מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםשני לוחות הברית — שער האותיות, קדושת האכילה, מאכלות אסורות 6
אהרי הוזכרו מצות התלוים בארץ בדבר אכילה. עתה אזכיר איזה דברים שהזהירו רז"ל ומנעו מכח סכנה, ונודע (חולין י, א) כי חמירא סכנתא מאיסורא:
באיסור ,משקין שנתגלו, כמה הפליגו רז"ל באיסורן במשנה ובגמרא וכמה וכמה דינים כמבואר הכל בטור יורה דעה ובבית יוסף סימן קי"ו, והחמירו בספיקן יותר מבספק איסורין. ואיתא בגמרא (ע"ז ל, א) שמואל לא שתי מיא מבי ארמלתא דלית ליה אימת דבעלה ולא האמין לה, וחשש אולי היו מגולין. ובאמת שכתב הטור, והאידנא נהגו להקל אפילו בודאין מגולין שאין הרחשים מצוין עתה וכו', והוא מדברי תוספות בפרק אין מעמידים (ע"ז לה, א ד"ה חדא), מכל מקום שומר נפשו ירחק מהם וקדוש יאמר לו. והנוהגין להקל, עליהם נאמר (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה', כיון דדשי ביה רבים, אבל המנהג הזה בשגעון ינהג. ותדע דאי לא תימא הכי שמעלה גדולה היא השומר עצמו ועושה ככל הדינים המבוארים במשנה ותלמוד בזה, למה הטור כתבן לכל הדינים, אחד מהם לא נותר. אלא כדפרישית:
געוד מבואר שם בטור כמה דברים אסורים. בפרק קמא דע"ז (יב, ב), ת"ר לא ישתה אדם לא מן הנהרות ולא מן היאורות ולא מן האגמים מפני הסכנה. מאי סכנה, עלוקה:
דבמסכת שבת פרק המוציא יין (פב, א), ובמסכת חולין פרק כל הבשר (קה, ב) אומר שם, השולף ירק מאגודה שקשר גינאה, קשה לכשפים. וחשב ג' דברים העושה אותם קשים לכשפים. א' השולף ירק מאגודה. הב' ההורג כינה על בגדיו. הג' המקנח בחרס. על כן שומר נפשו ירחק מהם:
הובפרק ערבי פסחים (קיא, א), אמר ריש לקיש, ד' דברים העושה אותן דמו בראשו, וחד מינייהו השותה מים שאולין. ואמר, לא אמרן אלא דשאלינהו קטן, אבל שאלינהו גדול לית לן בה:
וובמסכת חולין פרק כל הבשר (קה, ב) הזכיר אביי כמה דברים באכילה שמביאים לידי סכנה. מים אחרונים לא יטול ע"ג קרקע. ואמר דאין הטעם בשביל זוהמא, אלא אף רוח רעה שורה. עוד אמר, הא דלא שקלי מידי מפתורא כי נקוט אינש כסיה בידיה, לאו משום שמא יארע דבר קלקלה בסעודה לבד, הוא אלא דקשה לרוח צרדה. וה"מ משקל ולא מהדר, אבל משקל ומהדר לית לן בה. עוד אמר, הא דכנשי נשוורא, לאו משום מנקרותא היא לבד, אלא משום דקשה לעניות. עוד אמר, השותה מאופיא, קשה לכרסם. מנפח ביה, קשה לרישא. מדחייה, קשה לעניותא. מאי תקנתם, לשקעיה שקועי. ושמעתי שזה האופיא מיירי מה שמעלה החביות כשהוא תוסס. אבל כשעושה אופיא כששופך משקה בכלי, זה האופיא הוא משקה. מכל מקום נכון ליזהר גם שם, כי חמירא סכנתא מאיסורא:
זעוד אמר, האוכל מידי דנפל מפתורא לארעא, קשה לריח הפה. עוד נמצא בדברי רז"ל ענין שלישי בהנהגת אכילה, שאינו נוגע לאיסור והיתר, וגם אינו דבר שיהיה בו סכנה גדולה, רק הוא הנהגה מעולה. כהא דתניא פרק קמא דשבת (י, א), ת"ר שעה ראשונה מאכל לודים, שנייה מאכל לסטים, שלישית מאכל יורשים, רביעית מאכל כל אדם, ה' מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת, ע"כ. ואמר אביי לא אמרן, אלא דלא טעים מידי בצפרא. אבל טעים מידי בצפרא, לית לן בה:
חוכתב בספר שבילי אמונה, התנא דימה האוכל לאחר ו' שעות לחמת מלא יין וחסר מעט, ואם יניחנה כך יחמץ, ואם יתן בו אבן אחד יעלה היין מחמת האבן ולא יפסיד כל כך, אבל לא יהא היין טוב כל כך כמו אם ימלאנה ביין. כך הוא האוכל לאחר ו' שעות, שעם היות שיועיל לו כי לא ימות ברעב, אבל לא יועיל לו כ"כ כמו שיועיל לו אם יאכל קודם ו' שעות. והטעם הוא, כי האצטומכא קודם ו' מבקשת מזונה, ואם לא תמצא אותה תמשוך הלחות הרעות ויזיק לו, עד כאן לשונו. ונראה לי כי רש"י במלות קצרות רמז על מה שכתב שבילי אמונה, וזה לשון רש"י, כזורק אבן לחמת, קשה לגוף. ולי נראה לא קשה ולא יפה, עכ"ל. דוק בדבריו ותמצא בשבילי אמונה, ראה כמה גדול כחו של רש"י שכל דבור ודבור שיצא מפיו כולל עניינים גדולים:
טבמסכת בבא מציעא פרק המקבל (קז, ב), תנו רבנן י"ג דברים נאמרו בפת שחרית, מצלת מפני החמה, ומפני הצינה, ומן הזיקין, ומן המזיקין, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, וזוכה ללמוד, ודבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת את הכינה שבבני מעיים. ויש אומרים מכניס אהבה, ומוציאה את הקנאה:
יעוד שם, וגם בפרק החובל (ב"ק צב, ב), אמר ליה רבא לרבה מר מארי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי ס' רהיטין רהיט ולא מטו לגברא דמצפרא כריך, ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה. א"ל דכתיב (ישעיה מט, י) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, כיון דלא ירעבו ולא יצמאו, ממילא לא יכום שרב ושמש. א"ל את אמרת לי מהתם, ואנא אמינא לך מהכא, (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש ותפילה, ובירך את לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים בשחרית, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך, עד כאן:
יאעוד הרבה אכילות מועילים תמצא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט) (א), אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעיים כו'. עוד שם (מ, א), אמר רבא בר שמואל משום ר' חייא אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואין אתה ניזק כו'. עוד שם, ת"ר המקפה את אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה, אמר רב חסדא קיתון לפת. עוד שם, אמר רב מרי אמר ר' יוחנן, הרגיל בעדשים פעם אחת לשלושים יום מונע אסכרה מתוך ביתו. אבל בכל יומא לא, משום דקשה לחולשא דלבא. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, הרגיל בדגים אינו בא לידי חולי מעים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם. ונראה לי דדגים קטנים פירושו מין ממיני הדגים הנשארים קטנים, וכמו שכתבתי לעיל (ד"ה והבית יוסף) בדין עולה על שלחן מלכים:
יבעוד שם (ברכות מד, ב), א"ר ינאי כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנה. כי אתא רב דימי אמר, טבא חדא ביעיתא מגולגלתא משיתא קסוי סילתא. א"ר זירא מגלגלתא משיתא מטוויתא מארבעה שליקתא. כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנה:
יגעוד שם, תנו רבנן טחול, יפה לשניים, וקשה לבני מעים. כרישין, קשה לשניים, ויפה לבני מעיים. כל ירק מוריק, וכל קטן מקטין. כל נפש משיב את הנפש. כל הקרוב לנפש משיב את הנפש כו', עיין שם באורך:
ידעוד שם, אמר ר' יצחק אסור לאכול ירק חי קודם ד' שעות. עוד שם, א"ל רבא לשמעי' כי מייתית לי אומצא דבשרא אייתי לי מהיכא דסמיך לבי ברוך, ולא כזוללים וסובאים המואסים בחתיכה זו. עוד יש שם עוד הרבה דברים. וכן בפרק שלשה שאכלו (ברכות נא, א) בענין אספרגוס כו'. ובפרק אין עומדין (שם לד, א), תנו רבנן, ג' דברים רובן קשה ומיעוטן יפה, שאור ומלח וסרבנות:
טוובפסחים פרק אלו עוברין (מב, א עירובין נו, א), ת"ר ג' דברים מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלים אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם. ואלו הן, פת קיבר, ושכר חדש דלא חליף עליה מ' יום, וירק ירק בשאר ירקי. אבל תומי וכרתי, לית לן בה. ובמסכת בבא קמא פרק מרובה (פב, א), ת"ר חמשה דברים נאמרים בשום, משביע, ומשחין, ומצהיל פנים, ומרבה זרע, והורג כינה שבבני מעיים. ויש אומרים מכניס את האהבה ומוציא את הקנאה. ואני שמעתי דוקא כשהוא מבושל, אבל חי אינו בריא:
טזובמסכת נדה פרק כל היד (יז, א), וכן היה רשב"י אומר ה' דברים העושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזרקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש מטתו. האוכל שום וכו', אע"ג דמונחו בסילתא או צבי וחתימי, רוח רעה שורה בהן. ולא אמרן, אלא דלא שייר עיקרן או קליפתן. אבל שייר, לית לן בה. והשותה כו':
יזבכתובות פרק אע"פ (ס, ב) הזכירו איזה דברים שהם קשים לעוברות ומניקות, עיין שם. עוד יש הרבה דברים מפוזרים בתלמוד, ואני לא רשמתי כולם אפס קצהו תראה: