מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםקונטרס מתן תורה — מאמר ו'; החירות 4
אחירות ממלאך המוות
בהחיים – גילויו של הרצון לקבל
כג. מתחילה צריך שתבין אשר האנוכיות הזו, שגדרנו בשם 'כוח של רצון לקבל' – אף על פי שהיא כל עיקר עצמותו של האדם, מכל מקום לא יצויר כלל שיהיה [כוח הזה] קיים כך במציאות הממשית אפילו רגע אחד.
גכי דבר זה שאנו מכנים אותו 'כוח', דהיינו בטרם שיתגלה מהכוח אל הפועל, [הוא] רק דבר שבמחשבה. כלומר שרק במחשבה אפשר לקבוע אותו כן. אולם למעשה לא יצויר כלל שימָצא איזה כוח ממשי בעולם בה־בשעה שהוא נח לעצמו ואינו פועל כלום. משום שהכוח אינו קיים במציאות אלא רק כפי המידה המגולה בַּפעולה.
דכי לא יתכן לומר על איזה תינוק שהוא בעל כוח גדול, בעת שאינו יכול להגביה אפילו משא של ליטרא אחת. אלא אפשר לומר שאתה מכיר באותו התינוק, אשר בשעה שיגדל יתגלה בו כוח גדול. ומכל מקום אנו אומרים אשר אותו כוח וגבורה שאנו מוצאים באדם בעת גדלותו, היה עוד כלול באבריו וגופו של התינוק גם בקטנותו, אלא שהכוח הזה היה בו בהעלם ולא היה מגולה בפועל. והן אמת שבמחשבה אפשר לקבוע כן, משום שהשכל מחייב כן. אולם בממשיות גופו של התינוק, בלי ספק שלא היה קיים אצלו אז שום כוח של גבורה ולא כלום, להיות שלא נתגלה כן בפעולה של התינוק.
הוכן למשל כוח התיאבון: לא יארע לנו שיהיה כוח זה במציאות ממשית בתוך גופו של אדם בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו בשעת השביעה. הגם שאפשר לומר אשר אפילו בעת השביעה נמצא כוח התיאבון, אלא שהוא בהעלם בתוך גופו של אדם, אשר אחר כך לאחר העיכול הוא חוזר ומתגלה בגוף ויוצא מהכוח אל הפועל. אולם משפט הזה שייך [רק] לדרכי ההשכל של המחשבה, אכן אין לו שום קיום בממשיות. כי בעת השביעה אנו מרגישים וברור לנו שכוח התיאבון חלף והלך לו 'והביט על מקומו ואיננו'. כי כל כוח אי אפשר כלל להציגו לעינינו כבחינת אובייקט עומד ונח וקיים לעצמו, אלא [ניתן להציגו רק] מבחינה סובייקטיבית, כלומר בה־בשעה שהוא פועל, גם באותה המידה שהוא פועל.
ובאופן שבדרכי ההשכל, בהכרח שיש כאן ב' דברים: נושא ונשוא. דהיינו כוח ופועַל. למשל: כוח התיאבון שהוא הנושא והכוח, והדמיון של דבר הנאכל, שהוא הנשוא ובחינת הפעולה. אולם למעשה, בממשיות, באים הם כדבר אחד, ולא יארע לעולם שיתגלה באדם כוח התיאבון, בלי איזה דמיון של דבר הנאכל. באופן שהם ב' חצאים מדבר אחד. שכוח התיאבון מוכרח להתלבש באותו הדמיון של דבר הנאכל, כי אין לו שום גילוי זולת על ידי התלבשותו בדמיון הזה. והבן זה היטב, אשר הנושא והנשוא מוצגים כאן כב' חצאים של דבר אחד, אשר בהוייתם מתגלים בבת אחת ונעדרים בבת אחת.
זכד. בזה מובן אשר ה'רצון לקבל' הזה שהצגנוהו בתור האנוכיות (האגו), אין הכוונה שקיים כן באדם בבחינת כוח החושק ורוצה לקבל בבחינת אובייקט נח – אלא הכוונה רק מבחינה סובייקטיבית, כלומר שמתלבש בדמיון של הדברים הראויים לו להתקבל. כמו כוח התיאבון המתלבש בדמיון של הדבר הראוי לאכילה, אשר פעולתו מתגלה בדמיון הצורה הנאכלת ו[הוא] מתלבש בה. שפעולה זו אנו קוראים לה 'חשק'. דהיינו כוח התיאבון במידה שמתגלה בפעולה הדמיונית.
חכן בנידון שלנו, ברצון לקבל הכללי, שהוא מהותו ועצמותו של האדם – הוא מתגלה וקיים רק בהתלבשות בתוך הצורות של הדברים העשויים להתקבל. כי אז הוא מקוים בבחינה סובייקטיבית, ולא זולת. אשר פעולה זו אנו קוראים 'חיים'. דהיינו 'החיות של האדם'. שמשמעותה – שכוח ה'רצון לקבל' מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמידת הגילוי של הפעולה הזאת היא מידת חייו. על דרך שאמרנו בפעולה שאנו קוראים לה 'חשק'.
טהאדם ונשמת החיים שבו
כה. ובמתבאר מובן לנו היטב הכתוב (בראשית ב, ז): "ויִּיצֶר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות, שהן: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר פרודות מסוים שבתוכם כלולה עצמותו של האדם, דהיינו ה'רצון לקבל' שלו. אשר כוח הרצון לקבל הזה שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל (אות טו) שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי ומדבר. ובדבר הזה אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. זהו שמשמיענו במילים: "עפר מן האדמה".
יאולם כבר נתבאר שאין מציאות לכוח הזה שנקרא רצון לקבל, שיהיה קיים כן בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. שפעולה הזאת נקראת 'חיים'. שלפי זה נמצא שבטרם שהגיעו לו צורות הקבלה האנושית, המשונות ויתירות על שאר הבריות, הריהו נבחן עוד לאדם מת בלי חיים. שהרי הרצון לקבל שלו לא היה לו המקום שיתלבש ויגלה שם פעולותיו, שהם גילוי החיים, כאמור.
יאזה שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה הראויות למין האדם. ומילת נשמה היא מלשון "שמין לו את הקרקע", שהוראתה כמו 'ערך'. ומקור השם של נשמה תבינהו מהכתוב "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי" (איוב לג, ד. עי' פירוש המלבי"ם שם). ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השמות: נפקד, נאשם, נאשמה.
יבושיעור הכתוב: "ויפח באפיו", כלומר שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו, "נשמת חיים", נשמה והערכה של חיים. שמשמעותה כל סכום הצורות הראויות להתקבל אל ה'רצון לקבל' שלו כנ"ל. ואז אותו הכוח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו נקראת 'חיים' כמבואר לעיל.
יגזהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה". כלומר, כיון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המידות של אותן צורות של קבלה – תיכף נגלו בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכוח של 'רצון לקבל' – מכל מקום נחשב עוד כמו גוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות ולבוא בתוכו לידי גילוי הפעולה, כמבואר.
ידהרגש האנוכיות
כו. [הנה נתבאר אשר הרצון לקבל שגדרנו אותו לעצמות הנברא, אינו מתגלה אלא בהיותו מתלבש בצורה אותה הוא רוצה. כגון תמונות של קניינים] או אכילה ושתיה, או סתם לחיות ולהתקיים ולא להתבטל ממציאותו, ואז מורגש בהכרח האגו עצמו גם כן, דהיינו הרוצה את כל אלה. אולם להרגיש בעצמו רצון לקבל בלי שום צורה של איזה תמונות הקבלה, הוא מן הנמנעות כמובן.
טואשר על כן אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה'רצון לקבל', מכל מקום הוא מובן כמו חצי דבר, להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו. אשר על כן הוא ותמונת הקניין שמצייר – הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו, כמבואר.
טזהחיים והמוות
ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה, דהיינו עד אמצע שנותיו, הרי האגו שלו המוטבע בו מלידתו עומד בכל קומתו. שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במידה גדולה וחזקה, דהיינו שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו. והוא מטעם השלמות של האגו שלו, אשר הוא מושך לעצמו צורות של קניינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם.
יזאולם כעבור אמצע שנותיו, אז מתחילים ימי ירידה, אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה. כי אין האדם מת ברגע אחד, כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד. אלא נרו, דהיינו האגו שלו, הולך וכבה לאט לאט, ויחד עם זה הולכים ומתנוונים תמונות הקניינים שרוצה לקבל. כי מתחיל לוותר על הרבה קניינים שחלם עליהם בנערותו, וכן נעשה להולך ומוותר על גדלות הקניינים כפי שני השקיעה של החיים. עד שבימי הזקנה האמתיים, שצילה של המיתה כבר מרחף על כל קומתו – נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי. כי הרצון לקבל שלו, שהוא האגו, נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו, הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קניין. לכן אין בימים האלו שום רצון ותקוה אל איזו תמונה של קבלה. והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטיירת לו להתקבל – הם ממש דבר אחד. אשר גילוים שווה, וקומתם שווה, ושיעור חייהם שווה.
יחאולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הוויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים: שהוויתור הזה אינו מחמת שביעה, כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו, אלא הוא מחמת יאוש. כלומר שהאגו, כשמתחיל למות בימי הירידה, הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, על כן הוא הולך ומתייאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות.
יטוהתבונן היטב בהבחן של הוויתור מחמת שביעה, שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הוויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים, על כן יתכן לכנותו מיתה חלקית. והבן זה היטב.
כהחיים הנצחיים
כז. עתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם, במה שדרשו: "חרות על הלוחות – אל תקרי חָרות אלא חֵרות, מלמד שנעשו חירות ממלאך המוות". כי נתבאר במאמרים מתן תורה (אות טז) והערבות (אות כז), אשר בטרם מתן תורה קיבלו עליהם לבטל כל קניין פרטי, בשיעור המתבטא במילים "ממלכת כהנים". ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו להידבק בו בהשוואת הצורה אליו ית': כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל, כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים. שהיא דרגה האחרונה של הדבקות, המתבטאת במילים "וגוי קדוש". כמ"ש בסוף מאמר הערבות.
כאוכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם, דהיינו האנוכיות שלו, המוגדרת ברצון לקבל – אינה אלא חצי דבר, ואין לה זכות קיום זולת בהתלבשה באיזו תמונה של קניין או תקוה של קניין. כי אז נשתלם ענינה שיתכן לקרותה בשם עצמות האדם, ולא זולת. נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש, היה כלי הקבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קניינים שבעולם. והיו דבוקים בו בהשוואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קניין לעצמם, אלא רק בשיעור של השפעת נחת רוח, שיוצרם יהנה מהם.
כבוכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קניין הזה, הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחת שלמה – אם כן ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות. כי המוות, בהכרח הוא בחי' העדר ושלילת קיום של דבר־מה. וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקניינו עצמו, [שאז] יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים, כי נעדר ומת. משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה, אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נחת רוח ליוצרו – זהו לא נעדר ולא מת! כי אפילו כשהגוף מתבטל, אינו מתבטל אלא מתמונות קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל, אולם כשבא על הכוונה של הבריאה, והשי"ת יש לו נחת רוח ממנו שנעשה רצונו – נמצאת העצמות של האדם מתלבשת בנחת רוחו ית' הזה, והוא זוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', נמצא שזכה לחירות ממלאך המוות.