מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — ברכות פרק ט
אהרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה
.
ראוי להכיר את הנס עם הטבע בערך של אחדות, שהרי מעשה ד' כולם אחד הם, ומה שמחסר הטבע בההנהגה הכללית הנס ממלא אותו. ע"כ אין ערך הנס בלתי שייך אל הטבע כ"א הוא מצומד ומחובר לו. וזה ג"כ מכלל הכונה של דחז"ל "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית", דהיינו שהנס יש לו יחש בהנהגה עם הטבע. ובזה מובן ענין הנסים בלא שאלה של שינוי רצון. מאחר שהמה חלקים מהשלשלת הגדולה של ההנהגה הכללית כמו הטבע. ע"כ באשר יסוד הטבע הוא המקום, כי הוא מקיף את הנמצא המוגבל, שהוא מוגבל ג"כ באיכות בחוקיו הטבעים כמו בכמות במקום. והדברים שהיו צריכים להורות שהם נעלים מן הטבע בכללו, הורו לנו חז"ל שהם למעלה מן המקום: "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה". א"כ אין להם יחש נערך למקום בדרך פרטית. אמנם כדי להראות יחש הנס אל הטבע, כדי להכיר שהכל הוא מעשה ד' אחד, ואין הטבע עזוב מההשגחה הפרטית, כמו הנס, ע"כ חברו בברכת ההודאה של הנסים, יחש המקום, שהוא הנושא של הטבע, ברוך שעשה לאבותינו ניסים במקום הזה, להורות שהניסים הם מחוברים ומשלימים את הטבע המתקומם במקום. ונכללת בזה ג"כ ההערה שאנו למדים ממציאות הניסים, שאין לנו דברים של מקרה במציאות, כ"א כל הדברים המזדמנים הם נערכים בהשגחה של החכמה העליונה. שאם הי' נוהג רק הטבע, היינו דנים, שאע"פ שכללות הטבע נערכת בחכמה והשגחה, מ"מ אפשר, שישנם דברים שהמציאות הכללית מחייבת את מקריהם בלא שום תכלית נמצאת, אלא שהם מתחייבים מהתכונות הכלליות. אבל כיון שנמצאים הניסים בהנהגה, שהם אינם קשורים אל תכונת הסיבות הכלליות, א"כ ראינו שאין זה דבר מוכרח כלל שיהיו הדברים נמשכים מצד חיוביהם, שהרי אין חיוב נמצא כלל, שאם הי' חיוב נמצא, לא הי' מקום לדבר יוצא מסדר הסבות הקבועות. א"כ ראוי לנו להשכיל, שכל דבר יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם. ע"כ אפי' דיוק המקום שבו נעשה הנס, אע"פ שאפשר לתלות הדבר במקרה, שאם לא הי' במקום זה הי' במקום אחר, אבל הניסים מלמדים אותנו שאין לנו דבר קטן נעזב מהשגחה ודיוק, ע"כ גם הדבר שאפשר לדון עליו דין מקרה, ראוי להשכיל שיש בו תכלית של טובה. ע"כ כוללים אנו גם הזדמנות המקום עם מציאות הנס, להורות שכשם שיש תכלית נשגבה לעצם הנס, כן תצא ג"כ תכלית טובה מהתיחדו בזה המקום דוקא, ולא התיחד במקרה כ"א בכונה תכליתית טובה. והברכה אמנם ראויה לניסים, אע"פ שגם מעשי הטבע כמעשי הניסים מלאים הוד ד' וחסדו הגדול, אבל יש הפרש בין כח הדיבור לכח המחשבה. כח המחשבה משוטט לחשוב ג"כ אל מה שיהי' באחרית הימים, ואין ההוה פועל עליו כ"כ כמו העתיד היותר נשגב. אמנם כח הדיבור פועל באדם לפי טבע התרגשו למראה עיניו בהוה. ע"כ באשר מעשה הטבע הם ערוכים במערכה כזאת שתכלית יושר שלהם תתראה לקץ הימים, אבל לשעה הלא "דרך רשעים צלחה" לפעמים, ואין ניכר טוב ד' ויושרו בהשקפה הראשונה, ע"כ ראוי לברך רק על היצירות הכלליות בפועל, שבכללן אנו מרגישים שהטוב מרובה ו"חסד ד' מלאה הארץ", ו"עולם חסד יבנה". אבל בתהלוכות הפרטיות אנו מכירים את הצדק שבארחות הטבע רק ע"י השקפה מאד עמוקה, המקפת עולמי עד, שהיא נעלה מן הדיבור. אמנם הנס יעשה לעולם לתכלית שיש בה צדק גלוי ויושר מפורסם, ע"כ ראוי לברך על פרטו בפועל בדיבור פה. אמנם החפץ לראות גמר כל תכלית גם במעשה הטבע, הוא פוגם את הוד החכמה העליונה, כי אי אפשר כלל להנהגה מסודרת במערכה של חכמה נפלאה, המתרוממת על שמי הנצח, שתתראה בכל פרט ממנה בכל עוזה וצדקה. ע"כ "הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף". כאילו היתה ההנהגה ערוכה בחוליות קטנות שבכל חלק קטן נראות תוצאותיהם הטובות, ודבר זה היא הקטנה לאין ערוך אל מעשה ד' הגדולים. "מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבותיך".
ברכות ט א
במנא הני מילי, אריו"ח דאמר קרא, ויאמר יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם וגו'
.
הברכה וההודאה נאותה לפועל בכונה ולא בהכרח. ע"כ הברכה מיוחדת ביותר על הניסים, שבהם מתגלה היסוד שאין שום צד הכרח בההנהגה הכוללת והפרטית, כ"א הכל בכונה לטובה. וכיון שמתגלה שאין קץ ליכולת העליונה, מאחר שאין שום צד הכרח של סיבות שיכריחו הפעולות להיות נעשות, שהרי הוא פועל ניסים שאין הסבות מחייבות. א"כ הוא ית' הוא סבת כל הסבות, וכיון שאין צד הכרח, מבואר שאין שום צד מקרה בעולם שלא יהי' מכוון לתכלית הטוב. שהרי שלימות כל הנהגה טובה הי' ראוי שלא יעזב בה אפילו דבר קטן במקרה, אלא שלפעמים קוצר היכולת מונע שאי אפשר להתכוין על כל הפרטים שיהיו מכוונים אל תכלית נעלה. אבל כשהיכולת אין לה גבול, המדה כך נותנת, שאין שום דבר קטן נופל במקרה כלל. א"כ ראוי לברך על כללות הנס וגם על פרטיות המקום שבודאי גם למקרה המקום יש סבה של טובה בהוה או בעתיד. ע"כ אמר יתרו: "ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". הודה על הפרטים, שניצולו מצרותיהם שסבלו מיד מצרים ומיד פרעה. שהפרטים סובלים צרות פרטיות מהעם הרע אפי' יהי' המלך טוב, ואם המלך רע אע"פ שהעם טוב ג"כ סובלים דברים מזיקים, והם סבלו מרעת העם ורעת המלך יחד. אמנם הטובה הנמשכת מההצלה מן הצרות היא, שהעם נעשה חפשי מתחת יד מצרים. והנה בזה ישנם הודאות פרטיות שנעשו ע"י פעולה אחת, שע"י שהצילם ד' מתחת ידם והוציאם לחירות ממילא פסק הסבל שהיו הפרטים סובלים מיד מצרים ומיד פרעה. והנה לולא הי' המקום נותן ליחש איזה דבר במקרה, היינו אומרים שעיקר ההודאה ראויה לפול על הדבר הכללי, דהיינו חירות העם, והטובה הפרטית נמשכה רק במקרה ולא בכונה מכוונת. אבל כיון שאין שום צד הכרח ומקרה והגבלת יכולת לפניו יתברך כלל, עלינו להשכיל שאין שום דבר קטן שלא נעשה בכונה, ע"כ צריך לברך על הטובה הקטנה הפרטית במקום הטובה הגדולה הכללית. ואמר "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם", מכיון שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, אנו מכירים שכל ההנהגה הולכת בתכלית מוסרית. ע"כ אין דבר קטן בלא כונה ותכלית מוסרית ואין לנו לתלות שום דבר שהכריחו איזה סיבות כלליות שיעשה כך, כי הוא גדול מכל האלהים וכולל כל הכוחות ושולט עליהם, ואין שום כח שיכריח הנהגתו בחלק היותר קטן ממנה. והעד שאפי' יצר מחשבות לבב האדם ורשעתם, שהם דברים רחוקים מהמעשים הנעשים בפעולות הכלליות הטבעיות, מ"מ חברם בזרע כחו הבלתי תכליתי. והוברר שהדייקנות של העונשים של המצרים וההתיחדות שהי' באופן זה ולא באופן אחר, גם היא לא נפלה במקרה ובהכרח של איזה סבה כ"א בכונה. א"כ ראוי לברך על כל חלק וחלק. ומזה ידענו שהברכה ראויה בהגיע אל המקום, כי לא נעשתה במקרה התיחדות זה המקום כ"א להועיל. ועכ"פ יש לנו להמשיך ממנו את התועלת המוסרית הגלויה להודות לד' על חסדו בפגעינו בו, ולהזכיר ג"כ דייקנות המקום, להורות על היכולת הבלתי תכליתית והחכמה שאין לה חקר, עד שאנו מובטחים שאין במעשיו יתברך שום דבר קטן שלא יהיו ממנו תוצאות נכבדות. "כל אשר יעשה האלהים הוא יהי' לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע, והאלהים עשה שיראו מלפניו". והיא התכלית העליונה הכללית שמתחלקת להמון סעיפים לאין קץ.
ברכות ט ב
גאניסא דרבים מברכינן אניסא דיחיד לא מברכינן, והא ההוא גברא דהוה קאזל בעבר ימינא נפל עלי' ארי' איתעכיד לי' ניסא ואיתצל מיני', אתא לקמי' ררבא וא" ל כל אימת דמטית להתם בריך ברוך שעשה לי נם במקום הזה, ומר ברי' דרבינא הוה קאזל בפקתא דערבות וצחה למיא כו' אברי לי' עינא דמיא ואשתי, ותו זמנא חדא הוה קאזל ברפתקא דמחוזא ונפל עלי' גמלא פריצא איתפרקא לי' אשיתא על לגבה, כי מטא לערבות בריך, כרוך שעשה לי נס בערבות ובגמל
.
כי מטא לרמתקא דמחוזא בריך ברוך שעל"נ בגמל ובערבות, אמרי אניסא דרבים כו"ע מחייבי לברוכי, אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי. החילוק הפשוט שבהשקפה הראשונה בין רבים ליחיד, מפני שכך היא המדה שאין לרבים לברך על ניסו של יחיד והרבים כולם בכלל הנס שאירע לרבים, עוד לא הי' מספיק אם נבא אל תכלית של ברכת הניסים, שיש עמה ג"כ התעודה להודיע שמו הגדול של פועל הניסים יתברך בעולם, וזה התועלת מגיע ג"כ מנס היחיד לכל היודעים בניסו. אמנם הניסים בהיותם מכוונים לבד תכלית ההצלה שהם באים להוציא את הנתון בצרה מצרתו, גם לתכלית התשועה הנצחית של הגדלת הכח המוסרי אצל הכלל או אצל הפרט, שצריכים התבוננות על איזה מקצע של המוסריות הם מכוונים ביחוד, למען נדע איך לקבל מהם את התועלת הרצויה. כי הנה הטבע כמו שהוא הוא ג"כ אמצעי ישר לכל מסתכל לבא על ידו לדעת השם יתברך ויראתוו. וע"פ המדה שלמדונו חז"לנ תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, עלינו להכיר כי המדה של השלימות שנקנית מהטבע היא עוד נעלה מהקנויה מהניסים, שהרי הטבע מתמיד ותדיר ואין הניסים תדירים. אמנם להשלמת השכל הישר הטבעי, מועיל הטבע מאד לכל מעיין בו בדרך טובה וישרה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" , "כי שמחתני ד' בפעליך במעשי ידיך ארנן" . אמנם האדם צריך להתרוממות הרגש הנרדם בו, כדי לעורר כוחותיו השכליים, וזה הוא כעין אמצעי אל התכלית הנשגבה של מעמד השכל בדרך אמת. לזאת יבאו שימושי הניסים, בעתם ובזמנם כפי אשר יודע רבון כל המעשים שיהיו לברכה ולתכליתם הרצויה. והנה דבר הבא להשלמת הרגש של התעוררות השכל ישלים פעולתו דוקא בחסרון התמדתו, כי ריבוי התמדת הרגש תבטלהו. ע"כ זכרון הניסים ראוי שיבא רק מזמן לזמן כמו שהם נפעלים רק לזמנים מופלגים ע"פ העצה העליונה, "עצת ד' היא תקום" . ע"כ אם שהניסים שנעשו לרבים, ודאי כשם שהמשקל של פעולתם הרוחנית היתה לפעולה של התעלות הרגש השכלי לשעתם, כן הנחתם לזכרון באומה ובכלל הי' ג"כ כדי להשלים את המשקל של הרגש הנעלה ההוא החסר, כפי הראוי בכל דור ודור גם להפרטים שהם אברי הכלל, וההזדמנות של היחידים לבא במקום ההוא שאין דבר זה ג"כ במקרה. ע"כ החובה להשתמש בהמקרה ההוא המכוון לההשלמה הרוחני' המכוונת מראש. אמנם אם הניסים הפרטיים של היחידים, ישתמשו בהם ג"כ הרבים זולתם לברך עליהם בבאם במקום ההוא, יצא הדבר המכוון בעקרו להתעוררות הרגש, ושתהי' פעולתו בלתי תכופה לתכופה ומתמדת, וזהו נגד הכונה השלמה שראוי שהשאיבה הקבועה של הרוח הטהור לדעת את ד' ואהבתו ויראתו, תהי' מהידיעה האמתית של ההנהגה הקבועה הטבעית, וכאשר הורו בזה חז"ל באמרם : הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף. כי מזה שמטביע המקום של המשכת התועלת הרוחנית הקבועה שהיא ידיעה השלמה של השכל השוקט, שזה צריך להיות באדם השלם בכל עת ובכל שעה, ושתהי' נובעת מהשקפה מובהקת תמידית ממעשה ד' הנפלאים בההנהגה הקבועה. וזה שמפנה את ההשקפה התמידית למדרגה של התעוררות הרגשית, נוטל הוא מן טבע השכל הקבוע את זיוו והדרו, ותמעט הבנתו לדעת מפלאות תמים דעים מההנהגה הקבועה. אמנם היחיד ודאי כל מקריו מכוונים ע"פ אותה המדה של ההשלמה שהוא צריך אלי', וכיון שהזדמן לאותו המקום ששם הותקן לו לחדש את ערך הרגשתו הנעלה, להיות לבו ובשרו מרננים לאל חי, חייב הוא לשלם חובתו שמשלמת אותו באמת. אמנם גם ההשקפות הפרטיות לא תוכלנה להיות דומות לכל אדם, כי איש כפי תכונתו ומעלת נפשו יקח לו שכל ושאר רוח מהמקרים הבאים לידו בימי חייו במה שיראהו ד' חסדו בניסים ונפלאות. השכל ההמוני יקיף רק שהמקום שבו נעשה הנס, הרי הוא עומד לעולם לזכרון לפניו בעת פגעו בו להודות לד' חסדו. אמנם המשכיל החודר יותר יתבונן ויכיר שבודאי יש ערך מיוחד לאותו המקום, שבו בחרה ההשגחה העליונה להטות אליו חסד מופלא יוצא מסדרי הטבע. ואם כמה ניסים יזדמנו לו, לא יסתפק בכולם בהערה אחת, כ"א יכיר בכל אחת מהנה הבנה פרטית, ויתבונן על המקום ועל הנושא של הנס, ומכל אחד מהפרטים יכיר איזה הבנה שכלית מוסרית שתהי' לו להועיל. ע"כ ההוא גכרא, שאינו מאנשי השם די לו בזכר ניסו במקום הזה, בלא קריאת שם המקום, בלא השכלה מיוחדת על ערך המקום ויחשו אל ניסו. אמנם מר ברי' דרבינא הוא הזכיר את המקום בשם, ברוך שעשה לי נם בערבות, כי על יחידי הסגולה להתבונן מכל דבר באורח פרטי יותר, לקחת תוצאות טובות מכל אשר יזדמן לידם. ובאורח כזה יוציא את כונת ההשגחה העליונה אל הפועל כפי המדה שהם ראויים לכך. ולא עוד שבהזדמן לו עוד נס אחר, הכיר שעליו לעבור מהשקפת המקום אל השקפת הנושא של הנס הפרטי, שהוא מוגבל יותר מהמקום הכללי, וממנו ישאב ידיעות מוסריות שכליות ראויות לו. ע"כ בנס השני השכיל לומר בגמל, נושא הנם היותר פרטי מהמקום. וכ"ז היא המדה הפרטית הראויה לאותם שהנס אירע להם כ"א לפי מעלתו. אמנם אניסא דרבים כו"ע מחייכי לברוכי בההשגה הכוללת, שהיא הכונה של ההשגחה העליונה "זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ד'" .
ברכות ט ג
דת"ר הרואה מעברות הים מעברות הירדן כו' כל הרואה אותם צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום
.
בין הרואים, יש רואה שיודע את תוכן הניסים וערכם, ולבו מתרגש בראותו המקומות שבהם הגדיל ד' לעשות מצד תכונת ידיעתו. אמנם כל הרואה, גם מי שאינו יודע ערך הניסים וענינם, ודאי אותן המקומות שהתיחדו להיות בהם נעשים הפלאים, שהיו הסיבות לאורו של עולם, ג"כ יוצץ בנפשו מצד הרגש הטבעי איזה אורה, ע"כ כל הרואה אותם צריך לברך. והברכה כוללת הוראת הכרת כבוד עליון, חוץ מהטובה הכללית שנמשכה מהראות הניסים, וע"ז צריך לתן שבח. ומה שמהניסים היו תוצאות לטובות רבות גשמיות ורוחניות לאין חקר לכלל ישראל, שבכללו כ"א מפרטיו נמצאו, צריך שיתן הודאה המורה חובת תודה על קבלת הטוב, ונכלל ג"כ השבח על טובה הכללית שכל האנושיות תקבל מטובת ישראל הרוחנית, וההודאה על החלק הטוב המיוחד לישראל.
ברכות ט ד
הבשלמא מעברות הים דכתיב ויכאו בנ"י כו'
.
מתאים לדברי הרמב"ם ביסודי התורהי דהניסים לא היו לתכלית הוכחת האמונה בד' ובמשה עבדו שנתבררה להם בעקרה במ"ת שנאמר , "וגם בך יאמינו לעולם". אלא מפני הצורך שהיו צריכים לעבור את הים את הירדן ואת נחלי ארנון, ע"כ נעשה להם נס כפי צרכם, ע"כ נקט לשון מעברות בכולהון, להורות שיסוד הנס הי' מפני שהיו צריכין לעבור. אמנם טעם שנתגלגלו הסיבות והיו צריכין לאלו הניסים נראה שאף לד' הר"מ הוא מפני הטוב הרוחני שבא עכ"פ בגללן לחיזוק האמונה והוספת יראת ד', אלא שלדעתו ז"ל לא הי' זה התכלית העקרי בכל הניסים, אבל עכ"פ הי' מצורף להם.
ברכות ט ה
ואלא מעברות נחלי ארנון מנ"ל, דכתיב ע"כ יאמר בספר מלחמות ד' את והב כסופה וגו', תנא את והב כסופה, שני מצורעין היו והיו מהלכין במוף מחנה ישראל כי הוו חלפי ישראל אתו אמוראי עכדי להו נקירותא כו' אמרי כי חלפי ישראל וקטלינון להו ולא הוו ידעי דארון קא מסגי קמייהו דישראל והוה קאמאכי טורי מקיימהו, כיון דאתא ארון אדכיקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון כי אתו את והכ חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו אמרו להו לישראל ואמרו שירה, והיינו דכתיב ואשד הנחלים וגו'
.
כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח-התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור. והנה הצרים הגלויים הלא נפלו לפני ד' ולפני מחניהו, וכשם שנפלו הצרים הגשמיים העמים עובדי האלילים, כן נפלו ג"כ דיעותיהם הרעות, וכהמס דונג מפני אשנמוגו מפני אדון כל הארץ, עד שנכרתה ממלכת האליל מחסנה, ועומדת היא להכרת כליל מפני אור ישראל וקדושו שמסיני בא. אמנם במטמוניות נטמנו מוקשים דדיעות רעות שלא יצאו עוד אל הפועל בדורות ההם, ועתידין הם לצאת בהמשך הזמן, להתנשא להפר תורה ולבטל מעוזם של ישראל, והמה עומדים כדמות הרים המעכבים כניסת הארץ, כלומר תכלית ביאת ישראל לארץ להיות לאור עולם ע"י תוה"ק. ובתוך ההרים העיכובים הגדולים כיצה"ר שנדמה להר יצפנו מוקשים, כדי שכשישראל יהיו צריכים לעבור גם אלה התקופות שאלו הדיעות והרוחות החדשותיצאו ממחבואיהן, יתנשאו הנה חלילה לקעקע ביצתן של ישראל. אמנם ארון האלקים תוה"ק הסגורה, שבאוצר חכמתה כבר הוכנו כלי קרב גם לכל הדיעות היותר מסוכנות וכל הרוחות הסוערות האפשריות לצאת אל הפועל גם בדור אחרון שבאחרונים, כארון הברית דהוי ממיך טורי מקמייהו דישראל, להיות העקב למשור. ובהישרת ההרים ע"פהדרכת התורה, ממילא העמים המתנשאים ברוחם כי עז להתנגד לקדושתן של ישראל ותעודת התורה ולימודיה יתבטלו וימחו. ועל הגבול כבר נראה שנמחו מן העולם, כי אנו נמצא הכל ישר לפנינו אין שטן ואין פגע רע, וכל הדיעות הרעות שעמים רבים ילכו על ידם בחשיכה, המה מחויים לגמרי מפני הוד קדושת הלימודים הנשגבים והמוסרים הקדושים שהרגילתנו אליהם התוה"ק, המתחברת עם קדושתם של ישראל. והנה כלל ישראל היודע בידיעה ברורה וקבלה אמתית את האמת הברורה שבתוה"ק, הלא לא ירגיש כלל בכל הנשגבות שעשתה תוה"ק ע"י כחה האלהי, למחות בשטף עוזה על גבולה את כל שוטני' המסתתרים. כי הלא לא ירגישו כלל כי ישנם דברים מתנגדים שיכולים להזיק לתוה"ק וכל מגמתינו בכלל. אמנם הלא נמצאו מצורעים, הנדחים מחוץ למחנה ובסוף מחנה ישראל ילכו, והמה יסתכלו בכל דרכי העמים ויכירו את רוחם. והנה ההתנגדות תבא מצד החדשות השכליות בחקירה הכללית, שהיא נטפלת אל האמת כערך א"ת מאמ"ת, ש"את" היא הוראת נטפל אל הטפל לבשרו והאמת היא עצמית וקיימת והעוסק בדברים הנטפלים הוא מחוץ למחנה ישראל, אבל מצב צרעתו יחייבהו להיות מחוץ למחנה, כן נמצאים אותם שאבדו סגולת התמימות ונדחו מחוץ למחנה, והכירו את הכוחות המתנגדים הנצפנים. והכח השני בא מרוח התאוה ואהבת החיים שהתחדש בציורים חדשים כאילו יחפוץ לבלוע את נחלת ד'. וזהו "והב" מגזרת אהבה, כדדרשו חז"לג"כ והב בסופה אהבה בסופה. והמספר הוא ג"כ כאהב"ה, אלא שאהבה מסודרת לא תקדים את הראוי לאחר וכל דבר יבא בעתו. אבל האהבה המבוהלת תקדים סוף האהבה בתחילתה ותאכל פגה, ותחת אהבה תקדים סוף האהבה אל ראשה לאחד ויהי' וה"ב, והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחי ונשגב. וגם המצורע הזה הנדחה מתוך המחנה רק הוא יכול להכיר את צד הסכנה שנמצא ברוח זה לתוה"ק ולכלל ישראל, וע"י אותם ההולכים בסוף המחנה, יתודע לישראל [] הסכנה שהיתה צפונה על הגבול, לולא שהארון בסגולתו העליונה השוה טוריא ונמסו כל המכשילים מאור ד', "למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך מאויבים מנהו, ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש" . ובאמת החקירה הכוללת והמקפת שהיא מכוונת להוראת א"ת שהיא טפילה, וכוללת הראשית והאחרית בסקירתה, אמנם יחסר לה התוך המבריח את הכל "תתן אמת ליעקב" . ובמ"ם סתומה ופתוחה, מאמר פתוח וסתום, תודע כללות התורה שנקראת דרך להוביל אל התכלית מראשית עד אחרית, ושקר אין לו רגלים ללכת בדרך הארוכה, ורק בעיניו יסקור והנה רבו ההגיונות מראשית ועד אחרית. אבל "דליו שוקים מפסח" , וכשיתחברו שאיפת הדרישות והמחקרים עם אהבת החיים הבלתי מסודרת, אז תמצא האנושות עצמה נדחקת באין דרך לפנות, ורק ע"י אור ד' שבתורה תמצא מנוס ומפלט, כח התורה ידביק אלה ההרים יחדיו, והשונאים הצפונים ימסו ודמיהם שיזלו בנחל ארנון העומד על הגבול. כי בהיות הרוח כבר נכנסת לפני ולפנים בעומק התורה והעבודה לא תרגיש בכל אלה הרעות שיש להם מציאות, רק על הגבול יתראו ע"י המצורעים שהם בסוף מחנה ישראל, ותראה ע"י גבורתה של תורה ועזוזה, כאמורבנסע הארון "קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך" הנסתרים והגלויים. ע"כ יאמרו ישראל שירה על הבאר, שכולל ג"כ באר החכמה והתורה, שמתגלגלת עם ישראל ממסע למסע להראות להם צפונותי'. וכאשר הדבר נוגע לנצחיות כלל עם ד' ופעולתם בעולם לכלל האנושיות ולעצמם, ע"כ מעשה אבות סימן לבנים, והשונאים הצפונים נטמנו בין ההרים שעל הגבול, ונמוחו ע"י ארון ד'. וע"י המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה. ובודאי המצורעין הללו שעל ידם נתגלגלה זכות השירה כדאים הם שירפאו ע"י הנחל היוצא מבית קה"ק, שיהי' לחטאת ולנדה. וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל, באדון הנביאים ב"הבא נא ידך אל חיקיך", שאמר "והן לא יאמינו"יי, ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר "הרק אך במשה" !. ומצורעים כאלה הנפגעים מדיעות דומות לאלו, המה בסוף מחנה ישראל ישכנו, ומשם ירגישו את כל הרעות הצפונות שע"י רוח הזמן הי' מוכן לבא להשחית ולאבד. אמנם ארון ד' השוה ההרים, וכל הרשעה כעשן כלתה, ונמקו הרים מדמם. קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל.
ברכות ט ו
זואבני אלגביש, מאי אבני אלגביש תנא אבנים שעמדו על גב איש וירדו על גב איש, עמדו על גב איש זה משה, דכתיב והאיש משה, וירדו על גב איש זה יהושע, דכתיב איש אשר רוח בו
.
המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושיות. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי' היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטי והכללי. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר ״ותגזר אומר ויקם לך״ באו אלה האבנים. א"כ מורים הם צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו הוא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות , שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם. ע"כ לעתיד לבא שתהי' מלחמת גוג ומגוג בסוף וגמר תשלום עמדתם של ישראל, בתור עם גדול ועצום, קדוש וחכם, ירדו אלו האבנים אבני האלגביש לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהי' מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת אלהים וכל דרכי היושר שהם דרכי ד' ביחד עם עזם וגבורתם, ולא יטעו לא בטעות של שכחת ד' לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה""ולא ד' פעל כל זאת" שגורם נפילה רוחנית שגוררת אחריה תקלות רבות, ומונעת ג"כ מטעות אפשרי לבא מקוצר דעת שיסוד הבטחון יגרום התרשלות ומיעוט חריצות. ע"כ יבאו לעזרה אלה האבנים שכבר נקרא להם שם אבני אלגביש. ונרמז בהם שהם באו על גב איש. הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית, ועיקר החיים שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.
ברכות ט ז
חאבן שבקש עוג מלך הכשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה, אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרמי איזיל ואיעקר טורא כר תלתא פרטי ואשדי עלייהו ואקטלינהו, אזל עקר מורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישיה אייתי קוב"ה עליה קמצי ונקבוה ונחית לי' אצואריה נעי למשלפיה משכוה שיני' להאי גימא ולהאי גימא ולא מצי למשלפיה, והיינו דכתיב שיני רשעים שנרת ואר"ל א"ת שכרת אלא שרבבת
.
לזכר עולם צריך ודאי להיות איך הגבורה החומרית בקשה להיות עוקרת את כל הגבורה הרוחנית. סמל הגבורה החומרית בעולם הוא ודאי עוג מלך הבשן מיתר הרפאים, ולפי ביאור חז"ל מדור שלפני המבול. והנה הוא ודאי בהיותו מלך רועה בעמו לפי רוחו ראה את כל ההצלחה והתעודה רק בתגבורת הגבורה החומרית, ומה רע היה בעיניו בראותו שקם עם קטן ודל, עם חלש ורפה כח, שאין כחו כ"א ברוחו הנשגב, ברוח ד' אשר עליו, רק בזה תועפות ראם לו, "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' צבאות" . הנה בקש לידות אבן, להורות לכל כי אין מעמד לתקיפות הרוח נגד הזרוע. ע"כ האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ראויה היא להיות לזכר נפלאות תמים דעים כי יקום יעקב אף כי קטן הוא, ותולעת יעקב תגדל ותעש חיל בכחה לאלהיה. ציור הגבורה החומרית, איך אינה מוכשרת להביא את האדם אל נצחונו, צריכה ודאי להצטייר בנפילת עוג הגבור הנערץ שבעולם נגד ישראל, מקבלי התורה ששמה תושיה שמתשת כחו של אדם . אמנם הגבורה החומרית תאחז דרך קצרה בנצחון, מה שתעמול החכמה להביא עצות מרחוק, הענק יאמר הנה בכח ידי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלייהו. כח הגבורה החומרית תכריע את כל המחנה הגדול שבאים בכח הרוח, בחכמה באמונה ביושר ודעת אלהים. אמנם עקר טורא כר תלתא פרטי שוי ארישיה, התנוסס בנזר התפארת והתהדר בגבורת ידו. אמנם הגבורה החומרית, מוכנת היא להשבר גם בפני פגעים קלים מפגעי הטבע, בריות קטנות מחוללות מחלות יצעידו גם את הענק היותר גבוה ואמיץ אל באר שחת, ובהפרע פרעות בהדרת עז גבורתו החומרית, ע"י מה דאייתי הקכ"ה עליה קומצי ונקנוה, אז תהי' עליו גם גבורתו למשא, נחית אצואריה, לעול על צוארי' חיי חולי ויסורים יהיו למשא על הגבור, וכח חייו האדיר יתמיד למורת רוחו ומכאוביו יגדלו ביותר, ונוחם בצרה אין לו כי לא יוכל להשקיף אל על לחזות תנחומות-אל בעולם הטוב, באוצר חיים ששם אין חשך וצלמות, אין מות וכליון, אז יחפץ להנצל מרעת הגבורה החומרית. בעי למשלפה, אבל כבר הגביר עליו חומריותו עד אין חקר, שיניו שהשתמשו רק להגביר עצם ידו, דוק בככי ותשכח בנגרי , בהיות כל רעיון נאצל רחוק מכליותיו, משכוה שיני' להאי גיסא ולהאי גיסא. תאות החיים החזקה מעבר מזה, כח החיים האמיץ מעבר מזה, ימשיכוהו אל חיי הגוף הדומים עליו כמשא. כן משפט היחיד המתמכר רק לעז גופני, וכן משפט העם כולו האומר לחיות רק על אגרופו וכח ידו, הוא ירגיש לעת זקנתו ההיסתורית כי גבורתו תהי' לו למוקש. התגברות התאות החומריות הבאות ומתגברות בלב בני העם המתמכר רק לחיי חומר גסים, יגרמו שתהי' יד איש באחיו לרעה ולבסוף יבער אש התשוקות הבהמיות גם את החסן הגופני. ואם ירצה אז בהמס ליחו לבחור בחיים חלשים אבל מלאי מנוחה, לא יוכל כי כבר התמכר אל השדרות השפלות שבחיים ושיני רשעים שברת, ע"י מה ששרבבת אותם, כי ארכו מאד והרחיבו מקומם על חשבון המקום הראוי להחיים הרוחנים באור ד'. ע"כ כאחרית הגבור החומרי הנערץ הזה, כה אחרית כל גויים שכחי אלהים, אשר שמו בשר זרעם ומן ד' יסור לבם, גבורתם תביאם למצב מר כזה שתהי' עליהם עצמה למשא, והשתעבדותם אל חיי החומר תגדל עליהם, עד שלא יוכלו להשלף ממשאם הכבד והמר, ולעת פקודתם יאבדו. "ואויבי ד' כיקר כרים כלו בעשן כלו" .
ברכות ט ח
טמשה כמה הוי, עשר אמין, שקל נרגא בר עשר אמין ושוור עשר אמין ומחייה בקרמוליה וקטלי'
.
החזיון הוא מתמיד, הגבורה אמנם היא ג"כ תכשיט נאה, ונחוצה היא מאד לעם חי ופועל פעולות חשובות בעולם לעצמו ולזולתו. אבל לא הגבורה החומרית המגושמת כ"כ עד שתחניק את הכוחות הרוחניים, היא ודאי תפול לפני הוד הרוחניות. אמנם הגבורה היפה, שתתן ען לכוחות הנפש לחכמה ועצה, ותחזק ג"כ את הרוח הטהור להיות מגביה לבו בדרכי ד', היא נאה מאד, ואז אע"פ שאינה דומה כלל בכמותה אל הגבורה הענקית, עכ"ז תגבר עלי' ותנצחינה. ובמגע מועט של הגבורה הטהורה הבאה בכח בריאות הנפש הזכה בגוף טהור ובריא, תפול הגבורה המגושמה החומרית ולא תוסיף קום. הגבורה הענקית הבולעת בקרבה את הנשמה ושאר הרוח של האדם אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות, הוא צריך דוקא שישלים חסרון כח חומרו ע"י כלים שימציא בחכמת לבבו, גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כ"א יהי' קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות. והדומה להתעלות הממשלה של הכחות הרוחניים על הגשמיים בכחות הגוף היא קלות התנועה הבאה ג"כ לרגלי הכבד הממוצע של הגוף, שבציור הגוף הענקי המגושם מאד היא אינה באפשרות להמצא. ע"כ משה רבינו אם שהי' ג"כ גבור, ואין השכינה שורה כ"א על חכם גבור ועשיר , אבל לא היה גופו ענקי נאופן שלא תוכל הנפש להתרומם. אבל הי' בכ"ז לערך בני אדם חלושי הגוף והנפש גבור נאור, עשר אמין מדה גדולה והגונה. אמנם לערך ענקותו של עוג מה הוא, ובמקום שלעוג הספיקה הגבורה החמרית למיעקר טורא, ולא הי' מניעהו שום דבר לאחוז בשכל וחשב מחשבות שהוא הצעד אל ההטבה המוסרית באורח חיים, הוא ע"ה הי' צריך לכלים עשויים בעצה ודעת להשלים את מה שחסר מענקות.המגושמת, שקל נרגא בת עשר אמין. ולהשלים הטובה בחסרון הכבדת הגוף שוור עשר אמין, המורה על השלמת הכח הרוחני שבא לרגלי קלות הגוף וצעירותו. גבורה כזאת המבוססת על יסוד תגבורת כחות הנפש, השווירה אינה רק גשמית, היא ג"כ ובעקרה רוחנית, ההתנשאות אל המשאת נפש הנשגב בחפץ הטוב המוחלט שתלוי בנצחונם וגדולתן של ישראל. ודיה לפגיעה קלה מכח הגבורה הגופנית הבנויה על אשיות התוקף הרוחני לשבר את כל התוקף הגופני הבהמי. ומחי' בקרטולי' וקטלי', "אבן די-לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי ד' פרזלא וחספא וגו' נחשא כספא ודהבא והוו כעור מן אדרי קיט ונשא המון רוחא" . מעשה אבות סימן לבנים, כי קול יעקב יגבר על ידי עשו המגושמות, והתוקף הרוחני יתן עז, "ד' עז לעמו יתן" , "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" , "והיו עמים משרפות שיד" ובאפס יד ישברו. הגבורה הרוחנית הישראלית הנה נגעה רק בקצה הגבורה המגושמת האלילית, שאמרה אני עוד. והנה כלה כל ממלכת אליל מחלק היותר הגון של המין האנושי שפגע רק בכחו של משה במגע קל, והרוחניות הבאה ממקור ישראל מפלשת דרכה, "עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער" , "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" .
ברכות ט ט
יואבן שישב עליה משה, שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו
.
משה רבינו ע"ה בעצמו לא הי' אפשר לו לעשות המלחמה בעמלק. עמלק שהוא שטנם של ישראל ומנגדם. להעין הצופיה עד סוף כל הדורות, כאדון הנביאים אשר "בכל ביתי נאמן הוא" כתוב עליו, הוא רואה שעוד יש צורך גם בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהי' צורך לעולם בכח המנגד להם. ע"כ ידי משה כבדים, ובכחו העצמי הי' כמוכרח להוריד ולהניח ידיו. אמנם אהרן וחור, שלהם ראויה ההשקפה של הדור והשעה, המה התגברו במה שתמכו בידיו, ע"י מה שהשפיל עצמו שלא נהג מנהג עמידה שהוא מצב הוראת כל כחו, כ"א השפיל והקמיט ערכו בישיבה, לדון למצב השעה, שהיתה ודאי צריכה לכך להכניע את עמלק אם לא לגמרי. ע"כ לא עלתה גם ביד יהושע הכליון כ"א ההחלשה "ויחלש יהושע את עמלק" . א"כ האבן הזאת היא מזכרת עולם לחסד עליון על עמו, להכניע צריהם גם מצד מבט השעה אע"פ שאין הנצחיות מסכמת לזה לגמרי.
ברכות ט י
יאואשתו של לוט, דכתיב ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח
.
יש הבדל בפעולה שמחזה פורענותן של רשעים פועל על הנפשות, בין נפשות מוכנות לקבל מוסר והנהגה טובה אלא שסבות חצוניות הרחיקו אותם מהדרך המאושר, לנפשות שכבר התעצמו ברע ונטבעו בו. הנפשות הטהורות, אע"פ שמעדה רגלם מדרך הישר, בראותם בראות עיניהן פורענות ואבדן הרשעים, יתעודדו לשוב לדרך הישר וכבוד הצדק יזרח עליהם עוד הפעם כפי טהרת טבעם, אע"פ שעומם אורו אצלן בכח הסבות המונעות. אמנם הנפשות הרעות יש כח רק ביד הפרוד מן הרעה לשום מתג להם שלא ישטפו בזרם הרע. אבל כאשר יראו בעיניהם את האבדון שבא כתומו, אז תחלש כח איומם, כי לעולם כח האיום הבא לאדם מיראת האבדון הוא גדול יותר מערך האבדון בעצמו מצד ערכו הגופני. ע"כ בהיות משפחת לוט אינה ראויה להנצל מצד עצמה, מפני שכח המוסרי הי' חסר מהם וכבר נמשכו הרבה אחרי מעשה סדום, ע"כ הוזהרו שלא להביט בעינם בצורת ההשחתה, למען לא יקטן כח האיום אצלם, ורק אז ע"י רגש הפחד תוכל להיות תקוה שיתעודדו להרחיק עצמם מדרכי שאול של הסדומיים. ואשתו בהתאמצה לראות בעיניה את ההשחתה, שבזה כבר נחלש מעט ערך פחד האבדן, כבר לא היתה לה תקנה מוסרית, ותהי להכרח משפט האלהי לדונה כאחד מאנשי סדום, שכבר ג"כ נאבדו רק מפני שאפסה להם כל תקוה של תיקון מוסרי, וכמוהם נאבדה ותהי לנציב מלח.
ברכות ט יא
יבבשלמא כולהו ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא היא דאמר ברוך דיין האמת, והא ושבח קתני, תני על לוט ועל אשתו מברך שתים, על אשתו אומר ברוך דיין האמת, ועל לוט אומר ברוך זוכר הצדיקים
.
יסוד אבדת סדום הי' להעמיד בעולם גודל ערך החסד, וכמה גדולה היא ההשחתה של אבדן מדת החסד בעולם. והנה ההיפך ממדת סדום ממש הי' אברהם בעל החסד ומרחיבו בעולם. והנה בנוהג שבעולם כשישנם מלחמות של דיעות, ישנם כאלה שהם מתנגדים לאיזה שיטה אבל התנגדותם היא רק בשלילה, מפני שמוצאים את הרעות הבאות ממנה, אבל כ"ז שלא ימלאו ידם לבנות שיטה אחרת שתנהיג את העולם בדרך רצוי וטוב ממנה, עוד לא השלימו את המבוקש. ע"כ באשר לסדום היתה שיטה מדינית של שנאת החסד וקבעו עי"ז הנהגה מסודרת, א"כ מי שחלק עליהם אין די לו רק בשלילת שטתם כ"א צריך להעמיד שיטה משוכללת ראויה להנהגה מדינית ע"פ דרכי החסד. וזאת היתה מדתו של אברהם שתקן את החסד בדרך קבוע ומסודר, כמו שנאמר עליו "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". ע"כ כשמברכים על זכרון רעת שלילת החסד הבא ע"י פורענות של אשתו של לוט, להורות על השנאה הראוי' לקבע בכל לב על כל הנהגה שתקום בעולם לדחוק את גבול החסד, ראוי להסמיך לזה מיד הזכרון של הצלת לוט הבא ע"י אברהם בערך זכרון. כי הזכרון בא ג"כ מהפכים, כשתזכור את הקור תזכור ג"כ את החום, ובזכירת הלבן יזכר השחור וכיו"ב מההפכים, ע"כ נזכר אברהם בזכירת סדום כחק המושגים המתנגדים. אבל ההוראה הלימודית בזה היא כי לשלילת הנהגה של מיעוט צביון החסד ראוי להלחם לא רק בדרך שלילה של אי החזקת השיטה ההיא המתנגדת למוסר הקדוש של תוה"ק, כ"א להתגבר במלחמה חיובית לבנות מערכת הנהגה ע"פ מדתו של אברהם אבינו ע"ה של תגבורת מדת החסד. וה"ה לכל התנגדות הראויה להיות מצד דרך האמת והצדק אל דרך הרשע והשקר, שצריכה שלא להסתפק בשלילה כ"א בקביעות ענינים חיוביים של דרכי האמת ההפוך מדרך השקר, לאמר זה הדרך לכו בו, כערך מדתו של אברהם אבינו העומדת בניגוד של פועל נגד סדום וחפצה.
ברכות ט יב
יגא"ר יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקב"ה הוא זוכר את הצדיקים דכתיב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וגו'
.
כל מדות ההנהגה האלהית המה לעולם מכוונים נגד התהלוכה של הצדק והמוסר של קדושת הנפשות. ע"כ באשר כדי לרומם את נפשות בני אדם אל הצדק חייב להיות בהנהגה הריבונית רשמים קבועים על גודל .ערך הצדיקים והשפעת ההצלחה שבאה בגללם גם לזולתם, למען יהי' סעד מוסרי לרבים לרדוף אחר הצדק. אמנם מורא שמים, מורא הדין ועונש הרשעים גם הם מתיקוני העולם ומבססיו. ע"כ לפעמים יפגשו הרשמים במצב ההתנגדות, שכדי להבליט יפה את תועבת הרשע ואחריתה הרע ראוי להרחיב ציור שלטון מדת המשפט. ולהורות בעולם שכשתתמלא סאת הרשע תצא כאש חמת ד' ותסעף פארה עד לבלי השאר שורש וענף. וכל האופן הפועל להקל ציור הפחד מהעונש ע"י סבות המזדמנות להנצל בזכות צדיקים למשל או באופן אחר, הרי הוא נוטל ומחליש את ערך פעולת מורא הדין בעולם. אמנם הורה לנו בזה, כי כ"כ גדלה מעלת יקרת ערך הצדיקים לפעול בידיעה זאת פעולת ההטבה על מוסר בני אדם, עד שאפילו תקטן ע"י השפעה זו באיזה ערך מדת יראת העונש, בכ"ז תוסיף אהבת הצדק הבאה לרגלי חשיבת הצדיקים תת פרי מוסר השוה בערך רב יותר מערך ההחלשה המוסרית שתוכל לגרום לקשה לב ערך הגרעון של היראה מצד העונש הבא ע"י ציור אפשרות ההצלה גם בעת הזעם ע"י איזה יחש למעשה צדיקים. ע"כ אפילו בשעת כעסו של הקב"ה, שתעודתו ודאי להקנות ציור מדת הדין בעולם לצורך ההטבה המוסרית הכללית, הוא זוכר את הצדיקים. ופעולת מדת הדין שנחלשת ע"י זה תרויח להשפיע טובה על המוסריות מצד אהבת הצדק והתרוממות הנפשות שבא לרגלי רשימת כבודם של צדיקים המתגלה בהנהגה אפילו בשעת כעסו של הקב"ה, שהמגמה היחידה היא הצדקת הבריות ותיקונם המוסרי.
ברכות ט יג
ידחומת יריחו שנבלעה, והא נפלה דכתיב ותפול החומה תחתיה, כיון דפותיה ורומיה כי הדדי נינהו משום הכי אבלעה בלועי
.
המלחמה הראשונה שנלחמו ישראל בכבוש הארץ העיקרית, מלחמת יריחו, הוצרכה להיות לה ערך ציור כללי, על יחש ההסמך על הנס עם חריצות והשתדלות של עצמה וגבורה, שגם אלה הם משמשי תקומת האומה הדרה וכבודה, ועם זה כל שאיפותי' הרמות בגאון ד'. ע"כ היתה ההוראה, שאמנם רק בזה המצב יצדק ההעזר בניסים, במקום שאין יד ההשתדלות וגבורת אדם מגעת שם, ע"ז יועילו הניסים, להודיע כי ד' אתנו, וגם במקום שכבר פס כל עזר מצד הטבע תשועת ד' תשגבינו. וההסמך על ניסים באופן כזה, מוסיף רוח אומץ וגבורה, ומקנה עז נפש עם שלימות בטחון ואמונה בצור ישעינו יתברך שמו. אמנם במקום שגבורה וחריצות גבורי מלחמה תוכל להגיע למטרת החפץ, חלילה להתרפות בבטחון ניסי. בטחון כזה מביא מורך לב ועצלות ושקיעת רוח הגבורה, שהוא חסרון לאומי גדול מאד. ע"כ בחומת יריחו אם היתה הכבישה הניסית ע"י נפילה שהוא דבר שאפשר להעשות כזאת גם ע"י חריצות וגבורה בהמשך זמן, אז לא היתה מתבארת יפה מקום שימוש הניסים בהתקומה הלאומית. אמנם כאשר נבלעה, הבליעה היא פעולה ניסית שאי אפשר לה להעשות כ"א בנס ובידי שמים, למדנו צורת הניסים ושימושם הראוי, שעלינו לקוות עליהם רק במקום קוצר יד ההשתדלות והחריצות הלאומית. אבל במקום שאפשר ע"פ אופנים מוסריים נאותים לחלץ כח ולעמוד בעצה וגבורה לתשועתינו הלאומית, חלילה לנו שיחלישו זכרון הניסים את גבורתינו הכללית. ופותיה ורומיה, המבואר שהיה בודאי בתכלית החוזק, חוזק הרחב גרם שאי אפשר הי' להפילה ע"י כל אבני קלע וכרימי הנהוגים במלחמה טבעית. הרום הי' ג"כ גדול עד שאי אפשר הי' גם לגבורים היותר מצויינים בגבורתם הגופנית לדלג שור ולהבקיע באופן זה אל העיר. ובמקום שאזלת יד הגבורה הגופנית והמעז הזייני, שהוא כולל הכוחות הטבעיים הדרושים לתקומת לאום. כח הגוף וכשרון חכמה ומחשבה, שראשיתה תודע בחכמת חרש וחושב , בעת לחם שערים בכלי משחית להשתמש בהם להגדיל העצמה במקום שהגבורה הגופנית הפשוטה כבר אזלת ידה. רק במקום שאלה הכללים של התגבורת העצמית וענפיהם התלויים בהם לא יוכלו להועיל, אז יראה לנו צור ישראל חסדו להושיענו באורח נס ופלא, כאמור "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע".
ברכות ט יד
טואמר רב יהודה א"ר ארבעה צריכין להודות, יורדי הים והולכי מדבריות, ומי שהי' חולה ונתרפא ומי שהי' חבוש בבית האמורין ויצא
.
יורדי הים מנלן, דכתיב יורדי הים וגו', הולכי מדבריות כו'. ההודאה הפנימית הבאה מעומק הכרת הטובה לאל עליון הטוב והמטיב האמיתי, תצא אל הפועל בטבע האנושי ע"י ידיעת ההפכים. כבר העריך החסיד בחוה"ל שער הבחינה, על סיבות המביאות את האדם שלא להרגיש כמה הוא חייב להכיר את טובת יוצרו ב"ה. ומיעוט ההכרה מעכבת את הגדלת הצדק והחסד וממעט את הוד דעת האלהים מלהתגלות בנפשות בני אדם לעודדם ולהשלימם. אמנם בידיעת החסרון יוכר ערך הטובה ותושפע ההשפעה המדעית מהיחידים שטעמו טעם העדר הסידור התמידי ורעתו על כל הכלל כולו, לעורר רוחו בהכרת אשרו וטובתו. ההתאוננות האנושית שממעטת את פרי הכשרון ומאפלת בעד זוהר אהבת ד' הטהורה מהניק מטובה לבני אדם תחלק לארבעה ראשים: א' מצד הטבעיות הכללית, האדם שעיניו לא תשבענה לא יאמר די למצבו הטבעי, לפעמים מצבו ואסוריו הטבעים לא ימצאו חן בעיניו שמכירם כעין חוקים מעיקים, ודמיונו יטעהו שהחופש האמיתי שהוא שואף, ראוי לו לציירו חפשי ג"כ מהחוקים הטבעיים של מצבו. האיש הנתעה הזה יקח מוסר, בהזדמנו לצאת ממצבו הטבעי ויראה מה רע ומר הוא, אז יבין כי האסור להחקים הטבעיים, שהוא טוב ד' וחסדו המלא עולם, הוא טובה גמורה, והוא החופש הגמור הראוי להיות חביב לכל אדם שלם בדיעותיו ותכונותיו. ב', אחרי ההתאוננות הטבעית תבא ההתאוננות המדינית, חוקי המדינה שהם בכללם לטובה ולאשר הכללי, יעיקו לב רבים החפצים בחופש קצוני. מובן הדבר שהדברים מוסבים כלפי החקים הנוסדים בצדק וביושר, כדי לשכלל את הקיבוץ המדיני על אשיות חזקות וישרות. אמנם הרודף חופש בלא מצרים, בלא דעת עמוקה והכרה נכונה, יתקצף מהם ולא יכיר כי יד ד' עשתה זאת, המתנשא לכל לראש. השלטון המדיני הוכן מראש מקדם ברוח האדם ותכונתו, מד' אשר עשה לנו את הנפש הזאת, שתוציא פעולותיה בעתם בזמנם ומקומם ע"פ התנאים המתילדים מהחוקים הכוללים. האיש הזה ישוב לכלל דעת מיושבת כשיטעם טעם מרירות העדר המדיניות כמה קשה הוא לאדם, אז לא יתקצף על איזה חוקים מדיניים שחשבם למותר בדמיונו, רק יכיר טובתם ויודה לד' חסדו על הסבות המזדמנות מיד החכמה העליונה לכונן את יסודי החברה האנושית בצדק ובמשפט. הג', ההתאוננות הגופנית, חוץ להתאוננות המצב הטבעי בכללו במה שהוא חוץ לגופו של אדם, ימצאו ג"כ מתאוננים שחושבים שמעטה היא להם טובת גופם, וטבעיו הקיימים חזקתו ויכולתו קצרים הם נגד מאוייהם, "בטן רשעים תחסר" . אמנם כשיבא איש כזה לידי חולי ומדוה, אז יכיר טובת הבריאות ועד כמה ראוי להיות ממנה מלא רצון ולהודות לד' חסדו, מבלי לבקש גדולות חוץ לתכונה הגופנית המשוערה ע"פ החכמה העליונה. ד', אחר זה תבא התכונה המוסרית, שהיא מלאה חוקים מעיקים למבקשי חופש גמור בלא חשבון ודעת היורד לסוף כל ענין, בין חוקי תורת ד' הקשים לבעלי תכונות רעות ונפשות בלתי מיושבות, בין גם חוקי השכל והיושר והדרך ארץ. אמנם בחפצם לפרע גדרות עולם, תתקומם כנגדם החברה האנושית המיושבת בהחלט, ויכנעו תחת עול של מאסר, עד שיכירו כי ראוי לחשוק את החופש הבינוני, שהוא החופש הגמור והטובה האנושית השלמה. והחופש הקצוני מביא בהכרח לשיעבוד הגמור ואסור מוחלט, כי הפרצה המוסרית המתלבשת בשם החופש, תדיח את מחזיקיה מדחי אל דחי, עד שיכבד עליהם כל חק מוסרי, ולא תהיה כל תקנה להם ולחברה האנושית מצדם כ"א להכביד עליהם מאסרם שיהי' עוצר בעד פעולתם הרעה, עד שיכירו מתוך חסרון המאסר את יקרת החופש הממוצע, הבא לכללות האדם רק ע"י מסורת מוסרית הוגנת, הבנויה ע"פ התורה השכל והדרך ארץ. ע"כ כלל בזה ארבעה הסוגים הללו הצריכים להודות יורדי הים, שנתקו רגליהם מהמעמד הטבעי הכללי האנושי, הם יכירו מההפך כמה טובה היא ההשתעבדות לטבע הכללי, הבא מצד המקום הטבעי המיועד לאדם, היבשה המיוחדת ונועדת לאדם למקומו הטבעי, ועד כמה ראוי להוקיר ההגבלה הטבעית הזאת, להכיר טובתה ולהודות עליה. הולכי מדבריות, הם טעמו המצב הרע של חסרון המדיניות, והם יעריכו בצדק כמה ראוי לאדם לשא בשמחה את עול המדיניות ולהודות לד' המקים מלכים עבור זה על חסדו. מי שהי' חולה ונתרפא, יודיע חסד ד' על טובת הבריאות הטבעית לאדם הפרטי, והחקים הצריכים לשעבד את האדם לשמירת בריאותו לא יחשבו עוד לעול ולמשא כ"א לחסד הראוי להודות עליו בלב טהור. ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא, המה האנשים פורצי חקי המוסריות לפי שרירות לבם הפרטי, יועילו להודיע לבני האדם את רעת השיעבוד והמאסר הגמור, למען ידעו כי כדאי ונכון לקבל בשמחה וטוב לב את עול החקים המוסריים הנימוסיים שהם גורמים לאדם להנצל משיעבוד קיצוני. ויודו לד' חסדו, על מסורת התורה והתקבלות הנימוסים, שהם גורמים לסידור עניני החברה האנושית על דרך המיצוע הראוי להיות נאהב מכל איש ישר ותמים דרך. וההודאה היוצאת מהיחידים תפעול על הרבים עד שבכלל האנושות יתקיימו המעמדים הנצרכים ותתרחב המוסריות, ויתרוממו הכחות הנפשיים לבקש את הצדק והטוב האמיתי. וכאשר העיר בזה ג"כ החסיד בחוה"ל שער הנ"ל ביחש הנימוסים המונחים אל ההשגחה האלהית לטובת האדם, באופן מתאים אל הטובה העליונה והכוללת שתוציא את פירותיה בכל ערכם באחרית הימים, טובת תוה"ק והופעתה. והנה הסדר האמור בזה הוא לפי המערכה הטבעית, המקדמת את הכללים והסוגים העליונים לפרטים. ע"כ יורדי הים נגד המערכה הטבעית בכללה הם קודמים, ואחריהם הולכי מדבריות נגד המערכה הקולטורית. ואחריהם מי שהי' חולה נגד הגופנית הפרטית הכוללת המון בלתי מסתפקים בחקם מגסי השכל ג"כ שלא ידעו כלל משפט וערך הנימוסיות וחקים התוריים, ואחריהם מי שהיה חבוש בבית האטורים ויצא נגד המוסריות. אמנם במקרא נסדרו תחילה הולכי מדבריות "תעו במדבר בישימון דרך", ואחריהם חבושים בביה"א "יושבי חשך וצלמות", אחריהם מי שהיה חולה ונתרפא "אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו", ואחריהם "יורדי הים באניות". מפני שהתיקון המדיני הוא חובה להקדימו, שהוא הכולל את האפשרות לבא ליתר התיקונים, והוא קודם במעשה, ואחריו התיקון המוסרי הכללי, ואז תגיע היכולת להגיע להטבה הגופנית, שכשעניני בנ"א המדיניים והמוסריים מתוקנים הם בכלל, ימצאו אז הגופות את תכונתם הראויה להם באמץ ובריאות, ואז ממילא יחדלו התואנות מהמצב הטבעי הכללי כי ימצאו הכל יפה ומתוקן. "ושמתי פקודתך שלום ונגשיך צדקה, לא ישמע עוד חמס בארצך שד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומתיך ושעריך תהלה" . והנה יורדי הים והולכי מדבריות, הידיעות הנוספות להם ע"י המסע מעשרת את דעתם ומרוממת רוחם, שבבאם לכלל י, וב יחושו טובה מעצם הנדידה. אמנם חולים וחבושים בבית האסורים, הטובה העיקרית היא מעמדם שיחושו בטובתם כשיתרפאו או יצאו לחפשי. ע"כ אמר רק באחרונים "ונתרפא", "ויצא". וירידת הים והליכת המדבר, שעכ"פ תבא ע"י טובה כללית לבני אדם, מסחר הימים והארצות הרחוקות, הדבר מיוחס לכתות שלימות של אנשים תופשי מקום בהתרבות האנושית לשון רבים "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". לא כן החולים והחבושים, שהמה נגעים פרטיים בחלישות הגוף או הנפש. שהטובה אל הכלל תבא על ידם רק בדרך מסובבת מהרחקת שאר בני אדם ללכת בדרכיהם. ע"כ אין להם המשכת כתה ומפלגה, כ"א שם יחידים "מי שהי' חולה" ו"מי שהיה חבוש בביה"א ויצא".
ברכות ט טו
טזמאי מברך, א"ר יהודה ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב*
.
ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו. רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו שהי' לו, עד שבאו ימי הרעה שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו, "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים" , "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע" . הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית. ועוד תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא ית' גמלו מעודו כל טוב, והוא המכוון במקרא "יודו לד' חסדו", על הטוב המוסרי שעשה עמהם שהוא, חסד ד' ושאין מכיר אלא ד' הרואה ללבם. "ונפלאותיו", התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב בההגבלה של ההנהגה האנושית, זה יודיעו ויודו "לבני אדם". ונכלל עוד בזה שגם ההנהגות המטילות עול מצד סידורם שבאו ע"י בנ"א מקיבוצם וסידורם המדיני והמוסרי גם ע"ז יודו, שבכלל כולם יחד מעשה ד' המה, הנותן תשועה למלכים וסועד כסא מחוקקי צדק לטובת החברה האנושית בכללה.
===הערות===
נוסח הברכה לפנינו בתלמוד שונה.
ברכות ט טז
יזואמר אביי צריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם
.
הכרת הטובה היוצאת גם מהמרדות והרעה צריכה לציור של אגודת הכלל.
אם ישים היחיד רק את הרגשת הנאתו נגד עיניו, לא יוכל להכיר את הטוב האצור בהמוסר עצמו שהיה לו לצער.
אמנם, הצירוף הכללי משיב הכל לטובה, מאחד הסובל ילמדו רבים ויקחו מוסר, והמוסר עולה הוא בערכו מצד תועלת הרבים עד ששוה להצטער עליו אותו הצער בשמחה וטוב לב.
וכשהאדם משים לבו, שראוי לו להיות נוטה אל השלימות האנושית, שבכללה היא אהבת הצדק והטוב, ישמח על כל אשר יסבול לטובת הכלל. על כן יודה קמי עשרה, שהוא סכום אגודת הרבים במספר.
ברכות ט יז
קטגוריה:למצוא את הטוב בתוך הרע
יחמר זוטרא אמר ותרין מנייהו רבנן, דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו
.
קיבוץ הרבים לא יהי' ראוי לערך נכבד כ"א מצד צורתו המוסרית, כי אם נבא להכיר ערך הרבים מצד החומריות לא יצדק לנו כ"א במקרה, כי התאוות החומריות שואף כל אחד על שלו ויחידותו. אמנם המטרה המוסרית להשכיל ולהיטיב, היא תאגד את הרבים ותתן בלב כל יחיד להתנדב באמת לטובת הרבים, שע"י ההשפעה הרוחנית היחיד ג"כ מלא חפץ שרואה תעודת הטוב והצדק נגמרת ע"י סיוע שלו אל צירוף הכלל. והנה דבר זה הוא פשוט שא"א לכל קיבוץ להתקיים בלא הדרכה מוסרית, אבל יש הבדל בין המכיר את החומריות לעיקר, אלא מפני שבלא הדרכה מוסרית לא אפשר להתקיים ולבא למטרה חומרית, יתן חלק גם לחכמה ומוסר בקיבוצו, להאיש הרואה בצדק את ערך הרבים לאמתתו. שיסוד החשיבות הציבורית אינו בא כ"א מצד הערך של המוסר והחכמה היוצא מכללם. וההבדל שיש בין שני אלה כי הנוטה לחומריות יצמצם את החכמה רק כפי הכרחה, והמבין כי עיקר המטרה הוא הטוב הרוחני, ישתדל כפי האפשרי להרבות חכמה והוגיה. ואע"פ שכבר יהי' בידו מה שמספיק להנהגה, עוד יוסיף לקח עבור עצם אהבת הטוב. וזה הציור יבליט את יקרת ערך הציבור לפי האמת, ביסוד ההשקפה האמתית מפני מה ראוי הוא הציבור לסבול עבורו הרבה ולהיות נושא בעולו. ע"כ דוקא תרי מנייהו רבנן, כי החכם האחד בהקיבוץ הוא מצוייר מצד ההכרח גם למי שכל מגמתו היא החומריות. אמנם מעלת הציבור שגורמת להשכיל את ערך הטוב הצפון במוסר שדי, להודות בלב שלם ודעה ישרה לגומל לחייבים טובות היא באה בביאור רק בההכרה שתעודת הציבור היא השלימות המוסרית בעצם, להרבות בחכמים יותר מהכרח ההנהגה, כי לענין ההנהגה דבר אחד לדור , אבל לענין סגולת אהבת התושיה מיקרת עצמה, תבא ההשתדלות להוסיף כפי האפשרי. ובאשר רק ע"י קיבוץ רבים עוסקים בהכנות חומריות תוכל לצאת תכלית החכמה מיחידים, ע"כ חביב הוא מאד גם הציבור ההמוני, שממנו בכללו תצא תורה.
ברכות ט יח
יטמתקיף לה ר"א ואימא בעשרה רבנן, מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב, ואימא בעשרה שאר עמא ותרין רבנן, קשיא
.
יסוד החבה הציבורית מתבארת כמש"כ רק בהיותינו מכירים שא"א לשום יחיד להגיע למטרה נעלה כ"א בצירוף הכלל, וזאת היא יסוד החברה האנושית שבגללה אנו צריכים לחקים מרובים מצד התורה ומצד ההסכמה, ע"כ לא יוכר ערך הציבור בהיות כולהו רבנן. אמנם ג"ז צריך להתבאר כי החכמים בהיותם מכירים שאר רוחם ירצו להיות אולי נבדלים מן הציבור בהנהגתם, בהעריכם עצמם שהם צריכים להדרכה יותר רמה, שאפשר שימצאו כאלה שאינם נמנים ומצטרפים עם הכלל, אבל מהם לא יבנה הכלל בפועל. וההשפעה המוסרית האמתית תצא רק בהיות אנשי המעלה מתערבים עם הציבור ונמנים עמהם, דהיינו תרי מנייהו רבנן ולא חוץ למספרם תרי רבנן. אמנם יש ודאי לחכמים מעלה מיוחדת שאי אפשר להם להכלל עם כל ההמון היורד מהם הרבה, והחכמים הגדולים בני עלי' שהם למעלה מספירת העם כולו הם ודאי אורו של עולם, והי' ראוי להרשים גם בצד המעולה הזה את יקרת הציבור. אבל דבר נאצל כזה הוא נשגב מהרגשת הכלל. ע"כ ראוי לציירו במה שקרוב לו, דהיינו ציור של חכמים כאלה הסמוכים למעלתו ומתערבים עמו, גם כשישא העם נפשו אל זאת המעלה ירום בערכו, "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".
ברכות ט יט
כר"י חלש ואיתפח על לגבי' כו' א"ל בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, א"ל פטרתון יתי מאודויי כו' והא איהו לא קא מודה ל"צ דעני בתרייהו אמן
.
אדם גדול ורם המעלה בחכמה ומוסריות כרב יהודה, אין החולי וטעימת מרירות החסרון מתיחס לו כ"א להחברה הסובבתו, שלא השכילו אל ערך התועלת היוצאת מאיש גדול שכמותו בהיותו עמם. ע"כ להעירם יותר על התועלת, בא מעמד החולי והפחד של חסרונו מהם חלילה. ע"כ הביעו בזה שהם מכירים כי עיקר ההודאה צריכה להיות מצדם, והשכילו לסדרה בלשון וסגנון פשוט והמוני, להורות שמבלעדי עזרת החכם והצדיק והשפעתו הרוחנית עליהם בתורה בחכמה ומוסר, הם מושפלים בתחתית המדרגה עד אשר לא ישאו את נפשם למושגים נעלים, שראוי להביעם בלשון הקודש, השפה הנועדת להליט בה רגשי קודש נעלים ורוממים, השפה שמלאכי השרת משתמשים בה, כ"א בשפה הארמית ההמונית והגסה שמעידה על גסות מעמדם בלא השפעת חכמת ר"י עליהם, שעכשיו המה מכירים ביותר את ערך הטובה שהשפיע ד' הטוב להם בשלח להם איש צדיק וקדוש עליון שכמותו לרוממם. ע"כ ברכו בריך רחמנא דיהבך לן לתועלת שלנו ולרוממנו, ולא יהבך לעפרא, נקטו ג"כ המושג הגס של ציור מות האדם בלא עלי' של השקפה שכלית, להורות על הכירם ירידתם מבלעדי עזרתו ותלמודו ע"כ יכירו ביותר כעת אחרי המצב המחריד שעבר עליהם בחליו את ערך הסגולה אשר עמהם. ומובלט יותר שמאחר שעד כה עוד לא קבלו ממנו אותה התועלת האפשרית לקבל מטוהר נפשו הנעלה. א"כ ביחש אליהם היתה לקיחתו מאתם כיהיבה לעפרא, המורה על אבדן התועלת. ועכשיו שיכירו שהוא יהיב להו ישתדלו לקבל וללמוד ממנו מארחות צדקו וחכמתו כראוי. א"ל, שאמנם לעצמו יש לו חיוב הודאה על חלקו, אבל כיון שכבר רואה הוא תועלת מושפע מחליו להרבות ע"י זה את השפעת התורה והצדק יותר ממה שהיה לפני זה, גם הוא כבר מכיר את הדבר לטובה גמורה. וענה בתרייהו אמן, כי בנפש חפיצה הוא שמח ביסוריו מאחר שהיו למקור ברכה לרבים, להגביר חיל בתורה וכל טוב, ויותר ממה שעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק .
ברכות ט כ
כאאמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה, במתניתא תנא חולה חיה וחתן וכלה, וי"א אף אבל, וי"א אף ת ח בלילה
.
הידיעה היותר ברורה בעמקי המציאות תחייב להרבות את גבול החיים ככל האפשר. בכל פינה שאנו פונים אנו רואים את ממשלת החיים, מגדולי היצורים עד קטניהם, ואין צר לכח החיים לעמוד גם ביצורים היותר דקים וקלים. סבות המחלות שהי' נדמה שאין בזה יחש לאיזה ענין שיש בזה חיים, כ"א מעמד של דברים חומריים בלתי מרגישים ודוממים. בהתרחב הדרישה ידענו שגם שם יד החיים שלטת המה היצורים הקטנים מחוללי המחלות, המקרובים והבצלים למיניהם. כשנקיש מזה ג"כ על העולם הרוחני, הרעיונות ומסבביהם, שגדולה פעולתם בחיים והם התוך של החיים, יורה אותנו ההיקש הרחב שגם שם יד החיים הויה. אם מקטנות היצורים יראה כל איש חכם לו אורח משפט להחליט, שגם העולם הגדול בכללו הוא מלא חיים כי אין ראוי לומר שיש בכלל ההיפך מכל הפרטים, ראוי ג"כ לדון מהיצירות בעלי חומר אל תנועות וכוחות מופשטים. ע"כ קרוב מאד הוא המשפט, שהסבות השכליות מעוררי השכל ומוציאים אותו לפעלו גם שמה יד החיים באמצע, ולא חזון רחוק הוא יחש הפילוסופיא הקדמונית הוצאת השכליות אל הפועל, אל שכל פועל עומד ונבדל. ולא עוד שאין כאן מקום למעמד גבולי החיים, כיון שהם מושג הרוחניות והרעיון הפנימי, הם נמצאים בכל גבול החיים, עד שגם בעולם הדמיון המלא תנועה, ופעולתו רמה על האדם, מביאו להצלחה ונועם חיים כשהוא בטבעו ההגון, ומאבדו אבדה גופנית וחומרית כשהוא משנה עליו נתיבו, גם שם החיים שולטים, מובן הדבר שכמו שהבראת הגוף ע"י הזנה טבעית מבריאה, מכוננת את הגוף על טבעו שלא ישלטו עליו לרעה כוחות החיים של היצורים המוכשרים להתמלא מחורבנן, כן החזרת האדם אל טבעו המדיני ע"י ריעות עם אנשים והתחברו בחברתם תחזק את הרוח האנושי לבל ימוט לרגלי תנועות החיים שבאים שלא כדרכם בעולם הרעיון והדמיון. ע"כ כל מצב אנושי היוצא מטבעו שולט הוא ג"כ על הרוח האנושי, וצריך לחזק את היסוד הבריא של הרוחניות, שהוא ננער לרגלי הכשרו של אדם להיות חי בחברה האנושית, בחומר וברוח, בשכל ובדמיון. והנה החולה מצבו הגופני היוצא חוץ לטבע הקבוע, פועל ג"כ על מצבו הרוחני לרופפו, ונעשה מוכשר לקבל השפעה רעה ובלתי טבעית מכחות החיים הרוחניים הפועלים על הדמיון שלא כדרכו, וצריך הוא שימור ע"י ריעות ושיקוע בחברה האנושית, שמחזקת את הכח הרוחני האנושי ע"פ ארחו שיצרו יוצר כל, שהכל עשה יפה בעתו. חתן וכלה, שפע הרעיונות הבאות על האדם בבת אחת, לעת שמצבו גורם לצייר לפניו את העתיד הארוך, בכל צדדיו הטובים והרעים, שעמהם מתגלה ג"כ כל חתחתי החיים ומכשוליהם, הוא מעמד בלתי טבעי לרוח האדם שראוי לו להיות עיניו מביטים לא לקצה הארץ כ"א לפניו, אל מעמדו החומרי והמוסרי, ולהשליך יהבו על ד' כי בעשותו כל אשר תשיג ידו בעד ההוה והעתיד תהי' דרכו נכונה. ע"כ חולשה רוחנית עלולה להפגיע בחתן וכלה שלא כטבע הרוח האנושי הבריא, וע"כ גם הם צריכים שמירה ע"י החזרתם אל המצב הקבוע של החברה האנושית ע"י חברת רעים המחזקת את רוח האדם בטבעו המדיני. במתניתא תנא חולה חיה כו', החיה היא אמנם רק בערך הוספה הבאה לרגלי מכשולות החיים האנושיים שבבקשם חשבונות רבים, נעשה כבד להם גם המעמד הטבעי. החיה, שהיא מצב טבעי תמידי למין האדם, לא היתה ראויה להיות באה לידי גירוי וחלישות רוח בלתי טבעי, עד שתהי' כ"כ עלולה להפגע מכוחות חיים דמיוניים הפועלים על הרוח שנחלש שלא כטבעו. אבל מעללי יצר האדם השפיעו על המעמד הגופני והנפשי לרעה, עד שיצאה הלידה האנושית ברובה מכלל מצב טבעי, ובאה למצב היוצא מסדרי טבע הבריאה [], וממילא ג"כ המעמד הרוחני של החיה עומד הוא במצב חלש שדורש שמירה וחזרה אל הסדר הקבוע של חברה אנושית חזקה ברוחה ונפשה. והיא אמנם אינה ראויה להחשב בין המנויים הראשונים, שיציאתם מהסדר המורגל ראויה להם בהכרח, החולה מחליו וחתן וכלה, מפני שפע התרגשות הרעיון המכביד על הרוח של הצפיה על העתיד המרובה בחזיונות. וי"א אף אבל, האבילות באשר היא הגלגל החוזר בעולם , לולא השחיתה החברה האנושית את דרכה הטבעי והיו מחזות המות באים תמיד לפי מצבם הטבעי, הי' ראוי שלא תוציא האבילות את רוח האדם ממצבו הבריא. מחזה המות הטבעי של האדם שחי תכלית שנותיו הטבעיות כפי הראוי לו, ומלא ג"כ את תעודת החיים כראוי, מצד הצדק והמוסר בחייו הפרטיים, ובחיי המשפחה, העם והחברה בכללה, ועל כולם הצדק הכללי ביחש כל היצור, שהוא חפץ עליון בעולמו, לא הי' ראוי להחריד יותר מדאי את יצורי האדם ורעיוני לבבו. אמנם המצב המקולקל גורם שהמחזה של המות האנושי הוא תמיד מלא פרעות, ומעמד בלתי טבעי הבא מהשחתה חינוכית של האדם עצמו או של הוריו, וכלל המעמד האנושי המלא חסרונות רוחניות וחומריות. ע"כ נכלל ג"כ האבל בכלל החלושים העלולים להיות נגועים מן המעמד הרוחני ע"י הכוחות הרוחניים החיים העלולים לפעול לרעה על רוח חלש, כמו שיצורי החיים האורגנים הקטנים יכולים לפעול פעולתם החיה להזיק על גוף חלש. ו" א אף ת"ח בלילה,הת"ח הוא ג"כ יוצא ממעמד האנושי הטבעי רק ע"פ חסרון מצב האנושיות, שאינה יכולה עדיין לתן את כל התביעות החומריות והרוחניות והנימוסיות בדרך מספיק לכל הכוחות, והיא מוכרחת עדנה מחסרון השתלמות לערוך מלחמה ולגרע חק איזה כח כשתרצה להעמיד על נכון כח אחר. ע"כ הת"ח ההוגה דיעות ומשאות נפש שאינן מורגלות ברוב החברה, גם מעמד רוחו נוטה לאיזה התחלשות ועלול להשפעה של חולשה מכוחות דמיוניים מבעיתים הבאים לרגלי חסרון סדר טבעי במהלך הרעיונות, מה שלא נמצא כן בהמון העם הבלתי חושב הרבה. אמנם היום, שאורו משביע את חושי החכם ברב צהלה והרגשת נועם החיים הכלליים הרבה יותר ממה שירגישם העני בדעת, הם מוסיפים אומץ ומחזירים לו את טבעו וחוזק רוחו. אבל בלילה, שלא יוכל להשביע את עינו השואפת להוד היקום כולו, אז עלול הוא מצד רוחו המלאה לה משא רעיונות ובהם ג"כ אורות וצללים, דמיונות וציורים בלתי טבעיים, כחק העוזב מערכתו הטבעית להיות נפגע מתגרת הרעיון, וצריך צירוף וחברה של ריעות בפועל להעמידו על מעמד טבע הלך הנפש האנושית ע"פ אורחה הראוי לה כאשר עשה אלהים את האדם ישר.
ברכות ט כא
כבואר"י ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, ואלו הן המאריך בתפלתו, והמאריך בשולחנו והמאריך בביה"כ
.
האדם צריך תמיד שירכש לעצמו המדה הנכונה שאף שיכוין דעתו לאיזה ענין נשגב מאד לפי כשרונו ושלימות נפשו בתורה חכמה ויראת ד', מ"מ ישתדל ששום שאיפה לא תזיק לשאיפות אחרות שהם לפי ההשקפה הראשונה [] כמתנגדות לה, כ"א צריך שיהי' פונה לכל צדדי השלימות. והמטרה היותר גדולה לא תקטין אצלו את הערך של מטרה היותר נמוכה אם אך נצרכת היא עכ"פ לכלל עניני האדם. והנה ראש לכל צרכי האדם המה עניני הרוחניות מעלתו ויחשו אל קרבת אלהים, שהיא תכלית כל החמודות. אבל עם התאמצו להיות קונה דבקות אלהי' ומעמד רוחני נשגב שבאה ע"י האריכות בתפילה כראוי לה, לא יקטנו בעיניו צרכי האדם הגשמיים לענין הטובה הכללית של הנדיבות שצריכה להיות נכנסת בתחום צרכים הגשמיים של כל עני ונקשה, שאף בהיותו מתהלך במעוף שכלו למעלות רמות אלהיות, ידע שישנם אנשים רבים עטופי רעב וסובלים עוני ומחסור, ע"כ בשבילם צריך להיות מנמיך עצמו מרוממות מעלתו האלהית הנקנית ע"י האריכות בתפילה, ולהיות ג"כ מאריך על שולחנו כדי שלא תסתור המשכתו אל הרוחניות אל שפע טובו של הנדיבות הגשמית, כדפירשו: "דלמא אתי עני ויהיב ליה". אמנם שני אלה המה דברים גדולים, כוללים המעלות הרוחניות שיסודם התפילה והנדיבות שיסודם השולחן הפרוס לרעבים. אבל האדם באשר הוא אדם צריך לדעת שהוא עכ"פ נתון בגוף בהמי. ע"כ כל צורך קטן מצרכיו החומריים צריך שלא יקטן בעיניו מהתעסק בו כראוי, ורק אז יעלה בידו אושר הגוף והנפש. לדמיון אחד מתנאי הגוף השפלים היא האריכות כביה"כ, ומזה יוקש על כל ענינים השפלים, שצריך האדם בהיותו עומד במצב רם במוסר חכמה ובנדיבות, הערה הגונה שלא יבוז לקטנות כאלה, ומהם ג"כ יקח לעבוד את ד' ית"ש.
ברכות ט כב
כגהמאריך בתפלתו מעליותא היא והאר"ח בר אבא אריו"ח כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב, שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב, ואמר ר' יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי, ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים, הא לא קשיא, התם דמאריך ומעיין הכא דמאריך ולא מעיין, והיכי עביד מפיש ברחמי
.
התפלה צריכה להיות מובנת בדעה שלמה אז תפעל את פעולתה הראויה לה, שבשביל כך היא חקוקה במציאות ע"פ חכמתו ית' העליונה, ואז תביא עמה את התועלת החומרית והרוחנית שיש בה. הצלחת האדם היא שישכיל שכל כוחותיו וכל הדרכים שצריך שיתגלגל בהם בסדרי חייו, מפני מזגו וטבעו הגופני והנפשי, כולם הם ערוכים מיוצר כל בחכמה, וכולם מתאימים להצלחתו הפרטית והכללית, הזמנית והנצחית. ע"כ כאשר יתחמץ לב האדם בקרבו, מעוצר רעה ויגון שפוגע בעולמו מצד מצבו הפרטי, או מצד המצב האנושי הכללי, ומרגש לב טהור ישא תפילה לד', תהי' תוצאות התפלה הטבה גדולה במצב מוסרו וחליפת כח חיים לכל רגשותיו. ואין צריך שיבהלוהו שאלות הפילוסופיא אם אין לפני השם יתעלה שינוי רצון איך תועיל התפילה, כאלו כל תועלת התפלה היא רק להפוך רצון עליון. זאת השאלה באה רק מקוצר דעת להבין, כי כל מערכות לב-כל-נוצר וכל פרטי וכללי הדברים שיביאו את האדם לידי השלמתו, הנה זאת היא מכלל החכמה האלהית שלא יחסר כל בה. ע"כ באשר האדם כשימצא קרבת אלהים לפי רגשותיו הפנימיים, אז תפרח נפשו וכוחותיו המוסריים יתפתחו ע"פ טבעם הנאות. ע"כ כל הדברים הצריכים להזמין את המערכה הפנימית של נפש האדם שתהיה מכוונת להשלמתה הם מכללי סדרי הבריאה. המבין כן לא יבקש בתפילה כ"א תעודת הרגש, שיהיה לבו הישר פועל בו ע"פ טבעו. טבע האדם הישר הוא שתהי' נפשו משתפכת מגעגועים לאלהי ישעו, ובזה תצא התפילה לפעלה ובזה תמצא ג"כ פעולתה. ע"כ צריך שתהיה התפילה מעורכת רק ברגש הלב הבריא והישר, ולא יערב עמה שאלות של חקירות מדעיות, שלפי משפט שכל האדם הקצר והנקצב רק על חוגו הקצר לא ישיג לעולם את מגמתו בענין התפילה, כי לא נוצרה סגולת התפילה בכלל המציאות ובכחות נפש האדם בשביל חידוד הכח השכלי, המתבודד חוץ מרגשותיו, כ"א בעד לבו של אדם ונפשו שצריכה להתהלך עם אלהיה כפי טבעה ותכונתה. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה, אריכות העיון המופשט, להשוות לפי שכלו ההגיוני את אפשרות שינוי רצון האלהים ע"י התפילה, מה שלא ישיג לעולם דבר זה, היא תוחלת ממושכה מחלה לב. רק סגולת טבעו הכשר והבריא הטהור הראוי להיות מתענג על ד' בלב שלם ונפש חפיצה ושוקקה יאבד, ומאומה לא ישיג בעמל הגיונו, ומה בצע לו לאדם בהיותו כולו שכלי, וחסר לב מלא חיים ועז. השם יתברך שהוא אדון כל המעשים לא יצר את האדם רק בשביל שכלו לבדו, כ"א בשביל כל כוחותיו הנפשיים והגופניים, והוא התקין בחכמתו שאין לה קץ ותכלית, שגם הכוחות הרגשיים שהם עיקר חיות לבבו של אדם, יהיו מוצאים בקרבת אלהים ושפך שיחם לפניו, את בית חייהם תענוגם ומשושם ומעוז צורם בעת צרה. ואז כשינצל מהדייקנות הפילוסופית היתירה, שבאה לאדם רק מפני הרצון הנכזב להביא את מערכת כל ההנהגה האלהית רק בפרטיות של אחת מנטיותיו ורעיוני רוחו, שאצלו הוא דבר גדול דהיינו משפט ההגיון לפי ערך השכל המופשט. אבל עצת עליון שכוללת הכל אינה מתעסקת כ"א בחוג הצר של השקפת האדם הפילוסופית כי הוא יתברך הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונותן חיים לכל בריותיו, חיים גשמיים וחיים הרגשיים יחד עם החיים השכליים. ע"כ רק לפי הרגש הטבעי הקצר והישר שאינו צריך לההצעות ארוכות של חשבונות רבים, בתם לב ונפש תבא התפילה ותתן פריה אשר נועדה לזאת, וכל המאריך ומעיין בא לידי כאב לב. כללו של דבר, האדם צריך לדעת כי ההנהגה הריבונית לא תחסר כל, וצריך שישכיל כי אין צריך ליחש שינוי רצון לאדון כל המעשים, שהכל צפוי לפניו מראש מקדם ע"י פעולת התפלה, כ"א צריך להשכיל שכל השלמת האדם עבודתו ודיעותיו הישרות המה לפי ערכו ותכונתו, וכל המהלך באורח חיים ומשתמש בתפילה ובכל הדיעות האמוניות לפי צד ההשלמה שבהם למעמדו של אדם במדותיו וכשרונו המרומם, הוא מצליח ועושה אותם על זה הצד שכוננם יוצרם. אבל המשתמש בהם לא כפי הערך שראוי להכירם בתור ענינים שצריכים הם לפעול עליו הפעולה המוסרית, כ"א בתור חוקים יבשים איתנים כחקי הכבד של הטבע וכיו"ב, הוא מוציא אותם מתכונתם. ותחת אשר לא ישמשו אצלו תפקידם להיטיב עניני המוסר, כ"א עוד יביאוהו להמון דיעות בלתי נכונות הגוררות אחריהן ג"כ מעשים רעים, ומחזירים אותו אל מצב מוסרי פראי כאילו לא למד צדק, והן מזכירין עונותיו של אדם. והנה הבטחון, המדה היקרה הזאת הונחה באדם ונוסדה בחפץ עליון בכלל המציאות שתועיל הרבה לאדם בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהי' נבהל להון ושטוף בתאוותיו. כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי עניני האדם מונהגים הם ע"פ עצת ד' הקיימת לעד. גם שלא תפול עליו רוחו בעת צרה ומצוקה. כי ישים אל לבו כי אין מעצור לד' מהושיע. אבל מעולם לא נוסדה מדת הבטחון כדי שעל ידה יקנה האדם לעצמו מדת העצלות, שלא לעשות ולהשתדל בכל אשר תשיג ידו, בין בעסקי הכלל בין בעסקי הפרט, ומכש"כ שלא נוצרה כדי שיכנס האדם ע"י בסכנות הגוף והנפש. ע"כ המכיר את המדה כפי ענינה שהיא נוצרה לפי מדתו של השלמת האדם, לא יקח אותה לקו במקום שאינו ראוי, כאילו היתה מדה חוקית מחוקי הטבע המת חלילה. והנוהג ע"פ זאת הסכלות של הוללות הבטחון והולך תחת קיר נטוי, ע"פ הבנתו המשובשת בגדרי הבטחון, ואיך שהיא צריכה להיות מובנת רק כפי ערכה של הפעלתה על האדם לטובתו הזמנית והנצחית, יהי' לו למזכיר עון. כי תביא דעה זו המשובשת עמה כמה דעות רעות ומשובשות וההבנה הגסה הזאת תכחש על נקלה. והאדם ישוב על עקב מצב של שרירות לב וחסרון מוסר, כי עד ארגיעה לשון שקר, ורק יראת ד' הטהורה המובנת לאמתתה היא עומדת לעד. והדומה לזה עיון תפלה כאשר בארנו מבלי הבן, וצריכה התפלה שתמצא ברגש הלב והמית הנפש ושם מקומה ולא במשפט שכל הגיוני, שאין עמו חיים טבעיים כחיי האדם החי והמרגיש. והמוסר דין על חבירו, אמנם ההשגחה האלהית יסדה בעולם מדת המשפט, אבל גם היא צריכה שתובן שהיא נקבעת לפי המדה העליונה כדי להגביל את רעת יצר לב האדם, הכל במדה ומשפט כללי אלהי, הבא לפי הדעה העליונה ע"פ הידיעה האלהית הבלתי בעלת תכלית המקפת את כל היקום. אבל מה נואל האדם כשיקח את המדה הזאת לשימושו הפרטי, מה נואל הוא לדמות שראוי הוא שהמשפט האלהי ימשך אחרי מאויי לבבו וחפצו המצומצם. מושג כוזב כזה ביחש המשפט האלהי לא יתן פרי טוב להשכיל את האדם ולשפר מעשיו, כ"א להביאו לידי מדות רעות ומושגים כוזבים רבים אחרים המטמטמים את הלב, ומביאים אותו לרדת לכיעור טבעו והזכרת עונותיו. כי הפעולה המוסרית הפועלת מהבנה ישרה בהדיעות האמוניות תסתלק בהתערב בה מושגים גסים מכוערים כאלה. אמנם האדם ראוי לו לשפוך שיחו לפני קונו, וכל אשר ירבה להתפלל ודאי תהי' פעולתו נכונה ושכרו אתו. אבל רק ע"י העירו את מדת רגשות לבבו וכוחות נפשו הטבעיים לכל צדדיהן, לפרש היטב את כל מחסוריו הרוחניים והגשמיים "כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי". וכל צדדי החיים המרובים יפרשו לפני השם יתברך החפץ בחיים, ולבקש ממנו ישע ועזר מקודש בלא התעמקות שכלית מופשטת, שאין לה מקום כאן, אז תהי' התפילה רצויה ומכשרת את האדם להמעלה הזאת שבשבילה יסד העליון ית' מדת התפילה בחקי הנפש ומשפטי התורה והמוסר. ואשר בשביל קיום המעלות הללו נוסדו חקי התקבלות התפילות בערכן לפי מעשיו של אדם ולפי הזמן, לך ד' עת רצון. ע"כ יהי' מפיש ברחמי, ושומע תפילה לפניו כל בשר יבא.
ברכות ט כג
כדוהמאריך בשלחנו דלמא אתי עניא ויהיב ליה מידי, דכתיב והמזבח עץ שלש אמות גבוה, וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ד', פתח במזבח ומסיים בשלחן
.
ריו"ח ור"א דאמרי תרוייהו בזמן שכיהמ" ק קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשו שלחנו של אדם מכפר עליו. אף שהחסד והנדיבות הוא יסודו של עולם איך שיעשה, מ"מ אנו חייבים להשכיל אל דל, וכל שאנו יכולים לקיים את עניני הצדקה באופן שיהיו עומדים כתרים בפני העניות שלא תתרבה בעולם, היא יותר מכוונת ונערכת. אמנם כשהסבות מעיקות עד שא"א לנהל עניני הצדקה באופן גבוה, שצריך לזה כוחות גדולים ומוסדות יקרים, צריך אדם לעולם להחזיק במדת הצדקה הפרטית ובזה יהי' עושה את חלקו בנדיבות כפי אשר תשיג ידו, ונעשה משותף עכ"פ אל הכלל של עושי צדקה וחסד שבכללם הם מצילים רבים משחיתותם, מחרפת רעב וחלאים רעים. והנה המזבח הוא האות לאחדות הכלל, כי אסור להיות כ"א מזבח אחד במקום אשר יבחר ד', וב"ג ובני ראובן כשבנו מזבח אחר! וחשבו ישראל שהוא להקריב עליו, הי' עליהם קצף גדול מפני החלישם את כח הכללי שע"י המזבח המיוחד. והנה בזמן שביהמייק קיים, שהיינו במעמד לאומי חזק בין במצב הגשמי בין במצב הרוחני, היינו יכולין לתקן עניני צדקותינו ג"כ באופן כללי, במוסדות גבוהים רבי הערך, כפי ערך כחות אומה גדולה כוללת, והי; מזבח מכפר על ישראל, המזבח, כלל עבודת ישראל שכולל הטבת המצב המוסרי בין במה שנוגע בין אדם למקום בין במה שנוגע בין אדם לחבירו, והיינו יכולין מצד האגודה הלאומית לכונן פנים גדולות למעשה הצדקה שלנו. עכשיו שאין ביהמ"ק קיים, וכוחות הלאומיים נתפזרו לכל רוח בעונינו, "כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמנו לפי שאול" , אנו צריכין להחזיק בכל עז במעוז הצדקה הפרטית הפשוטה. שולחנו של אדם מכפר עליו, כשפורס מלחמו לדל באופן ישר ופשוט, ויחש השולחן אל מזבח ילמדנו לדעת באשר השלחן הוא רק ממלא מקום המזבח. אבל כשיש מזבח הלא עלינו לערוג אל האגד הכללי. ע"כ יהי' להעיר שבכל אופן שיתחדש בזמן מן הזמנים איזה אפשרות לנו לנהל את צדקותינו באופן היותר כללי, ומכש"כ בדרך אגד לאומי, שהמצוה עלינו בזאת גדולה מאד, כי היחיד לא יוכל בשום אופן לעשות את הדברים הגדולים שהרבים יכולים לפעול. ע"כ הגדולה שבמדת הצדקה היא הנתינה לקופה הכללית, קופה של צדקה. וכש"כ בהקבץ קשר לאומי, שיוכל לתקן ענינים רבים ולמנע עני ומחסר מרבים טרם תבאנה, שמתקרב הדבר יותר לערך מזבח מערך שלחן, שמצוה עלינו לעזור ולהשתתף. והעולה מכל הנאמר בזה המאמר, שיושר המשקל בכל צדדי החיים ומניעת הבזוי לכל דבר קטן המועיל בשביל שנמצאו מגמות יותר רמות, הם מאריכיו ימיו ושנותיו של אדם, מצד הסגולה האלהית שהוא מוכשר להשתמש בכל צדדי החיים לתכלית הנשגב האמיתי, ע"כ יהיו חייו מרובין בתועליות ויזכה לאריכות ימים ושנים. וכן מצד הטבע שתהי' נפשו טובה עליו ורוחו נוחה מכל מעמד גופני ונפשי כי בכולם ימצא און לו להפיק ענינים מועילים בתורה ועבודת ד' ונדבת לב. ובכלל יהיו חייו טובים ומאושרים, ודרך החיים שלו תהי' מסוקלת מכל אבני מכשול, הרגילים למתקצפים בבקשם רק גדולות, ומכש"כ הפונים רק למטה שלעולם לא ימצאו שלוה. רק האיש המאגד את כל צדדי החיים, ומשתמש בהם בדרך הטוב והישר, הוא המאושר המאריך ימים ושנים טובים.
ברכות ט כד
כהואר"י שלשה דברים מקצרין ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות
.
מי שנותנים לו ס"ת כו' דכתיב כי היא חייך וגו', וכוס ש"ב כו' דכתיב ואברכה מברכיך, והמנהיג עצמו ברבנות. דאמר מר מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות. לעומת הדברים המאריכין ימיו ושנותיו של אדם, שהם מישרים את כל מכשולי החיים, בהיות האדם שואף לקרבת אלהים במדה נעלה של אריכות בתפלה. ועם זה מוצא מקום ג"כ לצד הנדיבות, הגשמית הפשוטה של אריכות השולחן, ועם זה אינו בז לדברים היותר קטנים מסוג אריכות בית הכסא, שהממולא בכל אלה הצדדים מוצא לפניו חייו ישרים ומלאים ענין, ועי"ז מאריכין ימיו ושנותיו שככל שירבו ימיו ימצא יותר ענינים מלאים של תועלת לו ולזולתו. כן ההפך, הבחילה ברוחניות וקרבת אלהים עד למדה שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, שהוא ההיפך הגמור של המאריך בתפילתו. כי בתחלה ירכש האדם לעצמו קרבת אלהים מצד בחירת השכל הבאה בגילוי באהבת התורה, וכשתתרגל נפשו בדעת אלהים ויקנה קנין קבוע בנפשו את ההתענגות על ד' אז תתגלה ג"כ ברגשותיו, בתור אריכות בתפילה שביארנו, אריכות טבעית ברגש חי ורענן. אבל קצה הניגוד הוא שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, "מסיר אזנו משמע תורה" א"א שיבא לתפילה מרגש פנימי חי ע"כ "גם תפילתו תועבה". ומי שנותנים לו כוס של ברכה לברך, המברך על הכוס להוציא ג"כ רבים ידי חובתם בברכת המזון מחפץ נפשו, מורה על נדבת רוחו הפנימי בהיותו מתענג (לו) [לא] רק על שבעו לבדו כ"א גם על ברכת ד' הגשמית שזכו לה חביריו ובני מסיבתו. אמנם הרחוק מנדבת הלב לא תמלא נפשו בשום רגש של שמחה על השביעה ששבעו ואכלו רעיו, בין שתהי' ריקה מנדיבות גשמית מפני השתקעו יותר מדאי בציורים רוחניים, עד שאינו מכיר את הוד הטובה הגשמית והדרת הנדיבות המתגלה על ידה, בין שתהי' מצד מעמד נפשו הרעה, הוא ניגוד גמור לברכת הנדיבות שבאה למאריך על שולחנו בהיותו ג"כ מאריך בתפילה. חיים של איש כזה הם מלאי מכשולים ודאבון נפש, הוא מלא קנאה ומשטמה וחסר כל שמחה מטובת רעיו, "ורקב עצמות קנאה". והמנהיג עצמו ברבנות, בהנהגה כזאת שמצד נשאו נפשו אל תעודות גדולות בחיים, יקטנו בעיניו הצרכים הקטנים הרוחניים והגשמיים, המוסריים והחומריים של אדם, שהם בסוג אריכות ביה"כ, בערך ודמיון מניעת ההסתכלות ונתינת החלק לכל צרכי החיים ותעודתם, גם החלקים הקטנים שבהם ישללו מהחיים חלק רשום מתפקידם, וגורמים ג"כ מכשולים שעומדים לשטן על דרך החיים, עד שמקצרין בכללן ימיו ושנותיו של אדם. ועל יוסף כבר נאמר במקום אחר על ששמע שאמרו: "עבדך אבינו" ושתק, דהיינו בהיותו נושא נפשו למטרה גבוהה ונעלה בעסקו עם אחיו, שהיתה נסיבה לירידת אביו למצרים, שהי' צפוי להם התכלית המרוממת שעכ"פ יצא מזה בדרך פרטי או כללי. ע"כ לא נזקק אז לתקן דיוק קטן מדרכי הכבוד ביחש לאביו המוטלים עליו. וזאת אמנם היא שגיאה כללית, שחובת האדם השלם הוא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים, ואין לך דבר שאין לו מקום. וזאת היא בכלל תכלית ההרחקה של ההתנהגות ברבנות, האפשרית ג"כ למי שעומד למלא את החובות היותר רמות של המין האנושי. וע"ז נאמר בפרשת המלך שיכתב לו ספר התורה, "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", ששאתו נפשו אל משאות נפש רמים לא יניאוהו מהחיובים הכלליים שאינם כלל בערכם. וע"ז נאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו", כי החיים ממולאים לא מהשאיפות הגדולות הבאות מזמן לזמן בהעסקתם, כ"א מכל צדדי החיים הנהוגים באדם, וההישרה בכל צדדי הטוב והיושר כתורה וכמצוה תרומם ותחליף כח ועז להצליח ג"כ ביותר בהפעלים היותר כלליים ורמים במעלתם.
ברכות ט כה
כוואר"י אמר רב שלשה צריכין רחמים, ואלו הן חלום טוב ושנה טובה ומלך טוב, כו'
.
ישנם שלש סבות שמונעות את האדם מן הרחמים. או שיחשוב שהדבר הוא קטן כ"כ ואינו תופס מקום בעולם האנושי עד שאין כדאי לבקש עליו רחמים, וממילא אין לו לפי השקפתו קשר עם התפילה ובקשת הרחמים. ויש אמנם דבר שיהי' חשוב אצל האדם לבקש עליו רחמים, אבל לא ישכיל שהרחמים צריכים לבא בעוד מועד שתהיינה הסבות הולכות בדרך הטובה, ובהיות האדם בלתי משיג יחש הסבות וקשורם זה לזה יחשוב שאין צורך להקדים את הרחמים בתחלת ההתהוות של קישורי הסבות, ויאחר בזה מן המועד, כי אין ראוי להתפלל על מעשה ניסים כ"א על מהלך הקישור של הסבות ע"פ האורח הטבעי שיתהלכו במשרים. וע"ז הוקבע חק התפלה, שהעלי' המוסרית של האדם תשמש בתור אחת מהשלשלאות החקיות של המציאות, ע"כ היא צריכה לבא בעתה הראויה לה. ויש דבר שיחשוב האדם שלא תועיל ע"ז תפילה מפני איזה חק קבוע בהנהגה. ועל כל אלה למדנו שצריכים רחמים למרות המשפט הפשוט. חלום טוב, האדם יחשוב מה הנה החלומות כי אשית עליהם לב להתפלל עליהן שתהיינה טובות. אבל משגה הוא, כי מצב החלום פועל הרבה על האדם, השינה היא חלק אחד מחלקי חיי האדם, וכשיהיו חלומותיו טובים הלא יעבר עליו חלק מחייו מלאים נחת וקורת רוח, שלבד חיי שעה הטובים יפעלו ג"כ על מצב הגוף והנפש. שבהיות חלומותיו מלאים פחד ובלהות, יעונה על משכבו ונפשו תחלש וכוחותיו יתמעטו, או אם ימלאו הוללות ותועבה ודאי יפעלו לרעה על מצב נפשו ומוסריותו. ואיך אפשר לאמר שיהי' האדם נעזב אל המקרה במצבו השינתי, בעת אשר אנו רואים שתוצאות רבות לטוב ולרע נכונות לו להיות לו לעזר או לנגדו בכלל מצבו בחיים ממעמד החלומות. וכיון שהם נוטלים מקום בחיים ודאי צריכים הם רחמים, וכדאי להתפלל עליהם, ובודאי הם ג"כ נקשרים יפה אל המצב המוסרי ככל עניני האדם הכלליים והפרטיים. שנה טובה, השנה קשורה במצבה כולה במאורעותיה הראשיים, מצב האוירים, הקציר והבציר החום והקור עם בריאות האדם וכל החי קשורים הם זה בזה. ע"כ תפול התפילה על כללות השנה, ולא יקח לו האדם ענין פרטי אחד הנוגע לו לפי מצבו הפרטי להתפלל עליו, כי בכלל קשורים הם הענינים מראשית השנה עד אחרית שנה זה בזה. ע"כ ראוי שתהי' התפילה מוקדמת וכללית, לא פרטית ומאוחרת. כי בשעה שכבר נעשו הסבות המסובבים מהם הם הכרחיים לבא אם לא במעשה ניסים, שלא ע"ז בנויה התפילה בכללותה, כ"א בחזון יקר יוצא מן הכלל. ע"כ יהיו הרחמים רק על כללות של שנה טובה. ומלך טוב, שחופש הבחירה האנושית תגזר אומר שאין אפשרות להועיל כאן רחמים, כי הדבר מסור ברצון המלך ובחירתו, למדנו כאן כי כ"כ מושפע הוא המלך מחזיונות הכלל שמביאים אותו להחלטת הנהגתו, עד שבחירתו החפשית אינה פועלת בו בדרך רשום, כ"א המקרים הכלליים של הנהגת המדינה ומוסר האנשים, ומעמד המוסרי הכללי ומצב השלום בעולם בכללו, כל אלה יפעלו על החלטת המלך וגם על מזגו ותכונתו. ע"כ הוא מושפע ונפעל יותר ממה שהוא פועל בבחירה חפשית וצריך גם הוא רחמים. והרחמים, שמתפשטת תועלתם על החוג היוצא מחפשיות הבחירה ממילא יפעלו על הנהגתו לטובת הכלל והפרטים של בני מלכותו.
ברכות ט כו
כזאריו"ח שלשה דברים מכריז עליהן הקב"ה בעצמו, רעב, ושובע, ופרנס טוב כו'
.
כל המסבות שבעולם במצב האנושי הם סובבות ע"פ עצת ד' שתהיינה מהם תוצאות לההטבה של הנפשות שיסודן הוא קרבת אלהים והדעת את ד' ולכת בדרכיו. אמנם יש מהן שילכו הדברים בדרך סיבוב עד שיפעלו פעולתן לההטבה הראויה של המצב הרוחני ג"כ, שהוא עיקר תעודת האדם בכללו ובפרטיו. אמנם שלשה דברים אלו פועלים את פעולתם ביחש אל דעת האלהים וקרבת עבודתו בדרך ישרה. וזהו שמכריז עליהם הקב"ה בעצמו. רעב, "כי קרא ד' לרעב" , כי יקרא ד' לרעב הוא מרעת יושבי הארץ שפרקו עול מלכות שמים מעליהם והשליכו לארץ משפט וצדקה יען שבעו וירם לבם, ע"כ יכנעו ע"י הרעב וישובו מרעה, ישובו אל ד" לקרא בשמו ולדעת דרכיו. הרעב ישכילם כי לא לאדם ללכת בשרירות לבו ולאמר רק הב הב למלא כל חפץ זדון ותענוגי הוללות, כי ילמדם לשמח בלחם לשבע, ויודו ע"ז יד' חסדו עת ישובו להם שנים כסדרן. ע"כ הרעב הוא המניע הישר אל ההטבה התרבותית לדעת את ד', בלא צורך לסבב סיבות מסיבות שונות. וכן השובע בא יבא בארץ כשיעמדו בני אדם במצב הגון וטוב, עד אשר יפנו ברוחם הטוב רק להשכיל ולהיטיב, ונדיבי לב כאלה יקרי רוח החפצים רק בצדק וחכמת לב, כל אשר יסורו מהם המניעות המעכבות את ההשלמה האנושית כן ירבו להתעלות, ויהיו יותר קרובים אל אור ד', ע"כ השובע הוא ג"כ האמצעי הישר של קרבת אלהים, במצב הטוב של החברה האנושית, והקב"ה מכריז עליו בעצמו. ופרנס טוב, זהו ודאי המניע העקרי אל הגדלת המוסר ואור היראה ואהבת ד' ודרכיו בארץ, ע"כ הוא הסבה הקרובה שאינה צריכה לעבור דרך סיבובים רבים עד שתבא לתכליתה של הדעת [] ד'. כי ברבות צדיקים והרים קרן חסידים וישרי לב תרומם הצדקה והמשרים, יראת ד' וכל דרך ישרה של חסד משפט צדקה, שאלה המה חפץ ד' ודעת אותו, יגברו, והכל ע"י פרנס טוב, ע"כ יאמר עליו "ראו קרא ד' בשם". ונחשב בצלאל לפרנס, שהוא מנהיג, אע"פ שלא היתה עבודתו רק במעשה המשכן וכליו. אמנם יען כי תמונת המשכן וכל כליו, וכן הציורים הפרטיים שהיו נעשים מעשה מלאכת מחשבת, מיד ד' היתה זאת שהציורים הללו יעשו רושם על נפשותיהן של ישראל, לתורה ולתעודה וליראת ד'. והציורים יש בהם הרבה מכשרון רוח המצייר האמיתי, וכפי התרוממות נפשו למדות קדושות ונעלות ולשכל טהור וטוב ברוח ד', כן יפעלו יותר ציוריו להשכיל ולהיטיב. ע"כ אף שאסור לנו להרבות בציורים של מעשה חרשים כדי להקים על ידם מערכות של מוסר, כי מעיין המוסר והאורה לנו היא תורת ד' הטהורה הכוללת כל אורח חיים למעלה למשכיל. אבל באלה הציורים שמאת ד' נצטוינו לעשותם, מובן הדבר שהיו בהם הערה רבה לכונן את הנפשות אל הוד המושגים הכלולים בהם. א"כ תלויה היא טהרת רוח כל העם כולו, שהי' ע"פ עצת ד' מתחנך בסיוע של בנין המשכן וציורי כליו, תלוי בשאר רוחו וקדושתו של החושב הגדול במלאכת מחשבת הקדושה הזאת, הוא בצלאל. ע"כ היה באמת פרנס ורועה לישראל.
ברכות ט כז
כחא"ר יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא א"כ נמלכין בציבור, שנאמר ויאמר משה ראו קרא ד' כשם כצלאל וגו' א"ל הקב"ה למשה, משה הגון עליך בצלאל א"ל רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כש"כ, א"ל אף על פי כן לך אמור להם לישראל כו', אמרו לו משה רבינו אם לפני הקב"ה ולפניך הגון לפנינו לא כש"כ
.
הפרנס אף שעיקר יתרונו צריך שיהי' במעלות פנימיות, שאב לכולן הוא טהרת הלב וקדושת המעשים הנובעים מקדושת הנפש ומדותיה הפנימיות, שהוא דבר הגלוי רק לד' לבדו שהוא חוקר לב. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, וע"ז תורה ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור ג"כ משגת, כדי שיהי' להם קישור עצמי עמו. אמנם המעלות בכללם שלש הנה, [], הקדושה הפנימית וזך הנפש הגלוי רק לפני בוחן כליות ולב. השני' לה היא החכמה העמוקה הגדולה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי לנהל בתבונת כפים את עדתו. וזאת אמנם תתגלה גם לאדם, אבל רק ליחידי הסגולה החכמים הגדולים שהם יוכלו לעמוד על סוף דעתו של המורם מעם ולדעת ערכו, ולכל העם אין בזה הכרה. והמעלה השלישית היא השלמות ההמונית כמו איש תואר ובעל קומה, צח הלשון הלוקח נפשות בחין מדברותיו. אמנם אימתי תהיה הדרכת התפרנסות שלמה והגונה, בזמן שכל אחת מן המעלות תופיע על ערכה הראוי לה, ויהי' העיקר הגדול השלמות האלהית, צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית. השני' לה מעלת החכמה היתירה. והשלישית המעלה ההמונית החיצונה, אז תהי' המעלה הנמוכה טפילה אל המעלה הרוממה ממנה, ותצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב והחיים. אמנם כשיתהפכו הסדרים, ויעשה העיקר המעלות החיצוניות הנובעות מהמלכת הציבור, ואחריה מעלת החכמה היתירה, ואחריה מעלת החסידות וקדושת הצדק באחרונה, אז תסלף הפרנסות את דרכיה. ע"כ בשאלה הגון עליך בצלאל המיוחסת אל הקב"ה למשה, היתה התשובה כערך השאלה. השאלה היתה לעורר, שראוי לדייק עם צדקת בצלאל, הגלויה ליודע תעלומות שהעיד עליו, גם על יתרונו בתורה וחכמה ברב' יתרון באופן הגלוי למשה. והיתה התשובה, שאם לפניך הגון לפני לא כש"כ, כלומר היתרון שאני משכיל עליו ביחוד שלמות החכמה, הוא שני במעלה נגד שלמות הקדושה הנפשית שהוא העיקר הגדול בפרנס. ומשה הציג הדברים לעיני ישראל, להעיר לבבם ג"כ להשכיל אל השלימות ההמונית אם הם מוצאים בו כפי הבנתם. והם ג"כ השיבו כהלכה אם לפני הקב"ה ולפניך הגון לפנינו לא כש"כ, כמכירים כי המעלות המיוחסות להקב"ה ואחריו למשה, היינו הקדושה הפנימית והחכמה הנפלאה, המה העיקרים, והשלימות ההמונית היא הטפילה להם, ואל ישימוהו עיקר. וזאת תהי' התעודה לדורות לדעת את האופן המעולה בבחירת פרנס, שתלכנה מעלת הצדק, החכמה והחן הטוב כסדרן זה אחר זה. ואם אין לנו עדות ברורה על קדושת הנפש, תעמוד לנו במקומה עדות השם הטוב והפרסום בצדק וכשרון המעשים שיהיו מראשית של כל דרישה שצריכה בעיכוב לפרנס הממונה על הציבור. מובן הדבר שאנו עסוקים בפרנס הראוי מצד ידיעותיו לעבודתו בקודש, ואחריה יתרון החכמה, ולאחרונה תבא המעלה החיצונה שראוי גם בה לבחור כפי האפשרי. ומשבחי הדיין הוא שיהיה בעל תואר ובעל קומה נוסף על יראה חכמה וענוה ויתר המעלות הרוחניותי. השאלה אמנם תציין שיש עכ"פ על מה לשאול, היינו שראוי להמצא ג"כ המעלות הנמוכות עם מציאות הגבוהות מהן. והתשובה תורה על ביטולן והכנעתן אל ערך הגדולות והנכבדות שבמעלות. ובזה הננו עומדים על הדרך הנכון המתווך בין ההמלכה עם הציבור אל כוונת התכלית היסודי שהוא עיקר פעולת הפרנס לתקנת הציבור האמיתית.
ברכות ט כח
כטאר"ש בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שא"ל הקכ"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה ואמר להפך עשה ארון כלים ומשכן, א"ל משה רבינו מנהגו של עולם ארם בונה בית אח"כ מכניס לתוכו כלים כו' כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים, א"ל שמא בצל אל היית וידעת
.
הרגש הטבעי של הנפש המצטיינת במלאכת המחשבת של הציור, עיקר כשרונו הוא שיהי' ציורו חזק מאד וטבעי. רגשו הפנימי שהוא הכשרון המיוחד לחכמה הזאת של מלאכת הציור, לא יתנהו בשום אופן לצייר איזה דבר שלא כמנהגו וארחו הראוי לו ע"פ תכונתו. כחכם הזימרה האמיתי אשר בשמעו קול של נגינה שאינו ע"פ חוקי ההרמוניא הטבעיים החקוקים בנפש, לא תוכל נפשו לשאתה ויכיר שכאן יש חסרון סדר, שנפשו הטבעית כבר מרגשת את הראוי ואת שאינו ראוי לפי מצב הנפש הטבעית בסדרי ההרמוניא, גם הצייר האמיתי רושם של הרגשו חזק מאד לצייר כל דבר ע"פ טבעו המיוחד לו, ואותו הצביון שיש במציאות מוכרח הוא שיצא מתחת יד ציורו, והשינוי שבין המציאות אל הציור לא תוכל נפשו העדינה לקבל במנוחה. והנה הרגש הזה של הציור כשהוא נשלם לכל פרטיו הוא חכמה רבה וצריך לזה כשרון טבעי בנפש, ומכש"כ במעלה העליונה של חכמתו של בצלאל בציוריו שנחה עליו רוח אלהים, שודאי כל התנאים של בעל הכשרון היותר נעלה בחכמת הציור לא חסרו לו. והנה ודאי יש הבדל בין הסדר המצטייר אצל המשיג החכם מצד חוקי החכמה, להסדר המצטייר אצל המצייר מצד כשרון של חכמת הציור והרגשו העמוק. שאצל החכם המשיג בחכמתו, יפול הסדר בכל דבר כפי הראוי מצד החכמה והמוסר, ואצל המצייר הטבעי האמיתי יפול הציור אצלו כפי מה שהוא בעולם המציאות, וכל חכמתו הוא, היא במה שהוא שוה בהתפעלות ציוריו אל המציאות בפועל. והנה לגבי אדון כל המעשים ית' אין הבדל כלל בין סדר של חכמה לסדר של ציור, כי החכמה העליונה מגביהה לשבת ומשפלת לראות, וכח הציור עצמו ושויונו עם המציאות הלא הוא חק מחקי המציאות, שיצרם יוצר כל בחכמה ובצדק נשגב. אמנם המשיגים יתחלפו באיכות קבולם, מי שנפשו מיוחדת ביותר אל החכמה והצדק הנשגב, תתקרב הרגשתו לסדר המפיק מוסר ורוח צדקה, ומי שכשרון הציור חזק בו יתקרב יותר בציוריו אל המציאות וההוה.
ע"כ כשא"ל הקב"ה למשה עשה לי משכן ארון וכלים, ולא פורש אם סדרם צריך להיות כך כמאמרם, או אין הסדר מעכב וטעם אחר יש בהקדמה. הנה לפי משפט המוסר כל המקודש מחבירו הוא קודם לחבירו. ע"כ המשכן שהי' רק הסבה והמקום להכיל בתוכו הארון, והכלים שבהם תעשה עצם העבודה, נוטה ע"כ ציור השכלי להקדים בלימודו הארון וכלים למשכן, ולתלות הקדמת המשכן רק באשר ראוי לבאר תחלה את משפט הכלל ואח"כ את פרטיו. ע"כ התבאר תחילה לו במראה הנבואה המקום הכללי, המשכן, ואח"כ הדברים הפרטיים שבו. אבל בענין המלאכה, המקודש מחבירו, חק שכלי של צדק ויושר הוא שיהיה קודם מחבירו. בצלאל אמנם בתור צייר הקרוב מאד אל הטבע והמציאות, לא היה יכול לצייר סדר שאינו כמנהגו של עולם. ובאשר מנהגו של עולם זה הוא מקור הברכה להנפש המציירת שתדע לצייר את החיים כמו שהם, למשל המנורה, פרחיה כפרחים ממש טבעיים כפי מנהגו של עולם, הגביעים כמנהגו של עולם והמנהג הנהוג, ובאשר כח מנהגו של עולם היה חזק בנפש הציורית של בצלאל אמר שהסדר הנכון הוא אמנם בכל דבר כפי מנהגו של עולם, שאדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים. ואנו כיון שאנו עסוקים ע"פ ציווי המקום ב"ה בדרכי ההרגש והציור ראוי לנו להשוות את הנהגתנו למנהגו של עולם, שהוא החק הכללי השורר בחכמת הציור. וע"ז א"ל משה: בצל אל היית וידעת, שאמנם אורו של מקום ב"ה הוא החכמה העליונה והצדק המוחלט, אבל גם הרגש הטבעי של הנפש הזכה, המבורכה בחכמה של חושב מחשבות וכל מלאכת חרש וחושב הוא בערך הצל אל האור, שעם שניהם יחד יושלם כח הראות וכללות מראות הנמצאים. ע"כ בצלאל ע"ש חכמתו המיוחדת לו ההרגשית, שתוכל להרגיש בחזקה את המציאות כמו שהיא, שהוא כשבא בתכלית שלמותו עם ברכת אלהים של "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", הוא מתלונן בצל-אל שהוא קרוב למעלת הנבואה שנושאה היא החכמה האלהית שהיא דבר ד' אור-אל "פתח דברך יאיר", והסכים לו משה, באשר הרגש הטבעי הוא הכח האלהי שעל ידו תתגלה החכמה האלהית ביצירת נפש האדם ההרגשית ע"פ תכונתה האמתית.
ברכות ט כט
לאר"י אמר רב, יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב בדעתו תהומות נבקעו ושחקים יערפו טל
.
הכשרון האמיתי של המצייר האמן כשהוא ברום מעלת כשרונו, ובפרט מי שהגיע למדה זו שכשרונו נקדש ברוח אלהים, הוא להיות מכיר בעמקי טבעי המציאות בין מצד הגשמי שלהם בין מצד הרוחני שבהם. והנה כללות בנין המציאות נאמר עליו "בחכמה ובתבונה ובדעת". והדברים כוללים יחש המציאות כולה בכללה, ויחש חלקיה זה לזה, הרוחניות והגשמיות. ובכלל הננו מכירים את הכוחות הגשמיים לנפעלים ואת הכוחות הרוחניים לפועלים עליהם, לשכללם ולפתחם. החכמה תאמר על העמדת המציאות כולה בעצה עמוקה, שהיא מלאה כח ועז של קיום נפלא והערכה של שיווי ויושר נהדר. אמנם התבונה תאמר על ערך המציאות לא כפי מה שהיא לפנינו, או כפי מה שהוא בתחילת בריאתו, שזה הערך יוכל להאמר גם על המציאות הגשמית לבדה שגם בחוקי' אנו רואים חכמה נפלאה, כ"א תאמר עוד על הכונניות שנתכוננו בהמציאות בכללה להיות הולכת וטוב, הולכת ומתעלה, עד שתבא לידי ערך רם ומאד נעלה ככל היעודים הגדולים שיהיו לעתיד לבא. "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" , וברכת הטבע כולה, שאמנם הכל הוכן בחכמת אלהים, שמזה המעמד הירוד יתכונן המצב הנעלה שלעתיד. וההפעלה הזאת פועלים רק הכוחות הרוחניים. ע"כ אמר " ד' בחכמה יסד ארץ", החכמה של העמדת המציאות כמו שהיא נראית ג"כ בגשמותה של המציאות. "כונן שמים בתבונה", הרוחניות של המציאות, הכוחות הפועלים לרומם ולשכלל אותה, היא בתבונה, הבנה של תולדה וחידוש דבר מדבר, כלומר השתלשלות של תולדות חדשות העולות ברום מעלות גבוהות. אמנם קיבוץ החכמה והתבונה הנמצא ע"י הערכת הגשמיות אל הרוחניות לא יושלם לגמרי כ"א בדעת. הדעת היא ההכרה העמוקה, שאינה עוזבת כל פרט קטן מפרטי המציאות היותר קטנים שלא תשלימהו בתכלית שכלולו. וזה בא מצד ההכרה היותר חודרת בפנימיות צרכיהן ורגשיהן של כל בריותיו אשר ברא. ואמר " בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל", להצמיח פרי לכל גויה וגויה די מחסורה, נפשות רבות וחסרונם וכל הדברים היתירים יותר מכדי ההכרח, והם כדי להנעים את החיים ולהרחיב את הדעת, למלא את משאלות ההרגשות היותר דקות והיותר פנימיות, שהכל גלוי וידוע לפני אל ראיית'. והנה בכל פעולה וכל כח פרטי שבבריאה צריך לשיתוף של שלש אלה, להעריך את כח החכמה בקיום והעמדה של חוזק המציאות, עם ההכשר להיות מתעלה במעלות ועליות של רוממות שונות, בצירוף הדיוק הנמרץ של מניעת ההשמטה של כל נקודה קלה וקטנה הדרושה להשכלול הכללי והפרטי. והנה כל אלה הדברים הנאמרים בכללם ביוצר כל ית"ש בהעריכנו את פלאות חכמת היצירה כולה, צריכין להמצא מעין דוגמתן בחכם שלם לחכמת מלאכת מחשבת. ועל ערך היותר נשגב ויותר רם נתברך בזה בצלאל ע"פ רוח אלהים. להשלים ציור אמיתי צריך חכמה גדולה בהעמדת החלקים הגשמיים שבו, בחלוקות אורותיו וצלליו חלקי ציציו ופרחיו וכיו"ב, הכיון והדיוק הנמרץ אל עצם טהרת המציאות הכיוון. אמנם יותר מזה תגדל ערך חכמת הציור בתור חכמה גבוהה ומלאכת מחשבת מצד הרוחני שבה. כי הציור צריך שיהיה מלא ענין, פועל על הכוחות הנפשיים למלאותם כבוד וקדושה פנימית, מרוממם ומנשאם אל הדר כבוד אל עליון לרוממו ולגדלו בלב נאמן ורוח טהור, ועם זה לא יחסר מן הציור כל נקודה היותר פנימית, בין מצד גשמיות הציור כפי שויונו אל הטבע והמציאות, בין מצד רוחניותו כפי הראוי לעשות הרושם היותר חזק והיותר קדוש וטהור בלבבות, ואין ספק שגמר תכלית החכמה בכל שלימותה לפי המטרה הקדושה שהיתה במעשה המשכן א"א להגיע לזה כ"א ברוח אלהים, אשר השי"ת מלא אותו בחכמה, נגד חלק הגשמי של מלאכת המחשבת. בתכונה נגד החלק הרוחני שבה, ובדעת החלק הדייקני היותר פרטי בין מצד הרוחניות בין מצד הגשמיות. ויותר ממה שהי' כל אחד טאלה שלשת השלמויות שלם במלאכת הקודש הזאת של בצלאל מצד עצמו, היו נערכים כל אלה בצירוף נפלא באותו הצירוף של הרוחניות והגשמיות והדייקנות הפרטיות שיש בבריאה הכללית עצמה מצד גשמיותה ורוחניותה, ודייקנותה לעומת כל המשאלים היותר דקים שבכל נפש מרגשת. ומצד הרגש הקדוש שפעם בקרבו, הי' יודע לצרף את האותיות הפרטיות שנהם נבראו שמים וארץ, לדמות מעשיו בציוריו דומים למעשה בראשית מצד גשמיותם ורוחניותם ודייקנותם. וההערכה של ההשויה הכוללת את שלשת אלה היתרונות אחד מול רעהו, ורק בהכנה של חכמת אלהים כזאת היה ראוי לגשת [] עבודת המלאכה של החרשת והמחשבת במשכן, שהיה צריך להשכין בו כבוד אלה נורא הוד, ולהשלים על ידי כל המלאכה את קדושת נפשות כלל ישראל ולהאדיר קרבתם אל ד' אלהי ישראל אדון כל המעשים ב"ה.
ברכות ט ל
לאאר"י אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמה לחכימין וגו', שמע רב תחליפא בר מערבא אזל אמרה קמיה דר"א, א"ל אתון מהתם מתניתין לה אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב ובלב כל חכם לכב נתתי חכמה
.
כשרון החכמה תלוי בשני דברים בתלמוד ושקידה והוספת ידיעה וניסיון. אמנם הדבר העיקרי הוא הכשרון הטבעי, כי מי שיש לו כשרון טבעי מיצירת נפשו אל החכמה, הוא ירבה להשתלם בחכמה עם השקידה. אבל מי שחסר לו-כשרון היצירה בטבע נפשו לא יועיל לו לעולם כל לימוד להשלים את אותו הכח החסר לו מתחילת יצירתו. וטעמו של דבר הוא שהחכמה האמתית אינה מהדברים החיצונים הנקנים ע"י לימוד וידיעה, כ"א ציור הפנימי שבנפש המכרת בהבנה של הכנה פנימית את ערך החכמה, ומכרת איך להתאים את כל הידיעות הפרטיות אל כללות מושג החכמה. וזה תלוי בעיקר בכשרון הנוצר בטבע הנפש, אשר עם השקידה יתגדל ויורחב ביותר, כי יגעת ומצאת תאמין . אמנם אפשר להיות אדם יודע דברים רבים גם בלא כשרון פנימי מתחילת היצירה של תכונת נפשו, אבל לא להיות חכם בערך החכמה לאמתתה אא"כ יש בו חכמה מתחילת יצירת נשמתו. והנה בכשרונות התלויים ברגש שיסודם הוא הטעם הפנימי, הדבר הוא מבואר למדי שלא יבא בהם האדם למעלה רמה של חכמה אא"כ הוכן לזה מצד כשרונו הטבעי וסגולת הנפש. כאשר מודעת לכל, שאף עם ריבוי הלימוד לא יהי' האדם צייר אמן מפליא או מנגן מצויין ונשגב, אלא א"כ הוכן לזה מכח הנפשי שבו בבריאה. והחידוש הוא אמנם שאין הדבר מיוחד רק לדברים שהרגש בהם עיקר, כחכמות היפות, כ"א הוא הדין לשלימות של כל חכמה, כי החכמה השלמה היא רק אותה המתפשטת על כל כוחות הנפש ומתיחדת עם הכשרון הפנימי, וממלאת את הנפש בהודה. נמצא שכל חכמה יסודתה בתכלית שלימותה היא ג"כ ברגש הפנימי, ע"כ אין הקב"ה נותן חכמה כ"א למי שיש בו חכמה. ונעלה היא התשובה שהמקור העקרי לטעם סגולה זו שאין הלימוד יכול לתקן את החסר מצד הכשרון הטבעי בענין החכמה הוא מה שאמרה תורה, בענין חושבי מחשבות של מלאכת חרש וחושב, שתלוי הרבה בטעם וברגש פנימי, שהדבר ידוע שצריך לזה כשרון נפשי מיוחד, "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", קראה תורה את זה הכשרון הפיוטי של חכמת המחשבת בשם חכמה, להורות שיסוד החכמה הכללית הוא בכל דבר וענין שיעלה למעלת חכמה באמת תלוי בכשרון הפנימי שבנפש. ומי שחונן מאת אדון כל ב"ה בנפש חכמה הוא יגדל בחכמה ברום המעלה, כל אחד ע"פ כשרונו המיוחד לו. כי גם החכמה הכללית המופשטת מכל רגש גופני ותלויה רק בידיעה והבנה שכלית, ג"כ לא תהיה מושלמת לאדם היודע אא"כ יש לו כשרון נפשי ויחש פנימי אל החכמה להקרא בשם חכם לב, ואז יתן השם ית' לו חכמה כפי פעלו בעבודתו העיונית. והנאמר יגעת ולא מצאת אל תאמין מוסב רק על ערך הידיעות וההבנות הפרטיות של מקצעות מיוחדים בתורה ובחכמה, אבל ערך החכמה שיהי' האיש חכם באמת, לא רק מוצא ידיעות, הוא דבר המתיחש רק לפי הכשרון הנפשי, ועמה יעזרו להוציא אל פועל ההשלמה הברורה, העמל והשקידה. ובאשר תכלית חכמה תשובה ומע"ט שהוא דבר התלוי בטעם היושר והצדק הפנימי, ע"כ סגולת החכמה קשורה עם ערך הרגש הפנימי לעולם.
ברכות ט לא
לבאר"ח כל חלום ולא טוות
.
הצום על החלום בא רק בהיות נפשו עגומה עליו ממנו גם בהקיץ. ע"כ אמר באשר כל פעולות הנפש הטבעיות ודאי הן לטובה לתכונת האדם, כי כל אשר עשה ד' הוא טוב, וכיון שהחלום הוא טבע קיים לאדם, ודאי שתנועות הנפש שע"פ החלומות הנה טובות לאדם לגופו ולנפשו. אמנם כאשר בכל כוחות הנפש אינם טובים כ"א כשעומדים בגבולם אבל כשעוברים את הגבול הנועד להם כבר חוזרים הם להפסד וחסרון, כן גם החלומות, טובים הם רק כשיפעלו את פעולת רישומם רק בשעתם דהיינו בעת השינה, שע"ז נועדו. אבל כיון שהתגברו כ"כ עד שפועלים ג"כ על מצב הנפש גם בעת היקיצה, עד שנפשו עגומה עליו וחפץ להתענות מרוב עגמת נפשו, בזה הוא עובר את גבול טבעו, והוא בתור תכונה נפרזה שלעולם אינה משובחת, והוא אות על איזה קלקול והפסד במצב הנפשי.
ברכות ט לב
לגואר"ח חלמא בישא עציבותיה מסתייה חלמא טבא חדויה מסתייה
.
הוא ממלא את המאמר הקדום כי גבול הטבעי של פעולת החלומות הוא רק שיפעלו על נפש האדם בעת השינה, ואין צורך שיפעלו ג"כ על מעמד הנפש בהקיץ. ע"כ החלום הטוב או הרע די לו בציורו, שהציור שהנפש מקבלת לשעתה תהי' זאת טובתה לפי מעמדה, כפי חק ההשגחה העליונה כפי מה שהיא צריכה, לחלום טוב או לחלום רע. אבל אין מגמת החלומות להתפשט הרבה במעמד האיש בהקיץ.
ברכות ט לג
לדא"ר יוסף, חלמא טבא אפילו לדידי בדיחותיה מפכחא ליה
.
הרשמים הטבעיים פועלים על הנפשות, אמנם פעולתם היא תמיד רק כ"ז שהנפשות עומדות בטבען, אבל כשהן משנות את טבען ע"י התרגשות חיצונית, אז יחדלו הדברים הטבעים לפעול עליהן, ולפי קלישת הרושם הטבעי כן יספיק גם שינוי קל בתכונת הנפש להוציאה מכלל פעולת הרושם ההוא. ובאשר החלומות, שהם טבע קבוע בנפש האדם הטבעית, ודאי הם גורמים איזו פעולה מתיחסת לו, אבל פעולתם היא ג"כ קלושה עד שכל סבה קטנה המוציאה את האדם מידי טבעו הפשוט מספקת כבר להפריע את סדר הרושם שהיה החלום עלול לפעול. והנה אצל רוב האנשים בעלי חוש הראות ישנן סבות הרבה של רשמים אחרים הבאים מעולם החיצוני שמוציאים את הנפש האנושית מידי תכונת טבעה הפשוטה, ומבטלים בזה את הרושם של הוראת החלום שעלול לפעול רק על מצב ישר טבעי שבנפש. והוסיף שאפילו לדידיה שהיה מאור עינים ורושמי העולם החיצון לא הי' בכחם להוציא את תכונת נפשו מידי טבעה הפשוט, אבל לקלישות הפעולה המתיחסת אל החלום, מספיקה גם ההתרגשות של בדיחותיה עצמו של החלמא טבא, להפריע את הסדר הטבעי, ומפכחא את פעולת החלום, עד שאי אפשר לעמוד עוד על הוראתו בעצם. ובאשר איש כמוהו ז"ל הי' עלול להתרגשות של חלמא בישא לצד העצבון יותר מחלמא טבא מצד השמחה, בהחסר לו אור העינים שגורמות השמחה הטבעית הפשוטה, תהי' הרבותא גדולה על ערך קלות ההפרעה שיוכל ערך הפעולה של החלום להתבטל מחלמא טבא יותר מחלמא בישא. שודאי עלול הוא להתבטל מכח המון רושמים של התרגשות הנפש מצד עצם הרעיונות המעציבים שמחוללים פרעות והיפוכי הסדרים במצב הנפש ומוציאים אותה מידי טבעה הפשוט.
ברכות ט לד
להאר" ח חלמא בישא עדיף מטבא
.
באשר החלום יסודו הוא מהכח המדמה שבנפש, ע"כ נוכל על פיו להעריך תכונת כח המדמה של האיש, או עכ"פ מצבו באלו הימים הסמוכים להחלום. והנה יש אדם שכחו המדמה מעביר לפניו תמיד את צדדי הטוב שבעתיד ומשמחו ואת צדדי הרע האפשרים יעביר מנגד עיני ציוריו, ויש אדם שכחו המדמה מעביר נגד עיניו גם את אפשרות של צדדי הרע שבעתיד. וכאשר נשקול את שתי אלה התכונות בפלס המועיל, נמצא כי הכח המדמה המחליק לאדם לצייר לפניו רק את הטוב, יוכל לעור עיניו שלא ישום לב על דרכיו וימשכהו ללכת בשרירות לבו, כי אין לפניו חשבון של התוצאות הרעות של העתיד הצריך זהירות וזריזות להנצל מן הרע ולזכות אל הטוב. כי הדברים המביאים רעה על האדם, בין מצד מצבו הרוחני בין מצד מצבו הגשמי, רבים מאד, וצריך הוא להיות אזור במלחמה לכבשם לפניו, למען ילך בדרך החיים והטוב לטובתו החמרית והרוחנית. אמנם מי שהמדמה שלו מצייר לו ג"כ את צדדי הרע שבמציאות, הוא אינו מעור את עיניו ויעוררהו להשכיל ולהשמר בדרכיו. ע"כ חלמא בישא, הבא מתכונת המדמה המשקיף גם על צדדים הרעים שבמציאות, עריף מחלמא טבא הבא ממצב כח המדמה המחליק ומציג לנגד עיניו רק את הצדדים העליזים שבמציאות, ואת הרע הכרוך בהם שחובה רבה להשמר ממנו יצפין מנגד עיניו לבל תתערב בתוגה שמחתו ההוללית, "אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת".
ברכות ט לה
לוואמר רב חסדא, לא חלמא טבא מתקיים כוליה ולא חלמא בישא מתקיים כוליה
.
השם ית' נטע באדם את הכח המדמה כדי שיצייר את הטוב ואת הרע, היוכל להיות לשניהם לעתיד פנים של הפלגה יותר ממה שהם כפי אמתת המציאות, וזהו לטובתו. את הטוב יצייר באופן של הפלגה ע"פ הכח הדמיוני, למען תתענג עי"ז נפשו ברגשי הענג המצויירים לפניו ברב שמחה ותקוה טובה, וציור השמחה והענג של התקוה יהי' לתועלת גדולה לאדם לחזק כחות גופו ונפשו. וכן הרע האפשרי יצוייר ג"כ לפני [] המדמה באופן מבהיל יותר ממה שהוא לפי המציאות האמיתית, למען יחרץ האדם להשמר ממנו בזהירות יתירה לטוב לו. ע"כ החלום שהוא תוצאות הכח המדמה, אף שיש לו יחס עם העתיד של האדם, ע"פ העצה העמוקה של כללות הבריאה, בשילוב הכוחות החומריים, הרוחניים, והמוסריים למערכה אחת. אבל כפי מוצאו שתכונתו של [] המדמה, מחוללות שיהי' בו אותה ההפרזה המיוחדת לו, ע"כ א"א שיתקיים כולו לא חלמא טבא ולא חלמא בישא. כי כך עשה ד' ית' בחכמה, שיהי' הציור במדמה גדול יותר מן המציאות, בשני המעמדים של ציוריו, הרעים והטובים.
ברכות ט לו
לזואר"ח חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא
.
האגרת השלוחה היא אות על חפץ משלח המכתב והיא ג"כ סבה שיעשה חפצו. והנה החפץ ודאי לא ישתנה ע"י העדר קריאת המכתב, אלא שאם יקרא המכתב יהי' הוא הסבה להגעת החפץ, ואם לא יקרא יוסיף בעל החפץ לעסוק בהגעת החפץ ע"י סבות אחרות. כן החלומות כיון שהם חק קבוע בטבע הנפש א"א שלא תהי' להם תעודה. אחת מתעודתם, אמנם היא להיות סבות ומניעים פנימיים להכשיר את נפש האדם אל העתיד לבא עליו. ובזה הוא דומה לכל כוחות הטבע שהם משמשים לצרכי האדם, בין לבנות בין להרס, רק כשיחובר עמהם עבודת השכל האנושי. כן ההוצאה מן הכח אל הפועל את הסתגלות הנפש למצב העתיד לבא עליו ע"י החלום, הוא שייך אל חכמת הפתרונים, שהיא צריכה להיות בנויה בודאי על יסודי חכמת הנפש וכוחותיה ואיכות הכח המדמה וקשורו אל כלל המציאות. ע"כ בהפשר החלום ע"פ פתרונו הראוי לו, אז תצא אל הפועל הכשר הנפש למצבה בעתיד ע"י סבת החלום בעצמו שיסייע לזה. מה שא"כ כשלא יפתר, לא יהי' עוד החלום הסבה המניעה את הנפש אל מצב העתיד. ובאין ספק שכמו שהחפץ של הכותב לא ישתנה באי קריאת המכתב, כן לא ישתנה חפץ העליון והדברים שכבר ראויים הם לאדם לבא עליו ע"י מניעת הפתרון. אלא שההנהגה האלהית הכללית תבא למבוקשה ע"י סבות אחרות חיצוניות ופנימיות, ועכ"פ יקראו הפותרים הגורמים אל המצב העתיד של החלום, באשר הם הניעו את הסבה, אף שמבלעדם הי' הדבר נעשה ע"י סבות אחרות. דומה דבר זה למה שאמרו חז"לי ע"פ "כי יפול הנופל ממנו" , ראוי הוא לפול מששת ימי בראשית אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב.
ברכות ט לז
לחואר"ח חלמא בישא קשה מנגדא, שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו, וארבב"ח א"ר יוחנן זה חלום רע
.
יסורי הנפש הם גדולים ומעיקים יותר הרבה מיסורי הגוף. ע"כ חלום רע שפועל בעותי אלוה על הכח המדמה שבנפש הוא קשה ממכות ויסורי הגוף, ומכח זה עצמו תבוא התועלת של חלום רע, כי יראת העונש הצריכה לתקונו של עולם צריכה שתתקרב בציורה לאדם. ובאשר להשלים יראת העונש צריך ללמוד של השארת הנפש שכרה וענשה, ועונש רוחני אינו מצוייר יפה לאדם הטבוע בגשמות חושיו, ע"כ בא החלום הרע שהוא לפעמים מצער את האדם בצער נמרץ ופחד של בלהות שאול, כדי שיהי' לו מושג מיראת העונש הרוחני של הנפש ולא יתפתה לומר שהשאול בית מנוס לון, כי יכיר איך גם באין גוף ויסורי גוף יש מקום רחב לנפש המופשטת וכוחותיה להוסר בפחד ובלהות שאול ובושת ויגון וכאלה דברים שנושאיהם המה רק הכוחות הנפשיים, ותתישב בנפש יראת האלהים מצד העונש.
ברכות ט לח
לטהנביא אשר אתו חלום וגו' מה לתבן את הבר, וכי מה ענין בר ותבן אצל חלום, אר"י משום ר"ש בן יוחאי כשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים
.
ההוראה שיש בזה הוא, שסידור של דיוק וחכמה נוהג בכל הבריאה כולה, שכולה מתנהגת ע"פ החכמה העליונה של מחולל כל ב"ה. ואפילו במקום שהסברא המהירה היתה דנה ששם רק תהו ובהו ודמיונות בלא סדרים,גם שם במקום-אין-סדר סדר פנימי יצוק בו ע"פ חכמה וערכים קיימים ונקצבים, "שאול ואבדון נגד ד' אף כי לבות בנ"א" . ע"כ אפי' הדברים בטלים הנמצאים בחלום, אל תחשוב שאין להם קישור כללי ויחס ענין כלל. אין הדבר כן, הם ג"כ מהלכים כסדרם ע"פ חכמת הנפש בטבע הכח המדמה, עד שלהוציא איזה ענין שיש בו מטרה קיימת במציאות הוא צריך להכנת הרבה דברים בטלים, שכך הוא טבעו ומדתו של אותו הכח שעל פיו תוציא נפש האדם את חלומותיה אל הפועל. וכשם שהתבן אינו נופל במקרה בבר, כ"א מצרכי הבר הוא, וחק טבעי קבוע נוהג שלא יהי' בר כלא תבן, כן חק של בריאה ותולדה נוהג שלא יהי' חלום בלא דברים כטלים. וכשם שיש יחש להתבן אצל הבר, לא בדרך של קיום אבל בדרך שימוש של סדר ההויה, כן יש יחש אל הדברים בטלים להדברים העקרים שבחלום, שע"י שניהם יגיע החלום לתעודתו, שגזרה החכמה העליונה שיפעל בעולם, לא פחות ולא יותר.
ברכות ט לט
מא"ר ברכיה חלום אע"פ שרובו מתקיים כולו אינו מתקיים מנ"ל מיוסף דכתיב הנה השמש והירח וגו', וההיא שאתא אמיה לא הויא
.
דברים בטלים הנמצאים בחלום הם דברים שאין להם חלק במציאות כלל, שהם באים מכח ההפרזה של הכח המדמה. אבל הצד המעולה שיש בחלום הוא כשיתהלך כסדרו ע"פ טבע הנפש הזכה, אז באותו חלק המעולה שמכוון כולו כנגד המציאות לא יהיו דברים בטלים מעורבים בו. אמנם שני אופנים של אמת יש בציור, יש דבר אמיתי לעצמו מפני שכך אירע או שעתיד להקרה, ויש אמת ציורית שהדבר יוכל להיות לולא איזה עיכובים מקריים. והידיעה הזאת לדעת את האפשרות להיות נעשה ע"פ סדרי המציאות הוא ג"כ דבר טוב ונכבד, ואינו בכלל דברים בטלים. ע"כ אמר שחלום החלק המבורר שבו, שהוא בערך הבר, שכולו אומר איזה ענין שלם מ"מ, אע"פ שהוראת ענין יש בו ורובו מתקיים, מ"מ אפשר להיות נמשך עמו ציור של אמת מצד הראוי והאפשר, אע"פ שבמציאות בפועל לא יוכל להיות מסבה צדדית כמו החזיון של השמש והירח. אמנם הדבר הורה שכ"כ ילכו הסבות בגדולת יוסף והתודעו עד שאם היתה אמו חיה גם היא היתה בכלל המשתחוים, א"כ הוא אמת בציור ואינו בכלל דברים בטלים, אלא שהוא דבר שאינו מתקיים ממקרה המציאות המונעתו.
ברכות ט מ
מאא" ר לוי, לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה כו'
.
מספר הכ"ב ימצא באותיות שבהם יביע האדם כל הגיוניו ע"י הנפש המדברת, וכאורח הרעיונות המורכבים מאותיות, שבהמצא האותיות כולן לא יחסר כח לשום הרכבה של איזה דעה ורצון שיהי'. רק בהחסר איזו אות יוכל [] שלא יוכל לצאת לפועל הרעיון המרוצה שצריך' להשלמתו דווקא האות ההיא. גווני הסבות הממלאות את כל חלל המציאות גם הנה מורכבות מסבות בודדות בתור אותיות הממלאות תיבות וענינים, כדבר האמור בספר יצירה על הוית העולם וההנהגה בספר וסיפור. ע"כ השנה שיש לה איזה ערך נקצב לעצמו בחליפותיה, תוכל לכל היותר להיות נערכת בערך אות בספר ההנהגה הכללית. הנה בכ"ב שנה יהיו נשלמים כל המסיבות הדרושות להבלעת הרעיון הנרצה בשפה של ההנהגה הכללית. ע"כ יצפה לו אדם עד כ"ב שנה, וכ"ז הוא מפני שאין לך דבר השוה בערכו שיהי' בא במקרה גמור, כ"א בכל החזיונות הנמצאות יש לנו למצא, דבר של ענין וערכי חכמה.
ברכות ט מא
מבאמר רב הונא לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב ולאדם רע אין מראין לו חלום רע
.
יסוד התכונות הנפשיות לטוב ולרע הוא תלוי במדת אהבת עצמו, שמי שאהבת עצמו נפרזה אצלו יותר מגבול הצדק והאמת, האהבה הזאת תעור את עיניו ויהיו אצלו כל דרכיו בחזקת מתוקנים לא יראה לעצמו און ועול, כי כל אשר יעשה עבור אמת בצעו ימצא, ע"פ משפט אהבת עצמו הגוברת על כל מדותיו, שהוא חותם הצדק והיושר, וגם על הרהורי לב לא יסתפק אולי עולה עשה. לא כן האיש הטוב, מדת אהבת עצמו בנוי' אצלו ע"פ הצדק ואמתת המשפט, ואם עשה עול או מדה רעה מקוננת בלבבו, יכירה בלא משא פנים לנפשו. ע"כ הציורים שבכח המדמה של אדם טוב הם מלאים מוסר כליות ותוכחה ומרדות לנפשו, ע"כ כאשר יבא החלום מהרהורי לבו מראין לו חלום רע. ולאדם רע, שגבול הצדק והיושר הוא אצלו רק רצונו ותאותו, יחזה לו עתידות רק טובות "ומרום משפטיך מנגדו", ע"כ מראין לו חלום טוב. אמנם כ"ז הוא בכלל "טוב כעס משחוק" הנאמר בכלל ע"פ דברי חז"ל על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים. כי מי שהעיב תכונת נפשו כ"כ עד שצל של תביעת צדק ומדת משפט לא יעלו על לבבו, הנה אין מראין לו אפילו ההערה הקבועה ע"פ סדר ההנהגה הכללית, להכניס איזה מרדות בלבו של אדם לישר ארחותיו ע"פ החלום. ולעומת זה האיש הישר ותם דרך, רוח ד' תנחהו שאם יעות דבר תעירהו רוחו הטוב לשוב ולתקן עותתו. ע"כ תהי' לו הערת החלום הרע להערה ולהשכיל ולהיטיב לטוב לו.
ברכות ט מב
מגתנ"ה כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב, וכל שנותיו של אחיתופל לא ראה חלום רע
.
ההנהגה המעידה על האיש שימצא ג"כ לנפשו מדת המשפט על כל דבר אשר יעשה שלא כשורה, וממילא יהי' ענותן ושפל ברך כי יודע כי לא ניקה משגיאה ומכשול, כאשר עשה דוד בעת קלל אותו שמעי בן גרה, שסבל באמרו - "כי ד' אמר לו קלל". ההיפך מזה הי' אחיתופל, אשר כ"כ גברה עליו אהבת כבודו, עד שבראותו שלא נעשתה עצתו אבד עצמו לדעת, והוא אות שבנפשו לא נכנס מעולם הרעיון כי יש בו איזה פחיתות שראוי עכ"פ שלא להקפיד על מניעת כבודו לעתים, ואולי יהי' זה מרדות להיטיב דרכיו. ע"כ איש כזה לא ראה חלום רע מעודו, עד אשר לכדוהו עונותיו.
ברכות ט מג
מדאיני והכתיב לא תאונה אליך רעה, ואר"ח אר"י בר אבא שלא יבהלוך חלומות רעים והרהורים רעים
.
הפעל "אינה", "והאלהים אינה לידו" , מונח על דבר פרטי המסובב מההנהגה הכללית. ע"כ אמרו חז"לשהוא מיוסד על הפסוק"מרשעים יצא רשע", שמטוב ההשגחה העליונה מזדמנות הסבות לשלם לרשע רע כרשעתו ע"י מקרים פרטים. כן החלומות הרעים המה מסובבים מעקת נפש פנימית, אשר תדע נפשו כי הרבה אשמה, לא יוכל למצא לנפשו מנוח ותדריכהו פחדו מנוחה. ע"כ יראו רעיוניו זרות וצרות רבות בחלומו. ההרהורים הרעים המה ג"כ מסובבים מההתגברות המעשים הרעים בבחירה תחילה, אז לא יוכל להשתחרר ממחשבות רעות. גם בהיותו חפץ להיות פנוי מהם. ע"כ היא הרעה שהיא מתאנה לרשע ע"פ כללות הנהגתו שאינה טובה, ולא תאונה הרעה הפרטית הזאת להולך בכללו בדרכי ד'.
ברכות ט מד
מהונגע לא יקרב באהליך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שאתה בא מן הדרך
.
הנגע הוא מכה חיצונית שאינה לפי סדר תהלוכות הגויה כולה. כן הנה המעצורים שיבאו לאדם מכל חפץ טבעי ע"פ התורה, המה כולם מכוונים למטרה הטובה וההצלחה האמיתית. ואם יכבד לפעמים על האדם מה שצריך להניח איזה חשק לב בשביל משפט התורה, הנה ירויח כפלים, מה שנתחזק אצלו קשר שליטת הנפש והדרת המוסר ויראת ד'. אמנם המעצורים כולם שע"פ התורה שהם כולם שע"פ התורה שהם באים לטובת האדם נתחלקו לשני אופנים. הצד הכללי הוא מה שהוא טוב במוחלט, כבישת התאוה במדה הראויה, ששם כיונה התורה להעמיד את האדם על מצב הקדושה והרוממות הרוחנית. אמנם ישנם דברים שאם הי' האדם זהיר בדרכיו ועולה במעלות הקודש ע"פ התורה והמצוה כראוי לא הי' צריך לבא לידי מעצורים כאלה, ורק אחרי שנפל ממעלתו צריכים לו הדברים הללו כמו רפואה מרה לחולה, שיותר טוב הי' שלא יחלה. וכמו הנגע החיצוני שינקה את הגוף מהלחה הרעה הפנימית, שאמנם הי' יותר טוב שלא הי' בו לחה רעה פנימית כלל, כן ספק איסור אמנם פעמים רבות מחסרון ידיעה וחסרון זהירות ומיעוט חכמה וכיו"ב, שיותר טוב ונעלה הי' מצב האדם שהי' יכול להכריע את הספק בדרך בירור, אבל כיון שמצבו הביאו לידי כך שהוא עכ"פ מסתפק, זאת היא טובתו ורפואתו שיסבול עול הספק ג"כ באהבה. ומ"מ היא ברכת ד' שלא יעמדו לו למעצור במקרה חייו ענינים של ספק כי הם באים מחסרון שלמות, כ"א כל אשר יתקדש בדרכיו וימנע מרצונו יהי' הכל ע"פ הדרכת התורה והמצוה מעצם הכונה האמתית של תוה"ק. ודבר זה נאמר ג"כ בכלל ישראל, שבהיותינו שרויים בארץ ד' וכל עניני האומה על מכונם, וסנהדרין יושבת במקום אשר יבחר ד', אין דברים של ספק באומה בהליכות התורה כלל, כי על כל דבר אשר יגידו לך מן המקום ההואי. אמנם הגלות והפיזור גרם הרבה ספיקות, שאמנם אנו חייבים לקבלם באהבה רבה כי לפי מצב חליינו הכללי רק זאת היא דרך רפואתינו. אבל ראוי לנו לצפות לעת אשר מציון תצא תורה וישובו שופטינו כבראשונה, וכל הנהגתינו ע"פ התורה יהיו בדרך ודאי המשמח לב ונפש, ומעמיד הנהגת האומה בדרך התורה לפי הכונה הראשונה והעצמית. "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך"י.
ברכות ט מה
מואיהו לא חזי אחריני חזי ליה
.
יוכל היות שתתגבר מדת הבטחון והשלכת היהב על ד' אשר לא תמו רחמיו בלב האיש ההולך בדרך הטוב והישר, עד שרעיונותיו יהיו תמיד במנוחה. כי גם אם תעלה על לבבו המחשבה פן יהי' עליו משפט אלוה על איזה מדרכיו אשר לא נכונים המה, הנה הוא במצב מנוחה ולא ידע פחד, כי נאמנה את אל רוחו כי כל אשר יעשה ד' הוא רק לטובתו ואשרו, ע"כ לא יבהילוהו רעיוניו כלל ומחזות מחרידות לא יעלו בגורל חלומותיו. אמנם הנפשות פועלות זו על זו בסגולה, ע"כ אחרים הקרובים אליו ויודעים הגיוניו, אצלם לא יוכל הרעיון להמצא כי כל רעה אשר תעבור על רעם יקבלוה במנוחה. ע"כ תפעול קרבת הנפשות לפעמים להחרידם ג"כ במחזה חלומותיהם ע"ד רעם אהובם, אשר ידעוהו בתכונת נפשו הטהורה כי 'דרכו לא זכה בעיניו ושע"כ אינו מתיאש מן הפורענות. והמורך הזה יפעול ג"כ פעולתו הטובה במצב המוסרי של כלל החבורה, כשישכילו לשורש כל ענין בחכמת לב ושימוש הגון, להתעורר לחזק ידים ברב אומץ בדרכי טוב ויושר.
ברכות ט מו
מזוכי לא חזא איהו מעליותא הוא, והאר"י אר"ז כל הלן כו' כי קאמרינן כגון דחזא ולא ידע מאי חזא
.
אפשר שמוסב הוא על החלום הרע, שאמנם הרעיון של האיש המוסרי ודאי יעביר לפניו ג"כ איזה מחזות של פחד, כמדת יראי ד' החושבים לעצמם שלא יצאו ידי חובת הצדק, ושורת המדות הנכונות עוד לא מלאו כפי הראוי להם. אמנם לעומת זה הלא הבטחון ואהבת ד' תשגבם שלא תפול עליהם שואת פחדים. ע"כ לא יוכלו החלומות הרעים לעשות אצלם רושם מחריד כ"כ באופן שיזכרוהו גם בהקיץ, כי דיה ג"כ ההערה הקלה הפועלת על הנפש בעת חזיון החלום עצמו, שפועל פעולתו להתעודד אל הטוב ולרכך קשין של המדות הרעות הטבעיות הנמצאות באדם ע"פ יצר לבו מנעוריו. אמנם מי שכ"כ נפשו הומה על החומריות, עד שאפי' בחזיון לילה לא יפקד לחשוב מחשבות, ומהם ג"כ ענינים שיש להם איזה יחש למוסריות ולהדרכה טובה, זה הוא אות על נפשו שעופלה!, שכבר אין לו חפץ וענין כ"א עם תועליותיו המורגשות לבדן. ולא כן יהי' חלק האיש המישר אורח חייו ע"פ תורת ד', שהוא מתרומם להוסיף כשרון בתורה ועבודה בחסד וצדקה. ע"כ יהיו חלומותיו ג"כ מעין הרהוריו, ויעזרוהו על מגמתו הטובה.
ברכות ט מז
מחא"ר הונא ב"ר אמי א"ר פדת א"ר יוחנן, הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ילך ויפתרנו בפני שלשה, יפתרנו ס"ד כו' אלא ילך ויטיבנו בפני שלשה, ליתי תלתא דמרחמי ליה ולימא להו חלמא טבא חזאי כו'
.
ראשית דרכי חיזוק כח הצדק באדם הוא שירגיל עצמו שלא ישים לאל רגשו הפנימי, כי פעמים רבות קול אלהים הוא הקורא לו מקירות לבו לסור מדרך רעה ושלא להחזיק בעול. ע"כ ראוי שירגיל האדם את הנהגתו שלא לרמוס ברגל גאוה על המית נפשו הפנימית, ואז באמת ימשיך מזה הכונה המכוונת לשם ית', שיצר ועשה לנו את הנפש הזאת באופן שתתרגש לפעמים מעסקי רשע וסילוף דרך ישרה. ע"כ בראותו חלום ונפשו עגומה עליו, אין טוב שיתעמר בהמית נפשו העדינה כי בת מרום היא. כי ההעברה בשתיקה באין פנות אל העגמת נפש הפנימית תביא את האדם להשליך אחרי גו את רגש הטוב והיושר הפנימי ג"כ, ואז ימוט לו יסוד אחד מיסודי המוסר היותר קרובים וחזקים. כ"א יטפל בה וישתדל להפך את הרגש העגום לרגש של שמחה ותנחומין, ע"י דברים טובים וניחומים של מסבת רעים אהובים, ותהי' התועלת הבאה מזה כפלים. האחד שיתגדל וישתלם אצלו החוש של שמיעה אל הרגש הפנימי, ויתעורר פעמים רבות לשמע רגשי יצרו הטוב המעוררו לכל מעגל טוב. כי ישנם פעמים רבות שלב האדם מתחיל להתעורר בעצמו אל רוממות ההוד שבתורה ועבודת ד' הטהורה, ורגשי אהבת ד' וחשק תורה ויראת שמים רוממה יפכו בלבו, אך בהיותו בלתי מורגל לשים לב אל רגשותיו הפנימים, יחשב שהדברים המתרגשים בלבבו אין כדאי לשום אליהם לב, ויסיח מהם דעתו וישקיע הלך נפשו בענינים אחרים, ולפעמים ג"כ הפכים וגרועים הרבה מרגשי לבבו הטהורים הפנימיים, ויאבד בזה רב טוב שהי' יכול להרויח אם הי' משים לבו לתביעות נפשו הפנימית, ע"כ טובה גדולה כרוכה בהנהגה זאת של שימת לב אל מאורע פנימי שבמצב נפשו פנימה. והטובה השניה בזה היא, של השמת [] דרך הטוב והצדק, הוא ההסכמה הגמורה להיות נמשך אל כלל הציבור ולא לפרוש מדרכיהם. והמנהגים המוסכמים בתור צדק ויושר, או המונהגים בתור הרחבה ומלואים לתורה ולתעודה, אף שאינם עקרי תורה, הם מועילים הרבה להפריח כח הטוב ורגשי אהבת ד' ויראתו בלבו של אדם. ועם זה השקפת השלום והאהבה הכללית הבאה משיווי המעשים וההרגשות הפנימיות. וכיון שההכנעה אל הסכמת הכלל מביאה את האדם לדרך טובה וישרה, כבר היא אחת מחלקי המוסר, שלא יחסר בהנהגה הכללית ענינים עוזרים לה בפועל. ולזאת תטיב פעולת סיעת אוהבים, תלתא דמרחמי, האומרים שהחלום טוב הוא ויהי' טוב, להוציא ההוראה והרגש הפנימי אל פועל השמחה והטוב. והחסרון המוסרי שלמלאותו בא החלום ע"פ סוד ההשגחה העליונה, יתמלא ע"י ההכרה הפנימית שיתוסף לחולם בערך יקרת החברה ואהבת רעים. וההסכמה הראויה לרדוף להשוות רגשותיו, ומכל שכן מעשיו והנהגותיו לכלל הציבור, שבהשלמתם העתידה במערכת הכלל לבטח כולם הנם אוהבים ומרחמים, "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" .
ברכות ט מח
מטולימא להו חלמא טבא חזאי, ולימרו ליה הנך טבא הוא וטבא ליהוי רחמנא לשוייה לטב
.
ההנחה הכללית צריכה שתהי' כי החלמא הוא טבא, כי גדול הוא ערך הבטחון בד' שהוא מנהיג את האדם בחסדו עד שהוא בטוח שכל הוראה שבאה באה בהשגחה לטובה, והם הרעים המסעדים ע"י חברתם את ההטבה המוסרית יאמרו לו, טבא הוא, מצד עצמו כיון שכבר הי' סבה להרשים ביותר בנפשך את מושג הבטחון ואומץ הלב בד' האל הטוב, וטבא ליהוי כי מושג נעלה זה יפעול בהחלט על המצב המוסרי המעשי. א"כ יצא עי"ז תועלת שיצמחו טובות רבות של מעשים טובים בחכמה ויראת ד', זהו כל מה שביד האדם ובבחירתו להטבת דרכיו, וממילא מה שהוא למעלה מיכולת האנושי יבורכו הסבות ע"י שמים להיות מזה תוצאות טובות ומוצלחות בפועל, רחמנא לשוייה לטוב.
ברכות ט מט
נשבע זמנין לגזרו עלך מן שמיא דליהוי טבא ויהוי טבא
א"א להשכיל יחש הרהורי הלב וכחות המדמה שבהם ועל ידם יארגו החלומות אל עולם המעשה והעלילות המתהוות בפועל, אם תוקח המציאות בהבנה באופן פרטי וגס, כ"א בהקפה כללית איך הגשמיות והרוחניות, חוקי הטבע וחוקי השכל, חוקי המוסר והצדק וחוקי הנפש, כולם אחוזים בארג אחד, העבר ההוה והעתיד איך הם נסקרים בסקירה אחת, כולם מאדון אחד הכל יוכל וכוללם יחד. אז ישכיל האדם יחש האמיתי של הרהורי לבבו וכחות נפשו איך שגם שם בעולם הדמיון יש סדר ומשטר גם שם יש הנהגה של חכמה וצדק עולמים. וכולם קשורים הם בשלשלת ההשגחה העליונה להיות עזרה להרמת מצב האדם בכללו ובפרטיו, המחובר בלולאות עם כלל המציאות הגדולה והרחבה, מזג הגשמיות והרוחניות. ואחדותם יובן לנו במספר השבע, בשבעת ימי בראשית יובנו ששת ימי המעשה הגשמיים והשבת הרוחנית, שהיא מטרתם והשלמתם. וכד'י מהר"ל מפראג ז"ל יחש שש קצוות הגשמיות, שהם תנאי כל חומר והצורה השכלית הכוללתם, כלומר מידי אדון כל החפץ בצדקת בריותיו והצלחתם יתכוננו כל הסבות הגשמיות והרוחניות בחוברת, אשר מצד ההשקפה השלימה הזאת אין דבר שמתפרד מאחדות הכללית. שבע זימניו לגזרו מן שמיא, הפעולות הפועלות המכנסות את הפרודים לאחדות בגשם ורוח, בטבע ושכל, בנפש וכוחותיה בהסכמה וחפץ טבעי, דליהוי טבא, לתכלית טוב ומוצלח בהוה, ויהוי טבא בתולדות יוצאות ושופעות על העתיד, בתור הערה על אפשרות ההפעלה של רשמים הנראים לפנינו דקים דומים לאין, כרגשי חלומות על כלל המציאות המלאה כוחות איתנים. כי זאת היא פרי האחדות של המזג הכללי, של האדון המיוחד שהאיר עולמו באור שבעת הימים, אור עולם באוצר חיים. וכך היא תכונת החיים להיות נקשר כל מיתר ופתיל עב וגס בחוברת עם כל שרעף ומחשב דק וקלוש לערך עיני החומר החושבת כל חומריות לחזקה במציאות. ועל כאלה נאמר"למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך", בכל עושה הקב"ה שליחותו , מכש"כ במדה טובה המרובה ממדת פורענות, כי חפץ חיים הוא מלך חי העולמים.
ברכות ט נ
נאולימרו ליה שלש הפכות שלש פדייות שלש שלומות, כו'
.
ההוראות, בפרט הבאות בחלום וחזון, יפורשו ע"פ היחש הנמצא במהותם. וכאשר יש גם יחש הפכי לכל נמצא וכל מושג, זכרון הקור יעלה על דעתינו את החום והלבן את השחור. ע"כ הוראת הטוב נגזרת ע"י יחש ההפכי להוראה מוחלטת מהוראת הרע. אמנם כאשר עדיין קיים הרושם של ההוראה הראשית שבאה דוקא בציור הרע, ע"ז תבא ההשפעה המוסרית של הכנעת הלב ויתרון ההכשר במעשים שבאה לרגלי הרוח הנשברה בתור פדיון. שאותה ההוראה המועטת הרעה שנותרה עכ"פ מצד המקוריות של הוראתה הרעה בפשוטה לא תזיק כלל ולא תפעל כ"א להיטיב. אבל הלב עדיין ינקף על מה עשה ד' ככה להיות הוראת הרע נמצאת להצריכו פדיון ותמורה. אז ימלא נחם ושמחה בהשכילו כי הוראת השלום תורה על הטוב הנערך מחיבור כל גווני החיים. וגם אותה קורת הרוח של ההצלה מרעה שהיתה עלולה לבא, לא תוכל להיות חסרה באוצר החיים שהיא חסד ד' המלא את כל היקום, ע"כ יהי' החותם נשלש שלומות לתמם החזיונות. וכל אלה ההוראות נאה להם להתפשט על כל ארחות החיים השלש הכוללות, הטבעיים המורגשים והשכלים, שכולם צריכים לברכת ד', וקשורים בהצלחתם עם הלב הטוב והנאמן ששורש שרשו הוא נטוע על דעת אלהים ואהבתו ויראתו, ששולח ברכתו בטבע, ברגש, ועל כולם בשכל. ובזה תבא הברכה המשולשת, אשר בה יברך ישראל בברכת כהנים.
ברכות ט נא
נבאמימר ומ"ז ורב אשי הוי יתבי בהדי הדדי, אמרי כל חד וחד מנן לימא מלתא דלא שמיע ליה לחבריה
.
כל המדעים והמוסרים הנכנסים בחוג ידיעת האדם פועלים עליו על הנהגתו ומדותיו הלך נפשו ודיבוריו. ע"כ יש אפשרות שיהי' איש חכם אלהי במעלה עליונה כ"כ, עד שאותו החכם שהוא מכיר ויודע שיחותיו הלך דיעותיו ומוסרו, יכיר ג"כ אם נמצאת בממשלת שכלו וידיעותיו איזה דעה שתהי' או לא. וזאת היתה מחכמת השלמים הללו, שראוי לנו לציירם במעלה היותר רוממה, שיהי' יכולת בכ"א מהם להכיר בחבירו ע"י שיטתו ומעמד הנהגתו איזה מלתא יש דלא שמיע לי'. אבל זולת זאת ההכרה הנפלאה אי אפשר שידע כל אחד מה הוא הדבר דלא שמיע לחבריה, רק הם ע"ה דרוח אלהין קדישין בהון.
ברכות ט נב
נגפתח חד מנייהו ואמר, האי מאן דחזי חלמא ולא ידע מאי חזי, ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו, ולימא הכי כו'
.
יסוד הברכה שחלה דוקא ע"י הכהנים מורה שאין שום ענין שהוא לפי צורך האדם ותביעותיו הפנימיות שע"פ טבע נפשו נעזב מההשגחה העליונה. כ"א סוד החכמה העליונה הולכת תמיד להקביל הדברים ע"פ תורת נפש האדם, כי הכל מעשי ידיו ית'. וכיון שיש בנפש האדם כוחות של דמיון, של הרגשה וכיו"ב, גם הם צריכין להיות מונהגים בהשגחה וחכמה ורחמים גדולים, שיצא מכולם התכלית העליונה של ההצלחה הגדולה וההשלמה הכללית והפרטית. ע"כ החלומות גם' הם מונהגים, עם כל רפיונם, בהנהגה והשגחה, ואין בכל דבר הנוגע לאדם באיזה יחש שיה', שיהי' נעזב ומופקר למקרה. כאשר בכלל אין דבר קל בעולם שיוצא מכללות המציאות כולה מבלי הקשר אליו. עצם הברכה שתחול ע"י כהנים, היא בנויה מפני שע"פ רגש האדם הטבעי הוא מתיחש יותר אל הטוב והשלימות, כשיראה שיש מבני מינו אנשי קודש הנגשים אל ד' קוראים וד' יענם. ע"כ נקבע בזרעו של אהרן כח זה הנקדש, שמסגולותיהם יצאו בהכרח אנשים שברכת ד' תחול על ידם, ובשביל כן מלאה החכמה העליונה את הכח הסגולי הזה בכללות זאת המשפחה. ע"כ ברכת כהנים נתנה מראש בערך ישר עם הכח המדמה הנוצר ג"כ באדם למלאות את כוחותיו להדרכה היותך טובה לפי ערכו. אמנם הברכה היא בכח, בסגולת הכהנים מצד המורשה, צריכה לפריסת ידים, לומר שהדבר תלוי שימלא בהוצאה מן הכח אל הפועל יחש הכהנים אל העם, ללמדם דרכי חיים ולפעול עליהם בפועל ידיהם להשכיל ולהיטיב. "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" , "בשלום ובמשור הלך אתי ורבים השיב מעון" . כן הכח הפנימי שיש בנפש האדם ביחושה אל הטוב והצדק, הוא צריך לצאת אל הפועל בפועל כפים, וכל המערכה הגדולה שנעשה בנפש האדם פנימה, בהמון רעיוניו ורגשותיו ודמיונותיו הגורמות לו חזיוני לילה על משכבו, שפועלות את פעולתן בכלל לטוב ולכשרון, למלא לבבו ביראת ד' ולתומכו באורחות חיי עולם. הגרעין הפנימי הוא תמיד טוב, וכל המסיבות המזדמנות אפילו היותר מקריות, הכל נארגות הנה במסכת סוד ההשגחה העליונה, שיצא אל הפועל הכח הצפון לטוב ולחסד. ע"כ החלום הנשכח, צריך לעולם שיובן בתור כח מניע פנימי אל צד הטוב, מפני העירו את לב האדם לזה. וחלישות נפש האדם הטבעית, שהיא מתפעלת מכאלה, אם היא פועלת עי"ז להוסיף בהשלמתו בדרך הטוב והישר, אין זה דלת נפש ורפיון כ"א נטיה הגונה טבעית, שכך יצר יוצר האדם את נפשו בחכמתו, ככל הנטיות הטבעיות שבהשתמש בהם האדם לטובה הוא קולע את סוד ההשגחה העליונה וכונתה בהם. כאהבת המשפחה, המולדת, הרחמים, היושר והצדק, שכולם באות ע"י רגשות פנימיות, שחלישות נפש האדם היא אמצעי להשרישם יפה בלבבו ולהעתיקהו על ידי כל אלה מתכונה לתכונה. וכשם שסגולת הכהונה תצא אל הפועל ע"י מלאת ידי הכהנים בצדק ובמשפט להטבה הרוחנית של הכלל, ללמדם ולהדריכם, כן תצא סגולת חסרון הידיעה של החלום לטובה, בהוסיף האדם עי"ז יתר אומץ בדרכי ד'.
ברכות ט נג
נדרבש"ע אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא
.
כיון שאתה רבון כל המציאות כולה, ואני שלך, שיצרתני כולי בחכמה ועשית לי את הנפש הזאת עם כל רגשותיה. וגם היחש שביני ובין חלומותי, כמו הזכרון והשכחה, גם אלה לא באו במקרה כ"א ע"פ חכמתך העליונה, המלאה צדק ומשפט ורחמים. ע"כ הנני בצדק מחליט, שגם זה המקרה של אי ידיעתי את החלום, גם זה אינו יוצא מסדר הכללי של חכמתך העליונה שמנהגת הכל לטוב. ובאשר קרבת אלהים והבטחון והתפילה, מרוממת ומכשרת את נפשו של אדם אל קדושת המעלות וההנהגה השלמה, ע"כ הנני מוכן בכל מקרה שאני מוצא בכללות מעשיך בנפשי ובפרטיהם, להשתמש בהם להגדיל יחש ביני לבין רחמיך המרובים והשגחתך העליונה והחודרת, המגביהי לשבת ומשפילי לראות.
ברכות ט נד
נהבין שחלמתי אני לעצמי, בין שחלמו לי חבירי, בין שחלמתי על אחרים
.
הנפש בכללה היא מוכנת לשלשה מיני פעולות.מה שהיא פועלת ומתפעלת בעולמה הפנימי ממחשבותיה ורגשותיה, שבה אין לחלק את הפועל מהנפעל, כי היא בעצמה פועלת על עולמה הפנימי גם מתפעלת ממנו. הב' הוא מה שמקבלת רושם מעולם החיצון, והג' מה שפועלת על העולם החיצון, וצריך שתהי' מוכנת באלה השלשת החלקים כולם לטובה. וכוח המדמה וההרגשות הפנימיות המה הראשונים במערכה לפעול ולהתפעל במדות ובמעשים. ע"כ ראוי לבקש רחמים ולהביא עצמו לידי השתדלות על מצב מוסרי הגון כזה, שתהי' נפשו מוכנת להיות מתפעלת לטובה מרגשותיה עצמה, ולהיות תמיד נפגשת במערכה של טובה ע"י רשמיה מעולם החיצון, ולפעול תמיד בהפעלתה בכוחותיה על אחרים לטובה.ע"כ יבוקש כראוי, שבין מה שחלמתי על עצמי, שבא מכח הרושם הפנימי שבנפש על עצמותה, שתהי' מתברכת לטובה. ובהתחלת הברכה בעולם הפנימי מהחלומות שהם התחלות המחשבות היותר טבעיות, תתגבר אח"כ הקדושה והצדקה גם על הרעיונות הנגמרות בעצה וכונה. ובין שחלמו לי חבירי, מצד יחש פנימי שיש בין הרעיונות הבאות מפגישת המעשים והמצבים, שהם כולם נאחזים במערכת ההשגחה העליונה, לתן לכ"א מבני אדם את כל האמצעיים הצריכים לו לטובתו החמרית והרוחנית. בין שחלמתי על אחרים, מהצד שיש לי איזה יחש עם מי שיהי' מהעולם החיצוני. וכלול בזה ג"כ שראוי לאדם להיות צופה אל מצב מעלה, שתהי' נפשו עלולה יותר להשפיע טוב על כללות החברה בחוג יותר רחב ממה שיושפע הוא מהם. ע"כ ב"חלמו לי" אמר "חבירי", הקרובים ונכנסים בחוג השיתוף מצד איזה יחש שיהי'. אמנם מה שחלמתי, פעולתי על אחרים, יהי' היחש רחוק מאד, הנני משתוקק שגם שם תגיע פעולתי לטובה ולהצלחה הכללית של הכלל כולו.
ברכות ט נה
נואם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף
.
הוראות החלום באות מצד יחש הנפש לכלל המציאות ויחש העתיד אל ההוה, בכל עלילות העתידות הוא לרוב הכל מוכן במציאות לעולם. וביותר באשר מרבית עניני האדם עקרי סבותיהם תלויות בעולם המחשבה ע"פ הרצון הנפשי של אנשים מחוללי תנועות. והנפשות -והרגשותיהן, חזיונותיהן והסבות המוסריות המביאות אותן לידי פעולותיהן, עם הדברים הטבעיים העוזרים על ידן, המה מוכנים תמיד במציאות. אמנם לפעמים לכדי שתתגשם בפועל איזה תקוה או מטרה, צריכה להמון סבות וקשורים. ע"כ התפילה נכונה, שאם טוכים הם והיתה ההוראה טובה, א"כ אולי הסבות הראשיות כבר מוכנות. אבל אל הסבות הרוחניות שבאות מצד עולם המחשבה והרוחניות האנושית, צריכות ג"כ שיתחברו הסבות ממשיות של פעולות, כחלומותיו של יוסף שהזדמנו הסבות ע"י דברים רבים ונפלאים. ורובם היו תלויים בסבות רוחניות של כחות הנפש, למשל שנאת האחים הוא ערך נפשי, נשיאת עיני אשת אדוניו ג"כ עסק נפשי מאי זה צד, קפדנותו של פוטיפר ואמונתו לדבריה, כעסו של פרעה על סריסיו, מהלך נפשותיהם עד שבאו לידי החלומות, מצב נפש פרעה ליום הולדתו, תכונת נפשו עד שבא לידי חלומותיו, יחש שר המשקים אל פרעה ואל יוסף. כל אלה וכיו"ב הם סבות רוחניות שהיו צריכות לפעלים גשמיים, כמו המעשה שעל ידם הי' הקצף על הסריסים, ומתחילה הוצאתו מן הבור, מכירתו וכיו"ב. והזמנת הדברים הגשמיים למלא את הסבות הרוחניות הוא החוזק והאומץ שראוי לבקש אל החלומות הטובים. שהרושם והיחש אל העתיד בא ע"פ רוב מהדברים הכלליים הנמצאים כבר בעולם המציאות, וביותר בעולם הנפשות שיש להם יחש גדול נסתר, והדברים המקריים שהם זורמים בשטף הזמן, הם צריכים להיות מקבילים אל התכלית המוכנה בחפץ עלון ית'.
ברכות ט נו
נזואם צריכים רפואה, רפאם כמי מרה ע"י משה רבינו, וכמרים מצרעתה, וכחזקיהו מחליו, וכמי יריחו ע"י אלישע
.
לפעמים תהינה סבות מוכנות לפעול לרעה אבל יוכלו להתהפך לטובה ע"י כמה אופנים. לפעמים צריכים סבה פועלת שצריכה ג"כ פועל מיוחד, ולפעמים יהפכו הדברים לטובה בלא שום סבה מורגשת כ"א בהמשך הזמן, ולפעמים צריכים פעולה באין דיוק אל הפועל. אמנם אלה השלשה מזדמנים בתור סבות עומדות בפני עצמן, ואינן מתערבות עם כל פרטי הסבות המתגלגלות להביא את הענין לידי גמר. ויש ג"כ במציאות שיזמין השי"ת המון סבות שנתערבו בכל פרטי הסבות ההולכות ומזדמנות, להפוך את התכלית, שמבלעדן הי' הדבר נוטה לרע וע"י עירוב כל פרטי הסבות בכל סבה פרטית מתהפכות הנה לטובה. ונגד אלה הארבעה אופנים אמר, רפואת מי מרה ע"י משה רבינו הי' צריך שיהי' הפועל מיוחד הוא ע"ה, והפעולה מיוחדת "ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" . אמנם היתה סבה אחת לא התערבה בפרטיות, לא נתחלק העץ ונתפזר במים. אמנם רפואת מרים, לא הי' ע"י שום פעולה ממשית, כ"א "תסגר שבעת ימים ואחר תאסף" . חזקיהו מחליו נרפא ע"י דבלת תאנה , פעולה בלא התיחדות הפועל. אמנם כל אלה היו סבות עומדות בפני עצמן, אבל רפואות מי יריחו ע"י אלישע , הי' שנתערבו חלקי המלח שרפאו את המים ע"י נס עם כל חלקי המים. וה"ז דמיון המון סבות רבות שמתלות בכל אחת מהסבות המוכנות לרעה להפכן לטובה ע"פ רצון השי"ת, ברצות ד' דרכי איש" .
ברכות ט נז
נחוכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה
.
היפוך הרעה לטובה אפשרי בשני אופנים, כי לפעמים יהיה דבר רע מורכב מכמה סבות רעות, שכ"א בפני עצמה היא רעה ולכשיצטרפו הן הגורמות לאיזה רעה גדולה חלילה. ואפשר לפעמים שאותן הסבות עצמן הרעות תהינה הפוכות שתגרמנה את הטוב, כמו שהי' ביוסף שהסבות הרעות של מכירתו והאסרו גרמו [] גדולתו. אך יותר טוב מזה שיהפך השי"ת את הסבות עצמן, שהתכלית הטובה תבא ע"י סבות טובות. והנה כקללת בלעם הרשע, הי' אפשר שיקלל והשי"ת יעשה את קללותיו לברכות, ואז הי' הדבר דומה להנחת הסיבות כמות שהן אלא שהתכלית תהופך. אבל כיון ששם השם ית' חכה בפיו , והוא בעצמו הי' מוכרח לברך, א"כ הסבות הגורמות בעצמן נהפכו לטובות. וזה נבקש שכשם שהפכת את קללת בלעם הרשע לברכה, בהפיכת הסיבות עצמן, לא רק התכלית לבדה, מרעה לטובה, כן תהפוך את כל חלומותי עלי לטובה. שאם היו מורים על סבות רעות, שמסבבות חלילה תכלית רעה, לא די שתהפוך את התכלית ע"י הנחת הסבות כ"א גם הסיבות תתהפכנה להיות סבות טובות נוחות ומשמחות. ואמר "עלי" אע"פ שכבר כלל ג"כ אחרים, להורות שכ"כ גדולה היא לאדם הישר תשוקתו להטבת זולתו, וכ"כ הוא מרגיש ברעת רעהו ומשתתף בצערו, עד שמילוי הבקשה ביחש לאחרים הוא ממש נוגע אליו, והכל נכלל בכלל "עלי לטובה".
ברכות ט נח
נטולשמחה ולשלום, שמחה תאמר ג"כ על האמצעיים מביאי התכלית שיהיו ענינים שמסבבים שמחה וטוב לב, והתכלית העולה מקיבוץ הסבות תהי' נאותה והגונה, מתואר הוא בתואר שלום, שהוא חותם כל הברכות ועקרם, והכלי המחזיק את הברכה בכלל.
ברכות ט נט
סויסיים בהדי כהני דעני ציבורא אמן
.
ראוי להורות שאין ראוי לאדם לבקש את הטוב לו כ"א כשיהי' ג"כ מתאים לטובת הציבור בכלל. והדבר הזה הוא ראוי להיות כ"כ נקבע באדם עד שאפילו בעולמו היותר פנימי, כהרהורי לבבו וחלומותיו, לא תזוז טובת הכלל והסכמתם מנגד עיניו, ואז לבד מה שהוא מתאים יותר אל הצדק, בטוח הוא יותר ג"כ בקבלת תפילתו. ע"כ יראה שיהי' מסיים כהדי כהני דעני ציבורא אמן, להורות שבקשותיו הפרטיות פונות הנה אל תכלית ואופן כזה, שכל הציבור יחד נכונים המה להסכים לזה, מפני שלא יבקש לעולם להיות מתמלא מחורבנן של הציבור, ולבקש להפך חפצו הפרטי כ"א בדבר שהוא מסכים ג"כ אל טובת הכלל כולו.
ברכות ט ס
סאואי לא לימא הכי, אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יה"ר שתשים עלינו שלום
.
הסבות יש מהן כלליות והן עומדות ברומו של עולם, כסבת חום .השמש וכוחותיה השופעים מאתה וכיו"ב. והשם ית' הוא אדיר במרום, שמושל בהם כרצונו והם מוכנים להיות משתנים לפי המטרה שחייבה חכמתו ית'. הסבות הפרטיות הנה רבות מאד, והי' עולה על דעת לאמר שמריבויין וריחוקן ממקורן הנה נעזבות למקרה חלילה, או שלא יצוייר כ"כ בנקל אפשרות לעצור בעד זרם של סיבות רבות לאין מספר כשהן מחייבות איזה דבר. אבל השם ית' הוא שוכן ג"כ נגבורה, הגבורה המתגלה ע"י המון סבות שהן מחוללי כל גבורת המציאות, הוא ית' שוכן בתוכן להחיותן בשפעו ומוכנות להיות נפעלות רק כפי סוד ההשגחה העליונה. אתה שלום, כללות המציאות בתעודתה הכוללת שאין אנו יכולים כלל לבטא את ענינה, אנו מיחסים אותה לשם השם ית' יען כי ממנה נכיר את יוצרה בכללות. (אתה) [] שלום, ודאי לנו שהתעודה הכללית של כלל המציאות היא הטובה הגמורה לנמצאים שהוא השלום, השם אמנם יאמר לדבר שאנו יכולים לבטאו בשפתינו, דהיינו חלקי המציאות ופרטי הפעולות המתהוות בעולם שכולם הם ע"פ השגחתו ורצונו העליון הוא רק לתכלית הטוב והשלום. כי חפצו ית' הוא שגם החלקים יהיו מוצלחים ומניעי התכלית הטובה יהיו ג"כ טובים. ע"כ נבקש יה"ר שתשים עלינו שלום ביחש המציאות לנו יהי' שלום. ובזה נכלל ג"כ כל הפרטים הנרמזים בדבר אפשרות הגמורה של התהפכות כל הסיבות, בין מצד תכליתן בין מצד עצמן, לטובה אע"פ שהיא מוכנת ,להרע. מפני שהכל בידי שמים, והרע הוכן רק להשלים את הטוב, וההשלמה ביחוד בנוגע לבנ"א היא הטבת דרכיהם, וכל שתספיק בזה הידיעה של אפשרות הרע להיות סר ממנו, כבר הופקה התכלית ויצא השלום, וא"צ עוד שיהי' בפועל כ"א הטוב הגמור והברכה.
ברכות ט סא
סבפתח אידך ואמר, האי מאן דסליק למתא ודחיל מעינא בישא לינקט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא רימיניה, ולימא הכי אנא פלוני בר פלניתא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיכ בן פורת יוסף כן פורת עלי עין, ואמר רב א"ת עלי עין אלא עולי עין
.
וריב"ח אמר וידגו לרב בקרב הארץ, מה דגים שבים מים מכסין אותם ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם. ע"י מה שהנפשות פועלות זו על זו יש מקום לעין הרעה שתפעול לרעה, אמנם לא תפעל כ"א על ידי חלישות הנפש המתפעלת. ותוכן החלישות בא ע"י מה שלא תמצא את הכרת ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז לפעולותיה כ"א מבט חיצוני של העין. ונפש חלושה כזאת שההשפעה החיצונה פועלת עליה להיות מרכזת את דרכה בחיים, תקבל על נקלה רושם מההשפעה החיצונה לרעה ג"כ. והנה באשר בכלל יתחלקו פעולות האדם, למעשיות גופניות הבאות מצד הכרח ותועלת התבצרות מצבו החומרי, ומעשיות שכליות הבאות להקנותו הדרכים המושכלים. והנה כל זמן שלא ישכיל האדם בדבר הקשר החזק שצריך לקשר את שני חלקי כללי פעולותיו, ואיך שמגמתו השכלית תהיה נשלמת רק אם יראה שתהי' כולה מתאמת בהיותה יוצאת מכחה אל הפועל להכתיר ולהשלים את הכח המעשי. והכח המעשי כשיהי' משוכלל כל צרכו ישים מקום להשלים ביותר את כל הקנינים השכליים. אז ימצא האדם את מטרתו בחיים ישר בעולמו הפנימי, ונפשו תדבק ביראת יוצרה ואהבתו, שהוא חופש חדרי בטן ע"י נר אלהים נשמת אדמי. אז תהי' הנפש רוממה הרבה יותר, מאותה המדרגה הפחותה של תליית מרכז חייה רק על פי המבט של עולם החיצוני והשפעה של זולתו, שמזה באים רוב הקלקולים הנהוגים בחיים המורגלים, גם יהי' כל כבוד נפשו פנימה. ומתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהי' משועבד לההשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהי' מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות. פעולת יד הימין מכוונת נגד הפעולות השכליות, ופעולות היד השמאלית אל המעשים החומריים, האמצעי להוציא אל הפועל את פעולות הידים. אם אמנם האצבעות בכלל המה כלי המעשה, "מעשה אצבעותיך" , אמנם הגורם הראשי להוציא אל הפועל הגמור את כלל פעולות האצבעות היא אצבע האגודל המשמשת ומסייעת לכולם. ובאשר יסוד התורה הוא שהפעולות לעולם פועלות על הדיעותע"פ ערך של הפעולות עצמן, אע"פ שאין הפועל יודע איכותם הפרטיות, אבל כח הפעולה הוא גדול עד מאד ופועל על כל אחד כפי הכנתו וכשרונו, ובלא תועלת לא תצא כל פעולה מכוונת אל חכמה ושלימות כשתעשה, לבד התועלת הגדול שיש להתנחלות הפעולה להנחיל ג"כ את הדיעות הכרוכות עמה והסתעפותיהן בין המוכשרים לזה שבעם בכללו. הנה כדעייל למתא, עיר כפי המובן שהוא רוצה בטבע לקנות לו חברה וריעות המועלת לכל עניניו הגשמיים והרוחניים. אז האדם ראוי ביותר להשפעה של שיעבוד העולם החיצוני, שיעשה מרכז עניניו רק הסכמת הזולת ומציאות החן בעיני זולתו בערכו החיצוני לבדו. וזאת היא עבדות פנימית וחלישות נפשית ומצב נמוך מאד, מה שמכשרת את האדם לידי כל מצב מושחת ועושהו להיות נפעל בעצמו מכל עין רעה, בשכל במדות ובמעשים, ובזה ג"כ בתוך עמקי הנפש בין השכלית בין החיונית, ע"פ סוד השפעת הנפשות אלה על אלה, שכל שהנפש יותר חלושה, יותר נבובה בערכה הפנימי, היא יותר עלולה לאלה ההשפעות. ע"כ צריך שיכין עצמו בעושר פנימי, להשלים את הכרתו הפנימית על כל אופק החיים שלו, באופן שלא יהי' צריך להשלימם מצד הכרח מנהגי זולתו, שאז כבר הוא משתעבד להשפעתם במדה יתירה. מובן הדבר שאין הדרכה זו חולקת על ערך השלום ושיווי הדיעות וההתרחקות ממחלוקת, ושינוי הנהגות המקום שהוא בו, שהם ראשי אשיות החברה האנושית והלאומית, כ"א שתהיינה כל אלה תוצאות הכרתו הפנימית, שכך הוא ראוי לפי היושר והצדק, ע"פ דרכה של תורה ומצותיה, שיתנשא לקיימה באהבה גמורה וחפץ עליון וקדוש, השוכן עמק בנפש פנימה. וההשלמה זו של ההשקפה תבא בהראותו לנפשו את קשר החיים המעשיים והשכליים, איך הם-קשורים זה בזה וצריכים זה לזה, ושראוי להכיר שהכח הפנימי המוציא אל הפועל את המעשים השכליים, יהי' בגלל ההשלמה המעשית ביחש הגופניות. כי הקנינים השכליים כשישארו בלתי מכוונים למעשה יאבדו תכליתם , ואז מבלי משים ימצא להם מקום אותה התכלית המדומה המוצאת קן בנפשות החלושות ליחש המרכז אל צד השפעת הבריות החיצוניות עליו, שהוא מאבד כל טוב פנימי ועושק כל כח הגון מכשרון ומוסר ויראת ד' טהורה, עושה את האדם לחנף ויהיד בגאוה חיצונית ועבדות של שפלות פנימית. וכן הכח המוציא אל הפועל את המעשים הגופניים צריכים למצא להם מרכז עולמו השכלי הפנימי. אז למשל כאשר יעסוק בתורה יהי' למען ידע את המעשה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וכאשר יעמול לצבור הון יהי' למען תעודת הטוב והצדק, לכלכל נפשו ונפשות ביתו בכבוד מבלי שיהי' למשא על אחרים, ולמצא ידו לו להרבות צדקה וחסד ביד נדיבה. אמנם בהנתק קשר פעולות השכל מעסקי המעשה, ותכלית המעשי אל הפועל ממגמת השכל, אז ימצא לו ציור חלוש וכוזב לעשות את תורתו לעטרה של ציצת נובל לכבוד המדומה של השפעת זולתו עליו, והמעשים יהיו ג"כ משועבדים למגמות כאלה שמזה מקור לכל חלישות נפשית, ושיעבוד של שלילת שליטת עצמו על נפשו באמת, המכשרת את הנפש לכח השפעה של עין רעה מרפיונה וכשלון כחה הפנימי. ע"כ לנקוט זקפא דידיה דימיני', שמוציא אל הפועל פעולותיו המתיחסות על מטרת השכל, בידא דשמאלא, להראות יחש השכליות כולם אל צד המעשי שבאדם, ובזה ימצא סקירה כללית למגמת השכל בעולמו הפנימי. וזקפא דידא דשמאלא, הכח המוציא אל הפועל עסקי המעשים הגופנים כידא דימינא, להשלימם לפי תכונת השכל ותביעותיו. וכשיהי' אדם שלם שהשכל וכל סעיפיו ופעולות הבאות מכחו ומכח תולדותיו והמעשים על כל עניניהם וסעפותיהם יהיו נארגים בארג אחד ע"פ הכרה פנימית, תתחזק נפשו בשלימה פנימית ולא תוכל יד השפעה זולתו לגעת בו לרעה. והנה כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו, עלם יפה תואר עבד, שתהי' נפשו חזקה כ"כ עד שהצדק הפנימי של הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" , יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשף, "בית יוסף להבה ובית עשו לקש" שעשו אינו מוציא את חובת מרכז עולמו כ"א ע"פ ההשפעה החיצונה לבדה. כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים, אם לא שכבוד המדומה של גבורים שופכי דם יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי. הוא אדום וארצו אדומה , אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו לגרות את עצבי הראות כצבע האדום, אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה. ובאשר יחש כלל ישראל גדול הוא אל יוסף, ובפרט שע"י עירוב המשפחות א"א כלל כמעט שיהי' אדם מישראל שלא נתערב בו מאומה מגזע יוסף. ובזה נתברכו להיות "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו"היינו יופי עם גבורה, מתאים לגבורה, לא יופי המחליש את הגבורה הפנימית האמיתית. ע"כ נקראו כל ישראל בשם יוסף, כמו שהעיר ג"כ המהרש"א []. ובאמת מפני ההשפעה הגדולה של הכשרון המיוחד של השליטה הפנימית שהוחן בזה יוסף ויצא אל הפועל ע"י נסיונו, שמאז נקראהו בשם צדיק כדברי הזוהרי . אמנם אין די שהכח של השליטה הפנימית יהי' רק בערך מושכל אצל האדם כ"א צריך לו ג"כ שיהי' מורגש ומוטבע. ובאשר חינוך ההרגשה והטבעיות של קנינים גמורים התלויים ברב פעולות מני ילדות תלויים בחינוך האם. ע"כ באמרו אנא פלוני מזרעיה דיוסף קא אתינא, יאמר בר פלניתא ע"ש אמו. וגדולה היא פעולת האמירה עם המעשה המתיחש להוראות הנשגבות והקדושות הללו, להפעיל על האדם כח של חוזק פנימי מוסרי וטבעי, וממילא ינצל מעין רעה מכל הצדדים, בהיות נפשו מתרוממת לשאיפות גדולות וברורות אצלו, מתיחדות בכל חלקי חייו המפוזרות לכלל גדול ושלם. ע"כ יהי' עולי עין, יותר רוממים מאפשרות שליטת העין וכל השפעה חיצונית נפרזה לרעה. וביותר ביאור וצד כללי, לבד ההתרוממות, גם החפצים הנמוכים יש להם התבצרות בטוחה, מפני היות מרכז חייו עולמו הפנימי וממנה ישלח קוים אל עולמו החיצוני, מצד ההכרה הברורה של חובתו הגדולה והצודקת. אבל כדגים הללו שבים שמים מכסין עליהם אין עין הרע שולטת בהם [] בזרעו של יוסף הבאים בכחו ויורשים השפעת קדושתו, המתעוררת בכל אחד מישראל מצד כללותו ויחוסו ליוסף, שמורה על גדולת ההשפעה שהשפיעה עליהם מדתו של יוסף הצדיק, להכיר את הגבורה הפנימית הבאה באמת ע"י נסיון כביר, שמכנים את האדם בכלל גבורי כח עושי דברו. כדאמרינן בקדושין כגון רבי צדוק וחביריו, אותם הקדושים הנוחלים מדתו של יוסף הצדיק, שמכירים הוד הגבורה הפנימית, והם עי"ז גבורים בעבודת יוצרם, עושים דברים לשם פעלם ומדברים בהם לשמו.
ברכות ט סב
סגואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזיה אטרפיה דנחיריה דשמאליה
.
כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מדותיו דיעותיו הפרטיות וכיו"ב. וצריך תמיד להיות מסתפק בחופשו הפנימי, שהוא המקור [] להיות עבד נאמן ליוצרו. אמנם לא יאבה להיות נכנס כ"כ בעומק עולמו הפנימי של חבירו לרעה, כי בזה ירכש לעצמו כשרון של עין רעה, והעין הרעה תוכל להשפיע לרעה על זולתו מחלושי הנפש. אמנם במה יוכל האדם להגביל את שאיפתו לשליטתו העצמית, הוא בהכירו באמת חסרונות עצמו. ובהיותו יודע תוכן חסרונותיו וחסרון כח השלמתו, יהי' טרוד בהשלמת עצמו וימוד לחבירו ג"כ כח של חופש ושליטה במדה הגונה וראויה המביאה לשלום הבריות, וע"י השלום והאהבה מכיר כ"א יותר את הגיוני חבירו, ומתוך כך מתרבה הדעת והאמת מתבררת והנזקין מתמעטים. והנה באשר באמת תכונותיו של אדם ניכרות בפרצופו לטוב ולהפכו, "חכמת אדם תאיר פניו" , ו"הכרת פניהם ענתה בם" . וכבר נודע הוא למדי כי יש לחכמים דרך להחוות תכונת איש וערך מוסרו וחכמתו ע"פ פרצופו. עיקר הכרת הפרצוף הוא החוטם, אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם , ובזוהר בחוטמא אשתמודע פרצופא, ובירושלמי יבמות פרק בתרא הכרת פניהם ענתה בם זה החוטם, מאן דבעי דלא מתחכם (שלא יכירוהו) יהיב אספלני על נחיריה ולא מתחכם . והנה האדם אינו יכול לראות את פרצוף פניו בטבע, רק צדדי החוטם יוכל להסב עליהם את עיניו, ובאשר יש לחוטם ב' צדדים ימין ושמאל, ראוי ליחש את רושם פעולות הטובות והתכונות הטובות לצד הימין של הכרת הפרצוף, ורושם הפעולות והתכונות הרעות לצד השמאל. ע"כ יהי' הרמז המביא לידי מעשה ועיון פנימי, להיות מכיר חסרונותיו הפנימיות, שהם ודאי ניכרים למבין וחכם גדול וקדוש עליון בפרצופו. ובהיותו יודע שיש עמדו חסרונות פנימיים לא יהי' חפץ להגדיל השפעתו באין מעצור, עד שעי"ז תתפתח אצלו ג"כ כחה של עין רעה, ותבא לו הערה זאת הנכונה במה שיחזיר לעצמו, בהיותו דחיל מעינא בישא דיליה שלא יזיק את אחרים בעין רעה. יחזיה אטרפיה דנחיריה דשמאלא, צד השמאל של נחיריה, כלומר הצד השמאלי של הכרת פרצופו, שמזכירו אמנם שיש ג"כ מה להכיר אצלו מצד השמאלי, מצד החסרון, ע"כ יביט ג"כ על זולתו בעין טובה ויסבול חסרונות זולתו ג"כ. וזהו כלל מוחלט שמי שאינו מוצא לנפשו שום חסרון תרע עינו בזולתו, ודרכי חביריו תמיד יהיו בעיניו לאינם ישרים, ומזה יבא לידי כל הפחיתות של קנאה ועמה הגאוה הפחותה והחפץ של התגדלות בלא גבול. וכל אלה יפתחו את כשרון של עין רעה הנמצאת בטבע האדם, שפועלת לרעה על זולתו. אמנם בהכרת פחיתות עצמו ינצל מכל אלה, ויהי' קרוב לענוה וסבלנות ואהבת השלום והאמת.
ברכות ט סג
סדפתח אידך ואמר האי מאן דחליש יומא קמא לא לימא מידי, כי היכי דלא לתרע מזליה מכאן ואילך ליגלי
.
אחת מתכונות הנפש היקרות שבאדם היא הנטיה לעזר עצמי, כל אחד שנפשו בריאה מכיר איזה שפלות מנהמא דכיסופא ומכל טובה שבאה לו לא ע"י עזרתו העצמית והשתדלותו. אמנם זאת המדה הטבעה באדם כדי להשתמש בה במדה הראויה לה, שהאדם צריך שיחזק את עצמו בכחו העצמי מבלי השען על עזרה מאנשים זולתו, בין בענינים גשמיים בין בענינים רוחניים, ובזה יהי' תמיד מוכן להוסיף שלימות בכל עניניו. ע"כ במצב החולי, שטבע האדם הוא לפול ברוחו ולחשוב שאין לו עוד יכולת לעמוד בעזרת עצמו אם לא שזולתו יסעדוהו, בכחו ובתפילתו, כאשר אין חבוש מתיר את עצמוי, מ"מ צריכה להיות המדה הנכבדה של הבריחה מעזרת אחרים להיות תמיד רשומה, עד שלכל הפחות תפעול שלא תיכף בהרגשת חסרון אונו יתן מקום לעזרת זולתו, כ"א תהי' נפשו יקרה, וכבודו האנושי של ההתאמצות לעצמו מבלי צפות לעזרת אחרים, היא תשגבהו חיל לבטח אך בד' לבדו מעוזו בעת צרה. וההכנה המהירה לתן מקום לעזרת הבריות בין בדברים גשמיים, ואפילו בדברים רוחניים כעזרת התפילה וההשתתפות בצערו, שמקיל עכ"פ את צרת הנפש הפנימית של היחיד, היא אמנם מביאה רפיון פנימי וכשלון, בהיותה מחלשת את כח הכבוד הנפשי שהוכן למען טובת האדם וגבורתו הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית והרוחנית. ע"כ יומא קמא לא ליגלי כי היכי דלא ליתרע מזלי', מכאן ואילך ליגלי. כי אמנם יוקר הנפש היא מדה חשובה, אבל אינה ראויה כ"א במדתה, למען יתחזק על ידה האדם בעזרתו העצמית, ויוציא אל הפועל מה שהוכן בכחו לפעול לטובתו ולהצלתו. אבל בהיות יד הצרה חזקה, אז עצם חיי החברה האנושית לכך נוצרה שיעזר איש מאת רעהו. והקשיות העודפת של הבריחה מעזר זולתו, אינה מדה נכבדה כ"א גבה לב שאינה מביאה תועלת כ"א מפח נפש. ע"כ ליגלי למען יעזר עזר גופני ורוחני מחביריו. וכשהדרישה וההזדמנות לעזר לזולתו באה במדתה הראויה לה, היא גורמת קישור נפשי וחוזק לאגודת הקיבוץ האנושי. כי גם קורת הרוח שיקבל כל אדם ישר בהיותו מוצא מקום לעשות חסד ולהשתתף בצערו של חבירו, היא אחת מהדברים שמגדילים את קשר האהבה והיחש בחיי החברה, ממש באותה מדה, שההעמסה היתירה שיחפוץ האיש אשר אין לו רגשי כבוד אנושיים, רוצה להעמיס משאו על זולתו בלא אונס גדול מצדו, מביאה ליחש שאינו הגון ולמשטמה. ע"כ ראוי להתנהג בכל מצב ממצבי האדם במדה של הגבלה מדעית ויושר לב.
ברכות ט סד
סהכי הא דרכא חליש יומא קמא א"ל לשמעיה טרוקי גלי ולא תגלו, למחר א"ל פוקו ואכריזו עלי בשוקא, רבא חליש, רכא חליש, מאן דרחים לי לסעי עלי רחמי, ומאן דסני לי לחדי לי, וכתיב כנפול אויכך אל תשמח וגו' והשיב מעליו אפו
.
העילוי שבנפש המפוארה היא שלבד שאינו משליך יהבו על זולתו בפועל, בעוד לא הגיע הזמן שראוי וכשר הדבר מצד ההנהגה הנכונה, כ"א עוד ירחיק שלא יבא לידי מצב כזה שתוכל עזרת זולתו להשתתף בענינו הפרטי גם מאליה, ע"כ גזר אומר טרוקו גלי ולא תגלו. אמנם שלמות ההשקפה ביחש ההשגחה העליונה צריכה להיות שכל מעשה ד' הם שלמים ומפיקים לא רק תכלית אחת כ"א תכליות שונות, כאשר מצינו בהרבה מכוחות הטבע ואיברי הבע"ח שמשמשים לכמה ענינים. ע"כ כל דבר אשר יקרה לאדם ראוי להשקיף על כל דבר שמסתעף ממנו, ולהבין שכל אלה ההסתעפויות נכנסות הנה בגבול התכלית של ההשגחה העליונה לסבב את הדברים הנצרכים לתקנת הכלל והפרטים. ע"כ באשר יסוד התפילה והדברים המביאים את האדם בטבעו לידי רגש של תפילה, הם לוקחים חלק בהשגחה של טובת ההטבה הנפשית האנושית. א"כ גם זאת ההערה שמאן דרחים לי לבעי עלי רחמי היא אחת מכונות של ההשגחה העליונה במקרה החולי. ואולי צריכים המה האוהבים לזאת התכונה של אותו החלק של מורך הלב והשתפכות הנפש הבאה להם דוקא באותו הערך של יחוסם אל אהבתם אלי בחולי זה וכיו"ב. א"כ יוכל היות שבהתעסק התכלית באחת מכונותיו לענין ההטבה הרוחנית של אוהבים אלה, כבר יהי' מיועד החולי להיות סר, בפרט כדי להרשים את ערך תפילתם ביתר שאת, ולפעמים תחול יחש המקרה מאיזה הנהגה המתחייבת שיהי' אחד נבנה מחורבנו של חבירו. ע"כ אם השונאים יבאו לידי מדה זו, שהם כדאים להיות להם קורת הרוח הזאת שיראו בצרתם של שונאם, א"כ יוכל היות שזאת היא אחת מכונת ההשגחה ובסור אחת מהסבות יסור החולי. ואולי נכלל עוד, שתבא ההשגחה להטיב ג"כ [] המוסריות של השונא, שהי' ראוי לו ע"פ טבעו להיות חדי, וכתיב "ננפול אויבך אל תשמח", ובהיותו מקיים העצה המוסרית הזאת, כבר הי' ריוח בזה שהוטב מצב מוסרי של חלק מבני אדם ע"י המקרה. וכל אלה יוכלו להיות לסיבות המכירות את החולי כדבר שכבר עשה את תכליתו, ויוכל היות שהמצב הרע לא יעמוד כ"א בשיהיו לו כל סבותיו ובהחסר אחת מהנה כבר הוא מוכן לחזור לטובה. מה שא"כ מצב הטוב, הדעת נותנת שכ"ז שכבר יש לו איזה סבה ראויה הוא מתמיד ולא יסור כ"א באשר תהי' נאפסת כל סבה, וע"ז שנינו מדה טובה מרובה ממדת פורענות.
ברכות ט סה
סושמואל כי הוי חזא חלמא בישא הוה אמר וחלומות השוא ידברו, וכי הוי חזא חלמא טבא הוה מתמה ואמר וכי החלומות שוא ידברו, והא כתיב בחלום אדבר בו
.
יש הבדל בין כלל הדבר לפרטיו. אין ספק שכללות החלומות וחקיהם הכוללים בנפש נוצרו ע"פ העצה העליונה לתכלית הגונה וטובה, אמנם כבד למצא בהמון החלומות הפרטיים את המכוון מכלל, כאשר המון כוחות מקריים מרעיונות האדם ונטיותיו ותהלוכותיו פועלים עליו. אמנם כפי הנוהג ברוב אפשר שימציא המקרה איזה דבר גם מבלעדי כונה פועלת, הרוח ילך לדרכו ויניע את עצי היער, יגביה ערימות חול וכיו"ב. אמנם דברים שנוסדו רק ע"פ המקרה לא יהיו מכוונים לתכלית טוב והנאה של האדם, כל דבר שהאדם מוצא בו תועלת יבא לו רק ע"פ ענין של כונה. ע"כ באשר החלומות יש מהם הבאות ,מסדר הטבעי של זרם הרעיונות, ואין חובה למצא בהם חפץ בעצמם זולת מה שנוגע לההטבה המוסרית, שזה ודאי גם שמואל השתמש בהם בעת מצא חפץ לו בכמו אלה. אבל הלא ודאי יש גם בחק החלומות ג"כ סדר וכונה, שע"פ המחזות המכוונות נוהג הסדר ברוב, ככל עניני הטבע הכוללים, כאשר ירד הגשם והשלג כדי להשקות הצמחים ויפול ג"כ על צחיח סלע. ע"כ החליט שמואל שהחלק המכוון של החלומות המה הטובים שבהם שהם משמחים לבו של אדם, וכל דבר שהאדם נהנה ושמח בו ודאי נוצר לכונה ותועלת, ע"כ אין החלומות מפאת זה שוא כ"א הם נכנסים אל חוג המכוון של סוגו העליון נאמר "בחלום אדבר בו". אמנם הרעים שבהם, המבעיתים ומסירים את השמחה מלב האדם שהיא דרושה מאד לשלימותו, ראוי ליחס למסיבות מקריות הבאות מסדר החקים הכלליים. מובן הדבר שהחלטה כזאת נאותה רק לקדוש עליון כשמואל, אשר לפי טהרת נפשו לא הי' צריך לשום דבר לתן בלבבו מורך כדי להחליש איזה כוחות רעים, שכבר זיקק נפשו למדי. ע"כ לא הי' לו חפץ כ"א באלה המאורעות המשמחים את הלב ומצהילים את הנפש. מה שא"כ אנשים שיש בלבבם קשיות של מדות רעות, להם נכונים החלומות הרעים בתור צירי השגחה לרכך קושי לבם, כדאמרי' "והאלהים עשה שיראו מלפניו"י זה חלום רע.
ברכות ט סו
סזרבא רמי כתיב נחלום אדבר כו וכתיב וחלומות השוא ידברו לא קשיא כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד
.
הכח המדמה יכול להיות קשור בהמציאות הכללית רק באיש אשר כל מעשיו והגיוני לבבו הם ערוכים להאושר הכללי של כל המציאות כולה, והוא העובד ד' היותר נשגב. וכיון שכל דיעותיו ומעשיו קשורים הם להמטרה הכללית של השלמת כל היקום כולו, מעשה ד' והצלחתם, ע"כ כחו המדמה הנהו גם הוא נפעל רק מענינים שיש להם יחש עם כלל המציאות. ע"כ יהיו בתוכן של ענין רב, ודבקים באמת עם הקשור בכלל המציאות מהעתיד וההוה והעבר. אמנם האיש אשר מחשבותיו והגיונותיו פונות אל מגמתו הפרטית, גם כחו המדמה אינו כ"א מתיחש אל ערכו הפרטי, ואין לו יחש אל כלל המציאות כולה. ומה הוא האמת שיוכל להמצא בכח מדמה כזה שאינו מתפשט מהתרכזות עצמיותו הפרטית, אין פעולה בלא פועל. ע"כ הכח המפעיל על הכח המדמה של האיש הקדוש שכל נפשו קשורה אל טובת כלל המציאות כולה, הוא כח מתאים אל תהלוכות כללות המציאות, וחזיונותיו יהיו תמיד מועילים להדרכה והישרה כללית, ע"י מלאך, כח כללי הוכן מראש ע"פ העצה של החכמה העליונה להשלים את כללות המציאות. אמנם האיש הפרטי, שקטנו מחשבותיו והגיוניו רק בחוג אנוכיותו הפרטית, יהיו מצומצמות, סידור כחו המדמה לא יצא אל הפעל כ"א ע"פ כחות הפרטיים שאינם מתאימים לטובת כללות המציאות ואינם קשורים בו. חלומות כאלה השוא ידברו, והם ע"י שד, כח פועל רק לפי ערך הפרטיות שאינו מתאים לסדר ומשטר כללי, ואינו לובש מלאכות, כתכונת הקדושה המתנשאת לחבוק זרועות עולם באהבת שם ד' אל עולם.
ברכות ט סז
סחא"ר ביזנא בר זבדא א"ר עוקבא א"ר פנדא א"ר נחום א"ר בירים משום זקן אחד, ומנו רבי בנאה, כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים, פ"א חלמתי חלום והלכתי אצל כולם מה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו ני, כו'
.
למדנו שישנם לפעמים דיעות מחולקות שבאמת אין בהם מחלוקת אלא שכ"א דן מצד השקפתו על הדבר, ואין השקפה אחת שוללת את זולתה. ואפילו ההשקפות שנראות כסותרות זא"ז, אין להחליט שהם שנויים במחלוקת כי יתכן שנראה הדבר כמחלוקת מפני חסרון ההעמקה וההרחבה בטיבו של ענין, אבל לכשיודע לו הענין על בוריו ימצא שיש פנים לכ"א מהצדדים אפילו הנראין כסותרים. והנה בכל חכמה כשתתרחב, די מקצע אחד ממנה להעמיד עליה תורה שלמה. ויתכן שכאשר בפתרון חלומות תלוי הדבר בחכמה יתירה בכחות הנפש, וכוחות הנפש יש לדון בהם מצד עצמם ומצד ההפעלה שהגוף וכוחותיו פועלים עליהם. וכלל כחות הנפש הם י"ב, שמנה אותם בספר יצירה, והם נגד י"ב אברים כלליים בגויה, שהנפש פועלת בהם כחותיה הכלליים, ויתכן להיות חכם בידיעה שלמה של כח אחד מכחות הנפש על בוריו, או מצד הכח הנפשי או מצד הכח הגופני. למשל הראות, כחו הגופני הוא תורה שלמה שראויה להתיחד באדם אחד. וכן י"ל בתורה הנפשית של שימוש הראות ופעולתו ופעולתו בנפש, וכן בכל ה" ב כוחות המנויים. ע"כ היו כ"ד מינים של פותרי חלומות, כ"א השקיף מצד ההוראות הראויות להתכוין מכח המייחד לו בידיעתו, ובאשר באמת השפעת הנפש היא כלולה מכל אלה הכ"ד, ע"כ היא כוללת בכחה כל אלה ההוראות.
ברכות ט סח
סטלק"ם מה שנאמר כל החלומות הולכין אחר הפה, אטו כל החלומות הולכין אחר הפה קרא הוא, אין כדר"א מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה, שנאמר ויהי כאשר פתר לנו כן הי'
.
מפני שאחת מתכליות החלום היא ההודעה של העתיד כשישלמו תנאיו, וכאשר אנו רואים שהוראות החלום המה יכולים להיות בגונים מתחלפים והוראות שונות, מוכרח הדבר לומר שהחלום עם הפתרונים הוא מערכה אחת במציאות, כמו שעלינו לאמר ששכל האנושי עם הכחות הטבעיים שהוא משכיל איך להשתמש בהם הוא מערכה אחת במציאות, ולכתחילה נוצרו כך שיבאו לידי מדה זו של ההכרה הברורה איך להשתמש בהם ע"י שכלו. וכמו כן תורה שבכתב ותורה שבע"פ, כיון שתורה שבכתב יכולה להדרש על פנים שונים ע"כ לומר שכך נתנה שתתחבר עם תורה שבע"פ, והשכל הטהוה עם כללי הקבלה וילדי הזמן יורה האמת איך להוציא דיעות והלכות חדשות, וכן כל דבר שהוא מרובה בהוראותיו צריך הוא למפרש שיוציא אל הפועל כל ההוראות הגנוזות. ע"כ הוא לכתחילה נערך שיוציא פעלו כפי הפתרונים. והסגנון מקביל כאן לאמר מה שנאמר על הידיעה של כל החלומות הולכין אחר הפה, אע"פ שנלמד מדיוק המקרא ויהי כאשר פתר לנו כן הי', כי ה"ז בא ללמד ונמצא למד שכן הוא דבר ד' שיש בו פנים מפנים שונים, כל האפשרי להאמר נתנה להאמר בה, והכל הולך אחר הפה המגדיל תורה ומאדירה. ע"כ נמצא זה הנימוס ג"כ בחלום שהוא א' מששים בנבואה.
ברכות ט סט
עאמר רבא והוא דפתר ליה מעין חלמיה, שנאמר איש כחלומו פתר
.
כיון שהכח הנפשי שפועל את החלומות וכח השכלי של הפותר הוא מערכה אחת, הי' מקום לאמר ג"כ שיוכלו כ"כ הפתרונים להיות מתרחבים, עד שלפעמים נמצא שאיזה מחזה גורם למי [שמספרים] אותה לפניו, איזה רגש של מחשבות שאין ערכם תלוי באמת באותו המחזה, כ"א הדבר מיוחד ע"פ מצבו של הפותר, שלפי שכלו ותכונותיו ומקריו יש לאלה הענינים יחש, ואז אמנם כלל מעין חלמיה. אמר שכ"כ לא יתרחקו ההוראות, שאע"פ שהכח הנפשי ילך ויתרחב ביחש אל שכל הפותרים, אבל הוא שב תמיד להיות לפי ענינו של הרואה. וכן הוא בדרכה של תורה, שאמנם עניני התורה יוכלו לעורר רעיונות רבים בנפש לפי מצב הנפש, אבל אינה נקראת בשם תורה והרחבת ידיעתה כ"א אותם הענינים שיש להם יחש ישר אל התורה מצד כחה של תורה וכללותה, והמרחיק ללכת להרחיב דברים רק ע"פ חזון רוחו, מפני שלפי תכונותיו ודיעותיו גרמו אותם הענינים התוריים להולד בלבו אותם המחשבות הוא קרוב להיות מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ומדין החלומות וערכם הכללי, שהוא אחד מכחות האיתנים שבנפש האדם למדנו ערך ענין הביאור של דברים סתומים, כענין ביאורי תורה, ביאור דברי חכמים וחדותם, שהם לוקחים חלק גדול בשלימות האנושי, שההולך בהם ע"פ דרך הישרה ופותרם מעין ענינם, הוא ישכיל על דבר וימצא טוב, וע"פ סוד החכמה העליונה הונחו כך עניני החכמה באופן שיהי' אפשר להתעסק בהם ע"פ דרכים מתחלפים, ובזה ימצא כל אחד מקום להגדיל ולהאדיר תורת אמת, ורב תבואות יבאו לנו ע"י הגיונה של תורה ה"שדה אשר ברכו ד'" .
ברכות ט ע
עאוירא שר האופים כי טוכ פתר, מנא ידע אר"א מלמד שכ"א ואחד הראוהו חלומו ופתרון חלומו של חבירו
.
חק הוא בתורת נפש האדם, כי הדברים היותר קרובים אל האדם יכיר אותם בהכרה כהה והדברים הרחוקים יכיר בהכרה יותר ברורה. והדבר הזה נוהג ג"כ בצרכי האדם וכל הנהגותיו, למשל מחקרי המציאות ידענו יותר בנקל לכוין את מרחקי הכוכבים מכיוון של המרחקים שבין עיר ועיר, האדם יכיר יותר את חבירו ותכונותיו ממה שיכיר את עצמו לפי האמת. סבות רבות יש בדבר, ובודאי ע"י זאת המערכה תצא אל הפועל הטובה האנושית. כי עניני עצמו אף שיכירם בהכרה חלושה ומטושטשת המה קרובים אל לבו מצד אהבת עצמו הקשורה באדם, אבל עניני חבירו זולתי הכח הניתן להיות אפשר לחדור עליהם בעין בהירה יתר שאת מעניני עצמו הפנימיים אז הי' קשר הכללי רפה מאד. ע"כ בסדרי החלומות ההולכים לפי מצב כח הנפשי המוכן מראש, נתגלה פה שמה שנוגע לעצמו ראה רק את חלומו, החלום מעוטף ברמזים הנצרך לפותרים, ומה שנוגע לחבירו ראה פתרון חלומו של חבירו בעין בהירה כמו שהיא. ומתורה הנפשית הזאת תצא התכוננות החברה האנושית, שיהי' כ"א מכיר גם מצד הרוחניות את תועלת העזרו בחבירו.
ברכות ט עא
עבא"ר יוחנן השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו ה"ז נבואה קטנה
.
הנבואה היא כח אלהי נמצא בכלל המין האנושי, ויוצאת אל הפועל ביחידי הסגולה מהאומה היותר ראויה להיות מרכז התורה האלהית בעולם, וכל דבר שימצא בצד השלם שבו שבמעולים שבמין א"א שלא תמצא הכנה לזה בכל אישי המין. ע"כ כ"א מישראל יש בו הכשר לנבואה, אמנם ההכשר ההוא גורם מניעות מצד חסרון ההתפתחות השכלית והמעשית בתכלית המעלה, שלא יוכל לצאת אל הפועל. והנה תנאי השלמת הנבואה הוא שלמות כח השכלי עם שלימות כח המדמה כמש"כ הר"מ במו"נ, מובן הדבר שצריך אל השלמת הנבואה חיבור הכח המדמה אל הכח השכלי, באופן שלא יזיקו זא"ז כ"א ישפיעו זה על זה לטובה. והנה בנביא השלם כיון שהשלים כחותיו בתכלית ההשלמה, אז בין אם תהי' נבואתו ממדרגה של חלום נבואיי "בחלום אדבר בו" , שאז כח המדמה שולט בטבע, מ"מ פועלת כ"כ ההשלמה השכלית עד שאין השכל מסתלק ממנו כלל גם באותה שעה, כ"א הוא פועל את פעולתו בכל שלימותו, ע"כ יצא מראה הנבואה שלם בחיבור השכל עם המדמה. או שיהי' ממדרגה של "במראה אליו אתודע", שרואה נבואתו בהקיץ שאז השכל שולט בטבע, מ"מ כח המדמה הוא ג"כ פועל בכל תקפו מפני השלמתו היתירה. אבל בבני אדם שלא השלימו את עצמם לזאת המעלה האלהית, לכל החסרונות והמעצורים הרבים המונעים את הנבואה, תבא ג"כ זאת המניעה, שאין כח המדמה וכח השכל יכולים להתחבר יחד כי [אם] בעת השינה, בעת העלולה למראות של חלומות מפני שליטת כח המדמה, אז השכל אינו שולט. ובעת היקיצה שהשכל פועל כערכו בשלימות, כח המדמה חסר אונים הוא מפני החשבונות הרבות של בני האדם ששללו ממנו כחו הנהדר העצמי. אמנם כאשר הכח הנבואי הכללי שכבר יצא אל הפועל באומה הישראלית ונאצר בכתבי הקודש, יש חלק בנחלה הלאומית הזאת לכל אחד מישראל. ע"כ ראוי הוא שבעת התחברות האפשרות לכח המדמה עם הכח השכלי, דהיינו ברגע של חילוף המצב מן השינה אל היקיצה שהמשמרות נוגעות זו בזו, וכח המדמה עם הכח השכלי עומדים בנגיעה היותר אפשרית, אז הוא עלול להיות נשפע מעט מההכנה הכללית שיש לו באשר הוא בן לאומה זו שהנבואה האלהית היא לה לנחלה. ע"כ כשהשכים ונפל לו פסוק בתוך פיו ה"ז נבואה קטנה, באה אליו בערך חלקי מתוך הנחלה הכללית. וכערך ההכנה ביחש השלימות העליונה הגמורה, שעם כל מיעוטה יש לה איזה ערך, אשר לעומת הנבואה שנקראת בשם גדולה, דבר גדול מעשה מרכבה , "הגדולות אשר עשה אלישע" , לעומת זה נקראת ההשפעה החלקית וההכנות בשם נבואה קטנה, שימצא לה המשכיל איזה ערך.
ברכות ט עב
עגואריו"ח שלשה חלומות מתקיימים ואלו הן, חלום של שחרית, וחלום שחלם לו חברו, וחלום שנפתר כתוך חלומו, וי"א אף חלום שנשנה שנאמר ועל השנות החלום ונו'
.
החלומות בתור חק טבעי כבר נתבאר שא"א שלא יהי' להם תעודה ותכלית. אמנם התכלית תמצא, אם בעולם הפנימי שיש איזה תועלת לנפש בהתיצב לפניה ע"פ כחה המדמה מחזות שונות לפי ערך החלומות השונים, או גם יותר מזה להיות ג"כ קשר להם בעולם החיצוני ע"י הוראתם לאיזה ענינים מעשיים בפועל. ויותר מזה שעצם החזיון הוא מכשיר את הנפש לקבל את השינויים העלולים לבא בחוגה. וכדי להבחין איזה מן החלומות ראוי יותר ליחסם אל צד העולם החיצוני שהוא עולם המעשה, יותר משנאמר שכל תעודתם אינה כ"א ברשמי עולם הפנימי של הנפש לבדה, ודבר אין להם עם הערך הכללי של כל המציאות כולה ועלילותיה. ראוי לנו לומר, שהחזיונות הקרובים יותר להרשים פעולתם על עולם המעשה הם קשורים יותר אל עולם החיצוני, ע"כ תעודתם היא לא רק במחזה כ"א בקיום. ע"כ חלום של שחרית ראוי יותר להתקיים מצד קרבת זמן רישומו אל הזמן שבו יצא האדם מעולמו הפנימי אל העולם המעשי החיצוני. וחלום שחלם לו חבירו, מפני שבא מעולם החיצוני, ראוי הוא ביותר להיות נמנה על סוג התעודה של העולם החיצוני, שהוא ראוי להמצא בחלומות, מאחר שאנו מוצאים מהם כאלה שיש להם יחש אל הדבר הנפעל או העתיד להיות נפעל בעולם המעשה. גם בזה יש הבדל בין הרשמים הפועלים על האדם מצד קשורו אל העולם החיצוני לבין אלה הבאים לו מצד עצם תנועות הנפש בציוריה הפנימיים. ציורי הנפש הפנימיים כשהם באים ממקורה, אין בהם דבר זר, דבר אשר יקשה על הנפש לציירו, כי כולם הם מעולמה וחוגה. אמנם [כשיתקשו] הציורים על הנפש, עד שכחו המדמה יאזר כח להיות פותר את החלום בתוך חלומו, זה אות שאלה הציורים יסודתם מעולם החיצוני, באשר הם עלולים לפעול על האדם ביחשו אל עולמו החיצוני, דהיינו להתקיים בפועל. וי"א אף חלום שנשנה, הדבר מובן כי תכלית תנועות ציורי כח המדמה כשהם רק לפי תכלית פעולתם על הנפש כשהיא מתבודדת לעצמה, אינה צריכה להרבות ברשמים ולחזקם, כיון שאין להם תכלית קיים כי די להם שעתם, ע"כ אין ראוי להמצא בזה הסוג טבע ההשנות. אמנם בחלק העלול לפעול על עולם המעשה, כל שתהי' הרשימה יותר חזקה על הנפש, כן יהי' יחושה המעשי יותר אמיץ. ע"כ גם חלום שנשנה יש פנים לומר שהוא נמנה עם החלומות, שתעודתם הוא לא החזיון כשהוא לעצמו, כ"א שיתקיים ג"כ.
ברכות ט עג
עדא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו, ואבע"א מהכא ורעיוני לבבך תנדע
.
הרהורי הלב שבאדם גם הם יש להם חקים קבועים ושאינם קבועים ככל הבריאה כולה. ומתוך שהנפש האנושית כוללת בקרבה יחש גדול אל כל המציאות כולה, ע"כ בעומק מהותה יש מקור גם לכל הידיעות המתיחסות לה בכלל המציאות, בהוה ובעתיד. אלא שכ"ז שלא השלים האדם את עצמו להיות יודע את נפשו במעלה רמה כזאת, הנה אותן הידיעות המה בו נגנזות ואינן יוצאות אל הפועל, והרהורי הלב שהם בכלל באים מתוצאות הכח של הנפש הפנימית. ע"כ המה ג"כ משמשים בתור אמצעיים להוציא על ידם את הגנוז בנפש, לעת המתחייב מצד ההנהגה העליונה הכללית והפרטית שיהיו צפויים לעיני האדם חלק מעתידותיו. וכ"ז יורה לנו מה רב כחו של הסדר האלהי גם במהלכים שנראה לנו לפי עינינו הטרוטות שאין שם סדר, כמו מהלך הרהורי הלב, מצד פעולת הרהורי הלב להיות הם הפועלים בהצעת המחזה הרצוי, הראיה היא מהמקרא שנאמר "אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו", שיצאו הרעיונות ועלו לעורר כחם בההוצאה אל הפועל את הכשרון הטמון בפנים הנפש מהיחס אל כלל המציאות מתוך שהאדם הוא אחד מחלקיו, ולעתיד מתוך שזמנו ההוה הוא ג"כ חוליא אחת מאותה השלשלת הארוכה של העתיד. ע"כ לבאר מקור הדבר מה שאין צורך בחומר אחר להוצאת המחזה הכולל בתוכו חלקים של ידיעת העתיד כ"א הרהורי הלב עצמם, מפני שהנפש בעצמה היא המקור הגנוז של הידיעות הללו, מביא ממה שנאמר "ורעיונך לבבך תנדע". שלא הבטיחו בידיעה אחרת כ"א במה שידע את עמקי רעיוני לבבו, היינו הידיעות הגנוזות בעצם נפשו הפנימית. והדין נותן כיון שאין צריך כאן לנטיעה מן החוץ, ויסודי הידיעות באים מכח פנימיות הנפש ששם הכל צפוי מיחוסים כאלה, גם הדברים המביאים את ההעלם הזה אל הגילוי, די להם ג"כ את הקנינים של הרעיונות שכבר הובאו מהעולם החיצוני אל הנפש פנימה ובאו לידי גילוי, הם יעוררו ג"כ כח גילוי בחלקי הרעיונות הגנוזים, שהוא אחד מחלקי הנפש להיות רעיון גלוי אחד מוציא מקרב הנפש המון רעיונות גנוזים. ומזה בא הכח לכל איש ממולא בידיעות שהמה גנוזים בלבבו ואינו מכיר במציאותם, שכמעט שנדבר עמו באיזה ידיעה שאנו מביאים אותה לידי גילוי ותהי' לה יחש עם המון ידיעות גנוזות, מיד יעלו על רוח ההוגה-דיעות המון הדיעות הגנוזות וישתמש בהם לבנות ולסתור ולהרחיב את הדברים הגלויים שהצענו לפניו, ובלשון הזוהר , רוח אמשיך רוח ואייתי רוח.
ברכות ט עד
עהאמר רבא תדע דלא חזי אינש בחלמיה לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל נקופא דמחטא
.
יש הבדל בין הרעיונות הגלויים שרובם הם מובאים מעולם החיצון ממה שרואה האדם מן המציאות, לרעיונות הצפונים שהם באים ע"פ רוב מדברים שמקורם הוא נפש האדם עצמו. ע"כ נחלק לב' מערכות, החזיונות התלויים בעצמים מן המציאות וחזיונות התלויים בפעולות העצמים הבאים מן המציאות, יש להם יחש אל הרעיונות שהם כבר גלויים בפועל, מפני שהם באים מדברים שהם בפועל בעולם החיצוני אל נפש האדם הפנימית. אמנם רעיונות התלויים בפעולות הם באים מפנימיות הנפש אל הגילוי, שהרי הפועל הוא האדם בחוגי מציאותו, והפעולות העקריות הם צריכים למחשבה תחילה ע"כ הם שייכים אל חלק המחזות הפנימיים מצד חלק הנעלם של הנפש. ומביא ראיה שבין מהלך של הרעיונות הגלויים בין מהלך של הרעיונות הצפונים שדרכם לבא מעומק נפש האדם עצמה, הם בנויים בחלומות ע"פ חקים שיש להם יחש עם המציאות. ע"כ מצד חלק המחזות הנכללים ברעיונך על משכבך סליקו, הרעיונות הגלויים שמטבעם לבא מן העולם החיצוני, לא חזי אינש דיקלא דדהבא, מפני שלא ראה כאלה בטבע המציאות החיצונית ומצד מערכת הרעיונות שהם גנוזים בעצם הנפש והם מתעוררים לצאת ע"י מגעם של הרעיונות הגלויים. אם הי' אפשר שיהי' צבור בפנים הנפש דברים של תוהו, הי' מזדמן בחלק המחזות השייכים לפעולות, שמקור הפעולות המה מחשבות הפנימיות שהאדם חושב לפעול, דברים סתורים לגמרי מן המציאות. ומתוך שאותו החלק של "רעיוני לבבך תנדע" נובע הוא ג"כ מחלק המציאות של פנימיות הנפש של הגיונותיה הפנימיים יש ערך אמיתי, ע"כ לא חזי אינש פילא דעייל בקופא דמחטא, מפני שרעיון כזה לא יהגה לב אדם במחשבתו הפנימית. עכ"פ הדברים מלמדים לנו, שאין לנו פינה בכל המציאות כולה שלא נמצא שמה סדר מערכי של הממשלה העליונה, מהסדר האמיתי, וע"ז נאמרי "ומלכותו בכל משלה". ע"כ לא יהי' לנו לתמהון כל הדברים הנעשים תחת השמש אפי' במהלך הדיעות והרהורי הלב של בנ"א, כי גם להם יש סדר וחקים מונהגים בחכמה עליונה להגיע לסוף אל מרום ההצלחה. והחסד האלהי, אע"פ שהוא עובר דרך מעברים שנראים בעינינו נגד מטרת התכלית, ממש כערך המעשים השוטפים בטרם הזמן שנראים כסותרים את העצה העליונה, והם באמת מקיימים אותה כערך "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה" .
ברכות ט עה
עוא"ל קיסר לריב"ח כו' מאי חזינא בחלמא, א"ל חזית דאתו פרסאי כו' ורעו בך שקצי כו' א"ל שבור מלכא לשמואל כו' דאתי רומאי ושכו לך ומחני בך קשייתא כו'
.
החכמה השלמה בידיעת נפש זולתו שהיתה בשלמים הללו מסוד ד' ליראיו, היא שעמדה לכ"א מהם להמציא לכ"א מהשואלים רעיון כזה אשר לא יהי' ביכולתם להזיזו מהם כל אותו היום, למען יעשו הרעיונות את תפקידם בחלום ג"כ. ובאשר רומי שהיתה פטיש הארץ נודעת בכחה הגדול, לא הי' עולה שום פחד על קיסר רומי פן יעיזו הפרסיים להחליש בפועל את גבורתה של רומי. אמנם הגבורה של ממשלה אדירה כזאת היא תלויה בערך כבודה ג"כ בחוץ לגבול ממשלתה, ע"כ הרעיון שפרסאי יעיזו לחפש דרכים להשפיל כבוד קיסר רומא, רק זה הי' יכול לקחת לבב הקיסר להרבות במחשבות. ע"כ צייר הרעיון ורעו בך שקצי המורה על השפלת הכבוד, שהוא מובלט עוד יותר בהיותו בחוטרא דדהבא. ויורה עוד שאין הרעיון הולך על מועד השקיעה של הממלכה האדירה, שכבר ידעו כל חכמי עתים שיתכן לבא קץ גם על ממלכה היותר אדירה. אבל זהו לעתים רחוקות מתקופת הגבורה ורוממות המעלה שהיתה רומי עומדת עליה, אלא בחוטרא דדהבא, בעוד התור הוא תור הזהב ועת ההצלחה, דהיינו בעתים קרובים יבקשו להם פרסאי עצות להשפיל כבוד רומא. רעיון כזה שהי' לו סמוכים גדולים במעמד הפוליטי הרומי, לא הי' יכול לזוז ממחשבותיו של הקיסר כולי יומא ע"כ לאורתא חזי. אמנם שבור מלכא, לא הי' אפשר להציע לפניו רעיון מחריד ע"י רעיית שקצי מצד רומי, כי רומי לא הי' לה עסק להשפיל כבוד פרס, כי לא הי' נחשב בעיני' שום ממלכה לדון ע"ד כבודה, כ"א פשוט היא לטשה עיניה להמעיט כח הממלכה העומדת לפי דעתה לשטן לה בעולם השלטון והעז. ע"כ הציור האפשרי לקחת את לבב שבור מלכא הוא דרומא יטחנו ביה קשייתא, כלומר יתעמרו בכחו להחלישו, יעמיסו עליו עול כבודי מנשא בפועל. דבר זה הי' מוכרח לפי מצב הימים ההם ביחש פרס אל רומי, לשום אבן מעמסה על לב שבור מלכא עד שהי' מוכרח להיות מהרהר כזה כולי יומא ולאורתא חזי. ובודאי החכמים השלמים הללו, שכל רז לא אניס להם, הציעו ג"כ באותו מעמד ג"כ את הדרכים הפוליטיים שאפשר להממלכות הללו לפגע זה בזה כל אחת כערכה ומצבה, ולחות דעה ג"כ בעצת חכמה בדרכי ההגנה מההיזק הנשקף, באופן שהי' הדין נותן שיכירו המושלים הללו האדירים, כמה נאמנים המה דברי ד' בהבטחת : ואמרו כל העמים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
ברכות ט עו
עזבר הדיא מפשר חלמין הוה
.
הוראת השם [בר הדיא] אולי הוא ע"ש החכמה, "להדיא", "בהדיא", המורגל בלשון התלמודי שהוראתו הוא "פרש", "באור מפורש". ובאשר החלומות תכנם הוא רמזים שצריך הפותר לפרשם, יהי' בר הדיא שם האומנות כ"פענח" בעברית. ובאשר חכמת פתרון חלומות היא ככל החכמות הנוסדות על הכחות הנפשיים, שלבד ההתלמדות צריך ע"ז כשרון עצמי מלדה בטבע הנפש, ע"כ קראוהו בשם האומנות כשם עצמי, להורות כי בעל זאת האומנות אומנתו היא לו ענין עצמי והכנה תולדותית. וזאת היא ג"כ כונת קריאת שם יוסף ע"ש חכמתו צפנת פענח , להורות כי חכמה כזאת לא יספיק לה הלימוד כ"א צריך לזה הכשר בסגולת הנפש שהיא מתת אלקים, אשר האיש הצדיק יוכל להשתמש בה לטובה. והנוטה מדרך הישרה משתמש בה להשחית ולחבל, ככל הכשרונות המצויינים התלויים בערך פעולתם לטובת הכלל האנושי ורעתו לפי מצב המוסרי של בעליהן.
ברכות ט עז
עחמאן דיהיב ליה אגרא הוה מפשר ליה למעליותא, ומאן דלא יהיב ליה אגרא הוה מפשר ליה לגריעותא
.
באשר החלומות יש להם ברובם צדדים רבים של הוראות, והפתרונות תלויים כפי הכשר רוחו של הפותר. ע"כ באשר הי' הוא איש ששם עיקר שימושו עם כשרונו רק לתועלתו הפרטית. ע"כ מאן דיהיב ליה אגרא, והיתה נטייתו הפנימית נוטה לטובתו של זה, היו ציוריו הפנימיים עוזרים לו למצא הוראות של טובה. ומאן דלא יהיב ליה אגרא, מתוך רעת עינו היו נוטים ציוריו לצייר עליו הוראות של רעה. והדעת נותנת שאע"פ שהחלומות הולכין אחר הפה, מ"מ הצטיירות הנפש של הפותר המיוחד לזה בתולדתו, יש לה ודאי איזה יחש עם נפש החולם מצד כח המצייר שלהם, כיחש של המהפנט על הנפשות העלולות להתפעל על ידו.
ברכות ט עח
עטאביי ורבא חזו חלמא, אביי יהיב ליה אגרא רבא לא הוה יהיב ליה אגרא.
יוכל היות שיסוד חפץ קדושי ד' אלה בפתרון חלומותיהם היה מיוסד על חפצם הפנימי שתהיה ההנהגה האלהית גומרת את כל הראוי לה. וכיון שהכירו שיש בחלומותיהם צדדים של הוראות וידעו ג"כ שהפתרון פועל, חשבו שלחסידים שכמותם הדבר נכון להיות גומרים בפועל את התוצאות של הנראה מצד הערת ההשגחה העליונה. אמנם נחלקו באיזה אופן תצא ההוראה בדרך ישרה מבלי שתקבל שינוי ע"י הפעלת הפותר מצד תכונתו העצמית. אביי, הכיר את אותו בר הדיא בתור איש נוטה לחפץ רע, ואם לא ישיב את טבע נפשו לצד הישר ע"י קבלת אגרא, אז לא תצא הוראת החלום כפי הראוי באורח ישר ע"פ סוד ההשגחה העליונה, כ"א תהי' מסתכסכת ע"י רע השפעתו של ציורי הפותר הרעים, ונמצא שלא בא התכלית הנרצה להם להוציא אל הפועל הוראת ההשגחה הטהורה, ע"כ יהיב ליה אגרא. רבא חשב כי רק בהיותו חפשי מבלי נטית נפש אל נתינת השכר תהי' השקפתו הולכת ע"פ טבעה העצמית, ע"כ לא יהיב ליה אגרא, כדי שתהי' הוצאת ההוראה של ההשגחה העליונה יוצאת לפעלה בדרך אשר התותה לה, וזאת היא אחת מערכי החסידות היותר רמים, שכתב ג"כ החסיד בחוה"ל שלא ירצה כ"א את הרצוי ע"פ ההשגחה העליונה. ואמר חסיד אחד מעולם לא הייתי בענין והתאויתי לזולתו, ואחד מהחסידים אמר כי לולא המצוה שיש בתפילה לא הי' מבקש על צרכיו כלל, להורות איך לבבו חפץ רק את הנרצה ע"פ השגחת השם ית' העליונה.
ברכות ט עט
פאמרו ליה אקרינן בחלמין שורך טבוח לעיניך, כו'
.
שיווי הדיעות וההתחברות של הריעות הנפלאה בשני הצדיקים הללו, פעלה על נפשותיהם שווי מופלא כ"כ עד שגם רגשותיהם הפנימיים וציוריהם המדמים היו ג"כ באופן שוה. ע"כ הי' גם לחלומותיהם סגנון אחד, זאת היא פעולת האהבה הנפלאה שיכולה להמצא בנפשות זכות כשפוגשות בערך שיווי של השקפות נעלות.
ברכות ט פ
פאלרבא אמר ליה פסיד עסקך ולא אהני לך למיכל כו' לאביי אמר ליה נפיש עסקך כו' ושתית כו'
.
ציורי המושגים יכולים להצטייר או ע"פ מושגם הפרטי העצמי, או ע"פ הסבות המוכרחות להיות כעין אבות לאלה הציורים, ובזה יתחלפו ג"כ ציורי הפתרונות ביחש לחלומות. עצם טביחת השור היא הוראה להפסד, כדאמרינן בעלמא שוחט הוא מקלקל משום שבחייה עומדת לדברים יותר מאכילה, ע"כ שוחט בסכין של ע"ז מותר . אמנם מצב הענין שמביא את האדם להיות טובח שור הוא מצב מרווח, לא יאכל אדם בשר כ"א בהזמנה הזאת אמרו חז"ל "ומי שיש לו מאה מנה ישפתו לו קדירה של בשר בכל יום". ע"כ באין לו דבר שהעירה את מחשבתו להעמיק בציור החלום בא לו המשפט כפי ציור המחזה כשהוא לעצמו. נתינת האגרא העירה את לבבו להעמיק בחזיון ע"פ סיבתו, שהיא הוראה למצב כללי של הרווחה ושמחה ואין שמחה כ"א בבשר ויין, ע"כ הורה בזה נפיש עסקך וטבחת כו' ושתית, מצד הערך של הסיבה שמביאה את המושג.
ברכות ט פא
פבאקרינן בנים וכנות תוליד לרבא א"ל ככשתיה, לאביי א"ל בנך ובנתך נפישן כו' ודמיין כדקא אזלן בשביה
.
כאן יצא לנו תארו הנפשי של בר הדיא, עד כמה פעלו על רעיוניו יחש האגרא, ולמדנו שהנפשות השונות הטובות והרעות עם כל יצרי לבבם כולם הם נערכים במערכה יחוסית אל כלל המציאות, ואין דבר היוצא מסדר ההנהגה העליונה, כי גם "שאול ואבדון נגד ד'" . ולפעמים גם זדון לבו של איש רשע היא אחת מהשלשלאות שההנהגה הכללית תעשה על ידם את דרכה. והנה במקרא זה הי' די לו לבר הדיא אם יקח רק את ראשית הפסוק לומר לטובה. ובאשר אין חלום בלא דברים בטלים לא הי' צריך לחתימת הפסוק, שהוא ביחש המאורע במציאות כערך דברים בטלים אל המעשים ההוים, לא עלתה ההנחה הפשוטה הזאת על ציורו, מהתעוררו לחפש ציור רע באשר לא יתן אל פיו. ולעומת זה לאביי באשר נתן אגרא, כ"כ גבר כח ציורו להפשיט אפילו את האחרית של הכתוב, הצד הרע שבו, לציור כולל ענין טוב ומשמח. ובכלל הציור שראוי להצטייר מזה הפסוק הוא, שיהי' ענין של רע במצב החולם שיארע לו ביחשו אל בניו ובנותיו. ואותו הרע יהי' ענין כזה שא"א לו לבא כ"א ע"פ הקדמת הטובה של מציאות בנים ובנות. אבל תהי' רעה כזאת שהטובה ממתקתה, מעוצם מיעוטה וביטולה נגד שמחת הלב של הטובה. ויש ג"כ לצייר ציור של רעה שמאבדת את טעמה של כל הטובה. ולרבא שא"ל כבשתיה, צייר את הרעה באופן מכריע ומאבד את הטובה. ולאביי צייר ג"כ מחזה של מורת רוח, כיון שגעגועיו על בניו ובנותיו, וטוב הי' לו אם היו כולם נשואין בעירו. אמנם מה נחשבת היא הרעה לעומת הטובה, ופתר כי אין המחזה מתאים ע"ד הערך של הרעה עם הטובה, כ"א ע"ד ההרכבה הכללית שלה.
ברכות ט פב
פגאקרינן בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, לאביי א"ל בנך ובנתך נפישין כו' ואכפה לך ויהבת להון לקריבה, והווה לך כעם אחר
.
לרבא א"ל דביתהו שכיבא ואתו בני' ובנתיה לידי אתתא אחריתא, דא"ר אר"י ב"א א"ר מ"ד בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות זו אשת האב. נתינת בניה ובנותיה של האומה לעם אחר שע"ז באה התוכחה, תצוייר בשני אופנים. האחד הוא, כאשר כל אומה שומרת את רוחה ותכונתה, סגולותיה וקניניה הרוחניים. בישראל הראש לכל הקנינים הכלליים היא אהבת ד' ושמירת דת קודש. ע"כ ידאב הלב אם ע"י הגלות והפיזור יגדלו הבנים והבנות ברוח זר, ורוחם תהי' פונה לעם אחר לאהוב את דרכיהם ולהשתעשע בסגולותיהם, וכדברי הכתוב "ובילדי נכרים יספיקו". זאת התוכחה, לפעמים הבנים עצמם לא ירגישו מאומה, הם חושבים כי מאושרים הם וכי יצאו לרוחה, להיות עולים במעלות של משרות וכבוד וכיו"ב. אמנם הכנסיה בכללה מה אומללה היא בראותה שבניה יצאוה ואינם, זאת היא קללת "עם-אחר" מצד הבדל התכונות הרוחניות. ויש אמנם פשוט
שהבנים המה נאמנים לעמם, דבקים בד' אלהי ישראל ובתורתו בלב שלם, אבל עם אחר ידרך עליהם ברגל גאוה וימנע מהם אורם בחיים, יסתום מקורי פרנסתם וידריכם מנוחה בטלטלת גבר ממקום למקום. הנה לפי הציור של המין הראשון, של זרות הרוח שיש בהוראת "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר", שאין בזה כ"א מורת רוח האב ולהבנים עצמם לא תבא צרה מורגשת להם, כשתוקח במערכת היחיד תצא ההוראה של נטיית האדם לדבקה במשפחתו מפני שיווי התכונות וכיו"ב מנטיות הטבעיות. וכשאכפה לך ויהבת לקריבה, שתכונתו רחוקה תכונתך, דמיין לך לעם אחר שונה בסגולותיו, אבל אין בזה להבנים עצמם הרגשת צער כלל. אמנם הצד השני, המצוקה הגופנית שבאה ע"י עם אחר, דהיינו המתחוללות ע"י שנאה של מצב הכלכלה, שיחשוב העם-האחד-העיקרי בארץ שהנודד יצר את צעדיו ע"כ יציקהו באשר יוכל. היא ג"כ מרה מאד גם להאב וגם לבנים עצמם הנתונים בצרה, ובחק היחיד היא דוגמת אשת האב, שעיניה צרה בחורגיה, מפני מחשבתה דאכלו לגירסנהא, ורק הם לדעתה יסבבו בבית דוחק וצרות מקום. ודמיון השנאה של עם אחר לאשת האב, היא השוויה נערכה מאד שנאת העמים, מקורה הפנימי היא עניני סגולות ותכונות מחולקות, אמנם יתגשמו במצאם מקום בשאלות הנוגעות לעניני החיים. כן אשת האב, רוחה זרה לבני הבעל, חושבת שהם ישיגו גבול אהבתו אליה וכיו"ב, ותתגשם בפועל בשאלת החיים, בסיפוק צרכיהם בעין זעומה וחפישת עלילות על הנהגתם ויושר לבבם ורבות כאלה. אמנם הדמיון הכללי הוא לשיעבוד הגופני, שהרוחות לעולם לא יתאימו כאשר לא תתאים רוח האם לחורגיה, שהוא תלוי בדברים הסתוריים שעברו ונקבעו לטבע קיים. ע"כ יש מקום לידיעת והרגשת אופן המצב להבנים בעצמם ג"כ.
ברכות ט פג
פדאקרינן לך אכול בשמחה לחמך וגו', לאביי א"ל מרווח עסקך ואכלת כו', לרבא א"ל פסיד עסקך כו'
.
הדרכת האדם הישרה היא מורכבת מהערת התורה והערת השכל. והנה הדברים הישרים ומורגשים בישרם מצד הטבע הישר יש להם יחש עם התורה בשני אופנים, האדם שעניניו וטבעיו הולכים כשורה, הוא יתעורר לההנהגות הישרות הטבעיות מצד הטבע של הנפש הישרה והבריאה. אמנם יוסיפו לו אומץ בחזותו את הגות רוחו מפורשים בתורה, כי אז ידע שזולת נטייתו הפשוטה הטבעית יש מטרה אלהית יותר כללית ונשגבה לדרכו הישרה והרגשתו הנכונה. אמנם כשהאיש הוא אומלל מצבו הוא מצב בלתי טבעי, אם הוכה בכאב לב מעסקיו ההולכים ארחות עקלקלות וכיו"ב מצרות החיים התכופות, הוא כבר סר ממצבו הטבעי, לא יוכל להרגיש את אשר טבע הנפש הבריאה חשה ומרגשת. איש כזה צריך הוא אל הערת התורה גם לדברים שהדעת נותנת והטבע מכרעתו, לא לבד בשביל לרומם את הדבר אל ערך יותר רם, כ"א פשוט להעמידו על הראוי מצד טבע הנפש האנושית כשאינה לקויה. אכילת הלחם כשמחה, מצב השמחה וטוב לב ראוי לו לאדם מצד טבע נפשו הישרה. אשרי האיש שמצבו לא יסיר אותו מטבעו הראוי לו. ע"כ חזיון הפסוק אפשר להתיחש רק להערה של יתרון על ערך טובת הלב מצד שהוא דבר משובח מצד התורה, ע"ז האופן פתר לאביי. אמנם צייר הצד הרע שיש בהצורך להוראה מדברי תורה, על הדבר הראוי לחוש מצד הטבע ויושר הנפש עצמה. כאשר האריך החסיד בחוה"לו: שההערה היותר יקרה וקרובה לרום המעלה היא הערת השכל הבאה אמנם בסיוע של הערת התורה. והיא הראשונה, בהיותה קרובה אל האדם וממוזגת ברוחו, מתקיימת היא בו ומתפתחת במשרים גם מתמדת ברב בטחון.
ברכות ט פד
פהאקרינן זרע רב תוציא השדה, לאביי א"ל מרישיה לרבא א"ל מסיפיה
.
אקרינן זיתים יהיו לך בכל גבולך, לאביי א"ל מרישיה לרבא א"ל מסיפיה. יש הבדל בטבע הדיבור ההגיוני, בענין הבלטת הרעיון, אם יבא בסוף המאמר או בראשו, לפי ערך הפעולה הנפשית הפנימית על ענין הדיבור. כי יש דיבור היוצא מצד ההתרגשות של הציור הפנימי, שהאדם הוא כמו נפעל להוציא דברו באיזה מבטא. הדיבור הזה הוא כמתפרץ לצאת החוצה. גם שלא בהסכמת הרצון החפשי של האדם במילואה, והוא כעין הכרח. מזה באה ראשית נטיית הדיבור בראשית התפתחות הדיבור באדם בקטנותו, ואז יהי' עיקר פעולת הדיבור בחזקה בראשית המבטא, ככל דבר טבעי המתפרץ שהכח בטבעו הולך וחלש, ע"כ בראשית המאמר יהי' כל כח הדברי ובסופו יחלש כחו. לא כן הדיבור היותר מעולה, הבא לא בתור רגש של התפעלות והתפרצות הרוח ע"פ טבעו כ"א בתור משפט בחירי של השכל, הרוצה בהתישבות דעתו לבטא את ציוריו הפנימיים כדי למוסרם לזולתו, הוא יסדר רעיוניו בבנין הגיוני ועיקר כח המאמר יראה בסופו. ואולי בתכונה פנימית כזאת מתחלקות ג"כ תכונות השפות, שיש מהם שרובי מבטאיהם הם מלעיל ויש מהם שהם מלרע. והדבר הנראה שהשפות הבנויות ביותר לפי מוצאם ע"פ תכונה שכלית הגיונית יהיו רוב מילותיהם מלרע, כדרר מתינות ההגיון שכחו הולך וחזק וניכר יותר בכל עזו בסופו. והמיוסדות מצד רגש החיים הטבעיים והמית הרוח המתפרץ הם ע"פ רוב מלעיל. ע"כ לשה"ק שהיא ודאי שפה שכלית בעקרה, נכונה למשאי קודש והגיוני לב, שקולם הולך וחזק ותמציתם נראה בסופו של ענין, רוב המלות הנה מלרע, זולת ע"פ הכרחים מיוחדים בדרכי המבטא בארחות יסודי דקדוק השפה, וכן הלשונות הקרובות לה בתכונותיהם, מובן הדבר שמה שיש בטבע הדיבור בפועל יש ג"כ בטבע המדמה, בהבלטת ציורי החלומות כשמתיחסים לדיבורים. ע"כ יש שני פנים לדבר, אם נצייר את כח המדמה בלקחו את המאמר למבטא לו ע"פ ערך של התרגשות הטבעית והתפרצות הרוח, אז יהי' כל כחו ברישיה. ואם נציירו לערך ענין ההגיוני שבדיבור יהי' כל כחו בסופו, ורמוז במתן תורהו "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", כדרשת חז"לשהי' הקול מתחזק כל שהולך ונמשך לא כבשר ודם שקולו כהה ומתחלש. ע"כ הי' מקום לשני המשפטים מרישיה או מסיפיה, בחכמת הנפש המיוחדת לפתרון החלומות. אמנם הרצון בענין המתיחס להפסוק "זרע רב תוציא השדה", הוא הדבר הבא ע"י השתדלות כערך התבואה הבאה ע"י זריעה ,ויבדלו בין הצלחה לחסרון הצלחה במצב האדם. "וזיתים יהיו לך" הוא נערך אל הדברים שבאים לאדם במקרים נסמכים על קניניו הקדומים בחומריות ורוחניות גם מבלעדי השתדלותו, לבד מה שהם נחלקים ג"כ בערכם לדברים המוכרחים לאדם ולמותרות ועניני עושר ושפע ברכה להצהיל פנים משמן.
ברכות ט פה
פואקרינן וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, לאביי א"ל נפיק לך שמא רריש מתיבתא הוית כו' לרבא א"ל מתפסת בגנבי כו'
.
ההכרה שתצא אל הפועל להכיר יתרון של איזה איש תצוייר ע"פ שני אופנים, אופן טוב והפכו. ע"פ רוב מעטים הם המכירים את המעלות הפנימיות ע"כ כשיתגדל אדם באיזה משרה של כבוד והדר המבקשת ג"כ מבעלי' מעלות, אז תהי' המשרה כעין בית יד להרים על נס את שאר רוחו, למען ידעו מזה גם עמי הארץ כולם הרחוקים מהכרת המעלות הרוחניות. ויש לפעמים שתבא שואה וצרה על אדם, צרה הבאה מדבת שוא של רשע, שאינה כלל לפי סוגו של אדם הנעלה, אז ע"י ההשתוממות הרבה הזאת המתרגשת בלב אנשים רבים יבאו להודיע ולפרסם להיפך את רוב יתרונותיו ומעלותיו הרמות. אמנם ביחש עם שלם, בפרט עם ישראל, אשר בנפלו, כל צריו ששו על רעתו ואין מנחם לו, לא יצוייר כלל שיראו עמי הארץ את גדל ערכם הרוחני, כ"א בהצלחה מורגשת של עושר ושלטון המורכבת עמה. אבל בחק היחיד יש מקום לציור, כי בגבול הקרובים אליו אחיו בני עמו, ייקר שמו ע"י הרעה והבוז הבאה עליו שאינה לפי ערכו כלל, שירוממו על נס את מעלותיו עי"ז כפי אמתתם. ע"כ פתר לאביי בפתרון השוה לפי מקור הכתוב, בעסקי עם שלם שאינו כ"א ע"פ גדולה, ולרבא ע"פ הערך של הניגוד " מתפסת בגנבי", אז יתעוררו רבים להודיע יקרת ערך שם כבודו עד להפליא מול הדיבה הנבלית הזאת, וממילא תהי' היראה של ק"ו. אבל בהכרח במשא ומתן של הק"ו יבא הודעת כל עמי הארץ ממעלותיו הרוחניות כי שם ד' נקרא עליו, ואז יתפרץ בהכרח ע"י השתדלות והודעת בני ישראל מגודל ערכו של רבא וחשיבותו בעמו, עד שגם עמי הארץ ידעו כי אמנם קדוש ונשגב הוא האיש הזה. וכבר אירע לנו במשך גלותינו, שיצאו דיבות שוא על גדולי עולם שהעמים אשר אנחנו יושבים ביניהם לא ידעו רוממות מעלתם, ורק ע"י התפסתם והאסרם, שבהכרח בא עי"ז רעש גדול במחנה ישראל, נתגדל שמם בעמים כי הכירו ג"כ עמי הארץ מה רב ערך האיש הגדול הזה, אשר נפשות כל בני עמו דבקים כ"כ באהבתו, אמנם זהו יתרון שבא רק מתוך מצב של מצוקה.
ברכות ט פו
פזחזן חסא על פום דנא, לאביי א"ל עייף עיסקיך כחסא, לרבא א"ל מריר עסקך כחסא
.
כמו שיש בכוחות הנפש הקבועים חילוף בין בני אדם, ישנם אנשים שמתיחסים חזיונותיהם ע"פ היחש הפנימי שבהם, והם ע"פ רוב החוקרים ובעלי המוסר והמדות הטובות, מארי דחושבנא. ויש שמתיחסים ביותר לערכם החיצוני של מראות עיניהם, כרוב המציירים ורודפי היופי החיצוני. בעמים בכלל מובדל עם ד' ישראל לחדור בכל ענין ומחזה אל פנימיותו. ולעומתם יון, ובכלל בני יפת, הרודפים אחר התואר החיצוני והיופי המבריק, יחשם גדול ונמצאים מצד חיוניותם, כערך כל כחות הנפש כן יתחלפו ג"כ תכונות כח המדמה. יש אשר תהי' לו יחש אל החיצוניות בציוריו, עייף עסקך כחסא ע"פ מראהו החיצוני. ויש אשר יתאר ביותר בתכונתו להקביל הכמוס בעמקי נפשו מהעתיד אל הצד הפנימי של המחזות, הוא מסוגל להוראת הטעם, התכונה הפנימית, וכן א"ל לרבא מריר עסקך כחסא, ביחש צד הפנימי של החסא אל הציור המתדמה.
ברכות ט פז
פחא" ל חזינן בר חמרא דקאי אאימדן ונוער, לאביי א"ל מלכא הוית וקאי אמוראה עלך, לרבא א"ל פפר חמור גהיט בתפילך, א"ל לדידי חזי ליה ואיתי', א"ל וי"ו דפטר חמור ודאי גהיט בתפילך כו'
.
החמור הוא סימן ההכנעה הגמורה וקוצר הדעת שלא ידע כ"א אבוס בעליו . והוא בערך ביטול דעת האמורא אל החכם שדבריו יתרגם, באשר אינו רשאי להשתמש בכשרונו כ"א להיות עיניו ולבו רק לאשר יאמר לו החכם, בין יסכים על דבריו או לא, כי לא לו המשפט. אמנם גם ענין החומריות הוא ג"כ מיוחס אל החמור, וע"כ נתנה ג"כ מצות פדיון פטר חמור להעיר על ההתקדשות מהשתקעות בחומריות גסה, לא כמצרים אשר בשר חמורים בשרם . והנה הפדיון יורה לנו שאמנם צריכה החומריות להיות נמצאת אלא שתתעלה במעלות הקדושות. בר הדיא בהיות עינו צרה על רבא דלא יהיב ליה אגרא, צייר לו מיעוט יחשו אל החומריות שמורה חסרון הצלחה חמרית, אשר רק בזאת הי' יכול לצייר עליו רע, ע"כ א"ל פטר חמור גהיט בתפילך. המעשה המקרי הזה גם הוא אינו בודד ויש לו יחש אל רבא, המרוחק מעניני החומריות ומשולל מהם. אמנם באשר אי אפשר להיות האדם, באשר הוא חומר, נעתק לגמרי ומשולל מחומריות, ע"כ הי' הפתרון בהיות הוי"ו גהיט, המורה כי הצורך הראוי להיות החומריות באופן מלא, במלא צרכיה וסעיפיה השונות, לא תהי' כ"א חסרה ומצומצמת. ויחש פעולת כתב התפילין על נפש הנושאם, וקשרם אל כח הנפשי העולה במדמה ובחלום, הוא אחד מלולאות המסכת של המציאות הגדולה הכללית. ודוגמא לזה פועלת גם ההיפנטיות לפעמים להיות בערך יחושי גם אל הכתב הנתון ביד הנפש המתפעלת מפעולות כאלה. וזהו מאשר [] הפעולות והרעיונות יש להם יחש אל הדברים הנפעלים עבורם, כערך האותיות אל הדיעות. והפעולות המקריות אינם ג"כ נעזבות כ"א יש לכולם ערך וסדר מגביל אל נפשות נושאיהם ועניניהם הכלליים והפרטיים שמתגלות לפעמים מתוך הערבוביא הנראית לעיני בשר בחללה של המציאות הגדולה.
ברכות ט פח
פטלסוף אזל רבא לחודיה לגביה
.
החפץ לרדת עד סוף הידיעה ההיא של פתרון החלומות, שהוכרה בתור ידיעה בעלת גדרים וערכים יסודיים, המריצה את רבא לנסות כל הצדדים האפשרים לעמוד על האמת. ועם זה ההתמסרות הגמורה אל הגזרה העליונה, באהבת רצון השם ית' חפץ לעמוד על אופי של החלומות בערך היותר אפשרי מהתערבות נטיה זרה עמהם, אשר ע"כ לא יהיב אגרא. אמנם בחשבו כי אולי הנטיה המתנגדת של נתינת אביי והעדר נתינתו הוא, מוציאה את נפש הפותר מהערך השוה, נסה בהליכתו לחודיה לנסות כח הנטיה' העצמית של הפותר בכל אופניה, שלא תעמוד לשטן על עצם הדבר הראוי להיות מצד ההוראה החזיונית, שבתור מושג של צדק נעלה הראוי לקדוש עליון שכמותו, הי' חפצו שלם רק שיעשה הדבר ע"פ חפץ הגזרה האלהית.
ברכות ט פט
צא"ל חזאי דשא ברייתא דנפיל א"ל אתתך שכבא
.
החיים נחלקים למערכות פנימיות וחיצוניות. הצד החיצוני של החיים שערכו גדול, הוא חיי המשפחה שהאדם פועל בהם להיות חבר לאגודת קיום העולם החיצוני. והחיים הפנימיים, הם ההרגשים הפנימיים המעולים שבהם, המיוחסים לטוב ולקדושה מצד עצמו. ע"כ יחש ישר הוא הציור של דשא ברייתא לאשתו של אדם. במובן יותר רוחני מתראים לנו החיים החיצוניים והפנימיים בחכמה ויראה. והחכמה היא המסגרת לחיים הפנימיים, יחוש לפעמים החכם בנפשו פנימה מושגים כאלה שהם לו מקור אורה, ואורם גדול ומבהיק מאד עד שאי אפשר למוסרם לציבור, שאינם יכולים לקבלו. אמנם היראה היא התעודה המשותפת המוסריות במעשה וברגש המאגדת את כל הפרטים אל הכלל והכלל אליהם, היא יסוד החיים החיצונים, "אשה יראת ד' היא תתהלל" וערכם דומה מאד. גם על ערך היראה אמרו חז"ל בהחסרה אל התורה, משל לאדם שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו.
ברכות ט צ
צאא"ל חזאי ככי ושיני דנתיר, א"ל בנך וכנתך שכבן
.
השינים משותפות בפעולתם בחיי האדם להועיל אל העיכול, בזה הם עוזרים אל התחיה הגופנית, עוזרים הם גם אל הדיבור שהוא המוסד לחיים הרוחניים. בניו ובנותיו של אדם עוזרים לו לבא לתעודתו החומרית, בהיותם עוזרים על ידו בחיים סובלים משאו לעת זקנה, מנחמים אותו ביגונו וצרתו בטוב להם. ולתעודתו הרוחנית של האדם, הלא "נחלת ד' בנים", אשרי מי שמניח בן כמותו להוציא אל הפועל את כח הטוב שלא מלאו עדיין בימי חיי הבלו, ע"כ יש לאלה יחש נערך.
ברכות ט צא
צבא" ל חזאי תרתי יוני דפרחן, א"ל תרתין נשי מגרשת
.
אהבת המשפחה היא הברכה הגדולה בחיים, אמנם רק במקום ששם נמצא תביעה פנימית לחיי משפחה של אהבה נאמנה, רק שם הכרח להמצא מקרה הגירושין כשאין הנפשות מתקבלות זל"ז. ע"כ מצד יקרת ערך חיי האהבה הטהורה שצריכה להמצא במשפחה הישראלית, יש בתורה דין הגירושין כשלא תמצא חן בעיניו. בחיי משפחה רפים אין הכרח של ניתוק הקשר. ע"כ היונה המצויינת באמונתה באהבת חיי משפחתה, כשתבא מדתה בחיים האנושיים, יקרה ג"כ מדת הפריחה שיש לה הוראת גירושין, כדי לבקש את החיים האמתיים הראויים להיות בחק תמימות האהבה במשפחה הישראלית.
ברכות ט צב
צגא"ל חזאי תרתי גרגלידי דלפתא, א"ל תרין קולפי בלעת
.
אזל רכא יתיב בי מדרשא כולי יומא אשכח הני תרי מגי נהורי דהוו קא מנצי בהדי הדדי אזל רכא לפרוקינהו, מחוהו לרכא תרי, דלו למחויי אחריתי א"ל מסתייה תרין חזאי. ציור חזיוני במקרה החכמים, ביחוד אותם המתיחדים רק בהצלחה הרוחנית ומתרחקים מכל הצלחות חומריות, יש כאן שבא ללימוד הגון ע"י עובדא זאת דרבא. אמנם איך יצויר שאיש רם ונעלה כליל כל חמדה כרבא יכלע קולפי, איך אפשר שאיים אוהב שלום ודורש שלום לכל אחיו ישבע ממרורים לפעמים שיציקוהו וידריכוהו מנוחה, ולא שונא אחד או צד אחד של שונאים כ"א שונאים משני צדדים, אפילו אותם שני הצדדים שהם שונאים זה את זה. אמנם הקולפי שבולע איש החכם הם לו למזון, אף שהוא מזון רוחני חלש שאינו מבריא הרבה את השכל ואת המוסר, כערך ירקי לעומת בשרא וכווראו. הקולפי הם דומים לגרגלידי דלפתא, שעכ"פ כח מזוני יש בהם מפני שהם כערך ניסיון, מישבין דעתו של החכם להבחין בין דבר הנשמע לדבר שאינו נשמע , למען ידע המקום הנכון להעריך הדרכתו ומוסריו. ע"כ הגרגלידי דלפתא יכולים להערך לקולפי, אבל איך יבא רבא למצב של בליעת קולפי והוא אינו איש מריבה, איש היושב בניהמ"ד כולי יומא. אמנם נמצאו אנשים עיורים נצים, והוא בתם לבו יאבה לעשות שלום ביניהם, אבל היהדרו העיורים את פני זקן שקנה חכמה, והם אינם רואים אותו ואינם מכירים בו כלל. העיורים הנצים מתקצפים על הבא לעשות שלום ביניהם, שניהם נעשים לו שונאים, במריבת עורי לב המחזה מתאים אל המציאות התדירה, כ"א טוען שעמו הצדק והוא נוטה אל הקצה, וכן חבירו. כיון שהם עיורים שאינם רואים את המציאות ואת האורה, ע"כ כל מי שבא למעבד בינייהו שלמא, הם שונאים אותו שניהם, הלא כ"א מהם מוצא שהוא אומר שלא כרצונו, והוא בולע קולפי. אמנם כשרואה החכם שתוכחתו והשתדלותו בעשיית שלום בין עיורים המתגוששים לא יעלה לו, כ"א הם עוד יהיו מוכנים להרבות מכותיו לרודפו ולהדפו, ישים אל לבו, די לי מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע . תרי חזא, די להעובדא להשלים את החזיון, להכיר התולדה הנמשכת אם יאבה איש חכם לעשות שלום בין העיורים. ומה מתאים הוא למאמרו של רבא , לדידי דסנו לי כולי בני מחוזא, מקביל עם מאמרם ז"להאי צורבא מרבנן דרחמי לי' בני מאתי' לאו משום דמעלי טפי אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא, ע"כ הי' החזון עם העובדא לו למופת על כלל ההנהגה. אמנם לא רק הוא הטוב הרוחני הבא לחכם ע"י השתיקה, אבל מ"מ הוא דבר של הכרח, הנותן עכ"פ מקום של מעמד להדברים האפשרים להתקבל. ע"כ רק בערך הרוחניות הוא מזון דירקא, אבל משתמשים בו באתרא דליכא בשרא וכוורא, ע"כ המשכיל ידום בעת רעה. אמנם בלא ניסיון מעשי קשה לטהר-לב לעמוד על עמדו, כי הלא ידמה כי רק יוכיח לעיורים, שכל תלונותיהם זה על זה תולדות העורון הנה, ישובו ויעשו שלום אמת ביניהם, ומה גדול ונחמד הוא השלום. ורק כשיראהו הניסיון את האי אפשר שיש בזה, כחק תוכחה שהיא ג"כ עד הכאה לחד מ"ד , ונזיפה ג"כ היא קולפא טבא לאיש אשר רוח לו, ביותר כשיראה בעיניו איך לעיורים שחפץ מאד בטובתם לא יועיל רצונו הטוב, ולא ימצא גם אצל אחד מהם כ"א מצב של בליעת קולפי. אז ידע לתת לרגשות לבבו מתג ורסן, ע"פ ההעמקה האמיתית בדעת התורה, ע"פ ידיעת החיים הברורה.
ברכות ט צג
צדלמוף אתא רבא יהיב ליה אגרא
.
בא לידי החלטה שאפשר הדבר שיהי' איזה יחש גם לחפץ הפותר אע"פ שהיא באה ע"י פעולה צדדית, עם ההוראות אהטר לדעתו יהיר קשורות עם ההכרח שמתפשר עם האפשר. באשר שהכשר הנפשי של אותו הפותר נוצר לכך להיות פועל במקצע זה של פתרון חלומות, א"כ יש לסיפוקו וקבלת שכרו ג"כ תנאי אחד של צרכי המציאות. ובאשר בהיות הנתינה גורמת יחש הגון וטוב רק אז ימצאו נותנים שיחזיקו בידי הפותר. ע"כ יוכל היות שיש קשר השגחי בין מצב הפותר ותעודתו למען זה המקצע עם החלומות בכללן, ועכ"פ אין לנתינת האגרא צד של התגברות נגד החפץ העליון כאשר צייר מראש.
ברכות ט צד
צהא"ל חזאי אשיתא דנפל, א"ל נכמים בלא מצרים קנית
.
נכסים שאינם בעלי גבול הם אפשריים רק בקנינים הרוחניים. אמנם אין לצייר קנינים רוחניים שאין להם גבול בהחלט, כי כשלא ירגיל האדם עצמו למושכלות מוגבלות לא יוכל לשא דעו את המושכלות הרחבות שאינם מצטמצמות בגבול, רק בהיות האדם מעשיר את קניני רוחו המוגבלים בעושר גדול, אז הוא פורץ את הגבולים ומסתכל באור גדול שנעלה מעל כל גבול, "וגדל ד' מעל לגבול ישראל" . וזהו דוקא אשיתא דנפל דומה לנכסים בלא מצרים, ולא ציור של חסרון אשיתא מעקרא.
ברכות ט צה
צוא"ל חזאי אפדנא דאכיי דנפל וכמיין אבקא, א"ל אביי שכיב ומתיבתיה אתיא לגכך
.
אביי ורבא שהיו חלוקים בהרבה שיטות וגופי הלכות ודאי ג"כ היו ביניהם הבדלים בשיטות מוסריות ואופני החינוך בתורה ועבודה ושלימות רוחניות. כי המעשיס והליכותיהם הם תוצאות מהדמות ויש להם יחש זה לזה, ובזה ודאי היו התלמידים שבישיבת אביי מחונכים ע"פ דרכיו ושיטתו. ובאשר האדם אין טוב לו לצאת מחינוך לחינוך, "וליוצא ולבא אין שלום" זה היוצא מתלמוד אל תלמוד . ע"כ גם בהיות התלמידים של אביי באים לאצלו, צריך הוא להתלבש ביחש אליהם בערכו של אביי, ולרדת לסוף דעת דרכיו כדי להנהיגם על פיהם. וזהו דכסייה אבקא דאפדנא דאביי כלומר רשמים גדולים מדרכיו והלך נפשו של אביי, יהיו מתלבשים בהם לימודיו והדרכותיו ביחש לתלמידו של אביי, שהורגלו בדרכו וחינוכו.
ברכות ט צו
צזא"ל חזאי אפדנא דידי דנפל ואתו כו"ע ושקיל לבינתא לבינתא, א"ל שמעתתך מבדרן בעלמא
.
החכם הגדול יש לו שיטה בנויה ומסויימת, שכל חלקי דיעותיו והגיונותיו הפרטיות הם כולם נארגים במסכת אחת בשיטתו הפנימית הקבועה, כערך חלקי הבנין לערך כללות הבנין בכללו. אמנם הקטנים מערכו לא יוכלו להשיג את ערך כללות השיטה של החכם וגדולת נפשו, ולהכיר איך כל אלו הפרטים נובעים משיטתו הבנויה כמו רמים ואיך הם מתיחסים זה לזה, אבל מקבלים כל דבר הפרטיות לפי פרטו. וכחו הגדול של החכם הנפלא המוסכם מדורו, מספיק שאינם מחפשים כלל להכיר את המהלך, המחבר אצל החכם את כל הפרטים לידי כלל גדול של בנין בית החכמה שלו כולו. רק הם מקבלים כל חלק וחלק ממנה, באשר הם פרי חכמתו של האדם הגדול שאי אפשר לבני הדור לרדת לסוף דעתו, ע"כ כל הפרטים חביבים גם בערכם הפרטי. מה שא"כ בחכם שאינו מוסכם, שמחפשים טעמים והוכחות כלליות לדבריו הפרטיים, ע"כ בערך אל הדור אין כאן אפדנא, אין כאן היכל של חכמה, כ"א לבינתא לבינתא, קובץ של דיעות הלכות ומוסרים, וכולם אהובים וברורים, והכל נהנים מהם ומשתעשעים בהם, אע"פ שאינם מכירים את ערכם בתור חלק מההיכל כולו, "בחכמה יבנה בית" . כ"א אתו כו"ע ושקלו לבינתא לבינתא. ולערכם האפדנא נפל, והשמעות מבדרן בעלמא, וכל אחד תופס לו חלק מהם באהבה, אע"פ שאי אפשר לו מתוך אותו החלק להקיף את כלל השיטה שחייבה אלה הפרטים, אבל הם יקרים בערכם גם בפיזורם, הם מלאים הוד ומושכים את הלבבות מפני גדולת בעליהם, והכרת רוממות ערכו בדור ובדורות הבאים.
ברכות ט צז
צחא"ל חזאי דאבקע רישיה ונתר מוקריה, א"ל אודרא מבי מדיא נפיק
.
החכם המופלא, יש לו להשמר מהשתקע ברעיונות מופשטים יותר מגבול הכח השכלי שבאדם, כי בהיותו מתאמץ לצייר הרבה יותר מכוחותיו השכליים כפי מדתו, אז תחת המושכלות יעלו בידו דמיונות והזיות, ומרוממות ענינים הגדולים ורבי ערך יפול להיות עסוק בדברים קטני ערך שאין להם מציאות כ"א בעולם הדמיון לבדו, וגם בכח הדמיון אינם נמצאים כ"א ע"פ הפרעת סדרו הראוי, כי חוקי הדמיון כשהם הולכים על סדרם הראוי יש להם ערך ושימוש. וזהו שהוזהר בחזינא דאנקע רישיה ונתר מוקריה, בהיות השכל מתחיל להתפעל יותר מטבעו, הוא בוקע את הראש, והמוח והחושב הטבעי נאבד, והאדם יוכל לחשוב שציוריו מלאים הם גדולות ונשגבות, ובאמת אינם כ"א שברי דמיונות פרועים וחסרי סידור נכון. אודרא מבי סדיא נפיק, כלומר הפרעת סדר בדבר שאין לו יחש אל האדם כ"א מתוך מצב השינה ושיקוע השכל, היינו הכשר של הזיה דמיונית בעלת צבעים מטושטשים. אמנם אזהרה זאת ראויה רק לאדם גדול ונעלה העומד להתרומם אל השגות גדולות ורבות ערך, שידע לשום לרוחו משקל.
ברכות ט צח
צטא"ל אקראן הללא מצראה בחלמא, א"ל ניסי מתרחשי לך
.
יסוד הניסים צריכים להמצא, על שם שיש במציאות מצבים כאלה מזדמנים לכלל ולפרטים, שהצרה גדולה באין לאדם יכולת להושע, כאשר הגבול של היכולת, של התאזרות כל הכחות האנושיים עובר שם, יש מקום צורך לנס. ע"כ נקראת ג"כ ארץ מצרים כשמה, כדדרשינן שמות , "אשר שם שמות בארץ" , גם השמות אינם מקרים עזובים, אע"פ שבאים ע"י מקרים חולפים קרובים ורחוקים. אמנם שמה נפתח מקור למציאות הניסים בהמון, בעבור המצרים שהם הגבולים, גבול הוא מצר של היכולת האנושית להושע. אז תקום עזרה שמימית, והנהגה זאת דרושה מאד מחכמת ההנהגה האלהית, יען כי צורך גדול יש לכלל האנושיות שתהי' ההכרה המוסרית חזקה מיתר כחות הנפש האנושית כולה. ע"כ צריך בההנהגה הכללית מקום ששם לא יהי' אפשר לכל כח מכחות הנפש האנושית להושיע לאדם הכללי או הפרטי, רק יעזר כפי ערכו המוסרי וקרבתו אל האלהים. ע"כ הלל מצראה הוא שם הגון לההלל המיוסד על הודאת ניסים, מצד יחש מצרים לכלל הניסים, והיחש יש לו ערך ידוע בעצם השם המבאר את תוכן הניסים ושימושם שהם רק בהיות האדם בא עד מצרי יכולתו, והוא ראוי לעזרה ניסית אז תגלה יד ד' על עבדיו.
ברכות ט צט
קהוה קא אזיל בהדיה בארכא, אמר כהדי גברא דמתרחיש ליה נימא ל"ל
.
האיש אשר שם כל כשרונו רק לשמש בהם את כחות נפשו השפלות לבצע בצע ולהרבות כסף, לא יוכל לשאת חברת איש שמרכז נפשו היא המוסריות הטהורה, דעת ויראת אלהים, שרק איש כזה הוא ראוי להעשות לו ניסים, באשר תכלית הניסים היא רק להיות פועלים הגברת הכח המוסרי על שאר כחות הנפש. ואיש מתחכם, שלא נטהרה נפשו מזוהמת התועלת הפרטית השפלה, לא ימצא לנפשו שום מקום בערך בהיותו בקרבת איש אלהים קדוש, אשר כל מגמתו היא רק להתרומם אל מרום קדושת המדות והדיעות באהבת הטוב והיושר שהוא דעת אלהים מצד עצמה.
ברכות ט ק
קאבהדי דקא סליק נפל ספרא מניה, אשכחיה רבא וחזא דהוה כתיב ביה כל החלומות הולכים אחר הפה, אמר רשע בדידך קיימא כו'
.
היה כפי הנראה דבר נודע שהפותר פועל על החלום, אמנם חשב שהוא תלוי רק בציור הפנימי הנפשי של הפותר, שאין עליו חירות מוחלטת. אבל בהיות הפה הוא העיקר, מובן הדבר שהציורים הפנימיים הפועלים על החלום להוציאו אל הפועל הם התלויים בבחירה גמורה, ודאי רע נפש יש כאן. אף שהדבר נראה שלא יהיו הדברים הגדולים התלויים במצב האדם בערך נשגב תלויים רק בסבה דלת ערך של דיבור הפותר, אמנם ודאי הסיבות רבות הנה הגשמיות והרוחניות להוציא אל פעלה את הגזירה העליונה. ואחת מהנה המקרבת את הדברים להוייתם הוא ג"כ הכשרת נפש האדם, שבאה ע"י הפתרונים הנאמרים בפה ע"י הפותר המוכשר מסגולת נפשו לזה. אמנם הדבר הראוי להיות יהי' גם בלא המצא לה סיבה זו, אבל אז סבה אחרת תמצא, ולפעמים בהיות גלגולי הסבות מתרחקות מעט יוכל הדבר הרע להבטל לגמרי.
ברכות ט קא
קבכולהו מחילנא לך כר מכרתיה דרב חסדא
.
יחש האדם לאשת נעוריו הוא רק יחש נפשי, יחש אמון אהבה. מה שא"כ שאר היחשים לדברים אחרים שיש בהם דברים אחרים זולתי כחות נפשיים, הקנינים והבנים וכיו"ב. ע"כ הדבר שיתכן יותר שיהי' ההכשר הנפשי שבא ע"י הפתרון הרע פועל ביותר עקריות הוא דבר מיתת אשתו. ע"כ הוא רואה אותו בזה יותר בתור פועל רע, מהנראה לו בשאר הדברים שיתכן להיות שרק חלק קטן ימצא לו ההכשר הנפשי בין יתר הסבות הנדרשות להוציא את הדברים אל הפועל.
ברכות ט קב
קגיהא רעוא דלימסר ההוא גברא לידא דמלכותא דלא מרחמי עליה
.
הכיר שיסוד האכזריות של בר הדיא לא באה כ"א מפני שכך קבע הנהגתו בדרך מצבו שיפתור לטובה את מאן דיהיב ליה אגרא ולרעה למאן דלא יהיב. ואחרי שכבר החק נקבע אצלו שוב אין הכונה פונה אל רעת האיש היחיד, כ"א סדר הנהגתו הכללית כך היא מחייבת. ע"כ הדבר מכוון עם הנהגת מלכותא בענין הרחמים, המלכותא אינה מרחמת, לא בשביל הערך הפרטי של הנידון הפרטי, כ"א המדה הכללית כך היא מחייבת, כי רק במשפט יעמיד מלך ארץ. ע"כ היא מדה מכוונת למדתו ותכונת נפשו של בר הדיא.
ברכות ט קג
קדאמר מאי אעביד גמירי דקללת חכם אפי' בחינם היא באה כו'
.
ההשגחה העליונה אינה מחסרת שום ענין הנחוץ להשלמת המציאות, כשם שאין בה מחסור מצד התנאים הדרושים להשלמת המציאות החומרי. כן, ועוד ברב יתרון, לא יוכל שיחסר שום תנאי הדרוש להשלמת המוסריות והרוחניות. ע"כ באשר בנ"א צריכין להיות מודרכים ע"פ חכמים, וההדרכה באשר יורו חכמי הדורות היא עמודו של עולם, וכאשר האדם באשר הוא אדם ראוי הוא לשגיאה לפעמים. ע"כ ודאי העמידה ההשגחה האלהית כח שלטון החכמים באופן כללי, בערך כזה שגם משגיאותיהם יש אחרית וטובה אל המציאות, ותועלת הגדלת דבריהם והוקרתם בערך ובפועל היא גדולה ומכרעת יותר מכל הפסד שתוכל לגרום שגיאה שלהם המזדמנות לעתים רחוקות. ומצד זה קללת חכם אפילו בחנם היא באה, כדי שירשם שהשמיעה לדברי החכמים צריכה להיות מתיקרת לא מצד ערך כל דבר בפני עצמו, כ"א מצד הערך הכללי הגדול היוצא משמירת דבריהם, וההפסד הגדול הנוגע עד נפש הכלל כולו היוצא מהפרצה בדבריהם. ע"כ לא הפרט הוא העיקר כ"א הכלל, ומצד הכלל יש ערך נשגב גם אל כל הפרטים. ומצד ההשגחה העליונה שאינה עוזבת כל דבר פרטי קל וקטן כבר הוכן תועלת ומקום של ערך גדול לכל הפרטים, גם להדברים הבאים מצד הכשלון והחלישות האנושית ודילוגו עלי אהבה.
ברכות ט קד
קהאמר איקום ואיגלי דאמר מר גלות מכפרת עון
.
כל העונות עיקר עונשם היא מפני שהאדם אינו פרטי כ"א משותף אל הקיבוץ והכלל, והחטא פועל לרעה על הכלל, על הסביבה והקיבוץ והמציאות בכללה. ע"כ לא יתכן בזה הויתור והמחילה, כי ההפסד הכללי מי ימחול. וזהו נוהג בין בחטאים שבין אדם לחבירו וג"כ בחטאים המוסריים שבין אדם למקום. כי הרושם של הדרת הקדושה הצריכה להמצא ע"י החיים הדתיים הוא נוגע לנחלת כל הכלל כולו. ע"כ הגלות, שבו מראה האדם שהוא מכיר עותתו בהפסדו אל הכלל, ע"כ הוא מתרחק מכללו וקיבוצו והולך לנוד כערך איש פרטי בודד שאין לו יחש וצירוף אל הכלל, היא מכפרת עון. כי בתור יחיד שאינו מזיק אל הכלל המחילה מצויה באופן יותר נקל, וכיון שבא האדם לידי הכרה זו של ההפסד המגיע אל הכלל מפרצת הפרט, כבר הוא קרוב לתשובה ומוכשר אל המחילה, אחרי שמרשים הרעיון בנפשו ע"י הנדודים וההעתקה מכללו האהוב והרגיל שלו. וביחוד מתאמת מחילת העון דגלות להרע הבא מקללת חכם, שעיקר הוייתה הוא מצד הכללות, מצורך הכלל אל הדרכת החכמים, ע"כ הכרח הוא שיהיו דבריהם יקרים ועושים רושם. ע"כ בהיות האדם מכיר חטאו, ועושה את עצמו לחובתו לאיש פרטי בודד ונודד, אז המחילה קלה. כי על ערך הפרט הדברים אמורים "אם חטאתי מה אפעל לך"ו, ויסודי העונשים מתרכזים באמצעות הענינים הכוללים, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא .
ברכות ט קה
קוקם גלי לבי רומאי
.
נפשו המלאה מחשבת רשע והרס עבור תועלתו הפרטית, משכתו אל המחריבים הנודעים שהסירו גבולות עמים שלא במשפט ולא בצדק רק בשביל תאות בצעם. אזיל יתיב אפתחא דריש טורזינא דמלכא. אמנם גם הוא נמסר בידו אוצר יקר כשרון של חכמה נפשית, אשר בהשתמש בה בצירוף חכמת אמת ודרך ישרה היא יקרה ומועילה, כאשר שמשו בה יוסף הצדיק ודניאל איש חמודות. אמנם הוא העוה דרכיו ולא שמר כראוי את האוצר הניתן לו בסגולת נפשו.
ברכות ט קו
קזריש טורזינא חזא חלמא כו' א"ל נפל תכלא בכולה שיראי כו'
.
השיראי הם פרי התולעת שאין כחה אלא בפיה, והם היו הסבה לענשו ומפלתו הבאה ע"י כח דבורו של רבא. "תולעת יעקב" למה נמשלו ישראל לתולעת לומר לך מה תולעת הזאת אין כחה אלא בפיה, כך ישראל אין כחן אלא בתפילהב, וכן כח החכם הוא בפיו המקודש להורות דרכי חיים, ע"כ דבריהם כגחלי אש .
ברכות ט קז
קחאתיוהו לבר הדיא כו' כפתו תרי ארזי בחבלא כו' ושרו לחבלא כו' אמר רבא לא מחילנא ליה עד דאסתליק רישי' כו'
.
מדה כנגד מדה, הוא הי' כ"כ מורכב משני כחות נפרדים, הטוב והרע היו כרוכים בנפשו, וברשעתו הי' משתמש בהם רק לטובתו הפרטית, והי' מפריד את ציוריו הטובים בפני עצמם וציוריו הרעים בפני עצמם, כאילו היו שתי נפשות מורכבות בו שאין לאחת שום יחש לחבירתה, וכל אחת מהנה הי' ממלא את ידה להשתמש בה במקום שהי' רואה שמה תועלתו הפרטית. איש שקר ומרמה כזה אינו באמת איש אחד, כ"א מרכבת כחות שונים המתגלים לפי הרוח של הפניה המקרית. וכיון שהרבה להשחית בכח פירודו הלזה באכזריות רשע, היתה ראויה לו מפלתו זאת להיות נבתר לגזרים בכח דוחה הממשיך חלק אחד ממנו מחבירו בכח אדיר, כמו שהי' ממשיך כחות נפשו בכח עצום, חלק אחד לצד הטוב לצייר רק טוב וחסד, וחלק אחד לצד הרע לצייר רק רע ותלאה, רק ע"פ כח מכריח חיצוני מקרי נבזה של ערך ההנאה המגעת לידו. אמנם לו הי' הדבר הזה של ההתפלגות מונח בטבעו, והיו ציוריו נמשכים באופן כזה, לא היתה אשמתו מלאה, כי אין אדם שליט על רגשי לבבו. אבל רבא הכיר לסוף שהדבר תלוי בפה, בציור שכלו החפשי שהי' יכול לצייר כרצונו, והוא בחפצו הרע חפץ להיות מלאך אכזרי לפתח על ידו סבות של מקרים רעים. רק מצד זה הוא ראוי לעונש מבהיל ואכזרי, היינו רישי', לא רק כל גופו הי' מתיחש לדבר שאז היתה בזה כמין נטיה של טבע והכרח, כ"א רק רישיה, חפצו החפשי התלוי בדיבורו וציורו הרצוני הי' מתפלג אצלו כחפצו ופועל ע"פ סגולתו, שהי' ראוי להוקירה ולטפחה לתועלת הכלל, והוא הפכה לכלי משחית והכשר של שימוש הנאה פרטית בזויה ואכזריה ג"כ, זאת היא הרעה היוצאת מאנשים בעלי כשרון שאין להם אחדות הנפשית, כ"א כמו שתי נפשות משתמשות בהם. אנשים כאלה מביאים מארה לעולם טוב לפני האלהים ימלט מהם.
ברכות ט קח
קטשלשה נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן כו' שלשה אין נכנסין לגוף והגוף נהנה מהם, כו'
.
האדם מורגל מצד חומריותו ליחס הצלחתו רק בהנאה, ומהו קורא הנאה, רק הדבר הקרוב אל עצמו ואל בשרו בתועלתו הגסה הפרטית, ומזה יצא משפט מעוקל להיות סר מדרך הטובה והולך אחר שרירות לבו. אבל כאשר יביא האדם חשבון צדק ויתבונן על אמתת מושג ההנאה, ימצא שגם עצם ההנאה אינה מה שמציב לו לפי דמיונו הגס, שהוא רק מה שתביא ההנאה רק לפרטיותו, שהוא מציירה בציור של הבליעה לתוכיותו, להכניס אליו כסף וזהב וסגולות ולפטם גופו וכיו"ב. כי באמת ההנאה אינה מיוסדת כלל על ההכנסה לתוך גבולו ופנימיותו, כ"א על חקים אחרים לגמרי. הראיה היא פשוטה וחושית, הרי יש דברים הנכנסים לתוך הגוף ואינם מהנים ויש דברים שאינם מובלעים בו ומהנים, א"כ ההנאה מיוסדת רק על חוקים אחרים. א"כ ינסה האדם עצמו להיות נהנה מהטוב והצדק, מהשכל וההשגה, אז ינצחו אלה ההנאות הרוחניות את ההנאת הגסות המגושמות, ויהי' שש לעשות צדק ושמח להגות בדברי תורה וחכמה, כשיעמוד על מהותו של עונג האמיתי, ומזה יהיו לו תוצאות להגביר כחו למעלה למשכיל ללכת באור ד'.
ברכות ט קט
קישלשה מעין עוה"כ אלו הן, שבת, שמש, ותשמיש כו' דנקבים
.
מהות העידון יחזה לאיש ההמוני רק בחיים מרעישים, הנאות של המון גדול, קול עליזים ורעש מרקדים וכאלה. אמנם השלם שבאנשים, המכיר מהי מהות העונג האמתי שראוי לחמוד אותו, יגדירו בשלשה גדרים עקריים ובהם ימצא חזות הכל, מנוחה ואורה ועמהם סילוק כל חסרון. המנוחה, תתן מקום אל הנפש החיה להתעדן בחייה הפנימיים, ולהתעלס במקור החיים. האורה, תתן עז להתחבר אל כל העולם החיצוני, בין המוחש המורגש והמושכל, ולחיות בחיים יחד עם כלם. סילוק החסרונות, ממלא מקום העבודה, נותן מקום וערך לתנועה והתחדשות של כחות החיים, שמורה ג"כ שעצם החיים ברכת ד' הוא. האדם יעבוד רק להיות מסתלק מכל חסרונות הבאים לרגלי תכונותיו הנפשיות והחומריות, אז ע"י המנוחה והאורה יאיר באור החיים. וכשנחקור על דוגמתן של אלה התעודות בחיי הזמן, נמצאם בשלשה הסוגים, שבת, ערך המנוחה הגופנית והנפשית, שמש, האורה המוסיפה שמחת לב של שלות ישרים, והשלישית ערך המצין את העבודה של סילוק החסרונות המגיעים משטף החיים.
ברכות ט קי
קיאשלשה משיבין דעתו של אדם, קול ומראה וריח, שלשה מרחיבין דעתו של אדם, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים
.
נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום, קול זמרת הצפרים מבין עפאים יתנו קול, מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם. אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנו ע"י התרבות והחברה שהרחיקתו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדת הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה. אמנם לא זאת היא לבדה התעודה האחרונה אשר לאדם, לא רק ההשבה אל הטבע הישרה הוא גמר הרוממות האפשרי לו לעלות אליה, כ"א עודהו צריך להרחיב את כחות נפשו להוציא מן הכח אל הפועל את הצפון בה מגדולה וחשק אל מעלות רמות. ואלה היתרונות לא יצאו אל הפועל ע"י קנינים הכלליים לבדם, כ"א עוד צריך הוא להיות קונה קנינים פרטיים של מעלות רמות. והבסיס הנפשי בציור הקנינים הפרטיים, שהם יהיו סבות בדרך הרגיל להרחבת הדעת יותר מחקה הקבוע הטבעי, שבמעלות הרוחניות יהיו היתרונות של הלימודים והמדות הקנויות בקדושת הנפש ביתרון גדול ומופלא. הם אינם מתכנסים בערך של ענינים כלליים כקול מראה וריח, כ"א ענינים פרטיים שבהם יש יתרון לבעליהם הפרטיים. אשה נאה נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת. וערכם במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית. שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהם ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא תעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד' אשר ברא אלהים לעשות לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינם באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבאדם, לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.
ברכות ט קיא
קיבחמשה אחד מששים, ואלו הן, אש, דבש, שבת, שינה וחלום
.
אש אחד מששים לגיהנם, דבש אחד מששים למן, שבת אחד מששים לעוה"ב, שינה אחד מששים למיתה, חלום אחד מששים לנבואה. החיים של ההרגש שהם הבסיס לחיי השכל נמצאם מוגדרים בחמש תכונות כוללות, צער, עונג, מנוחה, הפסק ההרגשה כדי שתהי' מורגשת יותר בהתחדשה, נמצאת ההפסקה היא ג"כ אחת ממכשירי החיים, החמש המשלים הוא הדמיון המביא את ההרגשות לעומק הנפש וממלא את כל הריקנות שבחיי הרגש, במלאותו המון התרגשות בתוך עמקי חדרי הנפש הדקים, כדרך שהלב מכניס בכחו בצירוף הריאה את הדם לכל עורקי הגוף והגידים הדקים. ראוי אמנם להבחין את ערך כל אלה ההרגשות שהחיים יהיו מלאים ענין רק לפי מדתם, בין ערכם האמיתי ובין ערכם הנחלש, מצד מיעוט כח שיש בחיים שלנו. והנה הצער מתגלה בכל עזו באמת רק בערך ההריסה המוסרית, שעצם תכונת הצער בנפש נועד בעיקרו לזאת המטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב והצדק האמיתי שהוא הצדק האלהי, מקום ששם מתגלה לעצם הנפש המרגשת את הרגש האכזרי שפועלת עליה ההשקפה האמתית של אבדן הטוב היותר נחמד, האוצר היותר יקר שבכל אוצר החיים, שם רק שם מתגלה כח הצער בכל כחו. ואש, שהוא ערך ציורינו במעלת הצער, הוא רק כעין צל ודוגמא לערך הצער המגיע מהכליון המוסרי, אחד מס' לגיהנם. העונג אמנם מקומו המתראה בכל יקרתו יתכן רק במקום העונג הלאומי. כשהכלל כולו מתענג על רב טוב אז ראוי לחוש העונג להתפתח באמת, העונג הלאומי נוכל לצייר במן, כצפיחית בדבש ולשד השמן שהי' יורד לכלל אומתינו, דבש אחד מם' למן. למעלה מרגש העונג הוא רגש המנוחה, העונג בחיוב יתגלה בכל הדרו במערכה הלאומית אבל כל זמן שכלל המציאות עוד לא נשלם לגמרי, אין לבעל נפש עדינה עדיין מנוחה שלמה. שבת אמנם הוא יום מנוחה, אבל בשלימותו א"א להתעדן על רגש המנוחה כ"א לעוה"ב, בעת שלימות כל היקום כולו שהיא למעלה אפילו מההשלמה האנושית, ואין צריך לומר שהיא עליונה ורחוקה ביותר במדרגתה מההשלמה הלאומית המתבודדת אף שהם תוצאותיהם. שינה הפסק ההרגשה, המביאה להיות ההרגשה עצמה מושלמת ובריאה, מקומה הוא בחילוף הכח העקרי, שישיני עפר בהתנערם לחיים חדשים, חיים המתאימים את הרוח עם החומר ברב הוד ותפארת רק לפי ערך עומק החיים וצהלתם, לפיהם הנהו נערך ההפסק העמוק של המיתה החומרית ושביתת ההרגשים הגופניים. הדמיון אמנם הוא משלים את רגשי חיינו, מתגלה בחלום בכחו העצמי, אבל יקרת הכח המדמה לא יתראה בהיותו עוסק לבדו בכחו המוגבל, כ"א בהיותו מלא כח מעצם קדושת השכל העליון. והוא באמת מעלת הנבואה, שהשכל משתלם בכל חקו והכח הדמיוני הוא סור לו ונאמן בעבודתו, לפי רוממות החופש השכלי המלא אור החיים באור פני מלך חיים. ע"כ החלום, בתור כח מופשט להגביל את כח המדמה לבדו חוץ משארי כחות הנפשיים, אינו כ"א מעין אחד מט' בנכואה, שתהי' נחלת ד' לעם ד' ביום חבוש ד' את שבר עמו. כלי נשבר הוא הדמיון בהיותו עזוב מהשכל מורהו, אבל בהיותו בתור ציר אמונים לצייר הגיון השכל הטהור, מה נשגב הוא ודבריו אז חיים וקיימים. ודי לנו הוכחה כי בחיבור השכל השלם עם כח המדמה שנשלם גם הוא, בחר ד' להיות נושא הוד התעודה האנושית בעולם ע"י גילוי שפע נבואתו. כאשר האריך לבאר בזה הרמב"ם במו"נ, וכתוב מלא הוא "וביד הנביאים אדמה" .
ברכות ט קיב
קיגת"ר הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו
.
מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה, כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לה פנים, והיא דרך רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ד' טהורה. ע"כ צריך שתהי' הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר לשקר והכפירה חלילה, כ"א מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל, "עושה שלום ובורא רע" . וכשם שהתכלית העקרית היא ודאי שישובו בנ"א לההכרה האמיתית, "וימלא כבוד ד' את כל הארץ" , שרק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ן המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים. אבל הדרכים שבהם יבא מין האנושי כולו להכרת האמת הם שונים ומסובכים, ומהם נמצאים דרכים רבים שעצם הרע והשקר הוא עצמו הדרך להביא אל הטוב והאמת, כי הרע מבחין את הטוב כדאי' בספר יצירה , וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבותיות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ד', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'. א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות שלהבאת טובה לעולם. וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים . ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, כרוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.
ברכות ט קיג
קידמקום שנעקרה ממנו ע"ז אומר ברוך שעקר ע"ז כו' כן יעקור אותה מכל מקומות ישראל כו', ובחו"ל אצ"ל כן מפני שרובן עוע"ז, רשב"א אומר אף בחו"ל צריך לומר כן מפני שעתידין להתגייר שנאמר כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ר'
.
התפילה צריכה לעולם שתהי' ממנה תוצאות למעשים טובים בפועל, וביותר כשהיא מתיחסת לדברים רוחניים ומגמות נעלות שיסודתן בקודש. ע"כ כאשר לההשתדלות להשיב לבן של פושעי ישראל לאביהן שבשמים יש יחש גדול אל המוסר הפרטי של כל אדם מישראל. ע"כ ראוי שתהי' התפילה מסמנת אותה התשוקה שבקרב כל איש ישראל לראות את כל פושעי עמנו שהם שבים באמונה לאל אלהי ישראל. אמנם ערך ההטבה המוסרית של אוה"ע עובדי ע"ז, אם שסוף כל סוף הלא כל תקותינו הוא שיכירו וידעו כל באי עולם את כבוד ד', אבל אין אנו חייבים כלל להתעסק בזה מצדנו. עלינו מוטלת החובה רק להגדיל את התורה והיראה בקרב עמנו, ותיקון העולם במלכות ד' יש בזה מכבשי דרחמנא אשר לו נתכנו עלילות איך להביא את האורה לעולם בעת קץ החושך. א"כ אין יחש לאותה התעודה למשאת נפשינו בתפלה חיובית קבועה על כל מקרה של ראיית ע"ז שנעקרה. ואם שיש לזאת התקוה הבטוחה רמזים שונים בתפילת "עלינו", שנאמרת בר"ה בחובה, ובהוספה לברכות דר"ה ויוה"כ, ובמלכיות, הוא בא לפרקים להציב לנו ערך לתקותינו הכללית. אבל הברכות המקריות יש להם יחש ג"כ לא לבד אל המוסר הצפוי מרחוק כ"א גם אל המוסר המעשי. ע"כ יוכל הדבר לבא לידי טעות של יחש חיובנו אודות הרחבת דעת אלהים של כל העמים. ע"כ יותר טוב לדעת ת"ק שלא יזכר דבר זה בברכה המקרית, שתוכל חובתה להיות מקרה מתמיד. רשב"א אמנם ס"ל, שאף אם אמת הדבר שאין לנו חובת ומצות השתדלות ביחש לשאר עמים בשרשי האמונה ודעת ד'. אבל דבר זה הוא ברור, שכל שתמהר ישועתינו לבא, וקרן ישראל יתרומם ועבודת ד' תתעודד בקרבינו במעלה רוממה, יותר עלול הדבר שכל באי עולם יכירו על ידינו את הדר כבוד מלכותו ית'. והדבר הוא מוכרח באשר הדרך האחת הכבושה לדעת את ד' בכל העולם הוא דוקא ע"י ישראל, א"כ משאת הנפש של תיקון העולם הכללי, תעורר אותנו למהר לבא אנו אל השלמתינו, מפני שעתידין להתגייר. הגירות היא הוראה של קבלת מלכות שמים באמצעות ישראל וע"י השפעתם, והראיה איתנה מאד "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד" . האחדות הזאת במושגי עבודת ד' שהיא נחוצה גם היא מאד לטובה האנושית הכללית ברוחניות וגשמיות, א"א שתבא כ"א שתלקח ממקור ישראל, שיהי' המקור אחד בעולם ומתפלג לארחות רבות כפי השגת ותכונת כל עם ועם ויכלתו לקבל מאורה של תורת ישראל. אבל אם הי' אפשר שדעת ד' תבא אצל העמים באחרית הימים ע"י מושגים שכליים בפרטים של כל עם ואח"כ בכללם, א"א כלל שתהי' השפה ברורה לכל העמים והעבודה שכם אחד, כי כפי המקורות, התכונות וההשקפות השונות הכרח הוא להמצא מקום של חילוף גדול במושגים, בפרט הרוחניים. וכיון שאורן של ישראל יהי' מאיר לעולם כולו, עלינו לשתף הדבר בתפילה תמידית שתעוררנו לשפר מעשינו למען תהי' התכלית מושגת על ידינו באופן היותר מוקדם, ויש לזה יחש עם ההשפעה הפנימית בתוך כרם בית ישראל.
ברכות ט קיד
קטוא"ר ירמיה נתקללה בבל נתקללו שכניה, דכתיב ושמתיה למורש קיפוד וגו' נתקללה שומרון נתברכו שכניה, דכתיב ושמתי שומרון לעי השדה למטעי כרם
.
תוחלת ישראל היא מעולם להיות כלי מחזיק ברכה וטוב לכל המין האנושי, באשר לזאת הוכן מתחילת יצירתו. ע"כ גם בהעוותו, שסר מדרך ד', הוא רק באשר התעוהו תועים לחשב שימצא את תעודתו בעזבו את ד' אלהיו. אבל השורש הטוב של הרצון להיות לברכה לכל ברואי בצלם אלהים, ולהתענג בטוב ואושר של כל המין האנושי הי' תמיד קשור בעומק נפשו פנימה. ע"כ אם נתקללה שומרון כי חטאה בסורה מדרך ד', אבל שכניה נתברכו, באשר גם בחטאה לא היתה עינה רעה בכל המין האנושי, ואדרבא נטו הצדה, כי לא השמידו את העמים אשר אמר ד' להם, וזאת הי' להם למוקש. אמנם סבת מניעת ההשמדה היתה הנטיה הפנימית של דרישת הטוב לכל האדם, אשר הפריזו על המדה להשתמש בו ג"כ במקום שהשלום הוא משחית ומאבד רב טובה. אמנם בבל, זאת הרשעה רצתה לאבד עולם מלא רק למלא אמת בצעה, להסיר גבולות עמים לחבל ולשודד כדי להרחיב רק את גבולותיה. מדות כאלה נקלטות ג"כ בקרב הממלכות השכנות להיות כל עינם ולבם רק אל בצעם מבלי שים לב כלל אל הטוב והצדק הכללי. ע"כ כשנתקללה נתקללו גם שכיניה, כי המעדת המצב המוסרי של ישראל הי' ביחוד רק לפי ערכם-ומדתם, והגרעין הטוב, האור של הצדקה והמשפט שזרע אברהם אבינו ע"ה נשאר בלב והי' משפיע ג"כ על השכנים לטובה, ע"כ הם לפי ערכם היו ראויים באמת לברכה. אמנם הרע המוחלט של מוסרה של בבל השפיע לרעה של החלט, לא רק כשהיא לעצמה כ"א גם בתור כל עם ומדינה, ע"כ בה נתקיים אוי לרשע ואוי לשכנוו. וכאשר בשלותה הי' ישעה וחפצה רק לבלע ולהשחית, כן במפלתה לא זכתה שתצמח טובה כללית על ידה אפילו לשכניה.
ברכות ט קטו
קטזעולא ור"ח הוו קאזלי באורחא, כי מטא אפתחא דבי ר"ח בר חנילאי נגד ר"ח ואתנח א"ל עולא אמאי קא מתנחת, והאמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים וגו'
.
וריו"ח אמר אף כל גופו ש"א, וכו'. אומץ הרוח היא מדה נחוצה לאדם למטרת חייו הגשמיים והרוחניים. וכאשר המחשבות הנוגות עולות לפעמים על הלב ומדכאות את הרוח, יש אשר יחשב האדם שבהיותו נוטה לקול הגירוי של דכאות הרוח, בהוציאו אנחה מלבבו בזה יעביר את כח דכאות נפשו ממנו. אמנם זהו רק דמיון כוזב, כי אין קץ להמון הציורים שעל פיהם יכול דמיונו של אדם לצייר לו מחזות של תוגה ודכאות לב. ע"כ בהיותו מחזק את כח התוגה ודכאות הנפש ע"י הוציאו אל הפועל את האנחה, אז יוסיף כח הדמיון להתעולל בו, ויציב לפניו עוד חזיונות שונות של תוגה שיכבידו עליו אנחותיו. ע"כ העצה היעוצה בלשון חכמים מרפאי היא התקוממות האדם באומץ רוח נגד המון רגשות התוגה הסוערים בקרבו. וכאשר באמת אין ראוי לאדם להתעצב כ"א להיות מגביר חילים לפעול אך טוב, והעצב נברא בתכונת הנפש רק להיות למעורר לסור ממוקשי רע שהם מדאיבים בהחלט, אבל לא לעשות ממנו קנין נפשי. אמנם עת וזמן לכל חפץ, עת ראוי להאדם שיתן להעלות רגשותיו אל מרום ההרגשה, גם בהעבירו נגד עיניו כל אשר עולל לנפשו ע"י עזבו אורח ד' הסלולה. אמנם בעת שימוש עם כח היגון ראוי שיהי' לו אז עסק עם הדעה השלמה, שאז תגביר פעולתה על הנפש לא רק באנחה כ"א בבכי תמרורים, והבכי יוסיף באמת לאמץ את הנפש ולהאיר את הרוח. ואחרי שעה של בכי והתרגשות מרירות נפש, יבאו ימי אורה וצהלת לב בהיות האדם מוצא לנפשו מנוחה מסבל עול הפרעות שבסדרי חייו, ומתקרב הוא בלב ער לאור ד' אשר רוחק ממנו. אבל האנחה היא מתפרצת ותוכל להתפרץ בכל עת, וביותר בעת הראוי לשימוש של לב אמיץ, ואינה גומרת ענין בחשבון ודעת עם עסקי המחשבות המדכאות, מזה ראוי להתרחק. והנה הפעולה של דכאות הנפש פועלת בדרך ישרה על הכלים הנפשיים שבגופו של אדם, המוח והלב והעצבים המתיחסים עליהם, ע"כ היא שוברת בכח ראשון חצי גופו של אדם. אמנם מי ישים גבול לכחות הגויה הנאחזים זה עם זה, והכוחות של האברים התחתיים שאין להם יחש עם סערת הרוחות, גם המה קשורים הם עם הכוחות החיוניים המתגלים בתוקף באברים שכחות הנפש פועלים עליהם בדרך ישרה. ע"כ משבירת חצי גופו של אדם בדרך מקורי, באה שבירת כל גופו של אדם בדרך תולדותי.
ברכות ט קטז
קיזא"ל היכי לא אתנח ביתא דהוי בה שתין אפייתא כו' ולא שקיל ידא מן כיסא דסבר דלמא כו' ואדממי ליה לכימא קא מכמיף
.
ותו הוו פתיחין ליה ד' בבי לד' רוחתא דעלמא כו' והוה שדי לי חטי ושערי בשני בצורת אבראי דכ"מ דכסיפא לי' כו' אתי שקיל בליליא כו'. הצדקה הבאה מאיש גדול בהון ובעל אוצרות צריכה להצטיין בארבעה דברים ראשיים, והם בריבויה ורוב ההתעסקות בה. הב' שתהי' בשימת לב שלא יפול רוחו של המקבל באופן שיאבד ע"י קבלתו את כבוד נפשו. הג' שבכל דור ודור ובכל מקום מזדמנות סכסוכי דיעות של מפלגות מדיניות וציבוריות, שלא ישים הנדיב את צדקותיו למטרה שיתרבו המחזיקים במפלגתו והסכמותיו, וזה יוכר כשלא ייחד כלל את צדקתו אל רוח מיוחד של בני האדם בדיעותיהם ע"ד השאלות המסוכסכות בזמנו בעסקי המדינה והציבור, כ"א יהי' חסדו שופע על כל צד וצד, זהו המופת של נפש נדיבה לאמתתה. והד' הכי נכבד שלא יאבה גם הכרת טובה מהמקבל בנתינתו ותמיכתו. ועל כל אלה המעלות מביא רמזים כלליים שנמצאו בביתו של אותו צדיק, ריבוי הצדקה שתין אפייתא כו', הזהירות מנפילת רוחם של הנתמכים, בהיותו קרוב למעשה הצדקה שתצא מתחת ידו בעצמו לא ע"י שמשים ופקידים שהם באים בשכרם ואין בהם רוח נדיבה, ורבות יהי' העני שבע כעס ובוז עדי ישיג הרשיון והאפשרות להיות נהנה מהצדקה, בהיותה מוקפת גדרים והרצאות של תנאים שונים. כעין לקיחת פתקא מפקיד אחד לחבירו והרבות חותמים ומסכימים. כ"א היתה ידא קרובה לכיסא, כיס צדקתו ה" קרוב מאד למעשה שלא תפול רוחו של המקבל הבלתי מורגל, ולא הי' משים צדקתו לתכלית של מפלגה מיוחדת הנוטה להסכמותיו בענינים כלליים, כ"א הוו פתיחין לי' נבי לד' רוחתי עלמא, לא הי' מקפיד כלל על רוח הנתמכים ממנו אם מסכימים הם לנטיותיו ודיעותיו בענינים הכלליים או לא, לכל הי' נותן ביד נדיבה. ולא הי' מבקש אפילו הכרת טובה בעת נתינתו, כי הי' ממציא אופנים שיהי' אפשר למשקל נליליא בצינעה. על אבדן חמדה כזאת האנחה מתפרצת, באין בחירה מהרואה המכיר. וביותר כי רבים מהנדיבים תתערב לפחות תאות הרגש שיהיו הם הנותנים עם רגש נדיבתם, וההוראה על עומק הנדיבות שאינה כ"א מתוצאות נפש טהורה, הוא באשר שדי אכראי, שלא יהי' מורגש כלל שהוא הגותן והמשפיע, ושאפי' בעצם הנתינה עצמה לא ימשך לו אותה ההנאה הבאה אל הנותן מצד שהוא נותן.
ברכות ט קיז
קיחא"ל הכי א"ר יוחנן מיום שחרכ ביהמ"ק נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו שנאמר אם לא בתים רבים לשמה יהיו כו'
.
ההשגחה העליונה ענשה את האומה הישראלית בחורבן המרכז הלאומי, בנטילת נשמת האומה הכללית ע"י חורבן בית המקדש, שהוא גאון עוזם ומחמד עינם של ישראל!. וכ"ז הוא לכלות פשע ולהתם חטאת, והיינו שחטאת הציבור שנאחז בכלל האומה עד שאין דרך לתקנה כ"א באבדן המרכז והקשר הלאומי. כי ע"י גלות ופירוד אפשר שיתוקן כל יחיד בפ"ע בדרכיו ומעשיו, ואח"כ בקיבוץ גליות יבנה מרכז חדש מלבבות צרופות ונפשות מזוקקות ע"י כור הברזל של הגלות. אבל כ"ז שהמרכז עומד בכל תקפו, גם כל החסרונות הכלליים ממעשים וממדות ומדיעות רעות, הולכים הם ומתנחלים ותופסים מקום גדול בחיי האומה עד שאין דרך לתקן. וע"כ אמר הנביא "היהפוך כושי עורו נמר חברבורותיו גם אתם תוכלו להיטיב למודי הרע". והנה כשמשתרש הרע וההפסד בקרב האומה, אז לא רק המרכז הכללי היחידי הלאומי הוא מעכב את התיקון הנמרץ שצריך להעשות דוקא ע"י ביטול וחורבן, כ"א גם המרכזים הפרטיים כל זמן שהם מתמשכים כסעיפים מהמרכז הלאומי הכללי, הם מקיימים את שרידי כחות הקיבוץ הלאומי ע"פ הצביון שהי' לו בהיותו בתוקף חסנו הלאומי. ואם בכח הכללי נדבקו חסרונות שצריכין צירוף וזיקוק של סיגים ע"י היתוך בכור, כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול . האדם ג"כ נוצר בתעודה שיוכל להיות חי לעולם בגוף ונשמה, הגופניות והרוחניות צריכים להיות מחזקים זא"ז. אמנם חטא והשחית דרכו, ע"כ לא יוכל להיות עוד בא לידי השלמת תיקונו כ"ז שיעמוד הגוף בצביונו ותכונתו שבה נקלט ג"כ רושם עמוק של ההפסד וחסרון ההשלמה. ע"כ רק ע"י התמותה, ההרקבה הפיזור והניפוץ, רק אח"כ יתרומם כח החיים הכללי לקבץ את הנפוצות, ולבנות הגויה הנשמה, מורכבת מחלקים הראויים כעת לקבל האורה וההשלמה האמתית והנצחית, להיות רב אונים להשוות את הכחות הגופניים היותר איתנים עם הכחות הנפשיים היותר עדינים ונעלים במשקל אחד ומטרה אחת. ע"כ הרפואה המרה שהיא מוכרחת לבא גם בכללות האומה ע"י ביטול המרכז הלאומי היחודי, לא תסתפק בזה לבדו, והיא מוכרחת ג"כ לנפץ כל דבר הנושא עליו את יסודי המרכזיות העתיקות אפילו באופן פרטי. ע"כ הבתים הגדולים שתפסו מקום גדול בחיי האומה, ומפני חשיבותם הם ממשיכים עליהם כח של מרכז, וממילא המשמעת הלאומית, ועי"ז ג"כ הצביון הלאומי הישן מתנחל באותו צביון ממש שהיה בעת החוסן הלאומי, וממילא ממשיך עמו ג"כ את המגרעות הצפונות שעבורם גזרה ההשגחה האלהית לבלע את כל נאות יעקב. "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלך ולא שמעו בתורתו" . ע"כ מיום שחרב ביהמ"ק נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו.
ברכות ט קיח
קיטוא"ר יוחנן עתיד הקב"ה להחזירם לישובם כו'
.
כשנמצא באומה מרכז כללי מתחלש עי"ז כח המרכזים החלקיים, אמנם בביטול המרכז הכללי תופס כל מרכז פרטי מקום, ביותר בתיהם של צדיקים עושי חסד וצדקה שבגלות, נעשו הם למרכזים גדולים באומה וגדולתם ניכרת ביותר באשר אין לנו מרכז עליון וכללי שיהיו בטלים לגביו. אמנם יש אופן נעלה בהנהגת האומה שעם כל יתרון וחשיבות של המרכז הכללי והקיפו את כל עניני האומה, לפי רוב העושר הגשמי והרוחני ורוב תשואות החיים שיהיו במילואם בשוב ד' את שיבת ציון, יהיו ערכיהן של המרכזים הפרטיים ג"כ בתור מעלה גדולה וחשיבות נצחת, עד שע"י המרכז הגדול הכללי של המלכות וקדושת המקדש, לא די שיגרע ערכם של נושאי ההוד בתועלתם הפרטית, כ"א ירבה הודם, ותפארתם תהי' ניכרת ומורגשת מאד, באשר חשיבות כל מרכז הוא לפי ערך רוב הפעולות הטובות שהוא פועל, ולפי מרבית הכשרון שיהיה באומה ובכל סעיפיה, תהיינה הפעולות של המרכזים החלקיים גדולים ורבים מאד. ע"כ גדולה היא מאד ההבטחה שבתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירם לישובן.
ברכות ט קיט
קכהבוטחים בד' כהר ציון, מה הר ציון עתיד הקב"ה להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירם לישובן
.
הבטחון הוא מוגדר כשנשלים את חק ההשתדלות במה שהוא בידינו, ומה שאין יכולת שלנו מגיע לזה שם הוא מקום הבטחון. כי במקום שהיכולת מתגלה חלילה להשתמש בבטחון, שאין זה בטחון כ"א הוללות ומסה כלפי מעלה. והנה עניני הפיזור של הגלות מגיעין, לפעמים וברוב, לענין מורה כזה בנוגע למצב הכללי של האומה, עד שאזלת כל יכולת בידי האדם מהיטיב ומהגן את מצבה הכללי של האומה. ע"כ הבטחון בד' הוא מוכרח בנוגע לכללות קיום האומה והצלחתה הכללית. ע"כ אותן הבתים של צדיקים שהם המרכזים הפרטיים, אמנם לכל מעלתם בתור מרכזים פרטיים וחלקיים, רק אז הם תופסים את מקומם הראוי, אם כל מגמתם ברצון ותקוה הוא רק להגיע לאושר הכלל כולו. ואם מצב הדברים מגיע שאין להם ע"ז כל יכולת, אבל תכונת נפשם הוא דבק עם ההצלחה הכללית, והם המצפים לישועה, והם בוטחים בד'. וכיון שכל מעיינם הוא ברצונם הפנימי להגיע לההצלחה הכללית של האומה, ממילא כשיזמין השם ית' סבות ודרכים, שתהי' יד היכולת האנושית מגעת גם להתעסק בפועל בהצלחת כלל האומה, ודאי יהיו נכונים לזה כמו שהם נכונים בהתעסקות של ההצלחה החלקית. "והבוטחים בד' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב". התעודה הכללית, ודאי דבר אלהינו יקום לעולם ותצא אל הפועל בבא עתה, אז ישובו לישובן בתיהם של צדיקים. וכשם שהיו משמשים להצלחות פרטיות וחלקיות בהשתדלות ופועל, כן יהיו משתמשים בפעולות ממשיות והשתדלות בהצלחה הכלל כולו, וממעלת "בוטחים בד'" יבאו למעלת "עבדי ד'" בעבודת הקודש הכללית.
ברכות ט קכ
קכאחזיא דלא יתבא דעתיה, א"ל דיו לעכד שיהיה כרבו
.
קשה מאד לקבל נחם על הריסת בתים גדולים וטובים, על אבדן מרכזים שהיו לנו לאורות מאירים בחשכת גלותינו. ביחוד קשה לצייר איך יתכן שתצא תקנה וטובה ע"י ביטול מרכזים שהם לעצמם טובים, ומשפיעים רב טובה על הכלל המפוזר ונדכא בצרות גלותו. ההגיון האמור כי בהשחת הצביון הלאומי, אז ההשחתה תופסת בהכרח מקומה בכל מוסד כללי שהוא מושפע מימי קיומה של האומה בכל תקפה. החסרונות הם מושרשים עמוק מאד ועין אדם לא תוכל להבחינם, אבל לפני יודע כל תעלומות גלוי וידוע איך גם המעמד של ההתרכזות היותר טובה צריכה ניפוץ ובנין מחודש, כמו שלא נוכל להכיר בעין בשר את החסרון הטבוע בגופו של איש קדוש וצדיק שעכ"ז יבא לרוממות מעלתו ע"י מעבר התמותה, כאמור "משפט אחד לטהור ולטמא לטוב ולחוטא" . אמנם הדבר המראה גלוי לכל איך ע"י ההפסד הפנימי השורה בעצמותה של האומה יוכל הדבר להגיע שגם הדבר היותר נעלה יהי' צריך ניפוץ, כדי שמהסתירה יצמח בנין נאדר בקודש וטוב בהחלט, הוא מעצם הוד קדושת עבודת ד' שהיתה עומדת ברום מעלתה בבית המקדש. הכל יודעים כי כל הטוב העומד לבא בעולם, בכללו ובפרטיו, יתפאר במעלתו ע"י דעת אלהים אמת. שהאמצעי היותר נאמן לזה הוא עבודת ד' באופן היותר מכובד ומורם, ואיה הוא אופן עבודת ד' באופן היותר מכובד ומרומם כעבודת ד' בבית קדשינו ותפארתינו. מ"מ כיון שהשחיתה האומה דרכה נהפך לה גם עבודת ד' זאת הטהורה לרועץ. המושג של עבודת ד' בביהמ"ק ירומם את האומה הישראלית ועמה את כל האנושיות, רק בהיות עם ישראל עומד ברום מעלת מוסרו כראוי לו להיות לעם עומד לנס ואור גויים. אמנם בשפלות המוסר הכללי באומה לא תוכל הדרת העבודה לתן פריה, ובאשר כ"ז שהמוסד הישן נמשך, ועמו מתלוים ג"כ החסרונות המושגים לרגלי החלאים המוסריים של האומה, הי' הכרח שלא לחוס ג"כ על הוד הקדושה העליונה, "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו" . וכיון שאנו רואים, שאף למרכז היותר נשגב והיותר מקודש, ושתעודתו היא ודאי קדושה ועליונה לעד ולעולם, יוכלו המגרעות המושרשות באומה לגרום הכרח של סתירה ע"מ לבנות. על אחת כמה וכמה למרכזים פרטיים, שהם רק סעיפי סעיפים של מרכז הכללי, שעם כל טובם המתראה לנו, יוכל היות שהמה נגבלים עם יסודות שהתיקון הכרחי להם, והתיקון הגמור לא יוכל לחזור כ"א ע"י הסתירה הקודמת, והבנין מחדש ברב שלימות ומעלה, דיו לעבד שיהי' כרבו.
ברכות ט קכא
קכבאר"י נ"ל הרואה את חכירו לאחר שלשים יום, אומר ברוך שהחיינו כו', לאחר יב"ח אומר ברוך מחיה המתים
.
המועדות הנקראים זמנים, בהיותם באים מזמן לזמן, פועלים את רישומם בערכם המוסרי דוקא ע"י ההפסק של ימות החול. כי רק בהיות הרושם של העז והשמחה והדרת הקדושה של ההתרגשות הפנימית הבאה לרגלי הזכרונות הקדושים של מועדי ד', נעשה כהה מעט ע"י הפסק של ימי חול, אז מתחדש אור הנפש הפנימי כשבא תור הזמן של התקדש חג. גם קורת הרוח של אהבת הנפשות שמגלה את כחה בהפגשם פנים בפנים, פועל ההפסק לחוש יותר את הדרת האהבה הנאמנה של רעים אהובים. צמיחת האהבה והפרחתה ע"י הפסקות כאלה היא אחת מתנאי האהבה והדרך הקבוע בהתפתחותה בנפשות. אמנם כשתהיינה ההפסקות ארוכות יותר מדאי, אז ימחקו את הרושם של קישור הנפשות, לא באופן של חוסר ומיעוט כח, המתחלש רק לשעה ועומד להוסיף אורה בצביונו וטעמו העומד בו, כ"א ישארו רק זכרונות נקודיות שמהיותם צבורים עכ"פ בעומק הנפש, כשתפגש באהובה תתרקם האהבה הנאמנה עוד הפעם כעין השבה לתחיה ויצירה חדשה. וזהו ההבדל הנפשי שבין מעמד התחדשות האהבה שבא אחרי ההפסק של שלשים יום, הזמן הטבעי לחליפת סדרי התרגשות החיים ביחש חיי החברה והמשפחה. הרשמים בזה מתגלים בעדנם של הנשים, ובחיי החברה סתם הלואה שלשים יום , שהוא ההפסק התמידי שגורם לחדש פני הרגש שרק עב קל העיב את זהרו. אמנם י"ב חודש, תקופת השנה, פועלת מהפכה גדולה בריבוי מסיבותיה בחיי האדם והלך רוחו. הרשמים של זמן הפסק שנה מתחלפים כליל, ורק ע"פ סוד החיים הפנימים הקבוע בנפש החיה, העומדת באמת לתחיה גם אחרי בלותה, אחרי יבשת לשד בית חומרה, "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש" , רק בכחה זה תתעורר להקים מהכח ההיולי הפנימי את בנין הקשר הנפשי שכבר ניתר ונבלה. ע"כ מברך מחיה המתים, שהוא ערכו באמת, וגם הוא סעיף הבא מכח החיים הכלליים שבנפש, שמזה יתברר לנו עמדתה לתחיה. וביותר כאשר כל דבר הניכר שהוא עומד בטבע המציאות במצב בלתי נשלם, ודאי יצא אל פעולת שלימותו בקץ הימים. ובאשר התמותה האנושית וכל החי היא החלישות הטבעית שראוי לצפות ליום שתשתלם תכונת החיים כ"כ עד שלא תצטרך לה, "ובלע המות לנצח" . אמנם אם רק החיים לעת המאושר הם יתענגו בחיי עד, עלינו להשכיל שהמנוחה והקורת רוח הקשור בטבע הנפשות לחדות בשמחת הנפשות הנאהבות ודאי בא יבא, וחלילה לחסרון מנוחה וקורת רוח של געגוע שיהיה דבר קיים לעד לעולם. ע"כ עמדת האהבה בעומק הנפש, במצב איתן גם בהשכח כל רושם מהמון החליפות, וחזרתה להיות נעורה ומשיבה את הנפש בהחזר לה כחה הוא התגלות נאמנה על התכונה הצפונה בנפש האנושית, מפני היותה עומדת לכך להתענג לעד בגעגועי אהבת אהוביה. ע"כ לעת שיבלע המות לנצח, גם ישיני עפר יקיצו וישובו לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם , וכן הדבר מוכרח להיות מחזה הטוב ואור הצדק של המציאות בא עכ"פ לקץ הימים לכל תוקף הדרו.
ברכות ט קכב
קכגאמר רנ אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש, שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד
.
כל דבר הטבוע בנפש באופן כללי יש לו ודאי יסוד במציאות, מצד העבר ההוה והעתיד בכולם יחד, או עכ"פ בתיקון המציאות. המיתה אם היה חזיונה ענין של הפסד שאין לו תיקון וחסרון במציאות שאין לו השבה, לא הי' מונח בטבע הנפש האנושית שיהיה הפצע נשאר כ"כ עמוק בלב בחיים הקרובים והאהובים. הכלי האוהב אינו נפסד, בעליו אינו מתיאש ממנו, מפני שמניעת היאוש תביא להשתדלות של חיפוש, ולפעמים תהי' הסיבה להשבת האבדה, אם היתה אבדת המות אבדה שאין לה השבה, לא היה הרושם מאריך זמן. אריכות הזמן של הרושם המעציב והמר, מורה שאמנם בכללות האנושית עוד צפונה ארוכה ומנוס גם ממר המות, ועצה עמוקה להעזר ג"כ אחרי בואו. אמנם העצה היא מופלאת, הדרכים המביאים לה ביד ד' הנה, "וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם". אבל בשביל מציאות העצה והארוכה שסוף כל סוף היא עתידה לבא, נשאר הרושם של אבדם המות לא כרושם של חליפה טבעית מוטבעת ומורגלת כ"א כרושם של אבדת דבר המתבקש. וכשם שאבדת הכלי, אינה מוחלטת כ"א ביחש בעליה וגם יש מציאות שתשוב ותתגלה אחרי היאוש היותר אחרון, אע"פ שחליפת סדרי החיים במשך זמן שנה הסיעו את הרעיון מהדבק שהיה בין הקוצה אל הקנין, לא שינו דבר בתכונת המציאות, ומטמונים יחפרו גם הדור האחרון, כלים אובדים של דורות הראשונים, ויהיו לסגולה. כן יורה היחש הנפשי של אורך הגעגוע של דבר הנראה שאין להשיב, כי יש תקוה כי "יחיו מתיך נבלתי יקומון" , תה"מ מן התורה .
ברכות ט קכג
קכדר"פ ור"ה בריה דר"י הוו קא אזלי באורחא, פגעו ביה כר"ח ברי' דר"א, א"ל בהדי דחזינך ברכינן עלך תרתי, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו, א"ל אנא נמי כיון דחזתינכו חשבתון עלוואי כס' רבוון ישראל, ובריכנא עלייכו ג', הנך תרתי וברוך חכם הרזים, א"ל חכימת כולי האי יהבו ביה עינייהו ושכיב
.
תכונת החכמים השלמים הוא שיהי' כל דבר נערך בערכו, ולא יהי' הדבר הקטן בערך במציאות נדחה לגמרי מפני הדבר היותר גדול ומכובד, כ"א יעשה עליו טפלה ויתעלה בכבודו של הדבר הגדול. הגעגוע של אוהבים נאמנים, הואר רגש נעים בנפש ומועיל מאד לחיי החברה, לכל חלק מהאנשים לפי ענינים. אמנם במה נחשב הוא אותו הרגש הפרטי של קורת הרוח במצוא אוהב את אהובו, לעומת האור הגדול הזורח בנפשות החכמים בהפגשם בגדולי החכמים, אשר בראות פניהם כראות פני אלהים יתעוררו אצלם נהרי נחלי חכמת לב, ועמקי סודי חכמה עליונה, אשר בזה יפתחו לברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. בכ"ז לא בטלה אותה ההתרוממות את הרגש הפשוט של יקרת האהבה וברכו ג"כ שהחיינו. מעלת החכמים אמנם תבדלנה, ע"פ רוב יתיחד כל חכם בדיעותיו ורגשי קודש המיוחדים לו ע"פ תכונות נפשו ומעלות רוחו. יחידי הדור המצויינים ימצאו שיהיו כוללים כל ערכי ההכרה האפשרית להמצא אצל כל אחד ואחד מישראל, שכ"א הוא חלוק בתכונתו בחינוכו ומעלות נפשו. ועפ"ז יבנה אצל כ"א צביון מיוחד לאופני ההסתכלות של הדיעות הרמות העולות למעלה, שתכליתן היא הדעת האלהי לאמתתו, כחק האנושי היותר נהדר ושלם. ובאשר ממקור ישראל תתפשט הדעת ג"כ לכל ההמון האנושי, ע"כ גם חילופי ההכרות האפשריות לצאת אל הפועל גם בעמים רבים, בהתחברם לאור ישראל וקדושו בקץ הימים, גם הנה נאחזות ביסודן של ישראל. ע"כ הדיעות היותר עליונות עם כל עושר שלל צבעיהם השונות מאד, ועולות למעלה להתאחד באור דעת אלהים אמת, יובנו לנו בכללות במשא נפש של ששים ריבוא מישראל, שבהמלא כל נפש מיוחדת באור הדיעות שראוי לה ע"פ חקה היותר שלם. אז בהתיצב כולם במערכה שלמה, יצא לנו האור היותר מבריק בדעת אלהים והוד החכמה העליונה המביאה את כל הטוב לעולם, הכוללת את דעת ד' לכל צדדיו בחק האדם בכללו, אשר בצאתו אל הפועל מוכרח הוא שתמלא הארץ ממנו דעת ד', עד שלא ישאר מקום בעולם לכל צל של בערות המביא לכל רעה והפסד וסילוק השלום באדם ובכלל המציאות, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". אמנם המיוחדים שבדור השקולים גכל הדור, וכוללים בקרבם כל מעלות הרוח וכל ההשקפות השונות ויודעים הם לערכם יחד במערכה, הם יודעים ג"כ שעם כל הקפתם הכללית והפרטית את כל ההשקפות הפרטיות שהם אפשריים להמצא בחללה של האנושיות שמתבקשת במקור ישראל, עכ"ז אם הם אנשים שהם משותפים גם בחיי הזמן של הכלל והפרטים, יכירו כי המילוי האמיתי של כל האור הזה לא ימצא בשום אופן ביחידים. כי לא הדיעות וההבנה של ההרגשות השונות ימלאו את חללה של המציאות להיות נשלמת באור החיים, כ"א גם ההרגשות של החיים בפועל, הנמצאות בכ"א מבני אדם ע"פ מעמדו וחוג חייו שא"א כלל להתכנס במק"א. אמנם לפעמים ימצא חכם שכ"כ הפליג עצמו ללכת בדרכי העיון והתדבק באור חיי השכל, עד שמוצא כל הוד החיים רק בעשרה של ציורי ההבנה של המון תמורותיהם, ובמצאו אותם במקור החכמה דבר אין לו עוד עם החיים החומריים בפועל, כי לא יקחנו לבבו כ"א להודע את האור, את ההרגשה הנפשית וההבנה של הידיעה, שתהיה עשירה בכל הון הכללי. מי שעלה למעלה כזאת, באמת דבר אין לו עם החיים הגשמיים, ונפשו שואפת להחלץ מבית חומרה להתענג על אור העליון. כ"ז שמצב הגופים החומריים הוא עכ"פ גורם לאיזה דחק נגד התעופפות המושכלות היותר נהדרות ורחבות. ע"כ ר"פ ור"ה בריה דר"י עם היותם חכמים כלליים במלא המובן היותר רחב, הכוללים באמת את כל המדעים וחליפי הגוונים של ההכרות היותר שלמות ונהדרות האפשרות להמצא בס' ריבוון דישראל. אמנם לא יכלו למצא את כל עומק המובן של ברכת חכם הרזים בעצמם, באשר הכירו בהיות להם יחש עם חיי הזמן ג"כ, כי עוד יש מילוי ומקום של חיים פרטיים, במקרה החיים המתחלקים לניצוצות רבים בהחלקם בגופים רבים מלאים ענין רב, ע"כ היו אנשי מעשה שהיו מוצאים חפץ עם עסקי העולם. אבל ר'"ח בריה דר"א שמצא את העושר הרוחני של היחידים השלמים הללו, מלא ענין כאילו מצא בפועל מ' ריכוון דישראל, עד שבירך חכם הרזים עליהם. העיד על עצמו שאינו מוצא עוד חפץ בחיים החומריים, והחליפות הבאות לרגלי המקריים הגופיים לא יקחו את לבו מצד מציאותם כ"א מצד ידיעתם, ואותם כבר מצא שלמים עליונים כאלה, מצפים בכל חמדה לאור העליון בצאתם ממסגר הגופות, וכל היחש שלהם והתגברות התשוקה של תעופת הנפש לאור האלהי, שכבר הרגישה צרות מקום בחוגה הגופני, בהעיר לבבו ע"י מאמר השלמים חכימת כולי האי, יותר מהמדה הראויה למצא מקום בחיי החומר. יהבו בי' עיניייהו, שעם זה השתלם בהשלמת עיונים היותר נעלים שאפשר הי' עוד לו לקלוט מעומק הפגישה, ושוב לא הי' לו ענין עם החיים הפרטיים, ושכיב מיתת נשיקה, והלקיחה אחרי כבוד, שבע חיים והולך מחיל אל חיל.
ברכות ט קכד
קכהעל הזיקין ועל הזועות כו' אומר ברוך שכחו מלא עולם
.
כשיסתכל האדם במציאות, ימצאהו טוב והגון, כל דבר על מכונו וענינו, שיופי הסדר מורה על המסדר אדון החכמה, הטוב והתפארת. השמש בצאתה בהדרה, הכוכבים בהזהירם ממסילותם, הירח יקר הולך, כל אלה ינעימו את כל נפש המתעוררת אל חזיונם. אמנם לפעמים יפריעו חזיונות טבעיים את הנפש מהתרוממות ומכנסת בלבבה אופל וציורים של פרעות ואי סדרים לעיני בשר, כזיקין, זועות, רוחות הסוערות וכאלה. אמנם צריך האדם לשום אל לבו, כי הנה רק חלק קטן מכל השלשלת הגדולה של הבריאה תחזינה עיניו, רב לו רב כל הטוב והסדר הנפלא, המלאה אור חיים וחסד המתראה לעיניו תמיד בכל מרחבי הבריאה שנגד עיניו, להיות נפשו מתענגת על ד' ועל טובו. אמנם הפרעות, חסרון הסדרים וזעזוע ההרגשות הבאות ממראות הנראות זרות, המה רק באות מצד קטנות חלק הקיפו אל ראות עיני האדם, וחלק הבלתי נערך של רגשותיו הנפשיים לעומת העולם המלא, שכחו של אדון כל ב"ה מלא אותו. אבל כשישא דיעו אל המרחב הגדול של המציאות הנפלאה ואיך כל המעשים כולם אחוזים בחוברת, ואם הם מרעישים ונראים כפורעים סדר פה לערכינו, מה נהדר הוא ערכם בכללו של המצוי. ומזה נשכיל שגם בעומק ההכרה אף לערכינו הנה מלאי הוד וסדר. ע"כ יברך בראותו זאת, מעמק לב חושב ברוך שכחו מלא עולם.
ברכות ט קכה
קכומאי זיקין, אמר שמואל כוכבא דשביט
.
כוכבי השביט שהם בעלי חומר פרוע, בהפגשם בחומר כדור האדמה מתפוצצים מהם חלקים רבים שיורדים בדמות רשפי אש ואבני אש על האדמה. והמה הזיקין שהם עצם כוכבא דשביט, שהם הרבים המתפרדים מהחומר הגדול הפרוע האחד שנעו מעגלותיו הלאה ממסלול השמשי שלנו.
ברכות ט קכו
קכזואמר שמואל נהירין לי שבילי ררקיע כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו, וגמירי דלא עבר כסלא, ואי עבר כמלא חרב עלמא, והא קא חזינן דעבר זיהרא הוא דעבר, ומתחזי כדעבר איהו
.
המסילות השמימיות מהכוכבים שאפשר להשיגם בדרך בירור המה ביחוד המתיחסים במרוצתם ומסלולם לכדור ארצינו, ואשר הם נערכים ביחש אל מסלול השמש, ועכ"פ אותם שאפשר למצא להם סדר קבוע מפני שממקום כדורינו אפשר להשקיף על סדר מסלולם. ע"כ כשם ששבילי נהרדעא יהיו נודעים ליושב בה- מפני יחשו אליהם, כן ג"כ שבילי דרקיעא בהמון חכמת התכונה יש להם יחש לכדורינו, ע"כ אפשר למצא שביליהם. אמנם כוכבא דשביט, שמסלולו והיקיפו אין לו שום יחש לכדורינו הארצי ולא לשיטת שמשנו, ואי אפשר לעמוד על מרכז הקיפו, וביחוד אי אפשר לדעת, לא לבד הקיפו כ"א גם ערכו כי כפי הנראה מחמרו הפרוע והרפה, הוא יצור שעוד לא נגמרה יצירתו, ואין לקחתו בשם המורה על התעודה והתכלית, ע"כ אמר לא ידענו מאי ניהו. אמנם לפי ערך גדלו הנורא מאד, אם יש ממנו חלקים מוצקים ג"כ, שהם עלולים לפעול בכח המושך שלהם, אז גמירי דלא עברי כסלא, אי אפשר שיתקרב בתחום המסלול של כוכבי הלכת שלנו שיש להם יחש דבק עם כדורינו, כי אם עבר כסלא ויבא בגבול מסלולי הכוכבים המתיחסים אלינו, הלא יפריע פרעות בכח המושך שלו הגדול מאד לפי ערך גודל גופו האיום. אמנם יתכן להיות שרק חלק ממנו התקשה ויהי לגוף קרוב למוצק, באופן שיוכל לפעול בכחו המושך, אבל מרבית חלקיו המה רפים מאד כתכונת ערפל דק. ע"כ אף דחזינן דעבר ומתקרב אל גבול מסלולינו, זהו לא הוא, לא עצמותו שכבר ראוי לקרותו בשם ע"י איזה התאחדות ודבק שיש לחלקיו, כ"א זהירא הוא דעבר, חלקיו הרפים בתור ערפל מזהיר בבאו קרוב למסלולי כוכבינו. ואין לאלה החלקים כח מושך פועל, ומתחזי כמאן דעכר איהו, והם באמת נפעלים מכח המושך של כדורינו ויתר הכוכבים, ונעשים הזיקין ורשפי האש. וזהו המוסיף עילום במהותו, שאי אפשר להחליט על כולו שם אחד ולא על כללו תכונה קבועה, ל"א עומד הוא במצב הרפיון וההשתנות, עד שיסוד החכמה האנושית תאמר עליו, אחרי החקירה היותר חודרת, לא ידענא מאי ניהו.
ברכות ט קכז
קכחר"ה בריה דרכ יהושע אמר וילון הוא דמקרע ומחזי נהורא דרקיעא
.
כוכבי השביט המתפרצים אלינו ממרחבי אין קץ דרך סיבוגם ומסלולם הרחב מאד, מעיר את לבבינו לחקור על המרחב העצום של גודל המציאות, והמוני הנמצאים של צבא מעלה הרבה יותר מכפי ציורינו שאנו מציירים כל זמן שאין אנו מסתכלים כ"א על השיטה השמשית שלנו. אמנם לערכנו שאנו נתונים בתוך חוגנו, הרי מה שהוא למעלה מחוג המסלולים של צבא השמים שאנו פוגשים וילון פרוש עליהם, ואין אנו מציירים את הדרם רחבם ריבויים ועצמם, ואין השיטה השמשית שלנו כולה עם כל צבאותיה כדק מאזנים נחשבו לעומת המון בריות לאין תכלית שבגבהי מרומים. אמנם בהתפרץ לעינינו ממרומי שחקים כוכבא דשביט, שע"פ מסלולו וערכו נדע כמה נשגב הוא המרחב וכמה רבים ועצומים המה המאורות הרבים חוץ לחלל מעוף רעיונינו, עי"ז יקרע הוילון, ומחזי לנא נהורא דרקיע להסתכל באור דעת האמת. מה רבו מעשי ד', שכחו מלא עולם, ומה גדול הוא מושג עולם ע"י הרחבת רעיונינו ע"י ההסתכלות הבאה אלינו ע"י הפגישות של האורחים הללו בעלי המסלולים הרחבים, רוחב בלתי משוער.
ברכות ט קכח
קכטר"א אמר כוכבא הוא דעקר .מהך גיסא דכבלא וחזי לי' חבריה מהך גימא דכסלא, ומבעית ומחזי כמאן דעבר: אחת מסבות האפשריות של הארכת הקצה של כוכב השביט המתארך מאד כתבנית שבט מתפזר, הוא מסבת הפרעות הבאות בצבא השמים ע"י פעולות כח המושך שלפעמים פועל איזה כוכב על חבירו, ולפעמים מוציא כוכב אחד את חבירו ממסלולו הקבוע, עד שאף שלפי מהלך הקבוע של הכוכבים לא הי' אפשר להיות פועל לפעמים כוכב על כוכב השביט להאריכו ולמתח איזה חלק ממנו. אמנם כשמזדמן שנעקר איזה כוכבא ממסלולו הקבוע, ע"י איזה השפעה של כח מושך מכוכב אחד המתהלך בקרבתו, בערך כזה שאפשר לו להשפיע עליו להגותו ממסילתו, אף שהוא בהך גיסא רכסלא אפשר הוא דחזי לי' חברי' בהך גיסא דכמלא. כלומר ירגיש בקרבתו גם בהיותו במרחק רב ממנו, שע"י פרועתיו והגותו מארחו הקבוע הוא מתקרב אליו, עד כדי השפעה של כח מושך, וכיון שהוא משפיע על הכוכב השבטי, שהוא רפה ופרוע, הוא מבעית, שהרי בזיקין, דהיינו כוכבא דשביט אנו עסוקין, כלומר פועל הדבר עליו פעולה מזעזעת שמחרדת אותו. כי כל מה שיוסיף הכוכב התכנסות הוא קרוב יותר לעצומו ובנינו, וכיון שהוא פועל ע"י קרבתו להיות הכוכב מתמתח יותר, הוא פועל עליו פעולה ההפכית לשכלולו וחזקו, הרי הוא מבעית ומתפזר ומתמתח יותר, הוא פועל עליו פעולה ההפכית לשכלולו וחזקו, הרי הוא מבעית ומתפזר ומתמתח. ואותו החלק המתארך הוא המתקרב אל חוג הבטתינו, ובא לגבול מסילת שיטת שמשינו, ומתחזי כמאן דעבר. אבל רק החלק הנפעל שהוא החלק הפרוע ורפה הוא העובר, ולא עצם הכוכב הבא כבר לידי איזה בנין ואימוץ, כדברינו לעיל. דאם הי' כן הוה חריב עלמא, אלא הבעיתא החרדה של החלק המתרופף היא העוברת, ובודאי פועלת ג"כ התנועה הגדולה הזאת בכל עצמותו של הכוכב, כשחלק מגופו מתארך ומתמתח ע"י כח הפרעות שבמסלולים השמיימים, הנערכים מאל דיעות, המסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו, עד שהבעיתה והפרעת הסדר היא ודאי אחת מהכנות היותר נחוצות לבנינו ושכלולו, ע"פ עצה עמוקה של פלא יועץ ב"ה שכחו מלא עולם.
ברכות ט קכט
קלשמואל רמי כתיב עושה עש כסיל וכימה וכתיב עושה כימה וכטיל, הא כיצד, אלמלא חמתה של כסיל לא מתקיים עלמא מפני צנה של כימה, ואלמלא צנה של כימה לא מתקיים עלמא מפני חמתה של כסיל, כו'
.
יסוד קיומו של עולם ושכלולו תלוי תמיד בכוחות מנוגדים הפועלים אלה על אלה בדרך חיוב ושלילה. וזהו המורה ביותר על עצה עמוקה של יוצר כל בחכמה, המאחד כל ההפכים באחדות שליטתו העליונה. החמה והצינה הם כחיוב ושלילה, החום מוציא אל הפועל הדברים הנעלמים במציאות והצינה משקעתם ומצמצמתם בגבולם וחוגם המוגבל, הצינה קושרת ומגבילה את הנמצאים ומעכבת התפתחותם "התקשר מעדנות כימה" . החמה מפתחת ומרחבת ומרקעת את המציאות ומוציאה בכחה תולדות רבות בצמח ובחי ובכל היקום, "מושכות כסיל תפתח" . ע"כ החזיון הפרטי בענין החמה והצינה יאלפנו דעת על כל הרכבות הכחות הפועלים בחללו של עולם בדרך מחייב ושולל. שיסוד הקיום צריך דוקא לחיבורם והתמזגם בדרך של ערך נאה ומסודר, שזה יורנו דעת על הדר האחדות שבמציאות כולה, המעידה על יוצרה האחד. ונדע בזה שסוד החיים מתהוה ע"י הרכבה של קיבוץ כחות שהם בפני עצמם יותר ממדתם הראויה להם במקום שהם נפגשים, וע"י התחברות באותו המרכז ששם מופיע החיים הם פועלים את הגבלתם, ומהם לחיים תוצאות.
ברכות ט קל
קלאוגמירי דאי לאו עוקצא דעקרבא דמנח בנהר דינור כל מאן דהוה טרקא לי' עקרבא לא הוה חיי, והיינו דקאמר ליה רחמנא לאיוב התקשר מעדנות כימה
.
כשם שחיבורם של הכוחות המתנגדים וסותרים זא"ז פועל על הרגשתינו והבנתינו בהשכלת דעת יוצר כל המסדר כל בחכמתו מצד הערכים המוחשים, כן עולים אנחנו מזה גם אל הערכים המוסריים בחוש ההנהגה הכללית והפרטית. שכיון שהחכמה העליונה וההשגחה המופלאה מטפלת באחדות כל היקום בכחותיו החומרים, על אחת כמה וכמה שיש שם אחדות נפלאה פועלת בהכחות הרוחניים, שמהם להנהגה תוצאות שמגעת ג"כ עד גורל האדם והמון רגשותיו ונטיותיו לטוב ולרע. והנה הדבר הנוגע ביותר להבנת האחדות וההשגחה האלהית באופן חודר, להעמדת מוסר הצדק האנושי ללכת באור ד', בדרך צדקה ומשרים כתורה וכמצוה והשכל וידע, הוא הידיעה הברורה ע"ד כחות הרע שבמציאות. שהאדם מתחרד על פעולות של הכחות הנכונים להזיק והם אינם בעלי שכל ובחינה, הטבע עושה את מעשיה ומשפעת בשוה את חלק הרעות על כל המוכשר לקבלם כטוב כחוטא. בזה דומים הם כחות הטבע ביחוסם אל ההפסד כההיזק הנמשך מהעקרב, שמזיק בעוקצו מבלי התכוין, הארס קבוע בעוקצו החד והוא הולך ומניע אותו, ומי שיפגע על דרכו מוכשר לקבל עקיצה הוא נעקץ מבלי חשבון. אמנם לעומת זה ישנם מערכת של כחות רעים, שבהם יש תבונה ודעת ואור ההשגחה האלהית מורגש בהם, הם נפגשים דוקא במי שראוי לכך לפי מוסרו הפחות, "פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו" . זה החלק הוא הדומה ביחוסו לציור נהר דינור, .כולו שריפה ומוכן לכלות ולהזיק, אמנם הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה נפלאה ומורגשת למעמיק ומסתכל. ובאשר לפי האמת, גם עומקן של הכחות הרעים המוכנים לחבל, שאפשר לדמות שהם עזובים ומוכנים לפעולה של שלילת חשבון ודעת כעוקצא דעקרבא. אבל גם הוא מנח כנהר דינור, גם הם נאחזים במשפט ישר ובשקול דעתו של אל דעות, "רוח סערה עושה דברו" , ושרק משום זה החק של קשר הכחות והתאחדם, הטבעיים עם השכליים, רק דבר זה גורם שיש תרופה ותקנה לכל קלקול ותקלה, כי הוכנו כולם לתכלית הטוב היוצא. אבל לולא זה החק המיוחד, מאן דהוה טרקא ליה עקרבא לא הוה חיי, לא הי' אפשר כלל להנצל מפגישת המקרים שע"פ חוקי הטבע הבלתי יודע ומרגיש. אבל העוקצא דעקרבא גם הוא בנהר דינור מנח, ונהר דינור הלא הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה, כדחז"ל להיכן אזיל על ראש רשעים, שנאמר"הנה סערת ד' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול". אבל הצורך המביא שיהיו הכוחות הטבעיים פועלים בזעף ומדה גדושה ומרודפת כזאת מבלי שום הבחנה בעצמות פעולתם, והם יתרכבו עם הכחות החיוניים והשכליים, ורק בהרכבתם יצא סוד החיים במשקל המכוון והמשוער מפלא יועץ ית'. זאת היא מדת ההנהגה העליונה, דרכי אלהים חיים, שעליהם אמר איוב "התקשר מעדנות כימה ומושכות כסיל תפתח", לדעת לעמקו את סוד החיים היוצא מהרכבה ממוזגת של כוחות שכ"א מונח בטבעו לפעול בפשע רב יותר מקיומו של עולם, וממילא הוא מביא בכחו הריסה וחורבן וכן השני, וע"י התחברם והתמזגם נמצא החיים וכל המונם נצבים לפנינו וקיימים ונהנים מזיו החיים. וזה יהיה לעדה לאיש חוקר לכל תכלית, כי יסורי הצדיקים מתגרת יד הכחות הטבעיים הבלתי מרגישים, שנראה כעוקצא דעקרבא, אינם עזובים ולא מקרים כ"א נמשכים מנהר דינור; שנמשך משום דעתיק יומין יתיב וספרין פתיחין , ומתוך שהכל הוא בחשבון ובדעת עליון, אנו מובטחים על הטובה השלמה והחסד הגמור שיהיה נשפע ע"י המון כל אלה ההרכבות, שעינינו הטרוטות לא יוכלו להביט אל עומק ערכם. "מה יקר חסדך אלהים" .
ברכות ט קלא
קלבמאי כימה אמר שמואל כמאה כוכבי, א"ל כי מכנפן וא"ל כי מכדרן
.
ריבוי כוכבים בהיותם מתאחדים בחוש ראיתינו למערכה אחת עד שנקראם בשם אחד, יצוייר בשני אופנים או שהם קובץ של שיטה שמשית שיש בהם כוכב עיקרי אחד בתור שמש שסביב קוטרו ומסלולו סובבים המון רב כוכבים, א"כ יש להם כח המאגד והמחבר וזהו כי מכנפן. אמנם יש מקום שעליו נראה בשמים שהוא קיבוץ המון כוכבים יחד, והם אינם [] שיטה שמשית אחת, כ"א המון שמשות רבות שלכל אחת מהנה שיטה שלמה של כוכבים, שאמנם נראים לנו מרוב מרחקם, והנראה לנו בקובץ אחד הוא מרוב המרחק, אבל באמת המה שמשות מיוחדות שאינם מקושרים יחד זל"ז בשום קשר, וזהו כי מבדרן. ועל אחד משני הפנים יש לקרא שם ערכי להמחזה השמיימי לפי התקבלותו בחושנו.
ברכות ט קלב
קלגמאי עש אר"י יותא, מאי יותא א"ל זנב טלה, וא"ל רישא דעגלא, וממתכרא כמ"ד זננ טלה, דכתיב ועיש על כניה תנחם, אלמא חסרא ומתחזיא בטרפא דטריף, כו'
.
מוסדות העולם של המציאות הכללית הם החיוב והשלילה, המתרכבות ע"י כח המרכיב המפתח והמצייר. ביחש הגופים החמרים הוא הקור והחום, החום המפשט ומרקע ומפזר כל חומר, מוציא תולדות מחולל ומוליד, והקור המכנם ומקמץ ומרכז, כימה בצינה שלה וכסיל בחמתו. העש נגזר ממעשה הפועל בכחו בהרכבה, בהצטיירות, בהגבלה של כח חכ לערכו, החם והקר, החיוב והשלילה. הכח המחולל והפועל צריך שיהיה בו כח הפרטיות לשלוט בפעלו על כל נקודה פרטית מנקודות המציאות, לחבר ולהפריד,לחמם ולקרר, להעמיד ולשנות באותיות יתואר ערך הנקודה הפרטית ביו"ד, האות הנקודית. אמנם עם כח הנקודה צריך שילוה גם כח הכללי של היחש והחיבור. התכלית הסובבת מראש המעשים עד סופם כחוט לקו, מאריך בהמשך שסימנו הסיבלי הוא אות הוי"ו, בהתחבר והתאחד כח הפרטי עם הכח הכללי, יגלה בפעולתו על היסודות והחומרים, או על הכחות וציורים המופשטים, בתור מערב ומהפך את סדרם הבודד הטבעי הנעזב, לכוננם בסדר מלאכותי לתוצאות החיים. הסימן באותיות על הכח הפועל, המשנה ומחליף הסדרים כדי לכונן את המציאות מכחות ונמצאים ומושגים בודדים, הוא קיבוץ תי"ו, תי"ו ואחריו אל"ף, כלומר השליטה של היפוך הסדרים ועירובם, כערך תשר"ק לא"ב, ומזה תצא ההוראה המסומנת לעש יות"א. ההשקפות השכליות האמתיות לעצמם, מוצאות הם מקומם בכל ציורי המציאות, בין הנמצאים בין המוסכמים, כי גם עולם הרעיונות והציורים הולך במסיבותיו לכונן עולם מלא ע"פ עצת ד' שלעד תקום. הכח המוציא אל הפועל את ההויות הטבעיות, המורגשות והשכליות, בכח החיבור והציבור. ההכללה והעירוב של הכחות, והפזורות הרבות שבמציאות, בהשתתפו אל הכחות האדירים, שכ"א לעצמו היא במדה רבה וגבורה גדולה יותר ממשא החיים במקום שהם מתרכזים, כצינה של כימה וכחמתה של כסיל, שבפני כ"א בפ"ע אין העולם יכול להתקיים. ע"כ תבא אופן ההוצאה אל הפועל יצורים וחיים במדה ובמשקל, ע"י כח כזה שיש בו את תכונת ההשבחה וההשבתה, להגביל את הכחות הסוערים העוברים גבול. ועי"ז יתגלמו בצורתן הראויה והרצויה לבנין העולם והחיים, הכח של אמירת די, הגבלת סערת הפעולה, יהי' נכון להסתמן בשפלות ידים ונמיכות ערך. אמנם, מצירוף של נמיכות הערך ושפלות הידים והעדר הסתערות הכחות הפועלות, רק בזה יבנה ויתכונן החיים, ההוראה להמושג המופשט הזה מעצמים המצויירים בציור הסכמתי בצבאות השמים, הוא זנב טלה, באשר הטלה הוא המסמן שפלות הכח, "כרחל לפני גוזזיה נאלמה"!, חסר ההסתערות והמית החיים שבין בע"ח. והקצה האחרון של כח השביתה והעדר הפעולה, הפסק כח הפועל כדי שעל ידו יבאו הכחות הסוערים להיות מצומצמים בערכם, הוא זנב של טלה. אמנם במקום שיש שביתה והפסק פעולה, עתים חשות בעמדם תרפינה כנפיהן, יש ג"כ צורך להאדיר פעלים בכחות הסוערים, שהשביתה ואמירת הדי היא הכנה אל התגברות הכח ברב עז. הוא רישא דעגלא, "בכור שורו" , "רב תבואות בכח שור" , והעגל, שכח השור מתלוה עם טל ילדות ומניעת דעת כל עול והגבלה. אמנם איזה מושג ראוי להתגבר בהכרה, לענין הכח המוציא אל הפועל כל מעשה ד' הגדול אשר עשה עושה ויעשה, הוי אומר כח ההפסק הצמצום וההגבלה, שהיש והמילוי והמון החיים הוא מלא לעולם מאוצר חיים, באור פני מלך חיים, ואל שדי, אומר לעולמו די. "ועיש על בניה". הכוחות הגדולים הממלאים את כל חללו של עולם, שמדתם הוא שאין להן סוף, "תנחם", בנחיה הנאמרת על ההנהגה של נחת, מנוחה והשקטת ההתרגשות שאפשר להמצא בצבא גדול. "לך נחה את העם" , מן נחת ונח. אלמא חסרא, הפעולה ניכרת ע"י חסרון והעדר וחלישות של הכחות, ובזה היא מסדרת ומערבת את העצמים הגדולים בכח, המפוזרים איש לעברו להיות במערכה ע"י החסרון מתחזיא כטרפא דטריף, ממזג ומערב. כי ההסתכלות האמתית תבינינו בינה כי מה שנשכיל מכחות היצירה ועצת ד' בעולמו, נשכיל אל כח השביתה וההפסק, שבזה יבא על מכונו כל הסדר הנעלה, ואשר יאמר בלשון חכמים, יאמר כי הצמצומים החסרונות הם יגלו לעינינו הכהות כח אלוה נורא הוד.
ברכות ט קלג
קלדוהא קא אזלה אבתרה דאמרה לה הכ לי כני, שבשעה שבקש הקב"ה להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמא נטל שני כוככים מן עש וסתמא
.
הכימה בעלת הצינה המרשמת את ערך המקום, היפך כח החמה המרקיע ומקליש, פעולת החום מתגלת רק כשכבר פעלה הצינה להתקבצות החלקים ולהתגלות בנין המקום, וכבר יש מעמד של קיום, אז צריך לחום למען הביא הדברים למעמד של עליה והוספה. המון הכוכבים, המקובצים או המפוזרים, שהם נושאי המקום או המקומות, ששם יגלו החיים פעולתם ע"י כח הנתון מאדון כל המעשים החותך חיים לכל חי, כח הפועל הגומר השתלמותם של היצורים ע"י ההערכה המסודרת של הכחות, "עש", "יות"א", שרעיון זה יעלה על לבינו בנשאנו עין אל המון של קבוצת כוכבים, "כמאה כוכבי". הרעיון שאנו פוגשים כשאנו ממצעים את ההכרה בין הפרטים הבודדים אל הכלל השלם, שמספר המאה מתיחש למושג ממוצע זה, כערכו לעמוד בתוך בין מספר האחד למספר רבבה. בין חמשת המספרים הסוגיים, המאה היא באמצע כממצעת בין הפרט היחיד לכלל הגדול של הרבבה, שאין לנו מושג בלשון של ריבוי יותר ממנו, והוא נערך ג"כ למצב ההעמדה וההתקיימות, הממצע בין ההתהוות מהעדר אל מציאות לההתגדלות והתעלות. צינתה של כימה והכח הפועל המשכלל בכללות, מתיחש אל הכח המעמיד ונותן המקום, כי רק הכח המשפלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהי' מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים חומרים ובין במושגים המוסריים והוא אומר הב לי בני, כלומר מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל. והמקום הרי הוא עיקר הנושא, שכשהוא נמצא יש להמציא ג"כ ולקיים המון רב של זוכים חיים ונהנים. ע"כ תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה,"למען ייטב לך והארכת ימים" , עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך . אי אפשר לתכלית הטוב האחרון שיבא בלא פרעות, הפרעות העקריות הם מפסידי המקום ואפשרות ההתקיימות, המבול, אבדן המקום החומרי, "והנני משחיתם את הארץ" , שנאחז באבדן המקום המוסרי, שלא הי' כלי בכלל האנושיות המחזיק את המוסר האנושי. ואבדות הללו צריכים להשתלם מכח היצירה הכללית, מהכחות הכלליים שבההרחבה הגדולה של היש. הכוכבים נושאי המקום, כשנוטלים מכימה, מושג ההעמדה וההתקיימות, כשיש ענין למבול, השחתה ואבדן כללי. השם שני כוכבים, נושא מקום חומרי ונושא מקום רוחני ומוסרי, להשלים את המגרעות צריך הכח המצייר הכללי לטפל בזה, להשלים כח העמדה מהכח הכללי, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים" . והנושא המוסרי צריך לרוח חן ותחנונים, מכח כללי, הכשר ע"י כריתות ברית בין ד' ובין כל נפש חיה, ושבועה, "מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" . מי סותם את זאת הפרצה, הכוכבים הללו צריכים להנטל מעש, מכח המעשה הכללי. הכל לא ימוט, מושגי המוסר לעד לעולם המה, והמה צריכים להחדר אל נפש החושבת האנושית. וההעמדה החומרית, מהעולם הכללי הגדול צריכה להפגש בנקודה הקלה של הכדור הארצי. ובאשר ירידות כאלה צורך עליה הם, ומזומנות תמיד, ע"כ ההתעלות והיצירה הכללית מחובר תמיד לכח ההעמדה, וצריך אליו. ועש קא אזלא בתר כימה, בשאיפה וחפץ והמית רחמים, אל המשא נפש האחרון הב לי בני.
ברכות ט קלד
קלהוליהדרינהו לה מדיליה, אין הבור מתמלא מחולייתו, א"נ אין קטיגור נעשה סניגור, וליברי ליה הרי כונבי אחריני, אין כל חדש תחת השמש
.
ארנב"י עתיד הקב"ה להחזירן לה, דכתיב ועיש על בניה תנחם. כשם שיש תעודה כללית לכל המציאות בכללה, כן יש תעודה ותכלית פרטית לכל חלק ממנה. ההתחברות של כח המעשה הכללי את המרכזים הפרטיים, שמשתמש ביותר למילוי החסרון מאוצר הכלל, לרגלי הפרעות הבאות במרכזים הפרטיים, הדבר מובן שבבא המילוי מאוצר הכלל, הוא בא דרך ארוכה ומסובבת הרבה, הנוטלת תחתיה המון זמנים וריבוי פרטים. אם היה התיקון בא לערך ההקפה הפרטית של מקום ההמעדה והמכשול, היה הדבר קרוב לקצר ביותר. אמנם בזה האופן הי' התחסרות הכח לעולם עושה רושם, אלא שהיה אפשר לתעודה הפרטית להתקטן ולהתקצר, והי' מספיק להתקימה גם עם השלילה שכבר עברה. ע"כ אם יהדרינהו מדילה, יהי תמיד איזה חסרון ניכר כחסרון הבור המתמלא מחוליתו. תיקון של קלקול, שיהיה חזק ונהדר כ"כ עד שלא ישאר אות, "מחיתי כעב פשעיך"י, זה א"א כ"א מאוצר הכלל. לענין הכחות הרוחניים המוסריים לעולם מקום ההשחתה חסר אף שיהיה רק בשלילה והעדר, א"א שיתמלא בזה לאושר וטוב. אין קטיגור נעשה סניגור, כ"א מאוצר הכללי, הכוכבים מעש. אמנם חידוש צורה, כח חומרי נערך רק למרכז הפרטי בצביון יחידות שלו, וכח נפשי מתיחש לערך זה הלא אפשר הוא, ולא יפלא מד' דבר. וליברי ליה תרי כוכני אחריני, אבל אז היה הצביון הפרטי משונה מכל ההערכה הכללית, ואינו מוכשר להתחבר אל הכלל ולקבל כל טובו, אין כל חדש תחת השמש, הדברים הפרטיים צריכים להיות מזווגים אל הכללים היותר כוללים לעולם. אמנם העולם נתבסס ע"י ההשפעה של הכח הכללי, אבל הדברים הפרטיים הלא עומדים בחסרונם, חסרונות טבעיים בכלל היצירה, ביחושה של הפרטים שמהם תוצאות לנגעים ופגעים, מחלות וצרות ומתות, חומריות ורוחניות, תוצאות של ההשחתות שעברו. ארנב"י עתיד הקב"ה להחזירן לה, כלומר לתקן ג"כ את כל המגרעות גם באורח פרטי, כי יום לד' שבו "לעת ערב יהיה אור" , וכלה שד ורומס מן הארץ, ולא ישמע עוד חמס בארציך, שד בגבוליך" , "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" , "ובלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעליו" . ויהיה התיקון באורח פרטי ג"כ, לא רק בערך עש לבדו בכללו, כ"א עיש על בניה, "הצאצאים והצפיעות"תנחם, "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר, הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום" . חשיבות הכלל יתגלה גם בכל פרט, וכ"א ואחד מראה עליו באצבעו, הפרטית. לא כעוה"ז שנאמר בשמך אשא כפיבאורח כללי, ואומר, "הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" .
ברכות ט קלה
קלומאי זועות, אר"ק גוהא
.
אולי הוא כמו כותל הגוהה, בפ"ק דמ"ק לפי גי' הערוך, הנוטה לפול. ומכוון לרעש הארץ שעמודיה יתפלצו ונוטה היא לפול, "נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה" . וזהו עיקר ההתבוננות, על הדבר שהצריכה החכמה האלהית לשייר מקום חולשה והתמוטטות בארץ, אשר יסדה צור העולמים ויעמידה לעד לעולם.
ברכות ט קלו
קלזרב קטינא הוה קא אזיל באורחא, כי מטא אפתחא דבי אובא טמיא גנח גוהא, אמר מי ידע אובא טמיא האי גוהא דגנח מהו, א"ל כו' בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אוה"ע, מוריד כביכול שתי דמעות לים הגדול וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא. א"ר קטינא אובא טמיא כדיב הוא ומיליה כדיבין, א"ה גוהא גוהא מבע"ל, ולא היה גוהא גוהא עביד, והאי דלא אודי ליה דלא לטעו כ"ע בתריה
.
כאשר כל הדברים המתהוים בעולם, אפילו הענינים הקטנים, המה מקושרים על כלל המציאות ומתקשרים אל תכלית רם ונשא בספר הכללי ספר ד', ומצטרפים כצירופן של אותיות הפרטיות אל בנין מערכת ספרים רוממה ונשגבה. על אחת כמה וכמה, הדברים הגדולים, וביותר הדברים שהם נראים כמכשולות בדרכי המציאות ומגרעות בבריאה, ודאי ראוי לדעת "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו"!, כלומר המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה. כל אלה הדרכים המסובכים, הדברים היותר מחרידים את לבב המשקיף על התולדה, הוא מחזה רעש הארץ שלפעמים יהפך משורש עמים וגלילות ויעשה שמות רבות, ורבבות אדם ירדו שאול חיים לפעמים. ומהפכה נוראה כזאת כשתזדמן תעשה רושם גדול בכל החברה האנושית, שהיא מתקשרת עדר אל עדר, להבין שורש החכמה בכללות, למה משמשות מהפכות נוראות כאלה, לא יתבאר לנו אלא כשנשכיל שיש צרכים רבים להעמיד על מכונו את המוסר הכללי. ויש ג"כ חסרונות רבים קבועים בחוק החברה האנושית שאי אפשר לה לקבל תיקון בעמידתה שוקטת על שמריה. וחק דעתו של אל דעות אשר לו נתכנו עלילות, היא המכרעת אימתי צריכה התרבות האנושית הכללית להעזר ע"י מהפכה גדולה, שעוקרת משורש חלק גדול של המין האנושי עם חיי חומרו ועמהם ג"כ מצב רוחו ומוסרו, כדי לבנות על שאיות חורבנם יסוד לשכלול של תיקון הראוי להצטרף אל התיקון האמיתי, שראוי לכסוף אליו בחק הכלל. אחת מהאותות, להתגלות של החסרונות הדבקים בכלל החברה האנושית, היא באמת מצבן של ישראל. אומה זאת, שראוי היה לה לעמוד בפיסגת ההצלחה בין גויי הארץ, לפי חלקה במאור הרוחני ואור התורה והדעת ויסודי כל מעגל טוב שהשפיעה לעולם ע"י דעת ד' אחד. אם לא החסרונות הקבועים בכלל האנושיות, שעמהם לוקחת גם האומה עצמה ודאי את חלקה, היה הדבר מוכרח שישוב המצב לאיתנו הראוי ע"פ היושר האלהי וע"פ המדה ההגונה. עכ"פ שום אדם אינו יכול לומר, שהדבר ראוי שתהיה אומה כזאת בעלת יתרון רב נתונה במצב מורה ואיום המרגיז כל לב, ושאין זה חלי באבר חשוב מאברי האנושות הכללית. וההתגלות של החסרון המוסרי המתראה לנו ע"י מצבם של ישראל המורה, הוא אות ג"כ על עוד המונים המונים של רעות וחסרונות קלוטות בעובי טבעה של האנושות, עד שההנהגה האלהית מחייבת לדרך התיקון גם מהפכות גדולות. ואחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים. ובודאי לפי הנהוג אחרי מהפכה נוראה כזאת תבא ירידה כללית בחברה האנושית, ירידה חמרית הגוררת אחריה ג"כ ירידות מוסריות. כי ע"פ הנוהג כל מקום שכבר התישבו בנ"א בסדר ובניוס, כבר כבשו להם חלקים רבים מארחות הטוב והחיים. א"כ כשהתעודה הגדולה הכללית מחייבת עקירת חלק רשום מהאנושיות, יש כאן שתי ירידות, חומרית ורוחנית, לכלל האדם אשר על פני האדמה. אמנם התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב, הוא. ים גדול ורחב ידים, נבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ, וערך מהפכה אחת לא תהיה ניכרת כלל לעין האדם הקצרה. איך תתקשר עם התיקון הכללי. אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול. האי גוהא מאי הוא, סיבתו הרוחנית המוסרית ע"פ עצת ד' העליונה, מאי היא, איזה מטרה תחייב מהפכה נוראה, המאבדת ומורידה לטמיון חלק חמרי ורוחני מרכוש האנושיות הכללית. אמנם התשובה היא, המהפכה מתחייבת לרגלי עקירת חסרונות קלוטים ומוטבעים עמוק בגוף החברה, המתראה ממצב ישראל בעמים, הבלתי טבעי כלל מצד ההנהגה הישרה השכלית וההגיונית, כשהקב"ה זוכר את נניו ששרויים בצער בין אוה"ע. החסרון הכללי הזה מחייב להנחות תיקונו בכל האמצעיים שבעולם וגורר עמו ג"כ הכרח של מהפכות, "נוע תנוע ארץ כשיכור וגו'" , "והיה ביום ההוא יפקוד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה" , המהפכות והירידות החמרית והרוחנית המה כשהם לעצמם נגד השאיפה האלהית, שחפץ בטובתן של בריות ואושרם הגופני והחומרי, "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם" . ע"כ המה שתי דמעות, ואלה שתי הדמעות אמנם לא ישאירו רושם לעין האדם הרואה, כי הם נופלות לים הגדול, ורק מי שהוא כ"כ חכם שיודע לשער כמה טפות יש בים הוא יוכל להבחין את ערך שתי הדמעות שנוספו על הים הגדול, אבל העין הקצרה של רוב בנ"א לא תבחין כלל בדבר. אמנם הרושם קיים ועובר, לא רק בחלק אחד מהחברה ששם נעשתה המשמה , כ"א מסוף העולם ועד סופו, כי האנושיות כולה היא מחוברת בלולאות, והפעולות החלקיות עושות רושם חודר בכולן. וסופן לעשות את תפקידן. ההנחה אמנם [] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [], שהם מבלי עולם. ע"כ זה האיש המושחת, שלקח לו ההגיון הנעלה הזה להתחזק בחבלי חטאתו, שלא טהר את נפשו להיות הצדק והאמת אזור חלציו, כשדורש בשבח המהפכות, איהו כדיב ומיליה כדיבין כאמת. והדחיה הנראית לעין היא שאין לנו חשבון גלוי איך גרמו המהפכות החומריות, כערכם של הזועות, מהפכות רוחניות. ועוד כשיבא הטוב ע"י מהפכה, צריכה המהפכה לגמור פעולתה להרוס, אבל ע"מ לבנות ולא לשלול ולא לחייב. א"כ צריך הפיכות רבות בחלקים רבים עד להקים דבר חדש ומבונה, וזה לא יוכל האדם לעשות, ע"כ לא לאנוש אנוש להשתמש בכלל זה לכלי מעשה. אמנם הדחיה היא אמיתית ביחש החזקת ההרס למעשה מוסרי בחק האדם, אבל ביחש ההגיוני לכלל ההנהגה האלהית המקפת רבבות דור, היא ודאי אמתית דגוהא גוהא עביד, מהפכה אע"פ שיש הפסק בנתים כי "לא ישוב חרון אף ד' עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו, באחרית הימים תתבוננו בה"בינה, והאי דלא אודי ליה כי היכי דלא לטעו כו"ע כתריה בפועל וחק המוסר המעשי, שדעות כאלה המה מחליאים את המין האנושי ומביאים רעות רבות לעולם. וכבר נוקשו רבים ונלכדו ע"י אלו הדרכים המסוכנים, ודומים המה אלה המהרסים השונאים את החיים כמו שהם ומנתקים את מוסדות הסדרים, לבעלי אוב הדורשים אל המתים ומניחים את החיים. אשר רק עם החיים וסדריהם ימצא האדם מקום להוציא אל הפועל כל טוב וצדק, ומה שהוא נוגע לסתרי ההנהגה העליונה, ע"י דרכים מופלאים שלרגלם ילך דבר ויצא רשע לפניהם, המה כבשי דרחמנא והמשפט לאלהים הוא. אבל האדם צריך לדרוש תמיד להתהלך לפני ד' בארצות החיים ולהיות דבק בחוקות החיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וראוי ומוכשר ביותר, למושגים כאלה המסוכנים להשתמש בהם שלא כראוי, הוא איש כאובא טמיא, בעל מדות פחותות ודורש תמיד במופלא, הוא ראוי לבקש בפועל דרכים של הרס ומהפכה, ולהתמך במושגים מוטעים ע"פ הנראה מתולדות ההנהגה האלהית הכללית, אשר בכלל לא לאדם דרכו. ע"כ וביחוד כשיצאת מפי איש העלול להשחתה, ע"כ ביחוד מפני ראיהו כדינ מיליה כדיבין. שראוי להשתדל בכל עז להודיע את האמת המעשית כי היכא דלא לטעו כו"ע כתריה.
ברכות ט קלז
קלחרב קמינא דידיה אמר כפיו מופק זע"ג זה, שנאמר וגם אני אכה כפי אל כפי והניחותי חמתי
.
השקפה פרטית על חזיון הזועות, הוא כי כחות היצירה שהם כחות הטבע הפועל, הם פועלים פעולתם לחולל ולהוליד, לשכלל ולהיטיב את היצירה ע"י ההתנגדות שבין הכחות. ולפעמים מזדמן שההתנגדות שבין כוחות פועלים ביצירה הוא גדול כ"כ עד שהתנגשותם גורם זועות. אבל מטרת ההתנגשות הזאת היא בשביל הטובה הנמצאת לכלל המציאות אחרי השקטת המלחמה הטבעית, שיעשו הכחות המתגוששות שלום בעולם להטיב תיקונו ושכלולו. ומאשר כל יצור הוא יציר כפיו של יוצר בראשית, א"כ כחות היצירה כפיו המה, והתגוששות שלהם היא ספיקת כפיו ז"ע גבי זה. וכמו שספיקת הכפים זע"ג זה מוציא את הכעס הפנימי החוצה וגורם רוח לרוח הפנימי שינוח. כן ההתגוששות של הכוחות הטבעיים, כוחות העצירה, כשהם נאבקים בבטן האדמה, כשהם יוצאות אל הפועל ע"י רעש ורעידת הארץ, גורם הדבר שמתכלה כחם המוכן להשחית ולחבל, שאלמלא יצאו אל הפועל במקום האחד המוכן לכך ע"פ ההשגחה העליונה והיו נעצרים עוד, היתה ההתלקחות מתרבה, והיה הדבר מגיע לחורבן עולם מלא. ע"כ היציאה אל הפועל היא ספיקת הכפים, המניחה את החמה ומביאה לידי שקט לימים הבאים. "משמים השמעתה דין ארץ יראה ושקטה" .
ברכות ט קלח
קלטר"נ אומר אנחה מתאנח כו'
.
האנחה יוצאת מלבו של אדם אחרי שכבר קדמו לו המון רעיוני עצב גורמים להוציא אנחנו אל הפועל. וכל זמן שיש אפשרות בלבו של אדם לעצור אנחתו אינה יוצאת החוצה כ"א כשכבר נמלא לבו מיגון ומרירות נפש. כן הזועות המה עצורים בבטן האדמה זמן רב ועצום, וכאשר נראה שיצאת זועה מן הכח אל הפועל, ידענו ברור שנתרקמה בתחתיות ארץ זה שנים רבות. ובהשגחת השם ית' המרחם על הארץ ועל הבריות הוכנו מאז סבות שעצרו את הרעש, עד שבא מועד ההכרח שיתגבר על כל המעצורים ויצא אל הפועל.
ברכות ט קלט
קמרבנן אמרי בועט ברקיע כו'
.
אם אמת הדבר שהסבה החזקה הטבעית אל הרעידה, א"א שלא תהי' התלקחות הפנימית של כוחות עצומים מתגוששים בבטן הארץ. אבל להשלמת הדבר אל הפועל צריך שיהיו משותפים לזה סבות חיצוניות ג"כ מהעולם החיצוני, מעמד התקופות וכוחות המושפעים מסיבובי הכוכבים במסלוליהם, וכוחות המלאים באוירו של עולם, מרוח וזרם ויתר כחות פוגשים שמעיקים על הכחות העצורים בבטן שאול בעמקי הארץ, שיצאו אל הפועל בכל זעפם. וכל שהדבר כולל יותר וצריך להזדמנות של סבות יותר מרובות, הוא מורה לנו על עוצם ההשגחה והדיוק שיש בדבר הגדול הזה, שנראה במראהו החיצוני כאילו הוא מקרה מרעיש בודד ביצירה.
ברכות ט קמ
קמאר"א בר יעקב אמר דוחק את רגליו תחת כסא הכבוד כו'
.
כלפי הסבות הטבעיות המתחקרות בזה, שכבר אמרו רבנן הבנת הדבר בבעיטת הרקיע, המכונה בכלל עולם החיצוני בערך אל עצם הכדור הארצי, שבו תמצא הסבה הגלויה אל הרעידה. אמנם זהו דבר ברור, שאי אפשר שיצאו אל הפועל הסבות הטבעיות כ"א כשיהיו הסבות השכליות המתאימות אל ההשגחה הכללית נכונות לזה. ע"כ עיקר הדבר תלוי רק במעמד הסבות הרוחניות השכליות, שהם נתלים הרבה מאד במעמד המוסרי האנושי. והסבות השכליות יש להם יחושים אל הסבות הטבעיות כולם, להיות מזדמנות כפי הראוי למערכתם. וכבר ביאר הר"מ במו"נ שיתוף רגל אל סיבה, כלומר עיקרי דחיקות הסבות המחוללות מהפכה נוראה כזאת, אין ליחשה אל דרכים קבועים בטבע המת, שלא יתכן בהם השינוי מצד יחש החיים השכל והמוסר, אלא שהדברים תלויים בסבות העקריות שיש להם יחש אל מעמד השכל והמוסר וע"פ הם משתנים בפעולתם. והסבות העליונות הרוחניות שמתחת כסא הכבוד של ההנהגה האלהית השכלית, הנה נפגשות בשלשלת הבריאה לפעול על ההתועדות של הסבות השפלות שמוכנות בכחם מאז מעולם, אבל קשורים עם תנאים רבים שהם עולים שמים ויורדים תהומות.
ברכות ט קמא
קמבמאי רעמים אמר שמואל ענני בגלגלא כו'
.
הרעם יתחולל ע"פ חוקי התנועה, שבכללם הם מיוחסים לגלגל, שהוא המחולל התנועה לפי המפורסם עם אמצעות הרכבת האדים שבמרומי האויר שע"פ מיזוגם יצא הרעם. והיינו ענני, השם הכללי של מיני האדים, בגלגלא, כח התנועה הכללי. ורבנן אמרי ענני דשפכי מיא אהרדי. פגישת האדים ופעולתם אלו על אלו, להתאר בתואר מים ראויים לרדת בצביונו של מטר, היא מחוללת את הרעם.
ברכות ט קמב
קמגר"א בר יעקב אמר כרקא תקיפא דבריק ענניא ומתבר גזיזי דברזא
.
להמיר התכונות ע"פ מעשה ההרכבה וההפרדה השלטת בכל היקום, צריך לפעמים כח אדיר שיהי' חולף ועובר בין יסודות מורכבים מאיזה אוירים שונים, או קיטורים שונים בהרכבה חימית, להפרידם ולהביאם בהרכבה של תכונה אחרת. והכח האדיר שלצורך הפרדה זו הוא מחולל הרעם, והפרדת היסודות המורכבים היינו תבירת גזיזי דברדא.
ברכות ט קמג
קמדר"א אמר ענני חלחולי מחלחלי ואתי זיקא ומנשב אפומייהו כו'
.
ישנם יסודות שהם בטבעם מוכנים לקבל אל תוכם בתור הרכבה חימית כמה יסודות אחרים, וזהו ערך הריקות שלהם. וביחוד הוא מצוי בעננים שהם קיבוץ האדים שבמרומי האויר, שצריכים להתרכב בהרכבות רבות כדי לרוות את הארץ בכל היסודות הנצרכים לצמחים ולחיים, והיסודות האויריות נמזגים ע"י תנועת האויר שהוא הזיקא. וממלאכת הכימיא הגדולה שנעשה במרומי האדים, למלאות ריקות היסודות האויריים שבעננים, מתחולל הרעם. הצמאון הטבעי שביסודות להמלאות מיסודות אחרים בתור קשר חימי, היינו חלחולי מחלחלי. ותנועת האויר, שמביאה את הפעולה לתכונתה, היינו זיקא דנשיב אפומייהו.
ברכות ט קמד
קמהומסתברא כר"א ב"י דברק ברקא ומנהמי ענני ואתא מטרא
.
מהרעמים הגדולים שהם באים אחר הברק אין ראיה שהברק יהי' סבת הרעם, שכבר הדבר מתבאר ממהירות חוש הראות על חוש השמע, ויתכן שיהי' הרעם הבא בכח רק הסבה להולדת הברק. אמנם הנהימה של העננים שבאים אחר הברק, הדבר רחוק שתנועה בלתי אדירה תהי' הסבה להורקת אש הברד. ע"כ מסתכרא כראב"י, שיסוד הדבר הי' הברק, שבא מכח אדיר כזרם אלקטרי להפריד היסודות הקטוריות ממחברתם הקדומה, כדי לעשותם מוכנים להתחבר במחברת אחרת, ומרעם חילופי החיבורים ועבודת החרשת הכימית יבא קול הרעם, והבירור שמסתבר הבא מנהימת הענני, יהי' לנו לסיוע גם להסבה של הרעם הכביר. וחילופי התחברות היסודות, פעמים שהם באים בנחת ופעמים שהם באים ברעש וקצף, הכל לפי תכונת ההרכבות.
ברכות ט קמה
קמומאי רוחות זעפא
.
כיון שכל אלה הברכות אינם באים כ"א לפרקים, דהיינו משלשים יום לשלשים יום, וקיי"ל ארבע רוחות מנשבות בכל יום בפ' לא יחפור , א"כ א"א כלל שתהי' ברכה קבועה על רוחות בינוניות, ע"כ צ"ל דחיוב הברכה הוא רק נזעפא, שאינה מצויה ובאה לפרקים.
ברכות ט קמו
קמזואמר אביי גמירי דזעפא בליליא לא הוי, והא קא חזינן דהוי ההוא דאתחולי ביממא
.
יש בזה הערה, בדמיון האדם הפרטי, שהוא עולם קטן אל העולם הגדול. הבדל הלילה מהיום הוא שביום יש יחש לאדם אל העולם החיצוני ובלילה הוא מתיחד עם עולמו הפנימי. והנה כשיראה האדם למלאות ביחוד את רגשי עולמו הפנימי, מבלי פנות אל המרושם בזה אצל העולם החיצוני, ברוב יחיה חיי מנוחה ושלוה, כי האלהים עשה את האדם ישר , ובעולמו הפנימי ימצא תמיד נחת בחיי יושר וצדק, ולא יזעף לבו ולא יסעירוהו רוחות רעות של הבלי קנאה שנאה וכבוד. אלא שהעולם החיצוני המושל ביום הוא מעורר את קנאת איש מרעהו ויתר המגרעות החברותיות ואת הרעש בבתי נפשו, ע"כ גם באדם היחיד זעפא בליליא לא הוי. ואם לפעמים נראה שהאדם לא ידע שלו מבלי סבה חיצונית, מתגרת יד תאוה או מניעת שקט פנימי, לא בא כ"א מפני שיחושו אל העולם החיצוני התחיל בזה לפעול עליו להרע, להרעיש מנוחתו. וכיון שנתרעעו הסדרים, קשה הדבר לשוב גם בעת ההתיחדות והשיבה אל ההתבודדות של העולם הפנימי, כאשר זעפא דעולם הכללי, אם יהי' בליליא אינו כ"א ראתחולי הוא דמתחלי ביממא.
ברכות ט קמז
קמחואמר גמירי דזעפא תרתי שעי לא קאי, כו' והא קא חזינן דקאי, דמפסיק ביני ביני
.
מהענינים הטבעים יש מקום ללימוד בענינים המוסריים. כשם שהתנועה השוקטה התדירית היא יסוד המציאות ומקור החיים והיא מתמדת ואין בה שביתה במציאות, וכשיזדמנו על דרכה מכשולים ומעכבים, הוא אות וחסרון בכח החיים שראוי להעבירו. כן התנועה המהירה ביותר המרעשת אין לה קיום, וכעבור השעה תשקוט ולא תוסיף כח. ואם יזדמן איזה המשך לה הוא רק מפני שכבר הופסקה, אלא שבאו איזה סיבות חדשות לחזור ולעוררה, באופן שאין לבטוח על התמדתה, כיון שצריכה תמיד למקרים חדשים להעירה. ברוח האדם יש ג"כ מצב תנועה מסודרת, ומה שנוגע לכלל עם ד', ההליכה לדרכי ד' לחזק תורה ומצוה לקומם כל הרוס בחיי הפרט והכלל, כשהולכת התנועה לאטה בדרך שכבשוה גדולי הדורות מאז מקדם, היא מתמדת ומצלחת ויש לה אחרית ותקוה, שתחליף כח ותביא את הכלל כולו אל תכליתו בחשבון ודעת. אבל כשיתעורר זעפא, לעקור נטוע ולבלע בבת אחת כל התיקונים שבעולם, היא לא תתקיים. ותרתי שעי לא קאי, תעבור הרתיחה ויקום הסער לדממה. ואם לפעמים ימשך מצב סערת רוחות איזה משך זמן, אינו בא מתכונה הקיימת והטבעית, כ"א כבר הופסק ביני ניני, וסבות חדשות באו ועוררו הדבר בפנים חדשות, ואינו כבר אותו הרוח שמקום הי' לסער כ"א כח חדש וענינים חדשים שגם הם אין להם מעמד ולא התמדה. וכבר הוכיח הנביא!, יען מאסכם את מי השילוח ההולכים לאט, ודברי חכמים בנחת נשמעים .
ברכות ט קמח
קמטועל הכרקים אומר שכחו וגבורתו מלא עולם
.
הוצאת היצירה מן הכח אל הפועל ע"י הכחות הרבים והשונים, צריכה כח, דהיינו עצם סיבוב הפעולה אף כשאין שום כח מתנגד ומפריע, מ"מ כח רב צריך לפעולה רבת ערך. והידיעה היותר עליונה הוא כאשר נכיר את המון המפריעים העומדים על כל צעד, מכוחות הטבע עצמם בהפגשם זה בזה, שמבלעדי ההשגחה האלהית הנותנת קצב וגבול לכל כח לאמר עד פה תבאי, רק עד הגבול שיועיל לשכלול הבריאה ולא להריסה, כ"א במקום שההריסה היא צורך תיקון. והסתירה צורך בנין, היינו הגבורה, התגברות הכח הבונה והמחולל על הכח המהרס והמחריב, בגזרת יוצר כל ב"ה. ומה נהדרת היא ברכה זו לשכלל את רגש לב האדם ומדעו, בעמדו נגד מחזות הטבע הפועלות בתוקף וקול המולה או באורח פתאומי, ומביא לידי השתוממות, כברקים וכיו"ב.
ברכות ט קמט
קנמאי ברקים אמר רבא ברקא
.
אע"פ שאמר ברקים בלשון רבים, לא יכוין על עת ריבוי הברקים שמשתומם מהם האדם מצד ההתפעלות הטבעית, כ"א גם על ברקא יחידה יברך. מפני שיסוד הברכה היא על הציור השכלי שראוי לקנות מאלה המחזות בדעת אלהים, והוספת יראה טהורה והקנינים השכלים אינם צריכים להמון פעולות. כי אין פרט בשכל כדברי הר"מ ז"ל במו"נ ומברך יחידי ג"כ יתבונן המשכיל על ערך התועלת והשימוש של אלה הכוחות הצרכים הפועלים לשכלולו של עולם באופן מדוייק מבהיל, המעידות על חכמתו וגבורתו, חסדו ואמתו של אדון כל המעשים על בריותיו.
ברכות ט קנ
קנאואמר רבא ברקא יחידאה, וברקא חיורא, וברקא ירוקתא, וענני דטלקן כקרן מערכית ואתיין מקרן דרומית, וב' ענני דמלקן חדא לאפי חבירתא, כולהו קשיין, למאי נ"מ למבעי רחמי, וה "מ בליליא אבל בצפרא לית כהו מששא
.
יקרו הדברים לכונן דברי ידיעות מוסריות שהם מתאימות לסודות הטבע במחזותיו, ויהיה לנו התועלת המוסרי והלמודי לחלק רשום מהתועליות היוצאת מכל פרטי חזיוני המציאות. והיו לנו הדברים שבתנאי הברקים והעננים לעינים על השימוש של הברקים שכליים והעננים הבאים להאפיל את זוהר הדעת האמיתית, המאיר באור האמת באור ד'. וכבר הרבה הר"מ ז"ל בהקדמה למו"נ, לדמות את הארת אור החכמה מסודות האלהיות בנפשות ההולכות באפילה, לברקים מאירים דרך רב החושך, והדברים לדעתו ז"ל מותאים עם להט החרב המתהפכת שביד הכרובים בשמרם את דרך עץ החיים. והנה ידענו כי להוסיף אור הדעת אל האדם הפרטי, וכש"כ אל העם בכללו, צריך לעולם הכנה של הדרכה מוסרית, שיהיה מלומד להשתמש בתוספת ההכרה והדעת ללכת באורח ישרה באור החיים. ואם יעזב איש הבלתי מוכשר בלא אימון והדרכה, ואזניו תשמענה רק פ"א דברים מושכלים שלא כהרגל מושגיו ההמוניים, ימעדו רגליו ויאבד טובה מוסרית הרבה מאד. ע"כ אימתי ראוי להאיר באור הדעת, כשהוא יודע שיוכל להשפיע שיעור גדול של אורה שיספיק למלא את לבב השומע והמודרך, ולאמן על פיה את כשרון הרגשתו ומעשיו דרך חייו ומדותיו. אבל ברקא יחידאה, שישמע דיבור אחד מפיץ אורה ולא יוסיף, והוא לא הוכן כלל לקלוט הדבר ולהתנהג על ידו במעלות הקודש, קשיא טובא ומזיק. וע"כ זהירות גדולה בלימוד סתרי תורה ועמקי חכמה, להתרגל אל תכונת המקבלים לטפחם ולאמצם, בברקים מרובים שיאירו את דרכם דרך הקודש, להיות להם לדרך יענרה בחיים בפועל ומעשה, ללכת בדרכי ד' הישרים, ולהוסיף אומץ בכשרון ודעת בתכונות יקרות ופעולות רצויות, גם אחרי שכבר אימץ לו את המקבלים והם קרובים להשפעתו התדירית, צריך תמיד האור המופשט לצאת בדרך קרובה אל הרגש הטבעי האנושי, כדי שיהי' קרוב אל פעולות הטובות הבאות מהצד הרגשי ולא יהי' יותר מדאי מופשט ושכלי. אע"פ שהרגש והנטיה הטבעית היא מעובה קצת וקודרת לגבי אור השכל המופשט, מ"מ דוקא זה הוא יתרונו. וכן נאמר במ"ת "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך". וכבר כ' הר"מ ז"ל במו"נשהיה המחזה בפועל כך לזאת הכונה הנפלאה. כי ההכרה הפנימית המתנשאת מכל שפה ודיבור, היא תסול לה ארחות שכליות מופשטות ובהירות דוקא ע"י הציורים הבאים באורח הקרוב להרגש הלב ונטית הטבע הנפשי באורח צדק תם ויושר. ע"כ צריך שיהי' הברק מורכב ג"כ מחלקים מקלישים קצת את בהירותו, אבל ברקא חיורתא קשיא הוא, וצריך רחמים מרובים והצלחה גדולה איך להיות מודרך על ידו בעולם המעשה, שלא יהיו מושפעין חלילה ממי שהציצו ונפגעו. כי רק בהתלבש אור החכמה בלבוש ההרגש הזך אז יעצר המשכיל כח להכיר ממנה את התוך המתיחש לחיי הצדק ותורת האדם, להשכיל ולהיטיב בדרכי ד' ישרים, ויזכה לאחרית ותקוה ללכת באורח צדיקים ומסילת ישרים סלולה. עוד יש צד של זהירות בהשפעת הלימודים הפנימים והמושכלים בתורה ובמוסר, בהשפקה ברורה על המציאות הגשמית והרוחנית והשימוש בפועל בכל הפרטים המתיחשים לגבול חיי האדם, בגופו בנפשו ושכלו, שיש בכל הדרכה לימודית צד החיוב וצד השלילה. והנה בתארי האלהות השלילה בה עיקרית מצד ההשכלה, הטהורה, אבל בלימודי המוסר וההכרה השלמה הקרובה לפועל מעשי צריך לעולם צד החיוב להתגבר על צד השלילה. כי מגדרי החיוב תצא אורה מעשית הנותנת לאדם דרך טובה והגונה, מה שא"כ בההשכלה השלילית אם ימלא מוחו מושגים צרופים, עוד לבו ריק ונפשו חסרה, וכבר הי' לחז"ל ציור השלילה בצבע הירוק, באמרם קו ירוק המקיף את כל העולם כולו, היינו שלילת המציאות שהיא מגדרת את עצם המציאות. וכבר הרבו חזון ע"ז גדולי חכמי לב, שנאמרמשום זה בפורענות "ונהפכו כל פני לירקון", ע"כ כרקא ירוקתא הוא ג"כ קשיא. אלא שהברק הראוי הוא המתמיד ומעורר כפעם בפעם, וממוזג בבהירותו ע"י חלקים קרובים לאודם ושחרות, מצבעים המקבצים את הראות ומסגלים את הברק להיות לשימוש של אורה מעשית בפועל ובחיוב. אמנם כשם שההברקה צריכה לתנאים של זהירות, כן גם ההסתרה והעביבה צריכה ג"כ לתנאים מוכרחים, שאם ישתמש בהם האדם רק ע"פ ההרגשה הטבעית לבדה בקיצוניותה, יוכל לבא לידי הלבשה חשוכה מאד, שלא תוציא כלל את הפועל את המכוון בההברקה. והנה השכל והרגש רכשו להם רוחות בציור המושכל של המציאות, יחש דעת אלהים מצד הרגש הפנימי זהו מכוון, עם יתר דברים רבים עקריים וגדולים, בדברי חכמים בשם שכינה. שכינה במערב אמרו חז"לע"כ יש לדעת קצת יחש לצד מערב אל התפילה. הרגש הפנימי יתגבר באדם ע"פ טבעו, בהתבודדו בעולמו הפרטי, הפנימי, בחדרי נפשו, "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפש", "נפשי אויתיך בלילה" . ע"כ במערב, מקום הערב השמש והצד המיוחס לסיבוב הלילה, בהנתק האדם מהמון תשואות של העולם החיצוני המנסר ביום כקול המונה של רומי וכחרש המנסר בארזים, יאספו רגשותיו אל תוכיותו ויתעמק בעולם הרגש ושפיכת שיח. הרגש אמנם יוקח למעטה לאור החכמה והדעת, אבל צריך שלא יהי' נוטה אל הקיצוניות, שלא יהיו העננים מלקן כקרן מערבית, הקצה של המערב, כ"א במדה משוערת ע"פ השכל, "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" . אבל יותר מזה ילוה הפסד אם הענינים מקדירי האור ומלבישיו, יבאו מצד ההתגברות היתירה אל הדרישה במופלא, כדברי הרמב"ם שההתאמצות לזון מהאור היותר מופלא או במחזות היותר קטנות ודקות שאינם נתפסות במאור עיניו של אדם, מקדירות את האור השכלי עד שגם מה שהוא בחק השגתו יאבד ממנו ואורו יוקדר. ע"כ הענני דאתיין מקרן דרומית, מהקיצוניות של ההתחכמות והתפלספות היתירה, עליהם לא נוכל לומר סלקן. כי אינם עולות בטבעם, כטבע הרגש, להסתיר מעט את ברק האור, ואם יוסיף בנטיה אל הקצה יעלה בטבעו אל גבול הבלתי ראוי. אבל הענני דמקרן דרומית אינם סלקן, לא עולות המה ע"פ טבעם, ולא זהו רוחם, כ"א אתיין, בדרך גורם של ההתאמצות הגדולה לעלות לסבב ירידה, וההעפלה להציף באור לסבב החשכה, זאת ההחשכה היא קשיא טובא וצריכה רחמים. גם בזאת יהיה זריז המשכיל המלמד את העם דעת, שלא יהיו הציורים ההרגשיים שמהם תוקח תורת המוסר וכשרון המעשה, נובלות חכמה של מעלה, תורה, באים באופנים סטתרים אלו את אלו, כי אם בהשכלה מופשטת יבאו משפטים סותרים, אז זאת היא עבודת השכל להעמיק ולישב דבר, לא כן עבודת הרגש היא צריכה להיות אורח סלולה וסולת מנופה. עמל המחשבה ופקפוק הסתירות לא יוסיפו כ"א מכשול לב והמעדה מדרך הישרה. ע"כ חלילה שיהיו ענני דסלקן חדא לאפי חבירתא במצב מלחמה סתירה וניגוד. גם כלול בזה שלא להרכיב המון ציורים אלו על אלו, למען הרחיב את הרגש. והמשל לזה בתוה"ק, הנה התירה תורתינו השלמה לדבר בעניני השגת השם יתעלה בתוארים גשמיים, וכבר השכילו זאת ג"כ חכמים קדמונים בדורות הקודמים למתן תורה. אמנם המה הרחיקו ללכת, שהוסיפו על התרת התוארים בדיבור, שהם מוכנים להיות מתעלים למדעים ברורים וליסודות מאוששים בתורת המוסר הזכה הקדושה והנצחית של תורת ישראל, גם את ההיתר של הפעולות בעשיית פסילים, אלילים וצלמים, לגשם את זכר האלהות. ומזה יצאה אימה חשכה ומארה לעולם, עד שהפיצה תורתינו הקדושה ברוחה הקדים את כל צלמי בלהות הללו. וכ"ז בא מכח תרתי ענני דמלקן חרא לאפי חבירתה, שכולל מצב הניגוד גם מצד ההרכבה וההפרזה, אלה כולהו קשיין. למאי נפ"מ, ומה צריכין אלה האזהרות להפרט, הלא בהיות האדם נתון במעלת החכמה, להיות ממשכילי אל דבר ולהנשא להצדקת הרבים באור הדעת, כבר עליו להשכיל,את הנתיבות שבהם ילך. אמנם ההערה נחוצה לדעת, כי ככה רבו המכשולות שבעסק הנכבד והגדול של הפצת הדעת והרחבתה, עד שכח האדם עם כל זהירותו קצר מהשמר מכל המכשולים, וצריך לרחמי שמים, שבהיות החפץ טהור ובא ממקור לב טוב, להיות באמת מאיר אור לנתיבות הולכי חשכים, אז מן השמים יעזרוהו, ויתקיים בו "שלח אורך ואמתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשיך ואל משכנותיך, ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכינור אלהים אלהי. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועת פני ואלהי". אמנם עת לכל חפץ בחיי כל עם, וכן בעם ד' ביחוד מזדמנות תקופות מוחלפות. פעמים יבא זמן שהארץ מלאה מחשכים ואין דורש ומבקש בחכמה. אז צריך באמת זהירות יתירה ככל המבואר. אבל לפעמים באה בחסד עליון תקופה מלאה אורה, כענין המסופר בדברי הזוהר בדורו של רשב"י, שהיו הדברים הגדולים של עמקי חכמה נתונים להדרש בגלוי מפני שהאיר השחר והיו רבים משפיעים מאורי אור. ע"כ אין הסכנה מצויה, כי בריבוי האור הלא ינוסו הצללים, ואם מורה אחד קצר באמרים יבא השני וימלאהו. וה"מ בליליא, בחשכת לילה של תקופה מנועת אורה, אבל כצפרא ל"ל בה, כי כאור בוקר יזרח אז שמשן של צדיקים וחכמי לב לבאר כל דבר וענין לאמתתו. ע"כ יהי' עת לפזר ולזרע אור, כדי להקים עדות ביעקב, ולעשות חיל בהרמת קרן בתורה ויראת ד' טהורה, ועז גבורה להופיע נהרה. וכל אלה החששות האמורות בדאגת המכשולות, לית בהו מששא, כי אורה של תורה הזורח בגבורתו, הוא מסור ומרפא לכל חלי ומדוה שאפשר להיות בנפשות. ו"עץ חיים היא למחזיקים בה" ,
ברכות ט קנא
קנבאר"ש בר יצחק, הני ענני דצפרא לית בהו מששא, דכתיכ וחסדכם כענן בוקר וגו', א"ל ר"פ לאביי הא אמרי אינשי כרמפתח בבי ממרא, בר חמרא מוך שקיך וגני, ל"ק הא דקטר כעיכא הא רקטר כעננא
.
בהתאמת תורת המוסר עם הפרטים הטבעיים תצא לנו ההערה בזה, כאשר העננים הם צרכי העולם ותיקונו, בצפרא לית בהם ממשא. כן העננים השכליים המישבים את הלבבות, היינו הציורים המוסריים שהם גוררים מדות טובות והדרכות ישרות, והם מתפשטים על דרכי החיים להרחיב ההדרכות התוריות, להאריכם ולדקדק בהם הרבה בחסידות ויתרון, ותכלית כל אלה הוא שיתגשם האור השכלי האלהי בלבבות, ויהיו הדיעות הטהורות והאמתיות לקנינים חזקים בנפשות. אמנם לעת תחל תקופה חדשה בעם, וכוחות חדשים'יבאו לכל מקום, שהמה הולכים ע"פ השגחת השם יתברך, להמציא מקום אל הדרכה טובה וישרה המתרוממת ברב שכל והוד חיים, מ"מ בהתחלה, קודם בוא האורה והכוחות צריכות להתחזק, אז מתמוטטות הצעות רבות ונפילה מוסרית מוכנת. ע"כ בעקבא דמשיחא, שאז יתעוררו כחות רבים בישראל להיות מוכנים להתנער ולאור באור החיים, באור ד', בזיו החכמה האלהית ואור פני מלך חוטר מגזע ישי, בהתנער אור החיים טרם בא הדבר לתיקונו, חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אור חדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים של ציורי המוסר הרגילים. ע"כ הענני דצפרא, של עת הפתח תקופה חדשה מלאה כבוד ד' וחיי נועם, לית כהו מששא, ע"כ ימצאו רבים שיעזבו הדרך הישרה בהליכות התורה, ויזידנון [] דת ודין, מפני שהכוחות כבר הושפעו להתחזק. ע"כ קבל גם הרע את חלקו, והאור הטוב לישר הנתיבה עוד טרם הופיע. אמנם אמרי אינשי כדמפתח בבי מטרא, יש גם יתרון, שבהתחלת האורה בעם והכוחות השכליים עוד לא התפתחו כולם, יהיו הציורים מוכנים קרובים אל החוש והמושג הפשוט. והקירבה היתירה שמשפעת גם על המעשים הגשמיים את תועלתם, הוא בערך המטר שבא בהשפעה טובה ע"י העננים, אז מועיל הדבר שגם האנשים ההומריים אשר לא יוכלו לזכות ארחם מהתגברות השכל יושפעו בהדרכה ישרה. והחמור הנוער, השוטף בתאות גסות, לא ירדוף אחרי עיניו כ"א ישפיל דעתו וכחות נפשו יהיו במצב מנוחה ושלות ישרים. מוך שקיך וגני, השק העומד לקבל אל תוכו כל שאיפה חומרית וכל תאוה זרה וגסה יהי' מונח בקיפול. ובמנוחה יהי' גם האיש דל השכל, יען כי הודרך, גם בעת התחלת התנוצצות האורה, בדרכים ישרים בנויים ע"פ ציורים הקרובים אל המוחש, בלימודים הצחים שמשפיעים כח לתורת המוסר. א"כ יש דרך לישר נתיבה ג"כ בעת התגברות הכוחות והתעתדות האור העתיד לבא, ויוכל העם לקבל אורו של משיח ולהנצל מחבליו. אמנם הדבר תלוי באיכות הציורים ואופן הקנאתם, שאם יהיו חזקים כראוי, והנפשות יהיו מורגלים בהם רוב הרגל, אם חכמי הדור ירגילו את הדור בהדרכה מעשית מתמדת, היינו קטר בעיבא, אז גם בעת התגברות כחות חדשים יעמוד יסוד המוסר על כנו, אם רק בדרך קלה וקלושה יהיו פונים אל ההדרכות המעשיות הקנויות מהציורים הקדושים המוסריים, שכלולים בהם מנהגים רבים בדיני תורה ג"כ, וההרגל יהי' חלש ובלתי חודר. אז מחיל זרם החיים והתרגשות הנפשות ע"י ההכנה הנדחפת בכח אלהי לחזק כחות הדורות הנפשיים והרוחניים לימים הטובים העתידים לבא, יזדמנו נפילות למצב המוסר המעשי. ע"כ צריך מאד לעמוד בפרץ, לחזק הציורים בדעת ובתבונה, להורות דעת את העם מה גדולה היא הטובה האצורה באור המוסר המעשי שע'ש תורת ד' תמימה, עד שיהיו הדברים קנויים ומוטבעים יפה. אז לא יראו גם מכח החליפות במצב ותקוה, ויוסיפו אומץ ביראת ד' ודרך ישרים, ותחשב לצדקה, להנחות בחסד ד' את כל עם ד' אל התכלית המבוקש, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" .
ברכות ט קנב
קנגא"ר אלכסנדרי אר"י ב"ל לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר "והאלהים עשה שיראו מלפניו"
.
ההשקפה היותר ברורה על תעודת המציאות בכללה היא התעודה המוסרית, כי מציאות נפשות יקרות פועלות צדקות ועז היא המציאות היותר מפוארה ונשגבה בעולם. כי מה בצע בכל שכלול הגזרה והבניה העולמית בכל היכלי תפארה ושכיות החמדה, בכל מלאכת חרש וחושב ובכל פלאי ספוני טמוני כחות הטבע שנשימם לתשמישי האדם, אם החיים בעצמם לא יהיו חיי צדק מלאים אורה, חכמת אלהים ושלות צדיקים. ע"כ באשר כל דבר וענין מהנהגות המציאות נתכוין בשביל תעודות שונות, תחתיות שניות ושלישיות ורבות כהנה, ראוי לנו לחשב את המעולה שבתעודות, את החפץ שיש בהמה לשכלול הכח המוסרי שבאדם. וכאשר אנו רואים בעינינו שרבים המה בנ"א, שקשיות לבם וגאותם השובבה תפריע פרעות במוסרם, ואם ירך לבבם יהיו יותר מוכשרים לנטיעות המוסר, המביאות לכל מעשה טוב ומדה הגונה שיכנסו בלבבם. ואנו מוצאים שרבים המה האנשים שהרעמים יחרידו אותם ברב או במעט. ע"כ חלילה לנו מתת את הפגישה המוסרית עם החק הטבעי לדבר מקרי, ביחוד באשר אנו מוצאים לו תכלית נעלה. כי אין אנו יכולים כלל לשער עד היכן הדבר מגיע, וכמה גדול הוא החלק שרוך הלב הבא ע"י ההתרגשות של הרעמים פועל על ההכנה המוסרית, אשר תגמר באין ספק רק עם הלימוד וההאזנה. אבל הסבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהפרד מעט משרירות לב היותר קשה, הוא הרכת הלב הבאה ע"י המקרים החיצונים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם היותר קבועים ומיוסדים. וגם כאן אנו פוגשים שווי ערכין בין ההפעלות הטבעיות אל הרשמים המוסרים, כי גם לענין הפעולה החומרית של הרעמים, היא להכשיר את הארץ להוצאת כחותיה בזרעים וצמחים, כעין הכשר הרוחני שבנפשות.
ברכות ט קנג
קנדואר" א אר"י כל הרואה קשת בענן צריך שיפול על פניו שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפול על פני
.
האור האלהי הבהיר לא יוכל להיות מצוי כלל לאדם ליהנות בו וללכת באורו, באשר הוא אדם אנוש אנוש בעל בית חומר ע"כ לא יכון האדם לקבל את הרושם האלה, כ"א בהלבישו את האור בענני המעשים וההרגשות הנפשיות במושגי הצדק והשתפכות הנפש לפי הכרתו הפנימית כאשר ביארנו. אמנם סוף כל סוף דעת האלהים לא תמצא במעשים לבדם, ולא אפילו ברגשי הלב לבדם. אמנם האור האלהי הזורח מעומק החכמה הצפונה בעמקי נפשו של אדם, שאי אפשר כלל שתגלה לו בטהרתה כ"א ע"י מסך דברים מעשיים ומשאת נפש קרובים להרגשה טבעית, "על הענן יזרח האור". וההבהקה הזאת תהי' לו לישועה לאדם, ללכת אחרי ד', בדעת ובכל דרכי החיים. ע"כ המחזה המקביל מאד, בהקבלה הגיונית, למראה דמות כבוד ד', שלעומתה ראוי שיכרע האדם ברך, ושיבטל כל יצרי לבו הפרטיים ונטיותיו, כ"א לעשות רצונו כרצון קונו, איכה זה יזרח עליו אור להשיג קרבת אלהים בדעת נפש, הוא רק ע"י האור המבהיק על ידי הענן, שהוא מראה הקשת ממש, "הקשת אשר יהי' בענן ביום הגשם".
ברכות ט קנד
קנהליטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא
.
לבד צד הכיעור החיצוני שיש במראה הנפילה על אפים נגד מחזה פרטי ממחזות הטבע, הנה התכלית לא תושג כי עכ"פ יסוד התעודה האנושית צריך שתהי' הדעת הטהורה בידיעת קונו, "ולא יכנף עוד מוריך" היא ההבטחה היותר תכליתית, ובתורה "והתהלכתי בתוככם" . ע"כ אם שההלבשות ההרגשיות ומערכות מעשי התורה והמצות לפרטי פרטיהם, המה לבושים מקבילים מאד לקבל האור האלהי לפי מדתו של אדם וכשרונו. אבל עדיין לא אור המאור לרגלי העננים הוא התכלית האמיתי, כי אם "והי' ד' לך לאור עולם ואלהיך לתפארתיך" . ע"כ לא לנו להראות את הרושם הגדול שבמשאות הנפש שמתגלה ע"י הנפילה על אפים לעומת מראה הקשת, שאינו לנו כ"א ציור אל ההשלמה הבלתי שלמה עודנה, ושהיא ראויה לשימוש של אמצעי לעת המאושר, ש"לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך""וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקיניו כבוד" .
ברכות ט קנה
קנואבל ברוכי ודאי מברך
.
הברכה תהי' לעולם נאותה גם על ערך ההוה, כחק כל ברכת הנהנים. ע"כ ראוי להתעורר על ערך הגדול של התועלת הבאה לאדם מחיבור האור האלהי אל המעשים וההתרגשות האנושית ע"פ דרכן של בריות, ובהבנה שלמה שזאת היא פתח האורה היותר עליונה לתשועת עולמים, ראוי לברך ברגשי תודה וחרדת קודש לנוהג בחסדו כל דור.
ברכות ט קנו
קנזמאי מברך אומר ברוך זוכר הברית
.
קשר שכלי נימוסי או טבעי בין שני נושאים הוא ברית. והנה המדעים האלהיים וההשגות הגדולות שהם ראויים להיות תעודה לאדם, מתוך שהם נערכים בערך כזה, שיתאימו להאחז בדרכי המוסר ומושגי היושר והעבודה האלהית, שראוי שתתפוס אותם הנפש האנושית, הוא זכירת הברית שראוי עליה לברך. וכאשר המבול היה על הארץ לרגלי ההתמוטטות המוסרית היותר רעה, ועיקר הרעה היא הרעה המעשית. הרעה המעשית היא נכונה להתפרץ תמיד, אם לא תהיה לה הגנה נאותה, כל זמן שיהיו מושגי השכל הטהור בלתי מיוחסים כלל אל ההישרה המעשית האנושית וטהרת רגשי הלב, אין מעמד בטוח ליצר לב האדם שלא ימעדו אשוריו כ"כ, עד שיהי' עוד הפעם ראוי להמחות חלילה מן הארץ. אמנם ביצירה אנושית חזקה ורבת אונים, יש שיהי' השכל הטהור לבדו מספיק להנחות את האדם בדרך אורה. השגת האמת גם בלא תלבושת של הרחבת הרגש והגעגועים המוסריים, תוכל לנהל באורח ישרה איש גדול כח לב. ונראה שזאת היתה תעודת האדם קודם המבול, שהיה אמיץ מאד, וכגופו כן נפשו וכחות שכלו, היו כבירי כח. אמנם כיון שהשחית דרכו, כבר הי' צריך מאד שיהיה לו מערכה מקשרת את הדעה הגבוהה ומושגי האמת הטהורה אל ההנהגה הקבועה בדרך ישרה לכל דרכי החיים. וע"ז הי' הצורך בברית הקשת, להזריח האור בענין, ונראתה הקשת בענן והיה לאות ברית.
ברכות ט קנז
קנחבמתניתא תנא ר"י וכנו של ר"י בן ברוקה אומר נאמן בבריתו וקיים במאמרו
.
יחש האמת הטהורה אל המערכות הטעונות אל יסוד הרגש הוא זכירת הברית, והכונניות המונחות ביצירת הרגש, שכשיתפתח ע"פ מדתו יהי תמיד מתאים אל התכונה הרוממה של הדיעות הטהורות, היא האמונה בברית, שראוי לברך ונאמן כבריתו. הברית הזו כשמתישבת יפה ברגשות טהורות פנימיות, גורמת היא ג"כ להוציא מקירות לבבו פעולות של מצוה, של חובה ושל רשות, הגונות לתעודתן, והם ערך המאמרים היוצאים החוצה מקרב לב ההוגה דיעות. ומה נפלא הוא שחקק אדון כל המעשים שכל התורה הזאת תתאים עם כל התפשטותה והתרחבתה אל יסוד המעלה המונחת בתכונה של זכירת הברית. ובאמת מה שנוגע לנו ליהנות מהאור הטוב, המאור המעשי, הוא אמונת הברית וקיום המאמר, שמזה הסתעף אח"כ, בבא קץ לחושך ההכשר לאור התורה האלהית להגלות, להאיר כל מחשכי ארץ עם נר מצוה ותורה אור.
ברכות ט קנח
קנטואר"פ הלכך נימרינהו לתרוייהו, ברוך זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו
.
זכירת הברית היא מתאמתת לעומת ההשלמה המדעית, תוצאות כונת התורה והמצות וכל תורת המוסר. אמונת הברית וקיום המאמר מקושרים אל הפעולות והמדות הישרות בפועל. וכאשר אף שבהשלם הכונה לאמתתה, תגרור עמה יושר המעשים, כשכבר יש ע"ז מורה דרך ע"י תורת ד' שבקרבינו. וכן באופן יותר בטוח, הדקדוק המעשי יביא את האדם אל פסגת רוממות הדיעות הנאצלות הטהורות. אבל המאושר שבאנשים הוא המרחיב דעתו, ועושה בחפץ כפיו לשכלל בקרב לבבו פנימה את אור הדעת הטהור, ומישר דרכיו בפועל בעול מלכות שמים ועול מצות, בהדרת קודש ואהבה נאמנה משמחת קרב וכליות. ע"כ ראוי להעיר על כל התכונה בעצמת כחותיה בהשקיפו על מראה הקשת, שהערתו המדעית והמוסרית פונה לכל תורת האדם, לומר זוכר הברית, מול מערכת הדיעות הנאצלות לבדם, שהנה ראויות להפגש בתורה המעשית האנושית מצדם. ונאמן בבריתו, שכשירדו אלה הגדולות למטה במערכת הרגש והמעשה, פעלו תכונה של הנהגה מעשית הוגנת וישרה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". וקיים במאמרו, המאמרות הנובעים ללמוד דין מדין וערך מערך, ככל מושגי תורה שבע"פ, דבר אלהינו קיים בהם להקשר אל היסוד העקרי, לרומם את האדם הפרטי והכללי, להצילו משחיתות יצר לב רע, ולהאיר דרכו באור החיים, לחיי שעה מאושרים וחיי נצח מאור פני מלך חיים.
ברכות ט קנט
קסאמר ריב"ל הרואה רקיע בטהרתה אומר ברוך עושה בראשית כו', ופליגא דרפרם ב"פ אר"ח דאמר רפרם ב"פ אמר ר"ח מיום שחרב ביהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה כו'
.
המחזה מרהיב העין, המגדיל את ההרגשות הקדושות בלב, של הסקירה במבט עין על פני מרחב אין קץ שנראה לאדם בעת שהרקיע היא בטהרתה, מביא את המביט לדיעות יקרות ורעיוני קודש. ע"כ ראוי לברך ברוך עושה בראשית, כפי הראוי להקבלה של ההרגשים הנעלים, המביאים את האדם לקרבת אלהים. אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד' בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דעה. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים. אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים. ע"כ אין שייך לקבל לפי מצב זה תכונה נפשית, ע"פ משאת הנפש של הרהבת העין ממבט רקיע בטהרתה, לצפות ממנה תוצאות לטובות מוסריות, באשר הוא לא הוכשר עדיין להיות מקבל דעת מהכרה רוממה כזאת. וריב"ל שהחליט דעכ"פ היא מדה נהוגה ואפשרית ברוב, עד שראוי לקבע לה מטבע ברכה, פליגא דרפנ"פ, דס"ל מיום שחרב ביהמ"ק, וניטל הכח של היקר הרוחני והחסן הלאומי של ישראל שהוא ג"כ תפארת ישראל וגאון עוזם, באשר הם נכונים להשפיע את האור האלהי בעולם בכל התנאים הנצרכים לדעת אלהים אמת. רק אז בכח הכלל, מתחזקת התכונה עד לזאת המדה של ההכרה האלהית המיסדת ג"כ אבן בחן לפנה המוסרית, ע"י ההסתכלות על פני המרחב הגדול ואוצר החיים שמלאים הוד שאין להם קץ ותכלית, כהמחזה המתעורר בלב הנבון לרגלי ההסתכלות ברקיע בטהרתה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה, חלישות הכוחות הרוחניים ואבדן המעמד המוסרי הלאומי המיוחד להאומה הישראלית, שהיא עכ"פ הכלי להאיר אור הידיעה הטהורה בדעת דרכי ד' בעולם, כשל כח הרעיון. ואם לא יעפיל האדם הבינוני לגדולות, ויסתפק בחיי מנוחה בגבולו ומרכזו, על נקלה יתהלך במשרים. אבל בהרחיבו דיעו למושגים רחבים והסתכליות גבוהות ומרחיבות כאותו המעמד שתבא בהם הנפש ע"פ ההתבוננות של הרקיע בטהרתה, אז כיון שאין עמנו אוצר המריק מעליו את זהב החכמה ודעת אלהים, להורות דרכי חיים חדשים לבקרים, כי נוטל כבוד מבית חיינו, במה איפוא יושע המסתכל בהסתכלות רחבה להתאים את דעתו ביראת ד' ותם דרך עם כל ההרחבה המדעית של ההסתכלות בעולם, החודרת ברום מעלה עד שאינה שוב מדת כל אדם כ"א בשרידים אשר ד' קורא, דידעי למיעל ולמיפוק, ועליהם אמרו חכמים ז"ל! כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.
ברכות ט קס
קסאת"ר הרואה חמה כתקופתה כו', ואמר אביי אימת הוי כל כ"ח שנין כו'
.
ההכרה הפרטית מהיצירה על יוצרה, תהי' נוספת בההסתכלות על מצב התחלת התנועה השמיימית, בעת התחלת המחזור המקביל אל הצעד הראשון שיצאו חוצץ צבאות השמים, לסול ארחות דרכם בדבר ד' אשר נצב בשמים, יותר מההסתכלות התמידית על התנועה שנפעלת מכח המושך הכללי ע"פ חק עולם. שאמנם צריך האיש הנלבב לשום לב על תוצאות הסדר הנכון והפעולות המלאות דיוק, וחסד ורחמים מיוצאים מזה, להכיר את יוצר כל החונן ומרחם את בריותיו, שהוא בעל הכחות כולם מחוללם ומסדרם. והנה ע"ז צריך הוא להשקפות שונות וארוכות ודעה שלמה ומקפת. אמנם התחלת התנועה המסומנת בעת המחזור, הלא שם הוא מתגלה הוד אלהי נורא, שכונן כל המעשה הגדול הזה, בכח וגבורה ועצה ותושיה, שאין לה תכלית וערך. ע"כ ראוי ביחוד לברך על מחזה המחזור ברוך עושה בראשית.
ברכות ט קסא
קסברי"א הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול
.
באשר התנועות הנפלאות של המים ותכונות הזרמים השונים במי הים, שהמה נפלאים מאד למסתכל בהם ומבחין מהם מה נפלאו מעשה ד'. והמה ניכרים ביותר בים הגדול שהוא מאחד את כל הימים כולם, ואין הפליאה הניכרת מהמון הכחות והתכונות של התהלוכה של המים [] המשוה אל הצירים ומהצירים אל [] המשוה, הם ניכרים ביחוד בים הגדול, ע"כ ראוי לברך עליו בפרטיות.
ברכות ט קסב
קסגלפרקים עד כמה אמר רמי ב"א אר"י עד שלשים יום
.
באשר ניקח דעת מצבא השמים כאמור: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". ומכל צבא השמים היותר קרובה אלינו ונטפלת ביותר למקום מושבינו כדור ארצנו היא הירח. ע"כ חליפות הזמן שע"פ הלבנה שישראל מונים לה, ג"כ מזה הרעיון של המכוון הפרטי שיש ביצירתה לצורך ארצינו, פועל ג"כ על חידוש ההרגשות שראוי לחדש ברכה. וע"כ ראשי חדשים המה ג"כ זמן כפרה לישראל , לחדש רוח חדש תחת רוח כהה, ולברא לב חדש באור דעת ויראת ד'.
ברכות ט קסג
קסדוא"ר ב"א אר"י הרואה פרת אגשרא דבבל אומר ברוך עושה בראשית, והאידנא דשניוה כו'
.
ההסתכלות במעשה הטבע כפי שהם, מבלעדי השינויים שחוללו בהם ידי האדם לשכללם, תועיל למלאות את הלב רגשי קודש ואהבת ד'. אמנם למעלה מהרגשות הכלליות יש הדעת, שהיא מלמדת אור תורה לעשות את הצדק והטוב. ערך הרגש אל הדעת היא ערך התפילה אל התורה, שהראשונה חיי שעה בעוד שהאחרונה היא חיי עולם. ע"כ ההסתכלות במעשה האדם ע"פ בינה יתירה שנתן וחנן אותו אדון כל המעשים לשכלל את כל היצור, היא מעוררת לא לבד את הרגש כ"א את הדעה והמעשה הטוב. ע"כ אין לצמצם את כל תבואת הטוב ההוא רק במושג שיוכל להיות מובלט בברכה, "לך דומיה תהילה"ו, וכל הברכות כולם הם עובר לעשיה , והתכלית המתעלה היא הכשרון והטוב בפועל.
ברכות ט קסד
קסהמאי חדקל אר"א שמימיו חדים וקלים, מאי פרת שמימיו פרין ורבין, ואמר רבא האי דחריפי כני מחוזא משום דשתו מיא דדגלת
.
האיכות והכמות המה שתי מעלות מיוחדות, ומצטיין חדקל במעלת האיכות במימיו, ופרת במעלת הכמות ריבויו, נהרא דמכיפיה מבררך. והמים פועלים בתכונתם על האקלימא, כי לפי טוב הימים יוטבו המזונות הצמחים וכל פרי, ויהיו לפיהם טובי בשר כל החי הגדל שם. ע"כ האדם המתפרנס מכל אלה ירכש לו תכונות נפשיות יקרות לפי כח זכות מזגו, וכח הנפש תלוי הרבה במעמד הגוף ובריאותו. והנה למדנו מזה עד כמה עלינו להשכיל אל השכלול הגשמי ג"כ, כי ממנו תוצאות לכל השכלול הרוחני. ומריפות בני מחוזא המכוונת ג"כ למדת האיכות במושכלות, נגד שהבקיאות היא ע"פ הכמות, תלויה במזג המתוקן שגורמים בכל התוצאות של האקלימא, מיא רדגלת. ובזה יקח לו האדם עין טובה על פני כל עסק וענין, כי כל ברא ד' למענהוב.
ברכות ט קסה
קסומברך על הרעה מעין על הטובה כו' היכי דמי כגון דשקיל בדקא בארעיה כו'
.
ראוי לאדם שלא יחליף הרגש בשכל, כ"א כל אחד מאלה צריך לפעול ע"פ תכונתו. תכונת הרגש צריכה להיות אדם חי ומתרגש כפי השעה שההתרגשות באה, אלא שצריך שיפעול עליו הרגש לטובה, להטבת הלב ולקרבת אלהים, שהיא הטובה היותר עליונה, אבל לא להתרגש ולהתעסק בחשבונות רחוקים, כי אין לו כ"א מקומו ושעתו. ואם יבא האדם להתעמר ברגשו ולנהוג בו מנהג השכל בחשבונות רבים, יאבד חלק גדול מאושר חייו הרוחני והחומרי. ע"כ באשר מקורן של הברכות הוא הרגש הזך והטהור, צריך לכוין הדברים לשעתם מבלי הבט אל הנולד להעתיד, שדבר זה מסור לכח החכמה, שהיא צריכה להיות אצל האדם ע"פ דרכה, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד!.
ברכות ט קסו
קסזהצועק על מה שעבר ה"ז תפלת שוא, כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפילת שוא, הי' בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר יה"ר שלא יהא בתוך ביתי ה"ז תפילת שוא
.
התפילה אע"פ שיסודה הוא ברגש, מ"מ צריך שתהי' מושפעת ג"כ מהדעת וההגיון כפי אותה המדה שהרגש צריך אליו. ותכלית התפילה ופעולתה הלא נועדה להיות מסייעת להשלמת האדם ושכלול רוחו, ע"כ מראש מקדם הוכן ע"פ חכמה העליונה, הנותנת כל דבר בעתו, גם אלו המקרים שבאים במצבו של אדם שבהם יתעורר אל התפילה. ואותה ההתרוממות המוסרית שיקנה ע"י התפילה תתאים אל התכלית הכללית שע"פ זה האופן יהי' נכון אותו החפץ הפרטי להועיל לפי האופן הרצוי. ע"כ תיקר ערך התפילה כשתהי' נשלמת ע"פ שני תנאים, האחת שתהי' מכוונת לפי מנהג העולם התדירי, שאז תכיר התפילה מקומה ג"כ בתור אחת מהשלשלאות המאחדות את המציאות כולה ע"פ הסדר הנעלה של החכמה האלהית. והשנית שתהי' מתאמת אל ההגיון והשכל הבריא, אז תוציא אל הפועל את הכשרון הפנימי בנפש, ותכוון ג"כ לפעמים אל המטרה של הבקשה הפרטית. ע"כ בהחסר התנאי הראשון, כשיבקש דבר שאינו לפי מנהגו של עולם התדירי בחיי שעה, אין לזה יחש אל תעודת התפילה שהיא צריכה להיות קרובה תמיד אל האדם, לעודד רוחו ולהעמידו בקרן אורה של קרבת אלקים, או שאין בה יחש אל ההגיון והשכל הישר. כעין שתי אלה השנויים, הבקשה אל השתנות העיבור היוצא ממנהגו של עולם, והבקשה על עבר מוחלט שאין לו מקום בהגיון, לא די שאינם ראויים להעשות, אלא שאינם בנויים ע"פ כחות הנפש להיות מושגת על ידם אותה המעלה הנפשית שהתפילה פועלת על האדם, שהיא באה דוקא כשמתנהגים עמה ע"פ מדתה. ע"כ נקראות תפילת שוא, להורות שלילת כל תועלת, לא לבד הפרטי המבוקש כ"א גם הכללי הרוחני שהיא הסבה החזקה במציאות התפילה.
ברכות ט קסז
קסחומי לא מהני רחמי, מותיב ר"י ואחר ילדה כת, מאי ואחר, א"ר אחר שדנה לאה דין בעצמה כו'
.
רחל ולאה בנו שתיהן את בית ישראל , לאה ממנה יצאה מלוכה "יהודה גבר באחיו" , וכלל האומה שכח המלוכה חל עליו נקרא על שם יוסף, כדחז"לשכל ישראל קרויים יוסף "נוהג כצאן יוסף" . כח המלכות ראוי שיצא מגזע אחד ושורש אחד, כי "בפרץ ארץ רבים שריה" , ע"כ זכתה לאה בכל המחצה המכוון כנגד חצי המחלק של צד המלוכה. אמנם צד האומה הוא בעל מעלות ומפלגות שונות, וזהו אושר האומה והצלחתה בהיותה מרובה בפלוגות, ובלבד שהכל יכוונו לבם למקום אחד אלא שכ"א יעבוד עבודת הכלל ע"פ כשרונו. והנה די לחלק האומה שיהי' נמצא בו חלק של אצילים בעלי משרה ויתר העם יהיו לעובדים נכנעים לגמרי להנהגת השלטון. אמנם מלכות ישראל מיוסדת ע"פ מדת הענוה, "נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש" . ע"כ אע"פ שמצד הסדר העליון הי' ראוי שרק חלק אחד יוצא מהגבירה מכוון כנגד העם. דנה לאה, בעלת המלוכה, דין בעצמה שראוי שיהי' חלק האצילים בעם גדול ג"כ בכמות כאחד מחלקי העובדים לפלגותיהם.
ברכות ט קסח
קסטאין מזכירים מעשה נימים, ואכ"א מעשה דלאה בתוך ארכעים יום הוה
.
התועלת הבאה מהגדלת כח העם ע"י העם ע"י יושר לב המלוכה, תוצאות טובות יש מזה לתכלית הרוחניות, כי יגבר העם בכחו העצמי בדעת ומדות טובות ותורה ועבודת ד', ע"י הכרתו את חופשו ושאר רוחו, ובגשמיות שמחת החופש ומיעוט העול של בשר ודם. ע"כ לתכלית הרוחניות אפשר הדבר בקירוב להתנהג ע"פ נימים שהם ממינם, ולתכלית הגשמיות, שיותר נכונו להם ארחות הטבע, י"ל דתוך ארבעים יום הוה.
ברכות ט קסט
קעכדתניא כו' משלשה עד ארבעים שיהא זכר
.
בהתחלת ההתרקמות פועל הרבה הרעיון והציור על ניתוח האברים וכחות הנפש. ע"כ גם התפילה היא קרובה להיות הפועל היותר מועיל מאחר שיש ע"ז מבוא טבעי, שבכלל שורש התפילה הוא ע"פ עצה עמוקה של החכמה העליונה בהפעלת הרעיון על המציאות, שמחוברים לזה תנאים גדולים בארחות הצדק ודרכי המוסר והעבודה של המתפלל.
ברכות ט קע
קעאאשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה
.
יסוד הפעולות כולם בהשתדלות האנושית אינו כ"א ההכנה, אמנם גמר כל דבר וענין הוא בידי שמים, "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי" . ע"כ באה ההוראה בתולדה, שרק ההתחלה של ההכנה יש בכח אדם להשתתף ולא היצירה והגמר, והראיה המוכחת שלא תעלה בידו כ"א ניתנת החומר, שהרי איש מזריע תחלה והיתה פעולתו עקרית, לא יצא זכר ממינו כ"א נקבה, מפני שאין שיתוף לאדם ביצירה כ"א הכנה להיות כלי קיבול לברכת שמים. ובאשר ההכנה צריכה להיות נגמרת, ע"כ מהכנת האיש יתחייב יצירת נקבה, כי יוזמן הגמר ע"י האשה ע"פ סוד היצירה, ובפעולת האשה תצא ג"כ מצדה רק הכנה ויהי' ראוי למציאות זכר. וזהו חק מוכרח שיהי' ניכר במעשה המציאות, למען ידע האדם כי ד' הוא הנותן כח לעשות חיל .
ברכות ט קעא
קעבת"ר מעשה בהלל הזקן שהי' כא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר מוכטח אני שאין זה בתוך ביתי
.
האדם השלם יכיר בנפשו אם יש צורך להדרכתה למקרים מרעישים כדי להתם איזה שמץ דופי וחסרון. וכשיודע ברור שאינו בקרב נפשו שום דופי הצריך זיקוק ע"י דבר מרעיש ומפחיד כבר הוא בטוח שלא יאונה לו כל און ודבר מחריד. כי כל הרעמים בכללם לא נבראו כ"א לפשוט עקמומיות שבלב , וכשהלב ישר לגמרי הולכים דרכי החיים בשקט ושלוה.
ברכות ט קעב
קעגאמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסופיה מדריש, ומסיפיה לרישיה מדרש כו', משמועה רעה לא ירא מ"ט משום דנכון לבו בטוח בד', ומסיפיה לרישיה מדריש נכון לבו בטוח בד' משמועה רעה לא ירא
.
שלמות הבטחון שכוללת כל ארחות הצדק והטוב, שמכיון שהאדם משליך על ד' יהבו כבר טהר לבו מכל רע והולך בדרך הטובה והישרה, ע"כ אין צורך לצרפו ולזקקו ע"י סבות מחרידות ולא יירא משמועה רעה. אמנם הסבה המביאה את האדם לבא למדה העליונה והצרופה של הבטחון השלם היא גבורת הנפש שע"פ חשבון ודעת אין לו לאדם להתירא משום דבר גם הדברים שנראים שהם רעים בעיניו, כי הלא לא יעשה דבר אם ד' לא צוה. ע"כ משום דנכון לבו בטוח בד', שאפילו אם יאונה חלילה דבר הנראה רע אינו רע באמת, ע"כ משמועה רעה לא ירא. ומזה יבא למדה זו שבאמת אין לו לירא משמועה רעה, מפני שהוא ראוי שיהי' נשמר מכל אסון ופגע, "ורגלי חסידיו ישמר".
ברכות ט קעג
קעדההוא תלמידא דהוה שקיל ואזיל בתרי' דר"י נר"י כו' חזייה דקא מפחיד א"ל חמאה את, כו', ההוא בד"ת הוא דכתיב
.
הפחד יבא מפני מצב הנפש שאינו דומה ומתאים אל המציאות הכללית, כי כל דבר וענין המתאים אל המציאות הכללית אין לפחוד ממנו. ע"כ מישאין בידו חטא ולא הפסיד יחושו אל המציאות הכללית לא יפחד כלל. רק החוטא, שנתק את נפשו מסדר המציאות הישר ע"פ דרכיו המעוותים, הוא יפחוד. ובכלל לפי מושגי השכל הטהור אין מקום לפחד, ע"כ כל זמן שהאדם הולך בדרכי היושר הוא מתיחש אל השכל ודבק עמו, אינו מוכשר להיות מתפחד. אמנם בהעותו דרכו ויצא מדרך השכל אל אשר ישאהו הדמיון, אז כבר יש מקום לפחד, כי בסדרי הדמיון ישנם הרבה בלהות נוראות. ע"כ מאן דמפחיד אינו כ"א חטאה, הנקשר אל הדמיון ושולט עליו הפחד, שהוא בא מהדמיון המתפרץ על הדעת כדברי החכמת שלמה . אמנם כל זה שאין מקום לפחד הוא רק המתפחד מפני איבוד דבר שהוא לפי ערכו, שע"ז אין לפחוד כ"ז שהולך הוא במשרים. אבל כשהאדם נותן לבו לקנות ערכים ומעלות גדולות מערכו, היא מעלת ד"ת שרמה ויקרה היא מערכו של אדם, פה יש מקום לפחד גם בהיותו הולך בדרך ישרה וגם ע"פ השכל הטהור בלא צללי הדמיון, כי האושר גדול והערך רב ונפרד ממנו. ע"כ אע"פ שפחד זה לא יזיז את האדם ממנוחת נפשו, שהרי כיון שהוא משים לב אל זה הפחד כבר הוא זוכה בחלקו, שאין ד"ת נאבדין באמת כ"א במי שחפץ לאבדם, אבל מי שתקפה עליו משנתו סגולת התורה זורחת עליו, מ"מ מקום לפחד הקל המעורר לזהירות יש כאן.
ברכות ט קעד
קעהיהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא חזיי' דקא מתנח, א"ל יסורין בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה וכו'.
שורש הפחד והאנחה שונים המה בנפש. האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה האלהית המקפתה, וכל אשר ישוה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כ"א חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה, לא יתאנח ולא יפחד. לא יפחד ממקרים בלתי תכופים המתרגשים במציאות מפני שכבר יבורר לו שכן הוא חק המציאות ותנאיו, ושראוי לשמח ולהתרצות בכל תנאי המציאות, באשר המה מונהגים ע"פ הסדר השלם האלהי, ולא יאנח על ההנהגה המתמדת, שלא תמצא חן רק בעיני קצרי הראות, שלא למדו לעצמם לחפוץ רק את הראוי. והנה בתחלת רפיון רוחו של אדם תתחיל בו תכונת הפחד מרעיון מפחיד, המצייר את אפשרות המקרים הרחוקים שהם שלא כחפצו, ודכאות רוח זו תביא למעמד האנחה על המציאות כולה, ואז נשלמו לו יסורין. כי היסורין בכללם עיקר מציאותם הוא באדם הפנימי. הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא ולבו מלאה אורה ובטחון גם יסוריו אינם יסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא, כל ימיו יסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות. ואז, באשר לא יוציא את נפשו מסדר המציאות ע"י חטא, לא יפחד. ובשמרו רוחו להיות שוה עם המציאות ונאות לו לא יתאנח. זולת בד"ת, בקנין ההשלמה הרוחנית, יש מקום לתכונה של העדר הריצוי כדי שיתחזק להשלים עצמו ולכוננו, באשר אין להשלמה תכלית. אבל כיון שיכיר האדם תעודת מציאות ההערה הזאת של חסרון הריצוי בנפשו, שהיא למען יבא על ידה להשלמה עליונה, לא ישתמש בה באופן המקטין את כחות נפשו והמעיב את יפעת רוחו, כ"א כפי המדה הדרושה לגרש את צללי העצלות, שלא יסתפק בקניניו הרוחניים שקנה לו, ולא יהיו רבים בעיניו, אבל נפשו תהי' תמיד מלאה אורה שמחה וגבורה, אז ישכיל ויצליח.
ברכות ט קעה
קעות"ר הנכנם לבית המרחץ אומר יהר"מ שתצילני מזה וכיוצא בו
.
הנקיון הגופני הוא מזכיר את הנקיון הנפשי. עצם הנקיון הוא עודנו עונג אמנם קשור לפעמים בסכנה. דומה לזה הניקיון הנפשי הוא יפה ונעים כשהחסרונות הנפשיות לא הכו שורש עמוק בנפש. אבל חלילה בהשרשם עמוק, אז הניקיון בא ע"י ענינים רעים, מחרידים, הפועלים על הנפש כעין היתוך והפרדה, ככסף בתוך מצרף, וראוי להתעורר לבקש שיעזר להיות דורך במעגלי יושר, באופן שהניקיון יהי' דרוש רק באורח טבעי, באשר הוא אדם מורכב ונתון בין הפכים שונים, אבל לא ברוח מפריד ומכלה הנוגע לעצמיותו.
ברכות ט קעו
קעזאמר אביי לא לימא אינש הכי דלא ליפתח פומיה לשטן כו'
.
האיש הבריא בגופו ונפשו לא יחרד ורעיוניו לא יבהלוהו גם בעת שיצייר לנפשו אסונות ופגעים, ומדת הגבורה לא תעזבהו. ע"כ הברייתא הראשונה שנאמרה בימים מקדם בעת ישב ישראל עוד שלו ושאנן ולא חובלה רוחו, דברה דברים כהוייתם על המציאות בכל דרכי אפשריותה, ולא חלה בזה כל אסון לרוח הגבורה הצריכה להיות תמיד עם האדם. אמנם בעת הגלות, שנחלשו הנפשות, צריכות ההרגשות לשמירה יתירה, וביותר רוח הגבורה עלול להיות נפגע מכל רעיון מחריד. ומצד חלישות הנפש אין האדם שליט להסיר מלבבו רעיוני עצב וחרדה אם רק הוציאם בשפתו. ע"כ אל יפתח אדם פיו לשטן, כי התכונה החלשה המחוברת לעם ד' ע"י תגרת יד אויביו וצרותיו הרבות, אם כי בקרבו רוחו מלא אומץ וגבורה. אבל צריכה היא שמירה מכל ציור מרעיד ומחליש. וההחלשה והפחד ומיעוט הגבורה, הם מכינות את האדם לנפילות רבות, גשמיות רוחניות, "טוב לפני האלהים ימלט ממנה". והדבר נוהג אפילו בתכונות הרוחניות וגם במצב הכללי בעת ההתמוטטות וחסרון הגבורה הבריאה, כי אז מוצאים הציורים החיצוניים מקום לפעול ע"פ דרכם, עד שאפילו ביחוסים המוסריים הכלליים ראוי להשמר מהתפרצות דמיונות רעות ע"י הדיבור. "כמעט לסדום היינו" הנה התוכחה ביאוש כזה, גורמת באמת נמיכת רוח וקלקול מוסר, עד שנכון הוא הדבר ע"פ האמת הברורה לקרותם קציני סדום. ויש בזה מקום לימוד בעניני התוכחה והלימוד וההתעוררות הכללית בעניני הכלל, שלא לתאר המצב, בין הרוחני בין הגשמי, בצבעים של יאוש ואפלה גדולה. שאין אותן הציורים מביאים לרומם את העם, כ"א להשכין כבודו לעפר, לרפות ידיו ולהשפילו, והרעיונות המשפילים את הרוח, פועלים בעל כרחו של האדם הפרטי וגם בע"כ של האומה בכללה.
ברכות ט קעז
קעחכי נפיק מאי אומר, מורה אני לפניך שהצלתני מן האור
.
ותשמש לו ברכה זו גם להערה, שבנקיון הנפשי, בתשובה וחרדת קודש, יתהלך בדרך הממוצע ויזהר מהפלגה, הדומה לאור שורף, כאזהרת גדולי חכמי המוסר , להזהר מריבוי השמן שלא יכבה את הנר. וכיון שהאדם מתנקה בדרכיו ומדותיו, ונפשו מיושבת עליו ללכת בדרך טובה ורצויה, ונוחה רוחו עם ד' ועם אנשים, סימן טוב הוא לו שישכיל ויצליח ויהיה לברכה.
ברכות ט קעח
קעטר"א על לבי בני, אפחית בי בני מתותיה, אתרחיש ליה ניסא, קם על עמודא, שזיב מאה וחד גברא בחד אבריה
.
דומה לזה יתגלה במקרים הנפשיים הבאים לרגלי ההתנקות הנפשי. מוסר הכליות של גדולי בעלי הנפש, ברצותם להסיר מעליהם כל סיג וחלאה נפשית, לפעמים תתגבר יותר מהמדה, כי אין מעצור לרוח האדם. ההתגברות הזאת תביא לפעמים למאוס בעולם בחיים ובכל המעשה הנעשה תחת השמש, הבי בני תפחת, והכליון קרוב כי אין מעמד לרגל הדורך וכבר הוא קרוב אל האור יותר מדאי. אמנם האיש הגדול אשר שאר רוח לו, לפניו יאיר עמוד האורה עמודה של תורה, וגם אם כל כחות נפשו נתונים להשתפכות הנפש הקיצונה, שהיתה מביאה באמת סכנה להולכים בדרך זה. אבל הוא קם על עמודא ויורה דרך ישרה להנצל מההפכה המוסרית שתוכל להיות יותר מדאי קיצונית, וישפיע על המון רב, ועל המיוחדים הראויים הם להשפיע לזולתם, בהיות כחו העצמי עדיין נאחז לרומם את עצמו ואת כוחותיו, להיות קרוב אל האור הממוזג, לחבר את החסידות האמיתית עם אור התורה והחכמה המעשית. שזיב בחד אבריה, מאה גברא המונים רבים, בהדרכות טובות המוניות שהורה להם ע"פ כח העמודא, עמוד אור התורה, וחד גכרא, היחיד המצויין, ע"י אור דעת והגיון מוסרי מזוקק שיש בידו להשיב אל דרך השוה והרצויה את כל הוגה בו והולך לאורו, בניסון, אמר היינו דר' אחא, שצריך להזהר מההשפעה המרובה של ההתרגשות המוסרית, שלא יוכל לעמוד עליו האדם מרחוק, שהרי נראה שלעולם כל תוספת רגש הוא יתרון, עד שינוסה במסה ותצא לו התורה הניסיונית השלמה.
ברכות ט קעט
קפהנכנם להקיז דם אומר יהר"מ כו' כי רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בנ"א לרפאות כו'
.
אמר אביי לא לימא אינש הכי, דתני דבר"י ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאת. האדם הוא יצור אורגני, דבקים וקשורים המה כחות גופו זב"ז וכחות נפשו זע"ז, ושניהם יחד בקשר אמיץ. ומי הוא האדם שיוכל להתפאר ולומר שיודע הוא את כל כחות הגוף והנפש ויחושם ג"כ אל העולם הכללי. א"כ הלא אין אמונה ברופא, כי אף אם במקצע האחד הצר והקצר ירפא, אולי גורם השינוי הזה קלקולים רבים בעבר אחר, ששקולים הם כנגד התועלת היוצאת מרפואתו, וע"כ אין להחליט שתהי' הרפואה אמיתית. ובאשר אין השכל מסכים אל הרפואה בהתחכמות האדם, והניסיון אמנם יורנו כי פעמים רבות תקלע חכמת הרפואה אל האמת, צריכין אנו להשכיל שגם השימוש בחכמת האדם ברפואה היא אחת מפליאות ההנהגה. ואנו משיבים את הדבר לההשגחה העליונה, כאותן הדברים שאין בו שום יכולת בפועל כפינו. כי רק אתה ד' רופא נאמן אתה, שלפניך גלויים כל רזי הגוף והנפש ומסתריהם ויחושיהם ורפואתך אמת מבלי תגרום הפסד למקצע אחר. אמנם אביי אמר שאין לנו לחוש על המסתרים של היחוסים שאין עינינו רואות אותם, שא"כ כבר בטלת כל עמל האדם לתיקון הגשמי והרוחני, כי יחוש שכל מה שהוא מתקן ומשכלל שמא גורם הוא הפסד באיזה יחש נסתר. אלא כך המדה, שאין ראוי לפקפק בה כלל, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות , והתורה נתנה רשות לרופא לרפאתבהיותו בקי במקצע שלו, ואין להרפות ידי העמלים בתיקונו של עולם לפקפקם בחששות של מסתרים. והחכמה תעז לחכם, כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. והתפתחות שכל האדם, וכל תולדות המצאותיו דבר בעתו הכל מעשה ד' המתראה לפי צרכי האדם בעתותיו ודורותיו, לתעודה רמה ומדוייקת, שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרע.
ברכות ט קפ
קפאכי קאי מאי אומר, אר"א כרוך רופא חנם
.
הרופא בשכר יש לו תכלית אחרת זולת הרפואה ובריאותו של החולה. אמנם המטרה האלהית היא רק ההצלחה והבריאות של בריותיו, בריאות הגוף ובריאות הנפש. א"כ אין לו ברפואה שום תכלית אחר כ"א הרפואה עצמה והוא רופא חנם.
ברכות ט קפא
קפבחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר ואהבת את ד' אלהיך, ככל לבבך בשני יצריך כו', בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך, רבר אחר בכל מאדך בכל מרה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד
.
כל זמן שאדם שקוע בפרטיותו, בהנאותיו היחידיות מצד חושיו המוגשמים והמוגבלים, אז מדת הטוב והרע מצומצמות אצלו רק כפי הנוגע לעצמו ובשרו. אמנם כשיתעלה למצב שכלי, לאהוב את אשר השכל הטהור והיושר האמיתי נותן, וימצא זאת בנפשו כשיהי' באמת דורש את אלהים ופונה בכל לבבו את ההשכלה הטהורה. אז ימצא כי האהבה והעונג אינם ראויים כלל שיהיו לו מוגבלים רק ביחש לנפשו ולחוג הקרוב לו, כ"א כגבור ירוץ אורח שכלו להיות מודד את כל חפצו לפי ערך הכלל כולו, ואצל הכלל כולו אין רעה במציאות הכל עשה האלהים יפה בעתו, והרעה שנדמית להיות רעה פרטית היא מסבבת טובה רבה אל אוצר הכלל. והאיש שהתנשא ברוחו לאהבת השכל והיושר האמיתי הוא יתענג, כי במה שנוגע לעצמיותו הפרטית יש לו מצב של הפסד ורעה. אבל הלא הוא סובל כדי להיות תוצאות לטובת הכלל מזה, כי הלא ההנהגה הכללית של המציאות היא ודאי טובה. וכל אשר עשה ד' הוא טוב, א"כ ודאי תצא מרעה זו טובה גדולה שקולה הרבה נגד מרירות הרעה. והטובה, אם גם יהיו מקבליה בחוג קרוב או רחוק בזמן ובמקום לו הכל שוה. ונפש נדיבה האוהבת את הטוב והיושר אין מרכז המשקל נפשו הפרטית כ"א הכלל, החשוב לעולם נגד הפרט ועומד לעולם, ע"כ יהיה באהבה מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. וכן בהשקיפו תמיד אל התוצאות הכלליות כבר אפסו מנפשו ההתפלגות של נטיות טובות ורעות, יש לקרא בשם טוב ורע בנטיות, למי שמבטו הוא צר ואינו יכול להסתכל כ"א על ההוה והמקום של הרגש והעובדא. אבל מי שהגבה לבו בדרכי ד', הנטיות כולם עולות להתכלית המקובצת הכללית הנבנה מהם, הוא אוהב את ד' אדון השלום בכל לבב, ביצה"ט וביצה"ר. גם אינו מסתכל כלל על פרטיותו, כי אהבתו, עדונו וענגו האמיתי הוא שיהיה הטוב והיושר נעשה. ואם הטוב והיושר, שהוא לפי ההבנה היותר אמתית חפץ ד' ית', מחייב שיתן את נפשו, בשמחה יתנדב לזה, יתנדב ויתענג, כי נפשו חשה את החיים הכלליים בכל שאונם. שכאור לפני אבוקה בטלה אצלו ההשתעבדות לחיים הפרטיים אע"פ שהם חייו. אמנם יש שמצעיר את רגשות חייו ומקטין מאויי נפשו, מקוצר רוח וחסרון ידיעה והרגשה בנועם החיים, איש כזה אינו פועל גבורות ואינו יודע את ערך החיים. ע"כ רק בזאת תבא האהבה השלמה לגבולה, בהיות רגשי החיים וחפץ הרחבתם כשהדרכים המובילים אליו המה מתאימים לחפץ ד', להתכלית הכללית המאושרת והטובה, יקרים בעיניו הקנינים המה המושג של הרחבת החיים. הנפש המואסת בהרחבת החיים, ושאינה יודעת את רגשי החיים לעמקם ולאמתתם, לא תוכל להתפשר עם השכל הישר והבריא באהבת הקנינים. כמה יש צורך לאדם לחיי נפשו, אם יביט רק אל צמצום החיים. כהמתרחבים החיים בכל משאלותיהם הרחבים ע"י הקנינים. ע"כ הם נקראים מאד, "מאדך". שהם בנויים רק על ההפרזה והמאודיית שבחיים. ע"כ האיש שהוא גדל דעה וכביר כח לב, איש חי רב פעלים, הוא לא יזעיר נפשו בשביל התכונה של מסירות נפש באהבת השם יתברך הטהורה, כ"א יהיה מלא חיים בכל הרחבותיה. ומתוך שהוא מכיר את החיים וחשיבותם, הוא מכיר את רוממות ערך הכלל וערך המשפט הראוי לאהבת השכל והיושר, ע"כ יתנדב לאהבת ד' אפילו נוטל את נפשך. וממוצא דבר בא לידי המדה הנפלאה, שבכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד, הודאה מאודית תבא מנפש מרגשת ושואפת. הנפש שהקמיטה כוחותיה לא תתעורר בהודאה של מאד, כי הולכת היא כצל בנותה ולא תרגיש לא את עומק הטוב ולא את עומק הרע, לא את העונג ולא את הנגע. ולא זאת היא תכונת המסירת נפש הבאה לקדושת השם ית' מגבורי כח עושי דברו, ולא מנפש שאופלו השקפותיה על החיים יתכונן המין האנושי ברוממות מוסרו, כ"א מנפש חיה ערה ובהירה המרגשת בהרגשה חודרת את הטעם של הטוב והרע, את העדן והשמחה ואת המרירות של הרע והמות, המחסר והשפלות, אשר כגדולת ההרגשה כן תהי' גדולת הגבורה ואהבה אל הצדק האמת והמשרים שיסודתם בטובה הכללית. שם באוצר הכלל ימצא האדם השלם אשרו חייו ושמחתו. ואוצר הכלל לעולם הוא מתעלה והולך לטוב בכל מסיבותיו הפרטיות המתכנסות אל תוכו, ככל הנחלים [] אל הים. ע"כ בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד, בהודאה טהורה ושלמה לאדון כל המעשים, מלך שהשלום שלו, שהכל ברא לכבודו, וכבודו מלא עולם.
ברכות ט קפב
קפגמאי חייב, אילימא דמברך על הרעה הטוכ והמטיב כו' אלא לקבלינהו בשמחה
.
ביטול הרגש עד שלא יבחין בין טוב לרע ולא יעריך כלל ערך עצמותו הפרטית איננו ממעלת הנפשות, ולא זאת היא התעודה הראויה לאיש המעלה, כ"א ידוע ידע האיש המשכיל את הטוב ואת הרע, את נועם הטוב והחיים העושר והכבוד, ואת מגרעת המחסור וכל רעה בחיי ההוה לכל פרטיהם, ויעריכם בערכם הראוי ולא יקטנו בעיניו. אמנם ידע ג"כ שיותר מכל אלה באין ערוך שוה הוא הטוב האלהי והיושר השלם של ההנהגה העליונה, ששוה להמסר אליה בכל לב ונפש. ע"כ עם כל ידיעתו והרגשתו בחיים ומעלותיהם, יקבל ג"כ בשמחה את כל אשר נטל עליו, מאהבת השם יתברך ויושר דרכיו המלאים צדק ומשרים. ע"כ הברכות צריכות להיות טבועות במטבע של הרגש הזמני, שמרגשת הנפש לפי טעמה וחושה בה, ע"כ בהכרח ישתנו בין הטוב ובין הרע. אמנם הדעה השלמה עולה עליהם במשפט ובחשבון לקבולינהו בשמחה.
ברכות ט קפג
קפדמנה"מ דאמר קרא בד' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר, בד' אהלל דבר זו מדה טובה כו'. ר"א בשר"ל אמר מהכא חסד ומשפט אשירה אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה. ר"ת אמר מהכא כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא. רבנן אמרי א"ק ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מברך.
האדם שנפשו אינה ישרה כשמזדמן לו איזה מצב רע, אז לא די שלא יקבל באהבה ולא יעלה להשכיל את הטובה הצפונה בהרעה עכ"פ אל הכלל ואיך ראוי להיות שמח בדרכי ד' הישרים, אלא שעצם הדבר לא יישר בעיניו, ומעשי ד' יהיו בעיניו כאילו הולכים באורח בלתי נכון להם. לענין ההצלה משחיתה זאת אמר שהוא יהלל הדבר מצד עצמו באופן שוה, ופנייתו לטובתו הפרטית לא תשנה את השקפתו, כי יודע הוא שכל דבר נעשה בחפץ עליון ית' וכל מעשה ד' ראוי הוא לתהלה, כי ודאי עומד הדבר להצמח ממנו ברכה ותהלה. למעלה מערך זה יעלה האדם, שלא זו בלבד שעצם הדבר יהי' בעיניו ישר באשר יודע כי היא לטובה לכלל המציאות, כ"א הוא חש שגם בעצמותו הפרטית הוא ראוי להתעורר ע"ז בשמחה. ולא עצם הדבר והענין הנעשה יהלל, כ"א ישיר מעומק נפשו על קחתו חלק בהענינים הנוגעים לו, לבצע בהם את חפץ ד' הנהדר, בנעימה אחת כטוב וכרע מצדו. וזאת היא מצב שמחת הנפש בהרגשה פרטית, להיות כ"כ טוב לב ושלם עם ד' עד שלא לבד שהדבר והענין ימצא בלבבו מקום הילול מצד טובת הכלל שראוי לו לבטל את טובת הפרט בעבורה, כ"א ימצא בנפשו הרגשה מלאה, שזאת היא עצם טובת הפרט בהצטרפו אל יסוד הכלל, ע"כ אמר אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. אמנם לא זאת בלבד, שהמקרה יעורר את האדם להתעורר נפשית כפי מדת המקרה לבדו, להלל הדבר או גם לשיר עליו. כי עוד יש מעלה נוספת שיתעורר על ידי מקרה האחד האדם אל כלל היחש שבין היוצר ליצוריו, ודבקות נפשו תגדל בערך רוב התבונה שמתוסף בנפשו לרגלי התבוננות יתירה שגרם המצב הפרטי. אמנם גם בערך ההתעוררות הכללית של קרבת ד' שמקרה בודד גורם ישנם ב' חלוקות. החלוקה האחת קרבת ד' בכלל, בכל הנוגע לדרכי החיים שלו כולם, ואם יעלה האדם במעלות המוסריות במדה נכונה כזאת, שקרבת אלקים תחול בנפשו במדה יותר רמה אחרי איזה מקרה מתחדש בחייו בערך אחד, בין יהי' החידוש טוב או רע, אע"פ שיהי' הקירוב הזה רק כפי המדה שדעת האלהים מתיחסת לו ע"פ מצבו הפרטי, הגופני והנפשי הוא ג"כ חלק טוב, ונעלה מהערך מי שאינו בא למדה זאת לצאת ממקרה אחד לדון על כלל ארחות החיים. וזהו מי שנאמר בו "כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא", "צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא". אמנם נעלה על כולם, מי שמעלה את המדה המשכלת בנפשו עד שלא רק כפי המדה המתיחסת למצביו הפרטים יתעורר לקרבת ד', כ"א עצם דעת ד' ודרכיו הכוללים היא כל חיי נפשו, ולמעלה מקריאת שם ד' הבאה אחרי מקרה המתחדש, שמורה על העזרה הפרטית, כ"א את שם ד' יברך, את פעלו והדרו ודרכיו הכוללים, וידבק בהם באהבה טהורה, אהבה הנובעת מקרב לב הוגה וחושב שכבר נטהר מכל רע וכסל, ופונה לרומם הדר כבוד מלכות מלך כל עולמים, באהבת עולם וחפץ לב נאמן. זאת היא המעלה היותר נהדרה שבחמודות, הנמצאת באורח צדיקים שהיא כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום.
ברכות ט קפד
קפהא"ר הונא א"ר משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דר"ע לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב
.
המאמר הוא יותר פרטי ויותר חיצוני מהמחשבה והדעה הפנימית, מ"מ היא פועלת על המחשבה הפנימית. ובהתרגלו לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב, תתברר הבנתו להבין את זאת גם בהגיון לבבו פנימה, שהפרטית והחיצונית תוציא אל הפועל את פעלה על הכללות והפנימיות. וכן הדין בהנהגה, שאע"פ שהמדה הגלויה היא שכל מה דעבדין לטב הוא בחק הכלל כולו, מ"מ מדת הבטחון תרומם את הפרט אל מדת הכלל, ותתגלה ג"כ הטובה הצפונה בכל דבר הנראה רע אפילו במצבו הפרטי. כי סיבוב ההנהגה הכללית הולכת להסכים אל ההטבה המוסרית. וכשאדם מכין עצמו לקבל רושמי מוסר טובים ממצבו הפרטי ע"פ מדת הבטחון בד' ודעת אלקים אמת, הרי יש כבר במצבו הפרטי ערך מדעי כללי, ומתגלה המאור שראוי להיות מתגלה במצב המקיף הכללי גם במצבו הפרטי. וזה הוא אחד משרשי גילוי פרטיות ההשגחה בצדיקים לפי ערך קרבתם אל ד' וערך מדעם ועבודתם הטהורה.
ברכות ט קפה
קפוכי הא דרע"ק הוה אזל באורחא והוה בהדיה חמרא ותרנגולא ושרגא, ממא האי דוכתא בעא אושפיזא ולא יהכו ליה, אמר כל דעבדין מן שמיא לטב, אזל ובת בדברא אתא אריה אכליה לחמרא, אתא שונרא אכלא לתרנגולא, אתא זיקא ככיה לשרגא, אמר כ"מ דעבדין מן שמיא לטב, כו'
.
הרעות הבאות לאדם יהיו או מיד אנשים בעלי בחירה מונעי טוב או עושי רע, או מיד בעלי חיים שמבקשים תועלתם באבדן זולתם, או מכחות הטבע המת. וכל אלה מסובבים ע"פ השגחה עליונה בתכלית מדוייקת ומצומצמת מאד. ע"כ למדנו בזה בשלשת מיני הרעות שהיו מסיבת ההצלה. רעת לב האנשים דלא יהבו ליה אושפיזא, רעת הטורפים מבע"ח, וכלל ג"כ בזה בין הרעות המונעות ההצלחה החומרית, כאכילת החמור הצריך לו בדרכו, בין אבדן התרנגולא שהי' אצלו שימוש רוחני ומוסרי, להנער לעסק התורה והתפילה, שכולם מתהפכות לטובה ע"פ ההשגחה העליונה ועין ד' אל יראיו. ובין הרעות הבאות מטבע המת, הזיקא דכביה לשרגא, אפילו המניעה של האור הטוב המשמח לב ונפש ג"כ יהפך לטוב. ע"כ לא יבהל האדם, לא ברבות עליו צריו ואויביו מקרב החברה האנושית, ולא בהמנע ממנו מתגרת יד המקרים הרעים גם אור תורה תפילה ועבודה ועונג החיים, כי הכל הנה מערכות נערכות לסדר את ההצלה וההצלחה הכמוסה. ע"כ ראוי שירגיל האדם עצמו תמיד את טעם הטוב הצפון בתוכיות הרע, ואז יהי' לבו עליו טוב תמיד, ויגבר חילים בתורה בדעת ביראת ד' וכל מדה נכונה.
ברכות ט קפו
קפזואר" ה אמר רב משום ר"מ, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה, שנאמר אל תכהל על פיך וגו' כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דכריך מעטים
.
רגשות הלב יוצאים בהשתפכות הנפש בתפילה, אמנם יחש ההתרגשות ושינויי ההתפעלות אינם ערך מכוון לדעת הטהורה בהשגת האלהות, אלא שבהיות האדם מיישר דרכיו והולך וגדול בדרכי השכל והשגת האמת בדרכי ד', ממילא יתמלא לבבו ברגשי קודש. ואותה ההתרגשות שהיא מתלבשת בתיבות ומאמרים של תפילה יש להם ערך גדול, לא מצד עצמם כ"א מצד מאור השכל ותמימות הדרכים המעשיים וטהרת המדות, שהם גורמים שיהי' הלב מוכן להתרגש באופן כזה מדעת האלהים והעסק בתפלה ותשבחות. ע"כ צריך שיהי' קבוע הדבר בלבו של אדם שעיקר גדולת התפילה וההתרגשות הטהורה והנשאה ברשפי אש קודש של אהבת ד', היא יקרה מפני שהדבר המוליד אותה הוא הדעת הטהורה והצדק האמיתי, אבל לא זה הוא סוף ההשלמה. וזהו דבר ידוע כי מה שהוא השלמה עקרית ותכליתית צריך לעולם להרבות בו, ומה שהוא תולדה ואות על גדולה עליונה די שתהי' נזכרת כפי מדתה, אבל ההרחבה היתירה משבשת את הדעת בתכונתה, שתחת היקר הגדול שנתרחש לה ע"י תולדתה והסבות הקדושות הגורמות אותה, ידון האדם שהיא בעצמותה תכליתית, ויפנה לבבו משלימות הדעת ותיקון כל דרכי היושר והרחבת התורה, לעסוק רק בהגדלת התרגשות והתפעלות הלב, וזה הוא דבר שלא יצדק לא מצד התורה ולא מצד השכל. ע"כ יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה, ויכיר כי הדיעות הרמות שהם עקריות בדעת אלהים מעטים המה שיוכלו להתלבש במבטאו של אדם, וביחוד ברגשי התפעלות שלו. כי האלהים בשמים, וההשגה הנעלה יקרה מאד מהשיגה ומלבטאה בשפתים. ואתה על הארץ, וכל מבטא שלך הוא לפי ערכך השפל, שהוא יקר מפני הסבות של המחשבות העליונות שמוכרחות להתמלאות בשכל. והמדות היקרות שצריכה להיות הנפש מעוטרת בהם קודם שיבא האדם לידי רגשי לב קדושים ומאירים באש קודש. ע"כ יהיו דבריך מעטים, להעירך שצריך אתה לשוב מתוך אותם הדיבורים שיסודם ברגשי הלב, לתורה ולתעודה של שפיטה שכלית זכה, שהוא היסוד הגדול של דעת ד', המביא לידי אהבתו ויראתו ולידי קדושת המעשים כולם אל הפרט והכלל.
ברכות ט קפז
קפחדרש ר"נ בר ר" ח מאי דכתיב וייצר ד' בשני יודי"ן, שני יצרים ברא הקכ"ה באדם יצה"ט ויצה"ר כו'
.
להוציא מהמחשבה שהכרח החומר הוא גורם הרעות והתכונות הפחותות, וטבע החיוב אין ממנו מנוס. כ"א לתכלית נכונה יצר הקב"ה ב' היצירות, וכשם שהיצר הטוב וכל התכונות הטובות הם יצירה חיובית לשם תכלית נעלה, גם היצירה של התכונות הרעות היא ג"כ יצירה מיוחדת בעלת תכלית הגונה ונכבדה.
ברכות ט קפח
קפטמתקיף ר"נ ב"י אלא מעתה גבי בהמה דלא כתיב בה וייצר ה"נ דלא שליט בה יצה"ר, והא חזינן דנשכא וכעטא ומזקא
.
העיר שאע"פ שראוי לומר שאין התכונות הרעות מוכרחות, ואין תכלית להיכולת העליונה לשכלל את הכל בתכלית ההשלמה מראשיתה, מ"מ ראוי לומר שאין לדברים המזיקים בתכונות צורך ביצירה מפורטת, כי בכל מקום ששם התעסקה החכמה העליונה בטיפול היצירה והשכלול יש סדר ותיקון, והמקום הנעזב משכלול ממילא יוצא בתכונת הריסה. וה"נ הכחות הנפשיים כפי אותה המדה שהתכוונה החכמה העליונה לעזוב בלא שכלול, יצא כח היצה"ר לבלע ולחבל. א"כ אין צורך ליחד יצירה מיוחדת לכחות הרעים, אלא מיעוט אור ההשגחה האלהית הוא הגורם שרשומי התוהו ניכרים עדיין, ע"כ נוטה הכח לחבל ולהחריב. וכן הנטיות הפחותות הבהמיות הנשארות בנפש האדם הוא רק לפי הערך שהסכימה החכמה האלהית לעזוב השכלול מיצירת הנפש האנושית, כדי שתהי' משלמת עצמה ע"פ תכונת הבחירה הנתן לה.
ברכות ט קפט
קצאלא כדרשב" פ, דאר"ש בן פזי אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי
.
התכונות הבהמיות שמושכות את האדם אל התאות הפחותות הם אינם צריכים יצירה מיוחדת, ודי בהעזב השכלול מהנפש, הרי היא נוטה למטה מאיליה וקרובה אל ההירוס ואל התוהו, עד שתעלהו רוח ההשכל אל המעלה המיושבת הראויה. אמנם כ"ז הוא מצד הדברים החומריים, שטבע האדם בבהמותו להיות נוטה אליהם. אבל אותה המדה של ההתנגדות הנמצאת באדם טרם שהשלים עצמו, ביחוד מלקבל עליו כל סדר אלהי, והיצה"ר הנמצא ביחוד במה שנוגע למצוה וחקים אע"פ שאין להם ערך לתכונות החומריות הטבעיות, זאת הנטיה היא מכוננת לכתחילה, לא נעזבת מחסרון השכלול הנפשי, והיא נוצרה כדי לשכלל רוח האדם ע"י מה שיוכל בבחירתו החפשית להתגבר על כל המעצורים הגשמיים והרוחניים. וזאת היא המלחמה, של עול יוצר כל מצד ההכרה של דבר ד' עצמו, זולת הנטיה החומרית שהיצה"ר מתקומם ע"ז, והמלחמה מתגברת להתנגד דוקא אל דבר ד', והיצר הולך ומתפשט גם בדברים שאין טבע הגוף החומרי תובעם. זאת ההתנגדות היא באה מכח נטיה של יצירה מיוחדת, כדי להכניס את האדם במצב התנגשות הכוחות, כדי שתתרחב דעתו והכרתו ותהי' ידיעתו את הטוב ידיעה שלמה, בידעו אותו בין מצד עצמו בין מצד ההבחנה לעומת הרע שכנגדו. ע"כ ע"ז החלק נכפלה באמת היצירה המכוונת, שמכח הכרח העזיבה והעדר השכל לא היתה הנפש האנושית באה לידי מדה זו, של אוי לי מיוצרי להיות נמצאת נטיה ומיאון דוקא מפני שהוא חפץ שמים ודבר ד'. ואוי לי מיצרי להיות נמשך לדברים המתנגדים אל ההצלחה הטהורה האלהית חוץ לטבע החומר הבלתי משוכלל, זאת היא תכונה נוצרת.
ברכות ט קצ
קצאאי נמי כדרני ירמיה אר"א, דאר" י דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר אחור וקדם צרתני
.
הרגש, כח המצייר והמדמה בעל הטעם והחן, והשכל החודר ומשקיף במשפט וחשבון, לשניהם יש מערכה שלמה. האדם הוא מורכב משירה הנובעת מעומק כח המצייר והרגש, והשקפה שכלית הנובעת ממקור המשפט. והנה האיש והאשה מחולקים בזה בתכונות נפשותיהם, האיש מיוחד להיות גובר בשכלו ע"פ הרגש והטעם הציורי, האשה בנויה בכוחות נפשה להיות מבונה בלב רגש וטוב טעם, במשפט כל הכחות שכשהם מתערבים יחד הם מעכבים זע"ז ומונעים כ"א השלמת זולתו. אמנם כאשר כ"א יצא בפני עצמו לפעל הגמור כאילו הי' לו תחום בפ"ע יצא כל כח כלול בהדרו, ולמקום שימושו יהי' עתיד להשפיע טובה שלמה. ע"כ ביצירת הנפשות שלפיהן יצטיירו הגופות ג"כ, דו פרצופין ברא הקב" ה. למען יהי' כח הרגש מלא ומוקף בכל צדדיו בלא שום הפרעה מהתרחבות השכל והמשפט, וכח השכלי ג"כ יהי' בכל חזקו עלול להשתלם בלא שום מניעה מכח הרגש. ובזה עלתה היצריה במעלה נשאה שבהתחברות השנים ימצא- ערך נאה ומתוקן ועולם מלא כל טוב, בין לשימוש השכל בין לשימוש הטעם והרגש.
ברכות ט קצא
קצבויכן ד' אלהים את הצלע, רב ושמואל חד אמר פרצוף וח"א זנכ
.
כח הרגש המיוחד לאשה, הדבר מסופק בערך מעלתו בתכונות הנפש, אם הוא תוצאה רק מכח השכל בהיותו נחלש ממעלתו אז יפעל ע"פ סדרי הרגש והטעם, או שהוא מכונה עצמית עומדת לפעול במעלתה המיוחדת, ומה שהיא עשירה בכחות רבים אינם משיורי כח השכל, כ"א רכושה העצמי. הצד הראשון הוא למ"ד זנב, והשני למ"ד פרצוף.
ברכות ט קצב
קצגבשלמא למ" ד פרצוף היינו דכתיב אחור וקדם צרתני
.
הרגש הוא ערך אחור לגבי השכל שהוא הפנים, הקדם. וכ"ז הוא בהיותו מוכר בתור תכונה שלמה משמשת לעצמה ולא בתור כח נחלש של השכל. וכאשר קרבת אלהים במעשים ועבודה לאדם אפשר ליסד רק ע"פ תכונת הרגש, שהוא ג"כ יצור כפיו של יוצר כל, והקבלת האדם את קונו לפי ערכו בטעם הרגש היא העבודה הרצויה שהרבה פינות התורה נוסדו עליה. נאמר בהשגת אדון הנביאים, "וראית את אחורי ופני לא יראו" . אמנם תהי' יצירת הנפש המיוחדת לכח האשה, בפיוטית והציור, המכונן ברגש רק נובלות ותולדה נחלשת מרוב השכל, אין לתאר את היצירה האנושית מצד השכל והרגש בשם אחור וקדם, כ"א יצירה אחת שלמה בעלת מעלות עליונות ומעלות שפלות, כערך ראש ורגלים. אמנם האחור והקדם עומדים במערכה אחת וכ"א שלם בכחו העצמי.
ברכות ט קצג
קצדאלא אחור למעשה כראשית וקדם לפורענות
.
ע"פ התכונה המתגלה לעינינו במדרגת היצורים, אנו רואים שכל יצור שהוא עומד במעלה יותר עליונה במדרגת היצירה מתכנס כח החיים שלו ביותר למרכז אחד. ע"כ הוא נח לקבל הפסד ממי שהוא במדרגה נמוכה ממנו, עד שהדבר מתגלה בבע"ח הפחותים מאד שאפילו תנתח לנתחים לא תקח מהם את כח החיים שלהם. וממילא יובן שבמי שעומד ברום מעלת היצירה היותר רמה, שהוא האדם,שענין המרכזיות ביחס לכח החיים שלו עומד בערך מדוייק מאד. והנה מה שיש שייכות להתעלות הבריאה אל המרכזיות, הוא מכוון אל הסדר הנאמר בתורה, שכל המאוחר ביצירה בבע"ח הוא יותר נחשב וחזק בכח החיים שלו. ובאשר האדם הוא אחרון ליצורים הוא מתרכז בכח החיים יותר מכולם. כי הנקודה היסודית של קיבוץ המרכז תהי' משוכללתכשכברקדמו לה כחותיה הפרטיים, ע"כ מתוך שהוא אחור למעשה בראשית הוא קדם לפורענות. ויש בזה לימוד ג"כ לענין מהותו הרוחני של האדם, שתכליתו הוא שיהיו כחות נפשו כולם מתרכזים למטרה אחת יחידה ועליונה. וענין המרכזיות הוא בו יסוד קיומו והוייתו, ובהפסד כח המרכז הרוחני ממנו ע"י יצר מחשבות לבו הרע, שאינו פונה עוד לתכלית מיוחדת להשכיל ולהיטיב כ"א לכל אשר תפנה רוח תאות חיי השעה, אע"פ שאצל שאר החיים יש זכות קיום במצב חיים כזה, אצל האדם אין לו זכות לחיים בהפרד נפשו לגמרי מתעודת התרכזותו. כי בהיותו אחור למע"ב נוצר לתעודה זו שאפילו כל היצורים ירומם בימים העתידים לאחדם למטרה אחת, וכ"ז יצא רק בלכתו בדרך הישרה המתאחדת.
ברכות ט קצד
קצהפורענות דמאי, אילימא פורענות דנחש, והתניא רבי אומר כגדולה מתחילין מן הגדול וקלקלה מן הקטן, בגדולה מתחילין מן הגדול דכתיכ ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואתמר בניו הנותרים, וכקלקלה מתחילין, מן הקטן שהרי בתחילה נתקלל נחש כו', אלא פורענות דמבול כו' ברישא אדם והדר בהמה
.
יש הבדל בין נפילה וירידה מהמעלה לכלי' ואיבוד גמור וביטול החיים. המעלה היא כפי הנוהג נמשכת מרמי המעלה אל הירודים מהם. ע"כ כאשר יביא הצורך להקטין מעלת הכלל, אף כשמקטינים מעלת הגדול, עדיין אינו מורגש אצלו תיכף, כי עדיין יש לו שיורי כח ומעלה ממעלתו שקדמה. אבל המושפעים ממנו, שהם אין להם מעצמם יתרון הם ירגישו מיד [] הירידה, ואח"כ יתחילו להרגיש הרבים מהם במעלה והשפעה, עד שירגיש גם המנהיג המתרומם עצמו ג"כ, כי מתחילה יאבד כל נמצא כחו להטבת זולתו, ואח"כ יאבד עניני המעלה מה שנוגע לעצמו. ע"כ בקללה דנחש שהיא איבוד מעלה, היה הסדר הנהוג התחלה מן הקטן. לא כן הוא באיבוד ונטילת החיים, שכל מי שמעלתו יותר רמה הוא מתיחד יותר במרכזו כאשר ביארנו . ע"כ כיון שהפגע נוגע אל המרכז כבר חייו נטולים. ומי שהוא שפל במעלה אין המרכז תופס כ"כ בו מקום, ע"כ מתאחר כח החיים שבו להנטל. ע"כ באיבוד המבול, הסדר הנכון המיוסד הוא ברישא אדם והדר בהמה, ולעומת זה הגדולה צריכה להתכנס אצל מי שראוי להנהיג ולהשפיע, ותמצא על ידו במי שמוכן לקבל הנהגה והדרכה, ע"כ מתחילין מן הגדול.
ברכות ט קצה
קצובשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב זכר ונקבה בראם, אלא למ"ר זנב מאי זכר ונקבה בראם, כדר"א דר"א רמי כתיב הכא זכר ונקבה בראם וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, הא כיצד בתחלה עלה במחשכה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד
.
מיעוט הדמות של הנקבה המתיחדת בכח הרגש המתגבר על השכל והמשפט, אף אם נאמר שתכונת השלמת הרגש אינה שיעור קומה לעצמה ואינה באה כ"א מקץ ושיור של השכל בהחלשו, ע"כ אין ראוי לומר שזאת היצירה היא יצירת פרצוף בפ"ע. אמנם האם אפשר להכחיש שדברים גדולים ופעולות רבות יצאו לטובת האנושות, החמרית והרוחנית, ע"י מציאות הרגש והשלמתו, ואפילו אם נאמר שאינו דבר לעצמו כ"א התחלשות השכל. אבל החכמה העליונה בחרה בהתחלשות הזאת לשימושה, בעבור אותן הטובות הרבות שהרגש הער והמתפעל מסבב אותן. ע"כ ע"פ העצה העליונה, המחשבה העליונה, שוים הם. הרגש עם שכל מציאותו [] רק ממציאות כח השכל שנתמעט בהירותו ויהי לכח מדמה ומצייר, אבל הלא גדולות עשה ועושה בארץ לטובת ההשתלמות הרוחנית והחומרית. ע"כ המחשבה העליונה תקציע לו מקום מיוחד, כיצירה שלמה של מערכה גדולת ערך. אמנם מציאותו הפעלית של הרגש לא הגצרכה למדה זו של יצירת מערכת לבדה, מאחד שדי לה בהקלשה מועטת של מאור השכל. וכשהוא מופיע במדה המצומצמת על הנפש האנושית, יצא הרגש לכל דרכיו, שהיא לנחלה מיוחדת להאשה של המין האנושי, האם, בעלת תורת האם, הקוראה לעזר המוסר את הטעם ואת החן הטוב, ע"כ בסוף לא נברא אלא אחד.
ברכות ט קצו
קצזבלשמא למ" ד פרצוף, היינו דכתיב וימגור בשר תחתנה, אלא למ"ד זנכ, מאי ויטגור בשר תחתנה, אר"י ואיתימא ר"ז ואיתימא רנב" י לא נצרכא אלא למקום חתך
.
הבנין הנפשי של הרגש אם נחזיקו בתור יצור שלם עומד לעצמו, אז יש ערך גדול כשנדע שכ"כ השתלם בתכונתו, עד שדי לו במציאותו לכל פרטיו, ואינו צריך לחבר את עניניו דוקא להוציאם מחק השכל, אם שהוא צריך להתחבר אל השכל בהוצאת משפטיו לפי חוקו אבל אינו צריך להיות דורש מן השכל את סדרי חוקותיו. כי מה שהרגש והטעם השלם מחייב, כך הוא ראוי לפי מדתו. סגירת בשר תחתנה ביצירה הגופית, הוראה יש בה על בלתי השאיר מקום לומר שעוד אין ליצירה ההרגשית, נחלת האשה, זכות קיום לעצמה כ"א בערך טפל גמור אל השכל השופט בחשבון. אמנם מה שהוא צריך לימוד, אם נבין את הרגש בתור יצירה עצמית מכוננת בכחותיה כמו השכל לכל דרכיו, שהיה עולה על הדעת ששימוש השכל עכ"פ יהי' בו צורך ותקנה לעילוי הרגש. למדנו מזה שאין הדבר כן, כ"א ויסגור בשר תחתנה, עד שלא ניכר בפועל כי משום לוקחה. כי ישנם דברים רבים שאם לא נזוז מבלעדי השכל, ונקיף בשאלות את הרגש, תהי' מזה הפסד גדול לההנהגה הישרה. אמנם למ" ד זנב, שכל מציאות הרגש בא רק מצד התחלשות השכל, היש עוד צורך ללמדנו שיערוב השכל על כל דרכי הרגש הוא דבר מפסיד. שהרי כיון שיש ברגש צורך לעולם, והוא אינו נמצא כ"א מחולשת השכל וקהיתו, אלא שזאת היא השלמות האלהית הרצויה, שהתקנה השלמה האנושית באה על ידה, אבל כלום צריך הדבר להדיענו שאין צורך בשימוש משפט מחקר ושכל הוגה ושוקלבעניני הרגש. שהרי אם תגבר על פנה של הרגש את השכל המוכן לשפיטה חשבונית, תאבד כל הונו של הרגש. אמנם אם הדבר הוא פשוט למ"ד זנב על פרטי הרגש, אבל היחש הכללי של הרגש אל השכל היה מקום לטעון שראוי עכ"פ לחפש עקבותיו. ובאמת גם זה הוא טעות, כי החכמה העליונה גזרה שיהיה הרגש מבונה לעצמו, עד שאפילו כלליו יבנה ג"כ לעצמו, אלא שבהיותו כבר מבונה כל צרכו, ישוב להתחבר עם השכל למצא על כל דבר וענין ממנו טעם שכלי ומקורי, אבל שכלולו והרחבתו צריך שיהי' ממנו עצמו, לא נצרכה אלא למקום חתך, גם זה נסגר בשר תחתנה, שאפילו הכללות של הויית הרגש מתכונת השכל ג"כ לא יושקף כ"כ לשכל האנושי הבוחן ובודק. ואמנם הדבר נעלה מכל ספק, כי כל תוצאות הרגש כשהולכות בדרך ישרה ע"פ הרגש הטהור של הנפש הטהורה שלא השחתה דרכה, שהיא תורת דעת ד' וחן ושכל טוב. "פיה פתחה בחכמה ותורה חסד על לשונה" , והדברים מגיעים בשאלת טעמי מצות שהרחיבו בזה גדולי עולם.
ברכות ט קצז
קצחבשלמא למ"ד זנב היינו דכתיב וינן אלא למ"ד פרצוף מאי ויבן, מבעי ליה לכררשב"מ, דאר"ש כמ"נ מלמד שקלעה הקב"ה לחוה כו'
.
הורה שבנין המשפחה האנושית, לא די לה רק הכרח הקיום והתביעות החומריות, כ"א צריך להלות עמה תכונות נפשיות ועינוגים רוחניים, כרגשי היופי והתפארת, שמהם יתפתחו כשרונות הנפש ורוממות המדות. ע"כ רמזה תורה שבנין הבית האנושי דבר יש לו עם רגש החן והתפארת, שהיא תכונה יותר נעלה מרגש הפשוט של ההכרח הטבעי של שאר בע"ח. וממנו יעלה האדם אל הרגשים יותר בהירים ויותר צחים, שהתחלת המעלה אמנם העתקה של רוממות מגבול הטבע הגס שאין לו כ"א ההכרחים המצומצמים.
ברכות ט קצח
קצטד"א ויבן, אר"ח וא"ל במתניתא תנא מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר כו'
.
כדי לקבל את הולד, לבד מה שעוד יש מקום אל הכרעת הדעת אם היחש של האדם אל ההוד והחן החיצוני צריך שיהיה נערך לדבר המפתח את מעלותיו הרמות, עד שראוי לרמזה בהתחלת היצירה של בנין המשפחה. ויש מקום לדון ג"כ שרמזה התורה לבכר את ערך המועיל וההתקיימות על היופי, שגם הוא דבר של עיקר הוא בתורת החיים, ע"כ מתיחש עיקר הבנין לצד המועיל של ההכנה לקיום הולד. עוד יש מקום להערה, כי התכונות הגופניות בתואר וחק הגזרה הגופנית נוצרה ע"פ עצת ד' לפי השימוש העתיד ולא שהשימושים הביאו בהמצאם את התכונות הנצרכות להם. שהרי לא הי' מקום כלל לקבלת הולד אם לא בהיצירה האורגנית המכוונה לזה. וזה בא ללמד על כל התכונות הקימות, שנעשו בכוונה עליונה ע"פ הערכים הצריכים לקיומם, זולתי אותן הדברים שחייבה החכמה האלהית שצריכים הם להגמר ע"י הנהגה וחינוכים. וזה אב לכולם "ויבן ד' אלהים", בנין הראוי לפעולתו בכל צדדיו ודרכיו, מאין צורך וגם אין מקום למעשה השלמה שיבוא אח"כ, כיון שבלעדי זאת התכונה אין מקום להתחלת התקיימות המין וריבויו.
ברכות ט קצט
רויביאה אל האדם אריב"א מלמד שעשה הקב"ה שושבינות, מכאן למדה תורה ד"א שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו
.
ההשגחה העליונה שטפלה כ"כ בבנין המשפחה האנושית מראשית היצירה, ודאי לא בשביל מעמד האדם בירידתו בתחלה וגם אח"כ כמה דורות, כ"א בשביל העתיד, שעתיד להשתלם ולצאת ממנו צמח צדיק שיהיה -לעד לשם תפארת בתכונות נשאות ודעות טהורות, בעת תמלא הארץ דעה את ד' כמים למים מכסים. ע"כ ראוי להסתכל תמיד בערך הגמילות חסדים התלוי בהקמת משפחה אנושית על מכונה, לא לערך נושאי המשפחה עצמם, אף כי לא ימצאו בהם שלמות ויתרון, אבל לערך הטוב העתיד לבא בדורות הבאים כשישתלמו בני האדם, ומה רב יוכל להיות ערך הנולדים, ע"כ בשביל העתיד אין כאן גדול וקטן. ויוכל להיות שהטובה העתידה שתצא מאיזה משפחה שפלת-המצב לא יערכנה כל הון. ובעבור הציור של שלמות האנושיות העתידה, הכתיבה תורה הצבת מעמד המשפחה האנושית ביחש היותר קרוב אל פעולת השם ית', כראוי לענינים הגדולים והעקריים.
ברכות ט ר
ראלמ"ד פרצוף, הי מנייהו סגי ברישא, ארנב"י מסתברא דזכר סגי ברישא כו'
.
הרגש צריך לעולם בשרשו להכנע תחת השכל ולהתהלך אחריו בהכרעתו, אף שלא ניתן לנו להכיר התכונה השכלית שיש בהרגש. אבל זאת ידענו שיסודו ובנינו הוא ע"פ השתכללות החכמה, והרי הרגש צריך לעולם למעצור שכלי. ע"כ לא יהלך אדם אחורי אשה, כי הרגש צריך שמירה והקף גדרים, שיסוד כל אלה הוא בהיות השכל עומד בראש ההנהגה.
ברכות ט רא
רבוכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב
.
ההמשכה אחר הרגש באין פנות אל השכל והראוי מצד התורה, סוף שיגרום לשבש גם את כל דרכי שימוש הרגש עצמו, וק"ו שיאבד הונה של תורה וכל הדרכה שכלית. ע"כ אף שיגרום הרגש לבכר את האשה בהילוך, ואולי ביותר במקום כבד . ומסוכן. עכ"ז לא כאן המקום של ההליכה בעקבות הרגש, ובאין מעצור לו מצד השכל הוא מוציא את האדם מן העולם.
ברכות ט רב
רגת"ר המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל כה, אפילו קבל תורה מסיני כמרע"ה דכתיב ביה מימינו אש דת למו, לא ינקה מדינה של גיהינם, וכו'
.
הרבה היו טועים לחשוב שההנהגות המוסריות של הצניעות וגדריהן, הם נחוצים רק לחסרי ההשלמה השכלית. אבל מי שגבר בשכלו למעלה עליונה, אינו צריך עוד לגדרים של מוסר ושל צניעות. למדונו חז"ל, שירדו לסוף דעת האדם וחלישותו, שלא מבעי רוב האנשים שהשכלותיהם מעורבות בדמיונות, שהם ודאי עלולים לפול ברשת של חטאים גדולים בפרץ גדרי הצניעות, שהדמיון שהם לא ניקו ממנו הם מחולל ג"כ את יצרי כל חטא ופשע, ויוכל לעשות את העולם כולו כמשור, בפרץ גדר המוסר מפני התאוה הסוררה. אמנם גם אותם היחידים שבחכמי לב, השרידים שאין בהשכלתם עירוב דמיון כל שהוא, גם המה עלולים הם להשחת במוסרם, בעת ירידת ושבירת הגדרים המוסריים. נבואתו של משרע"ה היא מובדלת מנבואת כל הנביאים בזה שהיא לא צרפה אליה את כח המדמה במאומה, כדברי הר"מ ז"ל במו"נ. וע"כ נאמר על התוה"ק "מימינו אש דת למו", תחת אשר נאמר בנבואה "היתה עלי יד ד'", וסתם יד היא שמאל (מנחות, פ' הקומץ ) שהוא כח המדמה העוזר להוציא אל הפועל את כל מערכת הנבואה. נאמר בנבואתה של תורה שהיתה בלא שום עזר של כח המדמה "מימינו אש דת למו", דת אש, המטהרת כל בדיל וסיג מההשגות הנעלות. בכ"ז לא ינקה מפגיעה של תכונה ע"י פריצת הגדרים המוסריים. שמענו מזה שהגדרים המוסריים המה דברים מוכרחים לאדם באשר הוא אדם, והמבקש לפרץ אותם, הוא אות על שפלות נפשו, הרחוקה מכבוד האמת הראויה למעלת האדם האמיתית.
ברכות ט רג
רדמאי לא ינקה רע, מדינה של גיהינם שנקרא רע
.
באשר נעלם מאתנו תכונת הנפשות המופשטות ע"כ לא נוכל ג"כ לצייר באופן פרטי מה הוא המעמד שהוא טוב להם ומהו רע. ע"כ כל הציורים הפרטיים שיהיו במערכת הנפשות המה נכונים רק לשבר את האוזן על הערך הכללי. אבל אמתת הערך הכללי, שהוא יסוד מוסד בשכל ובמוסר, כי יש שם מציאות של חיים ושל קיום. שבהיות החיים הפנימיים של הנפש ערוכים לפי התכנית המוסרית ההוגנת, כתורה וכמצוה אז היא מוצאת את עצמה במצב של טוב, "אמרו צדיק כי טוב" . ואם החיים הפנימיים התקלקלו, אז תמצא עצמה במצב רע, שרק רע בכלל נוכל לומר ע"ז בבטחה, בלא הצטיירות פרטיות של איכות הרע ההוא.
ברכות ט רד
רהארז'נ מנוח עם הארץ הי', שנאמר וילך מנוח אחרי אשתו
.
מושג עם הארץ הוא אדם ישר הולך רק אחרי רגשות לבבו ולא התרומם ללכת כפי התעודה השכלית, כמו כח נעלם שמתאים את התכונות אל השיטות שנוסדו עליהם, ינהיג את האנשים ממין זה לתן יתרון והקדמה לאשה. כי באמת בעיני הרגש והטעם כבר נתן הקב"ה בינה יתירה לאשה יותר מלאישי. אמנם לא זאת האי גמר מעלת האדם, כי הוא צריך שיתעלה עד למדה זו ששכלו יישר לפניו את כל ארחותיו. וכשיעלה לזאת המעלה, בהכרח יהיה האיש הנושא עליו יתרון כח השופט והשכל, המנהיג החולק בראש. ולזאת תסכים עם המציאות השכלית ג"כ החק המוסרי הנאות, להיות נוהג בפועל לפי מדתו של אדם וטבע נפשו, בחיים הישרים הראויים להיות מבונים על יסודות ראויות נשמרות מכל פגע ומכשול לב.
ברכות ט רה
רואמר ר"א למאי דקאמר ר"נ מנוח ע"ה הי', אפילו ני רב נמי לא קרא כו'
.
להקדים ולבכר את ערך השכל על הרגש, ימצא האיש הישראלי בנפשו לא רק בהשתלמו במעלות רמות בשכליות התורה. כי גם פשטה של השכל התורי כשמתחבר אל ההדרכה הישרה של הלב הטהור האנושי כבר ירגיש שאין העזרה השלמה נמצאת בהליכה אחר הרגש לבדו וצריך להמליך את השכל, עד שאפילו המוסר שהי' קבוע במשפחת אברהם, שנתגלה בבני ביתו ובנמשכים אחר דרכיו, כבר הכה שורש הגדול הזה פרי, והיה זה חק ישר טבעי מתאים לתכונה הפנימית, ללכת אחרי האיש ולא לפני האיש. וההיפך לא יוכל להרגיש כ"א איש נעור וריק מכל מדע תורית, שיוכל לחשוב לתומו כי כ"כ פשוטות הנה לרכי החיים, וכ"כ נקל הוא לישרם באורח משרים, עד שמספיק הרגש לבדו להיות המנהיג הראשי, ובזאת ההסכמה ימצא את עצמו תמיד נטפל אל האשה והולך אחריה.
ברכות ט רו
רזא" ר יוחנן אחורי ארי ולא אחורי אשה, אחורי אשה ולא אחורי ע"ז, אחורי ע"ז ולא אחורי כיהכ"נ בשעה שהציבור מתפללים
.
המעלות שיש למנות בנזקין והפסדים שהאדם צריך להזהר מהן, ארבעה הם: נזק גופני, נזק מוסרי, נזק שכלי, וכל אלה הם מה שנוגע לעצמותו הפרטית. נעלה אמנם מכ"ז הוא נזק שכלי או מעשי המסתעף לתקלת הרבים, שממנו צריך להזהר מכל משמר. אחורי ארי נזק גופני, ולא אחורי אשה נזק מוסרי. אחורי אשה נזק מוסרי, ולא אחורי ע"ז נזק שכלי בדיעות, יוכל להחריב את כל בנין אשרו האמיתי של האדם עד היסוד. אחורי ע"ז ולא אחורי ביהכ"נ כשעה הציבור מתפללים, ההוראה ביד רמה להתנגד ולזלזל בקדושת העבודה והמצות בהיותו סמוך ונראה לאחיו בני בריתו, היא רעה גדולה מאד אוכלת כל חלק טוב מהפרט ומהכלל. כי בזה יהפך אדם למזיק ומהרס אשיות האומה והקדושה הכללית. הולכי אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללים רבים המה בתוכנו בעונינו, והם מכאיבים כל חלקה טובה בישראל בפרשם עצמם מן הציבור ובוררים דרך לעצמם, הם מרבים שנאה ומשטמה בישראל, מפירים יראת אלהים מלב בנינו ומעותים את כל הישרה.
ברכות ט רז
רחולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא, אבל איכא פתחא אחרינא ל"ל כה
.
יש בזה הערה, כי לפעמים יזדמן איש גדול בעמיו נפרד מעט מהמנות בעניני מנהגי כלל העדה, מפני שכונתו לשם שמים, וברר לו דרך ופתח אחר לבא לאותה המעלה והקדושה עצמה שכל הציבור מבקשים אותה. הוא למשל א"א לו להתפלל עם הציבור מפני שתפילתו היא ארוכה ביותר, או שתורתו אומנותו, וכיו"ב דרכים גדולים, כיון שכבר בירר לעצמו דרך מפולש לא נוכל למנות דבר זה בכלל פרישה מהציבור, המזקת.
ברכות ט רח
רטול"א אלא דלא רכיב חמרא, ולא ררי טונא, ולא מנח תפילין, אבל איכא חד מהני לא
.
כיון שדבר כאן על ההשחתה היותר רעה של הפרישה מהציבור, צריך להבחין כי לא נמנו בזה כ"א המין היותר גרוע, שחשבו במעלה ירודה יותר מהולך אחורי ע"ז, דהיינו שהוא שטוף בתאות חומריות ואינו מושל ביצרו החומרי, ע"כ לבו נוטה לפרוש מן הציבור ללכת בשרירות לבו. האות המשלים לזה הוא שאינו נושא בעול עם הציבור בעינים הכלליים וגם פורש הוא מן הציבור בענינים המוסריים השייכים לעבודת ד'. אבל בהיות לו עדיין שם וזכר בישראל, מצד תכונות טובות שהוא מושל ביצרו ולא נמשך אחרי תאות בהמיות, ודאי ישוב להתחבר עם הציבור בכל הדרכים, יש לו תקנה. או שהוא עכ"פ נושא בעול הציבור, הדבר מוכיח שבקרב לבו פנימה יש אור של קדושה וזיק יהדות, שישוב לתחיה בהזדמנות הסבות המוכשרות ואינו אבוד לנו לגמרי. או שהוא עכ"פ ירא ד' שומר תורה ומצוה בחפצי שמים, דבר זה המגביר יראת ד' בלבו של אדם ודאי תביאהו לחזור למוטב ולהשתתף עם הציבור בכל דרכיהם,ואין לכוללו עם הכת הגרועה הנבדלת לגמרי. והיינו דלא רכיב חמרא, רוכב ומושל על חומרו ותאותיו. ודלא דרי טונא לשאת בעול עם הציבור, ודלא מנח תפילין, שכוללים כהת"כ "למען תהי' תורת ד' בפיך" . אבל אי איכא חד הני לא, אינו במדרגה היותר גרועה ויש לו תקוה, אם שהוא צריך תיקון, אבל מצוה גוררת מצוה וסופו שישוב הוא או זרעו, עכ"פ משארית ישראל יחשב לסעדו ולקרבו.
ברכות ט רט
ריאמר רב יצה"ר דומה לזבוב ויושב על שני מפתחי הלב כו' ושמואל אמר דומה לחטה כו'
.
סבות חטאת האדם יש להשקיף בהם שתי השקפות: הדבר יתכן שהאדם הוא ישר בטבעו כשהוא לעצמו, אמנם מה שאנו רואים שהמון רב מבני אדם הולך מדי יום ביומו ושוגה במעשים רעים זרים ומגונים, הסבה לזאת הן הסבות החיצוניות הרבות שהן מצויות במצב החיים להמשיך את האדם אל החטא, חברות רעות ומקרים מעציבים המונעים ממנו את אור השמחה וטוב הלב, עוני וחסרון לחם המעבירים אותו על דעתו, ושאר סבות רבות ושונות שכשהם באות לפעול על לב האדם החלש הוא נופל בפחת החטאים באין מעמד. ע"כ עיקר יסוד תיקון החינוכי של האדם יהי' לפי זה, הטבת הסבות החיצוניות שהם גורמי החטאים, וממילא ילך לו בדרך ישרה כפי רוחו הישר בקרבו. הזבוב הוא סבה עקרית בחלאים רבים ורעים הבאים על האדם, מתוך שהוא נושא את החומרים הארסיים מחוללי החלאים הרעים מן החוץ, ומביאים למצב כזה שיוכלו לחדור בתוכו של אדם ולגרום לו פרעות רבות במצב קיומו וחייו. הסבות אינן קבועות, הן קופצות מתחלפות, לפעמים יהיו סבות להפסיד את האדם בנטיותיו החומריות, ופעמים יהיו סבות להפסידו בנטיותיו הרחניות. מפתחי הלב שנים המה, הלב הרגש אשר לאדם ישאהו אל על, לרדוף חכמה ודעת לאהוב צדק ומשרים, גם לשאוף להון ולכל תאות בשר ורוח. מתוך שהמקרים הם רבים בעולם, וקרובים אל האדם הם אותם המקרים שבהגיעם בו הם עוכרים אותו, נוטים פעמים מדרך הישרה. לפעמים יגרמו המקרים החיצונים, שיטה האדם לקצה אחרון ברדיפה לחומריות, ויצא מזה עמל רב וכל דבר פשע. ולפעמים יביאוהו המקרים להתחכם הרבה או להצטדק יותר מדאי שגם זאת תביא קלקלה לא מועטת, כיושב בתענית בדלא מצי מצער נפשוי, או כחסיד שוטה שציירו חז"ל . וכל אלה הנטיות ההפכיות תמצאנה לפעמים באדם אחד ג"כ כפי חילוף מצביו. ע"כ לא יתכן למצא עקבות הרע בתוכיותו של האדם כ"א בחיצוניות מצבו ובמקריו המתחלפים לבקרים, וכן מתחלף עמהם ג"כ הנטיה להרע ולצאת מדרך הישרה. ע"כ העצה העקרית היא בהטבת מצבו המוסרי של האדם להטיב מצביו החיצוניים, ולחברו בחברה הוגנת, לדאוג לפרנסתו שתהיה מצויה לו בנחת ובכבוד, ולא תעבירהו עניותו על דעתו ועל דעת קונו. והרבה כאלה מקרים חיצוניים שהם יפעלו להיטיב את תכונתו המוסרית ויעשוהו להולה משרים. יש אמנם גם השקפה הפכית, החושבת שאם היה עצם טבעו של אדם ישר לא היו המקרים מספיקים כלל לשחתו, וכבר יש בכל מקרה אופנים שיוכל האדם להשכיל על ידו שכל טוב ומוסר הגון, אלא שהדבר תלוי לפי תכונתו הקבועה הפנימית. החזיון שאנו רואים שאדם אחד יתהפך לפעמים אל נטיות שונות להרע, אינו נפתה מפני הסבות החיצוניות לבדם, כ"א עיקר הדבר הוא שיש כח רע טבוע בקרב נפשו פנימה, כח קבוע שאינו מתנודד, ואינו צריך להביא עליו סבת חלאיו המוסריים מבחוץ, קבוע הוא, כמין חטא הוא דומה. חיטי יש בהו ציריא, היא מחולקת לשני חלקים מצד אחד ומחוברת מצ"א. הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם, אם יהי' נוטה לחומריות תטה עמה הנטיה הרעה של חית האדם ופראותו, להיות כבהמה וכחיה טורפת. ואם יהיה נוטה לרוחניות, יתמשך זה הכח עצמו הקבוע בקרבו להרע ולקלקל, לחבל את מעשיו, לספחהו למוקשים רוחניים לדיעות רעות למדות פחותות וכאלה הרבה. ע"כ העיקר עפ"ז בחינוכו המוסרי של מין האנושי, להיטיב את לבו וטבעו ע"י לימוד והדרכה במוסרים ובמעשים רבים הגונים הכוללים חוקי צדק ויושר, עד שטבעו יעתק מתכונתו הקבועה לבלע ולחבל ולפרע מוסר אל דרך ישרה והגונה. ולא במקרים החיצונים יושע האדם תשועה נפשית כ"א במערכה פועלת על טבע נפשו פנימה.
ברכות ט רי
ריאת"ר שני כליות יש בו באדם יועצות אחת למוכה ואחת לרעה, וממתברא דטובה מימין ורעה משמאל ומטתכרא דטוכה מימין ורעה משמאל כו'
.
המכונה האנושית תתנהל לא רק ע"פ הרצונות המתגלות בלב בתור נטיה וחפץ לבדם, כי בזה עוד לא היתה מלאה הסאה להפיק חפץ של המעשים הגדולים הנצרכים לו לאדם שיסכים לעשותם ולהכנס בעולם. ע"ז צריך, לבד כח רצון ונטיה, כח מושך חזק של חפץ אדיר ותשוקה חזקה. מקור התגלות חפץ נסתר ותשוקה אמיצת כח היא באמת בכליות. ובאמת רצון אדיר פנימי שבטבעו של אדם וכל החי לקיומו המיני, גורם המון מעשים רבים וגדולים שעל ידם מתפלגים הדרכים לטובה ולרעה. אנו רואים בעינינו כי אותו הכח האדיר המתפרץ לצאת במעשים להגיע אל מגמתו, כשמפנה לו דרכיו ע"פ דרכי יושר צדק וארחות משפט, יהיה החפץ סבה להמון מעשים טובים. וכשמפנה לו הדרך ע"י אמצעים בלתי הגונים וראויים, שלא כחק ולא כתורה וכמצוה ובדרך נלוז, אז החפץ הכביר הוא סבה לכל חטא ותרבות רעה, והנה כשנבא לדון על איכות הרצון שאפשר לו להתודע באדם בכל עז ותוקף, ואפשר לו להיות ירוד בכח תקיפותו, אם נרצה לדעת באיזה אופן יהי' האדם נכון יותר לפנות על ידו לדרך משרים, אם על ידי התגלות הרצון באופן נחלש או ע"י התגלותו באופנו המלא כל כחו. ולהיפך מה היא הסבה שמביאה את האדם לסור מדרך הישרה, אם מלואת כח רצונו או חלישותו. והנה לפי המושג החיצוני ידון האדם שאם הנטיה הכבירה תהיה מוחלשת באדם, יותר יהיה לו מקור לתכונות ישרות ומדות נעלות. א"כ עלינו לחשוב לכח מוסרו של אדם מקור חלישות כחו הטבעי הפנימי, ואבדן מוסרו מלואת כח בכל ענינו ותכונתו. אמנם אחר הידיעה החודרת בטבע הנפש אין הדבר כן, תכונת הרצון הטבעית כשהיא בכל תקפה וגבורתה הטבעית כפי אשר יצרה ד', לא תקצר נפשה לעולם בכל התנועות והמעשים המכשירים את החפץ הפנימי שיעלה בידו באופן ישר ואורח משפט. הרצון הבריא והחזק יש בו די אונים לסור למשמעת צדק וחק משרים, ויעשה דרכו בבטחה ע"פ התורה והמצוה. מה שא"כ הרצון החלש, הוא לא יוכל להגביר חיילים כ"כ לחפוץ בנטייתו הפנימית במדה של גבורה אדירה כזאת, עד שיהיה חביב לו מאד וקל בעיניו כל האמצעיים המכשירים את החפץ שיהי באופן מלא בערך מספיק לתעודתו. ע"כ תהיה עליו עבודת האמצעיים המכשירים את הנטיה שתהיה זוכה מצד המשפט השכלי וההגיוני וחק דין תורת אמת לבא לתעודתה, ובחפצו בנטיה לבדה בלא האמצעיים הזקוקים לה, בזה יפתח לו מקור אכזב לכל דבר חטא ופשע ולנפילה מוסרית נוראה. ע"כ באשר שתי כליות, הימנית והשמאלית ישנם באדם, הם יועצות, בסבת הנטיה האמיצה שלהם יגמר האדם בנפשו לצאת למלחמת החיים ולהרבות עמלו וכשרון כל מעשה. באשר הימין הוא לעולם הכח היותר תקיף, והשמאל הכהה והחלש, ידענו שהטוב והרע, אמנם יש להם יחש באיכות הרצון ולתקפו, אבל באיזה אופן תצא התכונה הרעה אל הפועל ובאיזה אופן הטובה. מטתברא דטובה מימין, האלהים אשר עשה את האדם ישר , הדעת הישרה נותנת שאי אפשר שמילוי חק איזה כח יצורי יהיה לרועץ. ע"כ דוקא כשהכח החפצי הוא בכל עוזו, כשנפש האדם נשמרה מהחלש מכל דרך רע ותהפוכות, אז כחותיו כולם במילואם והימין הטבעי מושל בו, אז חזק כ"כ כח רצונו, עד שכל חק המקדש ומטהר ומעדן ביותר, בהרגשות יותר עדינות ויותר אנושיות, את התכונה הטבעית, הוא לו לא למשא כ"א לשמחה ומתנה טובה, ע"כ הטובה היא דימין. וחסרון הכח הוא יפעול אם נתחבל ע"י איזה סבה של פרעות, שתהיה שם חפץ של שקר הזר לתכונת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים, חפץ שרק את הנטיה בעצמה יוכל שאת, אבל חלש הוא מרוח אמיץ כזה לחבב ולהוקיר באהבה ורוח צהלה את כל הדרכים שהם מקדשים את נטייתו הפנימית. דבר זה נמצא רק במילוי הכח, באופן הראוי לסמנו בימין. "לב חכם לימינו" .
ברכות ט ריא
ריבת"ר לב מבין כליות יועצות
.
הנטיה המתגלה בתור רצון של הסכמת השכל הוא הנראה ברגש המתעורר לפי המוחש בלב. אמנם כאשר דברנו, גמר כל מעשה חזק שהוא תכונת העצה, ההסכמה המוחלטת לפעול ולעבוד ושלא תסוג אחור מכל מפריעים ומכשולים שעל הדרך. לדבר זה צריך כח דוחף חזק, והוא נמצא בכח החיים הרודה באדם, בכליות, מקור החפץ החזק, שם היא העצה וההסכמה, שהיא אם המעשה והפעולה.
ברכות ט ריב
ריגקנה מוציא קול
.
לפי התכונה החיצונה היה נראה שאין הקול בא כ"א ע"י תנודת האויר, והוא יוצא ע"י הריאה, והקנה אינו כ"א כלי להעבירו. אמנם זאת היא ערך הפעולה החיה, שלא יסתפק הקנה רק בהיותו כלי להעביר האויר, בתור סרסור אל הוצאת הקול, כ"א תכונתו והרכבתו בחכמת יוצרו ית', המה מותאמות לכך שגם הוא עוזר הוא בעצם הקול, להוציאו באופן המוכשר לתכליתו.
ברכות ט ריג
רידושט מכנים כל מיני מאכל, ריאה שואבת כל מיני משקה
.
לשום גבול בין הנוזל ובין המוצק הוא דבר קשה, וכן ג"כ בין הנוזל ובין האויר, כי בהתערבות האויר מעט מעט והנה נוזל לפנינו, ובהתערבות הנוזל הנה לפנינו מוצק. אמנם לפי הצורך של הכלכלה הגופנית, נחשב למוצק כל דבר שהוא צריך לגופו של אדם בתור בנין לאחד מחלקי גופו, בין יהיה נוזל מוצק או אויר. אמנם מה שהוא דרוש כדי לתן מקום להתנועה התמידית שבקרבו למען המשכת החיים, דבר זה לנוזל יחשב, כי זאת היא תעודת המצב הדמי. ע"כ הושט, שתעודתו הוא הכלכלה הגופנית בבנינו, הוא מיוחד ביחוד למיני מאכל, לקליטת כל חומר הצריך לבנין הגוף הנהרס ע"י כח החיים והמעשה. הריאה, היא בעלת התנועה, היונקת את קרבה את היסודות שמחוצה לה למען התמדת התנועה לתכלית החיים, ואינה מתעסקת בעצם בבנין הגוף באורח ישר ע"י קיבוץ חלקים לבנינו, כ"א ע"י כניסת זרם להתמיד התנועה, כדי שתהיה המכונה הולכת והבנין נבנה, הרי היא שואבת כל מיני משקין. כאן עומד מצב הנוזל והאויר בערך אחד, כל דבר שענינו לא עצם בנין הריסות הגוף כ"א התמדת קיומו מצד חלקו חומרו. והבנין בעצם אפילו יהי מתלקט מחלקי מים, אויר, קיטור וכיו"ב, הכל הם בכלל מאכל, האטומים לסוף הם נכללים בבנין המוצק של הגויה, שכוללת בקרבה וחזקתה גם כטפל את המים ואת האויר שבקרבה.
ברכות ט ריד
רטולשון מחתך, פה גומר
.
אם שהקול בכללו יוצא הוא ע"י הקנה, אמנם הוצאת הקול בתור הרעה ממושכה לא יבנה את הדיבור. ע"כ צריך אליו שני כחות, כח אחד להפסיק את הקול בעתו, כדי שיבנו ההברות במדתם. והכח השני לחבר הברה להברה בעתה הראויה לה, ואז תגמר פעולת הדיבור. הלשון מחתך ומפסיק את הקול הארוך שיהי' ניכר ע"י ההפסק, הבדילי ההברות, כדי שיהיו ראויים לבנין אותיות הדיבור. הפה בכללו, גומר, בהיותו ערוך לחבר הברה להברה, בערך נאות ומתאים ואופן הרמוני.
ברכות ט רטו
רטזכבד כועם מרה זורקת כו טפה ומניחתו
.
הערה מוסרית יש בזה, שאמנם הכבד המלא דמים העכורים אינו סובל דבר נגד נטיתו ורצונו, ע"כ הוא כועס ומתקצף עלול לעשות שמות בכל מי שהוא רע בעיניו או העומד נגד חפצו. אמנם מה זה אשר ישקיט את הכבד הכועס, הדעה המוסרית המורה כמה מר הוא הפרי היוצא מהשלטת הכעס בפועל מבלי גדר וגבול, פיון" שהוא טועם את הטעם המר מטיפה זו של מרה הוא שב למנוחתו. וזהו מקום לימוד לאדם לשוב מן הכעס בטעימה שכלית של תוצאותיו המרות, ובזה ינוח, ירף מאף ויעזוב חמה! וטוב לו.
ברכות ט רטז
ריזטחול שוחק
.
טובים הם מאד חיי השמחה אבל גרועים ופחותים הם חיי ההוללות. האדם השלם המכיר בחכמת אמת את יקרת שמחת החיים וכי ראוי באמת לשמח תמיד בחייו, הוא לא יבא לאהוב את החיים מפני ההפך, מפני פחדו מהמות, [], הוא אוהב את החיים מצד ערכם הטוב של החיים. לא כן מי שלא בא לשכלול זה, הוא אינו מכיר ערך החיים, ואהבתו את החיים אינה נשקלת אצלו כ"א במדת יראתו מהמות, שהיא יראה דמיונית תולדה של קוצר שכל וחסרון ברור וידיעה. ע"כ כח השמחה שהוא צריך תמיד להלוות אל החיים, ורק אז ישכיל האדם לעשות טוב בחייו, להלוך בדרכי ד' ולעסוק בעבודת ד' בדעת נפש בשמחה וטוב לב, צריכה שתבא לא מכח הפכי לה, לא מבריחה מעצב שהוא מר ובלתי נעים, כ"א מעצם התכונה הנפשית הישרה, של אהבת החיים הטהורים. ע"כ לא תבא שמחה מקורית כזאת לעולם לידי הוללות ומעשים פחותים. אמנם השמחה שהכסילים קונים אותה ומשתדלים בהשגתה, אינה באה להם מכח הכרתם בעצם הוד החיים, כ"א מבריחתם מצער של היגון והעצב, ע"כ יתרחקו במדת שמחתם אל גבול ההוללות. האות הטבעי לזה הוא הטחול, הוא המיוחד לחולל העצב בעכירות לחותיו וטבעו העפרורי. וכ"ה בזוהר עציבו דטחול, ודוקא ממנו בא השחוק, וזה הוא מפני שהשחוק הוא תולדה של השמחה הנפרזה העוברת את הגבול הראוי, הבאה לאדם לא מיקרת עצמה כ"א מבריחה ממה שהוא כנגדה, ולזאת אין לה משקל ישר. מובן הדבר שהדברים נאמרים על השחוק הנפרז שראוי להתרחק ממנו, כאשר אמרו חכמים ז"ל לא ימלא אדם פיו שחוק בעוה"ז. כי ההפרזה באה מהכרה זרה, וראוי לבחור בשמחה הבאה מצד ערכה העצמי, שלא תבא מכחו של הטחול העצב כ"א שחוק צדיק תמים שמח באלהי ישעו. קורקבן טוחן, לבד הסגולה של כח החום להתכת החומרים המוצקים הנאכלים והנוזלים הנשתים, לעשותם ראויים לתעודתם הכלכלית. עוד הפליא ד' חסדו, לברא עורקים בעלי תנועה מתנגדת, שע"י תנועתם וחיכוכם יטחנו ממש את המוצקים ויביאם למצבם הראוי להם, להוסיף התבוננת על פלאי התנועה החיכוכית הנפלאה הפועלת פעולת טחינה ממשית. בררו את האבר היותר מוחש בתנועה כזאת ע"י טבע אריגתו, הקורקבן, שהוא טוחן.
ברכות ט ריז
ריחק'בה ישנה, אף ניעור
.
הישן הוא מתיחד בעולמו הפנימי ואין לו דבר עם החוץ, הניעור הוא מחובר אל העולם החיצוני לכל צדדיו. הקיבה בהיותה צריכה להתעסק במלאכת העיכול, נתכוננו עורקיה באופן שאין להם יחש של הרגשה וזעזוע מיתר כחות הגוף והנפש, שאם היו נכונות להיות להם דבר וענין עם העולם החיצוני להם. אפילו בפנימיותו של האדם, הוא ג"כ דבר מזיק לתעודתם בתור עובדים במלאכת העיכול. האף צריך להתמיד הנשימה, בחליפת האויר החיצון על הפנימי, הוא לעולם מתיחש אל העולם החיצוני בחיבור נכון.
ברכות ט ריח
ריטננער הישן וישן הניעור נימוק והולך לו
.
אם מקרה יקרה שעורקי העיכול יהי' להם קשר אל יתר פעולות הגופניות. ודאי יחלשו מעצם פעולתם הצריכה לאמצותו של הגוף. ואם האף יתיחד בעורקיו בהרפה החיבור שלו עם העולם החיצוני, ודאי תקטן ערך הנשימה, וממנה להריסות גדולות תוצאות בהמשך הזמן.
ברכות ט ריט
רכתנא אם שניהם ישנים או שניהם ניעורים מיד מת
.
יש הבדל בין מחלה מקרית הבאה מצד האברים היא לפעמים עוברת, גם כשהיא מתמדת, פעולתה לרעה נעשית בהמשך זמן גדול. ע"כ אם בדרך מקרי מצד הטבע הבשרי של העורקים נתחלפה תעודת פעולתם, אינו מת לשעתו כ"א נימוק והולך לו. מה שא"כ בחלי נפשי, אם הכח הנפשי נתבלבל וסדרי פעולתו התחלפו, לזאת אין תרופה, והמיתה קרובה אפילו רק בהחלף כח אחד מאלו הכחות מתעודתו. אם שניהם נעורים באורח קנין טבעי הבאה מתכונה של הכח הנפשי הנחלש ונתבלבל, שם אין אורך זמן ואין רפואה. ומזה נלמד כמה גדול הוא ערך הרוחניות וערך הגופניות, ולב חכם ישכיל דעת.
ברכות ט רכ
רכאתניא ר"י הגלילי אומר צדיקים יצ"ט שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי
.
רשעים יצה"ר שופטן, שנאמר נאם פשע לרשע וגו', בינונים זו"ז שופטן, כו'. כח המשפט הוא שימוש השכל, ולפי ההשקפה החיצונה הי' ראוי להחליט שמצד הכח השכלי אין חילוק בין המצב המוסרי של האדם, אלא הדבר תלוי באיכות שכלו וחריצותו. ואמנם הי' הדבר כן לולא שהגדרים המוסריים אין בטבעם להיות עליהם מופת חותך. וסוף כל הראיות הדבר תלוי ביושר הלב והסברא הגוברת. ע"כ יש למהלך המוסרי של האדם תערובות גדולה עם הסכמותיו בגדרים המוסריים מצד השכל. והצדיקים שלבם טהור ומדותיהם ישרות, המה מכירים בשכלם את חיוב של כל צדדי הטוב, והיצה"ט הוא שופטן. ורשעים, כח מוסרם הנשחת פועל עליהם, מצד כח המשפט שלהם הם מוצאים טענות לצדדי הרע, וכך הם באים לזה לידי מסקנא מהכרה פנימית. והנה אף אם כבר נתאמת לנו שהצדיקים הגמורים פעלו כ"כ לטובה על כח המשפט שלהם, שכל נטיותיהם השכליות יהיו הכל ע"פ דרך היותר מתוקן ע"פ המוסר הטהור. ורשעים גמורים כבר כ"כ השחיתו גם את יסוד השכל שלהם עד שמצד כח המשפט יחליטו על כל עול וכל מדה רעה להכירה בתור דבר טוב ומתוקן. אבל הכינונים, הבלתי מוכרעים בהגברת כל דבר לא צד המוסרי השלם ולא צד הנטיה אחרי הרע, הי' מקום לומר ששם יהי' שורר השכל בעצם תקפו בלא שום נטיה וישפוט הישרה מצד תכונת השכל הטהור. אמנם אין הדבר כן, שאין במוסריות שום הכרעה מחייבת מצד עצמה, שלעולם הדבר תלוי ע"פ ההכרה הפנימית של השופט בגדרי היושר והטוב וחלופיהם. ע"כ אפילו בינונים, שההכרעה מצד הנטיה יש בהם מן הטוב ומן הרע בשוה. גם הם לא ישובו לשפט על דרכי החיים באופן מופשט מן הנטיות הטבעיות, כ"א אדרבא שתי הנטיות של הטוב ושל הרע, שתיהן לוקחות חלק במשפטם על עניני המוסר וההנהגה. א"כ למדנו שאין לשכל המופשט שום עסק בעניני המוסר המעשי מבלי שיתיחס אל הטעם הפנימי באיכות המוסר לפי הכרתו הפנימית של האדם. ומאחר שהכל יודעים שדרך הצדק הבאה מצד קדושת הרעיון וקדושת המעשים היא טובה ורצויה, אין לו לאדם לברור כ"א ללכת בדרך צדיקים שיצה"ט הוא שופטן.
ברכות ט רכא
רכבאמר רבא כגון אנו בינונים, א"ל אביי לא שביק מר חיי לכל בריה
.
רבא חשב שיסוד המשפט להחליט על ידו שהוא צדיק רשע או בינוני לא יבא מצד מסקנת המשפטים, כ"א מצד הרעיונות הנופלות בלבו של אדם לפי ההשקפה. שבצדיקים גמורים לא יבא כלל ברעיונם שום משפט כ"א המאומת לצדק ולטוב, ולבינונים יבאו ג"כ רעיונות נוטות לצד משפטי הרע, אע"פ שאחרי העיון השכלי ידחי אלה הרעיונות שאינם מוסכמים ע"פ הטוב האמיתי, מ"מ מאחר שיש מקום בנפש שמחשבות שאינם ע"פ הצדק והטוב האמיתי יבאו על הלב, כבר יצא אדם כזה מכלל הצדיקים, והוא האדם באשר הוא אדם ראוי הוא שגם בהיותו בתכלית היושר והתיקון יעלו .לפעמים מחשבות ברעיוניו שאינם כפי הצדק והמוסר הטהור. אמנם זהו כחן של צדיקים, שמחשבות כאלה הם אינם מתקבלות אצלם בתור מסקנות פעוליות כ"א הם נדחות. ואם נדון לפגימה בגדר הצדיק כל רעיון שהוא רק עולה על הלב, אפילו אם לא יקום ולא יצא לפועל והסכמה שכלית פנימית כלל לא תהי' עליו, לא שבקת חיי לכל ברי'. ע"כ גדר הבינוני הוא שכ"כ התעצמו בו גדרי הטוב עם הרע, עד שלא יבחין בתערובות הרע שבמוסרו, ויבא ג"כ על פיה לידי החלטה. אבל מי שבהחלטתו אין תערובות רע אפשרית כ"א במעוף רעיונו לבדו, ודאי נחשב הוא בין צדיקים גמורים.
ברכות ט רכב
רכגאמר רבא ידע אינש כנפשיה אי צדיק הוא אי רשע הוא
.
אע"פ שאמרנו שכ"כ שולט כח טבעו של אדם, המתעצם עם תכונותיו המוסריות, להיות ג"כ לכח שכלי לשפט כפי ענינו על גדרי המוסר מטוב ומרע. א"כ הלא אי אפשר לו לאדם לדעת כלל אם הוא צדיק או רשע בידיעה פנימית. שהרי גם לרשע הגמור כ"כ סובבים אותו עונותיו, עד שגדרי המוסר נשקפים לו כפי דרכו הרעה שהיא דרך הגונה ונכונה. מ"מ כ"ז הוא לענין הכח השופט, היינו הכח הבא לדון על הוצאת המעשים אל הפועל, שבכל דבר המסופק יחזה לו הצדיק כפי צדקו והרשע כפי רשעו והבינוני גם הוא לפי מצבו המוסרי. אבל ידיעה כללית יש בדרך קביעות שכלית לכל אדם, ידיעה שאינה מתחלפת מצד תכונותיו ומעשיו, אלא שאינה הולכת יפה אחר המסקנא בכל מעשה פרטי, ונשכחת אז בעת שפיטת המעשה מלבו של אדם, ע"כ יצא לו המשפט המעשי ע"פ תכונותיו. אבל הדעה הפנימית ישנה באדם מצד טבע נפשו שבראה אלהים באורח ישר, והיא משקפת על הטוב המוחלט, לא המקרי, לפי תכונתו הפרטית של האדם. ועל פי התכונה של ההבנה והידיעה הכללית הזאת ידע אינש כנפשיה אי צדיק הוא אי רשע הוא, שאי אפשר שכל עצמותו של האדם, שהוא השכל, יהי' נשקע במקרי ההנהגה הפרטית.
ברכות ט רכג
רכדואמר רבא לא איברי עלמא אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים
.
שיהי' האדם חפשי בבחירה, זאת היא תכונת האדם וגדרו וע"ז נברא האדם. ותכלית הכללית יוצאת מן הרשעים ג"כ, אלא שאוי לו לרשע שבחר שיצא התכלית הכללית מצדו בדרכים רעים שמסבבים רעות לו ולזולתו, ואשרי לצדיק שבחר לעבוד לתכלית הכללית באורח ישרה המלאה אור וטוב לו ולעולם. אבל בעיקר הדבר שיהיו מהמין האנושי צדיקים וגם רשעים זהו חק היצירה ותעודתה. אבל זה ודאי שהיצירה על מתכונתה נוסדה שיהיו הנפשות נפשות גדולות ואמיצות, בעלי כח ורצון כביר וראויות לעשות גדולות. ע"כ כשיהיו צדיקים יעשו צדקות גדולות ורבות ערך ויהיו לברכה בארץ, וכשיהיו רשעים יהיו מרגיזי ארץ ומרעישי עולם ברשעם, אבל יהיו אנשים גדולים רבי פעלים. זאת היא תכונת היצירה לאמתתה, אלא שטבע היצירה שכחה השלם יצא רק בחלק ממנה, ורבים מיצורים יצאו שלא לפי שלמות הכונה התכליתית וישתלמו בהמשך הזמנים. ע"כ עיקר בריאת עלמא היא שיהיו בה אנשים גדולים, בעלי נפשות גדולות ושאיפות חזקות ורבות ערך. וכיון שהבחירה היא בהכרח חפשית, הלא אי אפשר לומר אחרת, כ"א שאיברי עלמא אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים, .שהם המה בעלי הנפשות הגדולות רבות האון. אבל הבינונים, הנדים בחפצם כאשר ינוד הקנה, הם אינם האנשים של שלימות היצירה. שכיון שהאדם עלול לנטות פעם לטוב ופעם לרע הוא אות על רפיון נפשו וקטנותה. ולא זו היא תכלית היצירה ומטרתה, הכונה העליונה היא שיהיו נמצאים אנשים רבי ערך ורבי כח, שהם ראויים להעשות על ידם דברים גדולים, ולא ננסים ונפשות שפלות מתנודדים כקנים ונוטים לכל רוח.
ברכות ט רכד
רכהואמר רבא לא נברא העולם אלא בשביל אחאב בן עמרי ור"ח בן דוסא, לאחאב חעוה" ז ולרחב"ד העוה"ב
.
מצד אהבת עצמו ואהבת הכלל כולו, הם כסותרים זא"ז. כשיהי' אדם קובע עצמו לאהבת עצמו, תהי' אהבת הכלל רחוקה מכליותיו, וכשיתגבר באהבת הכלל, תה' אהבת עצמו בטלה אצלו. אמנם ראוי הוא שיהי' האדם חש טעם אהבת עצמו בכל תקפו, ועם כל עומק הרגשתו באהבת עצמו יהי' מבטל אהבתו הפרטית לצורך ותכלית אהבת הכלל, אז יצא האור האמיתי בצדקת האדם שממנה תוצאות גדולות למעשה הטוב ודרך ד'. והנה מדת האהבה לעצמו במדה גדושה מצינו אצל אחאב לפי מצב רשעו, וביותר עובדא דנבות , שמלך שבמשפט יעמיד ארץ יעות משפט בעדי שקר, כדי להפיק אהבתו הפרטית לעצמו להיות לו גן ירק. לעומת זה ביטול אהבת עצמו עד קצה האחרון ונתונה לאהבת הכלל, מצינו בר"ח ב"ד המסתפק בקב חרובין מע"ש לע"ש וכל העולם כולו ניזון בזכותו. הרי שהיתה נפשו עורגת לזה שיטיב ד' לכל העולם עד בלי די, והוא לא יחוש להנות מכל טובו של עולם. והנה כל ערך בפ"ע הוא רק חצי המציאות, והמציאות השלמה היא שתהי' אהבת עצמו בלבו של אדם גדולה, כי מצד עצמה אין חסרון באהבת עצמו כ"א אדרבא מעלה גדולה היא. אלא שכל זמן שאין העולם בשלימותו עלינו להרחיקה, מפני שבכל מקום שתבא תהי' גוררת עמה אהבה זו עול הבא לרגלי דחיית אהבת זולתו ואהבת הכלל מאהבת עצמו. אבל אם יצוייר שעם האהבה היותר גדולה לעצמו תבא יחד ג"כ אהבת הכלל היותר אדירה, אז ודאי הוא טוב וישר, ע"כ העולם נברא כשביל ב' הענינים. אהבת עצמו, מדת אחאב, היא חלק בלתי רע מצד עצמה, והיא ראויה לענין עוה"ז ותיקוניו. אלא שצריך להלות עמה אותה אהבת הכלל הטהורה, מדת רכי חנינא בן דוסא, שיכולה ליסד את הרוחניות היותר עדינה ונשגבה, העוה"ב וכשיתקבצו שתיהן אל מקום אחד, אז יהי' שכלול עניני עוה"ז ושכלול עניני עוה"ב באות עד מרום מעלתן. והענינים הגשמיים עם הענינים הרוחניים שניהם יפרחו ברב תפארת, ויהיו לתועלת גדול זמני ונצחי אל הכלל והפרט. ובכלל אין אהבת החומריות מצד עצמה שום חסרון כ"א מעלה גדולה לישובו של עולם ותיקונו, והחסרון האחד הוא מפני שע"פ רוב לבו של אדם אינו רחב לקבל בכל שלימות ותוקף שתי האהבות, אהבת החומריות ואהבת הרוחניות בכל שלימותם. אבל המעלה האמיתית היא שישתלם האדם כ"כ, עד שתהי' בו אהבת החומריות ונטיה רבה לישובו של עולם גדולה כ"כ, כמו שתצוייר להיות באיש אשר לא יתערב בו שום אהבה רוחנית המונעתו מהתמכרות לאהבת החומריות. ע"כ יהיו מעשיו גדולים בעניני החומריות ותיקוני העולם, ויהיה כ"כ איש נאצל, קדוש אלהים ועובד ברב קדושה לשם השם ית', עד שתהיה פנייתו לצד הרוחניות גדולה כ"כ, עד שתתראה לפנינו כאילו הוא איש שאין לו דבר עם החומריות. ולערך זאת השלימות שנגיע אליה בחסד עליון לעתיד, היא תכונת בריאת העולם שתשתלם ע"י האדם בהשלמה גמורה, בין מצד גשמיותה בין מצד רוחניותה. כי באמת ישנם הרבה דברים שמצד עצמם הם מעלות ויתרונות ואנו רגילים להרחיקם בתור רעות וחסרונות. והדבר בא לא מצד עצמם כ"א מפני שהורגלנו להיות איך שהמעלות ההם דוחקים ודוחים את המעלות הגדולות מהם בערך גדול. ע"כ עלינו להשתדל שלא יהיה המצב הזה מתמיד, להיות תמיד יוצא בקשרי מלחמה, לדחות מעלות ויתרונות יהיו בערכנו גדולות או קטנות, רק להרחיב כ"כ כשרונינו, גבורת נפשינו וטהרת לבבינו, עד שכל מעלה תתן עז לחבירתה, החכמה והיראה, הגבורה והענוה, הכשרון לכל עסקי העולם בין בהרגל בין בלימודיות, והדבקות והאהבה האלהית וההליכה בדרך ד' כתורה וכמצוה, כולם יחד צריכים להיות בחוברת אחת בנו. ולא די שלא יתנגדו אחד לזולתו כ"א יגבירו כ"א כח זולתו, וכל מעלה תתגלה בכל הודה כאילו לא היו לה שום דבר דוחק ולוקח מקומה. וכן הנטיות הגשמיות והרוחניות, כשתתגלה הנטיה לענינים של תיקוני החומריות בתוקף גדול כ"כ, כערך הראוי להתגלות אצל איש שאין לו כל מושג רוחני כאחאב, האיש המגושם שלא היה לו אפשר לצייר ברצונו שלימות רוחנית מפני רוב התמכרו אל החומריות כאשר אנו רואים ממעשיו. ועם זה תהי' כ"כ חזקה הנטיה הרוחנית לתורה ולעבודה ולכל מדה קדושה כר' חנינא בן דוסא, שלא הי' לו דבר וענין בעסקי החומר. לעת מעמד של שלום גדול כזה בין הגשמיות והרוחניות וכל התלוי בהם, הוא תיקונו של עולם והאופן הראוי לצאת אל הפועל כל חפץ השי"ת בעולמו, שישמח ד' במעשיו, שהוא ית' הוא אל עליון קונה שמים וארץ.
ברכות ט רכה
רכוואהבת את ד' אלהיך וגו' תניא ר"א הגרול אומר אם נאמר בכל נפשך, למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך כו' אלא יש לך אדם שנופו חביב עליו מממונו כו' ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כו'
.
שונות הנה השקפות האדם על אודות החיים. יש המוקיר את החיים מצד עצמם, הוא אוהב את החיים מצד הטבעיות הנטועה בלב כל חי. איש כזה אינו מעריך את החיים לפי ההנאה שהוא נהנה מהם ולפי הרחבתם בכל משאלותיהם, איש כזה ודאי גופו חביב עליו מממונו, וצריכה האהבה האלהית להתרומם בנפשו במעלה עליונה על אהבתו הטבעית את החיים. ויש לך אדם שהוא בעל חשבון, הרגש הטבעי לבדו אינו מושך את כח אהבתו אל החיים, כ"א החיים ע"פ המילוי שבהם, ע"פ מאויי הלב שהוא מוצא בהם. ובאשר הממון הוא היסוד שעל ידו יוכל להרחיב את החיים במילואם הרוחני והחומרי, ע"כ ממונו חכיב עליו מנופו. החיים כשהם לעצמם בלא ההרחבה הנכונה של קורת רוח ועונג רוחני וגשמי במדה הראויה לחיים אנושיים, אינם נערכים אצלו הרבה. איש בעל תכונה כזאת חייב להרים את מעלת אהבת ד', לא רק על ערך אהבת החיים הטבעית הפשוטה, כ"א על ערך אהבת החיים לפי ההרחבה המלוה שלהם, ככל מאדך.
ברכות ט רכו
רכזר"ע אומר בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך
.
הנפש הרוחנית העומדת וקיימת ונשארת גם בכלות הגויה, אי אפשר לנוטלה. אמנם המעמד הנפשי היורד ונוקב עד תהום המרירות הצער והמכאוב, הוא המצב שהגוף והנפש מחוברים, ומקרים רעים ואכזרים עסוקים לנוטלם זה מזה ע"י אמצעיים של יסורי גוף ונפש באותה שעה שהיחש של האני של האדם הוא מחובר אל הגוף, והדבר בא לידי כך שנפשו ניטלת ממנו, מדת מרירות זו היא גדולה מההסכמה הרוממה להיות אהבת ד' יקרה מכל אהבה של גוף ונפש וממון. שלזה המצב צריך לא לבד שכל אמיץ ולב טהור, להכיר קדושת הערך ושיווי הגדול של הקרבן שעל האדם להקריב על התכלית הכללית, התכלית של אהבת שם ד', שהוא נושא עליו את כל הוד ותפארת האנושית לעד ולעולמי עולמים. ואם לא ימצאו אנשים אמיצי לב כח לעמוד לפני כל צר ואויב שבא להשכיח שם ד', גם בנתנם כפרו את כל נפשם וכל סבל צרה ומכאוב שאפשר לצייר בדמיון היותר אכזרי. אז הלא כבר הי' אפשר לרעים וסכלים שבבני אדם להתגבר ולהשכיח את אור האמת מן העולם, והיה המין האנושי הולך ותועה בדרכים של ערבוביא, שמביאים עליו המוני צרות גופניות ונפשיות, הרבה אלפי שנים יותר. א"כ מי שלבו לב אדם ויודע מה יקרה היא התעודה של אהבת ד' והאושר הכללי הכרוך עמה, לא תרפינה ידיו גם ממכאובים היותר נוראים בפועל. ע"כ לבד אומץ השכל צריך לזה גם כח גבורה נפשית ורוח חזק מאד עשוי לבלי חת, א"כ אחת מחובות החינוך התוריי היא אמיצות הרוח, שתהיה מתלוה אל בירור השכל וקדושת המדות. רק אז תוכל אהבת ד' להיות עומדת גם במעמד של נטילת הנפש, שהוא מצויר רק ע"י יסורין מאריכין. שההסכמה של בחירת המות באהבת ד' יותר מהחיים מבלעדם. אם תהי' התמותה נעשית בלא הכנות מכאובים ויסורין, אין האהבה מגעת עד כדי נטילת הנפש, כ"א עד הנפש, דהיינו עד אהבת החיים. אבל היסורין, הארוכים מכלי מות של נטילת הנפש, שם הוא מקום גילוי הגבורה של גיבורי כח עושי דבר ד', הששים ושמחים לקראת תעודתם, להיות מהעובדים היותר נחשבים לההשלמה היותר נכבדה של המין האנושי, הבאה רק מידיעת שם ד' ומבטחון קיום הידיעה הזאת, שלא תוכל להמחק גם בכל כלי חובלים, עזה כמות אהבה.
ברכות ט רכז
רכחת"ר מעשה שגזרה המלכות גזרה על ישראל שלא יעסקו בתורה, מה עשה רבי עקיבא, הלך והקהיל קהלות ברבים כו' א"ל פפוס בן יהודה אי אתה מתירא מפני אומה זו א"ל כו' אמשול לך משל למה"ד לשועל כו' ומה במקום חיותינו כך כו'
.
פפוס חשב מאחר שהמלכות גלתה דעתה שכל שנאתה את ישראל הוא רק בדבר הרוחניות. א"כ צריך לכבוש את המאור הרוחני ותכבה אש השנאה, וינוח לישראל וישוב בהמשך הזמן לעבודתו ותעודתו כאשר ירוח לו. אמנם רע"ק ידע שרק תואנה מצאו בשנאתם לומר שהיא מצד הרוחניות ותורתם של ישראל. כי השנאה היא שנאת עם, שנאה היוצאת מנפש רעה האומרת אני ואפסי עוד, ורוצה לקחת כל הטוב רק לעצמה, ועינה רעה בעם אחר. א"כ אם לא ימצאו תואנה מצד הרוחניות, מפאת התורה והדת, ימצאו תואנות אחרות. ואם לא ימצאו כל תואנות, מה שהוא אי אפשר, ואם הי' כן ישלחו יד לעשוק ולרוצץ בלא שום תואנה. א"כ עלינו לעשות את שלנו, לחזק חיינו הכלליים, חיי הלאום שאינה מתקוממת כ"א ע"י התורה. והדברים ק"ו אם בשעה שאנו מחזיקים במעוז התורה, הם מתגברים חיל ומרפים את קשר הלאומי שלנו, שזה הוא עיקר הנצחון של המנצחים, שישבת עם עברתו מהיות גוי. אם נרפה ידינו מן התורה, הלא ילך הקשר הלאומי הלך והנתק לגמרי עד אין שריד חלילה. ע"כ בכל עת צרה, אחת היא מעוזם של ישראל תורת ד', שתשגבהו בענין שתאמץ כחו הלאומי ותתן בו עז ותעצומות לשאת את גורלו המר, עד יאיר אור יקרות ותזרח לו השמש, שמש צדקה וישועה. ואם נרופף את הקשר הלאומי שהוא לנו המובטח והמלא חיים, הוא הקשר הבא מכח התורה, ונבטח על קישורים לאומיים אחרים, שהם לא נכונו לנו בתור קשרים עקריים ואינם הולמים לתכונותינו וטבע לאומינו, ודאי לא יעלה בידינו כלום, את שנאת העמים לא נמעט בזה ואת כחינו הפנימי נחליש ונדלדל.
ברכות ט רכח
רכטלא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרע"ק כו' ותפסוהו לפפוס כו' אשריך ר"ע שנתפסת ע"ד תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים
.
הדעה הרוממה והאמיתית הזאת הראתה בפועל, כי מצאו תואנות גם ביהודי המתאמץ להסתיר את לאומיותו הפנימית האמיתית, לאומיותו הנובעת מצד תורתו. ואז בנפלו בפח יחר לו על היותו מוג לב ונמהר להצפין את סגולתו, כדי למצא על ידי זה חן בעיני שונאי עמו והיא לא תצלח, כי אין השנאה מחוסרת עלילות. ע"כ אשרי איש טהר לב וטהר כפים, גבור ברוחו העומד על נפשו ונפש עמו, ומחזיק בעץ החיים של תורה גם בעת אשר ימררוהו אויביו, "יבטח בשם ד' וישען באלהיו".
ברכות ט רכט
רלאמרו כשהוציאו את רע"ק להריגה זמן ק"ש הי' כו' א" ל תלמידיו רבינו עד כאן, א" ל כל ימי הייתי מצטער כו' עכשיו שבא לידי לא אקיימנו
.
תכלית עול מ"ש בכל יום, הוא כפי המובן הכנה שתהי' קנויה בנפש לעת מצא של ההצטרכות. א"כ כיון שבא האדם לידי נסיון נבחן ויצא צרוף ומזוקק. כר"ע שכבר עמד בנפש חזקה ושמחה של אהבת אמת לקבל עליו עומ"ש בפועל מבלי לחוש גם מכלי מענים היותר נוראים, מסריקות הברזל, א"כ למה לו עוד לקבל עליו עול מ"ש. אמנם הוא ע"ה הורה להם שאין הדבר כן, לא רק כערך הכנה לבא אל התכלית תחשב קבלת עומ"ש, כ"א היא תכלית נפלאה לעצמה. הסכמתו הטהורה של האדם, לקבל עליו עול מ"ש גם עד מיצוי הנפש ועד בכלל, מרוממת אותו בכל פעם במעלה יותר רוממה בקנין הקדושה וקרבת אלהים, שאין למעלתה סוף ותכלה. וא"כ שאין קבלת עומ"ש הכנה כ"א לשלימות עצמית, הלא אי אפשר כלל לחשוב, שמי שהצפער כל ימיו לומר מתי יבא לידי ואקיימנו, והוסיף כל ימי חייו שלימות על שלימות ע"י הציור האדיר המרומם את האדם למעלה רמה ונאצלת, הוא ינוח מזכות עוד בהוספה רוחנית גדולה, שיוסיף הציור עוד לפעול על נפשו בעצם השעה הקדושה והנוראה, שהוא בפועל מקבל עליו, לא בציור כ"א במעשה, את עול מ"ש של "בכל נפשך" באהבה.
ברכות ט רל
רלאוהי' מאריך כאחר עדשיצתה נשמתו באחד
.
אם שרבו וארכו מאד מצות התורה לסעיפיהם ופרטיהם, אבל הכלל העולה מהם הוא שכל המערכה הגדולה הזאת צריכה להיות כדי להורות בפועל את ההוראה הגדולה של ד' אחד. ונקודת מסירת הנפש שהיא מתפשטת גם על כל דיני תורה לעת הגזירה והסכנה, היא מפני שהם .מסתעפים ושייכים אל השורש של הוראת ד' אחד. קיומו הנצחי של עם ישראל, בצביונו, ברוחו ותכונתו, הוא צורך גבוה להיות נשמרת הדעה של ד' אחד בכל טהרתה. וכל המצות כולם, הלאוין והעשין וגדריהם, הן נערכות כדי לשמור על ידן הדיעות והמדות והתכונות של עם ישראל, כדי שלא יוכל הזמן לשנותו מצביונו, מתכונתו ומרגשותיו, ולא לבוללו בין עמים אחרים, כ"א "כל רואיהם יכירום כי המה זרע ברך ד'". ע"כ הנקודה שכח מסירת הנפש הפרטית עומדת עליה היא ד' אחד. ולהורות את דעת הנפש שלו בעשותו את הגבורה הקדושה הזאת, למסור נפשו על קדושת ד' בשביל הקהלת קהילות ברבים ללימוד התורה, בשעה שהמלכות גזרה ע"ז כדי להשכיח תורה מישראל, האריך בדבר כדי לתת בינה, שהפרטיות של ההסתעפות מדיני התורה ולימוד התורה והרחבתה, הם נחלים ההולכים מהתעודה של דעת אחדות ד' ואליה הם שבים. ומסירות נפשו היא בשביל שהדבר נוגע להמטרה של ההוראה דאחד. ע"כ האריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.
ברכות ט רלא
רלביצאת ב" ק ואמרה אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד
.
אשרי האיש עושה גבורה גדולה ויודע בדעת נפש והכרה פנימית את מטרת פעולתו, שאינה באה לא מתוך הרגל והמשך אחר המוסכם מבלי בירור נפשי אמיתי, שאז עדיין אינה תכלית האושר. אבל מסי"נ זאת, שהיתה מתאחדת עם הגבורה של קדושה היותר נפלאה, ועם החכמה וברור הדעת היותר טהור ונעלה, אין לך אושר גדול מזה בעולם, ונתגלה במה שיצתה נשמתו באחד.
ברכות ט רלב
רלגאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה כו', א"ל חלקך בחיים
.
החיים בכלל הם מחוברים ממחזות שונים, מחזות של צער ושל שמחה, יגון וששון, שרק בהתמזגם הם מקבלים את תכונתם האמיתית, ששם חיים יקראו להם. ע"כ החכם האמיתי המכיר את החיים לכל פרטיהם לא יכבד לו לשאת את כל צדדי החיים, כי יודע הוא שרק במיזוגם הנערך הם נמצאים ע"פ תכונתם. למשל אפלת הלילה כשהיא לעצמה אינה מקובלת, בהתמזגה אמנם עם אור היום וישקלו זה לעומת זה היא נכונה. כן הצער מתמזג עם השמחה והנחת וכיו"ב. אמנם לפי ערך גודל החיים כן יהיו גדולים רישומי ההפכים שלהם. מובן הדבר שתכלית הכל הוא הטוב והנחת, העדן והעונג, הצער היגון והמרירות אינם באים כ"א לשימוש, כדי להמתיק על ידם את ערך הטוב והעידון, ע"כ מי שלא ידע את גדולת ערך החיים בכללם, וכמה גדולים הם במושגם העמוק של האושר והשמחה לפי האמת הנצחית, הוא כשיסתכל על חלק אחד של צער ויגון ישתומם על מעשה ד'. אבל החותך חיים ב"ה, שלפניו נגלו כל צפוני החיים לכל עמקם ארכם רחבם וגבהם, הוא יודע שאותו החלק של הצער שנראה נורא מאד, אינו כ"א כערך גרגיר החרדל והמלח הבא לתבל את הקדרה שמבלעדה היתה מחוסרת תבלין. ע"כ הפתרון השכלי, למה צריכה העמדת התורה בישראל להביא יחידי סגולה למצב מחריד ואיום של קבלת יסורי גוף נוראים כזה, זו תורה וזו שכרה, התשובה האלהית, הרחבה מני ים, היא שהוא נערך יפה מאד לפי ערך חלקם בחיים. ואם לכונן המזג של הטובה הנפלאה הקיימת והארוכה, שתהיה ניכרת בהכרת החיים בהשקפה מפולשת, צריכה למצב של גרעין מר כזה הנורא מאד בהיותו נערך לבדו, נדע כמה ענוגים דשנים ומעודנים הם החיים, "מה יקר חסדך אלהים".
ברכות ט רלג
רלד'צאת ב"ק ואמרה אשריך רע"ק שיצתה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העוה"ב
.
האושר הפרטי והכללי מחוברים זה בזה. תכלית הטוב והיושר הפרטי בנוי בערך הכרעתו על הכללי. אמנם תכונת הכלל היא קיבוץ הפרטים, ע"כ סוף כל סוף צריך הפרט להתעלות שיהיה אושרו לבדו ענין נערך ונחשב מאד כאושר הכללי. מושג האחדות ירחיב את דעתינו על ערך המוסר מצד הצירוף אל הכלל, ד' אחד יוצר כל, מה רבו מעשיו ומה עצמו יצירותיו. ההליכה בדרך הטובה והישרה תביא ברכה לכל מעשה ד' שהם מיוחדים באחדותו, קשורים זה בזה במערכה נפלאה, שעכ"פ תצא ההערכה אם גם יעברו רבבות אלפי שנים. ע"כ אין קץ לתכונת רוממות עבודת ד' ואין כל שפה להגבילה כ"א בשם ד', עבודת ד' וחפץ ד'. באשר אין אנו יכולים להכניס בציורינו כמה נכבדה היא מדת הצדקה של עשות טוב על כל מעשה ד'. והטוב הפרטי הנעשה בחוגו של האדם הפרטי יש לו ודאי ערך נערך עם כל הנמצא, כיון שהכל הוא מעשה ד' אחד ואין דבר נפרד עומד לעצמו חוץ מקשר האחדות. שאם אמנם עין האדם תקצר מלצייר משאת נפש זאת, אבל הננו מתכנסים תחת הדגל של שם ד', ד' אחד. אז הננו יודעים בטח שהננו נושאים נפשנו אל הרמה שבתעודות של הצדק, עשות טוב עם כל המצוי. והטוב הזה הולך במהלך נעים, לא ידלג ולא יקפוץ, לא יעלים עין מכל פרט בודד ולא יבליע שום מערכה קטנה וקלה, ולא יהפוך שום סדר וערך, מפני שהוא נערך ע"פ הערכת ד' אחד הכל יכול וכוללם יחד. משאת הנפש הכללית תובן באושר של יציאת נשמתו באחד. אמנם המעלה האחרונה, הנקודה הפוגשת את עצם הנושא של הצדק והטוב, היא המעלה של הטוב הפרטי. זהו המובן באושר עוה"ב, שם נאמר "ונחל עדניך תשקם", עדנך לא נאמר אלא עדניך, מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור כפי כבודו . ההצלחה הפרטית הנשגבה מאד שהיא שקולה לעצמה כערך כללי ויותר, היא המדה שראוי להשתבח בה אחרי העליה של הדבר היותר אדיר בכללותו. שם יש אור חדש זרוע, ודעת אלהים מופעת במושגים אמיתים זוהרים ונהדרים, שאין לנו מהם הערכה אף דמיונית, שם יופיע אור הפנימי של הנפש הרוממה בכל עוזה ותפארתה, והעולם הפנימי הלא פרטי הוא בתכונתו. אמנם אשרה הפרטית שהיא גדולה כ"כ במעלה שבאה אחרי המעלה הכללית, אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד, ונעלית במעלת הכלל היותר אדירה, ואתה עוד עולה מזה אל המעלה הפרטית "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" , מזומן לחיי העוה"ב, החיים הפרטיים הגבוהים שעולים עוד על החיים שבהם יש זיקוק הכרחי אל הכללות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" .
ברכות ט רלד
רלהתניא אר"ע פ"א נכנסתי אחר ר"י לכיה"כ ולמדתי ממנו ג' דברים
.
יש הפרש בין הלימודים והדרישות הבאות במקצועות החכמות שהם מכלל האסתתיקה, להרחיב דעתו של אדם לבד להנעים חייו ולעדן רגשותיו, ובין החכמות הבאות מהמקצועות הדרושים לחייו וקיומו. למשל הסוג הראשון [] נועם הדיבור והמליצה, חוקי הכבוד והדרך ארץ, חכמת הציור והפסילה. ולשני, חכמת הרפואה לכל מחלקותיה, חכמת הכלכלה ועבודת האדמה וכיו"ב. החלק הראשון, המיוסד על הפינוק, צריכים שיבאו ג"כ דרכי לימודיו בסגנון מעדן ומפנק, וכל דרך ואופן הזר לפי הרגש של האדם מצד רגש פינוקו ראוי להשמט מלדבר בו ולפנות אליו. לא כן בחכמה הבאה לסדר דרכי החיים של האדם בנוגע לחייו וקיומו, שם הדברים נעלים מרגש הטעם של הפינוק והאסטיניסיות, לא תקפיד חכמת הרפואה העסוקה בחיי דברייתא, לא על לשון נקי' ולא על ענינים נקיים, כ"א תתעסק כפי תכונת אותה המציאות שהיא עסוקה בה. תהי' נאה או מכוערת. וכן צריך האיש ההוגה דעות להכיר את ידיעת התורה, המסדרת את חיי האדם היותר חיצוניים וגם היותר פנימיים שילכו בדרכי יושר, כדי שיפעלו עליו המעשים על תכונותיו ומדותיו להשכיל ולהיטיב. מדת הצניעות בפרטים אחדים יפלסו נתיב ליתר הפרטים המלאים ענין רב בחיי האדם המוסריים, חיי החברה וחיי המשפחה. ומי שרמה דעתו כ"כ להכיר את הלימוד התורי בערך חכמות המחיות כרפואה וכיו"ב, כאמרו "רפאות תהי לשריך"י, "כי אני ד' רופאיך" , הוא לא יחוש כלל על שום אמצעי איך לבא על ידו לידיעה תורית, יהיו מכוונים להפינוק האסתניסי או לו , כי אור התורה ודרכה עומד למעלה מכל זה.
ברכות ט רלה
רלולמדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחים בימין אלא בשמאל
.
הכבוד צריך שיהיה שמור אצל האדם בכל פינותיו לפי המדה הראויה, עד שגם המעמד הבהמי לא יפעול עליו מהזיזו מרגשי אנושיותו הרמים. הכבוד נערך לפי ערך כלל המציאות ולפי ערך האדם הפרטי, ובאדם הפרטי עצמו לפי ערך מהות כחותיו ואבריו, מהם פחותות ומהם מעולות. וראוי שידע האדם ערכו של כ"א להעריכו לפי ענינו. מצד הכבוד הכללי יש הבדל בין צפון ודרום למזרח ומערב, באשר המזרח והמערב מקומות פנות המאור הגדול בזריחתו ושקיעתו, הם רבי הערך בהעירם את האדם לחשוב בגדולת יוצרו, וצפון ודרום הם צדדיים בערך זה, ע"כ ראוי ליחש להם יותר כבוד. או מצד כבוד המקדש, העמוד הגדול לההשלמה האנושית היותר נפלאה ויותר מאוחרת, הבאה ע"י הר ד' ובית אלהי יעקב שינהרו אליו כל הגויים!. אין נפרעין מעומד אלא מיושב, לחוש כבוד לאדם בכללו, לצלמו צלם אלהי, למעט קלונו הבא מהכרח בהמותו. אין מקנחין בימין, להרחיש יתרון וחילוק ערך גם בכחותיו של אדם ואבריו לפי ערכם המוסרי, למען יתחקה בלבו של אדם כי ערך כבודו ימצא רק בהנהגתו המוסרית ותשוקותיו הרמות, לא בדרכיו הבהמיים והנאותיו הפחותות, שמצדם כל אברי הגוף שוים בערכם.
ברכות ט רלו
רלזא"ל בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך, א"ל תורה היא וללמוד אני צריך
.
העזת הפנים היא מדה גרועה וצריך זהירות ממנה שלא תכנס קצת ממנה לתוך טבעו של אדם, ומורא הרב לעצמו ראוי שידחה ג"כ איזה הכרח מוסרי אחר. אמנם התשובה ברורה, שמצד דאגת ההשרשה של איזה מדה בלתי הגונה אין לחוש שתבא תקלה לרגלי לימוד התורה, המישרת כל מדה ומכונת כל מצעדי גבר לדרך ישרה, ואם כבוד הרב כשהוא לעצמו ידחה חיוב תורני זה, אינו נכון. כי תכלית כבוד הרב הוא כדי שתהי' תורתו עושה פירות, דבריו יהיו מתקבלים ונשמעים באהבה, א"כ איך ידחה ההכשר שהוא כבוד הרב את עצם הלימוד, ודאי זהו כבודו.
ברכות ט רלז
רלחמפני מה אין מקנחים נימין כו' אמר רבה מפני שהתורה נתנה בימין כו'
.
הימין מתיחש יחוס של ערך ורושם אל הענינים הרוחניים מול הענינים הגשמיים שראוי להכירם בתור חלושים מהם, כערך ימין אל השמאל. להכיר שחזקו של עולם וקיומו תלוי ביותר בצורתו הרוחנית, בערך חכמתם של הבריות ויתרונם הרוחני, לא בכחם הבשרי המגושם.
ברכות ט רלח
רלטרבב"ח אמר מפני שהיא קרוב לפה
.
פיו של אדם שהיא משמשת כאחת לענינים הרוחניים הנעלים של הדיבור ולענינים הגשמיים של האכילה, מורה שעניני החומריות לא נוצרו להיות עומדים לבוז, כ"א להתעלות בערך מכובד באופן שיהיו ראויים להשתמש בכלי אחד עם הרוחניות והמעלות האמתיות, ע"כ הימין הקרובה לפה היא ראויה להכבד מהמנע כפי האפשרי משימוש המורה על פחיתות צד החומרי של האדם. כי על ידי פעולות ההולכות לימין, לצד השכל והמעלה אף שגשמיות הם, יתעלה על ידם האדם אל מצב הכבוד וההתנשאות מכל דופי ובושת.
ברכות ט רלט
רמרשב"ל אמר מפני שקושר בה תפילין
.
יתרון הימין על השמאל הוא נערך ג"כ לעומת יתרון כח פועל על כח מקבל פעולה, יתרון צורה על החומר. האדם הוא פועל ונפעל, עיקר יתרונו הוא מצד היותו פועל לא מצד היותו נפעל. הצדיקים לבם ברשותם והם פועלים, הרשעים הם ברשות לבן והן נפעלים. ע"כ יתרון צד הפועל על צד הנפעל ראוי שירשם באדם בכל דרכיו, ביותר בנטיות המוכרחות למצב הבהמי שהוא מצד הנפעל שבו, שיתעודד להתרומם אל צד הפועל שבו. הצד הימני שהוא הפועל, פועלת לזאת ג"כ אותה היד בהפעולה התורית של קשירת התפילין, וצד השמאלית היא הנפעלת, מקבלת הפעולה כערך החומר אל הצורה.
ברכות ט רמ
רמארנב"י אמר מפני שמראה בה טעמי תורה
.
ההכשר לקבל רושם התרגשות מצד ההשכלה הוא היתרון של החומריות. והימין בהיותה קרובה יותר לקבלת השפעה מתכונות השכליות, ניכר הדבר בה בהתנודדה ע"י ההתרגשות של חפץ הוראת מראה טעמי תורה, היא לעדה שהיא קרובה יותר אל חוג השכל והקדושה וראויה לכבוד.
ברכות ט רמא
רמבכתנאי ר"א אומר מפני שאוכל בה, ר"י אומר מפני שכותב בה, כו'
.
יש אדם העומד במצב מוסרי כזה, שדרכיו החומריים עומדים באורח ישרה בתור הכנה לדברים הרוחניים, והמעלה הזאת של התאחדות החומריות היא השנויה בלשון "קרובה לפה". אמנם המעלה היותר שלמה היא שתהי' כ"כ ישרה נפשו של אדם, עד שכל דרכיו הם מכובדים לעצמם, החומריות והקדושה השכלית הם לא לבד דבקים יחש שכנות, כ"א ג"כ מעורבים התחברות מזגית, למעלה זו יש יתרון לא מצד הקרבה לפה כ"א מצד שאוכל בה. אמנם עוד יש יתרון יותר גדול בפעולות החומריות, שמצד זה ראויים לכבוד חלקי הגוף, להכיר יתרונם בנטיתם המעולה אל צד המעלה, שהרי לא רק לזמנו ודורו של אדם ישאירו הכחות הגשמיים את הפעולות הרוחניות, כ"א לדורות לעד ולעולם. וראוי שיחקק יתרון הימין על השמאל, כערך יתרון ההוה והדור שהוא עומד בקרבו כשהוא נערך לבדו, לעומת כל הטוב שאפשר להשפיע על העתיד והדורות הבאים, שבאופן מוחש פשוט יתגלה בכתיבה של דברי תורה חכמה ודעת ומוסר השכל, וה"ה לכל המעשים הקיימים וקבועים לדורות. לאלה ב' מערכות הפעולות ראוי לחלק את יחס הימין מול השמאל, ולתן יתרון לימין למען יתעורר האדם לתן יתרון אל הדברים הטובים שראוי לו לעבוד בשביל הכלל בתור נחלת עולמים, יותר ממה שהוא יכול לעבוד בגללו בתור ההוה העובר ובלתי מתקיים, מפעולות קטנות תוצאות גדולות.
ברכות ט רמב
רמגאמר ר"ת כר חנילאי, כל הצנוע בביה"כ ניצול מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקין, וי"א אף חלומותיו מיושבים עליו
.
צורת האדם צריכה להשתמר עליו גם בעת שהכרח טבעו הבהמי מורידו לערך בהמי, וכל מיני ההיזיקות באים לאדם רק בשביל הפסידו את צורתו האנושית ואבדו אותה בשעה שטבעו מורידו לבהמיות, אבל האיש הנעלה שאינו מאבד את הודו לעולם הוא ניצול מכל הפסד, כי שמירת הצלם האלהי הוא מעלה ערך האדם להנצל מכל הפסד. בכלל המפסידים בעולם הם שלשה, היזק הבא ממזיקים מכונים להזיק אע"פ שהאדם אינו מכשיר עצמו מצדו לקבל ההיזק, אבל הם מכונים להזיקו, זהו מין הנחשים. וכאשר האדם שומר את צלמו האלהי גם ברדתו לבהמיות, פועל עליו הוד הצלם וקדושת התכונות שאויביו ישלימו אתו, ולא יתכונו להזיקו בשביל חן וחסד השפוך עליו. מין היזק שני שבא בלא כונת המזיק, כהיזק העקרכ המכשכש בזנבו שהוא עוקצו ועוקץ הפוגע בו, להם דומים הנזקים הבאים לאדם מכחות טבעו בהיסח דעתו משמירה שכלית. וזאת התכונה באה ע"פ רוב רק בשביל תגבורת הבהמיות, אבל מי שהתעלה שלא לפול בבהמיות גם בעת הירידה הטבעית כזאת וכיוצא בה, ישמרו מאלו הפגעים. מין שלישי הוא הפגעים שהאדם מצדו מכשיר עצמו להפגע מהם, לולא הכשר הכח הדמיוני אין המזיקין, שהם לפי תכונתם רק דמיונות, פועלות בתכונה מזקת בציור נפשי חזק, עד שפועל ג"כ על הגוף ומקריו, זה ההכשר בא רק בעקב ההתחלשות השכלית. אבל בגבורת השכל אין הדמיון פועל להרע, ע"כ אין הכחות, שהם נמצאים בערך מיוחס להפסדים הדמיונים, פועלים עליו. החלומות, הם באים בערבוביא רק לאדם שתכונת שכלו ושליטתו עליו היא רפויה, עד שלא יוכל להחזיק מעמד כ"א בעודו במצב של פעולות שכליות, בעת היקיצה וההפנאה מפעולות ירודות. אבל בסורו בעסקים שכלים, שוב החומריות ועמה הדמיון הפרוע שולט עליו, ממילא באים הרעיונות באופן מחריד ומבלבל. אבל האיש שאין ירידה לו, שגם בהיותו במורד רוחו עולה אל על, ומקומו לא ינח גם בעת השינה, הפעולה העמוקה שתגבורת השכל פועל עליו בהקיץ, רישומו ניכר לתת סדרים להילוך הרעיונות גם בחלום, וחלומותיו מיושבים וקרובים לדרכים שכליים, ורחוקים מטירוף דמיוני פרוע.
ברכות ט רמג
רמדההוא כיהכ"ם דהוה בטבריא כי הון עיילי כו תרי אפי' ביממא הון מתזקי, ר"א ור"א הוו עיילי בית חד חד לחוד ולא מתזקי כו', קבלה דביה"כ צניעותא ושתיקותא
.
כשם שההסתכלות בצד היתרון של האדם, במעלות נפשו והוד שכלו והמדות הקדושות שיכול לזכות בהם אם יהיה נכח ד' דרכו, הם מביאים את האדם לידי גדולת נפש, בהוסיפו אהבה לאדם וחושו את יקרת נפשו, ע"כ יתנאה במדות טובות ובמעשים טובים. כן ההסתכלות בצד הכיעור האנושי, בצד גסות הבהמיות שלו, תביא לפעמים עמה השפלת רוח האדם, שבזה יהי' נוטה אל הבהמיות והפחיתות. כי יחשב שגם הוא כבהמה נדמה, כפי מה שיראה ממקריו השפלים הבהמיים, ויגרע אהבת האדם וחבתו מקרב לבו, ובזה מפסיד הרבה מיתרון מעלות קדושות. ובהיות האדם נפגע במדותיו ושכלו, עלול הוא שישלטו בו הכחות הדמיוניים והסבות המסבבות אותם, שהם הכחות הדמיוניים החיצוניים שחוץ לנפש הפועלים על הנפש, כמו שהכחות השכליים פועלים על השכל. וכמו שכל מקרי החליים הגופניים נתבארו כבר שמרביתם מחוללים הם ע"י דברים שיש בהם כח חיים, כן החכות הדמיוניים יש להם סבות שגם הנה חיות. אמנם יתגלו בפעולתם בעת יתאימו המקרים מצד המקום והזמן, ההרגל וההסכמה הכוללת, שאין היחיד יכול להפרד בהם מהשפעת הרבים, ואז הכחות הדמיוניים מתחזקים בהכרת פעולתם. שכח דמיונו של אדם בהעזבו מהשכל הוא מקבל את רישומם, ובאים מזה נזקים, לפעמים נפשיים ולפעמים גופניים, ג"כ כפי ערך הפעלת הכחות הנפשיים על הגוף. ועלול עפ"ז ההזדמנות במקום הטינופות, בפרט אם יהיה קבוע לרבים וגסי המונים, שההכרות הבהמיות הבאות לרגלי נטיות זוללות ותאות שביעה פשוטה וגסה, שם יעלה על דעת איש המעלה ציור הבהמות והפחיתות שבאדם באופן מעורר גועל נפש ושפלות ערך, אשר מזה יתעה משכל בדמיונות בדרך ערך האדם, וכשרון העליוני שלו יסתר מעיניו, ודמיון גורר דמיון עד שכחות הדמיוניות כבר מוצאים מקום בנפש לחולל ולהוליד רגשי פחד ובלהות, ולפעמים רגשי עצבון ועכירות נפש. עכ"פ אין האדם נפטר בלא היזק, והפסק השכל המכשיר את הנפש ואת הגוף גם יחד לקבל השפעות דמיוניות, יביא ג"כ לפעמים היזק גופני לפי ערך קישור הגשמיות ברוחניות. החבורה האנושית איך שתהי', תזכיר לאדם כמעט את הערך האנושי והחברותי ותהי' סעד להרמת רוחו וערכו בעיני הבוחן. אור היום ושאון החיים המלאים ענין ע"פ כל הכונניות שכוננה החברה האנושית בשאר רוחה העולה למעלה, ג"כ יהיו לעוזרים להסך על האדם מנפילה דמיונית אודות ערכו של האדם, לרגלי התאחזו בצד הכיעור והגסות שבו. כי כשם שברום מעלתו של אדם בעת ששכלו יגיר חילים, תהיה ההתכנסות בעולמו הפנימי ע"י בדידות ועזר שקיטת הלילה, לעזר להרים פעמיו במעלות רמות וציורי קודש. כן בחשכת הנפש, ובנפול רוח הטהור והזך של האדם, המחגרהו שמחות וגיל מצד השלימות האלהית הקרובה לו, יוסיפו אלה השתים, הבדידה וההשקטה הלילית להכביד אנחתו ולהגביר יאושו הרוחני. א"כ זה המקום המכוער, שכ"כ התגלמה בו הפחיתות האנושית ובהמותה, שאפילו הוו עיילי כית תרי, שהיה יחש להם חברותי, וניממא, הוו מתזקי, במה זה התרומם והתחזק כ"כ כחם הנפשי דר" א ור"א, עד אשר המחזה המגועל שהי' בו כח להאפיל רוח כל איש, לא פעל עליהם מאומה לגרע מהוד רוחם המקודש, אין זה כ"א באשר השלימים הללו כ"כ גברו להתחזק בשכלם הטהור ובמעלות האנושיות הרמות, עד אשר לא פעל מאומה המצב הבהמי המוכרח האנושי, לגרע מהם מציורי הוד הקבועים כבר בנפשותם המלאה אורה. הצניעות והבושה תהיה תמיד רק כאשר יכיר האדם שהמעמד הבהמי אינו לפי מדתו, אבל כשימצא האדם עצמו כולו עומד על תכונה שפלה, למה יצניע ולמה יתבייש. אמנם להשלים הידיעה הנכונה לא יצא האדם ידי חובתו רק בצניעות לבדה, הצניעות תרשים רק בלבו של אדם שהוא ראוי לגדולות, לעלות ולא לרדת, למרות חומריותו ובהמותו הגופנית. אבל עוד לא ידע שאמנם בעת שהחומריות ונטיותיה שולטות עליו, אז ראוי לו לצמצם חוג פעולותיו, ביחוד הרוחניות, לא יתן אז מהלך לכחו הדברי, כי מה יהיו ההסכמות שיעלו על לבו בעת ההשפלה האנושית, הלא רק לעזור לרדת לרוח הבהמה, ויותר הדבר מסוכן כשנלוה צד רוחני אל הנטיות השפלות. ע"כ עם צניעותא צריכה להיות נלוה גם שתיקותא, אז עומד האדם בתמותו, וכח הבהמה שבו לא יחריד מנוחתו השכלית במאומה, וכמעט סר ההכרח הטבעי, הנה הוא עולה כאשר יאתה לאיש בעל נפש ורוח טהרה.
ברכות ט רמד
רמהקבלה דייסורי שתיקותא ומכעי רחמי
.
הסבלנות ושפלות הנפש הרעה והפחותה, הם שתי קצוות מתאחזות זו בזו אע"פ שהם סותרות זא"ז. הסבלנות היא מדה טובה ילידת הבטחון בד', אמנם לא יאתה להיות תוצאות הסבלנות שפלות ידים וחפץ שוה להשאר בכל רע ולא להשתדל להנצל ממנו, כי זו רעה חולה. ההתנגדות הטבעית שנתן ד' לאדם, להתאפק בכל עז לצאת ממצב רע מכל חלי רוחני וגשמי ומכל מחסור שיהיה, הוא אחד מהאמצעיים שעל ידם יבא האדם לצאת מצרתו. ומי זה יהי' החס על הסכל אשר לא יחוש לעצמו. ע"כ קנלה דייטורי הוא רק שקל הקודש המכוון בב' אלה, שתיקותא בתור סבלנות והצדקת משפט ד', והאמונה והידיעה שהרע העובר הוא יהי' לטובה. ועם זה מנעי רחמי, להראות בפועל את חשקו לצאת ממצבו הרע, וכי הוא רוצה לראות חיים טובים. שבהמלא אלה השנים בכל תנאיהם, ייטב לבו, ולא תפול רוחו מסבל יסוריו, ורוחו תחפש במנוחה לצאת מתוך ההפכה, והתכלית המוסרי של הייסורין יפעל עליו במדה הרצויה, עד אשר יהי' ראוי בזה להיות מרוחם מן השמים, בהזדמנות הסבות הראויות לסילוק הייסורין.
ברכות ט רמה
רמואביי מרביא ליה אמיה אמרא כו' ולרביא ליה גדיא, שעיר בשעיר מחלף
.
האדם בעת שפלות ערכו, ביחוד בנטייתו לצד בהמותו, אינו ראוי כ"א לחברה בהמית ולא לחזקים שבבהמות. כי מצד בהמותו הוא ממין החלש והירוד שבבע"ח, כבהמה דקה נחשב. ע"כ תהי' זאת לו לעדה כי לא עליו לעזוב את השלימות השכלית והמוסרית האנושית ללכת בדרכי הבהמה, באשר בשלימות האנושית הלא הוא יהי' הרודה בבע"ח הנאזר בגבורה ועז. ומצד ערכו הבהמי בהיותו נוטה כולו לגשמות, מה כחו וגבורתו ואיזה ערך יהי' לו במערכת החי, כאחד החיים היותר חלשים. ע"כ נאה יותר הרושם מבע"ח שפל ונדכא כאמרא. אמנם הגדיא, ההומיה המרעשת ומשערת, בה יוכל האדם עוד לטעות, כי זה הוא ג"כ חיים של עז שראוי לו לבחור בעדו, לחיות חיי שעה של הוללות שפלה, גם בהיותו משפיל עצמו אל מדת הבהמות. שעיר בשעיר מחלף, השעיר של בית הכסא, הנטיה הגסה הבהמית, שמתכנסת רק בחמדה גסה פעוטה ופחותה ועוד מרעשת ומעלה תנועה, בה יוכל האדם להמשך אחר דמיונו לבלי לקחת את הלקח הראוי לו, איך להתנהג עם הבהמה שבאדם ואיך להעריכה, לבל ישכח כמה רם ונשא הוא בנטותו אחר אנושותו וכמה שפל וחלש הוא בנטיתו אחרי בהמותו. כן כשאנו מציירים לנו חזיונות החלישות האנושית הבאה לרגלי ההשפלה אל הבהמית למען נוסיף כח להחזיק במעלות הקודש, חלילה לנו להטעות עצמינו בהטעיות של מציאות איזה קורת רוח וגבורה דמיונית גם בחיי הבהמות, ולהחליט בשביל כך כי זהו אושר האדם, אשר באמת אין זה כ"א מקור משחת. אשרי טהר ידים אשר ישרה נפשו בו וינצל מאלה השחיתויות שאינם מוכנות כ"א לרגלי סכלים וקצרי דעת.
ברכות ט רמו
רמזרבא מקמי דהוה רישא מקרקשא ליה בת ר"ח אמגוזא בלקנא, בתר דמלך עכדא לי' כותא ומנחא ידא ארישי'
.
לעולם צריך האדם ברדתו למצב בהמיותו, בין מצד ההכרח הטבעי בין מצד סבה אחרת, שזו שע"י הכרח הטבעי ראוי ללמד על הכלל כולו, שאף שהוא נמצא כעת במצב הבהמות אבל הד קול האנושיות הרמה צריך שתגיע לאזניו, ואז הוא ניצול מהמזיקין, הפגעים הדמיונים, שהם אבות כל נזק בין בציור בין בפועל כאשר ביארנו. ההד קול, די לו אמנם לאיש פרטי, שרשאי להתרחב בחוג של בקשת חומריותו גם מצד השפל האנושי לפי הערך, שלא יפסיד לרוממות נפשו בהגיעו למצב האנושיות הרמה. אמנם האיש המתעלה להיות מנהיג כללי, אשר כבודו גדול ואחראי הוא בעד הכלל, חומריותו צריכה להיות נדחקת ביותר מסבל הרוחניות והצד המעולה האנושי, "אל למלכים שתה יין" . ע"כ לא רק הד קול ממצב האנושיות דיה לו, כ"א חלון אורה צריך לפתח לו, שלעולם יזרח לפניו התכלית המעולה של ההנהגה השלמה של אדם המעלה. והפעולות הקדושות שממצב אנושיותו הרוממה צריכות כ"כ לפעול עליו גם בעת הירידה, עד שהרעיון המלא עז וגדולת נפש מעולם לא יהי' בפועל זז ממנו, גם בעתות הירידות החומריות. הסייג להירידה המוסרית שלא תבא היא חיי המשפחה הטהורה, ע"כ המשל נמרץ ורושם הגון מאד, שחלון האורה שע"י קדושת חיי המשפחה מופיע בפועל על ציור הירידה האפשרית לבא מצדו השפל של האדם, מצדו הבהמי. והיד השלוחה מצוהר האורה, המעשים הטובים הנובעים ומסתעפים ממנו, הם שולטים על רעיון האדם והלך רוחו בעת הירידה הבהמית, עד שתמיד יפנה רק למעלה להשכיל ולהיטיב. ומה שדי לאיש פרטי בהערה קלה, צריך איש המעלה הכללי להרחיב קדושתו עד מעלת אכילת חולין בטהרה לכל מעלותיהם, טהרת חולין, טהרת תרומה, טהרת הקודש וטהרת חטאת. כל אלה חלונות הנה מלאות אורה מאור החכמה וההישרה האלהית שתשגב ישע, "לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו" .
ברכות ט רמז
רמחההוא ספדנא דנחית קמיה דר"נ, אמר האי צנוע באורחותיו הוה, א"ל את עיילת כו' דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בביהכ"ס
.
הדרך המפולשת למדות ותכונות טובות, היא בהיות האדם פונה אל עסקים ראויים לו מצד צורתו האנושית, שמה תתעורר מדת הצניעות בעוזה, מפני שהיא אחת מהמדות הרמות הראויות להמצא בחק איש בעל מעלה ושאר רוח. אמנם במקום שמתנגשות הרוחניות עם הגשמיות השפלה, שמה הוא האורח הצר שהצניעות תצר צעדיה מעבור בה, והוא היה צנוע גם בארחותיו. אמנם כל שם ראוי להיות עונד אל משאו רק בהיותו דבק עמו מבלי'הפרד גם במקום ואופן היותר מוכשר אל הפרידה. ע"כ רק מי שתכונתו האנושית דבקה בו כ"כ עד שגם השפל שבמצבים הבהמיים שבאים לאדם בטבעו לא יפרידהו ממנו, הוא מתעצם בשם צנוע. ע"כ אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בביהכ"ס.
ברכות ט רמח
רמטור"נ מאי נפקא ליה מניה, משום דתניא כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן המפדנים ומן העונים אחריהם
.
התהלה והשבח הם כחות גדולים הוכנו בטבע הנפש האנושית להמשך אחרי הפעולות שהם באות מהם, ובזה מצאה התכונה המוסרית האנושית סעד להשען עליה לעומת המון המכשולים העומדים לה לשטן. ע"כ הנוטל את התחילה ונותנה למי שאינו ראוי לה, הרי הוא נוטל כח מכחות המוסר שהעולם צריך לו ומחלישו, ובודאי הדין נותן להפרע ממנו בתור מזיק את הרבים ומונע הטוב מהם. ור"נ בהכירו שאהבת השבח אינה נובעת ממקור אכזב ודמיון רע שחידש לו האדם ביצר לב זונה, כ"א היא תכונה נפשית חזקה ובודאי יש לה תעודה בהטוב הכללי, ותעודתה לא תמלא רק אם תהיה נשמרת ע"פ טהרת האמת. ולהורות על יקרת ערך הנחת השבח במקומו ומדתו הראוי לו, ועד כמה הדבר פועל בהשלמתן של בריות, אמר הכתוב! בתור יעוד גדול ערך בימים ההם: "לא יאמר עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע".
ברכות ט רמט
רנתניא ב"ע אומר על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע
.
האדם ראוי לו לציין בעצמו התרוממות שלו על הטבע. מצב בעלי החיים הטבעיים הוא בשכיבה על הארץ, לרבוץ בעת המנוחה כי הם המה תוצאות ותולדות הארץ. האדם אמנם אין ראוי לו למצא מנוחה שלמה בהיותו כולו נמצא סמוך ומקורב מאד לארץ, למען יתעורר שראוי לו להתרומם על טבע הארציות שלו ע"כ ראוי לו להתרומם ממנה במצב השכיבה המורה על המנוחה, נוסף על חק הטבעי מצד מבנה גוף האדם שיש בזה, שבאמת מתאחדים תמיד התכניות, אלה שבאות מצד התכונה הטבעית ואלה שבאות מצד המוסריות.
ברכות ט רנ
רנאועל כל מושב שב חוץ מן הקורה
.
גם בזה הערה מוסרית נמצאת. מצב הישיבה היא מצב מנוחה רצונית שלא כמצב השכיבה שמורה ביותר על מנוחה הכרחית הבאה מצד עייפות וליאות. והנה העבודה ראויה לאדם תמיד, ביותר תתגבר החובה בשעה שיש לפניו חומר בלתי מעובד, המכריז ואומר קום עבוד והשלם. המשל הוא בבנין שהוא אחד מעקרי עבודת האדם בבנין הארציות המעשית. הנה יש כאן קורה, חומר ראוי לשכלול, לבנין לבנותו או לכלים לתקנו, אין מקום ראוי לישיבה של מנוחה רצונית. זמן החיים ועסקי החובות המוסריים הבאים בחוגו של אדם, כשהם בלתי גמורים כשצריכים עובד ופועל. הנה הקורות היותר חזקות בתביעה של בנין ושכלול, כ"ז שיש לפנינו הרבה ענינים בלתי משוכללים בחיי הכלל והפרט, ברוחניות ובגשמיות, אין מקום לישיבה למנוחה של רצון.
ברכות ט רנא
רנבאמר שמואל שינה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא, יציאה בעמוד השחר כאטטמא לפרזלא
.
לבד הידיעה הטבעית ההגינית שיש בזה, יש להשתמש בהערה כללית לימודית מחיי האדם הפרטי ביחש יומו וחליפות תקופתו, לאדם הכללי, גוי כולו, וחליפות היום הכללי תקופה גדולה בחיי עם, ביחוד עם ישראל, "שומר מה מלילה שומר מה מליל". הגלות הנדמה ללילה והגאולה שנמשלה ליום ביניהם יש מעבר, מתחלת בעמוד השחר ואח"כ הולכת לאור. וכבר משלו חכמים ז"ל תשועתן של ישראל לשחר שהולכת ומאירה קמעא קמעא. חשכת הגלות הביא בהכרח ערבוביא גדולה, חשכה של דיעות מחסרון דעת אלהים לאמתתה, "אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה" . הכחות הכלליים הלאומיים נחלשו מעוצר רעה ויגון, הנה בהתנער כח העם זה הוא כלל גדול, קליפה קדמה לפרי, עזי מסגי בריש עדרא, וברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא. ההתרגשות הבאה בעקבא דמשיחא, מהראשונים המתחילים להרגיש ביותר כובד הגלות ומרירות חשכתו, מה שלא ניתנה הרגשה כזאת בכללות העם בטרם באה מועד לעקבא דמשיחא, נמצאים בתחילה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, מבקשים עצות להקל עול הגלות וסבלו, גם בתת כופר של פריקת עול תורה ומצות, של שם ישראל אורו והודו, ישועת ד' אשר תשגבהו ותורת אל חי אשר בקרבו, בעמוד השחר. מי ישארו בריאים, מי ישארו אנשי אמת דבקים בד' אלהי ישראל באמת ותמים, אותם המעבירים מעיניהם כל אותם ההרגשות המרות של צער ומרירות הגלות, העושים עצמם בבחירה שכלית הטובה ישנים בעת רעה ההיא, בראותם המתאמרים למרגישים את ענות הכלל מבקשים עצות להותו, המה יוסיפו כח ועצמה אל כלל האומה, כי יעבור זעם והענינים יתבררו במסה הזמן. אז תתעורר מהפכה שחשכת האור המועט של עמוד השחר תעבור, כי יבא האור במדה יותר גדולה. אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מדה רעה ושכחת שם ד', המה יצאו ממנה לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ. היציאה הזאת בעמוד השחר היא מעמדת את הגוף הכללי על טהרתו ובריאותו, אז יופיע האור ביותר תוקף ויגלו מוסדות המכשולים של המתנשאים הראשונים שהשחיתו דרכם, ותבא ההתעוררות הכללית להיות קרובה יותר לאור האמת הלוך וקרוב, עד שתהי' ההרגשה הכללית היותר קרובה אל הגאולה, הרגשה פנימית של תשובה שלמה לד' אלהי ישראל, לבקשו בכל לב ובכל נפש, ללכת בדרכיו ולשמור מצותיועם כל קניית הקנינים הנחוצים לעם חי העומד לשם ולתפארת בארץ, "לברית עם ולאור גויים" . לרכוש לו מרכוש גבורת נפש ואומץ לב ועושר מדעים שימושיים רבים, המתלוים אל העושר הרוחני המיוחד לישראל, עושר אור ד' ודעת דרכיו, שכל אלה יהיו הכנות לצאת "כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו" , שבאים רק אחרי חבלי משיח הקדומים, חבלים גשמיים ורוחניים. שההצלה הכללית תבא ע"י השינה של חלק המעולה המתיחד רק בפנימיותו מבלי להרגיש כל אשר מסביב וחוצה לו, ובפנימיותו ימצא מנוחה כי טוב בד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם בלבד . ולערך ההרגשות החיצוניות הבאות מן החוץ, המגבירות את חפץ החיים הטובים עלי אדמות, המרגישות את החיים העליזים של כל העמים עם כל המון חמודותיהם, אפילו אותם שאין בהם כל רע מצד עצמם. זמרא מנא לן דאסיר , "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" . "אני ישינה ולבי ער קול דודי דופק" !. והיציאה של החלק הגרוע, "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה "י , שני אלה יסעדו את החולה הגדול על ערש דוי, לאמץ חילו, לשאת במנוחה את מכאוביו ולצפות לתשועת ד' שמהרה תבא ואל תאחר, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". שינה ויציאה בעמוד השחר הכללי, המה כאטטמא לפרזלא, המוסיפים כח לקום ולעבוד בעז נפש בהוד והדר בהאיר עצם שחר, בהפציע אילת השחר. וכל אשר יוסיף אור היום להוסיף אורו כה תוסיף האומה בכללה כח ועצמה, יקיצה והתעוררות מלאה קדושה ועז ד', שאלה רבות גרמו לה השינה והיציאה שקדמו לה בעמוד השחר, בעוד שחשכת הלילה וקדרוניתא דצפרא היתה שלטת. וההכרה ! בין תכלת ללבן בין זאב לכלב בין חמור לערוד וגם את חבירו הרחוק ממנו ד' אמות, רחוק מעט מחוגו ורגילותו, לדעת בצדק מה טיבו, כי דרכי ד' לפלגות התכונות של עבדי ד' רבות ושונות הנה. והחשכה של הגלות הולידה בזה ערבוביא ושנאת אחים, וההכרה של חבירו הרחוק ד' אמות שתבא ע"י אור המזרח דברק ברקאי, תביא עמה זמן ק"ש להכריז את הקריאה הגדולה ד' אחד, ועמה תולדתה כיוצא בה"מי כעמך ישראל גוי אחד".
ברכות ט רנב
רנגבר קפרא הוה מזכין מילי בדינרי
.
דינר הזהב, מטבע קטנה וחשובה כוללת הרבה מטבעות קטנות, כן היו דבריו במילי דעלמא כוללים הוראות רבות ושונות, שכ"א מהם היא לימודית ראויה להשתמש בה בתועלת הרוחנית והחומרית. התאמת השיחות הפשוטות עם דברים גדולים של תועלת, היא יוצאת מנפש זכה משקפת את היחש שיש בין כל דבר קטן ופשוט אל הנשגב והרם. ע"כ ישמח תמיד בכל אשר יעסוק, כי כל דבר ושיחה וכל עסק נשפל לא ימנעהו מהשוות מחשבתו אל קדושת גדולת המחשבה, הרואה שמתאמת עם כל החיים הפשוטים עם עסקיהם ושיחתם. ע"כ הי' תמיד גברא בדיחאי, "ישמח לב מבקשי ד'" .
ברכות ט רנג
רנדעד דכנפת אכול, עד דצחית שתי, עד שרתחא קידרך שפוך
.
ראוי לאדם להאזין לקול הרגשותיו הפנימיות, שהם נוסדו מיוצר כל ב"ה כדי לשמרנו מכל רע ולהדריכנו בדרך חיים, והדברים כוללים עניני הגוף ועניני הנפש. דוגמת אלה בעניני הנפש, עתים שונות הם באדם ונטיותיו שונות הנה, לפעמים יהי' נוטה דעתו והכשר שכלו אל דברים של עיון מעשיים כעניני הלכה, משען לחמי אלו הלכות , ולפעמים ימצא את נפשו נוטה לעניני פיוט ואגדה, לדבקות בד' ית' ורגשי קודש של אהבה ויראה טהורה, שהם כללי האגדה, משען מימי אלו בעלי אגדה , ראוי לו לאדם לשמור עת לכל חפץ כחפצו הפנימי, שמורה על נטיית הנפש בטבעה להשתוקק אל אשר יחסר לה. ולפעמים תשתוחח נפשו בנשאו דיעו אל אשר עבר עליו מכל חטאת האדם, ויאבה להשליך את סבל משא כל חטא וכל מדה רעה שדבקה בנפשו, בשפיכת שיח של תפילה ותחנונים, וידוי ופלל, ג"כ לא יעבור מועד חפץ, הוצאת הפסולת הנפשי, לטהר רוחו לפני קונו, ברגש עז.
ברכות ט רנד
רנהקרנא קריא ברומי, בר מזכין תאני תאני דאבוך זבין
.
כשם שראוי לחוש על חוש החפץ הפנימי מפני שלא לחנם הוקבעו מאת ד', אשר נתן לנו את הנפש הזאת. כן עוד יותר ראוי לשום אל לב את יחש רכושו השכלי והמוסרי הפרטי אל הדברים השוררים בכלל העולם הכללי כי לפעמים תזדמן סערה חיצונית והתעוררות כללית בעם בכללו, שאז צריך להוציא אל הפועל ולהשתמש בכשרונות צפונים, אשר בלא עת חפץ [] הכללית ההיא אין להם שימוש, ראוי אז לכל בעל כשרון לחפש בכחותיו, בין אותם שהם עצמיות לו בין אותם שבאו לידו מפני הגזע וקדושת הורים, אם רק קרנא קריא ברומי, אם באה התעוררות כללית לכלל תביעה של כשרונות הפרטים להשתמש בהם, הוצא אל הפועל והועיל לבני עמך, ואשר את דרכי דורך ע"פ הכשרונות הראויים להשתמש בהם לעומת ההתעוררות הכללית החיצונה. כי כשם שיוצא רוח האדם בקרבו ית' תכן את כל התביעות הפרטיות להתעוררות הכחות הנפשיים והגופניים לאושר הגוף והנפש הפרטית, כן יסד ית' שמו ג"כ בכלל העולם יחש נאמן מן הכלל אל הפרטים. והאדם היחיד צריך לראות את עצמו בתור אבר מהגויה הגדולה של כלל האומה, ובמובן יותר רחב כלל האנושיות וכלל המציאות, עד שיתעורר מצד פרטיותו לעת החפץ, שיוכל בכל אשר לו מקנין גופני ורוחני לעשות לטובת הרבים בעת שהשעה מעוררת ע"ז. וראוי להשקיף על הכשרון הפרטי, אף אותו הבא בסיוע של נחלת אבות, כעל תאנים שנוחים להתקלקל בעבור זמנם, ולא יוכל להפיק מהם התועלת הרצויה, כי ד' עשה את האדם ואת העולם בחוברת, משולבה, שיהי' הקשר אמיץ ונאמן בין הפרט אל הכלל, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות".
ברכות ט רנה
רנוואמר להרגך ותחם עליך, ואמר, ואמרתי מבע"ל, ותחס, וחסתי מבע"ל, אר"א, א"ל דוד לשאול, מה"ת מותר להורגך כו' אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך
.
משפטי התורה בענינים שבין אדם לחבירו, יעמידו תמיד את ערך המשפט רק לפי היחש שיש בין שני הנדונים מצד אותו הענין בעצמו בלבד, ואין לערב ערך הנושאים בענינים אחרים. ואם יתחייב איש מיתה בידי אדם על כל חטא, לא יתכן לזכותו בשביל ערכו הכללי. אמנם ההערה על שורת הדין מצד החסידות ועת לעשות לד', תתן לפעמים הרשות להשקיף לא רק על נקודת היחש שבין הנדונים לבד, כ"א על כלל הענינים, על ערכו של הנידון בכלל החברה האנושית. ע"כ בהיות מדת הצניעות אבן פנה לכמה מדות טובות שמהן תגיע רק טוב לכלל העם. ע"כ אין ספק שמצד החשבון הכללי של המדה המפוארה הזאת, כשהיא מופשטת לעצמה,. תכריע את כף הזכות. והתועלת היוצאת לכלל האנושיות מלימוד והטבעת מדת הצניעות, תעלה בערכה על ההפסד של העברת שורת הדין הפרטית. ע"כ ביחש אמירתו של דוד בתור פרטי, יחוסו ומדת רגשותיו, לא הי' אפשר להיות גומר שלא להרגו. אמנם מדת הצניעות לעצמה, ע"פ חשבונה המופשט, כמה טובות מוסריות שמביאות לרב טוב יוצאות ממנה, היא חסה עליו, למען הוציא את המדה היקרה הזאת אל הפועל בכלל העם, אותה ואת תולדותיה היקרות עד אין ערוך.
ברכות ט רנו
רנזומאי צניעותא כו' תנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה, להסך, אר"א שסיכך עצמו כסוכה
.
הצניעות ראויה לאדם משני צדדים, מצד יחוסו אל החברה האנושית, שהצניעות היא אחת מיסודי בנין אושר הקיבוץ ובטחונו. והשנית מצד עצמו, מעצם מעלת נפשו האלהית. ע"כ בערך הצניעות החברותית היא ההרחקה היתירה המקומית והצנעתה. והצניעות העצמית היא מחייבת הסיכוך והכיסוי גם בחדרי חדרים. כי "מלא כל הארץ כבודו"י, וכבוד ד' מלא גם כל משכיות נפשו של אדם, "נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" , ולעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו .
ברכות ט רנז
רנחויקם דוד ויכרת את כנף המעיל וגו' אריב"ח כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם, שנאמר והמלך דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו
.
כל ההנאות האנושיות שנקבעו בשביל שני מיני תועליות, בשביל תועלת מוגשמת לגמרי כצרכי החומר הפשוט, שבהם האדם שוה לכל בע"ח. ובשביל תועלת שיש בה רושם של שאר רוח האדם, ראוי תמיד להכיר שיסוד הדבר ועקרו היא אותה התועלת שיש בה יתרון לאדם באשר הוא אדם. הבגדים עשויים לתכלית הגנה מן הקור, זאת היא תכליתם הפשוטה שגם כל בע"ח יחושו כן, והם יתרים עליו שיש להם הגנה זו בטבעם, הלבוש הטבעי שלהם, עורם ושערם או צמרם וכיו"ב. עוד יש יתרון לאדם שמנה הם מכבדותיה , הכבוד הנמשך מהבגדים שהאדם מתהדר בהם בתור אדם המעלה הראוי לו לפי יתרונו השכלי. וכאשר הכרת היתרון של האדם לעצמו הוא מבוא גדול להרמת ערכו בסגולותיו היקרות הנוגעות למדות טובות ולמעשים טובים. ע"כ ראוי לכבד את הבגדים, להורות שהדבר העקרי במציאות הבגדים לאדם הוא בשביל כבודו ומעלתו, לכסות ערותו ולהלבישו הוד, ומפני הטעם העיקרי הזה נזדמן ג"כ ההכרח הטבעי שהאדם צריך לבגדים ג"כ להגנה מצנה. אמנם אם לא הי' צורך מוסרי בבגדים, לא הי' כדאי שרק ההגנה מן הצינה תחייב את מציאותם, וכבר הי' האדם יכול לחיות באקלים כזה שאין בו צורך חושי בבגדים, ועכ"ז ילבשם מפני צד המוסרי שבהם. ע"כ המבזה את הבגדים, שמצדם המוסרי פוגע בערכם, סוף שאינו נהנה מהם, מתוך שבטל העיקר בטלה הטפילה, שצריך הדבר שממנו יוצא מקור לימוד מוסרי שמועיל לישר מדותיו של אדם כהוקרת רעיון הבגדים מפני מוסריותם, מפני שהכבוד האנושי מונע את האדם מכמה דברים פחותים, מהשפל למדרגת מצב הבהמה להיות נשמר בעולם. וכל המזלזל בו בערכו המוסרי, הוא ראוי להוכח שבשפלות הערך המוסרי של הבגדים לא ימלאו הבגדים את תעודתם, כלומר שלא נמצאו בזה האופן שרק ההנאה החומרית הגסה ימציאו, כ"א צריכים הם להכבד ולהיות מחוברים תמיד עם ערך התעודה המוסרית, שאז יכיר האדם את ערכם של הבגדים, וערך המצות התלויים בהם כציצית וכלאים, שמאגדים את צד הכבוד עם צד ההנאה שבהם. וללמד על הכלל כולו יצא, שבכל מקום שאנו מוצאים הנאה מורגשת בהרכבה, מצד אחד תוכל להיות כולה גשמית פחותה ומצד השני היא מתעלה להרגש אנושי והנאה אנושית, ראוי תמיד שלא תעזב ההנאה האנושית מהיות עיקר בתכונה ההיא, כדי ללמד לאדם את חובת עלייתו משפל מצב הבהמות שמצד חומרו, אל מצב האנושית שמצד נפשו האלהית המלאה חכמה ודעת.
ברכות ט רנח
רנטאם ד' הסיתך כי, אר"א הקב" ה לדוד מסית קרית לי, חייך שאני מכשילך בדבר שאפי' תשכ"ר מכירין כו, שנאמר כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו, כו' וכיון דמנינהו לא שקל מנייהו כופר
.
שאלת הבחירה היא לעולם היותר כבדה מצד שרשי התורה והסכמת השכל והמוחש. הנה לפנינו הרעות מוכרחות בכלל ההנהגה, וכמה דברים גדולי התועלת בעולם לא יצאו אל הפועל אם לא קדמו להם סבות של בחירה רעה, של בני אדם המכונים להרע, הציור הזה שהרע מוכרח לשכלולו הכללי של עולם, הוא סועד לב רבים לחשוב שא"א להחליט שתהי' הבחירה חפשית. אמתת הדבר הוא, שיש הבדל בין חק הכללי לחק הפרטי, ודאי הוא שהבחירה בחק הכלל אינה חפשית, הכלל צריך בהכרח להמציא רעים כמו שהוא ממציא טובים. אמנם עבור זה הלא בערך הכלל אין כל דבר רע בהחלט, כי הרעה הפרטית בצירוף הכללי תהי' מסבבת טוב. ע"כ כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעימי, שנאמר"כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה". התערובות הזאת של חסרון הבדלת הגדרים שבין הבחירה הכללית להפרטית, תביא עמה שאלות בלתי נפתרות במהלך הבחירה האנושית, שמעבר אחד נראיה חפשית כולה ומעברים נמצאיה מוכרחת וחיובית. הלשון "אם ד' הטיתך" מורה על העדר חופש הבחירה ביחש האיש היחיד הפרטי. והנה הכופר הניתן במנין, היא הוראה לענין פתרון המוכרח הזה, כאשר בלא מנין פרטי תעבור לפנינו האומה בכללה, אף שידענו שיש בה ג"כ אנשים רעי לב ובעלי חסרון. אמנם הלא הכרח הכלל יחייב ככה, ואין האומה מפסדת מפשט הקיום בשביל יחידיה אלה, בשגם גם מהרעים הללו יוציא הכלל תועלת. אמנם במנין הפרטי, שם כל חסרון הוא נערך בערכו לפי הבחנת חופש הבחירה והרעות החפשיות, ודאי צריכות לכופר. ע"כ באשר הרעיונות הם מסובבות אלה מאלה, וההסכמות מניעות מאליהם המון רעיונות בתור אבות של תולדות. כאשר הביע דוד בלשון "אם ד' הסיתך בי", הקטנת חופש הבחירה הפרטית, שבאמת הוא יסוד גדול בתורה , אם כ" לא מלבו, כ"א יצאו הדברים מתוך צערו ונודו מפיו, היו לסבה גורמת שנחלשה אצלו ההכרה הפנימית של קחת כופר. במנין המורה על אותו ההבדל שיש בין חופש הפרטיות של הבחירה אל החיוב הכללי שבה, שע"פ הבירור הזה אין ליחש למעשה ד' כל מעשה בחירי של איש פרטי כאשר בפרט תהי' להרע. כי הדרכים הפרטיים חפשים המה, והכתוב אומר "ובחרת בחיים", בחירה חפשית לגמרי בערכו של כל יחיד.
ברכות ט רנט
רסמאי ועד עת מועד, אר"ש סבא חתני' דר"ח משמיה דר"ח, משעת שחימת התמיד ועד זריקתו
.
הדעה של כפירת חופש הבחירה הפרטית, היא אבן נגף ומכשול עון גדול.להפר יראה. כאשר השיבו חביריו לאיובי על טענתו הכוזבת בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת צדיקים בראת רשעים, והיא משתברת ע"י רושם הצרכת השקלים כופר בעת המנין. אמנם בתמידות ניכרת היא בשוברה ע"י התמיד, שכפרתו אמנם תמידית, כדחז"לתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערביים על עבירות היום. הכפרה התמידית מדי יום ביומו מורה כאילו יש איזה חק מוסרי בעצם החטאים שראויים לכפרה, וזה יצדק ביחוד בערך הרבים והכלל, שהבחירה מצדה הכללית אינה חפשית, גם אינה מתגלה הפעולה רק להרע כי גם תוצאות טובות יוצאות מכלל תנועות הרבים איך שיהיו. ע"כ מהשקלים הפרטיים, שיסודם הוא בערך מנין, מתכנסת הקופה שממנה יקחו התמיד המכפר הכללי, להורות שאמנם מצד יחש הכלל אל הפרטים ראויים הפרטים לכפרה מצד שחופש הכלל אינו מוחלט בבחירה, ורעת התוצאות של כל דבר חטא אינה מוחלטת לרעה בערך הכלל כולו. היחיד כשהוא לעצמו הוא ג"כ יוכל להחשב בתור הכנה אל הכלל, מפני שאין הכלל נבנה כ"א מפרטים ויחידים. אמנם בתור הכנה יוכל להחשב לעולם גם מצד התיחדותו בפרטיות, כי סוף כל סוף יעבוד לצורך הכלל או לא, הכלל נבנה עכ"פ מיחידיו, אמנם מצד ערך ההכנה אין הכפרה ראויה לו. אמנם כשנבא לחקר התכלית, שם מתיחד הפרט בפועל עם הכלל והפעולות תגלינה בערך הכללי המשותף. אז יתגלה ג"כ חשבון הכפרה, "הן אל כביר ולא ימאס" , "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" . שחיטת התמיד היא הכנה. והתכלית מתראה בזריקתו, ע"כ השתלמה הרשימה הזאת להפרצה שנפרצה, להגדיר את ערך חופש הבחירה, ומושג המוסרי של הטוב והרע שלא יהיו הדיעות בזה נבוכות יותר מדאי, שמולידות רישומים בלתי הגונים במצב ההדרכה הישרה הכללית, ארך הנגף, משעת שחיטת התמיד, הכנתו, עד שעת זריקתו תכליתו, להורות שרק בהשלמת התכלית הכללית ושיתוף היחידים לו בפרטיותם, יהיו ראויים להיותם נשואי עון. אמנם כ"ז שלא נתגלה בפועל הטוב היוצא מצד ההכללה של הרע עם הטוב, עד אותה השעה של צמיחת אלו הזרעים הכלליים, יש הבדל גדול בין הטוב ובין הרע, ו"אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" , "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" , רק לעת שכל משברים וגלים של המים הזדונים יעברו, והתכלית הכללית המשותפת יוצאת לאור בגלוי, אז נאמר "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" , "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל חטאתיכם" , ערך זריקת התמיד.
ברכות ט רס
רסאורבי יוחנן אמר עד חצות ממש
.
יחש הפרט אל הכלל יבוא מצד המוסריות, התורה והאמונה, ומצד הטבעיות, קשר החברה המכרחת את האדם להיות מדיני וקשר הלאומי שבכללו חטאות הפרטים יפלו בשני אלה, והתיקון שהרעות הפרטיות יהיו לסבות מחוללות טובות בכללות, ימצא ג"כ מקום בשני אלה הסוגים. הרושם המוסרי של צירוף הכלל מהפרטים, מצד הדיעות וקדושת התורה, תהי' מכוונת נגד זמן שחיטת התמיד וזריקתו. הצד הטבעי של היכר צירוף הפרטים אל הכלל, הוא ניכר בערך היום אל הלילה, נגד מה שהלילה תיחד כל פרט במציאותו היחידה, יבא היום לעורר כח קיבוץ החברותי ע"י המון המעשים המשותפים הנעשים תחת השמש. ע"כ כל שהיום הולך ומתגבר הולך ומתחזק ג"כ רושם החברה האנושית בקיבוצה הטבעי, עד חצות היום שהשמש בגבורתו והחיים סואנים ברעש ומלאים ענין. ע"כ הוא מועד קביעות ב"די, הבא מצד מקרי החברה בקיבוצה שלרגליה באו המשפטים והדינים, הוא ג"כ עד חצות, מאז והלאה כי ינטו צללי ערב, כבר מתחיל רגש ההתיחדות להכנס מעט בלבבות, ע"כ רושם תוצאה שלמה של חיי החברה בכללה במילואה, במשל של תקף זמן קצר לעומת הזמנים הארוכים שפועלים פעולתם בחיי הכלל, לצרף את הרע אל הטוב להכלילו ולהביאו לתעודה, שבזאת יכופר עון הפרטים ביחש חטאים טבעיים לחיי הקיבוץ הכללי, נאה להיות הרושם עד עת מועד טבעי, חצות ממש.
ברכות ט רסא
רסבויאמר למלאך המשחית בעם רב, אר"א כו' טול הרכ שבהם שיש לי לפרע מהם כמה חובות, באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של מנהדרין
.
הדעת האמיתית וההכרה של חופש הבחירה היחידית והתולדה הנמשכת ממנה, שהרע הפרטי הוא רע מוחלט מצד פרטיותו, וחיוב העדר החופש בבחירה בערך הכלל ותולדתה, שיש בחק הכלל ערך השבת כל רע לטובה, תגביר את כח הכלל ותתן עז להתרכזות ומשמעת, בין בענינים הרוחניים בתורה והוראה וכבוד חכמים והוקרת דבריהם, בין בעניני לאום בהסכמה וזירוז, ושני אלה ביחד יבנו בית נאמן לאומה, בחומר ורוח. וממילא מובן שיד השיבוש בדעה כזאת מחוללת פרעות מוסריות וטבעיות במדרגת הקשר הלאומי, בין מצד רוחניותו בין מצד טבעו המורגש. הדבר המראה בעליל על צורך ההתרכזות הלאומית מכל הפרטים המפוזרים אל הכלל, הוא מה שתחולל האומה מקרבה לפעמים אנשים גדולים, שהם באמת הנם תולדה של קיבוץ כחות רבים מפוזרים באותה בפרטים רבים. וכשיתקבצו באיש אחד, אז תופיע לעינינו צורה של שלימות נפלאה שכולם יכנעו מפניה. ומאין בא זה הכח, מפני שהתכנסו למרכז אחד המון כחות רבים, שכל אחד מהם מוצא מקום בפ"ע בפרטים ידועים ומיוחדים של האומה. ובהיותו מתיחד לעצמו, יכול להיות שלא ישא פרי רב ברכה, מפני שלא השלים חוקו, או מפני שיש עמו חסרונות ידועים, או שעצם הכח הפרטי הוא כולו חסרון כשאין לו משלימיו מהמון כחות הצריכים להיות לו בתור תבלין. אמנם בהתרכזם באיש אחד, הכח הכללי המשותף יצרף את החסרונות אחד אל אחד, עד שמה שיחשב חסרון בכח הפיזור תראה מעלה גדולה ונהדרה בחק ההתכנסות. וכל זה בא ג"כ מכח העם כולו, שהאדם הגדול הוא בן לעמו ולחברה שממנה יצא, ומרכושה הטבעי והרוחני נבנתה נפשו הגדולה. ע"כ בהיות האומה הולכת משרים והפרטים שומרים אורחות מוסר לפי ערך הפרט, אז מתקבץ כלל שלם, והחסרונות הטבעיים הכלליים משמשים לשימוש של מעלות פועלות טוב בכלל. והפעולה שפעלה החברה על היחיד הגדול, חוזרת אליה ע"י המשמעת הנמצאת ומנחלת עי"ז רב טוב רוחני וחומרי. אבל בהיות הדיעות הגורמות לכונן יפה אשיות הקיבוץ והמרכז, לחזק את המשמעת והאגד הלאומי בחמרו ורוחו, מתרופפות. אז אין העם משתמש בכח הגדול היחיד ואינו הולך לאורו, כי אינו מכיר שהליכתו לאור הגדול, לאורו של עצמו הוא מהלך, כי רק האספקלריא הכללית נראתה בקרב הגדול המורם מעם. ע"כ לפעמים רק אז יתרפאו מאולתם, בהרגישם חשכת ההעדר בסילוקו של צדיק וגדול דעה ואביר מעשים שבדור. והנה לעומת שני הרשמים שצריכה ההתחברות הכללית להיות חזקה בהם, מצד הרוחניות ומצד החומריות, שהיא מובן התורה והלאומיות, נמצאו שני איכויות של מרכזיות. איכות מרכז מצד האמת, היא מרכז התורה וההוראה, ששם יצא דבר ד' אמת לכל ישראל, ומרכז ההסכמה מצד השלום. כח מרכז ההסכמה הוא גדול בענינים המדיניים, שכל דעה שמשרשת בלב יותר את גודל הטוב של צירוף הפרט אל הכלל, היא מחזקת יותר את האימון הזה של ההסכמה הכללית. ומרכז האמת היא תולדה אמונית שתבא בדעת נפש, כשיכיר העם את ערך ההצלחה של ההתכנסות הפרטים אל הכלל מכל צדדיה, אז יכיר שהחכמה האלהית הכללית המתעסקת בהשלמתם של הבריות, בהכרח תקבע חותמה, חותם האמת, על מרכז הרוחני, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא. כשאנו חפצים להכיר את רושם של קיבוץ שני הכחות יחד, של המרכזית המוסכמת והמרכזית המאומתת, אנו מוצאים אותה בסנהדרין עצמה, מצד ערך המרכז לצד האמת הלא ממנה יוצאה תורה לכל ישראל. אמנם זהו בדברים המוסכמים מצד בירורם, אבל במה יהיו חזקים הדברים המסופקים, שנפסקים ע"פ הרבים, "אחרי רבים להטות" , פה תסייע האמת המוסכמת, שגם היא הנה אור עולם לאומה. אמנם מצד היותה יוצאת ע"פ תורת אמת, היא תולדה של האמת המוסכמת לבדה, כ"א חיבור כחות של האמת המוחלטת עם האמת המוסכמת. אבישי בן צרויה, שהי' איש גדול בתורה, ורב ובעל בעמו בהנהגה הלאומית, עד שמצא לו מקום מרכזי בלבם של ישראל, בין מצד המרכז הראוי אל האמת המוחלטת שהיא מכוונת את הרוחניות של האומה, ובין מצד המרכז הראוי אל האמת המוסכמת שהיא מצד הלאומיות החמרית של האומה, א"א למסור ציור הדבר כ"א עם הדיבור שהוא שקול כרובה של טנהדרין. בזה יפרע מהם כמה חובות נגד הטבעיות הקיבוצי, חטאי השכל והיושר האנושי, וחובות אמוניות ותוריות בהכירם כמה רע ומר אבדן המרכז המתיחד מכל צדדיו. אז יכירו ג"כ כמה גדול הוא ערך הצירוף של הפרטים אל הכלל, ולא יעלה על לב להרס אלה הדיעות הטהורות מחוללי השלום הכללי בעולם, שהנקודה הפנימית שבהם היא הכרת כח המוסר הפרטי והכללי, שמתקבץ רק מבירור של אלה שתי הקצוות, של חופש הבחירה הפרטית והמניעה שלה ביחש הכללות, שמזה תבא הברכה האמיתית להגדיל יראת ד' ועבודה תמה וטהורה בקרב כל יחיד ויחיד, ולקשר את כל הפרטים באהבת עולם אל הכלל כולו. תיקון המעוות של המנין מבלעדי שקלים, והענינים הכלליים נלמדים במעשים לא באמרים. וזאת היא דרכה של ההשגחה האלהית.
ברכות ט רסב
רסגובהשחית ראה ד' וינחם על הרעה, מאי ראה, א"ר יעקב אבינו ראה
.
אי אפשר שיכה שורש המרי של רקבון בקיבוץ הבא מדיעות הרעות לכשמתרחבות. שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתו מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראלי. ואמר"האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה' שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדלת היא, שמורה על התיחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ד' דורש אותה ומ"מ דוקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתיחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התיחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחק אומה שלמה בלאומיותה, כ"א התרכזות למען הוסיף לח ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. ע"כ דוקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב , זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל. ע"כ ליעקב נזדמנו לו במקום אחד מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, ואותו המקום המיוחד, נעשה לו ראוי לקראו בשם לזכר עולם מחנים, א"י, המרכז, תתן כח גם לחו"ל, ההתרחבות עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו. ואומה שמורשה כזאת לה בדיעותיה, א"א שתאבד דרך ומסלול הראוי בין אלה שתי התורות של הפרטיות והכללות בחק יחידיה, וממילא מהר תרפא ממחץ פגעים של דיעות הרעות המהרסות את הצדק הפרטי. והאגודה הכללית, שהמה לא לפי רוחה, וכמעט תשוב אל לבה, תבין ותשכיל את רב אשרה בערך הבחירה הפרטית, ובחרת בחיים, המתאימה להבטחת הברית הכללית שהיא חק עולם, כחקות שמים וארץ, כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני, אמר ד' כן יעמד זרעכם ושמכם.
ברכות ט רסג
רסדושמואל אמר אפרו של יצחק ראה
.
כח מסירת נפש עבור קדושת השם שנחלנו מאבותינו, מעקידתו של יצחק, היא תחזיר לאיתן היושר את כל שיבושי דיעות המתרגשות לרגלי מכשולים שכליים ומקריים. ביותר תשריש בלבנו ההכשרה למסירות נפש בשביל הדבר היותר קדוש ונשגב, חפץ השם ית', את הנקודה היותר רמה שבצדק הפרטי שאי אפשר לבא אליה כ'"א בידיעה הברורה של חופש הבחירה. וכבר היו נכשלים שלא עמדו בניסיון בימי רעה שהי' לעמנו, וישימו להם סתר פנים והתנצלות בכחשם בחופש הבחירה הפרטית. אמנם מסירות נפש מצד הידיעה הברורה של יקרת האמת לבדה, אהבת השם ית' מצד הרגש הטהור שראוי להמצא באיש שלם בשכלו ובדרכו, לא תגלה כ"א את עומק הצדק הפרטי. אבל כשתהי' המסי"נ מצורפת לרעיון של ההטבה הכללית, מסי"נ יחיד בשביל הרבים, נתינת החיים בשביל יקרת החיים. נתינת חיי היחיד בשביל חיי הרבים, היא מדת הרוגי לודי שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. כשמתרכבות אלה שני הרעיונות יחדו, יגלה לפנינו צדק היחיד בכל אורו והדרו, ויקרת ערך הכלל כפי גדרו האמיתי, עד למדת מסירת החיים הפרטיים. העקידה שהיתה בציור ואל הפועל לא יצאה, תורה לנו תכונה הרמה של מס" נ, מסי"נ בשביל החיים, מסי"נ שעמה יש הוקרת החיים. והיינו כי זהו עומק הצדק הפרטי, כששם עצמו נטפל אל הכלל כפי מדת היושר האמתית. זה נודע לנו מאפרו של יצחק, העלתו לעולה ברצון תמים וקדוש בשביל אהבת ד' הטהורה, היא הנקודה היותר רמה שבצדק היחידי. וההורדה, ע"י "אל תשלח ידך אל הנער", המורה כמה יקרים הם החיים, וכי המסי"נ עצמה נתכוננה כדי להשתמש על ידה בהטבת ערך החיים, לא לאבדה כ"א לרוממה ולהביאה לתעודתה. הצדק הפרטי ימצא לעולם מקומו בחיי עדן עולמים, בחיי הרוח הנצחי, בחיי עד, בהתענג על ד'. אמנם במה יתואר לנו, פה בעמדנו במקום שאנו מוצאים הדבר הרם שבמוסר וצדק בערכם של חיי הכלל, רק בהתכללו עם הצדק הכללי. ומפני שתכונות אלו הקדושות קבועות בנו, הננו נשמרים משחיתה מוחלטת, העוקרת בשובבות דעתה את הצדק הפרטי ומהרסת את היסוד הכללי. ע"כ כמעט נוסרו מיד ד', שבו אל עיקר תכונתם ברית אברהם, איש החסד, השם מעינו להצדיק את כל הבריות כולם, ועקידת יצחק המורה לשום שימוש לעבודת הכלל את הדבר היותר עמוק שבתכונת הצדק הפרטי, היא מסי"נ באהבה ושמחת לב.
ברכות ט רסד
רסהר"י נפחא אמר כמף כפורים ראה
.
הקדושה הכללית המצטרפת מהיחש הנאמן של כל הפרטים אל הכלל, אם שכפי המעלה הרוממה שבאת בקרב עמנו עם ד' אלה, אי אפשר הי' לנו לזכות לה כ"א בשביל מורשת קדושת האבות, אפרו של יצחק. אבל המורשה תמסור לנו רק את הכללות של כל השלמה, להביאה לידי שכלול וקנין נכון. דרושים מעשים תדירים של פועל והמה נמצאים בכטף הכפורים, בכלל כסף של יחידים, הניתן לאיזו מטרה קדושה ועליונה, מאגדת את הכוחות הפרטיים אל אוצר הכלל. שהרי הכוחות הפזורים שעסקו בהרוחת הכסף ההוא, הנם עולים משפל פרטיותם אל עליית מעלת הכללות. ע"כ כסף הכפורים, הוא המורה על התכונה שכבר נקנתה בפועל בכלל המעשים של עם ישראל לקשר פרטיהם אל הכלל יפה, אשר מכח קדושת אלה המעשים והדומים להם ממינם, מתנדפים כעשן דיעות הרעות המנגדות לזאת התכונה שכבר נקבעה יפה בלבבות ע"י קדושת מצות ד'.
ברכות ט רסה
רסוור"י אמר בית המקדש ראה, שנאמר בהר ד' יראה
.
הדעה העליונה והקדושה של הערך הנאמן של הפרט עם הכלל, לא תגמור לפעול כ"א כשתעבור את כל הגבולים, דהיינו שלא תעמוד רק במעמד הפרטים והכללים של האומה בלבדה, כ"א תתרחב עד האהבה העליונה של כל ברואי ד'. אז כאשר תגביה מכונה במעלת הכלל היותר מקיף, שכל מצרים לא יעמדו לפניו, היא מתקיימת לעד לעולם ומוסיפה פירות של ברכה לעד. בית המקדש, נחלהו, "זאת מנוחתי עדי עד" , ו"בית תפילה לכל העמים" . הר העומד בראש הרים, גלוי ומפולש לכל באי עולם לעבוד את ד' אלהי ישראל שכם אחד. רק המרכז היותר רם, היותר עמוק והיותר קבוע ונצחי, בכל טהרתו ועז קדושתו, הוא רק הוא יש בכחו לנצח את כל הדיעות הרעות, הנחשבות לעומת אור שמשו הגדול כשחקי עבים קלי ערך שמהרה יכלו. ע"כ התיקון היותר מלא לעמוד היסודי שבחיים האמתיים הישראלים, שבהם זכינו להיות עם עולם, הוא היסוד של בית המקדש, הקדושה הקבועה שעומדת לעדי עד, עדי יצא כנגה צדקינו וישועתינו כלפיד יבער . שהכל נובע מחשבון הצדק של ערך הפרט אל הכלל, שמעקרו נובע רק ע"פ דעת האמת של תורת ד', מחופש הבחירה הפרטית וכריתות הברית הכללית, שמעמדת לעולם את הפרט במציאות המלאה הגשמית והרוחנית ואת הכלל כנזר ועטרה עליו, אשר רק בהצמדם יחד לעד לעולם יאירו את דרך החיים, רק הוא המחזיר בכח נצחיותו את המעדת הרגל המקרית של איזה דור או דורות שאבדו דרכם. ע"כ כל הנחלים של מורשת אבות וקדושתם, בתור הכנה וההוצאה אל הפועל מקדושת המעשים בתור תולדה, הולכים אל התכלית היותר עליון ויותר כללי, הוא בית המקדש, מקום האורה, "מציון מכלל יופי אלהים הופיע" , שם תזרח שמש הקדושה על הצדק הפרטי בתכלית המעלה, אשר ידעת איש את כל נגעי לבבוובא אלה לפני מזבחך, עד התכלית הרם היותר נשגב, "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים" .
ברכות ט רסו
רסזפליגי בה ר"י בר אידי ור"ש בר נחמני, ח"א כסף כפורים ראה, וח"א כיהמ"ק ראה, ומסתברא כמ"ד ביהמ"ק ראה שנאמר אשר יאמר היום בהר ד' יראה
.
הדברים הנאמרים בתור מקוריות אל היסוד שהתרשם באומה, הם כלולים במה שיצא אח"כ בתור עם שלם אל הפועל. ע"כ מראה יעקב ואפרו של יצחק כלולים בפועל בכסף כפורים וביהמ"ק. אמנם כסף כפורים תגמר תכונתו ביחש עם ישראל ובתור עם לבדד, ובית המקדש יגמר את ההיקף הכללי הגדול. ועדיין לא נדע איזה תכונה פועלת בפועל, אם כללות הפרטיות של כלל ישראל, מפני שהיא קרובה יותר אל המעשים ההוים, והלב היחיד קרוב הוא לחוש ולשער את אור המוסר הכללי ההוא. או שעכ"פ מחשבתן של ישראל עולה היא עד המגמת היותר נשגבה, ע"כ היא קרובה להתכנס בלב ולסול בשבילה דרכי מוסר וארחות צדק ומשרים ביראת ד' טהורה. אבל כיון שבעת היסוד הראשון של מסירות הנפש הפרטית והתיסדות ההתנחלות הקדושה הזאת, כבר נאמר "בהר ד' יראה". הר ד' הוא עומד להיות דוקא לנס עמים. א"כ אנו רואים שהיחש קרוב ואינו נבדל עם כל ההכנות הרבות והגדולות הצריכות לו, להיות פועל על נפשות האומה הישראלית לכוין אותם לאביהם שבשמים. וכיון שעם גודל האמת ואור הצדק שיש בו הוא ג"כ קרוב אל הלב והפעולות נמשכות אחריו להתישר על ידו, ודאי צריך שיהי' הוא היתד שכל הפרטים נגררים אחריו. א"כ ודאי מטתברא כמ"ד ביהמ"ק ראה, וההכנה הפנימית שיש בישראל, שבגללה הם ראויים למעמד טוב ונעלה נצחי, שאינו צריך להשתנות בערכו כמו שאינו משתנה לעולם במקומו, "לעולם זאת על ישראל"י, הוא המגין על כל פגע גשמי ורוחני, "כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם" .
ברכות ט רסז
רסחורקיקה כק"ו ממנעל, ומה מנעל שאין בו בזיון אמרה תורה של נעליך מעל רגליך, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כ"ש
.
מכלל קדושת המקדש, היא שבעמדו שם יהי' כולו מסור לעבודת הקודש עבודה שכלית, וימצא עצמו בלתי מוכשר אז לעבודת צרכי הגוף. ע"כ חויב חליצת המנעל במקום הקודש, שהמנעל עושה את האדם מוכשר לעבוד עבודת חול לכל צרכיו. ע"כ מברכין שעשה לי כל צרכי בדסיים מסאניה. ואם צריכה הוראה ההרחקה מצרכי החומר, אע"פ שבעצמותם אין בהם גנאי, ק"ו שצריך להורות התרחקותו אז מכל דבר כיעור, בין כיעור הסכמי, בין טבעי, בין מוסרי, שהרקיקה תורה עליהם.
ברכות ט רסח
רסטר"י בר"י אומר, א"צ ה"ה אומר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק והלא דברים ק"ו כו' רקיקה שהיא מאוסה
.
כשם שיש יופי שכלי ויופי חושי, וצריך שיהי' העיקר היופי השכלי, דהיינו הצדקה והמשרים, מעשים טובים ומדות טובות, והיופי החושי צריך שיהי' טפל לו. אמנם הטפל הוא ג"כ משמש הגון ויפה, ע"כ "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות הידור מצוה עד שליש , "הוד והדר לפניו עז ותפארת במקדשו" . כן הכיעור הפנימי השכלי, הוא העיקר ממה שראוי להתרחק. אמנם ריחוק הכיעור החיצוני י"ל ג"כ ערך ומביא לתכונת הרחקת הכיעור השכלי הפנימי. ע"כ כאשר הרקיקה שתאסר מצד הרעיון של ק"ו ממנעל, יש בה הערה להרחקת הכיעור הפנימי, בא להוסיף שגם עצם הכיעור החיצוני יש לו מקום הגון וראוי להרחיקו מצד התכונה השלמה האנושית, חוץ להערה שבה וגרמתה בערך סימבולי. ומזה נבין שיש ערך עצמי גם להיופי החיצוני בתור משמש נכון לתעודת הטוב הכללי כשיוכר מקומו הראוי לו, ולא נאמר"שקר החן והבל היופי" כ"א לעומת היציאה הדמיונית מסדר השכלי והצדק האמיתי שגורם לקלי עולם שאינם מתבוננים כ"א בצד חיצוני של כל ענין, עד שגם הענינים הנימוסיים המוסכמים בחוקי היופי והכיעור גם המה יש להם ערך נכבד, "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" .
ברכות ט רסט
רעכל חותמי כרכות שהיו כמקדש היו אומרים עד העולם, משקלקלו המיניס ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם
.
היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי. והנה במקום שיש בו קשר כללי לאומי, כבר יש שם הנצחיות, שהרי הכלל לעולם הוא קיים, "דור הולך ודור בא"י. א"כ כל הדרכה, שתתברר שהיא מוסיפה טובה למצב הנצחי של הכלל, היא ראויה להשמר באהבה. א"כ כבר יש מקום שתחול כל התורה כולה, עם כל המון מצותיה ופרטיה, כשיתברר שכולם יש להם ערך אל אושר הכלל ונצחיותו. א"כ אותו הלימוד של הנצחיות הפרטית שבאה באמונת השארת הנשמה ותחיית המתים, אינו צריך להתלמד בכלל האומה, בתור יסוד שעליו בנין הצדק ושמירת התורה תלוי עליו, שהרי כבר יש לאלה מקום לתלות בערך הצדק מצד הכלל שהוא נצחי גם בעולם האחד. והנה דבר ידוע הוא שבהיות הצדק הפרטי יסוד נאמן אל הצדק הכללי, ע"כ חייב הדבר שיהי' מקום מוכרח במציאות אל הצדק הפרטי ג"כ. והצדק הפרטי א"א לו להיות מיוסד בחוזק ויסוד מוסד, כ"א בלימוד הנצחיות הפרטית שהיא באה ע"י תחית המתים והשארת הנפש. והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפני האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים. ולפעמים כשאין המשיג מוכשר לציירם כראוי יביאוהו לידי עצב ורוח כהה, כי די להשריש יפה חובת הצדק מצד חיובה הכללי, וממילא ירגיש השכל הפשוט והברור, כי לא יתכן שהפרט, שהוא היסוד אל הכלל, לא יהי' לו שום תוכן בעבור הזמן של חיי הגוף. והדעה הישרה מחייבת שהאיש שמלא את חלל חייו בעבודות נכונות של הצדק הכללי, ימצא ג"כ בבא עתו להתיחד בעולמו הפנימי את אשר פעל ועשה, ויתענג על ד' בעולם שכולו טוב וכולו ארוך. וראוי הדבר שלא יחלקו כלל שני המצבים לגדרים חלוקים, כי ברכת ד' היא החיים המלאים צדק ע"פ תכונתם ואופיים. א"כ כאשר אם נמלא את החיוב של צדק החיים לפי המושג ההוה, המושג הגופני, שאז אין אנו מוצאים שום ציור לצדק החיים, כ"א בהצטרף עמו מערכת הכלל, אז נמצא לנו הגבלה על הצדק, לומר שכל דרך בחיים שמסכים אל הטבת הכלל, בהוה ובעתיד, הוא דרך צדקה, דרך ד', וכל הפונה מאושר הכלל היא דרך חטאים שראוי לסור ממנה. ואותו הצדק עצמו יורנו, שכשיבאו חיים שלהם פנים אחרים מאותו הפנים שאנו מכירים כעת, ישמשו לנו אלה דרכי הצדק להעבירנו בדרך בטוחה ממצב אל מצב באופן הגון, ע"כ די באמירה אחת, עד העולם. אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנם, רק אם דרכי החיים לא נושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלא צדק ומוסר. א"כ ישים האדם אל לבו, שמוסר החיים יחייב שיש תכלית טובה אל כל המציאות, וכיון שישנו. היא ודאי נמשכת מהצדק הכללי, ואז הרעיון האחד של הנצחיות כולל את הצדק הכללי עם הצדק הפרטי. ע"כ הוא פועל ג"כ שכשם שהמוסר הלאומי מועיל לעשות את הכלל לבנים [], נאמנים לכל דבר שיש בו הצלחתו והרמת קרנו. כן פועל הוא ג"כ על הצדק הפרטי להתנהג בכל דרכיו באורח צדקה ומשרים, ויצר הרע לא יוכל להתגבר עליו לומר שישליך את ההשקפה המוסרית הכללית, ויראה להוסיף לו גם בעול טובות פרטיות. שהרי הצדק הפרטי הנצחי הוא נמשך ממילא מהידיעה של הצדק הכללי באורח ישרה, שאם אין צדק פרטי נמצא, שאם תקוה אין לאדם להיות נשאר בעצמותו קיים לעד, מה הוא המוסר הכולל היוצא מן החיים בכללב, הרי הם עוברים מהר, ומה יתרון לרודף צדק ומשרים על הרודף מעשקות, שאף אם אמת הדבר ששכר מצוה מצוה, ואהבה הטהורה אל חיי צדק היא דבר נעלה וטוב, מ"מ כ"ז ניתן להאמר רק כשיש יסוד נכון על מה לבנות חיי צדק ולהגדירם בשם הצדק. אבל אם לחיי הפרט אין תכלית כ"א עוברת, הלא בטל מצד ההכרה הפנימית עיקר רושם של חיי צדק, כי איזה צדק הוא שהעובד העוסק בכל טוב לא יראה ולא יחוש מטובו לפי ערך קיומו של עצם הטוב. ע"כ כ"ז שהיו הדורות שלמים להשקיף על החיים בהכרה מוסרית, הי' די לכלול ב"עד העולם" במאמר כללי, נצחיות היא תכלית הברכה של ד' אלהי ישראל, את כל מיני הצדק לפלוגיהם. אבל משהשחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, איבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים. א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי אינו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשפקה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי. ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות הפרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו. ביותר הי' הדבר נחוץ להתעתד צידה רוחנית אל הנדידה הגדולה של הגלות הארוכה, שאם רק התעודה הכללית היתה בולטת באומה, אז במה מצאו כח הפרטים הרבים שכבר לא ראו זיו חיים כלליים לאומיים, להיות עובדים עבודת ד' בעול התורה והמצות, אשר מבלעדם כבר נמחה חלילה שם ישראל, ואז הלא כבר לא הי' מקום לאור גדול מן העולם על מה שיחול. ע"כ הוצרכו חכמים ז"ל לעורר את הידיעה הטהורה של מציאות הצדק הפרטי, שהוא עולה על כל צדק כללי, ונבדל ממנו בזה שגם בעת יכסה חושך ארץ, והצדק הכללי הלאומי לא יהי' יכול להתראות, מ"מ יאיר אור הצדק הפרטי של נצחיות הפרט, העולם האחר לישר את נתיבות החיים. ע"כ תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, מן העולם ועד העולם. והדברים מתבררים יותר כשנשים אל לב, שכמו שבאדם הפרטי יתראו לעינינו תכונות הרגשיות ותכונות שכליות. התכונות של הרגש כשהם מתנהגים כראוי במשרים, הם מכריעים את האדם לכף זכות למעשים טובים ולמדות טובות, אע"פ שאינו בא לידי חשבון ודעת מפני מה הוא עושה את המעשים הטובים ההם ומה תכליתם, ואינו יורד לעומק הדברים במה יקראו אלה המעשים בשם טובים, מהכרה שכלית. אבל הרגש הישר הטבעי יורהו דרכו ללכת במשרים, "תומת ישרים תנחם" . מ"מ צריך שיהי' נמצא גם העילוי השכלי שיעלה האדם ממעלת הרגש אל מעלת הדעת והחשבון, שידע מבלעדי רוח השירה והפיוט גם ברוח שכל ומשפט, למה הוא עושה את הטוב והתוכן שעבורו הטוב נכלל בשם הטוב. ואם לא הי' במציאות מקום למשפט .השכלי לברר את היושר והצדק הנמצא במשפט הרגש, אז לא הי' אפשר כלל לקרא את הרגש ההוא בשם היושר והצדק שאנו קוראים לו. אלא מפני שעומק החכמה והמשפט החד הוא חותך ג"כ בטעמים נכונים את הצדק שיש בכל הדרכים הטובים של נטיית הרגש הטוב. ע"כ אנו מכבדים מאד גם את הנטיה בעצמה גם אם לא באה אל מעלתה מצד החכמה, מפני שעכ"פ הטוב ההוא הוא טוב מקורי שנוהג בחכמה. וכאשר הננו מוצאים הדבר בפרטיות בהדרכה האנושית, בכל דרכי חייו, מובן שהנהו נמצא גם בכלל ההנהגה הכללית, ובמקור של הצדק האנושי, שאף אם מפני החשבון של הטוב המסודר שיגיע אל הכלל ממעשים טובים. כשנצרף עמו את נחיצות התכנית הלאומית של כלל ישראל, נמצא כבר די השב לנימוקים של רגשי יושר על כל ארחות המוסר. וכל דרכי התורה, באשר בהם חיינו והוא שעושה אותנו לעם, והיא המרוממת את כללינו לעד לשם ולתהלה ולתפארת, אף אם החשבון של ההשארה והחיים הפרטים הנצחים לא יהיו ידועים כ"כ. אבל כ"ז אינו כ"א מצד הרגש והנטיה הטבעית, שהאדם נמשך אחרי היושר והטוב כשמטהר את נפשו. וכל דבר הגורם הצלחה ניצחית לדורות רבים הבאים וכל דבר שמקיים ומחזק ומגדיל את ערך עמו הפרטי בחומר וברוח, הוא נכון למצא בחושו שיש חובה קדושה ונטיה מוסרית שיכנס בעולם של כל המעשים המסתעפים מכל אלה. אבל כשיבא החשבון לעלות על הרגש, ולשאול מה הוא המשפט והצדק השכלי שיהי' איש עובד ימיו הקצובים עלי ארץ, למען יהי' נמשך טוב ליוצאי חלציו ולדורות גם של זרים שבאים אחריו, והוא לא ידע ג"כ לחוש את הטוב אשר עשה. אמת הדבר כי המשפט השכלי יחייב ג"כ שלא נאה לאדם להעמיד את מרכז הנטיה לטובה רק את עצמיותו. אבל צדק נכון הוא מאד להיות מתאוה לחוש ולראות את הטוב אשר הוא עושה במערכת הכלל. ואם אין עולם אלא אחד, אף שנצבור משפטים כלליים לכל דרכי התורה מצד הכללות והלאומיות, לא ימצאו לרוות רק את צמאון הרגש, ולא לשכך את תביעת המשפט והחכמה, שגם הרגש ראוי להיות נדון על פיה. ע"כ בעת שהנטיות הטבעיות התחילו להתמוטט בפעולתן הטובה ע"י סכסוכי דברים וסיבוך דיעות, ראו חכמים ז"ל להודיע לכל את הנודע בסוד ד' ליראיו, מן העולם ועד העולם, למען דעת כי גם למעלה מן הרגש הישר יש חשבון נעלה שהצדק הפרטי מתמלא בו. ואם שטוב הוא הרגש ללמדינו, שהתשוקה היותר מפוארה היא הטוב הכללי. אבל צדק ג"כ החשבון בתביעתו, שהמשפט המוסרי הוא מחייב שהעובד הפועל טוב יאריך ויתקיים, לראות ולהתענג על ד', לשמח בראותו שהצטרף בטוב הכללי, "למען יזמרך כבוד ולא ידום ד' אלהי לעולם אודך'".
ברכות ט רע
רעאוהתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו כשם, שנאמר והנה כועז בא מכית לחם וגו', ואומר ד' עמך גבור החיל, ואומר אל תכוז כי זקנה אמך, ואומר עת לעשות לד' הפרו תורתיך, רנ"א הפרו תורתיך משום עת לעשות לד'
.
דעת ד' האמיתית היא ההליכה בפועל בדרכי ד'. "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' הלא היא הדעת אותי"י, הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה הוא השלום, השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים החכמים של דרכי ד' ועבודת ד'. והנה לפי ההשקפה החיצונה הי' עולה על הדעת שיש אפשרות לתורת השלום להתקיים בעולם גם מבלעדי דעת ה'. ואם הי' הדבר כן היתה נשארת התכלית של דעת ד' ועבודת ד' רק בשביל ההרמה הרוחנית של האדם שמגיע לאשרו הנצחי. ובאופן יותר מדוייק אז היתה תורת המוסר נחלקת לשני חלקים, חלק אחד מצד השלום והמדות הטובות הנוגעים לישובו של עולם, וחלק שני עניני התורה ועבודת ד' שאינם נוגעים כלל זה לזה בתכלית, מה שבאמת אין הדבר כן. תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב , "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". והידיעה הזאת נוגעת, בין לידיעת איכות השלום, בין לידיעת איכות עבודת ד' וכל התורה השייכה לה. כי בהיותינו יודעים שמבלעדי הידיעות הטהורות האמתיות בתארי השם ית' ודרכי התורה והעבודה הנלוים לאותם הידיעות הגדולות, א"א למין האנושי לבא לידי מרכז השלום, אז נכיר ביותר בירור את הערך האמיתי של השלום שאנו מבקשים. וכן התכלית של דעת האלהים כשתתברר שהיא צריכה להוציא אל הפועל את השלום הכללי והפרטי, אז תתברר ביותר. ע"כ התקינו שיהי' אדם שואל את שלו' חבירו בשם, שיהי' כח שם שמים מעורב עם השלום והסידור של תיקון האנושי הטוב והמתוקן. והנה הדבר מתחיל בתחלת השאלות של החברה האנושית, איך לתקן את איתן מצב שלומה. דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם, בבעטם בכל תורה וחק ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד' לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעיים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה, רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של השלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שלום בשם. "הנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר עצלים ונרפים הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים ד' עמכם, שם ד' הנקרא עליו ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד'", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה. החלק האחר של השלום הוא השלום הלאומי, אשר יוכל איש לתאר כי יתכן שלו' לאומי להיות מתקיים גם מבלעדי דעת את ד', כ"א באמצעות החבה הלאומית המוטבעת בלבו של אדם בטבעו. אמנם זהו דבר שאינו מתקיים, כי מבלעדי דעת ד' ישפל איש, וגם ההמתעורר ע"פ רגשו הפנימי לעבוד עבודת עמו, יוכל להמשך בתגרת יד תאות ורוחות רעות, אשר יעשו שינויים נמרצים ברוחו, עד שיעזוב את עמו ודגלם. גם עצם ההנהגה הלאומית, כשאור ד' הוא נר לרגלה, היא מתהלכת במשרים. ע"כ גם לשלום הלאומי נחוץ הדבר שיהי' נקרא ונשאל בשם, שנאמר ד' עמך נבור החיל, כשיתלוה עם גבורתך אומץ שם ד', היא ערובה נכונה שגבורתך תהי' מתקיימת, באשר יש לה תקוה נצחית ורבת אונים, שתוכל לעמוד בפני כל המעקשים והמעצורים. מה שא"כ נטיות אחרות, יוכלו להשתבר ולהכנע תחת יד עצומים בהם, המושלים יותר ברוח האדם. כי הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להחעלות עליה, איננה כ"א אחת יראת ד' ודעת אלהים באמת. עוד חלק רשום נמצא המכשיר את השלום ומקיימו, אהבת השלום הבא באומה ע"י שיווי המנהגים הנוגעים ליסודות של דיעות אמתיות והמסתעפים מהם. בזה צריך שיהי' שם ד' נקרא, כי כיון שידענו שכל מצות התורה הכוללים את כלל האומה בדרכי החיים שלהם, מצות ד' היא. הוא מטביע עמוק בקרבינו את הזהירות בשמירתם, והרצון לקבל עולם, וממילא יוצא התועלת של האחוה הלאומית באופן נעלה ונשגב. וכיון שאגד הלאומי קיים וחזק, נובעים ממנו הרבה תקנות גדולות שהם עמודים להצלחה גדולה לכלל האומה, מצד ערך השלום של הכנסיה, יש ערך גדול גם לכל מנהגים מוסכמים, מנהג ישראל תורה . ומזה תבא ג"כ הגדלת החיוב של שמירת המרכז הרוחני, כחומר דברי סופרים . ובכלל קדושת כל המצות ופרטי ההלכות המעשיות חובתם מתכפלת בשביל שהם המה אשיות הכלליות לאחות כלל הכנסיה. ומזאת הטעם תצא פעולתם של אלה הפרטים המעשיים וההנהגות הטובות הכלליות, רק כאשר יזדקנו הרבה באומה ויכבשו להם דרך כבושה בלב בניה, שאז תוכר החבה היתירה לאלה המעשים מכלל האומה, וממילא יהי' בכח שיווי מעשים כאלה להרבות אחוה ואהבת אמת בלב כל הפרטים הנכנסים אל הכלל ע"י השיוויים הללו. אמנם אימתי יהיו הדברים הללו מתקיימים באופן המעולה, כשהוא משותף בשם שמים. ע"כ לבד כל דיני התורה המעשיים שהם מן התורה, גם כל מילי דרבנן, וכל מנהגי ישראל הקבועים ומיוסדים ע"פ התורה, הם חתומים בחותם שם ד', וכדברי הזוהר עובדין בכנסת ישראל תליין. כי יסוד המעשים הוא אחדות הכנסיה ברוחניותה וגשמותה, עבור התעודות רמות הערך שיש לה ועבור מציאותה היותר שלם ונעלה. אל תבוז כי זקנה אמך, כי הזקנה הזאת היא המביאה את השיווי העמוק שפועל פעולת השלום הנהדר. והזקנה הזאת נחתמה בנו בחותם שם ד', ע"י שמירת חוקיו ומצותיו אשר צונו, "למען הקים ד' אותך לו לעם והוא יהי' לך לאלהים" . הרי לנו שלשת גדרי השלום האקונומי הפועלים, הפוליטי "ד' עמך גבור החיל", והדתי "אל תבוז כי זקנה אמך", בשם ד'. כמקרה התורה של היושר הלאומי והנצחית הפרטית של תחית המתים, שכל זמן שהיו הדיעות ישרות הורגש בהרגשה פנימית של תומת ישרים שהכל נקשר יחד. שההשלמה ההקיפית תשתכלל רק בתיקון האומה והכלל ותיקון הרוחני היותר נשלם, לעד ולעולמי עולמים, מה קדוש לעולם קיים אף צדיקים לעולם קיימים . ובהתמוטטות מעמד הדיעות בתגרת יד סבות רעות, הי' צריך לקשר לימודי את אשר הי' מראש קשור בתכונה וידיעה שוקטה ובטוחה. כן הדבר נוהג במושג השלום וקריאת שם ד', כשהדיעות צלולות מושג הדבר יפה, שהאדם צריך שיהיו דיעותיו רמות מזוקקות ונאצלות. וזה הוא התוכן המביאו לדעת ד' האמתית לפי ערכו, וצריך ג"כ שיהיו מעשיו ישרים ונאים, מביאים תועלת אל הכלל והפרט, ומרוחקים לגמרי מכל הפסד ושחיתה. הדעה הישרה והתמימה מכרת שהם קשורים זה בזה קשר אמיץ, כל שיהי' האדם יותר מכיר את קונו ומשיג האמתיות והאמונות הטהורות, יותר יהי' מודרך לדרך התיקון המועיל, ויותר יהי' מיושר בדרכיו ומדותיו לתועלת הכלל, וכל אשר יתיישרו מעשיו יפעל הדבר על מדותיו והכרותיו הפנימיות, ויהי' יותר דבק בקונו ונוטה לאהבת ד' טהורה ולהיות בעל נפש יקרה ועדינה. אמנם משנסתבכו הדיעות, הוצרכו חכמי הדורות ללמד ולפרסם כי השלום צריך שיהי' נשאל דוקא בשם, רק אז יגיע לתכליתו ואז ישיג מעמדו הבטוח. ועדיין הדבר צריך הבחנה, את מי נחזק ע"י מי, אם את השלום הכללי נחזק ע"י קריאת שם ד' עליו, כי גדולת שם ד' ויוקר ערך ההליכה בדרכיו הוא דבר שכ"כ רושמו גדול ואורו מבהיק עד שחיובו ניכר גם לאנשים שעוד לא הוכנו מצד נפשותם להיות הולכים בכל דרכי היושר. ע"כ כיון שעל השלום נקרא שם ד', ילך השלום הלוך וגדול. או שגם יש להפך הסדר, קריאת שם ד' ועילויו שם אדם בחייו הפנימיים השכליים היא מטרה עליונה ונשאה. ע"כ כשאנו מחברים את כל ארחות הטוב והשלום האנושי אל קריאת שם ד', יתגדל שם ד' ותתוסף הידיעה האלהית ועבודת ד' בעולם, לרגלי כל הדרכים הטובים ששם ד' נקרא עליהם. והדבר מוכרע בערך בתלמוד והמעשה, ובאמת שני הצדדים שקולים וראויים להיות כ"א מטרה לעצמו והכנה לחבירו. עת לעשות לד', לגדל שם ד' בעולם, למען יתעלו הנפשות האנושיות ויגיעו לאשרם ואצילותם בחייהם הפנימיים. הפרו תורתיך, להיות השלום נשאל בשם ד' כדי להגדיל את הרושם של דעת ד' בעולם, זהו המהלך הפשוט. אבל כשנדון להעמיק בדבר נאמר עת לעשות לד', מהי התכלית של הרושם הגדול שאנו צריכים להגדיל הכרת שם ד' בעולם, משום רהפרו תורתיך, התורה המעשית ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"הופרה, והלבבות נתרוקנו מאור היושר והצדק, במה נחזירם לבריאותם בקריאת שם ד' שיהי' נקרא על השלו', בהיותם יודעים שהשלו' הוא שמו של הקב"ה, וברדפם שלום הם עובדי ד'. בזה יחלצו לרדוף אחר השלום, שהיא תורתיך, כל התורה כולה נמי משום דרכי שלום היא כדברי חז"ל . כי גם העור שאינו מרגיש האור הכהה, ירגיש כי אור גדול ומבהיק זורח נגד עיניו הכהות. רנ" א מ"ט הפרו תורתיך, למה לנו לעשות את ידיעת שם ד' בתור אמצעי בהיותו ג"כ תכלית לעצמו, וראוי לנו גם לצאת לפעמים משורה יחידית כדי להקנות דעת ד' בעולם. ע"כ סובר שתכלית קשירת השלום אל שם ד' יהי' תכליתו, הגדלת שם ד' בעולם, שהוא לבדו מאיר את כל מחשכי עולם, ומצליח את המין האנושי בחיים העוברים והנצחיים. ובאמת אין כאן מחלוקת כ"א הבחנת ערך הדבר הגדול הזה מכל צדדיו.
ברכות ט רעא
רעבוכ"כ למה לפי שאין עונין אמן במקדש, ומנין שאין עונין אמן במקדש שנאמר קומו ברכו את ד' אלהיכם מן העולם עד העולם, ואומר ויברכו את שם ככודך ומרומם על כל ברכה ותהלה
.
האמונה והקבלה למה שנאמר מפי גדולי עולם הוא עמוד האורה המאיר כל מחשכים, מפני שאי אפשר לכל אדם להשיג בדעת עצמו את האמת הפנימית, ובפרט בענינים העומדים ברומו של עולם בעיקרי תורה ואמונה, ע"כ גדולה היא עניית אמן, המורה על ההסכמה והקבלה באמונה, לדעת הברכה שתקנוה אבות העולם אנשי כנה"ג ויתר גדולי מאורי העולם. אמנם צורך האמונה, מצד חסרון השכל להגיע אל הידיעות הצחות בבירור עצמי, הוא רק בחק הפרטי. היחיד אין כחו גדול לחדור בסתרי אלה הידיעות הרמות שעליהם הושתו הברכות והתפילות. ע"כ עליו לקבלם באמן ואמונה, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים"!. אמנם הכלל, העם בכללו, עם ד' אלה, עם חכם ונבון, הוא עומד למעלה מהכרח האמונה, עליו בכללו הלא נאמר "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו" . והדבר הוא פשוט אימתי הדברים האמתים של דעת ד' והשגחתו ויתר הענינים הטהורים שנכללים בתפילות וברכות צריכין רק למסורת ואמונה, רק כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחידותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא תהי' ניכרת לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתינו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתיצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות וכל הסבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" , ע"כ אין עונין אמן כמקדש. ומנין שאין עונין אמן, כ"א ברכה היוצאת מהכרה שכלית של העונה, שנאמר "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם", הכלל אינו מצטמצם בחוג קצר של איזה דור ידוע או תקופה ידועה, כ"א הוא נושא משאו על מעשה ד' שמן העולם ועד העולם, הוא רואה לפניו נצב כמו חי, העבר העתיד בצירוף ההוה, מן העולם ועד העולם. ע"כ יאמר בעצמו בדעת נפש עצמית ברוך ד' אלהי ישראל. כל ברכה היא רק חלק אחד, אחוז מהשקפה מוסרית המאירה בשכל ובינת הלב, מאור האלהי המאיר בההנהגה הכוללת. אמנם כשהכלל ניצב לפנינו בעז הסתכלותו על כללות ההנהגה כולה, שכוללת מקורי כל הברכות והתהילות, שכל, רגש ורעיון פרטי, הולך וטובע בים האורה ומתבטל כאפס ואין. ע"כ נגד הכלל נאמר ויברכו את שם כבודך ומרומם על כל נרכה ותהילה. המושג הכללי של ההשקפה המקפת מראש ועד סוף ממלא אורה את הנפש החושבת, אורה עליונה כללית שאין כח בשפה לספרה, "לך דומיה תהילה", מרומם על כל ברכה ותהילה. ובמה איפוא נוכל להוציא בפה את אותה הרוממות מעל כל ברכה ותהילה לערך השגתנו, באמרנו שאנו לוקחים את כלל הכרתינו לא מזמן ותקופה אחת מוגבלת ומצומצמת, כ"א מן העולם ועד העולם, "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם".
ברכות ט רעב
רעגיכול כל הברכות כולן תהא להם תהלה אחת, ת"ל ומרומם על כל ברכה ותהלה, על כל ברכה וברכה תן לו תהלה
.
באמת כשהדעה מתגדלת, כל הפרטים של דברים המסתעפים מהכלל הגדול הם הולכים ונבלעים בתוך הכלל, א"כ הי' מקום לומר שכל הברכות כולם תהי' תהילה אחת כוללתם. אבל אמתת הדבר הוא, שלעולם לא יהי' אדם עומד על אמתת כל כלל גדול כ"א כשיבא לו בידיעת כל פרטיו, ואחרי שיתבונן ויכיר כל הפרטיות בבירור מפרוט, אז בהשיגו שכל אלה המון הפרטים, שכ"א בפני עצמו הוא ג"כ נעלה נשגב ונהדר, המה מתכנסים בתוך הכלל ובטלים בו בערך בלתי משוער, יתרומם רוחו ונפשו תתענג על ד', "ואני בד' אעלזה אגילה באלהי ישעי", ע"כ צריך האדם להעשיר את רגשי לבבו בידיעה והכרת המון פרטים, שכל אחד מהם מביא אל לבו דעה ורגש קודש חדש, ומכולם יבנו הכללים הגדולים המאירים בבתי נפשו, עד שיתכנסו כולם למושג אחד מלא אורה שאין לה קץ, כנחלים ההולכים אל הים. אבל על כל ברכה וברכה תן לו תהלה, ואז ימצא לך המדע הברור שהשם ית' הוא מרומם על כל ברכה ותהילה. אבל הממהר להסתפק בכללים, והפרטים הם עפים לעיניו בלא עיון ולא עומק דעת נפש והכרה עמוקה של התבוננות מושרשת בלב, ע"י הבעת הדיעות ברגשי קודש והשתפכות נפש בתורה בתפילה ובמעשים המכוונים אליהם, הוא ישאר עני ומדולדל גם מהכרת הכלל, ועושר הכלל יהי' רק לפי רוב הכחות הפרטיים עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם .
ברכות ט רעג
רעדמאי ואומר וכ" ת בעז מדעתי' דנפשיה קאמר, ת"ש ד' עמך גבור החיל, וכ"ת מלאך הוא דקאמר לי' לגדעון ת"ש אל תבוז כי זקנך אמך
.
אהבת האומה צריכה שתכלול עמה אהבת סגולותיה דיעותי' וקניניה הרוחניים. ע"כ יש חובה מוסרית אנושית לכל איש ישר לב, גם טרם הגיעו להסתכל ולהבחין מעלת האמונה ותמימות דרך, ללכת בדרכי ד' במעשים ודיעות ורגשי קודש ככל התורה הזאת, מצד היושר העמוק הנטוע וחייב להיות נטוע בלב כל הולך משרים, להיות נאמן לעמו ומועיל לו בכל לבבו, הוא ודורותיו הבאים אחריו וכל האנשים הבאים עמו במשא ומתן ושיג ושיח. ואיך יוכל להשפיע מעליו כח לאומי נאמן וכביר כ"כ שראוי להיות חי וקיים לדור דורים, כ"א ע"י האמונה השלמה הבאה מהכרה ואהבה שלמה לכלל האומה, בגשמותה ורוחניותה, במצבה הכללי והפרטי, בדינים ובמצות שהם לה חקות החיים, ברגשי לב ורעיונות קודש שהם רוח החיה באופניה. בזה יקנה לו לב מתנה ונפש שופעת נהרה ואהבת אמת לעמו, המספקת להקנותה לו ולזרעו אחריו ולכל הבאים בקרבתו. אמנם במה יוכרו התכונות והרעיונות שהם באמת באות מתכונה הלאומית. כי לפעמים יכשל גם הכלל בדברים שאינם לפי רוחו, בפרט בעת גלויות וטלטולים ונדודים רבים. ע"כ יהי' ברור הדבר בזה, אם ראינו []הרעיון מוצא נתיב בגדולי האומה המעורבים ברוחה ונושאים את דגלה, הוא אות כי הוא קנין עצמי לה, חלק מרוחניותה המוטבעת שחובה קדושה ועליונה היא להיות נמשך אחריו, וכל הפורש ממנו פורש מן הציבור ומדלדל כחה הרוחני של האומה, שמזה יבאו ג"כ דלדולי כחות רבים והריסות איומות במשך הדורות והזמנים, "חוטא אחד יאבד טובה הרבה" . ויותר יהי' הבירור כשיהי' הרעיון הנרצה לנו לעמוד על אופיו, פועל במהלך ההיסתוריה הלאומית לפעול גבורות בעולם המדיני שלו, הוא ודאי נבחן שהוא פרי רוחו הפנימי. ואם יהיו עדיין ספקות על אלה הדברים אולי יד המקרה החיצוני היה בם, להקנות מן החוץ דעה חדשה לעם ולא רוחו, ויבא מתעקש להקטין את ערך התעודה והקדושה הלאומית שיש ברעיון ההוא, אז כשנצרף לאלה שני הבירורים, של מציאת מסילות בלב גדולי האומה ומציאת מקום בלב האומה בכלל להתנער על ידו משפלות מדינית לעורר גבורה ועז, גם את האמת המוחשית של הקבלה והמסרת וחיי האומה הפנימיים בהוה, בפרט באומה נוראה, "עם נורא מן הוא והלאה" , עם ישראל העם הנפלא, המפליא את כל העולם כולו בהדרת שיבתו ובהוד קדושת אמתת תורת אלהים אשר בלבבו. ודאי הדבר הנזקן בו ונובע מתחלתו, מקירות לב גדולים נשיאיו וראשיו, ותופס מקום בהיסתוריתו לחולל על ידו גדולות חדשות ונצורות. די בזה הברור שזאת הדעה היא נאצלת מעומק רוחו הפנימיות נפשו, וחובה קדושה, גם לאומית, היא על כל הבא באמת להיות בן נאמן לעמו להחזיק במעוזה, לחזקה ולאמצה ע"י רעיונות טובים ונכוחים, ע"י מעשים טובים וישרים המתאימים לזה, שעיקרם הוא ההליכה בדרכי החיים של התורה כולה, ככל המון בית ישראל הכשרים והתמימים, שאינם משיגים גבול עולם והולכים בדרך תורת ד' מורשה קהלת יעקב. ע"כ הדעה הכללית המוטבעת באומה עמוק היטב, שהשלום הכללי צריך שיהי' נשאל בשם, שכל דבר טוב ומועיל בחיי הכלל צריך שיהי' דבק עם דעת שם שמים, וכל כנסיה לאומית צריכה שתהי' כנסיה ששם ד' נקרא עליה, כנסיה שהיא לשם שמים , היא אוצרת בקרבה אור מאיר את כל נאות יעקב. ועל כלנו החובה ללכת לאורה, למרבה השלום בעמנו ולהרים קרנו בכבוד האמת בגאון ד', התקנה של שאילת שלום בשם, ולמדנו מבעז בחיי המשפחה והפועלים ביחשם אל אדוניהם והאדון עליהם, עד כמה הכתה הדעה הנהדרת הזאת שורש עמוק בלב האומה, ועד כמה היתה למקור אורה והדרכה מתוקנת להביא ברכה לעולם. מי יעמיד לנו יחש מתוקן כזה מבעל אחוזה לפועלים עובדים, ואמן רוח מהאחרונים אליו, כ"א עז שם ד', "ד' עמכם", ותשובת "יברכך ד'". ואם חיי משפחה רחבה, וגדולת ערך עוד תהי' בלתי מספקת להודיע את האופי הלאומי, שיאמר העיקר הנה זוהי דעה פרטית, ת"ש, ההיסתוריא הלאומית שחוללה גבורות ועז להתנער משפלות המצב בימי גדעון, מה הי' כח השלום הלאומי אז, "ד, עמך גבור החיל". וכ"ת מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון, שמא תתעקש ותאמר, אמת הדבר ונשגב, אבל כ"כ נשגב הוא עד שאין יד האדם שולטת בו, וההנהגה הלאומית הנתפסת לא תוכל להנות מאור נאצל ונשגב כזה, ת"ש אל תבז כי זקנה אמך. הבט וראה שבת ישראל סבא, מי עשה לו את החיל הזה לקום ולהעודד בפני אלפי גלים שקמו לשוטפו ולאבדו, אם לא שם ד' הנקרא עליו, ושהוא מחזיק במעוזו "יבטח בשם ד' וישען באלהיו" . ע"כ בהצטרף אלה שלשת ההשקפות, לא יעלה עוד על לב כל ישר דרך שום ספק, שחוץ לגבול חובת האמת חלה חובה לאומית על כל עם ישראל, וכל החפץ להיות מבוניו ולא ממהרסיו וממחריביו, ללכת ע"פ רוחו הפנימי העתיק, הקשור בנפשו בקשר אמיץ ונצחי, קשר שהוא כולל את כל תכונתו ומהותו, שיהי' השלום נשאל בשם ד' וההצלחה הלאומית תהיה נעוצה במשאת הנפש הרוחנית של כלל האומה, ונקנית בדרכים המיוחדים לה, דרכי תורת ד' וחקי החיים של תורת ד' טהורה. "סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" .
ברכות ט רעד
רעהואומר עת לעשות לד' הפרו תורתיך, אמר רבא האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישי' מדרש כו', מ"ט עת לעשות לד' משום דהפרו תורתיך כו' ומ"ט הפרו תורתיך משום עת לעשות לד'
.
הודיע בבירור שאין לקבוע מרכז מיוחד באלה שתי הפינות הגדולות של הרמת כח דעת ד' בעולם שעל ידו יתרומם המוסר המעשי, והרמת השלום של המוסר המעשי לקשרו עם הכרת שם ד' כדי שתתרחב ידיעת שם ד' בעולם, איזה מהם הוא התכלית ואיזה מהם האמצעי. באשר העיון והמעשה המה פינות חשובות של ההצלחה האנושית, שכל אשר תתעלה אחת תתעלה חבירתה. ולשלימות אין תכלית וקצבה, שכאשר יתרומם קרן הדעת ירחב חוג השלום והמדות הישרות, שמירת התורה וכל מעגל טוב, ובהתרחב המעשה הטוב תתרוממנה הדיעות אל הסתכלות יותר ברורה באור ד' ותתרבה הדעת. ואותה הדעת המתרבה תרחיב גם היא את חוג המוסר המעשי עוד ביתר שאת, עד שאין כדאי ליחס בזה שום ענין מחלוקת ושינוי דיעות, איזה מהם לתפוס להכנה ואיזה מהם לתכלית. והחילוף אינו לפי עצם תכונת האמת במציאות כ"א לפי חק המקבלים, ויהי' לנו זה להורות להרבה ענינים כיוצא בהם ששניהם יש להם דרך בדרכי האמת. אלא שתכונת האנשים משתנה, שיש מי שהוא מוכשר להתעלות במעלות קדושות ותוריות ע"י הדרכה שסובלת בקרבה את העיון ליסוד המוסד והמעשה נגרר אחריו, ויש מי שתכונתו נוטה יותר להיות מודרך בדרך ישרה ע"פ עיונים כאלה שקובעים את המעשה ודרכי השלום ליעוד מרכזי, והשלמה המדעית תהי' נגררת אחריו. וכ"ז שיעלה האדם למדה זו להשכיל, שהשינוי של הציורים אינו בא מחילוף מצב האמת ויסודות הצדק כראוי לעקרי תורה, כ"א מפני חילוף הנושאים והתכונות הנפשיות, אז הלא לא תצא מחילופים כאלה שום תקלה והריסה של מצב השלום, לא בחוג משפחה ומכש"כ עדה ולאם. ועל כאלה נאמר "ועמך כולם צדיקים", "האמת והשלום אהבו" .
ברכות ט ערה
רעותניא הלל הזקן אומר בשעת המכנסים פזר בשעת המפזרים כנס
.
הצד הטוב האנושי, הרעיונות הטובים להשכיל ולהיטיב, הוא מחולק לשתי מערכות. הנטיה להשלמת עצמו של אדם בכל דרכי הטוב והנטיה להשלים את הכלל. והנה בפנים ידועים הדברים נוגעים זה בזה, שהרי כל מה שיתוסף באוצר הכלל אנשים פרטיים בעלי כשרון ושלימות, ממילא יאושר הכלל ותתרבה הצלחתו. ולעומת זה, כל המרבה להרים קרן הכלל, בין קרן עמו בין לכלל החברה האנושית, הרי הוא משפיע טובה רבה על פרטים רבים, שסוף כל סוף שבים הפרטים לינק מאוצר הטוב המושפע בתוך הכלל. אמנם כאשר האדם מורכב מתכונות שונות ע"כ לעולם לא יעמוד על הנטיה הממוצעת. וכאשר מאת ד' היתה זאת שתשתלם האנושיות מכל צדדיה, מצד כללה ומצד פרטיה, והעבודה היא מרובה מאד מצד כל אחד מאלה, תקנת הפרטים המה מרובים בכמות ותקנת הכללים המה מרובים באיכות. ע"כ ברוב אי אפשר שבכל תקופה ודור, יהיו המצויינים שבבני אדם נוטים בדרך שוה אל תקנת הכלל ותקנת הפרט, באופן שמזה וגם מזה בל יניחו את ידם. כ"א ע"פ רוב יזדמן שמשך תקופה שלמה ישלוט רוח בעולם להתעסק הרבה בתקנת הפרטים, וכ"א יתכנס בשלימותו הפרטית. אע"פ שזאת היא הדרכה טובה, מ"מ ברוב ההתעמקות של כ"א בשלימות עצמו, יעזבו עניני הכלל ולבסוף תגיע מגרעת גם אל הפרטים. ע"כ בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס, אז יפזר, יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו. אמנם זהו טבעו של רוח האדם כשמתעוררת איזה נטיה תלך בלא קצבה, ע"כ בעת שיעבור זמן רשום וההתעוררות תהי' חזקה להתעסק בענינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידים בעסקי הפרטים, ותתמעט החכמה והצדק, והעושר הפרטי החמרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה לא רק לפרטים שהם עמודי הכלל, כ"א גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. ע"כ ראוי אז בעת המפזרים יותר מדאי לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם יצא להשלים את זולתו, לבל ילמד טרם ילמוד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו, וכדי שיתאמצו הכחות הפרטיים, ואז ישוב גלגל החיים לדחות העושר הפרטי הצבור באוצר הפרטים אל הכלל בכללו. זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר לבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור ולהשלים את החסר.
ברכות ט רעו
רעזאם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר כו' ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס כו'
.
חבת התורה תלויה בעיקר בהכשרת הנפשות וטהרת הלבבות להבין ערכה הגדול של התורה, המאור שבה וההצלחה האמתית שהיא מצלחת את העוסקים בה ואת הכלל כולו על ידם. והנה אלה הדיעות התחלתם תלוי' בהבנות רבות ערך של עקרי תורה עמוקים ורמים. וזה הכלל שכל נפילה מוסרית שתהי' בעולם התחלתה באה בסבת נפילת הדעת, כשמשתבשות הדיעות מתקלקלת השורה של ההנהגה הישרה בין אותם שהם מצויינים בידיעה והשכלה. ומזה ישתרבב הדבר עד שמתקלקלת ג"כ השורה ההמונית עוד באופן יותר שפל ומכוער. ע"כ אם אנו רואים דור שאין התורה חביבה עליו, הוא אות שנתקלקלו הדיעות, וסבת קלקולי הדיעות בא ברוב מפני שנשתנו סדרי החיים, וההבנה שהיתה מתלבשת בצורה ידועה לפי ערך הדור הקודם, שהיתה מספקת לחבב את התורה על הדור אינה מספקת כעת. מפני שבדור הקודם היו מבינים מאותם הציורים שנאמרו הדברים המועילים לחבתה של תורה את התוך הפנימי שבהם והיו נמשכים על ידם לתורה ואהבתה. והדור הזה לא ישכיל לקחת מאותם הציורים את הכונה הפנימית, כי לפי מצבו ודרכיו אין אותם הציורים והרעיונות השגורים, שהי' די להם לפתח שערי דעה בדור שלפניו, מספיקים לדורו. ע"כ החובה להוסיף דעת בדברים הגדולים שהם עקרי תורה, לברר הדברים ביותר בעומק הגיון. וכשישכילו משכילי הדור היחידים את החסר להם באמונות ודיעות, תועיל ההדרכה, שבהמשך הזמן תתוקן הנהגתם ויחשם אל התורה, וממילא תשוב ג"כ החבה לתורה בכלל הדור. והנה הענינים שהם גדולי ערך בחלק העיוני שבתורה, לא יהיו לעולם נפזרים לפני כל בני הדור, כ"א מכונסים במקומות ידועים לפני השרידים ממביני מדע שבדור המשכילים ע"ד אמת. ע"כ בשעה שאין התורה חביבה, אות היא שיש חסרון בחלק המדעי שבתורה שלא הוברר כל צרכו. ע"כ פעל הדבר שנתרחקו המסוגלים להשכיל מן התורה, וזאת גרמה להתרחקות כלל הדור, אז לא יעלה על לבך שתתקן המעוות בהרבותך דברים פשוטים, בתוכחת מוסר של גערה ורעיונות המוניות שלוקחות לבב כל איש תם וישר, אע"פ שנכונות ואמתיות הנה. כי לא זאת המגרעה, וראוי לרפאת המחלה בשרשה, כי שורש המחלה שבאה עד מדה זו של סילוק חבת התורה, היא מניעת הדעת וחסרון הבירור של הידיעות העקריות המביאות בהבנתם הברורה לחבב את התורה על הבריות. ע"כ כנם, תראה להוסיף עומק בדעות העיוניות שבתורה, שהם ענינים מכונסים למקומות פרטיים אע"פ שאינם שוים לכל הדור, אבל רק בזאת תרפא מחלת מאסה של תורה. וכשאתה רואה שהתורה חביבה, אז הוא אות שהדיעות נתבררו ובענינים העיוניים אין מכשול, ע"כ צריך לפזר, להרבות ידיעות שטחיות ומוסרים פשוטים ערוכים לפי שכלו ורגשו של ההמון הצריך לעולם תיקון. שכיון שהדיעות נתתקנו, עת להרחיב הדברים להאציל מרוח גדולי הדור על כל הדור. ואותו הפיזור אע"פ שלא יעשיר את הדרישה של תורה באיכותו, מ"מ יעשיר אותה עושר גדול כי יתרבו המחזיקים והעוסקים בה, ומן הרבים יצאו ג"כ מצויינים שיתגברו בדיעותיהם הפנימיות, להפיץ אורה של תורה בדור ג"כ בריבוי האיכות והכניסה, שתורה על התגברות הבירור של ענינים הגדולים הנוגעים לעקרי תורה, תביא לעולם לידי מדה זו שמה שראוי להעלם מלבאר כשאין הדור צריך לכך, חוייב להיות מתבאר כשהדור צריך לכך, אבל אותו הביאור הוא ג"כ בערך ראוי לפני אנשי לב, כי אין לההמון תועלת בריבוי הדיעות ובירורם לעומקם, אלא שהם מושפעים מהרוח השולט בין המבינים בעם. ע"כ דוקא הכניסה תכלול בתוכה " עת לעשות לר' הפרו תורתיך", שביחוד נאמרה מכוון על גילוי עניני תורה יותר מהערך המוסרי התמידי, כמו שחייב ההכרח להתיר כתיבת תורה שבע"פ ועמהם ג"כ חלקי דברי אגדה שבהם נמצאים ג"כ דברים שהם כבשונו של עולם, שמבלעדי ההכרח נאמרים הם רק בלחישה וליחידי יחידים . ולפי רוב ההכרח תתרחב החובה לעסוק בחלק של הכינוס כאשר כלל המעלות שרכשו להם בנ"א בכל דרכי חייהם הרוחניים והחומריים. כה יסדה החכמה העליונה שהסבה המכרעת להוציא את כל יתרון אל פעלו יה ' ההכרח. ע"כ גם התכנסות הלימודים הגדולים, שיהיו עכ"פ נמצאים במק"א נאמרים במאמרים מתפשטים או מחוברים בספרים נועדים לזה, באים ג"כ מתולדות ההכרח, וזה ההכרח הוא ציר האמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתו. והדבר נראה לעין במצבה הרוחני של כנסת ישראל למסתכל בדבר. וע"ז נאמר "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ד' אור לי", ודרשו חז"ל: לולא שנפלתי לא קמתי, ולולא שישבתי בחושך לא הי' ד' אור לי.
ברכות ט רעז
רעחדרש בר קפרא זלת קפוץ קנה מנה
.
ההבדל שבין האיש גס השכל ובלתי מיושר במדותיו לבין איש המשכיל ובעל מדות הגונות, הוא שהסכל אין לו הכרה עצמית בכל דבר, ע"כ אין עמו כ"א ללכת אחרי המפורסם, בין במדות בין בדיעות בין בלימודים, ולפעמים מזדמן שהמפורסם בהרבה מן הדור יהי' ללא אמת. אמנם בדברים שכ"כ הרחיקם הדור, עד שרובו הסכים שאין להם כ"א ערך של דבר מזיק ומפחיד שראוי לברח ממנו. המלחמה חזקה, וראוי לו לאדם שתהא דעתו מעורבת בין הבריות. ואם אין הדבר נוגע לערכים גדולים ששרשי התורה ופינות של צדק תלויים בהם, אין להיחיד להיות ער בין הישנים בדברים הללו. אבל אם הגיע הדבר רק שהדור העלה איזה חלק של התעסקות, ידיעה וחכמה ולימוד וכשרון, והשפיל אחרת, אע"פ שהדבר ידוע שכל כשרון ותוספת ידיעה הוא טוב לעצמו, אלא שהוסכם בדור על דברים ידועים שאין להם ערך יקר. ראוי לכל איש אשר רוח בו, שיהי' סומך באותם הדברים לא על המפורסם כ"א על מה שיתברר לו בטוב טעמו. ועפ"י רוב יקרה כי את אשר ירחיק הדור, הלא יתמעטו הדורשים והיודעים בזה המקצע, ואין לך מקצע בהשלמה שלא יהי' צריך לכלל תיקונו של עולם. ע"כ בהתמעטו מן המדה הראויה ודאי יורגש החסרון העצום שיש בהעדר הידיעה ההיא. ומי ישיב אבדת העולם, מי ישכיל את הדור במה שחסר לו, מי שלא הביט על המפורסם ומהכרה פנימית בחר במה שישאהו לבבו להשכיל בזה. והדבר דומה לאזהרת חז"לי לעולם ילמוד אדם ממה שלבו חפץ. שיסוד הדבר הוא להעיר את האדם שלא יהי' נבוב וריק מצד עצמו, עד שכל נטיותיו [] כ"א לפי המפורסם אצל אחרים, כ"א לעצמו ישכיל ויוסיף לקח כפי רוח ד' אשר תנחהו. ואע"פ שזלת, לפעמים כשתראה לבבך וכשרונך נוטה לזה, קבוץ קנה מנה. כי זאת היא עבודת יחידי הדור לעולם, להשלים את החסר ולקרב את הנטיות הקצוניות שבדור לערך הראוי. ואם הוזלה איזה מערכה של חכמה, ודאי בא הדבר מפני שבדור הקדום הוכרה כ"כ לצורך עצום ועיקרי, עד שדברים אחרים רבים נדחו לגמרי מפניה. ע"כ כשראה הדור את החסר לו מצדה חשב שיתקן הדבר בנטיה הפכית, והוזלה בעיניו את אשר ראוי להוקיר מאד, וסופו שירגיש חסרון גדול בנטיה ההפכית ג"כ בערך שכבר הרגיש בנטיה הראשונה. ע"כ שרידי הדור יהיו עומדים למעלה מהנטיות הקיצוניות, ויראו להחזיר בכחם את הדור למדה הממוצעת, להיות יקר וחביב כל דבר של תורה וחכמה וכשרון בהתחלקות טבעית והדרגית. "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, כי ירא אלהים יצא את כולם" .
ברכות ט רעח
רעטבאתר דלית גבר תמן הוי גבר, אמר אביי ש"מ באתרי' דאית גבר תמן לא תהוי גבר פשיטא לא נצרכה אלא כששניהם שוים
.
לפעמים התקופה בעצמה שבפרק הדור גורמת שימצא מתוכה איש גדול שראוי להנהגה, ולפעמים אין הדור הכללי מוכשר להוציא מתוכו ולפי תכונתו אחד דגול מרבבה הראוי להנהגה. אלא שנמצא איש גדול בדור שלא הוא מושפע מהדור אלא הוא משפיע על הדור. ובאמת אם אפשר שיתנהג הדור ע"פ מנהיג שהוא יוצא ע"פ תכונתו וערכו והוא משפיע עליו הוא יותר משובח מפני שמנהיג כזה הוא קרוב מאד למונהגים ממנו, ויודע איך להדריכם בדרך ישרה. מ"מ באתר דלית נבר, שלא הספיק הדור לחולל מערכו גבר חכם שיהי' ראוי להנהגה, תמן הוי גבר. אע"פ שהנך רואה עצמך ואינך מתיחש יפה לדור, מפני שתכונותיך ותשוקות נפשך גבוהות מדרכי הדור הסובב אותך, מ"מ היה גבר וראה להשפיע אתה על הדור. א"כ מוכח שאם אך יש מנהיג שהוא נמצא מעצם השפעת הדור, אין ראוי למי שהוא מתעלה על דורו לבקש להשפיע עליו כדי לחולל חדשות ברוח הדור. והנה אפשר הדבר שיהי' המנהיג המושפע מהדור והמנהיג המשפיע על הדור שניהם שוים במעלה, אלא שהאחד הוא נח לקלוט את התכונות מהסביבה שלו, ומתעצמות בו לפעול עליו במדותיו ובדרכי שכלו והנהגתו, והשני עומד הוא חזק בהנהגתו כפי הכרתו העצמית, ומתוך שהוא איש רשום יוכל ג"כ להשפיע על הדור. למדנו שבהיות הענינים שקולים, ואין המנהיג החזק בדעתו מתרומם כ"כ עד שיעלה את הדור למעלה יותר רמה אפי' אם ימשיכנו ע"פ דרכו, אז יותר נאות הוא שתהי' ההנהגה מסודרת ע"פ המנהיג שהדור הקים אותו מקרבו ע"פ מנהגיו ותכונתו. ושעם שהוא משפיע על הדור הוא מושפע ג"כ, ויוכל להפוך לטובה את כל הרשמים שהוא מקבל אל תוכו מחיי הדור, כדי להועיל בהם עצמם לדורו יותר מהמנהיג שמדתו לפעול רק הוא על הדור ולא לקבל פעולה, שכל מה שימצא בדור שאינו נאות לתכונת הכרתו ע"פ תכונותיו ישתדל להרחיק, ולפעמים לא יצלח הדבר ויאבד הדור מהנהגה כזאת טובה הרבה. ע"כ אין המדה להיות עומד בתור משפיע מי שאינו מושפע כלל מהדור, בדברים שאין בהם הקפד מצד דרכי התורה. כ"א באתר דלית גבר, שכ"כ עומד מצב הדור בשפלות שע"פ תכונתם הם א"א כלל להמצא איש מנהיג כראוי לעם ד', להיות צדיק מושל ביראת אלהים ומנהיגם ע"פ הדרך הטובה והישרה, תמן היה גבר וראה ללכת בכחך להושיע את ישראל, להכניס רוח חדש בבני דורך ואתרך, עד שיפעלו עליהם דבריך הטובים וסוף שישכילו ללכת בדרכיך המיוסדים ע"פ ארחות החיים של תורת ד' תמימה.
ברכות ט רעט
רפדרש ב"ק איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין כה בכל דרכיך דעהו וגו'
.
סגולת דעת ד' לפעול על הכשרון המוסרי שבאדם היא נפלאה מאד. שאע"פ שלדעת ד' בערך הגון צריך דעה גדולה וחכמה רחבה ועמוקה, ומה היא הידיעה של האדם הנבער מדעת. מ"מ גם בקטנות ידיעתה פועלת מאד לישר הדרכים ולהרבות הטוב והצדק בעולם. ע"כ היא פרשה קטנה, שגם בהבנתה באורח הקטנות ג"כ כל גופי תורה תלויין בה.
ברכות ט רפ
רפאאר"פ אפי' לד"ע
.
כ"כ פועלת דעת ד' להיות מכשרת את הלבבות לטוב גם באור היותר כהה שלה, עד שאפי' בנפילתו המוסרית של האדם שאז אינו מוכשר כלל להיות לו דעה נכונה ומיושרת, מעמקת לסופן של הדברים הגדולים הנצרכים לדעת ד'. מ"מ פועלת גם דעת ד' היותר קלושה להצילו שלא ישתקע לגמרי ברעות ושישוב לדרך הישרה.
ברכות ט רפא
רפבאר"פ היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי
.
הפעולה שיראת ד' פועלת להציל את האדם מרעות מוסריות היא כ"כ איתנה וגדולה שאפי' מי שהושחת כ"כ עד שגם המצות השכליות אינם אצלו כלום, וירד למדה היותר תחתונה להיות גנב הבא במחתרת, מ"מ יש לו תועלת בקריאת שם ד'. שסוף כל סוף תפעול עליו גם דעת ד' הקלושה והכהה שלו שתשיבהו לדרך ישרה, והגנב הקורא בשם ד' יש לו תקוה לשוב ולחיות חיי משרים, יותר מהגנב שכבר עקר נפשו מעול מלכות שמים, שכבה הזיק האחרון שבנפשו, והוא בכלל הרשעים האובדים דרך. והנה הדברים הללו שאנו רואים מהטובה המוסרית האנושית הבאה לרגלי דעת ד', יוכיחו אותנו כי כך היא המדה המוטבעת שנוצר עליה האדם, שתהי' נפשו יודעת את ד', ע"כ אין התועלת הבא ממנה מסתלקת מן האדם לעולם. כי הדבר המוטבע בהתכלית הכללית לא יסור מכל נברא בשינוי מקריו ברוב, כי קשה מאד לשנות הצורה הטבעית מתכונתה.
ברכות ט רפב
רפגדרש כ"ק, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקי' וקלה, מאי היא אר"י מחטא דתלמיותא
.
טוב שיהי' האדם נוטה תמיד לדברים שיש בהם שימוש שכלי, ע"כ גם באומנות שהיא עיקרית מצד התועלת שיש בה, מ"מ טוב הוא שיהי' האדם בוחר לבנו אומנות כזאת, שלא יהי' צריך להשתקע כולו בחומריותה. כי האומנות הקלה ברוב, כח יתרונה מתגלה לפי ערך [] השכלית שבה. וזהו הטוב לאדם שמאחד את התועלת החומרית עם המצאת מקום לשימוש שכלי, וכפי רוב השתלמות האדם ישמשו לו כחות הטבע לעובדים עבודות חומריות, ותועלתו החומרית ישיג ביותר ע"י יתרון שכלו, משע"י עבודת כפים פשוטה המפרכת את הגוף. ומתוך הבחירה החינוכית הזאת למדנו שכה עתיד כלל האדם להגיע, כשישתלמו תכונותיו ויגיע למרום קץ השלמתו המעשית והעיונית, והעבודות המפרכות באות לאדם רק מצד העדר כשרונו וחסרון הגעתו אל מעלתו הראויה לו. ע"כ יבחר כ"א לבנו הדרך האנושי הראוי לפי תכונת השלמתו. והראה ר"י הציור באופן היותר קטן הנמצא כבר בימיהם, בשילוב האומנות השכלית עם המלאכה, ומזה נשכיל על כל הענפים הדומים לזה ומתעלים עליהם בכמות ואיכות.
ברכות ט רפג
רפדת"ר הרואה אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים
.
לפי שאין דעתן דומות זל"ז ואין פרצופיהם דומים זו לזו!, כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בנ"א יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד שהכה שורש בלב כ"א באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת ג"כ על המראה החיצוני של הגוף. ומ"מ דוקא ע"י השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו. הרי יש להתפלאות על החכמה העליונה, שע"פ הרזים הפנימים הידועים וגלויים רק לפניו ית' מתקשרים ומתיחסים כל אלו ההפכים זה לזה, עד שע"פ צירוף כל הדיעות והפרצופים השונים יצא בנין הרמוני מתאים מאד. ואלמלא היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם, לא הי' כ"א מושך כ"כ לחוגו בקנאה יתירה והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא הי' חומר לבנות את הכלל. ע"כ שם השם ית' בטבע, שכל יחיד שבבנ"א אינו מתיחס אל העולם כ"א ע"פ פרטיותו ומתגדר בה, ע"כ הוא משלים את הראוי לו. ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חבירו כאילו הם מיותרים - בעולם. ואילו הי' דעתו קרובה כ"כ לציוריו של חבירו כמו שהוא קרוב לשל עצמו, הי' מתחלש אצלו התיחדותו לעצמו והי' חסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה היתה תוצאה לחסרון השלמה אל הכלל כולו. ע"כ נשארו בגלוי השינויים בכל תקפם, ובפנים בעומק רזי החכמה העליונה שם המה מתאחדים, עד שלסוף כשיושלם החינוך האנושי, לא יהי' צריך כ"כ הפרטיות שמירה מעולה כזאת, "אהפך על העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולעבדו שכם אחד" . וכ"ז שהחילוקים וההבדלים צריכים לעולם, הרזים שעל ידם מתאחדים כל הפלגות הם נתונים בנרתיק מכוסים מעיני בנ"א. ויען שישראל יהיו הגורמים להוצאת הרזים הללו לאורם, מברך בראיית אוכלסיהם "ברוך חכם הרזים".
ברכות ט רפד
רפהבן זומא ראה אוכלסא ע"ג מעלה בהה" כ אמר כרוך חכם הרזים, וברוך שכרא כל אלה לשמשני
.
ראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לענין תכונות ודיעות הפכיות מתכונותיו ודיעותיו הוא, שיחשב הרי אף שלעיני הפרטיות נראים שאין תועלת בתכונות ההם והדיעות ההם, והם הפכים מתכונה הישרה. אבל לפני חכם הרזים ב"ה גלוי שהכל עולה לתכלית מתאחדת ותיקון כללי. וכן במעשים, התחרות מביאה את האדם לצרור את העוסק באיזה מעשים שלפי השקפתו מביאים הם נזק ועכ"פ הם משוללים מכל תועלת. ע"כ צריך להתבונן שבענין ריבוי הדיעות והתפלגותם, ברוך חכם הרזים. שיש רז המאחד ומקשר את התכלית, המאחד דוקא מכל הפירודים הפרטיים. ובמעשים ג"כ ברוך שברא את כל אלה לשמשני, כי האדם הפרטי לא יוכל להשכיל איך כל המון המעשים הנראים רחוקים מתועלת, ולפעמים עוסקים אלו ג"כ מעיקים לו בערך מצבו הפרטי. אבל באוצר הכללי מתלקט מן הכל תועלת ושימוש כללי. ע"כ ראוי להביט בעין יפה, על כל הדיעות וכל המעשים שתחת השמש, ולהשכיל לבחור מכל אשר יראו עיניו את הטוב ואת היפה לשלימותם הרוחנית והגשמית, אז יהי' אוהב את המקום ואוהב את הבריותי.
ברכות ט רפה
רפוהוא הי' אומר כמה יניעות יגע אדה"ר כו', חרש כו', וכמה יגיעות כו', גזז כו' ואני משכים ומוצא כו' כל אומניות שוקדות כו' ואני משכים ומוצא כל אלו לפני
.
מצד חילוקי המקצועות הצריכים לעבודת ישובו של עולם מוכרח הוא חילוק התכונות, שכ"א ואחד ייפה לו הקב"ה אומנתו בפניוי. זה יהי' נוטה יותר לצרכים החומריים הפשוטים, פת לאכול. ומזה יסתעפו מקצועות מלאכה שונים, שלבירורה של כל אחת מהם והתיחדותה באדם אחד להיות מסור אליה צריך נטיה מיוחדת, שלצורך הנטיה צריך שתהי' נפשו מיוחדת ומוכשרת לכך, ועל פיה יולד שינוי ג"כ בדיעותיה ותכונותיה. ועל אחת כמה וכמה בחילוק המקצועות היותר רחוקות זמ"ז, כמו הנטי' לצרכים אנושיים כענין הבגדים, שבהם יש כבר צירוף של יופי ומוסריות עם התועלת החמרי, שלהיות נוטה בכשרונות מיוחדים ומובדלים יותר וזה ההבדל גורר אחריו הבדל של נטיות ושל מדות ודיעות. ומה נאמר עוד להמקצוע המתרחב באומנות ע"ד הרחבת החיים בדברים שבאו רק להרחיב דעתו של אדם, ככל חכמות היופי, הציור הזמרה וכיו"ב, שהם בכלל האומניות שהבדלי הכשרונות א"א שיצאו לאור כ"א ע"י הבדלי תכונות. ואיך יהי' האדם, שעבור צרכיו במילואם דרושים המון תכונות שונות ונבדלות שבכללם ג"כ חילופים רבים בכחות הנפשיים, להיות מדמה בעצמו שטוב ויפה הי' לעולם שיהיו כל בנ"א דומים אליו בתכונותיו ורגשותיו, שמזאת המחשבה הרעה באה חסרון הסבלנות וצרות עין ושנאת הבריות. ע"כ הביע אומר לחבב את כל האדם ע"פ השימה אל הלב לראשי הצרכים המבדילים את עוסקיהם בכל ארחותיהם, והם יחד משלימים את תשמישן של בריות, בחומריות, פת לאכול, בהכרחים אנושיים ונטיות מוסריות עם התועלת החומרי יחד, בגד ללבוש, עם הכשרון להרחבה של דעת וחשבון במלאכת חרש וחושב לשכלול החיים. כל האומניות השוקדות ובאות לפתח כיתי, ומביאים קורת רוח והרחבת דעת בעולמי הפרטי. ע"כ את כולם אאהוב וכולם אכבד. וכל החילופים והשינויים הרחוקים ושונים זה מזה לפי החיצוניות, אדע שיש להם קשר של שלום ואחדות ע"פ החכמה העליונה הפנימית של חכם הרזים ב"ה, שברא כל אלה לשמשני, ואת כולם אחבק באהבה.
ברכות ט רפו
רפזהוא היה אומר אורח טוב מה הוא אומר כמה טרחות טרח בעה"ב לפני כו', אורח רע מהו אומר מה טרחות טרח בעה"ב זה כו'
.
מפני שישנם בעולם אנשים בעלי יאוש וספק המדברים תועה על ההשגחה העליונה ומוצאים בעולם רעות רבות, ועל פי דבריהם ישפל רוח האדם ויאבד את ישרו וטוהר לבבו ויראת ד' תלך תמס מקרבו. ע"כ למען לא יתפתה האדם לטענותיהם הכוזבות, יצייר כי באמת היאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות והבטחון וההשקפה בעין טובה, שניהם אינם באים לאדם ע"פ חילוקים בשכל החיצוני המופשט כ"א הדבר תלוי בתכונת הנפש הטובה היא אם רעה. כי כמו שאנו רואים במקרים הקטנים, שהאורח הטוב יצייר את טובו של בעה"ב ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעה"ב. וכיון שנפשו טובה הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, שיודע בעצמו מדת טובו שאלמלא הי' הוא בעה"ב מכניס אורחים, אם יהי' בידו היו מקבלם בסבר פנים יפות בשמחה ובעין יפה. א"כ גם בעה"ב זה ודאי טרח ג"כ הכל בשבילי, מפני שהתכונה הטובה של אהבת רעים הי' כדאי להכריעו לכל אלו המעשים. אבל האורח הרע, שאינו מצייר בנפשו עושה טוב באמת, לא יוכל לצייר ציור הגון וטוב ומחפש צדדים להקטין את הרושם הטוב, ואם ימצא צדדים ליחש לרע מיחשם. כן נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלהית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב. ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה, אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. ע"כ יהי' בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהי' עובד ד' באמת ולבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כ"א רק רע, תשקף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. ונתנה הבחירה הזאת ביד האדם, כדי שתהי' מקושרת בעקב הנפש הטובה ג"כ עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעוה"ז. ומטובת העין לגבי ההשגחה העליונה תבא ג"כ טובת עין אל הבריות באהבה ושלום. ואמר שבעל העין טובה יגדיל כל פעל, לפי התכונה האנושית המתיחשת לשירה מתוך עונג והרחבת הדעת על מחזה מעשה ד' הנהדרים "מה גדלו מעשיך ד'"י, "במעשי ידיך ארנן" . והשירה הרי היא ג"כ יצירה נפשית הנכונה לענג את האדם בעונג רוחני, להרבות ששונו וטובו. והמביט בעין יפה יראה טוב גם בחלק השירי, גם במה שהדמיון יוכל להיות נהנה ממנו ג"כ יודה ע"ז לד' חסדו שיצר את העולם באופן הגון כזה, שיש ג"כ מקום להנאות עדינות ונעלות ע"י כח השירה, "זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים". אמנם בעל עין הרע, לא די שלא תהי' נפשו ישרה בו להתענג מחלק השירי שבמציאות, כ"א גם מה שראוי מצד החכמה לאהוב ולכבד ג"כ לא יראה, ויראה תמיד באנשים רעות וחשדות. והצדדים הטובים יסתיר. ע"כ יטיל אימה על הבריות, "יראוהו אנשים ולא יראה כל חכמי לב", כי את הכל יבקר מצד עינו הרעה, וירומם את צדדי השלילה המגלים הקלון ומכסים את הזוהר וההוד שבמעלות הנפשות הקרובות אל חוגו. ומתוך התוצאות שבאלו שתי הנטיות, נבין שהדרך האמתית שעליה ובגללה נוצר האדם הוא להיות בעל עין טובה נגד המקום ונגד הבריות, ולקנות בנפשו מושגי יושר של הכרת טובה לאדון כל ב"ה, "והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך" . ומתוך העין הטובה תבא כל טוב, וממנה יוצאת ואליה שבה מדת הסבלנות המשובחת, אותה שהיא משכללת את העולם ומביאה אותו לשכלולו. לא הסבלנות המביאה לעקירת כל טוב מן העולם בשביל הפזיזות שבה, כי הסבלנות הרעה באה מתוך ההחלטה הריקניות שהכל שמם והכל ריק ואין יתרון לתכונה על תכונה, מתוך שכל הנטיות האנושיות וכל המציאות בכלל הכל הבל, זאת הסבלנות היא מבלה עולם ובאה מעין רעה. כ"א סבלנות טהורה מפני ההכרה האמתית איך יד ד' אוחזת בכל ההפכים לתקנם לקשרם ולאחדם ע"י תיקוני כל חסרונותיהם, למען יצא לפעלו אדם מתוקן ומשוכלל המוצא את נפשו ישרה וכל חפציו הגשמיים והרוחניים עומדים לפניו ברב הוד והדר ושלימות מרובה, סבלנות המוסיפה יראת שמים ויראת חטא עם אהבת ד' ואהבת הבריות היותר שלמה ומפוארה, זה כל האדם.
ברכות ט רפז
רפחוהאיש בימי שאול זקן בא באנשים, א"ר ואיתימא ר"ז ואיתימא ר"א זה ישי אבי דוד, שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודרש באוכלוסא
.
האיש הגדול הראוי להיות עמוד התוך בדורו ומשגב לעמו הוא בתכונתו איש כללי. דרכיו ומעשיו, בין הפרטיים בין הכלליים, הם תמיד נושאים עליהם חותם של עולם גדול וכללי. ע"כ בהשפיעו בדרכי חייו על העומדים מחוץ למחיצתו הפרטית, תהי' השפעתו ניכרת בדרכים שיש בהם שייכות אל כלל גדול, אל עם שלם להקימו ולהצליחו. וכן כשנפשע הוא מדברים שחוץ לו ג"כ תהי' השפעת הדברים עליו ניכרים בהכרה כללית, זהו מה שנוגע על מעשים. ומה שנוגע לדיעות ורעיונות, כל מחשבותיו ישאו עליהם תו הכלל והאומה השלמה, כי לא יוכל הגדול לצמצם עצמו בדרכיו ובמעשיו ובדיעותיו בחוג קצר וצר. וכן ראוי למי שממנו יצא חוטר מושלים ביעקב לדורות עולם, שכל מעייניו ודרכיו היו כלליים ולאומיים, המאירים אור להמון רב בתור דרכי עם שלם נאדר בקודש. כן ביציאתו, דהיינו השפעתו על אחרים, וכניסתו השפעת מה שחוץ לו עליו, במעשים והדרכות פעולותיות. וכן במו;לך הדיעות דרש באוכלוסא, ע"פ משאת נפשו הצמאה לחזות בשמחת הגוי כולו אושרו ותיקונו, עד שכל דרכיו ופניותיו, רגשותיו הפרטיים, כולם היו מובלעים באורח חיים הכללי, זה הוא הבא כאנשים. אמנם מי ראוי להיות הוגה דיעות וחושב מחשבות בדברים לאומיים וכלליים, איש זקן הנא באנשים, איש שכבר כבש לו אורח חייו ע"פ נסיונות רבים, וכבר משל על כל רגשותיו הפרטיים. בזאת תצא תורה ואורה לעם. אמנם בקום צעירים, הצריכים למוסר פרטי לעצמם, לחות דעה בעם בכללו, זהו הדרך המסוכן המביא להשחתה, כקללת "ונתתי נערים שריהם". כי למי נאה להיות דורש באוכלוסא, בשביל אוכלוסא ועניניה הכלליים, ודבריו יהיו נשמעים ונפעלים, כשיהי' לפי גודל נפשו ראוי לזה, כשמצטרפת מעלת הזקנה, הנסיון והחכמה, לבא באנשים.
ברכות ט רפח
רפטאמר עולא נקטינן אין אוכלוסא בבבל, תנא אין אוכלומא פחותה מם' ריכוא
.
להבין את מושג הכלל ברום מעלתו צריך שילוו אליו כל המכשירים שיעמידו את הכלל בתור אומה שלמה, שאז יוכר ענין החטיבה של האומה. ובעם ד' אלה יגלה רק אז יתרונם הכללי בתור גוי גדול וקדוש. המכשירים הם הארץ והמספר. הארץ, ארץ הקדושה, רק היא שבעזרתה הרוחנית, ההיסתורית והחומרית וכל תנאיה, נתראה בתור עם שהוא המובן של אוכלוסא. אמנם בבבל, מקום הגלות בארץ ממשלת זרים, לא נוכל להתיצב בתור עם, ולא יקבלו ענינינו הכלליים תכונה כללית לאומית. ע"כ לא יתראה בהם ההוד וההדר ששופע על הכללות הלאומית, שמתאחדים על ידה כל פרטי האוכלוסא באחדות נפלאה, בחכמת חכם הרזים יתברך. וגם אם יקבצו קיבוצנו בארץ ד', צריך עם המקום להיות הריבוי מתאים לענין הלאומי הראוי. שאם יהי' רק קיבוץ שיוכל להקרא עליו שם מפלגה או כיתה אין זה הוד האוכלוסא, ולא באלה יתגלה לנו חכמת חכם הרזים. שישים ריבוא הוא המספר ההכרחי, לפי תכונת עם ד', כאשר עד זה המספר הי' העיכוב, עד שעמדנו עליו להיות לעם בתחלת היותינו לעם בצאתנו ממצרים. ולהורות ניתן כי לא נתחלפו תנאינו הלאומיים במאומה ע"פ מרוצת הזמן השוטף, כי יסוד לאומיותינו תלוי ודבוק הוא בשם ד' אלהי ישראל הנקרא עלינו ודברו קיים לעד. ע"כ אותו המספר שכלל בקרבו את סכום הדיעות והמפלגות וערכיהם הפרטים מראש מקדם, מספיק ג"כ לעת כזאת להעמיד בנו את הצביון הכללי, ולא יעיזו גם עד כה יחידים לומר שהם בדעתם הפרטית יעמידו לנו גדרים לאומיים. כי היה לא תהי', עם ישראל גוי מעולם הוא, שכל כלי יוצר עליו לא יצלח, ילעג למהרסיו החיצוניים והפנימיים. והאוכלסא שתהי' לא בארץ הגלות כ"א בארץ ישראל, ובמספר הראוי שישים ריבוא, תהי' תחלת צמיחת קרן לבית יעקב, ובה הננו בטוחים שתהי' נאמנה ע"פ רוח ד' אשר עלינו, להקים עדות ביעקב ותורה לשום בישראל להיות לעם לפני ד'. "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".
ברכות ט רפט
רצת"ר הרואה מלכי ישראל אומר כרוך שחלק מככודו ליראיו, מלכי אוה"ע אומר כרוך שנתן מכבודו לבו"ד, חכמי ישראל אומר ברוך שחלק כו' חכמי אוהע"א ברוך שנתן כו'
.
התכלית הלאומית של ישראל, מיוחדת היא בתור חטיבה אחת בעולם, שהיא מצויינת בתקותה לעצמה לא בשביל עצמה, כ"א בשביל הטוב הכללי השכלי, שהוא הטוב של המוסר והיושר האמיתי, שא"א שיבנה כ"א ע"י תיקון עולם במלכות שדי. א"כ כשם שמושג ידיעת האלהות הטהורה בעולם היא באה לרגלי ההכרה השלמה, שגוררת אחריה ועמה כל המעשים הטובים בכלל האנושיות, להאיר את העולם כולו באור האמת והשלום, כן תכלית מציאות ממשלתן של ישראל ומלכותם היא רק לשם התכלית הכללית והתכלית הפרטית בטלה בצורת המלוכה לגבי התכלית האנושית של מקור הטוב. א"כ אין מגמת מלוכת ישראל בתור אבר פרטי מכל האנושית כולה, כ"א בתור הכלל כולו שצריך שיתכנסו אליו כל הפרטים, להתעלות עמו להשפיע עליו ולהיות מושפע ממנו. ע"כ כבוד המלך, שהוא האמצעי של ההנהגה הטובה המלוכיית, היא בערך חלק מכבוד העליון, הסובל בתוכו אותה התעודה עצמה המושפעת מכבוד של מעלה, וניכרת ביותר במה שהיא מגברת את הערך המוסרי באומה, יותר מכל יתר הקנינים הלאומיים. מפני שהתכלית המוסרית היותר נשגבה היא רכושנו הלאומי היותר גדול ואחרון ברום מעלת תקותינו, שחלק מכבודו ליראיו. אמנם כל העמים, לכל אחד מהם יש מטרה ותעודה המצטרפת בתר מקצע מיוחד הנצרך לתיקון העולם, שכל אומה מתיחדת בה ע"פ תכונותיה, גזורה ע"פ דיעותיה וכח ההיסתורי שלה, ומנחלת למין האנושי כולו את קנינה הפרטיים, כפי מה שהיא מערכת אותם ביחש עצמה לפי תכונותיה וציורי לב בניה. ע"כ היא אמנם מתנת ד', אף שאינו עומד בערך כללי, ואין התכלית בלאומיות הפרטית אותה התכלית הגלויה שבו אנו מכירים את כבוד ד' בעולם, שהוא אין ספק התכלית המשותפת הכללית למין האדם כולו, כ"א תכלית ערך פרטי מצד המזג והתכונה הפרטית, המובלע בבשרה ודמה של האומה ע"פ אופיה המיוחד לה. כתכלית המלוכה כן תכלית החכמה, כל עם יש לו כשרון מיוחד להרחיב חכמתו וכשרונו הרוחני. אמנם רבות הנה הארחות הפרטיות המקצעות שונים, שכל העמים צריכים לעבוד יחד בעבודה האנושית איש איש לפי המקצע המיוחד לו לפי טבעו. אמנם הדבר המיוחד בחכמת ישראל, חכמת התורה, הוא להשכיל איך כל עבודת העמים כולם בשדי החכמה מתכנסת למקום אחד לדעת ד', ולישר דרכים במעגלי צדק כלליים, שגורמים להביא שלום בעולם לרגלי האמת היותר רחבה ועמוקה שיש בהם. ע"כ תכלית חכמת ישראל היא כתכלית החכמה העליונה, שהיא מבטת לשכלול כל היקום כולו. ותכלית חכמת כל עם ועם הוא לשכלל את כשרונו הפרטי הלאומי, ע"פ תכונה המיוחדת לו לפי מזגו וגזעו.
ברכות ט רצ
רצאארי"ח לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו, אלא לקראת מלכי אוה"ע כו'
.
האדם הוא כללי מחובר לכלל בני מינו, וכל דבר הפועל תכונה טובה ביחש הכלל הוא פועל ג"כ לטוב על האיש הפרטי, אע"פ שאינו מרגיש בזה ודומה לו שהוא נעלה מן הכלל המצטרף לזה. ע"כ באשר כבוד מלכים פועל הרבה במין האנושי להישיר הדרכים, להעמיד המוסר והצדק על מכונו הראוי לו, ע"כ כל אחד צריך שיקח חלק בכבוד הזה כפי מה שיוכל, ויהי' ג"כ משתתף עם כלל המין האנושי בדבר המעמיד אותו בתפארת אדם. ע"כ בתור אדם מישראל, שכל עיקר מגמתו הוא האמת והשלום העליון הכולל את כל היקום, לא יאמר שיוכל הדבר להגיע אל זאת המטרה מבלעדי חילוקים לאומיים. כ"א כמו שכל משפחה צריכה להתיחד בקניניה ועניניה הפרטיים, ובהשתלמות נכונה בעניניה הפרטיים תוכל רק אז להיות נאמנה ומועילה לחיי הכלל והצלחתו, כן כל אומה צריכה שתתכונן יפה בעניניה הפרטיים, ועי"ז כשיושלם הדבר יפה יבא האושר הכללי לתכליתו. א"כ מלכי אוה"ע שכ"א נושא עליו את ענין לאומו, הוא דבר המועיל ג"כ בחק האנושי הכללי שאליו צריך שתהי' נפש אדם מישראל עורגת. ורק כשידע על נכון את הערך הראוי להגתין למגמתה של כל אומה ואומה, המלאה ענין וחכמה רבתי ורב טוב של יושר ונימוס ומוסר השכל ביחש חוגה וכל הרחבתו, רק אז ישכיל ויבחין כמה נשגב הוא האידיאל של מלכות ישראל, הכולל בקרבו המון ענינים רבים שכ"א בפני עצמו ראוי להיות מנושא ומכובד מאד. אבל בהיות אוצרו ריק מלצייר ערכים לאומיים ותכונותיהם, מה יהי' מדת הכבוד והתכונה שיוכל לצייר לו בעולמו הישראלי הפנימי. ע"כ ירוץ לעולם לקראת מלכי אוה"ע וישכיל לחקר כבודם, ובזה יהי' עתיד הוא ובניו לבנות יסודות של רצון טהור ומאויי לב מלאים הגיון, לגדולתם של ישראל בגאון שם ד'.
ברכות ט רצא
רצבר"ש סגי נהור הוה, הוו קאזלי כו"ע לקבולי אפי מלכא וקם אזל בהדייהו, אשכחיה ההוא מינאה א"ל חצבי לנהרא כגני לאי
.
התכונה השפלה של המהרס גדרות עולם תצייר תמיד כל הענינים שבעולם רק ע"פ הנקודה של אהבת עצמו הפרטית. ע"כ ר"ש הלך ע"פ רגשי קודש שבלבבו לחלק כבוד למלך, מפני הצד המוסרי שיש בכבוד מלכים במה שהוא הסבה היותר חזקה להצלחה האנושית בישובו של עולם ותיקון סדרי החיים האנושיים. המין אמנם, ככל בני גילו שאבדו כבר את יקרת ערך הצדק והטוב כשהוא לעצמו. ע"כ בקש גם מהמחזה הזה תועלת פרטית, דהיינו שיקבל עונג ממראה הכבוד והוד הגבלתו, מיופי הכלים שהוא משתמש בהם וכיו"ב, סדרי החיל למערכות הפאר. א"כ דומה הוא כאילו כל הבאים לראות את המלך אינם באים להשפיע, להיות המלך מכובד בכבודם. ובזה תצא המטרה העליונה שיש בכבוד מלכים לתקנת הציבור והעם, כ"א כדי לקבל לעצמו הנאת שעה. כי כן דרך כל אנשים פורקי עול מלכות שמים, שמשימים הכונה היותר רמה אצלם את הערך של כל דבר מצד ההנאה שלשעתה. א"כ הם דומים לכדים רקים הולכים אל הנהר להתמלאות ממנו, לקבל עונג שימלא את נפשם הריקה. א"כ כגני לאי, מה יתרון לאיש עור הבא גם הוא בתוך הבאים, מה יחוש הוא מצד הנאתו העצמית לו.
ברכות ט רצב
רצגא"ל ת"ח דידענא טפי מנך
.
ערך המלוכה שאתה מעריכה רק לפי ציורך הגס ע"פ תועלתך הפרטית הוא ערך שפל מאד. ע"כ גם ההשתדלות של הראיה בכבוד מלכים, אינך יודע את ערכו ותבקש למצא מקומו בתועלת הפרטית. והנני יודע את ערך המלוכה מצד יחושה אל התיקון הציבורי, אל הטוב והיושר המונהג על ידו. א"כ לא יעלה במחשבתי לשקול, דבר הקבילי את פני המלך, לפי ערך ההנאה המגעת לי, כ"א כפי ערך החיוב המוסרי להיות חבר עם החברה האנושית, בדבר שהוא מקנה לה תיקונים טובים ודרכי יושר וצדק, כאימת מלכות וכבודו, ואין מקום לשאלה על מדת העונג שאני מקבל בערכי הפרטי כמה היא.
ברכות ט רצג
רצדחליף גונדא קמייתא כי קא אוושא, א"ל חליף מלכא א"ל לאו, חליף אחריתי כו' אתאי תליתאה דהוה שרקא, א"ל אתא מלכא א"ל אין, א"ל מנא ידעת, א" ל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, דכתיב ואחר הרעש אש לא באש ד', ואחר האש קול דממה דקה
.
כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו. ע"כ סדרי הסבות הבאות בחברה האנושית עד שמוצאים הכרח לסידור מלוכה, היא בתחילה תבא בכל קיבוץ התגעשות פנימית ריב ומדון פרטים, ומתוך העדר השלוה בפנים הקיבוץ יראו הכרח להם לסדר עניניהם הפנימיים ע"י הקמת מלוכה ושלטון עז מלך. א"כ הרעש הוא ההכרח להיות קודם בא המלך בתור הוראה על הסבה של העמדת המלוכה, ואחר הרעש, שכבר שקטה, ע"י המלך, התגעשות הפנימית, והאומה הסתדרה בתכסיסי מלכות, הנה צריכה להתבצר בכוחותיה, שלא יתכנו בתחילת ההתקיימות הלאומית כ"א ע"י ההבנות מחורבנם של עמים אחרים, שבהכרח מתנגשים הם בתור צרים ואויבים, שאי אפשר לפי הנהוג לבא לידי התיסדות בטוחה כ"א ע"י אש המלחמה האוכלת, כעצים, אדם רב ואחר שכבר סרו כל המפריעים החיצונים ג"כ אז תבא המלוכה למתכונתה הראויה לה שהיא המנוחה, ההנהגה הישרה בשבט מישור לכלל העם כולו. זאת היא עיקר מטרת המלוכה, לא הנצחונות הפנימיים של הרעש, ולא הנצחונות החיצוניים של האש, כ"א שקט ושלוה, "אין יוצאת ואין צוחה", קול דממה דקה. וכשם שבחיי הכלל התכלית הראוי' לאהוב ולכבד, הם חיי מנוחה ביושר לב ושלות צדיקים, כן חיי הפרט היותר מאושרים הם חיי מנוחה של צדק וכשרון, לא התגלות לב של המון מרעש מרקד ומפזז. ע"כ לא ההנאה המרעישה של פגישת ההמון הסוער תמשיך את השלם שבאנשים לצאת לקראת מלך, כ"א הכח של הצדק ואהבת חיי המנוחה לעצמו ולכלל, הבאה בסבת מלוך מלך, שראוי לקיימה ולהחזיקה, ע"פ המדה של כבוד מלכים, המוספת לתמוך בעז כסאם. דמיון מלכותא דרקיעא בהקדמת רעש ואש לקול דממה דקה, הוא בהיות התוהו וחסרון כל סדר שורר הי' תחלה בבני אדם בשני אלפים תוהו, סדר פרוע שהי' אפשר לתת את המין האנושי במדרגה פחותה ממדרגת בעלי חיים, ע"פ מדות רעות ותכונות גסות שהתגברו עליהם מסבת חסרון האור האלהי, ע"פ התכונה האנושית השפלה כבר נקבעו באדם מדות רעות ותכונות פראיות, אשר לעוקרם באה תוה"ק ע"י המצות שבאו לצרף בהם את הבריות. איבוד המדות הרעות, כח הכבישה של התורה, דומה לאש, "הלא כה דברי כאש" , בערך אל המעמד הקדום הפרוע של המדות, שאי אפשר כלל שיבנה עולם מתוקן עמהם, הדומה לרעש. ואחר האש, שבא אחר הרעש, שכבר יתקן טבעו של אדם ותכונותיו, לא יהי' עוד צריך לא למלחמה פנימית ולא למלחמה חיצונית, תבא המנוחה השלמה שהמצות לא יהיו משמשות לאיבוד ועקירת מדות בהמיות, כ"א לרומם את רוח האדם הרבה מאד, במנוחה שלמה של דעת ד' בדברים הנאמרים בלחישה לפי חקר כבודם, קול דממה דקה. ומתוך שהשקט הגמור האהוב והרצוי לא יבוא כ"א בדעת את ד' לאמתתו, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" . יכריח מזה הטבע האנושי עצמו לבא לדעת את ד' ולקבל באהבה עול מלכות שמים, כמו שחסרון הסידור האנושי בתוכן המדיניות מביא לקבל עליהם הנהגה מסודרת במלוכה.
ברכות ט רצד
רצהכי אתא מלכא פתח ר"ש וקאמר ברוך, א"ל וכי לא חזית היכי מברכת
.
ר"ש הכיר בחכמתו ורגשות נפשו הטהורות, איך ראוי לו לאדם לכבד את הוד המלכות, לא רק מצד ערכה הפרטי שהצטמצמה בגופו של מלך כ"א מצד ההוד האלהי שפועל ע"פ ההשגחה העליונה על הנהגת המלוכה והתועלת הסגולית היוצא ממנה בכלל העולם. ויהי' בוא המלך די להעיר הלב על התוכן המופשט של המלוכה ויושר האלהי הנמשך עמה, שראוי לברך עליה. המין המוגשם שלא יכול להתנשאות מעל לציוריו הגשמיים, לא התישבה דעתו בשום אופן איך יתרגש האדם בהרגשה עמוקה שמביאתו לברך מקרב לבו וחושיו הגשמיים לא יראו דבר, באשר הי' שורש פורה משיטת ההגשמה והזוללה והפחותה.
ברכות ט רצה
רצוומאי הוה עליה דההוא מינאה, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעיני', וא"ד ר"ש נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות
.
המינות תשחית בדיעותיה הרעות את שלום החברה האנושית. באשר המגמה הפנימית של אלה הפוחזים אינה כ"א חיי שעה גסה. ע"כ גם בחברתם עצמם לא יכון מעמד השלום ורעה תצא עליהם מקרב ביתם, כי הרע יאכל קצתו את קצתו. ע"כ לעומת השקפה פחותה של העמדת יסוד הראיה וההקבלה של פני המלך ג"כ רק לפי מדת התענוג שהוא מקבל מצד פרטיותו בקחתו בה חלק, תבא הרעה שחבריה יכחלו עיניו ותקום ערבוביא ומהומה בין החברים הרעים עצמם, בחוסר סדר מוסרי המחזיק מעמד בטוח מצד כשרון הנפשות לעצמן. וההכחשה בקודש, ברוחניות, המגעת עד פריקת עול מלכות שמים לגמרי, היא תתבטל רק מכח הקדושה, מהוד הטוב והצדק, מחוט של חסד הנמשך על אהלי צדיקים וישרי לב, מהכרה מוחשית של נועם ד' הנמצא תמיד עם איש צדיק תמים, גם אם חושיו הגשמיים אינם בשלימות ואור עיני בשר אתו. ובמה איפוא יתחזק איש כזה, הלא "יבטח בשם ד' וישען באלהיו", אשר יחוש האור האלהי קרוב אליו. ובהביט איש רשע על איש קדוש עליון המתענג על ד' אשר נפשו ישרה בו כזה, תכלינה עיניו ויקוץ בחייו למה התרחק מאורח חיים מלא אורה וצהלה כזה, "וכהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים" . מבט הקדושה הרוחנית המלאה אצילות אלהית, דיה להכניס מהומה פנימית ופחד חתחתים בלב הרשע המעיז בהותו, לומר שבכח החומריות והנאותיה הפחותות יגבר חיל, וחילו החומרי גם הוא ידל מיום ליום, ומאפס תקוה, מאין דרך לפניו לשוב, כי כל באיה לא ישובון, יושחת בשרו וינתקו כחותיו הגשמיים והרוחניים. ולמען היות לאות לבני מרי, לזכר על התכונה הראויה לבא בתור מהומת אלהים על רשעים השמים רק בשר זרועם ומן ד' יסור לבם, תוכל עצת ד' להפליא שבפועל יפגע הדבר באותו רשע, שהיה משאו ומתנו אז מלאה ענין לדורו לאלה הלימודים הזדונים. עכ"פ לענין השחתת הסדר המדיני הנמשך מרשעות אנשי רשע בעלי הפקר והרס, אמר כחלינהו לעיני'. ולענין חוסר לחלוחית הוד המוסר וקדושת הצדק הנובע מאור הדעות הטהורות אשר עז להם בשם ד', יאמר: "ר"ש נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות". גם מטרתו הגשמית הגסה של הרבות בשר נאבדה, כשיזרח נגד פניהם אור צדיק צדקות אהב. המה יראו ויכירו כי דרכם דרך חושך היא ואורח ישרים סלולה, אבל עונותיו ילכדונו את הרשע ובמה להושיע נפשו לא יוכל, באשר חסר ממנו הרצון האמיתי להשכיל ולהיטיב. ע"כ מהשפעת ר"ש עליו את הוד מדותיו ודיעותיו הקדושות, שבעיניו יראה את האושר והמנוחה של הנפש הקדושה המתענגת על ד', לא תוכל כבר להעלותו לעזוב דרכו באשר כבר טובע בבוץ רשעו ואין מעמד, כי לא ימצא אונים בנפשו להאמין וללכת באורח חיים. אבל את חסנו הכוזב אבד, כי ראה בעין כי שוא כל תקותו ואשרו כהבל נחשב לעומת המאור והעז של קדוש ד' ההולך בדרכיו. והגרעין של המוסר והקדושה נכנס בלבב איש רשע שכמותו ויהי בקרבו כמסס נוסס, ורוח נחם ומפח נפש מלאה כל חדרי לבו עד שהיו לסבות נכונות לכל מדוה וחלי נעכר עד שנעשה גל של עצמות. וזאת היא התורה היוצאת מדברי חכמים אלה, כי כל המתחכמים עליזי גאוה, שיראו פנים שהם שותים ומוצים את כוס החיים עם כל מנעמיו לא יחיל טובם, כי חסר להם התוך והאור הטוב המחיה את החיים, מגדל עז שם ד' שבו ירוץ צדיק ונשגב. ע"כ תקותם החומרית ג"כ תהפך להם לאכזב, ומכאב לב יקנאו בישרי דרך.
ברכות ט רצו
רצזר"ש נגדיה לההוא גנבא דבעל מצרית, כו' א"ל משום דבעל חמרתא
.
קדושת ישראל צריכה להיות מצויינת בזאת, שירגיש האיש הישראלי שכל כחותיו האנושיים הם נתונים ומסורים לעמו. א"כ זה הנותן חילו לזרים, לא מצד רגש אנושיותו יעשה זאת כ"א מצד יחש בהמי. א"כ היא חמרתא בהערכת היחש אל מעשה האיש הישראלי הבוגד בברית עמו.
ברכות ט רצז
רצחא" ל אית לך סהדי כו' אתא אליהו כו'
.
חכמת ישראל בבירורה לאמתתה היא מיוחסת לאליהו. ע"כ נחתמו הנבואות בשילוח אליהו להשיב הלבבות אלו לאלו, מצד בירור ידיעת חכמת ישראל, שבבירורה ידעו הכל איך כל הדברים הגדולים רבי הפרטים, של הקדושות המיוחדות לישראל' בקנאתו לשמירת טהרת לאומיותו, הם דברים רבי ערך מאד נצרכים ומוכרחים לכלל ישראל, וכל הפורש מהם פורש מן החיים וחותר מחתרת במעוזם של ישראל. ע"כ העדות הזאת לו יאתה, כי מי שהגיע עד עומקן של דברים בהצביון המיוחד לישראל להיות עם לבדד ישכן, שומר טהרתו ויחוסו. ובבגוד אדם מישראל בחובת קודש זאת, כבר הוא לוקח לעצמו דרך רעה בהכינו לעצמו צרות ע"י עירובי כחות שאינם לפי תכונותיו המיוחדות, ובוגד הוא בברית קודש. הוא יעיד שבזה הוא יוצא כאחד מגבול ישראל וגם מתכונת האדם, עד שרק עם החמור הוא ראוי להיות עומד במערכה.
ברכות ט רצח
רצטא"ל א"ה בר קטלא הוא, א"ל אנן מיומא דגלינן מארעין ל"ל רשותא למקטל כו'
.
המשפט הוא קשור בקיום האומה בארץ חמדתה. כי אע"פ שהמשפטים הם תוצאות פרטיות לעובדות יחידות הנשאבות מהכללים הגדולים הכתובים והמסורים. מ"מ צריכה עם זה להיות האומה בכללה עומדת בקיומה וחזקתה הלאומית, שאז הלב מרגיש יפה את כח היושר והמשפט הנצרך לפי תכונת האומה. וע"פ הנטיות הפנימיות שבאות בנפשות צדיקות ובריאות ישתנו הסברות הפועלות בניתוח דרכי המשפט, וע"פ הכללים הגדולים שהם ניכרים רק בחיים שלמים של האומה, מתראים בבירורם הפרטים היותר קטנים ע"פ יושרם האמיתי. ע"כ החלק היותר גבוה במשפט דיני נפשות לית לן רשותא מיומא דגלינן מארעין.
ברכות ט רצט
שעד דמעייני ביה בדינא
.
פתח ר"ש ואמר לך ד' הגדולה וגו' כי כל בשמים ובארץ. סדרי הנימוסים והמשפטים הנקבעים בחיי כל עם ועם לפי מושגי המוסר שלהם המה מתיחסים למעשה ד'. באשר כל צרכי האדם היחיד, הגשמיים והרוחניים, גם הם צפויים ע"פ ההשגחה העליונה להשלימם, ועל אחת כמה וכמה, צרכי כלל החברה האנושות. ע"כ כל ההוד והתפארת, וכל המדות הנכונות שבהם מתקיים ישובו של עולם, בין הנובעות מענינים שמימיים כנבואה ורוה"ק והופעה אלהית המיוחדת לישראל, בין הנימוסים הארציים שהם פועלים הנהגה ישרה של טוב ויושר, הם מושפעים מכללות ההשגחה. ע"כ ראוי לכבד כל משפט צדק שבכל אומה לפי תכונתה והכרתה המוסרית, באשר היא משתדלת בזה להטיב ולעלות במעלות הקודש ודרך ד'.
ברכות ט ש
שאא"ל מאי קאמרת, א"ל הכי קאמינא בריך רחמנא דיהב מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא כו'
.
שההשכלה האנושית וארחות הצדק המוסכמות ע"פ שיקול דעת נבונים הם מתאימות לארחות הצדק, שהם דרכי ד' שעל פיהם יסד ארץ. והם יסודי התורה ג"כ, שהתכלית העולה מהתרבות והיושר האנושי היא אותה התכלית עצמה העולה במעלה יותר גבוהה מעול מלכות שמים ועול מצות ע"פ תורת ד' אשר עמנו.
ברכות ט שא
שבא"ל הואיל וחשבינן עלייכו יקרא דמלכותא כו' ודון דינא
.
לא יכלו אז לחשוב אחרת, כי אם שאיש הישראלי, וכן כל בן אומה ודת מיוחדת, לא יוכל עם היותו שלם באמונה ויראת ד' בלבבו, להיות הוגה כבוד ויקר לנימוסים אחרים, שמזה נובעת הקללה הרובצת על המון בנ"א לצרר איש את אחיו. אבל בשמעם את ההגיונות הישרים היוצאים ע"פ ההשקפות הברורות של האמונה השלמה, שהיא מחייבת להעריך את כל מוסד משפטי שתכליתו להקים את הצדק והיושר באומה בתור דבר ד'. באשר חזקה היא האמונה בהשגחת ד' הנפלאה, שמלכותו בכל משלה. וגם חוקי מדינה, המתקבלים על ידי עמים להיות מתנהגים על ידם בחיי תם ויושר, ראוי לכבדם. איש כזה ראוי להיות נאמן גם בעיני בני עמים זרים, להפקיד בידו משרות נכבדות. ע"כ בהכירם את התוכן הנעלה שיש בדברי ר"ש היקרים המיוסדים על מקרא מלא, המדבר בכללות השגחת ד' המלאה גם בכל ענפי הצדק הארצי כמו שדברו נצב בשמים, מסרו בידו כח דין ועז משפט.
ברכות ט שב
שגאמר הואיל והתעביד לי ניסא בהאי קרא דרשינן ליה
.
הנס יש לו ערך מצורף אל הדרש, כאשר נדע ממאורע הנס איך ההשגחה האלהית מדוייקת מראש מקדם, שהרי אין שינוי רצון לפני אדון כל המעשים, א"כ החכמה העליונה מאז מקדם כבר הוכנה באין מחסור להשלים כל הדרוש לטובתו הגשמית והרוחנית של האדם בכל האופנים המשתנים עליו, והוכנו סיבות מפליאות להוציא כל דבר בעתו, ואנו רואים זאת הדייקנות בולטת מהתוצאות הטובות של הניסים, והניסים עצמם המעידים על כונתם והכנתם מאז. א"כ כאשר אנו רואים שכמו שיש ערך לפגישת הסיבות אלו באלו עד שיוצא מהם המבוקש הראוי לפי החפץ העליון, כן אנו רואים שהפגישות של הרעיונות של החושב וההוגה בדברי תורה, שמוציא דברים גדולים ונעלים שמועילים להרחיב חכמה ודעת, מוסר וצדק בעולם, ודאי הפגישות הללו ג"כ מכוונות הנה כי לא תפול תועלת חומרית מורכבת כ"א הוכנה מראש, וק"ו לתועלת רוחנית, שהיא אב לכמה יתרונות ברוח האדם, שהיא סבה גדולה לכל הצלחותיו. ע"כ מתוך הניסים ואמונתם נתעורר על יקרת ערך הדרש, שאנו בו מכירים את המקראות וכל המושגים השכליים, שכבר נמסרו לנו מדברי חכמים וחדותם לסיבות טובות פוגשות בשכלינו להוציא על ידם אור השכל ומוסר טוב לעולם, ונכון הדבר להאמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא דרשינן ליה.
ברכות ט שג
שדנפק לבי מדרשא ודרש, "לך ד' הגדולה" זה מעשה בראשית, וכה"א "עושה גדולות עד אין חקר"
.
(מעשה) [מעשי] בראשית, מעשה ד' אחד, יעירו אותנו לדעת כי כל המציאות כולה היא מעשה אחד אף שרבו מאד פרטיו, רבוא רבבות עולמות גשמיים אשר אין ספורות למו, והמון ברואים רוחניים לאין תכלית, עם המון מסבותיהם תנאיהם וצדדיהם, כולם יחד מתקשרים בקשר אחד, עד שאם היינו יכולים להציץ באור הגדול של כל המציאות כולה, הי' נגלה לנו איש אחד בגשמותו ורוחניותו, כאשר יאתה לאדון אחד להיות כל פזוריו הנראים לנו ממעשיו, לא ניצוצות אורה נפזרות כ"א אבוקת אורה משולבת ביחש נעלה ונשגב. ותחת אשר ע"פ הידיעה של כל פרט ופרט מהיצירה הגדולה בפ"ע, נאמר שרבו מעשיו, "מה רבו מעשיך ד'", בשומנו אל לב מציור מעשה בראשית שכל אלה המון הפרטים, שכ"כ מתפלאים אנו על הודו ונוראותו של כ"א בפ"ע, הם מקושרים זע"ז כערך גוף בעל אברים רבים, ומכונה נוראה שאין קץ לפליאתה, המורכבת מהמון חוליות אין קץ, אז לא נאמר כי רבו המעשים. אבל יותר מזה נשתומם שגדלו מאד, עד שכל הגדולות שאנו מציירים הכל אין ואפס הוא לגבי גדולה זאת של כל המעשה אשר עשה ד' מראש ועד סוף, ע"כ הגדולה היא מעשה בראשית. וכאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, ועם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמתך היצירה, כ"א כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. ומהי סיבת הדבר? כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כ"א בהבנה שלמה של כל כללה, כיון שהיא כולה דבר אחד גדול, וזהו נעלה ממחשבת כל הוגה וכל חושב. ע"כ [ב]כל מה שנאמר שהוא עושה גדולות, הננו מעריכים חלקים מהגדולה הכללית ואנו משתוממים על גדולתם, והם כ"כ גדולות עד אין חקר. הננו הולכים מפליאה אל פליאה, מהכרת עצה וגבורה, חכמה וחסד, להכרה עליונה מזאת. והדברים הנפזרים מתחילה, קודם שידענו להם יחש, יתיצבו לפנינו בתור "גדולות". אבל עד כמה יאריכו אצלנו באותו התואר שנוכל לחשב: הנה לפנינו מעשה שלם ממעשה רבון כל העולמים? רק עד בואינו לחקור בדברים לדעת כל החקים של המציאות הזאת הנחקר[ים] על מה נוסדו, והנה כמעט נודע לנו חלק מחידותינו הגדולות ועליהם עולות המוני פליאות עוד יותר מביאות להשתוממות, עד שאנו מחליטים לאמר: עוד לא באנו לדבר שלם, רק חלק קטן ראינו ממעשי אדון כל ולא נוכל לגלות כל חוקיו. ע"כ הגדולות מתיחסות ל"עד אין חקר", וכל הגדולות נכללים באמונה, בגדולה, "לך ד' הגדולה זה מעשה בראשית".
ברכות ט שד
שהוהגבורה זו יציאת מצרים וכה"א ויראו ישראל את היד הגדולה
.
לעומת הגדולה שהיא ההצטיירות הכללית של כל המעשה אשר עשה האלהים, תבא הגבורה להודיע שעם כל הכללות של הגדולה הזאת יש השגחה מפורטת, שכל פרט ופרט בפ"ע מוצא מקום בערכו המיוחד. ורק ע"פ הגבורה הגוברת מכח הגדולה הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי ע"פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפ"ע, וזאת הגבורה היא המניעה להציב גבולות עמים, להבדיל גוי מגוי ולהוציא גוי מקרב גוי, להפלות בין ישראל לעמים, למען יוכל כל עם למצא ערכו הפרטי ע"פ כשרונותיו המיוחדים שבגבורתו הפרטית. וזאת התכונה באה להעשות ע"י יציאת מצרים, שהורמה מעלת ישראל בתור עם לבדד מושגח במספר ומנין לפרטיו, למען יהי' למופת על שמירת הסגולה בדרך ישרה לכל עם ועם ע"פ ערכו. וכדי להצטרף יחד ג"כ לעבודת הכלל כולו כל ברואי בצלם אלהים, בהבנה כזאת יראה יד ד', היד המחולקת לאצבעות, שכולם פועלות כ"א מהנה לשימושה המיוחד לה, והכל עולה אל מקום אחד ומטרה אחת. כללו של דבר, אם היו הפרטים נבלעים באין הכרה של השתלמות רחבה כ"א בפ"ע כ"א מצורפים היו אל תכלית הכלל, הי' אמנם גדולה, אבל לא גבורה כ"א חלישות חלילה נראה בפרטים שאינם מגיעים לתעודה תכליתית הראויה למדתם הפרטית. אבל כאשר נתגלה במין האנושי, התגלות יקרת הפרטית ע"י חילוק עם מעם, והוקרה פרטית לכל אחד בפ"ע, כל נפש אחת מישראל כעולם מלאי, הוכר יד ד' וגבורתו.
ברכות ט שה
שווהתפארת זו חמה ולבנה שעמדו לו ליהושע כו'
.
בנין העולם בכללו, סידור חלקיו והערך הנפלא של יחשם אלו לאלו, הגופים הגדולים של הכדורים השטים במרחב אין סוף ונערכים זע"ז במערכה מלאה תפארת, שיאמר על הערך הסידור שמושך עליו חן ויופי ופאר. והנה ודאי התפארת הזאת היא מיוסדת ע"פ חוקים איתנים חוקי היופי והערך. אמנם כולו ביד ד' הוא, שהרי נשתנה הערך הזה וקבל תכונה אחרת ע"י העמדת חמה ולבנה, שהעיקר בא לנו ללמד שעם היות הנוי והתפארת חלק רשום בחקי המציאות, הוא כאין נחשב ובטל בערכו לגבי הפאר המוסרי הנובע מדעת ד' הטהורה. ע"כ התפארת העולמית גם היא תתפעל ע"פ הצורך המגיע לקדש שם שמים, לרומם התפארת הפנימית תפארת הערך של הדיעות והמעשים, למען דעת יקרת עם יודע שמו והדר גאון צדיק מושל יראת אלהים, למען הביא תפארת החיים הפנימיים בעולם.
ברכות ט שו
שזוהנצח זו מפלתה של בבל כו'
.
תנועה נצחית אי אפשר שתהי' כי אם באופן שלא יהי' נמצא לה כל מנגד ומפריע, וכאשר נפגש בדרך התנועה המון מנגדים ומפריעים הלא בהכרח תפסק. אמנם רק בזאת תהי' עומדת נצח, אם תהי' ערוכה באופן זה שכל כח מפריע יהי' דוקא בהפרעתו ובניגודו מוסיף לה כח, אז תלך מחיל אל חיל ותהי' נצחית, לתכלית הנעלה של מעשה ד' ונפלאותיו עם כלל המין האנושי להביאו לאשרו הנרצה. ישנם מנגדים רבים וגדולים, מנגדים מעמים רבים שחפצים לסמות אורו של עולם. אמנם עצת ד' היא נפלאה כ"כ, עד שהוכן מראש שכל הסערות של ההתנגדות אל התכלית הכללית שמתכונן ע"י ישראל, יהפך לכח עוקר את המתנגד עצמו ומוסיף כח ואור אל חפץ ד' שיצא לאור. ובזה הוכנה ההבטחה של הנצחיות לעצת ד' העומדת לעד, במה שהיא מנצחת את כל מתנגד לה ופועלת להוציא מעצם הנגוד תוספת כח. המדות והתכונות הנמצאות בעמים שעמדו מאז כצרים לישראל, ובנצחונם עליהם הטביעו חותמם של תכונותיהם באיזה רושם בישראל. אמנם אלו התכונות עצמם צריכות הנה לשימוש הקדושה והשלימות, כהגבורה והנקמה במקום הראוי, וכיו"ב יתר התכונות שישראל שואבים מעמים הסובבים אותם וגם מאותם שעמדו לבלעם. שדוקא ע"י כח שליטתם עליהם באו לידי תכונת שלימותם הכללית, שצריכה להקיף כל הצדדים, כראוי לעם עולם שיעמוד לנס ואור גוים. א"כ הנצח בא מכח הוספת הכח שהושפע מצד המנגד עצמו, ובזה יתגבר ישראל ברוחו לגרום מפלתה של בבל שהתהללה באליליה ובקשה להגדיל על ד' אלהי ישראל, הועילה אמנם ההתגברות של העמים המתנגדים לרוח ישראל עליהם להקנותם אותם הצדדים הנצרכים להם לשיכלולם, "ויז נצחם על בגדי". הנה זאת היא תכונת התנועה הנצחית, שמכל מפריז ומתנגד לה מוסיפה אומץ להגביר חיל.
ברכות ט שז
שחוההוד זו מלחמת נחלי ארנון
.
הוד מלכות יאמר על ההכרה של רוממות שמכנעת כל מנגד אף בלא פגישת התנגדות היותר קטנה, כ"א המנגד מקדים להיות מתבטל לפני ההוד השפוך על כסא מלכות. מלחמת נחלי ארנון היתה מצויינת בזה שלא פגשה כלל בישראל, ומבלעדי ידיעתם הוסר הכח העומד לבלע להם. זהו ההוד הנמשך מהוד שם ד' הנקרא על עם קרובו.
ברכות ט שח
שטכי כל בשמים ובארץ זו מלחמת סיסרא כו'
.
במקום של מטרה אחת משתמשות כחות שמימיים כלליים, כחות הטבע הכוללים ואיתנים עם כחות הנפש האנושית וכחותיו הגופניים הפרטיים החלושים, הוא מעורר בנו המחשבה של אחדות ד' ית', המאחד בכחו העליון את הדברים הרמים והיותר כוללים עם הדברים היותר נמוכים ופרטיים כערך דברי הר"מ במו"נ שיחש עין האפרוח שבתוך הביצה אל הכדור השמשי, יזכירונו את היחש והאחדות השורר בין אלה היצירות הרחוקות זמ"ז הרבה. כן בין כחות הטבע האיתנים שהם היו לעזר במלחמת סיסרא, עד הפרטיות של מסירת סיסרא ביד יעל ע"פ המקרים הפרטיים, כמה גדול המרחק. הכחות הכלליים הם בשמים בכחות המשפיעים, והדברים הפרטיים בחיי האדם בארץ, כי כל בשמים ובארץ, אין כאן מרחק, לא ריחוק מקום ולא ריחוק ערך, וכולם באגודה אחת ומדרגה אחת עומדים לעשות המטרה שהציבה לה ההשגחה העליונה, מחיבור הכללים הגדולים עם הפרטים הקטנים לתכלית אחת. הננו רואים שאין כאן דבר יוצא, הכל לך ד' הוא, כל בשמים ובארץ, מכחות הטבע היותר אדירים, עד פרטי יצרי מעללי איש, המשתנים ע"פ כל מקרה קל, כולם מוכנים לעשות דבר ד' שיקום לעולם.
ברכות ט שט
שילך ד' הממלכה זו מלחמת עמלק כו', והמתנשא זו מלחמת גוג ומגוג כו'
.
עמלק נצב כצר לישראל, עינו היתה רעה במה שיצאו ישראל לחדש בעולם שתהי' אומה מתנהגת במלכותה ע"פ גאון שם ד', אע"פ שלא התנשאה על יתר העמים לכבוש אותם תחת ידיה. ובאשר שדבר זה הוא מוכרח שתהי' אומה בעולם שהכח היותר שבמלכותה יהי' שם ד' אמונתו ובטחונו אהבתו ויראתו. ע"כ עמלק המתנגד לזה וסעיפיו יהיו עדר אבד. בימי גוג ומגוג יגיע הדבר שלא רק בתור ממלכה עומדת לעצמה יגיע ישראל, כ"א רוחו יהי' כח רודה בעמים רבים, ושם ד' אלהי ישראל יהי' הולך וכובש את כל העולם המלא דעה והשכל. וכולם יכירו כי אור חיי הצדק, זרע השלום והברכה, מונח הוא באוצר חיים של תורת ד' אלהי ישראל. א"כ יתנשא רוח ישראל וגאון ד' אלהי ישראל על קולטורותם של עמים רבים ודבר זה יעורר קנאה בלב גוג ומגוג באחרית הימים, אשר כבר הי' מרוצה שתהי' מלכות ישראל מתנהגת ברוחה שכבר קבעה לה זכות אזרח גדול בדברי הימים הכלליים. אבל שיתנשא עם ברוחו על כל העמים דבר זה לא יוכל שאת, עד אשר תגלה יד ד' על עבדיו, אז יתברר שלד' אלהי ישראל לו המלוכה, דלא כעמלק שבקש לשלול זה הזכות של המלוכה מנקודת שם ד' בישראל. ולו ג"כ המתנשא על כל כח עמים רבים פרטיים שכולם יכירו וידעו כי עמו מקור חיים ואור תורתו היא מעין ישע לכל האדם.
ברכות ט שי
שיאלכל לראש, ארחב"א אפי' ריש גרגותא מן שמיא מוקמי
.
כאשר הממשלה העליונה תבא ע"פ עצת ד' למטרתה, צריך להשכיל כי לולא דבר ד' המתלוה עם כל ממשלה היותר קטנה הפרטית, היו יכולים הפרטים ללכת הלך והתרחק מן התכלית הנרצה, עד שבקיבוץ של ריחוקים רבים ודחיות מרובות מהמון שלטונות קטנות, לא הי' אפשר כלל לבא לסוף להתכלית העליונה המקבצת את כח כל השלטונות אל מקום אחד ואגודה אחת. ע"כ עלינו להשכיל, כי לא זזו המקרים הבודדים של הממשלות היותר נמוכות מהיות מכוונים לפי ערך התכלית שצריך לצאת מהמין האנושי, בהתארגו לתכנית ממשלת דעת אחת גדולה ואדירה, "והי' ד' למלך ע"כ הארץ". ע"כ גם הצד הקטן שבמשרות שהוא משמש בתור מעבר, אל האחדות האנושית תחת דגל אחד, דגל שם ד', גם הוא מן שמיא מוקמי, ומושגח הוא בדרכיו לפי הצורך של הפקת התכלית, לפעמים בדרך סיוע ולפעמים בדרך ניגוד שגם הוא הנהו מצרכי הסיוע, כאשר בארנו.
ברכות ט שיא
שיבבמתניתא תנא משמיה דר"ע לך ד' הגדולה זו קריעת ים סוף, והגבורה זו מכת בכורות
.
הבדל שבין גדולה וגבורה יתואר ג"כ בכמות ואיכות. כשרואים התפשטות הפעולה הגדולה הננו מכירים גדולה, כשאנו מכירים פעולה בחוג שהוא אינו גדול בהתפשטותו, אבל יש בו הרבה ענינים שצריך לפעול בכולם להפך כחות רבים, זהו גבורה. קטן ודל הוא האדם לעומת כחות הטבע האיתנים, אבל יודעים אנו שאם לא מצד חושינו הגשמים נדע את ערך נפש האדם, אבל מצד השכל ההגיוני והמדע הברור, ידענו כי היא רבת ערך ממולאה בהמון כחות חיוניים ושכליים. ע"כ יותר ממה שאנו יכולים להכיר גדולתו של הקב"ה בשנותו את הגדול שבחוקי הטבע כקריעת ים סוף, שהוא גדול מצד כמותו אבל הרי אין בו חיים ודעה והשכל. יותר מזה נשתומם על הגבורה של הידיעה הפרטית, והשלטון הגובר שצריך לפעול כרגע על נפשות רבות אנושיות, ע"כ מכת בכורות היא הגבורה היותר נוראה, המראה לנו עוצם יד ד' בידיעה הפרטית הנפלאה והשליטה על כל נפש ורוח, שיש בכל אחד מהם המוני המונים כחות לאין תכלית.
ברכות ט שיב
שיגוהתפארת זו מתן תורה
.
יסוד הנוי הוא הכיוון והיחש שבין החלקים, ותחת אשר האדם הרואה לעינים יסתפק ביחש נערך ומשוער בין חלקים חיצונים הנאים למראה עיניו. החכמה האלהית תיסד התפארת הכללית,. דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל כחות הנפשיים האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו לההכרות הבאות מיחש האלקים לברואיו, הכל בערך משוער שהוא הפזור האמיתי, זה א"א להשקל בכל נימוס שכלי שבעולם שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה, כ"א מאת אדון כל המעשים שהכל גלוי יצפוי לפניו, הוא מסדר את הערכין של חסד ואמת ומשפט וצדקה, עז וגבורה, רחמים ונקמה כל אחת במדתה, וכיון שהחלק החי שבעולם מתנהג בתפארת, כיון שנפש האדם מיוסדת על ערכיה הראויים לה, היא כבר ראויה לפעול פעולות רבות על התפארת החיצונית, בכל מקום אשר תפנה תשכיל, ע"כ התפארת היסודי הוא מתן תורה.
ברכות ט שיג
שידוהנצח זו ירושלים, וההוד זו בנין ביהמ"ק כו'
.
תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעז מלכותם באופן הראוי להם להתעלות כפי ערכם בתור עם גדול וקדוש, עם חכם ונבון, כשהם לעצמם. המלוכה, העז הלאומי, מקושר עם ירושלים ששם ישבו כסאות לבית דוד. החוסן הלאומי הישראלי פגש בדרכו מכשולים רבים ועוד הוא עלול לפגוש, ואת כולם ינצח בעז ד' ויעמוד לנצח. נבדל מזה הוא רוח ד' אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, בו אין נמצא התכונה של הפגישה להתפשט בכחו, כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ד' לעמים לא ידעוהו, כ"א כאשר יגדל שם ישראל ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל בלא פגישה ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ד' אלהי ישראל. א"כ ביהמ"ק מקום האורה לא בנצח יתגבר, לא בהוראת ניצוח המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כ"א בהוד הנתון עליו ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים ועמים רבים יבקשו פני ד' בהר ציון ע"פ תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו.
ברכות ט שיד
שטותניא רבי אומר לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו כו'
.
יסוד המעלות והמדות הטובות הוא, שכל מדה תמצא את מקומה הראוי לה, וכל דבר יהי' עומד על צביונו ולא יתבטל מצורתו בשביל איזה נטיה של קנין אפי' דבר טוב. ע"כ באשר חיי המשפחה היא ראשית הצדק ואחריה תבא חיי הרעות גם מחוץ לחוג חיי המשפחה, ע"כ ישים האדם תמיד אל לב שבהיותו מרחיב את גבול היושר לחיות ג"כ חיי רעות ואהבה, באופן יותר רחב מחיי משפחתו היחידה, יעשה כן אבל באופן שלא תהי' מזה כל השבתה לחיי המשפחה עצמה. כי תמיד יהי' העולם בכללו מוצלח כשיעמדו תחלה פרטיו על בסיס חזק ונאה, בין בדברים שהם שלמות הגוף ובין בדברים שהם שלמות הנפש, ואז יצאו ג"כ חוץ לגבולם להשתתף בדברים הנוגעים אל כולם בכלל. ריבוי הרעים בתוך הבית, התערבם ביותר מהמדה הראויה, מביא שהאדם לא יהי' מתיחד בהנהגת ביתו כפי רוחו הוא כ"א כפי רוח הרעים הבאים בתוך הבית, והוא כאב נעכר נובע מהשיטה הכוזבת של ביטול כח הפרט לגמרי והפסדת צורתו בשביל אחרים. ע"כ יהיו הרעים לעים אהובים, ישפיעו הם עליו והוא עליהם, אבל רק באותה המדה שתכונת ביתו לא תשתנה, ותתנהג רק ע"פ הכרתו הפרטית, אז ישכיל ויצליח. כי ראשית הנפילה היא רק בעזוב האדם את הכרתו ונסמך להיות מחקה את אחרים. ובאמת הלא רבו התנאים שעל ידם א"א לאדם אחר להיות למופת גמור ומוחלט לזולתו, כ"א ע"י כח שפיטה והבחנה מה לקרב ומה לרחק. ע"כ תהי' הרעות רק מקיפה את ביתו, בא אל תוכו ג"כ בזמנים נאותים, ולא ירבה אותם בתוך הבית, למען לא יתבטל רשותו הפרטי משלטונו הגמור.
ברכות ט שטו
שטזתניא רבי אומר אל ימנה אדם אפומרופום בתוך ביתו כו'
.
הסילוק של שלטון היחיד ברשותו הפרטית תבוא לאחת משתי סבות שהם הפכיות. או מסבת שפלות הנפש וביטול קיצוני אל החברה הסובבת אותו, עד שיתעה בשוא לחשוב שבריבוי הרעים בתוך ביתו יכבד ולפי המציאות חן בחוץ יכונן את חייו הפרטיים. זאת השפלות כשתתכנס מפרטים רבים אל כלל האומה תולד מזה נגע ההתהדרות נוכח בני נכר דוקא, וההתחקות ללכת במנהגים ונמוסים זרים לחבב לימודים זרים יותר מכל נחלת ד' ותורת ישראל. ולהיפך, יש אשר מרוב גדולת הנפש יעזוב איש את הנהגת ביתו הפרטית בידי אחרים, כי ירום לבו שהוא צריך לפי מעלתו להיות עסוק בדברים גדולים כלליים, ודבר זה מפסיד ג"כ עד מאד, עד שיגרום להתמוטטות חייו הפרטיים ולא ימצא אז מעמד בחיים הגדולים והכוללים. ע"כ לעולם אל יצא אדם לגמרי מחוגו הפרטי, ושלטונו הביתי יהי' תמיד בידו וממנו יעשה לו פתחים וחלונות להיות מתיחס אל החוץ ואל הכלל. וכשישתרש מנהג כזה בעם כולו, יהיו בנים נאמנים לעמם, דבקים בשם ד' אלהי ישראל נוצרי בריתו ועדותיו, ועם זה אוהבים ואהובים לכל הבריות כולם.
ברכות ט שטז
שיזתניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין
.
יחש נפלא יחש לבנ"א זה עם זה, עד שפעולות ומנהגים של השדרה היותר רחוקה מקצה מזה פועלת איזה רושם גם על האנשים הרחוקים הרבה משדרה זו, ועומדים מן הקצה מעבר מזה, עד שברבות קלקולי המדות ופריצת גדרי התורה והמוסר גם במערכה השפלה שבעם לפי ערכה, צריך להוסיף אומץ ולבצר מעמד מוסרי באופן היותר נעלה גם העומדים ברום המעלה. כי אין מעצור לרוח האדם, שע"י הרבה מיצועים שבדרכי החיים השונים יהיו פוגשים גם במי שעומד במצב רם ורחוק. אותן הרוחות הרעות המתהלכות בין הירודים שבמצבם הוא רחוק ממנו מאד. ובזהירות כזאת של שמירת הגנה והתפשטות מחלה נפשית קודם שתוכל להגיע ישמר עם, עד שעם המרחק שבין העלולה להיות סוררה לערכו של האיש העלול לפי טעמו הטוב להיות איש קדוש שנזר אלהיו עליו בנזירות, מ"מ כ"כ יש יחש ומעבר משולב בין שדרות בנ"א ביחש להעברת המחלות הרוחניות, כמו להמחלות המתדבקות החומריות, עד שכל הרואה סוטה בקלקולה, ראוי לו להיות שם על לב שדור כזה צריך כבר להיות מתוקן בעצה על דבר תכנו המוסרי, שאחת מאלה היא הנזירות מן היין.
ברכות ט שיז
שיחאר"ח בר"י דר"פ אר"י למה נטמכה פ' טוטה לפ' תרומ"ע לומר לך שכל שי"ל תרומ"ע ואינו נותנן לכהן סוף שנצרך לכהן ע"י אשתו
.
היחש והקשר הראוי שיש בין האנשים המיוחדים לעבודת התורה ודרך ד' ככהנים אל אנשי המעשה והעולם, פועל הרבה על ההדרכה המוסרית של האחרונים. כי צריך כח התורה לפעול בכל העם כולו, פועלת בעוסקים בה ע"י עסקם ולמודם, ופועלת בכל העם ע"י יחשם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע"י סדר מתנות הכהונה. אמנם הנפרד לגמרי מאנשי הרוח עלול הוא לרדת הלך וידד במוסרו, עד שאפי' הצניעות, שהיא היסוד המוסרי האנושי השכלי, ירד בביתו מטה מטה ע"י התגברות הנטיה לחפצים המגושמים והרחקה מכל דבר נעלה וכל אור תורה, עד שמצב הנמוך הזה יביאהו למדה זו שיצטרך לכהן ע"י אשתו. כי ברדתו באופן שגם נפשו הפשוטה תהי' סולדת מהירידה האיומה המוסרית, אז יכיר כמה הרבה הרע בהתרחקו מעבדי ד' מורי תורה ואור דעת ויראת ד'. ודבר זה נוהג ג"כ בכלל האומה, בעבור רוח תאות הגשמיות על רבים, יתקצפו בתורה ובמוריה, יתרחקו מהם ויכירום כיתרים באומה, ישניאום ויבזום, אז יחל נגף השחתת המוסר לפרץ והעם ירד עד דיוטא שפלה מאד, עד שהאנשים אשר עוד לא כבה מהם זיק הרגש האנושי ומעט מאור היהדות, יזעקו מכאב לב, כי השחיתו דרך בהתרחקם הרבה מאד מדרכי התורה והלעיבו בחכמה, וזה גרם שהורידו את רוח העם עד שנעשה פרוע לשמצה. אז ינשאו רבים משחרים למוסר מאותם שהרחיקו ללכת, להסיר את נגע הפריצות השובבה המשחיתה רבים ומשימה שם ישראל לקלסה, אבל הם עצמם גרמו לזה ובבזותם ת"ח ולהעיבם בכל קודש. ע"כ בא העם, שהיו דרכיו ישרים ומגודרים בדרכי יושר וצניעות, לידי מדה זו להיות נצרך לעזרת הכהן לתקנת הסוטות הסוררות.
ברכות ט שיח
שיטולא עוד אלא אף שנצרך להם כו'
.
הריחוק מעבדי ד' החרדים אל דברו, המורים דעת ד' ותורתו, פועל להרע על התכונות הנפשיות ופורע את מוסר המדות הנכונות, עד שתחת החופש המדומה שיראו פוחזים ונהורי לב שיבא להם בפרקם עול מלכות שמים, יתגברו עליהם התאות המרובות שמביאים לידי עניות, ע"י חיי הוללות מאין מוסר.
ברכות ט שיט
שכארנב"י אם נתנם טוף מתעשר כו'
.
ההשגחה העליונה מטפלת בטובתם של בריות בכל הצדדים. ע"כ מי שהוא חמוש בזיין של המוסר והיראה, עלול הוא להיות מתעלה לעושר ולא יעשה עול בחזקתו, ע"כ לא ימנע ממנו העושר. ומי שרחק לבבו מאור תורה עד שמתרחק מחכמים ומורי תורה ועבודת ד', אין לו מחסה לקיים בידו מדות אנושיות, זולת אם יוסר ביסורי עוני המכניעים לבב. ע"כ לפעמים תהי' קרבת החכמים,- המועילה לישר המדות ולהקנות בלב המתיחשים לקרבתם אור דעת ויראת ד', הסבה ג"כ שיהי' מתעשר באשר העושר שלו יביא ברכה לעולם.
ברכות ט שכ
שכאאר"ה נ" ב משום ר" א הקפר כל המשתף ש"ש בצערו כופלין לו פרנטתו שנאמר והי' שדי בצריך וכסף תועפות לך, רשב"נ אמר פרנסתו מעופפת לו כציפור כו'
.
כל מי שיש רגשי קודש עמוק עמוק בנפשו, שכל מגמתו היא לעבוד בשביל הטוב הכללי, להועיל לכלל המציאות שהוא כבוד שם ד', ודאגתו הפרטית היא משותפת בחסרון יכולתו ע"י עיכובים מזדמנים לו במצבו הפרטי להוציא אל הפועל מערכי לבבו לטובת הכלל, מובטח הוא שימלא חפצו, בין בהמצא האמצעים לו כפי ערך טהרת לבבו ורצונו הטוב, ושחוץ לצרכי עצמו תמצא ידו לעסוק ע"י אמצעי הכסף הנצרך לכל חפץ כללי לטובת הכלל כפי רעיונו הטהור. וזהו כפילת הפרנסה, פרנסה לצורך עצמו, ופרנסה להפק מערכי לבבו לעבודת שם שמים. ויען שמלבד האמצעיים של עזר רכושי, ראוי שהעובדים ברגשי קודש לכבוד שם ד', יהיו פנויים וחפשים מטרדא למען יתחזקו בעבודתם. ע"כ תהי' פרנסתו קלה עליו בלתי מטרדת בכלל, כי מאויי לב טהור באמת למען הטוב וחפץ ד' ברוב יעלה בידו. כי לא ימנע ד' טוב להולכים בתמים, ונפש ברוכה וחפצה להטיב במובן היותר נשגב, תהי' רק הנועדה לזה מאת ההשגחה העליונה לפעול טוב בעמה. ע"כ בהכינו לזאת מאויי לבבו, והולך ומשתלם כטהרת נפשו הפנימית, לא יעכבוהו המכשולים החיצונים. הגבול המסמן את טהרת הנפש הזכה הוא השיתוף של שם שמים בצערו, רבים הם החפצים גם לעשות טוב, אבל במה נחשבת דאגתם אל הטוב והגדלת שם שמים לעומת דאגתם הפרטית לצרכי עצמם. אבל מי שכ"כ עמוק השתרשה בו תשוקת עבודת ד', אהבת הטוב, עד [] שצרכי עצמו פועלים עליו הוא משותף עם ש"ש, עד שאהבת ד' הוא חלק מעצמיותו. זהו המוכן לגדולות לעבודת ד' והטובה הכללית, שהוא מובטח שיסורו המונעים ויבא לחפץ לבבו הטהור.
ברכות ט שכא
שכבאר"ט אר"א כל המרפה עצמו מד"ת אין בו כח לעמוד ביום צרה כו'
.
בצר לאדם יפנה לעזרה אל המפלט של שם ד', אל הקנינים הרוחניים שבהם לעולם ימצא נחם בצרה ומעוז בעת צר. אמנם לא תמצא לאדם הנחם והשמחה בעת צרה בבטחון ואמונה, כ"א אם הרבה לקנות לו את יקרתם בעת ההצלחה. לא כן המרפה עצמו מדברי תורה, לא יוכל לשוב בעת צרה למצא מעוז בעז שם ד', אע"פ שחפץ אז בזאת בכל לב ונפש, כי ימצא נפשו ריקה ורחוקה מאור ד'.
ברכות ט שכב
שכגאר"א ב"מ אמר שמואל אפי' מצוה אחת כו'
.
הצדדים של כל המצות כולם, יש לכל אחת מהנה אופן מיוחד שמקשר את האדם אל הדיעות הקדושות והנשגבות שהם יסודי המצות. ע"כ כל מצוה פועלת על חלק רשום לעצמו בכחות נפשו, שלעת צרתו ימצא פינה מיוחדת של נחם ועז. ורק בשמרו את כל מצות ד' ולא סר מכל אורח צדק, בצירוף העשירו קניניו הנפשיים ע"י אור תורה, אז ימצא עצמו מאושר מכל צד להיות בטוח גם ביום צרה, אבל כשיפנה לבבו להתרפות גם ממצוה אחת, ע"י הטעותו את עצמו בדמיונות כוזבים של תאות המדומות. אז בבא עת צרה, יסיר התבלול של ההשען אל הדמיונות מעיניו, ויחרידהו מאד הרע הגופני העומד לבלע את כל הטוב הדמיוני לעיניו. אבל בבטחו בשם ד' ואינו נשען כ"א על עז ד' וטובו, בהיותו מתעלה מכל ההשענה על דמיוני תאות משכרות, אז ימצא אשרו גם ביום צרה. אבל יבחן האיש בהיות שכלו שלם ובלתי נתעה ע"י דמיוני כזבים, רק אם לבבו יתמם באמונה שלמה לאהבת כל המצות כולם. ואותו הדבר החוצץ שיביאהו להתרפות גם מאיזה מצוה פרטית, כבר יש בה קשר מתעה להמשך דמיוני ובטחון שוא בהבלי החושים הגסים, לפי ערך ההטעאה לא יוכל עמוד בעת צרה. "אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד" והוא יודע חוסי בו. ותוכן הדבר הוא כד' הרלב"ג בפי' איוב , שהאדם מצד ענינו השכלי אינו עומד למפגע וכל ההפסדים באים ביחש לענינים החומריים. ע"כ כ"ז שעצמותו של אדם מוטבעת בעניני החומר והוא בא לו בהתרפותו מד"ת, אז הלא הצרה הבאה ביחש הדברים שהם עצמותו פוגעת בו עד מאד, ואין בו כח לעמוד. אמנם בהחזיק האדם בד"ת בכל עז, מוצא הוא את עצמו כולו עומד במעמד השכלי שמצדו אין צרה ואין פגע, וכיון שבאה עת צרה הוא מתחזק במצאו את עצמו עומד למעלה מאותו הערך שיהיו הדברים החומריים פוגעים בו לעכרו כולו, והדבר המחודש הוא שהעיכוב להתעצם בעצם מעמד שכלי יבא מכל הפרעה מוסרית במעשה, אפי' מהתרפות המצוה אחת, כי במקום שהמעשה לא יסכים עם השכל, שם ימצא האדם את כולו עומד במקום מעשהו לא במקום ציוריו, שלא גברו בו עד לגבול מעשה. ע"כ אפי' במצוה אחת ג"כ נאמר ע"ז התרפית מכל מקום.
ברכות ט שכג
שכדאר"פ ר"א הוה משתעי כשירד חנניה כן ר"י לגולה כו', אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו נכיהמ"ק, כו'
.
גדולת הדור, אם תהי' נובעת רק לפי ערך של האומה בירידתה ושברונה בגלותה, תהי' חסרה הרבה, כי הגלות נוטלת את גדולת הנפש ושאר הרוח. אמנם זאת היא . יתרונם של גדולי הדור שמשתמר בהם כח כשרון אבותם, שהיו שלמים בנפשם מצד היותם חיים בעת שהיתה האומה כולה חיה וקיימת במעמדה הלאומי ויתרון רוחניותה, ומגדולת אבותיהם ששמשו בביהמ"ק השתמרה בהם מעלה ויתרון נעלה מכפי ערך הדור שכבר נלקה מצד הגלות והפיזור.
ברכות ט שכד
שכההתחיל הוא מטמא והם מטהרין כו', הכריז עליהם אנשים הללו של שוא הם של תוהו הם, א"ל ככר בנית וא"א יכול לטתור ככר גדרת וא"א יכול לפרוץ
.
איש שהוא ראוי לעמוד בראש האומה לקבל דבריו ולהמשך אחר משפטי פיו תגמר מעלתו השלימה בשני דברים. בהיותו חכם גדול וכביר שכל, שאז חזקה פרטית היא שכל דבריו אמת הם כמשפט. ועוד צריך לזה שיהי' בעל נפש קדושה במעשיו ובמדותיו וברגשי לבו, שאז ראוי הוא להיות למופת וכדאי להמשך אחריו, הואיל ויצא דבר מפיו ראוי להוקיר ולכבד, כי מכבוד איש מעלה כזה ימשך הסידור הטוב הצדק והחסד באומה. ואין צריך כ"כ עם זה לדון על הפרטיות של אותו המשפט הפרטי, כי גדר גדול הוא לטובת האומה הנטיה לשמע לדברי גדולי עולם שראוי להוקירם מצד דרכיהם. ונגד אלה שני הענינים היתה ההכרזה הקודמת, גדולת הדור שייכה לתורה וחכמה, תועלת יחש האבות בשימושם בביהמ"ק יתרון המדות ואמונת הרוח. ע"כ כשרצה לבטל ההמשכה אחריהם, אמר ביחש חכמתם " של שוא הם", כי יסוד החכמה תלוי באמת ויושר והשוא הוא הפכם. ונגד יתרון התכונה הנפשית שראויה להיות מכובדת בהיותה מיושבת בצדק ומדות קדושות, עד שראוי שתסכים האומה לשום מקום לדבריהם אפי' בדברים שאין בהם הכרעה נצחית של שכל, אמר "של תוהו הם". העדר סידור ממשיך לב שראוי להיות לאבן פינה לדרכי אומה שלמה. הם אמנם אמרו לו דבר על אפניו, לענין המעלה השכלית שייך תואר בנין, "בחכמה יבנה בית" , כל חדר וחדר ע"פ משפטו ושימושו. כן סמיכת השמיעה למי שמוחזק חכם גדול מפני שכ"א מדבריו הוא אמת וצדק, ולענין המעלה המועילה להסכמת העם להמשך אחרי בעלי נפשות קדושות ורמי ערך בצדקתם, שהוא כעין גדר לתוכן הקדושה וההנהגה הישרה של הכלל, כבר נדרת וא"א יכול לפרוץ.
ברכות ט שכה
שכוא"ל מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים כו', א"ל מפני שאתה מעבר שנים וקובע חרשים בחו"ל כו'
.
קדושים המה כל פרטי ודקדוקי תורה, אשרי נזהר בהם ומקיימם באהבה, ואוי לו למי שדש בעקביו אפילו דקדוק של מצוה קלה. אמנם שורש קדושת הפרטים צריכה להיות ניכרת, מפני שהם ענפי הכלל שהם באים ממנו ונמשכים אליו. והכלל שכל התורה כולה תלויה בו, הוא קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל. ע"כ באשר קדושת הזמנים היא היסוד של קיום התורה ועקריה, והוראה שלמה על נצחיותה שהיא שולטת על הזמנים ואין הזמנים שולטים עליה, צריכה להיות שייכה לא"י, להורות כי אין אפשרות לתוה"ק שתוכר בתור דת נפרדת מהתכלית של קיום האומה וגדולתה בכל צדדיה, ורק אז יושפע שפע קודש מהכלל אל הפרטים. אבל בהנטל היסוד, והצד המורה כלל התורה ונצחיותה יוקח מארץ חמדתינו לחו"ל, כאילו היה אפשר להכיר את התוה"ק בתור דת נפרדת ונבדלת מהיסוד העקרי של העמדת ישראל לעם לפני ד' ובארצו, מאין ישאבו הפרטים את כחם וקדושתם. וזה הראו לו, בהיותם למגדר מלתא בלתי חשים על דיוקי הפרטים אע"פ שאין שיעור לקדושתם ורוממות ערכם. אבל מקור הערך הזה הנשגב הוא בא רק מקדושת הכלל, מכח הלאומי המיוחד הישראלי התלוי בא"י.
ברכות ט שכו
שכזא"ל והלא עקיבא כ"י ה" מעבר שנים וק"ח בחו"ל א"ל הנח ר"ע שלא הניח כמותו נא"י כו'
.
אם שיסוד התורה הוא לדעת שמגמתה הכללית הוא קיומם של ישראל והפרחתם בארץ ישראל, ע"פ כל כחותיהם הנפשיים הקדושים שהם מורשה קהלת יעקב. אבל עם זה צריך לדעת שהתורה בקיומה מצד בטחונה הנצחי אינה קשורה בשום מקרה וארץ, כי בחילופי המצבים ונדידת ישראל בעמים במשך גלות ארוך ומר, עכ"ז תורת ד' אתם. ע"כ בהיות עיקר התורה בחו"ל גם אז יתקיים כל דבר כתורה, שאם היו הדברים צריכים דוקא לא"י, גם בהיומ גדול העולם בתורה בחו"ל, הי' נראה כאילו התורה קשורה בקיומה בא"י אשר תבטל חלילה, בהנתק ישראל ממנה. ובאמת התורה קיימת לעולם, אלא שצריך להכיר שסבת נצחיות התורה היא, מפני שאנו מובטחים בדבר ד' אשר יקום לעולם, ששוב נשוב לארץ חמדה ונהי' שמה לעם סגולה כאשר דבר ד' לנו. ע"כ [] אם יכריח הכרח [] עצם ערכה של תורה, תהי' קיומה מכוונת ג"כ בארץ הגלות. אבל כל האפשר להיות קשר - התורה מתיחש אל א"י, זאת היא אחת מעקריה הגדולים.
ברכות ט שכז
שכחא"ל גדיים שהנחת נעשו תיישים כעלי קרנים וכו'
.
כח התורה צריך להתפשט בשני אופנים. האחד, שיהי' בכח החכמים לרעות את העם ע"פ בח תורתם מצד ידיעתם את כל חלקי התורה המעשית. והשנית, שיהיו מלאים חכמה בדעת ועיון להשכיל אל שרשי התורה ועומק הדיעות והאמונות, כדי שיהי' בידם עז להגן על התורה מכל אויב ומרשיע. ובהיות החכמים מושלמים בשני חלקי התורה בתכלית ההשלמה, יוכלו בכחם לנהל אומה שלמה במעשים ובדיעות, ואינם נזקקים עוד לחכמי חו"ל, בהיותם תישים עומדים כבר בכח עצמם ואינם צריכים לרועים מן החוץ, נגד חלק המעשי. ובעלי קרנים, למגן ומלחמה נגד הקמים על התורה מצד החכמות והעיונים, שיש להם יחש אל הדיעות והאמונות.
ברכות ט שכח
שכטוהם שגרונו אצלך וכך אמרו לנו כו', ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעים מוטכ, ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן ככנור, ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל, מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חם ושלום יש לנו חלק באלהי ישראל
.
לעולם צריך שיהי' נשמר העיקר, כי טעם היות ישראל חטיבה בפ"ע ומובדל מכל העמים בגדרי תורה חקים ומשפטים, אינו נובע כ"א מיסוד רגש של דת פשוטה, המתבארת לאדם ע"פ השתדלותו להיות יותר קרוב לבוראו בדרכיו מעשיו ודיעותיו. כי אם היתה התכלית נגמרת במשפטו של כח יחיד, באין זיקה לצד לאומי כללי, כבר לא הי' צורך לאותה הבדלה הגדולה שבין ישראל לעמים, והי' די להשריש רוח התורה בכללו בעם, ולצרף רגשי קודש כפי הנהוג בכל עם, ולעבוד עבודת ד' באופן משותף לכל העמים. העליה להר מורה על ההתבוללות והשיתוף הכללי עם כל העמים. כי באמת יסודם של ישראל הוא מיעקב שקרא ביתי, מובדל לעצמו במחיצות והבדלים. וההבדלים הללו מכוונים לא בשביל התכלית שתגמר בתור דת שתנחיל לכל יחיד בפ"ע את אשרו הנצחי הרוחני לבדו, כ"א בתור עצת ד' להעמיד שם ישראל לעולם בצביונו זסגולתו המיוחדת לו, ודוקא ע"י זאת הסגולה, והצביון המיוחד כשישתלם בכל דרכיו ופרטיו, יבא האור הגדול לעולם כולו על ידם באחרית הימים. ע"כ חלילה מהשתתף עם כל עם ולשון בעבודת ד', אפי' אם קלטו אליהם את יסודי עקרי תורה בכמה מקצועות אמוניות. אבל אם תכה שורש הדעה הכוזבת, שאין להכיר את התורה כ"א בתור דת הדואגת לעולם הרוחני לבדו של נפשות יחידיה, תצא מזה לסוף ע"פ משפט הגיוני הנטיה לתכונת עבודת ד' דומה ומכוונת לאותן של עמים אחרים, ורגשי הדת ע"פ ההתפעלות החיצונית מבלי העמקה וידיעה ברורה אל מוסד תורת ישראל, יוכלו להביא ג"כ לכנין מזבח בחו"ל, כשתכונת הנפש נוטה לקרבת ד' ע"י קרבנות, ונגינה בכינור, הכל כתביעה הפנימית מצד רגש הדאגה היחידית הדתית, מבלי הבין כי רק למעלה למעלה מכל אלה הפרטיות היא יסודה של תורתינו, העומדת להאיר לכל העולם כולו באורן של ישראל, "והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" . והתכונה העמוקה שבזה יזכה כל יחיד את נפשו לפני קונו, היא מסתעפת רק מהצדקה הגדולה שיעשה עם ישראל ועם כל העולם כולו, בהעמדת ישראל לגוי איתן ע"פ כל סגולותיו, שישובו אליו דוקא בארץ אבות הנתונה למורשה לו בדבר ד' שיקום לעד. א"כ החלק שיש לכל אחד מישראל בד' אלהי ישראל, הוא יוצא לאור רק ע"י ההשתתפות שיש לכל יחיד בעבודת ד' הפרטית שלו, באשר היא נערכת ע"פ מדת הכלל כולו שהיא עולה מכוונת להמטרה הכוללת והקדושה הזאת, אשר בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו ההלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'. וכאשר הדעה הנעלה הזאת עם כל גדלה ועמקה, היא מורשה קהלת יעקב, ע"פ הרגשה טבעית מקדושת אבות וברית ד' אשר אתנו, ע"כ התרגש מאד העם, ובבכיה געו ואמרו חם ושלום מרגישים אנו הפינה הגדולה הזאת, מרגישים אנו חבת לאומינו בכל לב ונפש, חלילה לנו להעתיק מגמת פנינו בעבודת ד' מהמטרה של רוממות קרן ישראל בארץ חמדתנו, להיות עם קדוש לד' ועומד לאור עולם עדי עד, ויתברכו בו גוים ובו יתהללו. לזאת המטרה עולה כל רגשנו הישר והנאמן לתורת ד' אשר אתנו יש לנו חלק באלהי ישראל.
ברכות ט שכט
שלוכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים
.
ציון וירושלים הם שמות מכוונים, לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם לבדד מתיחד בסגולותיו, ציון, עולה למעלה לשם ולתפארת, ירושלים עיר הקודש, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח ד' אשר על ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים. והנה יסוד האמונה הוא, שאי אפשר לרוח ד' הכללי להתקיים בישראל ובעמים, כ"א כשיהי' נשמר בישראל ע"פ התנאים המיוחדים להם, שהם כל ארחות התורה ופרטיה שהם מקיימים את ישראל בארצו ובצביונו. ע"כ מציון תצא תורה, פרטי דת ודין השייכים לישראל, דבר זה יעמיד החזון שיצא דבר ד' ע"פ רוח התורה בכללה מירושלים להיות לאור לכל העולם כולו. היחש שיש בין תורה לדבר ד', פרטי התורה ורוח התורה, פרטי התורה המיוחדים לישראל עם רוח התורה שצריך להיות הולך מסוף העולם ועד סופו, יש בין עיבור שנים וקביעת החדשים שיש בהם יחש הנערך בין מנין חמה של אוה"ע למנין הלבנה של ישראל. וכאשר שמירת צביונם של ישראל, שבזה כל קדושת התורה תלויה, ושמירת אור הגנוז בתורה לכל העולם כולו, תלוי בהשימור הראוי להיות התורה ניכרת ביתרונה האלהי, באשר היא תתיצב בתור תורת חיים מלאה ענין להקים שם עם ד' על נחלתו לעולם, ומזה להמשיך את כל הגדולות, הדברים המקווים,שאין להם קץ ולמעלתם קצבה. ע"כ המוריד ערכה של שמירת תוה"ק לערך דת פרטית, מסתפק ביושר הפרטי של האיש הפרטי ורגשי נפשו ע"פ מושגי האלהות, הוא מאבד הונה של תורה ומתיש כחן של ישראל. וצריך להחזיר הדבר על מכונו, "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך"י, לענין רוח התורה. "וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו"י, לענין תורת ציון המיוחדת לך לפי צביונך והדר קדושת מעלות הנפש שבך מכשרונך העצמי וממורשת אבות. "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו" .
ברכות ט של
שלאבשלמא הוא מטהר כו' קא סברי כ"ה דלא נגררו אבתריה
.
כבוד חכמים הוא מעז לתורה, ובאשר תכלית התורה עולה ע"פ כללה הגדול של העמדת עם ד' ע"פ כל הדרכים הנכונים לו, אם יארע שהשימוש של כבוד חכמים ע"י משגה בערך הכלל הזה יהפך לרועץ חלילה. חובה היא להגן בהראות שאין חובת סמיכתנו על דבריו .מוטלת עלינו, בהיות דרכו הכוללת עלולה להזיק לכל התכנית של תורת ד', אשר אמנם בטוחים אנו כי לא יטש ד' את עמו. ואם בדרך רחוקה ימצא מי מחכמי ישראל הנכשל בדעה הגדולה הזאת ונטה באיזה פרט מערכה הנשגב, עד מהרה יעירוהו רוב חכמי הדור צדיקים וגדולי עולם המלאים דעת ויראת ד'. ע"כ לעולם יהי' כבוד חכמים ורוממות ערכם מגדל עז לישראל.
ברכות ט שלא
שלבת"ר כשנכנסו רכותינו לכרם ביבנה כו'
.
ההלכות יהיו נחתכות בשני אופנים, או מצד הנתוח הפשוט שלהם בראיות נבנות ע"פ מדות התורה, או סברות שכליות פשוטות מכוון לשופט שאמרה תורה לשמע בקולו בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפטי. ועוד יש יתרון לגבורי כח עומדים בסוד עיקרי תורה, שלפעמים יגיעו הדברים לחתוך הלכות שבתורה ע"פ שרשי ידיעות כלליות מעומק טעמי תורה, אשר אמנם נסתמו . לנו דרכיהם בפרט למעשה. אבל גלויים היו לרבותינו אלה, "אלה הדברים עשיתים כבר גליתים לר"ע וחביריו" . ע"כ נמשלה ישיבתם לכרם שיש בו שני מיני שימושים בפריו, אכילת הענבים הפשוטה "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך" , ועוד שימוש יותר נעלה מעילוי ע"י יין הנעשה מהענבים מתוכיותם. הצד הראשון נערך נגד הדרישה הפשוטה שבתורה, והצד השני נגד הדרישה העמוקה והנסתרת מעיני אנשים שלא הגיעו למדה זו, נגד ערך הכהן הנזכר גם הוא בפרשת שופטים לשמוע לדבריו. והמתיחדים רק בעסק הדברים המיוסדים בעומק סתרי תורה קראום חכמי הזוהרבשם מחצדי חקלא, לעומת בעלי הכרם שבהם שני האכילות עומדות לכך כדרכם, בא ההנאה של השדה דוקא אחרי רוב מעשה ועבודה של קצירה עימור דישה וטחינה. כן חכמת סתרי תורה תבואר רק ע"פ הישרה רבה בהכנות מרובות, וכשהם בעינם טרם נעבדו ונבררו לא יוצלחו להיות למזון רוחני נעים לעם. לא כן הקיבוץ על כללות התורה בכל דרכיה העיוניות והמעשיות, שנבנה לה מקום ביבנה, ע"פ עצת ד' להקים עדות ביעקב ולהאיר אור ישראל בשקוע שמשו הלאומי והמדיני, נקבצו שתי התעודות יחד העיון והמעשה. הכרם נעבד והענבים נאכלו גם הם לתיאבון ומשיב נפש כמו שהם גופי תורה והלכות מאוששות, גם הריקו מעליהם יינה של תורה, בעומק הגיון וחכמת אלהים.
ברכות ט שלב
שלגפתחו כולם ככבוד אכסניא ודרשו, פתח ר"י ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש
.
מתוך שהנטיה לאחת הקצוות אינה נכונה, ע"כ ראוי לחבב ישובו של עולם והעוסקים בו מתוך שעל ידם יוכלו להחזיק מעמד ת"ח מאירי אור התורה. ולמען הרם את ערך התורה עצמה מצד אורה וקדושתה בלב עוסקיה, לבל יטה לבם לפרוש גם הם לעסוק בדרך ארץ, ולהסתפק בהחזקת ידי אחרים צריך לדרוש בכבוד תורה. הנטי' לישוב העולם צריכה להתעורר ע"פ הנרדפים והחלושים, שעלולים להיות נוטים מצד קשי יומם אל קצה המיאוס בעניני העולם. ע"כ ראוי להם להעריך את ערך ישובו של עולם, כשמוצא את תעודתו, בצירוף התורה המתקיימת על ידו. ולעומת זה המוצלחים, שזכו גם לשלות עוה"ז, יוכלו להמשך אחרי עסקים חומריים של עושר וכבוד, ראוי להם לחזק נפשם ונפש בני גילם ביתרון התורה ורוממותה. ע"כ בהיות אז בעת הרעה ההיא, ששלטה רומי בעברת זדון על ישראל, כמסופר בשבתי כלל החכמים נרדפים, דרשו דוקא בכבוד אכסניא, לעורר לבם לאהבת הבריות ומניעת ההתרחקות מאנשי המעשה ובעלי הרכוש. ור"י שהתעלה לגדולה ע"פ המלכותי, ראה ראשית לו לחבב ביותר את הצד הרוחני, את אור התורה עצמו, לבל ימשך במאומה אחרי גדולתו וכבודו מעמלה של תורה כרגע, כי כל חפצים לא ישוו בה . ערך הכרם הי' ג"כ מכוון נגד האכסניא המחזקת את התורה וגופה של תורה. כן הענינים העיוניים והדיעות שהם שרשי התורה נשמתה ואורה, מיוחדים לכבוד תורה, והמעשים הם האכסניא של תורה, שלא ימצאו הדיעות מעמד בטוח קיים כ"א על ידם.
ברכות ט שלג
שלדומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והלא דברים ק"ו מה ארון ד' שלא הי' מרוחק אלא י"כ מיל אמרה תורה והי' כל מכקש ד' יצא אל אוה"מ, ת"ח שהולכים מעיר לעיר כו'
.
כדי להעיר את הקדושה הצפונה בנפשות ישראל, אחרי שכסה עליהם אבק עון העגל, היתה התרופה ההרחקה של אהל מועד מן המחנה, כדי שתצא אל הפועל התשוקה הפנימית לאור ד' הצפונה בלבן של ישראל ע"י השתדלות ההליכה בצמאון. ומזה נראה מה רב הוא כח הגילוי של התשוקה לדברי תורה המתגלה בפועל ע"י הנדידה והגלות לשתות בצמא את דבריה. כי התשוקה נובעת מעומק לב המרגיש את נועם התורה, מה שהוא יותר נשגב מכל יקר שיוכל להתכנס בפה ולשון. כי תשוקת הנפש ואהבת הנשמה העורגת לדברי אלהים חיים אין להכניסה במושג של ביטוי שפתים. ע"כ אין ערוך לגודל מעלת עצם הטורח של ההליכה מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, המורה על חמדת הנפש הפנימית לאהבת ד' ודבר קדשו. כי מצד עצם מצות התורה מתגלה בכל ענין ודיבור של עסק בתורה רק פרט אחד מיוחד בענינו, והאהבה נובעת מרחיפת הנשמה המשכלת על הוד כללה של תורה ואור חמדתה מצד אלהיותה וכללותה, שהיא אור עולם באוצר חיים.
ברכות ט שלד
שלהודבר ד' אל משה פנים אל פנים, אר"י א"ל הקב"ה למשה משה אני ואתה נסביר פנים בהלכה
.
השגת אלהות, ככל השגה שכלית נבואית, מושגת היא באדם ע"פ יחש הדברים אליו, שהרי כל מה שאדם משיג הוא באמצעות עצמותו הפרטית. ע"כ מוכרח הדבר שיהי' מעורב בכל השגה, איזה ערך פרטי של המשיג. נבואתו של אדון הנביאים היתה נעלה מכל אלה, שהוא התעלה כ"כ להשיג טהרת האמת באור ד', כאילו הי' הוא עומד מחוץ למציאותו ומביט תמונת ד'. אמנם כאשר בו בחר ד', ללמד על ידו לישראל תורה ומצות, ידענו מזה שגם אותו הערך שיש להעירוב של פרטיות המשיג עם ההשגחה הכללית, גם זאת יש לה מושגים של בינה ודעות מובדלים לעצמם. שאם הי' הדבר חוצץ מלהשיג את האמת איך שהוא מופשט מהפרטיות של המשיג הי' זה חסרון בחק ההשגה. אבל כשהגיעה המדה של ההשגה ברום מעלה כ"כ עד שהשיג זוהר האמת כמופשט מעצמיותו, ראוי שלא תחסר לו גם אותה ההשגה על ידה הכל נערך ע"פ פרטיותו, מפני שפרטיותו היא ג"כ נעלה ומרוממת וכוללת הרבה מאד, ע"כ אם הי' דבר זה חסר הי' ג"כ איזה חסרון. ע"כ שני הענינים יחד השפיעו במסירת התורה לישראל לפרטיה, המושג העליון הצח, הנבדל מכל פרטות, שהיא סגולה מיוחדת לאדון הנביאים ע"ה, זאת ירצה במושג "אני" האמור כלפי מעלה. והשפעת ההשגה איך שצריכה להסדר כפי תכונת עברה על ידי אמצעות נפשו הגדולה של משרע"ה, שהוא הנרצה במושג "אתה", אני ואתה נסביר פנים בהלכה. ועי"ז היתה מסירת תורה לישראל מושלמת מכל צד, תורת ד' שהיא תורת משה. ואולי בזה נתיחד ספר משנה תורה משאר הספרים, שעל כולם נאמר מפי הגבורה אמרן ועל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, היינו ההשגה שבכללה דומה להשגות הנביאים כולם אלא שנבדלת מהם בערך רוממות נפשו עליהם, ומשתוה עמהם ביחש הפרטיות שמתבונן כ"א על הדיעות הכלליות בהשגת המציאות כולה ומנהיגה, ע"פ יחש כל הדברים אליו ואל ציוריו. ומפני שכך גזרה החכמה העליונה שהתורה השלמה תצא ע"פ אלה שני ההשפעות הנפגשות יחד, אז תצא הלכה למשה מסיני מחוורת כשמלה, ע"י בירור של פנים אל פנים, אני ואתה נסביר פנים בהלכה.
ברכות ט שלה
שלוא"ד כך א"ל הקכ"ה למשה כשם שאני הטברתי לך פנים, כן הסבר להם פנים לישראל והחזר את האוהל למקומו
.
התורה והחכמה כשהיא מושפעת מאיש גדול על הקטנים שהם תחת יד הנהגתו, צריכה להיות נמסרת אליהם כפי ערכם הם. לפעמים אמנם יעמיד המדריך את הענינים באופן שיהיו נדחקים המקבלים להתרומם על ערכם ולקבלם, ובזה יקוה להעלותם משפלותם. ולפעמים ישפיל את הענינים עד ערכם של המקבלים ויקוה שיגדלו ויעשו פרי דוקא בהחנכם ע"פ דרכם וערכם. מתוך שירדו ישראל ממעלתם בעגל, הרחיק משה את האוהל, להיות להם להוראה שהם צריכים להתרחק מירידתם, להתעלות למען יוכלו לקבל השפעת התורה מאוהל מועד שעכשיו היא למעלה מערכם ע"ז אמר לו הקב"ה שלא כך היא המדה, כשם שבכלל ההשגה היותר שלמה כהשגתו של משרע"ה הלא בכ"ז צריכה היא לרדת מרום עוזה אל ערכו של המקבל, א"כ כך היא המדה שהדברים הגדולים צריכים לרדת ולהתלבש לפי ערכם של המקבלים ועי"ז יוסיפו כח לעשות חיל ולעלות במעלות יותר רמות. כשם שאני הסברתי 'לך פנים, ע"פ הכח המוגבל שלך אף שהוא רם ערך לגבי דידהו, אבל בכ"ז היתה צריכה ירידה. כן אתה הטבר להם פנים לישראל, להיות עכשיו הדברים מתלבשים ע"פ הכרתם. והחזר את האוהל למקומו, ואל תכריחם שיתעלו הם בהכרח לקבל דברים יותר גדולים מערכם. כי חינוך הכללי של אומה שלמה צריך גם הוא להיות בנחת והדרגה, וע"י ההתרגלות של הערך הראוי להם יוסיפו יתרון.
ברכות ט שלו
שלזושב אל המחנה, אר"א א"ל הקב"ה למשה עכשיו יאמרו הרב בכעס כו' אם אתה מחזיר את האוהל למקומו מוטב, ואם לאו יהושע ב"נ תלמידך משרת תחתיך כו', א"ר אעפ"כ לא יצא הדבר לבטלה
.
מעלת דור המדבר לפני החטא היתה ראויה להיותם מונהגים ע"פ משה, אמנם בנפלם חשב הוא ע"ה כי ראוי לדחקם להעלותם אל אשר עמדו עליו בתחילה, ע"כ הרחיק מהם את האהל. וכאשר גלוי וידוע לפני השם יתברך, כי לא יתכן להעלותם בבת אחת, ע"כ הי' הדבר המוכרח שישפיל משה את הנהגתו עד למדתם. מ"מ כיון שההנהגה יצאה ממשה שהיה ערכו להנהיגם בערך שלמותם, ע"כ יש בכחה של הנהגה זו להשיבם בהמשך הזמן לשלמות מעלתם הקודמת, ואם לא הי' מתרצה לתקן לפניהם דרך הדרכה ממוזגת שיהיו יכולים לקבלה, אז היתה הדרכתם מתתקנת ע"פ יהושע, אבל היא היתה עומדת ע"פ מעלתה, ולא היתה בכחה להתעלות מעולם עד אותו הערך הנשגב שנטמן בכחה של הדרכתו של משה, שהיתה ערוכה רק בחיצוניותה ע"פ ערכם, ובקרבה כוללת דרכים גדולים להעלותם לרום מעלתם כאשר יהי' לע"ל. ע"כ מיד ושב אל המחנה, כי חרד על תקות העתיד שלא לאבד רוב הטובה העתידה. אמנם הדבר לא יצא לבטלה, כי דור המדבר הי' דור חנוך לישראל, שקפל ערכם של הדורות הבאים. ע"כ כפי מה שהושרש בו, יתקבלו הדברים יפה כשיושלמו הנפשות בהמשך הזמן, והי' צורך להכין אור זרוע להדרכה היותר עליונה העתידה להיות לעתיד. אבל הכשרו של יהושע הועילה שיהי' מוכשר יפה להנהגה קבועה בדור הנכנס לארץ, שהוא היה צריך כבר להתחיל להתנהג ע"פ מדתו הקבועה לו ולעלות בהדרגה של משך דורות. וההנהגה הממוצעת הצריכה לעולם של מעשה ועסקי דרך ארץ טבעיים היתה עומדת להיות מדתו של יהושע, אלא לולא הרצאתו של משרע"ה היתה מוכרחת להיות מתחלת מאז, ועכשיו נתאחרה עד בא עת הכניסה לארץ, להתחיל לחיות חיי עם נמוכים וטבעיים. שבאמת ע"פ העליה שבאה מן ירידה של הסתגרות בעסקי עולם ומנהגים טבעיים, יצא התכלית המכוון של ישראל בערך עצמו וערך כל האדם.
ברכות ט שלז
שלחועוד פתח ר"י בכבוד תורה ודרש, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל כו' אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני
.
מהותה של כל אומה תגדר ע"פ דיעותיה וקניניה הרוחניים. ובאשר ברוב הדיעות הולכות ומשתנות,מתבררות ומשתלמות,עד שלובשות במשך הזמן צורה חדשה, ע"כ תחול בכל אומה זקנה וביטול כח, הפרדה וכליון. כי כאשר יאבדו סגולותיה הרוחניות, דיעותיה ומסורותיה, את ערכם לגמרי, כבר אין מעמד פנימי לאומה. וכשיתגבר עליה איזה כח מן החוץ לא תוכל לעמוד על נפשה, באשר חסר לה המעוז של החבה הפנימית לעמוד בצביונה. ובזאת התכונה עצמה עומד ברית ד' עמנו להקים אותנו לעולם לו לעם. כי אור האמת של שם ד' ית' שנקרא עלינו הוא המאור שאין לו קצבה ותכלית, האמת שאין אחריה אמת, האמת שכל מה שישתנו הדיעות והמושגים ויתבררו ביותר יוסיף עז וצדק ויגלה לעין כל בהוד והדר. ע"כ אין בעם ישראל החי בתורתו זקנה. חבתו הקדושה כרשפי אש שלהבתיה לשם ד' הנקרא עליו, לדיעותיו, לתורתו, לא יוכלו לעולם לסור מנקודת חבתם הראשונה, ועוד יוסיפו להלך הלך ואור. ע"כ בכל יום ויום יוכל לאמר לישראל היום הזה נהיית לעם, היום זרח עליך אור חדש של מושגיך המאירים באור עולם של האמת האלהית. כי האמת המוחלטת והגמורה לא תתישן לעד ולעולם, ולא תאבד כחה כימי השמים על הארץ. ע"כ חביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה בהר סיני, כי לומדי תורה המחזיקים בעץ חיים הם המרגישים את החיים האמיתים של כלל האומה ובצילם תחי' האומה בכללה, והם כערך הלב המחיה את הגוף בחיותם הרוחנית, השמחה לעד לעולם על דבר ד' מצד אור האמת הנצחית שבה, נותנים עז וקיום לאומה בכללה לקום ולהתעודד, עד אשר תבא העת המאושרה שיקויים בנו "וכל בניך למודי ד'". "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל", ע"י ת"ח העושים ציצים ופרחים לתורה מרב חבה ואהבת עולם.
ברכות ט שלח
שלטאר"ת בר"י דר"ח איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם
.
מפני שאור האמת לא יתיישן לעולם, ולא יזוז ולא יחסר מחבתו כל ימות עולם, הוחק בנפשות חק של כח התקבלות מתחדש, עד שתהי' תביעה פנימית נמצאת לחדש את אור האמת שכבר ידועה למדי בכל עת. האמת הגדולה והידועה שאליה נושא ישראל את נפשו מאז הי' לגוי, האמת של ק"ש, של ד' אחד, ד' אלהינו ד' אחד, כמה שהיא ידועה מ"מ עושה בכל יום ובכל עונה רושם מחודש על לבו של כל איש ישראל הקורא ומקבל עליו עול מלכות שמים, והרושם העבר לא ימלא נפשו בבא עונה חדשה לק"ש. ומפני מה הוחק כזאת בטבע הנפש, שידיעה כ"כ מפורסמת, כ"כ פשוטה וידועה, תהי' צריכה לחידוש מדי עונה בעונה מעונות הזמן, ושתאבד את כח הכרתה ורישומה בלב כשלא תתחדש, הוא להורות על כח החידוש והליבוב של האמת, שהוא כאויר לנשימה, כלחם לאוכל ומים לשותה שלא יתישנו לעולם. ולא תאמר הנפש די בהרגלה המרובה, כ"א כל יום שיתחדש, יתחדש רגש של תביעה פנימית, להורות על החידוש המוכרח להיות מתלווה תמיד אל האמת הגמורה שהיא אור עולם הנצחי. ובמ"א כתבתי, שהנה כל מצוה ומצוה יש תכלית מכוונת בעשייתה, ושכר גדול אין תכלית לה, וזה נעשה אע"פ שאין הוא מרגיש בלבבו חיבה וקרבת ד' שנעשה בנפשו ע"י מצוה זו. ומ"מ גם זה התכלית של התגלות האור האלהי ואהבת ד' המורגשת בלב, היא יסוד הגדול ועומד בתור כלל גדול בתורה. והנה ממה שאמר "היום הזה נהיית לעם" למדנו על חביבות ההרגשה שמתגלה בלב שגם היא צריכה לתורה, ומצד זה צריך הדבר חידוש בכל יום, שיוכל לעמוד בלא חידוש עצם הידיעה היבשה. אבל ההרגשה שבהתגלות הלב צריכה להתחדש לפעמים ופרקים תכופים, והי' מצות ק"ש לאות על צורך חידוש הרגש בכל עונה, כד' החינוך , ע"ד פעולת כל ק"ש לקיים רגשי הקדושה מעונה אחת של ק"ש לחבירתה. והרגש הזה הוא כעין מכון ובית קיבול לכל המערכה השכלית שתפעל על האדם. ע"כ בערב אחד שלא קרא, שמתבטלת ההרגשה הגלויה בלב, אע"פ שהיא רק תולדה נמוכה לגבי הקנינים השכליים המוסכמים מ"מ הרתוק של האדם אל כל הטוב והמאור שבתורה מתבטל בביטול חום הלב של הרגש והוא צריך חידוש. וכמו שיש כח חידוש רגש בפרט זה של ק"ש בחק היחיד, כן מוכנים רגשי קודש באוצר הכלל, שמתחדשים מעומקה של תורה ע"פ כל הדורות וכל הזמנים לערכם, ומעירים רוח חיים חדשה בלבן של ישראל, להתגלות החיבה של תורה בהרגשת הלב המוחשית עודף על המוסכם באמונה ודעת שכלית.
ברכות ט שלט
שמהסכת עשו כתות כתות ועסקו בתורה, שאין התורה נקנית אלא בחבורה
.
מפני שתוה"ק היא תורת חיים, שאינה מנהגת את ההולכים בה לחיי נזירות ומאיסה בעולם ובתענוגיו הטהורים, המרימים את המעלה האישית ומשמחים בלבו. ע"כ יש בתכונתה הצורך לחיי חברה ורעות שהוא הדבר המביא לחיים מדיניים יפים ונאים וטבע קנין הרעות וחברת טובים וחכמים קבוע בתכונתם. וההתרחקות מן הבריות והנזירות המופלגת, שהסיעו רבים ממי שבקשו מסברת עצמם למצא קרבת אלהים, מתוך חברת בנ"א ונתקום מהחיים הציבוריים, היא זרה לרוחה, עד שבטבע עצם קנייתה ולמודה תתנגד לזה, ואינה נקנית אלא בחבורה, ההיפך של הבדידות וההתרחקות מבני אדם.
ברכות ט שמ
שמאכדריב"ח, דאר"י ב"ח מ"ד חרב על הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של ת"ח שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה, ול"ע אלא שמטפשין כו', ול"ע אלא שחוטאין כו', ואב"א מהכא נואלו שרי צוען
.
הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנם משולשות. האחת, שתיקון העולם הנמשך ע"י בא רק בהיות מצורף עם טהרת הלב ויראת ד' וחכמת התורה גם הסבלנות על העיונים והדיעות שהם שונות מדיעותיו, בדין והלכה וגם בעיונים מוסריים, לקיים האמת והשלום אהבו. וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח, רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדיעות שונות, ורואים שדוקא מכל הדיעות של החכמים השונים בארחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה והברורה, ששם אור ה' שורה. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חביריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעת שהיא שונה מדעתו. ובזה תהי' הסבה היותר חזקה למחלוקת ומריבה, וחרב המדנים יתפשט עי"ז באומה, להיות חרב איש ברעהו, בפועל ובשוט לשון. וכ"ז הוא תולדה של הבדידות המופלגת, בעסק התורה, זה הוא הרע המגיע לתכלית השלום של האומה, הצריכה להתנהג ע"פ רוחם של בניה בוניה, ת"ח המרבים שלום בעולם. והרע השני, שמגיע בענינים עיונים מדיעות ומדות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות, שמטפשין. ומה שנוגע למעשים בהלכה, גורם המגרעת של בירור הדברים חטא בפועל, אם שהבדידות תטה את האדם לקצה האחרון, שבזה ג"כ יהי' חטא, כנזיר הנקרא חוטאי, ועוד שחטא יוצא ע"פ אותה ההשפעה שמשפיעים ת"ח על העם, אם לא יהיו עניניהם מבוררים. זהו הנרצה מדמיון נואלו שרי צוען, הנאמר על שגיאת מנהיגים שמגעת במעשה אל הכלל.
ברכות ט שמא
שמבד"א הסכת ושמע ישראל, כתתו עצמכם ע"ד תורה, כדר"ל מנין שאין ד" ת מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה כו'
.
כשם שבקיבוץ הנצרך לישובו של עולם, התכלית של ההנהגה הקיבוצית היא שיחיו בני אדם יושבי הארץ חיים ממוצעים מסודרים. אמנם כדי שהכלל יגיע לחיים אמצעים, צריכים אנשים יחידים, עומדים על משמרת עבודת הכלל, להתנדב בעבודה רבה יוצאת חוץ לגבול האמצעי, כעבודת אנשי החיל שלפעמים ינדדו שינה מעיניהם ויעמדו הכן על המשמר שעות רבות יותר מהערך הראוי לחיים ממוצעים. והם מקבלים באהבה את העול הזה, אם בעלי נפש הם, ושמחים בעבודתם, באשר יודעים הם כי רק בהתנדבם הם להעמיד את מצב חייהם במצב יוצא מגבול הסבל הממוצע יצליחו את בני אומתם בחיים הממוצעים. כן השרידים אשר ד' קורא העוסקים בתורה, הם אנשי החיל למשמרת, חומה המה לאומה הישראלית בכללה, 'אני חומה' - זו תורה, 'ושדי כמגדלות' - אלו ת"ח. אם אנשי החיל יאבו להיות מתנהגים בחייהם בגבול הממוצע, אז תהי' המדינה אבודה ולא תשיג גם ארחות חיים ממוצעים, כי חמס ושד יתרבה בה וידי צריה תשיג להדפה ולכלותה מעל פני האדמה. ע"כ הת"ח אנשי המשמר צריכים להתנדב לעבוד יותר מהמדה הממוצעת, כדי להביא שלום לעולם, כדי להמשיך יפה את הקיום לאור ישראל וחייו האמיתיים. ע"כ לא נביט אל חלישות הכח המוכרח כמעט ברובו להמצא בין ת"ח עמלי תורה, על כתיתות הגוף החומרי ועל המניעה מהמון תענוגי החיים וששון עליזים. כי אך בזאת תתקיים התורה בעמל הגופני, הכתיתה נגד החלק המעשי הצריך סבל ועבודה של עיון וגרסא בעמל גדול, והרחקה מרגשות העונג של הרחבת החיים, ע"י ההתעמקות הנפלאה בעיונים שכלים מופשטים והגיונים מוסריים, איך לישר דרכם של בנ"א להתרומם מעל כל יצר לב האדם למראה עיניו, למען יוכלו בלא משוא פנים להורות לבנ"א הדרך הטובה והישרה, שתבא רק בהמתת החפץ הסוער לתענוגי הרוח שהם ראויים אמנם להמון, אבל ראוי להיותם רחוקים מלב בעלי עיון עובדי עבודת הקודש לישר דרך העם.
ברכות ט שמב
שמגד"א הסכת ושמע ישראל, הס ואח"כ כתת, כדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה
.
העיונים בכל דבר צריכים להיות נולדים לא רק מתוצאות ההשקפה השכלית בדבר הפרטי לבדו שבו הוא נושא ונותן. כ"א צריכים שיהיו תוצאה של הרחבה וידיעה מקפת אל כל הענינים המתיחשים לו. ע"כ אין תקוה לתוצאות טובות של חידושי עיונים, כ"א כשקדמה הידיעה הכוללת בכל הענין וכל הדברים השייכים לו. והנה הדבר מגיע ביחוד ע"ד התנגדות לדיעות ובקורת, שרק אז תהי' מועלת להגדיל תורה ולהאדירה להרבות חכמה ולפארה, רק כשתצא ע"פ ידיעה שלמה ומקפת והעמקה מסודרת בכל הענין, כראוי למומחה ובקי. ע"כ צריך שיהי' האדם מתרגל לסבול לשמע הרבה, להוסיף ידיעה, מבלי הוסיף בזה עדיין דעתו והשקפותיו, אשר אם גם יתנגדו לאיזה פרטים וסעיפים אל יצא לריב מהר. הם, שתוק והאזן ורד לסוף דעת הענינים וחקור בכל חלקיהם, ואז כשתעלה בידך הידיעה השלמה כבר הנך מגבורי כח למלחמתה של תורה. כתת, שבור את אשר יראה לך לסתור ולהרס, אבל אל תהי מהיר להרם ולבקר ואתה אינך עדיין בקי גדול ומומחה בענינים אלו, כי מזה תצאנה תקלות רבות עיוניות ומוסריות. והעד ע"ז כי הלא גם בכלל בסדרי הלימודים ג"כ הידיעה המקפת וכוללת צריכה להיות קודמת לעיונים מחודשים, ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. ומה נאמר עוד ביחש הכתיתה והריסה, ע"י זיין והתנגדות והבקרת שראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה, הנקנית רק בסבל רב ועמל גדול. ואם תמלא את התנאי הזה, ודאי תביא גם כתיתך ברכה לעולם וכך היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר ובלבד שיהי' כדאי והגון לכך.
ברכות ט שמג
שמדאמרי דבי ר"י: מאי דכתיב {{צמ
- במי אתה מוצא חמאה של תורה? - במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה|ברכות|סג|ב}}
רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התוריים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם. תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תימדדנה על פי כמותם כי אם על פי איכותם, על פי עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. ביותר לימודי התורה, על פי גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר המעשים הטובים ויראת ה' הטהורה. ובזאת יהיה מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט, כי על-ידי היגיעה ועבודה שכלית מתעלה האדם למידות נעלות, ולהיות נוטה אל השכל ואל כל דברי קודש באהבה וחפץ לב, והלימוד פועל עליו להיות כולו נתון ומסור ללימודיו. על-כן תצא מהלמוד שעל-ידי היגיעה דווקא עומק ההבנה והידיעה הברורה עם הפעולה הרצויה לעבודת ה' ויראתו וכל טהרת המדות. אבל הלימודים הנכנסים באופן קל, בלא יגיעה ועבודה כבירה, ישארו לעולם שטחיים וקפויים, עומדים מחוץ לנפשו של אדם הפנימית, ופועלים מעט על מעשיו ועל יצרי לבבו. ע"כ חמאה של תורה, הברור והמובחר שבה, העיקרי, המחוור בעומק רעיון ושום שכל והמרבה אומץ הנפש ביראת ה' ודרכי קודש במי תמצא, רק במי שנתגדל על עבודת התורה בעמל, וקנה אותה בדרכים כבושים שע"י יגיעה ועבודה רבה, שעמדו לו להתרחק מן הילדות וכל געגועיה, לבלתי קנותם בדרך שעשועי ילדים, כ"א מקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ע"י רב עמל ויגיעה, יהיה לו המזון הקל והנח למורת רוח. וכמו שיקוץ הגדול בהמזון של היונק, עם כל קלות עיכולו ומהירות השגתו, כן יקוץ המתרגל ביגיעה ועבודת עיון, שישמח בזה והוא כל תענוגו ומשוש נפשו, בלימודים הנקנים כולם ע"י דרכים קלים, אבל עם זה הם מחוסרים עומק וכח רושם חזק בנפש.
ברכות ט שמד
שמהומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד שכועם עליו רבו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שכועם עליו רבו פעם ראשונה ושני' ושותק זוכה להבחין בין ר"מ לד"נ, דתנן ריש"א הרוצה שיחכים יעסוק בד"מ וכו'
.
הלימוד המעשי ביחוד בנוי הוא ע"פ נושאים ידועים, ע"כ .ראשית הלימוד הוא הניסיון של הנושאים, הניסיון הוא המביא להכיר את הדברים התלויים בחושים הדקים, ומזה המין ההבחנה בין הדמים. ומי שברב סבל והכנעה לרבותיו יקנה לו יפה את כח השימושי הנסיוני, יבא מזה למערכה העליונה של הלימודים, עד שברוחב ידיעתו יוכל להגדיר כללי וערכי הלימודים, שלזה דרוש חכמה רבה באין ערוך יותר מהידיעה הצריכה לאיזה פרטים. דיני ממונות ודיני נפשות הם נחלקים בכלל, כי כל ענין יש להביט עליו משני צדדים, בפרט במקצע המשפט, מצד הענין הפרטי של אותו הנושא ומצד השייכות של אותו הנושא אל המעשים הרבים והמארעות שחוץ לו. וההבדל שבין דיני ממונות לד"נ הוא, כי בדיני ממונות מיוסד הדבר הרבה על תיקון זה הנושא, לתקן העול שבין אדם לחבירו. והיחש של הענין אל תיקון הציבור בהוה ובעתיד הוא ענין נטפל לו. ובדיני נפשות שבאים עפ"ר על ענינים שאין לתקנם ולהשיבם, עיקר ההשקפה צריך להיות בהם על ערך פעולת המשפט בתיקון הכלל. ממילא מובן שהריבוי של הפרטים מוכרח בד"מ להיות יותר משתנה. בגוניו מבד"נ, שהרי הענינים הפרטיים אין לשינוייהם קץ. ע"כ דיני ממונות הוא מקצע גדול בתורה שמביא להתחכם יותר מד"נ ושארי המקצועות. אבל מי זה יעמוד על עומקו של זה החילוק מכל צדדיו בהבנה שלמה ומפורטת, עד שיהי' בכחו להוציא מתוך בירור הכללים הגדולים חילוקים ויסודות פרטיים, מי שהרבה לסבול עול רבותיו מעניני השימוש פעם ראשונה, ומעניני הלימוד פעם שני'.
ברכות ט שמה
שמוארשב"נ מאי דכתיב אם נבלת בהתנשא ואם זמת יד לפה כו', כל המנבל עצמו ע"ד תורה סופו להתנשא
.
הנשיאות והשררה צריכה שילוו עמה ההתנשאות והכבוד מפני תיקון העולם וצורך ההנהגה. אמנם ראוי להנהגה של נשיאות רק האיש שכ"כ ישרה נפשו בו, עד שאין הכבוד וההתנשאות אהובים לו מצד עצמם כ"א מצד תכליתם, לצורך המשרה שהוא עובד בה. ע"כ מי שמנבל עצמו ע"ד תורה, הראה שאין כבודו השוב בעיניו כ"א התכלית, התורה, עליו אנו בטוחים שאם גם יתנשא תהי' ההתנשאות שלו רק כפי המדה הנצרכת אל משרתו ותיקון הציבור, ע"כ רק הוא ראוי הוא להתנשא. ויסוד הדבר שע"פ הראוי לתיקון העולם תסבב ההשגחה העליונה, שתבא . ההתנשאות לאדם באופן שלא תשחית את נפשו, ומי שהרגיל עצמו בשפלות לשם תכלית נעלה, כהמנבל עצמו ע"ד תורה, גם לכשיתנשא לא תזוח דעתו עליו ע"כ הוא יוכל לקבל התנשאות וכבוד. ואם זמת יד לפה, יש לפרשו ג"כ לצד המעלה שהוא נאמר על ענין הכנת החכמה, שצריך הבא להנהגת ציבור להיות מוכן בכל חלקי התורה וידיעתה, כמו שצריך לעיון תיקון המדות להיות מוכן תחילה בשלמות הענוה, ע"י הניבול ע"ד תורה, כן צריך להיות מוכן בשלימות החכמה והעצה בכל הענפים המתחדשים. ואמר זמם לשון מחשבה ומזימה, שאם הרבה לחשוב ולחקור בד"ת לברר כל דבר והלכה לסעיפיה. יד לפה, היד מורה על המעשה והפה על הדיבור, כלומר, דיבורו הוא סמוך למעשה. כי א"צ לחשוב הרבה, כיון שכבר האריך במחשבותיו קודם הכנסו להנהגה לברר רוב עניני ועקרי תורה, ויוכל לגזור חיתוך כל דין ומעשה בבירור כדבר מלך שלטון, בלא המתנה והמלכה מרובה, כי יד ומעשה של המונהגים קרובה לפיו ודיבורו. אבל בהיותו מתעצל במחקר פרטי מעשים והלכות, אז בבא תור מעשה ישאר נבוך ולא יוכל להוציא אל הפועל.
ברכות ט שמו
שמזפתח ר"נ בככוד אכטניא ודרש, ויאמר שאול אל הקני רדו טורו וגו' ואתה עשיתה חטד וגו' ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לצורך עצמו כו'
.
פתח ר"י ככבוד אכסניא ודרש לא תתעב מצרי וגו' ומה מצרים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמו כו'. בצרכי התורה בעד כלל האומה הישראלית יש ערך כפול. ערך מיוחד שדומה לשימוש הכבוד אצל האדם, שאע"פ שאינו נהנה ממנו שום הנאה מעשית בצרכי גופו, מ"מ יש לכבודו של אדם ערך נכבד מאד, ולא יסולא כסף וזהב מכרו מצד סגולת הכבוד האנושי. וכן יש ערך בתורה שדומה אל יתר הצרכים המעשיים, והיינו שהאומה בכללה צריכה שימצאו בה ת"ח עוסקים בתורה, כדי שיחיו אותה ברוח ד' אשר עליהם, אע"פ שלא יסמכו עליהם בהוראת דת ודין. כי עצם ידיעת התורה המתרבה באומה, הוא חסנה ומעוזה הודה והדרה. וזה יתכן להיות בין אצל מדרגת התורה של החכמים הגדולים שעוסקים כבר בעניני תורה שהם יותר רחבים מחוג המעשה, שצריך להוקירם כמו שיוקיר איש את ערך כבודו, ובין בתלמידים שעוסקים בתורה, אע"פ שלא הגיעו, ואולי מהם שלא יגיעו להוראה, אבל עסק התורה הוא נעלה וקדוש מאד מצד עצמו. חיבה כזאת נראתה למשה מיתרו לכבוד עצמו, ע"כ ידענו מדין ק"ו שהמקרב ת"ח ברעיון של ערך הכבוד הכללי הנמשך מהתורה, חוץ לערך השימושי שלה, הוא ראוי לשכר רב. והצד השני כפשוטו, שצריך כל איש מישראל לדאוג בעד התורה, בתור צורך גדול מעשי מהצרכים המעשיים של האומה, שאם אין גדיים אין תיישימי, ואם אין ת"ח ותלמידיהם עוסקים בתורה בשקידה מאין ימצאו גדולי תורה הראויים לדון ולהורות. ע"כ נגד ערך זה בהכרת צורך התורה, התעורר על קירוב המצרים שהי' לצורך עצמן, על אחת כמה וכמה בהוקרת התורה בתור צורך הגדול של כלל ישראל, שיש בה ערך נעלה ושכר טוב מצד התיקונים המעשיים הבאים ע"י שהמחזיק גורם לזה.
ברכות ט שמז
שמחפתח ר"א כנו של ריה"ג בכבו"א ודרש, ויברכך ד' וגו', והלא דברים ק"ו ומה ארון כו' המארח ת"ח כו'
.
אלה שני הערכים האמורים שמתוארים כענין כבוד הכלל וצורך הכלל, יובנו שניהם על אותו הצד שיש להכלל מ"מ השפעה מוחשית ע"י הת"ח, אלא שעניני דת ודין המעשיים יוכרו בתור צורך, ועניני המוסרים והדיעות יוכרו בתור כבוד. אבל בכ"ז עולה על לב שראוי להכיר את ערך של החזקת התורה לפי ערכם של הפעלתם של הת"ח על הכלל, בין בענינים מדעיים ומוסריים מצד הבנת הכבוד, ובין בענינים מעשיים מצד הבנת הצורך. אבל נעלה מזה הוא שיש סגולה מיוחדת בת"ח, אשר אשרי העם שיש לו ת"ח גדולים קדושי ד' עוסקים בתורה לשמה, אפי' אם הם סגורים בתוך ד"א של הלכה, והם עסוקים בענינים שבתורה שלא יוכלו בהם להשפיע אפילו במאומה על הכלל, כגון הת"ח עסוקים במעשה בראשית ומעשה מרכבה, והכלל רחוק מלהיות יכול ליהנות מזה. מ"מ יש סגולה נפלאה, שדור שת"ח גדולים נמצאים בו הוא כולו מאושר. ההכרה של הקדושה הסגולית היא דומה לקדושת הארון שבו היו לוחות הברית, שהם נשאו עליהם את תכנית סגולת קדושת ישראל, והי' מקום אוהל מועד לכל מבקש ד' אע"פ שלא נתנו הלוחות להגות וללמוד מהם את הכתוב בהם, אבל סגולתם האלהית הועילה לקדושת העם לרוממותו ולאשרו, יותר מפעולות מעשיות ולימודיות אחרות. כן רב ערך החכמים העסוקים בכל המקצעות שבתורה לכלל ישראל מצד עצמם, והם הם קניני האומה וסגולותיה הנפלאות, שכל שיגדלו ויעצמו תוסיף עצמה ואורה.
ברכות ט שמח
שמטמה היא כרכה שברכו, אר"י זו חמות ושמנה כלותיה שילדו ששה ששה בכרם אחד
.
באמת אנו רואים שהצלחת כל אומה תלוי' הרבה בריבוי הבנים, כי בהתרבות העובדים תרבה הברכה. אמנם בזמן שיתר הצרכים של מכשירי החיים ועצם החיים אינו במילואו אז תהפך זאת הברכה הנהדרה של ריבוי הבנים, שהיא ברכה אל הכלל, להיות למעמסה אל הפרט, כי יכבד עליו טורח הטיפול והגידול, הוצאת הפרנסה של כולם ופיזור הנפש בצרכי כ"א מהם. אבל בהיות הברכה בתכלית המילוי, בהיות כח הגוף חזק ואמיץ וכח הנפש גם הוא בריא ושלם, והפרנסה העושר והשפע מצוי לרב, והבנים מתגדלים בלא כל מום באין מדוה ופגע רק בשמחה וששון ומוכנים להשכיל ולעבוד, אז יש כח לקבל ברכה זאת המעולה בערך הכלל שתהי' גם ברכה הגונה בערך הפרט. והנה זה הוא כל תכלית הצלחת האומה, שכ"כ תגדל אצלה ההצלחה של הפרטים, עד שכל הדברים שימצאו טובים אל הכלל יהיו ג"כ נחשבים לטובה ושמחה אל הפרט. וזה המצב א"א לבא כ"א בברכת ד' על האומה, שתהי' מתוקנת כראוי בגופה ונפשה ורכושה, אז יהי' הרוח הלאומי חזק מאד בלבו של כל איש מאנשיה וכל חיוב כללי יהי' לשמחה ולששון. וזאת היא מעלת ישראל בתיקונם, עד שגם ההליכה למלחמה אינה צריכה שום לחץ כ"א התנדבות רצונית מאהבה עזה, שהרי הכרוז מכריז כל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו. ע"כ בהיות השכר ניתן לעובד אדומי בשביל כבוד הארון, שהי' מקום האורה לכל ישראל, והנקודה הפנימית שעל ידי אור הקדושה המופיע ממנו יאוחדו כל פרטי הכלל באחדות נפלאה עד שלא ימצא שום הפרש בין דבר שהוא טובת הכלל לדבר שהוא טובת הפרט. ע"כ היתה ברכתו ברכה כזאת שלפי הנהוג היא ברכה רק בערך הכלל, ורוב טובה כזאת לקללה תחשב בערך הפרט, אבל בהיותה נתונה לברכה ע"פ ד', מובן הדבר שכבר מלא ד' את ברכתו עם כל המכשירים לקבל ברכה נשגבה כזאת, שמורה על התכלית היותר מאושרת שיוכל הכלל להגיעו עדיו בלכתם אחרי ד' ודבקים בתורתו. ובכלל הוא אות על מילוי כל הברכות וההצלחות במלא המובן, מאחר שריבוי מופלג כזה של בנים, שהיא כפי ערך היותר רחב האפשרי בטבע האדם ע"ד היותר מבורך בהפריה, תחשב לברכה.
ברכות ט שמט
שנאר"א הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו כו'
.
כל אדם המוכן לפעול גדולות הוא חש בנפשו איזה כשרון פנימי לזה, וזה הכשרון מעורר אותו לבא למטרתו, להוציא מן הכח אל הפועל. אבל האדם יוכל להרגיש את תכונתו ג"כ ע"פ הכנה שיש לו לאיזה מעלה, אע"פ שלא הוציאה מן הכח אל הפועל, אלא שהוא מוכן לזה וצריך ע"ז זמן שיוציא את הכנתו יפה אל הפועל, ואז יהי' מוכן למה שהוא חש בנפשו. ע"כ אם יהי' דוחק את השעה, לבא למה שחש לה בנפשו הכנה והוא עדיין לא השלים חוקו, ואז באמת אינו ראוי עדיין לאותה המעלה, ע"כ יזדמנו לו על דרכו פגעים ומכשולות. כי בהשגחת השם ית' ישמר הכלל מהנהגה שאינה הגונה להם, אבל הנדחה מפני השעה, הוא מרגיש שהוא אמנם מוכן לפעול ולהנהיג, אבל עם זה חושד א"ע שהרגשתו בעצמו באה לו בגלל תכונת נפשו בתור הכנה, ושמא עדיין לא השלים חק ההכנה ההיא להוציאה אל הפועל כראוי, הוא יוסיף שלימות [] לשלמותו, כן תרבה אושרה של הנהגתו להצלחת הרבים, ותהי' שעה עומדת לו, כי הדבר המוכן לרבים יצלח בחפץ ד', ועין השגחתו הגדולה מאד בענין כללי עוד ביתר שאת מענין פרטי.
ברכות ט שנ
שנאדר"י טיני, רבה עוקר הרים
.
לימודי התורה בההלכות המקובלות המה רחבים מאד ומספיקים להמון מעשים רבים בהליכות התורה. ובאמת המה מספיקות ג"כ לכל הספיקות המתחדשות אם יובנו הדברים כראוי, אלא שבתולדות צריך בינה יתירה להשמר מן הטעות, שלא לדמות למה שאינו דומה וכיו"ב. והבקיאות היא באמת דומה להמקום המחזיק את עצם התורה, באשר ההסתעפות והתולדות יושכלו להיות בתוספות מרובה על העיקר. אמנם המקום הכוללם והמחזיקם של כל אלו הענפים המתחדשים, המה הידיעות של השרשים המקובלים שכבר נשנו ונתקבלו. א"כ הבקיאות היא מצטיינת במה שהיא בערך מקום המקבל את כל ההסתעפות הבאות מאבות ההלכות, וכוללת ג"כ את הענין החיובי מבלעדי היסוד השלילי. כלומר שמצד הבקיאות לבדה אמנם אפשר לדעת את כל המעשים שנכללו בהלכות המפורשות, והיינו דרך החיובי, אבל לשלול את הטעות שיש לבא בבא תור דבר מחודש, שבאמת עיקר שימוש החריפות הוא האופן השלילי. שהרי הכל כלולים כל הפרטים המתחדשים בהאבות שכבר באו לידינו, אלא שיש מקום לשכל לטעות במקום מוצא הדבר המחודש בערכו ודמיונו, ע"כ צריך בינה יתירה להציל מהצדדים המוטעים. ובזה המליצה מכוונת, של סיני לבקיאות ושל עוקר הרים לחריפות. הנה סיני נבחר למקום שבו נתנה תורה, שאר ההרים נעקרו מיתרון זה, כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני , הי' בסיני צד החיובי ביתר ההרים צד השלילי, ונמצא לפ"ז בסיני עצמו צד החיובי הדרך האמת שנלמד עליו, והצד השלילי שלילת שאר ההרים. ע"כ דומים ג"כ הסברות האמתיות שיש להם יחש לתורת אמת שנתנה בסיני לסיני, והם נמצאים בהלכות וכח הבינה לשלול את הצדדים המוטעים לעקירת הרים, כלומר הראות שאינם בכלל תורת סיני, ובשלילת הדברים המטעים תבורר האמת.
ברכות ט שנא
שנבאצטרכא להו שעתא
.
הזמן צריך שיוכל ע"פ השגחת השם ית' כחלק אחד מהנצחיות המתמלא בכל פרטיו לפי הצורך שיש אל העתיד הגדול להשתלם בכל הרכוש שיקח מכל תקופה ותקופה מה שהעניקה לו. ע"כ כל פעולת דור ודור ראשיו ומנהיגיו, אין להשקיף עליהם בתור פעולה עוברת כ"א קיימת לעד גם בעברה. ע"כ רשומה היא יפה המליצה שהשעה צריכה, אצטריכא להו שעתא, כלומר תביעת השעה שהיא צריכה להכנס בחשבון הנצח, היתה צריכה לפעולותיהם הגדולות שאם יעשוה בדורם, אבל לעד ישארו בכח ההצטרפות של הזמן העובר אל העתיד הקיים לעד.
ברכות ט שנב
שנגשלחו להתם סיני ועו"ה איזה מהם קודם, שלחו להו סיני קודם, שהכל צריכים למרי חיטיא
.
יש פנים לומר שכל איש הנושא משרה רוחנית יהי' מוכשר יותר לשימוש התועלת של גדולי הדור וחכמיו המצויינים, אע"פ שרוב ההמון לא יהנה ממנו כ"כ, מ"מ ההשפעה המושפעת על השרידים ויחידי הדור מועלת ג"כ להיטיב את מצב ההמון ולרוממו. ויש פנים ג"כ לומר שראוי שתהי' הפעולה ישרה מתיחשת לכל העם. ה"סיני" ידיעותיו המפורשות הם דברים נצרכים לכל העם, אמנם עמקי חידושיו והרחבת הדברים של העוקר הרים, רק ליחידים ובעלי בינה מרובה יהיו לחפץ. ע"כ הכריעו שראוי צורך העם בדרך ישרה עיקר להיות ערך, ומה שהכל צריכים למרי דחיטיא, יכריע הצורך של הכל, של הכלל כולו, ולא הצורך המצויין של פרטים אנשים גדולים.
ברכות ט שנג
שנדאע"פ כן לא קבל עליו ר"י דא"ל כלדאי מלכת תרתין שנין כו'
.
הזכות, בפרט זכות התורה ועבודת ד' בכלל, ודאי היא מתגברת על כל ההוראות הקבועות אם שיש להם איזה יסודות מוכנים בסדרי המציאות הכללי. אבל ברוב ימשך זה השינוי מצד ההנהגה השייכת למצויינים בעם, שעולים בכח רוחניותם וקדושתם למעלה מסדרי החקים הקבועים. ע"כ חשב ר"י שבהיות טעם בחירתו הוא מפני יתרון צורך ההמון הרב, ראוי לו להדחות ולהקדים פעולתו של רבה בחק היחידים, כי דברים הנהוגים מצד יחש כל ההמון ראוי שיבאו כפי הסדרים הרגילים.
ברכות ט שנד
שנהכל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרי
.
המשרה שתנתן על הנבחר מצד היותו יותר נאות לחפץ יחידי העם הגדולים צריכה שמירה מאד, שלא יתעלם מן ההמון לחשוב שבזה הם אינם מקבלים טובה. מה שבאמת אינו כן, כי בתועלת ההטבה הרוחנית של הגדולים הראויים לקבל השפעה גבוהה מתעלה ג"כ בדרך מסובבת ההמון, שהרי מתרבים היודעים והלומדים, ושדרה אחת מעוררת את חברתה הנמוכה ממנה ומתוך כך מתרבה הדעת ויגדיל תורה ויאדיר. ע"כ ראוי לזהר שלא יחשב ההמון שמצדו עכ"פ הי' ראוי שלא להמשך אחרי הנשיא שכבר נבחה. ולזה שמר ר"י שלא להנהיג הוא צורת נשיאות ביחשו אל ההמון. ואומנא, שהוא עפ"ר איש המוני, לביתיה לא קרא, למען פרסם את הדעת, שהנשיא שיש בו יחש ישר אל הגדולים יש בו ג"כ תועלת נמשכת לכל ההמון כולו.
ברכות ט שנה
שנוואר"א הלוי, מ"ד יענך ד' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב, אלהי יעקב ולא אלהי אכרהם ויצחק, אלא מכאן לבעל הקורה שיכנם בעוביה של קורה
.
הרגשות שבהם יתקרב האדם אל קונו הם חלוקים לשנים. יש מהם שהם בנויים רק על אותם הצדדים שבהם נתיחדו ישראל מכל עם ולשון בבחירה וקרבת אלהים, היחשים שבין עם ישראל לד' אלהי ישראל, ויש מהם שהם רעיונות כלליים יחש האדם ליוצרו. והנה אברהם ויצחק קראו בשם ד' באורח כללי, בלא התחלת בנין אומה לעצמה בפועל מתיחדת בעניניה ומגמתם היתה הקריאה בשם ד' לכל העולם. עד שבא יעקב אבינו, וממנו התחילה אומת ישראל לפרוח בתור אומה מיוחדת, מתיחדת בגאון שם ד' אלהיה לבדה, כי כבר בא מועד להתחיל ההכנה הכללית ע"י ההבדלה הפרטית. והנה קרבת ד' בעת צרה ראוי' שתתעורר בדברים הקרובים אל הלב ואל הרגש, שתפעול לשפוך נפשו לפני ד', ובזה ידע כי ד' הוא אלהיו ויעזר בהדרשו לדורשיו. צריך האיש הישראלי לסדר רעיוניו ביחוד על הערך המיוחד שבו נצטיינו ישראל, שאז ימצא לבבו מלא רגשי קודש באהבה עזה והתרגשות גדולה לשם ד' אלהי ישראל, אשר קרבנו לעבודתו ונתן לנו את תורתו. אמנם הענינים הכלליים, אם שהמה נכחים למבין, מישרים גם הם את השכל, אבל לא יחממו את הרגש לפעול על הקרבה האלהית הצריכה ביחוד בעת צרה, שהיא ראויה להיות קרובה למעשים טובים המוסיפים באדם רגשי קודש אהבת ד' ויראתו. ע"כ ראוי לכעל הקורה, אע"פ שיש עם הקורה סעיפים וצדדים רבים השייכים עמה, כן היחושים הכלליים שכלל המין האנושי שייך בהם ליוצרו, שהוא מובן אלהי אברהם ואלהי יצחק, הוא ג"כ המובן של אלהי ישראל. מ"מ מפני ריחוק הדברים וגודל ההצעות הנצרכות לאיש הישראלי, עד שימצא א"ע מוסיף ביראת ד' ושמירת התורה ע"פ הרעיונות הכלליים, ראוי לו שיתקרב תמיד אל הדברים הקרובים ביותר לחוגו בתור איש מישראל, איש יהודי הנאמן לתורת ה' אלהי ישראל ומחזיק במעוזם של ישראל. ודבר זה הנוהג בצרת הפרט נוהג גם בצרת הכלל, שאז ג"כ יאתה התכנסות תחת דגל ישראל. והתשובה לשמירת תורה ומצות, והתעוררות הרעיונות ברגשי קודש שהם מיוחדים לישראל, שעי"ז יתחזק רושם היהדות ויתחמם הלב באור ד'. והרוח הישראלי יחזק ויגבר חיל, ובזה ממילא מתקרבת ג"כ התכלית הגדולה העליונה הכללית. כי עומק המגמה הפנימית של ישראל, היא היא בעצמה הקריאה בשם ד' לכל באי עולם, לבשר שלום לכל מעשי ד'. אמנם בפועל יצאו דברים כאלו לאור ע"י ישראל בעת הרוחה, בעת שקרן ישראל יתרומם, ובענינים הפנימים שלו הרוחניים והגשמיים, כבר יהי' הכל מתוקן טוב ויפה ברב יתרון, אז תבא ברכת אברהם בפועל "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אבל בעת צרה, ראוי להרבות רכוש הרוחניות הפרטיות, "ישגבך שם אלהי יעקב". עוביה של קורה, המתאחזת גם לענפים רחבים ממעל, גם לשרשים מסתעפים מרובים מאד מתחת, כי גם עמים יאמרו "לכו ונלכה אל הר ד', אל בית אלהי יעקב" .
ברכות ט שנו
שנזואר"א הלוי, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה כו'
.
זיו שכינה הוא התענוג מנועם ד', שהוא נמצא רק בערך אל המשיגים המקבלים. כי ההשגחה האמיתית בדעת אלהים היא נמנעת, אלא שהמושג המועט לפי ערך המקבלים הוא ג"כ די למלאות אורה ושמחת נצח כל מקום שהאור הזה מאיר שם. והנה ת"ח הגדול בקדושתו, שרמו דרכיו ועומק שכלו וטהרת רגשי לבבו, לא יוכלו להיות משוערים כלל אצל אנשים הקטנים ממנו בהרבה, כי לא יוכלו לקבל מאורו מצד גודל ערכו. במה איפוא תהי' השפעתו עליהם ראויה, שתהי' לפי מדת המקבלים כערך זיו שכינה, זה אפשר רק בשימוש מוחשי, בסעודה, שההשתתפות הפשוטה מצד האנושיות, שבזה יש שיווי עכ"פ בין גדולי חכמים וקדושי ד' לכל העם. אותה ההתחברות תפעל להיות מתקבלת אור ד' ונטיה גדולה לעבודת ד' ודרכי התורה בלב כל הקרובים והמתחברים לכחם, מה שלא תוכל כ"כ לפעול בעת ההתגלות של כח חכמתו ועצם קדושתו, שבזה יראה להם מה גבהו דרכיו מדרכיהם, ויתיאשו בנפשם לומר מי יוכל לדמות לאיש מורם אשר אין כח בכשרון נפשינו להדמות אליו. אבל השיווי מצד הגופניות יועיל הרבה להתקבל חלק רב ממדות היקרות של החכם המצויין. והרבה פועל הציור, שהרי גם הוא עם כל יתרונו הוא איש בעל חומר צריך לאכילה וצרכי הגוף, ועכ"ז עלתה בידו לבא למעלה רמה של קדושת המדות וטהרת הלב והמעשים, נעשה כן אף אנו לערכנו. ה"ז דומה להנאת זיו השכינה שהיא לפי ערך המקבלים.
ברכות ט שנז
שנחואר"א הלוי, הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום כו'
.
ואר"א הלוי, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום כו'. החיים הם מלאים מלחמות, ומי שמחליק את הדרך בעיני חבירו ואינו מעוררו על החתחתים והמכשולים שיש בדרך החיים, בין מכשולים רוחניים בין מכשולים גשמיים, הוא נוטל ממנו את גבורת רוחו להיות חמוש במלחמה נגד הדברים הרבים המפריעים את האדם מלבא לחפצו התכליתי. ע"כ יעורר האדם את חבירו בעת נסעו ממנו, לאמר דע לך כי השלום עוד רחוק הוא מאתנו, עוד לא השגנוהו, יען כי רבים לוחמים לנו, ע"כ השתדל נא להסיר כל מונע מלבא אל הטוב. לך לשלום, אבל לא תחשוב שגם הדרך עצמה היא מרוצפת משלום, עד שאתה הולך בשלום, בתוך השלום, לא, הדרך היא מלאה מכשולים נעדרי השלום, ובהשתדלותך להתגבר על כל אלה תבא אל השלום. לא כן היא תעודת מנוחת הנפשות, מי שהשלים חוקו בחייו כבר לוחמים אין לו, מפריעים מנוחתו אפסו, ותכלית המעלה היא שהמלחמות הגופניות של הנטיות החומריות לא יהיו תופסות מקום כלל בעלותו אל הר ד' להתענג באור פני מלך חיים. ע"כ הברכה היא לבא אל מנוחת עולמים, לך בשלום, כלומר גם הדרך תהיה לפניך מושלמת לבד מחוז החפץ, שיש אפשרות ג"כ למעלה ע"ג מעלה. אבל דבר מפריע ומונע לא ימצא, דבר המשבית את השלום ומצריך התגברות. ביחוד מצוייר בזה שני קוטבי המוסר, ציור החיים בעמל וציור המות במנוחה. ציור החיים בעמל וחיוב התחזקות תוסיף כח לעבודה ולחריצות. ציור המות במנוחה, תמעט את פחד המות ותרגיע את הרוח ותעודד ג"כ לעבוד ולפעול במשך זמן הפעולות ימי החיים, מתנת אלהים לעבוד להרבות הטוב והשלום.
ברכות ט שנח
שנטאר"ל כר חייא, היוצא מביהכ"נ ונכנם לביהמ"ד ועוטק בתורה זוכה להקביל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון
.
היחש של התפילה אל דעת ד' היא בזה נבדלת מיחש התורה, שמצד התפילה יתקרב האדם אל אלהיו רק ע"פ חושו הפנימי הפרטי, כפי רגשי נפשו ודעותיו הקנויות לו מכבר בקנין נפשו פנימה, כי זאת היא תורת הרגש שעליו התפילה נוסדת. התורה אמנם תתן לאדם דעת והשכל להכניס בתוכו ידיעות יתירות על ההרגשה הפרטית שלו, היא מכנסת לו את המדעים שמחוץ לנפשו אל נפשו פנימה. והנה אך אז יוכל האדם להיות מתעלה בידיעות נעלות ממושגים קדושים במה שהוא יותר רחב מערך נפשו רק אם השלים את ציורי נפשו הפרטית באורח הגון, ע"כ התורה צריכה ג"כ אל התפילה, עכ"פ לפרקים. ע"כ היוצא מביהכ"נ, ומשלים את כח רגשו הפנימי, ונכנם לביהמ"ד ועוסק בתורה להשלים כח שכלו בערך החיצוני שחוץ לנפשו, זוכה להקביל פני שכינה, לעומת ההנאה מזיו השכינה הנאמרת על הערך. שיש לההשגה האלהית אל המקבל וכחות נפשו, נאמרה ההקבלה של פני שכינה על הערך הגבוה מזה, ההתעלות אל הידיעה והנועם האמיתי אמור ד', כפי מה שראוי מצד המציאות הכללית לא רק כפי הערך שראוי לחוש מצד נפשו הפנימית לבדה. אמנם רק אז תשלם הידיעה החיצונה כשתצטרף יפה אל הפנימית, מחיל אל חיל, מכח אל כח, אם ירצה לצייר את כח הכרת האדם בדעת אלהים מצד מושגי נפשו הפנימים, ראוי לאמר שהוא יראה את ד', כלומר ישיג כפי כחו. אבל נעלה מזה היא ההשגה שמצד העולם הכללי כל המציאות כולה, כל המושגים כולם שהם אפשרים להתכנס בנפשו של אדם, לציין זה יאמר יראה אל אלהים, כלומר השגתו תהי' בערך הדברים שמחוץ לנפשו שמחוץ להשקפתו הפרטית. והרי הוא לא כמו שרואה, שמרגיש מנפשו פנימה, שאינו יכול להבחין איך הדברים מתיחשים חוצה לו, כ'"א כאילו יראה הוא אל אלהים, ירגיש שהוא נראה אל אלהים, כלומר שעצמיותו וידיעותיו שהם עצם נפשו הם גוף האמת העצמי, מה שהוא ככה צפוי בידיעה האלהיות. בציון, שם הוא מרכז ההתכנסות של התוכיות, של ההשגות החיצוניות עם הפנימיות, שהרי ירושלים משפעת כחותיה לחוץ לה, בתור ממלכת ישראל העומדת להיות לאור למלכי ארץ. וציון כוללת ג"כ הערכים הפנימיים השייכים רק לישראל ויחשם אל הערכים החיצונים, וההשגות הרחבות שללמד על הכלל כולו יצאו.
ברכות ט שנט
שסאר"ח כ"א אמר רב ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"כ כו'
.
העונג מתיחש לכל דבר ע"פ תכונתו, כשיהי' נשלם כפי התעודה היותר נשגבה המוכנת לו. והנה בין כל כחות המציאות יש כחות פועלים וכחות נפעלים. מובן הדבר ששלימות הכחות הפועלים הוא שלא יהי' להם כל עיכוב ומניעה מלפעול פעולתם, ושביתת הפעולה הוא נגד חקם והפך עדונם. וכחות הנפעלים ענוגם הוא קבלת הפעולה והמנוחה ואם מחסרון פועל בהם יצטרכו המה לפעולה ה"ז הפך ענוגם. כן בנפשות, הנפשות שמטבען הן שקטות ונוחות להיות מתנהלות ע"י השפעת זולתם, אות הוא על טבען ותכונתם להיות נפעלות. ע"כ בבאם להשלמתן ראוי להם המנוחה, לבל תצאנה מחוגם להיות הן פועלות. אמנם ת"ח, המושפעים מכח עצמם ועומדים להשפיע ולנהל את זולתם, זאת היא עצם תכונת נפשם להיות פועלים. ע"כ עינוגם והשלמתם היא רק הפעולה התדירה והמתקיימת, שאינה נחדלת לעולם בכל הגונים שיש להחיים. ע"כ תכלית עידונם היא התנועה המתמדת והפעולה שאינה פוסקת, ילכו מחיל אל חיל.
ברכות ט שס
שסאאר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך כו'
.
יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כ"א ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות. א"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי א"א שיבא לעולם כ"א דוקא ע"י תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו. ואדרבא, הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמיתית לכל צדדיה יראו שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדיעות הנראות שונות וכל המקצעות החלוקות, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. ע"כ ת"ח מרבים שלום בעולם, מה שהם מרחיבים, מבארים ומילדים דברי חכמה חדשים בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר "וכל בניך למודי ד'" כולם יכירו שכולם, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ד', בכ"א מהנה יש צד שיתגלה ע"י ידיעת ד' ואור האמת. "ורב שלום בניך", לא אמר גדול שלום בניך, שמורה על ציור גוף אחד גדול, שאז היו הדברים מתאימים לאותו הרעיון המדומה, שהשלום צריך הוא דוקא לדברים אחדים ושיווי רעיונות, שזה באמת מגרע כח החכמה והרחבת הדעת. כי אור הדעת צריך לצאת לכל צדדיו, לכל הפנים של אורה שיש בו, והריבוי הוא רב שלום בניך. אל תקרי בניך אלא בוניך, הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם יבנה מצדדים שונים, משיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים. מדרכי עבודה והדרכה וחינוך שונים, שכ"א תופסת את מקומה וערכה. והכלל כי אין ראוי לאבד כל כשרון וכל שלימות, כ"א להרחיבו ולמצא לו מקום, ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה. וצריך לעיין בדברים איך למצא את התוך הפנימי שבמושגים, שבזה יתישרו הדברים ולא יהיו סותרים זא"ז, וריבוי הדיעות שבא ע"י השתנות הנפשות והחינוכים, דוקא הוא הוא המעשיר את החכמה והגורם הרחבתה. שלסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר שאי אפשר הי' לבנין השלום שיבנה כ"א ע"י כל אותם ההשפעות שהיו נראות כמנצחות זא"ז. "יהי שלום בחילך", החיל, מקום החיל או הכחות העובדים, הם מתברכים בברכת שלום, ומה שלומם, לא שיהיו כולנו כח שוה דא"כ מנין תהי' פעולת החיים, כי דוקא ע"י ריבוי הכחות והתנגדותם, ימצא החיים. אלא שנערך ההבדל וההתנגדות בערך מתאים, שכולם מובילים למטרה אחת, ע"כ נמצא "שלוה בארמנותיך", שקט ושלוה במקום הדרוש שקט, במרכז התכלית. "למען אחי ורע" , שלכולם יהי' מקום לעבודה, עבודת שכל ועבודת נטיה ורגש. "אדברה נא שלום בך", המצב של ההתאחדות הבא מקיבוץ כחות ודעות נפזרות. "למען בית ד' אלהינו", התכלית הנרצה, הנקודה שהכל עבורו עובדים. "אבקשה טוב לך", הטוב הנאסף מכלי השלום שהוא מחזיק הברכהי. "ד' עז לעמו יתן", יתן להם חיים מלאים ענין, שהם עז, וכשהחיים מלאים ענין, מלאים הם צדדים רבים ונבנים מהרכבות של כחות רבים. ע"כ זאת היא ברכת השלום האמתית הבאה מהעז. "ד' יברך את עמו בשלום", וברכת השלום הבאה מהעז. היא השלום של התאחדות כל ההפכים. אבל צריך שימצאו הפכים כדי שיהי' מי שיעבוד ומה שיתאחדו, ואז הברכה ניכרת ע"י כח אלו ואלו דברי אלהים חיים. ע"כ שלום הוא שמו של הקב"השהוא בעל הכחות- כולם, הכל יכול וכוללם יחד, יהי שמו הגדול מבורך מן העולם ועד העולם.
ואני תפילתי לך ד' עת רצון, הנותן מפיו חכמה דעת ותבונה, אל תצל מפי דבר אמת עד מאד, ותצילני מכל מכשול ושגיאה בהלכה ואגדה, תען לשוני אמרתיך כי תלמדני חוקיך, לך אני הושיעני כי פיקודיך דרשתי. ותזכני להוציא מאויי לבבי, למען כבוד שם קדשך, מן הכח אל הפועל. ותחנני ברוח עצה וגבורה דעת ויראת ד', ותזכני לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתיך, בתתך מציון ישועה לישראל תפארתך. והנני חותם דברי בהודאה, בדברי הכתוב', ד' אלהי אתה ארוממך, אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן. ואתפלל על העתיד לבא, וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני עד אגיד זרעך לדור לכל יבא גבורתיך .
הדרן עלך מסכת ברכות.
ברכות ט שסא