מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםקונטרס מתן תורה — מאמר א'; מתן תורה
אשאלות ובירורים
בואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח)
רבי עקיבא אומר, זה כלל גדול בתורה
(תורת כהנים שם)
גא. מאמר חז"ל זה אומר לנו: בארוּני! כי מילת 'כלל' תּוֹרֶה על סכום של פרטים, שמבֵּין השתתפותם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה, אינן לא פחות ולא יותר רק סכום הפרטים המכונסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך". שאין אלו אלא דברים מתמיהים. כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחברו, אולם איך יכולה אותה מצוה האחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן הן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה.
דב. ואם עוד אפשר לנו להתייגע ולמצוא איזו דרך ליישב איך שהוא דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט (שבת לא, א). באותו הגר שבא לפני הלל ואמר לו: "למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". ואמר לו: "כָּל מַה דְּעַלָךְ סַנִי, לְחַבְרָךְ לֹא תַּעֲבִיד (התרגום של "ואהבת לרעך כמוך"). וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא, זִיל גְּמוֹר". הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל התרי"ב מצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", כיון שאינן באות רק לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה. שהרי אומר בפירוש: "ואידך פירושא הוא, זיל גמור", דהיינו שכל שאר [מצוות] התורה הן פירוש של המצוה האחת הזאת, שאי אפשר לגמור מצות "ואהבת לרעך כמוך" זולתן.
הגדרה של מצוות אהבת הזולת
ג. בטרם נחדור לעומק הדבר, יש לנו להתבונן במצוה הזאת גופה. כי נצטווינו "ואהבת לרעך כמוך". אשר מילת 'כמוך' אומרת לנו, שתאהב את חברך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך, לא פחות בשום פנים שבעולם. זאת אומרת שאני מחויב לעמוד תמיד על המשמר ולמלא צרכי כל איש ואיש, לכל הפחות מכל האומה הישראלית, לא פחות מכמו שאני עומד תמיד על המשמר למלא את צרכי עצמי. אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות (בלתי אפשרי). כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלא די צרכי עצמם, ואיך אתה מטיל עליהם עוד לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב שהתורה מדברת על דרך הגזמה, כי על כן מזהירה לנו התורה: "לא תוסיף ולא תגרע" וכו', לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק הנמרץ.
וד. ואם מעט לך זה, אומר לך שפְּשָטה של המצוה הזאת של אהבת זולתו, מחמיר עוד עלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו. על דרך שכתבו התוס' (קידושין כ, א) בשם הירושלמי, בפסוק "כי טוב לו עמך" האמור גבי עבד עברי, וזהו לשונם:
זדפעמים שאין לו אלא כר אחת. אם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו להעבד, הרי אינו מקיים "כי טוב לו עמך", שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, הרי זו מידת סדום. נמצא שעל כרחו צריך למסרו לעבדו, והאדון עצמו שוכב על הארץ. עכ"ל, עש"ה.
חנמצאנו למדים אותו הדין גם בכתוב שלנו, בשיעור של אהבת זולתו. שהרי גם כאן השווה הכתוב את מילוי צרכי חברו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת "כי טוב לו עמך" שבעבד עברי. באופן שגם כאן במקרה שאין לו אלא כיסא אחד ולחברו אין כיסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו, הריהו עובר על מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמידת סדום. אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו, והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו. מעתה צא ולמד אם המצוה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?!
טעם הנבחר
ה. ויש לנו להבין מקודם כל, למה ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית ולא ניתנה לכל באי עולם בשווה יחד, היש כאן ח"ו משום לאומיות? כמובן אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת. ובאמת כבר עמדו חז"ל בשאלה זו, שזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ע"ז ב, ב): "שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה", כנודע. אולם מה שקשה לדבריהם, אם כן למה נקראנו העם הנבחר, כמ"ש "בך בחר ה'" וכו', מאחר שלא היה מי שהוא מאומה אחרת שירצה בה? ועוד שהדברים מוקשים מעיקרם, הייתכן שהקב"ה בא עם תורתו בידו ונשא ונתן עם עמי הארצות הפראיים ההם, או ע"י נביאיו?! אשר לא נשמע מעולם כזאת ואינו מקובל על הלב כלל.
ימהות התורה והמצוות
יאתכלית בריאת העולם
ו. אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו – אז נבין הכל. כי מושכל ראשון הוא שאין לך פועל בלי תכלית. ואין לך יוצא מהכלל הזה זולת הירודים שבמין האנושי או התינוקות. אם כן לא יוטל ספק כלל על הבורא ית' ברוממותו לאין חקר, שלא יפעל ח"ו דבר קטן או גדול בלי תכלית של מה. והורונו חז"ל על זה, שלא נברא העולם אלא בשביל קיום התורה והמצוות.
יבפירוש הדבר כפי שביארוהו לנו הראשונים ז"ל, כי כוונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה היא – להודיע את אלוקותו לזולתו. כי דבר הודעת אלוקותו הוא מגיע לנברא במידת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבאלה מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית, להיות למרכבה אליו ית' "ולדבקה בו", עד שמגיעים לשלמותם הסופית: "עין לא ראתה אלהים זולתך". אשר מרוב גדלה ותפארתה של השלמות ההיא, גם התורה והנבואה נשמרו מלדבר אף מילה אחת מההפלגה הזו. כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות לד, ב): "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעתיד לבוא – עין לא ראתה אלהים זולתך". כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל (ואין כאן מקומו להאריך).
יגומתבטאת השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודברי חז"ל רק במילה הפשוטה: "דבקות". והנה מתוך גלגולה של המילה ההיא בפיות ההמון כמעט שאבדה לה כל תוכן. אולם אם תשהה את רעיונך על המילה הזאת כרגע קטן, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליא. כי תצייר לך הענין האלהי, וחין ערכו של הנברא השפל – אז תוכל ערוך יחס הדבקות מזה לזה, ואז תבין למה אנו משימים את המילה הזאת לתכלית לכל הבריאה הגדולה הזאת.
ידהיוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, שהברואים השפלים יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות לילך מעלה מעלה, הלוך ומתפתח, עד שיזכו להידבק בבוראם ית' וית'.
טופגם הבושה ותיקונו
ז. אולם כאן עמדו חכמי הזוהר ושאלו: למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להידבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה ומצוות? והשיבו, דְּמַאן דְּאָכִיל דְּלָאו דִּילֵיהּ, בָּהִית לְאִסְתַּכּוּלָא בְּאַפֵּיהּ וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו. כי נעשה מושפל והולך על ידי זה עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שבנמשך משלמותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו בחינת חסרון מאיזה צד, לכן הניח לנו מקום להרוויח בעצמינו את רוממותנו הנרצית, על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות. דברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון (ע"ע תלמוד עשר הספירות ח"א הסת"פ ו-כ), וכאן אפרשם בקצרה שיהיו מובנים לכל נפש.
טזח. כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאחד מן השוק, והיה מאכילו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום. ובכל יום היו מרובות מתנותיו על הקודם לו, וכן מוסיף והולך. לבסוף שאלהו העשיר: "אמור לי, האם כבר נתמלאו כל משאלותך"? ענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי. כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתנת ידך בחסד". ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש שיוכל למלא משאלותך".
יזודבר זה טבעי הוא. כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו – הנה יחד עם זה מצד שני, קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלתו את מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצויר בעולם מי שיוכל למלא חפצי חברו במלואם. כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קניין עצמי, שרק עמם נשלמת כל ההרחבה מכל השלמות הרצויה.
יחוהנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלמותו הנעלית ית' וית'. וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה, להמציא את רוממותנו בעצמינו ע"י העסק בתורה ובמצוות. כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קניין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלמות זולתה, כמבואר.
יטחוק ענף ושורש
ט. אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי הזה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות הזה שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממישהו? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע, אשר כל ענף טבעו קרוב ושווה אל שורשו, וכל העניינים הנהוגים בשורש – יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. לעומתם, כל העניינים שאינם נהוגים בשורש – גם הענף שלו מתרחק מהם, לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. חוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.
כהתענוג והיסורים בעולמנו
מכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו. כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל העניינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה – יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'. וכל העניינים שאינם נוהגים בו ית' ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קָטְבָהּ של הבריאה עצמה – יהיו אלה נגד הטבע שלנו ויהיה קשה לנו לסובלם.
כאדהיינו, אנו אוהבים המנוחה ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה. והיה זה בשביל שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו. על דרך זו אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו. ועל כן שונאים אנו מאד את היפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו העושה להרגשתנו מאוס ושנוא וגם [מוליד בנו] מכאובים לאין סבול.
כבי. והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי סבלנות, בעת שאנו מקבלים איזה דבר מאחרים בתורת חסד. להיות הבורא ית' אין בחוקו ח"ו שום ענין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נוהג בשורשנו ית', על כן הוא מאוס ושנוא לנו כאמור. ולעומתו אנו מרגישים תענוג ונועם רך בעת כל השפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשנו ית' שהוא המשפיע לכל.
כגהשוואת הצורה
יא. עתה מצאנו פתח עינים, להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופה האמיתי. שכל ענין הרוממות והדבקות הזה המובטח לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינו לא פחות ולא יותר אלא דבר השוואת הענפים לשורשם ית'. אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב נעשה כאן דבר נמשך מאליו באופן טבעי. כמו שנתבאר לעיל שענין התענוג אינו יותר רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתווים בעניינינו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו – הרי אנו מצויים בתענוגים. וכל ענין שיארע לידנו מהעניינים שאינם נמצאים בשורשנו – הרי נעשה מושג זה לבלתי נסבל ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. נמצא מאליו אשר כל תקוותנו תלויה ועומדת בשיעור השוואת צורתנו לשורשנו ית' וית'.
כדתכלית המצוות
יב. ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם: "וכי מה איכפת לֵיה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף? הֱוֵי, לא נִתְנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". עכ"ל. והצירוף הזה פירושו הזדככות הגוף העכור, שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולנה. מפני ש"עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד". כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמה והשפלות, שפירושם הוא, ענין ריבוי גדלות אהבה עצמית הנטבעת בו. אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית'. דהיינו מן הקצה אל הקצה. בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום. על כן נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי. וכמו שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של השפעה לזולתו. וזהו ודאי תלוי בערכי ההתפתחות הנמצאים באותה הסביבה.
כהוהנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו – משום שכר בעולם הזה ובעולם הבא, המכונה 'שלא לשמה'. כי אי אפשר להרגילו באופן אחר. וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו איך לבוא לעסק המצוות 'לשמה', שהיא רק בכוונה מיוחדת – רק לעשות נחת רוח ליוצרו. כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י ה"ה) שלנשים וקטנים אין לגלות את העסק בתורה ומצוות 'לשמה' כי לא יוכלו שְׂאֵתוֹ, רק כשגדלים וקונים דעת ושכל אז מלמדים אותם לעשות 'לשמה'. וכמ"ש ז"ל (פסחים נ, ב): "מתוך שלא לשמה, בא לשמה", שהיא המוגדרת בהכוונה לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית, יהיה מה שיהיה.
כוועל ידי סגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות 'לשמה', אשר נותן התורה ידעה, כמ"ש ז"ל (קידושין ל, ב) שהקב"ה אומר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" – הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמית, וכל מצוותיו שבגופו מתרוממות, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע. באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורמת גם כן לכוונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. זהו אמרם ז"ל: "לא נִתְּנוּ המצוות אלא לצרף בהם את הבריות".
כזכלל התורה – אהבת הזולת
כחשני החלקים בתורה, מטרתם אחת
יג. ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה: א) מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית'. ב) מצוות הנוהגות בין אדם לחברו – הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים. דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדבקות בו ית', כמבואר.
כטולא עוד אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו 'לשמה' ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו – אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'.
למשום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקני ובלתי מציאותי לגמרי. וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זאת בעזרת אור (תענוג) חוזר ואיזה גמול שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו. לפיכך אין מעשים כגון אלו יכולים להיקרא בשם 'אהבת זולתו', משום שנידונים על שם סופם, ודומים לשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשב לאהבת זולתו. אולם לעשות איזו תנועה וטרחה משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות (בלתי אפשרי). ועל כיוצא בזה אמרו בזוהר (תיקוני זוהר כב, א) על אומות העולם: "כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין, לְגַרְמֵייהוּ הוּא דְּעָבְדִין". פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם אין זה משום אהבת זולתם, אלא משום אהבה עצמית. והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע, כמבואר.
לאועל כן רק מקיימי התורה והמצוות מוכשרים לדבר זה. שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה והמצוות לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויוצא מחיק הבריאה הטבעית וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה. זהו שהביא לחכמי הזוהר להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתו מכל וכל, ואמרו "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". משום שאין להם ענין עסק בתורה ומצוות לשמה, וכל דבר העבדות לאלהיהם הוא משום שכר והצלחה בעולם הזה ובעולם הבא כנודע. נמצא אשר גם עבדותם לאלהיהם היא משום אהבה עצמית. וממילא לא תארע להם לעולם שום פעולה שתהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע.
לביד. והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה, הנה אפילו מצד המעשִׂיוּת שבתורה אינו מרגיש שום הפרש בין ב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בהדבר, הכרח הוא שכל פעולה לזולתו, הן להשי"ת והן לבני אדם, מורגשת אצלו כמו ריקנית לבלי מושג. אולם ע"י יגיעה גדולה נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני כנ"ל, ואז תיכף זוכה למטרה הסופית, שהיא הדבקות בו ית', כמבואר.
לגוכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם להביאו למטרה הנרצית. משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית', היא קבועה ומסוימת ואין לה תובעים, והאדם מתרגל בה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. משא"כ [חלק] המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, על כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה.
לדואהבת לרעך כמוך
טו. עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא לְהַאי גִּיּוֹרָא (לאותו הגר), אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ויתר תרי"ב מצוות הן פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב). ואפילו המצוות שבין אדם למקום הן גם כן בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצאת מכל התורה והמצוות. כמ"ש ז"ל: "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות יב), שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדבקותו ית'.
להואין להקשות, למה לא הגדיר זה בכתוב "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? כי זהו עשה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חברו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות. ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה, כדי שתהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה, כאמרו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת" – על כן הגדיר לו באהבת חברו, משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להתגלות (כנ"ל אות יד), להיותה שמורה מטעויות ויש לה תובעים.
לוקיומה של אהבת הזולת – ההכשרה לקבלת התורה
טז. באמור מצאנו הפתח להבין במה שעמדנו לעיל (אותיות ג-ד) בעיקר תוכנה של המצוה הזאת: "ואהבת לרעך כמוך". איך מחייבתנו התורה בדבר שהוא מן הנמנעות לקיימו? עש"ה. אכן הַשְׂכֵּל, שמטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הק' אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלמה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ומעלה. אשר אז נשאלו אם כל אחד מהאומה מסכים לעבודה הנשגבה הזאת. ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש לדבר ואמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר הזה שהוא כללות התורה ל'אפשר לקיימו'. שיצא מגדר הנמנעות ובא לגדר האפשרות.
לזכי זהו ודאי גמור: אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך" – אז ברור בלי שום ספק, שאָפַס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה מופנה לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", בכל אותם התנאים המבוארים באותיות ג' וד'. כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה שששמאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו.
לחולפיכך אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר – תיכף ניתנה להם התורה. כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלמה, ואין צריך לומר בזמן האבות שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי. כי במספר קטן של אנשים אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצוות שבין אדם לחברו כפי הקוטב של "ואהבת לרעך כמוך" כמבואר באותיות ג' וד', לפיכך לא ניתנה להם התורה.