מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםקונטרס מתן תורה — הקדמה ב'; גילוי טפח וכיסוי טפחיים
אמַרְגְּלָא (מורגל) בפי הגדולים אנשי השם, במקומות שבאים שם לגלות איזה דבר עמוק, שמתחילים המאמר: "הנני מגלה טפח ומכסה טפחיים". והנה הקדמונים שלנו נשמרים מאד ממילה יתרה, כמו שהורונו ז"ל (מגילה יח, א): "מילה בסלע, שתיקה בתְּרֵין". פירוש, אם יש לך מילה יקרה בפיך ששוויה סלע, דע שהשתיקה ממנה שוויה שני סלעים. והכוונה לאותם המפליטים מילים מיותרות שאין בהם תוכן ושימוש לענין, רק לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין. והיה זה בעיני קדמונינו לאיסור חמור, כמפורסם למסתכל בדבריהם וכמו שאוכיח בקונטרסים הבאים. אם כן צריכים אנו לתשומת לב להבין מליצתם זאת שהיתה שגורה בפיהם כל כך.
בג' מינים בהסתר החכמה
גוהענין הוא, כי יש ג' חלקים בסודות התורה, אשר בכל חלק וחלק יש טעם מיוחד להסתר שבו. ונקראים בשמותם: א) האינו נחוץ. ב) האי אפשר. ג) משום "סוד ה' ליראיו". ואין לך פרט קטן בחכמה זו שאין נוהגים בו ביאורים מג' חלקים אלו האמורים. ואבארם אחד לאחד.
דא. האינו נחוץ
פירוש, שלא יצמיחו למי שהוא שום תועלת על ידי התגלותם. וכמובן אשר אין בזה משום הפסד כל כך, כי רק ענין של נקיות הדעת יש כאן. דהיינו כדי להיזהר מן אותם מיני מעשים המוגדרים בשם 'מה בכך'. דהיינו, מה בכך שעשיתי זה, כיון שאין הפסד בדבר. ותדע אשר ה'מה בכך' נחשב בעיני החכמים למשחית היותר נורא בין המשחיתים. שהרי כל מְבַלֵּי עולם שנבראו ושעתידים להיברא, אינם יותר רק סוג אנשים של 'מה בכך'. דהיינו שעוסקים ומעסיקים את זולתם בדברים שאין בהם צורך. ולפיכך לא היו מקבלים שום תלמיד בטרם ישיגו ממנו בטחון שיהיה משומר בעסקיו, שלא לגלות מה שאינו נחוץ.
הב. האי אפשר
פירושו, כי אין השפה שולטת בהם לדבר באפס־מה מתכונתם, לרוב דקותם ורוחניותם, ולפיכך כל מאמץ להלבישם באיזה מילים אינו עשוי אלא להטעות בהם את המעיינים ולהטותם לדרך שווא. שזה נחשב לעוון היותר גדול מנשוא. על כן כדי לגלות משהו מעניינים כגון אלו, צריכים רשות מן השמים. שזהו חלק הב' מהסתרת החכמה. אולם גם דבר הרשיון הזה צריך ביאור.
ורשות מן השמים
הנה דבר זה מבואר בספר שער מאמרי רשב"י להאר"י ז"ל (בפרשת משפטים זוהר דף ק' בד"ה בריה דיוחאי ידע לאסתמרא) וזה לשונו:
זדע כי נשמות הצדיקים, יש מהם שהם מבחי' אור המקיף ויש מהם שהם מבחי' אור פנימי (פירושם תמצא בספרִי פנים מאירות בשער המקיפין ענף מז). וכל אותם שהם מצד אור מקיף, יש בהם כוח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יבינו אלא מי שראוי להבינם. והנה רבי שמעון בר יוחאי ע"ה היתה נשמתו מצד אור המקיף, ולכן היה בו כוח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינם אלא מי שראוי להבינם. ולכן ניתן לו 'רשות' לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן 'רשות' לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא, שלא היה בהם כוח להלביש הדברים כמוהו. וזהו מה שכתוב: "בְּרֵיהּ דְּיוֹחָאי יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא אָרְחוֹי" וכו'. ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב רשב"י, שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו. עכ"ל.
חתמצית דבריו, אשר ענין ביאורי דברים בחכמת האמת אינו תלוי כלל בגדלות וקטנות של החכם המקובל, אלא הוא ענין הארת הנשמה המיוחדת לדבר זה. אשר הארת נשמה זאת, היא בחינת נתינת 'רשות' מהשמים לגלות חכמה העליונה. נמצאנו למדים אשר מי שלא זכה לרשות הזו אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם במילים המתאימות לדבר, אשר המעיינים לא יכשלו בם. שמשום זה לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת מלפני ספר הזוהר של רשב"י. כי כל הספרים שקדמוהו באותה החכמה, אינם מוגדרים בשם ביאורים בחכמה אלא רק רמזים בעלמא, וגם בלי סדר של קודם ונמשך, כנודע למוצאי דעת. עד כאן הבנת דבריו ז"ל.
טויש להוסיף, כפי מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, אשר מזמן רשב"י ותלמידיו בעלי הזוהר עד זמנו של האר"י ז"ל, לא היה אף אחד מהמחברים שיבין דברי הזוהר והתיקונים כמו האר"י ז"ל. וכל החיבורים אלו שקדמוהו אינם אלא בבחינת בעלי רמז בחכמה זו, וגם ספרי החכם הרמ"ק ז"ל בכללם.
יוגם על האר"י ז"ל עצמו ראוי להאמר אותם הדברים שאמר על רשב"י. דהיינו אשר לקודמיו של האר"י ז"ל לא ניתנה רשות מהשמים לגלות ביאורי החכמה, ולהאר"י ז"ל ניתנה הרשות הזו. באופן שאין כאן להבחין משום גדלות וקטנות כלל. כי יכול להיות שמעלת הקודמים לו היתה גדולה לאין ערך ממעלת האר"י ז"ל, אמנם להם לא ניתנה הרשות לדבר זה, ולפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים השייכים לעצם החכמה, רק הסתפקו ברמזים קצרים בלתי נקשרים זה בזה כלל.
יאמטעם זה, מעת שנתגלו ספרי האר"י ז"ל בעולם, כל העוסקים בחכמת הקבלה הניחו ידיהם מכל ספרי הרמ"ק ז"ל ומכל הראשונים והגאונים שקדמו להאר"י ז"ל, כמפורסם בין העוסקים בחכמה זו, וכל חיי רוחם הדביקו רק בכתבי האר"י ז"ל בלבדם. באופן אשר עיקרי החיבורים הנחשבים בבחינת ביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם רק ספרי הזוהר והתיקונים, ואחריהם ספרי האר"י ז"ל.
יבג. סוד ה' ליראיו
יגפירושו, שסודות התורה מתבארים רק ליראי שמו ית', השומרים על כבודו ית' בכל נפשם ומאודם, שלא יֵצא מתחת ידיהם ח"ו שום חילול השם של משהו לעולם. והוא חלק הג' מהסתרת החכמה.
ידוחלק זה הוא היותר חמור בענין ההסתרה. כי רבים חללים הפילו הגילויים ממין זה. כי מבטנם יצאו כל בעלי ההשבעות והקמיעות ובעלי קבלה מעשית הצודים נפשות בערמתם וכל מיני בעלי המסתורין, המשתמשים בנובלות חכמה שנפלו מתחת ידיהם של תלמידים דלא מְעַלֵּי (שאינם מהוגנים), להפיק מהם תועלת גופנית בעד עצמם או לאחרים. אשר העולם סבלו הרבה ועדיין הם סובלים מעניינים ההם.
טוותדע שכל עיקר ושורש ההסתר מתחילתו היה לגמרי רק משום זה החלק. ומכאן לקחו להם החכמים חומרות יתרות בבדיקת התלמידים. על דרך שאמרו ז"ל (חגיגה יג, א): "אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין, והוא שלבו דואג בקרבו", וכן (שם יא, ב): "אין דורשין במעשה בראשית בִּשְׁנַיִם ולא במרכבה ביחיד", וכמותם תמצא רבות. אשר כל זה הפחד הוא מהמבואר לעיל. ומטעם זה מועטים המה יחידי הסגולה שזכו בחכמה זו. ואפילו אותם שיצאו כל חובתם בשבע בדיקות וחקירות, נמצאים מושבעים בשבועות חמורות ונוראות מבלי לגלות בכל אותם ג' החלקים הנ"ל ולא כלום (ועי' מזה בהקדמת הר"ר משה בוטריל ז"ל לספר יצירה).
טזואל תטעה בדברי במה שחילקתי כאן ג' חלקים בענין הסתרת החכמה, אשר כוונתי שחכמת האמת מתחלקת בעצמה לג' חלקים כגון אלו. אלא כוונתי על כל פרט ופרט שבכל מרחבי החכמה, אשר אין לך מילה קטנה בכל מרחבי החכמה הזאת שלא יסתעפו ממנה ג' חלקים ההם. כי המה רק ג' אופני הביאור הנוהגים תמיד בחכמה זו. והבן.
יזאולם יש לשאול כאן, אם אמת היא אשר תוקפה של הסתרת החכמה הגיע לידי מידה כזאת, אם כן מהיכן נלקחו כל אלו אלפי החיבורים שנתחברו בחכמה הזאת?
יחהתשובה היא, כי יש הפרש בין ב' החלקים הראשונים ובין החלק האחרון. כי עיקר כובד המשא מוטל רק על חלק הג' הנ"ל, מטעם המבואר לעיל. אולם ב' החלקים הראשונים אינם תחת איסור קבוע. כי מחלק ה'אינו נחוץ' מתהפך לפעמים ענין אחד ויוצא מגדר ה'אינו נחוץ' משום איזו סיבה, ובא לבחינת 'נחוץ'. וכן מחלק ה'אי אפשר' נעשה לפעמים בחינת 'אפשר'. שהוא מב' סיבות: או מבחינת התפתחות הדור, או על ידי נתינת רשות מהשמים. כמו שקרה לרשב"י ולהאר"י ז"ל, ובשיעורים קטנים גם לקודמים אליהם. ומבחינות הללו יוצאים ומתגלים כל הספרים האמיתיים שנתחברו בחכמה.
יטלדבר זה נתכוונו במליצתם: "גיליתי טפח ואכסה טפחיים". שכוונתם כי קרה להם ענין לגלות דבר חדש שלא שערוהו הקודמים להם. על כן מרמז כי רק טפח אחד, כלומר החלק הא' מג' חלקי ההסתרה הנ"ל הוא מגלה שם, וב' חלקים הוא משאיר בהסתר. והוא להורות כי קרה לו איזה ענין שהוא סיבה לדבר הגילוי ההוא: או שה'אינו נחוץ' קיבל צורת 'נחוץ', או שניתנה לו רשות מהשמים, על דרך שביארתי לעיל. וזהו שמתבטא במליצה של "גיליתי טפח".
כויידעו המעיינים בקונטרסים האלו שדעתי להדפיסם במשך השנה, אשר כולם המה חדשות שאינן מובאות בטהרה ובתוכנם המדויק לאמיתו בשום ספר מהקודמים אותי. ואני קיבלתי אותם פה אל פה ממורי ז"ל המוסמך לדבר, דהיינו שגם הוא קיבל מרבותיו פה אל פה וכו'. והגם שקיבלתי אותם בכל התנאים של כיסוי ושמירה כנ"ל, אולם מתוך ההכרח שהבאתי במאמרי 'עת לעשות' הנ"ל, נתהפך לי חלק ה'אינו נחוץ' ויצא והיה לבחינת 'נחוץ', על כן גיליתי טפח זה בהיתר גמור כמו שביארתי לעיל. אמנם ב' הטפחים אותם אשמור כמצווה עלי.