלים של הבינה הנק' קדש ולקמן ע"ב פי' פסוק זה להיפך כי אנשי קדש ר"ל גוברין דילה ובנין דילה פי' כי הם אנשיו ועבדיו של הבינה הנק' קדש אבל כאן פי' ר' יצחק להפך כי הם בעלי הבינה וזהו תהיון לי כנזכר כי הבינה נק' ל"י וגומ' עכ"ל:
זהר ב, דף קכא ע"א והרא"ג ז"ל כ' זוהר ואנשי קודש תהיון לי. על כל שאר מלת שאר ל"ג. תהיו לי ממלכת כהנים פי' לו ית' דוקא אמנם לשאר האומות לאו והיינו ממלכת וגומר מצד המלכות עד דקרא להון וגוי קדוש סתם אפי' לאומות וז"ש דאיהו יתיר דהיינו ידוע ומפורסם לכל שהם גוי קדוש והיינו מצד נה"י ועדיין אני אומר דקרא לון גוי קדוש בקריאה לבד אמנם אינם גוי קדוש במעשה עד דקרא לון כי עם קדוש אתה מלת אתה מורה שאתה בעצמך ובגופך קדוש והיינו מצד חג"ת. ועדיין אני אומר שנק' קדוש והם קדושים ע"ש שנתקדשו מצד הקדש שהי' מציאו' הקדושה אמנם הם בעצמם שיקראו קדש שיתקדשו אחרים ויקראו קדושים מצדם מנין עד דקרא להון ואנשי קדש תהיון לי. דהיינו מציאות עצם הקדש שמצדם מתקדשים זולתם וזהו דאיהו יתיר מכלא והיינו מצד החכמ' הנק' קדש. וא"ת אחר שעשיתם לישראל גוף הקדוש ושהם מדרגות הקדש א"כ מה הנחת במעלות התור' והחכמ' לז"א כתיב והחכמ' מאין תמצא אורייתא מחכמ' נפקת מאתר דאקרי קדש. וישראל דעסקי בתורה עושים עצמם הקדש כמוהו כנזכר אמנם החכמ' עצמה שכללות התורה (ויש) [וישראל] העוסקים בה נפקא מאתר דאקרי קדש קדשים. דהיינו הכתר באופן שכבר הנחת לי מקום עילוי נפלא למעלת התורה על ישראל שהם נק' קדש והתורה קדש קדשים בשם מקורה כתר עליון שנק' קדש הקדשים.
זהר ב, דף קכא ע"א ר' יצחק אמר וכן יובלא אתקרי קדש כלומר לא שלל ר' יהוד' הבינה שבמלת קדש ג"כ כלול הבינ' אלא שר"ל היותר מחודש שהיא החכמ' (ומר"ש) [ומכ"ש] הבינה וז"ש:
זהר ב, דף קכא ע"א וישראל כלילן מינייהו פי' מהחכמ' והבינה שנק' קדוש הה"ד ואנשי קדש ששניהם נק' קדש להורות על שיתוף חו"ב ובזה יתורץ שלא אמר ואנשי קדשים תהיו לי וז"ש הה"ד כלומר בזה יתיישב הכתוב בקדמייתא (קדש) [קדוש] והשתא קדש הגם שכבר נתבאר בדברי ר' יהוד' מ"מ חזר ושאל כדי לומר שגם ר' יוסי בבית מדרשו שאל זה ותי' דא לעילא ולעילא בחכמ' ובינה כנזכר ודא דהיינו קדוש:
זהר ב, דף קכא ע"א לאו הכי דכתיב הנשאר בציון וגומר פי' ביסוד ובמלכות שלא זכו לעלות עד מקום הקדש קדוש יאמר ולא קדש. ויש ספרים דל"ג האי בבא לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון כי עם קדוש אתה. ע"כ לפי גרסא [זו] קרא דוגוי קדוש כולל כל ו' קצוות ונכון עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכא ע"ב ר' חייא מבעיא ליה ב' עניינים א' פי' קדש ומנ"ל שישראל אחוזים במקום הקדש ור' אבא אמר כי מציאות פי' הענין שפיר קאמרו ולענין מנ"ל שהם בסוד החכמ' הנק' קדש הוא מאו' קדש ישראל לה' ראשית הרי במלת ראשית ודאי חכמ' איקרי ראשית דכתיב ראשית חכמה והוא הכרח קדש בחכמ' ומשום דישראל אקרון קדש וגומר דהיינו שהם אחוזים בחו"ב בסוד נשמתם ומהם למטה בענין שהוא בשלימו דכולא בסוד השם כולו בענין שעולים אל הרחמים הגמורים ולכך אין להם חלק בדין כלל והטרפ' נטרפה מצד הדין שנאחז בה לכך אין ראוי שיש' יאכלו מקום הדין שהוא פגם למדות שכולם רחמים וז"ש דהא ישראל דאינון שלימין וגומר אלא ישפיעו דין זה לחצונים דהיינו לכלב שהוא למטה בטמאים הדין החצוף הקליפ' העזה מכל הקליפות.
זהר ב, דף קכא ע"ב כד אדכר נבלה וגומר הנבלה יש בה פגם יותר שהיא פגומה מיד ישראל בסכין פגומה כדמסיק לכך טענת היותם יש' קדושים יספיק לז"א כי עם קדוש אתה וזה טעם מספיק לאסור לך הנבלה שטומאתה מרובה ביד בני אדם שדוחה לחצונים אמנם הגר דהיינו גר תושב דהיינו שקבל ז' מצות תתננה ואכלה שהוא חצוני בצד מה ומין במינו אינו חוצץ. אמנם הטרפה נגעה בה ידי שמים דהיינו מצד הדין העליון שגזר כך או ליסורי הבעל חי בסוד הגלגול לזה צריך טעם יותר גבוה דהיינו ואנשי קדש מצד הרחמים העליונים כדפי' ועם היות שיש ג"כ נבלה בידי שמים סוף סוף סגיאין גוונין דנבלה ועיקרם בידי אדם וכשנמשך ע"י ישראל נבלה אין ראוי שיקרא קדש דהיינו מחכמ' אלא קדוש וז"ש אתה קדוש ולא קדש. ועכ"ז טענת היותך קדוש גורם שיאסר עליך מן הטעם שפי' והטעם שהבהמ' טהורה ונקיה וזה הפוגמה ומנבלה דוחה אותה אל החצונים יורד ממעלתו ואינו נק' קדש שאלו היה ממקום הקדש שהיא החכמה אין הדין נשפע ע"י ולא היה שליח לנבל הטהור שאם שם נשפעה סוד נשמה בגלגול וזה נבלה והאכילה לכלבים אוי לנפשו שדחה נפש והכל מצד הדין הקשה ולכך נק' קדוש לבד:
זהר ב, דף קכא ע"ב לי מבעי ליה וגומר והנה מלת לי היינו ליו"ד חכמה וזה אינו במדרגת קדוש אלא במדרגת קדש. תבואתה בה' היינו בינה ונקשרת בי' החכמה ולכך תהיון ליו"ד יאשמו לשון אשם אמנם או' כל אוכליו ירצה אפי' השוגגין כל אוכליו אם מזידין במיתה ושוגגין באשם וקרן וחומש כנודע. קדש יתיר לעילא מן קדוש הנה ר"ש פי' לעיל קדוש בשכינתא וקשה היאך אפשר להיות קדוש במ' שאינו אלא קדוש' ואפשר לומר דהיינו בעלי הת"ת הנשארים למטה במ' היינו אומרו הנשאר בציון והנותר. בירושלם הם אחוזים בשתי מדות בזכר ועומדים בנקבה קק"ק הוא כח"ב והם בחג"ת ולהכי קשיא לי' שהרי קק"ק הוא סוד קשר וייחוד העולה למעלה שלימו דכולא וא"כ היאך פי' שמלת קדוש למטה בשכינה הי' ראוי שנאמר קדש קדש קדש לייחד ולקדש בשלימות הכל כיון שקדש הוא מעולה למעלה מקדוש והיאך אנו גומרין קדושה שלימו דכולא ע"י שם שאינו שלימות דהיינו קדוש ופי' ר"ש שהן אמת קדוש כל אחד לעצמו הם בחג"ת בסוד וא"ו שבת"ת הכוללן אמנם כאשר הם נקשרים יחד דהיינו בסוד הבינ' אז נעשה סוד הקדש דהיינו בינה וז"ש כד מתחבראן כולהו ג"פ קדוש שהם חג"ת נעשית הבינ' בית על גביהן והיא בית ממש ב' ג' ווי"ן כזה # ונשאר קדש בלא וא"ו כי הקדש מקור לקדוש בגין כך קדש הוא כללא דכולא שאין הבינה מעצמ' נק' קדש אלא בסוד כללות ג"פ קדוש סוד ג' קוי האצילות ואפי' הראשונות נכללות בה והיינו כללא דכולא אתכליל ביה. וכן יש' כד אתכללו בהו מהימנותא שלימתא שהם כללות נר"ן דאצילות סוד בינה ת"ת מ' כלל הכל לכך הם נק' קדש ולא יקראו קדש על שם מעלה א' מן המעלות אלא בקיבוץ כל המעלות ששם קדש מקבץ הקודמות עם כל המעלו' קדוש גוי קדוש הכל יחד אנשי קדש
זהר ב, דף קכא ע"ב תאני ר' אלעזר וגומר מהו ואנשי ולבתר קדש אם הענין כפשוטו שיש' קדש היה לו לומר וקדש תהיו לי כי לא יתיישב מלת אנשי המורה שהם אנשים עם קדש המורה שהם בקדושת מלאך. אלא ואנשי קדש ודאי וגומר ירצה אין המדבר החכמ' או הבינ' אלא הת"ת כדמסיק ויאמר ואנשי קדש דהיינו שתהיו לי מבני העליה מבני הבינ' הקדש העליון ובזה נהיה אחים ורעים שגם הת"ת מתקדש משם ולזה לא אמר וקדש תהיו אלא אנשים מאותו הקדש וכדמסיק. לא נפקו ישראל לחירו וגומר עם היות שנעשו המכות מכח הדין עכ"ז החירות לא היה אלא מסטרא דיובלא השפעת הבינ' למט' לחירותן והיינו או' מסטרא דיובלא לא יובלא ממש מפני שהיו שקועים בבור הגלות והקליפות ואחר שיצאו מהקליפות קדשם ונטלם לעצמו וז"ש בתר דנפקו לחירו נקיט לון האי יובלא בגדפוי ואז נקר' גוברין דיליה והיינו שנק' אנשי קדש והת"ת קאמר אנשי קדש תהיו לי לאחים שאני מחשיב אתכם אנשים מההוא קדש לעצמי להיות באחוה עמכם וז"ש וקב"ה אמר דא היינו הת"ת שאלמלא היא הבינה לא היה אומר אלא ואתם תהיו לי לבד. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכא ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. דהוא דינא חציפא וגומר זה יובן במ"ש לעיל פ' בשלח דף ס"ה ריש ע"א כי מבין שור וחמור יוצא כלב. וכבר כתבתי כי חמור ושור הם הקליפות דכר ונוקבא. והם בסוד פרע' ובכור השפח'. והכלב הוא בכור בהמה כמ"ש פ' בא דף ל"ח ע"א וכנזכר פ' בלק ר"ז ע"א שור וחמור. דהא נבל' מסטרא דישראל וגומר נלע"ד כי הוא סוד הגלגול וז"א דהא נביל' מסטר' דישראל אתעביד ולא פסיל האי אלא ישראל כלומר שחטא במעשיו ולכן יותר חמור' איסור טריפה מאיסור נביל'. א"ל ריקא מי כתיב וגומר תחלה דחה אותו וא"ל דלא כתיב טריפ' אלא טרף והוא דבר אחד. ואח"כ השיב לו כפי דבריו ואמר לו דאפי' אי תרוייהו שוין וכולא חד עכ"ז אין קושיא כלל כי ביאור הכתוב הוא שדין ומצות הטריפ' לא ניתנה אלא לישראל ולא לגוים כמו שביאר הטעם עכ"ל:
זהר ב, דף קכא ע"ב והרא"ג ז"ל כ' א"ר חייא הא דתנינן ואנשי קודש תהיון לי מנל"ן. ה"ג ופי' הא דתנינן ואנשי קודש וגומר שנק' קדש מצד החכמ' מנל"ן שקדש היא מצד החכמ' ותירץ דכתיב קדש ישראל לי"י ראשית וכתיב ראשית חכמ' הרי בהדיא קדש שהיא בחכמ' ואפשר נמי מנ"ל פי' מנ"ל שנתקיים בהם ושזכו לכך. א"ל הא ר' יוסי וכולהו חבריא דהיינו ר' יהוד' ור' יצחק כנזכר שפיר קא אמרו והכי הוא. מצד הסברא שכן כל הייעודים שיצאו מפיו ית' כלם נתקיימו בישראל וזה ג"כ בכללם אמנם מנ"ל מקראי דכתיב קדש ישראל לי"י ראשית ודאי חכמה איקרי ראשית. וז"ש ומשום וגומר. ה"ג ומשום דישראל איקרון קדש בשלימו. לא יינקון מסטרא דדינא קשיא. לפי שהם אחוזים בסוד החכמ' העליונ' שהם בזה בתכלית השלימות בסוד הרחמים הפשוטים אינו ראוי שיאכלו בשר בשדה טריפ' בהמה ששלטה עלי' דינא קשיא מצד טורפי טרף אלא לכלב תשליכון אותו. שהוא דינא חציפא ותקיפא כמוהו:
זהר ב, דף קכא ע"ב מסטרא דישראל אתעביד מצד קלקול שחיטתו ולא ע"י טורפי טרף. וסגיאין גוונין כלומר לא שללתי לך שיש ג"כ נבילות שלא מיד ישראל.
זהר ב, דף קכא ע"ב התם לעילא לעילא. פי' התם דקאמר קדש היא לעילא לעילא בחכמ'. והכא דקאמר.
זהר ב, דף קכא ע"ב כי עם קדוש אתה לי"י אלהיך. היא שכינת' הנק' אלהיך בכינוי. ה"ג בכאן קדוש ולעילא כתיב קדש ישראל לי"י ראשית תבואתה בה"א כלומר ראשית תבואות י"י דהיינו שרשי ההויו"ת כלם שהם בבינה שהיא ראשונה שבשם הם משורשים בחכמה והיא ראשית אליהם ואפשר דס"ל לר"ש דקדש כולל חכמה ובינה כדלעיל והכריח כן מדכתיב תבואתה בה"א לרמוז שהקדש זה כולל שניהם:
זהר ב, דף קכא ע"ב וע"ד ואנשי קדש תהיון לי ודאי פי' ואנשי חכמה ובינה ואפשר דממלת לי נמי קא דייק קדש חכמה לי בינה כנזכר בסוף פ' בא אל פרע' בסוד כי לי בני ישראל עבדים וגומר. מאי קא מיירי. מאי קשר יש לעונש זה שיאשמו לשם קדש שנק' בו. הא כתיב ק' ק' ק' יי' צבאות ודא שלימו דכלהו. שהם חג"ת כנזכר בפ' בשלח דף נ"ב ובפ' אמור בר"מ צ"ג. ריקא. פי' ריק (בכ"י כ' וכל) [וקל] הדעת וי"ס דגרסי דיקא. כלומר דוק דהכא כתיב טרף ולאו טרף לחוד וטריפ' לחוד:
זהר ב, דף קכא ע"ב מהו ואנשי ולבתר קדש. היל"ל קדושים תהיון לי או קדש תהיון לי ותירץ:
זהר ב, דף קכא ע"ב קודם אנשי קדש ולא קדש ממש אמנם אח"כ קדש ישראל הם ממש קדש עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכב ע"א קדש ולא אנשי קדש יר' שיש מעלה על זו דהיינו שזוכים למעלת נשמ' מחכמ' שאז הם ממש קדש ולא אנשי קדש שזו מעלה עליונה למעלה ובגין דאינון קדש וגו' כלומר עתה עונשו סגיא והטעם שהשם לבוש לדבר הנק' בשם ולזה כפי שיעור הענין כך עונשו והשם הרע הוא מהחצונים והמכנ' שם רע ח"ו כאלו משליט הרע ומלביש הקדש ברע ומשליט הרע אפי' במדרגות העליונות ולכך עונשו גדול. מרעין וגומר שהנחש מתחזק בלשון הרע ומביא פורעניות לעולם א"כ נצור לשונך מרע שלא ישלוט על ידך: אתפס במה דלית ביה כי הוא מנכ' חובותיו ונכתבים עליו ואח"כ נתפס עליהם ונמצא נתפס על מה שאין בו. דמות כמראה אדם. המ' דמות קצת לת"ת הנק' אדם. כתפוח ולא וגומר שאין המשל בכל ענין התפוח אלא דוקא בסוד הגוונים שהת"ת יש בו ג' גוונין מש"כ בשאר הספירות שאין בהם אלא גוון א' לכל א' אמנם בריח וטעם דהיינו מצד הבינ' והחכמ' כל הספי' הם נאחזות בטעם וריח:
זהר ב, דף קכב ע"א תאנא א"ר יוסי מאי קא חמא וגומר הענין כי שבת ודינים דרך כלל במרה אפקוד אבל דרך פרט לא נצטוו אלא מסיני ואחר שכבר היה להם הדינים במרה א"כ מה חמא קב"ה למיהב דינין לישראל בתר עשר אמירן היה לו לצוותם על מצות אחרות שלא היו להם כלל כל עיקר. מסטרא דגבורה כאו' אש דת למו שלא היתה הגבור' נכללת בימין ונודע שהגבורה והדין מהם נובע המחלוקת והקטט' מצד החצונים שהם אחוזים בה לכך צריכים להשלים כדי לתקן לזה הקדים להם רפואה בדיינים שהם משלימים הקטטות. בגין דאורייתא וגומר שלא ניתנה באש אלא להיות הדין גדר לה ושמירה מהדין התובע עלבונה ומצד היות הדין גורם הקטטה נתקן הדינים בענין שתהי' שמורה מכל צד.
זהר ב, דף קכב ע"א א"ר יצחק לית עלמא מ' וכל אשר למט' ממנה אלא על דינ' כאו' אף שהוא הדין הנעש' למט' שעל ידו בני אדם פורשים מן העבירות ומתקרבין לעבודה תכון תבל בל תמוט שאם לא כן היה מתמוטט וז"ש דאלמלא דינא המקרב בני אדם לעבודה לא מתקיימא עלמא. ובג"כ עלמא בדינא אתברי' ואתקיי'. שאלמלא לא הית' בריאתו בדין לא היה יצה"ר בעולם ולא היו בו צדיקים שהם מכניעים אותו ובזכות' העול' מתקיים.
זהר ב, דף קכב ע"א דמיה ממש יהיב לאחרא ממונו שהוא דין אחר אכילה ושתיה ואין הורא' הגונה לשתויי יין דינו לבקר היינו חסד והיין והאכילה מן השמאל שהוא מצד יצה"ר ולכך לבוקר משפט ת"ת בצד החסד והיינו אני ה' עוש' חסד ומשפט וכשהם נקשרים יחד אלו מיד המ' נעשית צדקה:
זהר ב, דף קכב ע"א תניא א"ר יהוד' מאן וגומר משקר וגומר מאן דמשקר בדינא בכל מיני שקר אם לעוות אם לענות אם לקלקול וכל כיוצא. משקר בתיקוני מלכא הם הנטיעות העליונות והם חסד משפט וצדקהמה שהדין מתוקן למט' מתתקנות מדות אלו למעלה וז"ש כי באלה חפצתי יחוד אלו המדות הם חפצי והשפעת רצוני ועם היותם ג' מדות חסד משפט וצדקה וכולא האי בהאי תליא כשעושה הדין בצדק דהיינו צדק ומשפט מיד החסר מתפשט בהם וצדק נעשית צדק' ומתהפכת מדין לחסד כשיש דין למטה אין דין למעלה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכב ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. א"ר יצחק כתיב כתפוח וגומר זה יובן ממ"ש פ' ויקהל דף רי"ז סוף ע"א כי זה נאמר על כסא עילאה בינה שהיא דמות כמראה אדם שהוא חכמ' וגם ביאר שם כי בכלל או' כמראה חוזר לרזין דחכמת' דסלקן מתתא וגומר וזהו כמרא' אדם ולא אדם או אפשר והוא יותר נכון מ"ש בתיקונים דף ריש ע"ב כי יחזקאל לא ראה רק אותם י"ס שהם נק' חותם דשעוה ולזה בכל דבריו נאמר כ"ף הדמיון מראה דמות כבוד ה' ולא כבוד ה' עצמו וכן כמראה הקשת כמראה אש כמראה חשמל כמרא' אדם. והנה כי יחזקאל לא ראה אדם עצמו שהוא האצילות רק חותם שעוה וזה אמר כמראה ולא מרא' ממש של האדם. האמנם בפ' כתפוח לא שייך האי פי' כי הלא אינן דברי נביא רק דברי שכינ' בעצמ' א"כ או' כתפוח בכ"ף הדמיון הענין הוא באופן אחר וביארנוהו בפ' האזינו דף רפ"ז ע"א כי תפוח הוא כינוי לבינה. אמנם דרך שאלה נק' ג"כ ת"ת תפוח להיותו גם הוא כולל ג' גווני התפוח והנה אלו הם דברי השכינ' עם דודה ת"ת כמ"ש כן דודי וגומר ולכ"א כתפוח ולא תפוח. אלא לבקר עד לא ייכלון וגומר ונלע"ד כי הדינים מצד הגבורה והבקר מצד החסד ולכן צריך לשתפם ולדון קודם אכילה. עכ"ל:
זהר ב, דף קכב ע"א והרא"ג ז"ל כ' נחתין לי' לגיהנם. אפי' שלא עשה שום עון כדי שיכנס לגיהנם אלא שקרא לחברו רשע נחתין ליה לגיהנם הרי דאתפס במה דלית בי'. ונחתין ליה לעלעוי אפשר שרצה לפרש מה שארז"ל יורד עמו עד לחייו כלומר עד ללחייו דהיינו לסטרו על לחייו. א"נ מדלא אקדמה קודם לנחתין ליה לגיהנם אפשר ששם בגיהנם מכים אותו על לחייו. כתפוח דמתפרשא בגוונוי. פי' שיש בו כמה גוונים כך הת"ת הוא בעל הנהגות משונות שכן הוא בעל ו' קצוות וז"ש ובגוונין אתאחד מלה. כלומר כל המציאות כולו תלוי בגוונין כי יש יום שמתנהג בהנהגת החסד ויש יום בגבורה וביום עצמו יש שעת רחמים ויש דין וכן בשבתות וחדשים ושנים כנזכר בפ' אחרי מות דף נ"ח: תניא א"ר יהודה מאן דמשקר בדינא. להצדיק רשע ולהרשיע צדיק למטה. משקר בתיקוני מלכא. למעלה שהם שרשם שהתחתון תלוי בעליון והפוגם בתחתון פוגם בעליון וז"ש. וכולא האי בהאי תליא. והנה המלך הוא הת"ת והוא מתתקן ומתפשט בג' מדות והם חג"ת דהיינו חסד משפט וצדקה היינו סוד יה"ו שאלו הם כלל ההנהגות וכולם מתגלים ונפעלים ע"י המלכות. ר' יוסי פליג ואמר שח"ו אין אדם משקר ופוגם בתיקוני מלכא שאין פגם זה מגיע עדיו אלא בתיקוני הכסא שהיא הבריא'. דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך וכתיב והוכן בחסד כסא. ועל אלו כתיב כי אני י"י עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ. וז"ש. אילין אינון תיקוני כורסייא עכ"ל:
זהר ב, דף קכב ע"ב עיין בס' אור הגנוז בס"ד
זהר ב, דף קכב ע"ב והרא"ג ז"ל כ' תניא ברזא דרזין ה"ג בלא דל"ת וכן הוא בס"י ונכון הוא. ברזא דרזין הנה החכמ' הנעלמ' הזאת נדרשת לשני פנים. הא' דרישת הפסוקים ע"ד הספי' דרך כלל בסוד אדם דאצילות ג' ראשונות ראש ח"ג תרין דרועין ת"ת גוף נ"ה תרין ירכין ויסוד ומלכות המקבלת. ויש כמה מאמרים בזוהר וכמה קראי סובבים על נקודת מרכז זה. הב' היינו להבין מאמרי רז"ל ודרשות דקרא ע"ד האדרות שמחלקים הספי' לה' תמונות ה' מיני שיעור כתר עליון אריך אנפין. חכמ' אבא בינ' אימא. ת"ת ו"ק זעיר אנפין מלכות נוקבא דז"א. כנזכר באדרת האזינו. וההבדל שיש בין הפן השני לראשון כרחוק מזרח ממערב ומה גם בסוד התלבשות אריך באבא ואבא באי' ואימא בזעיר וזעיר בנוקבא כנזכר בכמ' מקומות. וכנגד שניהם אמר רזא דרזין. הפן הראשון הוא הרזין לדרוש התור' ע"ד כלל כנזכר ע"ד המקובלים הראשונים בצורת האילן. והפן השני הוא רזא דרזין דהיינו תוך התוך ועקר הסוד דרך פרט בדקדוק עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכג ע"ב בשעתא דאתתקנו דינין דלתתא הענין שהדינים למטה גורמין שישפיע היסוד למ'. והטעם כי השפעת המדה הזו תלויה בדינים העליונים מפני שהיא נאחזת בגבורה והיא בית דין תחתון בלי ספק ואם הדינין נעשו למטה הדינים למעלה הם שקטים ונחים וכל היחוד תלוי בהשקט הדין העליון שאין מונע הייחוד אלא הדין מפני שאם הדין מתעורר מיד משפיע למ' והמ' מיד תעורר החצוני' שלוחי הדיינים ודאי רצועה בישא לאלקאה וכשזו מתעוררת א"א שתתייחד שאלו הם גנאי לה ומטמאים המקדש א"כ נמצא שהכל תלוי בדין התחתון למט' שיהי' נתקן ולא יתקלקל בשום ענין ח"ו וז"ש בשעתא דאתתקנו דינין לתתא והטעם משום דכד דינין מתתקנן לתתא מתתקנן לעילא. אמנם כד דינין לא מתתקנן שאין מעמידין הדין למטה על מכונו כיון שאין דין למט' מיד יש דין למעלה שהבינה נובעת דינים וגבו' מתעורר' בדיניה ומיד משפיעים למלכות והיא משפעת לחצונים והרי פירוד בכמה מקומות כדמפרש ואזיל: ומכאן נלמד שבלי ספק כל תיקוני מלכא לעילא תליין בתיקוני הדיני' למט' וזה שאמר כביכול תיקוני מלכא על דינא דאסתלקו וגומר א"כ צדקו דברי הברייתא לעיל שאמר מאן דמשקר בדינא משקר בתיקוני מלכא ואז ההשפעה ממרורת פתנים וראש פתנים אכזר ואז ווי לעלמא דינקא מנייהו:
זהר ב, דף קכג ע"ב אבא גלי לון וגומר עם היות שגם באדר' נתבארו קצת ענייני הברייתא הזאת בארוכה עיקרם אינם אלא על דרך מה שפי' ר"ש בשעת פטירתו בפ' האזינו. ולזה נתרעם ר' אלעזר שסודו' אלו כבר היו מפורשים בארוכה מפי ר"ש ואפי' ר"ש לא מצא היתר לגלות' אלא בגין דלא ייעול בכסופא לעלמא דאתי א"כ מה תועלת לשנות ברייתא חדשה בדברים נסתרים השנויים להם. לזה אמר רבי אבא כי אות' הדברים כתובים מידו כצואת ר"ש שאמר ר' אבא יכתוב והוא מסרם לחברים ואיסור לא יש במשנתם דכתיב וידעתם כי אני ה' והיינו שידעו שיעור קומת ה' וחזרו ונשנו כדי שיהיו מסודרים ומשוגרים בפיהם וז"ש בגין דיתישבאן וגומר ועכ"ז שנו לא ישלשו וז"ש ומכאן ולהלאה וגומר ועוד שכל מה שהם שונים ר"ש מצל על ראשם וז"ש דהא עד כען וגומר וראיה שעדיין הוא קשור עמהם וחפץ ללמדם תורה ת"ח מחלומו זה י' הא אוליפנ' וגומר ביה אתקשרנא ומהתעוררותו אני מאיר בהלכה והעד כד נהירא לי וגומר דיוקניה ומה ענין זה אלא מצד שהאור הנקשר ממנו בי בעזרתי המחשבה הגשמית מצטיירת מהרוחני ומצטייר צורתו מפני התעוררת נפשו בשכלי:
זהר ב, דף קכג ע"ב ובכל אשר אמרתי אליכם וגומר כלומר דאגזימת ירצה מה שכתוב בתורה אלות הברית שהרי הגזמ' שהקב"ה עושה לישראל תשמרו שלא יבא עליכם ואמרתי אליכם היינו אלות הברית שאמר הקב"ה וכיוצא בזה נטורא דילי השכינה שהיא נק' שמירה ודוקא תשמרו על ידה ולא ע"י שום שליח ולזה שם אלהי"ם אחרים לא תזכירו שאין אתם צריכין שיתוף. ועבדתם וגומר כתרגומו ותפלחון וגומר והיינו תזכירו שאו' לו המתן לי בצד ע"ז וגומר. דנטיר אורחי אורייתא היינו מצות ואשתדל באורייתא היינו עסק התורה והם בסוד מצוה ותורה מ' ות"ת אבל אם תופס בא' מהם אינו משתדל בשם שאין פירוד אל המדות וכיון שאינו אוחז בשתיה' אינו אוחז בשום א' מהן. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכג ע"ב והרא"ג ז"ל כ'. לא מתיישבן ה"ג: א"ר אלעזר כל הני תיקונין וגומר וא"ת ולמ' ר' אלעזר לא עכב ע"י דר' יוסי תיכף בתחלת דבריו. וי"ל דר' אלעזר לא הוה ניחא לי' דגרסינהו אמנם אחר שהתחיל בהם לאו אורח ארעא לאפסוקייהו ובוודאי שגם הוא שמח בשמעו את הדברים האלהיים האלו ומ"מ גער בו כדי שלא יאמרו אותם פעם אחרת שאינו ראוי שהדברים הללו יאמרו בכל עת גם אין ראוי לדברים הללו שיאמר בפני ההמון פן יבואו לתת גשמות באלהות חליל'.
זהר ב, דף קכג ע"ב א"ל ר' אבא וגומר קשיא לי דר' אבא לא הי' בעל הדרש' הזאת כי אם ר' יוסי ולמ' השיב ר' אבא ואפשר דחסר בספרים סברת ר' אבא ואולי הוא הוא הדורש הדברים הללו עוד אפשר שר' אבא להיותו זקן שבכל' הפך בזכותו של ר' יוסי שדרש הדברים האל' ואולי לפי שרא' שנתכרכמו פניו מדבריו של ר' אלעזר לכך השיב ר' אבא בעדו וז"ש ההוא דאנא כתבנא מבוצינא חדישא אמינא לגבי חברייא דהא אינון ידעין וגומר. כלומר אחר שכל מה שאמר ר' יוסי הוא האמת והצדק לפי שכל מה ששמע מפי אמר ואני כתבתיו מפי בוצינא קדישא מה קפידא יש בהחזרת הדברים. ה"ג אמינא לגבי חברייא ול"ג כתבוהו. והא אצטריך למנדע כלומר ראוי הוא להחזיר הדברים שלא יושכחו וחיוב מוטל עלינו לדעת את י"י וז"ש בגין דאתיישבן מילין בלבנא. ונ"ל שהגירסא היא דיתיישבן ביו"ד ואם חרה לך כדי שלא יצא מפינו לפני ההמון לעתיד הא ליתא:
זהר ב, דף קכג ע"ב דמכאן והלאה סתימין מילין (כגוונא) [בגוון]. עד כען פי' אפי' עוד היום אחרי שנפטר מבינינו כל זמן שאנו עוסקים בדברי האדרא. אתעטר בא מג"ע מעוטר כמלך בעטרותיו בראש ויושב בגוון וכדמסיק ה"ג הוינא אחיד ביה ונשיק בידוי: כד נהירא לי שמעתא גרסי'.
זהר ב, דף קכג ע"ב חמינא דיוקני' דאתער קמאי. זהו מסקנת התנצלות שנתן ר' אבא לר' אלעזר על שעש' ר' יוסי כהוגן להעלות בזכרון תיקוני דמלכא קדישא שהרי כל זמן שמאיר להם ענין הסוד מתעורר להם דיוקניי של רשב"י ע"ה ואם הוא אמר שאינו ראוי ליאמר לא הי' ראוי לרשב"י ע"ה לאתערא דיוקני' קמאי אלא ודאי ניחא ליה וניחא לי': תשמורו מבעי לי' שאם פי' ובכל אשר אמרתי אליכם מוסב על המצות והחקים הל"ל תשמרו כמו תשמרו לעשות מאי תשמרו.
זהר ב, דף קכג ע"ב אלא תִשָמרֵוּ ודאי. כלומר שפיר קאמר קרא תשמרו וה"ק:
זהר ב, דף קכג ע"ב מאי אשר אמרתי אליכם כלומר דאגזימת לכון שכל העובר עליו נענש במיתות ב"ד ובקללות שבתורה תשמרו תהיו שמורים שלא יגע בכם רע כלל ונמצא שהפסוק הוא תשלום שכר וה"ק אם תקיימו כל המשפטים האמורים לעיל מתחלת הפרשה עד ששת ימים תעשה וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר שכרכם הוא שכל מה שאמרתי אליכם והגזמתי לעשות לכם תשמרו תהי' שמורים מהם. תשמרו מההיא שמירה. הוא פי' שני שתהיו שמורים מהשומר העליון המלכות שהיא להט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים וז"ש שמירה ונטירו דילי בלבד. כלומר ולא שומר אחר וזהו ושם אלהים אחרים לא תזכירו שישמרהו שבזה מייקר שמם ועושה ביניהם יחוד בין סמא"ל ולילי"ת וזהו לא תזכירו כמה דאוקימנא שכל זכור הוא בזכר ונמצא שסמא"ל מתייחד עם לילית שהיא השמיעה הרעה וזה נמי ולא ישמע על פיך מלשון וישמע שאול לא יתקבצו ויתייחדו על פיך בשביל מה שאתה מוציא מפיך שיהי' כח פלוני שומר לך. ויקיים בכו מה דכתיב גרסי':
זהר ב, דף קכג ע"ב ואית לאסתכלא בהו. מהו שמע עמי מאי ישראל אם תשמעו לי שהוא כפל שמע עמי בכמה אתרין וגומר בכמה אתרין אזהרת אורייתא תורה וזהו ואעידה בך כמ"ש העידותי בכם וגו'.
זהר ב, דף קכג ע"ב בכמה אתרין קב"ה אזהיר. בנביאים וכתובים שנאמרו ברוח הקודש ובתור' שבע"פ וזהו ישראל אם תשמע לי דהיינו דברי הנביאים ותורה שבע"פ עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכד ע"א דתנינן אורייתא כולה שאין ממנה יוצא משמו כלל אפי' פסוק ותמנע: וכן כל המתבאר והמתפרש בתורה שבע"פ או מה שאדם עוסק להבין פסוק א' ומקש' ומתרץ הכל עסק שם השם וז"ש ומאן דמשתדל באורייתא והטעם בגין דאורייתא כלא שמא חד וגומר הנה אם היה ענין התורה מציאות שם אדנ"י לבוש לשם הוי"ה או כינוי לשם אדנ"י שהוא היכל ליהו"ה היה אפשר שהעוסק בתורה לא יהיה כאלו עוסק בשם הוי"ה ממש אבל אינו אלא אורייתא כולה שמא חד קדישא הוא שמא וגומר א"כ הוא בשם הוי"ה ממש שאינה מתרחקת ממנו כלל. וכול' שמא חד ושאר השמות לבושים לו א"כ התורה שהיא שם א' הוא השם העצמי וז"ש הוא שמא עילאה דהיינו שם יהו"ה שמא דכליל כל שמהן שכל השמות ענפים לו והוא נשמה להם. ומאן דגרע את חד מיניה כי אותיותי' במספר במשקל כחשבון אורות שבשם העליון ומי שגורע אות א' ח"ו פגם בה ענף א' ולזה עביד פגימותא בשמא קדישא. וכיוצא המוסיף באותיותיה מביא אות זרה ומכניס' בין האותיות א"כ היינו אלהים אחרים מה שאינו מכלל השם והיינו דקאמר תאנא ושם אלהי"ם וגומר וכיוצא ליגרע כי תיבה זו שהיא ראויה להיות מלאה וכתב' חסרה אינו מן השם שזרה היא לגבי השם:
זהר ב, דף קכד ע"א ספרי אחריני וגו' כי החכמות החיצוניו' אינה ספרי תור' הם חוץ מהתור' הם חוץ מהקדוש'. ולזה דקדק שאמר דלא מסטרא דאורייתא שהן אמת אם נוגעים קצת אל התור' כגון ספרי רפואה שהם נוגעין לקיום העולם וכיוצא מהספרים שהם צורכי העולם צד תור' יש בהם אמנם ספרי הבל וסיפורי מעשיות וכמה עניינים דברי בדאות וכיוצא הכל שם אלהי"ם אחרים נק'. ולמילף מנייהו טעמי לענייני העולם כ"ש להיות התור' למדה מהם שנמצא ח"ו משליט עבד על רבו:
זהר ב, דף קכד ע"א מאן דלא נטיר הני היינו שהחג בסוד החסד תלוי בשם הוי"ה וכיון דלא נטיר ממש כאלו מזכיר שם אלהי"ם כיון שאינו נכלל בשם הוי"ה וכל דבר שהוא חוץ מן השם נק' אלהים אחרים וז"ש משום דביה אחידא מלה וכן בכל שאר זמנין וגומר שהם פסח חסד. עצרת ת"ת. סוכות גבורה. ר"ח חנוכה פורים נה"י. שמיני חג העצרת מ'. י"ה בינ'. שבת כולל הכל יחד. שלש פעמים בשנה הם כלל הכל שהם חסד דין ורחמים והיינו דבהו תליא מהימנותא. זכורך אות ברית יסוד הרשום בזכרות מבועא דנחלא להמשיך מהיסוד למלכות ויסוד מושך מהבינ'. אשר נתן לך באות ברית שבך. האדון מ' ופניו יסוד. טפסאן בקוטרייהו דומין בקשריהם כקשרי אומה ידועה. אתכנעו שנאיהון שהם מעבירים הערלה ויריתו אחסנתהון שא"י אינה ירושה אלא לצדיק דהיינו המהול שהמ' אינה ירוש' אלא לצדיק יסוד עולם עקר דיורין דהיינו גירושי החצונים כנגד המיל' וכריתת הערלה ואתיב דיורין דהיינו אחיזת הקדושים ויחודם בקדוש' והיינו כנגד הפריע' יראה כל זכורך יסוד ויתגלה אל פני האדון מ' שכינ' וכדי לגלות היסוד בה היה סוד שלש רגלים דהיינו לייחדה בג' אבות ביסוד הכל מכל כל מצד ג' אבות. האדון כמה דכתיב כי הנה האדון וגומר מסעף פורה במערצה וגומר היינו מעקר דיורין ואתי' דיורין דכתיב ויצא חוטר מגזע ישי וגו' מעקר מצד המילה ואתיב מצד הפריע' והיינו דין ורחמים וכולא חד מדה אחת מדת המ' עושה זאת. ור' יצחק פליג ואמר אית אדון ואית אדון שהם שתי מדות הת"ת הנק' אדון דהיינו האדון ה' מפרש קרא דאדון זה דהיינו ה' צבאות בת"ת ולא במ' שהיא נק' אדון כאו' ארון הברית אדון כלהארץ וכולא בחד תליא ביסוד שהוא נק' דבר האיש אדוני הארץ ועל ידו נק' הת"ת אדון והמ' אדון. ור' יהוד' פי' אדון סתם במ' כדפי' והשתא אתא לפרושי פני האדון מאן נינהו הני פנים והיינו או' אדוני הוא לשון רבים מפני שהיא בעלת י"ב פנים דהיינו אל"ף וגומר י"ב אותיות המילוי י"ב אורות ההוא דאיקרי כמא דאיהי כתיב ולשון רבים אדנ"י מור' שנק' בכל י"ב פנים אלו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכד ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. וסמיך ליה את חג המצות תשמור פי' כי לכך נסמך את חג המצות לפ' ושם אלהי"ם אחרים וגו' ללמד כי המקיים חג המצות כאלו מקיים מצות ושם אלהי"ם אחרים וגומר וכל המבטלה כאלו עובד ע"ז כי כבר ידעת כי חג המצות היא המ' הנק' אלהים וזה שמקיים אותה מודה באלהי"ם קדישא וכופר באלהים אחרים. ולז"א כי היא הדין בשאר זמנין וחגין כי הנה כל החגין הם במ'. בגין דנטיל ברכתא ממבועא דנחלא וגו' פי' כי היסוד נק' אדון וסוד הענין כי המ' נק' אדוני והיסוד נק' אדון כנזכר פ' וירא דף צ"ט ע"ב בס"ת. וז"א בגין דנטיל ברכאן ממבועא דנחלא וגו'. ר' יהוד' אמר האדון כמה דכתיב וגומר ביאר כי בפ' זה נרמזו שניהם כי כבר ידעת כי בהיותו דיין נק' אדון כנודע כי אדנ"י בהיפוך הוי דינא וכנזכר פ' פנחס דף רנ"ז ע"ב דכד אתלבנו עילת העלות בדינא איקרי אדנ"י וכן היסוד כד עקר דיורין איקרי אדון הפועל דין וכמ"ש לעיל כי היסוד נק' אדון וכשהוא אתיב דיורין ומקיימן נק' ה' צבאות מסגי חיילין ומקיימן וזה אמר האדון ה' צבאות כי הוא הפועל דין ורחמים להורות כי הוא הכל אחדות א'. ור' יצחק ביאר כי גם המ' נקרא אדו"ן לפעמים וא"כ מ"ש האדון ה' צבאות יהיה המ' והיסוד. או ירצה כי אעפ"י דאית אדון ואית אדון עכ"ז כלא בחד תליא ואין נק' בשם הזה כי אם המ' לבדה. ור' יהודה חזר להכריח סברתו ואמר כי כשהוא אדנ"י אז הוא המ' ולכן אמר אדנ"י אל"ף דל"ת להורות כי הם י"ב אותיות והם סוד י"ב מזלות דדינ' קשיא כנזכר בתיקונים הרמוזים במ' אבל אדון אינו אלא ביסוד ואח"כ חזר ר' יהוד' והכריח סברתו ואמר לזמנין עילאין איקרון בשמא דתתאין וגומר לומר כי אעפ"י שעיקר שם זה הוא במ' עכ"ז לזמנין מצינו בכמ' מקומות כי העילאין נק' בשמא דתתאין והכל כפי המקום כי הנה כאן נאמר האדון ה' בשמא עילאה נראה כי ה' הוא הנק' אדון וז"א האדון ה' בשמא עילא' הוי וגומר. עכ"ל:
זהר ב, דף קכד ע"א גליון דטפסאן בקיטרייהו מלשון מטפס ועולה שהוא לשון קפיצה. לקוטרא דאומלא פי' הערוך סולם העשוי לעלות בו והענין שהיו מקפצים בקשרם אל קשר מדרגת הסולם. עכל"ה:
זהר ב, דף קכד ע"א והרא"ג ז"ל כ' דאורייתא כלא שמא חד קדישא הוא. מבראשית עד לעיני כל ישראל הוא שם אחד קדוש עילאה על כל השמות והוא כולל כל השמות כלם כי כלם הם ענפין מסתעפין ממנו:
זהר ב, דף קכד ע"א לא תוסף על אורייתא. ה"ק ובכל אשר אמרתי אליכם דהיינו כל התור' כולה תשמרו מלעבור עליה ועוד אני מצוך ששם אלהים אחרים דהיינו תוספת (ומגערת) [ומגרעת] בתורה לא תזכירו והטעם כי בס"ת יש ששים רבוא אותיות כנגד ס' רבוא נשמותיהם של ישראל שהם כנגד ס' רבוא (אנפין) [ענפין] שבעץ החיים ואם יוסיפו עליהם אותו תוספות הוא תוספות מחוץ לקדוש' כי אין הקדושה מתפשטת כי אם בשיעור הזה וכן אם גורע במקום אותו חלל מקום הגרוע נכנס החצוני וזהו ושם אלהים אחרים לא תזכירו כנגד התוספת שאתה מזכיר בשעת קריאתך לא ישמע על פיך היינו כנגד הגרעון שנשמע החסר כפי התנועה שאתה מוצא מפיך והם היו בקיאים בזה. דביה אחידא מלה שכן מצה במלכות וכן בכל שאר זמנין וגומר שכן כתיב בתרי' שלש פעמים בשנה וכדמפרש ואזיל. דבהו תלי' מהימנותא סוד האצילות והוא רמוז בג' מועדים מצה מלכות ה' אחרונ' שבועות ת"ת ו' סוכות ה' ראשונ' שבשם סוכה הסוככת על הבנים כנזכר בתיקונים דף ב' והיו"ד לעולם היא מחוברת עם ה' בסוד אכלו רעים לא מתפרשין לעלמין. כל זכורך ממש היינו זכר מהול שמי שאינו מהול לא איקרי זכר סתם אלא ערל זכר כדכתיב וכל ערל זכר. ממבועא דנחלא יסוד. הה"ד כברכת י"י אלהיך הרי ברכה וכתיב אל פני האדון מלכות השם אשר ביסוד (הזה) [הוא] וז"ש. דמתמן מריקים וגומר:
זהר ב, דף קכד ע"א סימנא בקדמייתא בשעה שעליתם לרגל. דעאלנא לאתחזאה. כשנכנסנו לעזרה להראות את פני האדון. דטפסאן בקוטרייהו לקוטרא דאולמא. נ"א דכולמא פי' מורי זלה"ה שהיו דומים בקשירתם לקשרי מלבישי. איזו אומה שהיו מוכיח שהם גוים. כלא מברכים ברכת מזון. א"נ ברכת הזבח כמו שפסק הרמב"ם ז"ל: ובג"כ יראה כל זכורך אל פני האדון י"י ר' חייא ס"ל שהאדון י"י הוא היסוד דבר הלמד מענינו יראה כל זכורך ממש. ר' יהוד' אמר האדון מלכות כד"א כי הנה האדון י"י צבאות מסעף פוארה וכתיב בתרי' ויצא חוטר מגזע ישי הרי מעקר דיורין ומושיב דיורין עיין בילקוט תחלת ישעי' ונרא' שנפל טעות בספרים וצריך לגרוס לכן האדון י"י צבאות אביר ישראל הוי אנקם מצרי וכתיב בתרי' ואשיב' ידי עליך הרי עוקר השונאים ומושיב ישראל במקומם. ר' יצחק אמר אית אדון ת"ת ואית אדון מלכות. וכלא בחד תליא יסוד המייחדם שכן נאמר בו דבר האיש אדוני הארץ ואחר שהפסיק פי' ואמר האדון י"י ש"מ דלפרושי אתא שהוא על הת"ת כנזכר בפ' בראשית דף ט'. ר' יהוד' אמר אדנ"י אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד בא להכריח פירושו שהאדון הוא המלכות מדשם אדני דאיקרי קב"ה בו ככתבו אלף דלת וגומר ש"מ שהאדון שהוא. לשון דומה לאדנ"י שהוא במלכות שהרי שם הוי"ה שהוא בת"ת אינו נק' ככתבו ש"מ שהוא המלכות שהוא נרתקו המתלבש ומתרא' בו עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכד ע"ב ר' יוסי פליג אדר' יהוד' ואמ' מראות האלהים כתיב מראת אחת והיא מ' הנק' אלהים מרא' א' ונראות בה מראות הרב' דהיינו שם הוי"ה במילוי העולה עשר מראות וז"ש שלימו בכולא יו"ד ה"א וא"ו ה"א. והכריח פי' זה ולא פי' ר' יהוד' שפי' דהיינו אל"ף דל"ת וגומר ואמר מראות למאי אי אל"ף דל"ת וגומר כדפי' ר' יהוד' קשה האי איקרי ככתבו והוא בעצמו נראה והאי שם הוי"ה דקאמר לא איקרי ככתבו וראוי להיותו נראה במראות האלהי"ם א"כ ובגיני כך איקרי בהאי כשנאמר אדנ"י בל' רבים היינו מפני שם א' יו"ד ה"א וגומר הנראה בו ועל כך אמר מראו' אלהים המ' נק' לשון רבים ומראה בעצמו המראות כולם וא"כ מטעם זה יאמר האדון מ' האדון ה' צבאות ששם זה שבת"ת נראה בתוכו. ור' יהוד' אמר ששם הוי"ה כאומר האדון ה' אינו דוחק במ' דלזמנין עילאין וגומר והאדון ה' בשמא עילאה בת"ת הוא ולעולם במ' ואינו דוחק והא אוקמוה וגומר ובגוונין סגיאין ועכ"ז אין עליון ת"ת בלי תחתון ה' ולא תחתון בלי עליון וכולא חד והיינו שכל עשר שמות הם שם א' כולל מהכתר עד המ' לעלם כתר ולעלמי ח"ב עלמין ז"ס והכל שם לא"ס:
זהר ב, דף קכד ע"ב הנה אנכי וגומר אמרה כ"י יר' הפ' הזה יתבאר על ענין כ"י עם הת"ת ולזה יקשה מ"ט נשיקות שאין ייחוד גמור כייחוד האהבה שהוא קשר המ' עם הת"ת ע"י ב' זרועות א"כ יאהבני וגומר דבקותא דרוחא ברוחא הוא מציאות דקות המדות הנאצל מא"ס בפנימיות הספי' מיינא דאורייתא שיש' מעוררים בעסק התורה. ויין ישמח מהבינה שממנה השמחה כנודע. וד' חזקיה פי' מ' מיין יותר מיין וז"ש וע"ד כתיב טובים דודיך דהיינו קשר וחבור רוח ברוח ע"י נשיקיה מיין יותר מהשמחים משמחת היין דהיינו בינה עם היות עיקר שמחה בבינה עכ"ז עיקר יותר האהבה המתעוררות בנשיקה:
זהר ב, דף קכד ע"ב אמאי בכה אם התעוררות האהב' כ"כ דלא יכיל למסבל גדולה האהב' שאהב' עד שבכה מרוב אהבתה בה. אלא מאן דנשיק וגומר לא לבד נשיקה אלא נשיקה בחשק ואהבת הלב וכאשר הלב מסכים עם הפועל ומעשה הנשיק' יתפעלו הרוחות אמנם כאשר אין חשק אהבה אין הרוחות מתאחדות. רוחא ברוחא היינו נשמתין של ישראל בפנימות המדה לא בנגלה ממנה בכל אינון גווני בנגלה מהמד' ואח"כ בנסתר ממנ' והיינו בה' אלהיכם ולא אמר עם ה' אלהיכם אלא בה' אפי' במה שנסתר בתוכו בכל אינון גווני ולא מתפרשאן. וכיון שראה משה שום פרישותא ידע כיון שהבדל מה יש עיקר הכל נבדל ודאי שאותו הייחוד כולל הבחי' ולזה אמר אם אין פניך הולכים כדי שיחזור הייחוד למקומו.
זהר ב, דף קכד ע"ב ר' אבא אמר וגומר ראשית בכורי אדמתך תביא היינו הקדושי' שהם מתעלים אל המ' בסוד בתולות אחריה וגומר כנזכר פ' פקודי והיינו ראשית בכורי שהם נכללים תחתונים בעליונים עד שהם חוזרים אל ראשיתם ותחלתם ומשם נכנסים אל המ' והיינו ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך אמנם צריך הזהירות דהיינו הגד"י הקליפו' לא תבשל לא יכנס שם כלל דהיינו שעיר הנבדל ואין ראוי שינק מן הקדש חלב אמו שהיא המלכות.
זהר ב, דף קכד ע"ב והכא כתיב הנה אני וגומר דהיינו סוד ז' היכלי דמט"ט דהיינו סוד ראשית בכורי אדמתך כדפי'. אמר משה הא קבילנא לפי זה אין מוקדם ומאוחר בתורה ועם היות שתשובת מרע"ה בפ' כי תשא כאן ראוי' להכתב וכן דעת ר' אלעזר ופ' זו בפיוס הקב"ה עם ישראל שידחו הנהגה זו כדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכד ע"ב והרה"ו זלה"ה כתב. ולא ינקא סטרא דלבר וגומר והנה לא איקרי כ"י אם אלא לישראל לחודייהו דוקא אבל ג"כ כולהו אתו מכחה ובזמנא דשליט סטרא דמסאבא אז איקרי אמו דאינהו וינקא ההוא גדי מינה. ואפשר היינו יכולים לפ' כי גדי הוא קדושה רק שהוא הדינים קשים וע"ד מאן דנפיק נשמתיה בנשיקה וגומר אמרו בפ' תזריע כי כל הנשמות רואות השכינה בעת מיתתם כי לחשק ראותם אותה נפרדת מן הגוף ויוצאות ואם הם צדיקים מתדבקות בשכינה דיבוק גמור ונקשרות עמה בסוד נשיקה רוחא ברוחא אך הרשעים כצאת נשמתם מתעלמת מהם השכינה ונשארי' קרחים מכאן ומכאן וז"ש ברוחא דלא מתפרש מיניה וגומר לאפוקי כי הרשעים התחילו לראות אלא שנתפרשה. עכ"ל. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף קכד ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ומאן הוא. שעדיין אינו הכרח גמור כי אפשר שלת"ת יהיו לו שתי שמות הא' נק' ולא נכתב. והב' נכתב ולא נק' ולזה בא ר' יוסי והכריח כסברתו מקרא אחרינא דכתיב:
זהר ב, דף קכד ע"ב מראות אלהים מרא"ת כתיב חסר להורות שמלת מראת הוא אלהי"ם ע"ד שפי' במקום אחר מלאך האלהים מלאך דהוא אלהים. ומהו מראות כלומר כשהוא מלא היכא רמיזא ותירץ בשלימו דכלא יו"ד ה"א וגומר ומי שהוא המתראה במראות בעשר אותיות אלו אלהי"ם בינה שכן הבינה מתלבשת בתוך הזעיר ה"ג מראת (האי) [איהו] אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. כלומר מראת חסר רומז לאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. והראי' האי איקרי ככתבו זה של אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד איקרי ככתבו ואחר שכן הוא בוודאי שאין לו מעלה כ"כ כמו שם יו"ד ה"א וגומר שלא נק' ככתבו הלכך מראת חסר הוא באל"ף דל"ת וגומר ומראות מלא ביו"ד ה"א וגומר זה במלכות וזה בת"ת וז"ש: ועל כך מראת כתיב כלומר ע"ז שנק' ככתבו נכתב בתורה מראת חסר וא"ת השתא דכתיב בתרי' האדון י"י ע"כ מדשם הוי"ה בת"ת כנודע ג"כ תפרש שהאדון בת"ת לזה תירץ ר' יהודה ואמר אל תתמה על החפץ שאעפ"י שתראה שם הוי"ה סמוך לשם אדון כזה הכל הוא במלכות דלזימנין עילאין איקרון וגומר. וזהו דמסיק. האדון י"י (צבאות) בשמא עילא' הוא. כלומר הכא גלי חדא מינייהו דתתאין איקרון בשמא דעילאין: דבקותא דרוחא ברוחא כי כן הנשיקה פה אל פה ומתדבק רוחא ברוחא כנזכר בפ' תרומה דף קמ"ז: מאן דנפק נשמתיה בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא היינו ברוחא דשכינתא בסוד והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה כי חוזרת הנשמה אל הנופח כנזכר בפ' ויחי דף רי"ז וז"ש: ברוחא דלא מתפרש מיני': ה"ג לאתדבקא ריחא ברוחא דלא יתפרש דא מן דא: מיינא דאורייתא פי' מצד היין שהיא תושב"כ שכן תורה שבכתב הוא בת"ת: ר' חזקי' פליג ואמר מיין המשמח מצד הבינה דכתיב בה ויין ישמח וגומר. דהיינו לבב הת"ת וה"ק כי טובים דודיך מצד היין המשמח הנמשך לך מהבינ' ובהיותך ממשיך לי מאותו יין נגילה ונשמחה בך וז"ש מיין לחדוותא דלבא מיין דחדי לי' וגומר: ור' אבא אמר מה כתיב לעילא מן דא וגו' מאי קא מיירי. פי' מאי טעם לאיסור בישול גדי בחלב אמו. אלא דלא לערבא מלה תתאה דהיינו גדי שהיא רומז לקליפה בעילאה מלכות שלא יינק ממנה שהעוש' זאת גורם שהקליפה תינק משדי אמו הקדוש' מאן אמו דא כ"י דאתקרי אם כלומר אם הפסוק קראה למלכות אמו של גדי לאו הכי הוא דלא אתקרי כ"י אלא אם סתם אמנם שם אמו בכינוי ליתא וקרא על צד השאלה קאמר וכדלקמן דאי תימא כ"י אמו דסטרא דמסאבו לאו הכי וגו'. והכא כתיב וגומר אמר משה הא קבילנא בטחונא וגומר הכא הוא מסקנא דמלתא וענין קשר הפסוקים וה"ק לעיל אמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלא תגרום בבישול זה שהגדי הזה יינק מחלב האם ואם תעבור על הציווי אפרוש ואבדיל עצמי מללכת עמך אלא הנני שולח מלאך לפניך לכן כשבא משה ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ה"ק אף כי חטאו ישראל בעגל אחר שלא עברו על בישול בשר בחלב ולא נתנו מקום לגדי שיינק מחלב האם אינו ראוי שתשלח מלאך לפניהם אלא פניך ילכו לפניהם שכן אתה הבטחתם לא תבשל גדי בחלב אמו ואם תבשל אני שולח מלאך ועתה שלא עברו על זה קיים הבטחתך וז"ש הא קבילנא בטחונא ממך והפקדת על ענין מצות בישול גדי בחלב דהיינו בשר בחלב כנזכר. א"ר אלעזר מלה דא לא קאמר. קב"ה וגומר. ר' אלעזר לא דריש סמוכים אלא פי' הנה אנכי שולח מלאך הוא דבר נפרד. ולא קאמר לי' קב"ה אלא ברחימותא וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכה ע"א שפיר קאמרת לענין פ' כי תשא אבל לענין פ' זו באתר דא לא אמר וגומר מפני שלא הפקידם ביד מלאך מכל וכל אלא השגחתו עליהם וזה שליח בעלמא למלחמ' לשמרך וגומר והיינו הכא לא אשתכח פרישותא לישראל מקב"ה ע"י המלאך בזמנא דאמר שהיה מפקידם ע"י מלאך ומסתיר השגחתו. ואית דמתני איפכא שכאן בפ' משה הוא הבדל גדול דכתיב לשמרך בדרך ולהביאך השמר וגומר ובפ' כי תשא לא כתיב אלא ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי וגומר ועם היות שהכתובים מתיישבין הרבה לדרך זה קשה למה לא השיב משה כלל אם לא שיאמרו ששתק עד זמן שיבא עת הנסיעה ואח"כ כשחזר ואמר לו פעם שני' עם היות שאמר לו בקצרה יותר מזה ואמר אם אין פניך וסוף סוף הכל עולה לענין א' במציאות הענין וז"ש וכד יסתכלון מילי כולא שפיר וגומר. אי תימא דתרוייהו ירצה אי בעית אימא לפרש בשני הפנים לצד א' שלעולם הכא והכא מלאך המתין משה לעת הראוי לכך והיינו כפי' הקדמונים. אלא שהקדמונים סבירא להו דבפ' כי תשא לא היה מלאך לבדו כדפי'. אר"ש כלל כלל יר' לא לעצמו ולא שיהיה השכינה מתלבש בו אלא תהיה השכינה מופשטת ממנו מנהגת את יש' בחולקא דישראל וגו' ואין ראוי לייחס החצונים בשם בנים לשכינה ולא שכינה בשם אם להם מפני שהם נבדלים מן הקדש ואין לקב"ה חלק בתחתונים באומות אלא בישראל דכתיב כי חלק ה' עמו:
זהר ב, דף קכה ע"א שפיר קא אמרת. הקדמה אמיתית היא ההקדמה זו שאין ראוי שתקרא השכינ' אם לחצונים והאי דרבי אבא שפי' שהיא אם שפיר ועם היות שנראה לך דסתרן אהדדי לאו הכי אלא וכולא שפיר דא בדא תליא אם היא אם אל הקדושים אינה אם לחצונים ואם היא אם לחצונים אינה אם לקדושים שהם חלקם מובדלים נתלים זה בזה. והענין כדמפרש שהמ' היא על התחתונים ותחתונים נחלקים לחלק הקדושי' וחלק החצונים כמו שמ' למעלה אחוזה בימין ושמאל וז"ש אימא אתאחדא להו להשפיע התחתונים לעילא בספי' לסטרא דא וגומר ותרין אינון בחי' ההנהגה ולכך ימצאו למטה שני בחי' מנהון לימינא הקדושים לצורך ההנהגה הימינית ומלשון לשמאלא לצורך ההנהגה השמאלית ואלו ואלו תליין בהאי אם ולא תאמ' שגרעה מקדושתה מטעם זה אלא לעולם היא אימא קדישא ועם היות שהיא קדישא החצונים אתאחדן בה אמנם לא תמיד אלא בעת התגברות הגבורות וז"ש אימתי אתאחדן בה בשעתא דהאי אם וגומר דהיינו בשעת השפעת הגבורה המותרות והדינים אליה לתת חוזק ושליט' אל החצונים דהיינו ס"א ומיד החצונים מתגברין בדין גדיא שהוא סמא"ל הרוכב על הנחש ינקא מחלבא דאימא דהיינו מה שהיה ראוי להיות חלב דין הנמתק נהפך לדם שחור יניקה לגדי הדין החצוני ודינין מתערין לפעול בעול' ולזה כדי למתק הדינים ולא יהיה הדם נוטה למטה אלא נמתק בחלב והגדי מתרחק משם יש' קדמאין ואתיין בכורים ולזה קשר הענין לפ' ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי ע"י הבאת הבכורים תיקון לגדי שלא ירתח דיניו ויהפך הרחמים לדין דהיינו לא תבשל גדי וגומר והענין כי הבכורים הוא המשכת בכור החכמה ע"י ו"ק בית ה' אלהיך אל המ' וע"י המקירות האלו היא מתייחדת ודיניה נמתקין ולזה מזכיר תחלת השבתת החצונים ותגבורת הקדושים דהיינו ביעקב ולבן שהוא ישראל בכור ראשון ומשם ירשו ישראל דלא אתמסרן בידיה והיינו ראשית מצד החכמ' בכורי ישראל שהם מרכבה לו' קצוות תביא בית ה' אלהיך אל המ' ולזה לא תבשל גדי וגומר והכל תלוי בתיקון עליון כל זמן שהדין אינו גובר לא ינקה מלמטה דהא לא אסתאב מלמעלה דהא דינין מלמעלה אינם מתגברין. נוגשיו מעולל ירצה הנוגשים אותו הם אותם היונקים מן העוללים שהם מטטרו"ן וסנדלפו"ן ואלו הם החצונים שאין להם יניקה אלא בעוללים ונשים שהם אותם המתהפכי' פעמים לנשים דהיינו להט החרב המתהפכת. גדיא מקלסא גדי מקולס והיינו גדי החצוני שעיר עזים ודאי מקולס ודאי בכחות דינים שנכללים בו דהיינו קליפוי שהם שערו ואבריו ופרטי מרכבתו יסיעתא מסאבא עוד החצונים המשתלשלים כולם מלמעלה למטה כגון הנחש התחתון וכתותיו ס"מ ולילי"ת זכר ונקבה גדי וסיעתו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכה ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. אתא ר"ש אשכח להו וגומר סברת ר"ש
זהר ב, דף קכה ע"א כי הנה אנכי על כ"י קאמר הנק' המלאך הגואל וז"ש אדבר ולא אמר ידבר שהיא השכינ' ממש ולכן לא השיב משה עתה זולתי כשאמר ושלחתי שאז נאמר על מט"ט אמר אם אין פניך וגומר וא"ר יהודה וגומר אעפ"י שתאמר דתרוייהו מלאך עכ"ז אפשר לתרץ שלא מצא שעת הכושר עד נקרת הצור פ' כי תשא שאז היתה שעת רחמים אז השיב אם אין פניך וגומר. משם האר"י זלה"ה.
זהר ב, דף קכה ע"א ותרין אינון חדא לימינא וחדא לשמאלא וגומר הם סוד ב' שעירי יום הכפורים כנזכר בפ' אחרי מות דף ס' ע"ב. תאנא בסטרא דאימא תרין גרדיני וגומר ועיין שם ולכן שעיר א' לה' לימינא ושעיר א' לשמאלא הוא לעזאזל ועליו נאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ומאוחו העזאזל ינקי סטרא אחרא ולא מאימיה עצמה. תו אשכחן דכל מאן וגומר ג' חלוקות זו אף זו. תחלה אמר דאתחבר כחדא פי' כי נתבשל יחד ונתחבר. ואח"כ חידש יותר דאפילו נתחבר בשעה א' פי' בראש השעה אכל א' מהם ולאחר שעה אכל האחד ונמצא שנתחברו בשעה א'. ואח"כ חידש יותר דאפי' נתחבר בסעודה א'. פי' כי ששה שעות נק' סעודה א' כי אחר ו' שעות נתעכלה הסעודה ואוכל סעודה אחרת ואז מותר. אמנם בתוך ו' שעות זמן סעודה א' אסור לחברן יחד ובזה הוא זו אף זו. והנה מדברים [אלו] משמע דכיון שהם מתחברין יחד א"כ לא שנא בין אכל תחלה הבשר או אכל תחלה החלב כיון שהם מתחברין וזה יורה מ"ש דאתחברן כחדא והרוצה להשיב יוכל לומר אינו אלא כשאכל תחלה הבשר כדין הפוסקים והמחמיר יחוש לסברא ראשונ' נר' יותר. וביאור מקלסא בקלפוי ר"ל מזויין בקליפו' הטומאה כמו אין עושין גדי מקולס בליל פסחים פי' מזויין. עכ"ל:
זהר ב, דף קכה ע"א והרא"ג ז"ל כ' אמר אלעזר ברי שפיר קאמרת אבל ת"ח וגומר. בא וראה ענותנותו של רשב"י ע"ה שאע"פ שחלק עליו הקדים ואמר שפיר קא אמרת כלומר שפיר קאמרת (לא) [אולי צ"ל לו והוא כמו אם] הי' משמע כן מקראי. ומכאן ישמע חכם ויוסיף לקח המוסר שלא יסתור דברי חבירו אלא כל מה שיכול להפך בזכותו יהפך. לא אישתכח פרישותא מיני' דהאי מלאכי דקאמר הכא מדבר על המלכות ובהיות המלכות הולכת עמהם ליכא אפרשותא דהוא ושמיה חד. ואית דמתני איפכא. כסברת ר' אלעזר שמלאכי הנאמר כאן הוא על מטטרו"ן: וכד יסתכלון מלי כלא שפיר כי מטטרו"ן הוא משכן לשכינ' שכן נק' קן צפור קן לההוא צפור. אר"ש כלל דכלא משה לא בעא מלאכא וגומר כלומר בין לדידי בין לדידך ר' יהוד' משה לא בעא מלאכא וגומר. ומלאכי ומלאך יהי' מה שיהיה משה לא נתרצה לעולם במלאך כלל.
זהר ב, דף קכה ע"א דהא כתיב ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדנ"י ילך נא אדני בקרבנו ה"ג. ה"ג אמו מסט' דמסאבו וגומר: וכלא דא בדא תליא וגומר ואתאחדן בי'. ת"ח אמא אתאחדא להו לעילא היינו שתי הקליפו' המתאחזי' בה כסירכא זו שהיא סרוכה בריא' ובבחי' אחיזתם זאת נק' אמו ואפשר שהם קליפת ישמעאל והמסתעפי' ממנה לימין וקליפת עשו והמסתעפי' ממנה לשמאל. בשעתא דהאי אם ינקא מסטרא אחרא. היינו סוד השביל השמאל שביסוד שממנו נשפע למלכות מרירת הדינין א"נ סוד הגבורה העליונה כשיונקת ממנה המלכות בלי שירוף החסד עמה נק' סטרא אחרא וע"י הגבורות הנמשכים אליה בהכרח שיתנהג ויתפעל הדין ההוא ע"י החיצונים וז"ש: ומקדשא אסתאב כי אז החיצונים נמשכים וע ולים כדי לפעול פעולת הדינים למטה. וחויא תקיפא שארי לאתגלאה שמוציא ראש' מנוקבא דתהומא רבה אל סוד המדורין.
זהר ב, דף קכה ע"א וכל מאן דאתי מסטרא דא כלומר כל מי שנמשך מצד קליפת גדי זה ואוכלים בשר בחלב. כלא יהבין דוכתא למאן דלא אצטריך. דהיינו הקליפה שיתעורר בעולם. עמי נוגשיו מעולל הם שנים אנשים מרגלים מאללי ארעא משוטטים בעולם כדאיתא פ' אחרי מות דף ס' ע"ב ופ' תרומ' קמ"ח והם שתים בעליהן של שתים זונות וזהו נשים משלו בו דקאמר בסמוך:
זהר ב, דף קכה ע"א או בשעתא חדא או בסעודתא חדא מכאן סיוע לנוהגים שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעוד' אחת וראוי לחוש:
זהר ב, דף קכה ע"א אתחזי גדיא מקלסא בקלפוי. פי' הגדי הזה הוא מזרז עצמו וחוגר כלי זיינו דהיינו כל ענפיו הקליפות המסתעפים ממנו לגבי אינון דלעילא הם הקליפות שהם למעלה ממנו. לעוררם אל הדין וזהו וסייעתא מסאבא וגומר ולשון מקלסא הוא מלשון גדי מקולס עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכה ע"ב וגרים הנחש בעלייתו או האדם באכילתו לאתערא דינין בעלמא ע"י עבירה זו מתעורר הדין על העולם על כל העונות שעד עתה היה פה השטן חתום וסתום והוא גרם לפותחו באינון יומין כל מ' יום וטעם למספר מפני שהדין הקדוש' הכל תלוי בארבעים והסוד מ' יום שעמד מרע"ה בהר סיני והם מ' מאורות שבכסא העליון סוד כלל ג"ד וכנגדם מ' במלקות בחוץ ולזה צריך שמירה כל מ' יום לעבירה כי יש שליטה אל החצונים עליו ומנדים אותו בהיכלות ומתלבשת בבנו נשמה חצוניות שסוף יכנס אליהם ויצא מן הכלל ועכ"ז אם יתקן הבן יפשוט אותה הנשמ' הטמאה ממנו דלא גרע מהגר הנולד בטומאה ופושט החצונים ויורש הטובה ולז"א אוזפוה לשון לווי שהרי יש לו נשמה אלא מתלוה אליו עוד נשמ' טמאה להחטיאו ואם נפרש ל' הלואה יר' שדרך שאלה היא זו שאם יטהר עצמו יברח הנשמה ההיא ממנו. חסר א' לשון טמטום וסתימה מפני שהטומא' הנכנסת במעי' נכנס כעצם בגופו של אדם יותר משאר עבירות שהם ממנו ולחוץ בעינייהו וגומר העין בו כחות הדין ויש בני אדם שעין רעה נאחז בהם כנודע וחיות דורסות ממש הגדי הנז' תלוי בעינים שכל מה שרואים רוצים לטרוף ולהמית. ר' ייסא שארי כדעת ר' יוסי הגלילי כדאיתא בחולין בפ' כל הבשר ולכן ר' שמעון לא אסרו להדיא בכח אלא מדת חסידות כלומר עם היות שיראה לך שמותר מן הדין עכ"ז הוא פתח לחצונים:
זהר ב, דף קכה ע"ב ותשקו את הנזירים יין ירצה היין מותר והאדם הזיר עצמו ועשה לעצמו סייג ואתם פורצים הגדר וכן הוא ממש ענין משום סייג אסרוהו רוב ישראל ואין לפרוץ גדר. כל לאכללא כולא אפי' מה שאתה תעבת לך משום גדר וסייג. ב"ג בשר גבינה בב"ח גבינ' עם בשר והי' עושה זה להיות שולחנו שולחן המלך רמז לשולחן השר להאחיזו למעלה בסוד גדי בחלב אמו שפי' לעיל לגרום אחיז' לחצונים ולהחריב המקדש המעוז ולזה רמזו זה בסתימת דמתניתין בר מיכלן אחרנין שאפילו שיהיו מותרים כגון פירות היו משולחן השר הטמאה וראוי להזהר ומה גם מאכלות אסורות בענין שלא היה שם צד שלא יהיה צד חוץ. ולא שני צולמיה וגומר היינו הצלם הקדוש שמשתנה ממש כמו שהוא משנה המציאות העליון ומשליט שני הדינים כך ממש משנה הצלם שהרי הצלם אפילו בגוים הוא מצד הקדוש' ולכך אפי' הגוים ישתנה הצלם אשר להם מצד המאכל הזה והטעם שהמאכל הזה תלוי באדם העליון כדכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא כדפי' לעיל כ"ח מ"ה ונבוכדנצר אוהב חכמה היה שהוא רישא די דהבא דהיינו סוד הצלם והפני' ולזה היה מתדבק בסוד החכמ' החצונית כאו' וללמדם ספר ולשון כשדים והחליף פני אדם לפני בהמה חצוניות טמאה. וכל בעירא דאת וגומר הוא חשב לשנות דמות הכל ולכך היה מאכילם ב"ג בסוד צלם תועבה שלו לכך נהפוך הוא שישתנה הוא לדמות כל הבהמות ולא בזכר אלא בנקבה מושפעת. דצולמא דמאריהון וגו' עם היות שהגוים אינם בקיאים בזה עכ"ז אימת נשמה קדושה עליהם דלא גרעו מהבהמות עצמן שאימת הצלם קדוש עליהם כדכתיב ומוראכם וגומר: ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' מאן שכינתא מדלא כתיב עלה אלי נראה שהיה כאן עליה מחודשת א"כ האמירה היתה מהשכינה והעליה מן השכינה למעלה אל מדרגת הזכר מפני שעד עתה לא היתה אלא אל השכינה דכתיב ומשה עלה אל האלהים היא השכינה לבד ויקרא אליו הדבור מלמעלה והעליה. אל השכינה ועתה השכינ' אמר שיעל' עוד אל הת"ת למעל'
זהר ב, דף קכה ע"ב אמאי כל דא מה נתוסף עתה שעל' מש' מדרג' זו. לקיימא עמהון קיים דהיינו ברית שכרת הקב"ה עם ישראל בחורב נוסף על מה שהיה לו עם ישראל מיציאת מצרים מפני שלא פרעו ולא זכו במצרים אלא אל עולם הנקבה לבד והכא במרה אתפרעו ועאלו בברית קיימא דהיינו פריעה י' של יסוד ונכנסו בעולם הזכר והיינו או' בהאי אות קדישא דאתגליא בהו ומטעם זה בא כאן להוסיף ברית זה עליון עמהם להעלותו אל מדרגות עולם הזכר וכך מרע"ה עלה על ידם. על המזבח דהיינו היסוד שעל המזבח מ' כמו שענין על (המזבח) העם הוא לקשרם למעלה כך על המזבח לקשרם למעלה והיה משרע"ה שושבין לקשר את ישראל והשכינ' במדרגה עליונה עולם הזכר וזה שאמר והשתחויתם מרחוק בהיותכם עומדים בשכינה שהיא מרחוק בהבדל עדיין רחוקה מהת"ת. ונגש משה לבדו שהוא העולה למעלה כדי לקשר השכינ' ויש' שעמה הרחוקים למעלה וז"ש ואל משה אמר עלה אל ה' וז"ש ונגש משה לבדו אל ה' ואל השאר אמר והשתחויתם מרחוק מן השכינ' שהיא מרחוק עדיין והיינו דקאמר מהו מרחוק כד"א מרחוק ה' נראה לי ר"ל מהשכינ' שהיא מרחוק מן הת"ת ראיתי את ה' וכן כתיב ותתצב אחותו שהיא השכינ' מרחוק והיינו דמסיק תאני ר' אבא דקיימא סיהרא רחוקה בפגימותא ולכך היתה רחוקה מצד מה שפגמו הדורות הקדמונים ועתה היתה מתתקנת ע"י מרע"ה שהיה קושר את ישראל שהם הנשמות הטהורות שנטהרו במצרים בגלגול ושכינ' באה עמהם להקביל פני הזכר ומרע"ה הנטהר שלא פגם שהיה ש"ת הב"ל נטהר. היה ממש הסרסור מן השכינ' ובניה אל הזכר וביה זכו ישראל בחולקא קדישא וגזרו קיימא קדישא במרה היה ברית בשר עתה היה ברית קבלת העבודה כדי ליכנס אל עולם הזכר להקשר השכינ' עם בני' בבעלה דהיינו בקב"ה והסרסור לזה היה מרע"ה והיינו או' ואל משה אמר עלה אל ה' מ"ט אמרה ליה שכינתא אסתלק לעילא שתהיה בעולם הזכר שושבינן דהא אנא וישראל נשתתף כחדא בשלימותא על ידך מה דלא הוה וגומר שלא היה כל העשוי ומתוקן עד כאן אלא להקשר בשכינה וז"ש דהא אנא וישראל נשתתף כחדא ואיך אני והם צריכים אמצעי ואמנם תהיה אמצעי בינינו לבין הזכר להעלותינו אליו ולזה הברית היה עתה לישראל עם הת"ת ולשכינ' עם הת"ת ולזה חצי הדם על העם להיות לעם לה' וחצי הדם על השכינה להזדווג לת"ת כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה
זהר ב, דף קכה ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. ואל משה אמר וגומר כמה דכתיב ומשה עלה וגומר פי' כי השכינ' אמרה אל משה עלה אל ה' ת"ת ולזה לא אמר עלה אלי כי הם ב' דרגין והביא דוגמא זה מפסוק ומשה עלה וגומר כי הוא עלה תחלה אל האלהים שהיא המ' ואח"כ ויקרא אליו ה' שהוא הת"ת ולזה לא אמר ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו אלהים. וכמ"ש שם בפ' יתרו דף ע"ט ע"ב במ"ש ר' יוסי מכאן אמרו חברייא וגומר ע"ש ודוגמא אותו פ' ביאר כאן פסוק זה ונתן טעם אל עלייה זו עד הת"ת ואמר כי לפי דאתפרעו וכבר ידעת כי הפריעה בדכורא ולכן זכה עתה לעלות שם על ידיהם וכן מצינו כי כשחטאו בעגל ירד על ידיהם כמ"ש לך רד וגומר וז"א אמאי כל דא בגין דהא אתפרעו וגומר:
זהר ב, דף קכה ע"ב א"ר יצחק מאי דכתיב וגומר במזבח לא כתיב זה יובן במ"ש חצי הדם זרק על העם וחצי הדם זרק על המזבח והוא סוד כריתת ברית והענין כי בכאן לא היתה אלא פריעה והיא ביסוד ולכן חצי הדם זרק על העם וחצי הדם זרק על המזבח שהיא. ביסוד העומד על המ' הנק' מזבח וז"א על המזבח ול"א במזבח כי הפריעה אינה במ' אלא ביסוד ונתנו באגנות שהיא המ' אג"ן הסהר לחבר שלשתם יסוד ומ' וישראל וז"א אמרה לי' שכינתא אסתלק לעילא פי' ביסוד וכמ"ש עלה אל ה'. וזה בגין דהא אנא וישראל נשתרף וגומר וזהו וישם באגנות וגומר והוא במלכים ותקלס וגומר פי' שהיה מענה כל המלכים במשכב זכור וגם החיות כולם. היו מתקלסות בו במשכב זכור כנזכר במדרש. עכ"ל:
זהר ב, דף קכה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ר' ייסא שרי למיכל תרנגולא כו' דבחלב אמו כתיב יצא עוף שאין לו חלב אם כדאיתא במס' חולין. מיכלא דההוא רשע בשרא בחלבא. דכתיב פת ב"ג בשר גבינה: כמה דכתיב ומשה עלה אל האלהים. מסיפי' דקרא קא מוכח דכתיב ויקרא אליו י"י שאחר שעלה אל השכינ' קראו הוי"ה ת"ת שיעלה אליו. אמאי כל דא. שלא די שעלה למלכות אלא יותר למעלה. בגין דהא אתפרעו וגומר מילה היא במלכות ופריע' היא ביסוד וזהו חק ומשפט. חק מלכות: משפט. יסוד או ת"ת. במזבח לא כתיב שכן ההזאה אינה על [גגו] של המזבח אלא בקרנות או מחוט הסקרא ולמעלה או ממנו ולמט'. אלא על המזבח כלומר בשביל שנכנסו בברית שהוא המזבח העליון. כד"א מרחוק י"י נרא' לי. המלכות הנק' מרחוק וכתיב ותתצב אחותו מרחוק [אחותו] דמאן דתית כדאיתא בפ' שמות דף י"ב והכוונה שכבר זכו במתן תורה ליכנס במלכות וההשתחווייה היתה משם כלפי הת"ת למקום שעלה משה וזהו שמפרש. תאני ר' אבא דקיימא סיהרא בפגימותא מחטא א"ה שכל אותו עון היה במלכות כנזכר בפ' בראשית דף ל"ו ועמד הקלקול והפגם עד מתן תורה כנזכר בפ' נח דף ס"ג. וביה שעתא זכו ישראל וגומר ונתקן העולם עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכו ע"א וישם באגנות וגומר הנה בין השכינ' להקב"ה אין אמצעית מיד היא נקשרת לכך תחלה זרק על המזבח אמנם חצי הדם וישם באגנות בשכינה אגן הסהר ששם כללות ישראל נכללים כדי שעל ידה אח"כ יתקשרו ישראל בעולם הזכר וז"ש אח"כ ויקח משה את הדם ויזרוק על העם מהאגנות הנזכר שהם בחי' השכינ' שם יש' נכללים בכמה מדרגו' חסידים גבורים מארי תורה חוזים וגומר:
זהר ב, דף קכו ע"א ונגש משה לבדו וגומר זכאה וגומר אין המעלה הזאת למרע"ה בשביל ישראל שעתה כל א' זוכה בחלקו שכל א' וא' מחיצה בפני עצמו ועכ"ז ונגש משה לבדו זה זכותו דהוא בלחודוי זכה ולא תאמר שזה מפני גריעות האחרים אלא אפי' שהם נתעלו במעלות וז"ש זכו ישראל מה דלא זכו עד ההיא שעתא כי עתה צפו למעלה וז"ש אתקיימו בקיומא עילאה קדישא דהיינו שעלו לעולם הזכר וזהו בסוד מדרגות הנבואה ובגשמות שהוכן בברית זכו למיהוי בינייהו מקדשא שהיא השכינ' במראה גשמי ועכ"ז נוסף עליהם ע' זקנים נוסף עליהם נדב ואביהו נוסף עליהם אהרן נושף עליהם מרע"ה תוספת לא ישוער:
זהר ב, דף קכו ע"א דאתגליא עלייהו שכינתא שאין להם השגה יותר ועכ"ז מפני הייחוד קראת את שכינ' מיוחדת עם הת"ת אלהי ישראל והיא נק' בקשר זה אלהי ישר' תדע שאין לפרש את אלהי ישראל שניהם יחד שהרי כתיב והשתחויתם מרחוק שלא נתקרבו אלא בבחי' המ' רחוקה כדפי' לעיל אפי' הכי היא אלהי ישראל מצד עצמה. וז"ש ודא הוא מרחוק ואו' א"ת שלא לפרש שראו אל הת"ת דהא כתיב מרחוק כנזכר לז"א א"ת לאכללא מה די בגוה דהיינו שראו בשכינ' הספי' הנראות בתוכה ולפי זה אלהי ישראל היא השכינ' שע"י מתפשט אלהות הת"ת בעולם ולזה הקשה ר' יצחק דאי הכי מאי דכתיב היא החי' אשר ראיתי תחת אלהי ישראל חיה שתחת אלהי ישראל מאי ניהו ותירץ חיה זוטרתי דהיינו שיש למטה מהמ' חיה זוטרתי שהיא כסא למ' שהיא על נהר כבר והקשה וכי אית חיה זוטרתי שהרי החיה הזוטרתי היא הנהר מט"ט עצמו ותירץ אין אית חיה זוטרתי הכסא סוד הבריאה. וחיה עילאה אלהי ישראל מ' שעם הת"ת וחי' זוטרתי דזוטרתי שהוא נהר כבר מט"ט סוד היצירה וכאן קראו נהר כבר. וא"ת ולמה לא נפרש כפשט הכתוב ויראו את השכינה שהיא נקשרת עם הת"ת אלהי ישראל לז"א ויראו את אלהי ישראל דייקא כמה דאמינא שממש ראו את אלהי ישראל פי' המ' אלהי יש' נראה פשט הכתוב שראו אלהי ישראל א"כ צריכים אנו לפרשו בשכינה כדפי':
זהר ב, דף קכו ע"א ותחת רגליו וגומר היל"ל ותחת רגליו כספיר מאי כמעש' לבנת הספיר. ופי' דאהדר אל המקדש העתיד ליבנות דכ' ויסדתיך בספירים דהיינו אור עליון והיינו שהמקדש ההוא קרוי לבנת כמו שקרוי לבנון ואמר כמעש' ובבנין המקדש העתיד שהוא מספיר כאותו הרוחניות היה למטה והיינו מקום השכינ' נק' רגלים למט' ממנה ולכן המקדש יתייסד בהם להדום רגליו. לא שלח מכלל שהיו ראויים לשליחות יד אלא דסליק לון כדי שלא לערבב השמח' והיינו העון שלהם ויאכלו וישתו שזנו עיניהם וגומר והיינו לגנאי:
זהר ב, דף קכו ע"א ור' יוסי פליג ואמר מלה דא לשבחא להרבות מעלות השגתם ועכ"ז נהנו וסבלו כאלו אכלין ולא שלח ידו ירצה שלא הוזקו שרשות הי' להם לכל השגה שירצו ויוכלו לסבול שהותר' רצוע' למעלות הנבוא' באותה שעה:
זהר ב, דף קכו ע"א ור' יהודה הוסיף על זה שזכו שלא נחלש חומרם אלא נזדכך בהשגה וז"ש אכילה ודאית וגומר והכא אתבשרו לעילא ונעש' גופם כמלאכים עליונים ועם היות שנתחייבו אח"כ עון חדש היה וז"ש אי לאו דסטו אורחייהו וגומר:
זהר ב, דף קכו ע"א ור' אלעזר סבירא ליה הכי שהחומר נזדכך וניתן רשות להשיג ולהסתכל וזה אפי' לכל ישראל וז"ש ואפי' ישראל באותה שעה וגומר והמעלה העתיד' גדולה מזו והיינו עין בעין העין השכלי יהיה מלובש בעין החומרי וישיג ולא יערבב החומר כלל א"כ אין עונש כדמסיק ואזיל וזה שאמ' אתכשרו מצד חומרם ואתקשר בהו שכינתא הרי מעלת השכינ' על ישראל מצד זכות החומר ודא קיימא היינו עלייתם אל הברית ולמעלה מהברית ת"ת תור' בענין שנקשרו בג' מעלו' השכינ' והברית יסוד והת"ת כלא בחד זמנא ועם היות שנכתב זה בענין הברית בפ' זו שנרא' שהיה ענין לעצמו אינו ששעת מתן תורה הי' הכל יחד ועלו אל המעלה נפלאה וכההיא שעתא לא חמו שמעולם לא חזר המציאות ההוא אל מקומו אמנם לעתיד ישוב והיינו בשוב ה' יחזור אל סוד התיקון ההוא ויעמוד תמיד ולא יעבור כלל והיינו ונגלה כבוד ה' ויהיו ישראל תמיד משיגים אותה ההשגה הנפלאה כי פי ה' דבר ולא יפסק אותה השג' מאותם הצופים בה תמיד. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכו ע"א והרא"ג ז"ל כ' ה"ג ובההוא שעתא אתכשרו בכף: ויראו את אלהי ישראל דאתגלי עלייהו שכינתא קא ס"ד דאלהי ישראל [הוא] הת"ת ואת היא המלכות כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף קכו ע"א ר' יהוד' ור' יוסי קאמרי. ה"ג ר' יהוד' א"ר יוסי את דייקא ודא הוא מרחוק כלומר דוק מלת את שהיא המלכות וההכרח שכן כתיב והשתחויתם מרחוק דהיינו את היינו מרחוק הרי שכינ'. ואלהי ישראל. ת"ת. הרי בהדיא דלא אתפרש מקב"ה. את לאכללא מהדדי בגויה. פי' שני הוא דאלהי ישראל היא מלכות ואת לרבות הת"ת המתלבש בה: ר' יצחק אמר וגומר למאי דאמרת דאלהי ישראל היא מלכות ק' הא דכתיב היא החי' אשר ראיתי תחת אלהי ישראל שנרא' שאלהי ישראל הוא הת"ת והחי' אשר תחתיו היא המלכות. ותירץ מאן חי' דא א"ר יוסי א"ר חייא חי' זוטרתי מטטרו"ן ולעולם אלהי ישראל מלכות ותחתי' מטטרו"ן. חי' זוטרתי מטטרו"ן וחי' עילא' מלכות. וחי' זוטרא דזוטרתי הוא סנדלפו"ן. המתלבש בעשי':
זהר ב, דף קכו ע"א ולא אתענשו הכא שלא לערבב את השמח' כדפי' רז"ל. מל' דא לשבחא דילהון מלת לא שלח ידו לאו לגנאי אתמר אלא לשבח דהא סיפי' דקרא אוכח ויאכלו וישתו שנהנו מאור עליון והכל לשבח וה"ק ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו להעלים האור מעיניהם כמו למי שאינו הגון כנזכר בפ' נשא דף קכ"ג וזהו לא שלח ידו לעכב על ידם אלא ויאכלו וישתו שזכו עיניהם מנהירו דא. דהיינו כללות הת"ת בתוך המלכות כדפי'. ר' יהוד' אתא לסייע לר' יוסי. ואמר אכילה ודאית אכלו. כלומר נהנו מהאור לאכול לשבע' מדאפיק רחמנא בלשון אכיל' ושתי' ואם תרא' אח"כ שנשרפו לאו מהכא הוא אלא דסטו אורחייהו או מפני שנכנסו שתויי יין או זולת זה כדפי' רז"ל. ה"ג והכא אתכשרו בכ"ף. ודא קיימא ואורייתא כולה בחד זימנא הוה והיינו מה שדרשו רז"ל שפרש' זו קודם מתן תור' נאמר' שאז נכרת ברית על קבלת התור' ואין מוקדם ומאוחר בתור' (בההוא) [כההוא] שעתא לא חמו לעלמין לפי שתכף כשקרבו לפני הר סיני פסק' זוהמתן אשר היא המעכבת השגת הנבוא' וכשפסק' זוהמתן השיגו כלם המראות הנוראות. ואלהי הצבאות יראינו נפלאות במהר' בימינו אמן: בנל"ך ולאע"י בילאו"א הדרן עלך פרשת משפטים עכ"ל הרא"ג ז"ל.
זהר ב, דף קכו ע"א סליק פרשת משפטים. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
זהר ב, דף קכו ע"א ר' חייא פתח כי יעקב בחר לו יה וגומר כמה חביבין ישראל וגומר שהקדים הוא לבחור בהם קודם שהם הקדימו שום מעש' וז"ש דאתרעי בהו וגומר ואח"כ ואינון אתרעון וגומר והענין שרצה בהם בכמ' עניינים הא' אתרעי בהו מצד הרצון העליון בסוד הנשמ' ואעפ"י שעדיין לא עשו מעש' רצה בהם מפני שהם עתידין לעשות רצונו ואז בעשותם רצונו בעא לאתדבקא בהו מצד הת"ת בסוד הרוח וענין הדבוק הוא שיהי' צרתם גם טובתם מגיע אליו כאו' ואתם הדבקים וגומר וזה ע"י התורה ומעש' הטוב ואח"כ נוסף עוד ולאתקשרא עמהון בסוד הנפש מצד השכינ' הקשורה עם ישראל בסוד גוים ממש והיא הולכת עמהם בגלות והיינו או' ולאתקשרא עמהון ולא אמר בהון כי מצד השכינ' הם מקושרים לעולם בין טובים בין רעים מש"כ בשני מדות הקודמים שהם בסוד רוחם ונשמתם דבקות רוחני ואם הם מרוצים מדובקים ואם לאו הם מרוחקים.
זהר ב, דף קכו ע"א ועבד לון עמא יחידאי כי אפי' שיתגיירו כל האומות לא ישתוו לישראל כי ישראל בסוד בנים. והיינו שהם נק' אחד סוד ג' בחי' הנזכר א' סוד הרצון ח' סוד הת"ת מחכמ' עד היסוד ח' ספי' ד' מ' ואינון אתרעון ביה מצד הנשמ' ולא לבד שהם דבקים בו מצד הרוח אלא נקשרים ועומדים וגוברים האחיזה בו.
זהר ב, דף קכו ע"א הה"ד כי יעקב בחר לו יה פסוק זה אין לו הכרח מי בחר למי ויבואו שניהם והיינו ישראל לסגולתו סגולתא ג' נקודות נפש ורוח ונשמ' כנז'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכו ע"א והרא"ג ז"ל כ' ר' חייא פתח כי יעקב בחר וגומר. דאתרעי בהו מצד רצונו הטוב בלי שיהיו ראוים לכך וכ"כ גדול הרצון דבעא לבתדבק' בהו כאשר ידבק האזור אל מתני איש ולא זו בלבד אלא גם לאתקשרא עמהון בקשר אמיץ ההדבק' אינ' כ"כ כקשיר' שהקשיר' באה על הדבוק. ואינון אתרעו ביה ואתקשרו ביה: והטעם שלא נקט אתדבקו. כדלעיל הוא להראות חסדו ית' שתכף ומיד אחר שישראל אתרעו ביה אחר שבחן הלבבות מיד המציא עצמו הקב"ה תכף ואתקשרו ביה. הה"ד כי יעקב בחר לו יה הכריע למאי דסליק מיני' הה"ד כי יעקב פי' יעקב בחר לעצמו לאלוה שם י"ה. ומאי דקאמר: חביבין ישראל דאתרעי בהו וגומר הכריע כי חלק י"י עמו שהקב"ה בחר לעם ישראל מכל העמים ומדקאמר דא) [ומדקרא דא] (מיירי) כי חלק י"י עמו [מיירי] שהקב"ה בחר בישראל על כרחך צריך אתה לפרש דהאי קרא דכי יעקב בחר לו יה פירושו שיעקב בחר בהקב"ה לאלוה אע"ג שאין לו הכרע יגיד עליו רעו כנזכר. והנה בפתיח' זו יפורש ויקחו לי תרומ' פי' שצוה הקב"ה ואמר אחר שאני רציתי בהם ונדבקתי ונקשרתי עמהם ראוי להם שגם הם יקחו לי לעצמי לאלו' וזהו ויקחו לי תרומ' יקחו אותי:
זהר ב, דף קכו ע"א לרומם אותי והואו הוא מוסיף שכמו שאני לקחתים לעם גם הם ויקחו לי לאלהים עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכו ע"ב וכתיב כי חלק ה' עמו שהם עמא יחידאי וא' תחלה יהב לשאר עמין לשלטנין וגומר דהיינו לדור הפלג' ואח"כ נטיל לחולקי' כדפי' ואפשר שפי' יעקב בחר לו יה היינו בחירת ישראל להקב"ה כי חלק ה' וגומר היינו בחירת הקב"ה בישראל:
זהר ב, דף קכו ע"ב ר"ש פתח מי זאת עולה וגומר רזא דתרין עלמין מ"י בינ' זאת מ' היינו תרין עלמין מתחברן על צד האחדו' השוה והיינו שכל לשון הכתוב בלשון יחיד כאו' הנשקפ' וגומר ועליהם נאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם לייחד ולקרב הבינ' למלכות כל האפשר אמנם באו' מהעולם ועד עולם הרי מ' מעול' מורה מכאן ועד כאן והיינו ועד עולם סוף סוף הם דחוקית קצת לז"א ודא הוא וגומר ירצה הייחוד הזה שאני אומר אינו אפילו כייחוד וחסד ה' מעולם וגומר אלא ייחוד יותר מתקרב בתכלית האחדות וז"ש ודא הוא עולם ועולם ואין מ' מעולם ולא מלת ועד שלא להפריד כלל ואחר שהפליג בייחודם כל הנז' הי' אפ' לומר כי ענין הייחוד הזה הוא מבחינ' אחרונ' שבבינ' ובחי' ראשונ' שבמ' לז"א מי הא אוקימנא דדרגא עילאה לעיל' היינו בחינת הבינ' העליונ' הנקשרת ומתעלית אל החכמ' וזהו לעיל' והיינו מ"י שהיא הבינ' דבקותא עם היו"ד חכמ' שהחכמ' אין [בה] ידיע' ולא שאלה כלל אמנם הבינ' שרותא דקיימא בשאלתא ישאל האדם מי היא זו ?לעולאתם יעמוד בכך שלא ישיג תשוב' ואם יושג הוא בשש קצוות הנאצלים ממנה ואין השג' זו אלא במ' וז"ש שאו מרום היא מ' עיניכם וראו בה ותשיג מ"י שהיא בינ' נעלמת ברא והאציל אל"ה שהם שש קצוות אמנם מצד עצמה אין השגה ולא תשובה וכמו שהפליג בבינ' שהיא בחינת' העליונ' למעל' כנזכר כך הפליג במלכות הנק' זאת שהיא בחינת' התחתונ' למט' ואמר זאת דרגא תתאה לתתא וירצ' לתתא שהיא נאחזת בתחתינים דהיינו עלמא תתא' שכל התחתונים כלולים בה.
זהר ב, דף קכו ע"ב ותרוייהו תרין עלמין וגומר בא לומ' היאך יתייחדו שני הקצוות האלו ואמר ותרוייהו תרין עלמין שכל א' כוללת בעצמה סוד עולם דהיינו ו' קצוות כי ו' קצוות מושרשי' בבינ' ומתמצאים במ' וז"ש לעיל עולם ועולם וגומר
זהר ב, דף קכו ע"ב הנשקפה מתחברן מדלא קאמר הנשקפות מורה מי זאת לשון יחיד מיוחדות לייחוד זה הגמור יאיר מעט או יותר והיינו הנשקפ' ולעולם האר' שמזו לזו ומשם אל התחתונים אחת ודאי ומלת הנשקפ' מורה על ההשגחה הנמשכת למטה אל התחתונים הנמשנת מצד המ' למט' בג' בחינות כדמפרש קרא ואזיל ואמ' כמושחר אין השחר עצמו מאיר כלל שהוא שחרות המקדי' אל האור אלא הכוונה כמו שחר שמתעבר קו השחרות ומאיר קצת וז"ש כד בעיא שחרותא לאנהרא והיינו תחלת העברת הקליפות והדין. ולבתר אנהיר כסיהרא כד כניש בה נהירו דשמש' שמאיר בעצמה וקצת למט' והיינו כניש בה נהירו והיינו יפה כי היא יפה לעצמ' והיינו תחלת ייחוד' אמנם אח"כ ברה כחמ' שהיא מאיר' אור בהיר לזולתה והיינו תכלית הייחוד והשואת ב' עולמות אלו כל מה שאפשר וז"ש כד קיימא סיהרא מ' בשלימו והשוא' לעולם העליון כל האפשר ואז אין החצונים מתקיימים לפני' והיינו איומ' ואין חזוק' חוזק הדין אלא כן יפה להגין וז"ש תקיפא לאגנא וגומר ואמר כנדגלות היינו שהיא עוש' חיל למט' והיינו כח שהיא מקבלת מהבינ' להיות' מושפעת כח בחיילי' התחתונים וייחוד' למעל' ע"י יעקב שלמה קו האמצעי אוחז בכל ו' קצוות ובמקורם למעל' בבינ' ומשפיע למ' בשש קצוות שבה:
זהר ב, דף קכו ע"ב דיבר לון כחדא לעילא שאינו שעל ידי מעש' תחתון גרם מעש' עליון אלא תחלה קדם לו מעש' עליון ואח"כ מעש' תחתון וז"ש חבר לון לעילא תחל' ואח"כ חבר לון כחדא לתתא והעד לזה ומתמן נפקין מבין מה שייחודם למטה נפקו תריסר שבטין קדישין כגוונא דלעילא בענין שעיקרם למעל' ופירות פעולה עליונ' הית' פעול' תחתונ' הפך למכוונים ומייחדים שהם פועלים למט' וגורמים אות' פעול' למעל' ומתמן נפקו וגומר יר' מאותו חבור תחתון מבין מה שייחדם למט' שנשא לאה ורחל מביניהן בעזרתם ע"י השפחות יצאו הי"ב כגוונא דלעילא. גם הכרח ב' שאם מעש' עליון נעש' ע"י מעש' תחתון כל אדם היה ראוי והגון לכך כדרך שאר מצות ומה טעם אסר' תור' שתי אחיות לכל אדם אלא ודאי ענין מעש' זה הפך כל שאר מעש' המצות כדפי' ולכך שאר האדם שא"א שיעשו למעל' היחוד הרוחני מפני הרחק בחי' מ"י וזא"ת כנזכר אסור להם לישא ב' אחיות אמנם יעקב שהי' שלם וגרם הייחוד העליון בשלימות אכל פרי מעשיו והותר לו שתי אחיות וז"ש יעקב דהוה שלים אעיל רחימו בתרין עלמין לעילא וגומר.
זהר ב, דף קכו ע"ב מגלין עריין לעילא ותת' הקדי' לעילא ואח"כ לתתא שמורים במעש' התחתון שהם משלימים העליון ואינו ולזה יגרמו ערוה למעל' תחלה ואח"כ למט' בפועל ואמר וגרים דבבו בתרין עלמין תחלה הם מעוררים שנא' שישפיעו דין מזו לזו ואחר שהדין נשפע מבינ' למלכות וקודם שיתאחזו החצונים בינ' היא מסתתרת וגרים פרודא אחר הדבק והיינו שתחל' יקח אותם ואח"כ יעורר שנאתם זו מזו והיינו לא תקח לצרור אחר הלקיח'
זהר ב, דף קכו ע"ב דהא עלמא תתא' כל תיאובתי' וגומר ולא היתה הקנא' הנזכרת הגורם פירוד אלא אדרבא קנא' הגורמת ייחוד ובקשה רחל מ' להדמות אל לאה כל דאפשר וכיוצא בזה קנא' סופרים וגומר דהיינו ספד חיים בינה ספר זכרון מ' וע"י הוא"ו האמצעית נעשים ספרים סופרים נתרבה חכמה שמושכים אור החכמ' בסוד ייחודם והדמות המ' לבינה ועכ"ד אפי' יעקב ממה שאנו רואי' ותקנא נרא' שאעפ"י שייחדם לא גמר ייחודם שעדיין נשאר מקום שתתאוה המ' לעלות יותר. שאר בני עלמא גרמין דבבו ופרודא כדפי' לעיל והיינו ערו"ה שפי' ר"ע מפריד ו' מה' והיינו עריין דתתא ועריין דלעילא היינו ערי"ה ר"ע י"ה רע מפריד בין י' לה' כי כיון שבינה מסתלקת מעל בנין עולה הפגם עוד שמסתלק אבא מאימא וביאר הטעם כי בסוד שתי אחיות אלו הוא סוד כל העריות וז"ש וברזא דא אית רזא דעריין וכיצד עריין דאימא וברתא והיינו מ"י אימא זא"ת ברתא ועם היות שאנו אומרים שתי אחיות והשתא אמרינן אימא וברתא כולא ברזא חדא כדמפרש ואזיל. מ"י זא"ת אתקרון אחתן עם היות שעיקרם הם אם ובת שבינ' אם הבנים עכ"ז הם אחיות בקריא' ולא באמות וז"ש אתקרון אחתן בגין דאינון באחוה וברחימו ובחבורא וגומר מצד ג' מדות העליונות כח"ב שהם מייחדות אותם אמנם מצד עצמן אקרון אימא וברתא כנזכר מאן דגלי ערייתהון לית לי' חולקא לעלמא דאתי מצד מה שהפריד בין י"ה שפגם ממש בבינה הנזכר עלמא דאהי ומצד מה שפגם במדת המ' והפריד בין ו' לה' לית ליה חולקא בהימנותא. וא"ת היאך יעקב היה מייחד ומי נתן לו כח לייחוד הזה ולא פגם לז"א ת"ח כי יעקב בחר לו י"ה כשהיה נק' שמו יעקב שנשא שתי אחיות בחר לו י"ה דהיינו חכמה ובינה וז"א רזא עילאה וא"ו לעילא נקשרות בכתר וכיון שיעקב נקשר בג' ראשונות הי' מייחד ב' מדות אלו באחוה וברחימו ובחבורא דרעותא כנזכר וכיון דאשתלים ועלה במחשב' לירד למט' ופעל הייחוד ואקרי ישראל בסוד עלייתו במחשב' שי"ר משמאלא א"ל מימינא והכתר כוללם כדין לסגולתו נטיל כלא כל סגולת דאצילות בכל סטרין ימין ושמאל ואמצע דהיינו סגולתא וסגול והיינו נטיל כלא בכל סטרין וא"ת היאך היה אפשר ליעקב ליכנס פנימ' ומה חלקו שם ולז"א הא תנינן וגומר כדמפרש ואזיל כד ברא קב"ה עלמא היא הבינה עולם עליון והמ' עולם תחתון גליף וגומר הנה היו שתי עולמות אלו מתכללות ומשתכללות בסוד פרטים ובחינות שיש פנימה לכל א' וא' מהם ולכך היה הענין מצטייר למעל' בסוד הפנימיות מחכמ' אל הבינ' והי' מצטייר במ' וז"ש גליף בגלופי דרזין דמהימנותא גו טהירין ירצ' הי' חוקק ומצייר בתוך חקיקת הספירות העליונות שהם רזי דמהימנותא בסוד דקות' גו טהירין שהוא לשון צהרים ברזין עילאין דהיינו מציאותם בדקות והי' הענין מצטייר בשתי עולמות בבינ' ובמ' וגליף לעילא וגליף לתתא וכלא ברזא חדא שכל צורת הבינ' היא צורת המ' ומציאות חקיקתם וציורם הוא ברזי דגלופי דשמא קדישא הוי"ה שהוא שיעור קומת כל עולם ועולם דשליט באתווי לעילא ותתא ומצטייר צורת השם למעלה בבינ' ולמט' במ' בבת אחת וגומר. מהרמ"ק זלה"ה. ועי' בספר אור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף קכו ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. כד בעיא שחרותא להנהרא וגומר פי' כד ינקא מנצח ואז נקראת מ' שחר כנזכר לעיל דף קי"ט בטש ביה מאן דלא בטש וגומר הענין כי ביאר סדר האצילות איך היה כי הלא הא"ס הנק' דלא נהיר ולא בטש בטש בכתר הוא נקוד' עילא' דיו"ד ומיניה חכמ' כללא דכל נהורין ואיהו עדן עילאה וכתר הוא עדונא יתיר עילא' דב' עדונין נינהו ודאי עדן דחכמ' אשתכללו ביה שית נהורין ורשימין דלא ידיע כלל בר לההוא נהירו דקיק דעאל ביה דהוא כתר. והאי נהירו דחכמה דנפיק מגו להירו דקיק דאיהו קוצא עילא' דיו"ד שבכתר הויא דחילו ואמתני תקיפא ואתפשט עד דאתעביד עלמ' חדא דנהיר לכל עלמין והיא בינה דעד השתא היא מכוס' ולא ידיע כלל אבל בינ' אקרי עולם דקיימא לשאל' ועל דא אקרי מ"י אבל עם כל דא עלמא סתימא איהו דלא אתידע כלל אע"ג דקיימא לשאלא. וכל הני נהירו ונהירו דקאמר אינם ספי' בעצמם רק נהירו דשם בן ד' המתפשט בהם דאקרי נהירו ואית אחרנין דאקרון כתרין ונזרין ובוצינין ונהורין כנזכר פ' בא דף ל"ז. ובהאי עלמא אית שם רבוא אלף משריין עילאין. נ"ל שהוא ענין שש קצוות שכל א' כלול מעשר' אלפים וכיון דאפיק לון להאי שש קצוות ואשתכללו כחדא ברזא דאת ו' הכולל ו' קצוות כדין איהו חבורא חדא יה"ו וכדין כד יעקב שהוא בחר לו י"ה ונעש' יה"ו כדין ישראל לסגולתו ר"ל נעשו סגול ג' אותיות או אפשר שהשפיע אז ישראל שהוא וא"ו הכולל ו"ק וממנו ג"כ נעש' אח"כ השביעית מ' הנק' סגולתו ומגו האי סגולה נטלין לעילא בסתימו דרצון אבל לאו באתגליא איהו ודא סגולה איהי תרומה. עכ"ל:
זהר ב, דף קכו ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ודא הוא עולם ועולם. כלומר זהו מה שמורגל בקראי מן העולם ועד העולם וכן בפי' רז"ל העה"ז והעה"ב הם בינה ומלכות. דרגא עילאה לעילא. פי' בחי' הבינ' הנעלמת הדבוק' בחכמ' ושמו מוכיח עליו.
זהר ב, דף קכו ע"ב שירותא דקיימא בשאלתא ואיקרי מ"י. ע"ש שאין בה השג' כלל וזהו שירותא פי' תחלת מציאת המד'. וראו מי ברא אלה מי בינה ברא והאציל ו"ק הנק' אלה ע"ש שהם נגלים כנזנר ריש פ' בראשית. זאת דרגא תתח' מלכות לתתא היינו בחי' התחתונ' המתגלית ולכן נק' זאת מורה על הגילוי וההשג'.
זהר ב, דף קכו ע"ב בקישורא חדא כחדא. שמלבד הקשר המורגל דהיינו כעין קשירת שני ספרים יחד יש תוספת התקשרות והתערבות אור באור עד ששניהם נעשו מאור אחד וזהו כחדא ודקדק זה מדכתיב הנשקפ' ולא אמר הנשקפות אחר שהן תרין עלמין להורות שחשובות כאחד ומלת הנשקפ' פירושו השקפ' מלמעל' למט' כמ"ש הכתוב השקיפ' ממעון קדשך מן השמים כך הכא מתחברן תרין עלמין כחדא בינ' משתתפת עם המלכות להשקיף על ישראל וההשקפ' היא בהדרגות בתחל' כמו שחר וגומר והגם שהיל"ל המשקפת [פועל] יוצא ולא נשקפ' לרמוז שכ"כ חביב עליה' להשפיע רב טוב בעולם כאלו היו הם נשקפות מלמעלה ע"ד יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. וי"ס דגרסי.
זהר ב, דף קכו ע"ב ולבתר אתנהיר בסיהרא. ולגירסא זו אתי שפיר מלת הנשקפ' והיא מוסב אל המלכו' שהיא מושקפת מצד הבינ' המאיר בה.
זהר ב, דף קכו ע"ב כד כנש בה נהירו דשמשא מלת לבנה קא דייק שנקראת לבנה כשהיא במילוא' מלובנת מצד בטישת השמש המכה בה. ולבתר כשמשא כד קיימא סיהרא בשלימו שאז יש לקמה יתרון בסוד אור חוזר שאינו דומה הכאת השמש כשמכה במרא' חשך לכשמכה במראה לבן. א"נ הכי פי' דקרא כמו שחר ולבתר יפה כלבנ' שאז הלבנ' בר' כחמה. ואינן ג' מדרגות אלא שנים וז"ש ולבתר כשמשא כד קיימא סיהרא בשלימו נראה שברה כחמה הוא פי' ליפה כלבנ'. ונטלא חילא מעלמ' עילא' על ידא דיעקב פירושא קא מפרש דקא אמרו שמושקפת המלכות מהבינ' אינו על צד הדילוג אלא על סדר המדרגות דהיינו ע"י יעקב ו"ק המקשרים הבינ' עם המלכות.
זהר ב, דף קכו ע"ב וחבר לון לתתא. בנשאו עם לאה ורחל כנגד בינה ומלכות כנזכר בפ' ויצא, כגוונא דלעילא י"ב בקר אשר תחת הים העליון הנזכר בס"ת בפ' ויצא. שאר בני נשא דלא עבדין כדין שאין מכניסין רחימו בין תרין עלמין אסורין בשתי אחיות. וי"ס דגרסי שאר בני נשא דעבדין כדין פי' שנושאים שתי אחיות. מגלין עריין לעילא ותתא פי' לעילא פוגם בשתי עולמות אלו ותתא בעולם הגשמי הזה. א"נ לעילא מפריד בין חו"ב בסוד ערי"ה ולתתא מפריד בין ת"ת ומלכות בסוד ערו"ה:
זהר ב, דף קכו ע"ב לא תקח לצרור ה"ג למיהוי כגוונא דעלמא עילאה אין קנא' ההיא כשאר הקנאות אלא הקנאה היא:
זהר ב, דף קכו ע"ב בגין למיהוי כגוונא דעלמא עילאה. שתהי' מאירה מהחכמה ובינה.
זהר ב, דף קכו ע"ב בדוכתא אחריתא. כלומר ע"ד שאנו אומרים בעלמא קנאת סופרים תרבה חכמה כמו כן הכא שייך המאמר ההוא. בגין דאית ספר בינ' וספר מלכות הקנאה שביניהם גורם שהחכמה תרבה השפעת' להאיר לשתיהם בהשואה. (כד קא חזי) [כדקא חזי] שהרי נענש. עריין דאימא וברתא. כלומר כמו שהנושא שתי אחיות פוגם בתרין עלמין אילין כך מי שנושא אימא וברתא ג"כ פוגם בהם שכן הנה נק' אמה ובתה כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף קכו ע"ב לית ליה חולקא לעלמא דאתי שהיא הבינה עה"ב דלעילא. ולית ליה חולקא במהימנותא. מלכות יען גרם לעילא סוד ערי' ולתתא ערו' כנזכר:
זהר ב, דף קכו ע"ב ת"ח כי יעקב בחר לו י"ה רזא עילא' לעילא. כשלקח את לאה שהיא כנגד הבינה ואז הי' נק' יעקב ולא ישראל יען לא נקשרו העולמות יחד מלכות בבינה אמנם אחר שנשלם ונשא את רחל שהיא כנגד המלכות ונק' ישראל:
זהר ב, דף קכו ע"ב כדין לסגולתו כלומר אז נכלל ונקשר במלכות הנק' סגולת מלכים כנז' בתיקונים ואז נטיל כלא. ואשתלים בכלא ושיעור הכתוב כי יעקב בחר לו יה אימתי איקרי יעקב כשבחר לו יה לייחד ביניהם בין חכמה ובינה בסוד הדעת ואימתי נק' ישראל כשנטל סגולתו מלכות. ומעתה נפקא לן פירושא דויקחו לי תרומה [לי] היא הבינ' כנז' בר"מ סיף פ' בא אל פרעה תרומה היא המלכות הרי חיבורא דתרין עלמין הבינ' והמלכות ולא יעבור על איזה עבירה כדי שלא יפגום ביניהם ח"ו. י"ס דגרסי:
זהר ב, דף קכו ע"ב בטש מה דלא בטש נהיר ביה וגו'. ה"ג נהירו בנהירו עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכו ע"ב גליון והוא נטיל לחולקיה ישראל וגומר וזהו ויקחו לי ישראל תרומה לחלקם שאני עליהם לשר ולא לשרים איהו דחילו ואמתני תקיפא וגומר פי' למלת איומה עכל"ה:
זהר ב, דף קכז ע"א וכדין איהו כתיב כי יעקב בחר לו י"ה וגומ' כשבא לומר מעלת יעקב ומרכבתו אמר כי יעקב בחר לו י"ה מורה שאוחז בסוד הדעת בשתי אותיות אלו ומפני שזו מדת מרע"ה שהיה מרכבה אל סוד הדעת לזה אמר כד נפיק ואשתכלל מגו י"ה ירצה מרע"ה תפס בעצם בדעת הנעלם אבל יעקב נטל למטה בסוד הת"ת כד נפיק למטה נאצל במקומו אמנם עכ"ז אשתכלל מגו י"ה כי שכלולו ובניינו מתוכיות שתי אותיות אלו ממה שהדעת מתפשט בין שתיהם ולזה יכול הוא להשלים שתי מדות אלו ולפיכך נשא שתי אחיות שיכול להשלימם אמנם שאר בני עלמא שהם ישראל הנמשכים ממנו אינם יכולים לתפוס אל הבחינה זו ולכך אסורי' בשתי אחיות שאינם יכולים להשלימם ולייחדם שאינם אחוזים למעלה אלא למטה לכך לא אתיהיב לון רשו לסלקא הכי שא"א להם להכלל שם ולתפוס אלא במדה אחרונ' והיינו לסגולתו מקום שיעקב מסגל בו דהיינו אתר דנטיל וכניש כלא ולכך נאסר לכל שתי אחיות ואם יש ישראל אחוזים בספי' העליונות היינו מגו דא נטלין לעילא בסתימו דרעו ירצה הם אחוזים בה במ' לבד אלא שיש כלולים בה ובסתימו דרעו ירצ' שהוא סוד הת"ת הבא אליה ומשפיעה דרך נעלם וכאן הם אחוזים בסוד העלם הת"ת במ' והם במ' ושמים את לבם את הת"ת ומושכים לה שפע והיינו בסתימו דרעו אבל יעקב היה ממש בעצם הת"ת וז"ש אבל לא באתגליא כמו דנטיל יעקב שהיה ממש בעצם הת"ת ובעצם הספירות העליונות.
זהר ב, דף קכז ע"א הה"ד ויקחו לי הוא מאמר הת"ת ויקחו לי שירצו להיותם מרכבה אלי אל יחשבו לעלות למעלה שלא יתפסו מאומ' כי אין מדרגה זו אלא בדורות האבות אלא אם ירצו לתפוס בי ויקחו לי תרומה במ' שהיא תרומ' שהיא מתרוממת להתייחד עמי שם יוכלו להתאחז:
זהר ב, דף קכז ע"א ר' יהודה פתח מה רב טובך וגומר האי קרא אוקמוה דרשו בו החברים אבל רזא דא שר' יהודה מפרש השתא קצתו אוקמיה בוצינא קדישא בפ' בראשית דרגא עילאה הבחינ' והמדרגה העליונה דאיהו רזא דעלמא עילאה היינו הבחינה הנעלמת שבבינה וז"ש רזא דעלמא עילאה אקרי מ"י המורה העלם כנזכר לעיל דרגא דקיימא לשאלא ועוד היא שער החמשים מ"י ודאי דרגא תתאה פי' הבחינה האחרונה שהיא הבחינה הנגלית יותר מהמלכות והיינו או' דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מה כדמסיק טעמא ותנינן אל תקרי מה אלא מאה והיא הבחינה התחתונ' חדש' המתהו' במלכות למט' שהיא כלולה ממא' וכל המא' שלימות למעל' ממנה שהיא רזא דעלמא תתאה בענין שכוללת עשרה מדרגות שלימות שבמלכות וז"ש בגין דכל דרגין עילאין דהיינו עשר ספי' כולם באשלמותהון כל א' כלולה מעשר הכא אינון.
זהר ב, דף קכז ע"א ותו אמאי אקרי מ"ה כלומר אם אין הכוונה אלא מאה היה לו להיות נקראת מאה אמאי אקרי מ"ה ודא לטעם אחר יש בה והוא להודיעך אע"ג דמשיכו עילא' אתמשך דהיינו שהבינה הנעלמת נמשכת ומתפשטת בסוד חג"ת וגומר עד סוף כל המדרגות עכ"ז לא אתגליא הן אמת שאינו נסתר כהסתר אימא עילא' ומה שלמעל' ממנ' אבל עכ"ז לא אתגליא להגלות ממש אינו מתגל' עד דאשתלים הכא כי גמר האצילות להנהג' הוא עד המדה הזו הכוללת בבחינ' הזאת מאה בחינות הם מאת אדני מושב המשכן והטעם דאיהו אתר בית ועד לסוף המדרגות ואין עוד באצילו' מדרג' למטה ממנה וז"ש סופא דאמשכותא דכלא שאינו נמשך עוד ואם היה מסתתר לא הי' בו גילוי אלא וקיימא באתגלייא והיינו מה כלומר כאן יש דבר מה שאתה יכול להשכיל ועכ"ז נקראת מ"ה המור' בצד מה העלם והסתר שעדיין פי' מלת מ"ה מורה על המתמיה מה ראיתי מה הוא זה אלא שאינו כמו מ"י שמורה על שאלת עצם הענין כל עצמו נסתר עד ששואלים מי הוא זה איזה הוא אמנם עצם הדבר בראה אבל שואלים על מהותו מהו זה ויפול השאלה הזאת על שני עניינים הא' מה חמית כלומר ההשג' עצמ' גרועה כי כמה פנים לפנים מה דאית הב' מה ידעת אפי' במעט המושג אינך יודע בו שום ידיעה כלל שאין השכל מתיישב בו והיינו לא ראיתם כל תמונה המדה האחרונ' נקראת תמונה קצת מהתמונ' ראיתם וכל תמונ' בשלימות לא ראיתם ובג"כ מ"ה דהיינו מ' הנזכר: רב טובך דא הוא יסודא וגומר הענין כי החסד נק' טוב שכולו טוב אמנם היסוד נק' רב טוב שיש בו רוב טוב וחסד ויש בו דין קצת והיינו רב טוב שהוא היסוד לבית ישראל שהיא המ'. אור קדמא' תחלת צמיחת החסד מלמעלה אקרי טוב סתם: והכא כלילן דכר ונוקבא באו' מ"ה רב טובך שהם מלות מקושרות שאין מלת מה לעצמה אלא נקשרת ברב טובך מורה על סוד ייחוד וכללות זכר ונקבה ואמר דכר ונוקבא כי היסוד נק' רב טוב מצד הת"ת שבו סוד רב חסד מטה כלפי חסד ומשם נמשך רב טוב ליסוד בעת הזווג והיינו או' אשר צפנת בבינה הנק' צפון ומתפשט משם בעת הזווג כמו שאור קדמאה נק' טוב כאו' וירא אלהים את האור כי טוב וגנזו כך אפי' הרב טוב המתפשט למטה אינו קבוע במדה זו אלא אתגניז כגוונא דאור קדמאה דאתגניז ואתטמר שהוא העלם על העלם.
זהר ב, דף קכז ע"א דהכא איהו אומנותא בסוד ייחוד קב"ה ושכינתי' כנז'. אומנותא דכולא כל הנמצא ממדת המ' ולמטה כסא וחיות ואופנים הכל נמצא בסוד זווג המדות האלו. אומנותא דכל עלמא העולמות האלו הגשמיים לא נמצאו אלא מכח הייחוד. אומנותא דנשמתין ורוחין הנמצאים למטה בצדיקי עמו כולם מצד הזווג ונפשין ממ' ורוחין מת"ת ונשמתין מבינה נמשכין למטה באמצעות זווג שתי המדות האלו.
זהר ב, דף קכז ע"א ברזא דא עביד קב"ה עם היות שהבריא' מיוחסת אל הבינה אין הבינה מוציא' בריאת העולם אלא ברזא דא שמזווג סוד רב טוב במ"ה מוציא כלי למעשהו בראשית ברא אלהים תחלה שהבינה יברא העולם ברא את השמים ת"ת ואת הארץ מלכות מפני שהם כלים למעש' העולם באמצעות זווגם:
זהר ב, דף קכז ע"א אתעביד משכנא פרטי אבריו ואתבני הקמתו, לי תרומה ל"י הזכר תרומה מ' ובאו' לי תרומה משתתפות כגון מה רב טובך להורו' על חבורם יחד וז"ש תרין דרגין דאינון חד וגומר ובא להזהיר שלא יפרידו' אלא יקחום מתחברן כחד' והיינו או' מתחברן כחד':
זהר ב, דף קכז ע"א ויקחו לי וגומר ר"ש ור' אלעזר וגומר. היכלא דלתתא היא המ' וג"ע אשר בארץ היא היא בחינת הנק' שכינ' תתא' ואויר ב"ע היא מהמ' דאיהו כגוונא דהיכלא דלעילא בינה והיא היא ג"ע עליון לנשמות. והנה יש גן בינה ויש עדן חכמה אמנם המ' ג"ע תחתון אין בו עדן אמנם המ' והת"ת נותן עדן בתוך הגן כי בבא הת"ת היסוד נכנס אליה ונעש' עדן בתוך הגן וז"ש וקב"ה ת"ת קארי ליה גנתא דעדן על ידי שנותן עדן בתוך הגן ומתעדן הגן ואז הצדיקים מתעדנים.
זהר ב, דף קכז ע"א דאיהו נטע ליה וגומר הענין שאין אורות עליונים מתגלים אל הת"ת ואין הברכה מצויה בו אלא בחברת המ' כשהוא משפיע במ' כאו' השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה וכסופא דיליה כשהוא כוסף לעלות אל הספי' המליונות אינו עולה אלא באמצעות המ' לאשתעשעא ביה היינו סוד הזווג עם המלכות באמצעות הצדיקים שהם מקשטים השכינה: נשמתין דצדיקייא וגומר הם ג' מיני נשמות הא' הם אותם שעדיין לא באו לעולם והם עדיין דקים שלא לבשו עדיין לבוש הגוף ולבוש מעש' המצות וכנגד אלו אמר אינון צדיקייא דתמן כולהו קיימין ורשימין בגווה רשימה מועטת מצד דקותם כנזכר ויש מין ב' אותם שירדו לעולם ומתו וכנגד אלו אמר אינון נשמתין דלית לון גופין בהאי עלמא כולהון סלקין אחר פטירתם ומתעטרן תמן. ויש מין ג' אותם שעדיין עומדין בעולם הזה שיש להם דיוקן חקוק בסוד פרגוד ומשם שואב רוחניות הצדיק בהיותו בעה"ז. וכל א' כפי מדרגתם אית לון דוכתין למחמי וגומר והענין שהם למטה במ' ובסוד השעשוע הם נהנים מאור הבינה וז"ש לאתענגא גו ענוגא עילא' והוא סוד עדן נהר גן ענ"ג והיינו נועם ה' ומתמן בהיותם למט' אתמליין מלמעלה מכל כסופין דנהרי אפרסמונא דכיא כדמסיק.
זהר ב, דף קכז ע"א אפרסמון דא היכלא היא בינה עילאה מצד עצמה טמירא מצד החכמה גניזא מצד הכתר.
זהר ב, דף קכז ע"א אפריון דא היכלא דלתתא מ' ולא נקרא אפרסמון דלית ביה סמך שהיא נקראת סוכת דוד הנופלת לבנה אין לה אור וענין הסמך הוא אור העליון הת"ת המאיר בה והבינה אינה צריכה אור מזולתה שהיא אור החמה וז"א עד דאתסמיך מגו היכלא עילא' ע"י הת"ת ובג"כ את סמך סתים מכל סטרוי שהיא בבינ' שהיא נעלמת כגוונא דא #מ מם סתומ' מכל פינותי' כסמך אמנם אינה מתעגלת אלא מרובעת שמורה על היות' רביעא על הבנים אמנם עדיין סתומה ולא השפיעם וז"ש אלא בשעתא דסתים ואתגניז בגויה דהיינו החכמ' בסוד הדעת מסתתר בתוכה והיא מסתלקת ונקשרת עם החכמ' בסוד הייחוד העליון ולכך אינ' מרובעת שאינה יושבת וז"ש לסלקא לעילא. ובשעתא דהדרא שהיא מלאה מאור החכמ' ובא לישבע לבניה קודם שתשפיע וז"ש דהדרא ויתבא על בנין דלתתא שהם חגת"ם כדי להניקם כדין איהו קיימא בדיוקנא דאת מ"ם שמורה רביעא שהיא מרובעת על ד' רגלי המרכב' סתימא דעדיין לא השפיעה. ואמנם כאשר כבר התחיל להשפיע והיא פתוח' היא מ' פתוח' והיינו מ"ם של אפרסמון ולא חש לפרש דממילא משתמע ועל בחינות אלו שבבינ' נקראת אפרסמון וז"ש וע"ד איהו אפרסמון. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף קכז ע"א והרא"ג ז"ל כ' ה"ג וכדין כתיב כי יעקב בחר לו יה כד נפיק ואשתכלל מגו יה ישראל לסגולתו. שאר בני עלמא וגומר כלומר אחר שהוא"ו הזה שהוא יעקב. אתחבר בההוא עלמא סתימאה. בינה כדין כתיב כי יעקב בחר לו יה כלו' ואימתי יאמרו עליו דבר זה שיעקב בחר בו יה חו"ב כד נפיק ואשתכלל מגו יה. והנה יעקב זה הוא יעקב ממש יען כי הוא זכה להתקשר בת"ת וכשת"ת עולה למעלה לייחד החו"ב איהו הוא וזהו כי יעקב הוא לבדו בחרו יה לייחד בין שניהם אמנם ישראל דהיינו שאר כללות ישראל אין להם מעלה כ"כ לעלות אל י"ה דהיינו חו"ב וז"ש לסלקא הכי אלא לסגולתו אתר דנטיל וכניש כלא דהיינו מלכות כנזכר שנק' סגולה ע"ש שמסגלת ואוספת כל האושר העליון באוצרותי' וז"ש דנטיל וכניש כלא וי"ס דגרסי כד נפיק (מ"ו) [ויו] ואשתכלל מגו י"ה. ומגו דא מלכות כי היא כוללת כל המאורות העליונים יוכל להשיג לעיל בכוונת הלב וז"ש בסתימו דרעו הה"ד ויקחו לי תרומה. כלומר ישראל רוצים לקחת לי דהיינו בינ' כנז"ל א"א כ"א ע"י התרומ' מלכות וכיצד יקחו לי בכוונת הלב וז"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי כלומר תקחו אותי ע"י תרומתי ולז"א הה"ד כלומר השתא ניחא דאצטריך מלת לי לאשמועינן דלקיחת לי הוא ע"י התרומ':
זהר ב, דף קכז ע"א אוקמוה בוצינא קדישא (וגומר) [גו] רזין עילאין רשב"י ע"ה פי' הפסוק הזה בדרך הספי' שהם רזין עילאין. דאקרי מי. בינה. רזא דעלמא תתאה. מלכות איקרי מ"ה ואין כוונת מה כדרך השואל מה זה דא"כ מה בין מ"י למ"ה אלא ותנינן א"ת מ"ה אלא מא"ה שכל עשר ספי' שכל א' כלולה מעשר הם מתגלים במלכות (ובבינה) [נ"ל שצ"ל ובבחינ'] זו נק' המלכות מה וז"ש:
זהר ב, דף קכז ע"א באשלמותהון. פי' במלואותם. ותו אמאי איקרי מ"ה כלומר מלת מה כפשוטו עד דאשתלם הכא במלכות. ה"ג קיימא לשאלה מה וגומר.
זהר ב, דף קכז ע"א מאי חמית מאי ידעת כלומר הבדל גדול יש בין מ"י למ"ה שמ"י הוא נעלם מאוד כמו מי איפוא מי פלג וגומר מי יכין לעורב אמנם מלת מה מורה על דבר שכבר הוא לפניך אמנם אינך יודע מה הוא כמו כי לא ידעו מה הוא וכיוצא לכך כשנאמר מה על המלכות הוא על צד ההשאל' הגם שבו נתגל' המציאיות מ"מ הם נעלמים כבתחל' וזהו מה חמית מה ידעת שאין בה השג' כלל ובגין כך מה כו' פי' על צד זה נאמר מלת מה בפסוק זה להורות על המלכות שאף אם נמשכו בה כל המציאיו' והיא מדה נגלית כנראה שהיא מושגת לכך נאמר בה מה אין בה השגה כלל. רב טובך דא איהי יסודא דעלמא. פי' יסוד כמשמעו שנק' רב טוב כי החסד נק' טוב סתם וזהו רב טוב כדמפרש ואזיל ע"ש שהיסוד כולל כל טוביות הספי' כלם נמשך אליו ולא [ולו] נקרא רב טוב. ה"ג אור קדמאה איקרי טוב סתם. והכא כלילן דכר ונוקבא כחדא. כלומר הכא בהאי קרא כלול דכר ונוקבא מה. נוקבא. רב טוב. יסוד סיומא דגופא דדכורא איהו ה"ג:
זהר ב, דף קכז ע"א דהאי אתגניז כגוונא דאור קדמא' פי' הא יסוד נגנזת אורו בזמן הגלות כנזכר בפ' תרומה דף קס"ו ואין העולם מתקיים אלא בסוד הספיחים. דהכא איהו אומנותא הכא בהאי יסוד נעש'.
זהר ב, דף קכז ע"א אומנותא דכל עלמא כל ההנהגות הן לטב הן לביש מהכא נפקין וכן תוצאות הנשמות ורוחות ודוק שלא אמר ונפשין יען דנפשין נפקין ממלכות.
זהר ב, דף קכז ע"א ורזא דא בראשית שהוא היסוד ראשית עלמא דדכורא מלתתא למעל' בכחו ברא אלהים מלכות את השמים ואת הארץ התחתונ':
זהר ב, דף קכז ע"א לי תרומה תרין דרגין דאינון חד. לי יסוד תרומה מלכות. א"נ כאלו אמר ויקחו ליו"ד דהיינו יסוד תרומה מלכות שיתחברו יחד:
זהר ב, דף קכז ע"א אבל אפריון דא היכלא דלתתא מלכות. דאיהו כגוונא דהיכלא עילאה. בינה (שזה נק' אפריון) [שהוא נק' אפרסמון] אותיות דדין כאותיות דדין זולת שבמקום (המם) [הס"מ] שבאפרסמון נכנס י' באפריון כדמפרש ואזיל. וזהו כגוונא וגומר. וקב"ה בינה כדלקמן קרא לי' וגומר. דאיהו נטע לי' נטע בה כמה נטיעות כמה מציאיות וכמ"ש ויטע י"י אלהים גן בעדן מקדם נז' שם מלא שהוא בבינה שנטע אותו הגן להיות לו לגן שעשועים:
זהר ב, דף קכז ע"א אינון נשמתין דלית לון גופא בהאי עלמא כלומר שאין להם גוף בחיים חיותם אלא שכבר נסתלקו מן העולם אלין מתערין תמן וגומר. אמנם אינון נשמתין דאית לון גופא בהאי עלמא אילין יהבי ריחא מצד מעשיהם הטובים ותורתם ונטלי ריחא וגו' כדמפרש ואזיל. מ"מ השעשוע נעש' בב' הנשמות הנז' והכי איתא בפ' לך לך דף פ"ב.
זהר ב, דף קכז ע"א דאיקרי נועם י"י כמ"ש בפ' מקץ קצ"ז ובפ' וארא ל"א והכא משמע שבהיותם בג"ע תחתון מלכות מתענגים בראותם נועם עליון בינה. ותמן אתמליין. בהאי אפריון. אפרסמונא סתם הוא בבינה. אמנם אפרסמונא דכיא. הוא בכתר שהוא טהור ונקי מן הדין מש"כ בבינה דדינין מתערין מינה. דא היכלא עילאה טמירא גניזא. ה"ג והיא הבינה
זהר ב, דף קכז ע"א דלית ביה סמ"ך כלומר אות סמך כמו שיש במלת אפרסמון עד דאסתמיך מגו היכלא עילאה פי' עד שימשך סמך האור והשפע מהבינה שהיא אפרסמון שיש בו סמך אליה ובגין כך את סמך איהו סתים להורות שהיא רומזת על הבינה שהיא נעלמ'. כגוונא דא ס' סתימא כלומר גם המ"ם סתומה היא סתימא מכל סטרוי ורומזת בבינה בסוד ס' דלמרבה המשרה. א"כ מה בין האי להאי. אלא בשעתא דסתים ואתגניז כשהבינ' מתעלמ' ומסתתרת גו נקודה עילאה. בתוך החכמה להתעלות שם לשאוב שפע אז הבינה קיימא בדיוקנא דאת סמך כעין שק גדול ופיו עגול פתוח לשאוב בשופע וז"ש קיימא בדיוקנא דאת סמך. ובשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין לתתא ה"ג לתתא בלא דלת ופירושו כשחוזרת הבינה מלאה כל טוב מאור מופלא ומרבעת עצמה על ו"ק שהם בני' וחופפת עליהם:
זהר ב, דף קכז ע"א כדין איהי קיימא בדיוקנא דאת ם'. מרובעת להורות שמשפעת שפע רב ברחמים לכל דל"ת הנהגות וכלם משתתפות ברחמים ואז מתרבעת עליהם ומעלמת ומסתרת מקצתה בתוכם כעין התרנגולת החופפת על בניה וקצתה מתעלמת ביניהם וז"ש רביעא על בנין וגומר סתימא לגו והם ארבעה הנהגות חגת"ם עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכז ע"ב ודא איהו אפריון יר' אמנם היכל התחתון ג"ע תחתון מדת המ' נקראת אפריון אמנם כיון שאין בה שתי בחי' שהם ס"מ היה ראוי שתקרא אפרון אות י' שבה מה עניינה לז"א ובאתר תרין אתוון ס"מ קיימא י' והענין שהמ' מהקשטת מתוך הבינה מתדמה אלי' בכל האפשר ולכך מה שנטל' המ' ע"י היסוד מהבינ' מסיד ס"מ הוא י' והטעם דאינון מאה ברכאן דהיינו סוד השפעת הדעת בו' קצוות עם היות שמסתלק ממנה עכ"ז מברכין אותה ששים ברכות וז"ש שתין לקבל שית סטרין דנפקי שמשפיעם הבינה ביסוד אות ברית דהיינו י' וברכות לראש צדיק והוא נוטל ברכות אלו. הנעלמות וכן הוא נוטל אחר כך ארבעים ברכות מסוד ד' סטרי עלמא שהם חגת"ם שמתמצאים שם בבינה ועם היות ששתי מציאיות אלו כשהיא ס' אינה מ' סוף סוף אשלימו למאה והם מאה ברכות שמציאות הברכות לעולם בה ואת יו"ד שביסוד אשלים למאה דהיינו היוד במלוא' מהברכות י' פעמים י' דהיינו שתי יודי"ן נכה זה בזה יעלה מאה והיינו שהיא מתדמת קצת לאימא ע"י היסוד:
זהר ב, דף קכז ע"ב וע"ד דא אפרסמון וגומר ירצה במה שפי' שסוד אפרסמון הוא ס' סתימא מכל סטרוי מפני שהיא נקשרת למעלה עם החכמה בסוד הדעת נמצא שהיא נעשת מאה ברכות מסוד הכתר העליון ודא אפרסמון ודא אפריון אינון נהרי דנפקין מאפרס' דא דהיינו סוד הכתר אפרסמונא דכיא דקאמר לעיל או אפשר דהכי קאמר ועל דא במה שייחס אפריון שהוא תלוי באפרסמון מפני שמ' וס' הם מאה וכן עולה יו"ד א"כ נמצא שאפריון זה בכלל אפרסמון ומאה אלו ואלו הם נהרי אפרסמון ויתייחסו הברכו' כלם אל אפרסמון כדי שיתייחס ויצדק אומרינו הצדיקים למט' נהנים מסוד אפרסמון עליון כמציאות אפריון למטה מפני שסוד אפריון הוא הוא אפרסמון כנזכר:
זהר ב, דף קכז ע"ב ונשמתין עילאין דלית לון גופא היינו אותם שנסתלקו מן הגוף ומתו ואלו יכולים לעלות לג"ע עליון שכבר נחו במנוחה עליונה ולכך ינקין בג"ע של מעלה מההוא נהירו דנפיק מאינון נהרי אפרסמונא דכיא שאפרסמון היא עצם הבינ' ונהירו יוצא ממנ' אל סוד הכסא דאימא מקננא בכורסיי' ומתענגי בסוד "עדן "נהר "גן שהם ג' ראשונות שבבינה. ונשמתין דסלקין וגומר והיינו הנשמ' המסתלקת בעת השינ' ואז היא עולה לבין הנשמות הקדושות בג"ע של מטה ואינה יכולה לעלות לג"ע של מעלה מפני קשרן בגוף וזהו שדקדק דאית לון גופא או דלית לון גופא שהגוף הוא המונע ולכך סלקין מעולם זה התחתון אל ג"ע של מטה לבד שהוא מקום אשד נחלי המ' ג"ע תתאה ולכך ינקין מההוא נהירו דאפריון דא ומפני עסקם בכל יום בתורה ובמצות ובלילה עולים יהבי ריחא שהוא סוד התעוררות אל הזווג ונטלי מההוא ריחא דאשתאר וגומר ירצה אחר שהת"ת בתחלת הליל' הוא מסתלק מן המ' ומתעלה לג"ע העליון כנזכר בפ' ויצא ולזה כשהם עולים בעת השינ' אינם משיגים הת"ת והייחוד שכבר נסתלק וגם ייחוד חצות הליל' כבר נשתלחו משם מפני שאין צדיק בחיים שלא ימסרו לו נשמתו בחצות לילה כדי שיעסוק בתור' נמצא שאינם משיגים אלא דוקא המלכות באותו ריח הת"ת הנשאר לה אחר שהוא מסתלק והיינו ריח שדה אשר ברכו ה' ביום בעת הייחוד: וכלהו קיימי בההוא גנתא והיינו שגם הרוחות לנשמות המסתלקות הם שם והנשמות באות ג"כ עם הת"ת בחצות לילה בסוד והשביע בצחצחות נפשך שתרד הנשמ' להעלות הנפש ורוח בימי שבתות וי"ט אלא שאפי' בהיותם שם נהנים מסוד אפרסמון ואלו אינ' נהנים אלא מסוד אפריון ריח לבד והיינו או' וכלהו קיימי בההוא גנתא ויהיה זה מחצות ואילך או בסוד הרוחות לבד או בסוד הנשמות בי"ב חדשים ראשונים שאינם עולות לג"ע העליון וע"ז אמר וכלהו קיימא בההוא גנתא בין אלו ובין אלו.
זהר ב, דף קכז ע"ב עשה לו לגרמיה וגומר להנאתו בייחודו שהוא משתעשע בו ועתה יכלול במלת אפריון עצם המדה והצדיקים אשר בתוכה שכל התחתונים כלולים בה והיינו דמתרץ בגין דהאי אפריון וכל אינון נשמתין דצדיקייא כלהו קיימי מפני שהצדיקים הם קישוטיה והם מ"ן דאושידת וז"ש כלהו קיימי לאשתעשעא קמי דקב"ה ולא אמר לשעשועא דקב"ה אלא לאשתעשעא מפני שטעם שעשה לו האי אפריון הוא להטיב למטה שטובתו ושעשועו להטיב להם ומטיבין לו מה שאינו מושג אליה' ולז"א כלהו קיימי לאשתעשעא קמי קב"ה הם משתעשעין לפניו והוא מתעדן במה שהם משתעשעין מפני שעדונו להטיב לטובים ונמשך לו שעשוע מה שאינם משתתפים הם בו.
זהר ב, דף קכז ע"ב המלך שלמה מלכא דשלמא דיליה על הת"ת קאמר ולפעמים קאמר הכי על החכמה. ולא אתבני האי אפריון דהיינו מלכות ובניינו הוא בהיות המדות העליונות נראות בה ונכללות בה וז"ש אפריון עשה לו דהיינו מציאות עשיה חדשה ובנין ושכלול מעצי הלבנון אלין שית יומי בראשית פי' שש קצוות העולות ונאחזות עד החכמ' הנק' ראשית משם כחם בסוד ל"ב נתיבות חכמה והם קרובים אל מקורם מפני שהם פועלים כל א' וא' במ' ממשל רב וז"ש מסדר בהאי אפריון סדורא דאתחזי ליה וסדרו של זה אינו כסדרו של זה אלא סדורא דאתחזי ליה כדמפרש ואזיל סדריהם:
זהר ב, דף קכז ע"ב סדורא קדמאה אתנגיד מסטרא דימינא בכולם כתוב אתנגיד חוץ מיום ו' שהוא ביסוד והסדר נעשה במ' בלי המשכ' מפני שהם קרובים יחד אמנם בעליוני' שייך להמשך למטה להתקרב אליה לעשות בה שמושא ואו' מסטרא דימינא יר' ת"ת מגביר החסד שבו לשמש בצד החסד כי אין ייחוד וזווג אלא בת"ת: אור קדמאה דאתגניז ועם היות שנגנז לבנות האי אפריון באותו האור הגנוז היה כדי שימצא בה סוד האור הגנוז מעין אותו האור ממש ואעפ"י שהוא גנוז בבינה החסד נסתלק אל שרשו ושאב משם מציאות האור הזה הגנוז לפעול בו שמושו באפריון וז"ש דאתנטיל מסטרא דימינ' לבתר זמן העיבור אפיק ההוא אפריון חד דיוקנא כגוונא דאור יהי אור פי' יהי ויתפשט אור שבחסד הגנוז בסוד הבינה למט' אל המ' לעשות בהאי אפריון שמושא ויהי אור אחר שנעשה השמוש הוציאה דיוקן באותו האור ממש הויה חדשה ויהי אור:
זהר ב, דף קכז ע"ב סדורא תנינא וגומר פרישו דמיא בנגידו דאשא תקיפא הענין כי החסד אור והם ה' פעמים אור נזכרים בפ' ואח"כ מתגלים ה' אורות והם נעשים ה' פעמים מים ביום ב' שלא יגמר מעשה יום א' אלא ביום ב' כדמפרש לקמן וז"ש פרישו דמיא התפשטות מהימין ומצד הגבור' עצמה בנגידו דאשא תקיפא והיינו צד הדין ועד עתה לא היה שם הבדלה ולזה הגבור' נכללת בחסד ולכך נמשכה בשתי כחות כח החסד וכח עצמה ועכ"ז לא נשתתף החסד בשמוש זה שלא נאמר בו כי טוב וז"א ואתנטיל מסטרא דשמאלא שהימין לא סייע שם. ואפריש ירצה לא זרע והשפיע המים והאש עפה א' כשהיו למעל' אלא השפיע שתי טפות טפה א' כל כח המים שמצד החסד שהיו בו והאש שמצד עצמו טפה שנית וז"ש ואפריש בין מיין דבסטר ימינא וגומר לבתר אפיק וגומר חד דיוקנא כגוונא דיליה לא כאות' הבחינה שהגבורה כלול' בחסד אלא כאות' הבחינה שהיא נבדלת ועוש' הבדל בין מים למים מי החסד ומי הגבורה שהם אש שורף והיינו רזא דכתיב כי תחל' נאמר ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים והיינו דיוקן הזכר עצמו שעש' בעצמו הבדלה ובאותו דיוקן כתיב בפסוק פעם שנית ויבדל בין המים וגו' והיינו ממש כענין יהי אור ויהי אור כדפי'.
זהר ב, דף קכז ע"ב סדורא תליתאה וגומר אתנגיד וגומר והוא משתי צדדים שכך הת"ת כולל ימין ושמאל שמים אש ומים. חד יומ' תליתא' הענין שעם היות שבסוד בריאת השמוש הכתוב בפרשה אין ענין שיורה על היותו כולל ימין ושמאל עכ"ז חד יומא תליתאה מצד היותו יום ג' יוכרח הענין וז"ש דעביד שלמא בעלמא כי בהיותו יומא תליתאה מורה שאוחז בראשון מצד א' ובשני מצד אחר ולז"א דעביד שלמא ועוד כי הכל תלוי בו ביום השלישי כי עיקר בעלה דמטרוניתא הוא הת"ת וז"ש ומתמן אתמשיכו אבין לכולא שאינם מוציאי' פירות בסוד הייחוד בנקבה אלא ע"י הת"ת שהוא בעל הבית וזה אינו צריך עאל בההוא אפריון כנזכר בקודמין אלא הוא המתייחד תמיד כדרך איש ואשתו. וז"ש ודא עביד שמושא בהאי אפריון ואין שמושו בהשאל' ע"י היסוד כי הוא המוציא היסוד אבר הזכר לשמושו וז"ש ואפיק זינא לזיניה דהיינו ועץ פרי עושה פרי אשר זרעו בו ביסוד להשפיע למלכות והיינו זינא לעובדין סגי' וז"ש למינן וכל אותם העובדין הם דוגמא של מעלה וז"ש זינא דאתחזי ליה שנא' שהוא עץ ודאי וכמוהו דשאים בשנוי מועט וכמו שהוא ת"ת כולל פארות וענפים בחינות שונות כך היתה הוייתו דהיינו דשאים ועשבים ואילנין והיינו חילין כחות ומרכבות ותחלה בו בעצמו ואח"כ באפריון והיינו כפל הכתוב ותוצא הארץ ונודע שבבא הת"ת אל המ' היא מתחקקת בצורתו ממש וז"ש ואשתאר דיוקניה תמן ואפיק זינא ההוא אפריון כההוא גוונא ממש שהוא בה בדקות מוציא' היא מציאות שני מתגל' והיינו ותוצא הארץ:
זהר ב, דף קכז ע"ב סדורא רביעאה הוא הנצח שהוא רגל ימין של הת"ת ועליו עקרו ולזה נק' יהו"ד צבאות והמלכות בהוד ולזה תליית הת"ת שמש ודאי ביום רביעי שהוא הנצח וכל ענינו לאנהרא נהירו דשמשא אור הת"ת המתפשט ולא שהיה מיעוט הירח מצדו כי המיעוט מצד שמאל אלא המיעוט מצד המ' מעצמה וז"ש לאנהרא להאי אפריון גו חשוך דיליה. ועאל ביה לא לזווג אלא לאנהרא לאור דשפע ומזון שהנצח הטיל בה אור לבד והיה תלוי עד בא ההוד יומא חמישאה שאז נגמר מעשה יום ד' שאין הויה פחות משניהם יחד דקיימא לן נצח והוד תרי פלגי אינון ולפי זה ימצא שאין מציאות הנצח במ' כיון דלא עביד שמושא לז"א שאינו כן אלא דאפיק ההוא אפריון כההוא גוונא ממש דההוא נהירו ירצה כאותה הפעול' וההאר' שהאיר בה נתחקק בה מציאותו והוציאו כדמותו בצלמו ואינו גריעות בה שכל עצם המדה אפי' בשרשים העליונים כך הוא מציאותם וז"ש דההוא נהירו חד מאינון עצי הלבנון שכל מציאותו כך הוא פלגא עד שישתלים בחבירו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכז ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ונשמתין עילאין דלית לון גופא וגומר הענין כי ודאי שלא יש שום נשמה שאין לה גוף כי לא לתהו בראה אמנם הענין כי הנה הקב"ה ברא כל הנשמות בששת ימי בראשית ואח"כ בכל דור ודור באים דור א' מהנשמות וזהו סוד דור הולך ודור בא והנה אותם הנשמות שעדיין לא באו לעולם אך עתידים לבא בודאי כנזכר הנה הם יונקים מאפרסמון והנשמות שכבר באו והלכו באופן דאית להו גופא בהאי עלמא הם למטה באפריון בסוד צרור החיים היא המ' בהיכל לבנת הספיר: אבל האחרות הם למעל' בהיכל אהב' ששם מדת החסד והוא הנהר הראשון מכל נהרי אפרסמון ושם יושבות הנשמות שעדיין לא באו בעה"ז כנזכר בפ' פקודי רנ"ג ע"א או יאמר כי כשהגופות אינם כלים אין הנשמו' יכולות לעלות למעלה אל צרורא דחיי ג"ע העליון דגופא דילהון לא נרקב עדיין ולכן נשאר לתתא בהאי אפריון. אבל הנשמות שכבר כלו גופם ונרקבו הנה הם זוכות לעלות אל עונג העליון להתענג שם בג"ע העליון או יאמר והוא כי לעולם אין שום נשמה עולה למעל' ממ' אבל ההפרש הוא דאלין מתענגי מההוא נהרי דאפרסמון מעדן ומאפרסמונא דכיא ואלין מאפריון אבל כולהו קיימי בהאי גנתא דאקרי שדה אשר ברכו ה'. חד דיוקנא כגוונא דהאי אור נ"ל כי אלו הדיוקנין שהוציא האי אפריון הם ו' קצוות שבמ' או יהיה חוצה בעולם הבריא'. סדרא ג' אתנגיד מסטרא דשמאלא ר"ל כי עיקר זווג ת"ת במ' הוא ע"י השמאל המעורר הזווג. או נ"ל להיות טעות וצ"ל מסטרא דשמשא. ואשתאר דיוקניה סוד שימני כחותם וגומר ואתנהיר נהירו דשמשא פי' הוא הנצח דאתנגיד מצד הת"ת והנצח אקרי שחר. ולא עביד ביה שמושא עד יומ' ה' הענין הזה יובן ממ"ש בהיכלות פ' פקודי כי אין הנצח היכל בפני עצמו וכן אין ההוד היכל בפני עצמו כשאר הספי' אמנם המקום הנזכר ירכין הוא היכל א' והוא כלול מנצח והוד וכן הנק' חמוקי ירכיך הם בהיכל אחר כלול מנצח והוד ולא תמצא כן בשאר הספירות ולכן נקראו שחקים כי הם כלולים כא' זה בזה וז"א ולא עביד שמושא עד יומא חמישא' וגומר ולכן נק' תאומים בפ' פנחס דף רל"ו ע"ב וע"ש והפי' כי צריך השפע להתבשל בתרי ביעי ומי שאין לו אלא א' אינו מוליד ולכן אשתתף נצח והוד למעבד שמושא. עכ"ל:
זהר ב, דף קכז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ה"ג ובאתר תרין אתוון ס"ם קיימא י' ברזא דברית וגומר פי' במקום ס"ם שבמלת אפרסמון יש באפריון י' שבשאר האותיות הם שוות והוא סוד הברית הכולל מאה ברכאן שהם סם שהם שתין וארבעים וז"ש. דאיהי זמין לנטלא כלא וגו'. שיתין לקביל שית סטרין פי' ששים ברכות מצד שש קצוות כל א' כלולא מעשר שיצאו מאת ס' בינה ארבעים ברכות אחרות לתשלום מאה ברכאן לקבל ד' סטרי עלמא שהם דרום חסד וגומר כנז"ל.
זהר ב, דף קכז ע"ב וע"ד דא אפרסמון ודא אפריון. שניהם שוין. ה"ג אינון נהרין נפקין מאפרסמון דא וגומר. ונשמתין דאית לון גופא וגומר ה"ג ונטלי מההיא ריחא דאשתאר ביה בההוא חקלא כד"א כריח שדה אשר ברכו י"י וכלהו וגומר ובזה תבין טעם למטתו של אלישע שהית' מעלה ריח ג"ע דאיתא בריש פ' בשלח מהיכן הית' מעל' ריח ג"ע. אילין מתענגי לעילא. הנשמות שנסתלקו מן העול' מתענגי בענוגא דנועם י"י לעילא בהיותם שם בההוא (אפריון) [נ"ל שצ"ל אפרסמון] ואילין שעדיין בחיים חיותם מתענגי לתתא מריח מעשיה' דיהבי חוזרים ונוטלים ריח ג"ע לבדו ולא נועם י"י לאשתעשע בהו קב"ה. מלכא דשלמא דיליה וגומר בינה נק' מלך שהשלום שלו שהוא ת"ת שלו והכיפריש לה בזוהר שיר השירים.
זהר ב, דף קכז ע"ב דא מלכ' משיחא מלכות. ודא עלמא דדכורא הבינה נק' עלמא דדכורא בערך מה שלמטה ממנ' כנזכר בפ' ויחי דף רמ"ו ובריש פ' שמות.
זהר ב, דף קכז ע"ב אילין אילנין נטיעין פי' אותם עצי לבנון קודם שנעשו עצים היו נטיעות נטועות בתוך הבינה. ושתיל לון באתר אחרא. במקומן ואחר שנשתלו וגדלו.
זהר ב, דף קכז ע"ב נק' ארזי לבנון כד"א ארזי לבנון אשר נטע פי' ישבעו עצי י"י שהם נק' ארזי לבנון אשר היו מתחלה נטיעות קטנות וזהו אשר נטע ע"ד גדיים נעשו תישים וגומר. אילין שית יומין דבראשית. פי' שגם בחכמה היו מושרשים אלו הו"ק וזהו בראשית בר"א שי"ת כנזכר בתיקונים. סדורא דאתחזי לי'. דומה לו ממש כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף קכז ע"ב סדורא קדמאה אתנגיד מסטרא דימינא ה"ג. והענין כי בכל יום מששת ימי המעשה שולט ספי' אחת. הא כיצד יום א' חסד יום ב' גבורה יום ג' ת"ת יום ד' נצח יום ה' הוד יום ו' יסוד יום שבת מלכות ולזה מוציאין ס"ת ומרבים תחנונים ביום ב' וה' ששולטים גבורה והוד בעלי הדין. והנה בכל יום נעשה ייחוד למעלה אמנם אינו שוה היחוד שנעשה ביום ב' כיחוד שנעשה ביום א' כי ביום א' נעש' היחוד בין ת"ת ומלכות מצד החסד שגובר ביום ההוא יותר משאר הימים ומצד אותו מציאות הפרטי נעש' במלכות מציאות שני מלבד הייחוד הכולל ומוציא ההוא אפריון חד דיוקנא כיוצא בו דומה אל החסד כמ"ש בס"ד. וכיוצא בזה ביום ב' מצד הגבורה וההקש ע"ז בשאר הספי' עד יום השבת שאז נעש' יחוד נפלא כולל כמה מציאות וכמה ענפים אחרים כמ"ש בסמוך ודבר זה חוזר חלילה בכל שבוע ונמשכים מאלו היחודים רב טוב ושפע ורוחין ונשמתין לעולם ולזה נק' סדורא קדמאה. סדורא תנינא להורות על הסדר הנהוג בכל יום ויום וחוזרין חלילה. ועכ"ז אין לך יום שיהי' דומה לחברו וזהו לשון סדורא ע"ד משארז"ל סדורות ובאות וגומר זהו כללות השמועה. אמנם התכת המלות אמר אתנגיד הוא המשכה. הנמשכת שאינה נעתקת ממקום המשכת' אלא הולכת ונמשכת: ונשארה מציאותה חקוקה בכל המקומות שנמשכת בהם ולזה לא אמר נפיק וז"ש בסמוך דאתנגיד ואתנטיל ר"ל נמשך ונוסע מסע אחר מסע ובכל מסע נשאר מציאות אות דיוקן חקוק בה מסטרא דימינא אור קדמאה. שסוד החסדים אל הימין וביום הא' סוד החסדים שבו התחיל בנין העולם. ע"ד אמרתי עולם חסד יבנה והזכיר אור קדמאה שכן ביום הראשון נברא האור והוא אור שבספי' החסד היא המתגלה וגוברת ביום א' וכשנכנס בהאי אפריון מוציא אור אחר כיוצא בו כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף קכז ע"ב ועאל בהאי אפריון על ידא דיסודא חד מדלא קאמר על ידא דיסודא סתם אפשר לומר שהחסד בעצמו כשמכניס (בההאי) [נ"ל דצ"ל בהאי] אפריון אותו מציאות הנמשך ממנו הוא ע"י היסוד שבה דהיינו יסוד שבחסד. ה"ג אמאי כתיב ויהי אור. אלא ההוא אור אפיק וגו':
זהר ב, דף קכז ע"ב סדורא תנינא אתנגיד מסטרא דשמאלא וגומר. זהו מציאות ייחוד פרטי הנמשך מהגבורה מבחי' הבדל (הימים) [אולי צ"ל המים] שנעשה ע"י האש החזק אשר בה מלבד הייחוד הכולל כנזכר וז"ש פרישו דמיא בנגידו דאשא תקיפא שמפני תוקף הגבורות החולקות עם החסד נעשה רקיע בתוך המים ויהי מבדיל וגומר והיינו סוד המחלוקת שבין ימינא ושמאלא כנזכר בפ' בראשית דף ח' ועאל בהאי אפריון ועבד ביה שמושא בודאי שהוא ע"י יסוד שבגבורה כנזכר לעיל ולא חש להזכירו שסמך על הקודם.
זהר ב, דף קכז ע"ב ואפריש בין מיין דבסטר ימינא ובין אינון מיין דבסטר שמאלא. מינה ובה יש סוד מיין דמסטרא דימינא ומיין דמסטרא דשמאלא כגוונא דלעיל' וע"י ההוא שימושא אפריש בינייהו:
זהר ב, דף קכז ע"ב סדורא תליתאה אתנגיד מסטרא דשמאלא ומסטרא דימינא חד יומא תליתאה וגומר. ה"ג זהו מציאות ייחוד פרטי שמתגלה על הייחוד הכולל שמתייחד הת"ת עם המלכות מלבד זה מתגלה במלכות מציאות שני זה מהת"ת עצמו והיא מציאות שנמשך מתרין סטרין מימינא ומשמאלא בסוד שמים אש ומים והוא מטיל שלום ביניהם וז"ש דעביד שלמא בעלמא ומתמן אתמשיכו איבין לכלא. להיות מציאות זה נמשך מן החסד ומן הגבור' ומן הת"ת לכך נמשך הפרי הדומ' לכלם וז"ש ג"כ בסמוך ואפיק זינא לזיניה זינא לעובדין סגיאן וכל דשאין ועשבין ואילנין וגומר דינא דאתחזי ליה הכא נקט האי לישנא דאתחזי ליה לפי שההויות האלו הנמשכים מסוד הת"ת שהוא גופא כולל כל הסדרי' הם דומים דומה בדומה בעצם עד שנראה לעין כל שזה נמשך מזה וחזותו מוכיח עליו.
זהר ב, דף קכז ע"ב דשאון ועשבין ואילנין הם מיני השפעות משונות זו מזו. א"נ הם מיני נשמות גדולות וקטנות בכמה חילין הם כתות מלאכים שיוצאים עם הוויות הנשמות כנזכר בפ' בראשי' דף י"ב ואשתאר דיוקני' תמן וז"ס שימני כחותם על לבך שנשאר צורת החותם בנחתם ובחי' זו לא נזכרה בשאר הסדרים כי אם בזה לסיבה הנז' לעיל. וז"ש ג"כ בההוא גוונא ממש מה שלא נזכר מלת ממש בשאר הסדרים:
זהר ב, דף קכז ע"ב סדורא רביעאה אתנגיד ואתנהיר נהירו דשמשא הזכיר כאן נהירו דשמשא יען כי סדור זה הוא מצד הנצח והוא סוד ירך יעקב שהי' צולע על ירכו דהיינו סוד הגבורות שנמשכו מגבורה העליונ' עד שנחשכה שלא הי' נביא יכול להתנבאות מתוכה כנזכר בפ' בראשית דף כ"א ובסבא דף קי"א וזהו גו חשוך דילי' עד שהוצרך לנהירו דשמשא לאנהרא להאי אפריון כדי שלא תמשך המשכה חשוכא בההוא אפריון וסרס הלשון ודרשהו ואנהיר נהירו דשמשא גו חשוך דיליה לאנהרא להאי אפריון וכן נמי הזכיר כאן נהירו דשמשא שכן כתיב ביום רביעי יהי מאורות שבו נתלו המאורות ולא עביד שימושא עד יומא חמישא'. יען כי נצח אינו פועל בלתי ההוד כי הם אחים ורעים ולא יתפרדו [ע"כ] נק' רחיים שחקים שמלאכת שניהם נעש' כאחד ולכן לא עביד שמושא עד יומא חמישאה. סדורא חמישא' אתנגיד חד משיכו דרחישו דמיא. זהו מצד ההוד יום חמישי שבו כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה: עכ"ל הרא"ג ז"כ.
זהר ב, דף קכח ע"א סדורא חמישא' אתנגיד חד משיכו דרחישו וגו' הענין כי כל מעשה יום ה' הוא עופות ודגים שכל עניינם מצד המים והנה ההוד הוא דין שמאלי ולז"א חד משיכו וגומר ראש הימין מתחיל להשפיע הברכות דהיינו חסד וסוף השמאל פותחת לצאת הברכות וצריך השמאל הוד יודה בברכות כענין שיש לחסד משיכותא שהוא מושך ועלה קאי חד משיכו דרחישו דמייא וזה ע"י הת"ת שהוא גוף האמצעי בין החסד להוד ולכך ממנו רחישו שהוא המשריץ המים מצד החסד בענין שיהיה השרצת המים מימין ושמאל ות"ת המשריץ כל מיני בעלי חיים שהוא בעל החיים. ועביד שמושא לאפקא ההוא נהירו דסדורא דיומא רביעא דהיינו שפע הנצח ועתה בשפע ההוד דתעב' זה עם זה ויתהו' מהם הויה א' כלולה משתיהם וז"ש ועביד בהאי אפריון שמושא שהי' זרע דק אור ועתה בזרע ההוד נשתמשו שתיהם יחד. ואפיק זינין הם דגים במים מצד הנצח ועופות מצד שמאל הוד ותנינים גדולים הם סוד הדין וז"ש והאי יומא שמש שמושא יתיר. וכלא תליא עד יומא שתיתא' שכך הם חג"ת אבות נה"י בנים וכמה דיום ראשון ושני לא נשלם מעשיהם עד יום ג' כנזכר כך יום ד' וה' לא נשלם עניינם עד יום ו' וגם כל מעשה הימים כולם תלוי שלמותם ליום ו' וז"ש וכלא תליא וגו' שאז גלה המ' כל תקונה וז"ש דאפיק האי אפריון כל מה דהוה גניז דהיינו כחות כל השמושים שמהם נעשה למעלה במ' חיות ועניינים רוחניים כדמסיק ומציאות לספי' העליונות בה הם החיילי' ומרכבותיה בתוכה בעצמ':
זהר ב, דף קכח ע"א סדורא שתיתאה וגומר הוא מהיסוד דא הוא יומא דאתקין ירצה שאינו כמו שאר ימים שעושין שמושא לבד ואין לכל יום בשמוש חבירו דבר אמנם יום זה בזולת שמוש עצמו עוד בעת שמושו משלים ומתקן כל אפריון עצמו מצד בחי' עצמו. והטעם שאין כח למ' להזדווג למעלה אלא ע"י קישוטי' ועוד התעוררותא ע"י הצדיקים ושניהם ע"י היסוד וז"ש איהו יומא דאתקין כל האי אפריון יר' כל בחינותיו ולית ליה תקונא בר מהאי יומא ולא תקון וקישוט לבד אלא אפי' תקפא דהיינו חוזק להתחזק אל הייחוד נגד המתנגדים אפי' זה אין לו אלא מצד היסיד וז"ש כד אתא האי יומא אתתקן האי אפריון בכמה רוחין מצד הת"ת בכמה נשמתין מצד הבינה וכל אלו נמצאו בסוד נעשה אדם ששם נכללו דור דור ודורשיו ופרנסיו ולא אמר נפשין מפני שנפשין מצד עצמ':
זהר ב, דף קכח ע"א בכמה עולימאן שפיראן הם ז' היכלות הידועים בפ' פקודי. שפיראן בחיזו יש להם מראה טוב בסוד בחינתם למעל' בתוך המלכות עם היותם ביצירה עולות בעת הזווג וז"ש אינון דאתחזון למיתב בהיכלא דמלכא ויש לו עוד יתרון בערך שמוש שאר הימים כי מלבד שא"א להם להשתמש בו אלא ע"י כנזכר בסדור כל א' וא' עוד יש להם ענין אחר ששמאל כל א' וא' היה תלוי ועומד ואינו בגמר מעשה עד שנתקן ע"י היסוד וז"ש אוף הכי אתקין בשפירו כל שאר יומין דהוו בקדמיתא ואמר בשפירו שהיופי ודאי מצד היסוד והוא המקשר הספירות וכלם מסכימים אל טיפה א' בו למטה וז"ש בתיאובתא חדא. תיקונא דלעילא היינו סוד יהו"ד. תקונא דלתתא אדנ"י ושתי שמות יאהדונה"י כדין אתקדש סוד מיום הששי ויכולו השמים דהיינו שמהיסוד נכנסת המ' לקדושת שבת דהיינו גילוי הכתר עתיקא לזה אמר ומשם לנוקבי' והיינו קידושין עילאין שירד הקדוש' אליה להתקדש ולהבדיל ממנ' החצונים ואח"כ היא מתעטרת בעטרותיה שהם סוג גילוי הספירות העליונות בה וזה שאמר אתקדש וגומר ואתעטר וגומר וענין זה הוא בחינ' אחר בחינ' וז"ש עד דסליק בסליקו דעטרא דנייחא. ואקרי שמא עילאה וגומר דהיינו שבת ש' ב"ת והיינו המ' בת מתייחדת בג' אבות שהם #ש והם סוד יה"ו חג"ת בת היינו ה' אחרונ' ולזה שבת הוא שמא עילאה שמא קדישא ויורה ג"כ שם שבת שהספירות העליונות שובתים בה וז"ש נייחא דכלא ואפי' בכל הנמצאים אפי' יושבי גיהנם וז"ש לעילא ותתא כחדא שכלהעולמות קשורי' באחדות ושובתים עד שגם החצונים הנבדלים שובתים עם היות שאין להם חלק במנוחה העליונה.
זהר ב, דף קכח ע"א וכדין כתיב וגומר ירצה בשלימות ואחדות כל המדות בה בשמושם עד יום שבת ויום שבת נח ושקט עליהם כדין כתיב אפריון שהיא המ' עשה לו המלך שלמה עלמא דדכורא מעצי הלבנון אריך אנפין עליהם והיינו סוד הג' סעודות דשבת כנזכר פ' יתרו. זכי בכלא שכולם הם כלולות באפריון כדפי' ולא יסוד אלא גם הת"ת עם הספירות העליונות הם מצילים עליו והיינו צלא דקב"ה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכח ע"א והרח"ו נר"ו כתב. דמיא ועביד שמושא לאפקא וגומר הוא הוד במה שידעת כי עיקר המים מצפון ולכן נק' גבורות גשמים. והאי יומא שמש שמושא יתירא. נ"ל שהוא טעות ושייך לקמן בסדורא שתיתאה הוא היסוד והראי' ג"כ מאו' וכולא תליא עד יומא שביעאה. אשתדלותא דקב"ה דלמנדע וגומר הענין כי עסק התורה גם דהוי בריקנייא אין זה חשש אבל העוסק במצו' מעשית צריך דלא ליהוי בריקנייא ואסיר ליה. ואפשר לדייק מכאן כי צריך למקנא יתיה בכל מה שישאלו ממנו בין רב בין מעט ודוק. עכ"ל:
זהר ב, דף קכח ע"א והרא"ג ז"ל כ' עביד שמושא לאפקא ההוא נהירו דסדורא דיומא רביעאה. כי לא נעשה היחוד של יום הרביעי עד שבא חברו וכדפירשתי. ה"ג והאי יומא שמש ההוא שמושא יתיר מכל שאר יומין. יען כי שניהם כאחד טובי' והם שני שקתות המים ובם מתמצה תמצית שפע כל אברין באופן שיש בהם בחי' עצמן ובחי' שאר ספירין שלמעלה מהם לכך הוא משמש ההוא שמושא יתיר. ה"ג וכלא תליא עד יומא שתיתאה. והיינו היסוד שכל אשד נחלי נצח והוד בא אליו לכך הכל תלוי עד גילוי היסוד ואז של מה שקבל היסוד משפיע להאי אפריון והאי אפריון אפיק כל מה דהוה גניז ביה דכתיב תוצא הארץ. ארץ העליונה ואפשר לקיים גרסת הספרים דגרסי יומא שביעא' ואתי שפיר אומרו דאפיק האי אפריון כל דהוה גניז ביה שלא נעש' ענין זה כי אם ביום שבת כדמפרש בסדורא שתיתאה האמנם קשה לגרסא זו אומרו דכתיב תוצא הארץ נפש חיה שנא' ביום ששי והאיך מכריע מה שנעשה ביום הז' ממה דכתיב ביום ו' ואפשר לו' דה"ק עתה ביום ששי שנטל כל תמצית כל הספי' העליונות תוכל הארץ העליונה דהיינו ההוא אפריון להוציא נפש חיה למטה:
זהר ב, דף קכח ע"א סדורא שתיתאי דא איהו יומא דאתקין. היינו היסוד שהוא המתקן כל ההוא אפריון. בכמה עולמין שפירין. הם כתות מלאכים שמתהוים עם הויות הנשמה כמו שהוכחנו לעיל וז"ש. אינון דאתחזון למיתב בהיכלא דמלכא. שכן המלאכים הם עומדים בהיכלות.
זהר ב, דף קכח ע"א אוף הכי אתקין בשפירו כל שאר יומין בסוד ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה והוא מייפה (ומתקשט) [ומקשט] ומתקן כל ההמשכות שנמשכו משאר יומין כי כל הנחלים הולכים אל הים על ידו. ואתקין לו בתיאובתא חדא מצד היסוד עצמו. ברעותא מצד הנצח. בחדוה מצד ההוד שכן אלו הג' ספי' הם תיקונא דכנסת ישראל בסוד ג' עדרי צאן רובצים עליה כנזכר בריש פ' ויצא ובאמור צ"ה.
זהר ב, דף קכח ע"א תיקונא דלעילא ותתא. כמו שיש יסוד המייחד הספירות העליונות כך יש בחי' א' ביסוד המתפשטת בעולם המלאכים שיש מלאכים זכרים נק' מלאכי שלום ויש מלאכים דשכינתא הנק' אראלים וכד קב"ה מתייחד בשכינתי' מתייחדין מלאכים דשכינת' עם מלאכים דקב"ה וז"ס ומקבלין דין מן דין וזהו ארז"ל אות הוא בצבא שלי כדאיתא בתיקונין. דלעילא באצילות ותתא בעולם המלאכים.
זהר ב, דף קכח ע"א תיאובתא דכלא. כל העולמות מתאוים ליום זה וזהו חמדת ימים אותו קראת. דבקותא דכלהו כל העולמות נכללים זה בזה עשיה ביצירה ויצירה בבריאה ובריאה באצילות והאצילות בעצמו נכללים זה בזה עד שנדבקים כלם בא"ס ב"ה כדקייל"ן בסוד קבלת שבת מהאלהי האר"י לוריא זלה"ה:
זהר ב, דף קכח ע"א מאן דזכי בהאי אפריון זכי בכלהו לפי שהיא כעששית הזאת שמתראים בה כל הגוונים ומשם זוכים לחזות בנועם י"י. ולמיתב בנייחא בצלא דקב"ה כי ענפי עץ החיים ת"ת חפיין על כל אילין דיוקנין שבגנתא וגומר. כדאיתא ריש פ' שמות. ה"ג בצלא דנייחא דא אית לן וגומר. עד דיתערון אילני דהאי אפריון וגומר בצלא אחרא: כלומ' צל אחר רוחני.
זהר ב, דף קכח ע"א לאשתדלא במצוה ולאשתדלא בי' בקב"ה. שבשעת עשיית המצוה צריך שיכוין ליחדא מצוה מלכות עם הקב"ה ת"ת נמצא כשמשתדל במצוה משתדל בקב"ה. כפום חיליה כפום כח עושרו. ואיהו אשתדלותא דקב"ה. דיין וחלב הם כינוי לתורה בכל מאי דיבעון מיני' בין זעיר בין רב. מכאן יש סמך לקצת אנשים ראיתי אומרים לבעל האתרוגים כשהיו קונים את האתרוג היו אומרים דע שכל מה שתשאל אתן לך לכך לא תשאל יותר מדאי ואפשר דמהכא נפקו להו ואל תטוש תורת אמך. דרות מסאבא איהו אזדמן תדיר לכך נק' הקליפות אלה כנזכר בפ' פקודי רל"ו לפי שמזדמנים בכל מקום ובכל זמן:
זהר ב, דף קכח ע"א ובאתדבקותא דגרמי' גרסי' והם ג' מיני הכנה. טהרת הגוף וטהרת המקום וכוונת הלב דמצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ועכ"ד דיהך. כלומר אפי' אחר שהמשיך עליו רוחא דקודשא אם אינו שומר עצמו מסתלקת ממנו שאם אחר שהמשיכה עליו ומסתלקת ממנו קשה עד מאד יותר מבראשונה וזהו ולא יכול למרווח לי' כקדמיתא. וע"ד כתיב ויקחו לי תרומה. היינו דקאמר לעיל לאשתדלא במצוה ולאשתדלא בקב"ה שהם שכינתא עם קב"ה וזש"ה ויקחו לי אומר קב"ה ת"ת תקחו אותי כשאתם לוקחים התרומה היא המלכות דהיינו בשע' שאתם עושים המצות שבהם אתם לוקחים וממשיכים עליכם רוחא דקב"ה שהיא השכינ' ג"כ תקחו אותי עמה ואצל מי היא מצוי' כדי שנקחה ממנו מאת כל איש אשר ידבנו לבו שהוא נדיב בעניני לקיחת המצות:
זהר ב, דף קכח ע"א בכל מה דיבעון מיני' הן זעיר הן רב ממנו תקחו את תרומתי ממנו תמשיכו אותה גם עליכם כדמפרש ואזיל עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכח ע"ב גבור בארץ היינו מה שאמר זכי למחמי בנין לבנוי. הון ועושר היינו בהאי עלמ' וצדקתו היינו לעלמא דאתי. כל מארי דדינין וגומר היינו זרח בחשך אור היינו בחשך הדין זורח לו אור הרחמים והדין מתמתק:
זהר ב, דף קכח ע"ב באדרא עלאה היינו מדת המ' ונק' אדר מפני שיש בה בחי' הרבה חצר ועזרה וכיוצא ופנימיותה נק' חדר ובה סוד השמוש והייחוד. ואו' תלת סטרי גוונין הם נה"י והנה חג"ת יקראו גוונין עיקר ההנהגה חסד דין רחמים אמנם נה"י הם סטרי גוונין קצת ודאי מגוונין אלו. ואינון להטין גו שלהובא חדא מ' אש שלהבת מצד הדין והיא עצמה מסטרא דדרום שמתדבקת בחסד והוא פרוש עליה והיינו כלולה מימין ומשמאל. ואו' להטין היינו פעולתם בה להט האהבה דהיינו ימין ושמאל כנודע ואינון גוונין שהם נה"י עם היותם כלולים גו השלהבת מתפרשאן לתלת סטרין שכך הם ג' ספי' ימין ושמאל ואמצע וכדמפרש חד סליק לעילא נצח מעלה וחד נחית לתתא הוד מטה. והג' הוא היסוד מערב הוא עיקר המ' וזה ג"כ מערב עמה לכך אתחזי עיקרו נראה אמנם בשעת' דשמשא ת"ת נהיר ואז מערב המ' מאיר מהשמש הזורח עליו ממזרח גניז שאז היסוד נכנס אל תוך נקודת ציון ונגנז בה וזה דרך כלל לג' גוונין אלו והשתא מפרש דרך פרט,
זהר ב, דף קכח ע"ב גוונא חדא ההוא דסליק לעילא שהוא הנצח ענף החסד נפקא מבחינתו ויורד למט' אל האדרא והוא ימיני חסד גוון חוור והוא חוורו מחוורו אחרא שבמלכות מפני תערובת אודם האש בשלהובא כנזכר. ולזה אצטבע זעיר מתאדם קצת בדין הגבורה ומיעוטו ג"כ דלא אצטבע והענין נכלל בדין השמאל ולא נכלל וקיימא ההוא גוון לעילא שהוא בחינת מקומו כנזכר. על רישא דההוא אדרא היינו ג' ראשונות שבה וראשה היא מתכנסת במרגלותיו של זכר שזה הנצח נעש' לה כתר. אמנם עיקרו הוא קיימא סתם על רישא דההוא אדרא:
זהר ב, דף קכח ע"ב ובשעתא דישראל עאלין לבי כנישתא שהוא סוד כניסת ישראל בנשמת' בבי כנישתא מלכות ומצלאן צלותהון כנזכר בפ' במדבר שסודה דבור ומעש' לתקן הייחוד ומתייחדים בסמיכות גאולה שהיא בחינה אחרונה שבה לתפלה שהוא החתן וז"ש ומצלו צלותהון בסוד התיקונים וסמכין בין גאולה לתפלה סוד הייחוד כדין האי גוון אסתליק למעלה מרישא ומעטרה בסוד כתר והיינו ואתעביד ליה כתרא דקיימא מפני שהיסוד אות ברית עטרה בראשו (מי) מתעורר כעת כדמסיק.
זהר ב, דף קכח ע"ב וכרוזא נפיק מלאך למטה בעולם הנפרדים מתחת ממשלת גבריאל.
זהר ב, דף קכח ע"ב דעבדי טוב ענין סמיכות גאולה לתפלה מ' ות"ת ע"י היסוד האוחז בזה ובזה כאו' כי כל בשמים ובארץ והיינו הטוב בעיניך עשיתי וגומר דהיינו עשיית הטוב שהוא היסוד המתמצע בין שתי עינים שהם ת"ת ומ' ושם נמצאים שתי כרובי עינא נצח והוד כנודע וא' בגין וגומר כלומר ונתן השבח אל היסוד בגין דהא בההיא שעתא דסליק וגומר כנזכר אתער וגומר באתר דאצריך מקום ידוע הנכנס בו בחשאי אל ענין הייחוד ברחימו בחביבו וגומר הם ד' דברים אל הייחוד. רחימו אהבה סוד החיבוק שמאלו תחת לראשי חביבו לשון דודים דודי חביבי סוד הנשיקין כאו' ישקני וגומר ואח"כ מיד מתעוררות שם ג' ראשונות ונותנים שם כחם וז"ש בחדוה מצד הבינה. ברעותא מצד רצון הכתר. והחכמה לא נזכרה עדיין שממנה סוד טפת השפע באחרונ' יסע אחר שים שלום. וכל שייפין וגומר הענין כי הזכר יתייחד לעצמו ברמ"ח אבריו להיותם מסכימין ונקשרים כדי שהחכמ' תשפיע השפע ההוא דרך כולם למטה וכן אברי הנקבה ואח"כ מתייחדי' זכר ונקבה יחד זה להשפיע וזה לקבל והיינו או' וכל שייפין כולהו מתחברן בתיאובתא חדא אלין באלין כל כת וכת לעצמה ואח"כ עילאין בתתאין יחד וכל מקום שיש קשר וחבור הכל ע"י היסוד בין חבור שבהם בעצמם בין חבור שבהם למטה עם המ' וז"א ודא מחבר לכלהו בחבורא חדא בסוד הייחוד. כדין כלהו בלחישו בין ישראל בתפלתם בין המלאכי' המשוררי' עד עכשיו לעורר הזווג כיון שהגיע ענין גאולה לתפלה מיד הכל בחשאי וכן הייחוד העליון מתכסה בהעלם וחשאי וז"ש כלא בלחישו עילא ותתא ואעפ"י שאין הייחוד הגמור אלא בשים שלום עכ"ז מתערב כל י"ח ברכות בנשיקין דרעותא מצד הכתר וקיימא מלה בחביבותא ע"י הנשיקין. כיון דמטו לשים שלום וגומר דנפיק מעדן חכמה השפע להשקות את הגן מ' באדרא דא ודאי. וכדין וגומר כשגמרו התפלה בעיין כולא לנפקא וגומר שלא להאריך בתחינות כלל ואמר כלא בין ישראל בתפלתם בין החיות כאו' בעמדם וגומר בע"ם ד"ם וגומר אז אין שיר והתעוררות לא מצד בני אדם ולא מצד המלאכים. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכח ע"ב והרח"ו נר"ו באדרא דא וכדין בעיין וגומר ר"ל בהיכל זה שהוא היכל הז' אבל בשבתות הזווג הוא למעלה באצילות. עכ"ל:
זהר ב, דף קכח ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ה"ג דיתרעי בי קב"ה וגומר.
זהר ב, דף קכח ע"ב דההוא בר נש בחדווא ברעותא וגומר ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה גרים לאכפיי' סטרא אחרא וגרים דאסתלק קב"ה וגומר וגרים לקיימא עלמא לפי שכל מה שקבל' הקליפה מהקדוש' ע"י תורתו ומצותיו שעשה בעודו ברשעו הכל מוציאו ממנה בעל כרחה. והענין שהרשע כשהוא עוסק בתורה ובמצוה הוא עושה יחוד למעלה ואותו פרי הנמשך מהייחוד באה הקליפה ונוטלתו שאומרת איש. זה מאנשי הסרים אל משמעתי וז"ס ולרשע אמר אלהים וגומר וכשהוא חוזר בתשובה אותו חיל שבלע יקיאנו ומבטנו יורישנו אל וזהו זדונות נעשים לו כזכיות שחוזרת אותה השפע' אל הקדוש' וז"ש גרים לאכפייא סטרא אחרא ולזה נק' בעל תשוב' ע"ש שהשיב אותה השפעה אל מקום הקדוש' וזהו וגרים דאסתלת קב"ה ביקריה שהוא דומה למלך שיש לו בן שבוי אצל עבד הכושי ובא אחד ופודהו ומחזירו למלך בוודאי שהוא לו לכבוד גדול שבנו ברשותו ובחיקו והמלך משתעשע בו ונמצא המלך ברצון טוב על עבדיו להטיב עמם וזהו וגרים לקיימא כל עלמא בריתי הית' אתו כלומר קיומו של עולמי הית' אתו. ושכרו יהי' החיים והשלום ומצד אריכות הימים יזכה לראות בנים לבניו וז"ש:
זהר ב, דף קכח ע"ב וזכי למחמי וגומר. עאל בתריסר תרעי אפשר שהם שערי היכלי ג"ע זה לפני' מזה מארי מקרא לחוד מארי משנה לחוד וגומר וכאלה רבים וזה יש לו רשות להשתעשע עם כלם ולהכנס כד היכל י"ג להתענג עם אותם היושבים לפני ולפנים. וע"ד כתיב גביר בארץ יהי' זרעו וגומר. ואפשר דמריש המזמור נפקא לי' דמיירי במאן דרדיף בתר חייבא מדכתיב אשרי איש ירא את י"י במצותיו חפץ מאוד אחר שקראו ירא את ד' מאי במצותיו חפץ מאוד ותו מאי מאוד אלא ה"ק אשרי איש ירא את י"י בינו לבין עצמו במצותיו חפץ מאוד בינו לבין אחרים שכ"כ חביבין עליו המצות וחפץ בהם שרודף אחר מי שמקיים אותם. באדרא עילאה מלכות שהיא אדרא לכנס בה הת"ת כדלקמן. תלת סטר גוונין. מיני וצדדי ענפי המאורות הנמשכים מחג"ת. חד סליק לעילא. חסד שכל עילוי הוא מצד החסד. וחד נחית לתתא גבורה שכל ירידה הוא מצד הדין וחד דאתחזי וגומר מצד הת"ת לכך אתחזי בשעתא דשמשא נהיר שכן הוא נק' שמש כמ"ש כי שמש ומגן וגומר:
זהר ב, דף קכח ע"ב גוונא חדא וגומר וההוא גוונא איהו גוון חיוור יתיר מחיוורו אחרא והם מן הקצה אל הקצה וא"א שיתכללו יחד לכן עאל בההוא שלהובא ואצטבע זעיר ולא אצטבע. וע"י צבעו זה יורד ההוא גוון מאותו הכח הגובר בחוורו יתיר ומשתווה אל שאר (כגוונין) [גוונין] על רישא דהאי אדרא כעין עטרה מצד החסד וזה נעש' בתפלת שחרית בקר דאברהם סוד החסד כדמפרש ואזיל ולכך מכריזי זכאין אתון עמא קדישא דעבדין טוב כי כל טוב הוא מצד החסד כנזכר בפ' תרומה קס"ח. וכל שייפין כלהו דת"ת מתייחדים בשייפי המלכות וז"ש. עילאין בתתאין: כיון דמטו לשים שלום וגומר כי ג' ברכות ראשונות הם בחג"ת וג' אחרונות הם נה"י כנזכר בס"פ פקודי נמצא ברכת שים שלום הוא ביסוד והיינו שים שלום יסוד הנק' שלום. ולא אצטרך בר נש ולא אחרא היינו סוד דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וגו' וכל לרבות שים מלאך הנאמר בהם פניהם פני אדם. ולא אדם בליעל וזהו ששלל ולא אחרא עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכט ע"א אלא דאצטריך למנפל על אנפין ולא בעאי למשאל שאלתין ועכ"ז יקדם י"ג מדות לרצות על עוונותיו שהתודה בברכת שומע תפלה כדפי' בפ' פקודי והכא לא חש לפרושי. שעתא דשמושא ואז הענין תלוי בהעלם להמשיך נשמות ואין לערבב אותו ייחוד בשום שאלה אחרת שמבלבל יצועי אביו ולזה יפול על פניו ויש בו ד' טעמים הא' למכסף קמי מאריה הרואה אותו ואם הוא אינו רואה ולחפיא אנפוי בכסופא סגי' שיהיה בוש מיוצרו אות' שעה שנתייחדו שתי שמות ויזכור כמה חטא לפניו ונכלם מפשעיו. והב' הנז' לקמן שימסור עצמו למיתה על עונותיו במה שנופל ארצה גוף מת ועתה יתכפר לו עונו ובזה כולל נפשו בההוא שמושא בסוד מ"ן אל הייחוד והיינו אליך ה' נפשי אשא והוא טעם ג'. ד' שצריך לתת חלק לחצונים מקום המית' ומקבל מיתה על עוונותיו כנז' ובעלי החוב מקבלים חלקם בגוף למטה שנפל מת ארצה:
זהר ב, דף קכט ע"א דאתכלל ההוא אדרא וגו' היינו המ' נכללת בנשמות התחתונים מ"ן והת"ת משפיע נשמות חדשות מד' טיפי השפע. כדין גוון אחרא שהוא מצד ההוד שהוא צד המטה בצדדין כנז"ל ולכך נחית לתתא. קם יש לה קימה והטעם דאימא עילאה עד הוד אתפשטת וע"י התשובה בנפילת אפים נפתחו שערי תשוב' והיא מתפשטת למטה בשפולי אורה בסוד וידי אדם תחת כנפיהם לקבל תשובה לשבים והנה המרכבה להם מסוד ההוד הוא אותם שהם מתעסקים בהחזרת בני אדם לתשובה כי כמו שהקב"ה עושה עתה נפשות גם הוא עשה נפשות ולזה כרוזא נפיק וקארי וגו' עוד אפשר שהקב"ה דואג בנשמות שעושה שמא יקלקלו למטה ואינו שמח במעשיו אלא בזוכרו במתעסקין להשיב נשמות למוטב וז"ש דא אתחזי לעאלא השתא קמי מלכא ת"ת ומ' המתייחדים שאלמלא הוא היה הזווג מתבטל מאינון עיני ה' והם ז' מלאכין מארי דאשגחותא מצד היציר' וכן קיימין בתר פרגודא הפרוש בהיכל קדש הקדשים וסהדין סהדותא שאינם רשאים ליכנס וכאן הכרוז יוצא עלאין ותתאין אסהידו לכך שם באצילות מעידים עיני ה' שלפני הפרגוד וכאן בתחתונים מעידים חוץ מן הפרגוד והטעם להוסיף כבודו בעליונים ובתחתונים. זכאה חולקיה דהא אבוי וגו' אינו דברי העדים אלא שר"ש אומר כי מה שאומרים פב"פ זכאה חולקיה דהא אבוי וגו' כי מתחדש מנוחתו אם הוא בג"ע ואם הוא בחיים מתחדשין לו גזרות טובות. נפשאן דחיבייא דהוו מסטרא אחרא שהרשע מטמא אותה ומכניסה אל מקום הטומאה וזה מוציאה ומכניסה אל הקדש. גזברא על דיוקנין ענין דיוקנין הוא מציאות אשר לנשמת הצדיק שמתמצא ונשאר למעלה בררתו למטה ודיוקן זה עושה כל מה שהנשמה עושה למטה ומאיר כפי מעשי' והוא כמו שרש לנשמ' כמו שמתבר' השרש כך מתברך הנשמ' למט' והענין כי האדם המכוין בנפילת אפים אין נשמתו ממש נכנסת כי היא עמו אלא כוונתו מועילה כדי שיכניס שם סוד הדיוקן הזה ע"י הגזבר הזה ואינו ממש למעלה אלא למטה בשפולי משכנא ועתה גורם שנכנס למעלה אל פני המלך האדון ה' וז"ש ואייתיה דיוקניה. יהודיע"ם נגזר מלשון והאדם ידע שהוא ממונה על הכנסת הדיקנאות אל המלכות בסוד נפילת אפים כנז' ונק' יה"ו סוד הת"ת י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת די"ע ם' מ' שהם נקשרים ומתייחדים ואז מורה כתרא דשמא קדישא. ורמיז קב"ה. וגו' היינו כח הנשפע עליו להיותו שלוחו ואייתי דיוקניה וגו' נתן רשות לעלות למעלה משאר הנשמות הנכללים בסוד הייחוד ונותנים לו כח לעמוד לפני ה' וז"ש ואקים ליה קמיה מלכא וגו' שלא תתבטל הויתו מהדקות הנפלא.
זהר ב, דף קכט ע"א ואנא אסהידנא וגו' עתה גלה ר"ש כל ענין הדיוקן דיש לו ממשות ולכן מסרין בידיה ע' מפתחן הם ע' אורות כדי שיוכל לחקור ולדרוש בשבע ספי ע' אוצרות שבהם נאצר כל כח ההוראה והיינו דכל גנזייא דמאריה וגו' בכל ברכאן דבריך אברהם כדכתיב ואעשך לגוי גדול וגו' רמיז לד' משריין היינו כח הנשפע למטה על ארבע מחנות שכינה ראשי ההנהגה ותחת ממשלתם סוד ע' שרים. ואיהו עאל לע' עלמין גניזין שאין כח ורשות לשום אדם ליכנס לדעת הנסתרת ולדיוקן הזה נתן רשות ע"י המפתחות הנז' הנמסרות לו כנז'. לסטרא אחרא וגו' כי כאשר ישוב הרשע יכניעם כי בהיותו בחצונים משפיעם וכ"ש מי שהוא צדיק ומחזיר הרשעים. עביד דאסתלק הקב"ה שהיה הכסא פגום מצדו בעונו ועתה מתקנו בתשובתו המגעת עד כסא הכבוד. עביד לההוא חייבא וגו' כי נפשו היתה בתוך הקליפות ואין אור הקדושה מאיר בה כלל ובשובו מרשעו מטהרה ומנהירה ומנערה מאבק החצונים ורוח הקדש שורה עליו ועולה מנפש אל רוח ומרוח לנשמה. גוונא אחרא דאתחזי וגו' והוא היסוד בעת הייחוד אתחזי ולא אתחזי כנז' לעיל ולא יתחקק נפשו על המ' בעצמה אור הלבנה הנראה ואינו נראה בפני אור החמה. קדוש' דסדרא היינו קדושת ובא לציון.
זהר ב, דף קכט ע"א בקדושתא דא שהוא קדושת הסדר בעינן לאסתמרא ולאגנזא לה דהיינו הקדושה העליונ' יורדת מעולם המלאכים מתלבשת ולזה לשון הקדש מתלבש ונכנס בלשון תרגום. בגין דנתקדש ברישא היינו קדושת יוצר ובסופ' קדושת הסדר. ומפרש טעמם ואזיל. קדושא דא דאנן מקדשין בשבחא דאנן משבחן למלאכי עלאי הוא שאנו למנוה ואין אני יכולי' לעלות ליקשר בשורשנו עולם הנשמות להתקדש אם לא שנעלה דרך עולם המלאכים וכיון שאנו אומרים שבחם אנו מודים שבאמצעותם וקדושתם לנו קדושה ויש להם מעלה ותועלת כמעלה ותועלת המשפיע בהיותו משפיע למושפע ולזה שבקין לן למיעאל גו תרעי עלאי שהם נשפעים יותר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכט ע"א והרח"ו נר"ו כתב. אלא אצטריך למנפל על אנפין וגו' וזה הפך מהאומר כמה סליחות ותחנונים ובקשות קודם נפילת אפים. עכ"ל:
זהר ב, דף קכט ע"א והרא"ג ז"ל כ' אלא אצטריך וגומר משמע מהכא שתכף שהאדם גומר תפלתו יפול על פניו דהכי אמר כיון דמטו לשים שלום ויש נוהגין כן והיינו אחר חזרת התפל'. וז"ש כיון דמטו דהיינו הצבור ולא מטי. ומ"מ צריך לו' י"ג מדות לטהר העוונות שהתוודה בשומע תפלה כנזכר בויקהל דף ר"ב. דאתכלל ההוא אדרא מעילא ומתתא בנפשין ורוחין. הם נשמות שהיא נוטלת מהיסוד ונשמות הצדיקים הנכללים בה מצד מעשיהם הטובים בסוד מיין נוקבין כנזכר בפ' ויקהל דף ר' ע"ש. כדין גוון אחרא דנחית לתתא אור הנמשך מהגבור' כדפי', קם ונחית בשפולי דהאי אדרא. הם בחי' המלכות התחתונת נק' תחתיות ארץ אחרית ים שבהם נאחזים החיצונים ע"י מעשה הרע העולה מן התחתונים ובחי' זו יורדת שם להמתיק המר והרע הנאחז שם ואז כרוזא נפיק. מאן איהו דעביד נפשן ורדיף בתר חייבא רודפים אחר העושים רע למען יחדלון מעושק ידיהם שעי"ז מונע פגם מאותם הבחי' וטעם הכרוז בזה כעת לפי שאז שנעשים הנשמות מהייחוד גם זה שעושה נפשות ראוי ליזכר לטובה בעת ההוא ויכנס בכלל שמחה זו וי"ס דגרסי [דאתוון] דאיקרי ברזא יהודיע"ם. וי"ס דלא גרסי מלת. דאתוון. דבההוא שעתא מסרין לי' ההוא דיוקנא. פי' בההוא שעתא דמתייחדין מלכא ומטרוניתא רומז הקב"ה לאותו ממונ' ומביא דיוקנו ממכון שבתו ומוסרין אותו הדיוקן ביד הממונ' זה שיהי' דיוקנו בכלל שאר דיוקני ישראל שבידו וי"ס דגרסי מסרין לי' לההוא דיוקנא והיא היא: א"נ מסרין לי' לההוא דיוקנא. ע' מפתחן. דקאמר לקמן והפסיק הענין לפרש מה מציאות דיוקן זה דהואיל ואתי לידי' פי' ביה מידי ואח"כ חזר לומר מהו הענין שמוסרין לו ואמר. ומסרין בידי' ע' מפתחן וגומר. ע' מפתחן הם סוד ז' ברכות שמתברכ' הנשמ' בשע' שיורדת לעולם כנזכר בפ' לך לך בס"ת. והם כלולות מעשר הם ע' והם הם אינון ברכאן דבריך לאברהם כנזכר שם. לד' משריין עילאן: הם מרכבו ארגמ"ן שהם תחת מטטרו"ן ואמר עילאין לאפוקי מרכבת סנדלפו"ן שרא' זכרי':
זהר ב, דף קכט ע"א גוונא אחרא דאתחזי. היינו מאור המתפשט מהת"ת כדפי'.
זהר ב, דף קכט ע"א לקדושת דסדרא הוא סדר ובא לציון והטעם שמתגל' אז לפי שכללות קדוש הוא בת"ת כנזכר בפ' בשלח נ"ב ופ' אמור צ"ג וכן הכרוז שיוצא הוא מאן הוא גס רוחא במילי דאורייתא שכן התור' הוא בת"ת. כדין כרוזא נפיק ואמר עילאין ותתאין אציתו מאן איהו גס [חסר תיבת רוחא כמ"ש בזהר וכן הוא מביא מקודם לזה ג"כ] במילי דאורייתא וג"כ מכריז מי הוא שיש לו גאוה שמגביה הוא"ו מן הה"א דהיינו משמעות גאו' מתגא' וא"ו מן ה"א ומפריד היחוד הזה הנעש' בעת ההיא דהא לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי וגומר:
זהר ב, דף קכט ע"א בקדושתא דא דובא לציון דקאמרן.
זהר ב, דף קכט ע"א ולאגנז' לה ביננא שכן אנו מסתירים הדברים בלשון תרגום. ה"ג בגין דנתקדש ברישא היינו קדושת יוצר אור. ובסיפא קדושה דסדרא: כדפי' אנו מוסיפי' קדוש' שלישית שהיא מועיל' אלינו יותר. מאינון קדושן דאמרי בהדן מלאכי עילאין שהיא קדושת העמידה שאז יש' מקדימין והמלאכים מקדישים עמהם כנזכר בפ' בלק דף ק"נ ולכך בקדוש' זו שבסוף נתוסף עלינו תוספת קדוש' לפי שבראשונ' אנו משבחים מה שהם אומרים וז"ש בשפ' ברור' וגומר כלם כאחד עונים באימ' ואומרים בירא' ק' ק' ק' ובקדוש' אנו נעשים חברים עמהם ואינן מקטרגין בנו וז"ש קדושה דאנן (מתקדשי) [מקדשי] בשבחא וגומר כלומר הקדוש' שאנו מקדשין הוא השבח שאנו משבחים אותם בסדר שירם וזמרם בפחד ורעד' יחד כלם כא' וזה כעין שוחד דברים אליהם.
זהר ב, דף קכט ע"א ובגין כך שבקין לון (וגומר) [הך וגומר טעות הוא דלא נכתב בזהר שום דבר מפסיק רק כך כתוב ובגין כך שבקין לן למיעל גו כו'].
זהר ב, דף קכט ע"א למיעל גו תרעי עילאי. הם שערי ההיכלות שהם חצריהם וטירותם עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכט ע"א גליון בכל ברכאן דבריך לאברהם כד עבד נפשאן ע"ש פ' לך לך. כדין כרוזא וגו' מאן איהו גס רוחא וגו' פי' כי גאוה וגו' גאה ו' מן ה' ועתה שמתחברין כרוזא כריז מי הוא שיש לו גאוה שגורם שתתגאה הו' מן הה'. עכל"ה:
זהר ב, דף קכט ע"ב בלשון הקדש יר' שכיון שהיא פתח הכניסה בעה"ז היה ראוי שתהיה בלשון תרגום להלבישה כנז' אלא מפני שאנו משבחין נכנסי' מיד בברכת יוצר היכל לבנת הספיר ובאל ברוך גדול דעה בהיכל עצם השמים ולזה הקדושה בלשון הקדש ושבקין לן למיעל תרעין דלעילא ולעלות ההיכלות זה אחר זה.
זהר ב, דף קכט ע"ב ובג"כ אנן נטלין וגו' כדמסיק כי כדי להמשיך קדוש' א' עלינו אנו צריכי' ג' קדושות יתיר מינן מצד מציאות עצמם בהיכלות ואנו מלובשים בחומר בעולם הגשמי הזה. דאלמלא דאנן נטלין וגו' וע"י אלו הקדושות אנו חברים כיצד אנו עולים ונכנסי' השערים בקדושה ראשונה ואח"כ אנו חברים למעלה בקדושה שניה ואח"כ אנו צריכים קדושה שלישית כדי להתקדש ולשכון שכינת קדושתו בתחתונים בתוך טומאותם וז"ש ויקרא דקב"ה לא אשתלים וגו' וירצה עילא ותתא מלאכים ובני אדם וזה דוקא בעלייתינו ואח"כ השלישית כדמסיק קדושה די בסופה איהו תרגום שהוא חצוני בע' לשון ע' שרים גלות ראשון היא לשון מלכות כשדים רישא די דהבא ואנו מירידים השכינה אלינו בגלותינו וכניסתינו בקליפות הקדושה העליונה ולזה יחיד יכול לומר אותה לשון תרגום שאינו אלא ניצוץ בעלמא מהשכינ' שתתלבש בתרגום ולזה יחיד יכול לומר אותה תרגום אמנם מילי דלשון הקדש שהיא השכינה עשרה ניצוצות ממש צריכה עשרה ואנו קושרים עשרה נצוצות העליונו' דלשון הקדש בניצוץ הא' התרגום כדי להמשיך אלינו קדושה בכניסתינו בקליפות. ולזה גוון דאתחזי ולא אתחזי הוא סוד אור זה השוכן וחופף על ישראל ועתה הגיע להוריד שכינה לדור במדור התחתונים ויש מונעים שהם דוחקים רגלי שכינה כגון בעלי גאוה שעליהם פי' רז"ל שאו' הקב"ה א"א אני והוא לדור בעולם ולזה מכריזין מאן איהו גס רוחא במילי דאורייתא וגו':
זהר ב, דף קכט ע"ב ת"ח קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושאן דאנן משלשין ירצה שהקדושה היא משולשת לרמוז המלכות כלולה מימין ושמאל ואמצע מחג"ת להמשיך למ' ולזה אין כח בקדושה זו להתפשט בעולמות ולשבר כחות החוץ אלא דוקא להתקדש ישראל לבד כנז' ואנו משלשין אותה לקדש עצמינו מג' קדושות וז"ש שאר קדושות שאנן משלשים שמן יעיד עליהם היותם בלי חוזק בזה. אבל קדושתא דא דהיינו הקדיש אינה משולשת יורדת למטה לבד אבל היא סלקא בכל סטרין בכל ו' קצוות עליונים ושש קצוות תחתונים גם כל סטרי מהימנותא דהיינו מג' ראשונות עד סוף ההיכלות הכל נכלל בה. גם ותברא מנעולים היינו תהו וגושפנקן דפרזלא בה"ו קליפין בישין וחשך על פני תהום כי נכנס אל החצונים ומבטלם ומשברם. לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא. שאינו התפשטות קדושת יוצרינו בנו לבד אלא התפשטות כבודו של הקב"ה בכל העולמות ובכל הנמצאים ואין מונע. וטעם היותו לשון תרגום לא להלבישה אלא אנו בעינן למימר לה בלישנא דסטרא אחרא ממש לשברם כענין זה ממש למימר בחילא תקיף שכפי שאנו עונים בכל כחנו ומשברים כח יצרינו בעניית קדיש כך באותו ענין אנו משברים כח הקליפות שיצה"ר חלק מהם והקליפות לעולם כיצר הרע לגוף לכך ראוי לענות קדיש לאתבא בחילא תקיף אמן וגו' בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא כעין שברון יצרו בקדיש וכן בגבורת דקדושה בעצמו אסתלק קב"ה ביקריה וגו' שהחצונים מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים וכד קב"ה אסתלק ביקרי' מיד אין מחיצה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה. ובגין דקב"ה אסתלק ביקריה ונודע כי הכבוד העליון עשר מדות לזה צריך עשרה ושינוי הלשון אינו כשינוי לשון הקדושה כי שם לעשות תיק ולבוש כנז' וכאן בלישנא דא אדרבה לשבר מלתעות עול על כרחיה דסטרא אחרא כי התרגום הוא לשונו והוא נאחז ונכלל בו ומשתבר:
זהר ב, דף קכט ע"ב פתת ואמר וגו' לסטרא עלאה. לפרש כל מתכות אלו בקדש ויהיה זהב בגבורה וכסף בחסד והכסף יותר יפה מן הזהב כדמסיק לסטרא תתאה ויפרש זהב בחוץ בגשמי וכסף בחוץ ולפי שהחצון גובר בו דהיינו החמדה ולכך הזהב משובח מן הנסף ולזה יתבאר הכתוב בשני דרכים אם נתחיל מלמעלה מחסד ודאי שהוא כסף עליון והיינו סטרא עלאה דקדושה לכך ברא עלמא ושארי למברי מסגורא דכספא דהיינו ימינא הוא החסד העליון המשובח מן הזהב וחסד גובר. אמנם המשכן נברא ממטה למעלה א"כ נתחיל מעולם החמדה שהוא עולם גשמי זה ומשם אין עולים למעלה שממעשה העולם החומרי הזה אנו עושים מעשה להלביש המצות הרוחניות ובעולם הזה שאנו בו כח החמדה והחצוני הטמא גובר ומגביר שמאל על ימין וזהב חצוני גשמי גובר על כסף חצונית גשמית והיינו בסטרא אחרא תתאה שפי' הכתוב שהמשכן נעשה מהדברים הגשמיים הנחמדים אל החומר ולזה יקדם הזהב אל הכסף וז"ש ובעובדא דמשכנא וגו' שהוא בנין עולם ממש אלא שאנו בונים אותו תחתונים גשמיים שארי מסטרא שמאלא דהיינו זהב גבורה כדפי':
זהר ב, דף קכט ע"ב עידן עדנין ג' זמני התפלה הא' עדן לעצמו שהוא חסד. הב' והג' עדנין שהם מנחה וערבית ששניהם גבורה ודין כדמסיק ערב מלכות אספקלריא וגו' ובקר אספקלריא דנהרא ת"ת וצהרים האמת שהוא תפלת המנחה שהיא הגבורה החש וכה אבל צהרים לאו האי אתר וגו' ואינו צודק עם תפלת המנחה ולתקן זה צריכים אנו לומר שיהיה הכוונה ע"ד סגי נהור. ולזמנין לחוור וכ"ש שאינו דוחק משום לישנא מעליא לשנות. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קכט ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. תא חזי כד ברא קב"ה עלמא שארי למברי וגו' מכאן תבין איך באצילות מתחיל הכסף שהוא החסד ואח"כ הגבורה אמנם בעבודה דמשכנא הרומז אל מרכבת חיות הקדש כי לכך הם י"ב דברים זהב וכסף וגו' כנז' פ' ויקהל דף קצ"ז ע"ב שהם כנגד חיות הקדש שהם י"ב משריין עילאין בסוד כל חיה כלולה מג' הם י"ב משריין ולהיות כי מעשה המשכן הוא במט"ט חיות הקדש משא"כ במקדש מעשה שלמה כי היא יותר עליון כנז' בזוהר ולכן קדם הזהב כי כן חדש ניסן הוא מזל טלה הרומז במאדים הוא גבורה בגבריאל כאשר ביארנו בפ' תצא דף קע"ז ע"ב כי ברתיכא עילאה כסף בקדמיתא וברתיכא תתאה שהוא חיות הקדש דמטטרו"ן זהב בקדמיתא. עכ"ל:
זהר ב, דף קכט ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ובגין כך אנן נטלין קדושן יתיר היינו קדושת העמידה שבחזרת ש"ץ שע"י קדוש' ראשונ' שהיינו חברים עמהם מניחים אותנו לקדש שנית ואנו עולים בקדושתינו לתרעין עילאין יותר למעל' מהם הרי שתי קדושות:
זהר ב, דף קכט ע"ב קדושא די בסופא שהוא ובא לציון הוא להמשיך הקדוש' מלמעל' למט' עלינו שישכון עמנו בתוך טומאותינו. ולכן נאמר בלשון תרגום לישנא דסטרא אחרא לשון כשדים כדלקמן.
זהר ב, דף קכט ע"ב ויקרא דקב"ה לא אשתלם וגומר זו היא עיקר התירוץ שע"י קדוש' ראשונ' אנו נעשים חברים עמהם כדי שבקדושת החזרת ש"ץ נקדיש כלנו יחד עליונים ותחתונים. ויקרא דקב"ה ישתלם עילא ותתא: וגומר כנזכר בפ' בלק דף ק"ץ ע"ש.
זהר ב, דף קכט ע"ב ולאתבא בחילא תקיף: משמע דבכל כחו הוא כמשמעו לא כמו שפי' רש"י בכל כוונתו שהכוונ' בכל הדברים היא צריכ'. וההוא הבל וגומר שכן ההבל נכנס באזניכם ויוצא דרך פיכם והוי כאלו אתם מתערין מילין אילין: וזהו הטעם דשומע כעונה:
זהר ב, דף קכט ע"ב וזאת התרומה וגומר האי קרא איהי לסטרא עילאה. [וכו'] כלו' הפסוק הזה יתפרש בקדוש' ובסטרא אחרא הא כיצד זהב כסף ונחושת בקדושה שהם חג"ת והתרומ' היא המלכות היא רגל רביעי המשתתפת עמהם וה"ק וזאת שהיא התרומ' תקחו אות' מאתם בזהב וכסף ונחשת העליונים כדי שתשר' עליכם. ויש זהב וכסף ונחשת בקליפ' תרין דרועין וגופא דסטרא אחרא כדאיתא בסוף פ' כי תשא קצ"ד ופ' בלק ר"ז ואלו החיצונים מתאחזין בשיפולי המלכות בסוד רגלי' יורדות מות וצות' התור' שזאת התרומ' נמשיך אות' מהתאחז' והתקשר' בזהב וכסף ונחשת שבסטרא אחרא שתשר' עלינו. וזהו אומרו איהי לסטרא עילאה בסטרא דקדוש' ואיהי לסטרא תתאה בסטרא אחרא: ת"ח כד ברא קב"ה. וגומר הוקש' לו לפי פירושא דקרא דאיהו בסטרא דקדוש' דקאמרן אמאי התחיל מסוד השמאל דהיינו אומרו זהב ואח"כ כסף הי"ל להקדים הכסף שהוא ימין ותירץ דהכי אצטריך כד ברא קב"ה עלמ' שארי למברי מסטרא דכספא דאיהו ימינא וכמ"ש אמרתי עולם חסד יבנ' כנזכר בפ' בראשית דף מ"ו הרי סוד הימין בבריאת העולם והכי אצטריך.
זהר ב, דף קכט ע"ב בגין דההוא כספא הוה מלעילא פי' אותו ימין שנתגל' בבריאת העולם הי' ימין עליין קדוש כדי לקיים העולם בסוד החסד.
זהר ב, דף קכט ע"ב ובעובדא דמשכנא דאיהי כגוונא דילי' כלומר המשרן הוא דוגמת בריאת העולם בסוד היריעות והקרשים כמ"ש בס"ד. שארי מסטרא דשמאלא שכן התחיל וזאת התרומ' זהב שהוא שמאל הכי איצטריך והתחיל בשמאל בגין דמשכנא מסטר' דשמאלא הוה. שכן נעש' בשביל העגל שעשו שהי' העולם מתמוטט כנזכר בסוף הסבא ולקיים העולם נצטוו לעשות המשכן שהיא כעין עולם קטן לכך התחיל בזהב תחת הזהב שנתנו בעגל כנזכר בפ' פקודי רכ"ד. ולבתר מסטרא דימינא דכתיב וכסף.
זהר ב, דף קכט ע"ב כתיב ערב ובקר וצהרים. ה"ג. האי קרא אוקמוה ואתמר בפ' חיי שרה קל"ב ה"ג אבל הכא [עידן] עידנין הוא וגומר. אספקלריא דלא נהרא מלכות. אשפקלריא דנהרא ת"ת. לאו האי אתר דאיקרי חשך שהוא רומז בגבור'. אלא אתר איהו דקיימא בין האי להאי. יסוד הממוצע בין הת"ת והמלכות. והכוונ' שהי' אומר דוד ע"ה לעולם כל כוונתי הוא לייחד ערב מלכות עם בקר ת"ת ע"י צהרים שהוא יסוד לענין אשיח' ואהמ'. אבל זמנא דצלותא פי' הפי' שאמרנו הוא מה דאתערו חברייא ופירשו צהרי' יסוד ולא פירשו שהוא גבור' מפני שם צהרי' שהוא מאיר וגבור' הוא חשך ואינו מאיר ואני אומר שהפי' הנכון הוא שהצהרים הוא בגבור' וז"ש אבל כלומר אבל הנכון אצלי הוא דצהרים הוא זמן דצלותא דמנח' ומלת צהרים לא תקשי לך דלישנא מעליא נקט כדמפרש ואזיל. אתר דאיקרי חשך גבורה דאחיד בערב שמתקשר עם המלכות. וקיימא דא עם דא בסוד ולחשך קרא ליל' כנזכר בפרשת בראשית י"ז עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קכט ע"ב גליון עיין בפ' בלק נ"א ובפ' כי תשא דף קצ"ד. אבל זמנא דצלותא דמנחה וגומר כלומר הפי' הנכון דצהרים הוא גבורה עכל"ה.
זהר ב, דף קל ע"א ערב דא צלותא מ' והיא שולטת בלילה והנהגתה בחצונים כי היא מתלבשת למטה והיינו אתערב ביה סטרא אחרא ואז אור הת"ת מסתלק ואור הלבנה מתמעטת וז"ש דחשך נהוריה שוו לה רשות כי לא היה ראוי להתפלל ולייחד כדי שלא יהנו החצוצים מהייחוד ולכן אנו עושים תחבולה שלא יהיה לה שעה קבועה כדי שלא יבאו החצונים אל מקום הקבוע לינק אלא ארעי בטרם יבינו סירותיכם אטד נעשה מה שנעשה והיינו או' ולית לה זמן קבוע שזמנה כל הלילה כדי שלא יהיה לחצונים שעה קבועה. ההוא תננא סליק וגומר הענין שהמזבח היא מ' מכוון למטה כנגד היכל לבנת הספיר אורח ישר נכנס ועולה ומוריד שפע לכל הקדושים דרך ישר אמנם בלילה ההוא תננא סליק לחד נוקבא מורה על המזבח מ' שהיא משפעת לחצונים ומטה השפעתה לצד הצפון אמנם דוקא מהמותר שבלי ספק כהנים נכנסים לאכול בתרומתן וחלק גדול נתן שם לחצונים. וא"ת מי מכניסנו לתגר זה לפרנם החצונים לז"א וכיון דההוא תננא סליק ועקים וגומר א"כ ראוי לנו לעשותו לעכב החצונים שלא יתפשטו בעולם מפני שהם מתעסקין באכילת חלקם ואינם פנויים להתפשט להשחית והיינו נחת רוח לשכינה למעט נעירת החמורים וצעקת הכלבים לפניה. ונוקבא דצפון דא היינו למטה מהיכל לבנת הספיר שם לפתח לצד צפון חטאת רובץ והוא מדור החצונים והוא הנקרא נוקבא דתהומא רבא.
זהר ב, דף קל ע"א סניגוריא שמיה ע"ש שהוא מלמד סניגוריא לחצונים לתבוע מזונם והוא ראש לכולם. ואפשר לומר שהוא מלמד סניגוריא על ישראל כשנותנים לו מזון כענין שעיר עזאזל, ושתין אלף רבוא גם את זה לעומת זה יוכללו בששים כנגד ו' קצוות ויוכללו באלף כנגד הבינה ויוכללו ברבוא כנגד חכמ' ובאים למטה מדרגה העשירית אשר להם היא פתחא דקרי ודאי שהם נקבות המחטיאים זכרי בני אדם בקרי שהם נהנים בו.
זהר ב, דף קל ע"א ורוגזא דנפיק וגומר דהיינו ח"ו שיתפשטו אלו בעולם להזיק דרך אותו פתח הנק' קרי יוצאים בעלי חימה והם הנק' בחמת קרי.
זהר ב, דף קל ע"א דנשמתין נפקין מבני אדם הישנים על מטותם מקטרגי לון בעונותיהם ממש שלא יעלו ואפי' שלא יהיה אלא הרהור מחטיאים אותו בקרי ומיד הנשמה נפגמת ואינה עולה למעלה. בר אינון חסידים שיש בהם כח לבטלם ולכתתם ואין להם עיכוב אלא בקעין רקיעין שלהם ואוירין המלאים מהם ואלין חבילי לשון חבלה. טהירין לשון צהרים שרגא בטיהרא וירצה המאירים המחבלין נפקן מפתח זה ומתפשטים ואותם הנשמות שאינם עולות להיותם נהנות מהקדוש' הם מודיעות אותם חלומות ושקרים ודברי התולים ולפעמים מודיעים קצת אמת דברים קטנים וקרובים ואפי' הצדיקים שהם ישנים יותר מחצות לילה יגידום חלומות שקרים מפני שנשמתם יורדות בחצות ואין הגוף מוכן שהוא ישן פוגעות באלו והיא שומעת את דבריהם.
זהר ב, דף קל ע"א ואתחזיין לון אותם שהרהרו ביום מתוך עון אותו הרהור יש להם מבוא לבא עמהם להחלימם ולהחטיאם ואין כן לצדיקים ואלו הם נהנים מאותו קרי מפני שהם נוטלים אותה תאוה ועושים ממנה כח שטן והיינו שדי קראין:
זהר ב, דף קל ע"א ובשעתא דמתאכלין אימורים ופדרים שכבר הוקטרו מבעוד יום וחלבם נאכל ביום אלא מותרם שכבר לא נשאר בהם צורת אברים והיינו אומרו כפום יקרא דילהון וגומר שאין שם אלא עשן בעלמא כנזכר. ובהאי לא נפקי אם לא נמצא מעורר רשע שימשיך אותו אליהם ומזה טעם היה קרי ליושבי מקדש. לא שויוה חובה וגומר כדפי' שלא יהנו החצונים מן הקדש כנזכר. אמנם יעקב קבעה על חובה שתקן תפלת ערבית מפני שהיה בו כח לבער החצונים ואח"כ לקשטא וז"ש מדכי ומקשט. ואע"ג דאיהו רשו וגומר וא"ת שכיון שאין לנו מדת יעקב א"כ היה ראוי שלא נתפלל אותה כלל לז"א שאינה להשפיע אלא להגין מן החצונים שהוא סמך וסעד מעט כדי להכניע הדיני' ולבטלם צד מה.
זהר ב, דף קל ע"א פחד דגיהנם שכמו שגיהנם מתלהב למתים החצונים גוברים ויטרטשו החיים שהם חטאים באותם העונות ממש.
זהר ב, דף קל ע"א והוא רחום בו השבתת ד' קליפות. יכפר עו"ן. ולא ישחי"ת. והרבה להשיב אפ"ו. ולא יעיר כל חמת"ו והם עו"ן ומשחי"ת א"ף וחימ"ה ופחד דקטרוגא היינו נשמות של החיים שעולות בעת שינתם. בענין שהם ג' עניינים בתפלת השכיבנו שנים ופסוק והוא רחום ג' ואנו משנים שלשתם. בליל שבת אין אומרים והוא רחום ואין אומרים ושמור צאתינו ובואינו ואין אומרים שומר את עמו ישראל מפני שליל שבת שמורה מכל רע. אנן מפקדינן גופין אפשר דהיינו בתפלה בפסוק יראו עינינו ששם כתוב בידך נפשות החיים וגומ' בידך אפקיד רוחי וגומר ואפשר דהיינו נמי פסוקי דרחמיו ק"ש שעל מטתו מלכותא עילאה מדת המ' השולטת וז"ש כי שולטנא דכלא בידהא. וע"ד צלותא דערבית פי' אין התפלה לתת להם חלק ח"ו אלא הענין שאברים ופדרים היו מגינים ג' הגנות על הכלל מפני המזון ולא יתפשטו בעולם וכנגד ההגנות האלו תקנו תפלת ערבית להגן לנו בתפלה על ג' קליפות אלו שפי' והיינו דמסיק השתא בקרבנין ומדבחן וגומר דהיינו להגן:
זהר ב, דף קל ע"א כד רוח צפון ת"ת מצד הגבורה המתמתקת. ותבר חד טינרא תקיפא היא המ' החזקה בסוד הדין ורוח צפון משבר כח דיניה ומתבטלין וע"ז מתבטלין ומשתברין כחות החצונים שאין להם כח אלא מצדה שהיא רוצה בהם ליסר בני אדם ובחולשת דינה ביטולם וז"ש ועאל רוח צפון בתוך טינרא דא ומתפשט רוח צפון בכל בחינותיה ולזה כל אינון חבילי וגומר דוכתייהו נוקבא דתהומא רבא. מהרמ"ק זלה"ה
זהר ב, דף קל ע"א והרח"ו נר"ו כתב. חד ממנא קיימא לההוא סטרא וגומר. אם תדקדק תבין איך גיהנם הוא מדור לכל רוחי בישי והוא בצפון העולם ומתמן משטטי בכל עלמא אבל ג"ע העליון ירושלם העליונה לדרום וזהו ויסע אברהם הנגבה אבל התם אתמר מצפון תפתח הרעה. ובגין כך מקדמי ישראל למימר והוא רחום וגומר נראה מכאן כי התחלת צלותא דערבית הוא בוהוא רחום כי הקדיש שאומרים קודם לכן אין צורך בו והוא בא על אותו המזמור שאומרים קודם לכן ובג"כ אנן מקדמי שומר את עמו ישראל וגו' ר"ל ועוד אחרת כי בחול אנו אומרים שומר את עמו וגומר ובשבת לא אצטריך אלא חותמי' הפורס סוכת שלום וגומר. חד טינרא תקיפא וגומר אפשר שהוא הר שעיר מושב כל הקליפות כנזכר דף קנ"ז ע"ב שו' ד' וז"ל אבל בהאי שעיר הוא אתר איהו דהאי טינרא תקיפא וגו' ע"ש עכ"ל:
זהר ב, דף קל ע"א והרא"ג ז"ל כ' דא צלותא דערבית מלכות. אתערב בי' סטרא אחרא בסוד רגלי' יורדות מות ממשלת הליל' לכך נקרא ערבית מלשון ערבוביא ערב רב כדלקמן.
זהר ב, דף קל ע"א שוו לי' רשות שאין זווג דליל' כי אם מציאות יחוד לבד כדרך שאר כסות שהאדם נותן לאשתו שאין לו זמן קבוע אמנם סוד עונ' ליתא רק ביום בסוד שים שלום זולתי יעקב ע"ה דיכול לתקנא ביתא כדקא יאות כדלקמן בסוד יעקב תיקן תפלת ערבית.
זהר ב, דף קל ע"א מדכי משכנא מכל אלו הערבובים.
זהר ב, דף קל ע"א אסור לאתערא לי' מכאן משמע שאסור לומר פסוקי דרחמי כשרוצים לשכב על מטותיהם בליל שבת ובמדרש רות מהזוהר האריכו בזה הרב' ומ"מ ק"ש וכן פסוק בידך אפקיד רוחי לאו פסוקי דרחמי איקרון.
זהר ב, דף קל ע"א פחד דקטרוגא דנשמתין כדקאמר לעיל דנפקין ומקטרגין לון: אנן מפקדינן נשמתין ע"י תפלת ערבית זה שהיא רומז למלכות שתהי' מגינ' עלינו על הגוף ועל הנפש: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קל ע"ב וכדין קב"ה שעדיין לילה שלטת אלא שיש בה כח הת"ת וייחוד בג"ע של מטה והחצוני' מתעברין וקדושים שולטים. אמנם כד אתי צפרא נהורא דהיינו הנהגת המ' אתגניז מקמי נהורא דיממא הנהגת הת"ת ואין המ' פועלת אלא בהנהגת מדת יום וכדין בקר מצד החסד שלטא שהחסד קשורה עם הת"ת ואתעבד שלטנו דערב דין הגבורה שהיא קשורה במ' וכדין האי בקר מפני שבתחלת השחר האור צומח מצד הנצח לבד ומתגבר עד שהדין מתבטל מכל וכל ושולט בקר ממש חסד אור קדמאה דהיינו בקר אור בעצם. האי בקר אשלים טיבו לכל עלמין שמחדשם בעת בריאותם כאו' המחדש בכל יום וגומ' ואשקי לגנתא והיינו מזון וג"כ שמירה מן החצונים והיינו או' האי איהו נטירו וגומר:
זהר ב, דף קל ע"ב הכא רזא וגומר היינו הוכיח אור היום היותו מאור בריאת העולם וחסד המתפשט. ואמר הכא רזא לידעי מדין שבעלי המדות העליונות ידעו סוד זה. מאן דבעי למיפק באורחא וצריך שיצא בכי טוב ולזה לשמירתו יקום בנגהא שאין השם הזה עולה בחמה ממש אלא קודם עלות החמה על גלגל האופק מאורו עולה ומאיר השם הרוחני באור החמה הגשמית וישגח בהסתכלותא לפום שעתא אין ענין זה ממש בראיה אלא רוחני לפי שעה נראה לזכי הראות השכלי בטהרת הנפש. כחיזו דאתוון דבטשי אינם מסודרות אלא מצטרפות ולזה דא סליק וגומר זה גובר על זה בענין הצירוף ובאותיות אלו נבראו שמים וארץ וכל אשר בה והיינו המחדש בכל יום וגומר והוא סוד שם מ"ב שהם ל"ב נתיבות וי' מאמרות שהם ז' שמות ז' ספירות ו' אותיות ו' ספי' בכל שם ושם.
זהר ב, דף קל ע"ב וידכר לון כדקחזי בנקודותיו בכוונה שלימה ואז בכח הזכרת השם בקדושה ובטהרה יזכה לראות גו נהירו וגומר ששם זה מתלבש באור ובתוכיות האור שם ברכת כהנים דהיינו שית יודין הם "יברכך "יי. "יאר "יי. "ישא "יי ומתחלקות תלת לסטר ימינא ותלת לסטר שמאלא שהם צפון ודרום חסד וגבורה כי ברכת ישא באמצע חציו חסד וחציו גבורה לכך ג' יודין לדרומו של עולם וג' לצפונו. ותלת ווין תמצא "וישמרך "ויחונך "וישם בענין שהם יי"ו יי"ו יי"ו שהם כ"ו כ"ו כ"ו דהיינו יברכך י"י יאר י"י ישא י"י והיינו אתוון דברכת כהנים ולברך העולם באור החסד וכדין יצלי צלותיה צדק לפניו יהלך וגומר. כד אתי האי בקר היינו דוקא בקר זאת המאיר' באור מתוק זה הנזכר.
זהר ב, דף קל ע"ב עמודא חדא הוא הת"ת נעיץ בסטר דרום שהוא נאחז בחסד רב חסד וגומר גו מתיחו דרקיעא יסוד ע"ג גנתא מ' עמודא דא שהוא הת"ת. איהו נהיר ומשפיע בנהירו דתלת גוונין חסד דין. רחמים. בההוא עמודא קיימא ענפא חדא היינו יסוד בההוא אתעבדו תלת דהיינו צפור מ' וג' הם בחינות ג' מדות צפור א' מן הימין וא' מן השמאל וא' מן האמצע והם צפצופין לשבחא כאו' למען יזמרך כבוד ולא ידום ושבחם היא א' מן הימין היא אומרת הללויה דהיינו אינון דלא אדכרו אתר דסתים ואח"כ יורד לז"א הללו עבדי ה' ואח"כ בנוקביה הללו את שם ה'. הב' מן השמאל אומרת יהי כי י"ה ביושר ה"י בהיפוך שם ה' מבורך מעתה ממטה למעלה ועד עולם ממלכות ועד הבינ' מצד הגבורה בהיפוך כנזכר. הג' מצד האמצע הוא אומר ממזרח שמש ודאי דהיינו אור החמה ועד מבואו במ' מהולל שם ה' שהוא כולל מחכמה ועד המ' מי' ועד ה' אחרונה והיינו ממזרח שמש עד מבואו, ועם היות שאפשר שיהיה ענין העמודים והצפרים בגן באמת עכ"ז רמז להם בספי' כמו שפי'. כדין כרוזא כבר פי כי הכרוז בכל מקום מצד גבריאל ולמטה תרנגול. אתעתדו קדישי עליון למעלה ולמטה בכל מקום שהם בנשמות ובמלאכים ובבני אדם.
זהר ב, דף קל ע"ב אתפרשון יממא וגומר שיש זמן כולו לילה ויש זמן שהוא יום ולילה מעורבים ומיוחדים וזמן שכולו יום והכרזה זאת היא בעת שיבדל היום מהלילה ולכך זכאה חולקיה מאן דקם וגומר שזה הוא דומה לצדיקים אשר בג"ע שעד כאן עוסקי' בתור' ועתה לצפצף בשבחים. כתיב אמר שומר לקמן הוא מפרש ליה בתפלה ואגב אורחיה מפרש ליה בגלותא: גלותא דישראל דיתבי גו שעיר שהוא גלות ארוך וחשוך ברבוי גזרות ושמדות ולכך ישראל תמהים בו ואומרים להקב"ה שומר ישראל. דדמי לחשוכא דליליא כי גלות בבל היה ערב ולא לילה מפני שלא נתעכב אלא זמן מועט ומיד האיר להם אור הגאולה גם לא היה בו שמדות כגלותינו זה. אתא בקר דהיינו בחשך ליל גלות מצרים אתא בקר גאולתם באור התורה ירצה כלום זכיתם לגאולה אם לא מפני קיום התור' והעבוד': שבקתון וגומר לא עשיתי לכם אלא נטלתי גאולתי נשארת' בגלותכ' כמלקדמין והיינו וגם לילה לרבות על ליל מצרים כנזכר: דרשו וקראו שתי דרישות והיינו תבעיון בעיו שובו אתיו שני ענייני' הא' שובו לתקן המעוות ולא בתשובה קלה כי זה מועיל להקל הצרה לבד אלא תשובה שלימה ואח"כ אתיו ואתקריבו לגבאי עדיין אין זו הגאולה אלא הוא ענין שני לתקן מיעוט קיום התור' והמצו' בענין שפירושו שובו מלא תעשה אתיו לקיים עשה ובזה יתוקן הגלות לאפוקי לתקן עשה לבד שאינו מועיל שהוא טובל ושרץ בידו אלא תמן תשבחון שובו תחלה ואח"כ אתיו ואתם אינכם עושים כן אלא מתקרבים בלי תשובה ולזה רחוקה הישועה. והנה ע"ד הפשט יתבאר פסוק זה לבד אמר שומר. אמנם ברזא דהאי קרא צריך לבאר ג"כ פסוק הקודם משא דומה.
זהר ב, דף קל ע"ב בשית אורחין אפשר שהם ו' מדרגות כנגד ו' מדות עליונות בחזין כגון חזון ישעיהו נחמות מצד הימין ודאי במחזה מצד הגבורה היה דבר ה' אל אברהם ושם אימה חשיכה וגומר בחזות כאו' חזות קשה וגומר והיינו מהת"ת בחזיון כאו' משא גיא חזיון מצד הנצח. בדבר כאו' ויהי דבר ה' אלי לאמר מצד ההוד. במשא מצד היסוד ונעלם שהוא סוד ודאי ואפשר שהם ממטה למעלה חזון ביסוד וגומר והנה אלו המראות בנבואה ולכך הם כמאן דחמי בתר כותלא וגומר דהיינו שתתלבש הנבואה במראה החזיון ואח"כ יבוא לנביא כמאן דחמי בתר כותלא כותל מ' מצד ההוד ודרך בה רואה אור הת"ת והמ' עבה וחשוכא בכותל אמנם מנהון כמאן דחמי נהורא דשמשא ת"ת מגו עששיתא מ' מצד הנצח דהיינו מגו עששיתא שמאיר יותר. אבל משא הוא יותר בקושי משתיהן מפני היותו מצד האור שאינו נמשך למ' בקל מפני העלמו למעלה וז"ש כד מטי ההוא נהורא בטורח סגיא שאינה מאירה מאותו האור העליון כראוי מפני העלימו ולזה נמשך הטורח לנביא וז"ש ואתטרח מלה עלוי. והכא משא דומה העלם על העלם משא טורח כנזכר דומה שהיתה הנבואה נמשכת בחשאי בלחישו. אי קב"ה ויהיה אלי קורא ישראל ומתפלל העומדים בגלות בשעיר: אי נביאה ויהיה אלי קורא הקב"ה בנבואה משעיר ח"ו שיהיה נבואתו מהקליפות ולז"א אי נביאה מהימנא אלא פי' כדמסיק. אבל נבואה דא ודאי קיימא בלחישו כמו שהכרחנו ממשא דומה והיינו מפני העלמה במדרגות העליונות גו רזא מהימנותא עילאה וגומר מהימנותא מ' עילאה ת"ת גו רזא בינה ומגו רזא סתימא חכמה א"כ משא דומה מפני היותו במקום חשאי ומשם אלי קורא משעיר ולא שהיה משם קול שהוא נעלם. אלא נבואה הוה אמר דליה הוה קארי קלא למטה נעשה קול במקום הגילוי וז"ש קלא דרזא דמהימנותא ומהיכן יצא קול זה משעיר שאור הקדושה מתלבש בקליפות וז"ש כד"א וזרח משעיר למו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קל ע"ב והרא"ג ז"ל כ' נהורא דשרגא היינו ממשלת הליל' שהיא המלכו' שתהי' מנהגת בליל'.
זהר ב, דף קל ע"ב אתגניז מקמי נהורא דיממא אין הכוונה גניזא ממש אלא ע"ד שרגא בטיהרא מה מהניא.
זהר ב, דף קל ע"ב איהו בקר דאור קדמאה היינו חוט של חסד שהוא היסוד הנמשך מסוד החסד מתגלה בעולם. לעלמין כלהו לרעים ולטובים כדאיתא בפ' בלק ר"ד.
זהר ב, דף קל ע"ב מיני' אתזנו עילאין ותתאין צבאות מעלה ומטה.
זהר ב, דף קל ע"ב האי אשקי לגנתא היסוד הזה משק' לגנת' מלכות.
זהר ב, דף קל ע"ב מאן דבעי למיפק באורחא וצריך שמיר' מפחד אויב ואילין אינון נציצו דאתוון דאתברון בהו שמיא וארעא ייים אותיות שם מ"ב שבהם נברא העולם והם מב' דבראשית עד ב' דבוהו בחילוף אלפ"א ביתו"ת כמ"ש המקובלים. ולפי שהאותיות האלו הם רשימין על רישא דשמשא ובחילא דאינון אתוון פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו ועבר כנז' בריש כי תשא לכך צריך שיקים בנגהא לסטר מזרח מקום זריחת השמש לכך אנו מזכירים שם אבגית"ץ באנא בכח וגו' בכל בקר בעת זריחת השמש ואחריו הודו לי"י קראו בשמו שהוא השיר שמשורר השמש.
זהר ב, דף קל ע"ב שית יודי"ן ר"ת יברכ"ך י"י יא"ר י"י יש"א י"י.
זהר ב, דף קל ע"ב תלת לסטר ימינא לרמוז שמשם ימשוך שמיר' לימינא ולשמאלא.
זהר ב, דף קל ע"ב ותלת ווי"ן דסלקין ונחתין הם ג' ווי"ן דוישמר"ך ויחונ"ך ויש"ם לך שלום ובודאי שאלו הווי"ן הם באמצע היודי"ן שמימין ושמאל להמשיך שמירה לפניו שכן הואו מקומו באמצע היודין להכריע בין חסד לגבור' והיינו סוד א יו"ד מכאן ויו"ד מכאן וא"ו באמצע כנזכר בזוהר שיר השירים הרי כללות חג"ת בשמיר' הזאת שנמצאי' ג' רגלי מרכבה מיד שכינ' קדמא ואתיא וז"ש בסמוך ודאי שכינתא אקדימת עמי'.
זהר ב, דף קל ע"ב עמודא חד נעיץ בסטר דרום: אפשר שרומז לאור היסוד הנמשך מהחסד שמתגלה למטה וזהו בסטר דרום דקאמר.
זהר ב, דף קל ע"ב מתיחו דרקיעא דעל גבי גנתא. בפ' ויקהל דף ר"ט ר"י האריכו מה ענינו ע"ש.
זהר ב, דף קל ע"ב דאיהו נעיץ באמצעו דגנתא. הוא העמוד הנק' מכון הר ציון כדאיתא בפ' ויקהל דף ר"י. בנהירו דתלת גוונין להורות על הארת חג"ת המאירים בו.
זהר ב, דף קל ע"ב מרקמא דארגוונא פירושו נכללו הג' מאורות הללו בכללות אחד כעין ריקום הנרקם בגוונין.
זהר ב, דף קל ע"ב תלת צפרין אפשר שהם מיכא"ל גבריא"ל רפא"ל שהם שולטים ביום שהם מלאכי חג"ת אמנם נוריא"ל שהוא כנגד המלכות אינו בכלל אלו שכבר נסתלק ממשלת הלילה לכך הם תלת ולא ארבע. פתח חד ואמר הללוי' הללו עבדי י"י מיכאל שהוא הגדול שבשלשתן אומר שבח זה שהוא גדול מעשרה זיני זמרה שנאמרו בספר תילים לפי שיש בו שם ושבח והכוונה לעורר התחתונים שיתעוררו ויבואו לבית הכנסת להלל לי"י וכדבסמוך אתעתדו קדישי עליונים וגו':
זהר ב, דף קל ע"ב פתח תניינא הוא גבריא"ל יהי שם י"י מבורך ושבח זה רומז לגבור' כנז' בסוף פ' תצוה פתח תליתאי הוא רפאל מלאך הת"ת. ממזרח שמש שכן הת"ת נק' שמש.
זהר ב, דף קל ע"ב אתעתדו קדישי עליונים הזדמנו והזדרזו קדישי עליון ועל ישראל קאמר אתפרשון (מיממאן לליליא) [יממא מן ליליא] כלו' פורשין עצמן ממשלת היום מאותן שהם ממשלת הלילה וי"ס דגרסי יתפרשון והוא מכלל דברי הכרוז.
זהר ב, דף קל ע"ב זכאה חולקיהון מאן דקם וגו' מכאן תשובה לאותן שמשכימים וחוזרים לישן שעקר הכל היא לקשר מדת הלילה ביום ואם חוזר לישן מפסיק חוט של חסד שנמשך עליו.
זהר ב, דף קל ע"ב דיתבי גו בני שעיר דכתיב ברישא דקרא משא דומה אלי קורא משעיר אלי קוראים ישראל מצד גלות שעיר ואמרי להקב"ה שומר שאתה שומר ישראל מה מלילה מה יהי' לנו מגלות זה הדומה לליל'. כבר נהירנא מגלות מצרים. א"נ בגלות בבל שחזרו ובנו בית שני. ה"ג בשית אורחין דנבואה אתמר לנביאי במחז"ה בחזו"ן בחזיו"ן בחזו"ת וגו'.
זהר ב, דף קל ע"ב רזא מהימנותא עילאה פירוש מתוך הספי' ומתוכם יוצא קול לנביא ועובר דרך הקליפות דהיינו שאי אפשר לבוא הנבוא' לעין הנביא עד שעוברת דרך ביתם שכן הקליפה מקפת המוח וא"א למוח להתגלות עד שנפקעת הקליפה כדמפרש ואזיל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קלא ע"א וזרח משעיר למו ומפני שיש מפרשים שהלך משעיר לתת תורה להם אמר ולא כתב וזרח לשעיר בגין דרזא דמהימנותא הכי הוא מתגלה להדיא אלא בסוד לבושו וגם ישראל שנתנבאו ראו הכבוד מתלבש בסוד לבושו והתחתונה קליפה לעליונה ויתלבש אפי' בחצונים כמוח דאגיז בתיך קליפתו באה מן הצפון שנבראת בכח הגבו' והיא מדרגה ראשונה. וזה מדרך הנבוא' להראות מדרגות פנימה אל מדרגות. אוף הכא כד אתגליא קב"ה לישראל להדיא אלא מגו דרגין אלין ממש מהם חצוניים מהם פנימיים ממש והיינו ה' סוד המוח מסיני בא דהיינו מדרגות המלכות הנקרא סיני דהיינו שם אדני ושם אדני היה מתלבש בלבושו והיינו בחצונים וזרח משעיר למו היה קליפת שעיר נפתחת והם רואים מתוכה אור סיני שבתוכו אור יהו"ד וז"ש מסיני בא דרגא דהוה טמירא יתיר משעיר וישראל לא היו יכולים לסבול מתוך מדרגות סיני וז"ש יהו"ד מצד עצמו מסיני בא להגלות להם לישראל ואחר שלא הוכנו למדרגה זו אצטריך לאתגליא וז"ש וזרח משעיר למו הא דרגא אחרא דאיהו באתגלי' ולזה זרח בעצם מפני שהוא קליפה דשריא ע"ג מוחא שסיני נמי מוחא וישראל היו גרועים שעדיין לא יכלו לסבול נבואה אפי' ממדרגה זו והוצרך להתלבש עוד והיינו ולבתר הופיע מהר פארן הא דרגא אחרא יותר מתגלת למטה. ואחר ההכנה זו כילה ואתא מרבבות קדש ירצה אור יהו"ד ת"ת היה מתגלה מרבבות קדש והיינו מהחכמה שנובלות חכמה תורה וז"ש דא שבחא דכלא שהוא שבח כל האצילות: דאע"ג דאתגליא מכל אלין דרגין ולבושין לא תאמר שלא נתגלה להם אלא אור מועט ולז"א ואתא מרבבות קדש מההוא אתר דהוא עיקרא דכולא שארי לאתגלאה מיניה דהיינו ג' ראשונות והיינו אומ' דרגין עלאין לעילא לעילא. אוף הכא הנביא לא השיג נבואתו אלא בהיותה מתלבש במראות וקליפות הנז' ולזה אלי קורא סוד הנבואה משעיר דהיינו דרגא דקאמרן דאתדבק לעילא בקדושה ולא הזכיר עתה אלא מקום שנתדבק בו הנביא להשיג שם.
זהר ב, דף קלא ע"א שומר דא מטטרו"ן כי מטטרו"ן הוא לשון שמירה כתרגומו והענין כי ההיכלות נכללים שם במטטרו"ן ות"ת מקנן במט"ט שהם ז' היכלין ומטטרו"ן פנימה לז' מדורין כדמפרש לקמן ומטעם זה נק' שימר ישראל ירצה היכל שבו נשמר ונגנז הת"ת והיינו עבד שומר אדוניו והיינו כי שמי בקרבו ולבושין אלו הם אל הבריאה בעת הגלות או בלילה כשההנהגה בתחתונים החצונים ובחול.
זהר ב, דף קלא ע"א לילה ליל אמר הכתוב שומר מה מלילה וגו' אלא כלא חד היא השכינה הנקראת מצד הדין והגלות לילה או ליל דהיינו מתחלת הלילה ועד חצות נקראת ליל דין חשוך והחצונים יונקים ממנה עד חצות ובחולקא דא לא שלטא כלל דהיינו מחצות ואילך נקראת לילה כי אז מזדווג' אל הקדש והיינו ליל ה' סימנין דדכורא שקשטה בג' ווין ואז אין החצונים יונקים ממנה. ליל אצטריך לנטורא דהיינו מצד החצונים הסובבים ורוצים לפרוץ פרץ בקדושה ולכך ס' גבורים סביב לה שהם כחות מטטרו"ן והיינו ליל שמורים וצריכים התחתונים באותה שעה שמירה כנז"ל. וע"ד חסר ה' שהיא שמירתן של ישראל והיא נשמרת כאו' הוא הלילה הזה לה' ולילה כיום יאיר מאור הת"ת המאיר בה לא ייחוד גמור. אמנם בתחלת הלילה שהת"ת מסתלק ממנה אל עולם העליון בינה צריכה שמירה ודאי ע"י מטטרו"ן:
זהר ב, דף קלא ע"א שומר מה מלילה וגו' היינו שומר מטטרו"ן לבוש כדפירש כי לעולם בין קודם חצות שהשכינה בדין מתלבשת במטטרו"ן מצד הדין בסוד ס' גבורים סביב לה וגד בין לאחר חצות ששכינה היא אז מתלבשת בג"ע של מטה בהיכלות לענג הצדיקים והיא המתלבשת בשומר אלא שאינה צריכה שמירה אלא עד חצות:
זהר ב, דף קלא ע"א ויאמר ואמר כל אמירה היא בשכינה והיא נקראת דיבור מצד הדין ונק' אמירה מצד הרחמים ויש בה שתי בחינות הא' ויאמר נבואת משה בלי לבוש ח"ו אספקלריא המאירה בת"ת הב' אמר דהיינו היותה מתלבשת למטה במדרגות התחתונות והיינו ואל משה אמר עלה אל ה' והיינו אמר שומר לא שומר ממש שאין בידו כח אלא השכינה המתלבשת בו ומפני שאז נתלבש המדרגה הזו למטה בסוד ירידת האור אל הר סיני לישראל כדפי' לעיל נמשך האמירה למשה משם לומר לו עלה אל ה'. שולטנו דיממא ת"ת מצד החסד שבו סוד בקר ביסוד תפלה דשחרית עם היותה בת"ת מצד החסד עכ"ז היא למטה בהיכלות בסוד מטטרו"ן בימות הקול ולכך על דידיה אזהר. ואו' צלותא דשחרית דאיהו שולטנו דיממא עם היות שהעתים משתנים עכ"ז שולטנו ומלך והבחי' הגוברת על כל בחינות הוא החסד שהיא השעה הראשונה בחסד צלות' דשחרית.
זהר ב, דף קלא ע"א תרוייהו כחדא אלא שהגובר הוא מדת יום ולכך לילה אינה נזכרת לפניו דשרגא בטיהרא מאי מהניא.
זהר ב, דף קלא ע"א וקלא דא קארי אלי קורא משעיר משם בא הקול ובעל הקול אמר שומר אתא בקר וגם לילה מדת יום ומדת לילה מיוחדת בבקר אם תבעיון בעיו הרי הוא בא למלאות כל שאלות בתפלה בתנאי שלא יהיה עון מפסיק לכך שובו אתיו דברי הת"ת והיינו כמאן דזמין וגו' קב"ה בקר וגם לילה ת"ת ומ' שניהם יחד אומרים אתיו: כדין עמא וגו' בבקר שאז בקר ולילה באים אז הוא הכעס אם אינם באים עשרה אמנם כשמשכימין קודם אור הבקר אין כעס שהרי מקדימין קודם מדת יום וקודם שעת התפלה. קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא מכאן נראה שזה הראשון הוא במדרגת היסוד ובפ' נשא נראה כי עשרה הראשונים המקדימים הם בעשר ספי' עשרה אבהן דשכינתא ואם נאמר כשיהיו תשעה אחרים ירד זה עמהם אל י' שפירן דשכינתא הוא דיחק ואם נאמר שיצטרכו עשרה מבלעדיו זה דוחק שלא שמענו כזה מעולם והרמ"ק תירץ הנ"ל ולי אני המחבר צ"ע. ואי תימא הא תנינן וגו' והיאך אתה אומר דבחד שגי וגו'. אלא למלכא דשדר וגו' ועשרה אינון תיקונין דשכינתא שהם בסוד מרכבתא באבריה כנז' והא' הוא בעוד שאין תיקוני אבריה בא הא' לעיקר ומייחד ושכינתא ממתנת עד שישתלמו והיינו או' ואותיב ליה בדרגא דצדיק הורה שהיא המיישבת אותם כל א' וא' כפי הראוי לו והיא שורה על עשרה הראשונים עשרה ענפים ראשיים והענף שהיא משרה על האיש הזה הוא ענף הנובע בה הברכות והוא סוד וברכות לראש צדיק והיינו ואותיב ליה בדרגא דצדיק והוא מקור ברכות לבריכה והט' הבאים אחריו שאר המדות ואח"כ הבאים אחריהם הם ענפים פרטיים במדות אלו ונכללים בהם בסוד שאר האברים הנכללים בעשרה אברים הראשיים הראש והגוף והזרועות והשוקיים וגו' בענין שהבאים לבית הכנסת נחלקים לג' בחינות הראשון אור לעצמו התשעה הבאים לאחריהם אור לעצמם שאר העם בחינה לעצמם והכל ייחוד א' אמנם צריך שיהיה עומד שם מכניסתו לבית הכנסת ועד תשלום התפלה שאם לא כן הוא נכשל בעוזבי ה'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קלא ע"א והרח"ו נר"ו כתב. מסיני בא דרגא דהוה טמירא יתיר. נ"ל שהוא סנדלפו"ן כי סינ"י רמז לאותיות פ"ן מסנדלפו"ן שכך עולה בגי' וכן סול"ם והוא דרגא קדישא ולבתר מניה הוא שעיר קליפה קדמאה דשריא על מוחא בפנים ולבתר בחוץ קליפה דהר פארן. ורבבות קודש הם דרגין עלאין קדישין לעילא לעילא יתיר דמנייהו שריא לאתגלאה ונ"ל שהם סוד הבריאה והיא הכסא דמתמן אתיהיבת אורייתא הנק' אורייתא דבריאה דתורה זו היא הניתנת לנו כנודע: אתיו כמאן דזמין לקבלא לבנוי וגו' הרגיש כי אם הך שומר הוי מטטרו"ן היכי אמר אתיו דמשמע בואו אלי וגם או' שובו משמע שפיר שובו אל השי"ת אבל מלת אתיו קשה. ולכן ביאר כי הוא דברי השי"ת כי אחר שמטטרו"ן אומר אם תבעיון בעיו שובו אז הקב"ה אומר אתיו ובואו אלי וז"א אוף הכי הקב"ה קארי ואמר חתיו ולפי שלא נקשה עליו שאם מיירי במטטרו"ן הכי הוי דברי השי"ת לזה תירץ כי הנה הוא נזכר כבר בכתוב כמ"ש אתא בקר וגם לילה כמבואר לעיל אוף הכי קב"ה בקר וגם לילה. עכ"ל:
זהר ב, דף קלא ע"א והרא"ג ז"ל כ' בגין דרזא דמהימנותא הכי איהו דרגין מגו דרגן פי' מדרגות קדושות לפנים ממדרגות חיצוניות והמדרגות חיצוניות מהם ובהם יש בה קליפה לפנים מקליפה וכן בקדושה יש קדושה דאיקרי מוח שנעש' לבוש וקליפה למוחא אחרא דגניז בגווה וז"ש. קליפה גו קליפה ומוחא גו מוחא.
זהר ב, דף קלא ע"א רוח סערה בא מן הצפון הם ד' קליפות חיצוניות זו לפנים מזו.
זהר ב, דף קלא ע"א רוח סערה הא דרגא חד. וכנגד' בקליפת האגוז היא הקליפה הירוק' שהיא מתמסמסת בהמשך ימים והיא הנקראת תוהו. ענן גדול מורה על גודל קושי' הנק' בוהו מאי בוהו אבנים המפולמות [נ"ל דכאן צ"ל וכנגדה באגוז הקליפ' הקש'].
זהר ב, דף קלא ע"א ואש מתלקחת הא דרגא תליתאה: וכנגדה באגוז היא הקליפה הפנימי' המתלהקת ומתאחזת באוכל ולפעמים היא נאכלת. ונוגה לו סביב הא דרגא רביעאה וכנגדה באגוז היא הנק' חללא דאגוזא דהיינו אותו אויר המפסיק בין האוכל ובין הקליפ' הזאת וכדאי' בפי' בר"מ רכ"ז הרי כאן ד' קליפות זו לפנים מזו וכמו כן הקדושות זו לפנים מזו וזהו ומתוכה כעין החשמל ומתוכה דחשמ"ל דמות ד' חיות. ה"ג הא דרגין מגו דרגין מסיני בא דרגא דהוה טמירא יתיר דהיינו המלכות כי סיני בגי' סל"ם וסלם היא המלכות שהיא לפנים מכל אלו המדרגות הקדושות הנז' והת"ת שהוא הוי"ה בא מסיני זה.
זהר ב, דף קלא ע"א ולבתר אצטריך לאתגלייא אחר שבא ויצא מסיני שהיא התוכיות אצטריך עוד לאתגלאה ולבקוע בחיצונים עד הגיעו לעיני השכלת הנביא וז"ש קליפה דשריא ע"ג מוחא שהמוח הוא סיני מלכות ושעיר היא הקליפה הפנימית הסובבת אותה.
זהר ב, דף קלא ע"א ולבתר הופיע מהר פארן היא הקליפה החיצונה החופפת על השני' הנז'.
זהר ב, דף קלא ע"א ולבתר ואתה מרבבות קודש דא שבחא דכלא פי' עתה חזר לראש הענין שקודם שהת"ת בא מסיני מלכות תדע מהיכן בא מרבבות קודש מהספי' העליונות ח"ג המתאחזת בקדש עליון שהיא חו"ב הנק' קדש וז"ש דא שבחא דכלא דאתגלייא מכל אילין דרגין פי' שבחא דכולא הוא חו"ב דאתגלייא מכל אילין דרגין כלומר דאתגלייא הת"ת אל סיני הנז' מצד אילין דרגין דהיינו שנתגלה מההוא אתר דהוא עיקרא דכולא דשרי לאתגלאה מיני' שמקום תחלת ההתגלות הי' משם וזהו שחזר ופי' אינון דרגין עילאין לעילא לעילא, מההוא דרגא דקאמרן שהיא הקליפה המתדבקת לעילא בקדש.
זהר ב, דף קלא ע"א שומר דא מטטרו"ן. וגו' וה"ק אומר הנביא אלי קורא משעיר כדפי' כדי שאשמע מה שאומר לשומר מענין הדין השולט בחצות לילה הראשונה הנק' ליל והדין השולט בחצות לילה האחרת הנק' לילה כדמפרש ואזיל. וקורא הקב"ה לשומר ואומר לו שומר. אתה שנק' שומר מה מלילה שומר מה מליל כדרך שואל מה מלילה מה יעשו ישראל מזה הדין השולט בלילה ובליל ע"ד מה נעשה לאחותינו משיב השומר לישראל ואומר אתא בקר וגם לילה הרי הת"ת שהוא בקר וגם לילה שהיא המלכות תרווייהו זמינין לגבייכו.
זהר ב, דף קלא ע"א אם תבעיון בעיו שובו אתיו. כי הוא מזומן לקבל אתכם ולרחמכם זהו כללות הענין. ועתה נשוב להתכת המלות שומר דא מטטרו"ן שומר ישראל הת"ת (מקננן) [מקנן] במטטרו"ן כנז' בתיקונין נמצא שהוא שומר למוח שבתוכו וכתיב ושומר אדוניו מלכות יכובד דמלכות נקרא אדון והוא עבד לו.
זהר ב, דף קלא ע"א ודא דשלטא בליליא מוסב לאדוניו דקאמר שהיא המלכות היא שלטא בליליא.
זהר ב, דף קלא ע"א אלא כולא חד כולא היא רומז למלכות אלא שיש זמן בשליטת' שמתאחזת בה הקליפה דהיינו עד פלגות ליליא שנק' ליל. ויש זמן בשליטת' שאין הקליפה נאחזת בה והיינו מפלגות ליליא ואילך שנק' ליל' וז"ש אבל בחולקא דא שלטא סטרא אחרא וגו'. וע"ד חסר ה'. מפני הדין אין יחוד ואינה שלימה כי הה"א רומזת אל היחוד כי יש בה ג' ווי"ן שהם "ויסע "ויבא "ויט שהם חג"ת כנז' בפ' בא דף ליח אמנם מפלגו ואילך שלטא לילה בה"א דהא קבילת דכורא עלה. דכתיב ויהי בחצי הלילה פי' כשבא חצות לילה נק' ליל' מכלל דעד השתא אתקריאת ליל הוא הלילה הזה לה' התם פי' הלילה הזה מלכות אתחברת לי"י ת"ת הרי שלא יש יחוד כי אם בזמן שנק' לילה.
זהר ב, דף קלא ע"א כיום יאיר שעולה עמו ואינה יורדת אמנם ליל הוא חשך.
זהר ב, דף קלא ע"א ובג"כ שומר מה מלילה שומר מה מליל. כלו' אתה שומר מה נעשה מהדין השולט בלילה והשולט בליל. ויאמר לעילא בת"ת ואמר לתתא במלכות. מאן אמר וגומר נראה שהגירסא כך מאן אמר דא שכינתא והכי איתא בסוף פ' משפטים.
זהר ב, דף קלא ע"א ההוא דשליט על ליליא ת"ת השולט על המלכות הנק' לילה אם תבעיון אם תרצו למתבע בעותכון בעיו אמנם בתשוב' וזהו שובו ואח"כ אתיו שכבר הוא מזומן לקבלא (לבעי) [לבנוי]
זהר ב, דף קלא ע"א אתחבר בשכינתא שנעשה בעלה דמטרוניתא וזהו מדוע באתי ואין איש ואין עשר' לא כתיב אלא ואין איש להתחברא בהדה כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף קלא ע"א דאשתכח בבי כנישתא ואוריך בבי וגומר מכאן תשוב' לאלו שנוהגים לכנוס לבית הכנסת להיות מיו"ד ראשונים ואחר שיכנס האחד עשר יוצא והולך וחושב בדעתו שכבר הי' מעשרה ראשונים דהא הכא קאמר ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנישתא ואוריך בבי כנישתא שצריך שימצא בב"ה מעשר' ראשונים וימתין ויתעכב שם להתפלל. בדרגא דצדיק בהדי' דשכינתא פי' בדרגא דצדיק כשהוא מזדווג בהדה דשכינתא לא כשהוא חרב ויבש בסוד הצדיק אבד. ומשחרי ימצאנני דא סליק בסליקו עילאה יזכה לתרין נהורין נהורא דשחרא אוכמי ולנהורא חוורא כנזכר בהדיא לקמן דף ק"ם להכי אמר ימצאונני בתרין (גוונין) [נונין] להורות על תרין נהורין וזהו דוקא בעשר' ראשונים דשחרית. אמנם בשאר תפלות לא יזכה לתרין נהורין ואפשר שיזכה לנהורא חד והיינו דקאמר בתלמודא דידן אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא דמשמע ערב ובקר. ה"ג אמרי לי' בני מתא אן אינון עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קלא ע"ב כד אתי צפרא הרי תנאי א' וצבורא אשתכחו הרי תנאי ב' והמקדים אינו רשאי להקדים בתפלה אלא מתעסק במילין דאורייתא או בבקשות ותושבחות אחרות אבל הסדר העיקר הוא בצבור. שירין ותושבחן הלל הזמירות שירין דדוד תושבחן דברוך שאמר וישתבח וכיוצא. וטעם הסדר הזה איהו לאתערא רחימו דעילא ותתא שההנא' היא מחמת החצונים שבין עולם לעולם והזמירות מבערין החצונים ומיד כל העולמות נקשרים באהבה על היכל לבנת הספיר והיינו אומרו רחימו דעילא ותתא אחר שאין חצוני' ויש אהבה מקבלין אלו מאלו ומתתקני' עד שמושכים עליהם אור עליון והם שמחים וז"ש ולאתערא חדוה וכיוצא בספי' ע"י הזמירות מתבערות הקליפו' ונקשרות באהבה ומושכין שפע הבינה שהיא מקור השמחה וזה הוא מעש' הלוים. ומאן דאשתעי פוגם ומכניס הערוה ומחזיק החצונים בין העולמות ולזה אחזי פרודא וזה סבה שלא יהיה הייחוד שלם והיינו גרע מהימנותא והיינו ווי לי' דלית וגומר דאחזי דהא לית אלהא כיון שאינו בוש ממנו מלהפסיק שבחו ואם ישנו אינו לדעתו בבית הכנסת וז"ש ולא אשתכח וגו' ואם יש לו אמונה שישנו בבית הכנסת אינו אלוה שלו וז"ש ולית ליה חולקא ביה דאל"כ היה עוסק בשבחיו כשאר ישראל ואם יש לו בו חלק לפחות אינו ירא ממנו וז"ש ולא דחיל מיני'. ושמא יחשוב שאין השבחים כלום לז"א ואנהיג קלנא וגומר והנה חלקי התפלה הם ג' הא' הוא סוד הזמירות הב' סדר קדושות שתים א' מיושב והב' מעומד. הג' מציאות התפל' מעומד ומיושב וכנגד ג' חלקים אלו הם ג' מחנות הנז' הא' מחנות המזמורי' והם כתות כתות דרך הם משתתפין עם ישראל בבקר ובערב ובלילה לשיר בשירם ובזמרם ובכתות אלו כת המחלוקות בפ' אחרי מות ובפ' ויחי ע"ש אמנם דרך כלל הם חברים לישראל בזמירות אלו הם עד ישתבח. הב' הם המקדשים וסוד הקדושה הוא לתת כח לתפלה לעלות ולא תתעכב במעיקין בדרכים וז"ש ובשולטנו דילהון וגומר בעלין שהזמירות לזמר החצונים והקדושות לסתום פי המליצים אפי' קדושים שיליצו טוב על תפלתו ויעלוה ולזה יש קדוש' לתפל' מיושב וקדושה לתפלה מעומד וז"ש בכל קדושה וקדושה וגומר ובשלטנו דילהון וגומר. הג' הם סוד הנערו' הראויו' והם סוד ההיכלו' המתייחדות זה בזה והם מקשטים השכינ' ומייחדי' אותה לת"ת וז"ש אינון עולימתן עילאין מפני שהם למעלה מכל המחנות. דקא מתתקני עם וגומר שהם הם בעצם הייחוד כנזכר ומתקני לה ע"י שהם נעשים אחדות אחד בסוד בשכמל"ו שכינה מתקשטת עמהם אל הייחוד. וע"ד שאלו מתתקנים בברכות דק"ש וק"ש הוא תקון שאר המחנות בסוד הזמירות וז"ש וכלהו מתתקני בסדורא וגומר והיינו שע"י הזמירות אנו קושרים כל הקדושים ליכלל בהיכל לבנת הספיר ומבדילים מביניהם החצונים כדי שתהי' סוד העשיה למט' כולם נטהרים מהחוץ ונקשרים בשורשם בהיכל זה ומשם אנו מקשטים השכינה התחתונ' השוכנת בתחתוני' ליכנס אל היכל הזה להקשר משם בברכות ק"ש בסוד ההיכלות וסדר הענין. כיון דאלין תלת משריין מזדמנן לא שיתייחדו אלא שיזדמנו להתייחד מיד ישראל מטהרים עצמן מעון בסוד הקרבנות מיד נעשים חברים עם המחנה הא' וכל חיילי עולם התחתון והעליון הם עמה' כאחד ושכינ' הדר' בתחתוני' היא מסתלקת עמה' סילוק אח' סילוק ואנו קושרי' עצמינו עמה ועולים עם המחנ' הא' מבחינה אל בחינה עד שמגיעים בסוד שירי דוד עד פתח היכל לבנת הספיר ואחר שאנו יחד שם תכלית קשוטה בתחתוני' היא מתקשטת ג"כ בשיר' הים והיא מתאחדת ועולה עד שאנו רוצים ליכנס אל פתח לבנת הספיר בברכת יוצר ולזה שם היא מתקשטת בשירה זו. וז"ש ובג"ד איהי סמוך לתפלה דמיושב וגו' מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קלא ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. בשירין ותושבחן והא אוקימנא וגומר נ"ל שהם הזמירות או אפשר שהם הבקשות שאנו רגילי' לומר בכל יום בבקר. ע"כ:
זהר ב, דף קלא ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ושכינתא אתיא ואשכח לי' אפי' בלי שיעסוק בתור' או מתחנן או מבקש מלפניו כ"ש מי שעוסק בתור' או מתחנן או מזמר לפניו ית'.
זהר ב, דף קלא ע"ב ואשתמודע בהדיה כלומר נעש' שושבינו ואהובו ומיודעו. כד"א איש האלהים כמו איש נעמי. כמה דאוקימנא דכתיב מי בכם ירא י"י. בפ' בלק קצ"ו.
זהר ב, דף קלא ע"ב דהא דרגא בתר דרגא פי' מתוך מדרג' שלפנים ממדרג' שהם מדרגות הקליפות רוח סער' ענן גדול וגומר דקאמר לעיל בוקע הקול של עבדו ויוצא מתוכם. ההוא שומר קורא בחילא בכל יומא ויומא ומה אומר אם תבעיון בעיו שובו אתיו כדלעיל וזהו שומע בקול עבדו בקולו של מטטרו"ן שקורא זה והכוונ' לעשות דברו שהוא אומר שובו אתיו. זכאה איהו מאן דאקדים לבי כנישתא מכאן משמע שאחד שמקדים הוא נעש' בעל' דמטרונית' והתם בפ' נשא קכ"ו משמע שצריך שיבואו עשרה כאחד וי"ל דלכתחלה הכי אצטריך שיבואו עשרה כאחד כדי שתשרה שכינה בכל בחינותי' אמנם כשבא אחד אין הקב"ה כועס ואומר מדוע באתי ואין איש. ומאן דמשתעי בבי כנישתא וגומר מאי דאתא לאשמועינן הוא שהדבור אסור בב"ה בכל ענין אפי' שלא בשעת התפלה והכי משמע מדבריו בסמוך דקאמר ולא דחיל מיני' וגו' ולא הזכיר איסור ההפסק כי אם בישתבח וכן משמע בפ' נשא קכ"ו:
זהר ב, דף קלא ע"ב אינון מלאכין קדישין אותם [שהם] בעשר דיצירה. ובשולטנו דילהון פי' ותחת ממשלתם הם כל אינון דמתערין בכל אינון רקיעין. שהם בעשר דעשי' כנזכר בפ' ויקהל דף ר"א ר"ב, אינון עולימתאן עילאין הם הנק' עלמות שיר כנזכר בפ' ויצא קנ"ט ובפ' פקודי רכ"ח והם בבריאה וז"ש ואילין אינון משיריין עילאין על כלהו כלומר שהבריא' למעלה מכל המלאכים שביצירה אשר תחת ממשלת העשיי' כנזכר וזמרי עמהון כחדא. ומעת' צא ולמד כמה אזהרה צריך כשאומרים הזמירות שיהי' ביחד בשפה ברורה אחר שהם חברים עמנו בזמירותינו. ואי תימא האי תושבחתא שירת הים עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קלב ע"א מתעטרא כ"י בההוא כתרא דזמין וגו' הענין הוא כי הנהגת העולם הזה התחתון הוא בסוד השכינה ורבים כפרו בזה ומהם פרעה וכל המונו וע"ז הכהו הקב"ה כאו' למען תדע כי לה' הארץ ונתפרסם זה בעיני כל העולם בניסי הים וקריעתו כאומר שמעו עמים ירגזון וגו' ויאמינו בה' ובמשה וגו' ואז נטל הקב"ה הנהגת העולם ונכתר בו לעיני הכל בכח שמו הגדול שממנו נמצאו הנמצאים כולם והיינו כתרן דשמהן גליפין הוא שם מ"ב ושם ע"ב וכתר זה עתיד ליכתר בו מלך המשיח כאו' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' ע"י מה שמחדש הנסים לעיני הכל ויודו הכל כי ה' א' ושמו א' ומתכתר הב"ה.
זהר ב, דף קלב ע"א בג"ד בעי בר נש לשואה רעותיה להכתיר לקונו בכתר זה קודם שתסתלק שכינה ממציאות זה התחתון ותכנס בהיכל לבנת הספיר בברכת יוצר ולכך אנו מזמרים לקשטה בכתר זה שהוא כלל כל המציאות ונעשה אגודה א' ונשרש בשם הקדוש המתפשט נצוצות אור השגחתו בנמצאים התחתונים וכתר זה נכלל ונשלם ה' א' ושמו א': והיינו כיון דמטי לישתבח נטיל קב"ה ההוא כתרא שהוא סוד ההשגחה המתפשטת בתחתונים וסוד בריאתם משם והוא נקשר בהם והיינו ושוי לה קמיה:
זהר ב, דף קלב ע"א וכ"י שריאת לאתתקנא מפני שהיא רוצה ליכנס דרך היכל לבנת הספיר ולעלות מעולם העשיה אל עולם היצירה ששם סוד שומר ישראל מטטרו"ן דתמן מקנן ת"ת והיינו למיתי קמי מלכא עילאה ולזה אצטריך לאכללא לה בתליסר מכילן שהם סוד י"ב גבולי אלכסון והנקודה האמצעית שהם מקורי הברכות ומשם מתברכת והם י"ב צרופי הויות והמלכות הנקודה האמצעית מקושטת מאלו וז"ש לבתר לחברא ליה בהדייהו ונק' גאות ה' שמכתר הנק' גאוה נכתר שם השם באלו והפוסק ח"ו מצדו פוגם הכתר הזה ומפסיק הברכות העליונות. ואחר שחתם הברכה בקשוטי השכינה נתארך חיתום הברכה מעלמא אריכא דהיינו אל ההודאות לכלול שם הת"ת ועם היות שהם תיקוני השכינה עכ"ז כולם תיקוני הת"ת והיינו אל ההודאות ת"ת שאין פלא ונס נעשה אלא מצדו ומתרומם בסיפורי הנסים וכן הוא ברא המספרים והיינו אדון הנשמות מצד ישראל רבון כל המעשים מצד המלאכים המשתתפים עם ישראל לשורר הבוחר בשירי זמרה וההשגחה שלו חי העולמים שחיותו מתפשט בכל נמצא ולזה
זהר ב, דף קלב ע"א דא מלכא עילאה ת"ת דשלמא כלא דיליה והיינו המלך שלמה לכן שבח זה נחתם בשלמה ר"ת "שמך "לעד "מלכינו "האל ולזה עמה בשיר זה והיינו שיר השירים מ' אשר מתייחדת לשלמה ת"ת.
זהר ב, דף קלב ע"א מתמן וגו' דהיינו סוד כניסת ההיכלות עד כאן שבחי השכינ' ומכאן ואילך שבחי הבינה ביום השבת והשכינה למטה נגדיית לבינה בימי החול ולזה הם שבחי הזכר כולם או שיתקשט בקשוטי המלכות מפני שהם יומין דחול או יתקשט בקשוטי הבינה ביומין דשבת ולזה יוצר אור ובורא חשך דהיינו אצילות המ' והת"ת עושה שלום אצילות היסוד כל זה תקוני הבינה שהת"ת מתקשט והולך מפני שנכנסו בעולם מטטרו"ן שבו מקנן הת"ת ומשתבח והולך וז"ש דהני אינון תיקונים דעלמא עלאה:
זהר ב, דף קלב ע"א אל ברוך עם היותם אתיקוני עלמא עילאה אותיות קטנות מצד החול הם למטה ואינם הנראות הגדולות אלא ביום שבת לבד שמתגלה אור הבינה ממש. יוהנה אותיות גדולות הם פעמים גדולות מצד עצמן כגון ב' דבראשית ש' אדם וכיוצא והם מעלמא עילאה א"א: וכאשר הם מתפשטין ברבה מביאים פסוקים שלימים ראשיהם אלפא ביתות כי כל הפ' צא מאות א' וזה מורה התפשטות האות אמנם על צדה מעט אינ' מתפשטים יותר מדאי כדמפרש ואזיל. חמשין וגו' צייר הבינ' כל אות מאלו השנים חמשה תיבות בסוד ה' ספי' חג"ת נ"ה כל א' כלולה מעשר ן' שערי בינה ובאלו השתים האחרונות ציירה ששה שהם מחסד עד היסוד ו' קצוות דעלמא דאתי שהם עצם הבית שהם חשובים יותר מחמשים שערים. ושאר אותיות שהם ח"י אותיות הם כלולות ד' ארבע בסוד חגת"ם שבבינה והיינו סוד המרכבה שבבינה ורמזה הבינה בכ"ב אותיותיה כל סוד מרכבתה וז"ש ובגין דאינון וגו' וכבר נודע היות הבינה סוד שם יהו"ד אלהי"ם מיוחדים מצד שם יהו"ד אב"ג וגו' ביושר ומצד שם אלהי"ם בהיפוך תשר"ק וגו' ושניהם יחד הם א"ת ב"ש ג"ר וגו' וראשיהם לכל האותיות א"ת ב"ש ולכך אלו נושאי דגל כל האלפא ביתא ובהם כ"ב אותיות כנגד כל כ"ב אותיות וז"ש אינון אתוון קדמאי וגו' שמא גליפא היינו שם ע"ב והוא יוצא מהבינה למטה לכך אותיותיה באו בציור התפשטות שם זה ועיקר השם יוצא מבינה ואתעטר הת"ת בו ועתה אנו מעטרים השכינה וז"ש דאינון רזא וגו' וכיצד תתעטר משם שהם פועלים על ידהא וז"ש וסליק ברזהא וגו' ופירש טעם בא כ"ב אותיות בא"ת ב"ש ואמר דאינון עטרא דל"ב שבילין דהיינו ל"ב נתיבות יוצאות מחכמה ונראות בבינה והם עשר נקודות עשר מאמרות נשארו כ"ב הם כ"ב אותיות ומצד החכמה באו האותיות חציים ביושר ומצד הבינה באו חציים בהיפוך והיינו א"ת ב"ש. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קלב ע"א והרח"ו נר"ו כתב. חמשין תרעין דעלמא דאתי וגו' הנה כוונת א"ת ב"ש הם ד' אותיות הא' בה' אתוון מרכבה דילה וכל א' כלולה מי' הם ן' שערי בינה והתי"ו ו' תיבות לרמוז ו' קצוות שבבינה והיינו א"ת וחוזרות הבי"ת בה' תיבין והשי"ן בו' תיבין והיינו ב"ש וכל אלו עולים כ"ב תיבין רזא דכ"ב אתוון גדולים דבינה דאית זעיראן במלכות ג"ר ר"ל כי מן גימ"ל ועד הרי"ש הם י"ח אתוון ולכל חד ד' תיבין מרכבה דילהון סלקי כולהו לע"ב אתוון שהם שם בן ע"ב ואמר בעמוד שאחר זה שהכ"ב אתוון דבינה הם עטרה דל"ב נתיבות ונ"ל כי ל"ב הם כ"ב אתוון דבהון אתבנהו י' ספי' ובין כולם הם ל"ב הרי האותיות הם עטרה לל"ב נתיבות והנה את בש רזא דשמא קדישא גופיה אבל שם ע"ב הוא רזא דרתיכא קדישא דסלקא ועל דא אותיות את בש הם בראש ובסוף האותיות והשאר באמצע מרכבה לגבייהו והנה שם ע"ב הם המרכבה עצמה של בינה והם חסד פחד ת"ת ויסע ויבא ויט ואח"כ מהאי ע"ב אתעביד לבתר צירוף חד מתלתיהון ואתעביד שם בן ע"ב ומתעטרת בהאי שמא כ"י והויא איהי אז רגל רביעי דמרכבה עילאה לבינה הרוכבת עליהם והנה נמצא כי האי שם ע"ב אינו כ"כ מעולה אע"ג דאיהו קדישא אינו כשאר שמהן דעלמא עלאה אבל הוא כי דוד מתעטר באבהן ומנייהו אתעביד שם ע"ב עטרה בראש דוד מלכות ולכן רזא דיליה סליק ונחית כזה את בש אלף סליק לבי"ת וכן כולהו עד כ"ף אבל נחית כזה תי"ו ולבתר נחית לשי"ן עד הלמ"ד נמצא דסליק ונחית סליק לקבל שפע ונחית להשפיע סליק לסטר חד ונחית מסטרא אחרא להמשיך שפע למטה וכן סוד שם בן י"ג מכילן דרחמי דאיהו מצפ"ץ וגו' הנה הי"ב הם סוד המרכבה בעצמה והם הי"ב ווי"ן שבוי"ו ת"ת כמו ששם ע"ב הם המרכבה עצמה העליונה ואח"כ היא נעשית עטרה למ' וכן אלו הי"ב הם המרכבה עצמה וחד שריא עלייהו והיינו י"ג וסליק ונחית נמי כגוונא דשם ע"ב: וצריך אתה לעיין מהו השם היוצא מאלו הי"ג הנק' מצפ"ץ וגו' ובזה תבין סוד אלפא ביתא של את בש וגו' כי רומזת אל סוד השמות דסלקין ונחתין כמו שם בן ע"ב ושם י"ג מכילן דרחמי וכיוצא. ויש אלפא ביתא אחרא והיא א"ל ב"ם וגו' ודא היא רמז לשמות דסלקין ולא נחתין וההפרש הוא כי השמות שהם מחסד ולמטה סלקין ונחתין והם רומזים באלפא ביתא דא"ת ב"ש אבל השמות שהם מבינה ולמעלה נרמזים באלפא ביתא בא"ל ב"ם דסלקין ולא נחתין והם כמו שם בן מ"ב דסליק ולא נחית והטעם כי שם מ"ב הוא עליון משם ע"ב כי הוא דעלמא עילאה ומתעטרא רתיכא נפלאה שהם ג' אבות מתעטרן בהאי שמא בגו עלמא דאתי עלאה ועלמא עילאה מתעטרא בהאי שמא נמי במחשבה היא חכמה א"כ ראה כמה גדול מעלת שם בן מ"ב ולכן אמרו אשרי היודעו וגו' כי ב' רתיכין הם רתיכא דאצילות ורתיכא דלמטה ד' חיוון ורתיכא תתאה מתעטרן בשם ע"ב דהוא רזא דרתיכו עילאה גופא הנעשית עטרה לרתיכא תתאה אבל שם מ"ב הוא במחשבה חכמה ומעטרא ביה בינה ולבתר מתעטרא ביה רתיכא עילאה שבאצילות והארכתי בזה כל הצורך למעיין המדקדק בדברי אלה: אבל א"ל ב"ם וגו' הם הולכים ומתרבים כסדרן מאל"ף לבי"ת ומלמ"ד למ"ם עד הסוף. והנה מאל"ף ועד למ"ד כסדרן הם שבת נ"ל שהוא ת"ת ומן הלמ"ד עד תי"ו הם יום הכפורים בינה דמתעטרן תרוייהו עד דסלקין עד אין סוף נמצא שעולים כל המדרגות עד האין סוף אבל כשהאלפא ביתא היא להפך מורה שיורדת עם אותיותיה להשפיע למטה עד מלכות ואפשר דשבת ויום הכפורים הם רזא דמלכות ובינה דיצאו אתוון רברבן וזעירין והנה ידעת פי' ב' אלפא ביתות אלו והם א"ת ב"ש וא"ל ב"ם. דע"ב אתוון דקב"ה מתעטרי בהו. נ"ל שהוא ע"ב הענ"ן דקב"ה ת"ת מתעטר בהו ובשם ע"ב זה מעטר נמי קב"ה לכ"י וסלקא ברזהא ובסודות מסתריה וצנוריה ומתעטרת בהם. עכ"ל:
זהר ב, דף קלב ע"א והרא"ג ז"ל כ' ובגין דא איהי סמיך השירה שהיא בת"ת סמוכה לצלותא דמיושב שהיא רומזת למלכות.
זהר ב, דף קלב ע"א כמה דאתעטר האי יומא דאעברו ישראל ית ימא. אפשר שאלו השמות הם ע"ב שמות שנתעטר בהם כנזכר בפ' בשלח נ"ב וכדלקמן שמא דע"ב דוד מלכא דקא מתעטר באבהן. ובחגירו דזייני' כמו שהאריכו בריש פ' שמות. וזכי לשבחא האי שירתא תמן אפשר דהיינו שאמר הכתוב ויאמרו לאמר ויאמרו בעה"ז לאמר לעוה"ב. כיון דמטי בר נש לישתבח נטל קב"ה האי כתרא ושוי לי' קמיה לראות ביפי' ולהסתכל בה כיצד מתעטר ותתיפה המלכות בעטרה הזאת בהשלמת התפלה וזהו וכנסת ישראל שריאת לאתתקנא וגומר הרי שלא נתקשטה עדיין לגמרי. כד"א נרד וכרכום וגומר א' נרד. וכרכום ב' קנה ג' ד' וקנמון. עם עצי לבונה ה' כל עצי לרבות ו' מור זו ואהלות ח' [נ"ל דכאן צ"ל כל לרבות ט'] (עצי) [ראשי] י"א בשמים י"ג והכא אינון שיר ושבחה וגומר נצח גדולה וגבור' תהלה ותפארת וגומר והאי דלא נקיט הספי' כסדרן. י"ל כי אלו הם י"ג בוסמין עילאין בכתר וצריך להמשיכם במלכות כנזכ' ושם אין הספי' כסדרן. כי כלם נכללים בכללות אחד זה בזה אמנם כשהם נמשכים למטה במקומם כל אחד פונה למקומו כסדר ומשם חוזרים ונמשכים יחד אל המלכו'. מתחות גדפי כרובייא וגומ' הם מטטרו"ן וסנדלפו"ן והם תחותאה וכל אלו (ה"ג) [הי"ג] בוסמין בהיותה נכללות מהם בודאי שהם גם הם מתהנים מהם. ובראות שיש מי שמפסיק עידון זה מקללים אותו ואומרים ובל ירא' גאות י"י. דא מלכא עילאה דשלמא כלא דילי'. בינה כנזכר בשיר השירים מהזוהר. בגין דכל הני שבחין וגומר אלו הי"ג הנזכרים הם במלכות ואלו דאל ההודאות הם בבינ"ה. כד"א שיר השירים אשר לשלמה. כלומר השירים הם הי"ג בוסמין הם למלכות אמנם שיר של אותם השירים דהיינו אל ההודאות הוא לשלמה וגומר בינה כנז'.
זהר ב, דף קלב ע"א דהני אינון תיקונין דעלמא עילאה. אילין דאל אדון הם תיקוני הבינ' כדמפרש לקמן.
זהר ב, דף קלב ע"א אל ברוך תיקוני דעלמא תתאה מלכות. בגין דאינון אתוון רברבן כמו #א דאדם שת אנוש. זעירין כמו א' דויקרא.
זהר ב, דף קלב ע"א בכלא אינון רברבן כלומר בצורתם שהם גדולות מאחרות.
זהר ב, דף קלב ע"א כד אתיין יחידאין כלומר כשבאות כל אות ואות לבדה בתור' כל א' במקומה. דכד לא פשיטין יתיר. פי' כשאינם מתפשטות יותר מדאי כי אם מעט באה כל אות ואות ברתיכא דחזי לי' כדמפרש ואזיל. אינון שית סטרין דעלמא דאתי ונפקין מתמן. פי' הם שית אחר שיצאו משם אמנם כשהם בתוכה אינם אלא חמש לבד אמנם אחר שיצאו ונתפשטו הה' ספי' אלו למטה במקומם נתפשט אחרי כן היסוד מהת"ת בסוד רקיע השמים אתפשטותא דשמים ו' ומשך ו'.
זהר ב, דף קלב ע"א שרפים ואופנים וחיות הקודש. הגם שהגירסא הוא כן בפי כל ישראל כבר גילו דעתם בתיקונים שצריך לגרוס שרפים וחיות ואופני הקודש שכן הוא סדרם שרפים בבריאה חיות ביציר' אופנים בעשי' כנודע. וכך היא גירסת הקליר במחזור אשכנזים והכא לא נחית תנא למידק סדרא.
זהר ב, דף קלב ע"א כלהו שאר אתוון די באמצעותא פי' באמצעותא דאתוון דא"ת ב"ש שהם ג"ר מגימ"ל עד רי"ש דהיינו גדלו וטובו מלא עולם עד ראה והתקין וגומר כולם הולכים בארבע ארבע תיבות והם ח"י תיבות שר"ת הם ח"י אותיות מהכ"ב וד"פ ח"י עולה ע"ב יסוד המרכב' כדמפרש ואזיל. בגין דאינון גרסי' בלא ו':
זהר ב, דף קלב ע"א ושמא דא איהו מעטרה לכ"י. כדאיתא בפ' בשלח בסוד "ויסע "ויבא "ויט דף נ"ב ופ' בהעלותך. וסליק ברזא היינו שהשם הזה הקדוש עולה ומתעטר בראשה בסוד ג' ראשונות שבה שהם הבחי' היותר נעלמות שבה. גו שליחותא דמרי' בסוד ויסע מלאך האלהים שליח הבינה כנזכר במתניתין בפ' בשלח דף נ' שליחא דאיפרכא עילאה סליק וגומר א"נ שליח הת"ת שנק' אלהים כנזכר באדרת נשא ובשיר השירים פי' מאי אלהי' א' דכר להי"ם בהיפך אתוון מילה דהיינו ת"ת ויסוד:
זהר ב, דף קלב ע"א אל"ף בחמש אל אדון על כל המעשים תי"ו בשית תפארת וגדולה שרפים ואופני' וחיות הקודש בי"ת בחמש ברוך ומבורך בפי כל נשמה.
זהר ב, דף קלב ע"א שי"ן בשית שבח יתנו לו כל צבא מרום עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קלב ע"א גליון וזכי לשבחא האי שירתא תמן וגומר וזהו ויאמרו כאן לאמר התם:
זהר ב, דף קלב ע"א כד"א נרד וכרכום וגומר ואלו הם כפרים נרדים נרד כרכום קנה קנמון עם כל עצי לבונה. מר אהלות עם כל ראשי בשמים. וריח אפך כתפוחים וחיכך כיין הטוב. הדודאים נתנו ריח: עכל"ה:
זהר ב, דף קלב ע"ב א"ת ב"ש רזא דשמא קדישא הוא מורה שם יהו"ד אלהי"ם יושר והיפוך כנזכר ומורה שם מ"ב כי עשרה שרשים נעלמים הם עשרה מאמרות וכ"ב אותיות שם מ"ב.
זהר ב, דף קלב ע"ב ג"ר רזא דרתיכא קדישא דהיינו מאותיו' ג"ר עד כ"ל הם מתפשטות למטה ונעשה מרכבה אליו ולכך הם ח"י אותיות וכל א' וא' מארבעה מורים על מרכבה חגת"ם וכללם ע"ב מורים על סוד הע"ב שהם יורדים אל השכינה והשכינה נכללת בהם ומתעטרת מגו רתיכא עילאה שבבינה וז"ש רתיכא קדישא דסלקא לע"ב וגומר והיינו כשמך אלהי"ם כמו שנעשה שמך דהיינו מסוד ד' אותיות נעשה שם ע"ב כן תהלתך שאלמלא ההתפשטות הזה לא היתה המ' מתעטר' בשם הבינה וז"ש ובג"כ ההוא שמא כלילא ברזא דאבהן "ויסע "ויבא "ויט ואיהי מתעטרא בהו היינו יחד ג' פסוקים שם א' למהוי שמא עילאה ושורש השם הם סוד ג"ר וגומר שהם ד' אותיות י"ח פעמים עולה ע"ב ואינו כמו שם מ"ב שעולה מהבינ' ולמעלה וז"ש ולאו שמא עילאה באינון שמהן וגומר ואין הכוונה להקל בכבוד שם ע"ב שכחו גדול ונורא וז"ש ואע"ג דהאי שמא עלא' איהו עכ"ז אינו בערך שם מ"ב שהוא מסולק בג' ראשונות ושם ע"ב אינו אלא במ' עם ג' אבות מעטרין בבינה וז"ש אבל רזא דיליה דוד מלכא דהיינו המ' דהיינו #ה קיבוץ ג' ווי"ן "ויסע "ויבא "ויט והיינו דמתעטרא באבהן
זהר ב, דף קלב ע"ב שמא דמ"ב שהוא סוד א"ת ב"ש רזא דיליה אבהן ג' אבות דקא מתעטרן בעלמא עלאה בינה דהיינו ג' ווי"ן שבה' עלא' בינה שעל ידם נעשה כל אות ואות מא' ב' מחמש תיבין וב"ש משית תיבין בסוד הדעת הכולל ימין ושמאל וגומר ועלמא עלאה במה דלעילא דהיינו שהיא נוטלת עשרה מאמרו' ועשרה נקודות וכ"ב אותיות מ"ב וע"ד סליק ולא נחית כי שם מ"ב רוב אותיותיו מצטרפות על סוד העלייה כיצד אבגיק"ץ הרי ו' אותיות עולות ולא יורדות כי ץ' פשוטה היא תשע מאות ק"ר ע"ש ט"ן נ' הרי ג' זוגות עולות ולא יורדות גד"י כ"ש ה' אותיות עולות ולא יורדות וכן על דרך זה נמצא כל השם עולה ואינו יורד לכך עקרו עולה וכן עולה ג"כ אבות בבינה בינה בחכמה ממט' למעלה וכן הוא סוד שם זה שפעולתו הוא להקשר בבוראו בסוד הייחוד למעלה לכך זכאה חולקיה מאן דידע ליה וגומר:
זהר ב, דף קלב ע"ב שמא דע"ב אתוון דוד וגומר הוא סוד הנהגה בתחתונים ולכך הוא ישר יורד להשפיע והפוך עולה ומקבל ממעל' וחוזר ביושר להשפיע וז"ש ורזא דיליה סליק ונחית: כגוונא דא מצפ"ץ היינו שם הוי"ה יהו"ד אל רחום וגומר דהיינו בא"ת ב"ש מצפ"ץ מצפ"ץ ת"ך וגומר והיינו סוד י"ב מדות ומקורו' נמשכין מהנקודה האמצעית מורה על סוד ההמשכה לכך חלופו בא"ת ב"ש שעולה מצד א' אבג"ד ויורדת מצד א' תשר"ק רזא דרתיכא קדישא סוד י"ב בקר ג' פונים ימה וגומר דנפקי מחד דשריא עלייהו היא הנקודה האמצעית. ומכלל כל זה יצא לנו טעם היות האותיות ביושר כדי שיהיה ההמשכה נמשכת למטה ולזה סדר האותיות אל ברוך גדול וכן אל אדון על כל המעשים ברוך וגומר עם היות שיש שם רמז לשם מ"ב המורה דין מפני סלוקו ומורה על סילוק ההשפעה העיקר שם ע"ב להמשיך למטה. ודרך כלל כי שם מ"ב למילויו שהוא בסוד הבינה נקשרת עם החכמה מתעטר בו המרכב' העליונה שבבינה להתקשר בסבתה ושם ע"ב להיותו יורד ומשפיע מתעטרת בו המרכבה התחתונה לקבל מסוד האבות כנזכר: תושבחתא דשבת היא בינה דקא משבח למלכא דשלמא דיליה משבח ליה בשמא דע"ב בגין דתתעטר ביה בשם ע"ב ואח"כ לסלקא בשם כ"ב הוא סוד העליה מצד שהם כ"ב משם מ"ב כנז' וז"ש רזא דכ"ב אתוון בגין דאתעטר ביה בשם ע"ב לסלקא לעילא והיינו תושבחתא דעלמא דאתי בינה ביום השבת היא המתתקנת ופריחו דרתיכא עלאה דמתעטרא ע"י שם ע"ב להסתלק ע"י שם כ"ב כנזכר ובחול אין ע"ב אלא כ"ב לבד היינו ופריחו דכ"י וגומר דהיינו שהיא פורחת ממטה למעלה. דא שבת היא א"ת ב"ש עול' להקשר ברוחניות העליון ויורד במנוחה לישראל ויש בו ענג באכיל' ושתיה וכיוצא והיינו א"ת ב"ש מפני שמורה זווג ת"ת ומ' והוא הענג האמיתי מפני שהזכר דבק בא"ס והנקבה דבקה בתחתוני' נמצא הזכר יונק מא"ס ודבק בו והנקבה מקבלת ממנו ודבקה בתחתוני' ומשפעת בהם. אמנם כעין שבת ויום הכפורים היא א"ל ב"ם דהיינו מיותר בקדושה אמנם עולה לנקשר והתחתונים אין להם שפע דהיינו יום הכפורים אסור בענג דהיינו סלקא רזא לעיל' לעילא עד דמתעטרא כלא בא"ס ואין מרוחניות זה חלק לתחתו' מצד הדבקות המתעלה לאין תכלית: אל ברוך. דא סדורא דאתוון זעירין שהם מצד המ' וקטנותם הוא שאין בין זו לזו ריוח שיורה על התפשטות מרכבת' אלא תיבה א' לכל א' וא' התפלה של חול אינה באצילות אלא בהיכלות כנזכר פ' פקודי:
זהר ב, דף קלב ע"ב קדושאה דא דקא מקדשי וגומר היינו קדושה דמיושב לאו איהו ביחיד כלומר אינו מותר ליחיד לאומרה והטעם דרשב"י סבר שקדושה זו אינה סיפור דברים בעלמא אלא פועל שאנו מקדשי' אגב סיפור מעשה קדושת השרפים ואסור ליחיד לומר אותה דעיקר בעשרה כי הקדש היא החכמה והיא סוד שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א רוחבו עשרה ועיקרו בלשון הקדש דהיינו קדוש' ובלשון אחר אינה קדושה ולזה אסורה בלשון תרגום כי קדוש' תרגום היא אחר שירדה קדושה אל סוד קדוש ה' יוריד אות' אל הייחודים כל א' מתלבש אפילו בקליפה שהיא התרגום וראוי להבדיל בין הטמא ובין הטהור ולכך כמו שקדושת לשון הקדש אין ראוי ליחיד לאומרה כנזכר כך קדושת תרגום שהוא התפשטו' הקדושה והתלבשותא בחול ובקליפות מקום משכנן של ישראל יחידים אין ראוי שיאמרו אותה אלא בעשרה והיחיד אומ' אותה בלחש אפי' בצבור כדי להמשיך סוד הקדושה כל א' וא' פרטי על עצמו ניצוץ ממנה. והיינו מעלים לכוללה בעשרה ולא מורידים שאין קדושה בפחות מעשרה ובתרגום שהיא סוד התלבש' בשרים מורידים שאינו בעשר' ואומרים אותה בלחש ביחיד ולא מעלים בעשרה ח"ו שפוגם:
זהר ב, דף קלב ע"ב קדושה דא קדושתא דאתקדשת וגו' הענין שבא לבאר עוד שינוי הקדושות הג' וכלל דבריו שיש קדושה דעלמא תתאה והוא מיושב וזה כי עלינו מעולם זה התחתון בזמירות ונכנסנו בהיכלות ושם נתקדשנו מיושב ועלינו אל היכל קדש הקדשים ונתקדשנו מעומד כי העמידה מורה על העלי' למעל' וכל זה נתקדשנו דוקא בחברת הקדושים העליונים בהיותינו עמהם באחוה בתוך ההיכלות אמנם בהיותינו למטה מהיכל לבנת הספיר אין לנו קדושה לכך אנו צריכים עוד קדושה אחרא שהיא תוספת קדושה שאין למלאכים בהחברה כלל ולכך היא בתר צלותא שאנו נבדלים מההיכלות ויורדים למטה אל העולם התחתון מכד מסיימי סדרא אין ראוי שנבא משם אלא בקדושה להתקדש אפי' בשפל מצבינו דהיינו תוספת קדושה למטה חוץ להיכלות על קדושאן אחרנין שהם למעלה בצאת השכינה לשכון בתחתונים בכלל ולזה קדושה זו היא בעשרה בלשון הקדש שוה לכולם יחד ולפי שכל א' וא' מושך כפי מעשיו ולזה אח"כ בלשון תרגום כל א' וא' מושך לו קדושה בשכינה כפי מעשיו וכפי דבקותו בקונו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קלב ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. כגוונא דא מצפ"ץ וגו' כל השמות יוצאים בחילוף האלפא ביתות וי"ג מדות ויעבור נחלפים בא"ת ב"ש שהוא סליק ונחית וגם שמות אלו סלקי ונחתי. ואינון תיקוני עולימתאן וגו' ז' הנערות של המ'. מהרי"א זלה"ה: וסימן לרזא דא שנים מקרא וגו. הרגיש כי הלא מזה הסימן משמע דלשון הקדש מצי למימריה בשנים ולז"א כי אינו אלא סימן בעלמא. אך הענין כי שנים ר"ל רבים וכמ"ש מיעוט רבים שנים ואו' שנים ר"ל כאלו אמר רבים וז"ש שנים לישנא דסגיאין איהו והוא פשוט לנו שהם עשרה כאו' ונקדשתי בתוך בני ישראל ואין הכוונה אלא לסימן שלא תאמר ביחיד כי אם הם עשרה או לאו זה נתבאר ממקום אחר. קדושת עלמא תתאה איהי מיושב כי קדושה דמיושב הוא דמתקדשת כ"י ועולימתא' וגו' והוא בהיכל תנינא דתמן הוד שמאל דמתמן הוא קדושה אבל הייחוד הוא בחסד ימין. עכ"ל:
זהר ב, דף קלב ע"ב והרא"ג ז"ל כ' דאינון עטרה דתלתין ותרין שבילין. מכ"ב אתוון וי' נקודות נתפשט ל"ב נתיבות ונשארו הכ"ב אותיות לעטרה בראשם ואע"ג שהי' נקודות הם ג"כ עטרה לל"ב שבילין דאותיות מ"מ לא נקטינהו מפני שאין לו עתה עסק עמהם. דכתיב כשמך אלהים כן תהלתך כשמך שהוא שם ע"ב כן תהלתך כן הוא השבת והתהלה שמשבחים אותך בע"ב:
זהר ב, דף קלב ע"ב ובג"כ ההוא שמא שם ע"ב. ברזא דאבהן "ויסע "ויבא "ויט סוד חג"ת.
זהר ב, דף קלב ע"ב ואיהו מתעטרא בהו בסוד ע"ב שמות (שם) [שהם] וה"ו יל"י סי"ט כנזכר בפ' בשלח.
זהר ב, דף קלב ע"ב למיהוי שמא חדישא אינם נעשים הג' אבות שם זולתה כי שלשתם הם אותיות נפרדות אמנם על ידי התקבצם [נעש' שם] (דאינון [כאינון] דאב"ג ית"ץ וחבריו שהם סוד שם בן מ"ב.
זהר ב, דף קלב ע"ב דאתאחדא לעילא בשמא דמ"ב המלכות שכבר נתעטרה באבהן בשם מ"ב (אבהן) [נ"ל דצ"ל ואבהן] מתעטרין באי' עילאה במה דלעילא באופן שהמלכות אתאחדא לעילא לעילא ע"י שם מ"ב. אמנם ע"י שם ע"ב אינ' מתעטרת כי אם באבהן לבד: וז"ש ולאו שמא עילאה וגומר דאתאחדא לעילא לעילא. וע"ד סליק ולא נחית לפי ששם מ"ב רמוז באלפ"א בית"א דא"ל ב"ם וחשבון אותיות ראשונו' ואחרונות כולם עולים בחשבון מא' לב' ומב' לג' וכן מל' למ"ם וממ"ם לנו"ן וגו' כדמפרש ואזיל לקמן ומורה עלויו וסילוקו עד החכמה סוד המחשבה וז"ש ועלמא עילאה במה דלעילא דהיינו החכמה.
זהר ב, דף קלב ע"ב ורזא דילי' סליק ונחית שכן א"ת ב"ש ג"ר ד"ק באותיות ראשונות סליק באותיות אחרונות נחית.
זהר ב, דף קלב ע"ב כגוונא דא מצפ"ץ שהוא סליק ממ"ם לצדיק ואח"כ נחית מצ' לפ' ומפ' חוזר ועולה לצ'.
זהר ב, דף קלב ע"ב שמא דתליסר מכילין וגו'.
זהר ב, דף קלב ע"ב ובגין כךסליק ונחית בסוד מצפ"ץ כנזכר וכן כולהו סלקין ונחתין הי"ב מכילין דרחמי הששה ראשונות עד נוצר חסד סלקין ואח"כ נחתין להמשיך מדת הטוב והחסד לעולם.
זהר ב, דף קלב ע"ב (כד) [בר] האי דסליק ולא נחית היינו שם בן מ"ב.
זהר ב, דף קלב ע"ב שמא דתליסר מכילין סליק מסטרא דא. ממ' לצ'.
זהר ב, דף קלב ע"ב ונחית מסטרא דא (מצ') שירד מצ' דבההוא סטרא לפ' דבההוא סטרא.
זהר ב, דף קלב ע"ב ובג"כ תושבחתא דשבת דקא משבח למלכא דשלמא דילי'. היינו השיר הזה משבח המלכות לבינה שהוא מלך שהשלום ת"ת שלו לעורר ההערה מצד הבינה אלי' וזהו שאנו אומרים בסיום השבח הזה ויום השביעי שהוא המלכות משבח ליה בשמא דכ"ב וע"ב.
זהר ב, דף קלב ע"ב בגין דתתעטר בי' לסלקא דהיינו המלכות המתעטרת בשם זה ועולה. וסימנך דא שבת בלחודוהי דהיינו שם בן ע"ב סליק ונחית והמלכות בשבת עולה ויורדת כאמור. ודא שבת ויום הכפורים שם בן מ"ב הוא מתגלה בי"ה ולכך נפרע שם זה ממ"ב ילדים שהמית אלישע לפי שררה שנתעברו אמותיהם מהם בליל י"ה ושם זה היא סליק ולא נחית בסוד א"ל ב"ם כדפי' והמלכות אז עולה ואינה יורדת בסוד ודוד עולה במעלה הזתים כדפי' האלה"י הריקאנט"י זלה"ה ולכן אנו במוצאי יה"כ אומרים ז"פ י"י הוא האלהים להוריד השכינה אלינו.
זהר ב, דף קלב ע"ב תיקוני עולימתין סוד ההיכלות ז' הנערות דסלקין עמה כנז' בפ' פקודי ר"ץ.
זהר ב, דף קלב ע"ב קדושה דא וגו' קדושת יוצר אור.
זהר ב, דף קלב ע"ב תרגום אתיא למעוטי והכי אצטריך. התרגום הוא לישנא דסטרא אחרא כנז' לעיל בסוד הקדיש. שלכך נתקן בלשון תרגום לתברא תוקפא דסטרא אחרא בלישנא דילי' ולכן א' תרגום שממעטין תפלה.
זהר ב, דף קלב ע"ב קדושה דא קדושתא דאתקדשת שכינתא. הכא תירץ קושיא למה [אין] אנו אומרים בקדושה זו ימלוך י"י וגומר ותירץ שקדושה זו אינה מורה על העתיד כי היכי דלימא ימלוך אלא קדושה דא קדושה דאתקדשת שכינתא וכל אינון רתיכין דילה וגומר דלעולם מלת ברוך הוא במלכות בסוד כל הכורע כורע בברוך כדאיתא בתיקונים ובכמה דוכתי ובקדושה זו אתקדשת שכינתא בסוד ברוך שכולל כל ההיכלות ועולה מלמטה למעלה.
זהר ב, דף קלב ע"ב לאתתקנא לגבי מלכא עילאה. אמנם קדושה אחרא דאהדורי צלותא היא קדושה דעלמא עילאה. בגין לאמשכה לה לתתא ולכן ראוי שנאמר ימלוך ד' לעולם שע"י קדושה זאת הנמשכת מלמעלה כדפי' בסמוך ימלוך ד' לעולם לעתיד לכך האי מיושב והאי מעומד כדמפרש ואזיל: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קלב ע"ב גליון לאתתקנא לגבי מלכא עלאה. דוק מכאן למה אין אנו אומרים ה' ימלוך לעול' בקדושת יוצר שעדיין לא נעשה הייחוד שאין הייחוד אלא בתפלה מעומד עכל"ה:
זהר ב, דף קלג ע"א אית לן סמך בעלמא שהוא מפר' הכתובי' ע"ד רמז לא שהוא מוכרח. הנה נא ידעתי דא איהו רעותא וגומר כי ענין הקדושה בעה"ז אל העובדי' אינו דבר הניכר לעין אלא דבר מושג בשכל האדם יבין בעצמו רצון עליון מושג עליו ושמחת נפשו לא יושג לזולתו וז"א דא איהו רעותא דבר נש לשואה בגוויה וז"ש הנה נא ידעתי ואינו נראה אל זולתו אלא אדע לבנותו. עלמא עילאה בינה היינו אלי"ם דקרא דאיהו יתיב על ו' קצוות שהם כסא אליו והיינו איש ויקרא הכסא איש אלהי"ם. קדוש הוא היינו שהכסא מתכבד בסוד החכמה ששם עליית הת"ת כנזכר לעיל ונעשה קדוש וירד אל מקומו וז"ש וכל קדושאן בין דמעומד בין דמיושב נפקין מיניה הכל נשפע משם והיינו קדוש הוא עובר עלינו תמיד מקדש לכולם יחד וז"ש דאיהו מקדש לכלהו עלמין לעילא בסוד כסא חיה אופן מקדש לן בהאי עלמא בסוד נשמה מכסא רוח נפש מאופן וחיה. דהא לית קדושה לעילא וגומר כי קדושת העליונים תלויה בתחתונים כד"א ונקדשתי בתוך וגומר דוקא:
זהר ב, דף קלג ע"א נעשה נא וגומר תיקון כמו ויעש אלהים את הרקיע וגומר תקנו: עליית קיר היא עליית שהיא עולה אל העליונים והיא קיר לשון אדון בתחתונים מושלת בנו היא עליית מעלה אותנו למעלה עמה והיא קטנה בסוד המיעוט וצריכה תיקונים להגדיל' להעלותה. ונשים לו שם יש לנו כח לתקן בתחתונים והיא מתתקנת בעליונים. לו לאיש אלהי"ם הנז' להתייחד עמה דהיינו סוד מטה ושולחן כסא ומנורה בסוד שירין ותושבחן צלותא כדמסיק ובזה הוא נחבא וז"ש אנו מתקנין ליה לנייחא דיליה והיא נק' מטה מצד עצמה קו האמצעי: שולחן מצד הצפון והגבורה המתוקה. כסא מצד הת"ת עצמו. מנורה מצד הדרום חסד מאירה בשמן החכמה וז"ש ארבע אלין כלהו בשכינתא אינון לפי בחינותיה מצד תיקוניה לגבי מלכא עלאה דהיינו סוד בעלה כי כל מה שהיא רוצה להתדבק בת"ת הוא לקשר עם הבינה. והשתא מפרש כל חד וחד ואזיל:
זהר ב, דף קלג ע"א בסדורא דצלותא דערבית דהיינו ק"ש וברכותיה ועמידה וז"ש בסדורא ובתיקונא הא מטה והיא נעשית לו מטה והוא יורד אל המטה וישן שם סוד השינה היא ס' במיתה והיינו השפעת העולמות בדין לקיום החצונים שהם צורך לעולם וצריך הת"ת יסכים עמהם להשפיע לאלו:
זהר ב, דף קלג ע"א בסדורא דאינון קרבנין. הענין שהאדם קם ממטתו ותחלה מטהר החצונים מגופו שמטהר עצמו שמפנה עצמו וכך בדבור בקרבנות מעביר החצונים ומטהר כל פגם ומקריב קרבן התמיד היינו שלחן וסודו את קרבני לחמי לאישי א"כ קשר האישים שהם למטה מלבנת הספיר כולם עומדים על שלחן המלך כאו' לחמי לאשי שדרך בו היה עולה ריח ניחוח כאו' אשה ריח וגומר ובענין זה הוא סוד הזמירות למתק הדינים הקדושים והכל סוד שלחן שמטיב לב ודאי שהוא בצפון שכל תיקון זה הוא משמאל שהוא סוד שיר הלוים:
זהר ב, דף קלג ע"א סדורא דמיושב וגומר היינו סוד כסא לישב עליו וקוראים אל הת"ת שמע ישראל שישב על הכסא וז"ש בההוא יחודא דאנן מתקנים הא כסא: מנורה הוא הארת מן החכמה קדש מקום השמן דהיינו צלותא בקדושה וגומר. ואעפ"י שכלל ישראל עושים תיקונים אלו עכ"ז המכוון ממש בו מייחד בעצם וז"ש זכאה בר נש וגומר. יהא אושפיזיה שהוא מחזר אחר עליית קיר קטנה מקושטת בד' מיני קשוטין אלו דהיינו אתתקנת בלילה מצד מטה בשפירא מצד כסא ת"ת. בחדווהא מצד שולחן מהבינ' שמחה. בחזוואה מצד המנורה שהיא מאירה מן הימין.
זהר ב, דף קלג ע"א מטה אתייהיבת. לא אמר כן בדוד ואברהם ויצחק אלא אתקין שהם תקנו מעצמן אמנם יעקב נתן לו וצוהו לעשות כן והיינו או' תתן אמת ליעקב ממש נתת וצוית לו שלא יתקן בחינה אחרת אלא זו וז"ש אתיהיבת ליעקב וגו' והטעם מפני שהקדימו אברהם ויצחק בסוד כסא ומנורה כדי שיהיה מטתו בין צפון לדרום לפרות עליה שיהיה מטתו שלימה בי"ב שבטים תיקוני המטה:
זהר ב, דף קלג ע"א שולחן אתקין דוד היינו מדת המלכות בחינתה למטה מהיכל לבנת הספיר וזהו חלק דוד ותקנו בשיריו ובזמרותיו והיינו שולחן שהוא אוכל בו המלך והאישים נהנים בו והיינו סוד בעלי השיר ותקונם כנזכר לעיל והיינו תערוך לפני שולחן בחינה זו שהיא בתחתונים נגד צוררי ודאי וגומר:
זהר ב, דף קלג ע"א כסא אתקין אברהם והיא בחי' במ' מצד החסד כדמסיק והוכן בחסד כסא ואינו ממש מהימין שהרי מנורה בדרום וכסא באמצע לז"א כסא אתקין אברהם לא שהיה ממש בסוד הכסא אלא באתקשרותא דיליה טיבו ושלימו בענין שכוונתו היה אל מדת החסד וממילא כסא מתתקנת במ' עם היותו באמצע שממנו הנשמות והנשמות הפגומות כסא פגום אברהם מתקן הנשמות מתקן הכסא וז"ש טיבו ושלימו דנשמתין לכל בני עלמא וגומר ולית תיקונא דכסא אל חסד וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קלג ע"א והרח"ו נר"ו כתב. קדושא אחרא איהי תוספת קדוש' וגומ' הענין כי קדושת ובא לציון היא תוספת קדושה ולכן היא בתר סיום התפלה שהוא אחר שהמ' חזרה למקומה בימי החול הנק' תרגום כי לעיל הוא לשון הקדש ולמט' נקרא תרגום ולכן כשהיא למעלה צריכ' ברבים ואסור לאומרה ביחיד כי מעלין בקדש אבל כשהיא בימי החול נראה ח"ו קיצוץ אם יאמרו אותה בקול רם בלשון תרגום ונראה כמפרידה מבעלה שידעת שאסור לייחד' במקום שאין בעלה שם ולכן נאמר בלשון תרגום ביחיד דוקא אבל כשהיחיד הוא בינו לבין עצמו בביתו אסוד לייחדא בלשון הקדש רק בלשון תרגום ולכן תקנוה בלשון הקדש לצבור ולשון תרגום ליחיד וזהו הנלע"ד כפי הלשון אבל עתה נהגו לומר שניהם התרגום והלשון הקדש תרוייהו בין בצבור בין ביחיד ונלע"ד טעות. ותקנו לכך שכשהם בצבור אומרין בלשון הקדש בקול רם וכדי לומר גם התרגום אומרו כל יחיד ויחיד בלחש לשון התרגום לצאת ידי שניהם ונ"ל שאין צורך לכל זה:
זהר ב, דף קלג ע"א דא איהו עלמא עלאה דאיהו יתיב על כורסיה וגומר הוא ע"ד משה איש האלהים בעל' דמטרוניתא והוא סוד היסוד הנק' עלמא עלאה דדכורא דיתיב על כורסי יקריה היא המ' וזהו איש אלהים קדוש הוא בגין דמיניה נפקין כל קדושאן וגומר.
זהר ב, דף קלג ע"א ונשים לו שם בתקונא דא וגומר הענין כי עיקר כל הכוונו' הם לאתקנא שכינה בד' תיקוניה כדי לאייתהא לה לגבי איש האלהים מארי דביתא הוא יסוד דתיתי מתתקנא בהון וכל דא לקבל היסוד דכל קדושאן נפקי מיניה כדי שנתקדש אנן נמי בההיא קדושתא וכל דא בסדורא דילן ועיין או' ד' דברים כנגד ד' תיקוניה וז"א בתיקונא דא דאנן מתקנין והוא חד ועוד ובסדורא דילן. ועוד בשירין ותושבחן. ועוד בצלותא. ואח"כ פרשם חדא מטה היא ת"ת שבה ולכן מטה בין צפון לדרום ודא מתתקנא ע"י יעקב בצלותא דערבית ובסדורא דקרבנין ושירין ותושבחן לקבל שולחן דרגא בתראה דבה הורמז לדוד ובצלותא דמיושב וק"ש הרי כסא רזא דחסד שבה ובצלותא מעומד דאינון י"ח ברכאן ובאינון קדושות ובתוספת קדושה היא קדושת ובא לציון הא מנורה לקבל גבורה שבה. ואלו הם ד' תיקונין דילה ולאתחזאה לקבל מארי דביתא. אבל בתקונים פי' באופן אחר מטה ת"ת שבה כנזכר ולכן היא באמצע שלחן בצפון לקבל גבורה שבה. מנורה לקבל חסד שבה בדרום. כסא דרגא בתראה שבה.
זהר ב, דף קלג ע"א והרא"ג זלה"ה כ' איהי בעמידה ולא מיושב. כי הישיבה מורה תשות כח לכך כל דבר שרומז לעלמא דנוקבא מיושב כנקבה היושבת ועושה והטעם שלהיות שמדה זו עלולה לקבל פגם התחתונים המתישים כחה כמ"ש צור ילדך תשי. באלהים נעשה חיל תנו עוז לאלהים אמנם בעלמא דדכורא כתיב בי' לא יגורך רע שאין פגם מגיע אליו חלילה ולכך הוא בעמידה לרמוז על הכח העליון העומד בתוקפו בלי תשות כלל.
זהר ב, דף קלג ע"א בקדושה דרתיכא היינו מה שאנו אומרים והאופנים וחיות הקודש וגו' שהם מרכבות המלכות. ובקדושה דרתיכא עילאה מעומד. היינו מה שאנו אומרים נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קדש שהם מעומד כמ"ש שרפים עומדים בסוד הזכר ובקדושה דמיושב לא נזכר שרפים כי הם בסוד הבריאה כסא הכבוד כלם בסוד העמידה וכמ"ש במדרש משלי הכבוד הוא עומד וגו'. קדושה אחרא. קדושה דסדרא. (ובין) [ובגין] דאיהי תוספת גרסי' ובגין דכל חד וחד וגו'. כדי שכל א' יזכה בההוא תוספת קדושה נתקן בלשון תרגום שיש לו רשות ליחיד לאומרה שבלשון הקדש אינו רשאי כדלעיל.
זהר ב, דף קלג ע"א ההוא לצבור. מכאן ראי' ליחיד שאומר קדושה דסדרא שצריך לדלגמילין דלשון הקדש ולומר מילין דתרגום לבד ולימא הכי וקרא זה אל זה ואמר קדיש בשמי מרומא וגו':
זהר ב, דף קלג ע"א בהאי קרא אית לן סמך בעלמא מלבד פשט הדבר יש לנו סמך לדרוש בו סוד.
זהר ב, דף קלג ע"א עלמא עילאה ת"ת דאיהי יתיב על כורסי' יקרי' היא מלכות שהיא כסא כבוד לת"ת והיינו דכתיב כי איש אלהים איש הרוכב על כסא כבודו הנק' אלהים וכדמפ' לקמן.
זהר ב, דף קלג ע"א וכל קדושין נפקין מיני' קרי בי' קדוש וקרי בי' מקדש לפי שהוא מקדש מקדושתו לכל העולמות ומגיע קדושתו עלינו וזהו עובר עלינו כלו' קדושתו עובר עלינו וז"ש מההיא קדושה (דההוא) [דאיהו] מקדש לכל עלמין לעילא איהו מקדש לון וגו' דהא לית (בזהר שלפנינו כ' לית קדוש') לעילא מלת תמיד קא דייק לפי שכן הוא בהכרח דהא לית קדוש' וגו' והטעם כי הקדושה לתתא נעשית כסא ומרכב' לקדוש' עליונ' שישר' עלי' ואי לית כסא לית רוכב.
זהר ב, דף קלג ע"א כד"א ונקדשתי בתוך בני ישראל. אין אני מתקדש למטה כי אם בתוך בני ישראל. דתקונא דשכינתא. מפרש מלת נעש' מלשון ובן הבקר אשר עשה.
זהר ב, דף קלג ע"א אל הקיר ופירשו במקום אחר שהיא מלשון קירי שהוא אדון בלשון יון.
זהר ב, דף קלג ע"א בגין דאיהו זעירא ע"ש דאיהי בעצמה אזעירת גרמה בסוד י' שחור' כנז' בזוהר שיר השירים.
זהר ב, דף קלג ע"א כולהו בשכינתא אינון. והם בחי' (נ"ל שחסר תיבת כמה וצ"ל כמה בחי') [בה] בחי' ראשונה נק' מטה וא' שלחן וגו' באופן דכלא בי'. ה"ג ולאתקנא לגבי' מארי' הני תיקונין.
זהר ב, דף קלג ע"א בשפירהא כנגד המטה שלכך היא השפירו והיופי. בחדווהא כנגד השלחן. המשמח האוכלים עליו.
זהר ב, דף קלג ע"א בחזוהא כנגד כסא ומנורה שכשהיא נעשית כסא או מנורה אז מאירה ומעולפת ספירים. מטה אתיהיבת לי' ליעקב כי היא בעל' דמטרוניתא באינון שירין ותושבחן כי כן הנהנה מן השיר מתענג ומתעדן יותר מכמה (מלאכים) [מאכלים] כי הוא מזון הנפש. כד"א תערוך לפני שלחן. תימה כי אלו הם דברי דוד שמתפלל שיערוך הקב"ה לפניו שלחן וכיצד מכריח משם שדוד תיקן בחי' שלחן. וי"ל דה"ק אחר שאני תקנתי בחי' שלחן תן לי שכרי דוגמתו שתערוך לפני שלחן מדה כנגד מדה. ה"ג באתקשרותיה טיבו ושלימו דנשמתין וגו' אלא בחסד כד"א והוכן בחסד כסא והכוונה שחסד של אמת שהי' עושה עם בני עולם להשיבם למוטב הוא הנקרא חסד ודאי שעל ידו מתקן במלכות כסא נכון למלכ' עילא' דאתכפיי' סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקוב"ה עילא ותתא כד"א והוכן בחסד כסא הכריח כן מדכתיב והוכן בחסד בי"ת בפת"ח דהיינו בחסד הידוע המובחר שבחסדים שהוא שלימו דנשמתין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קלג ע"ב מנורה אתקין יצחק. עם היות שהמנורה בימין יצחק לא עשה תיקון זה בעצם אלא הוא כיוון אל הגבורה לעוקדה לפני החסד בהיותו כבוש תחת אביו אמנם נמשך משם כמה קדוש ה' דהיינו מן החכמה שמן משחת קדש המדליק המנורה וז"ש דאקדיש שמא וגומר. נהיר נהירו שלא כיוון אלא בההיא קדושה שקדש בענין שהיא בגבור' ונמשך סוד קדושת השם דהיינו מנורה מאירה מן החכמ'.
זהר ב, דף קלג ע"ב בג"כ צריכין וגומר שהם אברה' יצחק ויעקב ודוד הוא מלכם א"כ חייבים הם בתיקונים כלם להקביל הבינה ע"י הת"ת דהיינו לשואה רעותיהון בכוונ' לשדרא לגבי מלכא וגומר למהוי שלימו בכל המדות:
זהר ב, דף קלג ע"ב בשעתא דמייחדי ישראל וגומר מהדר השתא לפרושי בתקוני צלותא תיקון ק"ש. דקא מייחדי ייחודא דרזא דשמע ישראל וגו' ירצה שהצבור עם היות שאינם מכוונים כוונה זו יעשה ע"י הרבים וז"ש דקא מייחדי ישראל כלל עם ה' ייחודא דרזא יחוד א' שיש בו סוד הנעלם הזה: עם היות שאינם מכוונים רק ברעותא שלים סתם כוונתם בלב שלם לייחד ולומר הפסוק הזה עם היות שאינם מכוונים אל הסוד הפרטי נעשה מעצמו הן אל כביר לא ימאס:
זהר ב, דף קלג ע"ב זכאה עמא דידעי דא שגילוי הסוד בעצמו אלינו הוא אושר גדול כי מי גלה מסתורין של יוצר בראשית אל התחתונים והאושר השם ומסדרי סדורא עלאה דמהימנותא כמוהם כמלאכי השרת הם מסדרים ומתקנים. בההיא שעתא וגומר כי עד ההיא שעתא היה הכל בשתיקה כדי שלא ירגשו אמנם אחר שהיא מסתלקת למעלה אין חשש כי אינם יכולים לערבב עוד שמחתם ולכן כדין כרוזא נפיק מסטרא דדרום וגומר והענין כי הייחוד הזה נעשה בסוד היכל אהבה שהוא חסד ולכך ייחוד ק"ש מצד החסד ולזה סמוכה בק"ש אהבת עולם ולזה הכרוז וכל המשתמשין מכאן ואילך הם מצד החסד כדין כרוזא נפיק מסטרא דדרום מצד החסד אתעבדו חילין ומשריין דגלי רחימותא והם כל ד' היכלות מלבנת הספיר עד היכל אהבה לגבי מאריכון שהם מתאחדין כדי שיתפשט סוד ההנהגה בסוד וע"ד מראש ועד היכל לבנת הספיר.
זהר ב, דף קלג ע"ב כדין אתער חד ממנא בוא"ל היינו רפא"ל והוא בהיכל הרצון דרך הכח הזה הוא תחלת כניסתו מפני שיכנס ראש היכל אהבה בסוף היכל עליון היכל הרצון ולזה יקרא בוא"ל ירצה בו נקשר תיכל זה שהוא היכל החסד הנק' א"ל והוא רב משריין שכל המחנות התחתונים אחוזים בו ולזה נטיל ד' מפתחות היינו סוד יהו"ד שהוא סוד אהב"ה כזה א"י ה"ה ב"ו ה"ה כדמפרש לקמן והם לד' סטרי עלמא י' לדרום ה' לצפון ו' למזרח ה' למערב ונקראו מפתחות שהם מפתחות השפע ואור ההנהגה אל התחתונים והמפתחות הם התפשטות ההנהגה למטה ויהיה סוד אילנא דחיי היכל הרצון שהם סוד הת"ת ותחתיו קשור סוד אהב"ה דהיינו ד' מפתחן והרמז לספירות שהם סוד יהו"ד נהי"ם יהו"ד:
זהר ב, דף קלג ע"ב דהא השתא זהו טעם הייחוד כמו שפי' ונתן בזה טעמים הא' איהו שלים בכל טיבו עלאה כי קודם זה הוא בעל ו' קצוות לבד ואין לו יחוד ג' ראשונות ועתה הוא שלם בהיותו כולל גם ג' ראשונות וז"ש איהו שלים בכל. טיבו עלאה. הב' ויכיל לאתזנא לה שהיא צריכה מיני מזונות הרבה היין והשמן מהחכמה והבינה התבואה וכל מיני מזון ואם לא יכלול כל הספירות היאך יכול לפרנסה ולזה צריך להתייחד בכל הספירות תחת ידו כל האוצרות ויכיל ליתזנא לה ולזה יקשר עם הימין והשמאל פעמים יתן לה מצד החסד פעמי' בצד הגבורה וז"ש ולמיהב לה מזונא וספוקא כדי צורכה כדקא יאות. כדין עיילין לה לגבי שאם הוא ירד לה יהיה לה קטיגור ביחודים ולזה היא תעלה אליו אל מקום שאין שם קטיגור ולזה עאלין לה בלחישו שאין ראוי לומר בשכמל"ו בקול רם אלא בלחש שאין קולה נשמעת אל שכניה הרעים שלא יתערב זר בההיא חדוה שאם יערערו תצטרך לתת להם חלק בשפע וח"ו יטמאו המקדש ויבלבלו השמחה. ופי' בשכמל"ו מפרש ואזיל כיון דאיהו אתייחד וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קלג ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. עיין בפ' יתרו דף צ"ב ברעיא מהימנא כי שם פי' סודות נפלאים שייכים לזה הדף ע"א וב' ע"ש בטש גו בוצינא דקדרינותא וגומר עיין פ' פנחס דף רל"ו ע"ב ופ' תרומה דף ק"ס ע"ב. וירית לאבא ואימא הם תרין עטרין הנז' בהאזינו שהם חסד וגבורה ע"ש. עכ"ל. ועי' בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף קלג ע"ב והרא"ג ז"ל כ' מגו סתימו (דמלכא) [דעלמא] עילאה מתוכיות הבינ' דהיינו הדעת הנתון בתוכיות הבינה שהוא שורש עץ החיים ת"ת כדקאמר בסמוך לעורר משרשו הת"ת די שיעל' אינון ריחין ובוסמין כחתן יכהן פאר ומתבסם לקראת כלתו.
זהר ב, דף קלג ע"ב כדין ההוא אילנא ע"י התעוררות השורש המעורר אותו בכל צדדיו סליק ריחון וגו' כל אינון שייפין עילאין הם כל איברי הזכר כלם מסכימים ומזדמנים אל הייחוד.
זהר ב, דף קלג ע"ב ואמרינן שמע ישראל אתקין גרמך פסיק קרא בסכינא חריפא שמע אתה המלכות הנק' שם ע' כנז' בפ' ואתחנן. א"נ מלשון וישמע שאול שהוא המכנסת הכל (אמר הגאון הנשי' זצוק"ל. שז"ס ויטע אשל בבאר שבע כנודע כי המלכות רומזת בייחוד בשכמל"ו גם באחד דשמע הרי יש למלכות ז' תיבין ונשאר ה' תיבות לז"א שר"ת גי' אש"ל והם נטועי' במלכות שנק' באר שבע מפני הז' תיבות שיש לה כנז).
זהר ב, דף קלג ע"ב ישראל הא בעלך ייתי לגבך בתיקונוי זמין לקבליך התיקונים שלו הם תרין עטרין דירית מאו"א כנז' בפ' האזינו באדרא ותנא והדר מפרש ומי הם התיקונים. ה' אלהינו ה' דהיינו נהירו דאו"א דהיינו ה' אלהינו ונהירו דחסד וגביר' דהיינו פעם שני הוי"ה שהם סוד ד' פרשיות שבתפילין כנז' לקמן דף קס"ב ובריש פ' ויצא.
זהר ב, דף קלג ע"ב אחד בייחודא חדא כל התיקונים הנז' כלם מתתקנין ומתחברין יחד אל הייחוד.
זהר ב, דף קלג ע"ב באתערותא דשית סטרין ו"ק הרמוזים בו' תיבות שייאי"א.
זהר ב, דף קלג ע"ב ורזא דא ו' חד פשיטו כשהי' בסוד הייחוד שנכללים פתוכו. ונעשית ו' חד פשיטו בלא דרועין וז"ש בלא דבקותא אחרא בי' בלי שמתראה דבקות מדה אחרת עמו כי כל הו"ק נכללים בחד פשיטו בסוד ו' כנז':
זהר ב, דף קלג ע"ב מטרוניתא מתתקנא. בסוד מלבוש הא בסוד עשיית המצות. ומתקשטא בסוד עסק התור' וחידושי רזי תור' כנז' בפ' אמור שמשהא הם סוד ז' נערות.
זהר ב, דף קלג ע"ב בלחישו סגי מפני החיצונים שלא יתעוררו לשאול להיות להם חלק בייחוד כנז' לקמן בסוד ועד.
זהר ב, דף קלג ע"ב כרוזא הוא (הגובר) [הגבר] העליון שהוא גבריאל נפיק מסטרא דדרום. בסוד דשמאל אתכליל בימינא תדיר.
זהר ב, דף קלג ע"ב דגלי רחימותא וגו' דגלי קב"ה ולשון קצר' דבר והוא מוסב אל הידוע הרגיל לגלות האהבה בסוד שמאלו תחת לראשי וגו'.
זהר ב, דף קלג ע"ב חד ממנא עילאה בוא"ל המלאך הזה הוא רפאל כנז' דף ר"ט בפ' ויקהל ולקמן דף קמ"ז ועתה שהוא עת הייחוד מתמתק שם בוא"ל שהוא סוד הדין ונקרא רפא"ל. דנטיל מד' סטרי מד' אותיות הוי"ה נחתמו בד' סטרי עלמא לקיים ולהעמיד ולהנהיג העולם י' בצד דרום להנהיג הנהגת החסדים ה' בצד צפון להנהיג הנהגת הגבורות ו' בצד מזרח להנהיג הנהגת הרחמים ה' אחרונה שבצד מערב להנהיג הנהגת דין רפה ואלו המפתחות הם פותחים ההנהגות. אנח (להו) [לה] מוסב למאי דסליק מיני' למפתחא אחרא דאיתרשים באות ה' דהיינו כנגד מדת המלכות מדת הדין הרפה. תחות אילנא דחיי. שיתמתקו דיני' הגם שהם רפים ועוד כדי שיתבשם מבשמי עץ החיים ככלה מבושמת אל הייחוד.
זהר ב, דף קלג ע"ב אתעבידו חד בסוד יה"ו חג"ת נכללים יחד בכללות א' בחד פשיטו כדקאמרן לעיל.
זהר ב, דף קלג ע"ב ההוא מפתחא שהיא ה' אחרונ'.
זהר ב, דף קלג ע"ב גו גנתא ענף הייחוד הזה נעשה בגן לעורר אינון משיריין וחיילים שהם מחנות ומלאכין דקב"ה ומלאכין דמטרוניתא שיתעוררו אל הייחוד גם הם כנז' בפ' בשלח דף נ' ובתיקונין וז"ש וכולהו מייחדי כגוונא דלתתא כל המלאכים מתייחדים אלו באלו כעין ייחוד התחתונים זכר ונקבה. א"נ בחי' הייחוד הזה בגן הוא לעורר הנשמות אל הייחוד. ומלת וכלהו אהדר לכלהו. דקיימין בגנתא דהיינו נשמות הצדיקים עם נשמות נקבותיהם בחצות כנז' בפ' שלח לך שעושים יחוד כגוונא דלתתא ועי"ז היחוד העליון הנעש' ביום בסוד ק"ש מתעורר ייחוד המלאכים או הנשמות בליל'.
זהר ב, דף קלג ע"ב הוי"ה דא רשימו וגו' עד הכא פי' שמע ישראל והשתא מפרש שאר הפסוק וד' מפתחן האיך הם נרשמים בספי'. רישא עילאה דבשמא קדישא. היינו י' בחכמה דאת ה' עילאה היינו ה' שבבינ'.
זהר ב, דף קלג ע"ב הוי"ה דאמשיכו דאתמשך וגו' נתן טעם [למה] רומז השם השני הזה בת"ת ואמר כי הוא ו' מצד עצמו ולהיותו נמשך מי' וה' עליונים נרשם בו יה"ו וה' אחרונ' עול' להתקשר עמו הרי הוי"ה ותאנא והדר מפרש ומה הוא משיכו דא היינו דאינון תרין אתוון אתמשכו וגו' ואיתו אחד כלו' כל שלשתם הם בייחוד א' יה"ו דהייגו ג' מפתחות דקאמרן אח"כ עיילין למטרוניתא שהיא ה' אחרונה ומתקשרת ביה"ו ואשתלים שמא קדישא וכדקאמר בסמוך דהא השתא איהי שלים וגו' כמ"ש בס"ד.
זהר ב, דף קלג ע"ב מרישא דמבועא חכמה.
זהר ב, דף קלג ע"ב ומהיכלא פנימאה בינה שהיא היכל לחכמה.
זהר ב, דף קלג ע"ב וירית לאבא ואי' הם סוד תרין עטרין.
זהר ב, דף קלג ע"ב דהא השתא איהי שלים בכל טיבו עילאה ויכיל לאתזנא לה. היינו סוד עונה ולמיהב לה מזונא היינו שאר.
זהר ב, דף קלג ע"ב וסיפוקא היינו כסות.
זהר ב, דף קלג ע"ב וכל אינון שייפין דילי' היינו תיקון שני נכלל מכל ו"ק ונאמר בייחוד א' בסוד חד פשיטו דקאמר לעיל.
זהר ב, דף קלג ע"ב אוף הכי איהי אתייחדת כמו שהת"ת צריך שיתתקן בסוד ו' חד פשיטו להיותו נכלל מכל ו' קצוותיו אל הייחוד כך המלכות כיוצא בו ולכך באו השני ייחודים ששה תיבות שמע ישראל וגו' בשכמל"ו כדמפ' ואזיל. עכ"ל הרא"ג ז"ל: