מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםקונטרס מתן תורה — מאמר ג'; מהות הדת ומטרתה
אא. כאן אני רוצה להשיב על ג' שאלות: האחת, מהותה של הדת מהי. השניה, אם מטרתה מְקֻוָה בעולם הזה או לעולם הבא דוקא. השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות.
בבהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי ולא יבין את ג' השאלות הללו שהצבתי לי לנושא למאמר הזה. שהרי 'זִיל קְרִי בֵּי רַב הוּא', ומי הוא שאינו יודע מהי דת. מכל־שכן (קל וחומר) השכר ועונש שלה, הַמְקֻוֶה וצפוי בעיקר לעולם הבא. ואין צריך לומר השאלה הג', שהכל יודעים שהיא לטובת הבריות להנחותם לטובה ולאושר. וכי מה יש להוסיף על זה.
גבאמת אין לי מה להוסיף כלום. אולם מתוך שידועות הן ג' ידיעות הללו ושגורות כל כך בפי כל מגִּרְסָא דְּיַנְקוּתָא על בוריין, עד שלא נמצא להם שום הוספה ובירור דברים במשך כל חייהם – הרי זה מורה על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה. ובהכרח שהמה כל עיקרי היסוד אשר כל המשא של הבנין הדתי בנוי ונשען עליו. א"כ הגידו לי, איך זה אפשר אשר נער קטן כבן י"ב או י"ד שנים, כבר נמצא לו מקום מוכן במוחו לכלכל היטב ולהבין ג' ידיעות דקי העיון כאלה? מכל־שכן באופן מספיק כזה שלא יהיה צריך להוסיף עליהן עוד דעה והשכל במשך כל ימי חייו? אכן, כאן הדבר קבור! כי הנחה הנמהרת הזאת, הביאה לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות שמלאו את אויר עולמנו בדורנו זה, והביאו אותנו לידי מצב אשר הדור השני כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו.
דהטוב המוחלט
הב. וכדי שלא להלאות את המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר במאמרים הקודמים, ובעיקר על כל המבואר במאמר 'מתן תורה', שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו. וכאן אדבר בקצרות ובתכלית הפשטות, כדי שיהיה מובן לכל נפש.
ובראשונה צריכים להבין את הבורא ית', אשר הוא 'הטוב המוחלט'. כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם אשר יגרום לאֵי מי איזה צער של משהו. שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון. באשר שהשכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות, שהוא מוגדר אך ורק ב'רצון לקבל'. פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה משהו להשלמתו עצמו, והוא מוצא את [מילוי] רצונו זה בְּהָרֵעַ לזולתו – הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך 'הרצון לקבל' את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוציאה [מכך] שום קורת רוח בעדה עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה. ואם לפעמים אנו מוצאים איזו בריה המזקת לזולתה בלי שום 'רצון לקבל' הנאת עצמה, אין היא עושה זאת רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטר אותה עתה מכל סיבה חדשה כנודע. ומתוך שהבורא ית', מובן לנו שהוא שלם מעצמו ואין לו צורך למישהו שיעזור לו להשלמתו, להיותו קדמון לכל דבר, אם כן ברור הוא שאין לו שום 'רצון לקבל'. וכיון שאין לו שום בחי' של 'רצון לקבל', ממילא אין לו שום בסיס להרע למישהו. וזהו פשוט בתכלית הפשטות.
זולא עוד אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשיטות במושכל ראשון, שיש לו 'רצון להשפיע' טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו. שזה מוכח לנו לעינים מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות אחת מהשתיים: או טובות או רעות. ואיזו הרגשה שהן מרגישות, בהכרח הוא שנגרמת להן מהבורא ית'. ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא ית' להרע, כמו שנתבאר – א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלות הימנו ית' טובות בלבד. הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להן.
חנמצאנו למדים שיש לו ית' 'רצון להשפיע' טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצויר בחוקו איזה גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו ית'. על כן גדרנו אותו ית' בשם 'הטוב המוחלט'. אחר שידענו זאת, נרד ונסתכל במציאות הממשית המתנהלת ומושגחת על ידו ית', איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד.
טהשגחתו ית' היא 'השגחה מטרתית'
יג. זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגות לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם צומח חי ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מַטְּרָתִית. כלומר גידול איטי והדרגתי בדרך התפתחות של 'קודם ונמשך'. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו, שיהיה פרי נאה ומתוק לחֵך.
יאוצא נא ושאל להבּוֹטַאנִיקֶער (בוטניקאי), כמה מצבים הם שעוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעיניים, עד ביאתו לתכליתו שהיא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו, לא די שאינם מראים לנו שום דוגמה מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד, כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית. דהיינו, כל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו.
יבוכן במין החי והמדבר: כי הבהמה אשר דעתה מועטת בסוף גידולה, איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה, בניגוד לאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו ולקוי ביותר בדרך התפתחותו. כי 'עגל בן יומו קרוי שור', כלומר שיש לו כוח ושכל השמירה, לעמוד על רגליו ולטייל אנה ואנה ולהישמר מפגע רע הנמצא על דרכו. משא"כ האדם בן יומו, שהוא מוטל לעצמו כמו נטול החושים. ואם יצויר לנו מי שאינו מורגל בהוויות העולם הזה, שהיה מסתכל בשני הוולדות האלו, בטח היה אומר על יליד האדם שגם בתכליתו לא יצלח למאומה, ועל יליד הבהמה היה אומר שכאן נולד נפוליאון חדש. דהיינו, אם היה דן ע"פ שיעור חכמתו של העגל לעומת יליד האדם הטיפש והנטול מכל החושים.
יגהרי בולט לעיניך שהשגחתו ית' על המציאות שברא, אינה אלא בדמות של 'השגחה מטרתית', מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות. כי אדרבה, דרכם לרמות אותנו ולהתיק עינינו מלהבין את תכליתם, בהיותם תמיד במצב ההפכי אל גמר מלאכתם. ועל דברים כאלה אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון". כי רק בעל הניסיון, שיש לו ההזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלמותה, הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא להתפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה [אשר אז נמצא אותה] יפה וברה (וטעם הסדר ההדרגתי הזה המתחייב לכל בריה מבואר היטב בחכמת הקבלה ואכמ"ל).
ידוהנה נתבאר היטב דרכי השגחתו ית' בעולמנו, שהיא בחי' השגחה מטרתית בלבד. שאין מידת הטוב ניכרת בה כלל מקודם ביאתה של הבריה לנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה. ואדרבה דרכה להתעטף תמיד בעטיפה של קלקולים כלפי המסתכלים. הרי לעיניך שהשי"ת משפיע לבריותיו תמיד רק טוב בלבד, אלא שהטוב הזה מושגח הימנו ית' בדרך השגחה מטרתית.
טוב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה
טזד. והנה נתבאר אשר השי"ת הוא טוב המוחלט, והוא משגיח עלינו מתוך מידת טובו השלמה בלי שום עירוב של רע. אכן היא בבחי' השגחה מטרתית. שפירושו שהשגחתו ית' מכרחת אותנו לקבל סדר של מצבים שונים על דרך עילה ועלול, דהיינו קודם ונמשך, עד שניעשה מוכשרים לקבל את הטוב הרצוי, ואז נבוא אל תכליתנו, כמו הפרי היפה בגמר בישולו. ועם זה מובן אשר תכלית הזו בטוחה לנו לכולנו בהחלט, דאם לא כן אתה מטיל פגם בהשגחתו ית' לומר שאינה מספקת למטרתה ח"ו.
יזזהו שאמרו ז"ל: "שכינה בתחתונים צורך גבוה". כלומר, כיון שהשגחתו ית' היא מטרתית, שהיא להביאנו בסופנו לדבקותו ית', שישכון בתוכנו, הרי נחשב זה לצורך גבוה, כלומר שאם לא נגיע לזה נמצא ח"ו דופי בהשגחתו. שהדבר דומה למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנותו שהיה חביב לו מאד, ולכן מיום הוולדו חשב טובות בעדו. והלך וקיבץ כל הספרים היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה והכין בעדו בית מדרש לחכמה, ושלח אחרי הבנאים המפורסמים ובנה לו היכלי עונג, וקיבץ כל בעלי הניגון וזמרה והכין לו בתי זמרה, וקרא המבשלים והאופים היותר מצוינים שימציאו לו מכל מעדני עולם. והנה נתגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש מיופי הבניינים, והוא חרש לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר, והוא חולה במחלת צוּקר (סוכרת) ואינו רשאי לאכול אלא פת קִיבָּר בלבד, וכדי בזיון וקצף.
יחאולם עובדא (מאורע) כזה יכול שיארע למלך בשר ודם, מה שלא יתכן לומר כלפי השי"ת, אשר ענין אונאה אין נוהג בו כמובן. אשר על כן הכין לנו ב' דרכים של התפתחות: האחת היא דרך יסורין, שהיא סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה, אשר מוכרחת מטבעה ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול מצבים שונים זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט עד בואנו לכלל הכרה לבחור בטוב ולמאס ברע, ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית'. דרך זו היא אמנם ארוכה בזמן ומלאה יסורין ומכאובים. ועל כן הכין לנו כלפי זה דרך נעימה וטובה, שהיא דרך התורה והמצוה, המסוגלת להכשירנו לתכליתנו בזמן קצר ובלי יסורין.
יטהיוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו היא הכשרתנו לדבקותו ית', שישכון בתוכנו. והמטרה הזאת היא חיובית, מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה. כי השגחתו ית' חזקה עלינו עם ב' אופני השגחתו, שהם דרך יסורין ודרך תורה, כמבואר. אולם מבחי' המציאות והמעשיות, אנו מוצאים אשר השגחתו ית' מגיעה אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת. והמה נקראים בדברי חז"ל: דרך ארץ ודרך תורה.
כמהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע
כאה. וזהו דברי חז"ל (בר"ר פמ"ד): "וכי מה אכפת לֵיה להקב"ה למי ששוחט מהצוואר או מי ששוחט מן העורף? הֱוֵי, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". עכ"ל. וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר 'מתן תורה' (אות יב) וראה מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר מהותה של ההתפתחות הזאת המושגת ע"י העסק בתורה ומצוות מהי.
כבותדע שהיא דבר הכרת הרע שבקרבו. אשר עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם הזדככות הדרגתית ואיטית, אשר אַמַּת המידה של המדרגות שבהזדככות היא – שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.
כגכי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו, וזוהי מידה שווה בכל בריה ובריה. אולם כל ההבחן מבריה לחברתה הוא רק בהכרה של הרע: שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מידה יותר גדולה מהרע, וממילא מבדלת ודוחה את הרע מתוכה במידה יותר גדולה. ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע, ועל כן משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמה כלל.
כדוכדי שלא להלאות את המעיין נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר 'מתן תורה' (אותיות ט, יא). אשר כללות כל הרע אינה אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם. להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע. וכמו שנתבאר שם אשר ענין התענוג והעידון, כל עיקרו הוא בשיעור השוואת הצורה ליוצרה. וענין היסורין ואי הסבלנות, כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק). ולפיכך מאוס לנו האגואיזם וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'.
כהאולם מיאוס הזה אינו שווה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים. כי האדם הפרא הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום, ולפיכך משתמש עמה בגלוי לבלי שום בושה ובלי שום גבול, גוזל ורוצח לעיני כל בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט כבר מרגיש איזה שיעור באגואיזם שלו לבחי' רע, ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים שלא יראהו איש. והיותר מפותח הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו ודוחה ומפרישהו לגמרי כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה ואינו יכול ליהנות מעמל אחרים. אז מתחילים להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו המכונה 'אלטרואיזם', שהיא מידת הטוב הכללית.
כווגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתי. דהיינו מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב (ישעיה נח, ז): "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחבת בו מידת ההשפעה לכל בני סביבתו, שהם בני עירו או בני אומתו. וכן מוסיף והולך עד שמתפתחת בו בחי' אהבת זולתו על כל האנושות כולה.
כזהתפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת
כחו. ותדע אשר שני כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שליבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהיא הנקודה התכליתית של השוואת צורתנו להיוצר ית'.
כטוההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא: שהאחד דוחף אותנו שלא מדעתנו, כלומר בלי בחירתנו. וכוח הזה הוא דוחף אותנו מאחורינו (שנק' וִיז אַ טֶערְגֹא). והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ. וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר שנקראת עֶטיקא (אֶתִיקָה), המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הביקורת של התבונה המעשית. שכל עיקרה של התורה ההיא איננה יותר רק סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו ע"י גרעיני האגואיזם. והנה הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם. כי דמות הרע הולכת ומתבררת בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו ואז מגיעים לשליבה יותר עליונה שבהסולם.
לוכוח השני דוחף אותנו מדעתנו, דהיינו מכוח בחירתנו עצמנו. וכוח הזה מושך אותנו מלפנינו (שנק' וִיז אַ פְרֹאנְטא). והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות. כי ע"י עסק המצוות והעבודה לעשות נחת רוח ליוצרנו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות יג, עש"ה).
לאואנו מרוויחים בשנים: א) שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים שידחפו אותנו מאחורינו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו ע"י מציאות הרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להשי"ת, מתפתחת בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות, ואדרבה, מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רֶלָטִיבִי (יחסי, קשור) להכיר את שפלות הניצוצין הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכנו לקבל את הטעם המעודן הזה של השפעה להשי"ת. באופן אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העִתּוֹת של עונג ושלווה רבה. דהיינו ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להשי"ת, מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיעים לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה. ב) שאנו מרוויחים זמן. כי הוא פועל לדעתנו, ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו.
לבהדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד
לגז. רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר. אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם, וקורא אני עליהם את המקרא (תהלים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'". והן אמת ששניהם, העֶטיקא (אֶתִיקָה) והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה, ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו. אולם עם כל זה רחוקים המה אחד מחברו, כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות.
לדכי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית', ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם. ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהן, הן בכל הנקודות שבבחינות השימושיות והן במטרה הסופית. כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו ע"י תורת העטיקא בעת השימוש – יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה כנודע. מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שימושה – יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו. דהיינו, מן שינוי הצורה מהיוצר ית', עד להשוואת הצורה אליו ית' שנקראת דבקות. כמו שנתבאר לעיניך במאמר 'מתן תורה' (אותיות ט-יא, עיין שם היטב).
להוכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה. כי המטרה של תורת העטיקא היא אושרה של החברה, מבחינת ביקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים. אשר סוף סוף אין המטרה מבטחת לעוסק בה שום התעלות של מה, למעלה ממסגרת הטבע. אשר על כן המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הביקורת כנודע. כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מידת הטוב [השמורה] בעדו בצורה סופית כזו, שיהיה מוכרח בשבילה למעט דמותו באיזה שיעור של משהו בשביל אושר החברה. מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר אל האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחי' הדבקות, שהיא השוואת הצורה ליוצרה ית', אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף – אל עולם נצחי רחב של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.
לוגם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי בבחינת התמיכה. כי עסק על פי שיטת תורת העטיקא הנה הוא נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים לו בעד מעשיו הטובים. מה שאין כן בעסק של תורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק. שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו. ופרוטה ופרוטה מצטרפת לו לחשבון גדול, עד שקונה טבע שני שהוא ההשפעה לזולתו בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת להכרח קיומו בלבד. נמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה. כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגים גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל חפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבעת בו. והבן זה היטב.
לזח. והנה נתבאר היטב אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשיו סובבים לתועלת הבריות ומשוער במעשים הללו, אולם אין זו אלא בחי' מעבר אל המטרה הנשגבה, שהיא השוואת הצורה ליוצרה.
לחועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו, כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר 'מתן תורה' (אות ו) בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט. אולם ענין שכר עולם הבא זהו ענין אחר ואבארו במאמר מיוחד בע"ה.