מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםקונטרס מתן תורה — מאמר ד'; מהות חכמת הקבלה
אא. בטרם אבוא לבאר את תולדות חכמת הקבלה, שכבר דשו בה רבים, מצאתי לנחוץ לבאר מקודם היטב את מהותה עצמה של החכמה הזו, אשר לדעתי מועטים המה היודעים זאת. וכמובן לא יתכן לדבר מתולדות איזה דבר, בטרם שאנו מכירים את הדבר עצמו מהו.
בוהגם שידיעה זו היא רחבה ועמוקה מני ים, עם כל זה אתאמץ בכל כוחי וידיעותי שרכשתי לי במקצוע זה, לבאר ביאור מקורי ולהאירו מכל הצדדים באופן מספיק לכל נפש, להוציא ממנו מסקנות נכונות לאמיתן כמות שהן באמת, מבלי להניח מקום למעיינים להטעות את עצמם כאשר רגיל מאד בעיון דברים הללו.
געל מה סובבת החכמה
דב. שאלה זו כמובן עולה על דעתו של כל בר דעת. הנה כדי לתת תשובה מספקת לשאלה זו, אתן הגדרה נאמנה ומשומרת: כי חכמה זו היא לא פחות ולא יותר רק סדר של שרשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".
הוכאן נוהגים כלל ופרט:
וכלל, כלומר כלל האנושות המתחייבת בסופה בהכרח ובחיוב מוחלט, לבוא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת. כמ"ש: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). "ולא יְלַמְּדוּ עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לֵאמֹר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי לְמִקְטַנָּם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג). ואומר: "ולא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ והיו עיניך רואות את מוריך" וגו' (ישעיה ל, כ).
זפרט, היינו שאף מקודם שלמות כלל האנושות כולה, בכל דור ודור נוהג דבר זה גם בפרטים יחידי סגולה. כי אלה הם הפרטים הזוכים בכל דור ודור למדרגות מסוימות בענין גילוי אלקותו ית', והם המה הנביאים ואנשי השם. כמו שאמרו ז"ל (ע"פ בראשית רבה נו): "אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב". הרי לך לעיניך, אשר גילוי אלקותו ית' נוהג תמיד בכל דור ודור, על פי דברי חז"ל המוסמכים לדבר זה ונאמנים עלינו.
חריבוי הפרצופין וספירות ועולמות
טג. אולם לפי האמור הועמדה השאלה: כיון שאין לחכמה זו רק תפקיד האחד המיוחד והמבואר – אם כן מהו הענין של ריבוי הפרצופין והספירות וכל הקשרים בני החילוף, אשר ספרי הקבלה מלאים מהם?
יאכן, אם תיקח איזה גוף של בעל חי קטן, שכל תפקידו אינו אלא להזין את עצמו, כדי שיוכל להתקיים בעולם זמן מה המספיק כדי להוליד ולקיים את מינו – הנה תראה ותמצא בו הרכבה מסובכת מאלף אלפי פִיבֶערְס (סיבים) וגידים, כפי שדרשו ומצאו בעלי הפיזיולוגיה והאָנָטומיה, ועוד אלפי רבבות יש שם ממה שלא נודע עוד לעין האנושית. מכאן תוכל להקיש כמה מן ריבוי הרכבות של עניינים וצינורות צריכים להתחבר, בכדי להמציא ולגלות את המטרה הנשגבת ההיא.
יאב' סדרים: מעילא לתתא ומתתא לעילא
יבד. והנה בכללה מתחלקת החכמה הזאת לב' סדרים, המקבילים זה לזה ושווים זה לזה כמו ב' טיפות מים. ואין הפרש ביניהם יותר, רק שסדר הראשון נמשך מֵעֵילָא לְתַתָּא (ממעלה למטה) עד לעולם הזה. וסדר שני מתחיל מהעולם הזה והולך מִתַּתָּא לְעֵילָא (ממטה למעלה), בדיוק על כל אותם הדרכים והרכבות שנרשמו משורשם בעת הופעתם והתגלותם מעילא לתתא.
יגוהנה סדר הא' מכונה בשפת הקבלה: סדר השתלשלות העולמות והפרצופין והספירות, לכל מקריהם אם קבועים אם בני חילוף. וסדר הב' מכונה בשם השָׂגות, או מדרגות של נבואה ורוח הקודש. אשר אדם הזוכה לַדָּבָר, מחויב ללכת באותם המבואות והדרכים ולהשיג כל פרט וכל מדרגה לאט לאט בדיוק נכון, על פי אותם החוקים שנרשמו בהם מעת התאצלותם מעילא לתתא.
ידוהוא כי ענין זה של גילוי אלקותו ית', אינו ענין המופיע כולו בבת אחת כדרכי הגילוי שבדברים הגשמיים. אלא הולך ומופיע בהמשך זמן מסוים אשר תלוי לפי זיכוכו של אותו המשיג, עד שיתגלו אליו כל המדרגות המרובות הערוכות מראש מבחינתן שמעילא לתתא. ולהיותן מסודרות ובאות בהשגה בזו אחר זו וזו למעלה מזו, כדוגמת שליבות הסולם, מכונות משום זה בשם 'מדרגות'.
טושמות מופשטים
טזה. רבים סבורים אשר כל המילים והשמות הבאים בחכמת הקבלה, המה מין של שמות מופשטים. והוא מטעם היותה עוסקת באלקיות ורוחניות, שהם למעלה מן המקום והזמן, אשר אפילו עין הדמיון אינה שולטת שמה. ומשום זה יחליטו שכל המדובר בעניינים כאלה, ודאי אינם אלא שמות מופשטים, או עוד יותר נשגבים ונעלים משמות מופשטים, בהיותם נשללים לגמרי מתחילתם מהיסודות המדומים.
יזאולם אינו אמת, אלא לגמרי להיפך, שאין הקבלה משתמשת בשמות וכינויים זולת מהבחינה הריאלית והממשית שבהם. וזה כלל הברזל אצל כל חכמי הקבלה: "כל מה שלא נשיג, לא נגדרהו בשם ומילה". וכאן צריך שתדע, שמלת 'השגה' פירושה המדרגה הסופית שבהבנה. והיא נלקחת מלשון "כי תשיג יד". דהיינו, טרם שהדבר מתבהר לעינים בהחלט הגמור כמו שהיה תפוס בידים, אין המקובלים מכנים אותו בשם השגה, אלא בכינויים אחרים כמו הבנה השכלה וכדומה.
יחהממשיות שבחכמת הקבלה
יטו. אולם גם במציאות הגשמית הערוכה נגד חושינו, נמצאים גם כן דברים ממשיים, אשר אע"פ שאין לנו שום תפיסה ודמיון בעצמותם, כמו העֶלֶעקְטְרִי (חשמל) והמגנט ודומיהם המכונים בשם 'פְלוּאִידוּם' – עם כל זה מי זה יאמר שהשמות הללו אינם ממשיים, בשעה שאנו מכירים בסיפוק גמור את פעולותיהם. ולא אכפת לנו כלל מה שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא, דהיינו העֶלֶעקְטְרִי בעצמותו. והשם הזה כל כך ממשי וקרוב אלינו, לא פחות ממה שהיה נתפס לנו לגמרי בחושינו. עד שכל הילדים הקטנים מכירים את השם הזה של עלעקטרי, כמו שמכירים את השמות לחם סוכר וכדומה.
כולא עוד, אלא אם תרצה לייגע מעט את כלי עיונך, הייתי אומר לך בדרך כלל, אשר כמו שבהבורא ית' אין שום תפיסה והשגה כלל וכלל – ממש כשיעור הזה אין שום השגה בבחי' העצמית שבכל נבראיו, ואפי' בגשמיים שאנו מגששים בידינו. באופן אשר כל ההֵכרות שלנו עם חברינו וקרובינו שבעולם המעשה שלפנינו, אינה יותר רק 'הכרות של פעולות' המתפעלות ונולדות מתוך שיתוף של פגישת החושים שלנו עמהן, שאלה נותנות לנו סיפוק גמור אע"פ שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא. ועוד יותר מזה, כי אפילו את עצמותך עצמך, גם כן אין לך שום תפיסה והשגה בה, וכל מה שידוע לך מעצמותך עצמך אינו יותר אלא מהלך של פעולות הנמשכות מעצמותך.
כאמעתה תוכל להשכיל בנקל, אשר כל השמות והכינויים הבאים בספרי הקבלה, המה גם כן ריאליים וממשיים, אף על פי שאין לנו שום השגה בנושא. משום שיש לעוסקים בהם סיפוק גמור של הכרות מלאה לשלמותה הסופית, דהיינו גם כן רק הכרות של פעולות המתפעלות ונולדות מתוך שיתוף של אור העליון עם המשיגים אותו. אולם היא דיה ומספיקה לגמרי. כי זה הכלל: "כל המשוער ויוצא מהשגחתו ית' לבוא לכלל מציאות לטבע הבריאה – הרי יש בו משום סיפוק מוחלט". כמו שלא תתעורר לאדם שום תביעה לאצבע ששית לכף ידו, כי חמשת האצבעות מספיקות לו לגמרי בהחלט.
כבהערכים הגשמיים והשמות הגופניים שבספרי קבלה
כגז. אכן מובן לכל בן הגיון, שבמקום שיש לנו עסק עם דבר רוחני, ואין צריך לומר עם אלקיות, אין לנו שם שום מילים ואותיות להגות בהם. שהרי כל אוצר המילים שלנו אינו אלא הרכבות מאותיות הדמיון והחושים, ואיך אפשר להסתייע עמהן במקום שאין נוהג שם לגמרי מבחינת דמיונות וחושים? כי אפילו אם ניקח את המילה היותר דקה שאפשר להשתמש בה במקומות הללו, דהיינו המילה 'אור עליון', או אפילו 'אור פשוט' – הרי זה גם כן דבר מדומה ומושאל מאור השמש או אור הנר, או אור מורגש של נחת רוח המופיע באדם בזמן שנופלת לו איזו המצאה חדשה של התרת איזה ספק – ואיך יתכן לשמש עמהם במקום רוחני ודרכים אלקיים, כי לא יציעו אל המעיינים אלא דברי שווא וכזב?!
כדומכל־שכן במקום שאנו צריכים לגלות במילים ההם איזה שֵׂכֶל (השכלה) מבחי' משא ומתן הנהוג במחקרי החכמה, אשר כאן מוכרח החכם להשתמש בדיוק חָמוּר עם גדרים מוחלטים לעיני המעיינים, ואם יכשל החכם אף במילה אחת בלתי מוצלחת, הרי יגרום על ידה בלבול הדעת למעיינים, ולא יבינו כלל מה שאומר שם, מלפניה ומלאחריה וכל הקשור עם אותה המילה. כידוע לכל מעיין בספרי חכמה. א"כ תמה על עצמך, איך אפשר לחכמי הקבלה להשתמש במילים כוזבות ולהסביר על ידן קשרי חכמה? כידוע אשר אין שום הגדרה בשמות כוזבים, כי השקר אין לו רגלים ואין לו עמידה.
כהאמנם כאן צריך שתדע מקודם את החוק של שורש וענף, ביחס העולמות מזה אל זה.
כוחוק שורש וענף ביחס העולמות
כזח. חכמי הקבלה מצאו, אשר ד' העולמות הנקובים בשמות: אצילות בריאה יצירה ועשיה, החל מהעולם הראשון היותר עליון הנק' אצילות, עד העולם הזה הגשמי המוחשי הנקרא עשיה – צורתם שווה זה לזה לגמרי בכל פרטיהם ומקריהם. דהיינו, שכל המציאות ומקריה הנמצאים בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני שמתחתיו בלי שום שינוי של משהו, וכן בכל יתר העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי.
כחואין שום הבדל ביניהם אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בחומר שבפרטי המציאות שבכל עולם ועולם. שהחומר של פרטי המציאות הנמצאים בעולם הראשון היותר עליון הוא חומר היותר זך מכל התחתונים הימנו, וחומר פרטי המציאות שבעולם השני הוא מעובה מעולם הראשון אבל יותר זך מכל מה שתחתיו במדרגה, ועל דרך זו עד לעולם הזה שלפנינו, אשר החומר של פרטי המציאות שבו הוא יותר עב וחשוך מכל העולמות שקדמו אליו.
כטאולם הצורות של פרטי המציאות וכן כל המקרים שלהם, באים בשווה בכל עולם ועולם, הן בכמות והן באיכות בלי שינוי של כלום. והמשילו את זה כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות המצויות בחותם, עוברות בשלמותן לכל פרטיהן ודקדוקיהן אל הדבר הנחתם הימנו. כן הוא בעולמות, אשר כל עולם תחתון נחתם מהעולם העליון ממנו. על כן כל הצורות שיש בעולם העליון בכל כמותן ואיכותן נעתקות במלואן ובאות גם בעולם התחתון. באופן שאין לך פרט של מציאות או של מקרי המציאות המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו בעולם העליון הימנו בצורה שווה כמו ב' טיפות של מים.
לונקראים 'שורש וענף'. כלומר שאותו הפרט הנמצא בעולם התחתון נבחן לבחי' של ענף בערך הדוגמה שלו המצויה ועומדת בעולם העליון, שהיא שורשו של הפרט התחתון, מפני שמשם נחתם ונתהווה הפרט ההוא בעולם התחתון. וזוהי כוונת חז"ל במה שאמרו (בר"ר פ"י פ"ו): "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל". כלומר, שהשורש הנק' 'מזל' מכריח אותו להתגדל ולקבל את כל תכונתו מבחי' כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, כאמור לעיל. זהו החוק של שורש וענף הנוהג בכל הפרטים שבמציאות ושל מקרי המציאות, בכל עולם ועולם ביחס העולם העליון ממנו.
לאשפת המקובלים היא שפה של ענפים
לבט. פירוש, על פי הוראתם של הענפים הללו על שרשיהם, שהם הדוגמאות שלהם הקיימות בהכרח בעולם העליון. כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון שלא תהיה נמשכת ויוצאת מעולם העליון ממנה, וכמשפט החותם עם הנחתם, כמפורש לעיל. אשר משום זה, השורש שבעולם העליון מטיל ומחייב את הענף שלו שבעולם התחתון, שתתגלה בו כל צורתו ותכונתו. על דרך שאמרו ז"ל, שהמזל שבעולם העליון המיוחס לעשב שבעולם התחתון, מכה על אותו העשב ומכריחו להתגדל על מתכּוּנתו, כנ"ל. שמתוך זה נמצא כל ענף וענף שבעולם הזה, מגדיר היטב את הדוגמה שלו העומדת בעולם העליון.
לגולפיכך מצאו להם חכמי הקבלה אוצר של מלים ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק לבחי' שפה מדוברת ביניהם המצוינת להפליא, שיוכלו לישא וליתן זה עם זה בשרשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו על ידי שמזכירים לחבריהם רק את הענף התחתון המוחשי שבעולם הזה המוגדר היטב לחושים הגשמיים, והשומעים מבינים מדעתם את השורש העליון אשר ענף הגשמי הזה מראה עליו, מפני שהוא מיוחס אליו להיותו נחתם הימנו כנ"ל. באופן אשר כל פרטי הוויות הבריאה המוחשית וכל מקריהם, נעשו להם כמו מילים ושמות מוגדרים ומוחלטים [המורים] על השרשים הגבוהים העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני אי אפשר להתבטא בשום מילה והגה, להיותם למעלה מכל דמיון – מכל מקום קנו להם זכות ביטוי שפתיים על ידי ענפיהם המסודרים לחושינו כאן בעולמנו המוחשי, כמבואר.
לדזוהי כל אופיה של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים, אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניות מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה הן בכתב, ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק המחויב לצורך משא ומתן במחקרי החכמה, דהיינו בגדרים מדויקים שאי אפשר להיכשל בהם. מפני שכל ענף וענף הנה יש לו הגדרה טבעית מיוחדת לו בהחלט, וממילא מראה גם כן על שורשו שבעולם העליון עם הגדרתו זו המוחלטת.
להותדע אשר 'שפת הענפים של תורת הקבלה' הזו, היא נוחה להסביר מושגי החכמה יותר מכל הלשונות שלנו הרגילים. כנודע מתורת הנאמיניזם אשר הלשונות נשתבשו הרבה בפיות ההמונים. כלומר שמתוך ריבוי השימוש שמשתמשים עם המילים הרי הן הולכות ומתרוקנות מתוכנן המדויק, ועל כן נעשו קשיים גדולים למסור סברות מדויקות מאחד לחברו על ידי המבטא והכתב, כנודע.
לומה שאין כן ב'שפת הענפים של הקבלה' הנלקחת משמות הבריות ומקריהם הערוכים ועומדים לעינינו מוגדרים בחוקי הטבע, שאינם מקבלים שינוי לעולם – אף פעם לא יארע לשומעים ולקוראים שיטעו בהבנת המילים המוצעות להם. מפני שגדרי הטבע מוחלטים למדי, חוק ולא יעבור.
לזמסירה מפי מקובל חכם – למקבל מבין מדעתו
לחי. כן כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת פרושו על התורה, וכמתכונתו כתב גם כן הרח"ו ז"ל במאמר הפסיעות, וז"ל:
לטוידעו המעיינים, שלא יבינו אף מילה אחת מכל הכתוב בקונטרסים הללו, זולת במסירתם מפי חכם מקובל לאוזן מקבל חכם ומבין מדעתו.
מוכן בדברי חז"ל (מס' חגיגה פ"ב מ"א):
מאאין דורשין במרכבה ביחיד, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו.
מבוהנה דבריהם מובנים היטב במה שאמרו שצריכים לקבל מפי מקובל חכם. אולם מהו החיוב שגם התלמיד צריך מקודם להיות חכם ומבין מדעתו עצמו, ואם אינו כך – אפילו יהיה צדיק היותר גדול בעולם אסור ללמדו? ועוד, אם הוא כבר חכם ומבין מדעתו, אם כן שוב אין לו צורך ללמוד מאחרים?
מגובמבואר לעיל תבין דבריהם בתכלית הפשיטות. שהרי נתבאר אשר עם כל המילים וההגיות הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידיהם אף מילה אחת מהעניינים הרוחניים האלקיים, שהם למעלה מהמקום והזמן המדומים. אלא שנמצאת שפה מיוחדת לעניינים הללו, שהיא 'שפת הענפים' על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים.
מדאולם שפה זאת, הגם שמסוגלת מאד לתפקידה, לישא וליתן במחקרי החכמה, עוד ביותר מהשפות הרגילות כמו שהובא לעיל – אכן כל זה אמור רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם. כי היחסים הללו אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון. כלומר שבהסתכלות על הענפים התחתונים, אי אפשר להוציא מהם שום היקש ודמיון כלל על איזו דוגמה בשרשיהם העליונים. ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון. כלומר שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה, על דרך שנתבאר לעיל (אות ו) – ואחר שמשיג היטב את השרשים העליונים מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים המוחשיים שבעולם הזה, ולידע איך כל ענף מתייחס אל שרשו בעולם העליון בכל סדריו, בכמות ואיכות. ואחר שיודע ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת בינו ובין רבו, דהיינו 'שפת הענפים'. אשר על פיה יוכל החכם המקובל למסור לו כל מחקרי החכמה הנוהגים בעולמות העליונים הרוחניים, הן מה שקיבל מרבותיו והן הרחבתו בחכמה שמצא בעצמו, כי עתה יש להם שפה משותפת לשניהם ומבינים זה את זה.
מהאולם בעת שהתלמיד אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא, דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו שאין ביכולתו של הרב להסביר לו אף מילה אחת בחכמה הרוחנית הזו, ואין צריך לומר לישא וליתן עמו במחקרי חכמה. היות שאין להם כלל שפה משותפת להשתמש עמה ונמצאים שהם כמו אילמים. על כן בהכרח שאין מוסרין מעשי מרכבה, שהיא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו.
מוויש לשאול עוד לפי זה, מאַין החכים התלמיד עד לידי כך להכיר היחסים של ענף ושורש מתוך התחקות על השרשים העליונים? התשובה היא, אשר כאן 'שווא תשועת אדם', אלא לעֵזר אלקי אנו צריכים. אשר הזוכה למציאת חן בעיניו ית', הריהו ית' ממלא אותו בחכמה בינה ודעת להשכיל השגות עליונות. ואי אפשר להסתייע בזה מעזרת בשר ודם ולא כלום. אכן אחר שמצא חן בעיניו ית' וזכה בהשגה העליונה, אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה מפי מקובל חכם, כי עתה יש לו עמו שפה משותפת ולא זולת.
מזכינויים הזרים לרוח אנושי
מחיא. ועם כל המתבאר לעיל תבין מה שנמצא לפעמים בספרי הקבלה כינויים וערכים הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספרי הזוהר והתיקונים וספרי האריז"ל. אשר הוא מתמיה מאד, מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו.
מטאולם אחר שרכשת לך את הידיעות המובאות לעיל, יובן לך הדבר על אמיתו. כי נתבאר שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר, שהיא 'שפת הענפים' על פי היחסים לשרשיהם העליונים. ולפיכך מובן מאליו שאי אפשר לעזוב איזה ענף או איזה מקרה של ענף מפני ה'נחות דַּרְגָּא' (נחיתות המדרגה) שלו, ולא להשתמש עמו לביטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בה בעת שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר שנקחהו בתמורתו. כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד (עי' בבא בתרא טז, א), כן אין לנו ב' ענפים שיתייחסו לשורש אחד.
נבאופן שאם נשאיר איזה מקרה שלא להשתמש עמו, נמצא שמלבד שאנו מאבדים את המושכל הרוחני ההוא שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מילה תמורתו להראות על השורש ההוא – הנה עוד יזיק דבר זה לכל מרחבי החכמה כולה ועל כל היקפה, שהרי נעדרה לנו טבעת אחת משלשלת כללות החכמה הקשורה במושג ההוא, על כן נמצא שמטיל פגם על החכמה כולה. כי אין לך עוד חכמה בחכמות העולם הזה שיהיו העניינים מלוכדים וקשורים זה בזה בדרך עילה ועלול, קודם ונמשך, כמו חכמת הקבלה, הקשורה מראשה עד סופה זה בזה, ממש כמו שרשרת ארוכה. אשר על כן בהעלם לנו ידיעה קטנה בינתיים, נחשכה בעדינו כל החכמה כולה, משום שכל ענייניה קשורים חזק זה בזה ומתלכדים לאחד ממש.
נאמעתה אין שום תמיהה עליהם במה שמשתמשים לפעמים בכינויים זרים. כי אין להם חרות של בחירה בכינויים, להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע, אלא שמוכרחים תמיד להביא בדיוק אותו הענף או המקרה המורה באצבע על שורשו העליון, בכל השיעור הנחוץ לענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדויקת לעיני חבריהם המעיינים.