זהר ב, דף קלה ע"ב צלותא דמעלי שבתא הוא סוד תקוניה באחד כדמפרש ואזיל דהא אתאחדת כורסייא מ' אתאחדת בסוד אחד יקירא מצד החכמה קדישא מצד הבינה ואח"כ אתתקנת עושה עצמה כסא נכון לישב עליו המלך ת"ת המולך במ' קדישא מצד החכמה והבינה והוא עדיף מינה שהוא עילאה בשש קצוות עליונים והיא מו' תחתונים. והשתא מפר' הבחי' בפרט א' לא' תחלת הכל קודם שהיא תתקן באחד. כד עייל שבתא איהי אתאחדת אמנם קודם ייחודא אתפרשת מסטרא אחרא שהם המענבין הייחוד ובזה בהעברת החצונים והדינים מעצמה איהי אשתארת בייחודא שאין מונע ומיד היא מאירה נהירו קדישא די חודא כדפי' לגבי מלנא קדישא ת"ת בסוד האצילות לא בסוד התלבשותם בחול וכל שלטני רוגזין מצד הרוגז החצון כולהו ערקין ונחבאים בנוקבא דתהומא רבא ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין כמו בימי החול אלא כולם שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ואתעטרת לתתא בעמא קדישא כדי להזדווג בסוד התעוררותם והם כדי שיהי' להם יכולת לייחד בסוד מציאות האצילות מנוחת שבת. כלהו מתעטרן בסוד נשמתין חדתין מאצילות נפש ממ' רוח מת"ת נשמה מבינה והיינו נשמתין חדתין:
זהר ב, דף קלה ע"ב כדין שרותא תחלת תפלת ערבית לברכא לה כי ברכו הוא ברכת השכינה כדמפרש לקמן והברכ' צריכה שיהיה האדם בחדוה וגומר כדי להשפיעה מבינה בעלת השמחה א"ת ה' דהיינו השכינה הנקראת את. בגין למפתח וגומר שנראה שתמיד הברכות הם מזומנות כיון שהוא פותח בברכו מורה שהיום גורם שכולו מיד ברכה אמנם בחול פותח בפסוק והוא רחום שהוא כדי לבטל ד' קליפות ישהם כניסת הפתח אליה ואנו מכניעים אותם ונכנסים דרך בם ואח"כ מושכין לה ברכה ולכך אסיר לעמא קדישא למפתח בה בפסוקא דדינא שפוגם ומראה שיש הפסקה בינו ובין השכינה בד' קליפות והם גורמים לעורר דין ואינו שהם עמא קדישא שנתקדשו כבר בנשמות קדושות ועם היות שאומר ביטולם היינו שהם שולטים אלא שמחליש כחם א"כ גרים ביום השבת לאתערא הכי לעילא שיהיו הקליפות שולטות אלא שמחליש כחם ויום שבת מעבירם מכל וכל וזה מחזירם אל מקומם עם היותם בלי שליטה וז"ש כלהו תייבין וגומר ועם היות כחם חלש אתדחקת בהו אתר קדישא עתה בעת נייחא ומנוחה משא"כ בחול שאינו עת מנוחה שאינם דוחקים רגלי השכינה. ולא תימא וגומר יר' אין צריך לומר שיש כח בתחתונים למנוע הטוב שהוא שב ואל תעשה בקדושה שגורמין להתעכב החצונים במקומם אלא אפי' קום עשה יש בכחם דהיינו לית אתערותא לעילא וגומר עד דיש' מתערי ולא די זה אלא אפי' היגון בלבבם גורם פגם אלא כלהו. ברעו לעורר הרצון העליון ורחימו לעורר האהבה מן החכמ' דיתערון ברכאן באומרם ברכו שאז מושכים הברכה מהבינה עד המ' למט' דהיינו עילא ותת' כחדא לקשר העולמות וז"ש ש"ץ ברכו א"ת היינו כל מגמתכם להמשיך הברכות אליה והצבור עונים ברוך ה' ואינם אומרים את כדמפרש דהיינו ברוך פועל המשכת הברכות וז"ש דא אפיקו דברכאן מוצא הברכות ממקורא דחיי דהיינו כתר וחכמה והיינו ברוך ראש ומקור כל הברכות כדפי' בתקונים ומושכים אותם עד היסוד לאתר דנפיק מניה וגומר והיינו המבורך ביסוד ששם יקוו הברכות וז"ש דנפיק מיניה כל שקיו לאשקאה כולא ואו' כל שקיו כל איזה מין שפע בין ימני או שמאלי גם כל איז' בחינ' מקבלת אינה מקבלת אלא ע"י וז"ש לאשקאה כלא ולא עוד אלא עושה שם מקור שני לברכות בערך התחתונים וז"ש ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא קרינן ליה המבורך לברך למטה וז"ש איהו מבועא דבירא שנעשה מקור כנזכר והשתא קשה אם הצווי הוא ברכו את למה הצבור אומרי' עד המבורך היסוד לבד לז"א שאינו צריך יותר כיון דמטו תמן הא ודאי בירא אתמליא דא"א להתערב השפע שם כי היא נאמן בפקדונו וז"ש דלא פסקין מימוי שאינו בידו. וע"ד לא אמרינן וגומר שא"א למ' לקבל אלא ע"י היסוד. דאלמלא לא מטו התם כדי ששם יתבשל השפע בענין הנאות לא הועיל וז"ש לא אתמליא בירא כלל ואין מלת לעולם ועד להמשיך אלא פירוש ונתינת טעם. אמאי איהו יסוד המבורך בגין דאיהו מעצמו אשלים ואשקי לתחתונים הנכללים בעולם ועד כאשר יתבאר וירצה אשלים משלים השפע ומתקנו ואח"כ משקהו.
זהר ב, דף קלה ע"ב עולם ועד דא שבת דמעלי שבתא שהיא המ' כוללת הקדושים עד היכל לבנת הספיר מתקדשין במנוחת שבת ואין אנו משפיעים שם אלא תקעין ברכאן באתר דאקרי מבורך דהיינו יסוד כנזכר. כיון דמטו התם מעצמן כלהו נשפעות מעצמן לעולם ועד כל בחינה ובחינה כראוי לה וז"ש עד הכא מטון ברכאן וגומר ולמד לעולם ועד אינו המשכת ברכות אלא ביאור למה הושפעו הברכות ליסוד להשפיע למ' לאתברכא היינו מציאות הברכה ולאשתקאה שובע הברכות כמים המשקים ומרוים הארץ. ולמהוי שלים שישלימו חסרונה שתהיה כלי מחזיק כדקא יאות שתהיה יפה ושלימ' מכל וכל ויהי' השפע מכל ו' קצוות דהיינו מכל סטרין והיינו עול' ועד כי מלת עולם מורה על ו' קצוות וכלם מתברכין והיינו המבורך עולם ועד ואמר ועד מוסיף על ענין ראשין והיינו לאשקא' ומפני שוע"ד מורה אח"ד היינו כדקא יאות כנזכר והשתא מפרש פי' המלות ואמר ברוך דא מקורא עילא' שהוא הכתר המשפיע דכל ברכאן וגומר כל מיני ברכות. וכד סיהרא אשתלים קרינן לה הכי שם מושאל מפני כערך הכתר לספי' כך ערך המ' לתחתונים. אבל ברוך כדקאמרן שהוא הכתר ודרך המשכתם יהו"ד דהיינו שם הת"ת אמצעי דכל סטרין וגומר: המבורך. דא שלמא דביתא כי בחינת הזווג ע"י דוקא שהוא אות ברית שלמא דביתא והיינו לאשלמא שעל ידי הזווג נשלמות התולדות גם כי אין בלתו השפעה וז"א מבועא דבירא והיינו אומ' לאשקאה כלא: לעולם ועד. דא עלמא תתאה מהמ' עד היכל לבנת הספיר דאצטרך לאתברכא כנודע ולעולם ועד הפי' כנזכר לא תפלה וז"ש ומשחא ורבו היוצא ממקור העליון ונמשך עד היסוד דהיינו המבורך למי הוא לעולם ועד וז"ש כלא איהו לעולם ועד כדפי' ואו' המבורך ולא אמר המברך י"ל כמו בן פורת שפירוש שהברכות מתרבית בו ועושות פירות מאליהן אחר שהם בו וכן המבורך משפיע להם:
זהר ב, דף קלה ע"ב וע"ד ברכה דא וגו' להיות בה זאת הסגולה סגולתה היא ברבים וצריך עשרה וכולם עונים בכל יום אמנם יש תספת ביום השבת שצריך לברכא ברעו דלבא ובחדוה לעורר הרצון העליון והבינה מפני היות הברכות באצילות בלי לבוש הקליפות ולז"א למשרי בשרותא דא ולא בהוא רחום שאין חצונים כנזכר וז"ש לאתברכא האי שבת דמעלי שבתא מעמא קדישא בהתעוררות התחתונים הגורמים ברכות לספירה זוכנודע ולזה אם יאמרו והוא רחום יפגעו כנזכר לעיל:
זהר ב, דף קלה ע"ב כד שארן ישראל וגומר ירצה שברגע שיעור אמירת חמשה מלות שהם ברוך ה' המבורך לעולם ועד יתפשט האור בכל המציאות ולזה צריך להזדמן לברכא ולזה הקול הזה מזמינן וכדי שידעו ע"י מי הוא נשפע ברכה זו אגב אורחיה או' בנוסח זה זכאין אתון ממא קדישא בנשמות קדושות כדמסיק. דאתון מברכי בסוד ברכו ומקדשי אח"כ בקדוש היום לתתא בלבוש החומר. בגין דיתברכון ויתקדשון לעילא כמה משריין מחנות השרפים והכסא הכבוד וחיות ורקיע שעל גביהן ואופנים ושר צבאם. ומי גורם זה שהם סוד נשמות מלמעלה מכולם מתלבשות בגוף מלמטה לכולם ולזה זכאין אתון בהאי עלמא מצד החומר ולכם יתרון ומעלה וזכאין אתון בעלמא דאתי ששם תוספת מעלת הנשמה על המלאכים הקדושים. מהרמ"ק ז"ל:
זהר ב, דף קלה ע"ב והרח"ו נר"ו כתב, כדין שירותא דצלותא וגומר גם מכאן משמע כי התחלת תפלת ערבית מן ברכו לא מהקדיש א"ת דייקא וגומר דא שבת וגומר ועיין אומרו דא מעלי שבהא כי אינה נקראת את ה' רק כשמתפרשא מסטרא אחרא כמו שהיתה בימי החול ומתעלה למעלה כעין מעלי שבתא שסיגרת פתחי ימי החול ודרגין דיליה: מבורך. כד"א בן פורת פי' כי בן פורת הוא ענף א' מן ענפי הזכר אשר הוא פרה ורבה ולשון מבורך הוא מלשון מבריך האילן. שהוא להוציא הענפים רבים והנה כבר ידעת כי בן פורת נאמר על יוסף שהיא נרמז ביסוד וכן או' המבורך הוא שם ג"כ. עכ"ל:
זהר ב, דף קלה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' צלותא דמעלי שבתא (דהיא) [דהא] אתייחדת כורסייא יקיייא קדישא. ה"ג וכונתו להוכיח וגומר איך איהי מלכות איהי שבת. שכן היא מתייחדת בסוד תפלת ערבית ונעשית כסא כבוד לת"ת וזהו ואתתקנת וכן כד עייל שבתא איהי אתייחדת וגומר כדין שירותא דצנותא וגומר נראה מכאן שקבלת נשמה יתירה הוא בעת שאנו עונים ברוך י"י המבורך לעולם ועד בליל ובפ' בראשית רמ"ח ע"א איתא שהוא בשע' שאנו אומרים ופרוס עלינו סוכת שלומך ובמקום אחר אית' שהיא בשע' קבלת שבת וכדלקמן בסמוך. וי"ל דכלהו איתנהו שבשעת קבלת שבת זוכה לנפש יתירה וכשאומר ברכו זוכה לרוח יתירה וכשאומר ופרוס עלינו זוכה לנשמ' יתירה ושמעתי שכן הי' אומר האלהי כה"ר יצחק לוריא אשכנזי זללה"ה:
זהר ב, דף קלה ע"ב את ה' דייקא את היא המלכו' כד כלילת מא' ועד תי"ו כנזכר בפ' בראשית דף ט"ו. ואתדחקת בד' גרסי'.
זהר ב, דף קלה ע"ב אתר קדישא דבעי נייחא. מלכות ויצא לנו מזה שנק' שבת לפי שהיא שובתת מהחיצונים המסבבים אותה והיא בריוח:
זהר ב, דף קלה ע"ב את דייקא היא המלכות כשכוללת מא' ועד ת' כנזכר וה"ק ברכו השפיעו ברכות לא"ת. א"נ עשו ברכה לאת שתהי' ברוכ' מלאה מצד היסוד שהיא המבורך ולהיות שמקור הברכות היא החכמ' ומשם נמשכים אל היסוד לכך עונים ואומרים ברוך ה' המבורך ברוך חכמה ה' ת"ת הממשיכי' ליסוד הנק' מבורך וז"ש:
זהר ב, דף קלה ע"ב ברוך י"י המבורך דא אפיקו דבייכאן ממקורא דחיי לאתר דנפיק מיני' כל שקיו. פי' אפיקו דברנאן. מוסב למלת המבורך דהיינו היסוד שהוא מוצא המים היוצאים ממקורא דחיי. חכמה. לאתר דנפיק מיני' וגומר היינו היסוד. ה"ג לאתר בלמד ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא פי' ובגין דאיהו האי יסוד חזר להיות מקורא בבחי' היותו אות ברית המשפיע, קרינן לי' המבורך כן משמע לשון המבורך במקור נובע ואינו פוסק לעולם נק' המבורך וכיון דמנוי תמן הני ברכאן דקאמר:
זהר ב, דף קלה ע"ב וע"ד לא אמרי' ברוך את י"י דאלו הוי אמר הכי משמע באת זה הוא ברוך המבורך יסוד ותו לא וליתא דעיקר המקור היא בחכמה וז"ש (דאלמלא) [דאלמלי] לא מטי התם נביעו ממקור עילאה חכמה לא אתמלייא בירא כי אין הבור מתמלא ממוצא המים הנכנס לתוכו [נ"ל שחסר כאן תיבת רק] מסוד המקור הנובע.
זהר ב, דף קלה ע"ב וע"ד המבורך פי' ע"י מקור הברכות חכמה הנובע ליסוד לכך נק' המבורך וכי תימא סוף סוף אמאי איהי מבורך מאחר שאין בידו טובו תירץ:
זהר ב, דף קלה ע"ב בגין דאיהו אשלים ואשקי לעולם ועד. מלכות ובבחי' זו נק' הוא המבורך:
זהר ב, דף קלה ע"ב מליא מכל סטרין. כלומר אע"פ שאמרתי לך שהברכות באים מהחכמה אל היסוד ומשם אל המלכות אין הדברים כפשוטן שבאים מהחכמה אל היסוד בלתי סדר אלא אתמלייא מכל סטרין נמשך ע"י ו"ק ולכך חזר ופי' ברוך דא מקורא עילאה וגומר דא אמצעו דכל סטרין המבורך דא שלמא דביתא וגומר:
זהר ב, דף קלה ע"ב מבורך כד"א בן פורת. כלומר לא תימא מבורך מ"ב ר"ך תחלתו קשה וסופו רך כדפי' רב נהוראי סבא בסוף פ' תצוה אלא כפשוטו מבורך מלשון ויברך אותם ויאמר להם פרו ורבו. ה"ג לברכא במעלי שבתא עכ"ל הרא"ג ז"ל:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים