מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםקונטרס מתן תורה — מאמר ב'; הערבות
אהערבות בישראל
בשכל ישראל ערֵבים זה בזה
(סנהדרין כז, ב; שבועות לט, א)
גיז. באמור נתרחבנו להבין מאמר אחד מהיותר מתמיהים שבמאמרי חז"ל. דהיינו במה שאמרו אשר 'כל ישראל ערבים זה לזה'. שלכאורה הוא בלתי מוצדק בתכלית. כי הייתכן אם מי שהוא חוטא באיזו עבירה ומכעיס את קונו ואין לי שום הכרות ושייכות עמו, יגבה הקב"ה את חובו ממני? ומקרא כתוב (דברים כד, טז): "לא יומתו אבות על בנים" וגו' וכן "איש בחטאו ימותו" וגו', ואיך אומרים אשר אפילו הנכרי לי לגמרי שאיני מכיר לא אותו ולא את מקומו, נמצאתי ערב בחטאיו?
דוהמעט לך זה, קח וראה במסכת קידושין (מ, ב) וזה לשונם: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה. שנאמר, "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". עכ"ל. והנה עשאני ר' אלעזר בר"ש ערב גם בשביל העולם כולו, שנמצא לדעתו אשר כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד במעשיו יגרום זכות או חובה לכל העולם כולו. שזו היא תמיהה על גבי תמיהה.
הקבלת הערבות
אולם לפי המתבאר לעיל, הרי דבריהם ז"ל מובנים ומוסכמים בתכלית הפשטות. כי הנה הוכחנו לעיניים, אשר כל פרט ופרט מהתרי"ג מצוות שבתורה, סובבים על קטבה של המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך". ונתבאר שקוטב זה אינו בגדר של קיום, זולת באומה שלמה שכל חבריה מוכנים לדבר.
ווזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערֵבים זה לזה. כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו בשיעור הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", בכל שיעורו כפי המתבאר במאמר מתן תורה (אותיות ג-ד, עי"ש היטב מילה במילה). דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלא כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכיו עצמו.
זואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר־מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזו, נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורה, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך. היות שאינו מפחד עוד בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו. כמבואר במאמר מתן תורה (באות טז עש"ה) שמטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלמה בפני עצמם. כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל.
חמשא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים, ובהכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית – נמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלא לו מחסוריו אלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו, אין הוא מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".
טתלות האומה ביחידים
והנך מוצא בעליל אשר ענין מתן התורה היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה. דהיינו עד שכל צרכיהם היו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה. נמצא משום זה אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם – הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטריד לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו. כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל. באופן אשר אותם פורקי העול, נמצאים גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה עצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך" ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.
יהרי לעיניך שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה. כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלמות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו כנזכר (במאמר מתן תורה אות יג). והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להישאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא לצאת מעמידתם המזוהמת, כמבואר.
יאיח. ולכן הסביר התנא (ויק"ר פ"ד פ"ו) דבר הערבות, בדמיון לשנים שהיו באים בספינה והתחיל אחד קודר (קודח) תחתיו לעשות נקב בספינה. אמר לו חברו: למה אתה קודר? אמר לו: מַאי אִכְפַּת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך. אמר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה. עכ"ל. והיינו כְּדַאֲמָרָן (כפי שאמרנו), כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכבת על שומרי התורה מלהתחיל אפילו, בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדבקותו ית' כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה.
יבהערבות בכל העולם
יגההתחלה באומה אחת
יט. ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לֹא פְּלִיגֵי (אין מחלוקת ביניהם). כי הכל מודים שמתחילה די ומספיק באומה אחת לקיומה של התורה, והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל (ראה מאמר מתן תורה אות ה) שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם אם מסכימים לְהִפָּרֵשׁ מאהבה עצמית.
ידולפיכך לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב (עי' מה שהקשה לעיל מאמר מתן תורה אות ה), שזכות אבותם עמדה להם, כמו שאמרו רז"ל (יומא כח, ב) "האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבוא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשִׂיוּת שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, כנ"ל (מתן תורה אות טז). שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים.
טונמצא שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בהערבות הדרושה, ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליה.
טזכניסת כל באי עולם
כ. אולם הגמר של תיקון העולם אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבודתו ית'. כמ"ש (זכריה יד, ט): "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה. וכן כמה כתובים (ישעיה יא, ט; ב, ב): "ומלאה הארץ דעה את ה'" וגו', "ונהרו אליו כל הגויים" וגו'.
יזתפקידם של ישראל
אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן (כנ"ל אות יט) – כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת זולתו, שהיא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דבקותו ית' כמבואר.
יחבאופן אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית, לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה – באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת כף הזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה. ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף היא גמר המשקל הנרצה לשוקל.
יטכא. ואלה הם דברי רבי אלעזר בר"ש (בן רבי שמעון) באמרו: "העולם נידון אחר רובו" וכו'. שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוימת, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה. שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה עצמית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים [בני העולם] מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר "נעשה ונשמע" כמו שאמרו ישראל. משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי האהבה עצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו ית'.
כחלקו של האדם הפרטי
וזה אמרו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשומין ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלקו בהכרעה זו, שבלעדיו היתה ההכרעה בלתי נגמרת – על דרך זו אומר על מעשה היחיד מישראל, שהוא מכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו, שלולא מעשיו היתה ההכרעה חסרה. והנך מוצא אשר ר' אלעזר בר"ש אינו חולק על המאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא ר' אלעזר בר"ש מדבר לענין התיקון של כל העולם העתיד לבוא, וחז"ל מדברים בהווה, אשר רק ישראל בלבד קיבלו עליהם את התורה.
כאכב. וזהו שמסתייע ר' אלעזר בר"ש מהמקרא "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". כי כבר נתבאר (מאמר מתן תורה אות יג) אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שווה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחברו. כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חברו לאחת ממש, כנ"ל. נמצא ש[העושה מצוה אחת] הוא פועל בזה שיעור מסוים של התקדמות בהסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם. כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מידה גדולה או מידה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות. כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה כנ"ל (אות כא), עיין שם היטב במשל של שוקל שומשמין.
כב[וכן הוא] בעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמית המזוהמת, ועל כן פורץ בגנבה וכדומה – שנמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמית, הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף זכות הסופית. בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחברו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית. וזה אמרו: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", שבשביל שלא יכול להתאפק על תאוותו הקטנטנה, גורם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.
כגסיבת הבחירה בעם ישראל
כג. בדברים הללו מתבאר היטב מה שעמדנו לעיל (אות ה), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית. כי זהו ודאי, ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטלת על כל מין האנושי יחד: שחור כלבן כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה. אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבוא במשא ומתן עמהם ולהבינם שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו.
כדמלבד האומה הישראלית, אשר מכוח שהקדים להם השעבוד למלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורין גדולים ונוראים, ונודעו דברי חז"ל שאמרו (ברכות ה, א): "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה. ונוסף על זה שהזדככות אבותיהם הק' עמדה להם כנ"ל (אות טז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה. מכוח ב' הקדמות האלו נעשו אז מוכשרים לדבר הזה. דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמ"ש (שמות יט, ב): "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל (רש"י שם, ע"פ מכילתא): "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחברו, כמו שהוכחנו לעיל (אות טז) במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", עיין שם היטב – נמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.
כההכרעת כל העולם
כד. ולפיכך, מתוך הכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה. כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, הותקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל מין האנושי שבעולם כולו. באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום, כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', וכף החובה תתבער מן הארץ.
כוההצעה וההסכמה
כזכה. עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו במאמר הקודם (אותטז), שמשום זה לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא הקוטב של התורה כולה, אשר כל המצוות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה – הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלמה. ועל כן נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראויים לקיימה, ואז נשאלו מקודם אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצוה הזאת, ואח"כ שהסכימו לדבר ניתנה להם התורה, עש"ה. אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה?
כחכו. ותדע שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל ע"י משה רבינו קודם קבלת התורה. כמ"ש (פרשת יתרו פרק יט פסוקים ה-ח):
כטועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ויבוא משה ויקרא לזקני העם, וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וַיָּשֶׁב משה את דברי העם אל ה'. ע"כ.
לוהנה לכאורה הדברים אינם מותאמים לתפקידם. כי השכל מחייב, אם אחד מציע לחברו לעשות איזו עבודה ורוצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה ומעֵין של תוכן העבודה ההיא, וגם שכרה, אשר אז נמצא מקום למקבל לעיין בה, אם למאן או להסכים. וכאן בב' מקראות האלו אין אנו מוצאים לכאורה, לא שום דוגמה של העבודה ולא שום שכר חלף העבודה. כי אומר: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", ואינו מפרש לנו, לא את הקול ולא את הברית, על מה שיחולו. אח"כ אומר: "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", שאינו מוכח מתוכו אם היא מצוה עלינו, דהיינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים, או היא הבטחה טובה אלינו.
לאגם יש להבין הקשר שיש כאן לסיום הכתוב: "כי לי כל הארץ". אשר ג' התרגומים: אונקלוס ויונתן בן עוזיאל והירושלמי, נדחקים כאן לתקן את הכתוב הזה, ו[כן] כל המפרשים רש"י ורמב"ן וכו'. והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס אשר 'כי' הזה הוראתו 'אף על פי'. ויפרש: והייתם לי סגולה מכל העמים אע"פ שלי כל הארץ. ולזה נוטה גם דעתו עצמו, עש"ה. אולם פירושו זה אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו, 'כי' משמש בארבע לשונות: אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אע"פ.
לבאח"כ מסיים הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וגם כאן אינו מוכח מתוכו אם היא מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה, או היא הבטחה טובה. גם מילים הללו 'ממלכת כהנים' אין להן פירוש ואין להן חבר בכל התנ"ך. ובעיקר צריך להגדיר כאן על כל פנים איזה הבחן בין 'ממלכת כהנים' ובין 'גוי קדוש'. שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחי' אחת עם קדושה, ממילא מובן שממלכה שכולה כהנים הרי זה גוי קדוש. אם כן המילים 'גוי קדוש' מיותרות.
לגהצעת העבודה ושכרה
כז. אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות, לְדַּמות משא ומתן של הצעה והסכמה. דהיינו שמציע להם באמת בדברים האלו כל צורתו ותוכנו של ענין העבודה של התורה ומצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להישמע.
לדכי צורת העבודה שבתורה ומצות מתבטאת בכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". כי 'ממלכת כהנים' פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים. דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קניין גשמי בארץ, כי ה' הוא נחלתם – כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה. באופן אשר הארץ וכל מלואה כולה מוקדשת לה' ית', ואין לשום פרט לעסוק בה יותר, רק כדי לקיים מצות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר לחברו כלום ממשאלותיו. באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו. שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין, כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנות ממש כדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בבית המקדש. כי מה לי העוסק במצוה של הקרבת עולה לה' שהיא מצות עשה, ומה לי אם מקיים המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר המצות־עשה של "ואהבת לרעך כמוך" היא עוד יותר חשובה ממקריב קרבן, כמו שהוכחנו לעיל (באותיות יד-טו, עש"ה).
להאמנם עדיין אין זה גמר הדבר. כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא 'לצרף בהם את ישראל', שהוא הזדככות הגוף כנ"ל (אותיב). אשר אח"כ יזכה בגללם בשכר האמיתי שהוא הדבקות בו ית', שהיא תכלית הבריאה כנ"ל (באות ו, עש"ה). והנה השכר הזה מתבטא במילים: 'גוי קדוש'. שעל ידי הדבקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש: "קדושים תהיו לה' אלהיכם". "כי קדוש אני ה' מְקַדִשְכֶם".
לווהנך רואה שבמילים 'ממלכת כהנים', מתבטאת כל צורת העבודה על קטבה של "ואהבת לרעך כמוך", דהיינו ממלכה שכולה כהנים, שה' הוא נחלתם ואין להם שום קניין עצמי מכל קניינים הגשמיים. ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין ה'ממלכת כהנים' הזו. כי לא נוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי יהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי יהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים, הלא כבר נאמר "וגוי קדוש"! אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינה אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קניין גשמי לעצמם. והיינו השיעור של "ואהבת לרעך כמוך" הכולל כל התורה כנ"ל. ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר, שהיא הדבקות כנ"ל.
לזהברית
כח. עתה מובנות לנו היטב גם המילים הקודמות בכל שיעורם. כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו "והייתם לי סגולה מכל העמים", כלומר שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם. בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר זה, וצריך אני לאומה אחת על כל פנים, להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים.
לחועל כן מסיים על זה "כי לי כל הארץ". כלומר כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להידבק בי כנ"ל (אות כ), אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד הזה, הנה לעם סגולה אני צריך. ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם אשר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" שהיא בחינת אהבת זולתו באופיה האחרון של 'ואהבת לרעך כמוך', שהיא קטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרונה של "ולדבקה בו" ית', הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.
לטוזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". שדייקו: "אלה הדברים" – לא פחות ולא יותר. שקשה, מֵהֵיכִי תֵּיתֵי (מהיכן ניקח חשש) שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה', עד שהשי"ת צריך להזהירו על כך, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה, ואדרבה מקרא כתוב עליו (במדבר יב, ז): "בכל ביתי נאמן הוא".
מלא פחות ולא יותר
כט. ובאמור מובן היטב. כי בענין ציור העבודה על אופיה האחרון, כמבואר במילים של "ממלכת כהנים", שהיא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך" – הנה באמת שהיה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, להתעכב ולא לגלות להם בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה גדולה ורמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל קניינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה', כהוראת המילים "ממלכת כהנים". בדומה למה שכתב הרמב"ם (פ"י מהל' תשובה ה"ה), אשר נשים וקטנים אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה שמחויבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיגדלו ויתחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות", אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתו הנשגבה המתבטאת במילים "ממלכת כהנים".
מאוכן בענין מתן־השכר המוגדר במילים "וגוי קדוש", היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדבקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו, להסתלק לגמרי מכל קנייני עולם הזה כבחי' כהנים. לפיכך הגיעה אליו האזהרה: "ולא יותר". רק לסתום ולא לפרש כל בחי' מתן השכר הכלול במילים הללו של "וגוי קדוש" בלבד. טעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו ית' על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (באות יג) עש"ה.
מבוהנה נתבאר, אשר על שיעור המילה של צורת העבודה המתבטאת ב"ממלכת כהנים", נאמר לו "לא פחות". ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא במילים "וגוי קדוש", נאמר לו "ולא יותר".