מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — ברכות פרק ח
אבש"א שברא מאור האש וב"ה אומרים בורא מאורי האש
.
יסוד ברכות מאורי האש הוא להורות שלא לבד הבריאה האורגנית וכל יצורי בראשית הטבעים מעשי ידי ד' המה, והם ממלאים את תפקידם כפי שגזרה חכמתו הנעלה. כ"א גם כל הדברים המלאכותיים שהם ממעשי אנוש ותחבולותיו, שכל דור ודור מחדש בסתרי הטבע להוליד דברים חדשים ותולדות חדשות, כולם מעשה ד' המה. שיצר את הטבע באופן הראוי להתחבר עם שכל האדם, שגם הוא הנהו חלק אחד מחלקי המציאות, שבכוחו להשלים ולהוציא אל הפועל את השלמת המציאות הטבעית, כל דבר בזמנו הראוי. ע"כ אנו מברכים על הדבר הראשון שהוציא האדם בחכמתו, והוא אב גדול לכל ההתחדשות של כל הדברים המלאכותיים שהאדם ממציא בחכמתו, הוא יצירת האור והאש. שכבר הורו חז"ל בפרק מקום שנהגו, שנתן הקב"ה באדם מעין (בינה) [] של מעלה והקיש שני (רעפים) [] והוציא אש מבניהם. א"כ האור הוא יצירה מלאכותית מבינת האדם, ואנו מודים ומכירים שהיא מעשי ד' שיצר את שכל האדם על זאת התכונה. וכל הדברים הפרטיים שבכל דור ודור הם יוצאים אל הפועל אנו צריכים להכירם למעשה ד', כצמחי השדה היוצאים כל אחד בזמנו כן צמח השכל האנושי המלאכותי יש לו זמנו הקבוע, ובמלאת ימיו שכבר ראויה היא המציאות להיות משתלמת על ידו בכללה, אז מזדמנות הסיבות שיתעורר האדם בשכלו וברצונו, להוציא כל דבר בעתו, וזאת היא מעין קדושת השבת שאנו מכירין בששת ימי המעשה. ע"כ כאשר ביום השבת אנו מעידים על היצירה הכללית שלא נמצא עמה שיתוף שכל פרטי, אנו מעידין אח"כ בהתחלת ימי המעשה, שגם כל מעשינו פעלת לנו ד', עד שגם הדברים המלאכותיים, כמאורי האש, מעשי ידיו הם, "אתה הכינות מאור ושמש" .
ברכות ח א
באמר רבא בברא כ"ע ל"פ דברא משמע, כ"פ בבורא בש"א בורא דעתיד למברא, וב"ה סברי בורא נמי דברא משמע
.
זה הוא כלל מוסכם שראוי לומר ברכות של יחש הבריאה בלשון עבר, אף שחידוש הבריאה מצד שפע הקיום הוא מתמיד, "כאמור: לעושה אורים גדולים כל"ח" , שהוציאו מזה מסדרי התפילה, שהוא יתברך מחדש הוא בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. אמנם החובה הראשית היא לבאר שאין שום חידוש ידיעה וחידוש רצון מלפניו ית', ע"כ גם כל הדברים היותר מחודשים, שאצלינו הם בתור עתידים והוים, הם בתור עבר לגבי החכמה הקדומה של יוצר בראשית ב"ה. ע"כ הלשון היסודי הוא המורה עבר בבירור.
ברכות ח ב
גמתיב רב יוסף יוצר אור ובורא חושך, יוצר הרים ובורא רוח, בורא השמים ונוטיהם, אלא אר"י נברא ובורא כ"ע ל"פ דברא משמע כו'
.
מתור שהעבר וההוה הם ראויים להרשם יחד בציור אחד על ערך הבריאה ביחש הבורא יתברך אליה, מצד הכנתינו אל הציור המוסרי המשלימנו, בהבינינו יחוסינו אל בוראינו יתברך שמו בכל רגע לקבל חיים ואור מרצונו הטוב, עלינו להשכיל כי ההוה הוא מתהוה ע"י התמדת שפע טובו. ולענין ההכשר המדעי שעלינו להשכיל, שאין בערכו יתעלה שום שינוי, א"כ כבר הוא הכל בחכמתו הקדומה בתור עבר. ע"כ ראוי שתהיינה המלות המורות על סיפור הבריאה, מורות בתוארם כדמות הוה ויהיו בהבנתם ג"כ עבר. ההוה יהי' לפי המובן הגלוי, לפי שהידיעה הזאת צריכה לתועלת המוסרית שצריך להשתמש בה בכל עת, והכל שוים לקבל ההכשר המועיל הזה, בעל לב רחב ובעל לב קצר. ע"כ תואר המלה יוצר ובורא הוא הוה, וההבנה הפנימית מחכמת הלשון מורה ג"כ עבר. כי להשלמת השכל ראוי להשכיל כח העבר שביצירה, מצד חכמתו העליונה יתברך שאין, בה לא שינוי ולא חידוש. ואע"פ שהידיעה של יחש ההוה היא יסוד מוסרי להגביר הרגש של אהבת ד' ויראתו, מ"מ יסוד הידיעה של יחש העבר הוא עיקר גדול לשרשי האמונות הישרות של עקרי התורה. ע"כ הקפידא גדולה שיהי' במובן בורא, דברא משמע, להבליט החכמה הקדומה שמצדה הכל הוא בתור עבר, ואפילו כל הדברים המתחדשים מחריצות האדם ותבונת כפיו. ע"כ לא יפעל כל חידוש לסור מרצונו המונח ע"פ חכמתו הקדומה ב"ה.
ברכות ח ג
דכי פליגי במאור ומאורי, ב"ש חד נהורא איכא בנורא, וב"ה סברי טובא נהורי איכא בנורא
.
ההכרה של טובת האור ובריאת האש היא בשנים, טובת האורה להאיר את החושך, וטובת החום, לחמם ולעשות כל מלאכה, וערך שניהם רב מאד בחיי האדם החומריים והמוסריים. ואם נקח' לנו לעיקר בברכה את החום, אז אין לציין את טיב ההתחלקות של צבעי האש שמתיחסים רק למראות העין בחוש הראות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי לציין את הטובה של כח החום, שהוא היסודי והתמידי בטובת האש, הנוהג בין ביום בין בלילה, ע"כ רק חדא נהורא איכא בנורא, אחד הוא כח החם היוצא מכל חילופי צבעי האור. וב"ה ס"ל דראוי לסמן ביותר הטובה היותר רוחנית של האור, שהאירה את חשכת הלילה והשיבה לאדם ששון והרגיעה את לבבו ורוחו הסוער, ועשתהו מוכשר להשתמש בראות עיניו להרחיב דעתו ע"פ השקפת הבריאה שחוץ להרגשת עצמו, גם בחשכת הלילה. וזאת הטובה, טובת האור, ודאי מקבלת תכונה מיוחדת ע"פ חילוקי צבעי האור שהם מטביעים חותם מיוחד כ"א לפי ענינו, וע"פ הרכבתם יצאו הכרת המוחשים כפי ענינם. ובודאי יש בכל צבע של האור יחש מיוחד לחוש הראות, שלא היתה הטובה שלמה כ"א בהמצא כולם, וראוי לברך על כולם לפרט את טובת הראות של האור הנוסף על הכח הכללי של החם. ויש בזה עוד מושג יותר פנימי, כי הסקירה הכללית של מעשה ד' הגדול המביא את כל חכם לב לעמוד מתוכה על גדולתו של יוצר בראשית כ"א לפי כחו, יש בה שני ערכים כלליים. ההשקפה האחת היא הראשונה, שיסתכל האדם במעשה ד' הרבים, וכל אשר תתוסף לו ידיעה בפרטים רבים ושונים יגדל ציורו בהכרת אלה נורא הוד שכל אלה ידו עשתה. וההשקפה הזאת תפעל הרבה על כח המוסרי המעשי של האדם, להשתעבד לרצון קונו וללכת בדרכיו הטובים ולשמור מצותיו באהבה ויראה, וכל שתהיינה מושכלותיו מידיעת המציאות מרובות יותר, תגדל שלמותו בערך זה. אמנם אחרי שכבר קנה לו האדם דעה שלמה וחשובה, כללית ופרטית, ביסודי המציאות והמון פרטיה, אז יעלה אל השלימות המדעית להכיר איך כל הפרטים הרבים ההם מתכנסים כולם הלך והתכנס לכלל אחד, וריבוי הכחות המה מתאחדים כולם לכח אחד, עד שמעומק הדעה הגדולה הזאת יבא להכיר באמת כחו וגבורתו של יוצר כל מכין תבל בחכמתו. הידיעה הראשונה תביע דבריה באמרו "מה רבו מעשיך ד'" , והידיעה העליונה השני' תאמר אמרתה "מה גדלו מעשיך ד'" . והנה כ"ז שהאדם עודנו צריך להתעוררות בהדרכה מוסרית מעשית הוא מוכשר יותר לקבל תועלת מההתבוננות של היצירות הפרטיות וריבוי מעשי ד'. אמנם כשמתעלה לתכונה מדעית עליונה, עד שנפשו הזכה תמשכהו להתענג על ד', אז יקבל רב טוב מההשקפות הכלליות של אחדות הכחות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי להרשים את התכונה העליונה של הברכה, כמאור האש, האחדות של הכחות הפרטיים, עד שלמשל החום והאור, שהם נפרדים לפי ההשקפה ופרטיים בפעולותיהם, אחדים הם בעקרם, והוא הדין לכל הפרטים הרבים עד אין חקר. ע"כ גדולה היא ההכרה שחדא נהורא איכא בנורא, להכיר כח אחדותו ית' ושלימות הדעת בעומק הרעיון, וממילא יפעלו הכוחות המוסריים, שהם נערכים לפי הדעת, את פעולותיהם לטובה. וב"ה ס"ל דצריך לכוין תכונת הברכה, ע"פ הערך המועיל לרוב האנשים שצריכים השלמה מוסרית בפועל, וצעדם הראשי הוא ההכרה הפרטית של "מה רבו מעשיך ד'", ומזה יבאו אל מעלתם הרוממה של הכרת אחדות הכוחות. ע"כ ראוי לברך מאורי האש, על ריבוי הכחות והתועליות השונות היוצאות מהאור. ומהם לההשקפה על כל המון מעשה האדם ותחבולותיו בשדי היצירה, שכולם הם ענפים יוצאים ע"פ חפץ העליון מחכמתו שנתן לבשר ודם, להכיר מעשי רבון העולמים "אשר ברא אלהים לעשות" , ומכוונים ממילא הדברים ג"כ ל"ברא" ו"בורא". אע"פ שבזה לא פליגי, אבל הענין מחייב, כי לבעלי המדע העמוק הנגשים אל ד' להכיר כבודו ואחדותו הנשגבה ע"י אחדות כחות הבריאה בשרשן ויסודן, הם ראויים יותר להכיר כח העבר הניכר מצד חכמת אלהים הקדומה. ע"כ יאמר: "שברא מאור האש", כי כך היא המדה להשלמת החכמה והשכל הנאצל. אמנם להשלמת השכל המוסרי המעשי, שיאמר: "מאורי", בהתחלת דרישתו להתעורר על ריבוי מעשה ד' הוא צריך להערה המוסרית המגברת את הרגש הטוב מצד תמידיות הבריאה, "בורא מאורי האש", ושניהם אמת לאמתה, אמנם מקבל הרושם יפעלו עליו כ"א לפי מדתו ומצבו במוסר ובשכל. ומה מותאמים הדברים לפי מדתן של ב"ה וב"ש, מדת הדין המיוחסת לב"ש היא העלי' אל חקר עומק החכמה, היא החכמה הגדולה המופשטת ונעלה מכל רגש, האומרת ג"כ "כי חטאים תרדף רעה" , תכשיר את האדם להכרת הכח האחדותי והכח העבר שמצד החכמה העליונה, "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו" . אמנם ב"ה שמדתן החסד, כהלל רבם הנח והענותן , הם הכשירו את הרגש לפי המדה האנושית, שהיא חפץ ד' בעולמו "כי חפץ חסד הוא" , וא"א לעולם להתקיים במדת-הדין כ"א בשיתוף מידת הרחמים . וגם [] העולם המוסרי בכללו הם עשו דרך סלולה לכל עם כולו, יעלו בה כקטן כגדול להעיר על פרטים הרבים של מעשה ד' וחסדו הגדול הבלתי פוסק מהשפיע טובו בכל רגע, להיות מחיה את כל מעשיו אשר עשה ועושה. וכמה גדולים הם דברי הבאים בסוד ד' האומרים שתהי' הלכה כב"ש לעתיד לבא. הכונה הכללית, שההכשר הגדול שיוכשר העולם להיות מתוקן כפי עמק החכמה לא יהי' צריך עמה ויתור הרגשי, כי באור החכמה וההשלמה המדעית למי שראוי להשתמש בה כבר כלולים כל השלמויות. והשלמת הרגש היא בתור הכנה להכין את המקבל להכיר את האמתי לאמתתו, ואין בזה חילופי דינים ושינוי תורה חלילה, כי יסוד תורה שבע"פ בהלכות המסופקות, כשיהי' הכל על מכונו יהי' ראוי להחתך ע"פ סנהדרין הגדולה היושבת במקום אשר יבחר ד' שמהם תורה יוצאת לכל ישראל, והם יכריעו כפי צדקתם וחכמתם הרבה, ולהם אנו חייבים לשמע לבלתי סור מהם ימין ושמאל, "ועת משפט ידע לב חכם" .
ברכות ח ד
התנ"ה א"ל ב"ה לב"ש הרבה מאורות יש באור
.
אמרו יש באור ולא יש באש, כנוסח הברכה "מאורי האש", להורות שראוי לסמן הברכה על צד המאיר שבאור ולא על צד החום לבדו, ומצדו יש הרבה מאורות. והכונה הפרטית בזה בהגיון הלב הוא ג"כ להורות יסוד ההכרה של המציאות מצדנו, שבזה נמצא הרבה פרטים וחילוקי מעלות של התבוננות פרטית. ומזה נבוא להתבוננות הבריאה מצד הבורא ית' שמצדו הוא הכל אחדות פשוטה, ואין לתאר חילוקי ערכים ומדריגות, ונקרא "מאור" על שם הפעולה היוצאת אל המשיגים החשים [] האור, יש כאור מצד עצמו. וסברת ב"ה היא ג"כ, באשר השגת החושים את מוחשי הראות באמצעות אור האש היא בהשגה כהה נגד השגתם לאור היום, היא מקבלת בערך אור השכל לההשגה השני' שהיא השגת המציאות מצדנו. א"כ ראוי לבא בתחלת השער בחקר פרטי. ויליף מברייתו של עולם דכתיבי ויהי ערב ויהי בוקר ברישא חשוכא והדר נהורא, ומתוך החושך מאיר לנו אור האש. א"כ ראויה היא הברכה להתרבות כערך הבריאה בכלל שנבראת בבי"ת בראשית, ובזה יש ברכה, ומתוך הברכה אנו מכירים מעלת היחוד הנמצא בבריאה, ואנו באים למדת הקדושה, שזהו יסוד ברכה קדושה שרמזו החכמים במעבר יבק דיעקב, והדברים נאותים ברמז ודרישת רשומות.
ברכות ח ה
ות"ר היו יושבים בביהמ"ד והביאו אור לפניהם, ב"ש אומרים כאו"א מברך לעצמו ובה"א אחד מברך לכולם משום שנאמר ברב עם הדרת מלך, בשלמא ב"ה מפרשי טעמייהו אלא ב"ש מ"ט, סברי מפני ביטול ביהמ"ד
.
ההשלמה מחולקת בכללה לשלימות הכלל ושלימות הפרט. המדריגה הראשונה היא שיהי' האדם רודף להיות נכלל בתוך הכלל כולו, ואז אע"פ שלא הגיע למדה זו שמצד איכותו הוא ראוי למדה טובה מרובה, מ"מ בצירופו עם הכלל יש בו תועלת. אמנם המדריגה היותר עליונה של בני עלי' המועטים הוא שאיכותם חשובה הרבה מצד עצמם, ואין צורך להם דוקא להתכלל עם הכלל. והנה ב"ש שהעירו ביסוד הברכה נגד בעלי העלי', שראוי באמת שהתורה תביאם למעלה היותר עליונה, שנאמרי עליהם "ונחל עדניך", ודרשי' עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו וכ"א נכוה מחופתו של חבירו, היינו המעלה היותר עליונה האיכותית שא"צ עמה להצטרף מצד ערך הכלל, ע"כ ראוי שכ"א יברך לעצמו. ובה"א שהם העמידו יסוד הברכה על ההדרכה אל השלימות הכוללת את כל הגוי כולו, שצירוף הכלל הוא בה דבר נשגב מאד, "וברב עם הדרת מלך". ותאר מלך ראוי להאמר מצד הכרתינו את דעת האלהים מצד הנבראים כפי ערכינו, ודאי הצירוף הכללי הוא הנושא של כל טוב וכל מדה הגונה ומעולה. אמנם ב"ה מפרשי טעמא, כי "כבוד מלכים חקור דבר" , הדעת המוכרת מצד צירוף הכלל כולו הוא מוכן להיות מובן ומפורש לכל. אמנם ב"ש טעמייהו מפני ביטול ביהמ"ד, שראוי שיקבע הדעת שיש מעלה עליונה בתורה שמספקת לעצמה, והיא תעלה את האדם עד מכון האושר שאין עמו הכרח של צירוף חשיבות הכלל, והמה היחידים שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכדי לצוות לזה , אבל הוא לעצמו מעלתו נשגבה כ"כ עד שמספקת איכות מציאותו להיות חשובה כעולם מלא ויותר.
ברכות ח ו
זתנ"ה של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בביהמ"ד מפני ביטול ביהמ"ד
.
אמירת המרפא היא נהוגה להשרשת האהבה וחיבור החברה, באשר העיטוש הוא מדברים המרפאים את החולה, כדבריהם ז"ל בפ' הרואה. וכאשר מריעי מאן נינהו רבנן, היה ראוי להאמר מרפא לחזק האהבה המורגשת. אבל באשר הערות לחיזוק האהבה נחוצה רק במקום שעוד לא השתלם השכל בכל תנאיו אבל בהגברת השכל הטהור בדעת תורת ד', הדבר מוכרע מעצם הטבע של הנפש החכמה, בכלל מאתים מנה, להיות נתון לטובת החבורה באמת ותמים, ע"כ אין אומרים מרפא בביהמ"ד מפני ביטול ביהמ"ד. וכלול בזה ג"כ שהתרוממות הפרטי למעלה כללית באה מצד התורה, ואין לדחותה מפני מעלה נימוסית שאין בה כ"א הערך של הצירוף עם הכלל לבדה.
ברכות ח ז
חמי שאכל ושכח ולא ברך בש"א יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר
.
ברכת המזון הבאה אחר האכילה תתן כחה באדם שגם בעת שבעו ומלאו כל תפנוקי הגוף, לא יוכלו לשלוט בו כוחות המפריעים לסור לבבו, כ"א בגאון שם ד' ידגול גם בעת ירום לבבו משביעתו. ע"כ "ואכלת ושבעת" אפי' מדומדמי משביעה של שתיית יין. שזאת ההערה נחוצה מאד, כי האדם מוכרח הוא לפעמים להמצא במצב חומרי, ע"כ הוא דרוש לערובה בטוחה שגם בהתגבר עליו מצב חוזק שליטת כוחות הגוף, את מקומו אל ינח, ויהי' קיים על משמרתו בעבודת ד' ותמימות דרכו, להודות לשם ד' ולהכיר כי הכל מידו הוא והוא הנותן כח לעשות חיל. ובאשר המקום הוא נערך עם מעלת המצב במושגים המופשטים, ע"כ ראוי לו לברך דוקא במקום שאכל, להודיע שגם כפי מצבו ונטיותיו בעת אכילתו, שהנטיות החומריות שולטות אז במילואן, לבו ער להודות לשם ד'. וכיון ששכח ולא ברך עד שיצא למקום אחר, ששם לא הי' לו העסק המוחשי הגופני של האכילה, הרי בטבע כבר יצא מידי השליטה החומרית, ואין בזה הכונה השלימה של ברכת המזון, ע"כ ס"ל לב"ש דיחזור למקומו, להורות על הציור של מצבו בעת התגברות כוחותיו החומרים, ויברך, ואז ישיב שבות ההיזק שבא לו בשכחתו. וב"ה ס"ל יברך כמקום שנזכר, באשר המצב הנכון הוא ההתרחקות מהעסקים החומריים, שאינם כ"א מוכרחים. ע"כ כיון שזה כבר נעתק ממצב חומרי, אין לחייבו להמשיכו עליו כדי שיתגבר על תכונתו, כי אין זה מדת כל אדם. גם זאת לדעת כי במצב שהאדם נמצא בעת האכילה עם התגברות הטבע הגופני, נמצא עמה חזקת ההערה של רגש ההודאה מצד ההנאה המורגשת באכילה, שמגברת ג"כ היסוד היושרי של נטיית האדם שלא להיות כפוי טובה. אמנם ביציאתו במעמד אחד, שכבר ההרגשה של ההנאה המוחשית כבר עברה, אם יכניס עצמו במעמד מצב התגברות הגופניות, אולי לא ילוה עמה גם הרגש הטוב של ההכרה דהחזקת טובה, ותשאר ההרשמה של חוזק הגופניות לבדה ולא תועיל להגביר חילו הרוחני. ע"כ אין זה מדת החיוב לדעת ב"ה, הממשיכים דרכם ע"פ המדה הבינונית הראויה לרוב העם, שיש בה ויתור לערך קו המשפט של עומק החכמה, כאשר ביארנו.
ברכות ח ח
טהנהו תרי תלמידי, חד עבד כשוגג כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא, וחד עבד במזיד כב"ה ואכלי' אריא
.
ההחזרה אל הציור של הגברת הגופניות כשכבר נתרחק ממנה ע"י עסקים אנושיים אחרים, תביא את העוסק בזה לשם שמים כדי להוציא את הטוב הנמצא בעומק חוזק כוחות הגוף, שבאמת גם הגוף עם כל נטיותיו וחזקתו הוא בריאה טובה הוכנה להשלמה והצלחת אמת, אלא שהטוב הפנימי הוא צבור ומכוסה ברוב נטיות בהמיות עד שלא יראה לעין בנוגה זהרו. והאדם השלם צריך לזקקו ולצרפו, כמשל הזהב הנמצא במעבי האדמה, שצריך הצורף לזקקו בכור ואז יצא זהב טהור. והנה זאת המעלה הדומה למציאת גרעיני זהב מפוזרים שמהם יעשו כלי זהב נחמדים, היא מגעת למי שמהלך ע"פ הטבע הישר, משתמש בכוחות הגוף לחזקם ושומר תורה ומצוה, שע"י קדושת התורה המחוברת לכל הדברים החומריים, יזדקקו כל התכונות הפרטיות ויצרפו כזהב. וע"י הוספת הכח הגופני, יחזק באומץ השלימות והעבודה, ויחזק השכל ותגבר ג"כ התכונה הטובה בהוספת כוחות חומריים המוסיפים כח בגויה הפועלת על יד נשמת ד' אשר תנהלהו ברוחה. אמנם יותר מזה יארע לאיש אשר בשוגג התרחק מהתכונה הגופנית, שאמנם כשיברך בהמ"ז במצבו שכבר נעשה יותר טהור ועם זה יותר רחוק מהניסיון, איך יפעל עליו הרגש הטוב בעת תגבורת כח הגוף. האיש הזה כשנדבה רוחו לגבר עליו כוחות הגוף וציור החיים הגופניים בכל עוזם, כדי שיוכל לקחת כלים חזקים אל התכלית המעולה, שהוא נזר חייו ומטרתו הכוללת, הוא יגבה מאד שלא רק גרעיני זהב ימצא, לא רק כוחות קטועים שעוד רבה העבודה לצרפם לכלי מעשה, כ"א ימצא כוחות שלימים גופניים שהם כבר מוכשרים להעשיר את התכונות הרמות הנפשיות, אם שהם מכוסים בתואר גופני בחיצוניותם, דומים המה לארנקא דדהבא, הכוללת זהב צרוף מוכן לכל חפץ עם שהיא מכוסה בארנקא, במדת השגיאה הזאת הקטנה יעלו בעלי תשובה על הצדיקים הגמורים, כדברי החסיד בחוה"ל , שלפעמים תועיל חטאת אחת לשב, הרבה מרבות מצדקות הצדיק, שיוסיפו על תכונת מוסרו ענות צדק ושפלות הרוח. ע"כ אם שלא יתכן לאדם שיאמר אחטא ואשוב חלילה, אבל כאן ישוב המקרה של שגיאה קטנה לטובה, לחזק הכח הטוב, שבשובו לצייר את ההרגשה הגופנית כדי לרומם אותה ע"י קדושת ברכת המזון, ישתמש בה באופן יותר בהיר מאלו לקחה במקומה בעת התגבורת הגופנית הטבעית. כי עם זה יתלמד ג"כ כל ארחות הדרושות לו להגביר חזקתו המוסרית נגד השליטה הגופנית כשתבא לפרוץ גדריה.
ברכות ח ט
יוחד עביד במזיד כב"ה
.
חשב שראוי להתרחק מזמן התגבורת הגופנית, כדי שתהי' התעודה של ברכת המזון מצויירת לו יפה בלא עירוב כוחות חומריים. אבל בהיות האדם מתנהג ככה, לא ניסה כלל לעמוד לפני כח הגוף בכל תקפו, ללמדהו אז ארחות דעת ויראת אלהים, אז האריה הגופני יתפרץ ויתגבר ויזרקנו לעת פגעו בו, כי לא למד איך להגביר הכח של הקדושה והטוב על הגבורה הגופנית בתקפה. ע"כ אכלי' ארי', ולא יוכל לעמוד בניסיון לעת ההתרגשות הגופנית ועוזה. ולא נפלאת היא שהמעשים המורים בדומיהם על התכונה המוסרית הטובה שבהם יהיו תוצאות חיים לכלל עם ד', שמאת ד' היתה זאת שיארעו אלה המקרים הנכבדים, כדי להורות לרבים ההדרכה הנאמנה הראויה. כי כאשר אין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה כדחז"ל בשבת . והדמיון לבהמה יהי' ע"פ התכונות הפנימיות, שהאדם הרגיל כוחות הגוף גם בעת גבורתם להכנע מהיד המוסרית והוד יראת ד', כבר פועל הדבר על תכונתו הפנימית להקבע צלם אלהים בתוכיותו, והוא יוכל ג"כ לקיים את התורה מעושר. וכאשר ירום לבבו בעשרו יגבה לבו רק בדרכי ד', ואריה החת מפני צלם אלהים אשר באדם לא יפול עליו, והוא ראוי להיות אכיל תרי עלמא, ועם הארנקא דדהבא ירבה לעשות טוב ולהוסיף שלימות אמיתי.
ברכות ח י
יארבה בב"ח אזל בשיירתא, אכל ואשתלי ולא בירך אמר היכי איעביד, אי אמינא להו דאינשאי לברוכי, אמרי לי בריך הכא דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, מוטב דאמינא להו דאנשאי יונה דדהבא, א"ל אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא, הדר ואזיל ובירך ואשכח יונה דדהבא
.
יש הפרש בתכונת המצות בין הדעה ההמונית לדעת שלימי המדע החכמים החוקרים אל כל תכלית. הדעה ההמונית לא תכיר את ערך המצות כ"א בכללם, שהם זכרון לאדם שהוא עבד לקונו, ע"כ לא יחוקו לפרטי דקדוקי דינים שבמצות, ולא ע"ה חסיד. אמנם החכמים המכירים את המצות מצד פעולתם על המציאות, המה מכירים אותם ככל כח איתן הפועל בטבע במציאות הכללי, שכל פרטיו וסעיפיו עשויים בחכמה העליונה, ופועלים פעולתן הנאמנה לטובה למי שיודע להתנהג עמם על דרכם האמיתי. ע"כ השיירא המקרית ודאי תאמר בריך הכא, דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, ולא תחוש לפרטי הדברים שדקדוק הדין פועל לטובה בהשמרו. והנה זאת היא אחת מדרכי דברי חכמים וחדותם, לאמר מאמר סתום, שמצד חיצוניותן יפעול להמשיך את הכלל לדרך הישר לפי הבנתם הבלתי מבוררת, וכשיעלו את המעלה היותר נעלה אז יכירו כי בתוך תוכו של המאמר רצופה כונה יותר עליונה, שהביאה אותם לזה ההדרכה הישרה, שפעלו ע"פ הבנתם הנמוכה. אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי הוא ג"כ נערך מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שיומשך מזה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ ימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול" , "ותגזר אומר ויקום לך" , דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטוב הוא מאוגד אל התכלית הכללי. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם" , אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם. הנה הוא ע"ה השכיל לבאר התכונה הנשגבה היוצאת מרושם של ההחזרה למקומו לברכת המזון, שהוא לפעול החוזק הרוחני דוקא על תוקף כח הגופני ועזוזו, שהזהב הנמצא במעבי האדמה יש לה עוד כח העפיפה לעוף למעלה. כן הכח הגופני הצבור בקשר החוזק וההצטיירות הבהמית של שפלות תכונת האדם במצב האכילה, חזקתה הפנימית מתעופפת להשלמה גדולה כשמצרפים עמה קדושת הרוחניות של ברכת המזון, והיא באמת יונה דדהבא. אמנם באשר לא היה ביכולת השיירא להשכיל את המושג הפנימי, היה ראוי שימצא יונה דדהבא בפועל. והדברים מאירים לכל הטובות הגדולות האמורות בחזון נביאי ד', שהיו צריכים להתלבש בציורים הקרובים ללבם של בנ"א, שאין הציורים הנמוכים עולים בתוהו. כי די לה למדת חסדו ית' שתמצא עילה נכונה להשפיע כל צדדי החסד הקטנים עם הגדולים, ואין לבוז גם ליום קטנות, כי יש למצא על אבן אחת שבעה עינים , והרבה טובות עליונות ונמוכות, שלא די שלא יהיו סותרים זה את זה כ"א גם יחזקו כ"א את זולתו. אמנם היונה הרוחנית ודאי אשכח, כי כפלים לתושיה, ובהיות נפש האדם האלהית שוקקה להתרומם מעל הדברים הגופנים. ע"כ כשמאירים אותה באור אלהי בעת קישורה אל החומריות, תרגיש בקרבה צמאון יותר נמרץ ותחרץ לדבקה באלהים חיים בחשק נמרץ דומה לעפיפה אל על. וזאת התכונה היא משוערת לפעול במצב הנפש ע"י ברכת המזון, שנאמרת בעקרה על השביעה הגופנית, והשלם הזה ע"ה מצאה בשלימותה.
ברכות ח יא
יבומאי שנא יונה משום דאמתילא כנס"י ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף, מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינם ניצולים אלא במצות
.
מענותנותו השלמה של רבב"ח לא יחס לעצמו זאת השלימות הראוי' לצאת מפעולת הברכה על המזון במקומה, כפי הכונה התכליתית ע"כ לא הסתפק במשל העפיפה מאיזה עוף אחר פרטי, כ"א נקט יונה, משום דכנס"י נמשלה ליונה דהיינו שראוי להוקיר פעולות המצות ודקדוקיהם כפי מה שהם פועלים בכלל ישראל, ובכללות האומה הלא נמצאו אנשי לב שהמצות פועלים עליהם כפי עומק תכונתן המכוונת. ע"כ ההתאחדות הלאומית פועלת שלכל יחיד העושה ומשתתף בעשי' בכלל עם ד', הוא מקבל חלק רשום מכללות הפעולה. והכתוב מכוון לענין, "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". הכנפיים הם החיצונים המתפרטים להוציא אל הפועל את הפעולה של העפיפה. אמנם הכח הפנימי המניע את העפיפה הוא אבר הכנף, נקרא בשם אברותיה. והנה יש הבדל בין כסף וזהב בשימושם, הכסף הוא שימוש בינוני לרוב בנ"א מכובדים, והזהב הוא כלי שימוש רק למלכים ורוזנים, "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב", "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". כן יש בתכונת המצות פנימי וחיצוני. הכונה הפנימית היא הכח העקרי המניע את הפעולה, היא נמצאת אצל גדולי המעלה. אבל ההתפשטות החיצונית נמשכת מכוונת נגד הפעולה הפנימית, כערך הכנף אל האברה, וכערך הכסף שנחפה מבחוץ אל הזהב העקרי הפנימי. וזאת הסגולה של התאחדות המעשים החיצוניים לקראת המושגים היותר פנימיים, באופן שיפעל הטוב המכוון בכללות האומה בין מצד ההכרה הפנימית בין מצד המעשה החיצוני, הוא דבר מיוחד במצות. שהמצות הם מהקדושה העליונה, שמתפלשות באורם מראשית עומק החכמה הפנימית עד ההתפשטות הרחוקה של דקדוקי המעשים החיצונים. והנה היונה ניצלת בכנפיה, הרי צרתה מעירה אותה להתרומם משפלותה. כן ישראל צרתם הגופנית, גם צרתם המוסרית, בהתגברות התכונות הגופניות, שמצב הנפש הפנימית העורגת אל הטוב האלהי ואצילות הרעיון עומד במצב צרה ומצוקה, הם ניצלים במצות שמרוממים אותם עוד יותר, דוקא ע"י ההרגשה של הצמאון מצד הירידה בעומק התכונות הגופניות. ע"כ הוא מכוון ביחוד על הפעולה של ברכת המזון במקום האכילה הגופנית, שהיא עת צרה לנפש האלהית. וכן אמר בזוהר שעתא דמיכלא שעתא דקרבא, היא מתרוממת מצרתה ע"י המצות, שהם כוללות כל הצדדים הנדרשים לחיי האומה הכללית לפי חילוקי פרטיה וחילופי מדריגות אנשיה בדעת והכרת האמיתיות.
ברכות ח יב
יגל"א מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהם
.
שני הלשונות מכוונות הנה נגד ב' המעלות. החכמים השלמים שהתרוממו אל מעלת ההכרה הפנימית של ערך המצות, שהם נגד "אברותיה בירקרק חרוץ". המלכים, מלכי רבנן, המצות מגינות עליהם כי לא יגורם רע ולא יקרבו הכוחות הרעים לפגע בהם כלל. אמנם יתר ההמון, שהמה נפגעים לפי קוצר דעתם מתגרת החומריות וההטעיות הדמיוניות, אמנם הם ניצולים ע"י המצות, והם באים לידי אותה המעלה בכלל שהיא נחלת הסגולה ע"י ההתאחדות במעשה, שקדושת המצות פועלות ג"כ התכונה היותר עליונה של הכונה וההצלה הכללית של הכנפים להתרומם ע"י המצב היותר נמוך א"א כ"א ע"פ המצות שהוכנו לפי פרטיות כל מצב ומצב. "מי מנה עפר יעקב" , וחביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצות, "אשרי העם שככה לו" .
ברכות ח יג