שני לוחות הברית — שער האותיות, קדושת האכילה, מאכלות אסורות 7

אעתה הגיע עת לדבר שיהיה על דרך חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא לחנם הזכירה התורה לשון קדושה אצל אכילה, (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. הנה מצינו ציווי הראשון לאדם (בראשית ב, טז-יז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ולפום ריהטא קשה, דלא הוה ליה למימר רק מפרי עץ הדעת לא תאכל, ומשאר עץ הגן יאכל, או לא יאכל:

באבל דע יש בכאן רמז, לפעמים האכילה היא מצוה, ולפעמים מניעת האכילה מצוה, דהיינו התענית, ושניהם עולים בקנה אחד. כי התענית שאדם ממעט חלבו ודמו היא בסוד הקרבן, כמ"ש אומרים בתפלת תענית, יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על המזבח כו' (ברכות יז, א), ויבא זה הענין בארוכה לקמן במסכת תענית אם ירצה השם:

גולפעמים האכילה בסוד הקרבן, כמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) ועכשיו השלחן של אדם מכפר, והוא במקום קרבן. הענין, כי האכילה יש בה גופני ורוחני, כמו שהבאתי לעיל (ד"ה ודבר זה) בשם האלהי האר"י ז"ל פירוש הפסוק (דברים ח, ג) על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, אשר על כן חיבור הנפש עם הגוף ע"י המאכל, רוחניי המאכל מחזיק כח הנפש, וגופניות המאכל מחזיק כח הגוף, ושניהם מחוברים כמו הנפש הנעלמת בהגוף, ובזה מקדש הגוף ומדבקו לנשמה. והגוף שהיא נרתק ותיק הנשמה, אז מתחבר תיק הספר עם הספר. וזהו בתנאי צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה), רצוני לומר שמדקדק באכילה שהוא מן המותר בפיו, שאין שום ספק וחשש איסור בו, ואינו אוכל אלא כדי חייו, ותכליתו בה חיים כדי לעבוד את בוראו לעסוק בתורה ובמצות, וגם מלחמו נותן לדל כאשר יתבאר לקמן בארוכה, אז נקרא סעודת מצוה, ועל בחינה זו נצטוה לאכול, כי כל אכילתו הוא מזבח כפרה כקרבן כדלקמן. אבל לדעת טוב ורע, סוד (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לאכול כו', לא תאכל. אבל תכלית בריאת האדם שנעשה בדמות וצלם היתה לדמות צורה ליוצרה, כביכול להתדמות לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (תהלים פב, ו) אלהים אתם, והאכילה אשר יאכלו יהיה בסוד קרבן ונתקדש אכילותיו:

דובזה יתבאר מאמר בבראשית רבה (א, ד), ר' הונא בשם ר' מתנה אומר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומאי טעמא, בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו, ח) ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשרות, המד"א (דברים יח, ד) ראשית דגנך. ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך וגו', ע"כ. וקשה מה אולמא דהנך ג' מצות מכל תרי"ג מצות, שאומר בשבילן נברא העולם. בשלמא מה שאמרו רז"ל במקום אחר (בר"ר א, ד), בראשית, בשביל התורה וישראל, ניחא, שהוא כולל הכל, שברא בשביל ישראל שהם יקבלו את התורה. אבל כאן קשה. עוד קשה, אומר בלשון שלילה, אין ראשית אלא חלה, שמע מינה שאין דבר נקרא ראשית אלא חלה. ואח"כ אומר להיפך, אין ראשית אלא מעשרות. וכן בפעם שלישית אמר, אין ראשית אלא ביכורים. נמצאו אלו ג' סתרי אהדדי. עוד קשה היך דאת אמר ראשית דגנך, וזה נאמר על התרומה והוא מביאה על המעשרות. או למה שינה הלשון, אמר המד"א, ולא אמר שנאמר, כמו באינך:

ההענין כי תכלית הבריאה היתה בשביל התורה שיקיימה האדם, וכמו שהתורה גוף ונפש, רצוני לומר נגלה ונסתר ומתייחדים ביחד, כן האדם. ויש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים כנגד תרי"ג מצות. והוא קודש וקודש קדשים, רצוני לומר קודש קדשים מצד הנשמה, והגוף ראוי להיות קודש. ואיך אפשר זה, והלא יש בו מדות כבהמה, דהיינו שחייתו תלוי באכילה, ואוכל כמו בהמה, ואיך יהיה לו דביקות בתורה שהיא קודש מצד נגלה, וקודש קדשים מצד נסתרה. מה עשה הקב"ה, קידש את האוכל אשר יאכל, דהיינו שראשית מהאוכל צווה הקב"ה לקחנה לו לשמו יתברך ולתנו בשבילו לכהן וללוי כו':

ווהנה האוכל אשר אוכל האדם מזרע הארץ, וידוע כי מלך כל הזרעים הוא הדגן ציוה הקב"ה ליקח הראשית מיד ממנו, דהיינו תרומה. ולא היה להקב"ה די בקדושה זו, רק קידוש בראשית אחר, דהיינו מעשר ללוי וממנו תרומת מעשר לכהן, ואז היא בסוד אי"ק בכ"ר כמבואר בשערי אורה, בסוד מאה ברכות, בסוד כהן לוי ישראל, בסוד נפש רוח ונשמה. הישראל נותן עשרה ממאה ללוי, והלוי נותן אחד מעשרה לכהן. אח"כ כשנשתנה הדגן למעליותא ונעשה עיסה, והלחם הוא דבר חשוב שכל הסעודה נקראת על שם הלחם כמו שכתוב (דניאל ה, א) עבד לחם רב, נצטוו בראשית עריסותיכם:

זעדיין נשארו פירות האילן שלא נתקדשו. צוה הקב"ה ליקח משבעת המינים שהם מלך על כל הפירות בכורים, ואז נתקדשו. זהו שאמרו במדרש, אין ראשית אלא חלה. כלומר כשנעשה עיסה, אין די בקדושת ראשית הראשונות, אלא דווקא ראשית עריסותיכם. וכן במעשרות אמר, אין די במעשרות הראשית הראשון, דהיינו היך דאת אמר ראשית דגנך שהוא תרומה, על כן לא אמר שנאמר, דאלו אמר שנאמר היה המובן דמביא קרא אמעשרות, אלא קאי אתרומה גדולה שקדמה, ואמר שאין די בראשית הראשון, רק בראשית מעשר ג"כ, ואז חלה הקדושה. ואז האדם בגוף ונפש מוכן לקבל התורה, בנגלה ונסתר:

חהכלל העולה, אדם שהוא צדיק ואוכל מן המותר לו, אז האכילה במקום קרבן, כי הצדיק מדמה הצורה ליוצרה כביכול, ואז אכילתו מקודשת כאכילת מזבח, כי אינו אוכל רק בשביל נפשו שתשאר דביקה בגוף לעבודת בוראו. אבל הנתרחק מהקב"ה שפגם בנשמתו, אז צריך הוא לעשות קרבן לעצמו, לקיים שלום לרחוק שנעשה קרוב. וזהו התענית שמקריב את עצמו, כי הוא הבהמה בעצמו, מאחר שנתרחק נמשל כבהמות נדמו:

טוזהו סוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. הרמז, אדם שנתרחק צריך להקריב את עצמו, וזהו יקריב מכם. אבל מי שהוא קרוב ודבק בידו"ד, אז כביכול שם ידו"ד עליו, ואז מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם, רצה לומר מה שאוכלים אתם זהו קרבן וזהו קרבנכם, וק"ל. ואמר אדם ולא איש, רומז על אדם הראשון כדפירש רש"י לפי דרכו. ולפי דרכי הרמז, אדם אם לא חטא היה מצווה מכל עץ הגן אכל תאכל, כי מוריד השפעת רוחניות האוכל מלמעלה כמו שכתבתי לעיל כל אוכל יש לו רוחניות. וכשחטא אדם, אז היה תקונו תענית:

יובספר עשרה מאמרות כתב, שהתענה אדם כל ימי חייו, ושהזכירו רז"ל (עירובין יח, ב) ק"ל שנה, היינו לענין שאר תשובה שעשה, וכן היה חי תתק"ל שנים כמנין תעני"ת, ודבר זה יבוא בארוכה לקמן במסכת תענית אי"ה, כי מכח שחטא במאכל והמאכל הביא מיתה לעולם תקונו תעני"ת. אמנם טוב מאוד, זה המיתה (בר"ר ט, ה), ולעתיד יוחזר האכילה רוחניית, שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים (חגיגה יב, ב). ועל זה רומז שם קריאת חוה כי היא היתה אם כל חי (בראשית ג, כ). מתחילה גרמה חוה מיתה במאכל, ולעתיד יוחזר להיות חי, וזהו סוד א"ם כ"ל אותיות מאכ"ל, ומאכל עולה צ"א ביחוד השם של ח' אותיות יאהדונה"י. וקודם התיקון, אז אדם חי תעני"ת שנה כדלעיל. ובתיקון, אז המאכל קרבן אליו. אף עתה מי שהוא צדיק, אז בצדקתו ובטהור מחשבתו מוריד השפע של מאכל וגבוה מעל גבוה, והאוכל והשותה יכוון לזה. כגון, אם שותה מים לצומאו, יחשוב שמימי חס"ד מכבין אש הגבורה. וכששותה יין, יחשב על היין המשומר מענביו מו' ימי בראשית:

יאויש רמז בפסוק (דברים כ, יט) עץ מאכל הוא לא תכרות. הנה עץ שאכל ממנו אדם הראשון עשה כריתה, אבל עץ מאכל הוא סוד א"ם כ"ל ח"י. גם שם ידו"ד נרמז בעץ, כי י' פעמים ה', ה' פעמים י' עולה ק'. אח"כ ו' פעמים ה', ה' פעמים ו' עולה ס', מנין עץ. זהו בבחינת (שמות טו, ב) ז"ה אל"י, זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב). והנה בסבת הנח"ש היה העץ של אדם הראשון כרותה, ונתהפך אותיות שלח"ן לנח"ש. אמנם השלח"ן הטהור הוא אותיות לחשן, שהוא הקדושה העליונה שנושא הכהן הגדול, והשלחן מזבח כפרה, והמאכל במקום קרבן. ואמרו רז"ל (פסחים נט, ב) הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, זה רומז על נשמות המגולגלות באוכלים הטהורים, וזה האוכל בדרך הנ"ל, הוא הכהן, ובזה נתכפרו הבעלים שהם באוכלים, ודבר זה יתבאר לקמן אי"ה:

יבומאחר שהשלחן הוא בסיס לדבר שבקדושה, צריך להיות מכוסה ובנקיות. ויתנהג בצניעות לכבוד הקדושה שמוריד במעשיו הטובים בכוונתו הזכה:

יגוכשם שהקרבן היה לידו"ד אשה ריח ניחוח, ואח"כ נהנים קצת החיצונים באברים ופדרים שפירשו בזוהר פרשת תרומה (ח"ב קל, ) שהעשן היה מתעקם לצד צפון. כן יתנהג בשלחן, ירחיק מעליו קיא צואה היא האכילה, וצריך לפנות קודם האכילה כמו שאיתא בפרק כירה (שבת מא, א), ובפרק המוציא יין (שם פב, א) הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי עפרו. ולא דווקא נצרך ממש, אלא ר"ל שיהא נצרך אח"כ, כי צריך לראות שיהיו בני מעיו נקיים לפנות בכל מה דאפשר. וכן בזוהר פרשת תרומה החמיר מאוד לפנות קודם אכילה להיות בנקיון הגוף, לפי שהוא דוגמת השלחן אשר לפני ה', וראוי שלא יקריב שם קיא צואה. וכן משמע ברמב"ם דלא סגי בלאו הכי, אלא מוכרח לפנות, שכתב בספר המדע בהלכות דעות (ד, ב) וזה לשונו, ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו, עכ"ל. הרי הוא בקדושה ונדחית הקליפה:

ידובמקום אברים ופדרים הנ"ל הם המים האחרונים שהם חובה (עירובין יז, ב). וזה לשון תולעת יעקב, על דרך האמת, מים הראשונים מצוה רמז למאורות העליונים ששם מקום המצות, ולפיכך אנו מגביהין ידינו למעלה שנאמר (תהלים קיט, מח) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי כדי שיתברכו כולם מהמקור, כדי שימצא מזון ושפע לכל העולמות, כי המזון תלוי במים ראשונים. ואמרו במדרש של רשב"י ע"ה (ח"ג רמו, א), ואחרונים חובה, הם הכתרים התחתונים הנקראים חובי, הם מטין את האדם לכף חובה, ולפי שמים אחרונים חלקם בסעודה נקראים חובה, וחובה עלינו לתת להם חלק זה שהוא זוהמת הידים (בסוד עשר אצבעות בסוד זוהמא הנאחזים בזרועות עולם). ומטעם זה אני אומר, שאין לברך ברכת המזון קודם שיטול, כי אין לבא לפני המלך לברכו בידים מזוהמות, וצריך להשפיל ידיו במים אחרונים לרמוז לדברים ההם שהם למטה מהכל, עכ"ל:

טוואתם בניי יצ"ו, הזהרו במים אחרונים, ואף שכתבו התוספות (ברכות נג, ב ד"ה והייתם) והרא"ש והמרדכי בסוף פרק אלו דברים שהאידנא אין העולם נוהגין בהם כו', אל תשגיח בדבריהם בזה, כי אלו ראו את הזוהר בענין הזה לא כתבו מה שכתבו:

טזנחזור לענין, המאכל הוא קרבן, והאוכל הוא הכהן העובד. וכמו שהכהן העובד היה צריך להיות לו כוונה, כי מתעסק בקדשים פסול. כן בשעת נטילה שתקנו רז"ל משום סרך תרומה (חולין קו, א), שהכהן אוכל צריך כוונה. ויכוון בשעת נטילה שהוא נוטל ידיו לאכילה, כי אף לחולין צריך כוונה לפי דעת הרשב"א, ופסק בית יוסף טור אורח חיים כוותיה. וכתב אבא מורי זלה"ה, וטוב לחשוב בשעת נטילה שתקנו רז"ל נטילה לחולין משום סרך תרומה, פירוש שלא יבא לאכול תרומה בלא נטילה, וסתם ידים שניות לטומאה ופוסל תרומה, ומשום הכי תקנו שירגיל לטול אף לחולין אע"פ דאין שני פוסל בחולין, ויועיל זאת המחשבה שלא יחשוב מחשבות אחרות הפוגמות הנטילה, עכ"ל:

יזעוד אני אומר, יחשוב בסוד עשר אצבעות הרומזים נגד י' ספירות, ועל כן מגביהם כמ"ש לעיל. ועל סוד זה זקף רבי עשר אצבעותיו שלא נהנה (כתובות קד, א), ופירשתי סוד הענין בהקדמת תולדות אדם (שער הגדול ד"ה ובפרק הנושא). וסוד נשיאת הכפים דכהן רומזים ג"כ על זה, והאוכל נעשה ככהן העובד כדפירשתי. וע"כ צדקו דברי הפוסקים שפוסקים שלא להפסיק בין נטילה להמוציא כדי להקיש הוי"ה להוי"ה, רצוני לומר כמו בנטילת י' אצבעותיו רומז לי' הויות, כן בהמוציא, וכמו שכתב בעל תולעת יעקב וזה לשונו, גרסינן בירושלמי פרק קמא דמסכת חלה (הלכה ו דף ט, ב), הבוצע צריך לבצוע בעשר אצבעותיו. פירוש, צריך לאחוז הלחם בעשר אצבעותיו כנגד עשרה מצות שנצטוו ישראל בתבואה, לא תחרוש בשור וחמור (דברים כב, י), שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט), לקט שכחה ופיאה (שם ט), תרומה גדולה (במדבר יח, ב), מעשר ראשון (שם כא), מעשר שני (דברים יד, כג), מעשר עני (שם כו, יב), חלה (במדבר טו, כ), וכנגד עשרה תיבות שבברכת המוציא ועשר תיבות בפסוק ארץ חטה וגו' (דברים ח, ח). ועל דרך האמת צריך לאחוז הככר בי' אצבעותיו, כי כן הלחם העליון הנקרא לחם אבירים כל העשר משתתפים ומתייחדים בו, וכלם נזונים ממנו, ואז יברך המוציא לחם מן הארץ סוד ארץ החיים, ארץ ממנה יצא לחם שממנה נזונים עליונים ותחתונים. וזהו סוד המוציא, ולא מוציא, עכ"ל:

יחרצה לומר, אע"ג דמוציא כולי עלמא מודו, ובהמוציא איכא פלוגתא (ברכות לח, א), והיה ראוי לומר מוציא. והתוס' (שם לח, ב ד"ה והלכתא) כתבו הטעם, שלא לערב אותיות הממי"ן העולם מוציא, וגם אני כתבתי במקום אחר (תושב"כ פ' ויצא ד"ה וזהו ענין) טעם גדול לזה, מכל מקום האמתי מה שהוא אמת היא זאת, דה"א דהמוציא רומז למדת הארץ העליונה שהיא ה"א אחרונה מהשם, והכוונה ה' מוציא לחם, וכן הוא בזוהר (עי' ברעיא מהימנא ח"ג צח, א). ומבואר עוד בזוהר שבברכת המוציא יש ט"ל אותיות שמנין יו"ד ה"א וא"ו כך הוא, אם היו מברכין מוציא נמצא ה' אחרונה לא הוזכרה רק יה"ו, לכך נפסק הלכה לומר המוציא בתוספות ה':

יטוקבלתי שטוב לבצוע בפרט בשבתות ובימים טובים על לחם העשוי באורך שהיא כדמות ו', ואז מרמז שם יהו"ה הכולל כל עשר הויות, דהיינו בציעת המוציא היא כדמות י', ושני ידים שתופס בהן הלחם כדלעיל בכל יד ה' אצבעות הם ה' נגד ה', הם שני ההי"ן מהשם, והלחם כדמות ו', ואז נשלם השם:

כהרי כמה קדושות יש בבציעת המוציא, ובכל הפת כולו שבצע ממנה. וכתב בספר החסידים וזה לשונו, ולחם שבירך עליו המוציא לא היה נותן ממנו לעבד, ומן המוציא היה משאיר מעט ואוכלו לאחר הסעודה או יבש או במשקה, על שם שיהא הטעם של המוציא בפיו, וכתיב (יואל ב, יד) והשאיר אחריו ברכה, ע"כ. וזה לשון הכלבו בסימן כ"ד, ונהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה וחיה ועוף ולא גוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא, כך כתב ה"ר אשר ז"ל, וכן באבודרהם. כתב האגור בשם הר"ר אביגד"ר שכתב בשם הר"ר שמחה, צריך אדם לאכול הפת שבצע בה מוציא קודם שיאכל פת אחר, כדי שיאכלנו לתיאבון, והוא מדברי שבילי לקט, עד כאן. ומכל מקום ישאיר מעט לאכול בסוף האכילה כדלעיל בשם ספר חסידים:

כאומאחר שהמוציא והנטילה שייכי בהדדי, אין להפסיק ביניהם כמו שכתבתי למעלה, ואפי' הפסקה בלא דיבור אם שהה כדי הילוך כ"ב אמות הוי הפסק, כך כתב רמ"א בטור אורח חיים סימן קס"ו:

כבוהעושה צרכיו ורוצה לאכול, יש פלפולים בפוסקים כיצד יעשה עם הברכות של אשר יצר ועל נטילת ידים ורבו הדיעות. ובספר ברכות אברהם האריך מאוד דלכל הדיעות אית בהן פירכא, על כן יטול אדם שני פעמים בנטילה ראשונה אשר יצר, ובשניה על נטילת ידים, ומכל מקום יהיה נזהר שימשמש בידיו בגופו במקום הנסתר כדי שיביא את עצמו לידי חיוב נטילה, כי אם ישארו נקיים ובלי היסח הדעת איך יברך על נטילת ידים אח"כ, וק"ל:

כגונראה לי דתפלת המזון שכתב הזוהר שיתפלל אדם על מזונו וכתב בספר קיצור ראשית חכמה וזה לשונו, עוד יתפלל על מזונו בכל יום אחר תפלתו קודם שיאכל כו', וכל אחד יתפלל כפי כחו. ונהגו אנשי מעשה לומר קודם נטילה, אתה הוא האלהים הזן ומפרנס ומכלכל בחסדיך לכל הברואים מקרני ראמים עד ביצי כנים עיני כל אליך ישברו וגו' פותח את ידך וגו', עד כאן לשונו. נראה לי אם שכח ולא התפלל עד שנטל ידיו, יכול להתפלל אותה בין הנטילה להמוציא ולא הוי הפסק, כמו שאמרו (ברכות מ, א) אפי' אמר בין המוציא לאכילה טול ברוך גביל לתורי כו' לא הוי הפסק, מאחר שהוא מצרכו. כן עתה התפלה הזו דהיא מצרכי סעודה, דאפי' הכל מהמוכן מתפלל כדאיתא בזוהר (ח"א קצט, ב) ר' ייסא סבא אע"ג דהוי ליה למכליה, לא הוה מתקן ליה עד דשאיל ליה מבי מלכא בצלותא. והטעם, כי כוונת התפלה היא שישפיע לו הקב"ה מזון הרוחני שהוא שורש המאכל, כדי שיהיה אכילתו בקדושה:

כדודוגמא לזה פסק הגאון רש"ל בתשובה, שדברי תורה לא הוי הפסק, כי דברי תורה מצרכי הסעודה, דכל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כו' (אבות ג, ג). ואגב אעתיק כל דברי רש"י בזה מחמת דברי מעליותא היוצא מדבריו, וזה לשונו, על בעל הסעודה מוטל לכבד הגדול להביא מים לפניו באחרונה, כמו שנהג הרא"ש ליטול באחרונה, אבל אם מביאים לו ליטול ידיו בראשונה כמו שנתפשט המנהג והוא מונע מלקבל, עבירה היא בידו, והוא בזיון התורה שהוא רודף אחר הכבוד, כי אין ראוי לומר אני מנהיג עצמי בטהרה ובקדושה ובפרישות ולא אפסיק, ואחרים יפסיקו. אדרבה, ראוי לו ליטול וליזהר שלא יפסיק, ואז אחרים ילמדו ממנו כו'. והאריך עד כתב ר' מנחם, כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות שהשטן מקטרג עליהם, לכך הזהיר להביא מלח על השלחן שאז ברית מלח מגין עליהם, ואח"כ לעסוק בתורה, אין לך ברית ומצוה יותר ממנה, ובד"ת שהיא יעלת חן ראוי שיפסיק וצורך סעודה היא, כל שלחן שלא אמרו עליו כו', עיין שם:

כהומכל מקום ירגיל אדם עצמו להתפלל תפלת המזון קודם הנטילה. ומנהגי לפנות קודם הנטילה, ולרחוץ ולברך אשר יצר, ולהתוודות ולהתפלל תפלת מזון, ואח"כ לחכך או למשמש בגוף להיות הידים צריכות נטילה, ואח"כ אני נוטל לסעודה, ובזה הסדר מצוה גוררת מצוה, וכך היה מנהגי לפנים. אמנם הנני מסכים לדברי מהרמ"ק להתפלל על מזונו אחר גמר תפלת שחרית:

כובהדין המוזכר באורח חיים סימן קס"ח, דמניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד, עיין שם. כתב הגאון רש"ל, שאם יש אחר אצלו, נכון לחלק שאחד יעשה על השלימה, ואחד על הפרוסה:

כזהג"ה מיימוני כתב בפ"ה מהלכות תפלה בשם סמ"ק, דהא דאמרינן (עי' ברכות כד, ב) דאסור להתפלל בלא חגורה, הני מילי תפלה כגון י"ח, אבל לענין קריאת שמע ושאר ברכות אין לחוש בחגורה, רק שלא יהא לבו רואה ערותו שיהא לו מכנסים, כדמשמע פרק קמא דשבת (ט, ב) שהיו רוצים להסיר חגורותיהם בשעת הסעודה אע"פ שמברכים ברכת המוציא וברכת המזון. מיהא אם לבו רואה את הערוה, אף בשאר הברכות אסור, דלא כפירוש רש"י דפירש בברכות דמותר, עד כאן. וכך כתב הר"ן בפרק קמא דשבת: