מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק ב
אשמחה חיצונית מזויפת ושמחה פנימית אמיתית
ולא בשמן קיק. מאי שמן קיק? אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. רב יצחק בריה דר"י אמר משחא דקאזא. ריש לקיש אמר קיקיון דיונה
.
שבת הוא יום שכולו קודש, עונג ומנוחה. הדלקת הנרות מוסיפה שלום ושמחה פנימית.
על כן ראוי שילמד האדם את עצמו אז להסתכל ולהבין מה היא ההצלחה, שיסודה באמת, שהיא מצלחת את האדם בגופו ונפשו, מביאתו לחיי עד וממלאתו חדות לב ושלות צדיקים בחיי הבלו, ומה היא ההצלחה הכוזבת, שרוב בנ"א רודפים אחריה, הצלחת העושר, מבלי להקפיד על האמצעיים והדרכים, שעל ידם תהי' קנויה להם.
ההצלחה דומה לשמן במושג הציורי, "בתר מארי נכסי ציבי משיך", "עתיר משח", "קרב לגבי דהינא ואידהן".
אמנם, כל זמן שההצלחה היא עומדת חוץ לאדם, ואינה נמשכת עמו יפה, אינה ממלאת את לבבו שמחה ומנוחה, ואינה מרוממת את חייו במעלתם הראויה להם, היא כשמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שאינה מאירה ואינה ממלאת את תעודת השלום והאורה, שצריכה להימשך מהצלחה שראוי באמת לחשוק (אותה) בה. לזאת (נוכל) יש להסמיך זכר ההצלחה, הבלתי נמשכת כראוי, בתוכן השמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שלא זאת היא תעודת נר של שבת. לא שמחה מעורבבת וחיצונה כזאת ראויה להיות נחשקת מהאיש הישראלי, המפלס ארחות חייו על-פי תורת אמת וחוקי חיים.
כרכי הים המה נודעים בשחיתותם המוסרית, מורגל בכל מקום לומר "שמע שיש זונה בכרכי הים". "מדינת הים" בכלל הוא ציור למקום שאינם בני תורה, ששמותיהם כשמות נכרים. אמנם, לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, על-כן ישוטו שם בני אדם. (בטח) ודאי יזיק מצב הדת והחיים המקולקלים (שמה) שם, לכל אלה השטים שמה אחר פרנסתם ועשרם, והצלחתם שבאה להם בהפסד הקנין היותר מעולה שבאדם, בהפסד התורה והמוסר האמיתי, אינה נמשכת אחר הפתילה, אינה מתדבקת לגוף הנושא את ההצלחה ולנפשו, ואינה מצליחתו, ולא (על) אל שמחה ושלום הבאים מהצלחה כזאת ראוי שיחשק בביתו של האיש הישראלי, בשומו נגד עיניו הצלחת האורה, השמחה והשלום, שבאה ע"י קדושת הנפש וחיי התם והצניעות, אהבת המשפחה וחיי התורה האמיתיים, המעוררים וממלאים את הלב רגשי קודש לאור הנרות המאירים בבית כל איש יהודי בליל שבת קודש.
העוף השט בכרכי הים, כן אישתעו כל נחותי ימא, היודעים את תוכן הקלקולים המוסריים, שנלקים בהם השטים לכרכי הים לבקשת הצלחתם, ששמנם אינו מהנמשכים אחר הפתילה. לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה, הוא ראשית השמנים הפסולים, שראוי לכל איש ישראל למאס אותו, ואת הברק החיצוני שלו, מצד האמצעיים המקולקלים והמקלקלים את הנפש, את הוד נשמת האדם, שיש בהשגת הצלחה זו.
אמנם, זולתי ההשקפה על החסרון שיש באמצעיים של ה אצים להעשיר , ורודפים (אחריהם) למקומות שמקריבים בעבור העושר את כל קדושת החיים, עוד עצמותה של ההצלחה הזאת היא רק מדומה גם לשעתה.
ויש עוד הערה, שמצד עצמה לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה בלב שוכן בארמנות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל באמת הלב ריקן, הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפס ותהו, שמאומה לא ישא בעמלו, ושאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא לעולם. הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים להצלחה החיצונה.
והנה, הגפן הוא ציור השמחה, תירושי המשמח אלהים ואנשים . הצמר גפן, האילן הנושא עליו את הצמר גפן הוא דומה לגפן, כרא"ש כלאים פ"ז, אבל היתן גם הוא דבר המשמח את הלב, כגפן האמיתי? לא, רק דבר שיוכל האדם לעטות עליו בחיצוניותו, ועד הנפש לא יגיע. כן השמחה החיצונה, שאינה נובעת מחיי צדק ומשרים, כי אם מהרבות העושר החיצוני, היא רק כדמות גפן המשמח, אבל גפן בוקק הוא. המשחא של ההצלחה הזאת, משחא דקאזא, אינו נמשך אחר הפתילה, אינו דבק בבעליו וקוניו, גם לשעה של ההוה, שההצלחה לפניו משחקת.
אבל יותר על כל, הנה הבחינה גלויה להבחין בין אורה ושמחה של הצלחת אמת, שהיא ראויה שתהיה נאהבת ונחשקת לכל אדם מישראל, ושמחתה של תורה וחדות ד', לבין השמחה המזויפת מעושר וכבוד מדומה, היא מיעוט הקיום. השמן הזה, הבלתי נמשך אחר הפתילה להיות לו קשר פנימי עם בעליו, הוא קיקיון דיונה, ש בין לילה היה ובין לילה אבד , גלגל החוזר מתגלגל מהרה, ורמי הקומה יגודעו על נקלה, ומכל עשרם בשתם משנה, ולא ישאו מאומה בעמלם, וחיי הזמן בעצמם לקקיון דומים.
על כן מהי האורה וההצלחה, שתחשק בצדק מקדושת השבת-קודש, האורה הקדושה, השמחה הטהורה, שהיא באה לאדם ע"י אמצעיים הגונים וכשרים:
לא ע"י העוף של כרכי הים, המלאים מרמה וזימה,
לא כמשחא דקאזא, המתדמה לגפן אמיתית המשמחת אלהים ואנשים בתירושה והיא גפן בוקק,
לא כקקיון דיונה, שבעלה ישמח בו שמחה גדולה בשעתה, וכעבור לילה אכלתהו התולעת,
כי אם שמחה טהורה, נקנית ביגיע כפים ולב טהור, נקי כפים ובר לבב, שמחה שבהצלחתו ישמח לבב נדכאים, ויגדיל ויאדיר כל דבר טוב ומועיל, יקדש שם ד' בתמכו ידי חכמי תורה, להשכיל ולהיטיב, שמחה פנימית שזכה משמחתו כיין המשמח אלהים ואנשים, והיא שמחה קיימת, שגם בחלפה תשאיר אחריה כל צביונה, לזכר עולם יהיה צדיק , נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ , לא כקקיון הזה שלא יעמוד ולא יחיל טובו.
אלה המה השמנים, הראויים להאהב לאור קדושת נר שבת קודש, המישרת מסילה למטרותיו של האדם בעמלו בכל ימי המעשה, והם נמשכים אחר הפתילה, דבקים בבעליהם קנין עצמי, ובהם ראוי להדליק נר של שבת.
שבת ב א
בהשימוש הנכון בעושר שזוכה בו העשיר
אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי, ומדפשקי רבי, ועל פום חנוותא מדלן יתיה, ומפרצידוהי עבדא משחא, ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא
.
ההצלחה הזאת של העושר העוברת ואינה מתקיימת כלל, כקיקיון הזה, העמיד פה במחזה את תכונתה, תעודתה בכלל ואופן השימוש הראוי להשתמש בה. והנה ראשית הציור צריך להיות אצל כל איש השואף לעושר, כי לא יגע כל אדם במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימאו. ע"כ לא ישלח ידו בעולתה כי לא יצליח, באשר תעודת ההצלחה הזאת ותכונתה היא שתעמוד בגבולה לפי חוג הצדק והיושר שיגיע לאדם מברכת ד' עליו, הציור הזה ישמרהו משלח יד בעול. אבל להשקיט את רוחו הסוער לעמול ולהשיג עושר רב, צריך לדעת עוד ציור אחר, שתחום העושר המגיע לכל איש הוא מצומצם ומוגבל לפי אותו הערך הראוי לו, "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת", וההטרדה היתירה לא תוסיף על המקור שכבר הוא מוגבל ומצומצם, מפני שיש לכל עושר פרטי תעודה ותכלית כפי מדתו. אמנם מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ד' עליו. בהיותו מכיר העושר בתור אמצעי להגדיל טוב וצדקה ראוי הוא שגם הוא יהנה בו במשפט, אבל חלילה לו מלשכח תעודתו בתור אמצעי להרבות על ידו קנינו בצדקה ומעשים טובים. תכונת הצדקה הראויה לגדולי העושר צריכה שתתפשט לטובת כל נקשה ומר נפש, אבל הענין היסודי שלה צריך שיהי' ממנה תוצאות לטובת כלל האומה. הצד היותר עיקרי צריך שיהי' הרמת התורה, אור האומה עם ד' אלה, וקיומה הרוחני, וישלח ג"כ פארות להרחיב צדקתו בעסקי האומה הכלליים החומריים, והצד הטוב הוא כשיגיעו למקום שתקבל כלל האומה מהם כח ועז. לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ציירתיו בכל צדדיו איך הוא צריך להיות ידוע בלב בעליו, למען יהי' באמת על ידו מוצלח לעד ולא יהי' סופו רק מפח נפש. הידיעה הפשוטה הקודמת לכל צריכה להיות, דלצלוליבא דמי, צלוליבא נראה שהוא אילן צלף כמו צלוליפא, וניתוספו כפילות אותיות כדרך לשון ארמית, אתרונגא, גינוניתא וכיו"ב, בו תיחם יהושע לישראל את הארץ, והוא מקטע רגליהון דרשיעיא מסיגי גבול, כלומר הוא שומר את תחומו ואינו נכנס לגבול חבירו. ההצלחה הזאת המדומה של העושר דומה לו בזה, שאין לה יכולת לבלע כלל ולינק את הלשד השייך ע"פ דרכי ההשגחה העליונה לחבירו. אמנם מה שנוגע לעצמו, מדפשקי רבי, לא על נחל שאין לו סוף ישלח שרשיו, שיוכל להאמיץ חיל לבלע הרבה באין קצב, כ"א יניקתו מצומצמת כצמצום בצעי המים שאינם נובעים, כלומר כפי החק הנקצב אשר עליו אין להוסיף, ע"כ השתדלות יתירה איננה מביאה להרבות הון. ומה שנוגע לתעודתו, על פום חנוותא מדלן יתיה. המקשט את חנותו אין כוונתו כ"א כדי שיבאו לתוכה קונים ותמכר סחורתו ביותר, הרי עינו היא להרבות סחרו ואתננו, לא הקישוט העצמי. כן העושר ניתן לאדם הראוי לו שירבה קנינו על ידו, ירבה צדקה ויעשה טוב כפי השגת ידו, וכאשר ישתמש בו בתור אמצעי כקישוט זה שעל פום חנוותא, יבא לתעודת אושרו. וכאשר הדבר המהנה הניתן על פום חנוותא, יודע החנווני כי כפי אשר ירבו לשבת בצילו כן תרב הצלחתו, כן צריך להיות מושרש בלבבו של אדם שמקור הצלחתו הקיימת תהי' לפי מרבית הנהנים מהצלחתו הזמנית, והנאתו הפרטית תהי' טפילה כאותה ההנאה של בעל החנות מקישוט חנותו שמעוטרת בפרחים יפים. ומפרצידוהי, מהצד העקרי והמרכזי שבעושר, כך ראוי להיות עבדין משחא, להוציא על ידה שמנה של תורה, לחזק את האומה בכללה במצבה הרוחני ע"י החזקת התורה להפיץ אורה ע"פ תבל. ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא. ארץ ישראל, היא מרכז האומה גם בימי גלותינו ופיזורינו, והשרויים בה בגלות המה הסובלים יסורין ומכאובים רבים, ואותן צריך לחזק ולאמץ בתור צדקה כללית השייכה לכלל ישראל. וצריך כל איש עשיר בעם ד' לפשט ענפי צדקתו על אחינו יושבי א"י החולים והמעונים לעודדם ולחזקם, למען ירבו הישוב ותתכונן יותר ישיבת א"י. כלל הדבר שאם שבכלל תכונת השימוש בהצלחה צריך שתהי' ההטבה לכל, כהא דמדלין על פום חנוותא, מ"מ הצפיה העקרית צריכה להיות טובת הכלל בתור עיקר ומרכז רוחניות האומה קדושתה ותורת ד' אשר בקרבה, ובתור התפשטות והרחבה בכמות לחזק נפילת ארץ ישראל וחולשתה, שהיא מצוה קבועה בכל דור ודור, זה הוא צביון העושר באופן הראוי לו.
שבת ב ב
גהכשרת נטיות הגוף אל הקדושה והשכל ביחיד ובעמים
תני רמי ב"ח, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש, הוא תני לה והוא אמר לה להעלות נר תמיד כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע"י דבר אחר
.
המשכת השמן אחר הפתילה שבשמנים של הדלקת נר שבת, והפתילה שתהי' כזאת שאין האור מסכסכת בה, תעיר עוד על השלמות המבוקשת שהיא תכלית השבת, קדושת הגוף וקדושת השכל באיזה צורה יהיו מבונים. הגוף העב והגס שכל מגמתו היא להריק כוס חיי התענוגים הגופניים אל פיהו, אין האור השכלי יכול להדבק בו, ישכיל אמנם במלאכות, ויגיד ג"כ דברי חכמה כנח עליו הרוח, אבל החכמה לא תנוח בלבבו, רגע תחול עליו רוח חכמה מצד הטבע של צלם האלהים אשר בו יצר ה' את האדם שיהי' שואף לחכמה וצדק, אבל זה יה' כרגע כי הנטיה החומרית תתגבר לכבות ולהכהות אור השכל. הגוף שהוא הפתילה שהאור השכלי נאחז בו, צריך שיהי' נטהר באופן נאות שלא תהי' האור מסכסכת בו כ"א קבועה. זאת היא תעודת מנוחת השבת וקדושתו, להעיר את האדם על חיים של מנוחה, ואי אפשר למנוחה שלמה כ"א בהיות הנטיה הגופנית כבר מוכשרת להיות נוטה מטבעה אל הקדושה הצדק והטוב. השמן, השכל, צריך ג"כ שיהי' באופן שיפעל על ההדרכה הגופנית לטובה, לא כשכל המתחכמים ללא חכמת אמת, שלמרות בינתם וחדות שכלם ילכו בשרירות לבם ויעשו כל תועבת ד' אשר שנא. החכמה הרצויה המביאה לאחרית ותקוה, שהיא באמת חכמת ישראל, היא המדרכת את האדם בפעולותיו הגופניות בדרך ישרה, השמן שנמשך אחר הפתילה.
השבת היא הוראה הפרטית על ההשלמה שירדוף כל יחיד בישראל. והנה לפעמים תהי' תכונת הפרטים שבאומה להיות התשוקה החומרית פונה אל השכל והצדק, והחכמה היא ג"כ תעזור להשכיל במעשה ולהיטיב. אבל בבואה אל כלל האומה אז יבטלו אלה התעודות, כי המגמה הכללית שבאומה תהי' רק להוסיף אומץ גופני וחומרי להרבות עצמה וחילה, מבלי להשקיף אם תרמס ברגלים כל חק ומשפט צדק. וכן החכמה ביחש האומה תפעול רק להפיץ אורה והשכלה מופשטת למען הרבות כבודה והדרה בעולם. אבל לא למען הדריכה במעגלי צדק ומשרים. והוא חזיון נמצא ונהוג שגם האומות, שאנשים פרטיים כבר נמצא בהם שעורגים אל הצדק והיושר, האורה והחכמה, אבל הכלל, הכח הלאומי, מתנשא רק באגרוף ובחזקת יד, לא ידע רחם ולא יכיר יושר, וחכמתו תשמש רק להוות בצעו. לא כאלה חלק יעקב, כל כבודנו הלאומי הוא המושווה עם הכבוד הפרטי, חוקי ד', החוקים והמשפטים הצדיקים, הוא כבודנו נגד העמים, והמה מעמידים את חיי הכלל צדיקים וטהורים כחיי הפרט. החכמה הכללית הלאומית, כחכמת היחיד הפרטי, תרדוף ביחוד לישר הדרכים המעשיים להכיר לידע להודיע ולהודע, כי דעת ד' האמתית היא עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ד'.
ע"כ הפתילות והשמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, ההוראה שיש במצב הגופני שראוי שיהי' מטבעו פונה אל הקדושה והצדק, וכן במצב השכל והחכמה שיהי' פונה אל הישרת המעשים בפועל, שימשך אחר הפתילה החומרית ולא ישוט רק באויר, לשאוף רוח התחכמות בלא תוצאות מעשיות טובות וצדיקות, כשם שהוא תעודת הפרט כן היא תעודת הכלל, אין מדליקין בהם כמקדש, ששם אור הכלל מראה פעולתו וקדושתו. והנה כשהנטיה הגופנית היא רק לחומרה ותאותיה הגופניות והנטיה השכלית היא רק לדברים מופשטים, א"א למצב הקדושה והמוסר הטוב להתמיד באומה, וכן ביחיד. כי אין לצדק בסיס חזק וטבעי, וצריך תמיד שיתקיים רק ע"י סיוע צדדי. למשל ההכרח של חיי החברה, "שמור לי ואשמור לך", אהוב בשביל שיאהבוך, דבר זה אינו מתמיד, כי ימצאו עתים רבים שלא יספיקו הסמוכות הללו להחזיק את היושר המט לפול, מאחר שאין לו מעיין טבעי, מקור יראת ד' וחיי צדק מאור תורת ד' שבלב פנימה מקומה, "עם תורתי בלבם". להעלות נר תמיד, צריך שתהי' השלהבת עולה מאליה, ולא ע"י דבר אחר. הצדק האלהי, הקדושה וכל המדות הטובות, צריכות שימשכו מעומק הנפש בעצם הטבע מצד טהרת הגוף ע"י קדושת המצות שבפועל, ומצד טהרת הנשמה ואור השכל ע"י שמנה של תורה. זאת היא שלהבת העולה מאליה, ולא העולה ע"י דבר אחר. כשיש לאדם בפרט ולאומה בכלל כבר קנין קבוע לקדושה וליושר האמיתי, איננו צריך עזר דמיוני לעורר רוחו לסור מדרך רעה, כי כליותיו תעלזנה משרים ו"אור צדיקים ישמח" .
שבת ב ג
דהכוחות הגופניים הטבעיים והתקדשותם ביחיד ובאומה
תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם מהם היו מפקיעין ובהם היו מדליקין, שמחת בית השואבה שאני
.
הכחות האנושיים מתחלקים המה לשתי מערכות, כחות נפשיים וכחות גופניים. יסוד הכחות הגופניים השפלים המה כח הצומח וההזנה והנמשכים עמהם, בתור פועלים בלתי מרגישים. והנה הציור המעולה, שכל הכחות המתיחסים אל הגוף אמנם יהיו נמשכים לגמרי אחרי האורה של שמן השכל, דבר זה יתכן רק בפעולות הנפשיות של הנפש החיונית, שהמה ג"כ כחות בגוף, הקנאה התאוה האהבה והשנאה, ויתר הנטיות, הציור והמדמה, המתעורר והמתפעל, כולם יהיו מוכנים לפעול מטבעם לפי תכונת השכל המקבל מאור מאורה של תורה. אמנם הכחות השפלים, כח הזן והצומח וכיו"ב, אין התעודה האנושית באה שהם ישנו סדר טבעם, הם צריכים לפעול ע"פ טבעם כדרך בריאותם הבריא והחזק. אמנם השכל והנטיה הטובה של הכחות הנפשיים ישעבדום לתורה ולתעודה. כן נוהג הדבר בחיי הפרט וכן בחיי הכלל. הנטיות הטבעיות שמקורן בטבע הגוף הבריא והמוצק אינן צריכות להתרעע. כי בזה כבר אינה מעלת השלימות כ"א חלישות כח וחלי רע, כ"א כח ועצמה צריך שימצא בכל הנטיות הגופניות היותר נמוכות. אמנם בכל עוזן ורעננותן יהיו משועבדות בחשק לב לתורה ולצדק האלהי. עבודת הכהנים, היא עבודת הכלל, התעלות הקדושה וקרבת ד' הרצויה בעבודת הקודש, צריכה שתראה פעולתה על הכלל כולו, ע"י הני כהני שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא. בגדי הכהנים המיוחסים ביחוד לחלקי הגוף השפלים, מקום הכחות הצומח והזן, הפועלים הטבעיים, שדבר אין להם עם השכל ועם הנטיות המוסריות, הם מורים התקדשות אלו הכחות בכלל האומה. האבנט, המכוון בתור אמצעי, בין החלק העליון מקום הכחות הנפשיים לבין החלק התחתון שבגוף מקום הכחות הגופניים השפלים, שמורה אמנם על היחש החזק שיש לכחות השפלים אל הכחות הנפשיים, עד שהקדושה המעלה את הנטיות הנפשיות פועלת להגביל יפה את סדרי הפעולות הטבעיות לצד המעלה והקדושה. והמכנסים המה ביחוד לחלק הכחות הגופניים. אמנם זאת המדרגה של פתילה שאין האור מסכסכת בה, כלומר שכבר קנין עצמי של אורה קבוע בה, שכבר היא פונה אל האור והקדושה מעצם טבעה, לא יאות כ"א לכחות הנפשיים, אבל הכחות הגופניים, שהם פועלים טבעיים שאינם מכירים את פעולתם, האור צריכה בהכרח ובצדק דוקא לסכסך בהם מצד עצמם וטבעם, הכח המעכל הזן וכל הכחות הטבעיים מצד עצמם דבר אין להם עם הצדק והמוסר. אמנם פעולותיהם הם מוסרים אל השלטון הכללי, אל השכל וכל הכחות שכבר נתקדשו בקדושתו. ע"כ אין גם בהם רע והם עומדים לשכלל את החיים בכל התרחבותם ע"פ המשקל של האורה האלהית, להורות אמנם שבעת פעולתם הם פועלים טבעיים ואין האורה נכנסת בהם, אבל כיון שהם נכנעים אל השלטון הכללי השכלי, ע"כ הפעולה כשנפעלה כבר בכחות הללו ימצא בה האור האלהי שימושו המלא. הכח הזן יזון, יעכל, יהנה ויכלכל. אבל כאשר כבר פעל פעולתו, מה יעשה בו השלטון הכללי, ישתמש באלה הכחות הנמצאים לו ע"י הפעולות הטבעיות לתכלית תעודתן, לתורה עבודה וגמילות חסדים. ע"כ האורה האפשרית להעלות היא מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם, כלומר מכחות השפלים, אחרי פעולתם בסך הכולל של תוצאות הפעולה נמצא האורה המבוקשת. כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם גם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע"פ האורה של תורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים ימלא הבית אורה, אם שמעצמם אינם מהדברים שאפשר לאורה להאחז בהם אחיזה עצמית, אבל כ"כ יגבר עליהם השמן האלהי, אור השכל וקדושת המדות, עד שירוצו ארחם למטרות הקדושות שהכחות הרוחניים הציבו להם. אמנם היתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמח על כחותיו השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה. אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדה זו, שכ"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמח בחברת הכחות השפלים, אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו, שמחת בית השואבה, "נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה". הברכה האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון ונשא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימצא שמץ עול ורשע גם בכחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשום להם גבול, ואיך להזהר שלא יפרצו גדרם. וכאשר השכילו חכמי קודש לקדש את השמחה הלאומית בקדושת הצניעות וסייגי התורה, בתיקון גדול, אנשים לבד ונשים לבד, שהוא אות על ההדרכה הכללית בכל הכחות השפלים, שהאומה בכלל שיש לה מורים קדושים אנשי קודש המדריכים אותה בדרך ישרה, תשמח בצדק על כל נטיותיה גם היותר חומריות. כי ע"י ריבוי אור התורה כולן יתאחדו להאיר, אע"פ שמטבען אינן נמשכות אחר הפתילה. שמחת בית השואבה שאני, הפרט אמנם יבא למדה זו באחרית הימים, שתהי' הקדושה האלהית מתגברת ג"כ על הנטיות הטבעיות, ועכ"ז תשאיר אותן עם כל רעננותן והדרן. כאשר העירו חכמים ז"ל משחיטת היצה"ר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר... ועשיתי את אשר בחקי תלכו", דיה היא הידיעה הזאת בשעתה. אבל המדה התמידית היא להכיר את הכחות הטבעיים כחקים טבעיים מוכרחים, ולדעת שמטבעם אין האורה נמשכת בהם. ע"כ צריכים הם שמירה תמידית והשפעת אורה ע"י התרבות האורה בשמנה של תורה והרוממות שתשפיע בהכחות הנפשיים, הנמזגים בגוף, שהוא הפתילה התמידית המושכת אחריה את השמן, וממשכת עמה ג"כ אותם הכחות הטבעיים להשכיל להיטיב. כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו, להקפותו, לרומם ולחזק הכחות הרוחניים המקודשים בקדושת האורה, מדליקין בו. ע"כ המדה התמידית היא שיהיו הפתילות, דוקא מאותן שמושכות אחריהן את השמן, בהן האורה נאחזת, ואליהן תכוין התורה האלהית בהדרכתה, ובזה יהיו החיים טהורים גם שמחים, שמחת בית השואבה שאני, בשמחה הכללית של כלל האומה, ראוי לשמח מאד על ריבוי כחותיה גם היותר פשוטים ושפלים. כי מצד ערך הכלל כולם קדושים ועתידים להיות לאורים גדולים להאיר ארץ מכבודם. בשגם שמחת בית השואבה נועדת לאות על תעודת הכלל העתידה, שאז יתקדשו גם הכחות החומריים הטבעיים. אבל זאת היא רק מעשה ד' אשר יפלא בעיני העם הזה. אבל דרך החיים שהוא מורה קו המדה לפעולותינו ע"פ דרכינו, אין דרך הפתילות הללו לאחיזת האור, כ"א לאותן המיוחדות לזה מתכונתן, הכחות הרוחניים העומדים לשרת את השכל ולהמלאות מאורו.
שבת ב ד
היש פנים בחכמת התורה לדעות המתחדשות מרוח בני אדם
פתילות ושמנים דמתניתין לענין חנוכה, אמר רב מדליקין בהם. מ"ט דרב? קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה
.
השמן הטהור, שמנה של תורה, והפתילות הטהורות המאחיזות בהן אורה של תורה יפה, המה נחלת ישראל באמת. אמנם יד ד' נטויה על עמו שלא לעזבנו גם בעבדותנו, והוא שוכן אתנו בתוך טומאתנו. ע"כ כדי לקיים את האומה בכל ימי נדודה בגלות החיל הזה, שאין אתנו נביא ולא יודע עד מה, וע"י ההתערבות בין הגוים נשמע בבית יעקב דעות רבות נשאבות מחכמת האומות, וכדי שאותן הדיעות לא ישכיחו אור תורה מישראל, כי מצד הגלות והשפלות הלאומית ימשך האדם אחרי הדיעות המפורסמות בין אומות העולם ששעתן מצלחת אעפ"י שאין להן בירורים, וכרוב הדיעות המופשטות הן רק נטיות ואומדנות בעלמא, בכ"ז היתה יד ד' את עבדיו ובכל דור ודור קמו חכמי ישראל לחזק את אור התורה דוקא ע"פ אותן הדיעות הנכריות, אע"פ שאין אחריותן עלינו, ואינן דומות כלל לאור ד' של תורת אמת שהיא אמת נצחית ואור קיים לעד. אמנם הדיעות המתחדשות לפי רוח בנ"א וחכמי הגויים, הן כאור הנר הדועך, שמאיר לזמן קט ועומד להכבות, כי בעבור דור או דורות והנה ההנחות של המושכלות הראשונים חלפו ועוד אינן, מ"מ כשהן שולטות בשעתן בני הדור נמשכין אחריהן. ואם לא הי' כלולים באור התורה ג"כ אותם הפנים של אפשריות ההסכמה לכאלה, היו רבים מחלושי דיעות נסוגים מאחרי תורת ד' בשביל הבלי נכר. ע"כ יד ד' הכינה לשמור כללות האומה שיהי' פנים בחכמתה לתן מקום ג"כ לאותן הדיעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן. אע"פ שרק בכבידות יש לתן יחש לאלה הדיעות שמקורן ממעין זרים עם גופי תורה, עם המצות המעשיות ודיוק ההלכות בכל מרחב החיים הדתיים, ואינן נמשכות אחר הפתילה הגופנית שבתורה, מ"מ הן נאחזות בה במקצת בסמך ודוחק, וגם זה יפה להגן בעד זרם הזמן. אמנם צריך לדעת כי דיעות כאלה לא ינחלו את הנצחיות, ואורן כאשר יכבה אין אנו זקוקים עוד לקיים דבריהן, כי עצת ד' בתורה נעלה ורוממה היא מכל דיעות מחודשות העולות על לב האדם ורוחו. גם חלילה לנו ע"פ הנטיות של אלה המושכלות לשלח יד במעשי התורה לשנותם לפי רוחם. כי אסור להשתמש לאורה, רק בתור רעיון המעורר ומניח את הדעת לשעה, לבל תגדל סערת הלב החלש בראותו רוח חכמת הזמן עומד כצר ליסודי התורה, הונח בכח התורה ג"כ האפשריות להשוותם ולהתאימם, אבל לא בתור עמוד קיים ליסוד מעשי. זהו ערך נר חנוכה ונצחון החשמונאים על היונים, שרוח יון וחכמתה פעלה על בית יעקב באיזה דיעות ומחשבות חדשות. גם זו היתה מאת ד', הפליא עצה הגדיל תושיה, להכין הגנה לדורות, הגנת שעה, כאשר שלטונם של החשמונאים במלוכה הי' ברוח לאומי כזה אשר לא לפי הדרך הנצחי של ישראל, שכרת ד' ברית המלוכה לדוד. אמנם באשר לא הי' הזמן עדיין מוכשר לזה, היתה עזרת ד' עמם לסעד סוכת דוד הנופלת עד אשר תבא העת המאושרה שיהי' "אור ישראל לאש וקדושו ללהבה", וכסא דוד יקום, אשר "בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". מלכות בית דוד היא המחוברת ביחוד עם אורה של תורה, כאשר כן היתה מדתו של דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, נעים זמירות ישראל, ומשים לילות כימים בתורת ד' ועם זה מלא עז וגבורה ועושה חיל בחוזק ממלכה. האור הלאומי הישראלי הנובע מאורה של תורה, אותם הכחות המתילדים על פיהו באומה אינם דומים לאותם הכחות המתילדים ע"פ הגיונות הבאים מן החוץ, שהם אינם נאחזים יפה באור תורה והאור מסכסכת בהם. אבל המדות, הכחות והמעשים, הבאים ע"פ ההשפעה השלמה שתעמוד לעד לעולם, כשכל הדיעות המדות והכחות הכלליים שבאומה יהיו נובעים רק מבארה של תורה, אז תודע יד ד' את עבדיו, שהאור יהי' אור נצחי, אור חדש על ציון, אור אמיתי שמועיל כמו בהרחבת הדיעות והפרחת המושכלות. כן להעבודה המעשית בפועל, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" , "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". ע"כ השמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, כלומר הדיעות שרק בדוחק ולחץ יש לחברן עם תורת-ד'-תמימה בגופי מצותיה, והפתילות שהאור מסכסכת בהן, כלומר כחות לאומיים נקלטים מרוח העמים, שרק מעט הטהרו ויצאו מחשכת העמים וילבשו מחלצות ישראליות, אמנם האירו לנו גם באורם הכהה את חשכת הגלות אבל אינם מהאורה הקיימת, כשרים הם לנר חנוכה, שהיתה כבר מהניסים שלא נתנו להכתב, כי האורות הללו הם רק כסמוכות לחולי הגלות והדלדול. אמנם קודש הם, כי צריך להכיר גם בזה יד ד' וחסדיו, כי הכין מחסה שלא תפוג תורה ולא יאבדו דרך המון בנים הנוטים לרוח השורר, להיות להם גורל בקהל ד', לשמור מצות ד' כתורה וכמצוה, ושלא להפרד מאלהי ישראל ומעמו. כי סוף כל סוף יש בתוכן הפנימי שבהם הפונה לדרכה של תורה גרעין חתום בחותמה של תורה, דכתיב בה אמת, פך שמן חתום בחותמו של כה"ג, אבל המתפשט ומתרחב לאורות המתחדשים בגלות בהתערבות בין העמים. המה אף בהסכמתם אל התורה, אורות של שעה, שאם כבתה אינו זקוק לה. ואף אם הותאמו באיזה משך זמן אל התורה ומצותיה, לא נעשו מעולם מעיקריה, ואסור להשתמש לאורה, לדון בהם במעשה בתור חק ומשפט כתוב.
שבת ב ה
והשלמת ההבנה בזיקנה על ידי הלימוד בילדות
אמרוה רבנן קמיה דאביי כו' ולא קבלה כו', משמי' דריו" ח וקבלה, אמר אי זכאי גמירתא לשמעתא מעיקרא, והא גמרה, נ"מ לגירסא דינקותא
.
כל הידיעות וכל הציורים של האדם הם מתקבצים כולם בכינוס כללי בתכונת הנפש לפעול על האדם את פעולתם. ע"כ הידיעה והלימוד של הדברים הטובים, של דברי תורה וקדושה, פועלים לטובה על האדם לא רק לפי ערכם הפרטי כ"א לפי אותו הערך שהם פועלים בצירופם וכינוסם לתן צורה עצמית על מהותו של האדם. "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם, שכל העוסק בתורה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את עצמו. והנה הילדות שבסדר היצירה היא מוקדמת לזקנה, צריך להבינה לא בתור חזיון עובר שאינו משאיר אחריו מאומה, וכאילו הזקנה תוכל מצד עצמה לעמוד בלא הילדות. לא כן הדבר, אלא הזקנה היא שלמה אז רק כשבאה אחרי הילדות, אז נותנת הילדות כחה הער והחי על הזקנה המיושבת והבוחנת, וע"פ שתיהן ימלא צביון האדם הראוי. ממילא מובן שכמו שבכללות האדם שהוא נמלא מסכום הכללי של דיעותיו ידיעותיו נטיותיו ולימודיו, יש השלמה של פעולה במה שהילדות משפעת על הזיקנה, כן בכל לימוד פרטי, אותה ההתקבלות ואותה ההצטיירות שהילדות מציירת את הדבר הבא לנפשה, אין הזיקנה יכולה לצייר. ע"כ אם הי' אותו הלימוד נלמד בימי הילדות היה אותו הציור הילדותי מצטרף אל הלימוד, ואח"כ כשבימי הזקנה הדעה המיושבת חוזרת עליו, מועיל אותו הלימוד הפרטי להצטרף אל הסכום השלם של תכונות הנפש המלאות שני הצביונים, של הילדות ושל הזקנה. אבל דבר שכבר הי' ראוי לו לאדם להשיגו בימי הילדות והתאחר עד ימי הזקנה, הנה תמלא נפשו רק בציור של זקנה מצד אותו הדבר הפרטי, שהוא חלק מעצמותו של האדם בזקנה שאין עמה ילדות, והוא דבר שאינו נשלם. ע"כ יש הפסד בהעברת גירסא דינקותא, לבד ההפסד הפשוט של כח הזכרון החזק בימי הילדות. מפני שתעודת הילדות היא להכניס ידיעות חדשות בקרב האדם, והזקנה נועדה כבר להשלים את השקפתו השלמה הכוללת ע"פ הרכוש של אותן הידיעות שקנה לו בימי הילדות. ע"כ אין כח הזכרון נועד מצד הטבע המתוקן לימי הזקנה, כ"א כח הבינה המחקר והמשפט, "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" .
שבת ב ו
זמחלוקת בית הלל ובית שמאי בהדלקת נר חנוכה. [שלמות ישראל בעצמה או בהשפעתה על העולם
תנו רבנן: מצות חנוכה – נר איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים, וחד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל 'מעלין בקודש ואין מורידין'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן אמד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו ד'מעלין בקודש ואין מורידין'.
הנצחון שנתן ד' ביד עבדיו הכהנים שנתגברו על היונים, שבקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כי אם [לעקור] את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שרשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן ימשכו יתר המדות והדיעות הישראליות - זה שנאו עם היונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס [את] עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היונים רבה מאד לתורת ישראל.
והנה כפי דרך המיצוע הנוהגת באיש הישראלי, אף על פי שאינו מצויין, מכל מקום בחיי המשפחה מוכר האור העברי, הטוהר והצניעות, האֹמן וכל המדות המסתעפות מזה לטובה, ניכרים יפה לשם ולתפארת בכל בית בישראל המתנהג על פי דרכי התורה והמצוה, על כן חובת מצות (נר) חנוכה – נר איש וביתו.
אנשי המעלה שבישראל, שחייהם עצמם עומדים ראויים להרגיש בהם הקדושה האלהית שחתמה עליהם התורה השלמה, אותם ראויים להיות מהמהדרים שנר לכל אחד ואחד – גם בחיי היחיד יוכר ההוד והתפארת ואורה של תורה המתלוה עמו בכל דרכיו, אם אך מצויין הוא לשמור יפה דרכיו על פי דת ותורה, אז יקויים בו: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". (דברים כח י) מאותם היחידים המצויינים שכל דרכיהם שקולים בשקל הקודש, עד שלא רק מכלל חיי משפחתם בולטת הקדושה האלהית כי אם גם מחייהם הפרטיים - מהם ימצאו אנשי קודש שכל מגמתם בחייהם איננה טובת עצמם, אפילו הטובה הרוחנית, חיי העולם הבא, כי אם חפץ ד' בעולמו שיתמלא - זהו משאת נפשם.
איך אמנם שיעורר נס חנוכה את לבות אנשי קודש לבא על ידו לחפצם הנעלה, ישנם שני דרכים כלליים שהם מתחלקים כל אחד לשני ארחות פרטיים: יש איש גדול שמסתכל בעין חודרת בחפץ ד' בעולמו, ומתוך שהוא מכיר כי אדון כל הנשמות יתברך יצר את האדם בכללו בצלמו, ואת כל ברואי בצלם אלקים - הלא ודאי ברא להטיב להם באחריתם, שיתעלו מעמק הרשע והסכלות שמקפתם עד שיהיו ראויים כולם למעלת הצדיקים המתענגים על ד' ועל טובו. אמנם הכין ד' יתברך את ישראל להיות מקבלי אור האלהי בעולם, אבל רק אז תגמר התכלית המשמחת את לבב כל ישרי לב, כשתגמר התכלית על ידי ישראל לזכות את כל באי עולם באור ד' וחיים קדושים. מצד הדרך הזה תהיה הנטיה הפנימית המכרעת את לב ישרי דרך ללכת בדרך ד' על פי התורה, לא רק מפני שהיא גורמת להביא טובה לישראל ביחוד, כי אם מפני הס(י)בה היותר אחרונה ונאורה: מפני שטובתן של ישראל עתידה להביא טובה להאנושיות כולה. נטיה כזאת כשהיא חזקה בלב, תוכל להחזיק נטיה שהיא מיחדת את תכלית המעשים התוריים מפני טובתן הכללית של ישראל, לנטיה בלתי עליונה כל צרכה שצריכה להתרומם עוד יותר ולהתעלות על הנטיה של אהבת ישראל המיוחדת. לאיש כזה לא תוכל להיות האהבה הלאומית מקור חייו, כי אם אהבת שם ד' ותורתו, מפני שבתורה ימצא התכלית האחרונה הזו, שהיא כל כך רמה עד שאת האהבה הלאומית יקח לאמצעי לו למגמתו הרוממה.
ויש אמנם דרך אחר: שיהגה לבב האיש הנעלה לאמר, כי אמת הדבר שאהבה עצמית איננה נאותה לעומק היותר נעלה, גם אם תהיה מתרחבת עד כדי לאהבה של כלל האומה. אבל הלא את הטוב ראוי לאהוב מצד עצמו, על כן ראוי לתן את תכלית החיים הכלליים, את התוכן היותר נעלה שבחיים. ובאשר בישראל צפונה היא הסגולה האלהית, אם כן ודאי המה מוכנים להשתלם עד למדה זו שחייהם ראויים להיות חמדת כל איש משרים, לא מצד האהבה העצמית של אדם קרוב אצל עצמו, כי אם מצד עצם האמת והיושר. אם כן סגולתן [של] ישראל ראויה להיות המרכז של כל החיים הרוחניים, ועל זה ראוי לבנות תכלית התורה כולה. וממילא יש מקום בלב המורגש הפשוט של האהבה הלאומית, לשום אותה לתכונה נאותה בהליכות התורה, כיון שגם על פי עומק הצדק האלהי - תשאר התכלית האחרונה מגמתם של ישראל, מפני שהמטרה האחרונה איננה ראויה להיות לפי כמות החיים, כי אם לפי איכותם, והאיכות הנפלאה תשאר נחלת ישראל לעד מבחירה האלהית וסגולתם.
והנה לעומת התכלית שיש במגמתם של ישראל לחזות בתיקון עולם במלכות שדי, ובהעשות כל הברואים אגודה אחת לחיי צדק באור ד' - מובן הדבר כי ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים רבים, ילכו הלך והתמעט כל מה שיוסיף אור האמת וחיי הצדק להופיע, כי כל שיותר יתקרבו העמים לתכונת חיי התורה האלהית - כן יתמעט פירודם הצביוני. על כן בא הרמז: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. הפגישה היונית והנצחון של ישראל, שניהם גרמו לתעודה הישראלית ביחש עמי הארץ שתתחיל לעשות דרכה ביותר אומץ, עד שראוי לקשר את המגמה היותר אחרונה ויותר רמה בנר חנוכה. בית הלל אומרים, שאמנם יש תעודה כזאת לישראל, אבל החיים היותר גבוהים שהיא עומק כונת התורה בהכנתה את ישראל למעלתן - אינה רק בשביל להיות כלי שימוש לעולם כולו, כי אם מצד עצמם נעלה סגולתם של ישראל על כל. ולמרות שלפי המראה החיצוני הדורות הולכים ודלים, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו (על־פי סוטה מט א), אבל הסגולה הפנימית שבכלל ישראל היא אינה נמדדת לפי ערך של כל דור ודור בפרטיות, כי אם היא סוקרת בסקירה אחת כל הדורות מראש ועד סוף. וכל דור ודור המחזיק בברית ד', וביותר תחת סבל עול גלות וצרה רבה – הוא מוסיף יתרון על הסגולה הכללית של מציאות אומה נפלאה כזאת, שאין דוגמתה תחת כל השמים. ובאשר היסוד הוא שאפילו הריבוי העצום של כל העמים ראוי שיהיה בערך אמצעי לאותה הסגולה, שתתעטר בה המציאות באחרית הימים, בהמצא עם שלם מוכן לחיי קודש על הצד היותר רם ונשגב – צריך לקשר ערך זה בנר חנוכה, להורות שגם היסוד הכמותי שאמנם צעד צעדים הגונים על התחלת דרכו על ידי ההתגברות של החשמונאים על היונים, הוא נטפל ליסוד האיכותי, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל (בראשית רבה א, ד). על כן יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך – מוסיף והולך, כי אור ישראל הוא הולך ואור, ולפי גדלו ועיצומו כן יוסיף לפלג ממנו נתיבים על כל עם ועם לפי ערכו גם כן, אף על פי שכל שתאיר האמת ביותר תלך החלוקה ותתמעט - מכל מקום ישארו הבדלים טבעיים שעל פיהם גם כן יחלק אור ישראל לאורות פרטיים, בהתגבר פעולתם עליהם. אבל המגמה צריכה להיות לא כפי הענין הניכר אצל העמים, שהם מוסיפים מיעוט והתכללות, כי אם לפי הערך שהפועל הזה נובע מישראל, שהוא מוסיף התחלקות והוספה, גם הוא כולל הדבר העיקרי, שזאת הסגולה היא סגולה מוסיפה תמיד תהילה ותפארת, כפי הקנין שיקנה כל דור וימסרהו לאוצר הכללי. על כל פנים לפי מדה זו של בית הלל: הנטיה הלאומית הישראלית יש לה יסוד נאמן באמת וביושר היותר עמוק ויותר תכליתי.
והנה לפי תכונת הנטיה של בית שמאי, צריך שגם לאיש אשר לא יוכל להתרומם עד מרום התכלית האחרונה, שימסר הלימוד, שאין עם מגמת התורה יסוד לאהבה הלאומית, שהרי היסוד ראוי להמסר על עומק האמת. על כן רק מגמת התורה והיראה הנובעת מאמונה טהורה ראוי להמסר לעם ד' כולו ליסוד תכליתי. ולבית הלל יש אופן לבאר גם כן בקוצר מילין גם לבלתי משיגים עמקה של האמת, שיש בתכלית הלאומית יסוד תורי.
והנה הזמן בהתחלקו לעבר ולעתיד, הנטיה התורית הנובעת רק מצד נטיית האמונה לבדה באין עמה צירוף נטיה מורגשת לעצמו של אדם - היא נובעת בעקרה מיסוד העתיד, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא כ), והעבר עצמו איננו כי אם גילוי דעת אל העתיד, וכך הוא תוכן האמונה על העתיד. אמנם הצירוף של הנטיה הלאומית שהיא מורגשת בלב, כשם שיש נטיה לאהבת משפחה ואהבת הורים בלב - היא בנויה על העבר, כי מי גרם לרגש זה שיתכונן בלב עד שיהיה הוא ראוי להיות לסיוע להרבה מעשים המטיבים ומאגדים יפה את היסוד הלאומי – העבר הגדול הוא הפועל זה.
על כן חד אמר טעמא דבית שמאי: שמכוונים אל הצד היותר עליוני, שמעביר את היסוד הלאומי, ולא נשאר לו כי אם היסוד התורי האמוני בלא כל סיוע של דבר מורגש, כנגד ימים הנכנסים, המורה על הזמן העתיד הנושא עליו חותם האמונה, שאנו מאמינים בשמו יתברך שהוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ש־'אמונת' זה סדר זרעים (שבת לא א) – שמאמין בחי העולמים שיצמיח זרעו בעתיד וזורע (ע' תוס' שם, וכן הוא בילקוט שמעוני על תהלים, תרע"ד), "גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו ב), 'עדיין לא חיו המתים והם מברכים ברוך מחיה המתים' (ילקוט שמעוני על תהלים, תשי"ז).
וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים: העבר שהוא המטביע את חותמו על האומה לקיים בה את הרגש הטבעי הזה, שנוכל לקחתו לעזר להקים עדות בישראל, מפני שעומקו בנוי על האמת היותר טהורה.
אמנם המבט היותר אמיתי ויותר עמוק הוא בזה, שטעמא דבית שמאי הוא כנגד פרי החג, שגם הם נושאים עליהם יחושם של ישראל בהשפעתם על העמים כולם. אמנם הם מתמעטים והולכים, להורות כי כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם – יקטן כח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים ומביאים לעולם טובה בהבדלם ישארו. אבל המון ההבדלות, שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון ורשע ואהבת עצמו היתירה – כל אלה יעברו ויבטלו. אבל קשר הציור התכליתי - הוא הפעולה היוצאת מישראל אל הכלל, וחק האהבה הלאומית יפסח עליו, כי קטן הוא מערכו.
וטעמא דבית הלל 'מעלין בקודש ואין מורידין': כלומר, הטעם היסודי מפני מה יש צורך ויש אמת בהחיבה הלאומית עד שהיא ראויה לשום אותה בכלי טהור בשימוש התורה בישראל - מפני שהסגולה הישראלית היא העיקרית, ומציאותה היא המטרה היותר עליונה, אפילו מעליונותה של המטרה הכללית של ההארה על כל המין האנושי. והיא מתעלה ומתגדלת באוצר הכלל תמיד בכל דור ודור, ואותה ראוי לשום לתעודה תכליתית של חפץ ד' בעולמו, "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט ג). אם כן המגמה הלאומית שהיא ענף ממנה – כשרה היא להיות נסמכת לדברים שבקדושה, כששומרת תפקידה ודרכי קניניה, שהם גם כן תורה ומצות ואמונה טהורה ביראת ד' החתומה בחותמה.
אמנם להודיע שהשאלה של מציאות הלאומית או לא בישראל, היא באה רק מצד חיצוניות ההבנה בשורשן של דברים, מפני שלא רבים יחכמו להגיע עד יסודן של הענינים המחייבים את אלה הנטיות, אבל חכמי לב המה ישקיפו על הדברים העיקריים - על כן הזקנים החכמים שהיו בצידן, ואחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל: נתן זה טעם לדבריו כנגד פרי החג, כלומר הנטיה האחרונה של חפץ ד' מצד הכמות הבאה על ידי ישראל ותורתו. וחד אמר: 'מעלין בקודש ולא מורידין', כלומר החפץ היותר נעלה היא הסגולה האיכותית, ועל זה נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים".
וראוי לדעת שיסוד 'מוסיף והולך ' הוא מכוון יפה לעומת הדעת שמחשבתן של ישראל היא קודמת לכל והיא העיקרית, מצד חשיבת המציאות של גוי קדוש כזה. ואף על פי שיש פנים במוסיף והולך לציין בו את ערך ההשפעה שישראל משפיעים על העולם כולו, שכל שמצד עצמם של האומות האור פוחת והולך, והלאומיות שלהם שלא נקבעה לתכלית נשגבה ונצחית, הולכת היא ומתמסמסת עד שחילוקי האורות יבטלו - בזו המדה עצמה נעשים הם קרובים ועלולים ביותר לקבל אורן של ישראל. נמצא שלגבי ישראל – הוי מוסיף והולך, שמקבלי השפעתם נוספים.
וכאשר אנו מבחינים את יקרת הערך של אומה כזאת, שכל תעודתה ותכליתה חשקה ומאוייה הוא להיטיב אל הכלל כולו כחפץ ד', אנו משתוממים על הוד ערך הסגולה היקרה הזאת. על כן העיקר היותר גבוה אינו נשאר אצל התכלית של ריבוי המקבלים את האורה, אפילו מצד זאת התעודה עצמה של השפעתה - כי אם אצל המשפעת בעצמה, מצד סגולתה להיות לאור עולם. על כן יש לציין במצוה זו, את הערך הנרשם בישראל שהוא מוסיף והולך. וממילא הדבר מקביל עם הציור השני שיש במוסיף והולך: מצד הסגולה העצמית, אף בלא עיקר יסוד ההשפעה.
והדברים הללו מתאימים להיות יסוד הלאומי בישראל בנוי על עומק האמת, אף על פי שגבהו מאד דרכיה מרעיון לאומיות פשוטה הנכנס בלב לפי המלה המורגלת מהמון רב, ונלקחת בלוית ציורים מורגלים מעמים זרים, מכל מקום כיון שהיסוד הפנימי הוא מתכוין להתכלית שהרושם נשאר בעצמת מעלתו רק בישראל - הרי הלאומיות בצורתה היא מכוונת ליסוד המעלה ההוא, כענין בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (בראשית כח יז).
שבת ב ז
ח"חינוך" - לשון פועל והשפעה, ו"חנוכה" - מקבלת ומושפעת
מאי חנוכה
.
ההכנס בענין מחודש מתמיד יאמר בלה"ק חינוך, "חנוך לנער", וראוי להאמר חינוך הבית במקרא, וכן בסתם חנוך ולא חנוכה. אמנם ערך החינוך הוא, שמשפיע על יתר השנים של הגדלות, שהרי אין ידוע לנו עד כמה יפעל החינוך ומה יהי' משפט הנער ומעשהו. אמנם כל הרגל טוב מועיל ופועל עליו להכשירו יותר לדרכים טובים, ונמצא שהחינוך הוא כח פועל על יתר הזמנים ולא מקבל מהם פעולה. פעולת ביהמ"ק אמנם הלא הוא אורו של עולם, והפעולה הגדולה שעתיד הוא לעשות בעולם, גם בעתיד היותר רחוק, כבר הוא גמור וערוך מראש מדברים שנבראו קודם שנברא העולם, "מרום מראשון מקום מקדשנו". ע"כ ברגע הראשון ליסודו כבר הוכנו והונחו בו כל הדברים הגדולים שעתיד הוא להתמלא מהם בזמן היותר מאוחר, אלא שאין בכח זמן הראשון להוציא הדבר אל הפועל, ע"כ יבאו הזמנים הבאים וימלאו את אשר הי' בציור וכח ההתחלה הראשונה. א"כ ההתחלה הראשונה אינה משפיעה על הזמנים הבאים, שהרי כבר הכל צפוי ערוך ומתוקן, כי אי אפשר שיהי' באופן אחר, כי יסודו של עולם לא ימוט, ומעשה ד' יהי' לעולם, אלא שהזמנים הבאים משפיעים על הזמן הראשון, כלומר ממלאים את הניתן בכח בההתחלה הראשונה, ולא הי' אז אפשר לצאת אל הפועל. ע"כ קרויה היא חנוכה, כלומר מושפעת מכח כל העתיד הנשגב תמיד, כי כל מה שיהי' בדור אחרון מגילוי אור ד' וכבודו ע"י אור ד' שבבית נכון ונשא אשר ינהרו אליו כל הגויים, הוא כבר ערוך בזמן ההתחלה, שמתוך כך נקבעה בו קדושה עליונה, "ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה", "זאת מנוחתי עדי עד". א"כ העתידות הנשגבות כולן משפיעות למלא את ההתחלה, ולא כחינוך פשוט שאינו יודע דרך יבחר, שאין ההתחלה בעלת מציאות, ולא יתכן לאמר עליה כ"א מה שמשפעת על העתיד, ע"כ יאמר חינוך לשון זכר משפיע. אמנם במקדש אשר לעולם זאת על ישראל, מקום אורו של עולם, בההתחלה יש כבר הכל אלא שהזמנים הבאים ישלימוה ויפתחוה, תקרא חנוכה, לשון מקבלת ומושפעת, ומתוך שהיא קיימת בכל צביונה ובכל כח קדושתה של העתיד הרחוק, השלם בתכלית גם בעצם ימי הירידה וההעלמה, ע"כ לא יוכלו זרים ורעי גויים לכבות אורה לגמרי, כי שם אדיר לנו ד' אלהינו, "עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל".
שבת ב ח
טשמונת ימי חנוכה מקשרים את ההווה עם תעודת העתיד
דת"ר בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון
.
הסכום הרגיל להיקף שלם הוא שבוע של שבעה ימים. אמנם התכלית של כל נשגב וקדושת שם ד' וחפצו הטוב בעולם, יגלה רק לזמן העתיד, שאליו פונות כל הקדושות. אמנם גם בזמן ההוה כח העתיד נגלה איך הוא הולך ובא, וזה יגלה ע"י גלגוליהם של ישראל הנפלאים, שלולא תכלית העתיד הנשגב אין פותר לחידת עולמים זאת. ע"כ השבת היא מורכבת עם היקף הזמן ההוה המתמיד, ורומז ליום שכולו שבת מנוחה וקדושה, להורות שבעצם הזמן ההוה רושם הזמן העתיד הוא כבר מוכן ומוחש. היונים אמנם בקשו לסמות אורו של עולם, החשיכו עיניהם של ישראל ומלאו את העולם פחזות והוללות, על יסוד העיקר של לקיחת ציור הזמן ההוה בלא שום תעודה בעתיד, עד שגרמו להשפיע על הכתות הרעות שיצאו מקרבנו לאמר אין עולם אלא אחד, ושעבורם תקנו במקדש לאמר "מן העולם עד העולם". כלומר, בשעה שהזמנים מתוקנים ועיני השכל בהירות, די באמירה אחת, "מן העולם", והעתיד כבר נשקף, אבל באשר האפילו אור האמת, ראוי להעמיד מפורש את התעודה של העתיד, אע"פ שהעינים הטרוטות אינן מכירות אותו מן ההוה, מ"מ דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר אנו יודעים את תעודת העתיד ע"פ הנבואה, נחלתן של ישראל, והיא לנו מבוררת גם בעת החושך שלא יראה לעיני בשר באופן מוחש כח העתיד מתוך ההוה. כשם שדי באמירה אחת "מן העולם" לכלול כמו כן את העתיד בזמן הבהיר והמאיר, כן די בחנוכה של שבעה ימים, שכולל ההיקף הזמני ההוה שבתוכו כבר נכלל השבת, הרומז ומכין ליום שכולו שבת. אבל לעת הירידה שגרמו היונים ההוללים, שטשטשו את בהירת ההוה מלהציץ מתוכו את העתיד הנהדר, שאז יגלה אור ד' וכבודו בעולם, "והאלילים כליל יחלף", הי' דרוש לחזק את הצפיה העיקרית הישראלית, שלא תתקמץ גם היא בהוה כאותה של היונית חלילה, לעשות החנוכה שמנה ימים, כלומר יום אחד העודף על ההיקף הנהוג בהוה, להורות בפועל שכל מגמותינו יגלו ויצאו לפעלן רק בעתיד, שיצא הזמן בכללו מידי שפלותו, והעולם ירפא מעורונו ורעותיו הכלליות והפרטיות, שהוא מגמתן של ישראל ותעודת אורו של מקדש. ע"כ יומי דחנוכה תמניא אינון, כאומר מפורש "מן העולם עד העולם".
שבת ב ט
ילהשמר שההצלחה החומרית לא תפגום ביתרון האנושי
דלא למספד בהון, ודלא להתענות בהון
.
ההשלמה הבאה בברכת ד' צריכה שתחול בין על הצרכים הרוחניים בין על הצרכים החומריים שהם נצרכים ומש(ת)משים לאמצעים נכונים לצרכים הרוחניים. ע"כ במקום תשועה כללית לעם כולו, צריך שיונח רושם על ההשלמה היוצאה מההצלחה הכללית לשתי החלוקות. ההספד הוא צער נפשי פונה לעומת הפסדים רוחניים, התענית הוא צער גופני מורה על חסרונות חומריים. בהרמתן של ישראל יתאימו שתי ההצלחות להיות משמשות לתכלית אחת של יחידו של עולם ב"ה, ההשלמות הרוחניות כולן עם כל הודן וההשלמות החומריות עם כל שבען. "השם גבולך שלום" - רוחני, "חלב חיטים ישביעך" - חומרי, דלא למספד בהון - מצד הרוחניות, ודלא להתענות בהון - מצד החומריות. להורות בא, שעמים רבים באה להם מפלתם דוקא מנצחונם, כאשר התמכרו לההצלחתם החומרית ויאבדו יתרונם האנושי. ע"כ תמיד צריכה עין ישראל להיות צופיה להעמיד המשקל של ההצלחה הרוחנית במקום ההצלחה החומרית, לבל יהיו אנשי רוח, אנשי קודש, צריכים להיות הולכים במר רוח והספד על הקדושה והמדות הטובות, יראת ד' ואהבתו, המתמוטטת חלילה לרגלי השביעה החומרית, כ"א דלא למספד, תהי' מצורפת עם דלא להתענאה.
שבת ב י
יאאת הטפל שבחיים יש לקחת מהעמים אך לא את רוחם
שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל
.
יחש ישראל אל אוה"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז"ל ההפרש שבין הקובלנא של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם" לאותה של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם. אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים. והיסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר, כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם. אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'. ולמען יהי' לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדברים הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן מהדיעות והתכונות שע"פ התורה, כי רק חלק זה הנראה לעינינו שמתחלל אנו קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע"י מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים האמיתיים. אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שבהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה, וע"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי' בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש.
שבת ב יא
יבאת העולם הפנימי הישראלי לא יכלו היונים לטמא
וכשגברו בית חשמנאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונת ימים
.
טומאת השמנים, השחתת המדות והדיעות, שבאה למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה. זאת היא אמנם ממפלאות תמים דעים, שאם הדיעות המסתעפות מן עומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו מתגרת עול יונית, הנה כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו, להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. התשוקה הפנימית, לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, היא גנוזה בעומק הלב הישראלי. וכבר ביארנו בע"ה בתעודת מעשר שני הנאכל לבעלים, שהוא בא לעורר את יסוד הכהונה העצמית הנמזגת בנפש כל אדם מישראל. והנה הכהונה בכללה מתפשטת על דרכי החיים ועל כל מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנת להתחלל מכחה של יון. אבל עוד יותר עמוק בלב שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי של האיש הישראלי, המופיע בכל עז בכלל האומה, עם האמונה העקרית בשם ד' אלהי ישראל, והרצון החזק והנערץ שלא להפרד מבית חייהם, מהאמונה בכללה. זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לשרת בקודש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי החיים הגשמיים. אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כה"ג, לא יוכלו היונים לטמאות, לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ד' אלהי ישראל, זה לא יוכלו כל בעלי כח וזרוע, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". אמנם כאשר הפך נשאר בקטנותו, כאשר האמונה רק בלב תהיה גנוזה ועל החיים בפועל לא תראה את כחה, במה זה תוכל עמוד, כיון שהחיים בפועל כבר לקחו להם דרך אחרת שלא ע"פ היסוד של האמונה הפנימית, הלא תוכל חלילה שארית הפליטה להכבות מערימת הדשן של החיים המוזרים המוצברים עליה ומונעים את אורה מלהתפשט, "באפס עצים תכבה אש". אבל זהו הכח הנפלא שיש ברשף האור הגנוז, שאע"פ שימצא לפניו דרכי חיים הפוכים מתוכנו, דיעות המתפשטות העומדות מנגד לו, מבלי דעת של אותן בעלי הדיעות שהם בזה הולכים בדרך הפוכה מאשר טמון בפנימיות היותר עמוקה שבנפשם. והנה תגלה יד ד' ע"י עלילותיו עם עם זו בחר לו, והניצוץ הקטן יתלהב ויעקור משורש את כל ארחות החיים הזרים, ואת כל הדיעות ההפכיות אשר נערמו עליו חמרים חמרים, ויתפשט על כל ארחות החיים להשיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים, עד שיספיקו כחות החיים המעשיים שהם כבר הולכים לדרך התורה והמצוה, להחיות את ישראל ולהאיר אורם, עד עבור כל הזמן ההוה ועד בא התקופה החדשה של אור חדש על ציון, עד בא שנת גאולה ויום רצון לד'. "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". ע"כ בעת ההיא, בעת המהומה והמבוסה, אשר סדרי החיים היונים נתפשטו בארץ ישראל למכביר, ונשאר רק זיק האמונה הפנימית השוכנת עמוק בלב הישראלי, הי' האות בדוגמתו, פך שמן קטן המונח כחותמו של כה"ג, שאותו לא יטמאו זרים. אבל היוכל להתמיד אורו בהיות סדרי החיים ההולכים במרוצת זמן ההוה, בלתי נמשכים אחריו לחזקו ולפשטו, לעשותו ידוע ומובן ומוחש בלב. פך השמן קטן הוא ואין בו כ"א להדליק יום אחד, שעה אחת, שעת התרוממות שבה ירום האדם משפלות החיים, ע"י אור הפנימי של קשר האמונה בשם ד' אלהי עולם, ומהר ישוב לרדת באין לו קשר חיים קיימים בכל מעשיו בדרכה של תורה. אמנם נעשה בו נס, אע"פ שלא היו כלל החיים אז מוכנים שיתפשט בהם אור קודש של האמונה העיקרית, אבל מכח יד ד' ואמונתו שלא יעזוב את עמו בעבור שמו הגדול, הנה יספיק זה הפך הקטן להדליק ממנו שמנה ימים, הרומזים על הארכת הזמן עד עבור כל תקופת ההוה ובא תקופת העתיד הנאדרה בקודש, שהארץ תמלא "דעה את ד' כמים לים מכסים".
שבת ב יב
יגמפגש ישראל ויון אחריתו לטובה
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים
.
זאת ההתפשטות הרוחנית שנמשכה מתוך ההתפשטות המדינית של יון, שהטילה ארס בדיעותיהם של הרבה נכשלים מישראל, היה מקום לדון אותה כמאורע של תקופה רחוקה ומקרית. אמנם באמת אותה הפעולה הרעה חדרה ללבבות רבים, ובחן החיצוני שלה משכה לבבות רבים, עד שהמצב הרוחני של ישראל הי' עלול ג"כ בתמידות להיות נפגע מכח היונות, שהתפשט על דיעות רבות שהן שרשים גדולים בתורה, ומסתעפות למעשים רבים בדרכי הדת והחיים. אלא שאותו פך השמן החתום, שבמאורע הנס, שהוא רומז ג"כ על השורש היותר פנימי שבאמונה, החזק ואמוץ בעומק נפשותיהן של ישראל, שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, והוא עתיד לשלח אורו על כל הכחות המתפשטים להחיותם, להחיות את המעשים בפועל ואת הדיעות התוריות המתיחסות להם, ע"כ בעבור שנה, ראו שהשמירה הזאת שמיד ד' היא על ישראל, מכח האוצר הפנימי של שמן משחת קדש של יסוד האמונה, דבר זה ראוי לקבע לדורות, כי עוד לא אפסה המלחמה של התנשאות התגברות הרוח היוני, ושלעולם צריך כח השמן הפנימי, שבו אין מגע זרים שולט, להיות מגין, ע"כ קבעום. אף גם זאת השקיפו, כי לא רק את הרע נקבל, מפגישה זו של רוח יון החודר במשכנות יעקב, עד שאין לנו כלל במה לשמח על מציאותו, כ"א כך היא מדתו של מקום ב"ה בהנהגת עולמו בכלל, והנהגתו עם ישראל בפרט, כי כל אותם הדברים המתנגדים ונראים רעים במציאותם, הם עצמם גורמים לפאר יותר את כח הטוב והאמת. ע"כ הפגישה היונית כשתגמור מהלכה להכנע כולה מפני הדר גאון ד' שהוא מעוזם של ישראל, עוד תשמש עם כל כחותיה להוסיף פאר ועצמה לתורת אמת ולגדל שם ד' אלהי ישראל בעולם, יפיפותו של יפת תיקבע באהלי שם , להרחיב ולשכלל לפאר ולרומם עוזה של תורה ויראת ד' טהורה, השתולה על הרי ישראל. ע"כ ראויים הם הימים הללו לקבעם ימים טובים. בהלל והודאה. יש כאן שני חלקים שהם מתיחסים אל אלו הימים הטובים. הצד הטוב שישאר לעד לישראל דוקא ע"י פגישת זה המכשול העצום, החוזק הגדול של אמתת האמונה כשיוצאת אל הפועל דוקא במה שכל הדיעות הרעות יוצאות לאור והן מתפשטות מאד, עד שרבים יבהלו משאתן וידמו שהן בולעות את אמונת ישראל. וכאשר למרות כל אלה קמנו ונתעודד, ודבר אלהינו יקום לעולם, הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם, גם אותם הקנינים שהם טובים לשמש את האור האמיתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותן הדיעות דקריבין לארחא דמהימנותא , שנצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת, להסיר מהן כל סיגיהן ובדיליהן, זאת היא טובה עליונה שמאת ד' היתה זאת להכין הכל להטיב באחרית, ע"ז ראו לקבע הלל. והודאה היא על ההצלה הזמנית מהחרבן שהיה צפוי על ישראל מידי רשע של היונים, לולא ד' שהיה לנו. אמנם ראויה היתה המטרה של קביעות אלו הימים-טובים לקובעם ג"כ במשתה ושמחה, אבל כדי שלא יטעה הטועה, כי חמדת החיים ותענוגי בשרים שהצטיינו בהם היונים, זהו הרכוש שהוא ראוי להכנס בגבול ישראל מפגישה זאת, ובל יאמרו הנפתים אחר חומריותם, כי לזה ישמש המשתה והשמחה באלו הימים, ע"כ מפאת [] ההלל שמורה על ההכרה בחסד ד' וטובו על המחשבות הטובות אשר חושב על עמו ונחלתו, כי אותם הכחות עצמם הרוחניים של יון, שהתנשאו לקעקע ביצתן של ישראל, הם עצמם יהפכו לסניגורים ולאמצעיים המראים יותר בגלוי לכל העמים הודה והדרה של תורת ישראל, וכבוד שם ד' אלהי ישראל, אין נאה לערב עמו משתה גשמי וחומרי. כי הסניגוריא וההיפוך לטובה של פגישה זו, אין מוצאה בארחות החיים ההוללים של היונים, שמהם הרחיקונו חכמינו ז"ל רועי האמת בכל מיני הרחקה, כ"א יש יחש לדברים רוחניים של הרגשות שבלב, שיש בהם כבוד ותועלת. אמנם מצד חלק ההודאה, על טובתן של ישראל ההוית, ראוי הוא לשתף ג"כ שמחה חומרית, לשא כוס ישועות ולקרא בשם ד' על חסדו ואמתו אשר הגדיל לעשות. ובאמת נקבעה השמחה בימי חנוכה בצורה סעיפית, להורות שאינה ראויה להתפשט על כל היסוד של שמחת אלו הימים, להגן מפני הטועים להשריש רוחה של יון החומרי בכרם ישראל, שהם עודם שרשים פורים לענה, שלא הושרשו לגמרי עד עת קץ. אמנם יסוד התכליתי של ימי קודש אלו, להכיר את הערך הנשגב של הנהגת אדון כל ית', איך מהמון הדברים המתנשאים להשחית ולבלע כל קודש הכין רטיה למכה, עד שמלאך רע בע"כ יענה אמן. וכאשר אירע ליעקב עם שרו של עשו, שלא נפטר ממנו בעצם התאבקותו עמו עד אשר ברך אותו שם. ומזאת התכונה נצמחת ג"כ התשועה ההוית, שהיא פרטית לערך התשועה הרוחנית הגדולה ההולכת ומתפשטת להפוך את החשך לאור, ועל שניהם יחד נקבעו הימים טובים הללו, בהלל גם בהודאה.
שבת ב יג
ידחסרונות הגלות לקיום עם ישראל
א"ר כהנא דרש ר"נ כר מניומי משמיה דר"ת, מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת"ל א"ב מים, מים א"ב אבל נחשים ועקרבים יש בו
.
ישנם בעולם שני מיני סיבות של היזק, יש במציאות דבר שאינו מוכן כ"א להועיל, אולם לא התיחשו אליו ביחש של קבלת תועלת ממנו, כ"א ביחש של קבלת היזק, ובזה האופן אין דרך התיקון של אותו ההיזק עומד על הסתלקותו של האדם ממנו, כ"א ישאר מיוחש אל הדבר ההוא אבל בשינוי יחש, ותחת היחש של ההיזק יעמיד עצמו ביחש של קבלת התועלת. וזה הענין יתכן ג"כ בדבר המשולל מכל הכנה בפועל, וראוי הוא להיות מוכשר בין להיזק בין לתועלת, שודאי ג"כ אין מונח בעצמות הענין הכרח של סילוק האדם ממנו, כ"א להכשיר אותו שישאר במצב של תועלת. בור שיש בו מים, אמנם אם האדם יפול אל תוכו יטבע ויוזק, אבל אין הבור מתיחש בעצמו להיזק, ויוכל לשמש לתועלת, כשישאר האדם מתיחש אל הבור לא להטבע בתוכו כ"א להיות משתמש ממימיו. בור ריק, אמנם אין בו תועלת, אבל אין זה הכרח שיהי' האדם מוכרח להיות מסולק ממנו, כי יוכל להמשיך בתוכו מים לשימושו. אמנם בור של נחשים ועקרבים, הנה בתוכן הבור עומד הוא שיהיה האדם מתרחק ממנו, ולהסיר כל יחש מהאדם אליו, כי לא זאת היא המרגעה.
כבר הגידו חכמים ז"ל כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, וישראל בכלל על שם יוסף נקראו, "נוהג כצאן יוסף" . הגלות נקראת בשם בור, "בור אין מים בו". והנה היו רבים שחשבו שאמנם ישראל סובל הרבה רעות וצרות ע"י הגלות, אבל בלבם עלתה מחשבה שאין הרעות מונחות בטבע הגלות, כ"א במצבם של ישראל, שהם מתיחשים אל העמים באופן כזה, ששנאתם מתמשכת עליהם, אבל לו ישכילו לשנות את המצב באופן שראוי להיות נאהב מהאומות, אז עצם הגלות יהפך להם לארץ חמדה וימצאו מנוחה אשר יבקשו. צאן אובדות הללו היו יכולים לדמות את הגלות לבור מים, אשר רק הבלתי נזהר ינזק על ידו כי יטבע באין מעמד, אמנם המתיחש אליו ביחש הגון, ישאב מתוכו וישביר צמאונו. אמנם אך לשוא נתעו אלה לבקש אהבה, כי לא די שאין בטבע הגלות אופן הכנה מוקדמת להיות מרגעה שמה לישראל, כ"א אפילו יתאמצו ישראל בעצמם לחדש להם דרכים של מחיה וכלכלה, דרכים שיוכלו לחיות בתוכה ע"פ דרכם ותורת ד' אשר עמם, לא יוכלו, כי יפגעו מכל צד במזיקים שונים העומדים לבלע ולהשחית. ע"כ אי אפשר לצייר את הגלות אפילו לבור ריק שאין בו מים, שאמנם מוכשר הוא לאיזה המשכת תועלת בידים חרוצות, כ"א תכונת הגלות הוא בור מלא נחשים ועקרבים, שלא יעלה על דעת האדם לאמר "פה אשב כי אויתיה" , לא יעלה על דעתו לומר כי בשנותו את מצבו הוא ויחושו לבור הזה, יהיה לו למקום שיוכל לומר: מצאתי מנוחה. אמנם זאת היא הקללה מעין ברכה "ובגויים ההם לא תרגיע", למען יהיו תמיד עיני כל ישראל נשואות להר הקודש ולארץ חמדה, למען דעת שלעולם לא תהיה הגלות מקום מוכשר למרבץ צאן יוסף, כי היא בור מלא נחשים ועקרבים, שאין דרך להתיחש אליו באופן בלתי מרגיז ומכאיב.
אמנם היזק הנחשים, ושל העקרבים, הוא בדיוק שני מיני היזיקות כלליים שהגלות פועלת על כלל עם ד' אלה. הבדל יש בין היזק הבא ע"י נשיכת נחש, לההיזק הבא ע"י עקיצת עקרב. נשיכת נחש באה בכונה מאתו, מאיבה הנגזרת בין זרע חוה לנחש , בין שיניו עומד או מעצמו מקיא , אבל הוא מתכוין להזיק. עקרב הוא עוקץ בזנבו החד בעוקצו בלתי כונה, לעומת זה הנחש בנשיכתו מתמעט כחו המזיק שהוא מוציא ארסו ע"י הנשיכה, ועד שישוב אליו ע"פ הגידול לא יוכל עוד להזיק. אמנם העקרב אמרו בירושלמי , דמחיא בתר דמחיא, ואין ארסו פוסק כלל בעקיצתו. ישנן תקופות כאלה שרגשו לאומים לנתק את בית ישראל מזרועות תוה"ק ומשם ד' אלהי ישראל שנקרא עלינו. זאת היתה נשיכת נחש, בכונה והתרגשות עמדו להוציא את מחשבתם הרעה לפעלם. אמנם הרעו והצירו מאד לישראל, גם הרבה נפשות היו להם לברות, אבל הארס נתחלש ע"י נשיכה זאת המסוכנת, כי ע"י ההתרגשות החצופה מצד האומות, וריבוי הרדיפות נתעוררו ג"כ כחות הטוב והקדושה לעומתן, עד שרבים עמדו בנסיון והדמים הנשפכים על קדושת השם, הם היו להועיל לחזק יותר קדושת התורה ואהבת שם ד' יתברך בדורות הבאים. אלה המכות "אשר הוכיתי בית מאהבי" , המה גרמו לי להאיביני על אבי שבשמים . לא כן אמנם הנה העקיצות שהן בלא כונה רק מטבע הגלות, מצד שפלותן של ישראל ודלותן, מצד שפלות התורה והוגיה שהוא נמשך משפלות האומה בכללה, הולך מצב הכללי הלך וירד. טהרת הלב, אהבת ד' ויראתו, אמונת אמן וכל מדות הקדושות שהן נחלה לישראל מאז הולכות ויורדות בעונותינו, מפני שטף זרם התרוממות רוח העמים היושבים שלוים ומתנשאים בגדולתם. זאת הירידה היא ירידה טבעית לגלות. דומה לעקיצת עקרב שאיננה בכונה, וגרועה היא מנשיכת הנחש, במה שאינה מאבדת כלל את ארסה בנשיכתה, כ"א מחיא בתר דמחיא. אמנם מאת ד' היתה זאת כדי שיחקק עמוק בלב האומה בכללה ובפרטיה, שחלילה להם לחשוב את הגלות והפיזור למקום מנוחתם הטבעי, עד שכל מגמתם תהיה רק לשנות את יחשם אליו, ובזה ידמו למצא מנוחה. לא כן, כי מראש מקדם הוכנו מעשי אבות סימן לבנים, שהבור הרומז על הגלות הכללית, שאירע ליוסף, היה ריק, באין אפשרות להוציא ממנו מחיה תקומה ותועלת, אין בו מים אמנם, אבל יש בו נחשים ועקרבים, הפסדים מכוונים והפסדים טבעים, אשר יתמו רק בהעלות יורדי בור מן הבור, "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" .
שבת ב יד
טוההבדל בין קדושה למצוה ומהי תכלית המצוות
'''אמר רב יהודה , אמר רב אסי , אמר רב, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה
.
מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו, דתניא ושפך וכיסה, במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו, הכי נמי, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
הבדל שבין מצוה לקדושה תלוי בזה שמטרת הקדושה היא להשריש באדם את הרוממות והכבוד שראוי לו שישער בלבו בכל דבר הנוגע לכבודו של מקום ב"ה, למען תחקק בלבבו האמת הנעלה שהוד האדם ותפארת נשמתו היא נערכת באותה המדה שכבוד ד' הוא מושג ומשוער בנפשו פנימה. ובאשר זו היא התכלית האחרונה, הכרת כבוד שמים, שאין לומר עליה שהיא אמצעי לאיזה תכלית אחרת, ע"כ ההנאה היא אסורה בכל דבר קדוש למען דעת כי לא ההנאה הפרטית, והמשכת איזה טוב אחר היא תכלית הקדושה, כ"א עצם רישום הוד הקדושה בנפש הוא עצמו התכלית היותר נשגבה, שגדול הוא מכל טוב שנוכל לצייר ומכל הנאה שנוכל לדמות. המצות אמנם הן עצות עליונות מכשירות את האדם בכללו ובפרטיו לתכליתו הנעלה, להכשיר נשמתו, כחותיו ומדותיו, אל הטוב הנשגב שהוא עתיד להשיגו באחרית השלמתו. ע"כ אין להשריש במצות אותו הערך שיש בקדושה, שאז לא היתה עשיית המצות מביאה לידי הסתכלות והתבוננות בתעודתן ותכליתן. כ"א צריך לדעת כי המצות מובילות אותנו אל דרך החיים והטוב, אל האור העליון שגנז צור העולמים בתורתו תורת חיים, והן קדושות מצד קדושת התכלית המושגת מהן. ע"כ אין להרחיק ציור ההנאה מדברי מצוה, כאותו הציור של קדושה. אלא שהתכלית של המצות הלא תוכל להצטייר באופנים נמוכים, תוכל להצטייר כאילו נועדו להביא את האדם לתעודתו החומרית לבדה, או לרומם את האדם רק ממצב הפראות לבד. שע"פ אלה ההשקפות תהיה חלילה תכלית המצות נמוכה מאד, ומבוזה, לאותם הדורות שכבר הם עולים בהרבה מעלות אנושיות, ורחוקים הם מתועבות של עבודה זרה ואביזרהא. אלא שצריך להכיר שמצות ד' שהן עצותי נפלאות ממפלאות תמים דעים להצליח את האדם לעד, יש בתעודת תכליתן דברים נשגבים ונעלים, דברים רמים כאלה שגם בהיות האדם במצב שלמות מדותיו, השכלתו והכרתו הנכונה, ימצא בהן הוד ותפארת נצחית. קיום האומה שהיא ניכרת במצות נר חנוכה וזכרון הנס, לא יצייר האדם תכלית עמדת האומה בכללה רק כמו הכשר ובית קיבול לההנאה הפרטית של כל יחיד ע"פ מדתו. תכלית נמוכה כזו משפילה היא לרדת עד החשבון השפל של הפרוטה. האיש הגס שחושב שכל תכלית קשר האומה היא בשביל צרכיה החומריים, מה יחשב לתעודה היותר רמה של נר חנוכה, כ"א להרצות מעות כנגדה, כלומר, להגיע כל יחיד על ידה לחפציו הפרטיים, שהיסוד שבהנטיה הזאת הוא המעות. כ"א צריך להכיר כי תכלית קיום האומה הוא ענינה הרם והנשגב, שם ד' שנקרא עליה, וברית תורתה העליונה שהיא נושאת בלבבה. שרק בשביל כך הכין ד' לה כח קיים אדיר ונשגב נעלה מכל עם ולשון. השפלת תכלית נשגבה, כמו תכלית קיומה של האומה בכללה, למדרגה נמוכה, יכולה היא להתפשט בנקל על המצות כולן ג"כ, יהיה לנו כיסוי הדם למקור משל נמרץ. ההשקפה הפשוטה תדון שתכלית כיסוי הדם היא להרחיק את האדם מאכילת הדם, או על הדם , לתכלית הזאת שהיה נהוג אצל עובדי האלילים בימי פראות האדם, שגם מאותה השפלות היתה כונת התורה ודאי להוציאם. אבל האם בזה תגמר התכלית של מצוה-אלהית-נצחית, לא כן. האדם צריך הוא עודנו לעלות מדרגות רבות, תקופות של רוממות וקדושה נכונות לו. לא נוכל לבאר בפרטיות את אור המוסר האנושי שיהיה לעתיד לבא, בתקופות של ימות המשיח ותחיית המתים, אבל יכול נוכל לשער כי אותה ההנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה כפי מצבו, עתיד הוא לעלות אל מצב רם כזה שמעצמו ישכיל שאי אפשר כלל שישאר לעולם במדרגה מוסרית כזאת, ולא על חנם ספרה תורה שהיו ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע"ח, ורק ירק עשב היה לו ולהם לאכלה. אל המעלה הזאת יבא אמנם האדם רק מצד הדרכת התורה, לא שידלג האדם בפעם אחת על קצה החסידות הזאת שכעת איננה הולמתו כלל. ע"פ חסידות כזאת, שהיא יותר ממה שאסרה תורה, יפול במוקשים רבים. עוד יש כר נרחב לאדם לתקן את הקלקולים והרעות הרבות שהם גם מרים ממוות המוצאים את בני מינו, מאשר שלט האדם באדם לרע לו. אמנם כאשר יופיע ד' בכבודו בעולם, ופני הבריאה יחודשו לטוב, "אין שטן ואין פגע רע" , אז יתרומם האדם וישא עיניו אל יוצרו, "וכל בניך למודי ד'" , וידע להתקדש ע"פ דרכה של תורה שתהיה אז ראויה לו, וישכיל דרכי ד' ממוצא טעמי תורה שיהיו גלויים וקפויים, כדברי חז"ל בפסחים , "אור יקרות וקפאון" אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה"ז, קפויים יהיו לעוה"ב, המה יובנו אז בנקל ובבירור גמור, עד שההלכות שיתחדשו על פיהם יהיו מורגשות לכל שאינן חדשות כ"א הם הם גופי תורה. כיסוי הדם משריש לאטו במשך שנים של דורות מרובים, כי ראוי לו לאדם להתבושש בשפכו דם בע"ח לצרכו ותועלתו, וכי הסבה שלא נאסר בזה היא שפלותו המוסרית, שעדיין לא הגיע בכללו למדרגה זו. ע"כ נרשם רגש בושה זה בשפיכת דם החיה והעוף, שהם אינם צריכים למזונותיו של האדם וטובתם בל עליו, כי בהם יחל הרגש להוציא פריו, ואח"כ ילך "כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" . הדם אמנם אין בו קדושה, מצות הכיסוי מכוונת לתכלית היותר נשגבה, אבל מ"מ היא אמצעית אל התכלית, אלא שהתכלית נבנתה ע"פ המחוגה האלהית, ע"פ הידיעה של יוצר רוח האדם בקרבו בעמקי נפשו וסדרי תהלוכותיה, באיזה אופן היא צריכה להתעלות בקניניה היותר מוצלחים לה לעד. במה ששפך יכסה, למען יהיו ההרגשות הנולדות מהכיסוי מתקנות את הגרעון של השפיכה. זאת הפעולה הקדושה מוכרחת וראויה היא להעשות בידים, שהן מתרוממות למעלה רמה ונשגבה, עד שאפשר גם לרוממן למעלה מן הראש, כלומר להגיע במעשים לתעודה רמה כזאת שיד השכל החושב כבר לא תוכל להשקיף שמה מפני רום ערכו וקדושת ענינו. אבל לא יכסה ברגל, שירמז הנה תעודת הכיסוי עומדת במקום של תכלית של המדרגה השפלה שבאנושיות, הנאות בעצמו רק בראשית עלייתו, שלא יהיו מצות בזויות עליו. כי תכלית כל המצות היא רמה ונשגבה במדה עליונה עד שהאדם צריך לרדוף תמיד אחריהן ללכת בהן אחרי ד' ודרכיו, עד שיגיע על ידן לאור ד' וכבודו, לעת אשר ישפך ד' רוחו על כל בשר , ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ , וכל פרץ וכל צוחה לא ישמע עוד בעולם, עד אשר מצב הבע"ח יתרומם לעומת רוממות האדם בכללו, "והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר זורה ברחת ובמזרה" .אז יגלה אור טעמי תורה, מה שאנו לא נוכל לשער גם קצה קצם. ורק אז תודע לנו תעודת מציאות קיומן של ישראל בעולם איך הוא נעלה ונשגב יותר מכל תכלית חומרית, מכל תשוקה שיסודה ברוח אנוש, שרוחו נבוכה ודעתו קצרה. ע"כ לא ירצה מעות נגד נר חנוכה, לבלי השפל תעודת כח הקיום הנפלא הנמצא באומה זאת הנפלאה. וכן לא יכסה ברגל, למען לא להשפיל תעודת כל מצוה, באופן שלא יהיה העתיד היותר נעלה נכון לפניה, כ"א לדעת כי המטרה של המצות כ"כ רמה ונשגבה, עד שחקר כבודן כבוד הוא לעד לעולם. וכאומה כן מצותיה הם עמודי עולם נפלאים, ואורות יקרים, שרק בבא עתם יופיעו בכל נגהם. ההולך במדת חכמה כזאת, במחשבותיו על דבר ישראל בכלל וע"ד המצות בפרטן, ידע שנרות חנוכה אמנם קדש הם, מפאת תכליתם, ולא יהיו מצות בזויות עליו כ"א מכובדות וקדושות.
שבת ב טו
טזהאורה המיוחדת לישראל וזו המשפיעה על העולם
מתיב רב ששת, מחוץ לפרוכת העדות יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל
.
האורה הפנימית, אורה של תורה, רוח הקודש והנבואה, ששופע בישראל ביחוד ממקום בית המקדש יצאה האורה, היא האורה האלהית שמאירה בישראל לבדם ואין לזרים חלק בו. והנה גם אם היו ישראל ע"י הדרכת התורה האלהית, שמרוממתם מכל השפלות החומריות ומקרבתם לאור האלהי, עלולים עי"ז להיות מתנהגים באפלה בחיים החיצוניים, בלא התקדמות, בלא סדרים, בלא פאר ונעימות חיצוני הדורש עמו חכמה מעשית רבה, ג"כ הי' הדבר שוה וכדאי. אמנם תורת ד' תלמדנו ג"כ ארחות חיים, ועל פיה נראה אור ג"כ בחיים החיצונים, ללכת קוממיות ולהיות גוי איתן מלא חכמה מעשית וכליל יופי, ע"י כח הקדושה המיוחדת שהיא מעלה את ישראל למצב רם ברוח קדושה ודעת אלהים ודרכיו, היא עצמה מפזרת אורה ג"כ למחוץ לפרכת העדות. באה לזה המנורה דוקא מחוץ לפרכת, להורות שמן האורה הפנימית שכולה אומרת כבוד אלהים, תופיע ג"כ לישראל אורה חיצונית, בנימוסים אנושיים טובים ויפים, ובתיקוני מדינה וממלכה נוחים ונעימים. ועל זאת יש להתפלא למה צריך עם הקודש עם האורה הפנימית, אורה חיצונה, שתועלתה מתפשטת רק ע"פ הסדר של החיים הנהוגים בעמים, המוכרחים להגדיל אשרם רק ע"פ סדרי החיים החיצונים. והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, היו מוצלחים ודבר לא חסר להם, באין צורך להתחכמות מעשית, ע"י מעשה ניסים ויד ד' החזקה בגילוי שכינה. א"כ מעלתן של ישראל הלא אינה צריכה כלל, לאלה המעלות הנמוכות של החיים התרבותיים, ואורה זו החיצונה למה. אלא שעם מצד ערכן של ישראל הי' אפשר להיות חיים כאלה מתמידים אם היו שומרים מעלתם, ואם היה ההכרח נותן לרדת מפני החטא, הלא אין מקום ההכנה של האורה החיצונה, שאינה באה כ"א מפני הכרח של ירידה, במקום הקודש, להיות לסדר עבודה וקביעות קדושה. אמנם צריך עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל. רק ע"י החיבור של האורה החיצונה אל האורה הפנימית, יש יחש לישראל עם כל העולם כולו. העמים שיגיעו למדרגה יפה בהתפתחותם הטבעית, יכירו את ההוד וההדר, את הקדושה והתפארת, שיש בתוה"ק ובדרכיה, וישובו לאחוז בדרכי ד' הישרים ובדעת אלהים הטהורה המתפרשת ע"י אורן של ישראל. מה שא"כ אם האורה החיצונה לא היתה נהוגה בישראל, אז היה היחש של עמים זולתם אליהם נפסק לגמרי. כי את המאור הפנימי שבתורה, שלא יוכל להתפשט ג"כ במאור חיצוני של חיי נועם ותרבות, לא יוכלו לקבל, ולא היתה העדות מגעת לתועלתה לכל באי עולם. אמנם ע"י האורה החיצונה המצטרפת אל הפנימית, המכשרת את ישראל לחיות יחד עם תוה"ק חיים טבעיים מפותחים, חיים מדיניים הגונים, שהוא אור הקרוב אליהם, באור זה יראו אור להכיר ג"כ לפי כחם, אור האלהי הפנימי. רק בזה תתמלא ההגדה של העדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל.
שבת ב טז
יזהשפעת הדת על החיים בישראל ובעמים
מאי עדות, אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים
.
להחיים החיצונים הללו שדרושה להם האורה החיצונה, הנה יש הבדל בין ישראל לעמים גם לפי המדה של האורה החיצונה, הצריכה לדרכי החיים התרבותיים כמנהג המדינות רוכלות העמים העשירות ואדירות, רבתי בגויים שרתי במדינות. הנה התורה, הדת היא לעולם אחת מהאורות היותר נחוצות לכל ממלכה וכל קיבוץ אנושי מסודר ע"פ ערכו, ביחש החיים החיצונים צריכים חיי הדת והאמונה לקחת חלקם רק כפי המדה הראויה להם, בתוך יתר חלקי המאורות, בתוך יתר ההשלמות הרוחניות של העם בכללו. אמנם זהו ההבדל העקרי, תחת אשר בעמים זולתנו אין שאר המאורות, המשכללים את מדיניותם וערך אנושותם, נוטלים אורם ממאור הדת, והיא עומדת בפ"ע לפי מדתה מבלי שתפעול על יתר הכשרונות שבחיים, אבל עדות לישראל שהשכינה שרויה בישראל, היא מראה לכל שמקור החיים, גם החיצונים, בשכלולם הם נשאבים ממקורה של תורה. אנושיותנו נובעת לא ממקור קולטורי אחר כ"א מאור תורת ד' אשר עמנו. גם התכלית של החיים החיצונים אצלנו אינם להיות מטרה בפ"ע, כ"א (שימוש) [] למען נהיה מוכשרים על ידם להיות מה שאנו צריכים להיות מצד האורה הפנימית, אור עולם באוצר חיים, אור תורה שעמנו. שכינה במערב, תחת אשר חיי החושים החיצונים יתנשאו ממזרח בצאת השמש בגבורתה, יכיר ישראל חיים נעלים, חיים שאינם צריכים לשימוש החושים, חיים שמצדם "חפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד" . חיים שלא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך . חיים שמאירים ע"פ אורה האלהית הגנוזה בנשמותיהן של ישראל, העם שיוכל לומר "כי אשב בחושך ד' אור לי" . הוא מכיר אורו במערב, ששם המאורות שוקעים, "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה" . האורה הפנימית הזאת, שמצד קודש הקדשים היא שולטת רק לבדה, מצד החיים החיצונים משתפת עמה יתר הנרות. והנה בחיצוניותה לא תוכר כי יש לה יתרון על כל המאורות כולם, כלומר על יתר הכשרונות הצריכים להשלים את החיים בכללם בחיי כלל האומה, אבל ממנה היה מתחיל, מכחה של תורה נתרוממנו עוד להיות ראויים למדה היותר עליונה, של חיי עם חכם ונבון מלא עז וגבורה תפארת ותושיה לרב. ובה היה מסיים, היא חותמת בנו את תעודת כל פרטי החיים, עבורה נחיה כדי להגיע יחד כללנו ופרטינו אל אותה המעלה הקדושה שהתורה מצבת לתעודת החיים, וזאת היא עדות לישראל, שלא עשה כן לכל גוי. ונרמז בפועל בנס המוחש שבנר מערבי, להורות לבאי עולם מקור שכינת השכינה בישראל, אע"פ שמתדמים לכל העמים בחייהם החיצונים, אמנם המקור שמשם החיים כולם מפכים, והמקום שאל שם הוא שואף, הוא נשגב וקדוש, מה שלא נעשה כן לכל גוי, להיות נר המערבי שבמדת שמנו החיצונה נראה כמדת כל אחד מהנרות, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים.
שבת ב יז
יחמטרת הכתיבה - להפיץ אור החכמה בעולם
אריב"ל כל השמנים יפים לדיו, ושמן זית מן המובחר
.
שמן מתיחס אל החכמה ומאור השכל. תכלית מציאות הדיו בעולם, היא לא לכתב עמו חקקי און, לא דברי נבלה ודיעות רעות המחשיכים אורו של עולם, כ"א להאיר את העולם בכל חכמה ומדע, מועיל לישוב הרוחני וישוב המדיני יחד. ע"כ כל השמנים יפים לדיו, יורה ג"כ שראוי להעלות על הספר בדיו כל דבר חפץ של חכמת בינה, ושראוי שהדיו יפיץ שמן החכמה בעולם. אמנם תכלית כל התכונות היא בשביל החכמה האלהית, אורה של תורה שהיא המובחרת שבשמנים, שמן זית מן המוכחר.
שבת ב יח
יטספרים המועילים בכל פרט שבהם וכאלו שרק ברעיון הכללי
איבעיא להו לגבל או לעשן, ת"ש דתני ר"ש בר זוטרא כל השמנים יפים לדיו בין לגבל בין לעשן, ושמן זית מן המובחר
.
ספרים שיכילו בקרבם עניני חכמה ודעת המועילים לאורו של עולם, בין שיפנו אל הקודש בחכמת תוה"ק בין בחכמות העולם שמועילות ומשלימות בכלל, ימצאו שני אופנים. יש אשר בכל הגה והגה מהכתוב בספר ימצא האדם חכמה ודעת. אמנם המשפטים הכלליים העולים מקיבוץ הידיעות הם עוד יותר נשגבים עד שהניצוצות של הידיעות הפרטיות נעשים כמשמשים להגיע לידי האור הגדול המתקבץ מכל הידיעות הפרטיות המועילות יחד, אבל כל דבר לעצמו ג"כ יש לו ערך מועיל. ולפעמים כותב ספר של חכמה יקח לו דרך כזה שירבה דברים רבים ידועים, (או) [אף] שאין בעצמם שום תועלת פרטית, רק מקיבוצם יחד כשישלם הציור יעלה איזה רעיון כללי של תועלת. האופן הראשון שיש תועלת ואור חכמה, בכל חלק של הספרות בפ"ע, יערך השמן לעשן, כלומר עצם החומר הנפזר, שממנו יבאו הדברים בספר כ"א מהם בפ"ע, נושא עליו חותם של מוצאו שהוא משמנה של חכמה ותורה. אמנם המסתפק בענין כללי, שיוצא רק מכללות הספר, וע"פ רעיון אחד עיקרי ומועיל ירחיב דברים רבים, רק למען יצייר יפה רעיונו הנרצה לו, שכל הענינים המיוחדים הבאים להרחבה אין להם ענין, ולפעמים עוד יאפילו על הנפש, תחת אשר הרעיון הכללי יאיר ויועיל. כי הציורים המתרחבים, שאין להם תעודה של חכמה בכל חלק בפני עצמו, יטו לפעמים ג"כ מנתיבות הצדק ויציירו לפעמים ציורים שמשחיתים את ההוגים במוסרם ודיעותיהם, אף כי הכונה הכללית לטובה תהי'. זהו דומה למשמש בשמן רק לגבל, כלומר רק הכח הכללי המקבץ את נפוצות כל חלק חומר פרטי שנפזרו באותיות הספר המשתפכות בדיו, (בהם) [בו] יש ענין מועיל ומאיר משמנה של תורה, ולא בעצם החומר כל חלק וחלק לעצמו. ואמת הדבר שרק אז תביא עשות ספרים הרבה' תועלת להעלות את העולם ולהאירו, כשידרכו ע"פ דרכה של תורה שיש בה "כפלים לתושיה" . אור גדול כללי עולה מהקיבוץ הכללי של אוצר הקדושה והחכמה האלהית הגנוז בה, היא נגבלת בשמן זית זך של חכמת תמים דעים ב"ה, ויש ג"כ בכל קוץ וקוץ שבה בפרטיות, תילי תילים של ידיעות טהורות ומועילות המצליחות את האדם בפרטיותן, כדמות השימוש של לעשן. רק אז תשתלם פעולת הדיו ושימושה בעולם, כשתהי' משמשת בשמן זית בין לגבל בין לעשן.
שבת ב יט
כהקפדה העיקרית שכל פרט בספר יהיה בעל תוכן
רב שמואל בר זוטרא מתני לה הכי, כל העשנים יפים לדיו ושמן זית מן המוכחר
.
מאשר הקפידא העקרית צריכה להיות באמת בכל ידיעה פרטית שתכתב בספר, שתועיל לחיים החומריים והרוחניים, ואז אנו בטוחים שבקיבוץ כולן תצא תכלית יותר נהדרת, אבל כל זמן שישתמשו מחברי ספרים רק בזכות התכלית הכללית, יהיה העולם מקולקל ע"י להג הרבה והכבדת עבטיט של רעיוני רוח בשביל רעיון מועיל כללי אחד. והכתוב אומרי "את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה הארץ". וזאת היא עליונותה של תורה שמצד שלמותה האלהית דבר אחד מדבריה לא ישוב ריקם, והיא כלולה בכל חלקיה הפרטיים בדברי חפץ, ועניני קדושה נעלים. ע"כ הקפידא העיקרית צריכה שתהי' בעשנים, בחומר הפרטי. ואולי הרחיב את הדבר להכיר עוד שכל ידיעה חדשה טובה היא ומועילה, כי תקבץ לקמצים ותועיל באיזה צד שיהי'. ע"כ כל העשנים יפים לדיו, כל ניצוץ שעושה רושם הוא טוב ויפה, אלא שצריך לקבץ את כל הנפוצות גם מהרשמים שאין בהם לח של חכמה כשהם לעצמם, ולא ידיעה רמה, אבל איזה רושם מן המציאות האמיתית יש בו. רק אז יועיל כשיהיה מתקשר בנפש היודע לתכלית שימושה של תורה, כשיכיר מתוכם ששמן זית, אורה של תורה, הוא מן המובחר, ולא יבא חלילה להשוות ערך ידיעת התורה האלהית לערך שאר ידיעות וחכמות.
שבת ב כ
כאמחברי ספרים שזה עיקר עיסוקם וכאלו שזהו עיסוק צדדי
אמר רב הונא כל השרפים יפים לדיו ושרף קטף יפה מכולם
.
יש בזה סמוכות ג"כ להערה מועילה. ישנם ספרים נכתבים מידי מחברים כאלה שהמקצוע שהם כותבים איננו עיקר עסק שלהם בעיון, והם ברב הפעמים אינם משובחים ועלולים לשגיאות, לטעות ולהטעות. אמנם על מה יש לתן ערך מובחר, על הידיעות הנחקקות בספר, שבעליהן שם עיקר מעינו בכל כחותיו על החכמה שבה יכתב ספריו, הידיעה הזאת מועילה מאד להשמר ממכשול לב, כי מפני החציפות הנמצאת בהרבה אנשים מושכי בשבט סופר, לחות דעתם בדבר שאינם מומחים לו, כמו עניני התורה, האמונה, דרכי היראה והמוסר וכיוצא באלה, יצא משפט מעוקל. ע"כ אף כי לפעמים יצא לקח טוב ג"כ ממי שלקח לו מועד לחוק בספר דברי חכמה חוץ לתכליתו הנועדת לו, אבל כיון שהדבר אצלו טפל אין זה מן המובחר. והמובחר יצא רק מהשמים לילות כימים על עסקי תורתם המיוחדת להם. ובעניני תורה, כשנשים נגד עינינו רק אותן הידיעות הבאות לנו מחכמי תורה האמיתים, שכל שיחם ושיגם וכל עמלם מנעוריהם רק בתורת ד' הוא, נדע שאנו נהנים עצה ותושיה כדת של תורת אמת. השרף יוצא מן העץ, גם כשהוא עושה פירות אחרים, ואין זה עיקר ליחו, יפים הם לדיו, יתפרשו דברים, יבאר כ"א השגתו וחכמתו, "ישוטטו רבים ותרבה הדעת". ולפעמים גם מידיעת הטעות והמכשול תצא תועלת, שחכמים אמיתים יכירו מקום הפצע והפרצה לרפאות ולתקן. אמנם המובחר הוא שרף קטף, שאמרו עליו בפ"ק דנדהג, קטפו זהו פריו. כלומר הדברים המתבארים ונרשמים מפי אותם החכמים, שהוא עיקר פרי חכמתם, מה שהעלו על ספר חקה, ושרף קטף יפה מכולם, מפני שהוא פריו המיוחד לו.
שבת ב כא
כבכל מעשה מצוה עושה חלק מהטוב הכללי
מאי מברך
.
לכל מצוה יש ודאי תכלית טובה מיוחדת. בין לכללה, כלומר שמציאות המצוה תפעול בודאי בכלל היותה וקיומה המעשי תכלית טובה במציאות, בין בפרטה, דהיינו שכל מעשה יחידי של כל מצוה עושה חלק מן אותו הטוב הגדול שהמצוה בכללה נועדת לו. אמנם יותר תוכל ההשקפה להתרחב לדון על אותו הטוב הכללי שיצא מכח המצוה בצד צירופה אל כלל המצות כולן, שהוא תכלית נשגבה ואדירה אשר אין להעריך רוב הדרה. והנה בפועל ומעשה, האדם מוגבל ולא יוכל להכניס אל חוג מעשהו כ"א את חיובו ומצותו הפרטית, לפי מצבו ושעתו. אבל מצד הרעיון, הלא אין לו חרצובות, ויוכל להתנשא עד רוממות ההוד של התכלית הנשגבה, שתהיה באה בבירור ע"י קיבוץ כלל המצות כולן, בכל העתים והתקופות. שזאת המצוה שהוא עושה אותה עכשיו היא נוטלת בזה ודאי חלקה, ובזה יתרומם מאד רוחו, לעשות את המצוה בקדושת נפש גדולה ואהבה רבה ונשגבה. זאת היא המטרה של ברכות המצות, שמשוים אנו לפנינו בכל מאורע פרטי את הברכה של הקדושה של כלל המצות כולן.
שבת ב כב
כגמטרת המצוות - להביא את החיים לקדושה התכליתית
מברך אשר קדשנו במצותיו כו'
.
המטרה של כל המצות כולן היא שיביאו את החיים כולם למדרגה היותר נעלה, למדרגה זו שראויים יהיו החיים להיות תכלית עצמית. החיים ההוים שהם מלאים פגמים וחסרונות אינם ראויים כלל שיהיו מטרה אל המציאות, כי על כרחך אתה חיי. אמנם מעבר הוא ההוה אל העתיד, שיהיו החיים אז מטרה לעצמם ולא אמצעיים, מפני שיהיו נחמדים, שיהיו מלאים בחכמה, בגבורה ובצדק, בשמחה ובענג. המצות שהן ערוכות כקוים ישרים המובילות את החיים לאותה המטרה שהיא הקדושה, כאשר ביארנו
גדר הקדושה שאינו אמצעי כ"א תכליתי, הן כבר מקדשות את החיים במה שהן מתחברות אליהם בהוה. הקדושה שבנויה ע"פ העתיד היותר עליון של החיים, א"א שתתכונן כ"א ע"פ מצות ד'. כי מי זה יוכל לדעת ולצייר את עומק ההוד של החיים התכליתיים, ואנחנו מלאי כסל, עינינו טחו ולא נוכל להכיר את הדרת החיים הקדושים בעצם אמתתם, וק"ו שלא נוכל לדעת את החוטים המקשרים את ההוה הפגום אל העתיד השלם. וביותר שאין אנו יכולים אפילו לחשוק באמת להיות צועדים אל המטרה הקדושה הזאת שאי אפשר לחשוק כ"א את הדבר המושג. ע"כ האמונה תמלא לנו בזה מקום ההכרה המדעית, אבל היא בעצמה נוסדת על בסיס שכלי. ידענו שלפני אל דיעות צפוי' היא התכלית היותר נשגבה של החיים, והמטרה האלהית ידענו שהיא קשורה אל תכלית ההוד היותר שלם שיתעלו אליו החיים, וע"פ אותה המטרה מיוסדות הן המצות. ע"כ רק במצות, מפני שהן מצוות מאת אדון כל המעשים מקור הטוב, "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" , אנו מוצאים את הקדושה התכליתית, ולא במטרה המצויירת לעיני בשר הכהות.
שבת ב כג
כדפירורי הדעות מעלתם וחסרונם
להדליק נר של חנוכה
.
החנוכה המושפעת מהעתיד היותר נעלה כאשר ביארנו בהוראת חנוכה, בהקבלה להוראת חנוך, היא מציירת את כל המאורות הפרטיים שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. שרק טרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו האורות הרבים, הפרטיים, כאילו הם דברים נפרדים, וצריכים לפעמים להיות עומדים בפירודם כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים ג"כ סכסוכי דיעות, יש נוטה לאחד המאורות ביותר ונדמה לו שמי שנוטה אל חברו הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו. ומתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו, הכלל מתבנה והשכלולים מתרבים. אבל הפירודים ג"כ לא יהיו קיימים לעד, שהרי כ"ז שיש פירודי דיעות אין הקדושה מתבססת בעולם. ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל כי כל המאורות הפרטיים הכל הוא נר אחד. ע"כ לא נרות של חנוכה נאמר בברכה שהיא נושאת דעה עד המרחק היותר נשגב, עד העתיד היותר עליון ונערץ בעז ד', כ"א נר של חנוכה.
שבת ב כד
כהמצוות דרבנן למילוי צרכי השעה ולקישור האומה עם עברה המפואר
והיכן ציונו, רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך וגו'
.
המצות כולן הן מיועדות לתכלית האלהית הנשגבה שהיא כוללת את כל הטוב העתיד. והדרכים שעל ידם הוא בא לעולם, אלה הארחות הם נמצאים במצות התורה הנתונות בפרטן מאת השם יתעלה, אדון כל המעשים, קורא הדורות מראש. מצות דרבנן ודאי הן הולכות בנתיב הסלול למצות התורה. אבל להגיע בשכל אנושי, ואפילו היותר שלם, עד סוף כל התכלית הנהדרה של העתיד, באופן שיהי' אפשר על פיהו לקבע מצות דוגמתן של מצות התורה זהו אי אפשר, א"כ עלינו להשכיל מה הוא המקור של מצות דרבנן. אמנם המעבר אל העתיד היותר נהדר הכללי, ידענו שהוא העמדת האומה בשלמותה החומרית והרוחנית. ע"כ מצות דרבנן, נשאבות הן מבאר מים חיים של האומה עצמה, של כנסת ישראל, יסוד תורה שבע"פ. בזה יש כבר הסתכלות לשכל האנושי, ובהתחבר אליו רוה"ק צופה הוא ג"כ העתיד עם פרטיו, ועל פיהם יהיו נקבעות מצות דרבנן. אמנם החזקת האומה יש לה שני ענינים, האחד הוא החזקת האומה לשעתה ברוחניותה וגשמיותה, והשני הוא שתהי' האומה מקושרת בכל צביונה אל העיקר הגדול שלה, ואז אנו בטוחים שהיא עומדת בתמותה. אמנם בהפרד יסוד האומה מן העיקר האלהי שלה, שוב אין מצבה ההוה מגן בעדה כלל, מפני שאינה זאת האומה שאנו מבקשים אותה, וגם אינה בטוחה כלל מהרס גמור ופירוד יסודות. נגד התכלית של קיום האומה בהוה, שכפי מה שראו חכמים שהשעה צריכה לכך, לשעה או גם לדורות, כן תקנו והעמידו מצות. ע"ז מורה "לא תסור", שנאמר ג"כ על כל ב"ד שבימיך , שיהי' עיקרי ומרכזי לכלל האומה. ונגד היסוד השני, שאליו צריכים חכמי דורות להשקיף בתקנותיהם, הקשר שיפעלו התקנות לקשר את האומה בקשר אמיץ עם העבר, שאז היא עומדת בצביונה וקדושתה האמתית, נגד זה נאמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", כלומר תהיה תמיד קשור אל העבר שלך, מפני שהעבר שלך הוא נשגב ואלהי וממנו מקור להצלחתך. "בהנחל עליון גויים בהפרידו בנ"א, יצב גבולות עמים למספר בנ"י, כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו" . אבל כאשר תפנה מבטך מהעבר, שוב אי אפשר כלל שימצא קשר קיים לאומה בכללה גם בהוה. כי שוב ישוב ע"פ זה מצב האומה לעדר אישים בודדים שכל אחד אין לו עם זולתו קשר רוחני כלל. ע"כ מצות חכמים מיוסדות הן, כדי לקיים את האומה הישראלית בהוה, ולחזקה ולקדשה בעתיד ע"פ גודל קישורה אל העבר, "לא תסור", ו"שאל אביך".
שבת ב כה
כויסוד טעמי המצוות - שכל הנשה בהויה הכל מונהג בהשגחה האלוקית
תניא אר"ש בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו
.
יסוד הדרישה בטעמי מצות בנוי ע"פ ידיעת האמת בסוד החכמה האלהית, איך שכל מה שהוה בעולם אע"פ שיוצא הוא מצד סיבות שונות, ואפילו אותן היוצאות מסיבות מנהגים אנושיים מונהגים ברצון או בהסכמה, או כל דרכים של חידוש שמקבלת החברה האנושית, הכל מונהג מטעם ההשגחה האלהית להוציא לאור את תכלית הטוב של החפץ האלהי. ואותם האורות השכליים שיוצאים ע"י פגישת השכל האנושי עם משפטי התורה, הם תולדות נאמנות שהונחו לכך כדי להוציאם אל הפועל ע"י הפגישה הזאת. ע"כ אם יש לכל אחת מן המצות דרכים רבים, שכולם מושגים להיות נכונים לתכליות וטעמים אליה, אל יחשוב החושב כי די ליחס רק אחד מן הטעמים, שכבר מספיק הוא לתן למצוה מציאות, כי לא כן הדבר. כי כל מה שאנו רואים שיש לו התלות ויחש למצוה כבר הוא מאוחד עמה מטעם החכמה העליונה שהכל גלוי וצפוי לפניה, ו"ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" . ע"כ כיון שיש למצא ד' דברים, בבטחה אנו אומרים שמפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו, ולא רק מפני אחד מאלו הארבעה. וה"ה לכל התולדות השכליות האפשריות לצאת מאורה של תורה.
שבת ב כו
כזמצות הצדקה היא חובה משפטית וגם פעולה התנדבותית
מפני גזל עניים, ומפני בטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה. מפני גזל עניים- שלא יראה בעה"ב שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה. ומפני בטול עניים- שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים עכשיו מניח בעה"ב פאה. ומפני החשד- שלא יהיו עוברים ושבים אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום בל תכלה. אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו? אמר רבא מפני הרמאין.
.
יסוד הפאה יש לה ג"כ אותו כח הרושם שצריך כלל הצדקה הישראלית לעשות בנפש. שאין הצדקה מדה של חסד ויתרון הנדיבות האנושית, כ"א הכרה עמוקה שהיא חובה ממש, ושיש תעודה מלאה שהעניים ממלאים ופועלים בעולם, והעניות אינה רק הפסד לאנושיות כ"א ג"כ מדה טובה ורבת תועלת. ע"כ צריך להכיר [] ההשתמטות מן הצדקה בתור גזל משפט ולא רק חסרון נדיבות. אבל יתרון יש ג"כ כשהצדקה תהיה נובעת מרגש של נדיבות, מה שאינו נמצא בהיותו נובע מרגש של כח עז משפט. רגש הנדיבות פועל על לבו של אדם לשלח רעיונותיו לחדור אל מצבו של העני הנצרך והנדכא, חוץ ממעמד עצמו וחובתו. אבל רגש המשפט הלא לא יתפשט להלאה מגבול עצמיותו של הנותן, המתאמץ לצאת ידי חובתו אשר הוטלה עליו. ע"כ לעומת היתרון שיש בכ"ז בעצם הרגש הטוב של הידיעה שיסוד הצדקה הוא ענין משפטי, צריך [] ג"כ לרושם, שמ"מ אינו יוצא מכלל מעלת הנדיבות, שרק אז יתאים לצורת תכליתו המשפטית בהיות לו ג"כ צורת נדיבות, בשימו תכליתו לדאוג למצב העני המקבל ולא רק ליציאת חובתו בתור משפט, כ"א יתקבצו בה שני יתרונות, יתרון המשפט ויתרון הנדיבות. והנה שתי אלה ההכרות משכללות את הנטיה הפנימית הטובה בנפש בתכלית ההכשר, ואז יש לחוש למפגע אחר, שכ"ז שהאדם אינו מלא מכח הצדק הוא מרגיש שבכח נדיבתו צריך להתערב איזה כח זר לצאת ידי הבריות. רגש הכבוד והבושה אף הוא עושה מעשיו בסגנון זה, שרגש הבושה והכבוד משתכלל על ידו. אבל כאשר יתרומם במילואו אל הצד הגבוה שבמערכת המוסר, אז יוכל להשליך מעליו חובות החברה החיצונים, במה שנוגע לצורת צדקתו ומוסר נדיבותו, וזה אמנם יגרום להחליש כח הבושה ורגש הכבוד ג"כ באותם שמאד הם נצרכים לזה. ע"כ עם השמירה של אלה שתי הרשימות של הכרת כח המשפט והכרת כח הנדיבות גם יחד, אע"פ שהם כמתנגדים זה לזה, מ"מ מתקשרים הם בשכלול כח הצדקה. אבל מתוך שהם פונים רק בנפש האדם הנדיבה פנימה, יוכלו לגרום חלישות ההרגשה החיצונה בו, ע"כ צריך ג"כ עמהם שמירה של הצרכת הרושם של רגש הכבוד והבושה החברותית. ולשכלל את ההכרה הפנימית, איך שמדת הצדקה היא מדה משפטית, יועיל הרגש איך שכל בני האדם פועלים אחד על חבירו, בין לטוב בין להפכו. ע"כ כשם שאם יש איזה דבר שיוכל לגרום תקלה גם באיזה חלק נמוך שבשדרות האנושיות, מ"מ יספיק טעם זה להוליד חובה כללית על כל החברה להשתמר מאותו ענין שיוכל להוליד תולדה רעה בשדרה ידועה ושפלה, ולא יוכלו בני המעלה לאמר איזה דרך תעבור החובה עד גבולינו, שנוסדה מצד השמירה הראויה לאנשים שפלים ממנו הרבה במעמד המוסרי. כי לא כן הוא, כי האחדות האורגנית פועלת מאד בכלל האדם, והם פועלים ומתפעלים זמ"ז. והרעה והנפילה המוסרית שתולד באיזה חלק נמוך שבאדם, ע"י המון מסבות תשוב לפעול להרע ג"כ על החלק היותר מעולה ומשובח שנבדל ממנו מדרגות רבות לשבח ומעלה, עד שאותו הטעם הנצרך מפני רמאין ושפלי נפש, מספיק הוא ג"כ להתחבר עם הטעמים שבהם יוכללו רמי המעלה וגדולי הנפש. ובהשכיל את אמתת כח האחדות האנושיות, אז יובן ערך הצדקה וטיבה של מדת העניות הצריכה מאד בעולם, איך שאותן הפעולות המוסריות שישנן במציאות העניות, דכאות הלב, העדר ההשתררות וההתנשאות וכיו"ב, אע"פ שלפעמים בעצם נפשו של העני לא יתגלו בתור מדות טובות מפני כמה סבות אחרות שהעניות מנוולתן, אבל אותה התמצית הכללית של אותן המדות כיון שהן נמצאות במין האנושי, האדם גם בלא דעת ובלא רצון הוא נפעל מחביריו, אע"פ שיהיה נבדל מהם הבדל מצב גדול מאד. וזאת היא אחת מתעודות העוני בעולם והסבה האחת מהמון הסיבות המצריכות את מדת הצדקה, ומכירות אותה לא בתור עמל אנושי והכרח שצריך לסובלו בעל כרחו של אדם, כ"א בתור חלק אחד מחלקי הצרכים האנושיים המכשירים את האדם למעלתו ולהשלמתו הטובה. ע"כ מתכנסים בפאה, שהיא מבארת הרבה מחיוב המשפטי שבצדקה, באיסור שאסרה תורה כלל לגעת בחלק העניים זה, מה שאין דוגמתו בכל החיובים. ע"כ הוא ממולא מרושם של גזל עניים כדי להוציא לאור את יחש המשפטי שבצדקה. ומפני ביטול עניים, לעומתו להוציא את רושם הנדיבות המתפשטת להתעניין במצב המקבל ותועלתו, ולא כתכונת המשפט המתיחדת רק עם הנותן וחיוביו. ועם זה היתרון הממולא צריך להלוה ג"כ היתרון שמעלה גדולה של נפש נשאה יכולה להשמיטו ולזלזל בו הוא הרושם החיצוני, רגש הבושה והכבוד שגם הוא נצרך להתכונן, והכללי המשלים להכיר את יסוד כח האחדות שבבנ"א שממנו מסובבת הכרת כח המשפטי שבצדקה, משום בל תכלה הנצרך בשביל הרמאין, הוא מחובר לאותם הטעמים שהם בעיקרם עומדים לעומת בעלי היתרון ביושר ונדיבות. ובקיבוץ כולם יובן היטב כח הצדקה עם כל פרטי ההרגשה שצריכה לעשות על נפש האדם, שאז תעמוד במצב איתן בחברה האנושית ע"פ היסוד שהציבה לה תורה, בתור דרך ד' של משפט וצדקה.
שבת ב כז
כחההתרגלות לאורה החושית מביאה לאהבת אורה של תורה
אר"ה הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח
.
הדמיונות שבין הציורים המוחשים לדברים הרוחניים הנעלים, ראוי שלא יתעה האדם לומר שהם דברים של תוהו, כי ד' אשר עשה לנו את הנפש הזאת תקן אותה עם כל כחותיה. גם כח המדמה והמצייר, חוקותיהם איתנים ע"פ חכמת אלהים וטובו, וכיון שיש יחש בכח המדמה והמצייר בין אור הנר המאיר [את] המחשך החושי, לאור התורה המאיר מחשכי הנפש, אותו היחש הוא דבר שיש בו כדי לפעול בזה על זה ע"פ השימוש ביחש זה בדרך הטוב והישר, באופן המטה את האדם לדרכי חיים לשמור דרך ד'. והנה הרגילות בנר פועלת באדם [את] התכונה שירגיש כמה טוב הוא האור וכמה קשה היא הישיבה בחושך, מה שבלא הרגל לא ירגיש כ"כ ויחשוב את האורה רק לדבר של יתרון, ולא לדבר של הכרח שבהשלמת האדם. וביותר כי ריבוי האור מי שמורגל בו אינו מוסיף ריבוי רגש של בהירות, שרק ברגע הראשון של הפגישה יכנסו קרני אור רבות לנקודת הראות ויגרו בעצב הראיה, אבל כפי הערך של ריבוי האור כן יכווץ האישון ויכניס בתוכו קרני אור מן האור המרובה רק כפי המדה הראויה. מ"מ הרגיל בריבוי נרות יחשק בהם אע"פ שלא ירגיש כ"כ יתרונם החושי, אלא שכך היא התכונה הנפשית באדם לאהוב את האורה אחרי שהורגל בה, וההרגל יעמיד את תכונת נפשו על מכונתה הטבעית. וזאת תהיה לאדם להערה, כי אורה של תורה, מי שהורגל בה ונהנה מזיוה, מרגיש כמה הכרחית היא וכמה החושך וחסרון הידיעה רע וקשה, וכפי מדת ההרגל כך תגדל האהבה וההכרה שהאורה התורית היא תכונה עצמית לאדם, כאהבת האור החושי לעינים הגשמיות. ובהכשירו לקנות ע"י המוחש את הנטיה לאהבת אורה של תורה, יפותחו בו ההכנות הטבעיות שעיקרן תלוי ברצון פנימי אמיתי, עד שאף אם סיבות מקריות הרחיקוהו בעצמו מאורה של תורה יהויין ליה בנים ת"ח. וזהו תלוי רק בערך הכרתו את אור התורה לענין הכרחי, עד שמי שחסר אותה ידמה ליושב בחושך בערך מי שהורגל כבר באורה ומכיר את יתרון וטובת האור הטוב, ע"כ יש כאן ערך מיוחד לפעולת ההרגל, הרגיל בנר.
שבת ב כח
כטהרחבת החיים החומריים אינה מטרי אלא אמצעי לחיים הרוחניים
הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין
.
ישנם אנשים שהשקיפו על מרחב החיים עם כל התפשטותם, וראו כי נפש האדם בבריאותה היא נוטה לחיות חיים רחבים, נאותים לפי הרחבתם של כחות נפשו ששואפת להתפשט. חשבו ע"כ וטעו, שלא ימצא האדם למלא נפשו בחיים, כ"א אם ישים את החיים ההוים החומריים מקום מרכז תכליתו, שאז ישאף למלא את חק החיים. אבל אם תעודתו ומגמתו הפנימית תהי' רק יסוד החיים הרוחניים והנצחיים, ויהיו לו כל עניני החיים הרחבים שבעוה"ז רק בערך הכשר והכנה להשגת קיום התורה והמצות, יצטמצם אצלו יסוד החיים, ונמצא שיהיו חייו אז שלא כפי טבע נפשו האנושית שמתגעגעת לחיים רחבים, ומפני משפט מעוקל זה באו לעשות הטפל לעיקר. אבל באמת שקר בימינם, כי אע"פ שהרחבת החיים היא נטיה טבעית באדם, אבל לא מפני זה צריכות אותן ההרחבות המוחשיות להיות תכלית החיים, אלא יסוד החיים ותכליתם הוא הצד הקדוש שבהם, פרי הטוב העומד לעד. אלא שכ"כ ישנם מעמדים גבוהים ובקשות גדולות בדרכי ד', עד שכל הרחבת החיים הטבעים, הכל נתבעים הם לצורך התעודה ההכנית, לרגלי ההכשר של צד הקדושה שנמצא בפנימיות החיים. ע"כ אל יאמר אדם כי הזהיר במזוזה, ודאי יסוד מגמתו במושג הדירה הוא למען יקיים על ידה את המצוה התלויה בה, שמגמתו זאת מתנגדת אל הרחבת עצם החיים שיש בחשק הטבעי של האדם, אל דירה נאה רחבה והדורה. לא כן הוא, כי עם עשיית התמצית העקרית שבחיים את היסוד הרוחני התכליתי, מ"מ כל ההרחבות נזקקות לו, והזהיר במזוזה משו"ה זוכה לדירה נאה. וכמ"כ בציצית, אע"פ שיסוד השקפתו העקרית בבגדים ויחשו אליהם בעיקרם הוא מצד ערך המצוה שאפשר להעשות על ידם, לא יצומצם מפני זה כח הנטיה של צורך ההתרחבות הנטועה בנפש האדם, וזוכה ג"כ לטלית נאה. וה"ה הזהיר בקידוש היום, אע"פ שמציאות היין אצלו אינה לשמחת החיים ההדיוטית, אל יחשוב הטועה כי השקפה כזאת גורמת לסגור את דלת הרחבת תענוגי החיים, כ"א זוכה וממלא גרבי יין. אלא במקום שמי ששמים כל מגמתם התכליתית בדברים המגושמים לבדם לא יוכלו להתרומם אל קדושת הרעיונות, ולשמח שמחה עדינה בחייהם, ובמלאת ספקם והזקנה תכביד עליהם ידה, ימצאו עצמם מבוהלים ודעתם מטורפת, לעומת זה קוי ה' שהכירו את החיים בתור אמצעי הגון, אע"פ שערכו בתור אמצעי לא גרם כלל לצמצומו, אבל גרם להיות השמחה קיימת בהם בכל עת וכל מצב, וההכשר להתרומם אל מרומי הציורים הרוחניים מאהבת ד' וכבודו, וכל דרכי היושר והטוב נעוצים אצלם בעצם החיים החושיים עצמם, עד שאותה הדירה הנאה, הטלית הנאה וגרבי היין, יש להם ערך נעלה ומיוחד בהיותם באים בערך זכות למי ששם כל ענינם רק כהרחבה אמצעית לתמצית החיים וגרעינם הפנימי שתלוי בהם, הוא צד המצוה והקדושה שבהם.
שבת ב כט
לכח העיון (אגדה) והכח המעשי (הלכה) באחדות ובהתפצלות
רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרב אבין נגרא, חזא דהוה רגיל בשרגי טובא, אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא, נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין, רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דבי נשא דרב שיזבי, חזא דהוה רגיל בשרגי טובא, אמר גברא רבא נפיק מהכא, נפיק מינייהו רב שיזבי.
.
הנטיה הפנימית להאיר באור הקדושה, היא מתפשטת על ידי הפעולה המיוחסת לה כנר של שבת, להוסיף עז בנפש על החפץ החזק להאיר גם כן באורה של תורה בעולם, למלאות באורה כל מחשך. ובהתפרצה לצאת ע"י פעולת המצוה, היא חלה למצא מקום מעשי בבנים תלמידי חכמים מאירים בעולם את חשכו. והנה הפעולה הרוחנית תתרחב על פי כח המצוה המיוחסת לה לפי ההכנה של מקבל הפעולה. ובאשר בכלל מתחלק אור התורה למעשי ועיוני, שביותר פרטות היא הלכה והגדה, ויש מי שגבר מאד בחכמה המעשית וזהו עיקר הגיונו, ויש מי שעיקר השלמתו היא בחכמה העיונית, כאשר בכלל השכל נחלק לאלה החלוקות מעשי ועיוני, ואף על פי שראוי לאדם להיות לו יד ושם בשתיהן, מכל מקום ודאי בערך אדם גדול נמצא מי שעיקר יסוד גדלותו מוכנת יותר לדברים עיוניים מופשטים, ויש מי שכח גדולת נפשו מתגלה דוקא בדברים מעשיים שאינם עיוניים מופשטים. והנה רוב בני אדם מוכשרים הם לאחת מהנטיות באופן מלא, אמנם נמצאים גם כן אנשים יחידים שיש בנפשם כח כפול, וכח העיון שבה לא יעיק כלל לכח המעשי, ויוכל לקנות שני אלה ביחד. מכל מקום אם הכנה זו תצא אל הפועל במערכה גדולה בשני נושאים, יוכל כל אחד מן הכחות להיגדל ביותר. והנה פעולותיו של אדם והנהגתו מורות על כחות נפשו, למשל מי שהוא חכם ידענו שיש בנפשו הכנה לחכמה, ומי שהוא אומן ידענו שיש בנפשו הכנה לאומנות. אמנם בכלל שורש ההכנה של החכמה הוא הצד העיוני, שגם החכמה המעשית היא תולדה מהחכמה העיונית. אמנם שורש ההכנה למלאכה היא החכמה המעשית, כי גם במלאכה יש צדדי חכמה, "וימלא אותו רוח א-להים בחכמה... לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף... ובחרשת עץ וגו'". ע"כ כאשר תחול ברכת ד' להוציא מן הכח אל הפועל, ע"י סגולת המצוה, מה שיש גנוז בנפש האב, הנה ברוב האנשים תהי' סגולתם הגנוזה, בין שהוציאוה אל הפועל ברב או במעט, בין שלא הוציאוה כלל, מונחת באחת מהנטיות או לצד העיוני או לצד המעשי. אמנם כאשר נראה באדם שעם חכמתו הוא גם כן אומן, שזה אות על תכונת נפשו לאחוז בב' הכחות העיוני והמעשי, כשיתברך להיות יוצא אל הפועל בבניו בתכלית המעלה, המעולה שבברכות היא שיוצאת אל הפועל כל אחת מנטיותיו הגנוזות בשני נושאים, כדי שכל אחד יהי' בתכלית הגדלות האפשרית. על כן רב הונא דהי' (אומר ע"ד) עובר על דלת ר' אבין נגרא, שהי' מוכתר בכתר תורה ורבי יתקרי, ועם זה הי' אומן נגרא שמורה שיש בנפשו הכשרון של החכמה המעשית מצורף לצד העיון שבו, אמר דנפקי מהכא תרי גברי רברבי, דכל אחד יירש במילואו הסגולה האחת בשלימות מדתה להאיר על ידה לעולם. ורב חסדא דהוה חליף דבי נשא דרב שיזבי, דלא ראה שם מופת על התאמת שני כחות ביחד, לא חפץ בפיזור כח האורה ואמר גברא רבא נפיק מהכא. כי כשיושפע כל הטוב האפשרי בסוג אחד בנושא אחד תגדל פעולתו, ובהחלק לרבים הי' כל אחד חלוש בערכו. על כן יותר טוב ערך האיכות, ואדם אחד גדול יפעול הרבה יותר מהרכבת כמה אנשים בינונים. אלא שכשהדבר נפרד לערכים מיוחדים ותכונות מיוחדות אז התחלקות האישית היא יותר נכבדה, כעין חילוק עבודות במקדש: משוררים ושוערים, מלך וכהן, וכאלה.
שבת ב ל
לאהקשר בין העתיד וההווה, הקודש והחול, שלא להקדים ושלא לאחר
דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקת לה, אמר לה רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן, סברה לאקדומה, אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר
.
אור השבת, המאיר ומענג, המרבה שלום וקדושה, בהעירו את הלב לאור התורה, אור החיים והשלום הנובע מנחל קדושת האמונה והבטחון בעז ד' הנקנה בקדושת השבת, בלבם של ישראל, רומז גם כן בכלל להאורה הגדולה העתידה להאיר כל מחשכי ארץ, אור ד' וכבודו בהופיעו בעולם, עת תמלא הארץ דעה את ד', ליום שכולו שבת. הרחבת דעת התורה ודעת האלקים המה מאורות להכין לבבם של הראויים לקבל את האור העתיד, ובאשר עת לכל חפץ על כן יש להשריש שכל דבר יפה בעתו. וזה האור בעצמו, שבבא זמנו, והעולם כבר הוכשר ליהנות מאור גדול, הוא מועיל ומישר ומקרב לאור ד' טובו ואמתו, הנה אם יתאמץ אחד להורידו ולהאירו טרם בא עתו, לא לברכה יהי' כי לא יוכלו רבים לסובלו, יזוקו ממנו ויטעו בו, ויהפך על ידם לאפלה מנודחת. אמנם העיקר הוא מה שצריך להכיר, שכל ההפכים כולם שמסבות מתהפכים, הם כולם קשורים זה לזה ופונים לתכלית האורה האמתית שהכין ד' בטובו שתגלה בבא עתה. על כן אין ראוי להכיר כי התקופה שלפני האורה דבר אין לה עם האורה, לא כן, יחש גדול יש ביניהן, והיא מכשרת את האורה לבא דוקא על ידי חשכתה. עמוד הענן, החשיך מעט, ועל ידי אותה הקדרות יצאה פעולתו, עמוד האש האיר, ועל ידי הארתו יצאה פעולתו. כן בתמידות ישנן פעולות יוצאות דוקא על ידי הקדרות וחשכת אור הדעת, חשכת אור הצדק ואור יראת ד' ואהבתו. מובן הדבר שאינן פעולות מותרות לעצמן כי אם מחוברות להכשיר את פעולת ההארה והן פועלות חליפות, בירידה ועליה, עליה וירידה, הכל בסדר ערוך מהמסדר העליון יתברך. על כן עמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן. החול עם השבת גם כן יש להם יחש זה. ראוי אמנם להראות שהשבת יש לה יחש גדול עם החול, משפיעה עליו ומקבלת גם כן רושם מצדו, כדי שדוקא על ידי החול תוכר פעולת השבת ותכנה. ע"כ אין ראוי לאחר הדלקת הנר של שבת עד זמן היותר מאוחר, שהוא כהוראה שאין חלק לחול כלל באותה האורה, לא כן, החול הוכן כדי לקחת ממנו הכשר לאורה של שבת. על כן ראוי שלא לאחר, כדרך שהשלים עמוד הענן לעמוד האש ועמוד האש לעמוד הענן, להוראת היחש שביניהם והתאחדם. אמנם להקדים גם כן אינו ראוי יותר מדאי, להורות שאמנם כאשר האורה מתאחרת ראויה היא להתאחר, ומה שהוא טוב ונאה ומאיר בעתו לא יעלה יפה שלא בזמנו, כי עת לכל חפץ. על כן לא יקדים ולא יאחר.
שבת ב לא
לבהכרת התורה מצד סגולתה ומצד פעולותיה הישירות
אמר רבא דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן, דמוקיר רבנן הו"ל חתנוותא רבנן, דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן
.
בהכרת יקרת ערך התורה ישנן שלש חלוקות. יש משער הערך הנחמד של התורה מצד סגולתה, שהיא אוצר כל חמדה, שראוי מצד עצם טבע הנפש הטהורה לכסוף אליה. אז יהיה לבבו פונה לאהבת התורה והוגיה, אע"פ שלא ישער כמה גדולה היא פעולת התורה בעולם, כמה היא פועלת להטיב לבריות להרבות בהם שלום הנפש והגוף, האושר הכללי והפרטי, ההוה והנצחי, מ"מ תהי' נפשו קשורה באהבתה. ויש שלא התעלה להרגיש חמדת יקרת התורה ומעלתה מצד עצמה, אבל עיניו פקוחות ולבו ער להכיר גודל ערך פעולת התורה בעולם, כמה גדולה ונכבדה היא. זה יבא לכבד את התורה והוגיה, אע"פ שיחסר לו חוש האהבה האמיתית. אמנם כשישלם האדם בשתי ההכרות, שיכיר ערכה הנשגב של התורה מצד עצמה, ביחד עם עוצם פעולתה הגדולה והנכבדה בעולם, בעבר בהוה ובעתיד, אז יתקבצו יחד בנפש האהבה והכבוד. והם כשיהיו לרגש אחד הוא עצם תואר היראה השלמה, יראת הרוממות והמעלה, שמחוברת מאהבה וכבוד. ע"כ מצד נטיית הנפש באהבה שהוא דבר עצמי פנימי, אם שלא הגיע עד הראש להכיר עמה ג"כ ערך פעולתה, מ"מ יצא אל הפועל בתולדותיו להיותם ת"ח. כי הנטיה הפנימית של האבות תחול בבנים, הכבוד החיצוני שבא מצד ההכרה של פעולת התורה בעולם, אם שאינו כ"כ רגש פנימי כאותו הרגש של הכרת הסגולה של עצמות התורה, מ"מ למעשה בקנין פעולה תצא אל הפועל להזקיקו לבחור בת"ח, במה שיש בזה צד בחירה מעשית, אע"פ שלא נשלמה אצלו במה שתלוי בנטיה טבעית שהם בנים, כי לזה צריך דוקא נטיה לתורה מצד סגולתה הפנימית. אבל להחזיק בידו הבחירה המעשית במה שאפשר בקנין, ודאי מספיקה ההתעוררות מצד ערך של הכרת פעולת התורה בעולם, והוה ליה חתנוותא רבנן. אמנם מי שהתעלה לקנות לו מושג שלם בערכה של תורה כפי האפשרי, בחבור ערך הסגולה עם ערך הפעולה, יתחבר כח האהבה לכח הכבוד, והתולדה שמהם תהיה יראה טהורה, יראת המעלה והרוממות, המורכבת מרגש הכבוד והאהבה יחד. כיון שהכרתו מושלמת בהרחבת סעיפיה, תפעול תורה, מה שחצי ההכרה לא הי' אפשר לה להניעו לידי כך. אמנם אם גם הכשרונות השכליים שלו אינם נאותים לכך, ישנם דברים רבים שהרגש הטהור כשהוא שלם ומזוקק הוא קולע אל השערה, באופן שוה אל עמק החכמה עם בירוריה. ע"כ זה האיש שהרגש שלו בתום דרכו וטהרת לבבו כ"כ גדול וברור הוא, עד שקנה לו שני המושגים יחד, מיקרת התורה מצד ערך עצמה ומצד סגולת פעולותיה, שהתאחדו בו האהבה והכבוד גם יחד, ראוי הוא שכל דבר המתיחס להנהגת היהדות תהיה לו בהם ידיעה כללית מורגשת. כי דברים רבים ישנם בהנהגה, שלא עיקר ההכרעה תוכל להבחן ע"י פרטיות של ידיעה מחקרית שכלית, כ"א ע"י רגש פנימי טהור ונשא. וזה אפשר לאיש התם ומתמם באמת לזכות לזה. ע"כ במקצע זה כאשר יחוה דעתו ישתמעון מיליה כצורבא מרבנן.
שבת ב לב
לגשאלות הלכתיות שבאות לעורר רגשות טובים
שאול שאילתא זו לעילא מר' תנחום דמן נוי, מהו למכבא בוצינא דנורא מקמי כאישא בשבתא
.
המעשה והמחשבה העיונית כשהם נערכים זה לעומת זה, יחשב המעשה בערך קרוב ונמוך והעיון הבא על ידו בערך רחוק נשגב ומתעלה. מתוך התשובה ניכר ששאלה זו נשאלה לא רק מצד המעשה שבה, כ"א מצד ההערכה העיונית שראוי להתעורר מצדה על כלל ערך החיים האנושיים, שהוא יותר מרומם ורחוק מגוף המעשה הפשוט הקרוב לו לאדם. ע"כ מתוארת שאלה זו שנשאלה לעילא, בערך עליוני משאלות השכיחות הנדרשות רק לענין המעשה שלהן הקרוב, כדי שיהיה מקום לרגש לשוטט בדברים הגיוניים כלליים לא שאלו על כלל מציאות חילול שבת במקום סכנה, כ"א על פרט דכיבוי נר מפני ההערה ההרגשית שיש בזה, שמזה ידענו שראוי לנו להשתמש בכל ענין שמזדמן לנו להוציא אל הפועל רגשות טובים, ודברי שכל הצפונים בעומק הנפש, שעל ידם יאירו ענינים מאורה של תורה. ולפעמים אע"פ שהניצוצות הבודדים אינם מתקשרים עם הכלל ההגיוני המעשי, אין בכך כלום, כי כשם שיש תכלית נעלה מצד החכמה העליונה בקשרי הכללים כולם וערכם למעשה ולעיון, כך יש ג"כ ערך גדול לכל פרט ופרט מיוחד בהיותו ראוי להעיר על ידו דברי חפץ, אע"פ שאינו מתקשר ומתיחש אל כל הכלל, "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף".
שבת ב לג
לדחכמה שיש בה הנהגה מעשית אסור שתהיינה בה סתירות
פתח ואמר אנת שלמה מלכא, אן חכמתך אן סוכלתנותך, לא דייך שדבריך סותרים דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרים זא"ז
.
הפלגת הערת התמיהה הבאה לפני הגלות אור החכמה בענינים עמוקים, הוא דבר מועיל מאד להיות הרושם שבא מאור החכמה מחוקק אח"כ בנפש בכל כחו . וזה יהיה לנו לאור על הערך של הענינים הסבוכים הבאים מצד סידור ההנהגה והדיעות המשובשות והשיטות הרעות שמתגברות בעולם להאפיל ולהקדיר את אור האמת, כי הוא מתוקן מראש כדי להרשים יפה בערכו את האמת של אור ד' כשיתגלה במועדו. שלפי אותה התגבורת שחקקה בנפש ההתרגשות של הפליאה שבאה בסערה ובהתנגשות עצומה, כן יותר יורגש בוהק זיו האמת. מובן הדבר שלדרוש פרטי, שהוא קטן בערכו וכלא נחשב לעומת כללות האורה העתידה להתגלות במלאת אור ד' את כל העולם, די התעוררות קלה של התנגדות היוצאת מפי מעיר בתור שאלה ותמיהה, אבל לגודל הערך של האור הגדול, אור הדעת את ד' שצריך שיתפשט יפה בעתיד, צריך שיהי' רושם התמיהה לפי ערך זה בא בכח גדול, עד שלשלימות רישומו צריך שיצא מנפשות כאלו שאינם מוצאים בנפשם שום התנגדות לכח התנגדותם, ובחוצפא גדולה יתנשאו לסדר את ערכי המבוכה. וזהו צד הטוב שיצא באחרית הימים דוקא מאותם החצופים שהתאמצו בכל עז לכסות ולהאפיל את האור האלהי, "כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה" . והנה יש חכם עיוני, שאין דרכי חכמתו משפיעים למעשה, הוא אם יהיו לפעמים דבריו סותרים זא"ז אין כ"כ הפסד. אבל מי שהוא ג"כ חכם מעשי שע"פ חכמתו צריכה הנהגה בכלל להיות נסדרת, הוא אם יהיו בדבריו ושטתו דרכים של הפכים וסתירות, אין קץ לכל הרעה המעשית שתצא מזה. ע"כ אנת שלמה מלכא, שחכמתך היא חכמה משפיעה להנהגה, היא מחוייבת ביותר שתהיה משוכללת ערוכה באין קרעים וסתירות. ומצד החכמה המקובלת שהיא חכמתך, אין ראוי שתמצא בהם סתירה לדברי דוד אביך. ומצד הסוכלתנות, שהיא התבונה הבאה מקירות לב עצמך, אין ראוי שיהיו דבריך סותרים זא"ז. רק חותם התמימות והשכלול, ההתאמה והאחדות, ראוי שימצא בהם, כי רק באופן כזה תראה האמת האחדותית.
שבת ב לד
להיתרון החיים על המות הוא יחוסי ולא מוחלט
דוד אביך אמר לא המתים יהללו יה ואתה אמרת ושבח אני את המתים שככר מתו, וחזרת ואמרת כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת
.
יש מאמר מוחלט ויש מאמר יחושי. ההשקפה של גרעון במתים לעומת החיים תוכל להתיצב במאמר יחושי, כלומר שבערך ציורנו במציאות המות וערכו אנו מוצאים את החיים משובחים ממנו, אע"פ שכפי האמת אין אנו יכולים לצייר לנו אמתת המצב של המתים, כי אין אנו יכולים להגיע בהשגתנו כ"א בערך הגוף ומשיגיו ולא בנפש המופשטת ממנו. ע"כ במאמר "ושכח אני את המתים" נשלמה כל הסתירה שאפשר לומר שהכונה מצד ציורנו בחיים ראוי לנו לצייר את החיים במדרגה כזו שאנו נשבח את המתים. וכיון שגם בציור היחושי אין יתרון לחיים על המתים, ק"ו שאין יתרון להם בערך החלט, ואיך תאמר אח"כ בדרך החלט "כי לכלב חי הוא טוכ מן האריה המת". כי זהו דבר פשוט שענין מועיל הוא לאדם שתהיה הנטיה של אהבת החיים הטבועה בו בנויה לא רק ע"פ תכונה של אהבת עצמו דמיונית לבדה, כ"א מצורפת לערכים מוסריים. ע"כ אם נצייר שאין יתרון במות לעומת החיים מצד תכלית וערך מוסרי, נמצא שתבנה אהבת החיים ג"כ על צירוף יסוד מוסרי, והדבר נאה לקשט את יופי החיים בהיות האהבה להם מחוברת ברתוקה מוסריית. אמנם מצד האמת המחקרית לא היתה אהבת החיים ראויה להתכונן, אז יש שהאמת צריכה לנצח. ואע"פ שמצד הרגש המוסרי היה יתרון כשתוצע אהבת החיים ג"כ מצד הצדק המוסרי, מ"מ כיון שמצד האמת אין הדבר כן, יש שימצא האדם לומר שכ"כ יקרה היא האמת עד שכדאי להיות מושג החיים מונח בטבעו. אע"פ שלא יעלה לפ"ז באהבתו הטבעית לחדר גה מוסרית, מ"מ הלא יהיה מושג האמת נכון באדם, משיהיה בנוי ע"פ צירוף ערך מוסרי ללא אמת. אבל כיון שבמאמר המוחלט שהוא בא מצד האמת המחקרית אמר "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת", הרי האמת מציירת את יתרון החיים. ולענין ההדרכה המוסרית ודאי יותר תועלת יש כשיובן יתרון בחיים, כדי שתהיה הנטיה הטבעית מחוברת עם הצדק והמשרים. ע"כ גדולה היא הפליאה לאיזה צד יפנה המאמר של "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", לא מצד ערך ההחלטי ולא מצד ערך היחושי של ההשפעה המוסרית.
שבת ב לה
לותשוקת התעלות מול התשוקה להיות במצב מעולה
ל"ק הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה, ה"ק לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח כו, והיינו דאר"י מ"ד במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות
.
כל תשוקה טבעית באדם שאינה מקולקלת, צריכה שתתאים עם היסודות המוסריים, שכפי האמת הם ג"כ טבעיים לאדם שעשהו האלהים ישר . ע"כ צריכה תשוקת החיים ג"כ להיות בנויה על יסוד מוסרי הגון, אבל בכל אופן אי אפשר שתהיה התשוקה הטבעית החזקה הזאת סותרת ליסודי המוסר האמיתים. ובאשר לפי הנראה הפשוט הנה הגוף הוא מסך מונע את האור האלהי מלחול על הנפש החכמה, א"כ ראוי לכל חכם לב, שירצה בחילוץ מסגרות הגוף מנפשו. וע"פ זאת ההשקפה, תהיה כל התכונה של תשוקת החיים המוטבעת באדם בכללו בנויה שלא ע"פ הצדק וההגיון של החכמה האמתית, א"כ היא ג"כ תשוקה בלתי מוסרית. אבל דבר זה אי אפשר, תשוקה כללית שהיא מקיימת יסוד העולם ודאי בנוייה היא על עומק הצדק והמוסר. אמנם נקודת הצדק שיש באהבת החיים היא מתבארת על שני דרכים: האחד הוא שיש שני מיני תשוקות נכבדות שכ"א מהן נכבדת, תשוקת ההתעלות, דהיינו להתרומם ולהשתלם ביותר, לעלות ממעלה למעלה, ותשוקת היות במצב מעולה ונכבד. ע"כ אף שהוד מעמד הנפש במצב נקי מן החומר בנוי ע"פ ההויה במצב נכבד, אבל ההשתלמות וההתעלות היא אפשרית ע"י כחות החומריים שפועלים על הנפש הרוחנית. ההילול האמיתי לשם ד' הוא מה שאנו מכירים הוד כבודו ושלמותו משלמות מעשיו ופעולותיו. ע"כ אמתת ההילול היא מה שיגלה בחיים תמיד צד יותר עליון מהשלמה, מה שלא היה לפני זה, ובזה יתואר הילול מגזרת "יהל אור" , הארה חדשה, הברקה חדשה, הוספת שלמות חדשה, זהו ההילול לשם ד', הילול זה מקומו בחיים ששם הוא מקום ההתעלות והוספת שלמות. ע"כ יסוד התשוקה לחיים הוא בנוי ע"פ היסוד המוסרי האדיר הצפון בנפש, תשוקת הוספת מעלה, וממילא תתן התשוקה הזאת עצמה כח להיות מזורז בהוספת מעלה, כ"ז שיש כח זה בידו של אדם. כיון שזה הוא יסוד תשוקת החיים העזה שבו, שהיא מכרעת יותר מהתשוקה למעמד נכבד קבוע. כי התחדשות הוספת מעלה, אע"פ (שמועד) [] הפעולה עצמה לא יהיה המצב כ"כ נכבד, מ"מ הוא בפנים ידועים יותר נאהב ממצב יותר נכבד, שבו אין עוד אותו היתרון של הוספת המעלה. ע"כ "לא המתים יהללו יה" , "ביה ד' צור עולמים"אמרו חז"לג"כ העוה"ז והעוה"ב, חיבור הרוחניות והחומריות ופעולתן זע"ז, שחיבורן פועל אפשרות ההתעלות, וזה אפשר רק בחיים, וזהו יסוד הפנימי של תשוקת החיים הנטועה בנפש האדם. ע"כ יעטוק אדם בתורה ובמצות, שהן פועלות עליו את ההשתלמות וההתעלות שהחיים דוקא מטביעים על הנפש החכמה הקיימת. וזה יעשה בהתעסקות והזדרזות עד שלא ימות, שכיון שמת אדם בטל הוא מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שכח בו, אינו הולך עוד ומשתבח, והשבח, העליה ממעלה למעלה עליונה יותר ממנה, זהו יתרון שאי אפשר למוצאו כ"א בחיים, ועל יסוד זה ראוי לבנות אהבת החיים. אמנם עוד יתרון יש למדת ההתעלות על מדת ההויה במצב נכבד ומעולה: ההתעלות היא דבר שעולה ומוסיף, הנה אי אפשר לו לאדם לתן בקרבו ציור אמיתי למהות היתרון שיבא אליו הפרט, ומכש"כ הכלל כולו שהוא מצטרף מיחידיו הפרטיים, כך שהוא הולך ומתעלה. העליה והוספת המעלה יכולה להיות כ"כ נשגבה עד שאי אפשר גם לצייר בשכל האדם את יקרת ערכה, וא"כ אי אפשר כלל שיהיה שם בעומק תשוקת ההתעלות את תכלית תשוקותיו, כיון שאי אפשר לו לצייר אותו העומק הגדול והנשגב. אבל הלא אי אפשר כלל שלא תהי' הפניה הראשית בכל פעולות החיים וכלל התשוקה של החיים נעוצה כ"א ביסוד התכלית, בתשוקה של העליה היותר גבוהה, וזה הלא אי אפשר כלל לצייר. ע"כ המעלה הציורית היותר שלמה היא שהאדם ראוי להיות במעשיו בחיים כולו עבד ד', היינו משתוקק אל הטוב של תכלית ההתעלות, לא כפי אותו הציור שיוכל להכנס בציורו, כי איך אפשר להכנס בציור, שלא עלה ולא נשלם, ערך של התעלות נשלמת שאין קץ לה לערכנו. ע"כ המעלה היותר עליונה היא, להיות נושא את העול של עבודת ד'. אמנם במצב שההתעלות נפסקת בו, אף שיש דעה ותשוקה, אבל היא מתקוממת במרכז המצב הנמצא, אין כאן עול ועבדות, כ"א חופש ונטיה לאותו הטוב שמצייר ושמשיג. ע"כ יקרה היא מאד מדת ההתעלות שהיא אפשרית רק בחיים, ממדת המציאות של המצב היותר מעולה של הנפש הרוחנית המופשטת מן הגוף, מפני שבמצב ההתעלות יש מציאות לנעיצת יסוד התמצית של הנטיות לעבודת עבד לד', אדון כל המעשים, הטוב ומטיב, באין קץ. וכיון שמת אדם וכח ההתעלות פסק ממנו, אע"פ שיש לו ערך מעולה, אבל אין בו אותו היתרון של נעיצת פינת חפצו בתור עבודת עבד, כלומר נעוץ רק בחפץ צור העולמים, שלפניו צפוי ערך ההתעלות באין תכלית. אבל כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות, עוד אין שם עבודת עבד, שאיפה למה שהוא נעלה מציורו, כ"א מפני שצפויה היא לאדון כל, מפני שהוא פועל להכין את עצמו ואת חלקו במציאות הכללית לאופן נעלה המתעלה יותר מציוריו היותר נעלים. ע"כ ראוי שתהיה חזקה תשוקת החיים באדם מצד עומק הצדק, חוץ ממה שהיא ראויה מצד התשוקה הצודקת של ההתעלות, עוד נוסף עליה תולדתה, שתשוקת ההתעלות גורמת שתהיה הפניה היותר עמוקה בחיים על דעת אל דעות, על יסוד אותו הטוב המושקף לריבון כל המעשים, שהוא יותר נאהב ונחשק מכל ציור פרטי גם אם יהיה יותר נשגב ונכבד מכל מה שאפשר לציירו. ע"כ ראוי לאהוב את החיים, להרבות בהם עבודת עבד, בניגוד למיתה ופשיטת החומריות מהנפש הרוחנית, שעמה מתגרר מצב החופש מן התורה ומן המצות, כ"א התגדרות במצב המצוייר ומורגש בציור הנפש. אף שנעלה ונחמד הוא, מ"מ במה נחשב הוא נגד שאיפה שמשלכת היהב על כללות אור ד' וטובו, "אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי" .
שבת ב לו
לזקיומם של ישראל אינו מזכויות ההווה אלא מברית אבות
ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו
.
שכשחטאו ישראל כמדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפילות ותחנונים ולא נענה, וכשאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, מיד נענה, ולא יפה אמר שלמה כו'. יסוד קיומם של ישראל מונח הוא בתכלית הקדושה היוצאת על ידם. ומפני שאותה התכלית נכרתה עליה ברית שלא תאבד לגמרי מכללות האומה, ע"כ גם הירידות היותר גדולות אינן מספיקות לאבד חלילה את יסוד החיים הנצחיים של כלל האומה. והנה עיקר קיום בנין שלא יתמוטט הוא בהיותו בנוי ע"פ כח של ענין עבר. שכיון שהכח הקיומי יש לו אחיזה בענין שהוא עבר, שהי' כ"כ איתן עד שאי אפשר לקלקלו, כבר הנצחיות בטוחה היא. ע"כ כלל האומה נצחיותה בנויה על יסוד זכות אבות, לא בצדקתנו וביושר לבבינו כ"א משמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו . שאם היתה הסגולה המיוחדת לישראל כנוסה בעצם טיבם של מעמד עצמם בקדושה בתורה ויראת ד', אז היה חלילה רופף עצם קיומם בזמנים שהירידה היתה גדולה. אבל באשר חפץ ד' היה לעשות אותנו לו לעם עולם, בנה את יסודות קיומנו ע"פ כח של ברית אבות. "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" , אלו אבות ואמהות', שהאומה נבנתה לא מהמון אנשים רבים כשאר אומות, שבעצם היסוד נמצאים יסודות טובים וגם רעים, כ"א נבנתה ע"פ יסודות של טוב וקדושה עליונה מאד, עד שמה שהניחו בתור ירושה בזרעם א"א להתמוטט כולו, כ"א אף אם יפול יהיה חוזר וניער. וזאת ההבטחה שלא יוכל כל סער שבעולם לקלקל, זהו אי אפשר כ"א בעבר, במתים שככר מתו, שהרי הקב"ה אינו קורא את שמו על הצדיקים בחייהם , שכל ימי חיי האדם הבחירה נתונה בידו לשני הדרכים. ע"כ אותו היתרון של הבטחון הנצחי של ישראל ומעלתם המובטחת, קנו דוקא מצד העבר של האבות, שנקבע דוקא בחתימת חייהם. והעבר הזה הגדול, פועל בכח שמירתו להרים את האומה מכל הירידות שאפשריות לחול בה. ע"כ בירידה העקרית של העגל, שירדו עד הדיוטא התחתונה, ומצד ההוה אבדו כל רכושם הרוחני כמעט, עד שלא יכלו עמוד והיו חלילה חייבים כליה, הועיל העבר, קדושת האבות שנמזגה בנפשם, שזה אי אפשר להם לאבד, ושע"כ דוקא בזכירת זכות אבות נענה משה רבינו מה שלא נענה בשום תפילה מצד ההוה, מפני שההוה בפעולתו עליהם נתקלקל כ"כ עד שלא היה יכול להרימם משפלות נפילתם. אבל העבר, שיד מקלקלת לא תוכל לשלוט בו, זה עמד להם. ובערך זה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכנר מתו" , ופעלו בעבר שלהם דברים קיימים על הדורות הבאים במעלת כח הקיום, "מן החיים אשר המה חיים עדנה", שהם עסוקים עדיין בשכלולם המוסרי ורוממות הקדושה שלהם לפי ערכם. אבל הבטחון יגיע רק בעבר, להורות כי יניקת ההוה והעתיד היא תמיד מן העבר, "משם רעה אבן ישראל" .
שבת ב לז
לחהעצמות האנושיות של הדורות הקודמים חשובה מקריהם המעשיים של דורות אחרונים
דבר אחר, מלך בו"ד גוזר גזירה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואת"ל מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה, ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמר שלמה ושכח אני את המתים שכבר מתו
.
על דבר העצמות האנושית, היא שאלה גדולה אם היא עולה הלך ועלה או יורדת היא הלך וירד. וכאשר נתבונן בדבר יפה נראה שיש הפרש בין המקרים האנושיים לבין עצמות האנושיות, וכבר הסכימו ע"ז ג"כ מנבוני החוקרים. עצמות האנושיות לא עלתה בשום אופן, אמנם גם לא תוכל כלל לדמות עצמה לאותם שהיו בדורות הראשונים מגדולי הרוח. אמנם בפרטים חיצוניים ודברים מעשיים, שהם מקרים משתנים, בזה עלה האדם במה שהוסיף ידיעות ניסיוניות. וכאשר אנו צריכים להעריך אלה שני הענינים זה מול זה, איזה כח הוא יותר עיקרי באדם וראוי לתפוס מקום יותר נכבד בחייו, האם העצמות האנושית או מקריו, כל חכם לב ידין שמקרים החיצונים כאפס יחשבו לגבי העצמות האמתית. ע"כ כיון שלענין העצמות אין בדורות האחרונים גדולי עולם מצד העצמות האנושית כאותן של דורות הראשונים, למדנו שבכלל הראשונים עולים הם הרבה במעלה האנושית על האחרונים. סבת הדבר היא מצד ההשגחה האלהית, שיש הבדל בין צורך ההנהגה של העצמות האנושית לצורך ההנהגה של המקרים. המקרים מפני שהם משתנים, ע"כ גם חקי ההנהגה שלהם עומדים להשתנות, ואין להם כח קיום ובטחון עצמי, רק כח מסופק, שצריך להתמך מן החוץ, ככל דבר מקרי שאינו בטוח ואינו חזק מצד עצמו כ"א צריך סעד לתמוך אותו. וכאשר ההנהגה האנושית צריכה להיות נמשכת יפה לפי הערך, ע"כ מצד העצמות האנושית, שהוא דבר שאינו משתנה, ע"כ כשם שצורת ההנהגה הכללית של שבע מצות ב"נ שהן ראויות לעצמות כלל האנושיות ומוסרם, אינן צריכות להשתנות אצלם, כמו כן משעה שחלה על ישראל עצמות מיוחדת ע"י ההבדלה מכל העמים במתן תורה, אין צורך בשום שינוי, כמו שהעצמות הפנימית אינה משתנה, באנושיות בכלל ובישראל שזכו לעצמותם המיוחדת בפרט. אבל ההנהגה שהיא מתפשטת בעניני המקרים שזוהי הנהגת המלוכה, כיון שהמקרים הם עלולים להשתנות, ע"כ אין להנהגה הנוסדת על פיהם כח הקיום וההעמדה העצמית. ע"כ מלך שגוזר גזירה, שעניני גזירת מלכות הם בעיקרם בעניני הנהגה של דברים מקריים והם נובעים ממקרי החיים ההולכים תמיד ומשתנים, ע"כ היא ספק מתקיימת, ואם מתקיימת צריכה כח שלטון חוצי כדין מקרה שצריך העמדה ממק"א, ע"כ במותו אינה מתקיימת. אבל תורת-משה שבנויה ע"פ העצמות אשר לישראל, יש לה משום זה כח נצחי מצד עצמה, שהעצמות היא דבר הקיים לעד. ומזה עצמו למדנו ששם השם יתברך בכח האנושיות בכללה להוציא בראשית ימיה כחות נעלים ונשגבים שאי אפשר למצא כמותם בימים האחרונים, אע"פ שהידיעות המקריות מתרבות, מפני שהכרח הוא שימצאו מוכשרים להשפיע שפע הנהגה אלהית נצחית ע"פ העצמות האנושית שהיא דבר המתקיים לעד, וזה צריך דוקא שלא ישתנה. א"כ דור האחרון יושפע דוקא מדור הראשון, א"כ ע"כ צריך שיהיה גדול ממנו בערכו. ומזה עצמו שזאת היתה עצת ד' שתנתן התורה הנצחית דוקא בדור הראשון להטבעת חותם העצמות על ישראל ע"י משרע"ה, באופן המתפשט על כלל עצמיות החיים, שאנו רואים שיש לו ערך יותר בטוח ויותר מתקיים מההנהגה שמתיסדת ע"פ כח של מקרי החיים, אנו מכירים שכח העצמות גדול הוא באין ערוך מכח המקרים, ואין ראוי לאדם שיעורו עיניו הדברים החיצונים של המקרים שהשתבחו בהם דורות האחרונים, לחשוב שכך צריכים הדורות להערך בעצם שיווים, כ"א ידע נאמנה עצם הערך העצמי, מפני שהוא דבר נצחי באדם אינו עומד לשינויים, ומתוך כך צריכים הדורות הבאים ללמוד מתורת הראשונים במקרה זה. ע"כ היה צורך ההשגחה האלהית להופיע בעולם ע"י נפשות גדולות, שאב לכולם הוא בחיר האנושי, משה רבינו, אדון הנביאים, ובערך זה כלל הנביאים וגדולי העולם בדורות שעברו, שמצד שלמותם העצמית אין לנו דוגמתם בדורות האחרונים. והכל הולך אל מקום אחד, שמצד העצמות האנושית שהיא הדבר הנצחי שבאדם, משבח "אני את המתים שכבר מתו", מפני שהבאים אחריהם צריכים להתנהג ע"פ ההדרכה הנתונה להם, ע"פ רועה הנאמן שהשפיע עליהם מרוחו מיד ד' להיות שמו לעולם וזכרו לדור דור. ויחס התורה למשרע"ה כלשון הכתובי "זכרו תורת משה עבדי", כפי' היוחסין בזה שכוונת גזירות ותקנות כאן מוסבת על כלל התורה, מפני שרצה ללמדנו מהמשל מבחיר האנושי שעמד דוקא בילדות האומה, להוראה על ערך העצמות האנושית שהוא אינו תלוי בהתפתחות כלל, לא כפי העולה בדמיון הרבה טועים מהעריכם את העצמות האנושית ע"פ השתלמותה במקריה.
שבת ב לח
לטבמחילת העון החוטא חוזר למעלתו ולהשפעתו על העולם
ד"א ושבח אני את המתים שכבר מתו, כדר"י א"ר, דאר"י א"ר מ"ד עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו, אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע מחול לי על אותו עון, א"ל מחול לך, א"ל עשה עמי אות בחיי, א"ל בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע
.
העון עושה באדם רושם שלא יוכל להתעלות לפי הראוי לו לפי מעלתו בכשרון קדושה בטוב המדות ורוח נדיבה. ע"כ עיקר המחילה היא שתעשה נפשו מוכשרת לקבל האור הטוב של החכמה והצדק כמו שהיתה מוכשרת לזה קודם החטא. אמנם חוץ מהערך העצמי של הנפש יש ג"כ ערך הרושם שכל איש המעלה עושה על משקל הטוב והצדק בכלל העולם. הצדיק, לבד פעולתו בעצמו, עושה רושם של הוד על העולם החיצוני ומכריעם לכף זכות, וכפי ערך מדת הצדק הנמצאת בנפש האדם הגדול כן תהיה מרבית פעולת רישומו על העולם החיצוני. ע"כ לא נשלמה ההשלמה אצל דוד המע"ה במחילת העון מצד עצמו, דהיינו שישוב לו כחו הפנימי, רוח הקודש ואור ד' וחדות ישועתו כקודם החטא, כ"א בקש ג"כ אות, אות לטובה, דהיינו שהרושם שעל העולם החיצוני ג"כ יתמלא מפגימתו לגמרי, ויחזור למעלת השפעתו העליונה על העולם החיצוני כקודם החטא להכריעם לטוב בשמו הטוב, וברגש הקדושה שמתמלאת כל נפש מדי דברה בו. זאת אמנם הוא דבר נמנע, להשיב לאדם בשלמותו בעודו בחיים כי ערכו האמיתי של האדם אי אפשר להעריך בעודו בחיים, רק אחר שכבר חלף, אז יבא החשבון הברור של פעולתו בעולם ובסביביו להגלות ע"פ אמתת המשפט. הגעגועים שמצטרפים לדבר שאינו כבר עם החיים, פועלים להסיר את הזלזול הדמיוני שרשם החטא על הבריות בזכירתו שאותו הרושם לא יוכל כח התשובה להעבירו, כי התשובה היא מטעם ערך השכל הטהור, אבל הדמיון לא יוכל להשיג את אמתת ערכה. הגעגועים שנולדים בלב בני דור הסמוך לאנשי המעלה הקודמים, היא רטיה למחלת הדמיון המאפיל את הדרת ערך כח התשובה, ואז תתראה בעצם כבודה. ע"כ בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע.
שבת ב לט
מתפקיד המקדש והכהונה - לחבר הרגש עם השכל
כשבנה שלמה את ביהמ"ק, בקשו להכניס ארון לבית קה"ק, דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה
.
ביהמ"ק שהוא המקום הנצחי שממנו האורה יוצאת לעולם, ויציאת האורה לעולם אינה נגמרת בתכליתה השלמה כ"א ע"י גדולתן של ישראל, ע"כ היה צריך ביהמ"ק שיבנה דוקא בהיות ישראל ג"כ עומדים בתכלית מעלתם הפרטית, בהצלחה גדולה היותר אפשרית בתור עם פרטי, כדי שיהיה הרושם נצחי, שהתכלית הכללית שתבא לעולם ע"י ישראל, לא תהיה נגמרת חלילה ע"י ביטול הפרטיות של עם ישראל והבלעותם בין האומות ע"י פיזורם, שבזה יודיעו שם ד' וכבודו בעולם. שאם הי' כן, הי' אפשר לביהמ"ק שיבנה גם בהיות מצב ישראל הפרטי בשפל. אלא שהיסוד הוא, שאמנם התכלית הכללית של הטובה האמיתית של האורה של אור ד' לכל באי עולם תצא ע"י ישראל, שיסוד הדבר הוא תלוי בביהמ"ק אבל הוא תלוי דוקא באופן שהמצב הפרטי של ישראל יהיה מצד לאומיותו הפרטית איתן ונשגב. ע"כ היה ראוי לזה רק שלמה, שימים טובים בהצלחה וכבוד לאומי כימי שלמה הראשונים לא היו לישראל מעולם, ואי אפשר שיהיו עד ימי המשיח במהרה בימינו. והנה בהרמת קרנם של ישראל, יש כאן ערך כפול: ענין אחד שהוא נותן רב כח לרגש הטבעי שבאדם להתגדר בו, והוא האהבה הלאומית. טבע האדם הוא שבשעה שהוא רואה את עמו מוצלח בכל טוב, גשמי ורוחני, שהוא קשור לו וחפץ מאד בהגדלתו והצלחתו. אבל דבר זה אינו כ"א רגש טבעי, שבנוי ע"פ נטיות גופניות שאפשר להבטל. אבל בישראל הרגש הזה מתאחד עם השכל היותר טהור, כי אמתת החכמה היא המביאה ליסוד אהבת ד' והחפץ בטוב הכלל כולו, שיהי' כבוד ד' לעולם ושישמח במעשיו. הנה בכל האומות שאין הגדולה שלהן מצד פרטיותן יכולה להיות אמצעית להביא את הטוב הכללי, אין הרגש שלהן מצד החיבה הלאומית הנמצאת בכלל האומה מתאחד עם השכל הטהור, אבל בישראל, אותו הרגש הלאומי הוא בסיס וכסא להעמדת החפץ של השכל הטהור, ואותה התכלית של החכמה האלהית הטהורה בטובת הכלל כולו, יוצאת לפעלה דוקא ע"י אמצעות של המילוי של הרגש הטבעי הישראלי, זהו הרגש של החפץ הנטוע לראות בטובת עם ד' אלה. וההוראה של ההתאחדות הזאת, חיבור השכל עם הרגש, שהוא דבר מיוחד לישראל. כי בכל אומה ולשון, מצד עצם החכמה הרוממה אין מתקוממת בה נטיתה הלאומית. ואם חכם גדול הצופה לדברים גדולים לכלל ברואי ד' יהי' ג"כ דבק באהבת לאומו, אין זה מפני שעד מקום שהנטיה של חכמתו מגעת שם רגשו מגיע, כ"א מפני שהוא ג"כ עסוק בדברים שהם שפלים מערך חכמתו. אבל בישראל, שאותה התכלית שהשכל הטהור האלהי צופה היא מתקיימת דוקא ע"י ההתקיימות של ההצלחה היותר גדולה הלאומית. ע"כ הרגש עם השכל הוא בכלל האומה מחובר יחד, והשכל מחיה ומאיר את הרגש ונותן לו קיום והעמדה נצחית. העבודה בכללה, עבודת ד' המעשית היא בנוייה ע"פ אותם הכחות האנושיים שעל ידם הוא מקבל את האור האלהי בנפשו. ע"כ הרבה דברים מעבודה פונים אל הרגש כמו שיסוד התפילה בנוי על הרגש, ע"כ בכלל נקרא ביהמ"ק בית תפילה. אבל לא תחשוב שהרגש לבדו הוא הפועל, לא, כ"א הרגש עצמו הוא מונהג ע"פ העומק השכלי שמחייב כך שיהיה הרגש פונה למטרתו באלו הדרכים. ע"כ היתה ההשלמה הדרושה לקדושת ביהמ"ק ע"י הכנסת הארון, ארון הברית, ששם יסוד התורה שהיא האורה השכלית לכל העולם כולו, שיהיה נכנס בבית קודש הקדשים, מקום מרכז קדושת העבודה שהיא יסוד השלמת הרגש בתכלית רוממותו. אבל ההערה נחוצה מאד, כי כל זמן שאין האדם עומד בתכלית מעלתו הוא אות שעדיין יש דברים רבים החוצצים אצלו בין הרגש והשכל, שהרגש פונה במסילה אחרת ונוטה מדרך השכל. ע"כ יש בדרכיו חסרונות, והסוף בא לידי מעידה ונפילה, בין בחיי הפרט בין בחיי הכלל. ע"כ כיון שעכ"פ עוד לא בא אז העולם לשלימותו, והמצב הנעלה של ישראל הי' רק לפי שעה, ובתוך עומק הנפש היה גנוז יסוד של הירוס שיצא אח"כ לפועל בעונותינו, ע"כ לא היה ראוי שיכנס הארון לבית קה"ק מצד עצם מצב העם אז, שעם כל מעלתם לא נטהר עדיין רגשם ולא נתעלה כל כך שכלם עד שיוכלו להיות עולים בחוברת, שהרגש לא ישאף כ"א למה שהשכל הטהור ראוי שיסכים אליו, והשכל כ"כ יהיה מבורר עד שיהיה בידו לברר את כל הנטיות הרגשיות לפרטיהן והדרכים להשיג אותן באופן טוב וישר באין שום תקלה וירידה רוחנית. הכהנים המה עומדים להאיר לעם, לחבר את טהרת הרגש עם השכל. ע"כ גם עבודת ד' שבמקדש, גם העבודה השכלית של ההוראה עליהם מוטלת. ובשביל אותו הצורך שיש לחבר בישראל הרגש עם השכל, הוצרכו להיות הכהנים נבדלים מעסקים חומריים, ע"כ לא ניתן להם חלק בארץ. ולעומתם ניתן להם כ"ד מתנות כהונה מהעם, להורות שאמנם העם כולו שהרגש מתפשט בכללו הוא מחובר עם השכל, במה שע"י מתנותיו עומד אותו החלק המבריח ומחבר את הרגש עם השכל בעיסקו בתורה גם בעבודה, ומזה החלק יתעלה העם כולו. ע"כ יש תקוה באותם הכ"ד רתוקות של הכ"ד מתנות כהונה שעל ידן יוצא אל הפועל אותו החיבור הגנוז בכח האומה, שמצדו ראוי הוא הארון השכלי האלהי, להכנס לבית קה"ק מקום קדושת הרגש האלהי, ע"כ אמר כ"ד רננות. אמנם לא נענה, כמענה שעדיין לא באנו עד היסוד, והשפעת הכהונה אינה מספקת לעצמה את כל המעלה של כללות האומה אם לא יתחבר עמה עוד יסוד נעלה, שבידו יש כח הקיום והעז.
שבת ב מ
מאהשכל שואף להטבה כללית והרגש לאהבה לאומית פרטית
פתח ואמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הככוד
.
יש דרך המאחד את הרגש שבלב עם השכל הטהור, שהוא האופן המתאים להכנסת הארון, מקום טהרת השכל האלהי, התורה, למקום העבודה המיוסדת על רגשי נדיבת הלב וטהרתו. כי הנה השכל שואף לההטבה הכללית, לאשרם של כל מעשי ד' ואינו מבחין בין אומה לאומה. אבל הרגש מושך את האדם להאהבה הלאומית הפרטית, אהבת עמו. ובישראל יש דרך שיעלו שניהם בקנה אחד, כי כבודם של ישראל וגדולתם בעולם הוא מביא את ההכרה של כבוד שם ד' אלהי ישראל, הנקרא על עמו, שתתגדל בעולם, ומזה יצאו האור והטובה השלמה אל הכלל, א"כ, השאיפה ההרגשית שבלב היא מקושרת להמושג השכלי. ע"כ אמר שאו שערים ראשיכם, במדרגה לאומית, שאינכם עדיין פתחי עולם כלליים, כ"א שערים פרטיים לאומיים, שמזה יבא שתנשאו בתור פתחי עולם, שכל העולם כולו יבא בכם. וע"י מה תבא ההכרה של שם אלהי ישראל ותורתו להתודע על בוריה בעולם, ע"י מה שיבא בכם מלך הכבוד, כלומר שיתגדל כבודם של ישראל, עזם וחסנם, בעולם. א"כ יש מקום לשאיפה ההרגשית הלאומית בנו להיות מאוחדת עם תביעת השכל היותר זכה. ע"כ ראוי שיכנם הארון, מקום השכל הטהור, לבית קודש הקדשים יסוד העבודה ההרגשית הטהורה, להראות הגעת הדרך להתאחדותן של התורה העיונית השכלית עם העבודה הלבבית ההרגשית בישראל, מה שלא נעשה כן לכל גוי.
שבת ב מא
מבהעיסוק במגמות פרטיות משכיח את תכלית הלאומיות לגדל שם ה'
רהטו שערים אבתריה למבלעיה, אמרו מי זה מלך הכבוד
.
אמנם טובה היא השאיפה לכבוד הלאומי שיתגדל, בהיותו נעוץ בעומק תכלית המטרה הראשית והעיקרית, הודעת שם ד' וכבודו בעולם ע"י זה, אבל כח האדם החלוש בשעה שהוא עוסק במגמתו הפרטית, הגדלת כבודו ותפארתו, כמה נח הוא שיבלע כולו רק בהאמצעי עד שתשכח ממנו התכלית לגמרי, וישכח כלל מי הוא זה מלך הכבוד. ישכח שתכלית הגדלת הכבוד הלאומי וחסנו צריך שתהיה תמיד נערכת באופן כזה שיביא את התכלית הנרצית ממנו, שעל ידה יגדל כבוד שם אלהי ישראל בעולם, למען תצא התעודה הכללית ע"י עם ד' אלה, שבראם לכבודו.
שבת ב מב
מגגילוי כבוד ה' ורוח ישראל לא במלחמה וברעש אלא בקול דממה
אמר להו ד' עזוז וגבור ד' גבור מלחמה
.
הדרך שמביאה להפעיל את היסוד האלהי שהוא מגמתם של ישראל בעולם, בשעה שהננו רואים איך רבו בעולם הכחות המנגדים לרוח ישראל ותורתו בכלל, אז אי אפשר לו לאדם להכיר את דרך המהלך אל התכלית כ"א ע"י שיכיר גבורתו ועזוזו של צור ישראל, שמצד עצם קיומם של ישראל, בצורה כזו שהיא משונה ויחידה מצויינת בין כל העמים, צריך גבורה גדולה לעצם התקיימותה שלא תבלע ע"י כל המון הכחות המתנגדים לה [] עברים. ועוד לא די שלא תהיה היא מנוצחת, כ"א גם מנצחת ומהפכת את כל הרוחות, הסוערות להפיצה, [] נכנעות לרוחה, ומכירות את הוד תורתה ושם ד' שנקרא עליה. כמה נצחונות של מלחמות נוראות ועצומות צריכים להתלוות למטרה זו. "ד' עזוז וגבור" מצד הקיום הלאומי הפרטי. "ד' גכור מלחמה" מצד הנצחון הכללי. הנה נתגלה לפניו הדרך המגיע את הרגש הלאומי להתחבר עם השכל הטהור המבקש את הטוב הכללי, ע"י דרך של רעש והרס מלחמה, שאז היה אפשר להיות התכלית מושגת בזמן קצר לפי הציור האנושי. אבל לא נענה, כי לא בזה חפץ ד', וישראל יעשה דרכו לא ברוח סער, כי לא ברעש ד' כ"א בקול דממה דקהי, לא ישמיע בחוץ קולונ, ומ"מ לתורתו איים ייחלו'. ע"כ לא מצא עדיין את המפתח לחיבור הרגש הלאומי עם היסוד השכלי באותו האופן הנרצה ממקדש ד', שממנו תצא האורה והשלום לעולם, ולא יכלו עדיין השערים להפתח להכנסת הארון לבית קה"ק.
שבת ב מג
מדהשפעה כפייתית והשפעה בחירתית על של ישראל על העמים
חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ד' צבאות הוא מלך הככוד טלה
.
כאשר נפסול את דרך ההובלה אל ההשלמה הכללית, היוצאת ממקור ישראל להאיר לעולם כולו ולעמים רבים, אם תהי' בדרך רעש וסערת מלחמה, בהוראת "עזוז וגבור מלחמה", נשאר לפנינו רק שתעשה הקדושה האלהית המתפשטת מאורן של ישראל את דרכה בנחת, במתינות, בצעדים איטיים. והנה יש הבדל בין אלה הדרכים השנים ביחושם של ה"פתחי עולם", אל השערים. פתחי העולם הכללי הם מקבלים יסוד השלמתם ונשיאות ראשם משערי צדק המיוחדים של כנסת ישראל, מקום ביהמ"ק שמשם האורה יוצאת לעולם. אם הי' מוטל על ישראל להכריע את העולם לשכלולו האמיתי ע"י סערה וגבורת מלחמה, לכתב על דגלה ד' גבור מלחמה, היו פתחי העולם מתנשאים לא בכח עצמי להם כ"א בכח דחיפה משערים המיוחדים הישראלים. ע"כ בתחילה אמר "שאו שערים ראשיכם", כלומר אתם השערים המיוחדים לכח הישראלי הרוחני תהיו הפועלים הנושאים ראש בכחם העצמי, זה כחם לאלהי ישראל, ופתחי עולם נפעלים תהיו ע"י זה, הנשאו ע"י כח המעורר החזק של שערי ציון. אבל כאשר זה הדרך נזנח ולא נרצה מאת ד' הבוחר בציון, וקרא שמו ד' שלום בקרית שלם, הנה נשאר לכאורה רק דרך המתינות, והוא שישראל יפרח בכחו העצמי, יתגבר בשם ד' אלהיו, ובהמשך הזמן יחדרו קרני האורה אל כל גויי הארץ, ובכח בחירה עצמית יסכימו גם פתחי עולם לשאת ראש, להתרומם אל המטרה הנעלה הקדושה, דעת שם ד' אלהי עולם, הנוהג בחסדו כל דור. באופן כזה כשכל אומה תקבל את יסוד האמתיות ע"פ כח הכנתה העצמית, יהיו הגוונים המוסריים מרובים, כי כל אומה תטביע ע"כ איזה חותם על ההבנה הנמשכת מאור תורה ע"פ הכרעותיה הטבעיות והתולדתיות. אמנם גם בזה האופן יותן הכבוד למלך הכבוד ב"ה בהכרה שלמה, שהוא ד' צכאות, אדון הצבאות, שהם כ"כ רבים ושונים שכ"א שואף לתכלית נשגבה מצד תכונתו, ומ"מ מתאחדים לתכלית כללית אחת ומיוחדת כרצון יוצרם ומכוננם. אמנם ההבדל בין האופן של בירור המושגים הרוחניים מדעת את ד' כשיהיו נפעלים בכחם של ישראל באופן גלוי, לבין שיהיו נפעלים ע"י כח מתלבש ברוחה הפרטי של כל אומה, שרק ע"י הרקה של כלים שניים תשאב אור האמת ממקור ישראל, גדול הוא מאד. ע"כ בתכונת המצב של "גבור מלחמה", באופן של "הנשאו פתחי עולם", נאמר "מי זה מלך הכבוד", בערך של נוכח, כדרכם של ישראל לאמר "זה אלי ואנוהו"י, המורה על קרבת אלהים ודרכיו, והטבעת חותמם המלא על דרכי החיים. אמנם בההנהגה האטית, אף שחודר האור מבינות לחרכים אבל גדול הוא ההעלם, וביחש נסתר ישאלו: "מי הוא זה מלך הכבוד". אין מהלכים לדרכי ד' העליונים במורגש בין העמים בחייהם המעשיים באופן בולט ומורגש, כ"א באופן כהה, שמ"מ ע"י הסבות שנתגלגלו מכחם של ישראל הופצה הידיעה שיש מנהיג לבירה, ושהתכלית הנעלה הראויה להחמד היא ההתעלות המוסרית. אבל מ"מ עוד לא יוכל ע"פ זה הדרך להגמר הצביון, עד שיופיע ד' מציון. ועם שרבה היא התועלת של ההכשר ששאבו העמים ע"י השאיבה בדרך רחוקה, ע"י הכח של נשיאת פתחי עולם בכח עצמי להם, ע"י אור ישראל, והאופנים המפוזרים שקבלו צורות משונות ע"י ריחוק המקור יפעלו סוף סוף תכלית טובה ע"י שיהיו יותר מוכנים להיות ראויים לשאוב מהמקור הראשון, אבל בכ"ז, רק אז תגמר התכלית והתעודה המחייבת להיות האומה הישראלית עומדת בצביונה, לא רק בשביל ערך עצמה בלבד, כ"א גם בשביל הערך הכללי, שזהו היסוד המחבר את הנטיה הלבית עם השכל השופט ברוח משפט. אבל רק בשביל אותו המצב של נתינת מקום ממקור ישראל, להסתעף סעיפים שונים, מפוזרים, בין עמים רבים וצבא רב, בשביל זה לבדו לא יוכל עוד הארון הברית להכנס לבית קה"ק, והשערים לא יוכלו בזה להפתח. כי צביון הפירוד שאינו מוכן ומוכרח להתאחד, אם שיטיב ויועיל לאנושיות, אבל לא יעשה את המגמה האחרונה, ע"כ לא נענה.
שבת ב מד
מהחיבור קדושת ישראל הזמנית אל קדושת ישראל הנצחית
כיון שאמר ד' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך, מיד נענה
.
הקשר הפנימי האמיתי שיש בין הרגש שבלב הטהור, שהוא מקור העבודה, שהתפילה היא דוגמא שלה שע"כ נקראת גם היא עבודה שבלב, ובין [] השכל הטהור, שאוצר שלו מונח בתורה האלהית שהיא אורו של עולם, יוכל להמצא רק בחיבור הידיעה של ערכם של ישראל הזמני, ההוה בכל דור ודור, אל ערכם הקיים הנצחי, שהוא יצא לפעלו לעתיד לבא, ויהי' קיים לעד ולעולמי עולמים. הרגש נמצא למדי באהבה המורגשת, שכל איש ישר לב אוהב את עמו, אשר ממנו חוצב, ואם יהי' עמו ממולא ביתרונות קדושים ככה תגדל אהבתו, עד שהאהבה הנאמנה שראויה להיות מקשרת בין כל איש מישראל לכנסת ישראל, דיה להרים את היחיד ג"כ למעלת חסידות. "איזהו חסיד המתחסד עם קונו" , ופי' בתיקוני זוהר"עם קן דילי'" - מקור מוצאו, מחצבו גופו נפשו רוחו ונשמתו - "דא [], כנסת ישראל". ההסתכלות הזאת תתרומם למעלת השכל הטהור, בהיותה עולה להשכיל איך שמצד חבתן של ישראל ההוית הזמנית, תתמשך האורה היותר עליונה הנצחית לעולם, שרק בשבילה הננו ראויים להיות לחטיבה אחת בעולם לנצח. אז ישכיל האדם כי לצורך החיבור של קדושת ישראל הזמנית לקדושת ישראל הנצחית, צריך לה כל התכסיס של התורה והעבודה גם יחד. באופן זה נשכיל שיש מקום לפעולתם של ישראל בעולם היוצאת בזמן ההוה באופן מוסתר, באופן הנדמה שצבא רב בפרטיות מתפלגים להתרומם בצביונות מיוחדים לתכלית העליונה ע"י שאיבתם מאור תורת ישראל, שמפני כך נקרא שם ד' צבאות לשם ד' אלהי ישראל, וכל דיבור ודיבור שיצא מפי (הקב"ה) [] נתחלק לשבעים לשוף שנאמר"ד' יתן אומר המבשרות צבא רב". אבל לא זאת היא גמר התכלית, אותה הידיעה שמביאה לחשוב שאפשר לשאוב ממקור ישראל דעת אלהים ודרכיו מבלי (לשוב) להוקיר מעלתן של ישראל בהכרת בחירתן האלהית הקיימת ונצחית, היא רק הכרה חלושה, שטובה היא להיות רק בתור אמצעי לההכרה האמיתית. ע"כ, אם ע"י מצב הזמני, זכר שם ד' בכל דור ודור, שבא ע"י ישראל, יתרומם כח הרגש לעבודת ד' במקדשו, בהיותו מושכל בחיבורו אל המצב הנצחי, תתפרש ותתפשט כח התורה באורה השכלי החובק את כל המציאות והזמנים. ע"כ רק בחיבור שתי אלה יחד ראוי הוא ארון הברית, נושא האורה האלהית, להכנס לבית קה"ק, והשערים הננעלים הללו, פתחי עולם, ראויים אז להפתח. והנה דוד, זאת היא בחירתו, שכוללת כח המלוכה שבישראל בין בהוה בין בנצחיות. ע"כ גם בעת הקלקול לא אבד ג"כ נירו, ו"לא יסור שבט מיהודה" , אבל היסוד הנצחי הוא "ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם" , שאז באחרית הימים תופיע האורה האמיתית איך שהצבאות הפרטיים ישובו להתאחד תחת דגל אחד, בהפיכת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולהכיר מעלתן של ישראל, "ואתם כהני ד' תקראו, משרתי אלהינו" , אלה המה "חסדי דוד הנאמנים" , שהוא ע"ה שאף לא למצב ההוה לבדו כ"א לעשות שם, שם עולם, להכין החפץ האלהי היותר נשגב והיותר עתיד. אמנם אם היתה התכלית האחרונה אינה שואבת מן ההוה, לא היתה התיחסות למלכות בית דוד בהוה כלל, כ"א היתה מתנה גנוזה בעתיד. אבל כיון שיסוד ההכרה בנויה, כי מאור ההוה ההולך ומאיר יתקבץ האור העתיד שיצא כנגה בזמנו, ע"כ חיבור גדול יש למלוכת ההוה עם מלוכת העתיד הנצחית הנקראת על שם דוד. ע"כ כאשר "ד' אלהים אל תשב פני משיחך" בהוה, שממלא תפקיד הרגש הטהור הראוי למלאות את כל לב טהור האוהב עמו כפי אותה האהבה הקדושה שראוי לכל איש מישראל שיאהב את הצלחת כנסת ישראל ושיסכים כל מהלך חייו למטרה זאת, שמוצאה הוא מקיום התורה ביראת ד' ואהבתו באמת, וזה יהי' הכנה להמטרה היותר נשגבה ונצחית, "זכרה לחסדי דויד עבדך", אשר ברית עולם לו ערוכה בכל ושמורה . כיון שאמר כן בא עד התמצית שבגללה ראוי הוא הארון האלהי להכנס למקום עבודת ד' בבית קה"ק, ומיד נענה.
שבת ב מה
מוהבושת הכפולה של מתנגדי דוד
באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה
.
יש שחרות מקרית שעומדת להרחץ ולהנקות, אמנם שחרות של שולי קדירה גם אם פעם ירחצו אותה וינקוה הלא עוד תשתחר מפני דרך שימושה. כן כיון שהכירו שמעלתו של דוד היא מעלה נצחית וכבודו הוא כבוד שלא יתבטל לעולם, א"כ אף אם מצד אותו המאורע של התנגדותם ההוית יתנקו ויסירו חלאתם, כי ימצאו מקום להתנצל שראו איזה חסרון בההוה של ההנהגה, ע"כ עמדו לו לשטן, אבל הם הלא חפצו שתהי' שנאתם עושה פירות והתנגדותם נמשכת. והנה הם רואים שכבודו הוא קשור בכבודן של ישראל שהוא כבוד נצחי, א"כ א"א להם כלל להתנקות מכתם בשתם, כיון שברית עולם היא לו. ע"כ ניכרת באמת בשתם בשני האופנים, הבושת הראויה להם מצד התנגדותם הזמנית, כיון שהוא נבחר מד' לנצח, מובן הדבר שהנהגתו הזמנית היתה ג"כ ראויה להיות מתקבלת, זאת היא מקבלת לעומת השחרות של שולי קדרה שמקבלת בכל פעם שתעמד על האש, גם אם פ"א במקרה תעמד ג"כ תשחר. אמנם עוד יותר תתעצם השחרות בשולי קדרה, מפני שהיא עומדת להיות מתפחמת תדיר. כן בשתם הלא היא בושת תמידית מפני קשר הנצחיות שיש בכבודו של בית דוד לעולם. ע"כ נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדרה.
שבת ב מו
מזההשפעה החינוכית של המלך על האיש הפרטי ועל הגוי כולו
וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון
.
העם שמתעלה הרבה בערכו עד שראוי הוא להיות עם נצחי, יסוד עילויו צריך שיוכר שיהי' גם לכל איש פרטי ממנו ענין של ערך נכבד, והפעולה הטובה שתצא לעולם ע"י העם לא דוקא ע"י כללותו בלבד תצא, כ"א גם ע"י כ"א מפרטיו. וזוהי מעלתם של ישראל, "ד' יספר בכתוב עמים זה יולד שם סלה". ע"כ מי שזכה להיות לראש פינה בממלכת ישראל לדורות עולם, צריך שתהיה השפעתו השפעה של קדושה, המלאה מוסר וצדק עולמים, בין ביחש האיש הפרטי בין ביחש הגוי כולו בכללו. ע"כ נקבע אז בעת ההכרה של קישור לאומיותם של ישראל בקדושת התורה, בצירוף קודש הקדשים, ושניהם יחד במלוכת בית דוד הנצחית, ידעו כי אותו העון כ"כ נטהר ממנו אדוננו משיח ד', וכ"כ פעל עליו כחה של תשובה לטובה, עד שלא די שבעצמיותו הפרטית נהפך, כל הגרעון שאפשר לו לעון לחולל בנפש, לטובה, כ"א גם על ההשפעה החיצונה, הכללית והפרטית, לא יפעל שום גרעון, כ"א יתרון וקדושה להורות תשובה לרבים, ולהקים עולה של תשובה ברב עז. ע"כ ידעו כל העם בתור אנשים פרטיים, וכל ישראל בערך שצריך הגוי בכללותו להיות מושפע בעיקר עצמיותו של עם ישראל גוי קדוש, שהיא השפעה של קדושה ודרכי קודש, ממלכו שהוא משוח בשמן משחת קודש, ידעו בין בהכרה פרטית בין בהכרה כללית, שמחל לו הקכ" ה על אותו עון.
שבת ב מז
מחהעבר הנשגב [מלכות דוד] פועל על העתיד הנצחי
ולא יפה אמר שלמה, ושבח אני את המתים שכבר מתו
.
הוראה נפלאה יש כאן, כמה העבר כשהוא נשגב וקדוש פועל על המרוץ של הזמן ההוה והעתיד, מה שההוה עצמו לא יוכל בשום אופן להתרומם ככה לולא שאיבתו ממקור עבר רם הערך. וכל שיותר ילך הזמן וישטפו החיים, יתגלו ויצאו אל הפועל הטובות הגנוזות שהכין העבר הנשגב, ע"י האנשים הגדולים שלוחי ההשגחה העליונה להיות עומדים למשוש דורים. כאשר עינינו הרואות כי התקופה הקצרה של מלוכת דוד המע"ה פעלה כ"כ בפעולתה הרמה ע"י קדושת משיח אלהי-יעקב דהמע"ה, עד שדוקא אחרי שכבר עבר זמנה, הראתה ועתידה היא להראות את פעולותיה הכלליות הנצחיות, דוד מלך ישראל חי וקיים, כאשר נתברר אז ע"י בירור היחש של אור התורה עם עבודת ד' שבמקדש ע"י יחש של מלוכת דוד הנצחית. שאמנם במה היתה ההכרה בולטת ביותר בעם, במה שכ"כ רב היה והוה וגם יהיה הרושם העמוק של קשר מלכות בית דוד בעומק נפש האומה, גם אחרי שכבר מת ואחרי שכבר עברה הפעולה המורגשת, רק אז תחל הפעולה הרוחנית להיות ניכרת ומתגלה, אבל בזמן ההוה, בחיי דוד המע"ה, לא היה כ"כ אפשר להבחין את הערך הנצחי שלו. ע"כ יפה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו". עיקר הכרת שבחם וערכם בא דוקא בעבור שטף זמן הגון, עד שיאמר עליהם שכבר מתו, רק אז יוכר שהם משובחים שלא מתו לפי האמת, כי חיים הם לעולם.
שבת ב מח
מטערך האומה בתור כלל והתברכות המלך מפרטיה וכמשפיעה על כל אחד מפרטיה
והיינו דכתיב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך
.
לעם יש שתי הערכות, ערך כללי בתור אומה כללית שהוא יוכר יותר בעת הקיבוץ הכללי, שכמותו ביחוד באיכותו לא היה מעולם בישראל בארצו, בצירוף מלכו ומקדשו כעת החנוכה העליונה ההיא. אמנם יש גם ערך שני, והוא הערך הפרטי, שתכלית הכללות של האומה צריכה שתגיע עד כדי להרים קרן כל אחד מבניה בפרטיותו, בין בענינים הרוחניים בין בענינים החומריים. והנה מצד המצב הכללי הלאומי, המלך הוא העיקר שהוא נושא את דגל הכללות והעם מתברכים ממנו. ע"כ כל הימים שהיו עסוקים בערך ההצטרפות הכללית, הי' המלך הוא המברך המשפיע ומשלים. אמנם עתה כיום השמיני, שעברה אותה התקופה שבה היה העיקר הרעיון הכללי, והתחילו ימי המעשה שכל אחד מהפרטים פונה אל הצלחותיו הפרטיות, בתור קיבוץ של אנשים פרטיים, המלך הוא המתברך ע"י רוב עם הדרת מלך. הוא מתרומם ומתעלה כפי ערך ריבוי פרטי עמו וכפי ערך מעלתם. ע"כ בעת אשר שלח את העם להיות נפוצים איש לאוהליו, ברכו את המלך, כלומר ממצבם הפרטי שלחו קוים ברוח אמונים ורצון נאמן להצלחת הכלל, שכחו הוא בציור הנושא של הצד הכללי של האומה הוא המלך.
שבת ב מט
נההשלמה האלקית אינה מעטת אלא מרוממת ומטהרת את הנטיות הטבעיות
וילכו לאהליהם, שמצאו נשותיהם בטהרה שמחים, שנהנו מזיו השכינה. וטובי לב, שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר.
.
ההתעלות הרוחנית כשתארע ביחיד או בציבור, יש שתצר להנטיות הטבעיות למעט עז החיים שבהן. לא זאת היא אמנם דרך ד' השלמה, העליה הרוחנית שתבא בשלימותה ע"י ברכת ד' שעל עמו, היא לא תמעיט את הצביון של כל נטיה טבעית כ"א תכשיר אותה, לפנקה, לטהרה, שתהיה פונה למעלה לצד הטהר האנושי ולא לצד הזיהום הבהמי הגס. ובהיות הנטיות הטבעיות מטוהרות ע"י כח ההנהגה השלמה והזיכוך השכלי והמוסרי של בעליהן, הם אז מוכשרים להשיג על ידי אותן הנטיות את המטרה היותר שלמה של הכונה הטבעית שיש בנטיות ההנה ע"פ החכמה האלהית. וחסד עליון בשעה המאושרה של רוממות קרן ישראל, אז בעת יסוד בית תפארתנו, הכל נקבץ יחד מהשמחה האלהית, שמחת המצוה היותר עליונה, קביעת הבית הגדול והקדוש שממנו תצא תורה ואורה לישראל ולעולם כולו עדי עד. הנה הורו המאורעות את התוכן של ההשלמה האלהית הרוחנית, שאיננה פונה למעט את עדן החיים כ"א לצחצחם ולטהרם. ובהיות הנטיות הטבעיות לא ממועטות כ"א מטוהרות, הן אינן כלל סותרות את המאור האלהי מלמלאות את הנפש הטהורה. והאור האלהי, הזיו הטהור הממלא נפשות טהורות, הוא עצמו פועל שיהיו המטרות של הנטיות הטבעיות מוצלחות בתכלית המעלה שלהן. הם מצאו נשותיהם כטהרה, הטהרה של הנטיות החושיות זאת היא המטרה האלהית, העלאתן משפלותן ומאפשרות עיוותן לדרכי חושך. ע"כ דוקא עם הסידור הטבעי של החיים הפרטיים הטהורים היו יכולים להיות שמחים מזיו השכינה, באהבת צור העולמים, בהכרה שכלית והרגשית, ללכת בדרכיו באהבת אמת והכרה עמוקה פנימית. וטובי לב, טוב הלב יבוא כשהנטיות הטבעיות הן קולעות את מטרתן, לא רק להשלים את התביעה הטבעית, שהיא בעיקרה נוסדה רק בשביל גודל הערך של תכליתה, ע"כ ע"י קדושת החיים יובל הענין אל הצד העליון שבתכלית הנטיה. וזה נתברר ממה שנתעברה אשתו של כל אחד וילדה זכר. וכמה טוב לדורות השפיעו העובדים הנולדים, בהיותם ממולאים ברגשי קודש בנטיות להוד אור אל עליון ואהבת עמו על הצד היותר נעלה. העובדים העקריים המה הזכרים, אם שהנקבות הנה עוזרות נאמנות, אבל בשעה הרוממה והמוכשרת הזאת שרחוק רחוק הוא להמצא כמוה, כך היא הטובה השלמה שפועלים עיקריים, זכרים, יולדו בהכנה מתאמת כולה לחפץ האלהי השלם שהיה חי אז בלב הגוי כולו. גם זה הוא כחו של ישראל להגביר תמיד את הצד השכלי על ההרגשי, והשכל ינהל את הרגש וישביעהו מטובו. לב רגש נתן ד' לנשים, הנה מרגישות יפה את הדברים בטעם, בנועם ויופי, בזה בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש. אבל האב לכל חמודות, הכח הנותן מדה גם לחוקי הרגש עצמם הוא השכל הטהור, שהוא הפועל העקרי והוא המתגבר באנשים הזכרים. ע"כ ע"י הפעולה העזה של הרושם של ההשפעה האלהית השלמה, מחנוכת הבית, מקביעות מקום האורה לישראל ולעולם, הוכר אופיין של ישראל שהוא הגברת השכל על הרגש, שאז תצא ההצלחה ואור האמת והשלום לשכלול הגמור. ע"כ ילדה כל אחת מנשותיהם זכר, המוכן לעבודה שכלית היותר רוממה וטהורה, השולטת ג"כ על עז הרגש.
שבת ב נ
נאהעון והכפרה הוא בתחום הפרט, בכלל - הכל לטובה
על כל הטובה אשר עשה ד' לדוד עבדו, שמחל לו על אותו עון
.
ולישראל עמו, דאחיל להו עון דיוה"כ. במבט הכללי, כשיגיע למרום האחדות להשכיל יסוד השגחת ד' העליונה הכוללת את כל המציאות וכל הזמנים, אז יראה לעיני המשכיל כי אין מציאות וחילוק בין רע וטוב, כ"א ביחש היחיד או הפרטיות, פרטיות הזמן או המצב. אבל בערך הכללי כבר אמרו חז"לי: כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. והעובדות שהן רעות לעצמן ומסבבות רע לעושיהן, אינן כ"א מצד שהעושים הם ג"כ פרטיים וחיים באורח פרטי, אבל ביחש אל הכללהגדול והנצחי, יש אשר הפעולות הרעות יצמיחו בסוף הימים טובות כמו הטובות. ע"כ בקביעות בנין ביהמ"ק, הבית המורה על קדושת אחדות אדון כל המעשים ושליטתו העליונה, צריך הי' שלא יחסר רושם של הבנה זו. והנה הי' משל נמרץ לדבר ענינו של דוד, שבא להורות תשובה, והי' בערך בחינה שיש מקום במציאות שדבר של קלקול כשחוזר להיות מתוקן יסבב טובות כאלה, מה שלא יוכל דבר מתוקן שלא היה מעולם מקולקל למלאותן. ע"כ עת ההתנשאות הכללית הנצחית כעת חנוכת בית עולמים, היתה מוכשרת יותר להורות בגלוי שמחל הקב"ה לדוד על אותו עון, שבעיקרו היה הקלקול נדרש לתיקון של דורות שיצא ממנו. אמנם כאשר זה הרעיון של הוראת תשובה יש לו עכ"פ ערך מעשי, אבל יותר מזה תתעלה ההשקפה שאינה אפשרית כלל להקלט במעשה, אבל מ"מ האמת צריכה שתובן, שלפי הענין הכללי אין שם כלל חטא וקלקול. כי כל אשר יפעלו כל אנשי רשע להרשיע, הכל נערך בחשבון הכללי שגם זה צריך לתיקונו של עולם הכללי, אלא שמ"מ אין זה פורץ את היסוד המוסרי כלל, כי כל יחיד שבבנ"א דרכו צריכה להיות דרך ישרים, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" . ועוד תוסיף הדעה הנשאה הזאת אומץ לבטחון הצדק, שהרי לא יעומם ערך הצדק ע"י ציור זה להבין שגם הרשע טוב הוא, כ"א להורות שהרשע כלול ג"כ בהמסיבות שיצר בהן צור העולמים את המציאות הכללית לתכלית השלום והטוב. וכשם שתצא תכלית הטוב הכללי ע"י מה שיחול הטוב על עושי טוב, כן תצא תכלית נהדרת כללית בחול הרע על עושי הרע. אבל ההבנה של חטא, שהוא מובן של הפסד והורדה, זאת אי אפשר לצייר כ"א בערך הפרטי אבל לא בערך הכללי. ע"כ בשעה הרוממה, שהיתה כולה כללית ונצחית, היה צריך שלא יחסר ג"כ הרושם המדעי הרם הזה. ע"כ לא היה אז נהוג יוה"כ בצביונו המלא, להורות שאמנם כ"כ רם הוא המוסד הנצחי והקדוש הזה, מכון הר בית ד', עד שהוא מקבץ בקרבו את כל הדברים הכלליים, שאפשר להיות בעבר בהוה ובעתיד. ע"כ בסקירה העמוקה הגנוזה בו אין מקום כלל לחטאים, וממילא שא"צ לכפרה. אמנם מובן שהכונה אינה בזה הענין המעשי, שהרי באמת הכפרה צריכה וגם היא נכנסת בחשבון הדברים הפרטיים שעולים לכלל השלם, אבל מיעוט הצביון של ביטול העינוי דיוה"כ ההוא בא להורות על עומק הרעיון שיש בזה, שרק בעז אחדות השם יתברך אנו בטוחים על נצחון הטוב המוחלט, שעליו נאמרהנני "מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר". ע"כ מה רבה הטובה שעשה ד' לישראל עמו דאחיל להו עון דיוה"כ, שבזה ג"כ נעוץ הבטחון הנצחי לבחירתן של ישראל שדבר אלהינו יקום לעולם, לבל נחרד מהמון הקלקולים המוסריים שעברו עלינו, כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" . וכשנתרומם למעלה הכללית כפי הראוי למעלתן של ישראל, יוכר האור האמיתי שאין כאן רעות מוחלטות ולא קלקולים יסודיים, כ"א בצירוף אל זמנם ומקומם, אבל מצד ימי הנצח הכל שב וחוזר לתקנת המחשבות הטובות שחושב ד' אלהי ישראל על עמו, מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לנו אחרית ותקוה . ע"כ הוא רמז אדיר ליסוד קיום הטובה הנצחית, למלאת דבר ד' אשר דבר טוב על ישראל , ע"י מה דאחיל להו בשעה האדירה של יסוד הבית הקדוש והנצחי, עון דיוה"כ.
שבת ב נא
נבהאמת והדמיון בתפיסת החיים והמות
ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, כדר"י א"ר כו'
.
יסוד הכרת האמת, שבה תלויה הכרת היסוד האדיר של הכרת שם ד' אלקים חיים, תלוי הוא במה שנבחין את עניני המציאות כמו שהם באמתתם. לא נעמיד בשום אופן יסוד על אותו הערך שנמצא בו המציאות מצד הציור הדמיוני, דהיינו שמצטייר בעולם החיצוני, מה שבאמת בפנימיות הדבר אין בו מאומה. זהו ההבדל שבינינו לבין התועים עובדי ע"ז, כדחז"ל : למה נקרא שמם אלילים, מפני שהם חלולים, כלומר אין בפנימיותם שום ערך כ"א מה שיכולים להפעיל ע"י ציורי בלהות איזה דבר על הציור הדמיוני של ההמון. אבל לא כאלה חלק יעקב, כי אלקים חיים הוא צור ישעינו, שהמושג מאורו לגדולי המשיגים כאין ואפס הוא מול האור הפנימי, מול החיים האמיתיים שאין לנו מלה ליחסם, כמו שהם נמצאים במקור החיים יתברך שמו. ע"כ עלינו לדעת למשל, כשאנו מכבדים ומוקירים גם גוית איש חשוב לאחר שמת, אין תוכן הכבוד מצד הכח הדמיוני שפועל המחזה על העולם החיצוני מצד הזכרון המתלוה אל גודל ערך אותו האיש בהיותו בחיים. לא כן הדבר, הכבוד אצלנו נובע רק מצד החיים, מצד אותם החיים שבפנימיות מקורם ישנם במדה עוד יותר גדולה ממה שנראים מחוץ, בהפעילם על הרושם החיצוני. ע"כ חיי הנשמה האלהית שהנפש המלאה חכמה וצדק וקרבת אלהים היא מלאה מהם, היא תגביר בנו כח רגש הכבוד להיות מרשימים אותו ג"כ על הגוף שהי' לה לכלי שימוש, ושעתיד לשוב לכבודו לקץ הימין, גם לפעולות החיות לצדקות להדרכות, שהן חיות בלב רבים חיים המרגישים ומתנהגים בחיים באורח אורה ע"פ ההשפעה הגדולה של אותו גדול הערך. אבל חלילה לנו לתעות שהננו כ"כ נמשכים אחרי הדמיון, להמשך בזה שאותו הגוף המת עושה רושם גדול על המחזה החיצון והלבבות מתרגשים אודותן, והעולם החיצוני מלא ממנו לדמות שמצד עצמות דבר זה, אע"פ שהוא עצמו מת ואינו מרגיש מצד גופניותו מאומה, שזה הדבר יעשה אצלנו חשיבות של חיים. לא, אין אנו נמשכים אחר הדמיון במאומה, ע"כ עלינו ולנו ראוי לעשות רושם גלוי, שמצד ערך החיים הננו מחזיקים ומראים שרק האמת היא דגלנו. ע"כ הכלב, איך ששפל יהיה ערכו, איך שאינו פועל על העולם החיצוני שום מבט של הוד, מ"מ יקר הוא יותר מצד הערך של החיים מהאריה המת. ולאו דוקא אריה, כ"א גם מכל גדול ערך ומכובד שמותו עושה רושם חיצוני היותר אדיר. מפני שזה הכלב הוא מרגיש בחייו, ע"כ יש לחייו איזה ערך של חיים, וזה המת שמצד גופניותו אינו מרגיש בחייו, אין הרושם החיצוני שוה דבר לפי האמת. אמנם מתוך המשפט הזה נשכיל ונבין, שעכ"ז הרי אנו רואים שהננו חרדים מאד על כבוד גדולי עולם המתים, יהיה זה לאות נאמן שמצד ההכרה האמיתית שאנו מכירים ויודעים שהמתים הללו אינם מתים כ"א חיים הם, מפני שהם עומדים בחיותם מצדם השכלי במציאותם האמיתית. ודוקא מצד אותה ההשפלה שאנו מיחסים בענין אחד להגוף הגדול מול צורך החי השפל, מתוך כך אנו עומדים על אמתת היחש של מושג הכבוד, איך הוא עומד על יסוד האמת והמדע המבורר. אבל מה שהמון לאומים נמשכים מצד ההשקפה של הרושם החיצוני, שבקרבו אין מאומה, תולדות ע"ז וההתהללות בפסילים, ע"ז אנו אומרים ברב עז "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת".
שבת ב נב
נגקצבת החיים ותעודת האדם נעלמות אפילו מהנבואה
דאר"י א"ר, מ"ד הודיעני ד' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני, אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע הודיעני ד' קיצי, א"ל גזירה היא מלפני שאין מודיעין קיצו של בשר ודם, ומדת ימי מה היא, גזירה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם
.
קצב חיי האדם אפשר היה להחקר ע"פ שני אופנים. מצד ערך כחות הגוף שיש להם קצב בשימושם, ואם הי' אפשר להגלות לעיני אדם בדרך השכל הפשוט או בדרך הנבואה ורוה"ק בדיוק נמרץ כלל כחותיו הגופניים ופרטיותם, היה אפשר לו להעריך לעומת זה במדה נכונה כמה מערכה של כחות כאלו ראויים להתקיים לפי ערך השימוש שבהם. אבל השם ית' הכין בחכמתו שכ"כ יהיו סבוכים דרכי המאורעות בשימוש הכוחות הגופניים, ועצם יסודי הכחות שהם תלויים בהמון המציאות שמחוץ לגופו של אדם, עד שאי אפשר שיבא האדם לידי ידיעה ברורה בקצב החיים מצד הכחות הקבועים הגופניים. ע"כ לעומת הבקשה של הודיעני ד' קיצי, הקצב הטבעי הקבוע מצד משקל הכחות הגופניים שבגוף, היתה התשובה: גזירה היא מלפני שאין מודיעין קיצו של בשר ודם. מצד בנין הגוף של בשר ודם הנערך בקצבת כחותיו, לא ניתן להיות מתברר כמה יוכלו כחות כאלו בערכם ובנינם להיות עומדין בשימושם הקבוע, ומתי יבא קיצם ע"פ המתכנת הטבעית הפשוטה. והנה הידיעה הזאת מצד הערך הגופני, אם היתה אפשרית להחקר, מובן הדבר שהיתה מביאה הפסד רב. שהרי מחקרי הגוף נתונים המה לכל דורש וחוקר, גם לאלה אשר נפשם עופלה ועל טהרת המוסר לא יתנשאו, להם ודאי צריך העדר הבטחון של חיי הזמן להיות נמזג בכחות נפשם, כדי שיהיה עכ"פ למגן נגד זעף של הכח הדמיוני המסית לבלע ולהשחית, לחבל ארחות מוסר וצדק. ואיך שיהיה חסרון הבטחון של החיים, הוא עכ"פ ממזג איזה רפיון נסתר שמחליש את כחו של היצר הרע, אף אם לא יודה האדם בגאותו וגסותו שהוא מרגיש מזה איזה רפיון של רשעה, מ"מ האמת היא חזקה ועל כרחו שולטת היא עליו לבצר את הכחות הרעים וזדונם. ע"כ ראוי הוא שדלתי ההשכלה השפלה הבאה מצד החקירה הגופנית תהיינה נעולות שלא יוכל כל חוקר להודע מקיצו של בו"ד, מצד בשרו ודמו, כלומר בנינו החומרי. וכיון שלטובת היצור והמוסר האנושי צריך הדבר להיות נעלם, נסתתמו הדרכים כ"כ עד שאי אפשר לעמוד עליהם ג"כ מצד הנבואה, כי אם היו ערוכים שערי הנבואה לעומת דבר מוחשי כזה המתיחש למושגי הגוף, היו בהכרח ג"כ דרכים נמצאים ג"כ למחקר השכל החופש תעלומות הטבעיות איך להגיע להם. אבל יש עוד דרך נעלה מזה, שהוא גבוה ונשגב מאותו המחקר הנמוך של משקל הכחות הגופניים, והוא תלוי בחכמה רבה רוחנית ואלקית. והוא באשר כל דבר יש לו תעודה במציאות ומשך קיום כל ענין ודאי נמשך הוא כפי ערך תעודתו, ביחוד הדבר מתברר בדברים שהם עדיין נמצאים במצב של אמצעי להגיע איזה תכלית מרום מהם, שלא יתקיימו כ"א עד בא מילוי תעודתם והשגת תכליתם. ע"כ חיי האדם בעוה"ז ודאי יש להם תעודה מה שצריך לפעול בעולם, והם המדה של הימים, ע"פ הפעולות יערכו הימים, כמורגל להבין על האמור "בא בימים"י שבא עם הפעולות השלמות שפעל בימיו בחיים. ע"כ מי שיתנשא להשיג בבירור גמור את הצורה של התעודה המוטלת על האדם, הוא ידע את פעולותיו אשר צריכות שיצאו ממנו במשך חיי חלדו, ועל פיהן ימוד את ימי חייו. המחקר הזה יתנשא לעיונים גדולים ולחקירות אלקיות, כי בכל מקום שאנו מוצאים יחש אל סוד ההשגחה האלהית בתעודה הערוכה לחיי האדם מצד פעולתו הקצובה מאדון כל המעשים, כבר האדם שהוא מוכן לחקור בכאלה הוא מתנשא מעל התאוות היותר שפלות, והוא יותר מוכן להיות עובד ד' ועוסק בשלמות באהבה מהשגת האמת הברורה. והיה הדין נותן שאולי היה ראוי להיות ניתנת חקירה כזו תחת אפשרות הבירור. אבל לא כן תיקן צור עולמים, היודע יצרי מעללי איש, ויודע שהמשקל הנפשי הרצוי האפשרי להפוך על ידו את הצד המעולה שבההנהגה האנושית יבא דוקא ע"י אותו הספק הנמזג בכחות האדם ביחש אל ערך חייו, בין מצד קצבתם החומרית בין מצד תעודתם. משקל ההעלמה מכרעת בין לצורך "אל תרשע הרבה" שעלולים המון האדם לפול בו, בין לצורך "אל תהי צדיק הרבה" שאנשי הסגולה עלולים להמעד על ידו, שבאפס יד הדמיון המאריך לעומת זה את התשוקות החומריות והדמיוניות, שהן טובות במדתן לשכלל את העולם באופן שיהיה נאות כולו לתעודתו המוכנת לו מבורא כל יתברך, בחסר כח דמיון זה ע"י הגעת המחקר במקום שחסרון הידיעה טוב הוא, תשחית הידיעה הזאת הרבה, ותטשטש את צורת החיים וערכם. ע"כ כשם שקיצו של בשר ודם הוא בכלל הגזירה שלא יודע, כן היא ג"כ ההשגה היותר מעולה, מדת הימים, ערך החיים ותעודתם בצמצום ביחושם אל הזמן, ג"כ נעלמה מעין כל חי, וגזירה היא מלפניו ית' שאין מודיעים מדת ימיו של אדם, אע"פ שהיא גבוהה מההשקפה של הקץ הנחקר מצד הערך של בשר ודם, מ"מ הכל הוא בכלל הגזירה.
שבת ב נג
נדהשפעת האדם מצד פעולותיו הפרטיות והכלליות
אדעה מה חדל אני, א"ל בשבת תמות
.
יש ערך ידוע להפסקת הפעולות שהאדם הפרטי פועל על הכלל. בכלל אין לך אדם שאין לו איזה השפעה כל דהוא על החוג הקרוב לו, ואותו החוג כמה שיהיה קצר, הוא מתרחב ע"י השפעה שיש להיחידים מאותו החוג על הקרובים לחוגם. ממילא מובן שלפי גדלו של אדם כן תהיה ההשפעה יותר רחבה, עד שההשפעה הגדולה והנפלאה של אדוננו דוד המע"ה ג"כ יש לה ערך ידוע מצד פרטיותו, כלומר יש קצב לפעולות הפרטיות שהוא עושה ופועל בתור איש פרטי. וחדלון של הפעולות הפרטיות מתי יסתיימו, זה אפשר כבר להשיג ע"י עזר השפעה אלהית. אבל זה אי אפשר שישיג מתי יסתיימו ג"כ ההשפעות הכלליות, עד שמצד הצורך של חדלון של פעולותיו בחיים יהיה צריך ג"כ שיפטר מן העולם. וזה דומה ממש להודעה פרטית שמודיעים לאדם, אבל מעלימים ממנו את הכלל שזה הפרט מונח בקרבו, ע"כ אינו יכול לדעת ידיעה ברורה ג"כ מערכו של הפרט, כדוגמת ידיעת היום המיוחד שהוא ענין פרטי. אבל כשאיננו יודע מתי יהיה בחודש ובשנה הלא אין ידיעתו מבוררת, מפני שהכלל נעלם ממנו, ע"כ לא יוכל להשיג את הפרט לבירור. כן ההשגה מתי תחדל פעולתו שהוא צריך לפעול בתור איש פרטי הפועל על הכלל זאת אפשר שתודע לו. אבל בזה עוד לא תמה אמתת פעולתו, כי אע"פ שהוא איננו פועל מ"מ ישנם ענינים רבים שבערך הכלל הם נחשבים לנפעלים מכחו, וכל זמן שהוא חי כחו עומד בהם, והם צריכים לתיקון הכללי שיתקיימו בצביונם, עד זמן ידוע הצריך להנהגת הכלל להיות בצביון זה המושפע מערך פעולתו בזמן שהיה עדיין פועל פרטי בפועל. ע"כ הידיעה של מה חדל אני, נודעה, אבל באופן כהה, נודעה מצד הערך הפרטי אבל לא מצד מקום הפרט בתוך הכלל הגדול. ויש עם זה הערה גדולה שפרטיותו של אדם אינה נאבדת לעולם באוצר הכלל, שהרי דוד ע"ה שכל ערכו לכאורה היא עבודת כלל ישראל, והנה המיתה נערכת למנוחה מצד הפרט הצדיק העובד, אבל מצד הכלל היא צער ויגון והיפוך המנוחה. א"כ אם פרטיותו היתה צריכה להתבטל כולה בערך הכלל הי' צריך שעכ"פ מיתתו, שהיא מנוחה בערכו הפרטי ועמל בערך הכלל, לא תהיה בשבת. אבל לא כן גזר אדון כל הנפשות, כי מאוצר הפרטיות שהיא קיימת ג"כ לעד יושפע כח הכללי. ע"כ לעת קץ האדם צריכה פרטיותו הנהדרה להתגבר עליו, להורות שהנצחיות לא תהי' רק במושג הכלל כ"א גם במושג הפרטי, ומזה תוצאות להשלמות מוסריות חיות וקיימות לעד. ע"כ באתהו הידיעה בשבת תמות, בתור מנוחה לפרטיות מציאות נפשך הנכבדת, דוד מלך ישראל חי וקיים.
שבת ב נד
נהשלמותו הפרטית של דוד ופעולות המשלימות את הכלל
אמות באחד כשבת, א"ל כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, אמות בע"ש, א"ל כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"ג המזבח
.
ההשגחה האלהית מטפלת ביחוד בסדר התולדה האנושית, שבכללה היא מכוונת להתעלות, להגיע את הכלל אל תכלית המעלה הנועדת לו מיוצרו. ע"כ הסיבות שהן גורמות שינויים עיקריים בההנהגה הכוללת, הן מדוייקות מאד בעתן ובזמנן. וכאשר כל תקופה שהנושא את דגל הנהגתה הוא בראשית מעשהו, עושה היא את פעולותיה באופן מורגש, בשינויים כבירים לפי רוח החדש המתחיל פעולתו בכח, ואח"כ לעת זקנה אז הפעולות הולכות ע"פ הכח הקדום של ימי הילדות הסוערים. וכן נחקק בחק ההנהגה העליונה שכה תתנהג האנושיות, בין בצעדיה המהירים בין בהליכתה האיטית ובהפסקת תנועותיה. ע"כ כאשר ע"פ סדרי ההנהגה הכללית היתה צריכה תקופה חדשה להיות מתחלת, תקופת שלמה, שכפי ערך תקופה מתחלת רבות הנה תנועותיה, אין לערוך את הערך שיש ברושם הכלל מהלך של יום אחד. כי הסבות של השינויים בדרכי החיים וגורמיהם תלויות זו בזו. ע"כ אף שמצד קישור הנפש של דוד המע"ה אל הכלל, חפץ הוא שלא תהיה מיתתו המסבבת לו מנוחה ועדן אלהי כראוי לצדיק כמוהו, שע"כ יאתה לפניו ביום המנוח והעדן יום השבת, רצונו אמנם היה שלא תסבב רושם הפכי בנוגע אל הכלל, כי הכלל הלא יתעצב ויחסר לו המנוח הראוי ביום הקדוש, והוא חפץ היה להביע עומק קישורו אל עם מרעיתו, כי הוא חושק שגם פטירתו מן העולם לא תהיה נחקקת בצורת יחידות, כ"א בערך הנצרך להשפעת הכלל כפי נטיתו ורגשו, ע"כ היתה מגמתו למות באחד בשבת. אבל זהו רק מצד הנטיה הציבורית הנמצאת בנפשו הפרטית, אבל חיי הכלל הם מסודרים במהלך אחר, וכיון שכבר הגיע מלכות שלמה, שעתה תקופתו מתחלת, וכפי הנהוג בכל תקופה חדשה שינויים כבירים בסדרי החיים הציבוריים נכונים לה, א"א כלל לאחרה גם יום אחד, גם מלא נימא, בשביל איזה נטיה פרטית תהיה גדולה בערכה עד מאד. ע"כ פנה בקשתו להקדים את המאוחר, למות בע"ש. שמצב הנהגתו בערב יומו הלא היא הולכת בצעדים מתונים, בעיקרה היא יונקת מכח הפעולה הסוערת של הימים שהכח בהם מוכן יותר לפעולה, ושינויים כבירים אינם עלולים כ"כ בהם. ולעולם הלא ההליכה הכללית היא לפנים, לתכלית ההתעלות, אף שלפעמים אנו רואים ג"כ ירידה במהלך החיים הכלליים, נדע נאמנה שירידה זו צורך עליה היא, כי המגמה האלהית היא ההשתלמות וההשתבחות המוסרית והחומרית, ע"כ בהקדמת תקופה חדשה כללית אין כ"כ הפסד במיעוט זמן. אמנם כ"ז ניתן להאמר רק אם נשקיף רק על הערך הכללי, אבל כאשר נחדור לעומק ענין החיים נדע שהכלל אם שהוא נכבד מהפרט מפני ריבויו, אבל עצם מעמד הכלל הלא הוא הפרט, יסוד כל התנועות הכלליות הוא להיטיב ולשכלל את הפרטים הרבים הגנוזים בתוך הכלל הגדול. ע"כ כאשר לפנינו יזדמנו שתי השקפות סותרות, מעבר מזה ערך של חיים חדשים כלליים, ולעבר מזה ערך חיים פרטיים גבוהים ורמים בערכם, עלינו להודות כי חיי הפרט הרם והנשא הלא הוא הוא כל המגמה והתכלית של הכלל. כי למה ניתן לנו כל העמל הכללי, כדי להביא את הפרטים לאושר גדול, לשלמות אמתית בדעת ובהנהגה. ועכשיו כיון שלפנינו ישנם מין חיים כאלה שהם שלמים עד מאד, שהם קדושים בתכלית הקדושה ורמים בחפץ עליון זך וטהור, הלא זה הפרט הוא הוא היסוד הכללי. ע"כ טוב יום אחד בחצריך, טוב יום אחד שאתה בתור איש פרטי קדוש אלקים אשר רוח ד' דבר בך, איש שרוה"ק דבקה בנפשו הטהורה ואתה יושב ועוסק בתורה לפני, שהיא אמנם השלמה פרטית, נעלה ונשגבה היא לפני, חביבה יותר מאותן הפעולות שהן רק מכשירים להוציא מתוך האוצר הכללי פרטים שלמים וחשובים שכמותך. הקרבנות הם בכללם מכוונים בעקרם לתכלית הרשמת כבוד שמים במושג הכללי, ביחוד ריבוי הקרבנות שלפי המושג המוסרי הפרטי כבר נאמרי "לא על זבחיך אוכיחך", ולא דברתי עם אבותיכם ע"ד עולה וזבח . שהמוסר המתעלה ומכיר חפץ השלמות העליונה הוא מגיע כבר עד התכלית הפנימית של הקרבנות, אמנם ביחש הכלל היא עבודת ד' קדושה ונעלה עד מאד. הכלל כולו, רק אז בהיות בית ד' נכון ונשא, כולו אומר כבוד ומורא ע"י הזבחים וכל סדרי העבודה ע"פ התורה, יכיר הערת הרגש של כבוד ד' וסוד המוסר הטהור הבנוי על החפץ הנצרך להתעצם בלב כל איש ללכת בדרכי ד', ע"כ אלף העולות של שלמה יש להן ערך כללי גדול, שמהתבוננות של הכלל כולו יצאו הפרטים הטובים. אבל הפרט הרם הקדוש המתעצם כבר בשלמותו בדעת התורה באהבתה וידיעתה ובשלמות החשק לכל קודש, הוא הפרי עצמו היוצא כבר מכל העמל הכללי. ע"כ ודאי טוב יום אחד שאתה יושנ ועומק בתורה לפני, אף בהיותך כבר בלתי פועל מורגש בחיי הכלל, מאלף עולות של שלמה בנך, שהן כולן לתכלית ההדרכה הכללית לפי הכנת הכלל, שאלו אמנם הם מכשירים קדושים, אבל אתה בתור פרט שכבר נתעלה הנך עומד על יסוד התכלית עצמה, שראויה להיות חביבה ונאהבת מאד.
שבת ב נה
נוהמעשה והתלמוד - שני יסודות דרך ה'
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא
.
המעשה והתלמוד הם שני יסודות הדרך הטוב הרצוי בעיני ד'. אמנם המעשה יש לו ערך כללי, המעשה פועל על הכלל העומד ורואה את מה שנעשה. החכמה, התלמוד, היא בונה כלל שלם בתוך הפרט עצמו. המשיג מתהלך בהשגתו ברחבי אין קץ, וזהו שלמות של חייו הפרטים שהם נערכים במשקל כולל, "שקול זה כנגד כל העולם כולו". ע"כ כאשר הוכרע הדבר לצד היתרון שיש להפרט המעולה, אף הוא תפס את האומנות שבה יוכל הפרט למצא את מקומו כאילו חי חיים כלליים, והוא העיון והחכמה, שעל ידם האדם מתעלה ממעל לפרטיותו וממעל לצורך של ההשתעבדות אל פרטים, כ"א הוא מוצא את החיים הרוחניים עומדים לפניו במילואם באין צורך למלאותם ע"י פרטים זרים שמחוץ לעולם השכל שלו. ומזה ישכיל את ערך הפנימי של החיים, ויהיה באמת דבק בחיי החיים במקור חיים ית'. הוה יתיב וגריס כולי יומא.
שבת ב נו
נזסיבות המות ועסק התורה המגינה מהן
ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מה"מ קמי' ולא יכיל ליה, דלא הוה פסיק פומיה מגירסא
.
סבת המות האנושי בא מצד המצב הטבעי בשביל הקץ הטבעי של כחות הגוף הכלים, ומצד הסידור התכליתי בא מסבת התעודה המעשית הגופית שנשלמה, וצריך כבר האדם להתעלות לתעודה יותר נשגבה ויותר נעלה. אמנם עסק התורה לישרי לב מגין על שני אלה יחד. העונג הרוחני הממלא את לב האוהב את התורה אהבת אמת, יתן עצמה לכחות הגוף חוץ משיטתם וסידרם הנהוג. וע"ד התעודה, אמנם תעודת האדם היא השגה יותר נעלה ממה שהוא יכול להשיג בעודנו בגוף, אבל מ"מ הלא גם החכמה המושגת ע"י עיון התורה לגדולי המעלה, היא ג"כ השגה גדולה רבת האיכות. ע"כ אין זאת מדתו של אדון כל המעשים ית' לשדד תעודה שהיא קיימת בפועל, ע"י מה שאותו הצדיק עוסק בתורה פה עלי אדמות בשביל תעודה אחרת, אף שהיא רמה ממנה בערך. ע"כ רק אז יגיע התור של העלי' לתעודה היותר רמה, באותה השעה שחדלה בפועל התעודה השפלה ממנה לפעול את שלה, מפני שכחותיה מוגבלים ע"י הגוף המוגבל, אבל כ"ז עסקו בתעודה השכלית, דלא פסק פומיה מגירסא, לא יכיל ליה.
שבת ב נז
נחעסק התורה בחי הגוף והטוב הצפון באוצר החיים
אמר מאי אעביד ליה
.
שתי פעולות הפכיות צריכות להרשם בבת אחת. האחת גודל הערך של התורה שהשגתה ולימודה היא בערך התעודה האחרונה של ההשלמה האנושית, שע"כ א"א לבטל את התעודה הקיימת גם בשביל דבר שהוא ממינה למעלה ממנה. אבל הרושם השני צריך ג"כ להרשם, שעם כל הגודל שאנו חשים אל התורה שאנו למדים בחברת הגוף, עלינו לדעת כי כאין היא נחשבת השגתנו לעומת מה שאפשר להשיג מהטוב הצפון ליראי ד' בהיותם עולים לחיים הרוחניים באוצר החיים. ע"כ מניעת הרשות האי-אפשרית של הפירוד ע"י המות בהיותו עסוק בתורה בפועל, מרשימה את יקרת התורה שהיא התעודה הצפונה עצמה. אמנם הסבות הגורמות להפסקת התורה כדי שיהיה הפירוד אפשרי (הוא פועל) [] הרושם להתבונן כמה יותר רם ויותר נעלה הוא המצב של נועם ד' הצפון ליראיו מכל הנועם אפילו הרוחני שאנו יכולים לציירו בחברת הגוף, עד שמ"מ ניתנה הרשות לחפש עצות מרחוק להבאת התעודה היותר רוממה שלא תהיה מעכבתה התעודה הנמוכה ממנה, עסק התורה בחברת הגוף פה בחיי הגשם. ע"כ לא באורח ישר כ"א באופן סיבובי אפשר לבא במצב כזה לתעודת המות, שמטרתה מה שהיא למעלה מאותם החיים הזמניים. ע"כ אמר מלאך המות, שהוטלה עליו לא פעולה ישרה כ"א סיבובית, מאי אעביד ליה.
שבת ב נח
נטהתאמת מקום הלימוד להשגות הנלמדות
הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המוות סליק בחיש באילני, נפיק למחזי, הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה
.
המקרים החיצונים פה התאימו אל המקרים הפנימיים שבנפש הגדולה והקדושה בעת הנפלאה ההיא. כל זמן שהאדם עסוק בהשגות מוגבלות שאפשר לציירן יפה בחושים איננו מרגיש כי צר לו המקום, אבל כאשר הוא מתנשא להשגות יותר עליונות ורחבות, להשגות רמות בעיונים אלהיים גבוהים וקדושים הלוקחים שבי לב קדוש, אז הוא מרגיש כי צר לו המקום, הגבולות מעיקים אותו, הקירות כמו ישימו לו מועקה, ע"כ יתאוה לצאת למקום אויר חפשי. הבוסתנא אמנם היה אחורי ביתו, מוכשר לעיונים נעלים מגבול החושים כמו שהבית היה מוכשר להלימוד המצטמצם בגבוליו המוחשיים, אז כאשר התרוממה הנפש הקדושה להשגות יותר רחבות התעלה מעולם הגבול. אמנם בפעם הזאת היתה זאת סבת מיתת הנשיקה המיועדת לקדוש אלהים שכמותו, מלאך המות אתא סליק בחיש באילני. הסבה המוכנת להביא את קץ חיי הגוף למשיח ד', היא נטתה את לבו הפעם לעיונים יותר רחבים שהבית כמו צר להם, הוא נפיק למחזי, להסתכל אותה ההסתכלות המנשבת באויר הבוסתנא הרחב, אותם העיונים שהרחבה והתפשטות יפות להם. בזה אמנם סליק בדרגא, התעלה והתעלה מעיון לעיון מהשגה להשגה עד באו למקום עיון כזה, למקום רויות דשן ועדן אלהי, עד שכחות הגוף החלשים לא היו יכולים להחזיק עוד את הנפש השואפת לצאת ממסגרה, הרגיש שהגוף רק מכשול הוא נותן לו על דרך השגתו ודבקות נפשו באור העליון, אפחית דרגא מתותיה, מצד תחתיתו, ממדרגת הגוף אשר בתחתית בשפל מושבו, נפחתה הדרגה ולא יכול להשיג את אשר חשק בהשגתו. כאן הרגיש שכח הדיבור צר הוא מהכיל את כל הגדולות אשר בנועם ד' ישיג. ע"כ אשתיק ונח נפשיה, כחק לקדושי עליון השוחקים ליום אחרון, שנפשם תצא בחזיון קודש מלא נועם וחשק אהבת צור העולמים, אביהם שבשמים.
שבת ב נט
סגדלות הנפש שמכילה בבת אחת ענינים נעלים עם צרכים פחותי ערך
שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת מוטל כחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה
.
הרבה דברים נמצאים בעולם שהם צריכים כולם לתיקון המציאות וההנהגה, בהם ישנם דברים גדולים וקטנים, דברים רבי ערך ודברים נקלים. ורובי המכשולות שבאים לעולם, באים מפני שלפי הדמיון האנושי הרבה דברים כמו סותרים הם זה את זה. וכאשר אנו אומרים הנה דבר פלוני עיקר הוא וראוי לרדוף אחריו להשיגו ולהרחיבו, מכלל זה למדים הרבה בנ"א שדבר אחר אין צורך בו כלל, ואם ימצאו שיש מי שהוא עוסק בו יקראו אחריו מלא ויחשבוהו כמבלה עולם. אבל האמת אינה כך, כל דבר צריך שיהיה חביב בערכו, והשלם שבאנשים ההולך בדרכי ד' וראוי להנהיג עם גדול בדרך ישרה, צריך הוא שכ"כ תהיה נפשו רחבה עד שהדבר היותר יקר, היותר רם ונשגב, לא יעכב בעדו מהסתכל ג"כ לדבר היותר קל בערך והיותר שפל, כיון שעכ"פ יש איזה צורך בו. והוא ממש דרך ד', שעם המטרה האלהית להנהיג את העולם לתכלית הנעלה היותר נשגבה אין נעזב גם הפחות שבברואים והקטן שבצרכם ממציאת השלמתו ושכלולו. ע"כ תיכף שלח לכי מדרשא שאלה סגנונית שנזדמנה, בכונה להורות על עוצם כח הרחב שבנפש המלך החכם מכל אדם, הראוי להנהגה היותר אדירה, את מצב נפשו הגדולה שעלולה להכניס בבת אחת הדבר היותר מענין ויותר מחריד עם הקטן שבצרכי החיים. ע"כ בבת אחת שאל: אבא מת מוטל כחמה, ועם כל זאת החרדת קודש לא פג טעם החוש הסידורי לדאוג ג"כ בתור החובה המוסרית התוריית לבע"ח הנמוכים, הכלבים הרעבים, זאת היא הערת מלך חכם המכילה שיטה שלמה בהנהגה לאומית.
שבת ב ס
סאהנהגת המנהיג לפי אמיתת המציאות ולפי הרושם החיצוני
שלחו לו, חתוך נבילה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו
.
לעומת הרחבת הדעת של הנפש הגדולה, שמוצאת בנפשה מקום להכניס את ההשגחה על כל ענין שהוא, יהיה ג"כ קטן בערכו מאד כיון שמ"מ יש בו איזה חפץ או תועלת, ולא ידחהו בשום אופן גם הדבר המטריד מאד הגדול ונכבד. אמנם צריך להשגיח כי הטיפול המתפשט בענינים רבים יהיה נגד עיניו של המנהיג המתעסק בהם תמיד, שצריך להעריך כל דבר מצד אמתת מציאותו, והצד החיצוני שבמציאות יהיה תמיד האחרון במעלה לעומת הצד הפנימי. ע"כ לא המפורסמות לבדם צריכים לשלוט בהנהגה כ"א מה שהוא דבר של ערך אמיתי. המשל הנמרץ בזה ערך הגוף המכובד באומה עד מאד, גופו של המלך המת, אשר בכ"ז מצד הגופניות הוא גוף מת שאינו מרגיש מאומה, אע"פ שגדול מאד הרושם שעושה על העולם החיצוני. אבל החי, אפילו הקטן והדל שבהם, הוא חי חיים פנימיים לעצמו. ע"כ הוסיפו לו הערה, כי בערך הנהגה שלמה צריכים תמיד לשמור את הערכים, להבחין מהו דבר חמדה פנימית עיקרית ומהו דבר מרעיש חיצוני, ולבכר תמיד דבר שיש בו ענין חיים עצמיים אמיתיים על דבר שאינו כ"א לפי הדמיון החיצוני נחשב ונערך. ע"כ אע"פ שאין סוף להכבוד הנרחש לגוף קדוש במותו, מ"מ זהו מצד הנפש האלהית שבו ומצד העתיד הנהדר שלו, אבל מצד הצד הדמיוני, שזהו הפועל על רוב בנ"א שלא ישכילו לתן חשבון על הרגשות לבבם, יש ערך יותר נכבד לקטן שבבע"ח מהמכובד שבאנשים, אם הראשון הוא חי והשני מת, עד שרושם זה צריך שלא יחסר באיזה מעשה הפועל יפה על המחשבה והשכל. והנה סבת ירידת ערך הגוף המת לעומת הדבר החי היא מפני שחשיבות המת בגופו אינה מצד עצמו כ"א מצד הדבר המתלוה עמו, דהיינו הנפש המשכלת שהיה הגוף משמשה והעתיד שלו בתחית המתים, אבל החי המרגיש יש לו מצד עצמו ערך, וזאת הסיבה עצמה גורמת הקדמת משפט בע"ח למשפט המת הנכבד. ע"כ כללו ההקדמה של משפט הכלבים, בההבדל שלכלבים מותר לטול נבילה ולהניח לפניהם בלא צירוף דבר מתלוה, מפני שערכם כמה שיהיה שפל מ"מ יש להם ערך לעצמם, הם עצמם מרגישים בחייהם ועלינו להשתתף בצערם. אבל אביך, בתור גוף מת, אינו מכיר במאורע גופי מצד עצמו, ויסוד כבודו בשביל הדבר המתלוה אל הגוף, היא הנפש הטהורה והמצב העתיד. ע"כ יבא התירו ע"י איזה ענין צירופי, הנח עליו ככר או תינוק, ורק אז תטלטלו.
שבת ב סא
סבהמציאות כפי שהיא עצמה וכפי שהיא מורגשת על ידי אחרים
ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת
.
טעות דמיונית היא שטועים בנ"א לחשוב את המציאות לפי הערך של ההשקפה החיצונה, לא כפי המדה שאותו המצוי הוא מרגיש בהוייתו, כ"א כפי אותו הרושם שפועל על זולתו. כי באמת אין זה כלום, אין זה ערך של חיים, כי האריה המת, אף שפועל רחשי כבוד על זולתו בזכרם שהוא אריה ונאור בהררי טרף , אבל כיון שהוא מת אין בעולמו הפנימי כלום. ע"כ נכבד ממנו הכלכ החי שיש לו איזה דעת וחפץ בעולמו, אע"פ שאינו עושה חטיבה של רושם בעולם החיצוני. וזה יורנו לדעת, כי באמת היסוד המוסרי נמצא נשען על קיום החיים הפנימיים העצמיים, שהוא ביסוד השארת הנפש והתחיה, שיש אחרית ותקוה לעצם הפועל החי וקיים, להוציא מדעת הכופרים החושבים רק את הכלל למצוי קיים והפרט לאובד. א"כ מהי השאיפה של הטוב והיושר, היא לדבריהם בנוי' רק ע"פ אותה הסקירה שאדם סוקר את הטוב חוץ ממציאותו בצורה דמיונית, שהוא באמת אין לו בה חלק ונחלה. אלא שרושם ישאר מענינו בעולם החיצוני, שהם ירגישו מעניניו והוא לא יחוש ולא ידע. שאם היה באמת כדבריהם, היה משפט מעוקל והעברת שורת הצדק בכלל המציאות, ע"כ ראוי להשריש כי החיים צריכים להכבד, החיים הפנימיים שהחי יודע את חייהם, ואז ממילא יבא האדם לידי הכרה שבאמת חיים כאלה ישנם עמדו, וכל אשר יוסיף ללכת בדרך צדקה, כה ירומם אותם החיים וכה יוסיף להצליחם, עד אשר לעד יהיה איש חי רב פעלים.
שבת ב סב
סגהאור שמצד בחירת האדם והאור שמצד החיים עצמם
ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון נר קרויה נר ונשמתו של אדם קרויה נר, מומב שתככה נרו של בו"ד מפני נרו של הקב"ה
.
כלל ההבנה על מה שכל מצות התורה נדחות מפני פקוח נפש, צריכה להיות מתבארת שאין בזה דבר הסותר לערכי תורה חלילה, כ"א ההשקפה על החיים המוסריים והחומריים במלא מובנם, בכל שלמות קדושתם הם יכריעו למשפט זה, באשר מגמת מצות התורה היא להרים את מעלת הכח האנושי המוסרי במה שנוגע לבחירה החפשית בתכלית קדושתו. אמנם החיים עצמם, המציאות בכללה בתור כלל מעשה ד', הלא היא רחבה וגדולה הרבה מאותו החלק המיוחד ממנה שהוקצע לבחירה החפשית האנושית, כי רק חלק אחד אחוז בחיים שע"פ ההנחה של החכמה העליונה תהיה אז מצורפת לתכנית כלל המציאות בעילויה כשתהיה בנויה ע"פ הבחירה החפשית שבאדם. אבל עצם המציאות של החיים, כמה כחות אדירים יש בהם שהם למעלה מכל ענין של בחירה ונטיה חפשית. ע"כ רק אז צריכות המצות כולן להשמר בפרטיהן בכל תוקף, כשאין בהן דבר השולל את כלל החיים, שאז רק הן בשמירתן וקדושתן ישכללו את המציאות של החיים, אבל במקום שהן דוחות את החיים, אז אמרה תורהי: '"וחי בהם' - ולא שימות בהם" . מפני שאנו צריכים להכיר שעצם סוד החיים הוא מעשה ד' הכולל כל, הוא הרבה רחב מחוג הבחירה החפשית שעליה תשתרע חלקת הבחירה החפשית של האדם, שעליה בנויה שמירת התורה כולה. ובאשר כי החיים ביחש של אותו הקיבוץ של הנשמה האלהית הרוחנית עם כחות הגוף החמריים לאותו משך הזמן הנקצב שהם צריכים להיות שייכים זה לזה, רק אז בהצמדם יחד ימלאו תעודת החיים. ע"כ לא יואל אדם לחשוב כי עם הידיעה של חיי הנפש העצמיים, החיים הרוחניים גם מבלעדי הגוף, הם יכולים להחליש את הערך הגדול של הזהירות בחיי הגוף והתמדתם כפי הערך הראוי האפשרי להם. לא כן, אנו צריכים להכיר את הנשמה של האדם בתור נר, שהיא חלוקה בזה משם אור, שהאור כולל מושג האור גם מבלעדי קישורו לחומר חשוך, והנר רק אז יפעל פעולתו, רק בהיותו מחובר לחומר חשוך, שמן וחלב וכיו"ב, ורק אז יקרא נר. לעומת זה מושג האור הכולל בעקרו את כח הפעולה האנושית ביצירה, ע"פ התוכן של חידוש האור ע"י אדם הראשון בהקשת אבנים כדחז"ל , וכדפירשנו במק"אערך ברכת בורא מאורי האש ביחוד בעת המעבר שבין הקודש ובין החול. אמנם בכלל האור ישתמש האדם לכלל צרכיו החומריים המעשיים, אבל הנר תופס מקום דוקא יותר בחיי הרוח, לצורך ההסתכלות, הראיה, הקריאה, ושמחת הנפש המתרחבת ע"י שמחת האורה יותר ממה שתשמש לכל מלאכה מעשית. ע"כ גם נשמתו של אדם קרויה נר, להורות על ערכה בחיבורה עם הגוף, שרק דוקא מפני חיבורה בגוף חמרי תוכל להתעלות לתכלית ההארה הקיימת שלה בעתיד הגדול, שכולו טוב וכולו ארוך. איסור המלאכה בשבת המורה בכללו על אות הברית, על ההמסר בבחירתו החפשית של האדם, שאפשר לו מצדה לפעול ולעבוד ולתאר את הברואים כפי חפצו, והוא מוסרה בידיעה לצור העולמים בהכרה שמידו הכל, פועל הרבה לרומם אותו הכח הבחירי עצמו למעלתו היותר קדושה ועליונה. אבל סוף כל סוף, כל הצד הבחירי שבאדם הוא נרו של בו"ד, רק חלק קטן מן החיים שנמסר בגורלו של האדם כלול בזה. אבל כל משך החיים כולו, שבו נכללו כל הכחות החושיים, הטבעיים, הנפשיים והשכליים, שהם אוצר גדול ואדיר, מעשי ידי יוצר, אין ערוך להשיעור המרובה שהוא מתרבה ומתרחב יותר ויותר על אותה הנקודה הקטנה הבחירית שבאדם, וכלל החיים מעשה הקב"ה הם, ע"י נר ד' המקשר את רוח האדם החי הפועל אל הכחות הטבעיים שבגוף. ע"כ במקום שאותו החלק הפרטי שבו מתייחסים החיים רק לצד הבחירה האנושית לבדה הוא דוחק את רגלי כלל החיים, יכבה נרו של סו"ד הפרטי המוגבל מפני נרו של הקנ"ה כלל החיים, שאמנם לא יתמו חיי הנפש בהירוס הגוף, אבל אותו הצד הנרי שלה, אותו החלק המתלהב ויוצא לפועל ע"י אותו החיבור של הכחות הגופניים עם הנפש, שהוא ג"כ עולם מלא, הלא הוא יהרס ויפסד. ע"כ כמו שבדרך של רגש לב מתאמת התשובה הפיוטית לפרטיות השאלה של כיבוי הנר בשביל חולה בשבת, כן היא ג"כ מתאמתת בתור תשובה עיונית על כלל המציאות של הכלל הגדול שממנו נובעת ההלכה הגדולה והכללית "וחי בהם ולא שימות בהם". מוטנ שתככה נרו של נו"ד, הצד הבחירי המסור בכחו של בו"ד ע"פ ההנהגה האלהית, מפני נרו של הקב"ה כלל החיים, שבהם כלולים כחות הרבה הכוללים תעודות רמות ונעלות, לא רק מצד הפעולה הבחירית שבהם לבדה, כ"א מצד שאר הצדדים המרובים שבמציאות החיים הגלויים וידועים לחיי החיים המחיה חיים יתברך שמו. רק במקום שהמכשול יפגע את היסוד הכללי שבחיים, הוד העולם הכללי בהזנחו חלילה, עבודה זרה, והדרת המוסר המעמיד את סידור חיי המשפחה האנושית שרק על ידה יזכה האדם למעמד החיים הטבעיים הטהורים, איסור ג"ע, ואין צריך לפרש יסוד ענין של שפיכות דמים, שהרי הוא ערך החיים עצמם, באין צורך להשקפה פרטית של נטיה עצמית הפרושה רק על פני האיש הפרטי, ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' כדחז"ל . אבל כלל התורה כולה, שהיא לאשר את הצד הבחירי שבחיים, היא מודיעה בזה שיש ערך לחיים שהם למעלה מערכה של הנטיה הבחירית שעתיד הדבר לצאת אל הפועל ע"י המשך החיים, ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה', דהיינו התעלות כללית בכלל החיים, למעלה מערך הבחירה הפרטית, כ"א ההבהקה ע"י נרו של הקב"ה. "והיה לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך" .
שבת ב סג
סדגלות ישראל מארצו הביאה להסתגרות ולהתבודדות חברותית
כתיב ותזנח משלום נפשי, אר"א זו הדלקת נר כשבת
.
היום הוא מיוחד לחיי החברה הסואנים, בין שיהיה האדם בטבעו נוטה אל השלום ואל אהבת הבריות בכללם או לא, ע"כ הוא מתערב עמהם, רואה אותם ופועל עליהם ע"י התערבותו ונפעל מהם. אמנם בלילה, עת ההתיחדות של כל אחד בחיים הפנימיים העצמיים שלו, אז אם אהבת השלום תקועה עמוק בקרב לבבו, מפני שהוא מתיחס אל הבריות והם מתיחסים אליו באופן הגון וטוב, הוא נהנה מהם והם נהנים ממנו, אז יוסיף מרצון עצמו להמשיך את היחש היומי גם בלילה, ומרצונו שלא בהכרח טבעי יאיר לו את אור הנר, למען ישמח בראות עיניו את אהובי נפשו והם ישמחו בו. והנה בכל ימי המעשה הנתונים לעבוד ולעמל, יש אשר לא יפנה האדם לרגשות נפשו הפנימיים, ורק ההכרח הוא הרודה בו, היום לעמל ומלאכה למצא לחם ושמלה והלילה למנוחה מיגיעה למען החליף כח לעבודה המוכרחת ליום הבא, אבל ביום שבת קודש, בו שבים רגשי הלב לפעול פעולתם, לתבע תפקידם הטבעי, לחוש את ענוגם הטבעי, אז אם ימצא תמיד את היחש של הבריות הסובבים אותו, העולם המלא מחובר אליו לטוב לאהבה והסברת פנים, אז מעצמו יכיר חובת הרחבת האורה גם בעת בא חשכת הלילה, למען תת מקום להמצאת החיבה החברותית ברצון חפשי ונדבת נפש, שיש לה יתרון מרובה על אותה החברה היומית, שגם שלא בטובתו של האדם היא רודה בו ומחברתו. אמנם בשעה שעולם חשך בעדו ומרגיש בקרבו עקת נפש מצר ואויב, והבריות שמחוץ לו ברובם עומסים עליו משא ועמל, כלימה ואבה, כמשפט חיים מקולקלים בלתי מסודרים, אז בהתרומם אצלו רגשו הפנימי המתפתח לפי טבעו ביום המנוחה, תהיה תוצאות תביעתו להיות יושב בדד ודומם, להרחיק ממנו אוהב ורע ומשא כל חבורה. ע"כ בטבע הנפש המרה, שרואה חמס ושד מהבריות ביחושם אליו, להיות הנפש נזנחת ממושג השלום. ע"כ בעת שהיה עם ד' באיתן מצבו, והסביבה שחקה לפניו בחן וכבוד, אז בעת התקדש יום השבת קודש התעצמה בנפש התביעה הפנימית להדליק נר בשבת, למען הרחיב את מושג השלום הבחירי הרצוני, העודף על הטבעי היומי. אבל מעת אשר הגלה ישראל מארצו, ונדחה למקום חברה זרה לו, והסביבה תמיד שלמה לו צרה ויגון שנאה ובוז, אז כפי המושג הפנימי של נפש נכאה כזאת שמצאה ביחש הבריות שחוץ לה רק רע ומר, היא להיות נזנחת משלום ולהתענג בעת המרגעה הפנימית דוקא על הבדידות של החשך של חשכת הלילה, שגואל את הנפש, הנתונה בין שונאים ומביטים בבוז ורעת עין, מן הכרח החברה שהיום מכריח להכנס לה. עד אשר מה שהרגשנו בארצנו בהיות מצבנו איתן וטבעי שלם ברגש טבעי ותביעה פנימית, הנה האירו לנו חכמים בדרך תורה ומצוה את דרך החיים. כי אמנם זאת היא נחלת השבת לנו למורשה, מתנה טובה גנוזה שבה הובטחנו שנזכה ליום שכולו שבת שלא ישמע קול נוגש, ושפה ברורה תהפך על כל העמים, לדעת ערך אורם של ישראל, וזאת האהבה של השלום השופע גם מחוץ לגבול ההכרח תשוב ותפרח בנו, ועל ידינו לעולם כולו. ע"כ אם כי מצד עצם המצב של הגלות בהוה, תאמר כנסת ישראל ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת, חשכת הגלות ומרירותה, נטלה את הנטיה הטבעית להדלקת נר בשבת, כי נזנחה הנפש ממושג השלום מחמת המציק התמידי, אבל במקום התביעה של הנטיה יהיה לנו דבר ד' למשיב נפש. כי הפעולה האלהית בתור מצוה תדלג על ההרים ותגביה שיאה למרומי העתיד, לממשלת "פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום" . ע"כ תדליק נר בשבת, לעורר כמקדם את התביעה הנכונה של אהבת השלום באופן בחירי, כי לא יזנח לעולם ד' , אדון השלום.
שבת ב סד
סההגלות פגעה ברגישות ישראל לחיים הטבעיים
נשיתי טובה, א"ר ירמיה זו בית המרחץ
.
ישנם דברים החסרים בהיות האדם הפרטי או האומה בכללה נתונה במצב מורה ושפל, שהם עצמם רעות גדולות מורגשות בחסרונן. ישנם אמנם דברים אחרים שרק במצב טוב והגון יורגש גודל ערכם וצרכם, אבל במצב מורה ונשבר לא יורגש כלל שהם חסרים, מפני שדלדול המצב נטל את הטעם הנכון של הוד החיים והכשרון לחוש אותם בכל פרטיהם. ודברים כאלה ישנם בין במצב הרוחני בין במצב הגשמי של עם ישראל בגלות האיומה. וכאשר נחקור לדעת באיזה מקצע ניכר יותר החותם של צרת הגלות, אז מי שמשקיף השקפה שטחית הוא יענה שהגלות נוצצת בעיקרה באותם הדברים שהעם מרגיש את רעתם וצרת נפשם בגללם. אבל להמעיין בלב חכמה יוחלט ההיפך, כי אותם הדברים שהלב מרגיש את רעתם הם רעים בתור רעות פרטיות, ובתור מקרים יוכלו להזדמן ג"כ בעם יושב על כנו, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"וכיו"ב. זולת במעלתן האלהית של ישראל היותר עליונה, שהיא כבר נכנסת לא רק בשלילת הגלות כ"א גם ביתרון של גאולה וישועה. אבל המצב המכאיב כל לב חושב המצר בצרת עמו, אותו המצב המדאיב שדיכא כ"כ את רוח עם ד', ודכדך את סדרי חייהם עד שלא יוכל לקום בהם רוח להרגיש יפה את צרכי החיים הטבעיים כולם באופן הראוי להיות מורגש לעם חי מלא אונים, זהו עצם חותם הגלות, אע"פ שבעצם ההעדר הפרטי אין ההרגשה המרה נמצאת כלל כ"כ, אבל הידיעה למסתכל עד היכן הגיע הדלדול הכללי, עד שהדך כ"כ לב עם סגולה, עם חכם וכביר כח לב , עזים שבאומות , גבורי כח ומלאי עצמה וכח חיים מלאים, עד שגם להרגיש את החסר לחיים מלאים לא יוכלו מעמק צרה ויגון תמידי המתנחל זה דורות בעוצר רעה ויגון , זהו כאב נעכר . ואנו צריכים להתבונן מזה עד כמה החטא גורם, כי לולא שהפרזנו על המדה בהיותינו יושבים שלוים ומתענגים על כל טוב, לפנות יותר מדאי אל התענוגים המורגשים, "וישמן ישורון ויבעט"ז, "ויטש אלוה עשהו" , לא היה צריך לתן אותנו במצב מדוכדך כזה, כאותו כור הברזל של הגלות, שבו כ"כ דוכדכנו עד שגם החיים הטבעיים השלמים אינם נכנסים יפה בחושנו, ואין אנו יכולים להרגיש מרוב צרה וכאב פנימי את כל הרחבת צרכיהם ותביעותיהם הטבעיות, ואנו צריכים לחוש ולדעת כי מאת ד' היתה זאת למען נכין את עצמנו במצב הנשבר הזה שבו הננו בלא מעצור גופני, באין המשכה של שטיפת חיי תענוגים טבעיים מלאים, המזדמנים לעם שלו המתענג על רב טוב בארצו, לקראת האפשרות והאומץ לקבל כל חמדת חיים טובים ושביעתם, מבלי צאת עוד מהשורה הישרה אל צד ההוללות ושכחת השם יתברך, הבאה מטמטום הלב להתמכרות תענוגים מורגשים יותר מהמדה. אבל החותם שבו ניכרת צרת הגלות הוא מאותו המצב שצמצם את הרחבת החיים, עד שהצרכים הטבעיים הנאותים לעם מפותח ומסודר כאשר יאתה לנו לפי מעמדנו הרוחני הרם והנשגב, לא יוחשו כראוי. והפרט הזה היא הבחינה על הכלל של כל צרת הגלות, כמה העיק על החיים הכלליים, עד שלא נחוש ג"כ להיות עורגים וחפצים לאותן הגדולות שהננו בכל צד אליהן ראויים ומוכנים, בין מצד הרוחניות בין מצד החומריות. ע"כ הבעת הצער גדולה במאמר נשיתי טובה. הנשיה, העדר התביעה הטבעית, קהיון החושים מרב צרה זאת היא האנחה הנוראה, זו בית המרחץ. הנקיון הטבעי, שעמדו נמשכים הרבה מסדרי החיים הטהורים והמרווחים ועדינים, צריך לתביעתו הנכונה עוד המון סדרי חיים הגונים ומיושרים, מצב בטוח ופרנסה מספקת, בריאות הגוף והנפש כמו שהם ג"כ נמשכים ממנה. אבל בשיקוע לתהום כל הוד החיים, ובהמלא כל נאות הנפש הפרטית והכללית דאגת לחם יום ושעה, פחד ומגור מסביב, חרפה ובוז, דוחק מקום, ערום וחוסר כל וכיו"ב, יטמטמו החושים עד שהטובה ההיא של החיים הנקיים תשכח מן הלב, ולא תמצא עליהם תביעה יסודית טבעית, שלכאורה כיון שאינה מורגשת כבר למחסור גדול הלא אין הרעה כ"כ גדולה לאותו הפרטי החסר. אבל אין שיעור לעומק הצרה של הכלל כולו שבא למצב זה של נשיית טובה טבעית כמוה וכיו"ב, ודוקא בתכונה כזאת אנו מוצאים את כל מרירות הגלות, שאנו קוראים ממעמקים לצור ישענו שיעלנו "מבור שאון מטיט היון" .
שבת ב סה
סופגיעת הגלות בצרכים האלמנטריים של החיים
ריו"ח אמר זו רחיצת ידים ורגלים כחמין
.
בהיות האדם או העם בכללו שלם ואיתן במעמדו, אז מתעוררים בו כל כחות החיים בשלמותם. ולפי ערך שלמות החיים הטבעיים, כן יוכלו להיות פעולותיהם הרוחניות המוסריות בתכלית ההשלמה והרוממות. נשיית הטובה הוא הדילדול היסודי שמביא להטביע את כל הנפש האנושית במרירות של מגור ופחד, של דאגת צרה ויגון עוני וחוסר כל, עד שהתביעות הטבעיות, הראויות לאדם החי חיים שלמים הראויים לאיש בעל דעה וטעם העומד להיות לנס בחכמה ויושר לב, כאשר יאתה לעם ד' אלה שעומדים להיות בתיקונם לשם לתהילה ולתפארת, הן משתכחות ואינן נתבעות כלל. והנה בעומק הצרה של הגלות שגורמת השכחת התביעות הטבעיות הראויות לעם שלם ומלא אור החיים כישראל, שהרים אותם צור ישראל במעלה רמה אנושית למען יוכלו לרכוש את כל הרכוש הרוחני של ההוד והקדושה, שהם צריכים מאד להיות מרוכסים ושורים במקום ששם החיים נאים וענוגים, מוכתרים בהוד וטהרה. יש בשכחה זאת שתי מדרגות לפי ערך עומק הגלות וצרתה. המדרגה האיומה ביותר היא שכ"כ תכביד הגלות את ידה עד שהתביעות שלא רק מיתרון הנימוס הנאה תבאנה, כ"א פשוט מתביעת הטבע של בעל דעה ומנהג יפה בחיים, שגם הן תשכחנה. שזה מורה שכבר שלטה הגלות לדכא את הרוח ולמגר לארץ את הנפש העדינה של עם קדוש, עד שמה שראוי לו להיות מרגיש שאי אפשר לו להתקיים מבלעדו מפאת פינוק נפשו הנקיה והנאוה, זה ישכח ממנו שכחה טבעית. אבל עוד יש מדרגה קלה מזאת, והיא שאע"פ שלא הספיק עדיין המצב המר ונמהר של הגלות לשנות את תביעתם הטבעית של הנקיון המתיחס להוד קדושתם של ישראל, מ"מ כבר יש בידו לפעול על אותן התביעות שמצד עצם הטבע המורגש באדם לא יהיו מורגשות לחסרונות, כ"א מצד שמחת הנפש והתפתחותה תרגיש יפה בסדר היופי הנימוסי החיצוני הדרוש לה. ע"כ ראוי יותר להקפיד על נקיון הידים והרגלים, חלקי הגוף הגלויים, (עי' רמב"ם פ"ד מה' תפילה דמ' [] שמנהגם היה עפ"ר לחשוב ג"כ את הרגלים לחלקי הגוף הגלויים) ביותר זהירות עוד מהתביעה הטבעית המתיחדת לו לבדו, דהיינו המרחץ הכללי, וגם באותו פרק שהמרחץ הכללי עוד אינו נתבע מתפקיד הטבעי כבר יקפיד הנימוס המתוקן שיהיו הידים והרגלים מנוקות יפה ברחיצת חמין. ואם הגלות כ"כ הכבידה האכף, עד שהנימוס המתוקן ביחש לבריות החיצוניות לא יורגש למחסור, אע"פ שתביעה של התפקיד הטבעי לא נשתנה עדיין, גם זאת היא בכלל נשיית טובה, כי הוא אות על ההכרח של ההעתקה לדאגות החיים של מחסורים תכופים עד שהדאגה הנימוסית לא תוכל להכנס אל הלב. ע"כ יותר עמוק מתביעת המרחץ הכללי, שהיא רק צפיה להשבת הטבע הקבוע ונמזג במזג במקומו, היא הצפיה של השבת התביעה של רחיצת ידים ורגלים כחמים, שהיא מתארת את ההשבה של שחרור הרוח והחיותו בחיים הטהורים הראויים לישראל, שישובו בכל עדנם לעת תתקיים ההבטחה הקשורה ב"והיה אם בחוקותי תלכו", "ואולך אתכם קוממיות". ההליכה קוממיות הדורשת ונדרשת להיות מחוברת עם רוח נכון ולב מרגיש את כל סעיפי השלמת החיים, מראש הפסגה העיונית והמוסרית, בכל הוד קדושתה המופשטת עד תחתית הנימום ההגון, החודר בהלכות דרך ארץ לכל סעיפיהם. ועל החסרון הזה המורה על הירידה הכללית וההרחקה ממקורם של ישראל ע"י חמת המציק, יצעק לבנו אל ד': "נשיתי טובה". ממילא נכיר שרק אז תחשב ההחזרה של ההרגשה הנימוסית להחזרת הטובה, בזמן שתבוא ממקור ישראל, מחוברת עם כל הדברים הנאים והקדושים שלצרכם יש כ"כ קפידא על עדינות החיים הישראליים והדרת נימוסם. "זכו נזיריה משלג, צחו מחלב, אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם" . רק אז תשוב הטובה לאיתנה, הרמוזה בהנשיה של רחיצת ידים ורגלים בחמין.
שבת ב סו
סזפגיעת הגלות בחוש היופי
רכי יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה
.
כשאנו באים לחקור על מצבו של אדם, אם הוא עומד על כנו והוא נותן לו האפשרות להתפתח עם כל תכונות האנושיות הנפשיות כראוי לו, או שמצבו הוא מבולבל והרוס עד שלא יוכלו רגשותיו האנושיים לצאת אל פעלם כראוי, מפני שדאגות תכופות, עקת לב ויגון, טורדים אותם, אז נסתכל למבחן ע"ד יחושו של אותו האיש אל החוש האסתטי, אל הרגש של היופי וההידור. שכאשר האדם עומד במצב שלם, אז כל רגשותיו האנושיים הנפשיים הולכים וחיים בקרבו, גם מתרחבים הם במילואם, עד שהתביעה של השימוש בכלים שיהיו נאים, שתצטרף הנאת עידון חוש היופי אל כל שימוש מצרכי החיים, נעשה לו לאדם טבע קבוע. ובמצב ההירוס, אז רק ההכרח ימצא מקום בחיים. דאגת הלחם לאכול והכסות לכסות מערומיו לבל יסבל קור ושרב, אלה הדאגות והתביעות ימצאו מקום, מפני שהן באות מהכרח החיים. אבל בהיות החיים עצמם במצב בלתי הגון ונאה, לא בתור נושא של קבלת הרגשות עדינות כ"א נושא של הכרח שאין דרך להמלט ממנו, ע"כ אין עמם כ"א הרגשות של התביעות ההכרחיות. והנה כאשר ישראל עושין רצונו של מקום וזוכים הם להיות עומדים במעלה עליונה לשם ולתהילה ולתפארת, אז לאות על שלמות נפשם העדינה מתפתח אצלם דוקא ביתר שאת אותו החוש הנוטה לתביעת היופי, לבקש את הנאה וההדר בכל דבר, בתור בקשה טבעית. ועם המילוי של אלההצרכים שנראים כמיותרים, מתרחבת הנפש ונעשית מוכשרת לאור חיים רוחניים, לקדושת המדות והתענוג על ד' באהבתו, יתברך שמו. אמנם כ"ז אינו מתאים כ"א בשלותן של ישראל, שאז המצב הפנימי של כלל האומה גורם שהנפשות יתפתחו בבריאותם באופן כזה שהתביעה של השלמת היופי לא רק תטריד את הנפש כ"א תמלאנה הוד ותקרב אותה לקדושה לצדק ומשרים. אבל בנפילתנו הנוראה, בעונינו ודילדולנו, שהחיים הכלליים נראים כעין צרה נוראה שאין להמלט ממנה, רק ביחיל ודומם לתשועת ד'י יסבול ישראל עול חייו המרים ועקת שונאיו אשר ימררוהו, אז מצד הנטיה הטבעית מתעקרת מן הלב התביעה הגדולה של הרגש היופי. ואם למרות חסרונה בטבע ההרגשה, מפני עוצר רעה ויגון של אפלת הגלות, ירצה אדם מישראל להרחיב דעתו בזה ולבקש למלאות את כל התביעות האסתטיות, אז לא מלבו ותביעתו הפנימית יעשה זאת, כי הצרה של הגלות הממררת את החיים ומהפכת אותם מתכונה של מושג נושא של עונג ונעם למושג של עול גזירה והכרח, השכיחה מן הלב לגמרי את הטובה העצמית של החיים ההרגשיים. ואם ירצה אדם מישראל למלאות את חק היופי לגמרי בגלותו, תבא לו רק מאהבת החיקוי לעמים השלוים, המתענגים על טוב ארצם וממלכתם. ע"כ לא תוליד ביהודי אותו הרגש הטוב שמוליד פינוק החוש היפה כשהוא נתבע מעצמות הנפש, כ"א תמלא את הלב ערבוביא וטרדא של פיזור נפש על דברים טפלים. הצד המצייר יפה את הנטיה להחוש של הרגשת היופי בעצם הוא השימוש במטה נאה, אע"פ ששימוש צורך המטה הוא לעת השינה שאין האדם מרגיש אז בהתענוג של היופי, אבל הנטיה הישרה של רגש היופי תביא את האדם כשהוא בטבעו ומצבו השלם לחוש צורך ג"כ במטה נאה. והציור היותר חודר על ההתרחבות של אותו החוש המפונק הוא שכיון שכבר יש צורך למטה נאה, ראוי ג"כ לעטרה בכלים נאים. אע"פ שעפ"ר בעת השינה הכלים הנאים ניטלים, אלא כך היא מדת הרחבת חוש היופי ככל כח נפשי להתפשט בכל מקום שיש לו מקום לחול. והגלות אמנם עקרה זה החוש בעונינו בעוה"ר מעקרו, עד שכל התביעות של עצם רגשי הנעם של היופי שמתגלים בישראל בגלות אינן באות מתביעות פנימיות שלא אפשר להן כלל להתפתח באומה גולה וסורהכעמנו, כ"א מפני חיקוי חיצוני. אבל המחזה המצטייר מסבת הנטיה העצמית לחוש היופי שמתפשטת ג"כ באותם היחושים שאינם כמעט מורגשים בעת שימושם, זה הוא נשוי מעצם הנפש הישראלית בכל ימי הגלות. ע"כ צריכים אנו להתלמד הדרגה אחרת לגמרי הראויה לנו לפי אותו המצב, שכך גזר עלינו השי"ת לכלות פשע ולהתם חטאתלצרף סיגינו ולהסיר בדילינו , כי לא נוכל עדיין לקבל בשלמותה אותה ההרחבה של חיים רחבים ושלמים בכל סעיפיהם. נשיתי טוכה זו מטה נאה וכלים נאים שעליה, לא חסרון המטה הנאה והכלים הנאים היא הצרה המובלטת, כ"א המופת על מצב המעציב הוא הנשיה, העקירה שנעקרה התביעה הבריאה הטבעית מן הלב. וזאת היא הרגשה עוד יותר עמוקה ורחבה לצד מעלה, מאותו הציור של שכחת הטובה של הניקיון. כי לא רק בחסרון דבר שהוא הכרח הגון במצב הטבעי השלם יורגש אופל הגלות, כ"א גם בנשיית טובה של פיתוח החוש המוכשר לקבלת עדן רגשי היופי בתכלית רוממותו, שהוא ראוי ונאות מאד לישראל לפי מצב תכונות נפשם הנהדרה, גם ואך בזה יובחן עומק הגלות המביא לידי נשיית טובה.
שבת ב סז
סחבחיים השלמים הדרישות הרוחניות תואמות לדברים הטבעיים
ר"א זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח
.
תוכן החיים השקטים והשלמים ראויים הם שיהיו כל כך מתאימות כל הדרישות היותר רוחניות ומופשטות הרבה מעולם ההרגשה 'עם' (ו)הנטיות הטבעיות (עם) 'ו'כל הדברים הטבעיים, עד שאפילו אנשי קודש המסורים בכל לב ונפש לקדושה ולחכמה, גם הם יוכלו להכניס בנפשם בלא שום התנגדות, יחד עם אור החכמה וקדושת היראה, גם את כל ההנהגה הנאותה לחיים מסודרים, וגם את כל הענג הראוי הטבעי לאדם ע"פ מדה קדושה וישרה, ולא יעיק דבר מזה אל התעלות הקדושה ורוממות הנפש, ולא לשקידת התורה ואהבתה. כי בהיות הנפש שלמה ונמצאת במצב מנוחה ושלוה, היא יכולה לתן לכל דבר את חוקו הראוי, ואף באותן הענינים שנראה כאילו התביעות הטבעיות הן כמעיקות לההתעלות הרמה של החכמה והקדושה, הן באמת אינן כ"א משלימות וממלאות אותה. ע"כ כל אושר החיים, כל ענג וצהלת לב, הוא מובטח לישראל יחד עם תגבורת כחם בקדושה ותורת אמת. ע"כ אם שת"ח, ששקידת התורה ונדידת שינה מאהבתה העזה היא משוש דרכו בחיים, מ"מ במצב המנוחה המסודרת הוא מוצא ג"כ חפץ למעט שנות שלו במטה מוצעת סדורה ומתוקנת. ועם היותו עסוק תמיד בעמקי חכמה מופשטים, לא ימיתו כל אלה מלבו את הרגשות החיים המותאמים לרגש האדם השלם ברוחו גופו ונפשו. וקורת רוח אשר ימצא בחברתו, האשה אשר הפיל לו ד' לחבל, תרחיב דעתו בהיותה מקושטת הדורה בלבושה, ולא יטשטש כח השקידה גם את ההרגשה היותר רחוקה לפי הנראה מעולם הדיעות המופשטות והעיוניות. כל אלה המה יכולים להמצא בזמן הישוב והתיקון, אבל בזמן הגלות והמהומה הכללית, אי אפשר כמעט שתמצא נפש שלמה ובריאה בתכלית. ע"כ הנטיה אל הקצוות היא תולדה מוכרחת, והמסור באמת לשקידה גדולה א"א לו כלל שישים ג"כ לב לסדרים בחייו הגופניים, וכמו כן הלך נפשו בעניני ההרגשה הרחוקים מעולם העיון, מוכרחים הם שילכו מלבבו וימסו. ואם ירצה להעמיד את כל הפרטים הטפלים הללו בסדרי חייו והלך נפשו, יקנה אותם במחיר מרובה מהשלמתו הרוחנית, כי זהו טבע הנפש הנחלשת מצרת הגלות הכללית. ע"כ נשיית הטובה שבה ועל ידה נכיר את הפצע הפנימי שהרס בנו המעמד האכזרי של הגלות, ביחוד כפי השפעתו על הכחות היותר טובים, על בחירי הסגולה, הת"ח, שבהכרח נעשה המצב הרוחני והחומרי סותר זא"ז ומצב הניגוד הלך הלוך והתרחב עד שסדרים של חיים, של מנוחת גוף ונפש מסודרה, א"א שתתלוה עם ההמסר אל התורה. וכמו כן בריאות נל החושים הטבעיים הנפשיים עם נטיותיהם הטבעיות, מוכרחים הם להתדלדל ע"י ההמסר אל שקידת התורה והיראה, לא מצד עצם טבע הענינים שצריכים להיות סותרים זא"ז, לא, אדרבא, תוה"ק היא מלאה נעם ושלום, עדן והוד חיים, כ"א מפני מעמד הגלות הפוסל את מערכת החיים, ע"י הערבוביא המרה הבאה מסיבת מצבים בלתי טבעיים בהמון של אומה שלמה המדוכדכת, שמוכרח הדבר שיפעול מניעת היכולת של קיבוץ כל מושגי החיים הרחוקים זה מזה בסדר נכון והגון, עד שבאמת לפי המצב המר נחשב בצדק אלו החסרונות לטובה. כי ע"י מניעת התביעה לסדרים בחיי הגוף, ומניעות ההקפדה בתביעת הרגשות כולם המופלגים מאותו החוג של הגיון תורה ודרישתה, רק בזה אפשר הוא להציל פלטת סופרים, שיקבלו עמלה של תורה ויזכו בכתרה, שעל ידם יושע ישראל ולא תמוש התורה מכללותם. אבל בשעה שאנו מסתכלים שאלה הניגודים לא היו כלל צריכים להיות, אם היינו זוכים להיות חיים שקטים ושלוים ומתענגים על כל טוב בארץ אשר עיני ד' בה, שאז היה ביכולתנו במנוחה לקשר את כל הסדרים היפים והנכונים, את כל התביעות הראויות המורגשות לכל נפש עדינה עם הקדושה, התורה והיראה, נאמר במר נפש בהכרת צרת הגלות ושברה הגדול, המתגלה בזה הפרט של העתקת הנושאים דגלה של תורה בעמל נפש מסדרי חיים מתוקנים והרגשות עדינות ורעננות, נשיתי טובה זו מטה מוצעת, מצד הסדר הנאות, המנוחה והשלוה הראויה גם ביותר לשוחרי דעת, ומצד בהירות הרגשות לפי הערך של רוממות הרוח בחכמה ותורת חיים. נשיית הטובה של מצב הניגוד, מושגת היא בהכרח הצטמצמות הרגש החי הטבעי ע"י ההתבצרות בעסק התורה, שהיא באה לא מצד עצמות תכונת התורה חלילה, כ"א מצד הכרח מצב הגלות ומקריו הרעים, עד שאי אפשר שתתקיים התורה כ"א בהיות העמל בה מתרחק הרבה מאד מהמון החיים והרגשתם, עד שלא יחוש את התביעה של אותה הרחבת הדעת וששון החיים של ראות אשת בריתו הדורה ומקושטת, כי ההפך הגדול הנמצא בין החיים הנאצלים הרוחניים לבין החיים המעשיים המלאים חמס ושוד עמל ואון, גורם למי שמתעלה משאון החיים השפלים להסיח דעתו לגמרי מכל הרגשותיהם היוצאות מגבול ההכרח. מה שא"כ בעת התיקון, בשעה שהחיים המעשיים מתהלכים ע"פ אותו התוכן שהחיים הנאצלים של תורת אמת מציגים לפניהם, שאז מי שהוא שקוע בחיים העיונים יוכל ג"כ להיות עומד לא רחוק מכל ערכם של החיים המעשיים, שעם זה מתחברים ג"כ נטיותיהם ורגשותיהם. ע"כ על הכלל כולו של סדרי החיים ההרוסים ע"י צרת הגלות, יצאה הקינה של נשיתי טובה, זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים.
שבת ב סח
סטהחול ומעשיו הם מכשיר לתכלית החיים שהוא הקודש
אר"י אמר רב כך היה מנהגו של ר"י ב"ר אילעאי, ע"ש מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ד' צבאות
.
הקודש והחול הם מובדלים בעצם תכונתם, החול וכל מעשיו אינו כ"א מכשיר את החיים לתעודתם, נותן חומר כח והכנה להם למען יתרוממו לתכליתם האמיתית שהוא הקודש, והקודש הוא התכלית עצמה, המנוחה השלמה, שהנשמה האלהית מופיעה באדם בכל הדרה בעת תגבורת הקודש, ואז הוא מכיר כי הוא חי חיי אמת, חיים של נועם ד' וההתענג מזיו כבודו. והנה בהמון האנשים, בכל ימות החול הנם נתונים לצרכי החול, דאגות החול ממלאות את כל בתי נפשם, וחפצי החול ונטיות החומר ממלאים את כל לבם. ע"כ בבא יום הקודש יום השבת, הם צריכים להתנשא מעמק עכור של החול, להתרחץ כולם מביצת החמריות למען יזכו להתעדן מעדן הקודש, ותהיה להם לברכה ג"כ לימי החול. לא כן הוא מצב הנפש של קדוש ד' מכובד, החסיד האמיתי המתחסד עם קונו, הוא הנהו כולו מסור לקודש ג"כ בכל ימות החול, כל צרכיו, חוליו, על טהרת הקודש הם נעשים, בפנימיות לבבו אש קודש תמיד יוקדת באהבת ד' ואור תורתו. אמנם בבא השבת, הנה רק יצא אצלו הדר הקודש יותר בגלוי לעין כל, תחת אשר בימות החול מעטה החול והעסק החיצוני בצרכיו יכסה על האור האלהי שבנפש האיש הקדוש לאלהיו, שלא יוכל להראות בכל זיוו והדרו. ע"כ ר"י ב"ר אילעאי, חסיד עולם זה, רק את חלקי הגוף החיצונים, הנגלים לפעמים, אותם רחץ לכבוד השבת, כלומר במה שנוגע להצד החיצוני שבחייו, במה שמוחש לעין הרואה החיצוני היה הרושם גדול בין הקודש אל החול, רק פניו ידיו ורגליו. אבל כל עצמיותו, הנה כמעשהו בקודש כן מעשהו בחול, קודש קדשים הי' לאלהיו, וכל עצמותיו תמיד תגלנה בחדות ד' ובקדוש ישראל. אם שהעריבה היתה מלאה חמין, שהיה אפשר לו לרחוץ בה כל גופו, במכוון היה ממנו למען הדריך את המוכשרים להיות גדולי מעלה וערך גבוהים מאד, להשריש אצלם שהצד הפנימי שבאדם ראוי לו להשתדל שיהיה כולו שבת ומנוחה, כולו קודש ואומר כבוד. והרחיצה הזאת, שיחוסה לשבת וקדושתו היא הצד הרוחני שבה, ראויה היא שתהיה בולטת ביותר על הצד החיצוני שבאדם המעלה, שמצדו הוא מתיחש לזולתו ולמעשיו החיצונים. בזה יש הבדל עצמי בין הקודש ובין החול, עד שצריך להתרומם ולהתרחץ מהחלאה החיצונית של החול, למען יהיה מוכשר גם מצד חיצוניותו כולו אל הקודש. ההתרוממות הקדושה האמיתית של חסידות טהורה עליונה אי אפשר לה להיות נמצאת במלא הדרה כ"א במקום ששם כבר שוכנת חכמה גדולה, השכלת דעת אלהים האמתית והרמה. איש כזה המתנשא לרום מעלת ההשגות הטהורות, הוא יכול וגם צריך לשוטט על פני כל הנטיות השונות האפשריות להמצא בלבו של אדם החושב וההוגה, בכלל האנושיות ובפרטה של האומה לכל פלגות בניה המשתנים בצביונם ונטיותיהם, ומתוך שהוא מתנשא עד רום מעלת דעת ד' היסודית הוא מציץ ומשכיל את המקור העליון שממנו מפכים כל ההפכים והנטיות השונות שנראות כ"כ רחוקות וסותרות זו את זו. ובאמת התכלית האמיתית, שמצדה שם יוצר רוח האדם בקרבו את ההכנה לכל דרכי הנטיות והצדדים המרובים בארחות החיים הרוחניים, אינה כ"א לטובה, למען בקיבוץ כל הצדדים יראה הדר האמת והצדק ויוכר הוד היושר והקדושה, א"כ גם הצדדים היותר רחוקים הרי הם מתאחדים למקור אחד. אלא שאותן הנטיות שאין בהן אמת וטוב כל דהו, עתידות להתבער ולהתבטל כליל. ואותם הפנים שרק ע"י שינוי של צורה חיצונית או של מקרים צדדיים נחשבו לדבר מרוחק ומופרש, הם יזדככו ויתעלו, ומכולם יתנוסס הוד מלך הכבוד שהשלום שלו. אמנם רק מצד ההתעלות אל הקודש, אפשר להראות בגלוי הכח המאחד המתפשט על כל הצדדים הזרים ומרוחקים ג"כ, אבל בחול, בדרכי החיים המעשיים, הרי צריך שישקל כל דבר כפי פעולתו המעשית החיצונה. א"כ אותו הדרך שההשפעה שלו על המעשים החיצונים יוכל להביא לאיזה רפיון או קלקלה, אפילו כשיהיה הרפיון ההוא בא לא מצד עצמותה של הנטיה או הדעה ההיא כ"א מצד חולשת המקבלים המושפעים החיצונים, מ"מ מאחר שהיא גורמת תקלה איננה בכלל ברכה וא"א לחברה אל הקודש. רק בהתעלות הקדושה, בהתרוממות האדם בכללו גם מצד חיצוניותו אל הוד ד' וכבודו, אז ראוי להראות איך גם הצדדים היותר נראים מובדלים והפכים, הם מתאחדים ועולים לקשר אחד, ותכלית אחת עליונה וקדושה מכוננת מידי צור העולמים, אדון כל הצבאות ב"ה. ע"כ היה אז, בעת רוממות הנפש, מתעטף בסדינין המצוייצין, שבהם מתחברים ההפכים הגדולים ע"פ התורה, צמר ופשתן. ודומה למלאך ד' צבאות, שם צבאות מורה על ההתאחדות של הריבוי השונה והמפוזר, כערך צבא רב המתאחד מבעלי דיעות שונות, פרצופים וטפוסים שונים, מצבאי צבאות. הנה המלאך, שהוא מכונה בשם מלאך ד' צבאות, הוא העשיר בנטיותיו, היודע את תוכן המון הצבאות המשונים בהגיונם בתכונתם ורחש לבבם, ויודע הוא שמלאכותו האמיתית מיד ד' היא המחייבתו לשוטט על פני כולם, ולהרחיב דעתו ממעל לנטיותיהם הפרטיות ולהשכיל את הצד התוכי שיש בכללותם, שמאגדם לתכלית אחת ונהדרת שהציב להם צור העולמים, שהוא אות בצבא שלו, באופן שדוקא מכולם יתקלס עילאה ויפואר מלך הכבוד. ע"כ באיש אלהי כזה, הדומה למלאך ד' צבאות, האהבה האלהית היא משתפכת בלבבו על כל היקום, על כל מעשי ד', שאוהבם באהבת יוצרם, ובנועם שיח קודש ישא אז ידיו אמונה לאל צורו וישעו ויאמר: "כי שמחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן".
שבת ב סט
עמטרת העושר - הרחבת הדעת ושלות הנפש לעסוק במושכלות
ת"ר איזהו עשיר, כל שיש לו נחת רוח בעושרו, דברי ר"מ
.
מפני שהכל רצין אחר העושר ויש לזה נטיה פנימית אצל רוב בנ"א, ע"כ צריך להגדיר את המושג האמיתי של העושר, לאיזה מטרה טובה הוא נמצא בעולם. והנה עצם מציאות העושר היא סיבה להרחבת הדעת ושלות הנפש, שעל ידן יוכל האדם לעסוק במושכלות, בתורה וחכמה וכל טוב. א"כ המגמה האמיתית של העושר היא שלות הנפש הנמצאת על ידו. אבל אם יהיה העושר מביא את האדם לידי מהומה וטרדא ופיזור הנפש, אין זאת המטרה של העושר, שהרי עצם העושר אינו המטרה כ"א התולדה של מעמד הנפש השקט והדעה המתרחבת היוצא ממנו.
שבת ב ע
עאתשוקת העושר צריכה להיות להרבות הטבה לאחרים
ר"ט אומר כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעונדים בהם
.
לבד מתכונת העושר להמשיך לבעליו שלוה ורוחב לב אם יחובר לדרך טובה וישרה, יש עוד תכלית למציאות התשוקה של העושר בעולם, שעל כן שם יוצר האדם בקרב בנ"א תשוקה זו של קנין העושר, מפני טובת החברה הכללית, שע"י מציאות הרכוש הרב במקום אחד ע"כ נהנים ממנו הרבה בני אדם מעבדיו ועושי דברו. ויען שנטיה טובה היא לאדם שיהיה חפץ להיות הפועל והמשפיע שממנו ועל ידו יהנו רבים, ע"כ יש נטיה טבעית לעושר בטבע היצירה האנושית. אמנם עפ"ז ראוי שיהיה העושר באופן מתאים להתרבות הנהנים ממנו, דהיינו ריבוי כרמים ושדות וריבוי עובדים. אבל מי שמתשוקתו לעושר מכנס הרבה כסף וזהב ומכניסם באוצרותיו, כעכברא דשכיב אדינרי , הוא אינו מפיק מטרת תשוקת העושר הטבעית.
שבת ב עא
עבהשימוש בעושר לקנינים מועילים ולא דמיוניים
ר"ע אומר כל שי"ל אשה נאה במעשיה
.
אפשר לבאר חזיון הטבעי של תשוקת העושר הנטועה בלב בנ"א, אף שמצד עצמו הוא מיוסד רק בדמיון שמיחש זה הרכוש לעצמו וקנייניו כדברי הרמב"ם במו"נ בשלישיי, שנסתעפה הנטיה מפני הצורך שראוי להיות קבועה בלב האדם תשוקה לקנות קנינים המועילים לו באמת. מסוג הקנינים האלה הוא קנין אשה טובה, שרחוק מפנינים מכרהנ. ומתוך שהתשוקה לקנינים יקרים הוטבעה באדם, נתרחבה התשוקה הרבה יותר ממטרתה. והמשובח הוא מי ששומר תמיד את המדה של תשוקת העושר על פי תכונתה השרשית, דהיינו להרבות קנינים שהם טובים בעצם ולא בדמיון, שתוצאותיהם הן טובות אמיתיות ולא מדומות.
שבת ב עב
עגהשביעה מעושר הקנינים דומה לשביעה מן המזונות
ר"י אומר כל שי"ל ביה"כ ממוך לשלחנו
.
כמו שהשביעה מן המזונות הטבעיים תביא עמה ענינים המכריחים להשמר על ידם מנזקם, ואם יכין האדם הסיבות להנצל מהרעה הטבעית המוכרחת מטובת השביעה, אז ינצל מהרעה ותהיה השביעה לו להועיל לחזק חילו. ואם רק בשביעה ישים עינו והסיבות המשמרות אותו מהנזקים הטבעיים הנמשכים ממנה לא יכין לו, אז כפי רוב השביעה יגדל ההיזק. ע"כ כיה"כ סמוך לשולחן העשיר הוא דבר נדרש מאד לשמרו מתקלת הבריאות האפשרית לבא לרגלי שולחן שיש בו כדי שביעה הגונה. כן הדבר נוהג ג"כ בשביעת הקנינים, העושר שאם שאפשר לו לאדם להשתמש בו לתכלית טובה והגונה, אבל כמה צריך האדם להכין לעצמו סיבות המטהרות אותו מהלכלוכים הפנימיים המוסריים שהשובע של העושר יכול ומוכרח להביאם, ורק אז יקרא בשם עשיר, שיהיה עשרו לטובתו, ושיהיה ראוי שיקום חילו, כ"א בהסמיכו טהרת הרגש הטוב, הרחקת הגאוה ואבירות הלב, הרחקת פריקת עול תורה מוסר ויראת ד' העלולה לבא ע"י השביעה של העושר. רק אז יקרא עשיר, בהיות ביה"כ, האמצעי לטהרה של הלכלוך הטבעי המחליא באי נקיונו בהשארתו בגויה, סמוך לשולחנו, ודומה לו האמצעיים המטהרים הרוחניים הדומים לו בערכם.
שבת ב עג
עדההזדקקות ליפיפות יפת וחכמת העמים בזהירות גדולה
ההיא חמתא דהוה סניאה לה לכלתה, א"ל זיל איקשיט נמשחא דאפרממא, אזלא איקשיט, כי אתאי א"ל זיל איתלי שרגא, אזלא איתלא שרגא, אינפח בה נורא ואכלתה
.
מה שיש בפרט יש בכלל, שונאים בנפש הנראים כאוהבים, המיעצים עצות כלליות לכלל האומה הישראלית, שסוף העצות הרעות הללו להבעיר אש במחנה ישראל, להבעיר כל קודש. בתחילה הנה העצה של הקישוט החיצוני הנפרז בעצמו אינה רעה כ"כ, אבל כמה עלולה היא להסיע את הלב מהטהרה הפנימית, מקדושת התורה והמצות שהיא מעוזן של ישראל. אותו הקישוט החיצוני, הממלא את כל הנימוס וההליכה החיצונית ע"פ יפיפותו של יפת במדה נפרזה יותר מדאי, בדרכים כאלה שעלולים הם להביא תקלה, הם רק הכנה להשחתה הבאה אח"כ. אחרי העצה של הקישוט החיצוני הלקוח כולו מדרכי העמים הרחוקים מאד מהליכות חיינו הפנימיים, הנה תבא ההסתה לעשות עיקר יסודי ג"כ חכמת העמים וספרותם, הנובעת מבאר נכריה. וכשמתקבץ יחד הנימוס החיצוני, שהוא כולו שלא לישראל ותורתו, עם אותו האור הזר, אש זרה, השורף בחומו ובנטייתו כל רגשי קודש, עלול הוא לשרוף כל מועדי אל בארץ. ע"כ בזהירות גדולה ויתירה צריך שיוקח כפי הצורך הראוי מה שיראה ע"פ תורת אמת לקרב איזה ענינים מהדברים החיצוניים, בלא להשען על היועצים לפי דרכם החפצים בשריפת נשמה הישראלית, האומרים כההיא חמתא, זילי איקשיט נפשיך, ואח"כ איתלי נורא, אבל מה נוראה היא האחרית, אשרי שומר נפשו ונוצר דרכו.
שבת ב עד
עההישוב היהודי המדולדל בא"י לאחר חורבן בית ראשון
ומדלת הארץ השאיר נכוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגכים, כורמים, תני ר"י אלו מלקטי אפרממון מעין גדי ועד רמתא, יוגבים, אלו ציידי חלזון ממולמות של צור עד חיפה
.
ישנם הנאות וצרכים שהם לגמרי חומריים, מפרנסים את החושים המגושמים, כאכילה ושתיה וכהנה. וישנם צרכים אסתטים המפרנסים את החושים הרוחניים, מהם מראה וריח, שאין בהם משום מעילהי מפני שאינם מההנאות הגשמיות. והנה כאשר ע"י עונות אבותינו ששבעו וירם לבם בא החורבן הראשון, הנה היה יסוד קלקולם המוסרי מונח ע"י הנטיה היתירה אל התאות הגסות החומריות. הרג בקר ושחט צאן" , ה"אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק"י . התאות הגסות הן עלולות יותר להשפיל את רוח האדם ולעשותו מתמכר אל הרע עד שישכח את צור ישעו. אמנם כשם שעצם החורבן והנפילה האיומה לא באו כ"א אחרי שכבר באו מקודם לזה נסיונות רבים אולי ישובו מדרכם, כן ג"כ אחרי החורבן עוד היה השריד אשר נתן ד' בלב מרגיז הארץ שישארו בארצם לא העוסקים בישוב הארץ להכין דברים שמחזקים את החושים החמריים שמביאים לידי שביעה יתירה וגסות החומריות, שאמנם טובה היא הבריאות וגבורת הגוף כשהאדם מתנהג על פיה באורח מוסר, אבל כמה רעה ומזקת היא השביעה הגסה כשהוא פונה לבבו כולו אל צד בהמותו, שאז נעשה האדם כ"כ חומרי וגס עד שאזנו נעשית ערלה ואין אפשרות אפילו להשיבו בתשובה. ע"כ אותו הישוב המדולדל שנשאר, לא נשאר עסוק כ"א בדברים שהם מכשירים רק את החוש האסתטי, וזה נשאר במדה מרובה לא כפי ערך הארץ השוממה, שהיה ראוי להשאר באופן מדולדל כזה רק מעט מאד מהכנה לדברים שהם בתור מותרות. אבל למען הרשים שצריכה נטיתם מעתה להיות מופנה מהחושים החומריים והשיטוף בהם, מפני שכבר נתגשמו יותר מדאי ונשתמשו במילוי החומריות שאפשר וראוי להשתמש בו לטובה לשכלל נפש בריאה בגוף בריא, הם נשתמשו להרע להשפל לתאות היותר גסות. ע"כ נשארו רק מלקטי אפרסמון לשימוש הריח והעידון הדק, וציידי חלזון למילוי שימוש הצבע המעדן את חוש הראות הדק שבחושים. כמו הערה שתכונת הגלות כה תהיה, להחליש את החושים הבריאים אע"פ שמאד צריכים הם להיות בריאים, אבל כיון שקלקלו דרכם מוכרח הדבר שישבר גאון העז והכח הגם, והקיום המדולדל יהיה רק ע"פ ההתעסקות בדברים שהם לצורך השימושים של החושים הבלתי כ"כ גסים ורעננים, שאז בהיות האדם בלתי איתן ומלא אמץ הוא עלול יותר לתקן עותתו החומרית ע"י שברון לב והכנעה מוסרית. ורק כשישלים הכשרתו ראוי הוא כמאז להתברך בבריות גופא ושרירים חזקים מלאי גבורה. ובעוה"ר גם זה הניסיון לא עלה יפה, ועם ההחלשה הגופית לא היינו ראויים אז להתקיים בארץ חמדה, מפני שכ"כ גברה ההשחתה עד שרק ע"י מירוק גדול של דכדוך עצום של גליות והמון צרות רבות ורעות, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך אין ישראל עושין תשובה אלא ע"י יסורין , שהגלות והמעמדים הרעים הבלתי טבעיים, הרחוקים מהשפיע כח שלם לנתונים בהם, דכדכו את החומריות הנשחתה עד שעשאוה רכה ועלולה לקבל צורה מתוקנת. אע"פ שגם החלישות היתירה היא ג"כ מונעת הרבה מההשלמה האמיתית, אבל מבצרת היא עכ"פ זדון לב של רעות מוסריות היותר שפלות ומחלשת את רושם השתרשותן עד שיוכל זרע המוסר לפעול ולעשות דרכו בלבבות. ובאשר זה הישוב הקטן והמזער לא היה סופו להתקיים, ע"כ לא הועמד מטעם ההשגחה האלהית על הקרקע כראוי לאכרים שיסוד קיומם הוא לא המסחר והשכר מלאכה כ"א עצם ההזנה מהחומרים שמוציא בעמל נפשו מן הארץ. אבל זה הישוב שהיה עומד בתחילה לגלות, נעשה לכתחילה בהכנה גלותית שתהיה תכונתו תכונה מסחרית לא אכרית. כי מלקטי אפרסמון וציידי חלזון לא בעצמם ישתמשו בפרי עבודתם, כ"א ימכרום ומהם יתפרנסו כסוחר וכפועל, שזאת היא פרנסת הגולים שאין להם מעמד קרקעי. וכ"ז להעירם שעל מפתן הגלות הם עומדים, ושהם אינם התחלת הישוב כ"א סופו וחתימתו בחורבנו, כי ההתחלה צריכה בכל ישוב להיות מתפשטת בדברים היותר פשוטים. אמנם באשר לא לישב אה"ק היתה מחשבת הרשע, ולא היתה בעוה"ר ראויה עדיין להתישב ע"פ ההשגחה האלהית אשר הועידה לצרף סיגינו, ע"כ היה הצביון של השריד ההוא מורה על חתימה של ישוב גדול ואדיר שתוכנו מוכיח על חורבנו. כי כל השטח ההוא שהיה בעת השלוה והאושר מיועד לאותן הדברים המעדנים ומפנקים מעין גרי עד רמתא לאפרסמון, מטולמות של צור עד חיפה לחלזון, שמאד נאות הוא במקום שאליו מצורף ישוב מלא מכל הצרכים הנדרשים לעם רב ועצום משוכלל ומבונה. אבל כמה בלתי טבעי הוא וניכר רק לשריד ואוד מוצל בהיות עומד שטח רב כזה בארץ שממה רק לאותם הצרכים שהם רק טפלים לישוב אחר, להורותם כי רק טפלים לישוב בבל הממלכה הכובשת נתישבו ולא בתור ישוב עצמי, שאז תהיה ההתחלה כאשר תבא תשועת ד' ע"י קץ המגולהואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" , והיו בה אכרים ונוסעים בעדר .
שבת ב עה
עויתרון חכמת התורה על שאר החכמות
רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלכד
.
רמז יש בהארת נר שבת על הארת אור השכל, השופע על הנפש המתקדשת בקדושת יום המנוחה והקדושה. והנה הרבה הם השמנים, הסיבות המביאות אורה. כמה סעיפי חכמה ישנם, שבהיות הנפש עסוקה בהם מתרוממת על ידם במוסר ומדות טובות, ונעשית מוכנת להביא טובה לעולם. אבל נעלה על כולם בטהרת אורה הוא אורה של תורה, היא מיוחדת ליום השבת ביחוד, היא המעולה שבשמנים בטהרתה שאין בה עירוב של טעות וחשכת יצר האדם הרע, שמתמזגת ע"י ההארה הבאה מחכמות אנושיות. והיא נמשלת ע"כ לשמן זית, ראשית שמנים, להוראה שיום השבת יהיה כולו קדוש לחקר חכמתה של תורה, וכך הוא דעת הרמב"ם. והערת השלילה בהדלקה משאר שמנים, הפחותים בצלילותם משמן זית, מורה על ההמשכה המחוייבת אל המאור שבתורה בגנזיה וסתריה, ששם האורה הטהורה שורה.
שבת ב עו
עזאור התורה ואורות אחרים להארת יהדותו של האדם
עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר, מה יעשו אנשי כבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט, אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין
.
מה שהוא פחות מזהיר מהמאור הפנימי שבתורה, ומכל מקום הוא טוב לאותו האיש, שאי אפשר לו לעלות במעלה היותר עליונה לחזות בנועם החכמה הטהורה העליונה, יצוייר בכמה אופנים.
הנה, חכמת התורה הפנימית, כשהאור היוצא מההבנה הכללית שבתורה יוצא בהרחבתו, אז ההבנה בדרכי ד' והמדות הקדושות הנמשכות מידיעה זו אל האדם באות לא בשיעורים קטנים מתקבצים, כי אם בשפע הגון בידיעות כלליות. אמנם, מי שלא בא למדה זו להשכיל הבנות כלליות שופעות בבת אחת אור חכמה מרובה, מכל מקום, מכל דבר ודבר קטן שבתורה, מכל דיוק הלכה, מכל גרעין של פלפולה של תורה והבנתה היותר פשוטה, מכל רסיס ורסיס, מתקבצת אסיפה של אור גדול בנפש. הערך של הידיעה העומדת במערכה שניה מול ההבנה הרחבה של דעת גנזי תורה, שהיא נמשלת לשמן זית, שמכל זית וזית יוצא שמן במדה ניכרת בשפעה, והיינו גם כן מכל עיון ומחשבה של ההגיונות הצחים בעמקי תורה יוצא אור מוחש בנגהו.
אבל מה יעשו אותן שלא הגיעו למדרגה זו, ועוסקים הם רק בפשטן של דברים, בדקדוקי הלכות, בקושיא ותירוץ, בעיון מעשי, שהם מתחלקים לניצוצים קטנים מאד, ומכל מקום בקיבוצם במדה הגונה בלב, בהתמדה נכונה ואהבת תורה לשמה, נראה שפע אור מאיר בנפש המביא בסגולה אוצר חמדה בלב ומשריש אהבת השם יתברך, יראתו וחמדת ההליכה בדרכיו הגדולים. ההתפרטות הקטנה שמכל אחד בפרטיות כמעט שאין לח שמן החכמה האלהית מוחש, כ"א כשאנו רואים את הפעולה הנפלאה היוצאת מקיבוץ הכללות של העוסקים בגופי הלכות ומשאם ומתנם, כמה הם יקרים וכמה הם קרובים לאור חיי עולם הגנוז בתורת אמת. מזה אנו מכירים כי לח שמן משחת קודש גנוז בכל פרט ופרט, אף שהוא ניצב לפנינו כדמות גרעין יבש. דומה הדבר לשמן שומשמין, שכמה שלא ניכר בכל גרעין של שומשמין מעוצם קטנו כי אוצר ואוגר הוא את שמנו בתוכו, מ"מ מקיבוץ המון השומשמין במקום אחד והצברם והעשותם בבית הבד ניכר כבר בהמון שאוצר של שמן גנוז בכל גרעין וגרעין. כן הדבר באותן שלא הגיעו למדה זו העליונה להעסיק עצמן בקדושת השבת במדה הגבוהה של ההבנות הכלליות הדומות לשמן זית, מ"מ אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיוי, וירצה ג"כ מי שבתומו ילך בהליכותיה של תורה בדבריה הפשוטים, בגרעיני הלכותיה הנראים כיבשים, אבל הלא אוצר שמן משחת קודש בהם גנוז. מה יעשו אנשי בבל, דיתבי בארעא דחשוכא , שאין להם אלא שמן שומשמין המתלקט מגרעינים קטנים, מפוזרים ובלתי ניכרים בהיותם כ"א בפ"ע 'בטיב' שמנם, ודאי כפי מדתם כן ירצה דרכם. והם כערכם משתמשים יפה באור קדושת השבת ע"פ הבחנתם, וא"צ להשריש שמבלעדי המאור היותר פנימי אין כאן כלום, כ"א ההיפך, שכ"א ישמח במתנת חלקו כפי מדת השגתו בכללותה של תורה או בפרטיותיה.
והנה, לבד השימוש באור התורה ע"י העסק בהלכות ופרטיהן הנראים כדברים יבשים והם באמת מלאים קדושה ואור עולם, ישנם עוד ירודים למטה מזה שבהיותם עניי דעת צריכים להשכילם גם דברים הפשוטים במוסרה של תורה ע"פ דרכי משלים פשוטים, שקליפתם איננה עיקרית והיא דומה לאגוז בעל קליפה קשה, ומ"מ ע"י שבירת הקליפה נמצא התוך ומוכשר להוציא השמן. כמו כן ישנם אנשים כאלה שרק ע"י הצעות של דברים מורגשים בדמיון הגס, ראויים הם לקחת בקרבם את הקליטה המוסרית מאור התורה. אנשי מדי, שעניות הדעת שרויה בהם, אין להם כ"א שמן אגוזים, ומ"מ בהיותם נהנים מאור האמת ע"פ מדתם, גם הם יומשכו לקדושתה של תורה ויודרכו בדרך ד' הסלולה.
למטה מזה ישנם אנשים כאלה שכ"כ השתקעו והתרגלו בחכמות המורגשות ע"י חכמי האומות, עד שאי אפשר להמשיכם לדברי תורה כ"א ע"י הצעת דברים מחכמות אנושיות הנלקחות לפעמים ג"כ עם ריחן הרע, כפי הדמיון האנושי המתערב בהנחות מדעיות ששרשן אינו רוח ד' השופע על יראיו ונביאיו, כ"א רעיון לבב האדם העלול לשגיאה ודמיון כוזב. מ"מ לפעמים ממר יוצא מתוק, ומהצנונות, שהאוכלם ריח רע נודף ממנו (עי' בבא בתרא קמ"ו), וטעמו מר וגס, ומ"מ השמן היוצא ממנו יוכל להאיר ולהזהיר. כמו כן, אותם האנשים, אשר ע"פ סבות חינוכיות ומדיניות ויתר מניעות, לא יכלו לעמוד על הוד המוסר והמדע הפנימי שבתורה כ"א ע"י דברים לקוחים מאוצר של חכמות חול, שיש בהן הרבה פסולת גסות ועובי, כגסות הצנון לעומת השמן, מ"מ כיון שהיסוד והתמצית הנקלט מהמוסר והדעת ההוא הוא להשכיל בדרכיה של תורה ביראת ד' ומדות טובות, ולעמוד מתוכם על עקרי וטעמי תורה כפי הבנה אנושית אפשרית, גם זה הוא דרך רצוי למי שלא זכה למעלה שהיא מעולה מזה, היינו להציץ באור גנזי תורה ע"פ עוצם טהרתם של סתרי תורה המבוררים לקדושי חכמי תורה האיתנים. אם כן, מה יעשו אנשי אלכסנדריאה, שבאמת התרחקו ממקורה של תורה ואין להם אלא שמן צנונות, מכל מקום נעשו אנשי חיל יראי ד' וחכמי לב דבקים בתורה ואהבתה. ומה שהוציאו מההבנות המתהלכות ממקורות גסים השפיעו על הבנת תורתם ונמשכו עם זה לתורה וליראת ד'.
והנה, אנשי אלכסנדריאה ע"י שמן צנונות שלהם הרחיבו והגדילו את הבנת התורה ע"פ דרכם, אבל עלינו עוד להסתכל מטה באנשים שירדו בנמיכת מעלתם וחינוכם עוד במדרגה יותר נמוכה, עד שעיקר הארתם השכלית איננה כ"א חכמות חול טבעיות מדיניות וכאלה, שהן כמו שהן הן ממוזגות בריחם הרע של הדמיונות האנושיים, מ"מ כ"ז שהם חפצים להיות עם ידיעתם הכללית באלה המדעים להיות הולכים בדרך ישרה בדרכה של תורה, ואם שלא יבאו לידי מדה זו לבאר עניני תורה ע"פ השקפותיהם וידיעתם, מ"מ לאורה ישתמשו להשכיל על פי הדברים הכלליים מוסר השכל ויראת ד' מהכרת הבורא ית' ממעשיו ויצוריו ע"י ההעמקה בחכמות הטבעיות והתכוניות. אע"פ שהשמן לא נזדקק, והסיגים ביניהם מעורבים, וריח הרע של הדמיון האנושי הטועה בהשערות נודף מהם, אעפ"כ המאור היוצא ממנו באותם החלקים שהאמת מוצגת על ידם הוא מאיר מחשכי לב האדם ומרומם את נפשו מההשפלות הבהמיות. על כן, גם את הגורל של אלה האנשים אין להזניח מחבל קהל ד', ובהיותם דבקים בכלל באמונה בתורה ויראת ד', אע"פ שמשעשעים את נפשם באומנתם ע"פ הרגלם בדברים כלליים מבארות אנושיים נחצבים, אין להזניחם, כי אם לקרבם ולחזקם.
על כן, אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, דהיינו שאין השמן נמשך אחר הפתילה, דהיינו דיעות כאלה שבהיותן מופשטות פועלות להעתיק את האדם ממעשיה של תורה שהם יסוד החיים הכלליים והפרטיים בישראל.
אבל כל מדע וענין שכלי, שעמו יעמיד האדם רעיוני לבבו להיות נמשך במעשיו ודיעותיו אחרי שרשי התורה וענפיה בפועל ובדעת, הכל הולך ושב להאיר באור קדושת השבת המרומם את כלל עם ד' אל דעת ד' והוד כבודו. אלא שכל מי שאפשר לו לעלות יותר אל הקודש, ללון בעמקה של תורה ויקרת כבודה, להציץ באור האמת ונוגה הצדק, כך היא חובתו וכך יפה לו. על-כן שמן זית מן המובחר, ו"אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך". ועם זה גם הרחוקים יאירו באור קדשי ד', בהתקשרם בכללות אמונת אמן ועול מלכותו יתברך. "נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים".
שבת ב עז
עחלכל רע תכלית טובה באחרית מבלי לפגום בשנאת הרע בהווה
מאי הוי עלה דתחש שהיה כימי משה
.
הטומאה והטהרה מיוחסות לטוב ולרע במציאות. אמנם הם ענינים שבאים יותר לפי היחש, כי בכלל הלא נדע כי כל פעל ד' למענהוי ואין במציאות רע מוחלט שלא יהי' לו טוב תכליתי באחרית. מ"מ יסוד המוסר והיראה הוא להבחין בין טוב לרע, וכמו כן יסוד המדע הוא להכיר ג"כ שגם הרע היותר גרוע אינו נפרד לעצמו מאין כל יחש אל הטוב הכללי, כ"א בחוברת המציאות הכללית יעלה גם הרע לתכלית טוב. אמנם המצות מכוונות הנה ביותר להגדיל את הכרת דרך החיים והטוב בלבו של אדם, שלזה צריך שיכיר מאד את השינאה והבוז להרע והפסד הצדק והמוסר, מבלתי שתפגם שנאת הרע בכל שהוא מפני הצורך הכללי שיש למציאות הכללית במציאות הרע, כ"א ידע לנכון כי דבר זה של מציאות הרע בכלל המציאות לתכלית הטוב הוא ענין אמתי מדעי, אבל לגבול המוסר המעשי לא יגש, כי המוסר המעשי כולו נבנה ע"פ הציור היותר עמוק ונרגש שאפשר להיות משנאת הרע ואהבת הטוב. ע"כ לא הוכשרו למלאכת שמים כ"א דברים טהורים, להורות שאם שבהיות הטמא נמצא ודאי מציאותו בעצמה תעיד עליו שיש לו ערך תכליתי, מ"מ למלאכת שמים, המצות שנתנו לצרף את הבריות, לא הוכשרו להן, כ"א עור בהמה טהורה בלבד, להודיע שיסוד הצירוף המוסרי יבנה משנאת הרע בתכלית וזרייתו הלאה. אמנם כ"ז יוכל להיות ליסוד מוסד רק בערך המוסר הפרטי, או אפילו המוסר הכללי, אבל רק אם יש לו רק מטרה של הנהגת הצדק בהוה. ואפילו אם ההוה יהי' מושקף להכנת העתיד, מ"מ ההוה ע"פ דרכו הרי הרע עומד בו בניוולו ומיאוסו שצריך לזרותו כמו דוה. אמנם לא כן היה ערך דור המדבר, שהוא היה דור שקיפל את התמצית של דורות הבאים כולם. שהרי ע"פ כריתות ברית תורת חיים לעד ולעולמי עולמים שכרתו עלי זבח , דור דעה ההוא, מפיהם אנו חיים ויחיו ג"כ הדורות העתידים לחיות, מטלה של תורה, עד שגם כל הטוב העתיד לבא בעולם לעולם שכולו טוב, שאז יהפך הכל לטוב, וכל הכחות הרעים יהפכו ויצטרפו לפעול בפעולתם העזה והקשה לטוב למשפט וצדק, לחסד ואמת ודעת אלהים, כאן במושג כללי כזה, שביותר היה ראוי שיוכר במערכת קדושת המשכן, שכלל את הוד הסדר הכללי כולו, ומגמת ההשגחה האלהית בהרמת המציאות לעת האושר היותר גדול, כאן במקום שעכ"פ ההיקף היותר חיצוני, עורות תחשים שמלמעלה, ששם נכללו הגוונים המרובים המחולפים בכוחות המציאות לחסד ולמשפט, ולכל שימושיהם ופרטי הכחות הנדרשים למלאותם, ססגונא, ששש בגוונין שלו , שהם מרובים וכוללים הכל, - בערך זה של הבנה כללית המקפת הכנה להישרת המציאות עד עומק תכליתה היותר נעלה, יש מקום ספק גדול איך ראוי שיורשם בו ערך הטומאה, דהיינו רגש יחש מציאות הרע והבחנתו. אם נשקיף לפי הצורך של המוסר הבא בתור ההכנה המצטרכת לטהרתו של עולם, הלא כל נתינת מקום לדבר רע, לפשרה מוסרית הוא מביא, שהוא ראש לכל קלקול, ע"כ ראוי הוא שאותו הרושם של שנאת הרע וזרייתו, לא יוחלש כלל מפני גודל ההשקפה וכללותה המיוחסת למקור הקדושה של דור הדעה, דור המדבר, שהוא בערך ימי עולם, ויכיר ימי עולם משה עבדו. ואם שמה שאנו משקיפים עליו לרע יוכר לנו לעת המאושרה, שגם הוא הועיל לטוב ולשכלול המציאות בכללותו, הלא מה שישאר מתמצית הכחות הרעים יהיה ג"כ אותו הטוהר והטוב הגנוז בהם שרק בצירוף היותר נעלה יתגלה בזהרתו. או שעכ"פ ראוי לתן מקום שאותה ההשקפה המדעית שהיא מסתעפת מדעת אלקים הבהירה והכרת אחדותו איך שאין מלבדו, ושהכל ברא לכבודו, ולהשלים את הטוב באופן היותר נשגב, שמזה תוצאות לכל האורה וכל המוסר הכללי והפרטי, שהיא מוכרת מתוך ההופעה היותר עליונה של נצחיותה של תורה ושלטון אורה הבלתי תכליתי. מצד מבט כזה ראוי להכניס ג"כ במלאכת שמים זאת של מעשה המשכן ג"כ עור בהמה טמאה, להורות כי יש כאן פינה ויתד לנצח כל מה שאנו מכירים לדבר שהוא ההיפוך ממטרתו העליונה של צדיקו של עולם ב"ה במציאות הכללית, וכי "דבר אלהינו יקום לעולם" . ו"מי יתן טהור מטמא לא אחד" . ע"כ החקירה גדולה היא מאד מאי הוי עלה דתחש שהיה כימי משה.
שבת ב עח
עטהגונים השונים, כולל הערב רב, יש להם תכלית טובה
אמר רבי אילעא א"ר שכ"ל, אומר היה רכי מאיר תחש שהיה כימי משה בריה כפ"ע היה
.
ישנן מדות קבועות שראויות הן להיות נקבעות ברושם של קביעות ושל תולדה קיומית, דהיינו שמשרשן יוקחו ענפים ג"כ להרחיב ענינן בכל עת ודור. וישנן מדות כאלה שהן צריכות לשעתן ואין לקבע אותן בערך מיני כ"א בערך אישי, כי המין הלא הוא קבוע ואינו עובר, ומתרבה - ואינו עומד בצמצומו. והנה הרושם של ריבוי הגוונים שבתחש, דמתרגמינן ססגונא, ששש בגוונין הרבה, הוא מתאים עם אותה הנטיה של הכנסת כל הכוחות, גם אותם שהם לעצמם רעים, בבנין האומה הכללית. וזהו דבר מיוחס למשה רבינו ע"ה שהכניס את הערב רב בכלל האומה, ואע"פ שלא היה הדבר ע"פ הדיבור כמפורסם בדחז"ל מ"מ ודאי לא יאונה לצדיק כל און. ואם מכאובים רבים הסבו הע"ר בישראל, ותולדותיהם כיוצא בהם מסבבים צרות רבות ורעות בכל דור ודור, מ"מ ההשלמה הכללית שתבא באחרית הימים, תתברך ג"כ ע"י אותם הכחות הקשים והשונים, שדוקא ע"י מיזוגם של הע"ר באו לנו. ובההפך החושך לאור, יגלה הדבר שגם אותו הרע והסבל היה לטובה, כי העושר של המון כחות וצביונים שונים הוא דבר משלים את האומה, אלא מפני שנלקחו ממקום בלתי טהור הנם לקוצים כ"ז שלא נצרפו. אמנם רק ימי משה, אותם הימים שהאומה קפלה בהם את הכנת השלמתה עד היום האחרון, עד העתיד היותר נהדר, רק הם היו ראויים להכנס בעובי קורה כבדה כזאת של הרבות הגוונים בריבוי היותר אפשרי ולשוש בהם, ולכלול גם כח זה בכלל עבודת הקודש שנכללה בקדושת המשכן. אבל אין לדבר ערך מיני קיומי, וחלילה לדורות הפרטיים לשום להם לקו להרבות גוונים זרים באומה, או להדבק ביותר גם באותו הסיג הזר שנבלע באיבריה, אשר באמת אחרי שימוש פעולתם תקנת הכלל תלויה בהזיקוק של הסרת הבדילים "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך... אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" . ע"כ תחש שהיה כימי משה בריה נפ"ע היה.
שבת ב עט
פהעוזבים את עם ישראל הם צאצאי הערב רב
ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא
.
אותם הכוחות הזרים והקשים, שמצד הנטיה של הרחבת ריבוי הגוונים נכללו בבנין הכללי, יש לדון על ערך שימושם, שהרי ישראל צריכים להתעשר בכחות נפשיים רבים ונכבדים מצד עצמותם, גם צריכים לרכוש כזה שיוצא מאתם לפעול על העולם כולו שאיננו נכלל בכ"ז בשלמותם של ישראל המיוחדת. והנה מכלל הדברים הטובים שנכללו בהענינים שבאו ע"י מכאובים וצרות רבות ורעות, נכלל ג"כ מה שמצד החסרון שגרמו הערב רב בעירובם בישראל, מזה יצאו ג"כ אח"כ בהמשך הגלות כחות פועלים רבים ממחננו להיות לעם אחר. ובאמת אין כאן הפסד עיקרי, כי היוצא אינו יוצא כ"א מפני הנטיה הזרה הגנוזה בנפשו מקדמת דנא, מסטרא דע"ר, שמזה באו תכונות זרות שנקבעו אח"נ בנפשות ומתערבות במזגים באופן שאינו מתאים ומתקיים בכנסת ישראל, ע"כ הוא מתפרד ע"י מכאובי הגלות וצרתה, ואין בו העז לעצר כח לעמוד בניסיון. והנה רק המראה החיצוני יעורר בנו תוגה שחשבנו שזה היוצא היה משלנו, אבל באמת אינו כ"א המוכן להתפרד ולצאת מני אז. אבל גם יציאה זו לא תשאר בלא רושם של תועלת כללית, כי מה שאותם הנובלות הם מתערבים בין הגויים, הם מקנים מ"מ אותן הנטיות שכבר קלטו מני דורים מקדושתם של ישראל בין עמי הארץ, ונעשית מזה הכנה מזגית להיות חלקים מאומות העולם מוכשרים לקבל, עכ"פ כפי מדתם, השפעה מרוחם של ישראל ע"י אותו המזג המועט שמ"מ פועל הוא בהמשך של דורות ע"י כח הגובר של אור ישראל כפעולת השאור המועט בעיסה. והנה זהו הספק המרובה בכללות התכלית של התרבות הגוונים שנעשה בימי משה ונכלל עכ"פ בחיצוניות המשכן הכללי, אם מזה תבאנה תוצאות של עושר פנימי, דהיינו שאותם הכחות יוכללו ויכנעו לגמרי לרוח ישראל, וישארו נאמנים לעד בברית שלם, או שיהיו רק בתור שימושים חיצוניים הממלאים תפקידם חוץ לשלטון הפנימי של מחנה ישראל. והנה ההבדל שבין חיה לבהמה באופן מוחשי וציורי הוא, שהחיה איננה בטלה לאדם ואינה נכללת בשימושיו הבייתיים, אמנם סוף הדבר שתקבל גם היא השפעה וטובה מהאדם השלם, כאשר נתבאר לנו בענין השלמת בע"ח ע"י השלמתו של האדם בכלל במק"א , אבל איננה מורגשת לעלות בחוגו הפנימי, מה שא"כ הבהמה הבייתית שהיא כולה טפילה לאדם ונכללת בכללות קניניו המתיחשים אליו. ע"כ תחש זה שהיה בימי משה לא הכריעו בו חכמים, ביחש להאדם העיקרי, אתם קרויים אדם , אם הוא חיה או בהמה. כי באיזה אופן שיהיה גמר צירוף הסיגים, אם ע"י החזרה לטוב בפנימיותם של ישראל או ע"י הדחיה וההרחקה, אם אחד בעיר ושנים במשפחה ממש, או אחד בעיר מזכה את כל העיר כולה ושנים במשפחה מזכים את כל המשפחה כולה , דברים כאלה הכלליים וגבוהים, הם מכבשי דרחמנא שא"א לחכמים להכריע בזה.
שבת ב פ
פאמלחמה נגד האויב הראשי ונגד המתנגדים הצדדיים
וקרן אחת היתה לו במצחו
.
הקרנים המה כלי המלחמה. המלחמה היא אמנם לצורך הקיום הפרטי והמיני. והנה ישנם מתנגדים צדדיים וישנם מתנגדים מכוונים. המתנגדים הצדדיים, היינו שהם אינם באים לאבד ולהחריב את מי שהמלחמה מזדמנת לו, אבל מפני שממהלך אותו המתנגד תצמח הריסה ורעה לאותו המגין על ערכו וקיומו, מצטרך הוא לצאת למלחמה. הקרנים שהן מן הצד מורות על המלחמה ג"כ נגד מתנגדים צדדיים, כלומר אותם שרק את טובתם ידרשו והרעה ממילא באה לבעל הקרנים, והוא מנגח מצדדיו לימין ולשמאל למען ינצל מהרעה הצדדית. אמנם אם היתה ההגנה דרושה רק לאויב הבא ומתכוין רק להתקומם ישר נגדו, מורה יותר מקומה קרן אחת ובמצחו מכוון פנים כנגד פני הרודף. אחדות הקרן מורה כי המטרה של המלחמה הצדדית, היא מתחלקת לפי נטיות המוכפלות של הצדדים השונים. אבל הנטיה של ההגנה נגד אותו האויב שאין לו שום נטיה אחרת כ"א ההתנגדות נגד אותו העצם שלו יאתה הקרן להגנה, מותאמת יותר קרן אחת, ובמצחו מכוון נגד המתכוין לעומתו להתקומם לו. והנה באשר המובן העולה מריבוי הגוונים שבתחש המקיף את המשכן מלמעלה, היא ההכרה של ההתאחדות שתבא בסוף מכל הנטיות השונות ביותר, ואיך שיתקבצו כולן למרכז הטוב הכללי, שכינת ד' וכבודו, ושמו הגדול ד' שלום; ע"כ ראוי להבליט כי אמנם הרבה דברים ישנם בעולם שכפי מהלכם הם נוטים מאותו הדרך ששמו ישראל להם לקו ע"פ ד', וכל מה שמתגברת בעולם נטיה זרה לכאורה נראה שהיא מתנגדת ולוחמת, עד שהקרנים של החוזק העצמי לפום ריהטא ראויות שישתמשו בהן לנגח אלה האויבים הצדדיים, אבל עם ההבנה שכ"כ גדול ונשגב הוא הכח הכללי, הוד אחדות שם ד' והחפץ הנאדר בקודש המאחד את הכללים כולם למקום אחד, כשאנו עומדים על מצב של מבט בהיר כזה, אנו מכירים שכל השימוש במלחמת הקיום, בין בחומריות בין ברוחניות, ראוי לנו להעמיד רק נגד אלה ההולכים ישר לאבד ולהחריב, לעקור את כח החיים האמיתיים במתכוין ויד רמה, נגדם מכוונת המלחמה האמיתית, מלחמת מצוה. אבל על הדברים שהם זורמים רק מנטיות צדדיות, אף שאינם כפי תביעותינו ודרכינו, מ"מ אל תהי בז לכל אדם ולכל דברי, שהכל באשר לכל מד' נברא והוכן לתכלית הטוב, ואין לך דבר שאין לו שעה ומקום . ע"כ רק קרן אחת היתה לו להיות למגן מהאויב, שרק מטרת האיבוד של הטוב הכללי הצפון בשרשן של ישראל הוא נגד עיניו, ובמצחו מכוון נגד המתיצב לעומת פניו ושאיפתו הקדושה האלהית.
שבת ב פא
פבההנהגה בזמן שהרע שולט והצפיה לתכלית הטוב
ולפי שעה נזדמן לו למשה
.
יש הבדל גדול בין ההנהגה התמידית שצריכה להתנהג בפועל בהוה כל זמן שהרע שולט, והנטיה מדרך הישר הסלולה אף בכל שהוא היא עלולה להחריב ולהרס כמה דברים טובים ומאחרת את הטובה היותר שלמה מלבא לעולם, לבין הצפיה הכוללת הסוקרת על התכלית היותר רחוקה היוצאת מסכום העלילות הנכנסות בגבול האנושיות, איך הן כולן מתאימות לחפץ העליון ותכלית הטוב. ע"כ אם שמזדמנת שעה גדולה שתעודתה היא בגלל הצפיה היותר רחוקה ושלמה, שבעבורה נוצרת ג"כ איזה נטיה והשרשה לסמן את גבול ההגנה מן הרעות של הנטיות הזרות, ולפעמים ג"כ לצמצם את כחה מפני ההרחקה שתמצא מקום ג"כ להעלילות היותר רחוקות לפעול בעוזן לשם התכלית היותר עליונה וטובה שאדון כל המעשים כבר נטע שרשה והתקין תבניתה, אבל עלינו לדעת שתכונה כזאת היא הנהגה של שעה, וההתרוממות עד המצב של אותה השעה הרוממה היא נשארת גנוזה בנפשות הגדולות ופועלת הרבה על צביון הסדר התדירי שהוא אמנם ראוי להיות בעיקרו בשמירה מעולה מכל רע ג"כ צדדי, ו"קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ"י, עד תקום אמת לעד לעולם. ע"כ ראוי לנו להביט על ההכללה של הגוונים כולם בחיצוניותו של המשכן, כאשר נרשם מתכונת המאורע שרק לפי שעה נעשה, וגם לא הוכן באופן סידורי שעכ"פ אותה השעה תהי' לפי זה ראויה להמשיך ממנה בפועל סדרים בהוה, לא כ"א בדרך הזדמנות, באופן מרומם מהסדרים האפשרים להיות נהוגים בסדר ההנהגה, נזדמנה למעולה שבאישים, למי שנאמרעליו "בכל ביתי נאמן הוא", הוא בצפייתו האלהית עד היום האחרון, רק הוא הי' בידו הכח להשריש את הנטיה של ההכללה היותר רחבה, ועם זה להיות משומר עמה כח ההגנה של הסידור ההוה, אלא שתשפיע מכח אותה השעה הרמה על המהלך התדירי כפי מה שאפשר לשעה של מאורע גדול להשפיע באופן שלא יומר בסידור תדירי בהנהגה תמידית, כ"א לדעת שלפי שעה נזדמן לו למשה, לצורך השעה והכרח הזדמנותה בתור זריעה של צדקה שאי אפשר כלל שתאכל פגה כ"א בעת זמן האסיף ש"בא יבא ברינה נושא אלומותיו" .
שבת ב פב
פגצריך שיהיה ניכר בעולם הכח שמכין את העתיד הנעלה
ועשה ממנו משכן ונגנז
.
כשם שלעתיד לבא, כשיתוקן העולם במלכותו, מלכות כל עולמים ב"ה, ואת הרע ורוח הטומאה יעביר מן הארץ, שאז לא יבולע משום הרחבה של כל נטיה שהיא טובה בעיקרה, אז ודאי יצא אל הפועל הכח של ההכללה של כל הנטיות לשם ד', ביד רחבה ועין טובה, בהקבץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את ד', כן צריך ג"כ שיהיה ניכר בעולם אותו הכח שהוא מכין את העתיד הנעלה ומכוונו, "דברי חכמים כדרבונות" - מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם , החיים שיבאו ע"י הצמיחה של הזרע המכוסה והנרקב למראה עין, אף ד"ת מכוונים את לב לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים , להביא ג"כ חיים לעולם כולו. ע"כ צריך לדעת שאותו האור שיופיע לעתיד בכל שלל צבעיו הטובים, ובנתיבות השלום שלו הרחבים, איננו בריאה חדשה שרק אז תצמח בפועל, כ"א גם השמים החדשים והארץ החדשה שהקב"ה עתיד לחדש הנם עומדים וקיימים מאז מעולם, שנאמרכאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עומדים לפני", יעמדו לא נאמר אלא עומדים א - כ"א צריך להשכיל שרק גנוז הוא האור הנחמד ההוא, גנוז ולא אבוד, וכיון שהוא רק גנוז, הרי הוא מתגלה למי שראויים שגנזי עולם יתגלו לפניהם, "יצפון לישרים תושיה" . ואם ההתגלות שלפני זמנה לא תוכל להיות מתאחדת בלב הצר של רבים עם אותה ההנהגה התדירית החמושה תמיד בהגנה מפני הרע המשוטט בעולם, שצריכה עבור זה להיות מחומשת במגן וצינה, כבר סיים שגם זה נמצא עם האור שלישרים, "מגן להולכי תם" . ע"כ לתמם שני החזיונות ופעולתם כפי ערכם, עשה ממנו משכן, הכולל מושג התורה העצמי בלא הצירוף עם נחלה מיוחדת וקנינים פרטיים הצריכים לתשמיש ההוה, כ"א במקום הפקר לכל, כל מי שרוצה יבא ויזכה בכתרה . אמנם אין האור הזה אור שימושי כ"א אור קדוש שרק בעת ההתעלות הגדולה של המציאות יבא לידי פעולה. ע"כ ג"כ נגנז, למען דעת כי אמרת אל ה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו .
שבת ב פג
פדגיעול הרע ושלילתו הוא במציאות ההווה, ולעתיד יתברר החיוב שבו
מדקאמר קרן אחת היתה לו כמצחו ש"מ טהור היה
.
אם היה ראוי שיכנס בציורינו, גם באופן היותר נשגב ומוסגר לעתיד, שכללות הרע והטומאה הוא דבר שבצירוף היותר עליון אין להכיר בו ענין הגיעול וההפסד, מפני שהוא ג"כ עולה להמגמה התכליתית של הטוב, אז לא היה ראוי שיובלט לנו בכח הכללי של כל הפרטיות לכלל אחד, כמושג הססגונא, שהוא התחש שהיה בימי משה, את יסוד ההגנה בקרן, שבה הוא עכ"פ מנגח ומאביד את המתיצב לו לשטן על דרכו בדרך ישר ומכוון להזיק. כי הלא אחרי הצפיה היותר רחוקה אין כאן מזיק ולא היזק כלל בעולם, ואין כאן דבר הראוי להיות מוגח בקרן, לו תהיה ג"כ אחת ובמצחו. אמנם הוא הדבר אשר דברנו, כי לעולם צריך שיהיה הרושם המוסרי מובלט בתוך הרושם המדעי, להראות ש"ראשית חכמה יראת ד'", כלשון חכמים ז"ל' "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". ע"כ כיון שאותו הרושם של שלילת הגיעול לעצם המושג שאנו משיגים אותו כעת בתור רע וטומאה, אם יחלש יוכל לפגע עכ"פ במקצת את אותו הרגש הקדוש המטה לדרכי חיים שבא מהציור השלם של שנאת הרע הגמור, ע"כ צריך שלא יופגם כחה של אותה השנאה להרע כלל. וגם בעצם ההתנשאות הגדולה שיסודה נעוץ בקץ הימים ובזמן היותר מאושר, נרמז רק איזה צמצום צדדי לדברים שהם כפי המושג ההוה והפרטי רעים ונוטים, ונראים כמפסידים את אורח הטוב היותר קדוש ושלם ג"כ בעת הירידה והתגברות הרע, שרמוז במניעת הקרנים של הצדדים, ומיעוטן עם זה מהנהוג משתים לאחת, להורות על כח צמצום של המשטמה והמלחמה, מפני שנצחון הטוב יעלה באופן שבמושג הפרטי הוא "ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" , ו"אין שטן ואין פגע רע" . אבל מ"מ המושג הכללי של הרע שהוא נמצא במציאותו, ומציאותו היא מידי ד' הטוב כדי לעקרו ולמגרו ולהעמיד את יסוד המציאות על הטוב והטוהר היותר נשגב. ע"כ "מלחמה לד' בעמלק מדור דור" , וצריך לעולם כח הגנה כללית מהצד הרע המכוין לחבל ולהזיק. ומאותה השנאה המצומצמת של הרע, יצאו הענפים כפי מה שהם חייבים להתרחב ע"פ הנהגתם הקבועה במדה ובמשקל הראוי, באופן שלא יפגם דרך הקודש אף בכל דהוא ממגע טמאים, לא יעברנהו ערל וטמא, והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקודש יקרא לה והלכו גאולים .
שבת ב פד
פההמאבק ברע בימי אדם הראשון ובדורות שלאחריו
דאמר רכ יהודה שור שהקריב ארם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו
.
הקרבן המכפר מורה על הסרת הכח המחטיא והכנעתו. והנה האלהים עשה את האדם ישרי, ואם שמתוך שסר כמעט מני אורח, נתעורר בו הכח הטבעי החומרי שהוא נוטה לבהמות ומעבירו על דעתו האנושית, מ"מ כל זמן שלא נתרבו החשבונות הרבים של בני אדם , נשארה ההגנה פשוטה מפני הכח היותר חומרי וגס, שבהתגברו הוא עלול להחטיא את האדם ולהעבירו על דעתו ועל דעת קונו. ואותו הכח היותר מוחש ברעתו, הוא הצד הרע שמרגישים פגישתו להרע ולחבל כמו בכונה. ע"כ גם הכפרה ורמז ההגנה שלה, לא היה צריך כ"א להיות פונה רק למקום אחד, ומכשולים צדדיים, מדברים שהם טובים לעצמם, אבל הרע לקח אותם תחת רשותו להיות משתמש בהם למדחפותב, להרע ולהפסיד להעתיד הטוב האנושי ולפעמים ג"כ לההוה שלו, זה טרם היה בעולם בימי אדם הראשון, ע"כ לא הי' צורך בהגנה מתפצלת המנגחת ימין ושמאל, כ"א בדרך ישרה להתקומם נגד המזיק הגלוי והמכוין בפומבי לתכלית היותר גרועה של הרע וההשחתה, שיסודו באדם הוא הגסות הבהמית היותר נמוכה.
שבת ב פה
פוהגנה והנאה של האדם בכוחותיו הגופניים והשכליים
שנאמר: ותיטב לד' משור פר מקרין מפריס
.
הנטיות החומריות בתחילתן הן מפסידות רק מפני כחן הבהמי כפי מה שהן מוטבעות באדם ביצירתו. זהו דומה לשור ששמו על ערך המין והתכונה הטבעית הפשוטה, שור בן יומו קרוי שורי. אמנם האדם כשאינו מגין על עצמו מפני חומריותו, הרי "לפתח חטאת רובץ"וכח הרע הולך ומתגבר יותר מכפי היצירה התכונית שבטבע. שאצל האדם אין ראוי שהנטיה הבהמית תתגדל עם גדולו, כי עיקר גידול האדם היא הצורה האנושית, השכל המכיר והמבחין, ע"כ רק בהפסד ההדרכה יבא האדם מנמיכות מדרגת השור הטבעי כפי הטבע הפשוט שעם הלידה לנמיכות מדרגת הפר, שהוא כבר מגודל בפועל ע"י כח החיים ההולך ומתרבה ע"י הרצון והגידול. והנה כפי התכונה הטבעית שעם יצירתו של אדם שכח הבהמי מגודל בו, הוא בא עם יסוד הכעס המשתמש לכח ההגנה בראותו צר ואויב, שבהתרחבות זה הכח בלא שיקול והדרכה אז יצא מגבולו להיות רק כח וכלי להגן, ויהיה ג"כ כלי משחית ומחבל. ע"כ בערך ההגנה יתגבר על האדם יותר במוקדם כחו הבהמי, ובאחזו בהגנה בכלי מלחמתו הטבעים אז כבר יעבור גבול ויחטא ואשם. אמנם אחרי שכבר סר ממנו אותו רוח טהרה והקדושה האלהית המלאה אהבת החסד והרחמים שראויה להמצא תמיד קבועה בנפשו של אדם, אז ישפל כ"כ עד שיתגלו בו תכונות בהמיות, לא לבד בערך ההגנה כ"א ג"כ בערך בקשת התועלת וההנאה. נגד שתי אלה המדרגות הן בבהמה הקרנים והפרסות, הקרנים, להגן כשכבר יש אויב, והפרסות, ג"כ לעת שלום לבקש את הדבר המועיל והמהנה. והאדם בנטותו לדרכי הבהמה, כיון שהכיר את ירידת מעלתו והקריב קרבן למען יתרומם אל הקדושה העליונה ורגש הטהרה האלהית, הבאה ע"י רגשי קודש שרק האדם יוכל להרגישם בעומק נפשו ביחושו לאדון כל המעשים ב"ה, אז הוא מכוין כנגד הכח הבהמי הטבעי הפשוט שהוא צריך להמלט מצד הגרעון שבו, שהוא ערך השור. ועוד נוסף שגם נפל בפח של כח הגידול הבהמי שהתגבר עליו ע"י ההנהגה יותר ממתכונתה שעם היצירה, זהו רושם הפר המגודל. רושם השור אמנם הוכר בו בהתעוררו לקראת מבקש רעתו, בשימוש הקרנים, ובערכו של האדם הוא שימוש האגרוף להגנה, בהעבירו את מדתו מצד ההמשכה הבהמית. ונוסף ע"ז ג"כ ההמשכה לבהמות בבקשת הערב והמהנה, להיות דורך בדרך בהמה, מפרים. והנה הנטיה השניה כבר היא מתפצלת מפני שבאה כבר מהתגדלות החומריות ע"י הרכבה של טבע וחינוך מעשי בפועל. אמנם הקרן, קרן השור, היא רק קרן אחת, רק הנטיה הטבעית הפשוטה להגנה, אבל ירידה היא לאדם בהיותו צריך להשתמש עמה. כי בצד השלמות האנושית כבר יש לכח קיומו כלי אחר לגמרי, "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" , וגם מאויבי בנ"א "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" . ואין האדם בהשלמתו וקרבתו אל האלהים, צריך כלל כח בהמי ונטיה חומרית ג"כ לשימוש ההגנה. ולכפר עון והסרת חטא ראוי שיקריב את רושם תחלת הנטיה של הנפילה שבאה ע"י התבהמותו, שור פר מקרין מפרים.
שבת ב פו
פזהנטיה הטבעית של האדם והתפתחותה במהלך הדורות
מקרין תרתי משמע, א"ר נחמן כ"י מקרן כתיב
.
ההתפצלות מהנטיה הטבעית החומרית שהתגברה על האדם בהיות דרכי חייו פשוטים, ואין עמו מקום לחשבונות הרבים של הרע שיתפצלו ויתפרדו בהתרבות, מוכנת היא בחיוב בהיות רק זה הכח שמור ו(אינו) נגדר. שאותה הנטיה בעצמה כאשר יתרבה המין האנושי וצרכיו יתרבו, אז זה הכח הבהמי בעצמו יתפצל ויבקש לו דרכים של הפסד לבא למטרתו מכל צד, עד שממילא מאותו הכח הפשוט של קרן אחת שבמצחו יולדו קרנים שכבר יצר להן המקום במצח המכוון רק נגד הרע הגלוי והפשוט, כ"א ג"כ יבקש לו דרכים צדדיים בהתרחבות לנגח קדמה (ומזרחה) ימה צפונה ונגבה. ע"כ אם אמנם הכתיבה הגלויה היא מקרן, להורות על התחלת הנטיה בעוצם פשיטותה, היא נקראת במסורת מקרין, כי ברבות הדורות הנטיה היחידה והפשוטה, כיון שעכ"פ לא הומרה בשלמות אנושית, תגבר חילים להרבות קרנים לנגח ולהזיק. ע"כ גנוזה היא ההשפעה של מקרין במערכת הגלוי של הכתיב לפנינו מקרן כתיב.
שבת ב פז
פחהשפעת אור ישראל על העמים בדרך ישירה ועקיפה
ולפשוט מינה דמין כהמה הוא, כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ול"ל אלא חד קרנא, איכא למימר מין חיה הוא
.
ההשלמות העתידות למין האנושי ע"י אורן של ישראל, יש לציירן בשני אופנים כאשר ביארנום כבר במק"א': או ע"י האופן היותר נעלה שיהיה לע"ל שיתרומם קרן ישראל במעלה רוממה וגם הערך האנושי יתנשא בכללו, עד שכל בני אדם יהיו מוכשרים לקבל הוד האמת כפי מה שהיא נשאבת מבאר ישראל בדרך ישרה. ולפי זה יהיה כל המין האנושי באמת נכלל בשם ישראל ושואב ממעיינו. אע"פ שההדרכות הפרטיות הלא על פי התורה עצמה צריכות להיות משונות בעמים אחרים מבישראל, כפי הפרטים שצריכים להתברר במשפטי גר תושב, שיסוד הדבר הוא דעת שם ד' אחד ודרכיו, מ"מ כ"ז שאין שם מבוע אחר כ"א ממקור ישראל ועל ידי ישראל, הרי הכל נכלל באופן גלוי באורח טפל לישראל, וזהו ערך מליצת מין בהמה, על הכללת הגוונים השונים שאמרנו. אמנם עד הזמן שעדיין לא הוכשרו ישראל בכללם, ולא נתקן ג"כ העולם כולו שיהיה גם הוא ראוי להיות שואב מי דעת-את-ד' מכלי ראשון ממעיינם של ישראל, עד העת ההיא, הנה חליפות וצבא תלך התולדה בדרכה, ותקרב בזלע עמים רבים ליסודי תורת אמת ועיקריה, מוסריה הנעלים והרבה מדעותיה האמיתיות, ע"י שאיבה של כלי שני, הנה המה יסודי הדתות שנסמכו על דרכי תוה"ק, שעיקר הדבר נעשה בהשגחה מופלאה ע"פ חכמת אדון כל המעשים ה"מגלה עמוקות מני חושך" . ואלה ההדרכות הנכללות בשרשי הדברים שנלקחו ממוצא התורה האלהית, אע"פ שנתרחקו הרבה מהמקור, וכפי ריחוקן נשתנו, עד שאלה העמים ההולכים בדרכיהם אינם מכירים איך אור ישראל רודה בם ומנהיגם. ולפעמים, והפעמים הן תדיריות הרבה בימי מרודינו בגלות החיל הזה, הדברים נהפכים לנו לרועץ, למקור משטמה ובוז, מאותם עצמם שמתחממים כנגד אורנו, מ"מ סוף כל סוף שההנהגה הזאת תכשיר את הלבבות להיות מוכנים להאור היותר מזוקק ויותר צרוף, שבו יהיה בגלוי "אור ישראל לאש וקדושו ללהבה'". אבל כ"ז שההליכה להכנת המעלה העתידה הולכת באורח מסותר, כמסתיר פנים ממנו, "נבזה ולא חשבנוהו" , הרי המונהגים, המון גוים, דומים לחיה ביחש האדם הפנימי, שאף שבאמת היא טפילה אליו ונזקקת להשפעתו לעתיד לבא כאשר ביארנו במק"א , מ"מ אין הדבר ניכר, והיא מדברית ורחוקה מחוגו, לא כבהמה הביתית הנטפלת לקונה ואבוס בעליה. והנה בהיות הדבר מסופק ע"ד התעודה שהוכנה ברישומה ע"י המשכן, אם ההכללה הכוללת עוברת היא את הגבול היותר אחרון ויותר נשגב, דהיינו נשיאת אורם של ישראל בגלוי, והטפלת האומות כולם בריבוי כוחותיהם ונטיותיהם להאומה האלהית באופן לאומי ג"כ, או שזה החזון העליון הוא התכלית בעצמה שאינה צריכה מצדינו לשום הכנה ופעולה, וכל פעולתנו, גם היותר רוממה, היא רק להישיר את הדרך לבא לתעודה זו הרוממה, והישרת הדרך הרי היא עסוקה במצב שקודם המטרה האחרונה אלא שהיא סמוכה לה ומביאה אליה, ע"כ בתעודת המשכן וכללות גוניו נרשם הדרך המביא לידי התכלית האחרונה והוא מצב מין חיה העומדת לעצמה, ומ"מ היא מושפעת מהאדם הפנימי שבמציאות ותתעלה על ידו, עד ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" , "ואריה כבקר יאכל תבן" . ובאופן זה נרשמו ג"כ הדרכים שנתנו מקום לההדרכות שנתרחקו מהמקור הראשון האלהי ומ"מ הם מביאים אליו, כדברי הר"מהמפורסמים, ביחש להדברים שיצאו ע"פ ערכה של תורה להשפיע לעמים רבים ע"פ מדותיהם, שיש בזה מן ההשגחה וההכנה לאורו של עולם העתיד לבא בתכלית האמת והטוב, והרחיב הדברים הרמב"ן בדרשתו . והנה אותו הרושם שהונח בצביון ההכללה, שאין להזניח ולהכיר באופן הראוי להשלל כ"א הדברים שעומדים לשטן באורח מכוון לבלע כל יסוד הטוב, קרן אחת שבמצחו, אבל מקום רחב ראוי להניח להדברים הצדדיים, מפני שסוף כל סוף שינויי הדרכים יביאו את העושר היותר גדול בהתאחדות כל הכחות השונים לתכלית היותר טובה ויותר עליונה בהיותם חוזרים להכרת האחדות האמיתית הנובעת מדעת ד' אחד יחיד ומיוחד ב"ה, ע"כ אין שם הקרנים הצדדיות. והנה לפי הנראה הכרה עליונה כזאת של השארת מקום לכל דבר וענין גם הנראה רחוק ויוצא מגבול האמת והשלמות, מפני כח האחדות השולט שהכל יוחזר לטוב השלם, היא נובעת רק מעומק העתיד שאז ימלא כבוד ד' אלהי ישראל את כל הארץ, "ועמדו זרים ורעו צאנכם" , "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך"; א"כ כח הטפילה לישראל בגלוי, צריך שיהיה כלול עם נטיה הרוממה הזאת שהיא בעצמה התמצית של התכלית האחרונה, א"כ תפשוט מינה דמין בהמה הוא. אבל השיב שעדיין הדבר שקול, שאולי זה היסוד היותר אחרון שחוזי קודש חזו עליו, הוא עצם יסוד המעלה ותכלית העליונה שאותה אין אנו צריכים להתקינה בפועל ידינו, כי היא כבר עומדת ימוכנה, רק האמצעיים של הדרך עלינו להתקין, אשכחן תורה דאיקרי דרך. וגם המשכן בהיותו ממצותיה של תורה, ויסוד ההדרכה המעשית היותר קדושה, הוא צריך להבליט מתוכו את יסוד העבודה האלהית. העבודה היא הפעולה, ולא הפועל והתכלית עצמה, שהוא כבר מדת קיבול השכר והמטרה העליונה. ע"כ י"ל שהדרכים הוכנו ג"כ לרשום אורח זה שהוא מוקדם להתכלית היותר אחרונה. ואורח המנהל לדרך מקור האורה הלא הוא גם מדת חיה, שאמנם יתנהלו לאומים ע"פ נטיותיהם ולא יתכנסו עדיין להכלל לגמרי גם בלאומיותם של ישראל וכללותם; אבל עם שהם מדמים שעומדים הם ברשות עצמם במושג הרוחניות והשפעת המוסר והאלהות, אינם מכירים שממקור ישראל הם עושים כל היסודות הנכונים שרכשו להם. והנה באשר זה המצב המצוייר במושג החיה, עם שאינו היותר תכליתי ושלם, מ"מ בהיותו מביא אל התעלות היותר שלמה הוא ג"כ ראוי להיות נשמר, וביחושו יש ג"כ אותו הענין בעצמו של מניעת ההתנגדות הצדדיית מפני ההכרה הכללית שהדברים החיצונים ישמשו בסוף לתכלית הטוב. והיותר מובלט בזה הוא, כי הנה יסוד האמת חותמו של הקב"ה היא תורתינו הקדושה, וישראל הם "זרע אמת" בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע", אדון כל המעשים, השומר אמת לעולם"הוא לבדו "ואין עמו אל נכר" אמנם כדי להכשיר לב המון עמים אל דרכי האמת, "ניתן הסכל במרומים"ורשות נתנה ג"כ לתערובות השקר להתפשט בעולם כדי שע"י ההכנה של התלבשות יסוד האמת בסעיפי שקר, יכנסו דרכי האמת בלבבות ערלי לב רבים שלא יוכשרו כלל להציץ באור האמת המזוקק, אור ישראל והדרו. והנה בכללות האותיות כבר נרמזו אתוון דשק"ר במציאותן, אמנם השקר בהיות ג"כ מקרבן מיליה, וע"ז היא קרובה ורחוקה, מ"מ האותיות הסמוכות כסדרן, קר"ש, אינן מבליטות את השקר, שמצד השפלות ההמונית שבאומות היה מ"מ צריך שאמר הרוח אצא ואהיה רוח שקר א"ל הקב"ה צא ממחיצתי כי לא יגורך רע וכת שקרים אינם מקבלים פני שכינה. אבל השקר שמצד השפלות ההמונית שבאומות היה מ"מ צריך להתכונן, הוא מוכרח להחליף האותיות ממתכונתן. אמנם להשאיר הנקודה האמצעית היסודית על מכונה, אבל להשפיל את הגבה ולהגביה את השפל, לעשות האחרון ראשון וראשון אחרון, היפוך מהאמור בישראל שנקראים תרומהשנאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתה", "מלאתך ודמעך לא תאחר"שלמדנו מזהשלא לאחר את המוקדם ולא להקדים את המאוחר. כך הוא משפט זרע אמת, הכולל הכל, ראש תוך וסוף כסדרן האמיתי והנכון, שהכל בכלל מיד ד' אלהי אמת עליהם השכיל. אבל השקר יקח לו אותיותיו שהן הוכנו לבנינו כפי ההכרח, קר"ש, ויקדים את המתאחר ויאחר את המוקדם, יסרס ויהפך הענינים, ויניח ג"כ מקצת אמת מקור הראשית, שאמנם יוכל להיות ג"כ ע"י דרכי עקלקלות יסוד הרשע על מכונו, ויצא עגל השקר. אבל מה שהוכן ע"ז בקדושה ביסוד המשכן ע"י מדת אריכת אפים לכל הדברים היותר זרים שמ"מ יתעלו וישמשו לתכלית הטוב והמקודש, הוא היחש למצב ההכנה שאפשר לקחת יסודות לבנות בהם ע"י הקילקול והפיכת הסדרים בנין של שקר, אבל בעצם כפי הראוי הוא רק קר"ש אתוון דשקר שכבר נגנזו באלפ"א בית"א היסודית הקדושה. ישרים דרכי ד' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"והנה הקרש ג"כ אית ליה חד קרן, וכיון דאיכא קרש דמין חיה הוא, האופן שיתפתח ע"י הבנין שנבנה מאותיות כאלה שעכ"פ בסירוסן אפשר לבנות בנין של שקר, שמ"מ בהיותו קבוע בסדרו בשרשו, יהרסו כל בניני השקר וישובו הסדרים לאיתנם, כי "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר"מ"מ ע"י היותו מתדמה בסגנון לתחש הכולל גוונים רבים במה שעם דמין חיה הוא, וע"י היסודות ששבשום יצאו להם למחיצה בפני עצמם, כיכולים לשאוב מכלי שני מבלי זקיקה אל המבוע ומקור החיים, אבל מ"מ לית ליה אלא חד קרנא, כי גם מצד המושג של הכנת מציאות כזו ראוי לסבול כל ההתנגדויות הצדדיות, ולחכות באורך רוח על התקנת הטוב שיהיה יוצא מעומק ההסתרה שכבר קלטה עמה מ"מ איזה יסודי אורה. ע"כ א"א להכריע על יסוד התחש ומה שהוכן ממנו במטרת המשכן וא" ל מין חיה הוא. ע"כ עד עת קץ כך הוא תיקון הדברים שישאר הדבר בלא הכרעה, למען יהיה מקום ג"כ לאלה ההסתעפויות שיתרחבו. ועם שרבו הסיגים המעורבים, הרי אין ההמון האנושי מוכשר עדנה לקבץ את ההדרכה הטובה לפרטיה ע"י האמת היותר טהורה, חוץ מזרע אמת, החיה האחת שישראל שמה שיש ברקיעשאמת ואמונה על מצחה חקוק והיא היא קרן אורה ומעוזה. "ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו" כי ע"י מה שהעז הוא חבוי יופיעו הקרנים, והנגה המעורב במחשכים יהיה לאור גמור, ויכירו הכל וידעו את הנעוץ במערכת ההבדל שבין הטמא לטהור שחיה בכלל בהמות, שור בר מין בהמה הוא כדברי הירושלמי ביכורימימהכא הוא וערק לתמן, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני. מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. כי הנה רחקיך יאבדו הצמתה כל זונה ממך. ואני קרבת אלהים לי טוב שתי בד' אלהים מחסי, לספר כל מלאכותיך"
שבת ב פח
פטמושגים הכוללים תיקון העולם בהווה עם דברים נעלים ורמים
אמר רב יהודא ברי' דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת
.
דבר אלהינו יקום לעולם, וכל דבר הנמשך מהקדושה האלהית והושפע לתיקון העולם, הוא צריך שיהיו מושגיו כוללים תיקון עולם בהוה, לפי מצב ההוה הנמוך, וכולל ג"כ דברים נעלים שהם רמים הרבה יותר ממצב ההוה. וכפי השלימות האלהית צריך הדבר, שיהיו נסקרים בסקירה אחת אותם המבטים הגבוהים שלצורך העתיד, שהוא נעלה ומתקדש, עם הדברים הנשפלים, שהם בעיקרם נעוצים בחיי שעה של ההוה. וזאת היא עוזה וגבורתה של תורתנו הקדושה, אורייתא סתים וגליא כמא דשמא דקוב"ה סתים וגליאי, ובשניהם אין הגילוי מנותק מן הכיסוי כ"א נעוץ בו ומתחבר אליו. ע"כ ספרים שהולכים במהלך קדוש כזה, אף שישאו דעיהם למרחוק מ"מ יתנו לפועלם צדקבהוה הקרוב ג"כ, ויטיבו את התהלוכה המוסרית והעיונית באופן המודרג הראוי לפי הדור והזמן ג"כ, ועם זה לא יחסמו את דרכם מלכת הלאה לרומם את החיים והמציאות מדרכם הרגילה אל דרך יותר נעלה ומתוקן עד שיהיו ראויים לשמע דברים יותר נשגבים וארחות יותר נעלים, והם עצמם ימצאו באותן המושגים המאמרים וההגיונות עצמם שבהיות העולם במצב אחר נשפל, מצאו בו כדי מדתם. ספרים כאלה אינם צריכים להגנז, מפני שמוצאיהם תמיד ימצאו חיים'. אבל אם ימצא ספר כזה שמדעיו ומושגיו, עם שהם רמים ונשאים, לא יוכלו להיות משפיעים כלל על אופני החיים וציורי הדיעות של הדורות ההוים, (כ"א) מפני שהחכם האומר בהיותו עומד במצב יותר מרומם הרבה מדורו וזמנו, דיבר כפי רוח חכמתו, שסקרה את העתיד הנכון לבא לא ע"פ אותה המדה שיהיה נבקע ויוצא מעומק ההוה, כ"א שט אל העתיד עצמו במעופה פתאומית, דברים כאלה לא יסכנו לדורות הבאים. ע"כ צריכים הדברים להיות גנוזים עד בא הזמן הראוי לאמרים רמים כאלה שיובנו וישפיעו לטובה על החיים על המוסר ויראת שמים, ביסוד כזה כקשו חכמים לגנוז ספר קהלת.
שבת ב פט
צהסכנה מהשפעה של מקור שדבריו סותרים זה את זה
מפני שדבריו סותרין זא" ז
.
יסוד האמונה והבטחון הוא קיום העולם בגשמותו ורוחניותו. האמונה באחדות אדון כל יתברך, שממנו תסתעף אחדות מעשהו והנהגתו, ואחדות החכמה האלהית המאחדת את כל ההגיונות והדיעות כולם למטרה אחת ומקור אחד. ועם זה יבא הבטחון בשם ד', הבטחון בדעת האמת ביקרת האמונה והמדעים האמיתים שנמסרו לנו בטהרתן ע"פ מוצא פי ד' מדברי תורה, נבואה, רוה"ק וקבלת אנשי קודש. לדעת בבינת הלב, פנימית ואדירה, שהאמת ואור העולם הוא עומד לעד, והוא מבורר בכללו וקיים בכל לבבות דורשי ד' ועזו בלב תמים ונאמן, להוציא מלב המעוררים והנוקפים, מכשילי כושלים המחפים דברי תוהו להכניס בלבבות מארה וחשכה, לבלתי בטח על יסוד מושגי הצדק והאמת, ובזה יקחו את המעמד האיתן הרוחני מנפשות בנ"א אשר בראם אלהים ישר להתענג על ד' וטובו. ע"כ רבה היא הסכנה מההשפעה של מקור כזה שדבריו סותרין זא"ז, שאע"פ שתהי' הסתירה באה לא מסיבה של ניגוד פנימי וקרע יסודי בעמקי הדעות, כ"א מפני שכ"כ עמוק חבוי הוא המקום של השורש המאחד את ההגיונות הנראים כפונים לדרכים שונים והפוכים, עד שלא יגלה לעיני הדורות אותו היסוד האחדותי המחבר את ההפכים הנראים ומתגלים, מ"מ גם זה מחסור יחשב לענין השפעת הדור ההוה. וכיון שאין הכח המאחד את הנושאים הנפרדים מתגלה לפי המושג המבורר בהוה, אות הוא שאין בכח ההגיוני המתלוה באותן הדיעות אותו הכח האלהי שיחבר את ההוה אל העתיד היותר רחוק. שעם זה העילוי, ראוי הוא שיתפשרו הסתירות והניגודים גם במושג היותר חיצון, כיון שעכ"פ כך הוא מעמד הדור ההוה. ואם שיוכל היות שאותו האיחוי הוא ג"כ עדיין בלתי חודר עד היסוד, ובהתרומם היסוד המדעי יתגלה תחתיו עוד כח מחלק ומפריד, מ"מ אז יתגלה ג"כ כח יותר נעלה לאגד ולאחד, כי "שפת אמת תכון לעד". ע"כ מאותו המצב שבא ספר קהלת לפי ההשקפה הראשונה של החכמים, רק על סקירת העתיד בלא אמצעות המעבר של ההוה שהיא המדה הנוהגת בדברים האלהיים, שכל מעשיו יתברך הם מתאחדים ומתחברים בכח יחודו של יחידו של עולם יתעלה שמו, כ"ז שתהיה ההשקפה על הספר במובן זה, אינו ראוי להיות ספר נפתח לדורות החיים בזמן שלא הגיע עדנה המצב הנשגב שעיני כותבו היו אליו נשואות להגלות. וכיון שחסר בו אותו הכח האחדותי העושה את כל הנשגבות שבעתיד ג"כ למשמשים בהוה, "אתה הוא בעוה"ז ואתה הוא בעוה"ב", וממילא הוא ראוי להגנז עד בא עתו, שישפיע אז השפעה שלמה ומסודרת, לא קטועה ומרוסקת. מפני שדבריו סותרין זה את זה, ועלולים לפי המצב הנוכחי לעכר את הדיעות במחשכים של העדר הבטחון במושג האמת והצדק הכללי הנובע מיסוד הקיים לעד ולעולמי עולמים, "אני ד' לא שניתי" , "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו" , שע"כ נדע שההכנה היותר קדומה והיותר צעירה ובלתי מושלמת, העיבור הקדום לתולדה ומכש"כ לגידול של ילדות בחרות וזקנה, הוא נעוץ ומחובר עם האחרית היותר מתוקנת, ואין שם שום היפוך וסתירה כ"א אחדות ושלום אמיתי ופנימי, "וכל מאמינים שהוא יוצרם בבטן הכל יוכל וכוללם יחד".
שבת ב צ
צאאין להבהל מהסתירות שבסופן המחקר המדעי יהיה תואם לאמונה התמימה
ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחילתו ד"ת וסופו ד"ת
.
הדיעות הטובות והישרות הנה בעצם מוטבעות בטבע נפשו של אדם שעשאו האלהים ישר. טבע (היושר) 'האשר' והשמחה באור האמת, היושר, המוסר השלם ודעת ד' וכל המדות העליונות הנמשכות מהם, הוא האות היותר נאמן על עומק האמת והטוב שיש באלה הדרכים שהם דרכי החיים להאדם הפרטי והאנושיות בכללה. אמנם הבירור המדעי הוא ג"כ יסוד גדול להשגת האמונה השלמה והבטחון האדיר הנצרך לאדם להיות בוטח בד' ושגיב בדרכי קודש במדה הראויה להשפיע לעצמו ולזולתו. אבל היסוד המבסס את המנוחה השלמה והמשריש את העונג של השלוה האלהית בנפשות ישרי לב, הוא הכח המתאים את הנקודה המדעית היותר רמה הבאה אחרי הספיקות היותר מרעישים, אל אותה הנקודה עצמה שעמה נמצאת ההרגשה הטובה של התמימות והפשיטות הטבעית שבנפשות ישרות, שלא נתחללו מתומתן ע"י שרירות לב. וכיון שהוא מוצא אחר המחקר היותר נעלה את מה שכבר רכש לו באמונה הפשוטה ובטבע התמימות, אז הדברים מחוורים בידו במאד מאחר שיש בידו שני עמודים המתאימים, העמוד הטבעי של הנטיה התמימה שבנפשות הטהורות והזכות, והעמוד המדעי שמתמים עמדו אחרי מנוחת הדרך הארוכה של המחקרים העמוקים והרחבים. והנה כדי שיוכל גם דור ההוה להיות יונק מלשד המושג היותר רם שעוד עתיד להגלות לעת תמלא הארץ דעה את ד', שאז יוסקרו כל ההפכים והדברים הנראים כניגודים וסתירות במושגים הרוחניים וכל התלוי בהם, הכל בסקירה אחת יחידה ומתאחדת ביחודו השלם של האדון היחיד יתברך, המנהיג את כל הפרטים בדרך של שלימות האחדות והשלום הכולל, כדי להיות מוכנת הכנה מתאמת לכללות הדעה הגדולה ההיא, שאז יובנו בפרטיות איך ובאיזה אופן וטעם מתקשרים כל ההפכים והסתירות להקשר הכללי, ואיך אין כאן כ"א יסוד השליטה האחדותית ותכליתה הרמה המיוחדת. המעלה לעלות אליה היא הידיעה שההתאמה שמתאימה המסקנא האחרונה של אחר כל הרעשת הספיקות עם אותו היסוד הפשוט והטהור המביא ליסודה של תורה ויראת ד' טהורה, שהיא באה דוקא מתוך אותו החושך של הסתירות הקרעים וההפכים, דוקא מתוך דברים שסותרים זא"ז המעיקים את רוח האדם. ורק אז ימצא הרוחה בהגלות לו אור האמת באותו הצביון שעמד עליה בתחילתו, בהתחלת חינוכו ומדעיו הישרים הטבעים שהושרש בלבבו ע"פ אמונת אומן מתורת ד' תמימה. א"כ המצב ההוי יהי' ג"כ יונק מאור הספר, שמצד הבירור המדעי שבו הי' ראוי להגנז לזמן יותר מוכשר לעתיד לבא, אם לא מצדו המדעי, מצדו האמוני, למען דעת שכל הניגודים והסתירות המתיצבים לשטן ע"ד האמת והתם האמוני, כולם הם מובלעים ומתישבים על אפנם בין אותן שתי הנקודות של ד"ת שהן יחד התחילה והסוף. וישמש הדבר להורות לדורות שעדיין לא נגמר בישול אורם, שלא יבהלו מפני חשכת הניגודים והסתירות, וידעו שהם באמת כבר הוצצו ממציצי האמת. ואחרי כל מוקשי הדרכים הנה המסקנא מפורשת בפתיחה מעין חתימה, "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" . ע"כ לא גנזוהו, מפני שתחילתו ד"ת, המורה על הצעד הראשון של התמימות והטבעיות הטהורה המושרשת בקדושת נפשותיהם של ישראל. וסופו ד"ת, אחרי האריכות המדעית חוזר הדבר לאותן המושגים עצמם שנסתמנו בתחילה. א"כ הסתירות הללו הן כבר סימן ברכה לעולם, לעתיד לבא באורח פרטי ומפורש כשיובנו בהתכנסן לדרך הקדושה והאחדות, ובהוה באורח כללי המעיד על ערך ימין ד' רוממה, הלא היא המחצבת רהב מחוללת תנין , ומבטלת את ההתקוממות היותר חצופה בביטול גמור "כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים" . ובראותינו שעם ההתעוררות על הניגודים והסתירות באה המסקנא למקור יציאתה, אז נשכיל את גודל עז אור יראת ד' טהורה, שעלי' ועל כל התלוי ומתלוה עמה נאמר, "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד'" . נחלת עולמים ירושה לנו מאבותינו "מורשה קהילת יעקב"וצדקתם מאתי נאם ד'" , וקדים ליה, "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל" , כלומר מקלקל על מנת לתקן. וכיון שאני בראתים, צריכים אתם להסתכל על ההתחלה והסוף ותדעו כי מאתי יצאו כבושים . ואם לא יסתכל החושב על התחילה ועל הסוף יעוהמשמוע ויבהל מראות. רק בהקשר הסוף אל התחילה ע"י קשר האמצעיות כולן, תוחש האמת בבירורה. ע"כ בצדק לא גנזוהו, אע"פ שדבריו סותרים זא"ז, מפני שתחלתו דברי תורה וסופו רברי תורה.
שבת ב צא
צבבתחילה - הסתכלות שלילית על המציאות, לבסוף - הסתכלות חיובית
תחלתו ד"ת דכתיב מה יתרון לארם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואמרי דב"ר ינאי תחת השמש הוא דאין לו, קודם השמש יש לו
.
סופו ד"ת דכתיב סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ההבדל שיש בין הצעד הראשון שבדרכי החינוך הטוב כשהאדם נוטה ע"פ נטיית טבעו הישר ללכת בדרכי ד' ולהיות נקשר בקשר אמיץ במסרת ברית ד', לקשר כל הגיוניו ותעודת חייו ומעשיו הפרטים רק לעבודת ד' הטהורה, בין המעלה הראשונה הבאה מרגש האמונה הפנימית בד' ותורתו, לבין הצעד האחרון העושה את החותם המלא, הממלא את חלל הלב המלא אמונה ותמימות בדעת ד' ושמחה בגאון שם אלהי ישראל, היא באמת ההבדלה העמוקה שבין החיוב והשלילה כשהם פונים למטרה אחת. הא כיצד, האדם בפקחו את עיניו ומסתכל על החברה האנושית ומנהגיה, ורואה את השאיפות המוסכמות של ההמון כולו אל כל תאוה מדומה ואל כל רהב של דמיון כוזב, מיד ימצא בנפשו שהוא נתון במלחמה גדולה, הנה כל אלה הנטיות המורגשות שההמון הגדול כ"כ שואף אחריהן הנן נוטות הרבה מאותו הדרך הטוב שרגש התם והאמונה מראה עליו בבירור. ומה יעשה המתחיל, שעוד לא בא עד אותו הגבול של הכח הגדול לברר לעצמו בבירור אמיתי ומפורש את גודל ערך האורה הגדולה שתמצא בעקב דרך הטוב והישר בדרך ד' ביראתו ושמירת כל מצותיו, עד שכדאי הדבר שהאורה הגדולה ההיא תמשיך את האדם לסור מאורח העקב של האור המתעה הזרוע בהמון הדמיונות ששמו להם המון בני האדם למטרות חיוביות. וא"כ במה איפוא יושע ואיך יתחיל ראשית דרכו, למען יוכל להתחזק במערכת המלחמה הגדולה הנטושה לפניו בין הרע והטוב, בין אור האמת והצדק הקיים לעד ובין אור הנוצץ והמבריק של התאוות והדמיונות של השקרים הנפוצים בהמון ושקועים בלבותם, עד כדי לעשות מהם יסוד מוסד ותעודה לחייהם. בראשית דרכו של אדם אי אפשר לו לדרך בדרך החיוב, כלומר להניח את גדולת הטוב הדמיוני על כנו ולהמשך אחרי הטוב האמיתי רק מפני אותו היתרון הרב שהוא עודף עליו, כי לא תספיק ההכרה הפנימית של המתחיל להעדיף את נטית האמת והטוב על נטית הדמיון והרע אם רק יתן גם לכח הדמיון מקום בלב, כיון שאור האמת עדיין לא נתאזרח בו, ולא עלתה בידו ההכרה בכל הקיפה והמון פרטיה עד כדי צורך אותו העז הנדרש להכניע לפניו סערת המון חליפות וצבא של ממשלת הדמיון הכוזב, השקר והתרמית, המחבבים לאדם רק את הדברים המהנים לשעה ונוצצים בברק זהרם החולף לפי שטף ההוה שהוא "עד ארגיעה". ע"כ אם לא תשיג יד המשכיל בהתחלתו בדרך הטובה להתיצב בדרך החיוב נגד השקר, טוב הוא שישתמש בנשק השלילה, כלומר להכיר את הגרעון של אלה הדברים הפחותים והעוברים שהם יסודי התאות והדמיונות המשבשים את נטיות החיים בשקריהם, ודבר זה יהי' נקל לו להשיג גם בראשית דרכו. ומתוך הגרעון של הנטיות הפחותות, התאוה והכבוד והדמיון הכוזב הרודה על ידיהם, יבא להכיר כי יסוד החיים אינו נעוץ בהם ותעודתו איננה מהמונם, עד שיתחיל ברב כח ללכת באורח חיים ולתור בחכמה להתחזק בדעת ביראת ד' ולעמוד על עמקי תורה וסדרי חכמה אמיתים. אז אחרי רב עמל וקניית חכמה רבה יצא מדרך השלילה לדרך החיוב. ותחת אשר בתחילת עבודתו בדרך חייו היה צריך להשתכל רק שאין יתרון לאדם ככל עמלו שיעמול תחת השמש, וממגרעות של העמל שתחת השמש שהכל הבל, ממילא ישכיל שע"כ היתרון נמצא במה שהוא נעלה מן החושים ונשגב מן הזמן, בחיי הנצח הנובעים מאור ד' ותורת אמת, מחיי יושר וצדק אמיתים המתבארים בכל מילואם ע"פ אורה של תורה. ועם זאת ההדרכה, כשם שהמושג השכלי שלו צריך הוא להעזר מהשפל ערך החיים של תחת השמש, כן צריך ג"כ החיים המעשיים המוסריים בהתחלת החינוך בדרכה של תורה להיות בחיי צער, בפרישות ונזירות, ולפעמים ג"כ בבדידות וסיגוף, כ"א לפי ערכו כדי להקנות לעצמו בקנין עמוק את המושג של גרעון התעודה של החיים, הבנויה ע"פ חשבון קביעות יסוד ההצלחה בחיים המוחשים לבדם. אמנם אחרי שמן ההתחלה הטובה יבא לידי חתימה שכלית, אחרי שכבר עומד מבורר לנגד עיניו זוהר השכל הטהור והוד הקדושה האלהית של חיי שכל טוב ונעם ד', אז כבר יצא מדרך השלילה ויבא לדרך החיוב, אז כבר יוכל להניח את מושגי ההוד החיצוני של העולם על מקומם וחמדתם. כי כבר עז בידו להכריע כי כאין וכאפס הוא למול החמדה הפנימית האמיתית של חיי עולם, ועם כל הדברים המענגים והנוצצים הנמצאים בחלל הגדול של עולם המוחש המורגש והמדומה, גם מבלעדי שישולל מאתם ערכם ע"י הכרת חלישותם וצדם השלילי, הנה יתנשא האדם לרומם את נפשו אל הקדושה האלהית מצד ההכרה החיובית, ואותו החלק הטוב שימצא בחוש ובדמיון יעלהו לשמש את האור האלהי המתלוה אל דרך הטוב והחיים של תורה ומצות. ע"כ בהיות תחילתו ד"ת, נסתמן לו הצד השלילי שממנו יעמוד האדם בהתחלתו על דרך החיובי הרצוי, "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש"שממנו למדים שלמעלה מן השמש יש לו. אמנם לא זהו כל העומק של דרך הטוב. השליליות נחוצה רק לעזרת שעה, והחתימה תבא בחיוב המלא "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". בהיותך עומד כבר על דרך האורה, תמצא את כל האדם בכללותו עומד לפניך בערכו האמיתי בצדו הרוחני והחמרי, ועליך לתן לכל חלק את ערכו ולאחד את כל הפרטים אל תכליתם, להשכיל את הערך השלילי רק כדי לתן מדה וגבול שלא ינתן השפל במרומים, ושלא יבולע לעיקר מפני הטפל; אבל בהיותך כבר מלא אור ד', אז תקח לך את האדם כולו, את כל רגשותיו חושיו ונטיותיו, ותעמידנו כולו על דרך ד', ולא תצטרך לשלול לגמרי שום דבר וענין, כי כל אשר עשה האלהים עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרע , וסוף דבר הכל נשמע. גם ממה שחשבת שצריך לשוללם מפני שהם מחרישים את האזנים משמוע את קול ד' הקורא בכח לאמר "דרשו ד' ועוזו" , גם זה הנה נשמע, ומכנף הארץ זמירות שמענו. "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור". הדעה והמעשה ביחד בהשלמתם, "כי זה כל האדם", כולו בכל ערכו וצביונו, חיוב שלם בלא שלילה, סופו ד"ת.
שבת ב צב
צגהמציאות בפרטיה משמשת לנברא תכלית
מאי כי זה כל האדם, א"ר אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה
.
שאלת התכלית אל המציאות הוא דבר שיגעו בו הרבה, עד שנמצאו חכמים ושלמים שבקשו לסור מכל השאלה כולה ולאמר שאין לבקש על המציאות תכלית, מפני שאם תבקש תכלית ותשים דבר אחד מן המציאות שהוא חשוב בעיניך למרכז, והשאר טפלים לו ונבראים בשבילו, תשוב לשאול היפלא מד' דבר לברא את הדבר המכוון מבלעדי האמצעיים הרבים שאינם כ"א מכשירים ושאין בהם חפץ בעצמם, ע"כ יותר טוב לדעתם לומר שכל דבר מהמציאות מכוון לעצמו. והנה אמנם אם שיש לשאלה כזאת מקום, אינה נמצאת כ"א ביחש לנמצאים נפרדים זה מזה, שנאמר הנה יש אפשרות ויכולת לשם ית' להמציא את האדם מבלעדי השמים וכיו"ב, א"כ למה נשים את התכלית רק בחלק אחד מהבריאה כיון שציור היכולת מתמעט עפ"ז. ע"כ יותר טוב להחליט תכלית פרטית לכל דבר בפ"ע, ולומר שהמציאות של כל דבר היא לעצמה תכלית, כנטיית הרמב"ם במו"נ. אבל כאשר נתבונן בדבר אחד שלם שהוא מתאחד מחלקים, א"א כלל להמלט מהחלטת התכלית. כיצד, הרי אנו מציירים לנו בגופו של אדם וכל בע"ח את התכלית בחייו במילואם, והחיים ההם נמצאים ברגש החיים בידיעה וחפץ. ולזה ע"כ משמשים המון מוכרחים, ויש מהם שהם אינם מוכרחים אבל נוצרו להשלים את ערך החיים על צד המלא והרחב. וכיון שהכל נכלל בגוף אחד ועצם שלם לפנינו, לא יפליא עוד איש למה הוצרך הבורא יתברך לכל אלה האמצעיים. כי כל בר דעת יבין שכפי החכמה השלמה גלוי הדבר שצורת החיים מתמלאת ע"פ כל אלה התנאים המשלימים. וכ"כ בולט הדבר של נעיצת תכלית מרכזית בעצם אחד, שאפילו מי שאין דעתו יכולה להתישב בדבר הצורך ליצירת האמצעיים לרגלי התכלית, מ"מ לא יוכל לומר אחרת כ"א שנוצרו האברים והכחות הצדדיים כדי להשלים את מילוי החיים. ע"כ כשישים האדם אל לבו להסתכל על אחדות המציאות, אז יתברר אצלו שחילוקי העצמים אינם נמצאים כ"א בדמיוננו אנו, אבל באמת הננו אנחנו וכל המציאות המושקפת לנו 'אינם' כ"א פרקים קטנים וחוליות אחדות מכללות המציאות האחת בכללה. א"כ ודאי כשם שבדבר שאנו כבר משיגים אותו לעצם שלם ומתאחד, הננו מרגישים בו מיד מרכזיות התכלית, ואנו מסכימים מיד על הסידור של דברים צדדיים נטפלים להתכלית היסודית. כ"כ כשנדון על המציאות כולה באותה הידיעה האמיתית של אחדותה, נשכיל שראוי שתחופש התכלית שלה בחלק היותר בריא ויותר נאה שלה, ויתר החלקים יהיו דברים המשמשים להתכלית היסודית, והם עולים ג"כ בכלל אחד ומתעלים כ"כ כפי עילוי התכלית הגדולה של הדבר היותר נשגב ויותר נחשב, שהם כולם משתתפים בהמצאתו וקיומו. וכשאנו באים להתבונן על המין האנושי, ונראה את ההוד והיוקר שיש במציאות אדם שלם בכל מילואו, במציאות איש מלא רוח ד' חכמת אמת ודעת אלהים, וממולא במוסר וחסד וצדקה, שהוא ההחלט היוצא מתוך אהבת ד' יראתו ושמירת מצותיו, כשנתבונן כמה חיים טהורים וקדושים כאלה יקרים וחשובים הם, מיד נכיר שראוי הדבר שתהיה כל המציאות עסוקה להוציא יצירה שלמה וחשובה כזאת אל הפועל. וכשנתבונן בהשקפה בהירה איך שכל האדם הוא במציאותו מאוחד, ונחלק רק ע"פ מקריו ודמיוני הפרטים החושבים שכל המצוייר לו הוא מציאותו, נדע שכל האדם המאוחד הוא עצם יחיד באמת שמרכזו הוא האדם השלם, וכל האברים הפרטיים כולם הם מתאימים למציאותו, ונמצאים כדי שימצא הוא. אז נשכיל ג"כ על כלל המציאות במובנו היותר רחב שלא נברא אלא כשכיל זה. כי הלא ראוי לחכמה האלהית שתתן למציאות את הערך היותר חשוב ויותר נחמד. וכיון שהיא עשויה בכונניות כאלה, שכדי להוציא את היצירה היותר מפוארה ויותר חשובה, כיצירת איש שלם חי חפשי בוחר בטוב ופועל טוב נעלה בחפץ אדיר פנימי, היא צריכה להמון ברואים בהרחבה נפלאה, הרי יש לכל המשמשים כולם והעוזרים למילוי התכלית הנהדרת, אותה החשיבות העצמית שיש לעצם המרכז התכליתי, כמו שכל האברים של האדם השלם והקדוש הם חביבים ונערכים בפאר ומעלה של הערך הכללי שלו. ע"כ ההבנה המוסרית היותר עמוקה מציגה את האדם השלם במרכז למציאות, ומרחבת בצדק את הערך המוסרי בגאון שם ד', ומקבצת את כל נפוצות המציאות לכלל אחד, ומעלה את כל פזורי האנושיות לעילוי השלם של השלם שבה, "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". וממילא משמע החזיון היותר אדיר, שכל כולו לא נברא אלא בשביל זה.
שבת ב צג
צדהעולם כצוותא לאדם השלם
רבי אכא כ"כ אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, שכ"ע אומר ואמרי לה שמעון כן זומא אומר לא נברא כה"ע כולו אלא לצוות לזה
.
החיים כשהם הולכים לתכליתם כדי להוציא את הדבר היותר שלם ויותר מעולה, ומתוך שהם עשויים כונניות אחוזות וסבוכות זו בזו, כל המעשים והמסיבות פועלים זע"ז ונפעלים זה מזה, ממש כגוף אורגני אחד ועצם מיוחד שלם, מתוך כך הוצאת השלם שבאנשים אל הפועל נחשבת על שם כולם. אמנם הציור היותר שלם שבאנושיות לא יצא אל הפועל בכל זמן ועידן, ע"כ כמו שכח ההתאחדות של כל המצוי תאגד את כל מה שנמצא עם השלם בעולם אחד בזמן אחד לאגודה אחת, עד שהציור הבהיר של המציאות כולה הוא מביא לראותה בעסוקה ליצירת השלם ובחיר האנשים בצדק מלא ורום ערך שאינו נמצא כ"א בגבר ירא ד' ושומר מצותיו במובן היותר עליון, כן עלינו לדעת שאמנם ההעדר הוא מתנאי ההויה, והיצירה שהולכת לדרכה ע"פ אותו הדרך המותוה מאדון כל המעשים, היא מעדרת ג"כ את הדורות הקודמים כדי להמציא יותר נאותים, לאותה התכלית הרצוי' של היצירה היותר מעולה של הצדק השלם בכל. א"כ גם הזמן כולו, עברו וההוה שלו ועתידו, ג"כ צריך שיושקף לנו במבט של יצירה אחת שלמה, ואנו צריכים להבין שכ"כ גדול ונשגב הוא הערך של התכונה הגדולה של יצירת השלם האמיתי, צדיק יסוד עולמי, עד שגם כדאי להעביר מהעולם המון יצירות וברואים כדי לתן מקום ליצירת המעולה התכליתי, א"כ צריך להשכיל ששקול זה כנגד כל העולם כולו. אמנם לעת כליית כל הקיצים, לעת הציור שתבא ההשתלמות של הבריאה לגרם שלמותה, הנה גם אז תהי' העטרה העקרית והיסודית בראש המעולים שבברואים, עתיד הקב"ה להיות לעטרה בראש כל צדיק . ואז אמנם לצורך ההוצאה אל הפועל, לא יהיה צריך זרם החיים ללכת כדי להוציא את המעולה התכליתי שכבר יהיה בשלימות מלואו. אמנם יסוד התעודה שכנן אדון כל המעשים את היצירה כולה בחוברת כזאת שיהיו המון מעשים לאין תכלית נזקקים לתכלית נשגבה ומעולה, הוא כדי להרבות חיים בעולם, ולרומם ג"כ ערכם של החיים בתכלית העילוי, א"כ גם כשיחדלו כבר מלהיות מוכרחים יתר הנמצאים העומדים במעלה נמוכה מערך הנבחר המעולה שבאנושיות, מ"מ לא יחדלו כל המדרגות השונות מלהיות נמצאות. ואז לא ערך ה"בשביל" יפול עליהם, שמורה על הצורך של ההוצאה אל הפועל. ולא ערך ה"שיקול כנגד כל העולם", שמורה על ההעדר הנופל במהלך החיים. אבל אז כאשר יבלע המות לנצחו"כימי העץ ימי עמי" , כל המדרגות יהיו מתנשאות בעילוייהם של היותר שלמים שביצורים מצד אותו כח החיבור שהיה להם עמהם בזמן העבר בהיותם נצרכים בין במציאותם בין בנפלם תחת יד החליפה וההעדר הגופני לתכלית הוצאת הצד המעולה שבאנושיות, מתוך כך יהיה הכח המאחד עומד קיים בהם לעדי עד, עד שבאפס כבר צורך אל תמורה וכליונות, יהיו עומדים כל מי שכבר השתתפו בהבאת התכלית היותר נשגבה, השלמת היצירה היותר חשובה, דהיינו בחירי האנושיות בצדק וטוב אמיתי, לעד לעולם. מפני שאז יתקיים הערך היותר אחרון שכל העולם כולו לא נברא כ" א לצוות לזה, הצוותא מציינת מציאות לתכלית שאינה כבר מוכרחת להשגת מבוקש, ומ"מ היא ראויה ונאהבת מצד ההתחברות הנאותה שכבר קדמו הסבות המוקדמות להשרישה. כל העולם לא נברא כ"א לצוות לזה, כי זה כל האדם.
שבת ב צד
צההדעות המוסריות תלויות בהשקפה זועמת הפסימית או טובה האופטימית
ומאי דבריו סותרין זה את זה? - כתיכ "טוב כעם משחוק", וכתיב "לשחוק אמרתי מהולל", כתיכ "ושבחתי אני את השמחה", וכתיב "ולשמחה מה זו עושה"
.
יסוד הדיעות המוסריות כולן, הן תלויות באיכות ההשקפה על החיים, בעין יפה או רעה. אם החיים ההוים מוצאים חן בעיני המסתכל בגשמותם ורוחניותם, אז ילכו כל הדיעות המוסריות ודרכי ההנהגה הכללית והפרטית בהתאמה ופיוס עם מצב החיים והחברה בהווה, ודרכי התיקון ילכו בדרך שקט ושלוה מבלי התגברות לעקר את ההווה, ועל פי זה הדרך יתאימו כל הדיעות העיוניות גם-כן.
ומי שמביט על חיי ההוה בעין בקורת זעומה, והצד השלילי שבהם מתגבר תמיד בציורו, אז הוא מוצא מהלך דיעותיו המוסריות והגיונותיו הפנימיים מלאים התנגדות לסדרי החיים בהווה, והסתכלותו ונטייתו לתיקון ההווה תצא לדרכה בזעם, בגידוע ופיסול של המצב של ההוה בהמון עניניו.
ע"כ הסתירה העיקרית שכוללת המון סתירות תחתיה, היא אותה הסתירה הנמצאת באיכות ההשקפה על תוכן החיים. ע"כ הסתירה המבארת ניגוד עצום מן הקצה על הקצה על אופן הרגש הפנימי שבחיים, אם ע"פ החכמה ראוי לו להיות מתיחש לשמחה ולהנחת הדעת או להפכו, זאת היא הסתירה היותר עצומה שאפשר להיות במהלך הדיעות העיוניות.
והנה על החיים יש להשקיף לבחנם, אם הצד הטוב והמענג שבהם הוא מרובה בכמותו ואיכותו או הצד הרע והמעציב, בשני אופנים:
מצד המצב התדירי של החיים התמידיים, זהו האופן האחד,
והאופן השני הוא מצד המקרים היוצאים מן הכלל המתראים על אופן החיים.
ולפעמים יש שתתאמת השקפה שנוטלת מהחיים את זיום התמידי מצד הצללים המצויים בהם בתמידיותם, ומ"מ היא מודה שישנם מקרים נשאים ורמי ערך כאלה בחיים שהם מכריעים הרבה את החיים לצד הטובה, ומצדם ראוי שתהיה הדעת מתקררת בהבחנת החיים לצדדם לטובה.
ואפשר גם כן, שתמצא השקפה הפכית שתמצא קורת רוח בהחיים מצד המהלך התמידי שלהם, אבל השעות הרעות והמקרים המרים והרעים בגשמותם ורוחניותם המתראים לפעמים על מהלך החיים, דבר זה ימלאם עצב וקוצר רוח, עד שימצאו לראוי מצד החכמה לקבוע מסמרות במאיסות החיים ושאונם.
זהו הניגוד העמוק הנמצא בדברי הקוהלת על שני ערכי החיים.
השחוק איננו ראוי ואפשרי להיות תמידי באדם, אמנם יולד אצלו לפרקים ע"י מקרים שיביאו רגש ממולא ברצון יותר מהרגיל במדה הגונה.
לעומתו הכעס אינו ג"כ בטבעו של אדם להיות נמצא בפועל בנפשו בתמידות, כ"א יתגלה בתמונתו האיומה כשיארעו לאדם מקרים של מורת רוח הרבה וניגודים גדולים לרצונו הפנימי, מאותם המזדמנים מזמן לזמן בתור יציאה מהסדרים הנהוגים בקביעות.
ע"כ הכעס והשחוק, המה פנים של ניגוד מול מקרי החיים שאינם תדירים.
לא כן השמחה, היא ראויה וצריכה להיות נמצאת בטבעו של אדם תמיד. ע"כ היותה או שלילתה, מתקשרות עם מצב החיים התדירים, לא היוצאים מן הרגיל.
ומה גדולה היא הסתירה שכוללת את שני הסוגים העליונים של החיים:
לעומת ההסברה של המצבים הבלתי שכיחים, בעלי הפרקים, אמר "טוב כעם משחוק", שמצב החכמה יורה שיותר מכוון הדבר להשקפת האמת העדר הקורת רוח במקרים המצויינים שבחיים, שהם מרובים בכמותם ואיכותם לצד הכעס, והיפוך הרצון הראוי להיות האדם מפויס על ידו ברגשי נפשו הפנימיים, יותר מצדדי השחוק של המקרים הרמים והטובים, שרגש האושר ממלא בהם את הלב ומסער את הרוח עד כדי שחוק. ולעומתו אמר " לשחוק אמרתי מהולל", כאילו צד המקרי שבחיים, הטוב והרם הוא העקרי והיסודי המתנשא על גבי המקרים המצויינים הרעים ברובו וערכו.
ולעומת החיים התמידיים, הנה יסודם באופן הטוב והנעים ברגש השמחה, שהוא הרגש הראוי להיות תמידי נמצא עם האדם ע"י מהלך התמידי של החיים כשהם במילואם וטובם התמידי אמרושבחתי אני את השמחה", להורות על מלוי הרצון מהערך התמידי שבחיים. ואח"כ באמרו "ולשמחה מה זו עושה" נראה שהצד התדירי שבחיים הוא נערך באופן גרוע שאין להתמלא רצון ממנו בקביעות עכ"פ.
שבת ב צה
צוהטוב והרע שבחיים בחלק התמידי ובחלק המקרי
לא קשיא טוב כעס משחוק, טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעוה"ז
.
כשנחלק את החיים לערכי ההרגשות שבהם, ונדון את ערכם ע"פ שתי החלוקות הכלליות, דהיינו החלוקה של תמידיות והחלוקה של מקריות, נמצא שבמקום שלא יוכלו התמידיות והמקריות לדור בכפיפה אחת, אז הדין נותן שיש יתרון לתדיר מול הדברים המקריים. וכשנדון בהשקפה זאת על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים נמצא שעצם החלק התמידי שבחיים תלוי במהותו, אם יהיה נעים והגון ערב ומקובל או רע ומר, בעיקרו ביחש המוסרי. כי האיש הצדיק שבוחר לו דרך אמת בחיים, והולך בתם וביושר ומשתדל בחכמה ובכשרון כפי כחו, וחפץ ללכת באור ד' ודרכיו, חושו הפנימי נמצא תמיד מעונג ומלא רצון. אמנם המקרים החיצונים ישנם שאינם לפי הרצון הטבעי האנושי, המה הצרות המתרגשות ובאות לפעמים ג"כ על ישרי לב. והנה לבד מה שהם בעצמם הם טובה עצומה מצד פעולתם המוסרית, כי מטבע האדם שרגשי היושר נעשים אצלו כהים מצד המון החיים החיצונים שהם תמיד לנגד עיניו, ע"כ תחשכנה לפעמים עיני השכל מראות את האור האלהי שבארחות התורה והמצוה, שע"ז מועילין הרבה יסורי הצדיקים להסיר התבלול הדק הדמיוני, ולחזור טבע הנפש הטובה ליושרה. אמנם גם בערך החיים עצמם, הנה כ"ז שבפנימיות החיים זולתי המקרים המזדמנים נמצא רצון וקורת רוח שבטבעו הוא לבא רק מההסכמה הגמורה אל הטוב והיושר, האמונה והבטחון ויתר המדות הקדושות המושרשות בנפשותיהם של צדיקים, הרי הטוב שבחיים התמידי הוא מרובה מהרע המזדמן רק בעת בא המקרים. ולעומת זה הרשעים, עוזבי ד' רודפי התאות והשקר, לא תוכל נפשם הפנימית למצא קורת רוח מפנימיות חייהם הריקה מכל תוכן של צדק ויתרון. ע"כ בעמקי נפשם לא תוכל להמצא קורת רוח שלמה, רק כשיהיו מוצלחים בחיצוניות המקרים יוכלו להשתמש במקרים החיצונים להמתיק ע"י שאונם איזה שעות מהמון כלל החיים הריק שלהם. נמצא שאצל הצדיקים כלל החיים הוא מענג ונעים בתדירות, והמקרים המעציבים והממררים הם מקרים בו, שגם הם רב הוא הכח של האומץ הפנימי שבחיים הפנימיים להמתיק מרירותם ע"י אור ד' אהבתו ויראתו. ואצל הרשעים הוא להיפוך, שהצד התמידי שבחיים בהחסר לו תוכן טבעי לנפש האדם שעשאה האלהים ישרה, היא מתנונה בפנימיותה ונעדרת היא הרצון המלא, וכל ישעה הוא רק במקרים שיזדמנו בחיצוניות החיים להמתיק את מרירות התדירות. וזה אין ספק שעכ"פ החשיכה התדירית שבעומק החיים מצד חסרון המושג הפנימי הראוי לעדן את נפש האדם ע"פ ערכה האמיתי, שהיא מתכנסת ובולטת עכ"פ בעומק הלב ג"כ בכל עת חדוה היותר עליזה בחיצוניותה, ומקררת את שמש העונג של השמחה החיצונית. ע"כ טובים הם החיים שהרעות הן בהם מקריים, מהחיים שהדברים המשמחים הם בהם מקריים, אע"פ שלעיני הרואה מחוץ, שאינו מכיר את החיים ותוכנם כ"א ע"פ מפקד המקרים החיצונים שלהם, יתראה שהחיים שהמקרים המשמחים רבו בהם הם עולים בערך אשרם על אותם החיים שרבו בהם המקרים המעציבים. אבל באמת לא כן הוא, כי "טוכ כעם" המורה על מצבים רעים שהם בלתי רגילים ותדירים, משחוק", ממצבים מענגים ומשמחים כשהם מקריים. כי מושג השחוק מורה כי התדירות הוא משולל ממנו, וכן מורה מושג הכעס. וע"פ אותו הערך של ההשקפה על עצמיות החיים ופנימיותם, לא על מקריהם וחיצוניותם, תמצא שגם בעוה"ז טוב הוא מצב חיי הצדיקים אע"פ שהם לפעמים סובלים רעות ומחסורים וכיו"ב מחיי הרשעים המתענגים על רב טוב. מפני שיסוד רגש החיים הוא טבוע עמוק בעומק הנפש, והוא תלוי בעקרו ע"פ היחש שיש לטבע הנפש אל ערכו, וטבע הנפש הוא היושר האלהי והמאויים השייכים לו שנמצאים בנפש הצדיק למלאותה רצון, ונעדרים בנפש הרשע, ע"כ היא שוממה, ונשענת רק על תנחומי הבל של מקריה החיצונים, שרק לזרים תתן חילה ולא לנפשה ועצמותה.
שבת ב צו
צזמצב חיים של מנוחה ומצב של רעש שמחה ועליזות
ולשחוק אמרתי מהולל זה שחוק שמשחק הקכ"ה עם הצדיקים בעוה"ב
.
שני מינים יש בעונג ואושר, המין האחד הוא המורגש בנפש באופן מתון, ממלא אותה קורת רוח ותקוה טובה אבל אין עמה רעש והמיית חיי שמחה והרגשת עונג עמוק ומרעיש, ויש מין עונג שבא אל הנפש בשטף וחזקה וממלא אותה עז ועליזת ששון בהרעשה. והנה אלה המינים יש להם יחש באמת אל ערך התדיריות והמקריות שבחיים, אלא שאנו באים עליהם לא מצד ההשקפה של חילוק התדיריות והמקריות, אלא מצד ההשקפה של הנחת-רוח האטי לאותו הדופק בחזקה ומרעיש. והנה בעוה"ז יבור לו כל איש מיושב בדעתו, אם יהיה בידו לבור גורל לעצמו, את אותו חלק העונג ההולך לאט ומשובב את הנפש במנוחה. וטעם הדבר הוא, שאע"פ שבאמת העונג והשמחה הבאים בהרעשה וכח שאון רב ועמוק, הלא הנעים והטוב שבהם הוא יותר מרובה ויותר מוחש, מ"מ הרי אנו יודעים את מצב החיים שהוא מלא חליפות, ע"כ יותר ראוי שימצא האדם במצב השיויון וקורת הרוח של מנוחה, שאז לא תחרידהו כ"כ כל תמורה וירידה, משישים מבטו בעליזת החיים בשאון אע"פ שיהיו מוצלחים. כי ממצב של רעש שמחה ועליזות, יותר מר ויותר כבד לסבול את ההתהפכות של המסיבות בקחתן להן צורה של קדרות ויגון. נמצא שיסוד הבחירה בחיי השקט על חיי העליזות השאונית איננה בנויה מפני שיש חסרון עצמי בריבוי העונג, כ"א מפני שכפי מקרי עולם התמורה אין ראוי להאדם להתקשר בחיים טובים של שאון ורעש כ"א של השקט ומנוחה. אבל בעוה"ב, עולם שכולו טוב, עולם שבאור פני מלך חיים יזהירו כזוהר הרקיע ישרי לב ההולכים בדרכי ד' ואורו, יותר נאה להם אז מדת החיים המלאה עונג מלא, עונג השוטף ברב שפע ומפעם בחזקה, עונג הדומה לציור השחוק. "אז ימלא שחוק פינו" , "לשחוק אמרתי מהולל", משובח: לשחוק, לחיי'מ' מלאים עז ועונג שוטף בשטף עצום ורב מאור פני ד' וההתענג על טובו. שחוק שמשחק הקנ"ה עם הצדיקים בעוה"כ. השחוק שיד ד' תניחהו, השחוק שהעונג האלהי בו גלוי ונחשף, הוא מהולל מאד, ואינה דומה כלל מדת חיים מצומצמים ההולכים לאט, הרפים בהרגשתם - ע"כ עונג שלהם הוא ברגש כהה, וכצללים ינודו - למדת חיים מלאי עז ד', בעת "נודעה יד ד' את עבדיו" , במקום שאין שום חשש ודאגה לערבוב השמחה וחילופה, שהרי הקב"ה הוא המשחק עם הצדיקים בעוה"ב, שהרי מאורו הגדול יראו אור שאין עמו חושך, חיים שאין עמם מות, שמחה שאין עמה עצב. ובמצב כזה ודאי הוא שהוא משובח ערך החיים כשמקבל הרגשותיו הטובות ברב עז וכח איתן, בכח מתפרץ וממלא את הנפש על כל גדותיה. "לשחוק אמרתי מהולל".
שבת ב צז
צחהכוונת הנטיות הטבעיות אל מטרתן ולא לשנותן
ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה, ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה
.
ההתנהגות בדבר הנטיות הטבעיות של האדם ע"פ דרכי הצדק המוסר והתורה, אפשר שיפלו בהם שני מיני טעיות רחוקות זו מזו בקצוותיהן, שהרי האדם כמו שהוא נולד בטבעו הפרוע עיר פרא אדם יולד"י צריך הוא להכשר ותיקון בנטיותיו והדרכתו. אמנם ההכשר והתיקון צריך להיות לא להדריכו ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע, כי בזה לא יצליח, כ"א לחקור בחכמה את המטרה השכליית של הנטיות הטבעיות שבו, ולהעמידן במערכת הנהגתן לא ע"פ פראותן הטבעית כ"א ע"פ המטרה של החכמה והצדק שלמענם נוצרו. נמצא שמי שמסתכל בגריעותן של הנטיות הטבעיות שבאדם כשהן הולכות ע"פ הטבע הגס, ובעבור זה הוא מתקצף עליהן להעביר עליהן את הדרך ולהנהיג את נפשו, או את נפשות זולתו, ע"פ דרך שכל שהיא הפוכה מהנטיות הטבעיות, ודאי לא יצלח. אמנם גם הטועה ואומר, מאחר שאי אפשר להנהיג את האדם באורח הפוך מטבע נפשו, ע"כ יבור לו דרך הנהגה רק ע"פ עצם הטבע של הנטיות הנפשיות כמו שהן, דרך זר כזה הוא רשע כסל ומביא לדרכי מות, וטוב לפני האלהים ימלט ממנו . רק צריך להכיר בדעת וחכמה את אמתיות הנטיות הטבעיות של האדם ולהעלות אותן שיתנהגו ע"פ תכונתן, לא מצד הנטיה הטבעית השפלה כ"א לכוון אותן ע"פ תכליתן, שתכלית המצאן באדם היא בשביל התעודות המושכלות שלהן. ע"כ רק אז יתמלאו הנטיות בצ[ב]יונן האנושי, כשיהיו שתולות ע"פ דרכי הצדק האלהי והיושר התוריי. השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם, האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה. אמנם הציור הפנימי של השמחה הטבעית, כל זמן שהיא עומדת רק בשפלותה הטבעית היא בנויה על דברים כ"כ דמיוניים, עד שבהגיע בהם יד השכל ילכו תמס והיו כלא היו, והשמחה תהפך לתוגה. כי כל הציורים הנכנסים בנפש האדם בטבעו הפראי שאומר לו לבו לשמח בעבורם, אינם כדאי כלל לשמח בהם. השמחה הגסה של מלאת ספק התשוקות המורגשות, לא ימלאו את נפש האדם באמת, ואחריתן תבא מפח נפש, כי סוף כל סוף הלא יעמוד האדם על השקר והתוהו שיש בהן. אמנם לא מפני זה נוכל להפוך את המציאות לאין, ולהכחיש בטבע השמחה שהיא מתנת אלהים לנפש האנושית, כ"א אנו צריכים לקחת את הנטיה הבריאה הזאת ולמלאותה בציורים האמיתיים, ולהודיע לנפש את מטרת נטיתה זאת למען תחת היותה נשענת לפי הטבע הפראי על יסודות דמיונות שוא, תהיה מיוסדת על אדני אמת ודברים הקיימים לעד. ותחת השמחה שאינה של מצוה, הטבעית בנפש האנושית שלא עלתה במעלות התורה והמוסר, לא יעביר האדם ממנה את הנטיה הזאת, רק את הצהלה והשמחה הילדותית יקח עמו בעצם תמותה, (כ"א) [רק] יבור לו את התעודה השכלית שלה, שהיא השמחה של מצוה, השמחה בהשגת האמת, בדעת ד' ותורתו, בשמחת הנפש לעשות צדק ומשרים, ולמלא את כל החובות התוריות והשכליות המוטלות עליו במעשה ובשכל, בשמחה וטוב לב, שאז אחרית ותקוה גדולה נשקפת לשמחתו הטבעית, ורק אז בהיותה מתחברת אל התכונה השכלית תעמוד על עצם טבעה. ע"כ אמר "ושבחתי אני את השמחה", כלומר השמחה הידועה והטבעית לאדם בעצם טבעו הילדותי, הנני משבחה שהיא ראויה להשאר חיה וערה בטבעו של אדם ועומק נפשו, אחרי כל עליותיו בחכמה ובחסידות, במוסר וצדק. אמנם לשמחה כזאת שמחה של מצוה, הנטיה הטבעית כשמתחברת אל היושר השכלי וההגיוני ראויה היא לשבח. אבל כשהטבע ישאר בשפלותו, ורק ע"פ רגשותיו העיורים ישים דרכו בחיים, הלא לא יקום לאורך ימים, כי החיים והשכל יטפחו על פניו ויאמרו לו לשמחה מה זו עושה", החשבון שעליו נוסדה הצהלה הילדותית הלא הוא כולו שקר ותוהו, הדבר הנוצץ מרחוק ממראה עליזת החיים החיצונית יאמת הבירור האמיתי את שקרו. א"כ "לשמחה מה זו עושה". אלא על מה הנטיה העדינה והנחמדה הטבעית הזאת עומדת באדם, כ"א להעמידה על יסודה הנכון, על יסוד שמחה של מצוה שהיא ראויה להיות דבקה עם האדם תמיד כל ימי חייו. "ואני בד' אעלוזה אגילה באלהי ישעי" . שמחת ההשגה השכלית, שמחת ההדרכה המוסרית בנטיות מדותיו הפנימיות לצד הטוב והחסד המתבאר בדרכה של תורה, שמחת המעשה בעשיית כל המצות השכליות והשמעיות שמכילות מטרות קדושות נצחיות ונשגבות, שהמה ראויות להטביע את החותם של השמחה הטבעית על החיים באמת, ישמח לב מבקשי ד'" .
שבת ב צח
צטהשראת השכינה רק בנפש שלימה שטבעה לא נפגם
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה
.
השראת השכינה, ההוד האלהי על הנפש, אי אפשר כ"א כשהיא עומדת שלמה בכחה הציורי והמעשי ע"פ אותו האופי והתכונה שנוצרה לה. רק אם הנפש היא שלמה בכחה הפנימי ע"פ טבעה השלם, לא נפגמה ולא נתקלקלה מתכונתה הטובה בטבע יצירתה, רק אז היא מוצאה את עצמה נחלק אחד מהאור הגדול האלהי המופיע בכללות המציאות, המחיה את כל המעשים והברואים ומוביל אותם למטרה טובה עליונה גדולה ואדירה, שראוי לשמח עליה עד מאד "כי שמחתני ד' בפעלך". ע"כ רק בהיות הנפש מוכנת מצדה אל השלמות הציורית בשמחה, ע"י הסתכלותה החודרת בהוד האלהי הזורח בכלל המציאות שעל ידו היא מקבלת את פני קונה באהבה ויראת רוממות, ואל השלמות המעשית, שאותה השמחה שהיא מוצאת בנפשה היא מחברתה דוקא אל המעשים המביאים את הטוב המוחלט לעצמה ולכלל המצוי, היא השמחה של מצוה, רק אז היא מוכנת להשראת השכינה. אמנם בהפגם כחה הציורי או המעשי באיזה צד מהפגימה שתהיה, לא תוכל למצא בנפשה יסוד להעריך את ההקבלה אל הזוהר האלהי הכללי שהוא הולך ומחיה אורה של שמחה ושפעת החיים המעשיים את כלל המציאות. ע"כ אם הצד המעשי שלה נפגם ע"י עצלות, המורה חסרון הכשר לצד המעשי, או עצבות שבאה ע"י חסרון כח הציור מהשקיף אל אמתת החיים כמו שהם נשפעים מחסד האלהי הכללי בכלל המציאות, שבהיותו נשקף בנפש הוא ממלאה שמחה ומגרש כל עצב, אמנם כשם שהנפש נפגמת כשיהיו ציוריה ותכונה שלה המעשית, ההיפך מהוד החיים המלאים שהולכים בחסד אל בכל שדרות המציאות הגדולה והכללית, כמו כן אם כח הציורי להיות שמח ועלז וכח המעשי להיות מוכן לפעול אמנם יהיו בנפש, אבל לא יתאימו בפנימיותם לאותה המטרה שההוד האלהי מושך את המציאות לה, גם אז תמנע האורה האלהית מלחול על הנפש ההיא. ע"כ כמו שהעצלות מעבר מזה מחשיכה את הכשרון המעשי ומבדילה בין הנפש ליוצרה, והעצבות מחשיכה את הכשרון הציורי, בהיות שתיהן ההיפך מהזוהר האלהי המלא חיים וחדוה, "עז וחדוה במקומו" , כן בהיות ציור השמחה קשור אל דבר בלתי תכליתי, שאע"פ שלכאורה יש לעצם הציור איזה דוגמא עם האור הכללי של החיים שבחסד עליון, הם מושפעים על כלל המציאות. אבל אותו הדמיון אינו כ"א בערך הצד החיצון של הציור שלא עליו נוסדה מציאותו, אבל בערך אמתת מהות הציור הנהו רחוק מהאורה האלהית כמרחק הציור של העצבות מזוהר החדוה האלהית המלאה את כלל הבריאה. ע"כ השחוק המרתק את השמחה לדברים של תוהו הוא מונע את האורה האלהית והשראת השכינה מלחול על הנפש, מפני שמטביע בקרבה ציור ההפכי באמת מציאותו אל הציור שאנו יכולים להשיג בהשקפתינו על ההארה האלהית שאנו משיגים בכלל המציאות, שאנו משיגים בכלל את ציור השמחה מפני התכלית המעולה הנמשכת ממעשים הטובים והכבירים מהשפעת החסד והחיים ההולך ואור. ולענין הצד המעשי והכשרו שצריך להמצא בנפש בתור דוגמא לשפע הכח המעשי המלא של אל פועל ישועות, אדון כל המעשים, אמנם צריך כח המעשי הזה להיות מקושר למעשים תכליתים המביאים ברכה לעולם. אבל קלות ראש, היא אמנם הכנה מעשית שהאדם קל בתנועתו ואיבריו ממהרים לפעול, אבל מה יפעלו באין הכרע של דעת ובאין משמעת אל השכל ואור התורה והמוסר, רק ככל העולה על הרעיון הנקלה. הכשר לכח מעשי ריק כזה הוא מונע את האורה האלהית מלהאיר בעמק הנפש לא פחות מכח העצלות, ההפכי ג"כ בחיצוניותו לכח האלהי הפועל והמחיה המלא את כל היקום. והנה העצלות והעצבות מעבר מזה הוא כח הפכי שלילי, השחוק והקלות ראש מעבר מזה הוא כח הפכי חיובי. אמנם ישנו עוד אופן אפשרי למצב הנפש בשני כחותיה המעשי והציורי, שלא יהיו לא שלילים ולא חיוביים, ומ"מ כשהם פועלים למלאות את הנפש אינה מוכשרת למצא בעצמה כח דומה ומקביל להאור האלהי, יען כי כח החיים כשהם באים מעין דוגמא של מעלה הם מלאים עצמה, בין בכחם הציורי בין בכחם המעשי, ואז הם מקבילים לעומת כח החיים הכללי השופע בחסד אל בכל המציאות כולה. אבל בעת תשפל הנפש בכחה הציורי ולא תמצא בקרבה אך למלאות נפשה בציורים חדשים מרהיבים שהם ממלאים אותה שמחה, כ"א בשפלות ידים תחזור על ציוריה הנמוכים ההולכים ברפיון ובלא שום כח אדיר, זה המצב מביא את השיחה, הרבות בדברים בעד גרעין קטן של רעיון, מפני שהנפש משתוממת ואינה משיגה את כח החיים הציוריים במילואם, ע"כ היא סובבת על מרכז קטן ומרבה עליו שיחה, היפך מההארה האלהית החיה ופועלת חדשות בכל עת ובכל רגע. והכח המעשי המקביל למצב ציורי כזה, יהיה דנרים וענינים בטלים שאין בהם כח חיים אדיר ותכלית רמה ונשגבה. אלה שלש הנטיות, בין בצד המעשי, בין בצד הציורי שבנפש, הנה נוטות מהתכונה הטבעית האמיתית שבנפש, שעל זה עשאה האלהים ישרה, להיות מוכנת להתמלא בכחה הציורי בשמחה ומתחברת מיד לכחה המעשי שתהיה השמחה של מצוה, רק אז היא מתפתחת כראוי לה ומוציאה אל הפועל את הגנוז בתוך תוכה מהאורה האלהית בהיותה גם היא פרט אחד מכלל המציאות השואב חיים ואור שמחה מהאור האלהי מקור החיים והשמחה, והוקבל ביותר כח שמחת המצוה המאחדת את כח הציורי השלם עם הכח המעשי במקרא שכתוב " ועתה קחו לי מנגן". הניגון המעשי הפועל בכלים מעשיים, כשנערך לתכלית נשגבה, הוא אות חי על התחברות כח הציור הפנימי המושג מחדות ד' אל הכח המעשי הנוטה ג"כ לדרכי ד' להרבות חיים וחסד בעולם. "והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ד'" , לעשות בשמחה ובטוב לב המשכת הטוב והחסד בפועל שהיו אז נצרכים לה ע"פ המצב להמשיך ג"כ חסד עליון וטובו על יד נביאו ההולך בדרכיו אשר נפשו דבקה בצור מעוזו. "ואני בד' אעלוזה אגילה באלהי ישעי" .
שבת ב צט
קשמחה בכל אורחות האדם בכשרון השכלי והדמיוני
אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה, אמר רבא וכן לחלום טוב
.
לאות על הטבעיות בכל דבר היא הנחת-רוח הפנימי המורגש במצב והכשרון המתפתח כראוי. ובאשר השמחה היא דבר טבעי לנפש האדם ולזאת נוצרה להתענג על ד' ולשמח באור פני מלך חיים, ע"כ בכל אורחותיה מתגלה ע"י השמחה הוצאת כחותיה אל הפועל במילואם. ע"כ כשם שהכשרון המעשי מתפתח ע"י השמחה ביחש שמחה של מצוה, כן הכשרון השכלי מתפתח ג"כ ע"י השמחה, ומתגלה כח השכל יפה בדכר הלכה. וכן הכח הדמיוני, שהוא ג"כ חלק חשוב בכחות הנפש, הוא מתפתח ע"פ תכונתו הטבעית בהיות הנחת הנפש על מכונה. ע"כ כן לחלום טוב, כאשר עשה ד' את הנפש האנושית כולה מוכשרת לקבל העונג והשמחה בחייה בהיותה הולכת בדרכי ד' הישרים. ע"כ גם בעת שנתה הוכן הכח הרעיוני שמתגבר בחלום, כדי שיתענג ג"כ אז האדם בעולמו הדמיוני בתענוגים עדינים הבאים מציורים צחים המשמחים את הלב, ומשאירים ג"כ אחריהם רושם טוב לצהלת נפש ואומץ רוח לפעול ולעבוד עבודת ד' הטובה.
שבת ב ק
קאתחילת הלימוד בעמל ובמרירות ואחר כך בעונג ובשמחה
איני והא"ר גידל אמר רב, כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, א"ת מור עובר אלא מר עובר, א"ת שושנים אלא ששונים
.
באמת האלהים עשה את האדם ישר והתכונה האמיתית שבטבע הנפש האנושית היא מתאמת מאד לדרישת החכמה והדעת. א"כ השמחה וטוב-הלב בדרישת התורה היא נאותה מאד למצב הנפש, וראוי הוא לפי זה שתמיד יהיה העסק בתורה שעשוע לנפש ושמחה ללב. אמנם עלינו שלא לשכח כי כבר אין אנו מוצאים את האדם ע"פ טבעו הטהור האמיתי, עונותינו ועונות אבותינו קלקלו כבר את טעמנו הטבעי הטהור, עד שהחשק הטוב להשכיל ולהיטיב בטבע סר מעלינו, ותחתיו נקשרה בלבבנו אולת וחשך של הוללות וכל חמדת עין חיצונה, שהוא ההיפך מדרישת החכמה ודעת אלהים אמת. עד אשר בראשית לימודינו נמצא ע"פ רוב את הלימודים היותר יקרים ועקריים הפוכים הרבה לטבענו הגס והנמוך, אשר לא די שלא נשבע שמחה ועונג מהם כ"א עוד ימררו את רוחינו ויהיו עלינו למשא. אלא שעלינו לדעת שאדם לעמל יולד, וכי רק בהתחלה, בטרם נבא אל עומק ים החכמה והדעת, תהי' לנו המלחמה וההכבדה הזאת, אבל אחרי התקדשנו כראוי בקדושת התורה אז תבא חכמה בלבנו ודעת לנפשנו ינעם, כי תשוב הנפש לטבעה הטהור להתענג על ד' ותורתו. ע"כ נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדריגות הלימודים ג"כ לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים. לא באופן כזה תבא חכמה בלב עיר פרא האדם בהולדו , רק חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי . אע"פ שיפה נעים ונאות מאד מצב השמחה, מילוי הרצון והשעשוע, בדברי תורה וחכמה, אמנם חלילה להיות בהולים על העונג הזה, שהוא הצד החיצון אל החכמה ואל דעת האמת בשעתו, לקנותו בלא עתו. זה החלק יסיר מהמתחיל את החפץ לעמול ולהתיגע ולעמוד על האמת, כי לא יוכל כלל להתאים העמל הגדול הנדרש לד"ת עם חפץ השמחה והעונג בתחילתו, מתנת אלהים זאת אינה נתונה כ"א לאותם שכבר יגעו הרבה והרגילו את נפשם בנועם אור האמת, עד שכל עמל נפש בדרישת התורה והדעת הוא מרבה להם ששון ועונג רב. ע"כ כשם שההם הוא הכח המועיל הרבה בפעולתו בעולם, מ"מ המתכוין ליהנות ממנו שלא לפי הכנתו הלא יהפך לו לרועץ, כן כל ת"ח היושב לפני רבו, והוא עדנה במצב המתחילים, שהוא עדיין זקוק לרב להעמידו על האמת והיושר בדרכי תורה, ואין שפתותיו נוטפות מר, הוא חפץ כבר שלא יהיו לו ד"ת לעמל, כ"א לבקש בהם את הנעים והשעשוע, תכוינה. הוא מתקרב אל אישה של תורה שלא כפי המדה המוכשרת לו, ויאבד בזה את כשרונו ואת התפתחות שכלו ויושר הגיונו, שיביאהו לאחרית טובה ושמחה וגם עונג בבא עתו. השושנה היא היפה בפרחים המרהבת עין במראיה החיצוני, הוד החכמה והעונג הנמשך ממנה לכל הוגה בה מה מזהיר הוא ונעים, אבל לא הזוהר החיצוני הוא העיקר בקנין כ"א הטוב הפנימי, השגת התוך והאמת, שיותר הוא נמשל למור, לבושם הטוב שהנשמה נהנית ממנף ממה שנמשל לשושנה המענגת רק החוש החיצוני. וזוהי חובת המתחיל, השונה, המתלמד לדעת (שרק) שהוא צריך להגיע אל התוך, אל העומק שבתורה, ושעבורה צריך הוא להיות מוותר הרבה משמחת לבבו ועינוגיו הטבעיים. ולא ידמה שימצא תיכף את העונג והשעשוע בתורה, כ"א יקבל עליו את מרירתה בהתחלה, מר עובר", אמנם עובר ולא מתמיד הוא המצב הזה, וסוף סוף תבא חכמה בלבו לשמחו ולעדנו, וירגיש מתקה ועדנה של תורה. אבל רק בתנאי שלא יחפוץ לקרא לד"ת זמירות, ולבקש בהם בעיקרם, גם בהתחלת לימודו, את הצד המענג והמשעשע, כאילו נועדו הדברים הקדושים שהעולם משותת עליהם רק לשמח שמחה ילדותית לכל ערלי לב. רק ע"י היגיעה וחיי צער שבהתחלה, יבאו אח"כ לדרך האורה המזהרת וסוגה בשושנים, ומנעמת את החיים בכל עונג, "מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל" . אמנם רק השפתים הנה הנוטפות את המר, כלומר הצד הפנימי של האדם מצד הנפש החכמה ונטיותיה, החכמה ערבה היא לנפש. אמנם הצד החיצוני, הכלים החמריים וההמשכה הטבעית אחרי נטיותיהם, הם שגורמים שבהתחלה יורגשו המרירות והעול מהלימוד והשינון, שצריך אמנם לקבלו באהבה בעבור התוצאות הטובות היוצאות מהסבל לקנות חכמה ודעת קדושים. "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך" .
שבת ב קא
קבבלימוד דברים חדשים צריך ריכוז המחשבה ובהקנייתם לאחרים מועיל הריבוי
לא קשיא, הא ברבה הא בתלמידא
.
לבד האמור שכך היא מדת החכמה שהעונג הרוחני הנשגב לא יבא כ"א אחרי עמל גדול וקנין רב של חכמה ודעת, שע"כ הרב הגדול כבר בתורתו רק לו יאתה נטיית השמחה והשעשוע בד"ת. והתלמיד המתחיל, עליו לקבל את העול ולהכיר ערכו כי עדיין לא בא למדה זו שתהיה לו דעת התורה ודרישתה לשעשוע כ"א ליגיעה. חוץ מזה מצב הנפש שונה הוא בין התכונה הראויה למי שמכין את עצמו לרכוש לו קנינים רוחניים חדשים, למי שעסוק בהרצאת הדברים שכבר הם קנויים בידו. שהראשון צריך לעמוד נגד המון המחשבות הצדדיות שאינן מניחות את לבבו להתיחד באותו המושכל שהוא צריך לפנות לבבו אליו. והעמידה של כניסת המחשבות במושג אחד בכח, היא יותר מסוגלת למצב של לבד ראש מלמצב של שמחה, שכחות הנפש מתרחבים והמחשבות עלולות להתפשט לעברים שונים. אבל בשעה שהאדם צריך להשפיע מחילו הרוחני השמור כבר בידו על איש אחר, אז כינוס המחשבות אינו צריך לו. כי המדה השלמה בהשפעה של חכמה היא רק כשיהיו הדברים המושפעים כבר מבוררים למדי וקנויים קנין עצמי אל הרב המשפיע, עד שהמון מחשבות אחרות לא יפריעו כלל את השגתו באותו המושג, ואז אדרבא פיזור המחשבות על מושגים שונים הצבורים בלבו של איש גדול דעה עלולות הן להוסיף עוד לוית פאר לאותו המושג שהוא עסוק בהשפעתו, ולהמציא לו ממרחק אמצעיים של דברי משלים מחוכמים ודוגמאות מלאות בינה, שיועילו ביותר להטבת ההשפעה הלימודית, ע"כ השמחה יותר מכוונת בתור נטיה מתאמת לצורך ההשפעה, הא ברבה הא בתלמידא.
שבת ב קב
קגגם הרב המלמד הפותח בבדיחותא צריך כובד ראש בהוספת לימוד לעצמו
ואי בע"א הא והא ברבה, ול"ק הא מקמי דליפתח הא לבתר דפתח
.
כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. הרב עצמו, אע"פ שמדת השמחה נאותה לו שהיא מרחבת את נפשו ומפזרת את מחשבותיו על אופקים שונים, שיוכל מכולם להעזר בדרך ההסברה לתלמידיו בהעיונים העמוקים, שלפי שכל התלמידים צריך לפעמים להרבות באמצעיים עד כדי להביאם לאמתת הבנתם, אבל אם הרב הוא איש גדול באמת, אוהב חכמה ומבקש תמיד להוסיף דעת, הוא לא יסתפק בלמדו את תלמידיו רק באותה המדה של ההשפעה לבדה, כ"א יכין עצמו ג"כ לקבל הוא תוספת שלימות בדעת עומק אותם הענינים עצמם, שאע"פ שכבר ידע אותם ולמדם מ"מ יוסיף בהם לקח ועיון פנימי, א"כ גם לו נצרכת אותה המדה של כובד ראש הנדרשת למי שצריך לצמצם את שכלו על אופק חדש, למען ימצא בו דברים שהיו עד כה נעלמים מעיניו. א"כ ההכנה אל העמל והיגיעה לא תחסר ג"כ מהרב האוהב את התורה באהבת אמת, לא מאהבת העונג המושג מידיעתה והבנתה כ"א מאהבה אמיתית שעצם הידיעה וההוספה בקניית חבילות חבילות של חכמה, היא התכלית העצמית. העוסק בתורה לשמה ממש, גם בהיותו רב הוא יכסוף להיות נמצא במעמד של תלמיד בעת הלימוד. ובאמת סיבות השמחה וכבד הראש בנפש תהיינה ההשקפות השונות על ערך הידיעות, בהסתכל החכם על אותן הידיעות שכבר רכש לו, שההסתכלות הזו צריכה שתהיה ע"כ לפניו בטבע בהיותו כבר בא ללמד, אז בתור מגיע למרכז תכליתי תתעורר השמחה בנפשו. אמנם כאשר ישים אל לב כי אין סוף לתכונת הדעת, וכי גם באותן הענינים שכבר עלה בהם על מדרגה רמה עוד יש כר נרחב להתבונן עוד להוסיף ולחדש, אז תתעורר בו התכונה של כבד ראש. אמנם אותו כבד הראש עצמו הנמצא במערכי הלב מצד הסתכלות הנפש שלא באה עד כה למטרתה, ושהיא עודנה רק הולכת ושואפת אליה, מ"מ גם זיו השמחה צריך שיאיר בתור ברק פנימי ע"י מה שיצייר לו האדם את שמחת השלימות של הידיעה הברורה בהיותה מושגת כבר. ע"כ כאשר יצייר העונג הזה יפה לפני למודו וישיג ערכו, אז יחרץ יותר לבא אל המבוקש. מי אמנם יוכל לצייר ציור בהיר הנאות לשמחת הלב הנזקקת לכל ענין וענין לפי ערכו, רק הרב שכבר הידיעה בכללותה מצויירת לפניו והוא מתענג כבר על הודה, ע"כ מקמי דפתח, בציירו בנפשו שמחת הידיעה, הוסיף ג"כ לצייר לתלמידיו את כללות העונג שיבא להם ג"כ אחרי אשר יעברו את כל התלאה של הטורח הגדול והעמל הראוי למתחיל עד שירד לסוף עומק של ענין נשגב ומרומם החדש לו. הציור המהיר המשקיף על סוף דבר ישכיח בבהירותו את היגיעה ומרירות הנפש של יגיעת הלימוד הכבד, ובחן השפוך על התכלית הנשקפת מרחוק באותו הציור הכלול במילתא דכדיחותא ההיא הוו בדחי ג"כ רבנן. אח"כ אמנם, אחרי שהלב הוכן לעול הלימוד בקורת רוח, אז יתיב באימתא, כיודע את אשר יחסר לו ומצפה להשתלם, וכמצייר שעוד צריך גם הוא לפי ערכו, ומכש"כ תלמידיו לפי ערכם, לעבוד עבודת משא עד כדי לבא אל השגת אוצר הדעת, שבכל אופן עוד ימצא גנוז בענין שבו הם עסוקים, והוה יתיב באימתא, כתכונת ההולך ומתכוין אל מטרה אהובה ונכספה מאד טרם בא אליה, ופתח בשמעתא. תוכן הבדיחותא אמנם יתכן לצייר רק בהעביר על הרעיון כי העונג הוא מתלוה אל החכמה וההשגה, כעונג התאמת מילוי צרכי הגוף ע"פ טבעם, שהעונג איננו בשום אופן יסוד התכלית כ"א תולדה מחוייבת ומכוונת מהמצב הנאות להולך בחוקי החיים הטבעיים. ערך העונג והשמחה של הציור המדעי, אפשר להגיע לו ג"כ בציירו בשכלו ציורים שכליים שלא נבחנו עדיין חיובם וערכם ביחש האמת וגבול המעשה, שאמנם הצורה של זקיקה אל תכלית שעוד לא הושגה תטביע על הלימודים רק היחש שלהם אל בירור האמת ואחריות המעשית שבהם. ע"כ ראוי שימצא בחכמה כעין פרחים מרהיבי עין אע"פ שאינם פוריים ומזינים, ציורים שמשמחים את הלב בבהירותם וסגנונם הנעים אע"פ שבערך דרישת אמת וחקר דין הנם בלתי מובטחים, שאמנם יגדל ההפסד אם ישתמש בהם מי שלא ידע ערכם ותכליתם, ותחת היותם רק במערכת הדברים המענגים הממלאים את התפקיד האסתטי של האדם, יחשבם לדברים מזינים את השכל העיוני והמעשי. אבל מי שיודע ערכם, וישכיל מקומם זמנם ושיעורם, לו ירחיבו את הדעת ויפריאו את השכל. ומתוך אותו הציור הבא בתור דבר שאיננו חסר שום תכלית, שהרי עצם ציורו הוא תכליתו, מתגלה קצת הוד השמחה של השגת תכלית אמיתית ומדעית, אחרי שיבא האדם למבוקשו בהשגת האמת לאמתו בענינים עקריים. כי רק בציור של שמחה מדבר שאין חסרון התכלית מעיב את אורו, יוכל להכיר איזה ערך של שמחה אמיתית הבאה באמת אחרי השגת המבוקש. זהו תכלית הפלפולים היותר רחוקים שהשתמשו בהם רבותינו ז"ל בדורות קרובים, ומצאנו רמזים חזקים שכבר היו נהוגים ג"כ בימים היותר ראשונים, בתור פרחים ותבלין להמציא מרגוע לחוש האסתטי ג"כ על שדמות התורה ומושגיה, כמו שממציאים לו מזונו וערכו בעולם הציור המעשי והספרותי, בחיטובים וציורים, בסיפורים ושירים וכיו"ב. וכבר ראו חכמים ז"ל שכשם שהפרחים הם ראויים ג"כ לכל עץ פרי, כמו כן ההשלמה האסתטית ראויה ג"כ בחכמתה של תורה ג"כ לאותם רמי המעלה שעל פרים השכלי שבתורה יחיו בית ישראל, ואין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים . וברבות הימים כאשר ערבה כל שמחה בעוה"ר, נמצאו רבים שלא יכלו להבין את הצורך בשימושים אסתטיים בכלל, לא יכלו להכיר ג"כ את המגמה של אלה הציורים כ"א בהכנסתם תחת הבקורת הדרושה לענינים מדעיים ומעשיים, ומובן שלא יוכלו לצאת כ"א חייבים. ואחרים ג"כ מחסרון הכרה בערכם, יחוסם ושיעורם, של אלה הציורים, הפריזו את מדתם עד שתחת הכנסתם בגבול מלתא דבדיחותא דבדחי רבנן, תחת השימוש הראוי להם לשמח את הלב בציור של תכלית שכבר הגיעה שאין עמה דאגה ושאיפה דוחקת, הכניסוהו לגבול השמעתא עצמו, וממילא הורגש ביותר חסרון תכליתו. בהרגשה כזאת שאין לה ג"כ תקוה להגיע לו, וממילא אבד ערכו המשמח ע"פ אמיתת תעודתו. אמנם רבה נתן לדבר את גבולו האמיתי שראוי להיות לנו לעינים, לומר המלתא דבדיחותא מקמי דפתח לרבנן, ובתר הכי יתיב באימתא ופתח בשמעתא, להבדיל בין הערב ביסודו אל המועיל העיקרי. מובן הדבר שערך שעשוע כזה אי אפשר להיות נולד כ"א באומה שתורתה היא חייה ואורך ימיה, המחרזת במחרוזת אלהית את כל חמודותיה, שבהיותה מתעלה היא מוצאת עצמה מאושרת להיות קבועה כולה בחקר תורת ד' אשר אתה, ובאשר פרי' מתוק לחכה ישעשעו נפשה ג"כ פרחיה, שתולים בבית ד' בחצרות אלהינו יפריחו" .
שבת ב קג
קדהיחס לסתירה שיש בשכל העיוני (קהלת) ובשכל המעשי (משלי)
ואף מפר משלי בקשו לגנוז שהיו דבריו סותרין זא"ז, ומפני מה לא גנזוהו, אמרי ספר קהלת 'לאו' עיינינן ואשכחינן טעמא, ה"נ ליעיינן
.
יש הפרש בין מהלך השכל העיוני המשוטט על הענינים המושכלים, שמעט הוא מה שנוגעים במעשה הפרטי של האדם כ"א דנים הם על הענינים המופשטים וחזיונות העולם שבהם עסוק ברובו ספר קהלת, ובין דרכי השכל המעשי הנובע מדרכי המשרים המוטבעים בנפשו של כל אדם ישר כשמשתמש באור החכמה והצדק להוציאם לאור. דרכי העיון של השכל העיוני הם רחבים מאד ומסובכים הרבה, ומקומות הסיבוך בהם מרובים מאד, והיסוד העקרי בהם הוא כשתהיה תחלתן ד"ת וסופן ד"ת, כלומר כשתהי' פנייתו הראשית לשוטט במושכלות לשם האמת והיושר הפנימי, וידע שתכלית מגמתו היא להגיע אל יסוד האמת הגבוה שכבר הושפע בחסד אלהים על בריותיו בדרכי תורה ע"י אור תורה, נבואה ורוח ד' שעל בחירי בנ"א, אז כפי רוחב הדרכים וריבוי העיונים ותהפוכותיהם יועילו לו רק להרחיב שכלו וכח בינתו. אבל גם בעמדו באמצע הדרך לא תצא ממנו תקלה, כי היסוד המעשי אצלו עומד מבורר ע"פ דרך התמימות והיושר הפנימי, והתחילה והסוף מזריחים עליו מאורם. וטרדת עיונו באמצע הדרך, כ"ז שלא הובררו לו ג"כ מבוקשיו, היא טרדה עיונית הממלאה לבו של אדם ישר רק זריזות לאסוף עוד חיל בחכמת לב עד שיגיע להבנה ברורה בדעת האמיתיות שיהיו מבוררים בבינתו, כמו שהם מיושרים כבר בלבבו ואמונתו וידיעתו הכללית, ע"כ די היה לספר קהלת העיוני כשהיה סופו ד"ת ותחילתו ד"ת. אמנם לא כן הוא עם השכל המעשי הדן על הנטיות הפועלות על המעשים מיד כספר משלי, בו לא יתכן שילך מהלך הסיבוך בדרך ארוכה עד שיגיע לסופו הנעוץ בתחילתו בהיותו ד"ת. כי הלא מסוכן הוא הדבר של קלקול מעשי ג"כ לשעה קלה, ומי יוכל לתקן את אשר עותוי. ע"כ לא היתה יכולה דעתם להתקרר ע"י מה שאמנם גם הוא תחילתו וסופו ד"ת כ"א היה צריך הדבר להתפרש במקומו, למופת על מהלך העיונים המעשיים שצריכים להיות ישרים במקומם גם מבלעדי החיפוש אחרי חשבונות רחוקים מתחילתם וסופן. אמנם כך חקק אדון עולמים ית' בעולמו, שיהיו דברי האמתיות העיוניות נקבעות לאמתתן גם אחרי ההשפעה האלהית דוקא עם עמל האדם עליהם, ועם הקשותו בלדתן במצאו את הדברים המושפעים לו מדברי תורה וחכמה קשים להולמם, עד אשר ביגיעה רבה יעמוד על האמת ואז תהיה לו האמת אמת עצמית, עצם מעצמי נפשו. והטבע הקנוי להתרגל במושגים שמשנים את צביונם בפנים הנפש, בין מה שהיו בתחילת ההשקפה למה שיצטיירו אחרי בירור תמצית המדע שבא בעיקרו בדברים העיונים, מועיל לאדם שגם בדברים המעשים, עם שלחשבונות רחוקים לא נתנו, מ"מ לא יתכן שיהיו נהוגים באדם רק כפי ההשקפה החיצונה, שהרי גם בחכמה המוסרית והמעשית, ג"כ איזהו חכם - הרואה את הנולד . ע"כ כדי לקנות אמונת אומן בבירור החיוב המוסרי של האמתיות המתבררות רק במושכל שני, שיצר לב האדם וחלישות נפשו מקטרגים עליהם ביחוד, מפני שרק המשפטים המעשים הם מבצרים את ההוללות והתאוה השלוחה שנפשו של אדם מחמדתן, ומבלעדי הרגל גדול והטבעה פנימית שהאמת הלא לא הקנוי' בהשקפה השטחית כ"א הבאה אחרי הבירור, אחרי הפליאה, המביאה לידי ידיעה יותר עמוקה ומבוררת, ההרגל ע"ז בא מטבע השכל העיוני, ששם הדבר מתגלה בהרחבה איך האמת המושגת היא רק הנסתרת והמעולפת בצעיף ההעלם בתחילת המחקר, ומתוך הקביעות של הטבע המדעי לתן כבוד האמת למה שמתברר אחרי המסקנא העיונית, ועי"ז יהיה אפשר להשריש בלב ג"כ להוקיר את המסקנות המעשיות כשהן באות ג"כ לא ע"פ המשפט היותר גלוי, לא ע"פ השקפת החוש החיצוני והגס על ערכם של החיים ותעודתם, כ"א ע"פ המשפט הפנימי, שאמנם הוא קרוב יותר מהמהלך הרחוק של העיונים המופשטים, מ"מ גם בו יד העיון גוברת על ההשקפה החיצונה, שהיא ע"פ רוב פראית ומשגת את גבול האמת והיושר. ע"כ התכונה להיות גם במשלי, בספר המעשי, נמסרים אחרי העיון והמסקנא הנולדת, אחרי הפלאה עכ"פ בדרך המיצוע, לא להתרחק עד אריכות החוברת של התחילה והסוף, באה ע"י המשפט שכבר יצא בדימוס בספר קהלת, המדעי, העסוק ברובו בעיונים מופשטים. ספר קהלת עיינינן ואשכחינן טעמא, ה"נ ליעיינן.
שבת ב קד
קהנטיה מדרך האמת מפני טעות שכלית או מפני רצון לתאוות חומריות
ומאי דבריו סותרין זא"ז, כתיב אל תען כסיל כאולתו וכתיב ענה כסיל כאולתו, ל"ק הא בד"ת הא כמילי דעלמא
.
יסוד חילוקי הדיעות נמצא בשכל וגם ברצון. ישנן דיעות רבות הנוטות מדרך האמת שבעליהן נכשלים בהן מפני ששכלם הטעה אותם. וישנן דיעות כאלו שמפני הנטיה של הרצון של בעלי הדיעות ההנה אל הסכמות מוטעות, שהם מוצאים בהן צד נאות לתאותם ולדרכי לבם, משום כך נשתרשו בהם עד שנקבעו גם בשכלם. להראשונות מועיל מאד הבירור השכלי, כיון שבעל הדעה הכוזבת אינו כ"א מוטעה בשכלו ואין לו צד קנין טבעי בטעותו, הלא בשמעו דברי שכל המישבים דעתו לדרך האמת ישוב מאולתו ויחזיק באמת. אמנם מי שיסוד הנטיה מדרך האמת בדיעות נובע מנטיה רצונית שכבר קבע אותה ע"י דרכו בחיים בשילוח רסן ופריקת עול תורה ומוסר, לאיש כזה לא יועיל הויכוח, כי הלא יחוש בנפשו שהוא כולו מוכחש אם ישוב להחזיק בדרך האמת ההפוכה מנטייתו ומדרכו הסוררה שכבר כבש לו בחייו לדרך כבושה ע"י המון מעשים רבים. וכאשר נקרא את הדיעות בשמן הנאות להן, יהיה השם הנכון להדיעות שמקורן הוא מחקר ושכל, "דברי תורה", כי זהו תוכן תכלית התורה להיות האדם משכיל בפועל בשכל-דעת-ד' בדרכי אמת, אע"פ שפעמים רבות יסתעפו הנטיות השכליות ג"כ לצדדים של דברי הרשות ומילי דעלמא, שע"פ ערכם ישתנו ג"כ סדרי החיים והחברה, מ"מ יסודם השכלי הוא דברי תורה, מחקרי דעת במוסר ואמונה וחכמת לב בדעת ד'. אבל הדיעות שיסודן הוא הכח הרצוני וההסכמה הקדומה, שמן העיקרי הוא "מילי דעלמא". כי רק בדברים החילונים והמורגשים מצרכי הגוף ראוי ללכת אחרי הנטיות והרצון, אבל במשפטי-דעת ודיעות-פנימיות אין להם כל זכות להכריע. ע"כ ע"פ טבעם יקראו "מילי דעלמא", אע"פ שברוב הפעמים יסיגו את הגבול הנכון ויכנסו להרוס ג"כ בעניני תורה ויסודות דת קודש. אבל הלא נכיר את טבעם כי רק מיסוד הנטיה החפצית יצאו, שהיא נאותה רק למילי דעלמא, ע"כ הם נכללים כולם לכל נטיותיהם בכלל מילי דעלמא, שעליהם ראוי להחזיק בכלל "אל תען כסיל כאולתו", כי אין טעותו באה משגיאה שכלית עד שנאמר שע"י המענה הלקוח מהשכל ישוב מטעותו, כ"א היא מושרשת בעומק הלב הרע הפונה מדרך ישרה אל נתיבות שוממות. כסילים כאלה רק שבט מוסר ותוכחת שופט צדק, המדכא את נפש כל גאה ומתנשא בשוא נתעה, רק המה יורום דעת "נכונו ללצים שפטים, ומהלומות לגו כסילים". אז יסור אפר הדמיון הכוזב מעיניהם ויראו את עיוות נטיותיהם, וממילא יכירו כי שקר ג"כ מחקרם המדומה. ע"כ לא להם המענה ראוי, ועליהם נאמר "אל תען", הא בד"ת הא במילי דעלמא.
שבת ב קה
קודעות ואמונות שמתאמתות במופתים חותכים או בהכרה פנימית
כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי, א"ל אשתך אשתי ובניך בני, א"ל רצונך שתשתה כוס של יין, שתה ופקע
.
כשם שבהכרה החושית ישנם סימנים וטביעות-עין, ואע"פ שההכרה של הסימנים אפשר לספר אותם ג"כ למי שאינו מכיר את הדברים בעצמו, כדי שגם הוא יכיר על ידם את המבוקש, וההכרה שע"י טביעות-עין הלא אי אפשר לה להמסר מפה לאוזן למי שאינו מכיר בחושו הפנימי, מ"מ להמכיר עצמו טביעות עינא עדיף מסימנא , ואילו אמר איניש לשלוחיה אייתי לי לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אמר אייתי לי פלניא דאית ליה טביעות עינא בגוויה ודאי ידע ליהי, מפני שההכרה הזאת של הטביעות-עין באה מכח פנימיות עצמיות הבירור שבנפש, שאינה משארת אחריה מקום לשום תנודה רעיונית. כשם שהדברים נמצאים במושגים החושיים, כן הם נמצאים כך במושגים השכליים והמוסריים, בדיעות ישרות ואמונות אמתיות ונכונות. ישנם כאלה שיד השכל ההגיוני והגבורה המופתית תקיפה בהם להכריח אמתתם, ע"פ מופתים חותכים ומבוררים שאפשר להעלותם על שפה וספר, וישנן אמנם ג"כ אמתיות כאלה, שלבד מה שהם מתאמתים ע"י הכלל של התאמתות כללות אמונת התורה לפרטיה ע"י כללה שנתברר לנו בבירור גלוי שאין כמוהו תחת כל השמים, עוד מסייע להם הרבה כח ההכרה הפנימית המכרחת את אמתתם, וההכרה הזאת כחה גדול הרבה יותר ממופתים הגיוניים, כשם שטביעות-עין עדיף מסימנים. אמנם כדי שתשמר ההכרה הגדולה הזאת בצביונה צריכים הרגשות הטהורים והקדושים להשמר בנפש ע"י הישרת המעשים והטבת המדות, שהם קילורין לעיני הנפש ומשמרים את חושה הפנימי באופן שתכיר את המושגים בכח טביעות עינה הבריא. וזאת נדע שאין לך דבר בעולם לבטלה, וכ"מ שברא הקב"ה בעולמו לצורך תיקונו של עולם הוא. הכלל הזה מתאמת ג"כ בכחות הנפש, שכל המוכן במציאות מנטיות נפשיות הכל הוא לצורך, וכיון שישנם מושגים כאלה שהם צריכים לשכלולו המוסרי של אדם, והם נחקקים יפה בעומק הנפש ע"י מה שמצטרפת ההכרה הפנימית להשכל ההגיוני, מובן הדבר שבכאלה צריכה ההכרה הפנימית הטבעית להשתמש בכחה ואסור הדבר להיות נשען על השכל ההגיוני לבדו, כי לא תמצא הנפש מנוחה שלמה כ"א בהצטרף אל כח הכרת השכל כח ההכרה ההרגשית הנובעת מתוך תוכה. שלפי האמת ההכרה העמוקה הזאת היא עצמית, מורכבת מהמון היקשים הגיוניים דקים, שאי אפשר להפה להסבירם, ע"כ הם מתגלים בעומק הנפש בתור הכרה פנימית. והנה ההתפרצות מפני השכל ההגיוני תוכל לבא מכח טעות שכלית, אבל ההתפרצות מפני ההכרה של היושר הפנימי אינה באה כ"א מעקת רצון של איזה תאוה וחפץ שכפי הדמיון תהיה האמת מונעת השגתו במילואו, אז תמצא הרשעה מקום לעוות אדם בריבו ולעקש בקרבו את כח ההכרה הפנימית עד שחושו הפנימי יתבלבל, והבלבול יתראה לעינים בדמות ספקנות מחקרית המטלת ספק שלכאורה ראוי להסתפק, אבל הראוי הזה אינו בא כ"א מערבוב הדעת ושכחת הערך של ההכרה החושית שהיא דוגמת טביעות-העין השכלית, ובהתחלש כח הנפש מעצם טבעה ורגשה הפנימי נשארת צולעת רק על הכח ההגיוני לבדו, שאמנם יוכל גם הוא להוציא דברים מושכלים לאור, אבל לא בכל אותו החום והודאות הפנימית שהיא עושה כן בהיות החוש הפנימי וההכרה הרגשית משתמרת בבריאותה. הדוגמא לזה בחיים הפרטיים, אפילו החומריים, היא השקט הנמצא במצב המשפחה, העונג, האימון, האהבה, השלום ונחת הרוח, הנמשך מהיחש הבטוח של כל איש לאשת בריתו, שמזה תוצאות לאהבתו לבניו, וההשפעות הטובות שיוצאות מזה על כל מרחב החיים הכלליים והפרטיים הלא אין להן ספורות. והנה כאשר נחקור אל עמק יסודם במה האימון הזה תלוי גם בבית המלא ביותר צניעות והוד קדושה, אחרי כל החשבונות נמצא שהיסוד העיקרי לזה הוא ההכרה הפנימית, שאמת ההגיון קצרה להכיל את גודל בירורה, המשפט ההגיוני עומד למטה מכח בירור הנעלה הזה כערך הסימנים אל טביעות-עין. ומ"מ דוקא מפני גודל כח הבירור הפנימי שאינו נמדד במדת ההסברות החיצוניות, יש בו שליטה למי שנשמתו נשחתת לגמרי עד שאינו מכיר כלל את הערך והאפשריות של איכות הכרה פנימית בטוחה כזאת, להיות מבטא דברי עזות נגד האמת הברורה והגלוי' הזאת. לאותה המחלה של עזות הפנים אין ראוי לבא במשפט הגיוני, כי אין החולי בא מחוסר כח הגיוני בזה כ"א מחוסר כח מוסרי. ע"כ מפני שהוא מ"מ מתלבש בצורת בקורת הגיונית, צריך לגלות את יסוד המגמה. למה באה נטיה משונה והפוכה מדרכי טבע הנפש כזאת, הלא רק בשביל שאיזה נטיה של רצון מעיקה. ע"כ צריך למלאות את הנטיה, אם אפשר בפועל אם אינה משחתת באמת, או לצייר מה יהיה משפט הבקורת הזאת אם אותה התביעה הרצונית לא היתה לה, שבזה יבטל כח העזות המתלבש במסוה המחקר. ע"כ הדיוקן הזה של אותו חצוף המעיז פנים גם בבית מלא קדושה וצניעות כביתו של רבינו הקדוש, לאמר לו אשתך אשתי, ובניך בני, הוא צביון מלא של הכפירה הזוללה המנאצת כל קודש ומטילה מום בקדשי שמים, שהם כ"כ בטוחים ומבוררים לאומה הישראלית כולה בהכרה פנימית חזקה ואמיצה שאין עמה גם צל צילו של איזה חשש ספק כל דהוא. וגודל הבירור הוא מחייב שאינו נכנס בגדרי שפה וסיפור ספרותי, מפני שהחוש הפנימי הוא מכיר יותר בטוח, ממש כאותה הודאות של רבינו הקדוש שאשתו היא אשת כבוד כשרה ובניו הם זרע קודש מצבתם , זרע אמת אשר ממעי יהודה יצאו. שכל מופת הגיוני הוא דל וחדל כח היה להביע על ידו את גודל האימות ושלילת ההסתפקות בזה. הדיוקן הטמא של אפיקורסות ממין זה צריך להכיר את יסוד תביעתה, שאע"פ שהיא מתנשאה לערך של בקורת שכלית, מ"מ הלא לפי האמת כבר לא היה מקום לתביעתה, ויד השכל כבר עשה את פעולתו בהקנינים האמיתיים ע"י הבירור הכללי. ואח"כ בבירור הפרטי, הלא ההכרה הפנימית היא עולה במעלות הרבה יותר מבירור השכלי המופשט, שהבירור השכלי צריך הוא להתמך בחוש ובחיים. וההכרה הפנימית המבוררת, החיים כולם מבררים אמתתה, בריבי רבבות קוים ושרטוטים המלאים על כל סדר החיים, אשר אי אפשר לתן להם סכום ומספר. אבל למרות ההתלבשות בצורה שכלית, יש כאן רצון שפל מאד, כציור הגס שברצונות הראוי לאיש נבזה בפגעו בנכבד. רצונך לשתות כוס יין, בשביל רצון קטן ושפל שכמותו, אין עוד כדאי לעקור נטיעות חזקות מושרשות בעומק הנפש מטבען, שלא יצליח כלל החפץ לעוקרן כי הן חזקות כהררי עד. אמנם טוב לנו לדעת סיבת התגלות החזיון המעציב שנראה למי שמסתכל על ערך החוצפה כאילו יש כאן תביעות גדולות, לא, כ"א קטנות ביותר, כ"א כום יין, שאינו שוה טיפול והרבות דברים כלל. וכיון שהרצון הפעוט הזה, הלא באמת אפשר להגיעו גם בלא חוצפא עזה והפוכה מדרך היושר והצדק הטבעי כזה, הלא אין כאן צורך להתגברות גם לפי מדת הרשע כסל. אלא שהרשעה סוברת שלא תגיע לכוס יין כ"א ע"י חוצפא, ומתוך שפלות נפשה היא משפלת עצמה לעומק הבוז של החוצפה הכלבית רק כדי להגיע לכוס היין, למשך תענוגי דמיון סואנים בחיים, שמדמה בדעתו המושחתת בחוצפה שלא ישיגם כ"א בהפיכת קערה על פיה ובפריצת גדרות עולם, מה שבאמת אינו כן. אם יש נפש שפלה שסוברת שבאין יין שכרון של תאוות חומריות אין חיים בעולם, יוכל ג"כ ע"פ דרכה של תורה למלאות אחרי חפצו באין מעצור. אלא שההולך בדרך ישרה תורית, מעצמו בוז יבוז לתענוגי הסכלים ובוערים בעם. אבל מי שהושפלה כ"כ נפשו עד שלא ימצא לו קורת רוח אחרת, כבר ישנם דרכי היתר מרובים להיות חי ג"כ בעונג ושמחה. ואם גם בהוללות, אע"פ שאין רוח חכמים נוחה הימנו, מ"מ אינו בגדר פורץ גדרות עולם, ואין כאן מעצור עצמי. ע"כ בהיות האמת מתגלה מסוד הנטיה המופקרת, יורד כח החוצפה מערכו, ממלאת היא את תאותה, ורואה אמנם אח"כ ג"כ איך שאין כדאי הדבר ללחום כ"כ בשביל דבר פחות כזה, ולאבד עולם מלא של הוד קדושה ואמת מבוררת טבעית מושרשת בכל לב טהור ונפש בריאה, שתהופקע.
שבת ב קו
קזפגיעת הרשעה לא רק באמיתות הפנימיות אלא גם באמיתות המקובלות
ההוא דאתא לקמיה דר"ח, א"ל אמך אשתי ואתה בני, א"ל רצונך שתשתה כוס של יין, שתה ופקע
.
מדת ההכרה הפנימית העליונה באימות בירורה על כל הכרה הגיונית, היא נוהגת בין בעניני דיעות ואמונות שמסתעפות לאדם מקניני רוחו בהבנתו בדרכי תורה ויראת ד', שע"פ המושגים העצמיים לו שקנה אותם ביגיעו נולדים לו סעיפים וענפים ציצים ופרחים, שהיסודות הקנויים דומים לאשת חן, אשת חיל עטרת בעלה"י, כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה , והדברים המסתעפים הם הילדים אשר חנן ד' כל לב שומע המשכיל ביראת אלהים. אמנם הרשעה לא תסתפק בהתגברות של חוצפה לעומת הדעות האמיתיות המתבארות באורח ישרה ללב מבין ההולך בדרכי יושר, מתוצאות רגשו הפנימי ביחש להבנת תורתו וקניני רוחו הפרטיים, כ"א תשא פעמיה להרע בקודש ג"כ נגד האמיתיות המקובלות, שבהן ג"כ הננו מוצאים את החזיון הזה, דברים רבים, שלבד אמתתם ההגיונית הנשענת בדרך כללי מבירורה של תורה הגלוי והמבורר, "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים'", עוד הם נתמכים ביסוד ההכרה הפנימית הכללית שבאומה, שהעבר וההוה שלה מרוכס ומקושר בקשורים אמיצים גלויים ומוחשים בהכרה גלויה ואמתית לכל מי שהולך בדרכיה הטבעיים לה. אמנם ההתגברות החוצפנית מצח אשה זונה היה לה , היא תשלח יד לשונה בעבר הנוגע עד הנפש של כל העצמיות של ההוה, לא של הקנינים המסתעפים לבד כ"א עד העצם הנשמה הכללית כולה מגעת, כאותו הסגנון שאפשר להאמר מחצוף דנא, אמך אשתי ואתה בני. שההכרה בזיוף זה אמנם היא תלויה ברובה בכח הכרה פנימית שמבוררת ביותר מכל כח הגיוני, אבל איך למסור הדברים הפנימיים למי שכבר כ"כ הושפל, ונהרס יסוד טבעיות לבבו, הלא אין תחבולה, כמו שאין תחבולה למסר כח טביעות-העין למי שלא הסתכל והשיע עיניו מהחפץ המבוקש, כ"א העצה של רבי אל ענין כזה היא לגלות את היסוד המעיק הגורם להתגברות החוצפה הבלתי טבעית המאבדת מבעליה את ההון היותר יקר ויותר אמת ועשיר בבירורו, הוא התגלות הנפש לצורך נטיה שפלה כמעשהו בהתגברות לנכח הקנינים הרוחניים הפרטיים של איש המעלה, רצונך לשתות כום של יין, שתה ופקע. אמנם רק בהגיע המהרס החצוף למטרתו ורואה עד כמה שפלה היא, רק אז ינחם ויאמר אכן לשוא שחתי עולמי, לשוא פרצתי גדרות עולם, עד אשר לא יוכל עוד להשיג ארחות חיים מפני הרקבון הפנימי שבא בעצם מעמד הנפש וחושיה הפנימיים, ונשאר רק השכל ההגיוני לבדו שאמנם יוכל הוא להשיג השגות שכליות, ויוכל ג"כ, כשיסתלק כח הנטיה, להעמיד על האמת, אבל לא יוכל למלא את הלב באותו רוח החיים הבריא הנובע ממעמקי נפש בריאה ההולכת בדרך תמים, "העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה. כי שחה אל מות ביתה ואל רפאים מעגלותיה, כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" . "ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה" .
שבת ב קז
קחהשפעת התפילה על טבעיות האדם ועל חיי הנפש שלו
א"ר חייא אהני ליה צלותיה לרבי דלא לישוייה בני ממזירא, דרבי כי הוי מצלי אמר יה"ר מלפניך ד"א שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים
.
תוכן התפילה היא לחזק ביותר ההכרה ההרגשית בדברים השכליים, באמונות הברורות והדיעות הטהורות, באופן שימלאו לא לבד את השכל הקר שאינו ממלא את עצמיותו של האדם בחייו בעולם החומרי, כ"א שימלאו ג"כ את הלב והנטיה הטבעית והרגשית, ורק בהיות מצטרפת בריאות הרגש וההכרה הפנימית הבאה מכחה של השרשת התפילה עם התורה, עם הכח השכלי המשפטי, רק אז יוכל עמוד לנצח כל מסטין ומבלבל. ע"כ לא מיבעי לענין ההגנה מפגיעה של העזות בענינים המקובלים המתיחשים לעבר, כהא דר"ח, שודאי התפילה תופסת בהם יד גדולה, שפיתוח הרגש הטוב והנטיה של אהבת שם השם יתברך ודבר קדשו ודרכיו הם מגבירים כחו של אדם לחסום פה כל מקטרג, אלא גם לצורך הדברים העיוניים המתבררים לאדם בקנין עצמי, כיון שהם סמוכים על יסוד ארחות המוסר והצדק האלהי, כבר הם צריכים להשפעה של כללות בריאות הנפש, שמשתלמת בבריאות ההרגשה הפנימית נוסף על השלימות השכלית שהיא משתכללת בכחה של תפילה, "תפילת ישרים רצונו"י, והקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים . ע"כ אהניא ליה צלותא דלא לשוייה לבני ממזירא, לבירור אימות כזה וחזקת ההכרה בדומה לערכו בחיי הרוח, כח התפילה, היסוד הטבעי של חזקת הנפש ובריאותה, פועל הרבה. דרבי בתר צלותיה הוה אמר יהר"מ שתצילני היום. האדם הוא אורגן חי, כשם שיסודות הגוף הם מתחלפים וצריכים למזון מבריא לתן כח ואומץ להספיק היסודות המתאכלים, כן בחיי הנפש אע"פ שהאמיתיות לכאורה טבועות כבר באדם שזכה להשיגן כראוי, מ"מ להשלמת ציורן בחוזק הכח הפנימי צריך בכל יום שמירה מכל פגע ע"י הוספת כח חדש במזון מבריא, בחידוש וחילוף כח הרוח ע"י הגיון תורה ודעת ד', בצירוף תפילה טהורה וזכה המרהבת את הנפש ומאמצה בגאון שם ד'. ע"כ בכל יום צריך בקשה מיוחדת להצלה מרגשת פועלי און א, מעזי פנים העומדים מחוץ למעמד הנפש הטהורה וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא , ופוגעים בכח הטהור של הטביעות-עין הטהורה של הנפש ע"י עכירתם את האויר בדרכי לבם הזונה, בהיותם מתאמצים לספק את האמיתיות המבוררות. אמנם אע"פ שלא יגיעו לחפצם לשחת לב טהור מטהרתו, מ"מ הלא אפשר שיכניסו בו איזה חשכה קלה המקדרת מעט את זוהר גבורת הוד האמת, זאת היא פעולת עזות פנים שהיא מבצבצת בעת רפיון הנפש, כרגע בטרם תתנער להכיר את חזקתה העצמית ורפיון הכחות הרעים וחולשת השקר המתעטף בטליתה של הבקורת המדעית, תחת היותו רק מועק מתגרת יד איזה תביעה זוללה וקלת ערך המספקת להרום את יסודי המוסריות של נפש חלושה. ומפני שהאדם צריך להארת אור פני עליון להתגבר על כחותיו השפלים, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו , ע"כ זאת היא תפילת צדיקים להצילם בכל יום מעזי פנים, מהשפעתם החיצונית אע"פ שתשאר בלא רושם פנימי מ"מ גם גועל הנפש הארעי הוא דבר רע ומגועל לחוש הקדוש של נפש טהורה, וגם זאת להנצל מהשפעה פנימית היותר קלה, מעזות פנים, כדי שחושי הנפש ישארו בריאים להכיר את ההכרות הדורשות לשכלול אמתתן בחוזק ובמילוי הצביון, את הכח המלאשלהרגשהבריא,ההכרההחושיתהנפשית, הטביעות-עין השכלית, בצירוף לסמני המדע, לכח המשפט, רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד'" . ותוכן אלו הציורים הוא מכוון לעומת ההריסות המתילדות מסיבת קלקולי הנפש הקדומים שנוטלים את הטעם הטוב מהאדם, עד שהיסוד הטבעי, שצריך הוא מאד להיות בסיס לההכרה השכלית הטהורה, ניטל ממנו. ע"כ אי אפשר להחזירו מטעותו ע"י הארות שכליות לבדן, כ"א הוא צריך מתחילה ליסר עצמו בהדרכה מוסרית עד שיוכל הרושם של הרגש הטוב שבו תלויה הפעולה של ההכרה הפנימית של איכות טביעות-העין לחול עליו, רק אז "באזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" . אבל כל זמן שחושב שאפשר להעמיד את מה שחסר מעצמיות הכח הנפשי בכללו, שהשכל ההגיוני הוא רק חלק אחד ממנו, ואע"פ שהוא החלק היותר חשוב והיותר נכבד, אבל לא יוכל להחזיק מעמד כ"א בתיקון הסביבה של יתר כחות הנפש באופן הנאות לו. וכ"ז שהכסיל אוחז באולתו ולא יאבה לתקן השחתתו המוסרית שנטלה ממנו את זיו החיים, לא יוכל לחזות נכחה. והרי סיבת כל אשר יבקש להתעקש עליו, לא ממקור דברי תורה שיסודם כח השכל, כ"א מיסוד מילי דעלמא שיסודם כח הנטיה וחפץ הלב, שעליהם נאמראל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה" ברצותך להעמיד כל בנין ההכרה רק 'על' השכל המתפלפל בהגיונו לבדו, ותשכח את המהלך הטבעי הכולל את כל שיעור הקומה. אלא שאם אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה , וביהמ"ק שלמטה מכוון כנגד ביהמ"ק שלמעלה , שנאמרכסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".
שבת ב קח
קטשלמות ההויה וגילוי האלקות על ידי פעילות האדם ועל ידי התערבות ההשגחה
בד"ת מאי היא? כי הא דיתיב רבן גמליאל וקדריש: 'עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר הרה ויולדת יחדיו'. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר 'אין כל חדש תחת השמש!', אמר ליה 'בא ואראך דוגמתו בעולם הזה'. נפק, אחוי ליה תרנגולת.
.
כשם שבמציאות של הצרכים החומריים יש הבדל גדול בין איכות כבדות וקלות ההשגה, בין הדברים שהם דרושים ומוכרחים ביותר לקיומם של החיים והשלמתם במציאותם ובין הדברים שהם באים להשלמה עודפת ויתרון, שהראשונים הם מזומנים ומוכנים כדי שלא תעמוד מכונת החיים במהלכה, והאחרונים כל אשר לא יהיו כ"כ קשורים בעיכוב תנאי הקיום, אע"פ שיש בהם חפץ רב וחשק גדול להוד וליופי בטבע כל נפש עדינה להגעתם, מ"מ לפי ערך אפשרות המציאות החומרית לעמוד מבלעדם, כן יהיו רבים התנאים התלויים המעכבים את כל אדם מהגיע אליהם, כהבדל שבין קלות ההגעה אל אויר הנשימה עד הכובד הנמצא להגיע לקנין אבן החן היותר מפוארת ומברקתי. מה שבאמת גם אותה הכבדות שיש בההשגה של הקנין הסגוליי החביב, גם היא תסייע להשלים באדם את רושם הערך הראוי להנתן לדבר יקר ונפלא, מה שהיה ג"כ נעלם וניכר רק בהכרה חלושה אם היתה המציאות של ההשגה קלה ומצוי', שהיתה אמתת הערך מתטשטשת מצד תכונת כח הכרת האדם שאינו יכול לדון על ערך כל דבר מצד עצמו כ"א בצירוף ליחושיו ומקריו הסובבים אותו. כמקרה הדברים המשלימים את החומר כן הוא מקרה הדברים המשלימים את הרוח, את השכל ואת ההכרה המוסרית הטהורה.
אמנם, היסוד העקרי לכל פרי הרוח האנושי שיעלה למעלה למשכיל לטובתו ולהפרחתו והרמת ערך חייו, הוא באמת הכרת דעת ד', כחו וגבורתו, חכמתו וחסדו של אדון כל המעשים, מחיה החיים, ברוך הוא. כל אשר ירחיבו ויגבירו את רשומם על לוח לב האדם לכל הרחבתם ואמתתם הנאדרה והעמוקה, כן תגדל נפשו וכן ירומם אף ינשא בתכונות רמות וגדולות, וכן יגשים את אותה הרוממות במעשים טובים רמים ואדירים דוגמת החותם העליון של מלך עולמים החקוק על מרכז חייו פנימה. אשר על כן לשום מקום אל אותה החקיקה הקדושה, הנה יד ד' היתה על העבר האנושי, והיא נטויה ג"כ על העתיד, ובינות לידי מחולל כל, עובר ההוה קשור בלולאות הסיבות והמסובבים הערוכים בחכמה רבה וחסד כביר. השמירה מהמעדת הרגל של היצירה היותר עדינה ויותר מפוארת הוא רוח האדם, הכולל כל חמדה וכל הוד גבורה ותפארת בהשתלמותו, היא מיועדת להתמך בחותם בתוך חותם, בחותם השכל האנושי הטהור והצלול המשתלם ע"י הסתכלותו בהתולדה הגדולה בצדדיה הגשמיים והרוחניים, ומציץ עד מקום שידו מגעת מעומק ראשית עד עומק אחרית. אז יחוש שהוא צף על פני נחל עדנים, על מי מנוחות של החכמה האלהית והחסד המתנוצץ בנגוהות זהריו ממקור האור החסד והחיים, יתברך שם כבודו. אז יכיר הנלבב שבבני אדם איך הוא יצא מפרטיותו הצרה והמוסגרת, והוא חובק זרועות עולם, מתאחד עם כל הכלל כולו, המצוי החי והנאור, ועמו יחד מתקדש ומתעלה עד מרומי הזוהר ואומר שירה נעימה וקדושה למי שככה לו בעולמו. אבל לתן יד להולכי חשכים, לאדם הסגור בעבטיט של מעבי חומרו ותאוותיו הגסות והנמוכות, שלא ישתקע בקטנותו, ושכחת אל ה נורא הוד שלא תגביר על אור נפשו הזכה, הנה זאת עשתה יד ד' בחותם שני, בהתנוצצות האורה האלהית על היותר מעולים שבאנשי הרוח שבאדם. וביותר נגלתה יד ד' על אבותינו הקדושים אורי העולם, מאז האיר ממזרח צדק, איתן העולם אברהם אבינו ע"ה, ששב לחק על לב האדם את החותם המקורי והטבעי שתגרת יד הנטיה לחיים הפרטיים המוגשמים והנמוכים טשטשו את צורתו הטבעית, ויתאמץ להחזיר לאדם את הוד צלמו, צלם אלהים החקוק בנפשו, עד אשר באה התפתחות הרוח למדה זאת של העמדת ישראל לגוי, למען יקיים הוא בתולדתו הנפלאה, במאורעותיו ובתורתו, את החותם המקורי הראשון אשר נטשטשה צורתו ע"י המון המים הזדונים שצללו בהם בני האדם בבחירתם לרדת למטה מטה. והנה שני החותמות יחד, חותם השכל הטבעי המתפתח לרגלי ההסתכלות והדרישה וחותם הגילוי והפרסום המתקיים לזכרון לדור דורים, הם מפכים מהעבר והולכים ומתרחבים על יד העתיד ההולך ואור. כי לא על עמדה תעמוד המציאות, יכירו המעולים שבחושבים כבר בעת ההוה, כ"א הולכת ושואפת היא להיות הולכת וטוב, הולכת ואור. היד הנטויה האלהית המושיטה חיים חסד ואהבה ליצורים היא הולכת ומרחבת את מתנותיה, בהכשרתה את המקבלים להיות ראויים לשמור את טובם ולהתענג עליו עדי עד, ומעבר ההכשר עובר דרך כל הרי נשף, כל דרכי חושך הצרים והסבוכים, שהמקבלים לפרטיותם בהם נחיתים ויורדים. ועד עמק תחתית לא תסיר ימין ד' הרוממה את שאיפתה לרומם ולגדל, לנשא ולקדש, את כל המעשים שברא למען עולם חסד יבנה . ימין ד' אשר נגלתה על ישראל עם קרובו, במסות באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרע נטויה, הסירה את המסכה הנסוכה על פני ערך המציאות וחוקיה, אשר האדם מפני קטנות הסתכלותו ומדת היקף שכלו הפעוט והצעיר יוכל לחשבם לחוקים איתנים וקיימים בקיום צביוני על מעמד אחד ותכונה אחת, מפני שלחוש ולהכיר את מהלך היד האלהית המנהגת את המצוי למטרתו ע"י עלילותיו הגדולות, הלא צריכה לזאת הסתכלות של רבבות אלפי שנים, שימי אנוש וגם ימי גוי טבעי כרגעים נחשבו לעומתם. ע"כ רק התנועה הפתאומית, האפשרות המתגלה להעתיק איתני הטבע ממשמרתם למען תכלית מוסרית נשגבה ואדירה אשר נגלתה בעולם ע"י העמדת ישראל ופעולתו בעולם, רק היא תתן עז להכיר את אמתת כח התנועה שבמציאות הנראית דוממת ועומדת, למען הוסיף על עושר רוח האדם, על ההסתכלות האפשרית לו מהעבר וההוה, את התוספת המרובה על העיקר , את ההסתכלות על העתיד ההולך ואור. "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" . ע"כ בהסתכלותינו, עד העתיד הגדול הרחב והנהדר, לא יעיקו לנו חוקי המנהגים הטבועים במעמד הטבע של ההוה. הננו מכירים ברור שאותן הצביונים הפרטיים המתגלים לפנינו כדמות מנהגים איתנים בחוקי הטבע הקיים לפנינו אינם קיימים באמת, ודמות קיומם על מעמד אחד איננה כ"א כדמות עמדת הגוף ההולך וגדול בחי ובצומח, אשר ברגעי מספר שאנו עומדים ומביטים עליו ידמה לעינינו כאלו הוא עומד על מעמד אחד, באשר עינינו כהות מהביט בחוש אל כל המהפכות המתחוללות בלא הרף בקרבו פנימה, ואין אנו מרגישים ג"כ שהוא הולך וגדול עד אשר באותם הרגעים ג"כ שעמד לפנינו הנחנוהו במדה יותר גדולה וקרובה למטרתו בצעדים ידועים מאשר היה בראשונה בעת אשר נגשנו אליו. ע"כ כח החיים האמיתי, כח התעודה האלהית להעלות, להרבות, לעדן ולהשלים, היא תתגלה לעין חושב מחשבות של אמת בכחה המופשט מעל כל מצרי הזמן הקצרים, והנראים כארוכים לפי מדת ההשערה האנושית הלקוחה מאמת גופו הקל החלש והקטן, הנערך בערך אינסקט לעומת הנצח והגודל הכללי, שהם הם המטבע העצמית של החיים, של חיי הרוח, שהאדם חי בו לעד באמת, בהיותו נקשר בצרור החיים את ד' אלהיו , שלאור ההשקפה הרחבה והברורה הזאת, יתגלו לפנינו כל חקי המציאות הקיימת בתור הלבשות ארעיות לעצם כח החיים הכללי. והשינויים של ההתעלות הנם עומדים אחר כתלו, בין מצד השינויים האיטיים של מהלך ההתפתחות הקבועה והולכת, בין מצד האפשרות של צעדים גדולים ועלילות פתאומיות שגם הם הנם מתנאי כח החיים המתגלה מאור חי העולמים ברוך הוא. וכאשר נדע שכח חילוק הצביונים הפרטיים וההבדלים הסוגיים והמיניים הנם רק קבועים ועומדים כתור הלכות מדינה המשמשות לתכלית חברתית ומוסרית, שרק כח הכללי שבהם הוא עומד נצב לעד, כח האמת והצדק, השאיפה לטוב ולאושר, אבל החזיונות הפרטיים כפי עליית המצבים הם מלאים חליפות, וכל דבר אשר יראה לנו זר ובלתי אפשרי מצד המצב ההוה, הוא בנוי רק על יסוד הסביבה והמקרים החיצונים, לא 'ב'ערך המציאות האיתנה הקיימת הכללית, ע"כ אמת המדה בהשקפתינו אל העתיד צריכה להיות רק השאיפה אל החיים והטוב, בחופש גמור מכל מעיק מנהגי אשר יתהפכו כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. אמנם כי החיים הם הטוב, הוא מושג נאמן לכל לב ישר, וכי הטוב, כל אשר יתרבו נושאיו והמתענגים עליו, כן ירחב וכן יגדל, גם הוא מוחש וברור. אבל עם כל זאת, הצללים, הצדדים הרעים המתגלים לפנינו בחיי ההוה, לא יתנו לנו להרים ראש, גם להיות בנו רושם של איזה חפץ להתרבות החיים בשפע אדיר יותר ונפלא באין גבול ממה שעינינו הכהות הורגלו לראות במהלך החיים ההוים. ההרגל פעל עלינו כ"כ עד שהתוצאות היוצאות מרשמי הראות של ההוה עם כל מגרעותיו, יתראו לפנינו ככללים קבועים וקיימים העומדים לעד. ע"כ לא זאת שלא נוכל להתרומם עד השכלת המציאות מצד תכונתה העצמית כפי הראוי לה מצד מושג היושר הפנימי, שהוא יסוד החיים המצוי ועומד בגבורה העליונה של האל הגדול הגיבור והנורא יתברך, בשעה שאין אנו מוצאים רשמים כאלה בחיי ההוה; אלא שאפילו אותם הציורים שאפשר לנו להגיע להם ע"י רשמים של דוגמא מחיי ההוה, לא נוכל להתגבר על ההרגל לצאת מפרט לפרט, ולא נשכיל כ"כ מהרה כי יסוד החיים הוא כח החיים הכללי, והפרטים המשתנים בחילופי המינים אינם באים כ"א מערכים נצרכים לפיתוח כ"א מהם לתעודתו, שעל כן מוכנים התנאים להשתנות למצב היותר טוב והיותר מתוקן כשיסורו הגורמים המוסריים '= כלומר: הזמניים' הנעוצים בעומק תכלית ההתעלות הכללית, אז הלא ירוץ כח החיים ארחו כגבורתו הפנימית שאליה הוא הולך ושואף. המצבים הפיזיולוגיים, חבלי לידה והמון חקי העוברולוגיה מעבר מזה, תנאי הכלכלה הקשורים בערכי המקום והזמן מעבר מזה, אהבת החיים העמומה והרופפה שנשבתה מטהרה לרגלי המון הרעות הבאות מרוח הטומאה המלפף את החיים ואת המין האנושי בפרטו ביותר לפי גדולת רוחו והמון תביעותיו, כל אלה יחד יציגו לפנינו בתור אוטופיה זרה גם את המחשבה של השתנות יסודית, ומונעים את כח הרעיון מהשאיפה להתגברות כח החיים והרחבתו עד למדה כזאת שיוכל לצאת מעומק הנפש, אפילו בערך שירי וק"ו בערך ממשי, עתידה אשה שתלד בכל יום.
ובאשר אלה המצרים שנטבעו לרגלי הרשמים של ההוה אינם שולטים כי אם באנשים המוטבעים ונצללים ברפש ההוה השפל והחסר, אבל ענקי הרוח, הצועדים בצעדי גאון על הררי הזמן והמאורעות המקריים, החודרים אל עומק יסוד החיים במקורו, העומדים לפני ד' ואור פניו מופיע אליהם באור ברור, המוציא אל הפועל את המושגים השכליים ומדריך את כל הרגשות הפנימיים בדרך העולה למעלה למשכיל למען סור משאול מטה , הם אינם קשורים באלה הכבלים שקטני כח הלב אסורים בהם. על-כן קולם כקול ד' בכח יוצא מגבורת האמת, וכקול רעם בגלגלי הוא חודר והולך עד החוג היותר רחב ויותר רחוק אשר כל עין טרוטה מתעששת מהביט שמה. אשר אמנם לפי הכבידות שיש בההתרוממות הזאת, כן אין היסוד ההכרחי של אשיות המוסר הכללי המוכרח להתרחב על כל החברה האנושית תלוי בזה, כי אם היסודות של החותם האלהי המוכרח להיות מוכר בחקיקה מובלטת לכל אדם אשר נשמת שדי תחייהוהמה בנויים על אדני העבר וההוה אשר אין צריך עמם כ"א לב אדם החפץ להנזר מרשע וכסל, אשר המתנכר להם ומתגבר נגדם הוא אות כי עופלה נפשו בו, ובידיו איבד את משקלו הטבעי וינקר לו כל עין ימיןע"כ לא יוכל לחזות נכחות גלויות' , ע"כ לא את שכלו אנו צריכים לרפא, כ"א מוסרו וחלי נפשו, והמוסר וחולי הנפש דורש מרפא יותר מעשי ויותר מתון מהמענה השכלי היוכל להברא בניב שפתים. ע"כ על הכסילים כאלה, שהם המתמוטטים מחמת הנטיה הרצונית הרעה, המוכללים בכלל הא במילי דעלמא, עליהם נאמר "אל תען". אבל אלה הכושלים, שלא יוכלו רק להתגבר על החזיונות של ההוה ולהכיר בהכרה מופשטת את עומק האמת הבנוי ע"פ ההבטה החודרת והאמיתית בתהום העתיד, אשר נגלה רק לאשר עיניהם כעפעפי שחר, הבאים עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו. נטיה של התנכרות לעומת אור בהיר כזה הגדול הרבה ממדתם לא תבוא מתכונה של רשעה, כ"א פשוט מקוצר דעת לעומק המושג, עליהם ראוי לחמול ולהעלותם לאט למעלה שכלית יותר גבוהה ע"י הסברות ודוגמאות. הם כסילים נחשבו רק לערך דברי תורה, ואנחנו מצווים לענותם כאולתם ן. ואם באמת ישרה נפשם בם י יכירו עכ"פ באיזה הכרה שתהיה המתחלפת באיכותה לפי ערך כח השכלי שלהם. ולמדוה שכלי המענה היא רפואה בדוקה. ע"כ הדוגמא של ד"ת היא מאירה. כי הא דיתיב ר"ג וקרריש עתידה אשה שתלד בכל יום. חבלי לידה המה רק תוצאה מנפילת המוסר למען חבב את הילד על יולדיו, אשר לא יספיק לזה המאור המוסרי של אהבת חסד אפילו בהיותו מקושר עם הנטיה הנפשית של אהבת הורים, לעומת הטורח הגדול של הטיפול הנצרך לגידול המין האנושי הבא ג"כ ע"י התכווצות עז החיים לפי אותו הערך שיוכל האדם לבצר את יצר לבו הרע, אשר הוכפל ביותר אחרי הנסיון הראשון של דורות הענקיים המושלמים ביותר בחוקיהם הפיזיולוגיים וכל התלוי בהם, המה הדורות שלפני המבול, אשר אמנם גם הם לא באו גם אז לאותו הכח המרומם שהתרחבות כח החיים דורש ושואף לו מיד חסד עליון הפותח יד ומשביע לכל חי רצון ע"כ המעצורים הגופניים המוסריים והאקונומיים הם עתידים ומוכרחים להיות חולפים ועוברים מבלי השאיר אחריהם כ"א את רישומם הטוב של ההטבה המוסרית המשלימה את אור החיים באמת, והמשלמת את האדם לשאוף במלא נשמתו עז דעת ואהבה את שם ד' אלהים חיים. וכשנסתכל אל החפץ הראוי להקבע בלב בהיותו מתנשא מעל כל המעצורים ההוים, שאי אפשר שיעצרו את היד הגדולה האלהית מהשלמת פעולתה במילואה היותר גדול ורחב, אז תתגלה גם לעינינו איזה רשימה קלה כשערה דקה, וכנקודה קלה במרחבי אין קץ, מאותו הוד של גבורת אהבת החיים הטהורה הכלולה בגזירה מוחלטת זאת של עתידה אשה שתלד בכל יום, אשר רק חוזי יה, נביאי ישראל, המה באו בסוד ד' להשאיר לנו רשימות המספיקות לבעלי העינים הבהירות המפיחים לקץ ולא יכזבוי , "הרה ויולדת יחדיו". אבל התלמיד הרחוק רחוק מאד מפסגת גיא חזיון דנא, א"א כלל שלא ילגלג על הגזירה המוזרה, שלא יוכל לתאר את תוצאותיה לא מצד שאיפתה ולא מצד אפשריותה ותכונתה, כי בים דרכה ושבילה במים רבים ועקבותיה לא נודעו. ע"כ לגלג עליו אותו תלמיד, בהיותו ג"כ מסתייע מההשקפה הקיימת שהיא ג"כ דרושה מאד, כדי להקים את היסוד של העמדת הרשמים החיצונים בעומק הנפש במצב המנוחה, כדי שיהיה העז אח"כ ביד האנושיות דוקא על ידם להתרומם למצב התנועה, ההליכה, הריצה והעפיפה; מה שאי אפשר כלל היה לבא לזה אם היה הרושם החיצוני מתגלה ג"כ בשטחיותו בתור מראה להט החרב המתהפכתשעל ידי המהירות הנוראה וההתחלפות התדירה לא יוכל כלל האדם החלש להחזיק מעמד לבא עכ"פ בסוף לגן אשר נטע ד' מקדם בעדן. על כן גם זאת היא השקפה של חכמה הצריכה למלא בזמן הגון את חלל הלב של המין האנושי, עד אשר יקלט יפה הצבע המדעי והמוסרי הפנימי, ע"י החזיון התכוף המתגלה עכ"פ לפי הערך של ההסתכלות האנושית, שהיא באמת "הבל הבלים הכל הבל" אבל ההבל הזה הלא בתוכו כל האדם שרוי עם כל חושיו ורגשותיו, וממנו תוצאות לצאת לאור החיים. ולאט לאט יצעד האדם מראשית הסקירה של הבל הבלים הכל הבל", עד האחרית של "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" ומעומק ההוה הנקלט יפה ע"י החזיון של "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה "יקח לו אבן למוסדות לבנין העתיד, שכל העוסק בתורה לשמה כאילו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטהשנאמרואשם דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". אמנם נקראו כאן ישראל בשם ציון, על שם הציונים הניצבים על הדרך הרחוקה, למען השמר מכל טעות ומכשול. "פנו דרך ד' ישרו בערבה מסילה לאלהינו", "והיה העקב למישור והרכסים לבקעה", "קול אומר קרא ואמר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים"כן הוא הר ד' גבוה ותלול הוא העתיד הגדול והנהדר אשר זרע ד' בו נגלתה, ורק בכח אדיר יוכלו חרשים לשמע קול אלהים זה מתגרת יד המון תשואות, ההבלים היוצאים מקול המונה של רומיבעלת ההוה, היודעת בעומק רוחה גם בימי אשרה היותר גדול לסיימי : ווי לדין כד יקום דין. אמנם זכר ד' דור לדור יביע וזכר עשה לנפלאותיו
כהעבר כן העתיד ימצא לו רתוקות בההוה. כי כך היא מדת החיים האורגנים, לבלי היות שום דבר עומד בודד וקרוע כ"א נכלל ומתייחד וחי עם הכל ובעד הכל. ע"כ גם הגזירה של "אין כל חדש תחת השמש" מתקיימת בשליבת יד עם ההתבוננות אל השמים החדשים והארץ החדשהא, אשר לעומתם "השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" כלבוש תחליפם ויחלפו, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון" ע"כ עלינו גם מתוך ההוה, להכיר את הערך הכללי של החיים, ומה שמתחלפת התמונה לפי המינים והערכים זה נקל להודע ג"כ מתוך סקירה סוביקטיבית וניסיונית מעשית, שהם באים רק מסיבות מקרים חיצונים שאינם נעוצים כלל ביסוד הטבע העצמי של החיים. ע"כ הם עתידים להיות משתנים לצד הטוב, כשתבא היכולת להמדה היותר רחבה של הטוב להיות מתקבלת ממקבליה. ע"כ אמר לו בא ואראך דוגמתו בעוה"ז, בא אלי, התקרב למושגי הפנימיים כפי כחך, אז תשכיל על הערך של הלימוד היוצא מההכרה של כללות כח החיים העומד ממעל לפרטיהם, ותראה דוגמתו בעוה"ז, א"כ תחרץ ג"כ לדעת שאמנם אין הכח הכללי מתחדש כלל ואינו צריך להתחדש. אמנם הרושם של התולדה שצריכה הסקירה של המנוחה לפעול הוא ג"כ תחת השמש, וכן היה צריך כלל המעמד שתחת השמש להצטייר בראשיתו במצב המנוחה להניח את הדעת האנושית, שהמנוחה וציוריה מישבים אותו והתנועה מסערתו. זאת היא מטרת מהלך הדרישות של המדעים המוחשים ההולכים בצעדיהם ע"פ ד' יחנו וע"פ ד' יסעו, מיד עליון אשר עמו עצה ותושיה, לו שוגג ומשגה כולם כוננו, והכל עשה יפה בעתו נפק, יצא ממצבו מערכיו הקבועים, רק אז הועיל לו מה דאחוי לו תרנגולת. ראית שבמקום שהתנאים החיצונים אינם מעיקים כמה נאות הוא קלות ההולדה ותכיפתה, וראית ג"כ התדירות האיטית המתראה בהולדת הביצים אחת אחת, בתור הכנה לההופעה הפתאומית של הולדת האפרוחים היוצאים כולם יחד מחנה כבד, לאות על רושם המציאות בכח החיים הכללי באין מעצור בשני היסודות יחד, 'ההופעה' האיטית והפתאומית, שכל אחת משמשת לפי ערכה ועתה, ע"פ מדת השפעתה בקו המדה בפלס ומאזני משפט, זה לעומת זה. "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ד' ומאסיפכם אלהי ישראל" '. ואף גם זאת כי "פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים" ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" מעבר מזה, "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" מעבר מזה. אלה הם הרשמים הגנוזים לדורשי רשומות המשכילים בעם להכיר את יד ד' כי חזקה, ושהוא נוהג בחסדו כל דור. ושהתולדה איננה בור שאון של מי מערה מכונסים העומדים להתעפש ולהעלות באשה וצחנה, כ"א מים מפכים, מים חיים, אשר מימיו מן המקדש המה יוצאים, ופלגי מים המה ביד ד' לכל אשר יחפוץ יטנו ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" ודברו חכמים מאי לתרופה, להתיר פה אלמים, "מי עור כ"א עבדי וחרש כמלאכי אשלח" "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם".
שבת ב קט
קילפי ערך השתלמות האדם כך יושפע לטובה העולם הסובב אותו
ועוד יתיב ר"ג וקדריש, עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר ונשא ענף ועשה פרי, מה ענף בכל יום אף פרי ככל יום
.
לגלג עליו אותו תלמיד, אמר והכתיב אין כל חדש תחת השמש, א"ל בא ואראך דוגמתן בעוה"ז, נפיק אחוי ליה צלף. לא די שיד ד' עתידה להיות מתגלה על האדם לפי אותו הערך שירומם וינשא ברוחו לפי אותו הערך שיהיה קרוב לקדושת האורה שלמעלה באופן שיהיה נכון לקבל את הטוב האלהי בשפע עצום ורב, שזה ידענו ממאמר הקדום, עוד לימוד יותר רחב ויותר עמוק נוסיף לנו במאמר זה, כי לפי הערך שיגדל רוח האדם להיות יכול לקבל חיים מלאים של תכלית ומטרה, באין צורך לאותן המחיצות של ההכשרים והאמצעיים שהם מחשיכים ומצמצמים את החיים במעצוריהם השונים, כן לפי ערך זה יתוסף כח חיים להיות הולך וגלר ושופע בחזקה ג"כ בכל היצירה הסובבת, ועד כח הצומח יגיע להשוות בהשויה גדולה את הכמות של התכלית היסודית אל האמצעיים. הענף הוא האמצעי, והוא אמנם (הוא) מוסיף שלימות לאטו בכל יום, ורק בבא השעה המוכשרת שהאדם יוכל לבא להנאת תכליתו ישא פריו. אבל בהיות מצב החיים מוכן להיות כולם מלאים תכלית, כן יהיו מכשירי החיים מלאים תכלית, בדילוג גדול על ההליכה האיטית של האמצעיים, שהם מוכרחים רק לפי ערך היחש שיש לרוח האדם אל הכח הכללי של החיים, באשר הרוח האנושי השלם הוא באמת הפרי הגמור של כללות החיים. היצירה החפשית החושבת ויודעת, המנהגת דרכי צדק יושר ומשפט, ופועלת חסד ומשגת אמת ועונג מזיו עליון המלא את כל העולם כולו, היא היא הפרי התכליתי של כל היצירה המלאה כ"כ כחות והכשרים רבים. אמנם כמה קטן הוא בכמותו הרוח הזה כל ימי האפילה, שרוב בני אדם פונים הם ברוחם אל השפל והבזוי ונזורים אחור מקדושת אדון כל המעשים, מלך שהשלום שלו והאמת חותמו ב"ה . כפי המדה הזאת הענף, שהוא ההכשר הטפלי, שהוא כל צדדי החיים שהם מלאים שפלות חסרון טעם אמיתי ותכליתי, הוא במין האנושי הרבה יותר תכוף ויותר מרוחב מהפרי, והסגולה היא מעטת הכמות. והיה כאוב מארץ קולה , והמונה של רומי המלא שוד, רצח ושקר, תאוה שפלה וגאות שוא, הוא מלא את העולם וסואן ברעש. ע"כ אם ירב הטוב של הסביבה, הטוב החומרי, הלא יסיג הוא את גבול העדן האלהי וישקע האדם בגסות חומרו. וישח אדם וישפל איש" . אמנם בעת אשר יתקדש רוח האדם וישכיל להשתמש במכשירי החיים המושפעים בכל שפעם אל הטוב והקדוש, אל ד' ואל טובו , אז מיד העליונה, יד ד' המשפיע בטובו להשביע לכל חי רצוף, יושפע השפע התכליתי גם על כח העונג וכשרון הנועם שנפש האדם דורשת, אם תהיה הדרישה במשפט ובצדקה, בזהירות מהשגת גבול של יותר מרום וקדוש. ע"כ לתשובה על השאלה של אין כל חדש תחת השמש הנובעת מהשיקוע בציורי ההוה, באה התשובה להראות שאמנם כח המוסרי הוא העיקרי שבכחות היצירה והוא קשור בקשרים רבים בין האדם ובין כל המציאות הסובבתו. ע"כ הרושם הדומה למילוי החיים העומד להתפרץ בבא עתו לשפע הטוב, הוא גנוז בצלף, זה הצמח העומד למוסר על מסיגי גבול שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ . להורות שרק מתגרת יד הרשעה המשגת גבול הטוב האמיתי בהתגבר עליה הקישור העודף מהטוב המוחשי, רק זאת היא גורמת, להיות הטוב האלהי העומד להפתח ביד נדיבה נעצר ע"י המון מקרים המתגלמים בדמות מכשירים ואמצעיים הנכנעים תחת חוקי התפתחות איטית, המעדפת את הפסולת שבחיים על האוכל שבו, מה שלא יהיה מקום לזה בהיות הצדק מלא עולם. והיה "משפט לקו וצדקה למשקלת" . שאז בד בבד תלך התכלית עם האמצעיים, לבלי יעכבו האמצעיים את הנועם התכליתי . מה ענף בכל יום אף פרי ככל יום, דוגמת הצלף.
שבת ב קי
קיאחוקי הטבע עתידים להשתנות בהתאם למטרה המוסרית הכללית
ותו יתיב ר"ג וקדריש, עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פימת כר כארץ, לגלג עליו אותו תלמיד ואמר אין כל חדש תחת השמש, נפק אחוי לי' כמהין ופמריות ואכלי מילת נכרא בר קורא
.
מהיסוד העקרי שחקי הטבע המה באמת חקי ד', חוקים מוסריים, נועדו למטרתם, גם היתרונות גם החסרונות שבהם, כולם למטרה מוסרית רמה ואדירה נוסדו, וממילא עומדים הם להתעלות ולהשתנות לפי ערך המטרה הכללית. זהו תוכן ההתפתחות הטבעית המיוחשת תמיד, בין ע"י כחותיו העצמים בין ע"י מעשה האדם, שהשכל האנושי ורכישת נסיונותיו גם הם בחשבון נועדו להיות מצטרפים אל התכלית העקרית, שביחש האדם הצד המעולה שבמטרה הוא הטבת חיי האדם בחומר וברוח. שלמען ילכו אלה יחד באחדות שלמה, אי אפשר אלא א"כ יתרומם האדם במעלתו השכלית והמוסרית יחד, שתכן התרוממות זאת איננה אחרת כ"א לשוב אל ד' ודרכיו באהבה. ע"כ ודאי שהמגרעות וההכבדות שאנו מוצאים בהטבע הכללי אינן נועדות כ"א מפני שאין האדם יכול לקבל רוב טובה, ובעמדו בשפל מצבו צריך הוא הרבה ליגיעת דרך ארץ להשכיח ממנו עון, וצריך ג"כ להזמנתו לפגעים רעים לרכך לבבו שלא תוסיף הרשעה והעריצות על מדתה. ע"כ הטבע כולו צריך לעבודה מרובה "בזיעת אפיך תאכל לחם". הפגעים השכיחים מצריכים אותו לבגדים, לא רק להיות לו לתפארת בתור עדי של יתרון כ"א כדי להגן עליו מפגעים גופניים, וגם לכסות ערוה, להגן מפגעים רוחניים, שרק ע"י צאתו מדרך הישרה הכינם לעצמו להיות לו למוקש. וע"ז נוסדה רפואתו, שעכ"פ העול הגדול אשר נטל עליו, ירתק מוסדי החברה האנושית וחקי הצדק יקחו מקום, אם לא ע"פ הנטיה הפנימית הטובה ההולכת ישר באופן אשר חקקה יוצר האדם בנפשו, כ"א ע"פ ההכרח של קיום הקיבוץ. אמנם כאשר מחבא רוח האדם יוצא אל הפועל, וכל מגמתו תהיה רק להשכיל ולהיטיב, אז הלא הכרח העבודה והיגיעה רק ענין המונע אותו מעלייתו והתפתחותו יהיה, ע"כ לא תוכל עוד להמשך. וכפי עילויו הפנימי, כן יתרומם בהכרח הטבע לעומתו. תחת החטה והשעורה הצריכה עבודה ועמל רב עד אשר תהיה ללחם, כח הצמיחה יפתח מחרצובותיו אשר למטרה מוסרית רק עד זמן מוגבל נתן עליו אדון כל המעשים צדיקו של עולם יתברך, ותוציא א"י ביחוד אשר משם תצא תורה ודבר ד' לכל יושבי תבל, גלומקאות, שאינן צריכות עבודה בהכנתן, ואופן היציאה תהיה ג"כ מבלי הכרח לעבודת אדם באשר לא תמצא להעמל והיגיעה החומרית כל מטרה, וכלי מילת. אמנם בעת הנאורה ההיא אשר כה יתרומם האדם וינשא עד שלא יהיה צריך למתג ורסן של העבודה בזיעת אף, כ"א במנוחה שלמה ישאף לטוב ולחסד, לאור ד' ולחכמת אמת וצדק, אז גם הפגעים החיצוניים הבאים מהסביבה הטבעית שבהבגדים ימצא מחסה לא יהיו נצרכים, אבל מ"מ אותו היתרון של היופי המלאכותי המעטר את ההוד הטבעי כשהוא נוסף עליו אין ראוי לבצר. ע"כ כלי מילת, שהם לפי ציורינו הכלים שנושאים עליהם תכנית הכבוד וההדר, לא תכנית ההגנה וההכרח, הם אמנם יקחו מקומם בשלימות האנושית. וזהו הצד היתרון שישאר לאדם חלף כל מה שסבל בעקב החטא, שאמנם יציאתו מהתכונה הטבעית גרמה לו רעה רבה, אבל עם זה נתוספו לו ציורים נעלים ונכבדים שיסודם מדעת טוב ורע, שאחרי אשר יוסר מהם כל סיג, יהיו גם הם קודש לד' וראויים לעמידה נצחית. "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלהינו" , אלו בתי תראטריות וקרקסאות של אוה"ע שעתידין שרי יהודה שילמדו בהם תורה ברבים . ולעומת שאלת אין כל חדש תחת השמש, אמנם תשובה נצחת היא כי אנו רואים כח הצמיחה בצדדים רבים שהוא יותר מהיר ויותר שלם ממה שנראהו בדברים העקריים שעליהם יחיה האדם. הכמהין ופטריות יצמחו על נקלה וינקי מאוירא בלא סיג וקליפה, בלא עמל ויגיעה, והננרא כר קורא העשוי כלבוש הלא יצמח ויפרה. האם רק מקרה הוא שהטבע יוציא את חריצות כחו דוקא במקום שאין התועלת להאנושיות כוללת וגדולה, וכי אין אותה המהירות והעדר הסיג וכח הגמר והשכלול המלא המתראה בכמהין ופטריות יוכל היות ג"כ בדברים המזינים ומספיקים לחייו של האדם. ואותה ההרחבה וההתפשטות המתראה בצמח הנברא בר קורא, האם לא תוכל לצאת יותר חזקה ועדינה באופן שתוציא תועלת הלבוש לאדם, אם לא כי מטרה מוסרית יש כאן, כי עונותיכם מנעו הטוב מכם . והאם יש אחר הסקירה הפנימית להסתפק בדבר כי אלה החקים שרק לצעירות ימי חיי האדם, ומהומת הדמיון המעורת את עיניו, נראים כה איתנים ובלתי מתחלפים, שהם ישונו, הכל לפי הצורך, אם בהתפתחות איטית או בדילוג וחפזון, לפי ערך התעודה הכוללת שלהם, לרב מעלה ויתרון, לעת אשר אור ד' יגלה לעין כל. וגם באותן הצדדים שבמציאות, שעיור הדמיון את עיני הבריות לדון שאין יד המוסר שולט שם כל עיקר, יראה שרק צדקת ד' היא תעשה כל. והעשבים שדרכם לצאת בערבוביא, רק ע"י כח של הגיון ק"ו, יצאו למיניהם. ובשדרות היותר נמוכות של כח התנועה והחיים נגלתה יד ד', והנהגת הצדק והחכמה התכליתית, שזה הוא אות על מה שעתיד לצאת מכל המון הברואים. "וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר" , ותתקיים תהילתו של שרו של עולם שאמר מכח ק"ו של הדשאים, "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו" .
שבת ב קיא
קיבהענוה ראויה לחקוי ולא הקפדנות
ת"ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי
.
הוקרת החיים ובעליהם והאהבה להם, צריכה לעולם לבא מצד הצד העליון שיש בחיים. כלומר, מפני שכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון להוציא ממנו, מעצמו או ממעשיו או מפעולותיו, בעת מן עתים, את הטוב והישר שבו, את ההרגשים הטובים והנעלים, את ההנאות הנאות והיפות, שהם טובים לשעתם וטובים לעד ולעולם, טובים למי שנהנה מהם וטובים להכלל כולו. ובשביל הצד עליון הזה, שהוא המטרה שבחיים, שכל העולם כולו נברא בשבילו, ראוי לסבול ולשא ג"כ את כל הדברים הנגררים עמו, 'ש'אע"פ שפעמים רבות הם נוטים מדרך הטובה והישרה ומעקשים את יושר התעודה התכליתית של החיים, מ"מ סוף סוף יש למצא בכל דבר וענין יחש ג"כ אל הטוב והיושר, אל החכמה והצדק, בדרך רחוק או קרוב, שמצדו ראוי לסבול ג"כ את הפסולת והמותר המעוקם. וכל מה שיהי' האדם בעל נפש עדינה יותר ומלא דעה רחבה, ימצא ביותר קלות את התוכן הטוב הגנוז ג"כ בעומק כל מאורע שבחיים, שבעצמו הוא איננו מכוון יפה אל הטוב הראוי, שיכספהו כל בעל לב טהור. אמנם המשקל המושפע על הרעיונות של הבאים להתלמד מגדולי הדעת, צריך שיהיה לעולם אותו המשקל המכריע לכף הטוב והצדק, המברר לבריות, כי תכלית החיים ותעודתם הם הטוב והיושר, הצדק והחכמה, וכל החמודות שבהם יתרומם האדם ורוחו תתקדש ותתנשא. וזה הבירור יושפע בשני אופנים: באופן הענותנות והסבלנות ובאופן הקפדנות והדיוק. הענותנות תראה איך גדול הוא כח הצדק והטוב, החוק המושרש בחיים בחסד עליון, אשר עשה את הכל לתכלית הטוב והצדק, עד שגם כל הדברים הרחוקים והמאורעות הקשים יש ביד הכח הכללי המוטבע על תכלית החיים לספחם אל הטוב ולהשתמש בהם לתכלית היושר והתיקון הנאה שבחיים. והקפדנות אמנם תשמש להראות לדעת, כי המרכז שאליו כל צדדי החיים ונטיותיהם צריכים לפנות הוא רק הטוב והצדק, והראוי לבל נכשל ע"י מחזה הסבלנות לדמות, כי כל הצדדים המתגלים כמו שהם בניוולם הם המה דרכי הטובה והנכון להחזיק בם כשהם לעצמם. ע"כ אדון כל המעשים, ששתל בעולמו מאורים גדולים, חכמי לב, להורות את המין האנושי ארחות צדק, נתן כחות מחולפים בנפשות שונות של ענקי הרוח, אותם בעלי הדעה הגדולה, שברב חכמתם ובגדולת נפשם הם בוררים להם דרך לעצמם, איך להדריך את עצמם ואת בני דורם, ואיך להשפיע ג"כ על הדורות הבאים בכחם הנשגב. יש מהם שפנו לפי כשרונם לכבוש את הדרך המרכזי, ללמד את עצם היסוד של מרכז החיים, שנבנה ע"פ הקפדנות, והמחאה היותר נמרצה לכל נטיה זרה ומעוותת. ויש אשר בחרו ללמד את גודל כשרון המרכז, ואיכותו הנהדרה, איך יש בכחו לחולל נפלאות כאלה להפך את כל הדברים שהם טפלים לו בחיים למען תעודתו, ובזה ממילא יש די לימוד לכונן את המגמה הפנימית רק אל התכלית היותר נשגבת ויותר קדושה ונאצלת, "כל מעשיך יהיו לשם שמים" , זה היה המקום שממנו נתפלגו הכחות האדירים, שהיו למאורים במחנה ישראל, הלל ושמאי. שזה פעל בענותנותו להורות על איכות התכלית שבחיים ועל רוחב כחה, וזה פעל בקפדנותו להורות על הצד הכמותי שבתכלית החיים, להטביע את החותם במקומו הראוי לו. ע"כ באלו הענקים וכיוצא בהם, שראויים להיות מבררי דרך לעצמם ולעמוד כעמוד אש להאיר את מחשכי רבים ועצומים, אין לדון כלל לומר מי עדיף ממי, איזה כח יותר נאדר ויותר צריך להיות יקר וחביב, כמו שאין לתן משקל על כח האור והחום, איזה מהם יותר נאה ויותר מתוקן, כי כל אחד פועל את פעולתו במקומו ובערכו. אמנם רק יחידים הנם אלה שאינם צריכים להעמיד להם מופת להיות להם למשל על דרך חייהם, כ"א הם בעצמם כחם רב לצעוד הדרך הישרה שהם רואים בעינם החודרת לטוב להם ולבריות, אבל רובא דעלמא הם צריכים להעמיד להם למופת אנשי הרוח וגדולי הנפש ללכת בעקבותיהם בערך ההשפעה של התויית הדרך לכל אדם. ע"ז הורו לנו חז"ל, ששונה היא מאד מדת הענותנות ממדת הקפדנות: מדת הענותנות היא טובה כשהיא לעצמה במקורה, אצל המקור הגדול הענקי, שממציא לו דרכו ברום ערכה הכביר, וטובה ג"כ בהשפעתה על כל אדם, ג"כ הקטנים הרבה ממנו, שיציגו למשל את המדה הנחמדה ההיא להטות כלפי חסד ולהכריע את הצדדים המרובים שנוטים מן הטוב, אל הטוב והחסד והיושר. אע"פ שלא תעלה ביד הקטן את אשר עלה ביד הגדול, מ"מ הרבה טוב ושלום ישפתבעולם ע"י המדה הטובה הזאת. מה שא"כ הקפדנות, אם היא טובה במקורה, אצל הענק שבהשגחה האלהית הועמד לפלס דרך החיים לפני אדם רב, להראות באצבע על מרכז היושר והצדק הנכסף התכליתי, אבל איננו טוב כ"א באיש הגדול המקורי, אבל אם הקטן יציב לו אורח כזה למופת, הוא יפול למדחפות , הוא בקטנו לא יוכל כלל להבחין 'את' מדת מרכז הצדק ומה הוא הערך של הנטיה הראויה למחאה והתנגדות נמרצה, ונמצא שמדה זאת תביאהו להשחית את מדותיו ולאבד את שלום הסביבה שהוא חונה בה, ותועלתה רחוקה ממנו מהגיע. ע"כ, לעולם יהא אדם, האדם הנהוג, כלל האדם הצריך מאד ללימוד והדרכה, וצריך למופת להעמיד דוגמא לנפשו, ללכת בעקבות מי שגדול ממנו שעשה והצליח, יהא ענותן כהלל, את הלל רשאי וחייב 'הוא' לקחת לו למופת ג"כ על מדרגתו הקטנה. ואל יהא קפדן כשמאי, חלילה להציב למופת את מדת קפדנותו של שמאי, שאם טובה וגדולה היתה לפי ערכו הגדול, ולפי רב כח השפעתו, וגדולת שכלו, ועצם נדיבת נפשו, וכוונתו העליונה והבהירה, אבל אין מדה זו יכולה כלל להיות מועתקת בהעתקה קטנה. מה שא"כ מדת הענותנות, היא יכולה ג"כ להיות נעתקת אצל כל אדם לפי ערכו, כ"א לפי כחו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו.
שבת ב קיב
קיגגדולת הלל ניכרת מההכנות להקנטתו
מעשה בשני בנ"א שהמרו זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז אמר אחד מהם אני אקניטנו.
.
לפעמים יש שיצא איש למלחמה ולא ידע כח האויב הניצב כנגדו, כי יחשוב אותו לחלש ואין אונים, אז לא יהיה נחרץ כ"כ לחגור עז ועצמה בעצה ותחבולה איך לנצחו, ואם יפול בנופלים אין כל פלא, ואין מזה ראיה על גבורת הגיבור, מאחר שאותו שכנגדו חשב אותו לחלש לא היתה גבורת התנגדותו שלמה. מה שא"כ כאשר יכיר הלוחם עם מי הוא לוחם, ואחרי ידיעה שלמה בערך גבורתו הנפלאה של אותו שכנגדו הוא יוצא להלחם עמו, אז ודאי יבור לו האמצעים היותר מסוגלים לנצח את הגיבור שעליו הוא מגיח קרב, ורוחו בקרבו יעורר בגבורה עצומה, ואם בכ"ז יפול מנוצח, אז נדע גבורת הגיבור. ע"כ ספרו לנו בזה, ששני האנשים ידעו מגבורת ענותנותו של הלל, עד ששניהם המרו זא"ז בתחילה וכ"א אמר לחבירו, שמי שילך ויקניט את הלל, דייקו "שילך ויקניט", כי למלאכה גדולה כהקנטת העניו הנפלא הזה צריך הליכה מיוחדת, כלומר סילוק כל רעיון וכל עסק מטריד הצדה ולפנות עסקיו ורעיוניו רק למטרה זו, להקניט את הלל. ובהכרה בערכו הנשגב של הלל, עד ששניהם הסכימו שהבושה היותר גדולה היא להקניט את נשיא אלהים זה עד אשר קצבו בעדה הסכום היותר גדול שבקצבת הבושת שהוא ד' מאות זוז , בידעם כמה גדולה היא ההשתדלות והפשטת מעיל הבושה לגמרי, עד כדי לשער האפשריות של ההקנטה באיש אלקים זה. ואחרי כל אלה הידיעות אמר אחד מהם אני אקניטנו . מדת העזות, ככל המדות, אפשר שיחגור האדם 'את' כחו לציירה בלבבו ונפשו ולהזדרז לעשות איזה דבר ממנה, גם אם תהיה נגד תכונתו הפנימית. אמנם כ"ז שלא פעל בעצמו ההסכמה הגמורה לאותה הנטיה, אז מדת הבושת והיושר הפנימי תעכב מאד את הוצאתו את רושם העזות אל הפועל. ע"כ רק אז יצא כח העזות בכל תקפו, כשיפעול מי שרוצה להעיז פניו, בעצמו כ"כ לעשות את עזותו בלא שום התנגדות פנימית, ובלא שום דבר ורעיון מוסרי מעיק. ע"כ ספרו לנו, שאותו 'האיש' שאחר הידיעה בכבדות הדבר להקניט את הלל, כ"ז שיהיה רק ציור כל דהו מערך חובת הבושה, הראויה להמצא בלב כ"א מישראל, נגד נגיד ד' כמוהו, פעל כ"כ להגביר את כח עזותו עד שסילק והסיח מנפשו כלל את הכבדות שיש בזה, בהעבירו מלבבו את יקרת ערכו של הלל, עד שפעל בעצמו להקניטו בלא שום הכבדה והעקה כלל. ע"כ לא אמר "אלך ואקניטו", כ"א אקניטנו, כלומר, בלא שום ציור של הכרת יתרונו וכבודו, עד שלא אצטרך להיות מכין עצמי בהתחזקות להקניטו, שזה מובן בלשון "אלך ואקניטנו", כ"א בציור מלא עזות עד שפעל בעצמו לחשב את נשיא ישראל זה כאחד הירודים שבעם, שאין צורך בשום הכנה להקנטתו, ואחר שכבר ידע מתחילה בכבידות הדבר, עד שהיה בעצמו ממרה עם חבירו. ואח"כ הסכימה דעתו, שמה שא"א שיעשה טרם מחות מלבו הציור של גדולת האיש שעוסק להקניטו, א"א כלל לדמות שתהיה אפשרות להקניטו, רק אחרי מחות ציור גדולתו עד כדי אפשריות קלות הראש היותר קיצונה לנגדו, חשב שאז אפשר להקניטו, בזה ימלאו כל הצדדים האפשריים למלא את הכח היותר אפשרי להוציא לאור פעולת ההקנטה. הציור הקדום בכבידות הענין, היאוש המוקדם, וההתחזקות הבאה במחשבה תחילה לסלק כל ציור חשיבות והכבדת ההקנטה, הם יחד עוזרים לצייר לנו בשלימות קדושת ענותנותו של הלל, עד שכל ההשתדלות היותר נמרצהלא הספיקהלהוציאו כרגע מענותנותו.
שבת ב קיג
קידענוה אמיתית שאינה מתרגשת מהקנטה בשום מצב בחיים
אותו היום ע"ש היה והלל חפף את ראשו
.
הסיבות שמישבות את הדעת, שלא יהיה האדם מתרגש ובא לידי הקפדה, תהיינה ברוב או במצב המנוחה השלמה, שאז דעתו של אדם מיושבת ולבו רחב ולא ירגיזוהו כל כך בנקל דברים שהם למורת רוחו, אף על פי שמצד אחד עלול מצב המנוחה ביותר להיות האדם נח להתרגש, מפני שהוא מוצא את עצמו מופרע ממנוחה והשקט, על ידי אותו הדבר המעירו להיות נקנט, מכל מקום יש בזה גם כן צד יתרון, שכח המנוחה מישב את הנפש עד שיוכל לסבול בשלות לב גם מה שהוא ההיפוך מתכונתו. ולאידך גיסא, מצב ההטרדה ורוב העבודה לפעמים יכשירו את האדם להיות נח וסבלן, אף על פי שמנוחת הנפש השלמה תחסר לו אז, אבל ההכנה הנמצאת בהיות האדם מסור לעול של טרדות הנפש היא בעצמה תכשירהו לסבול גם כן דברים שהם שינויים במצב רוחו, ויוכל לסבול גם כן מצד זה ענין הראוי להיות מקניט, אע"פ שהרחבת הלב ותכונת הנפש הנדרשת להשקט הראוי להמצא מצד המנוחה, חסרה אז. אמנם בהיות האדם מכשיר עצמו לצאת ממצב של עול והטרדה למצב של מנוחה ושלות הנפש, אז מתקבצות שתי הסיבות ביחד, שכל אחת מהנה גורמת שלילת כח הסבלנות ועלילות הנטיה להתרגשות ורוגז. כי מצב המנוחה עוד לא בא, שיעזור להרחיב את הדעת, וההסכמה הפנימית הנמצאת באותם הזמנים, שהאדם מסור בהם לעול השינויים המזדמנים במשך המון המיית החיים המעשיים גם היא חסרה, ע"כ האדם אז עלול להתרגשות משני הצדדים. יש אמנם עוד דבר שמשקיט 'את' כח ההקפדה, והוא בהיות האדם מוכן להיות מתערב עם בנ"א, באותה שעה כבר הדעה הפנימית שבו מתעתדת לקבל רשמים שונים מאנשים שונים מרוחו ולסובלם. אבל בעת שהאדם מכין עצמו למצב המחייבו להיות נפרש מבני אדם מצד הצניעות, וביותר בהיותו עסוק בעסק גופני נמוך ומוכרח, אז עלילות ההקפדה נכונה יותר לבא לדבר הבא מן הצד שלא כרוחו, מפני מיעוט הכנתו לשינוי דיעות. ובשימנו על לב את אלה, כמה נפלא הוא ההכשר להתרגש דוקא ביום ערב שבת, שהאיש הישראלי מוכן בו להיות מעתיק עצמו ממצב ההטרדה למצב המנוחה, וההסכמה של ההכנה לטרדא כבר עברה ושלות המנוחה עוד לא באה. ואם נוסף לזה הוא עסוק אז בענין המבדילו בטבע נימוסו מבני אדם אחרים, יהיה ההכשר להתרגש מדבר המרגיז, הבא בלא סדר והכשר קדום, יותר עלול. ע"כ כמה היתה השעה מכוונת להתרגשות מצד החוצפה הבלתי משוערת, שהעיז הממרה הזה נגד נשיא ישראל, בהיות אותו היום ערב שבת, וגם הלל היה חופף את ראשו, מלתא דצניעותא, המפרידה הכנתו מבני אדם צדדיים ושינוי רוחותיהם, שרק עם תכונת מצב הנפש שראויה להמצא בזמן כזה תציין לנו עד כמה היתה מדת הענוה והסבלנות מוטבעת בעומק קדושת נפשו של הלל, עד שלמרות כל ההכנות ההפכיות הראויות להיות גורמות התרגזות, לא הי' עם זה אפשר בכל ההשתדלות היותר נמרצה להביאו לידי קפידא. שמזה למדנו שהענוה האמיתית מונחת היא בלב העניו ונפשו באין צורך לשום הכשר מעשי ועיוני, ובלא שום אפשרות הסרה משום מאורע שיהיה. זאת היא הענוה האמיתית העמוקה, שציינו לנו בתואר ענותנותו של הלל.
שבת ב קיד
קטוהזלזול המתוכנן היותר אפשרי בכבודו של הלל
הלך ועבר על פתח ביתו
.
אמר מי כאן הלל, מי כאן הלל. לחזק יותר 'את' כח הזילזול הראוי לעורר הקנטה גם לאדם שהוא ענוותן ביותר, לא הלך ישר לפתח ביתו, שמורה עכ"פ שיש לו צורך עקרי אליו, שזה עכ"פ היה מונע חוזק הקפידא, אע"פ שתהיינה שאלותיו דברים שראויים להקפיד עליהם, מ"מ הלא יש מקום לדון שע"פ ציורו הוא מוצא אותן 'בתור' שאלות שהן ראויות להיות נשאלות בהן לחכם, ולפי דמיונו הם דברים עקריים ולא היה הזילזול בולט. אבל הוא רק עבר על פתח ביתו, כאדם שהולך למטרה אחרת לא בשביל לבא לביתו, א"כ הדבר מוכח שלא היה כאן דבר שהלהיב את רעיונו אפילו לפי שיטתו להתפרץ בגלל התרת הספיקות הללו מגבול הנימוס, כ"א להורות על מיעוט החשיבות שהוא מצייר (על) 'את' הלל עד שגם בשביל דבר בטל שאצלו (לבדו) 'עצמו' ג"כ אינו חשוב לקבע ע"ז מהלך מיוחד הוא מטרידו באופן גס כזה, ע"כ עבר דוקא על פתח ביתו. והנה ביתו של נשיא ישראל ודאי היה גלוי ומפורסם לכל שהוא מקום כבודו, ואותו האיש רצה להבליט איך שהוא ממעט ג"כ 'את' פרסומו, עד שבעברו על פתח ביתו צריך -לשאול אם מי שהוא כאן הוא הלל. ואמר: מי כאן הלל, לא "אם הלל דר כאן", להורות עד כמה הוא מחשיב את ערכו של הלל לדבר נטפל, שרק מפני שעבר על פתח בית זה ונזכר, שמי שהוא כאן הוא הלל מצא לנכון לפטפט עמו דברים בעצם עסק חיפוף ראשו והכנתו לקדושת השבת, שזה ראוי להקציף גם 'את' הגדול שבענוים. וכפל הלשון מורה, שלא עשהאת' מעשהו בפזיזות ואיזו קלות ראש שנתעוררה בו לשעה, כ"א אחרי ישוב הדעת וההסכמה הגמורה, כענין הן שבועה לאו שבועה, כדאמר הן הן ולאו לאו.
שבת ב קטו
קטזענוה היא הכרת האמת של כבוד עצמו וחסרונותיו
נתעטף ויצא לקראתו
.
דרך הענוה האמיתית היא לכבד ג"כ את עצמו במדה הראויה, כי יסוד הענוה היא הכרת האמת לאמתתה, בלא שום עורון וערבוביא של דמיון, שברוב האנשים האהבה הנפרזה לעצמם מסמאת את עיניהם מלראות בחסרון הנמצא בעצמם, וממילא גם בטובת ריעיהם וביתרונם. אבל הענו רואה את עצמו מכובד מצד צלם אלהים אשר בו, מצד החכמה והטוב הנקנה בנפשו, ומוכן לראות ג"כ את חסרונותיו בלא שום משוי פנים, וכן רואה הוא ביתרון חבירו מצד צלם אלהים וסגולת הנפש. ע"כ בהיותו מכבד את עצמו, יתכוין שיהיה בכבודו מכבד לאחרים, שיותר ניכר הוא כבוד הבריות כשמכובד מכבד אותם משיכבדם בזוי. ע"כ מצא לנדרש שיהי' מתעטף, שזהו רגש הכבוד, שמתיחש לעצמו בהיותו הדור בלבושו מעוטף בנימוס, להורות שאין הענוה באה מחסרון הכרה של רגש הכבוד כ"א דוקא מהכרתו והכרעתו לטוב ובמדה הוגנת. ויצא לקראתו כשהוא עטוף, כדי שיהיה הבא אצלו מתכבד בכבודו.
שבת ב קטז
קיזמתנאי הענוה - כבוד לזולת מחובר עם אהבה
א"ל בני מה אתה מבקש
.
מתנאי הענוה 'הוא', שיחובר עמה הכבוד לזולתו. אמנם הכבוד כשהוא לעצמו עוד איננו גמר התכלית כ"א שתחובר עמו האהבה. והאהבה כשמתחברת עם הכבוד תביא לידי מעשה, להיות מוכן לטובת חבירו בפועל. וכשתהיה ההכנה להיטיב מצורפת עם רחשי הכבוד והאהבה, אז תהיה הטובה מקובלת להמקבל ולא ירגיש עמה בושה וכבידות. ע"כ אחרי הוראת הכבוד של הפעולה, מההתעטפות והיציאה לקראתו, הורה הוראת האהבה, באמרו בני, להורות שיחוש אליו אהבה טבעית כאהבת אב לבנו. ואחרי האהבה הציורית אמר לו מה אתה מבקש, כלומר, שהוא מוכן ג"כ להגשים את האהבה בפועל למלא מבוקשו במה שיהיה בידו.
שבת ב קיז
קיחשאלה חצופה שלא התשובה תכליתה
א"ל שאלה יש לי לשאול
.
יש שאלה שמכרחת את האדם לדעת פתרונה למעשה. וזה אפשר שיהיה האדם עשוי לעבור על איזה תכונה מוסרית נגד אדם גדול, אע"פ שאין השעה והמצב ראוי לכך מפני ההכרח. אבל שאלה כזאת היא מזדמנת במקרה, ואין האדם מיחס לה קנין שיש לו, כ"א די בתשובה ל"מה אתה מבקש": "שאלה". אמנם באמרו יש לי כיון להבליט שהיא שאלה קנינית שאינה באה מהכרח החיים כ"א מהמצאת השכל הקניני, שבזה ראוי ודאי להקפיד על הנימוס והדרך ארץ. ובאמרו לשאול הכונה מובלטת ביותר שאין תכליתה של השאלה התשובה שתבא, כ"א עצמותה של השאלה. ויש בכלל ג"כ לתהות אקנקני' או להשיח עמו בשיחה וכאלה, שראוי ביותר לכוין שעה ומצב נאות ונימוסי, שע"פ התשובה בעצמה, לולא תוקף הענוה, היה ראוי כבר לגערה של נזיפה.
שבת ב קיח
קיטאהבה הממלאת לבו של העניו
א"ל שאל בני שאל
.
העניו האמיתי לבבו מלא אהבה לכל אדם ומוכן הוא בכל לב למלא כל חפץ לב כל איש שיש בידו למלאותו. ומתוך שמעלת הנפש האנושית היא גדולה בעיני העניו הוא מוכן למצא תועלת בכל מחשבה וכל רעיון אפילו של קטני בני אדם, מפני שיוצא מנפש שיסודה היא החכמה שחקק בה צור העולמים. ע"כ אמר לו: שאל כני שאל, שאל מצד עצמות השאלה שאולי תחכימני באיזה ענין ורעיון חדש, ושאל ג"כ עבורך, עבור חפצך לשאול לשם איזה תכלית שהצבת לך, מפני ש(מ)אהבתי לך בתור נברא בצלם אלהים היא כאהבת האב לבנו, שעצם מילוי החפץ שלך הוא לי עונג ונחת.
שבת ב קיט
קכהשפעת התנהגות האדם על ההשגחה העליונה
מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות
.
א"ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הוא חשב להקניטו במה שאחר כל פריצת הנימוס שפרץ כנגדו הנהו שואלו דבר שאין בו תוכן לא מעשי ולא מוסרי, באשר חשב שאי אפשר כלל לתן טעם וסיבה לשינויים כאלה בחיתוך הגוף. ואם שהם קלקולים נגד החוש האסתטי, שיותר נאה והדור הוא שלא יהי' הראש בעיגול גמור כ"א מהוקצע קצת, "כפלח הרימון רקתך", ומה יועילו דברים של מה בכך כאלה, בהיותו נוסף על כל אפיסת התועלת מזכירו ג"כ גנאי גופני הכולל ג"כ אותו בהיותו בבלי . אמנם מדת הענוה כשם שהיא מוקירה את כל בריה ומכבדתה, כן היא מוקירה ג"כ את כל רעיון ומחזרת על כל הצדדים אולי תמצא איזה תועלת מעשית או מוסרית או שתיהן יחד. ואף גם זאת היא מכלל מדת הענוה, להשפיל המבט בכל דבר אם אפשר לפתור איזה ענין ע"פ דרך פשוט ומבורר שא"צ חשבונות רחוקים זהו הדרך היותר נבחר. אלא כשלא יספיק הדרך הקרוב, אז ההכרח דוחק להרחיק המבט, ונמצאת שהענוה מביאה שלא להעלים עין גם מהמושג היותר גס, קל וקרוב, ומתוך כך יש לו לאדם בסיס חזק על דרישות היותר עיוניות ורחוקות. אבל טבע הגאוה להיות תמיד גבה עינים, ע"כ המושכלות היותר פשוטות והיותר קרובות מתעלמות מעיניו, ומפני זה הוא שוגה בדרכים רחוקים, שאינו יכול לכוונם כראוי. והנה מדת הענוה היא כוללת ג"כ שאע"פ שלעצמו ינמיך רוחו לחפש המושכל היותר נמוך וקרוב תחילה, הזהירות עם זה מ"מ גדולה בכבוד חבירו שלא יחשוב שהסיבה של נמיכות הפתרון בתחילת ההשקפה היא קוטן השאלה. שבאמת יש לכל שאלה צדדים רבים ופתרונים עליונים ונעלים, וממילא השאלה היא מצד עצמה גדולה. ע"כ א"ל: בני, שאלה גדולה שאלת, שיש לה תוצאות טובות מעשיות ומוסריות, מפני שאין להם חיות פקחות. ע"כ זה הוא מההשגחה של רחמי עליון ב"ה, להקל ההולדה ע"י כדוריות הראש שיוצא יותר קל, וזהו עיקר הלידה. ע"כ מובן הדבר שהמוסר העיוני היוצא מזה הוא נעלה מאד, עם כל נמיכות וקריבות הפתרון להתבונן חסדי השי"ת איך הוא שומר פתאים', והכין בחמלתו הגנה טבעית נגד החסרון הנמצא בחלק מחלקי הישוב שהוא בא אמנם מחסרון והתרשלות. והמוסר המעשי שיש בזה, שאם יתרבו החיות הפקחות הלא בביטול הסיבה יבוטל המסובב, ובהמשך הזמן כשיהי' אפשר לתקן זה ישוב החסרון האסתטי לתיקון, וכמה ענינים רבי ערך יש ללמוד מזה בענין ההשגחה והסדר המדיני וחובת העשי' בהשתלמות ידיעות שימושיות, ואיך שהן אמצעים לתקן ג"כ קלקולים הנראים כמוכרחים וקיימים.
שבת ב קכ
קכאדרך זלזול נוספת להקניט את הלל
הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל
.
לפעמים מתגברת באדם מדה אחת רעה מפני מאורע של שעה שנתעורר הרבה לעשות זר מעשהו, ובזה כח הסבלנות יש לה יתד לתלות עליו. אבל כשמתגבר הדבר שגם אחרי המנוחה וישוב הדעת חוזר לאולתו, אז הדבר נודע שעצם הרע כבר קנוי בטבעו קנין חזק, וכגון זה ראוי לכעוס ולזרוק מרה של קפידא. ע"כ הלך והמתין שעה אחת, להורות שבחזירתו אח"כ בהקנטה ובפריעת כל נימוס, אין זה דבר מקרי כ"א הסכמה חזקה קבועה ומיושבת. ולא די שאינו חוזר 'בו?' ממרדו על מה שעבר וכליותיו לא ייסרוהו על אשר פגע בכבוד נשיא אלקים, כ"א עוד יוסיף סרה אחרי עבור שעה ראויה לשובב נפשו, ולהמשיך עליו עכ"פ מורא רוממה מהדרת חכמתו וענותנותו. וכאן לא עבר על פתח ביתו כבא במקרה, שזה הי' מה שיחזק את ההקנטה בפנים הראשונים, שכבר הורה כמה הוא נוהג קלות ראש קיצונה בכבודו שאינו מוצא שום צורך של הכנה להטרידו ולא ללכת אליו בדרך מחשבה תחילה. וכיון שכבר הורה זה ולא עלתה בידו להקניטו, חשב שיותר טוב ההוראה המכוונת שכל מגמתו היא להרעימו ולבזותו. ע"כ הלך וחזר ביחוד ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל בקשיות עורף נפרזה, שתחת שבתחילה הבליטה הקריאה רק את קלות ראשו כנגדו, שכדאי בזיון וקצף גם עלי', עכשיו הבליטה הכוונה המכוונת להרעימו ולבזותו, שזה מגדיל כח הניסיון וערכו.
שבת ב קכא
קכבהעניו האמיתי אינו מזלזל בכבוד עצמו
נתעטף ויצא לקראתו, א"ל בני מה אתה מבקש
.
גם ההכנה לקראת האיש שכבר הראה בפועל הכוונה לבזותו לא פעלה על אביר הענוים 'ש'לא למעט בשביל זה בכבוד עצמו הראוי בשביל כבוד הבריות, שהי' עולה על הדעת שהמיעוט בכבוד עצמו הוא הגנה שלא יקפיד על בזיונו. אבל לא כן הדבר בהעניו הגמור, שכבוד עצמו הראוי מצד כבוד שמים אשר יצר את האדם בצלמו, לא יתמעט חיובו אצלו בכל דהוא, ודוקא עם זה תרומם נפשו אל ראש פסגת הענוה והסבלנות. ע"כ גם הפעם נתעטף, ולא מיעט גם מכבודו של הבא מאומה, וגם לא מאהבתו והזמנתו לקראת מבוקשו והבעת תקותו, כי יוכל להיות שימולא חסרונו בספרו לפניו מבוקשו אם יהיה באפשרו. ע"כ יצא לקראתו ובחבה גם כעת שאלו בני, בלשון המעורר הלב לאהבה, מה אתה מבקש, בהכנה ואהבה מעשית של מילוי המבוקש.
שבת ב קכב
קכגשאלה נוספת לבזות ולהלעיג
א"ל שאלה יש לי לשאול, א"ל שאל בני שאל
.
השאלה והתשובה הראשונה היתה מבארת יסוד קלות-הדעת נגדו של השואל. וכאן כבר היא מראה על הכוונה לבזות ולהלעיג, וממילא דבר חדש הוא גודל הסבלנות. שתחת אשר מהיציאה לקראתו יוכל החושב לחשוב שעלתה על דעתו של הנשיא לדון אולי בא ע"י הכרח אחר, וביחוד שההוראה בזה גלויה שלא לבד הנעימות החיצונית לא הושבתה אצלו כ"א גם מנוחת נפשו הפנימית וישוב 'דעתו', עד שמוצא את עצמו מוכן לתשובת כל שאלה כפי ענינה וערכה.
שבת ב קכג
קכדשאלה שממנה משמע שאלות נוספות
מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות
.
כיון בזה להעיר הקצף, באשר הראה פנים שילאהו עוד בשאלות שינויי הפרצופים שהם רבים מאד בין הגזעים השונים שבבנ"א. וכאשר בא מכללות הראש לעינים הורה שהוא אוחז בסדר מעמד הגוף, א"כ הוא עלול להיות נלאה ממנו עוד בהמון שאלות רבות, שחשב שודאי ילאה למצא פתח התשובה על כולן ותקצר רוחו, ויגער בו עכ"פ למען ישים קץ להטרדתו.
שבת ב קכד
קכהההשגחה צופיה עד פרטי פרטים ומעדיפה את הבריאות על היופי
א"ל כני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין כין החולות
.
עומק הדעת את ד' הבא מעקב ענוה, הולך ומתפשט על כל המאורעות שבחיים גם היותר פרטיים, עד שההשגחה העליונה מכשרת שינוי בצורת מבנה העינים לפי מצב מקום הדירה הבא מסיבות מדיניות, למען דעת עד כמה עין ד' צופיה על כל פרט מפרטי יצוריו, לא לבד בענין הלידה הכולל את כללות החיים כ"א גם בענין פרטי של שמירת בריאות העינים. ויש בזה עוד מוסר נוסף, עד כמה ההשגחה מקפדת על המועיל והשמירה מן הנזק יותר מעל היופי, עד שכדי להגן העינים מנזק של עורון הכשירה את צורתם ע"י הטריטות, להגן אע"פ שאינו לפי נועם החוש לענין היופי, וזה עצמו יביא את האדם לידי ענוה ומיעוט הקפדה אם הופרע הסדר הנימוסי של דרך ארץ והדרת הכבוד הראוי לו, שאמנם היא פרצה בהיופי המוסרי הראוי והנכון. אבל כשהאדם קונה דוקא ע"י סבלנות זאת את קנין הענוה בצד יותר חזק, הרי התועלת מתגברת באין פנות אל חסרון הנוי הנימוסי החסר מלהקפיד עליו.
שבת ב קכה
קכואברי הגוף הוכשרו להגבר על מכשולים ע"י התלמדות וק"ו כוחות הנפש
הלך והמתין שעה אהת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל
.
נתעטף ויצא לקראתו, א"ל כני מה אתה מבקש, א"ל שאלה י"ל לשאול, א" ל שאל בני שאל, מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות, אי'ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין כין בצעי המים. כאן הואיל להראותו בשלש פעמים שהוא מוחזק להלאותו בלא הפסק והי' ראוי להתמעט מדת הסבלנות, ע"כ החידוש הוא נפלא בהשתמרות הסדר של הנועם והענוה בלא שום גרעון. אמנם התחכם הממרה לקפוץ מהתחלת הסדר של הסידור הגופני עד קצה האחרון של הרגלים, כדי להראותו שאם הוא חושב כבר בתשובה על שאלות כמותן מאחר שראה שהוא נשאל בהן, הנה מסתמא יחזיק בעיונו ג"כ הסדר הגופני, ואין השעה מספקת לבא עד הערת שינוי הרגלים שהם קצות הגוף, אולי בזה יהי' לו למופת גלוי כמה חפצו אדיר הוא להכניסו במבוכה ולהקניטו. אבל הוא ע"ה הראה בזה תוקף ענותו, בהכירו מהשינוי הגופני הזה ההשגחה על שינוי אבר כדי שיהיה מוכן יותר להתלמד לשחות בין בצעי המים ע"י רוחב הרגל שמועיל להיות משתמש כעין משוט. א"כ הרי הונח ביסוד ההשגחה לתן ג"כ הכשר לאדם שע"י לימוד יוכל להשתמש בו להגן עליו מפגע העלול לבא עליו. וק"ו שהוכן בכח הנפש האנושית להכשיר את טבעה ע"י התלמדות להנצל מכל פגע של מקרים רעים הבאים לקלקל את תכונת הנפש והוד מוסרה. שיסוד כל ההגנות מכל רע במדות היא יקרת מדת הענוה השלמה הבאה עם חכמה ודעת ד', תורתו ויראתו, שאז תהיה הרגל-הנפשית רחבה ומוכנת להיות שוחה בין בצעי מי התמורות הבאות ממקרים שונים הבאים ביחוד ע"י בנ"א מרעימים, למען תנצל ולא תטבע בבוץ מי הבצעים, כ"א תדרך עז ותתהלך במישרים, בשלום ובמישור, בנחת-רוח ובאהבת הבריות, להיטיבם ולקרבן לתורה.
שבת ב קכו
קכזהקנטת העניו כאילו הוא קפדן
א"ל שאלות הרכה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעום
.
חריצות הממרה היתה בזה לנגוע בהנקודה היותר פנימית שבנפש. שלפעמים יוכל להמצא עניו שמתגאה בענותו ואם יוכל להסתיר גאותו בלב, מ"מ יגלה כבית מלא תבן ע"י גירוי המזעזע כחות הנפש פנימה. וכאן אחרי כל התחבולות היותר נמרצות להביא את העניו שבענוים לידי קפידא, ניסה כוחו להקניטו במה שיראהו שהוא מחזיקו לקפדן. וזה היה ראוי באמת להביא לידי קפידא, אם היתה חלילה מוצאת מקום איזה שמץ נטיה שאיננה מיוסדת ע"פ עומקה של פינת יקרת מדת הענוה בנפש הזכה הזאת. וביותר הראה בזה לדעת, כי אינו מחזיק כלל הנהגתו עמו ראויה להביא לקפידא, עד שלא הכיר עדנה שלא איש כהלל יכעוס בשביל ריבוי שאלות.
שבת ב קכז
קכחיחס כבוד לשאלות מצד חשיבות הנושא או עומק העיון שבשאלה
נתעטף וישב לפניו, א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל
.
היסוד של הענוה היא להביע כבוד זולתו, מפני שיקרה נפשו בעיניו וכל כשרון הנמצא ברעהו יוחש אליו במדה הגונה. ע"כ באמרו שיש לו שאלות הרבה, נתעטף עוד בדרך הכשר לכובד ראש הראוי לעיון, לבד העיטוף הקדום שהי' להכשרת הכבוד, לפי ערך הקבלת פנים בחשיבות והכנה לשאלה אחת בודדה שכפי הנוהג א"צ עמה כ"כ עומק דעת. אבל באמרו "שאלות הרבה י"ל לשאול", כבר מצא לנכון שראוי להראות לו אות שהכין עצמו לעומק עיון וישוב דעת, כדי שיוכל להזמין במדה הראויה למענה שאלות רבות וחשובות. והנה הכבוד הראוי לכל מחקר תלוי בשני דברים, האחד הוא בערך הכבוד של הנושא, כמו העיון בדברים מופשטים ורוחניים הוא יותר מכובד מהעיון בדברים מוחשיים וכאלה. והשני, בענין עומק הדעת שצריך לעיון, שישנן שאלות שהן קלות להפתר אע"פ שהנושא הוא רם בערכו, וישנן שאלות מסובכות שצריכות עיון מרובה אע"פ שעצם הנושא הוא קל וקטן. והוא ע"ה הכין עצמו בשני יחושי הכבוד, כהעטיפה הורה על כבוד המושגים שאפשר שיבאו ע"י משא ומתן של שאלותיו, וע"י הישיבה לפניו הורה על ההכנה של עומק הדעת שצריך כענין קשות מיושב. והנה כחות האדם ביחושו לרגש הלב ולשכל הם כמעט מתנגדים זה לזה, כשהלב רך ומתרגש אז כח השופט איננו כ"כ בתקפו, וכשהשכל גובר ראוי שישמר הלב מכל נטיה הרגשית, כענין זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ע"כ להשלים כח הבעת הכנתו לעיון, כדי שיוכל להספיק על החפץ להשתדל בתשובת המון שאלות, מצא הענין שראוי להשלמת הכבוד, שכאן יראה שהוא כ"כ מכשיר עצמו להיות כולו שכלי, עד שהקריאה הרכה הבאה מחבת רגש הלב, קריאת "בני" שהיתה מרגלא בפומיה, השמיטה, רק כחוקר קר א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל, כדי להורות כמה נכבד ערך חקירות שאלותיו בעיניו וגדולת נפשו אצלו, עד שעם כל רגשותיו העדינים המלאים אהבה וידידות לכל אדם, מצא להעמיד בנפשו אז תכונה בלתי מתפעלת לשם התגברות הכח השכלי הדרוש להכשרת עיון של שאלות רבות שהציע.
שבת ב קכח
קכטאישיותו של נושא המשרה והשפעת המשרה על אישיותו
א" ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל
.
יש נושא משרה שהוא ראוי לה בעצם תכונתו ויתרונו, וזה ראוי שיהיה מתואר כולו על שם המשרה בהשמטת השם העצמי, להורות שפרטיותו מבוטלת לגמרי לגבי היתרון שיש לו ביחש הכללי שהמשרה מצורפת אליו. ויש איש שאע"פ שלא גבר מאחיו עד שיהיה ראוי להיות דוקא הוא הנבחר למשרתו, מ"מ ניון שהוטלה המשרה עליו היא פועלת עליו להעלותו ולהכשירו ביתרון רוחני, וימלא רוח ד' וחפץ קדוש לדברים נשגבים ונעלים לחיי הכלל. כזה אינו ראוי להיות שמו נשמט מתוארו, כיון שפרטיותו ודאי תופסת אצלו מקום גדול, מ"מ ראוי להקרא בתור עצם פרטי בשני השמות, שמו העצמי בצירוף שם משרתו. מה שא"כ האיש שכ"כ שפלה נפשו עד שהמשרה ג"כ לא תוכל לפעול עליו להעלותו מתחתית מצבו הרוחני, זה ראוי לומר עליו שהוא רק מקרה שקורין אותו על שם משרתו, אבל לא תצורף להיות עומדת אצלו במדרגת שם עצם. ע"כ אמר הממרה בחוצפתו, אתה הוא הלל הפרטי, שכבר הקדים לנהוג בו קלות ראש מרובה, שכ"כ ציירו בעזות בירידה עד שאמר שרק קורין אותך נשיא ישראל, ואין הקריאה מצורפת כלל אל השם, מפני שהשם הקטן, לפי מבטא חוצפתו, נשאר בערכו בלא שום השפעה מהנשיאות.
שבת ב קכט
קלהעניו רואה מגרעות עצמו ומעלות חבריו ושמח בבזיונו
א"ל הן
.
ישנן שאלות כאלה שגם השתיקה תחשב לתשובה וכהודאה דמיא. אמנם תשובה שהיא משמחת את הלב, האדם מתעורר להשיבה בפה מלא אע"פ שגם השתיקה היתה מספקת לענין הידיעה, אבל התשובה היא מבארת הבעת הרצון. ע"כ בהיות העניו השלם מצייר תמיד נגד עיניו מגרעות עצמו ולעומת זה יתרונות של זולתו, עד אשר יכבד מאד כל אדם בעיניו ובפרט הכלל כולו, ובהיות העניו נמשך אחר הצדק בהמשכה טבעית אמיצה, ולפי מדת ציור המגרעות הנמצאות בו הלא ראוי לו לפיהן שלילת הכבוד והבזיון, ע"כ ישמח מאד במה שמבזין אותו, באשר לפי ציורו הצדק יחייב כן, ועל דבר היוצא כשורת הצדק ראוי לשמח מצד עצמו, "שמחה לצדיק עשות משפט". ע"כ מרוב חדות נפשו על הביטוי שבו התבאר ציור של שפלות קיצונה אליו, שהיתה מותאמת מאד לפי ציורו הפנימי על ערך עצמו, ענה בפועל ולא הסתפק בשתיקה כהודאה, רק בפה מלא אמר הן.
שבת ב קל
קלאעזות ההקנטה עד שביטל את הלל לא רק מנשיאותו אלא בכלל
א" ל אם אתה הוא לא ירכו כמותך כישראל
.
כאן העמיק 'את' ההקנטה, שמהוראת קלות דעתו נגדו אפשר לדון שבאה מאיזה הכרח חיצוני המעיקו לעבור על הכרתו בערכו הגדול. גם יוכל היות שיש לו תביעה עליו בתור נשיא ומנהיג, עד שפעל בעצמו לבזותו כ"כ, אבל אם היה מציירו כאילו היה אדם פשוט כאחד מישראל היה מודה בערכו. ע"כ השכיל בעזות לבאר שכל אלה העזות שהחציף לעומתו, אינם באים מסיבה פרטית ומערך הקטנה רק בתור נשיא, כ"א הוא משפילו כ"כ עד שאפילו בתור אדם פשוט מישראל הוא ג"כ נחשב לו לשפל בערך, עד שלא ירכו כמותו כישראל. וזאת היא העזות היותר נוראה, שאין למעלה הימינה.
שבת ב קלא
קלבגם אדם שיכולתו מוגבלת, כשירבו כמותו יתרבה הטוב
א"ל בני מפני מה
.
בהקנטה זו מצא שהשינאה מבצבצת לחשוב עליו מה שלא יוכל שום דעת לדון, ע"כ העיר תרופת האהבה בקריאה של חיבה, בני. ובהיות תכונת העניו הכרת האמת גם בערכו, ועליו לדעת חפצו הטוב להשכיל ולהיטיב וכשרונו הנעלה, אלא שמגרעותיו ג"כ לא נכחדו ממנו, בין הפרטיות בין הכוללות החלישות האנושית, אבל בכל אופן א"א כלל לחשוב שלא תחשב ברכת ד' שירבו כמותו בישראל, ע"כ שאלו מפני מה. גם אחד מגדרי הענוה היא ההכרה ברפיון כחו, שאע"פ שהוא מתכוין אל הטוב וחפץ בו, אבל במה יוכל איש אחד לפעול הטוב הגמור כחפץ לבבו. אבל אם באמת ירבו בישראל כמותו, אז הלא לפי מרבית הכחות יתרבו הפעולות הטובות. ע"כ שאלו בהשתוממות, באמרו שלא ירבו כמותו בישראל, מפני מה. אמנם מכיר אני רפיוני, אבל הלא אינו כ"א מפני שמה אני וכחי דל, אבל כשיתרבו כמותי בחפצי עכ"פ לנטות אל הטוב, הלא תתרבה התועלת, וקדושת השם יתברך תתגדל ותתרחב יותר בעולם בישראל ובאדם.
שבת ב קלב
קלגהקללה באה בגלל נזק פרטי
א"ל מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז
.
כאן הסב כלי המלחמה של ההקנטה לצד אחר, בראותו את אומץ גודל הענוה כי כל בוז וכל שפלות פרטי לא יפעלו עליו במאומה להוציאו מגדר מנוחת נפשו וענותנותו, פנה לצד אחר, להראות גסות מצדו עצמו, איך שקללת "לא ירבו כמותך בישראל" לא אמר מפני גרעון פרטי שמצא בערכו, כ"א יודע הוא מעלתו וכבודו הגדול בישראל. אבל מפני שסובב על ידו היזק פרטי לו בד' מאות זוז שגרם לעצמו, מוציא מפיו דבת קללה לכלל עם ד' כזאת שלא ירבו כמותו בישראל. ע"כ דייק רק מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז והי' ראוי לגערה מרובה איך השתקע כ"כ בשגעון פרטי, לפצות פה 'לסובב' עי"ז בהיזק כללי לכלל ישראל, לולא הענוה הנפרזה הסובלת כל ברוח דעת ושלות השקט.
שבת ב קלג
קלדאין לאדם לאבד את נטיותיו הטבעיות אלא לכוונן עפ"י התורה והשכל
א"ל הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארכע מאות זוז והלל לא יקפיד
.
כל אדם יש לו רוח מיוחד ונטיה מיוחדת שבודאי נטעם בו יוצרו כדי להשכיל ולהיטיב. ע"כ כל אדם צריך להשתדל לקנות הדרכים הטובים ע"פ מדותיו ותכונותיו, רק יזהר שלא תתפרץ נטייתו מן המדה הראויה ע"פ השכל וע"פ התורה, אבל אין ההדרכה ראויה להיות להשיא את האדם להרס ולאבד נטייתו הטבעית. ע"כ עם כל התפרצות העזות שהראה זה הממרה, היתה עצת שלום של אביר הענוים, נשיא אלהים זה, שיהיה זהיר ברוחו ובנטייתו, ועל פיה יוכל לעשות ג"כ הטוב והישר בעיני אלהים ואדם כשיכוין את המדה הראויה. ולא זו בלבד 'אלא' שאפילו מפעולה שעברה שהיתה שלא כשורה ובהעברת הדרך הרבה, מ"מ על להבא יהיה יונק ממנה מוסר טוב ולימוד הגון לדעת עד היכן כח הסבלנות והענוה יוכל להגיע באדם, ויהיה לו למופת להועיל לעצמו ולאחרים. ואפילו הפסד הממון שיצא לו מקלות דעתו יוכל להשיב שיחשב ריוח, כמו שישיב הפסד המוסר והיראה ע"י שמירתו את הלימוד הנשגב היוצא לו ממאורע זה, וידע שאמנם יש במציאות כח הענוה האמיתית להביא את האדם למצב המביא לידי השתוממות כזו על מהות הנפש המלאה מנוחה ואהבה. וכל מה שרושם הדבר יותר ניכר אצלו ע"י מה שבא לו במכאוב של הפסד הגון יהיה יותר פועל עליו. והנה השתלמות הענוה בנויה על שני חלקים יסודיים: החלק הראשון הוא שלא יהיה נקנט בפניו ובלבבו למעט עי"ז את הוד האהבה ושמחת הסברת הפנים הראויה לכל אדם בכל שעה. והחלק השני הוא שאפילו יבאו דברים אדירים כאלה שההקנטה בהם ראויה היא כדי להטיל אימה ושאר צרכים, מ"מ לא יקפיד בלב, וזהו הדרך היותר נשגב. כי במצב שלא ניתן רשות כלל להתפתחות הרוגז גם בהוראה חיצונית אז עוד הכח מתרחב להגבילו, אבל כשהצורך מביא ליתן רשות לכח הרוגזא לחול, ועם זה יעצרהו מבלי לבא אל הלב להרעילו בקפידא פנימית, דבר זה דורש מנוחת הנפש קנינית אדירה מאד. ולשני אלה החלקים שלפי תכונתם ראוי שיחלק שם האדם המתעצם בהם לשני חלקים: החלק הראשון שיספיק לו ג"כ הכשרון והתכונה הטבעית והתכונה המתגברת כשכבר החלה הפעולה לפעול כפי מדתה. ההגבלה המדוייקת הבאה עמה היא ודאי שלמות קנינית. ע"כ כדאי הוא הלל, לפי מדתו שראויה להיות למדה נהוגה בבנ"א כולם, לאבד ע"י ארכע מאות זוז, על מבחן ההכרה של הסבלנות העומדת במצב מניעת ההקנטה שלא תתחיל לפעול
כלל. וכדאי הוא עוד ד' מאות זוז אם תבא הבחינה על המעצור הניתן מבחירת הנפש ע"י השכלתה וקנינה המתעצם. והלל, מצד תכונתו הקנינית המשימה גבול וגדר גם למה שכבר החלה הפעולה ברשות התורה והיושר הגמור, שאם צריכה לבא ההקנטה, מה שבניסיון זה לפי עומק מדת הענוה לא היה גם לזה מקום, כיון שהרחבת חכמת ענותנותו ידעה להפוך לטובה את המאורע בלא שום הקנטה ובלא שום מיעוט הסברת פנים. אבל אם גם היה בא הדבר לידי מעשה של הקנטה חיצונית מ"מ הלל לא יקפיד בלב, שע"ז כדאי ג"כ לחרות בזכרון טוב מופת לימודי מעשי, שקנין מדת ענוה טהורה כזאת אפשרית היא לאדם, למען יחרץ כל חפץ חיים באמת לרדוף אחריה במחקרו ובמעשה התרגלותו להשיגה.
שבת ב קלד
קלההפלא האלקי בתורה שהיא הדרכה אחת כוללת כל מדרגות האומה
ת" ר מעשה כנכרי אחד שבא לפני שמאי, א"ל כמה תורות יש לכם
.
יש במציאות ציור כל דת נימוסית או אלהית, שתהיה או אחת כוללת כל העם כולו מקטנו עד גדוליו בחיוביה ובלימודיה, או שתהיה מחולקת לפי הכשרת כ"א מכתות העם, לההמון תורה לבד לפי דעתם והשגתם, ולחכמים תורה לבד לפי ערך השגתם. ע"כ עלתה על דעת הנכרי שתורתנו הקדושה ג"כ תהיה חלילה מחולקת לפי ערכם של מחלקות האומה בשכלם, ולא יכול להשכיל איך שבכח אלהי ניתנו כל עמקי האמתיות לכל העם כולו כקטן כגדול בתורה אחת, וכל אחד משכיל בה לפי ערכו. ע"כ בהיותו נכרי רחוק מההכרה של הפלא האלהי הנמצא בתורה שתוכל הדרכה אחת להיות כוללת כל החילופים שבמפלגות האומה, ע"כ לא נסתפק כלל שיש ודאי ריבוי בתורות, רק שאל על הכמות של הריבוי ההוא כמה תורות יש לכם.
שבת ב קלה
קלוהתורה במקורה מאוחדת ומתפרשת לפי השגת המקבלים
א"ל שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה
.
מפני שאי אפשר לתורה אלהית אמתית, שראויה לצאת מד' אחד ב"ה בשביל תכלית האחדות האמתית של כלל האומה שתביא בסוף ליסוד אחדות המין האנושי כולו, שתהיה חלוקה לפי הנושאים ביסודה האחדותי, ע"כ היא מאוחדת והחילוק של ההבנה תלוי במקבלים כ"א לפי הכנתו, ממילא היא צריכה לפירושים בין אותם שהם מקובלים בין אותם שהם מתפרשים ע"פ חכמים בסברא ודרשה. אבל עצם האחדות המקורי מחייב שהמקום שעל ידו יוכלו כל המדרגות לקבל אורה של תורה, היא התחלפות ההבנה בפירושים. א"כ מוכרחת היא להנתן על דעת הפירושים שיהיו נדרשים לכ"א כפי השגתו בדברים העיוניים, שזהו היסוד התורי. ע"כ הדבר מוכרח שתהיינה שתי תורות, שבכתכ ושבע"פ, שבכתב להשלמת ההשפעה האחדותית ושבע"פ להשלמת ההתחלקות המוכרחת לפי שינויי גוונים ומעלות של אישי האומה ופלגותיה.
שבת ב קלו
קלזגירות שיש עמה רק רצון לדעת מבלי שמסילת התורה תדריכהו בכל אורחות החיים
א"ל שבכתב אני מאמינך ושכע"פ איני מאמינך, גיירני ע"מ שתלמדני תורה שככתב, גער בו והוציאו כנזיפה
.
לפעמים יזדמן איש מאומות העולם חוקר אלהי וגדול דעה שישאהו לבו להכנס לדת מפני הכרת כבוד אלהיותה וקדושתה העליונה, איש כזה לא יסמך באמונתו על שום אדם, רק בהכרה עצמית פנימית יבא לגשת אל הקודש. ומי שכח שכלו כ"כ חזק ועצום עד שהכרתו הפנימית תביאהו להבדל מהבלי נכר ולגשת אל ד' לשרתו ולאהבה אותו, הוא יבא עד ההכרה העמוקה שתורה אלהית כזאת אי אפשר כלל שתמסר להתפרש לכל יחיד כפי הבנתו הפרטית, וע"כ שהיא צריכה לפירוש מקובל. ובדברים שנסתפקו משכחה, או לא היה סיפק לקבל בפרטיות לכל הנידונים המתחדשים, שתהיה ההבנה מסורה בכלל לב"ד גדול מרכזי במקום אשר יבחר ד' שהוא עומד במקום הקבלה, בכל אופן, ומהבנה כללית ובהירה תצא המסקנא להיות מוקיר כל פרט ופרט מסעיפי משפטי התורה בפועל ובמעשה, ללמוד ולקיים. אבל מי שכח שכלו רפה ונטייתו לקדושת התורה האלהית היא רק נסמכת על גדולת האנשים המחזיקים בה, ממילא כיון שהבנין איננו חזק למדי ע"כ ירפו כל הדברים הנסמכים עליו, ולא יוכל להגיע עד רום מעלת האמונה האמיתית והחזקה בתורה שבע"פ וגם בתורה שבכתב, רק זהרה הכללי יקח לבו ורק לדעת אותה ללמדה יחפוץ בנטייתו, אבל לא יספיק שכל רפה כזה להיות משיג ג"כ איך שהשגת התכלית המכוונת הכללית, הראויה להיות נכספת בחזקה מכל ישרי לב איננו בא כ"א בקיומה של תורה ומצותיה לפרטיהן. כל אלה החולשות נקבצו באו יחדיו באותו הנכרי, תחילה אמר על תורה שבכתב, לא שהוא מאמין בה בסתם, כ"א אני מאמינך מצד גדולתך ופרסומך בחכמה וצדק והיותך מחזיק בה באמת, שהוא גרעון גדול למי שרוצה לבא עד המעלה הגדולה להיות מתנדב להכנס בחיל ד' אלהי ישראל ללא דרשוהו. ומזה נמשך הדבר שסיים שתורה שבע"פ איני מאמינך, כי האמונה החיצונית הבאה לא מהכרה של חכמה ודעת אלהים, תעמוד באמצע הדרך, וכח המושך של האדם אפילו יהיה גדול מאד יש לו גבול ידוע עד היכן הוא שולט. רק ההמשכה אחרי התורה הבאה מהכרה האלהית היא מושכת בזרוע כחה עד אין קץ, ואין עמה מעצור לאמר עד פה תבא, כ"א משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך". ומתוך ההכרה הכהה הזאת באה המטרה ג"כ באופן חלוש, שלא הספיקה להטביע תביעה פנימית לבקש שתסול לו התורה מסילה בכל ארחות חייו, החיצוניים והפנימיים, כ"א שתשביע את חשקו לדעת דבר שנראה לו שהוא נשגב ונעלה, קדוש ואלהי. וזה ימצא בלימודה של תורה שא"א לו להשיג כ"א ע"י גירות. לא מצד ההזדמנות החיצונית, (לא) 'אלא' מצד ההבנה שיחוש כל מבין דבר, שלא ימסרו דברים החובקים בגדלם עולם מלא כשהם מיוחדים לאומה יחידה, כ"א למי שיכנס בעמקי חייה ויכנס בין בניה, שזה יוכל להשיג באופן כללי גם המתבונן הבינוני, שצריך להסמך ג"כ על אחרים. והנה אלה הרפיונות, עם העזות המוכרחה להמשך מהם בבלי דעת, ראויים הם להמשיך תוצאת ההרחקה המשולשת. הגערה, לעומת מיעוט צביונה של תורה הגלויה לעין כל רואי שמש בבהירותה ואלהיותה, והלה מסמיכהעל יסוד איש יחידי. ההוצאה, על שומו קודש של תורה שבע"פ מרמס, שזה כבר יוכל להזיק לחברה, וקשים גרים כאלו לישראל כספחת'. והנזיפה על מיעטו כח קיומה של תורה, בשומו יסוד גירותו רק למודה הכולל של תורה שבכתב ותו לא. ע"כ בצדק גער כו והוציאו בנזיפה.
שבת ב קלז
קלחבא לפני הלל, גייריה
.
יש הפרש בין אם נסתכל באדם לפי מצבו הרוחני בפועל לאם נסתכל על ענינו בכח. שאם נסתכל על מה שהוא בפועל, אז כאשר נמצא בו חסרונות נפנה אליו עורף ונמאסהו. אמנם אם נסתכל על היסוד הכחני שבו, אז יוכל היות שנמצא בו כשרון טוב ולב נכון, שרק סבות מקריות גרמו את החסרונות, ע"כ באהבה וסבלנות מרובה יסורו החסרונות וישוב לנו האיש בכל כחותיו לטובה. ע"כ כאשר הסתכל הלל בכח הצפון באיש הזה, שעם הגסות השרויה בעמו בכלל ועם כל ריחוקו מאור השם יתברך ותורתו מ"מ נפשו תשתוקק לאורה של תורה אפילו במובן שטחי וגרוע, מ"מ אות הוא על כח נשגב הנמצא בנפשו, שכאשר נשתמש באור תורה ובאהבה ונחת נוציא אל הפועל כמה דברים יקרים ויהפך כולו למוטב, להיות דבק בתורת ד' באמונה שלמה ואהבת אמת.
שבת ב קלח
קלטיומא קמא א"ל א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה, א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי, א"ל לאו עלי דידי קא סמכת, דעל פה נמי סמוך עלי
.
עיקר היסוד שעליו בונים מהרסי קודש מחללי ברית ד' בתורה שבע"פ, הוא בנוי מצד כי טח מראות עיניהם את עוצם ההכרח של תורה שבכתב לתורה שבע"פ. וכיון שבדעתם העניה אין החסרון מורגש, ע"כ לא יוכלו להכיר את גודל כח האמת שיש בקבלת תורה שבע"פ. אבל מי שמכיר את ענין הנחיצות ואי האפשריות כלל שתהי' תורה שבכתב נתונה בלא תורה שבע"פ, אז כבר יצא ממוקש הטעות, שהרי כיון שהוא מכיר טבע הדרישה וההכרחיות שיש לדברים שבע"פ מחוברים לתורה שבכתב, א"כ הלא שגעון הוא שיסור לבו מתורה מורשה שיש לנו מאבותינו, לבדות דברים שבע"פ מחזון לב שלא נשרשו כלל בקשר קדושת אבות. ע"כ הורה לו הלל את ההכרח הגדול שיש למציאות קבלת מורשת אבות ופרסום האומה והסכמתה. שהרי אפילו האותיות אינן באות לנו כ"א מצד ההסכמה והפרסום, ואם לא נכבד את הקבלה שבאומה הרי באין אמונה באותיות שהוראתן הנה כמו שהן נקראות באומה, אין אתנו יודע לקרא כל כתב ואין לנו דרך ג"כ להגעת תורה שבכתב. וכיון שבהגעת תורה שבכתב ג"כ הקבלה מוכרחת, א"כ ע"כ לומר שיסוד הפרסום באומה במורשת אבות הוא יסוד מוסד בסדר האלהי איך להקים חק ומשפט. א"כ איך אפשר לצאת מגדר תורה שבע"פ, שיסודה היא השמירה של קבלת אבותינו מה שהתנחלו באומה בפרסום והסכמה. וכיון שהטבע בעצמו מעיד על הכרח חיוב מציאות המסורה וההעזר מן הפרסום וההסכמה באומה, כבר היסוד מובן שכל הבא לבעט בתורה שבע"פ הוא נלחם עם טבע המציאות, שאי אפשר כלל לקשר של דורות שונים שיתאגד כ"א בעזרת המסורה המפורסמת, א"כ ע"כ כך הוא תנאי נתינת תורה שבכתב, א"כ דע"פ נמי סמוך עלי. ויסוד הדבר שהסמיכות על אבות וזקנים וכללות האומה בפרטי הדינים, הוא דבר מוכרח שאי אפשר מבלעדיו, עד שאפילו אותם שבעטו בקבלה, הנה לא עלתה בידם כ"א לפרק מעליהם עול הקבלה לשעה, וכיון שעברו איזה דורות כבר נתרבו להם ספיקות והוכרחו לקבלה. א"כ "עזבו מקור מים חיים", קבלה נאמנה מורשה קהלת יעקב , לחצוב להם בארות נשברים, קבלות חדשות ומזוייפות, באין כח חיים בעומק נשמת האומה וקדושתה. ע"כ הדמיון הוא מכוון מאד, שהאותיות בין אם תקרא להן כשמות שקרא להן בראשונה או בשניה, א"א ללימוד זה בלא קבלה. והקבלה המאומתת היא שבאה בראשונה, שממנה אין ראוי לזוע לבקש חדשות ו"לתאוה יבקש נפרד'". וכיון שתתברר לאדם הכרחיות הקבלה והמסורת לתורה, ישכיל ויבין שא"א כלל לחשוב אחרת כ"א שעל יסוד צירוף הקבלה עם הספר של תושב"כ נתן השי"ת תורה לישראל וימצא בצדק לבבו נאמן בתורה שבע"פ. דע"פ נמי סמוך עלי.
שבת ב קלט
קמשוב מעשה בעובד כוכבים אחד שבא לפני שמאי, א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת
.
הרגש הטבעי שיש באדם לטוב ולצדק, שהוא באמת נובע מהאור האלהי שבנפש האדם, באמת כדי לשכללו ולפתחו יפה יפה זהו יסוד התורה. אמנם מפני שהאדם הוא קצר רואי, אינו יכול כלל להקיף את המון המעשים הצריכים להעשות או להעזב, כדי להפיק את התכלית של הטוב והיושר האמיתי. ע"כ צריך הוא להדרכה אלהית שנתונה בדעתו של אל דעות ב"ה, שמקפת את כל המציאות מתחילה ועד סוף כדי שיהיו הפעולות מותאמות אל עומק היושר היותר כולל ויותר מקיף, ונכון עם העתיד היותר עמוק ורחוק כמו עם ההוה היותר קרוב. והנה מתוך שזה נשרש יפה בלבו של כל אדם משכיל, שראוי שתהיה תכלית התורה הצדק והיושר, שהיסודות הללו הוא מכיר כללותם בשכלו והרגשתו הטבעית, מפני כך הטעות קרובה לבא, שכשם שהוא מרגיש את היסוד הכללי כן הוא צריך להרגיש ג"כ את היחש של הפרטים אליו. ובאמת היסוד הכללי הוא נטוע בעצם טבע הנפש, אבל היחש של הפרטים אל הכלל זהו תלוי בעמקה של תורה, שצריך לימוד מרובה, ואחר כל היגיעה אי אפשר שישיג האדם דבר זה התלוי בדעת עליון בכל אורה הגדול. והנה השכל והרגש המה שני רגלי האדם במובן הרוחני, בהם יתהלך בארצות החיים לחוש את הטוב ולהשכיל את האמת. והנכרי הזה, אשר חכמת יון משכתו אל הרגש של טוב ונשגב, חפץ שירגיש את כל התו"כ לפרטיה ע"פ תורת הרגש, רגל אחת, למדני כהת"כ כשאני עומד על רגל אחת.
שבת ב קמ
קמאדחפו באמת הבנין שביד
.
הרגש דומה לעומת פרטי הפעולות הטובות, שהן ממלאות כל חללו של עולם מלא, לאמת הבנין לענין תוכן פעולת הבנין, שאע"פ שמועלת היא אמת הבנין לעסק בנין בית ושכלולו, אבל לא שהאמה היא כלי המלאכה שבו הבית יבנה, כ"א יוכל למוד באמה מדת קרקע לומר שבמדה כזאת צריך הבנין להיות בכללו, ולמוד ג"כ גבהו ורחבו וארכו לכשיגמר. אבל הפעולות והציורים המושכלים שצריכים להיות הרבה מאד בעסק הבנין, אין להם יחש עם אמת הבנין כ"א צריכים להתלמד ולהעשות, כמו כן אע"פ שהרגש האנושי מצייר יפה שעל פי כלל הנטיה לטוב ולצדק צריך שיהיה נבנה כל בנינה של תורה, אבל כדי להעלות את כל פרטי בנין קדוש ואדיר זה על הלב, ליחסם אל הכלל, צריך לימוד מרובה בתורה ודרכיה והתעסקות מעשית בקיומה. וכשם שהאמה הזאת מודדת לפני הבנות הבית רק את המקום השטחי שעליו עתיד הבנין לעמוד, כן א"א שמדת הרגש, אפילו היותר עליונה וטובה, תקיף כ"א את הצד הנמוך של ערכה של תורה. רק אחר הקיום והלימוד יתעלה הרגש עצמו להשכיל יותר 'את' היחש הפרטי שיש לכל מצוה וחיוב לעומת הכלל, כי יתרחב המבט של עצם רגש הטוב ע"י קיום התורה ותלמודה, ובכ"ז אין האמה נועדת כ"א למדוד דברים עומדים להעשות, או שכבר נעשו, אבל לא שהיא תגמור את הבניה. כן צריך להשריש שדוקא האמונה האלהית, אהבת התורה והמצות מפני שהן דרכי ד', יוכלו להיות משמשים בתור כלי פועל לקיומה של תורה, והרגש האנושי יוכל רק לצייר את כללות הדבר כשיש מניע יותר חזק ממנו שמלאכת הפעולה תהיה נזקקת לו. ובאשר ראה שזה בא רק עם הרגש החלש ומבקש שעל ידו יכנס במלאכת הבנין הנישא של קיומה של תורה, דחפו כאמת הכנין שבידו, שהוא דומה כזה שרוצה לבנות בית רם ונשא רק בכח מדידת מקומו באמה שבידו.
שבת ב קמא
קמבבא לפני הלל גייריה, א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור
.
השקפה אחת לטובה 'ש'יש לסבול חסרונות המתגלים באדם הבא לפנינו, בשביל שכדאי לקבל הרע המועט מפני הטוב המרובה שאפשר להולד ממנו כשיצא מן הכח אל הפועל. אבל מעלה היותר גדולה היא להשכיל שלפעמים בהחסרון עצמו נמצא יתרון של טוב. וזה הורה לנו הלל בענותנותו עם הגר הזה יותר ממה שלמדנו ממי שקדם לו, שכאן הראה לדעת שאע"פ שע"י התביעה לצמצם את כל התורה כולה אל הרגש האנושי, אפילו יהיה טוב וטהור, יכולים לצאת מכשולים, אבל המכשולים אינם באים מפני שאין לדבר התביעה של מציאות יחס לרגש האנושי הטוב המבונה ע"פ עומק הצדק והיושר עם התורה כולה, אלא מפני שהרגש האנושי צריך לימוד מרובה, וכפי עומק תכליתו הוא צריך דוקא לאור האלהי ותורת אמת מאת ד' אדון כל המעשים, שהוא קורא הדורות מראש ולפניו נגלו כל המון נסתרות מתחילה ועד סוף ומראשית עד אחרית, שהרי אמת שיסוד התביעה הנמצאת בלב אדם ישר להיות מתהלך בתומו לפעול טוב וצדק היא נטיה יקרה, ועל בסיס שלה ראוי שתנתן תורה תמימה, אבל כיון שהגיע האדם לנטיית הטוב והצדק, מיד צריך שישכיל כי לא רק הטוב הקטן והדל שיוכל לעשות עם רעו אשר לנגד עיניו זהו כל הנכלל בעומק הנפש בכח אהבת הטוב שלה, כ"א אהבת הטוב היא כוללת כל האדם אשר על פני האדמה, בכל הזמנים ובכל הדורות וכל היקום. ובודאי יש יחס אל נטיית הטוב הקטנה המתעוררת לעשות חסד עם רעהו אשר לעיניו יתמוגג במכאובו, אל שאיפת הטוב הגדול להיטיב גורל האדם בכלל בחומריותו ורוחניותו, לעשות את עצם חייו ליותר מאושרים ומוצלחים, להרבות בו מדות טובות וחיי שלום נועם ושלוה, שע"ז צריך מערכה גדולה של סדרים והשרשה גדולה בנפשות, שאי אפשר שתתכונן כ"א ע"י הקלטה יפה באומה שלמה המוכנת לגשת בכללה לעבודת הקודש, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" . והאומה הזאת צריכה הכשר מרובה ותיקון גדול עד שתגיע למצבה הרם, עד שתהיה ראויה לתעודתה. א"כ כל המכשירים שמרוממים את כח האומה המיוחדת לזה המה המכשירים של הרגש הטוב הטבעי שיצא לפעלו במובנו הרחב. וההשרשה העמוקה מתגלה לעולם ע"פ צד השלילה של מניעת ההיזק. שלענין הפעולות החיוביות יוכל אדם לעורר נפשו בזמן מן הזמנים לעשות טוב אע"פ שטבע נפשו עוד לא בא למדה זו, אבל להשמר ממכשול עשיית רע, דבר זה הוא תמידי, כי השלילה צריכה להיות תמיד דבר זה א"א כ"א ע"י השרשה גדולה של הפיכת הטבע לטובה, ע"ז צריך כונניות רבות ועצומות מאד. והנה כיון שמתגבר האדם בנטיה הטובה של הצדק, יתחייב לדאוג שלא תשאר נטייתו רק טבעית כ"א שיוכל ג"כ לבססה על מוסדי השכל והחכמה העיונית. ובודאי שיסוד הנטיה הטובה לטוב וליושר נובע באדם מאוצר הטוב של חסד ד' וטובו על מעשיו. א"כ הוא מוכרח להכשיר עצמו בדעת אלהים לאמתתה, וא"א לדעת את ד' כ"א ע"פ מעשיו, והידיעה השלמה תהיה לפי הערך של הקפת המעשים המתגלים מחסד עליון. וכיון שהמעשים הטבעיים אינם כ"א חלק אחוז ממעשי ד', אינם מספיקים לתן הכשר להבנה שלמה בדרכי ד' כ"א כשיצורף אליהם הכשר דעת ממעשים הניסיים שנעשו לתכלית הכללית והנשגבה המוכנה לבא ע"י ישראל. ע"כ תלמוד תורה וקיום המצות כולן והוקרתן, והשרשת קדושתן כראוי לדברים נשגבים אלהיים הכוללים את אוצר החיים של העולם כולו, שע"פ רגש זה מוכרחים לצאת דקדוקי תורה ומצות בדיוק עצום והרחבה גדולה, כולם מסתעפים ומוכרחים להתפשט מהשורש היסודי של רגש הטוב שבנפש האדם להיות חפץ לעשות טוב וחסד יושר וצדק. ע"כ באמת הרגש הטוב הוא הבסיס לתורה, וא"א כלל לחלק את המוסר הטבעי מכלל התורה כולה, כ"א לדעת שמה דעלך שני לחברך לא תעביד, המוסר הטוב, השולל את הרע, שתובע הכשר מעולה בנפשות להשכיל ולהיטיב תמיד, זהו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, איך להשריש כח הטוב ואיך לפשטו באומה כולה לדורות עולם, ואיך להעלותו בעילוי הכשר חכמה והשכלת אמת שלא ימוט לעולם מתגרת רוחות רעות של רגשת פועלי און', שונאי טוב ואוהבי רע, שמתרגשים לפעמים לבא לעולם. שהשמירה לזה היא דעת אלהים אמת, שאהבת ד' ויראת רוממותו וחקר כבודו ומעשיו ונפלאותיו, הם קשורים בכל התורה כולה, לפרטיה ופרטי פרטיה, א"כ אידך פירושא הוא זיל גמור. והלימוד הזה הוא מעיין שאיננו פוסק, המשתרע למטה ולמעלה, למטה בדברים המעשיים המביאים את התכלית של מילוי הטוב של "דעלך סני לחברך לא תעביד" במובן האנושי הכללי במילואו באחרית הימים, שכיון שבא האדם למדה זו להשכיל שהטוב איננו מה שנוגע רק לעצמו ולבשרו כ"א גם לזולתו, א"כ שוב אין הבדל ג"כ בין מה שנוגע לדורו או להרבה דורות שלאחריו. ולמעלה לפתח 'את' הכח השכלי כדי שיהיה הרגש הזה הולך ומתרחב ומתחזק במעמד קבוע שלא יזח ממקומו. ע"כ אין ראוי לקנתר את הרגש הטוב ולא את התביעה של מציאות יחס לתורה עמו, כ"א לדעת שרק ניצוץ מן הרגש הזה מתגלה בלב ע"פ הטבע הפשוט, ובכל מילואו ימצא רק לפי ערך פעולת התורה על הנפש בתלמודה ובמעשיה. א"כ המעשה והתלמוד יחד המה פירושים ל"מה דעלך סני לחברך ל"ת", היסוד הטבעי של המוסר האנושי, וכיון שכן באמרו ואידך פירושא זיל גמור, היינו ללמוד ולקיים, "שמור ושמעת" .
שבת ב קמב
קמגשוב מעשה כנכרי אחד שהיה עובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר שהיה אומר ואלה הכגדים אשר יעשו חשן ואפוד, אמר הללו למי, א"ל לכה"ג, אמר אותו הנכרי כעצמו, אלך ואתגייר כשביל שישימוני כה"ג
.
לפעמים צריך להכיר כח יתרון באדם בשביל שמפנה לבבו אל הטוב והאמת, אע"פ שאינו מוצא את האמת מפני סיבות המונעות, אבל הרצון המתילד בלב לדרוש את הטוב גם הוא דבר טוב ונכבד. לא כן הוא לכאורה אדם שמצד איזה מקרה של פגישה האיר לו איזה אור, אז ישובח לפי הרגיל רק אם ההצלחה עמדה לו שהפגישה נפלה על דבר שהוא מועיל ונשגב מצד עצמו, שגם הוא יכובד. אבל אם התעורר לא מצד דרישתו כ"א מאיזה מקרה, והמקרה לא הצליחו להעמידו על נקודה של חפץ אמתי וטוב, כ"א על חפץ כוזב ומדומה, לפי הראוי אין סיבה לקוות מכזה תוצאות נכבדות. והנה זה הנכרי לא הלך לדרוש את ד' מחפץ לב והלך נפש, כ"א מקרה נזדמן לו שענר אחורי ביהכ"נ ושמע קול טופר. גם המקרה לא הצליחו להעמידו על נקודה שהיא באמת יסודית ואמתית, כ"א הוברק לפניו ברק חיצוני של מלבושי כהן גדול וכבודו החיצוני. והנכרי ההוא, בהיותו כפי הראוי לשער ממרום עם הארץ, חשב שהנה דרך לפניו לרכוש לו כבוד וברק חיצוני שאליו יתאוה מאד, ובזה טעה בתכלית גם בתוצאות הענין. ע"כ לא הי' ראוי לשום אליו לב לפי הראוי בשורת המשפט.
שבת ב קמג
קמדבא לפני שמאי, א"ל גיירני ע"מ שתשימני כהן גדול
.
אצל הנכרי העומד חוץ למחנה ישראל יוכל לפעמים להצטייר שבמה שיכנס אל הכלל הוא נחשב לכה"פ בעיני ישראל לעושה חסד עם הכלל, אע"פ שבעצמו לא יוכל להסכים שאיזה דבר גדול הוא עושה כי הלא יודע הוא ערכו, ובמה זה יוסיף בכחותיו הדלים בנכסים רוחניים שהם עיקר מעוזם של ישראל. ע"כ כשאמר בלבו לא הי' יכול לומר שיהיו הדברים בדרך תנאי, כ"א בשביל שישימוני, שחשב שממילא יבא למטרתו אח"כ. אבל בדרשתו אח"כ בעניני מצב האומה נדמה לו שחסד יחשב לו עכ"פ מצד האומה בהיות נכבד שכיו"ב מתגייר, עד אשר ערב לבבו לומר לשמאי דרך תנאי ע"מ שתשימני כה"ג, כחק באי בברית שכ"א מקבל מחבירו איזה דבר. ובזה הוסיף שיבוש על שיבושו, שבאמת אין ישראל רודפים כלל אחר גרים שקשה להם כספחת , ויסודה של תורה בקיום כל מצותיה שייכה לישראל לבדם, ונכרי שעוסק בתורה בשבע מצות דידהו ה"ז משובח . ע"כ שיער שמאי איך יהי' בנין גדול ורם כהיהדות וכל חובותיה של תורה, יוכל לעמוד על יסוד חלש ורפוי כזה הבנוי על נטיות בלתי צודקות ומוטעות, כמדידת הבנין העתיד להבנות בגבהו ורחבו לעומת יסודותיו, ומצאו בלתי מספיקים כלל. ע"כ דחפו כאמת הבנין שכידו.
שבת ב קמד
קמהכא לפני הלל, גייריה
.
אם כי בעצם הזדמנות המקרה להתעורר לחפץ טוב אין זו עדות על יתרון הכשרון לטוב שבאדם ההוא, אבל מצד ההשגחה העליונה, המסובבת מאדון כל, אל דעות אשר לו נתכנו עלילותי, אין ספק בדבר שאין שום מקרה שאין לו ערך ראוי להתבוננות. ע"כ נחשב ג"כ המאורע שדוקא זה האיש יעבור אחורי ביהכ"נ בעת לימוד זה הפסוק, ודוקא על ידו יתעורר לרעיון גדול כזה, להתגייר, אפילו עם היותו מיוסד על יסוד מטעה שהוא להיות כה"ג, מ"מ אם לא היתה בנפשו נטיה גדולה לטוב ולאמת לא היתה באה לידו זו ההזדמנות. גם איש כזה אשר כמובן לא חסר כבוד ג"כ במצבו, אם לבבו נוטה לחמוד לכבוד הנמשך מפאת עבודת אל אמת, אות הוא שגרעין אהבת ד' ועבודת אמת נמצא בלבבו, אלא שהוא מעורב בסיגים רבים מאפס לימוד וחינוך. ע"כ הלא החובה מתגדלת מבלי לדחותו, ולהתאמץ לצרף סיגיו עד אשר הנטיה הפנימית שבו לחמדת אהבת עבודת ד' תצא צרופה כזהב בעצם טהרתה. ובאמת יוכל היות שחמדת אהבת עבודת ד' היתה באמת בלבבו, אבל מפני שהורגל בברק חיצוני מרובה לא היה יכול לישב דעתו בתכונת עבודה פשוטה שאינה מושכת אחריה את הציור האסתטי. ע"כ כשמעו שנמצא תכסיס עבודה בישראל עם הוד והדר והכנה מברקת, מצא עצמו צמא להוציא אל הפועל חפצו לעבודת ד' כפי נטייתו להדר ויופי. אמנם כ"ז לא יעיק לו כ"א כ"ז שלא הורגל בתורה ודרכיה, והיופי המוסרי לא הכה שורש עמוק בלבבו, אבל בטוח היה הלל שכאשר תבא חכמה בלבו לדעת את ד' ודבר קדשו, ימצא את כל אוצר היופי והתפארת בדרכי ד' הפשוטים והטהורים שבקיומה של תורה ולימודה, "והתפארת זו מ"ת" .
שבת ב קמה
קמוא" ל כלום מעמידים מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיטי מלכות
.
הנה אפשר שימצא אדם בעל רגש גדול, ועם החכמות הכלליות שקנה לו הוא מסור כ"כ מצד הכרת האמת בגדולת השי"ת לחשוק בעבודת ד' מצד נטייתו הפנימית, עד שהעיקר לא יהי' אצלו הלימוד הפרטי של ההלכות ופרטיהן איך להשלימם, כ"א הוא חפץ ביסוד עבודת ד' הלוקחת את לבבו. ומתוך שהכלל של עבודת ד' שתהי' ג"כ עם זה נהדרה לפי רגש היופי החיצון המבריק שמעורר יותר את הרגש הבריא לוקח את כל חושיו, יוכל לטעות שהוא אינו צריך לימוד פרטי. אמנם המשל הוא נמרץ, הנה כשמעמידים 'מלך' מזדמן שכ"כ יהיה מסור בידו כח ההנהגה עד שיהיה חפצו הכללי להיטיב את כלל המונהגים נעלה מכל חק פרטי, מ"מ א"א כלל שתהי' מעלה זו הכללית נתנת כ"א מי שיודע תכטיטי מלכות, ערכם ופרטיותם, אז רק אז יוכל להתנשא אל המדרגה הכללית הנשגבה. כן אי אפשר שתעלה בידיך עבודת ד' טהורה כללית המתאמת לעומק תכליתה הכללית, שתהיה באמת ממלאת את כל כח הרגש הטוב, באופן שיהיה מתאים לאותן התכונות הכוללות שעתידנות' להגיע ע"י עבודה תמה, כ"א בידיעת עניני העבודה לפרטיהם, שרק ע"י הפרטים תתקבץ בהירות ענין הכללי.
שבת ב קמו
קמזהלך וקרא, כיון שהגיע לוהזר הקרכ יומת א"ל מקרא זה על מי נאמר, א"ל אפילו על דוד מלך ישראל
.
ענין ההתיחדות של הכהונה יוכל להתפרש שהיא תלויה באיכות הרגש הקדוש שצריך להתלוות לעבודת ד' המעשית, מאחר שעצם המעשה ביחוד של עבודת הקרבנות מצד חיצוניותו יוכל להוליד רגש כזה שאינו מתאים לאותה ההתרוממות שעבודת השם יתברך צריכה להוליד בלב. א"כ מי שכבר בא לידי מדה זו שרגש לבבו הוא נשגב ונעלה ויוכל להמשיך את ערך המעשה של העבודה לתכלית מצויירת בתכלית הקדושה והתפארת, כבר הוא ראוי להיות זקוק לעבודה ככהן. אבל באמת לא בעצם הרגש התלוי בבחירה תליא מילתא, כ"א באותו הרושם שגלוי לפני אדון כל הנפשות שדוקא אם יעשה כזה ע"י הקרבנות אז תצא הפעולה הרצויה להיות פועלת כפי המדה הראויה ביחש להרבות כבוד שמים מעבר מזה, ולהמשיך ג"כ היחש של הכרת קדושת השם יתברך אל עומק הפרטי שבמעשים האנושיים מעבר מזה. וזה תלוי הרבה בין בהחיוב של המעשה להעשות בין במניעתו, אשר ע"כ המניעה אינה משום חסרון הכנה לבד כ"א שיש תכלית מכוונת בהגבלת המניעה אפילו באדם שנשלם הרגש שלו בתכלית העילוי, כדוד מלך ישראל נעים זמירות. ורחש הכבוד החיצוני שהיה מתילד מהתעסקות שלו בדברי העבודה היה בתכלית הגדולה, מ"מ נתרחק מפני שיש תכלית רצוי' בעצם הריחוק, שרק עמו יחד עם החיוב תצא הכונה הראויה הטהורה והקדושה.
שבת ב קמז
קמחנשא אותו גר ק"ו בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהכה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת
.
שני הדברים, שהם העקריים בעבודת ד' בכל דבר שצריך שהפנימיות שבלב תהי' מתגברת על המעשה החיצוני להעלותו ולכוננו על יסוד מכוון ירצוי, כמו בענין הקרבנות, הם: האחד ההכשר של קישור הנפש באהבת השם יתברך מצד עצמו לעצמו, וההכשר השני הוא החפץ להרבות בכבוד שמים בערך לעולם החיצוני. שכאשר יהיה האדם מוכשר להשתלם בשני אלה, אז יעלו בידו הנטיות הפנימיות הדרושות לתכלית עבודת ד', ביחוד בדבר שצריך לזה הוד והדר כדי שיפעל יפה כפי תכונתו האמיתית על העולם שמחוץ להפועל. והנה ישראל מצד ההכשר שיש בעצמם לאהבת ד' קראן כנים למקום, כבן שנמשך לאהבת אביו. והנה בזה אין עוד יתרון ניכר לאהבה, מפני שהשם בנים אין לו מובן כ"א כשכל העולם כולו אינם מכירים כלל את אביהם שבשמים, שאז ודאי אינם נקראים בנים כ"א אותם שמכירים אותו ומודים ומעידים שהוא אביהם. אמנם הבכוריות, הוא מיוחס ג"כ לזמן שבנים אחרים צעירים הבאים אחריהם ג"כ ימצאו, דהיינו ביחש לההשקפה על העתיד, שעתידין כל באי עולם להכיר כבודו של אדון כל היחיד בעולמו, מ"מ לעולם יהיה דבק בישראל יתרון הבכורות, שהם הם ראשית תבואתו. וזה יבליט כח האהבה לעומת עמים אחרים המשתדלים ג"כ לקרבה לעבודת ד', ואז בזמן ההוא כבר תצא אל הפועל פעולתן של ישראל על העולם הגדול שמחוץ לגבולם. א"כ יש בישראל מהמוכן ג"כ ההכשר של חפץ התרבות כבוד שמים כלפי החוץ, שזה יש לו יחש עם הנטיה לעבודת ד' בהוד והדר שהוא ג"כ מורגש וחיצוני בצירוף עם הרגש הקדוש הפנימי. מ"מ אין כ"ז מספיק להשריש, אפילו בקרב המיוחדים שבהם, 'את' הכח הראוי להיות בעצמו ניגש אל ד' בעבודת הקרבנות, מזה הכיר שלא אותו הרגש המורגש בקרב לבבו לעבודה ולכבוד שמים יספיק שלא תחול עליו ההרחקה האמורה מיסוד העבודה האלהית שבקרבנות, הצריכה דוקא להתיחדות מרכזית אחת מובחרת מראש ומובדלת מכללות האומה ע"פ דבר ד' ועצתו הנעלמת מעיני כל חי.
שבת ב קמח
קמטגר הקל שבא במקלו וכתרמילו על אחת כמה וכמה
.
עכשיו הכיר ערכם של ישראל אחרי שנשרשה בלבבו קדושת התורה, וידע שיש ערך קבוע טבעי לישראל מטבע קדושתם שאינו תלוי בבחירה ובהשתדלות עצמו. ולערך זה אין באפשר שידמה להם הגר כיון שאותו הכח הבא מקדושת אבות חסר לו, והכיר שאין עניני הדעת והרגש נמדדים כפי הרושם שאפשר לגלות מחוץ לנפש כ"א לפי ערך הכרעתם בעצם טבע הנפש, כמו שיש הבדל בין דבר כבד לדבר קל מצד עצם טבעו, ואף שלפי החוש החיצוני יהי' השטח של דבר קל יותר רחב מ"מ אינו יותר נערך במשקלו ולפעמים בערכו. כן יש בתכונה הפנימית של ישראל כובד מכריע לצד הקדושה, מה שאינו מוחש וניכר למי שמשער מן החוץ. כן אע"פ שנדמה לו שיש לו רגש רחב ודעה מתפשטת בענינים הנוגעים לעבודת ד', אבל בראותו כח הסגולה הפנימית הטהורה שנמצא בישראל בטבע לאהבת שם ד' ועבודתו, הבחין כי חסרה לו עם הרחבת דעתו ורגשו אותה הסגולה הנכבדה הטבעית הנמצאת בישראל בתורה מורשה מקדושת אבות. ועוד שהוא כא כמקלו וכתרמילו, מי שיש בו כח רב ברגליו איננו צריך להעזר במקל, כן מי שנולד מגזע קדוש עם ד' איננו צריך להעזר כ"כ משפיטה ובחינה שכלית ורגשית, שהמה כעין דברים מלאכותיים נגד טבע הקדושה הקנויה שבעצם נפשותיהם של ישראל. ולעומת זה יש רוכב סוס, דהיינו גבור המשתמש בכח גבורה נפלאה חוץ מהרגיל לטבע עצמו, כן מונח בישראל כח אדיר למסירות נפש לעת הצורך, ולאהבת ד' וכל דרכיו בכח נשגב ואדיר, מה שלא יוכל להעשות ע"י קבלה עצמית שע"י בחירה חפשית הנמצאת בגרים. ע"כ הוא בא רק במקלו, עוזר קרוב שמגביר רק מעט את כחו הטבעי, זהו סיוע של השכל והרגש האנושי. ולא עוד אלא שהתכונה הפנימית שאפשר לו להקליט ביחש לעבודת השי"ת על טהרתה כפי מה שהכירה עכשיו אחר שזכה להדבק בעם ד', איננה מכחו העצמי כ"א שהוא מכשיר את עצמו ע"י גרותו לקבל אור דעת ד' מכללות כחן של ישראל. א"כ הוא בא בתרמילו, כעני הבא בתרמילו לקבל ממי שנותן לו מנדבת לבו. והורה בזה שכח מקורי כללי בדעת השי"ת והדבקות בעבודתו הוא מצוי רק בישראל. בגרי הצדק הוא דבר מושאל, והוא מתגבר לפי ערך דבקותם בעם ד'.
שבת ב קמט
קנכא לפני שמאי, א"ל כלום ראוי אני להיות כה"ג, והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת
.
כל תשוקה שיש באדם, אם יש לה שורש בטבע נפשו, היא עתידה לעמוד בו ולהתקיים. ואם אין לה שורש בעצם טבע נפשו כ"א באה מאיזה ציור ודמיון המעורר ע"ז, עתידה היא להתבטל. והנה זה הגר שסופו הוכיח על תחילתו כי אהבתו את שם ד' אלהי ישראל היתה באמת, ואחרי שדבק בתורה ולימודיה נחרתו על תלמי לבבו, הבין והשכיל שמה שהוא אפשר מצד התורה הוא האפשר ומה שהוא נמנע מצדה הוא הנמנע הגמור, ומאחר שע"פ התורה איננו ראוי להיות כה"ג שוב אין לו ע"ז הכשר טבעי כלל בעצם טבע הנפש, א"כ גם תשוקתו לזה נתבטלה. אמנם להכנס תחת כנפי השכינה ולהחשב בין גרי הצדק שע"ז הוא ראוי, תשוקה זו היא נטועה באמת בטבע נפשו, ע"כ הדבר העיקרי התקיים בו, והדבר הטפל, שרק ממאורע דמיוני נתעורר, כלה והלך לו, עד שהרגיש בעצמו עמוק מאד שכיון שכתוב נתורה והזר הקרב יומת, זה כבר מלמדו שאיננו ראוי בעצם להיות כה"ג, לא רק ממניעת הכרח חיצוני כ"א ממניעה טבעית, שהיא נוטלת ג"כ את החשק והתשוקה למה שהוא מנוע מצדה.
שבת ב קנ
קנאבא לפני הלל, א"ל ענותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה
.
אמנם יסוד הסבלנות, לקבל בסבר פנים יפות גם את מי שראוי מצד מעשיו להיות מתרחק, נטועה היא במדת הענוה שהיא בנויה ע"פ טבע הנפש ורגש הלב. אבל באמת אצל נשיא אלהים זה היתה מתאחדת עם החכמה השלמה של ראיית הנולד, שהענוה הגדולה והאמיתית עזרה לו שלא יהיה שום מסך המבדיל בין ראיית הנולד, מצד רגש ההתקצפות הנולד בטבע מצד המראה של חסרון הנמצא באיש הבא לפניו בהוה. ע"כ א"ל הנה ענותן אתה הלל, וזה הוא לך מצד המעלה הטבעית שכבר קנית אותה על השלמות. אמנם ינוחו לך כרכות על ראשך, מקום השכל והבינה, כי לולא גודל החכמה המגעת עד סוף חקרי הנפש לא היית יכול לבא למדה זו להשיג את הצד הטוב הכמוס בעומק הנפש בשעה שכ"כ התקדרו שמיה בעבי הדמיונות והציורים המוטעים הבאים מחסרון הכנה ולימוד, שהקרבתני תחת כנפי השכינה. כי הנה שתי הגנות צריך האדם לשומרו מכל דבר המטעה ומנעו מעבודת ד' ואהבתו השלמה: האחת, מפני מה שלמטה מערכו מתגרת יד התאוות החומריות הממשיכות את האדם אחריהן ומפלחות כחץ כבדו . והשנית, ממה שלמעלה ממנו, שלפעמים הנהו טועה מדרך השכל בציורים הרוחניים להיות על ידם שוגה מעבודת ד'. והנה ישראל שבא בזכות אבות ובקדושת מורשה מימי קדם איננו צריך כ"א שמירה מהצד התחתון, כלומר מצד יצר לב האדם באשר הוא אדם, וכאשר ינצל משחיתות התאוות כבר יהיה דבק בד', מפני שעצם ציורי הדעות האמיתיות הם קרובים ללבבו וטבע נפשו. לא כן הגר הנספח על בית יעקב, שאותה התכונה הפנימית המביאה להכיר את עומק האמת וההוד הגנוז באורה של תורה, אין לו ע"ז הכנה מצד הירושה. ע"כ הוא נמצא עלול להפגע ג"כ ממה שהוא למעלה ממנו, כלומר מתעופות סברות רעות, שהם פגעים שחוץ מפגעי התאוה החומרית השפלה, שעליה כבר גבר בבחירת עצמו החפשית. אמנם ההכנסה בברית ד' היא שעמדה ועומדת לכל גרי הצדק, שד' יתן להם מפיו דעת ותבונהלהשכיל בפנימיות נפשותם עומק הצדק שיש בדבקותם לתורת ד' ומצותיו. ע"כ כשם שבישראל נאמרישאהו על אברתו", להורות על ההגנה מצד התחתון אבל מצד העליון א"צ הגנה, כי כבר חקוק יפה בלב הניצל מצרת המון התרגשות התאוות חותם האמת יפה יפה, אבל בגר צדק שאין לו זה הכח הטבעי, הנה הוא צריך להיות חוסה תחת כנפי השכינה, שע"י הקדושה הנמשכת עליו מקבלת עול מלכות שמים מתחדשת בקרבו רוח חדשה להיות למגן לו מכל המוני הדעות הרעות, אע"פ שמצד טבע תולדתו היו יכולים לשבש דרכיו, עד שהוא מוצא את עצמו נאזר בגבורת דעת ורגש קדוש כאחד מאזרחי ישראל, וכל לשון תקום אתו למשפט ירשיע , וזהו שהקרכתני תחת כנפי השכינה, שאמר בתור מלא דעת ויודע ערכו ושמח במתנת חלקו אשר נפל לו בנעימים.
שבת ב קנא
קנבלימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו קפדנותו של שמאי כקשה לטורדנו מן העולם, ענותנותו של הלל קרכנו תחת כנפי השכינה
.
כל אדם יש לו הכנה לשלמותו המיוחדת המעותדת לו, וכל מי שנמצא מוכשר להשיג איזה מעלה כבר הוכן בו כל מה שמזקיקו לכך, ואפילו החסרונות שהם עלולים לדחוף ולהכריע את הנפש לבקש את החסר לה ג"כ הם נטועים בעצם טבע הנפש ההיא המוכנת לזאת המעלה, מה שלא נמצא חסרונות כמו אלה במי שאיננו מוכן לאותו היתרון. ע"כ אע"פ שנמצאו ג"כ חסידי אוה"ע שלא נתגיירו ובשמרם את אשר עליהם לשמור הם מאושרים כערכם, מ"מ מי שכבר הוכן להכנס בכלל עם ד' שהיא מעלה נשגבה מאד, כבר מוכנות בטבעו מגרעות כאלה שאם לא ישיג את מעלתו הנשגבה ישאר גרוע מאד, כיון שהוא צריך לאותה ההשתלמות העליונה. ע"כ לא די מה שקפדנותו של שמאי לא הושיעה להם לבא לעילוים שזכו בו, כ"א כקשה לטורדנו מן העולם. שכפי תכונתם בהיותם חסרים את הנאות להם כבר היו גרועים מאד, עד שאפילו אותה השלמות הנמצאת בעולם הכללי, והיא עלולה להיות נקנית לכל באי עולם אותם שאין להם אותה התביעה הפנימית וההכשר הנשגב להכנס בכלל ישראל, ג"כ היתה חסרה להם, והיו לגמרי נטרדים נופלים לתחתית השממון המוסרי באין מעמד. ענותנותו של הלל, לא די שהשיבה לנו את אבדתנו שלא נהיה נטרדים, כ"א קרבנו תחת כנפי השכינה להיות ניצולים מאותה ההטרדה מן העולם, לא בכח אנושי לבדו כחק השלם שבאוה"ע ההוגה דעות ישרות ומשתדל להתקרב אל טוב ד', כ"א במעלה אלהית עליונה הקיימת לעולמים. והנה בהיותם מזדווגים למקום אחד, וראו במאורעותיהם שבפנים מתחלפים פגשו בשמאי הריחוק והדחיפה ובהלל הקירוב והכניסה, ע"כ חרצו משפט, שבאמת המה שתי מדות קבועות שא"א כלל לומר שמדתו של שמאי אין לה מקום וצורך במציאות, ששיטה קבועה באדם גדול היא ודאי נאותה לאיזה תכלית ומטרה, שהרי אין זה דבר מקרי הבא מהתרגשות ואיזה סבה פועלת על הנפש להתפעל ממנה, כ"א שיטה משוכללת בדעה מיושבת, ע"כ ודאי שיש לה צדדים שהם מועילים מצד עצמה לאיזה ענין ומאורע של הנהגה. ע"כ לא הלל הוא המקרב ולא שמאי הוא המרחק, כ"א קפדנותו של שמאי, אותה השיטה, אם שיש בה צורך לענינים אחרים, כאן לא היתה נועדה לתכליתנו, כי בקשה לטורדנו מן העולם. וענותנותו של הלל, המדה מצד עצמה היא החביבה עלינו שקרכתנו תחת כנפי השכינה. ומזה למדנו, שאמנם לענין שמירת הקנינים שכבר נקנו ביחיד ובאומה, תעשה מדת ההקפדה וזריקת מרה פעולתה לטובה לפעמים רבות, להרחיק כל פגע המתעורר לבלע ולהשחית. אבל לקנות קנינים חדשים, באיש או בכלל, או להשיב לבצרון מה שכבר נאבד ונחלש, שזהו ג"כ דוגמא של קירוב רחוקים מכל באי עולם, צריך להיות משתמש בזו המדה של ענותנותו של הלל, המקרבת תחת כנפי השכינה.
שבת ב קנב
קנגאמר ר"ל, מ"ד והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, אמונת זה סדר זרעים
.
היסוד הטבעי הוא הדבר שראוי לבקשו בכל ענין, בין בעניני החומר בין בעניני הרוח, וכאשר האלקים עשה את האדם ישר הנה כל התכונות הטובות הנן מוטבעות בו במקור יצירתו, וההפסד המוסרי הבא בעטיין של הנטיות הרעות הנם הדברים המשביתים את טבע הנפש מטהרה, ע"כ היסוד לכל טובה ולכל מוסר עליון, שהוא האמונה, הוא נעוץ בעומק הטבע הישר האנושי, ומשחיתי האמונה הם עוקרים בחזקת היד המלאה זימה ושוחד את האדם ממקור חייו הטבעיים הרוחניים, הנותנים לו שלות לב ושמחת נפש בעוה"ז ואחרית ותקוה לעוה"ב. והנה בתחילת היצירה, קודם שנתקלקלה הבריאה ע"י יצר לב האדם הרע, הלא היתה הזריעה היסוד הכלכלי הוא לבדו לבנ"א, כי אסור היה לאכול בשר , רק כל עשב זורע זרע ועץ עושה פרי, זהו היסוד המקיים את העולם. ע"כ גם כעת אחרי הירידה, שכונת התורה כולה היא להחזיר את העולם לתיקונו, והמון המסיבות כשיתנהגו ע"פ עצותיה העמוקות של תורה, הנתונות מפלא יועץ אדון כל המעשים ב"ה, הן מביאות את המצב המתוקן שכבר ירד ככה לאיתנו, ועוד בהרבה מעלות עולות לרגלי הירידה הגדולה, ע"כ בחקי ד' שבסדרי עניני הזריעה יש יחס ישר לענין כח האמונה היסודי. שההנהגה התורית עם הזרעים, שהם היסוד הטבעי הראוי להיות נשאר לעד לכח מחזיק ומקיים למין האנושי להעמידו על תמימות טבעו, עתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע', כשם שהחלק הזה עסוק בחלק הטבעי שבמציאות, שבהיות האדם מסור לו כראוי נמשך הוא אל תמימות טבעו מצד גופניותו, כן החינוך הלימודי הזה פועל עליו להגביר עליו שלמות תמימות טבעו הרוחני, שהוא כח האמונה, אמונת זה סדר זרעים. אמנם ראוי שיתמלא כח האמונה בכל הקנינים הטובים הנקנים בעזר לימוד ועמל המסעדים אותו, מפרשים אותו ומרוממים אותו, ע"כ נרשם הוא ביחש של סמיכות, כלומר ראוי הוא להסמך לכל הקנינים הנשגבים הבאים ממנו ואליו הם שבים.
שבת ב קנג
קנדעתיך, זה סדר מועד
.
לעומת הפשיטות הנמצאת בהנהגה הטבעית שאינה מורכבת מהמון דברים מלאכותיים, שע"פ צביון החיים איננה לכאורה עשירה בגוונים שונים, כאשר הוא בהחיים שכבר יצאו מתחום הטבעיות הפשוטה, שאף שהפסידו את בהירותם ורעננותם אבל נתעשרו בצביונים שונים ומתחלפים, כדי לתקן דבר זה, יש בעצם ההדרכה הטבעית האמיתית, שהיא דרך ד' באמת המלאה קדושה ואמונת אומן, ערך החילוף ועשירות הצביון מפני הזמנים, רושם המועדים והשבתות וכל מועדי קודש המצויינים, שכבר נערכו בהשגחה אלהית ע"י המסיבות הקדושות שלמענם נקבעו, הם מעשרים בחילופם הטבעי את השיווי שיש בפשיטות החיים הטהורים, שהולכים ע"פ סדרי הטבע הטהור שלא נתקלקל. ועי"ז מתקבצים בחיים הטבעיים האמיתים, חיי התום והאמונה, שני היתרונות, יתרון הבריאות והטהרה בעצמן, ויתרון חילוף הצביונים ועשירות הרשמים ע"י חילופי העתים כשהם נשמרים ע"פ קדושתם, כתורה וכמצוה, שרק על פיהן יבאו לנו בכל תוכן קדושתם המקורית, שיהיו מקראי קודש הראויים לשמם בדבר ד' "אלה הם מועדי". וזה בא רק ע"י התלמוד המביא לידי מעשה בכל עניני תורת המועדים, הפרטיים והכלליים, שהם אחוזים ותלויים זה בזה, עתיך,זה טדר מועד.
שבת ב קנד
קנהחוסן, זה סדר נשים
.
מקור עוזם של החיים, הוא הקיום הנצחי שלהם. כל דבר ארעי שאינו עומד כ"א לשעה ושאין לו כח העליה להיות עולה ומתרומם, הוא קלוש ורפה. חיי הרוח המה חזקים ונאדרים מפני שהם נצחיים ומתעלים ע"י חכמה וכשרון. אמנם רגשי החיים החושיים לא היה להם מקור של עז, לולא הנצחיות שלהם במין והעליה שהם מתעלים, כשיהיה סדר התמדת החיים הולך בטהרתו, שאז יהיו החיים עצמם הכלליים הולכים ומתעלים ביתרון הוד וקדושה, בגבורה ותפארת פנימית, המשפעת ומושפעת ג"כ מגבורה ותפארת חיצונית. ע"כ הלימוד המעמיד את חיי המשפחה על יסוד טהרתו, הוא הנותן את החסן והעז אל החיים לבל יהיו רפים ונובלים מתגרת הארעיות הפרטית, אבל מתנשאים בגבורה מכח העז של הנצחיות הכללית, שמטרתה מושגת רק לפי ערך ההנהגה הטובה המוגדרת, ו"סוגה בשושנים"י, בדרכי קודש הבאים ממקור טהרה של תורת אל חי אשר בקרבנו, שהיא מובילה בעצותיה את החיים אל עלייתם. ואם יזדמנו פרעות ועיכובים באיזה משך של תקופת הזמן, העתיד עומד לתקן הכל, והטוב יתגבר ועליית החיים היא נכונה לבא, ע"פ ההדרכה הטהורה שמשך החיים הנמשכים לדור דורים הולך בהם בדרכי קודש ואורח ישרים. והם המה הלימודים אשר בסדר נשים, שהם הם גורמים לעז ואיתנות שבחיים. חוסן, זה סדר נשים.
שבת ב קנה
קנוישועות, זה מדר נזיקין
.
כאשר נתבונן ברוב הפגעים הבאים לאדם בפרט ולחברה האנושית בכללה, נמצא שצד המכריע שבהם בא מפני שליטת האדם באדם לרע לו. שאם היו כל בני אדם מבינים שההצלחה האמיתית אפילו בחיי ההוה תבא לכל פרט רק בהשתדלות 'ל'טובת הכלל, שמתפתח והולך לפי ריבוי המעשים הטובים הנעשים בהמון להטיב את המצב הפרטי של זולתו, ועל אחת כמה וכמה שלא לגרום לו מועקה והכבדה בעול החיים, היו החיים הולכים ומתעלים בכל פרטיהם, וכמו שיהיה לעתיד לבא כשתמלא הארץ דעה את ד' . אמנם מה הוא הדרך המביא אל עומק ההכרה של הצדק הכללי, הנה כל דרכי התורה והיושר הם מביאים לו ומכשירים אליו. אבל המשפט המיוסד ע"פ "תורת ד' תמימה"שפרטיה משולבים לכללה הגדול, הוא אוצר בקרבו את יסוד הישועה הגדולה הכוללת ישועות רבות למין האנושי ולכל היצור כולו. ההדרכה המעשית שבמשפטי תורת אמת הנובעים מעצת ד' העליונה, היא משפעת את כח הישועה הכללית היותר גדולה על כל פרט ופרט שבחיים. שכפי הגברת שליטת כח המשפט האלהי כן יקטן כח הרשע, האון והתרמית. וכפי מיעוט כחו בפועל כן הוא מתמעט מן הלב מעט מעט, ותחתיו נכנסים רגשי המוסר הצדק והיושר. והם אינם נבדלים רק ברצון ונטית רגש לבד, כ"א ע"י כח המשפט הם בפועל עומדים בחיים, מנהיגים אותו ושולטים עליו, ע"כ הם פועלים הישועות הרבות הנובעות ממעיני הישועה. ובאשר כל אלה הם יסוד תורת נזיקין לכל פרטיהם, ע"כ ישועות, זה סדר נזיקין.
שבת ב קנו
קנזחכמת, זה מדר קדשים
.
כל העבודה המעשית בכל התורה כולה, הכח המחיה אותה הוא ההכרה לפי כח הפועל מתכלית המצוה. אמנם לפעמים תצא הכונה בכל פעולה ופעולה, ולפעמים תצא דוקא אחרי השנות פעולה או פעולות רבות, שרק אז תצא בהירות התכלית אל הפועל. ויש אשר תצא רק באיש המעלה המיוחד, החכם המשכיל; שמצד הכח המאחד הנמצא בכללות עם ד' גוי אחד בארץ, הדבר דומה לאיש אחד שהפעולה המחשבית יוצאת בכח המחשב וההרגשית בכח המרגיש, ועי"ז שפע החיים הולך בכל הגויה. אמנם הדבר שנזקק הרבה לכח החכמה המסתכל אל התכלית הכללית הנקבעת בעבודה הוא עבודת הקרבנות, שהפעולה מצד חיצוניותה היא ההיפוך מדעת אלהים הטהורה שאנו יודעים ממקור חיים של תוה"ק, אשר ע"כ הדבר מוכרח שתרומם את האדם להשקיף על התכלית הכללית המכוונת שבה, אשר ע"כ הפסול של מחשבה מצוי בקרבנות עד שמהפך הקרבן הרצוי והאהוב לפיגול שלא ירצה, "ואוכליו עונו ישא כי את קודש ד' חלל" , למען דעת כי שמירת טהרת המחשבה ואמתת העיון בהשגת דעת ד' לאמתתה, היא תכלית הקרבנות. אמנם המחשבה זקוקה היא אל המעשה, ע"כ חכמת, זה טדר קדשים. ונאמר ג"כ בסמיכות, להורות על צריכותו להסמך להמעשים בפועל, ולהיות בנין אב לכללות ההדרכה העיונית שהיא מחוייבת להתגלם במעשים טובים, שלהגבילם בצמצום גמור א"א 'כי אם' ע"פ יד ד' מדרכה של תורה לכלליה ולפרטי הלכותיה, הנובעים מאוצר חיים של אדון החכמה ית"ש.
שבת ב קנז
קנחודעת, זה מדר טהרות
.
כשם שהאדם צריך למעשים שירוממו את נפשו להתנשא אל המושכלות העליונות בידיעת השי"ת ודרכי טובו, שהם גבוהים ונעלים הרבה מדרכי החיים החומריים, שהיא החכמה מצד עצמה שמקומה בקודש, בהנהגה נבדלת מהמון החיים של חול והמתעלים לקודש, כן צריך ג"כ השפעה מעשית המיוסדת על חוקי דעה מעשית, איך לנהל את כל דרכי החיים החומריים ותוצאותיהם, באופן שהמה יהיו שלמים ומאושרים ומ"מ לא יתפרצו מגבולם להמשיך את האדם מגבול הקודש, למען תשאר נפשו טהורה גם בהיותה עסוקה עם כל חמדות החיים וכל חליפותיהם המרובים ומסובכים. זהו כח הדעת, שנבדל מכח החכמה המופשטת העסוקה בעניני קודש. אבל הדעת, 'דרך' חול לה לשמור את אורח האדם בהיותו עסוק בכל עסקי חיי הגופות לכל ירידותיהם, שלא תושבת נפשו מטהרה. שהגדרים הרחבים המתגדרים ע"פ עצת ד' הגדולה בתורת חיים, הם הלימודים אשר בטדר טהרות. דעת היא החכמה המעשית המצטרפת עם הנהגת החיים, ההולכת עם החיים ושוכנת אתם בכל טומאתם ומשמרת את הגבול הראוי ומיעצת איך להטהר ממה שהחיים החומריים מטמאים בהכרח. כל אלה המה עניני הדעת, שכולם גנוזים בסדר טהרות. ודעת, זה סדר טהרות.
שבת ב קנח
קנטואפ" ה יראת ד' היא אוצרו
.
כל הדברים הנחמדים לטובת ההנהגה וההמשכה לדרכי התורה, יוכל אדם להמשך אחריהם מטהרת לבבו כאשר יטהר רוחו ויצרף כליותיו. אמנם דוקא אז בהיותו במעמד כ"כ נעלה, עד שהתורה נתאחדה בו בדמו ובבשרו, ברעיון לבבו ורגשותיו, עד שהוא כולו אומר כבוד ולבו ובשרו ירננו אל אל חי , דוקא אז צריך שיחוש האדם שאם יהיה נמשך אחר כל החמודות שבעולם, אחר כל דרכי הקדושה והטהרה, כל יושר ויקר, מפני שכן הוא מוחש ומורגש ומובן לו, אע"פ שיסוד החוש הוא נשגב ומקודש כ"כ עד שכולו נוסד על יסודה של אורה של תורה שהאירה נפשו ולבבו, מ"מ הרי קישורו הוא תלוי בדבר מוגבל ועומד להשתנות, כי כל האדם כוזב . וכל המחשבות היותר גדולות, הן רק גדולות לפי ערכו והשגתו של האדם באשר הוא שם , ואינן באמת כ"א רמזים שישנם דברים גדולים ומחשבות אדירות שמתאצלות מאור האמת, שמזיום זוהר ואור נקרן גם על הנפש הטהורה המתקדשת מטומאתה, ומתהלכת עם אלהיה בתום ויושר וביתרון הכשר חכמה. א"כ אין לבב האדם הקטן והדל כדאי לשומו אוצר על כל הגדולות. לבד מה שרעיון האדם משתנה, הציור בעצמו איננו בו מקורי, אפילו יהיה בתכלית המעלה לפי ההכרה האנושית. ע"כ האושר היותר גדול ובטוח הוא, שהכל יהיה מסור בהכרתו של האדם לפי מדת ההכרה האלהית המוחלטת, לפי מדת הידיעה והשלטון האלהי הנעלה מכל גבול ומכל מחשבה. זהו יסוד יראת ד' שמתעלה ג"כ מאהבה, שהאהבה בנויה על היסוד המושקף אלא שמתוך השיקוף המוגבל היא עולה עד רוממות אין קץ, אבל יסודה הוא היחש המושג והנאהב. אבל היראה יסודה הוא ההכרה השלילית שהיא יסוד האמת, המונחת על יסוד הערך האמיתי שיש לכל חמדה מעשית ועיונית, בעומק ורום המדע האלהי והגבורה האמיתית של אין סוף, שהוא אוצר חיים שכל הגנוז בו איננו משתנה לעד, ובכל חליפות לבב האדם יהי למשען לו בציורים מציורים שונים בדרכי הטוב והקדושה באופן בלתי מוגבל ומוגדר. ע"כ אחרי כל חמדת התורה והרחבתה לכל צדדיה, המושג הכללי והמקיים איננו הציור הפנימי של האדם המונח לפי המושג בכח ציורו העצמי, כ"א יראת ד' היא אוצרו. והיראה הבאה מכח ההכרה שהטוב והאמת הוא שוכן עדי עד עם מקור האמת והטוב, ואמתת ערכו של כל נשגב איננו נערך כלל כ"א לפי הדעה האלהית, שרק ביראה טהורה אפשר להגיש ' = לגשת, להגיע' לקצה ציורה, היא האוצר הבטוח על כל אלה הקנינים הגדולים, שיהיו לעד מתקיימים ועומדים בערכם הראוי להם ומשפיעים בכחם הגדול את כל הטוב שהם צריכים להשפיע לטובת הכלל והפרט עדי עד.
שבת ב קנט
קסאמר רבא בשעה שמכניסים את האדם לדין
.
הרגשת המכאובים בין החמריים בין הרוחניים, כמו הפחד, הבושת, היגון וכיו"ב, הם תלויים בכמה שהם מפריעים את הסדר הנאות, הגופני או הנפשי או שניהם ביחד. שיטת העצבים בטבעה הוכנה להרגשות נאותות לאריגתה, והרגשה הפוכה מסדריה, מולדת המכאוב לפי ערך ההיפוך. האלקים עשה את האדם ישר, והנפש מוכנת להרגשות מתאימות לתכונתה, בטחון, כבוד, שמחה, והרגשות הללו הן באות ע"פ סדריה הישרים, והפיכת הסדרים מולידה אותו הרעל והמרירות, החשכה והאומללה, שמצטיירת בנפש ההולכת קדורנית. והנה הרגשת הצדק והיושר שלכל עומקו ואמתתו הוא הצדק והיושר האלהי לכל סעיפיו ופרטיו, יוכל האדם בבחירתו להעביב נפשו כ"כ, ברצותו להמשך אחרי שרירות לבו, עד שתאבד נפשו התכונה המרגשת את נועם הסדר שבעשות צדק ובכלכול דבריה במשפט, ואת כאב העמוק והצרה הניצחת שיש בקלקול ובעיוות משפט, כמה הוא הפוך מסדר טבע הנפש האנושית הנבראת בצלם אלהים. אבל אין השכחה הזאת מתמדת כ"א כ"ז שהנפש היא מוגבלת בגבולי הגוף, שתוכל להשפל עד תחתית שפל בעה"ח השפלים, שדבר אין להם לפי הרגשתם עם כל קדוש ונשגב, עם כל צדק ויושר. אבל בהתפשט הנפש ממסגר הגויה, אז היא מוצאת עצמה בכחותיה הטבעיים לה, בהרגשתה הגדולה והעמוקה, כי הסדר המתוכן שלה הממשיכה לחיים ולאור הוא המשפט והצדק, שהמעשים שעל פיהם הם נמשכים הם מבססים את מצבה ומקיימים את כחותיה לפי הסדר הטבעי לה. והנה האדם הוא נכנס בעצמו בתוך הדין, לחוש ולהרגיש איך רע ומר עזבו את ד' , איך רעה ומדקירה היא כל פעולה מעוקלת הבאה מתגרת יד הטיית המשפט הראוי, מכל חיוב תורה, חק ומוסר. ומתוך שהאדם נכנס בעצם הוייתו במעמד 'ה'הרגשות המזהירות, המרגישות את הצדק והמשפט בעצם טבען מטבע עצם הנפש האלהית, ואת הרע של העול והפשע ההפוכים מסדריה הישרים, בין ביחושה לעצמה בין לכלל המציאות המתיחסת לה, באשר אין בעולם דבר נבדל ונפרד שאיננו פועל ומתפעל בדרך קרוב או רחוק מזולתו, והכל לפי רוב התכונה וכפי ערך תפיסת המקום במציאות להרע או להיטיב שיש בנושא. שכל היודע כבודו של האדם והוד נפשו והמעלה הרוממה שאפשר לו לעלות בסלם החכמה, החסד והצדק, כשהוא הולך ומתעלה למעלה למשכיל , הוא יחוש כמה הצדק הפנימי האנושי הוא דבר נמשך ומתפשט על עצמו לפי מדת המציאות הרוחנית הגדולה שלו, ועל המציאות הסובבתו לפי ערכו וערך פעולתו עליהם, לפי המדה שיש בכחו להוציאה אל הפועל כשהוא הולך בדרך האורה, דרך ד' כתורה וכמצוה. במצב של עינים פקוחות כאלה, האדם בכל עצם מהותו הוא נכנס לדין, והשעה ההיא הגדולה, היא השעה שמכנימים את האדם לדין. אמנם האדם שככה כבר צלל בין הסכלות והשגיאה, עד שכבר שכח את טבע נפשו הגדולה, הנהדרה, הנה לולא הכחות הקיימים ועומדים בדבר מלך עולמים, שהם מכריחים את הנפש לשוב לאיתן טבע מציאותה, לעומק טעמה ותעופת זוהר הרגשתה, כבר היה נח לו להשפיל שבת, למעט דמות חיי נפשו, למען לא יראה ולא יחוש את כל מרירות עז המשפט. אבל אדון כל הנשמות, הוא אמר ויהי , שהאדם לא ירד לעד כ"א עלה יעלה ויראה את פני אלהים. ע"כ בהכרח תשוב הנפש למקור האורה, אע"פ שימר לה בראותה כמה הפכה את טעמה, אבל סוף כל סוף הלא תשוב ותעלה ע"י רבות מחשבות וכונניות אשר כוננו מהאב הרחמן ב"ה, אשר לא ישא נפש ולא ידח ממנו נדח'. ע"כ מכניסים את האדם לדין, מה שהוא לפי מעמדו באותה שעה לא כפי רוחו ונטייתו, "בע"כ אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
שבת ב קס
קסאאומרים לו
.
באמת כשהנפש מתקדשת מטומאתה ורגשותיה הטבעיים הצפונים בה מתעוררים בקרבה, אז השאלה היותר חודרת ומרה היא אותה השאלה שהיא שואלת את עצמה, כאשר בתוכה ישתומם לבה על אשר ככה הושפלה ונתרחקה מזיו זוהר מלך חיים אשר כבוד והדר עטר אותה. אמנם חילוף המצבים איננו מורגש בלא הדרגה, ואותו המאפל שההטבעה הבהמית שמה על הנפש אינו זז ממנה על נקלה כ"א בבא עליה הארה מחוצה לה. ע"כ היא עומדת במעמד כזה, שלא כחה הפנימי מתנער לשאלת עומק המשפט והצדק, כ"א אומרים לה. אף שהקול הבא לה מן החוץ איננו ג"כ ממנה נבדל, ושרשו טבוע בעומק מציאותה, אבל כיון שכל חמודותיה העקריות כבר נתנכרו ממנה וכמו זר נחשבוי, ע"כ נמשכים אליה מעמדי השאלה כדבר הבא מחוצה לה, הבוקע ויורד עד עומק הוייתה.
שבת ב קסא
קסבנשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה
.
ההתנערות לחיי האמת, לההכרה האדירה, לחשק הנמרץ של הדבקות באור החיים של חי העולמים שיאיר ע"י אור הצדק החסד והמשפט, הלא הוא הדעת אותי אמר ד' . ע"כ מתחילה באה ההכרה של הצדק הטבעי, משא ומתן באמונה, שלמרות עומק ההטבעה שיש בנפש הישרה שעשה אותה אלהים להיות סולדת מכל עול, הנה המאפל החמרי משגיא אותה ג"כ מזה הדרך הסלול. אחרי הצדק הטבעי הנקח עם ההרגשה הישרה, מתרוממת התביעה למדה יותר חזקה, שהרי באמת אין הצדק נשלם רק בזאת המדה שהוא בא בהרגשה הישרה, שהרי מדת ההרגשה קצרה היא מהשכיל אל כל פרטי הצדק המסתבכים לרבבות אפניהם, כ"א צריך עם יושר ההרגשה דרישה עיונית, איך למלא אחריו לכל רחבו, וזה אי אפשר כ"א ע"י דרישה בתורה, שבאה ע"י קביעות עתים, ע"כ משלים הדבר קבעת עתים לתורה. אע"פ שקביעות העתים לא יספיקו להעמיד את הידיעה עד כדי סקירת עומק היושר והצדק לכל פרטיהם המרובים, מ"מ ההרגשה בעצמה היא מתעלה כשהדעת טבועה בה ע"פ הסכמתה לקבע עתים לרדוף לדעת את ד' , ע"י הידיעה שאיננה ממלאה את כל תפקידה כ"א ע"י הוספת הדעת הבאה אליה מדי יום ביומו ע"י קביעות העתים.
שבת ב קסב
קסגעסקת בפריה ורביה
.
אחרי הצדק ההוה יאיר אור הצדק העתיד, שבהתגברות כח הנפש הזכה הנאצלת מאור החכמה העליונה הכל נסקר בסקירה אחת כוללת ומקפת, עד שלא רק את אשר יכול הוא בעצמו להוציא אל הפועל מכלל האושר והשלימות נגול כספר לפניו, כ"א את אשר יוכלו שאת הדורות הבאים בהמשך החיים, התלויים הרבה באיכות הטבת דרכי חייו, הוא, גם הם נגללים, והשאלה נשאלת במלא רחבה עסקת כפריה ורביה, הנשאך לבך לדעת כמה טוב גנוז בחיים הבאים, ההולכים ומתרבים והולכים ומתפתחים יפה להיות הולך ואור הולך וקרב אל המטרה העליונה אשר הציב אדון כל העולמים, ואיך כל כח טוב שיצא אל ההויה הוא הולך ועושה פירות, עד שצריך להוקירו בשבילו עצמו ובשביל העתיד שלו ותולדותיו. ע"כ כל משפט המעשים מתיחסים יפה לשאלת העתיד המתיחש לעסקת בפריה ורביה.
שבת ב קסג
קסדציפית לישועה
.
האדם באשר הוא אדם פרטי, הוא מוגבל בהגבלה צרה, בכל ישותו ומציאותו, נגד אותו הערך שצריך הוא להשכיל בנפשו במה שהוא אבר מן הכלל הגדול של כלל האומה, שהיא ג"כ מסתעפת לכלל המציאות, ושכל פרט מפרטי הטוב והאור המה הולכים ומצטרפים אל החשבון הכללי, באין השקף אם הפעולות נראות לשעתן או יבאו לאחר זמן, אבל נדע נאמנה כי בא תבאנה. וכל חלק מן הטוב שבאוצר כל איש פרטי מצטרף הוא עם החיים הכלליים, ההולכים לכונן את ישועת ד' הכללית בבא עתה. ע"כ התביעה היותר שלמה היא על כל מהלך החיים 'של האדם', אם ניתן לו ערכו הכללי בתור צפיה לישועה. והצפיה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, לפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו. ועוד כלול בזה שבכל עת מצא של איזו הערה שיראה שראוי לעשות איזה דבר לישועה יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו ע"פ צפייתו שבאה שעת מעשה, 'ל'בריחה או הגנה מאיזה אויב וכאלה, עליו החובה לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת הנכון, בלא איחור רגע וזמן. על אלה שתי התכניות הנראות כמתנגדות 'זל"ז', ההתמדה בצפיה מחשבית והזירוז בעת הכושר, הוא הדבר הצריך להתרומם בעומק העיון של צפיה לישועה.
שבת ב קסד
קסהפלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר
.
המושגים צריכים להיות מובנים בעמקם, כ"א בפני עצמו, וצריכים להתרחב עד שכל מושג יתמלא בכל מילואו, עד שיביא את בעליו למקומות עיון ודעת חדשים. וזאת ההרחבה העיונית היא מתיחסת הרבה לצפיית הישועה, שאין הישועה האמתית הכללית מתבארת יפה ללבו של אדם כ"א לפי ערך רוממות מחשבותיו, ורוחב דעותיו להשכיל בציור יפה מה הוא הדבר שראוי להשתוקק לו בחיי הכלל. כי כל הדברים הנשגבים שנאמרים במשפטים נגזרים, צריכים להיות מובנים בתכנם בעומק הלב. וכפי עומק ההבנה ובהירות ההרגשה ועשרה, כן תהי' הצפיה יותר אדירה ומכוונת למטרתה. וזה הפלפול. וזאת ההבנה, חייבת היא להיות מתחלת מכל דבר קטן שבפרטי התורה עד הדברים היותר נעלים ונשגבים שבעקריה ושרשיה, שהם מביאים למלא את "הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" .
שבת ב קסה
קסוואפ"ה אי יראת ד' היא אוצרו אין, אי לא, לא
.
כל המושגים הנשגבים שהם ממלאים לבו של אדם והם מטים אותו אל הטוב והמועיל, הם מתקיימים רק בהיות האדם עומד במצב ידוע בנפשו, שהוא מוכשר לאלה ההרגשות הטובות, כל זמן שלא נעכרה נפשו ע"י איזה רוח סער הבא מתגרת יד החיים, תאוה, גאוה, קנאה וכעס וכהנה, רק יראת ד' הוא המושג הטהור שעומד לאדם בכל עת. שבזמן שנפשו רוממה, הוא מכירה בגוונה הבהיר המזהיר והמעדן ומרומם את הנפש. ואם יזדמן הדבר שנפשו הושפלה וירדה מחביון עוזה, גם בעצם המחשך ד' אור להי, כי יראת ד' הוא מושג של אמת מכל הצדדים, בין בצדי השכל הטהור בין בצדי הנטיות הטבעיות אפילו שיהיו יותר נמוכות, ע"כ היא עומדת לעד . ולא זו בלבד אלא שכל המושגים שאנו משיגים אין אנו יודעים את ערך מציאותם כ"א באותו החוג שאנו נמצאים בו עם חושני'נו, אבל בחוג אחר ותנאים אחרים, כל הציורים מתחלפים ולא נוכל לדעת מה יוכל להשאר מכל הרכוש הרוחני הגדול. אבל בזמן שהתמצית של כל הציורים הפרטיים לרבבותיהם וכל הרחבתם, פונים אל המושג האמיתי הכללי, שהוא חובק את כל המציאות החמרית והרוחנית, כבר אנו בטוחים שיש לנו אוצר טוב ומתקיים. כי אותם הרשמים שכל פרט אחד מפרטי המחשבה והדעה נרשמו על הבסיס הקיים, העובר את כל המציאות כולה, הם חיים וקיימים לעד. ואם לפי חילופי התנאים תתחלף חיצוניותם, אבל התוכן הפנימי לעד יעמד בזהרו, והוא כולל בקרבו כל עושר רוחני וכל מחשבה עדינה, יראת ד' היא אוצרו. אבל בהיות המעמד הנצחי חסר מיסוד הרכוש הרוחני שהוא מעמד המציאות האמיתי, אין החסרון פועל רק בעת שהמצב מביא את בירור הדברים, שמבלעדי יסוד חיי החיים הכל הבל ונוסד על תהו, כ"א גם לפני התגלות המצב הוא ג"כ נודע למדי לכל ברי לב, שהמושגים שיסודם הנצחי חסר להם, הם אינם רק חסרים מהשלמתם, כ"א הם מלאים כזב תכסיסי, (ש)מקדירים את אור הנפש ומעיבים את זוהר צלם אלהים אשר לאדם בציורם הכוזב. ונמצא שבהחסר יראת ד', אין לו שום קנין כלל, לא רק קנין שאינו שלם, כ"א אי לא, לא.
שבת ב קסו
קסזמשל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטים לעליה, הלך והעלה לו
.
אמר לו עירבת בהן קב חומטין, א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העלית. כשהאדם כבר התעלה למדריגה ראויה בדעת ויראת ד', אז דומה כל מה שהוא מוסיף אומץ בתורה וכל קנין טוב שהוא פועל ע"י עצמו, לא ע"י שלוחו. כי כיון שכבר הוא משיג בשכלו יקרת הערך של עבודת האלהים השלמה, ולבו ובשרו ירננו אל אל חיי, אינו צריך לזרז עצמו ע"י כח מעיק ומכריח. באופן כזה הוא בעצמו עומד באותה המעלה ששם נמצאת תכלית מגמת כללה של תורה וכל השגה אמיתית, אז כל לימודו כולו הוא קודש לד'. וכפי כל ההתרחבות של הפרטים הרבים המסתעפים, הוא סוקר עליהם איך הם באים ושבים רק אל הים הגדול של דעת ד' ועוזו, שהיא יראת רוממותו. וזה אמנם יבא לאדם ע"י מה שיתחיל מהמעלה הקטנה לשמור משמרת ד' ביראת ד', בהיותו עדיין עומד במעלה קטנה. ע"כ בערך השלילה הבאה מחסרון מדת יראת ד' המעמדת את הכל צריך להבין במשל לאדם, שלא ע"י עצמו הוא פועל, לא בכחו העצמי כ"א ע"י הערתה של תורה, ומורים ומדריכים, וכחותיו אינם מסכימים עדיין לעבודת הקודש, אבל הוא ע"י קבלת עול מלכות שמים והסכמה חזקה (הוא) מכריחם לאסוף דעת ללמוד ולהשכיל. א"כ הוא אדם שאמר לשלוחו, העלה לי יותר גבוה ממעלתי והשגתי. ומה שבהיות האדם מתנשא לכסוף בעצמו וברוחו הפנימי לאהבת צור העולמים ודעת דרכיו ותורתו, אז הדברים מאירים לפניו באין קץ ומדה, ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. אבל בהיותו במצב הנמוך, אז ציוריו, גם כשהם חפצים להתרחב ולאחוז מדה גדולה מפני המצוה הלימודית להרבות חיל רוחני, אבל מצומצם הוא במדה. ע"כ אומר כור חיטים, שההשכלה שהיא בלי מצרים המתנשאת עד אפס גבול, עוד לא בא למדה זו להכירה, והעלאה תהיה לעליה. כלומר לא בא עדנה למדה זו שאותו הציור שבשבילו הוא מתעורר להכין עצמו ללמוד ולהשכיל, היא תהיה לו מדה קבועה. שזו היא נחלת עבדי ד' המעמיקים בדעה והשכל, שכבר הכירו דרך ד' וחשקו בה באמת, כ"א לעליה, מקום שיוכל לפעמים לעלות שמה. ובהיותו במצב כזה, הוא מסוכן להשחת מכל נטיה רעה, מכל דעה כוזבת ודמיונית. ע"כ צריך להיות מתחיל במדה היותר מצומצמת שביראת ד', שאע"פ שתהיה עדיין אצלו בלתי מובנת כראוי, מ"מ זאת היא גבורת האמת הגדולה שבכל מקום שהיא נמצאת, באיזה מדריגה שהיא מצטיירת, תביא טובה וברכה וחיים. אמנם במקום שהיא צריכה להתחבר לכח הפועל שעדיין לא בא למדה זו להשכיל שהכל ממנה, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" , כשא"ל לאו, אז המגרעות האנושיות מוכרחות להתגבר בהיות הכחות הרוחניים מתגברים ע"י תוספת דעת, ונהפכים לרועץ כל הקנינים הראויים להיות משמשים לטובה. וזאת היא ההתיחדות שיש למדת היראה, חוץ ממדת האהבה. שמדת האהבה מרחבת את הכחות, ואינה מבצרת כח הכחות הרעים. ע"כ לא תוכל לשמור מרקב הבא ממגרעות התקועות בנפש האדם פנימה, כ"א אחרי שכבר בא האדם למדה זו שלבבו התעלה לחמדת הטוב באמת, אז מדת האהבה מרוממתו ומעלתו עד אין קץ. אבל מדת היראה מצמצמת היא את הכח שהוא עלול בהתרחבו לפרוץ גדרות עולם, להחריב ענינים בנויים לתלפיות, לכבשו שיהיה עצור במדה הראויה לו, וממילא אותם הכחות הרעים המתעוררים בקטנם להחריב ולהרקיב כל חמדה, היראה משמרת מהם ומתשת כחם. אבל מבלעדה, עלול הדבר שהחיטין נהפכים לרקבון, ואותו המקום הראוי להכניס בו פרי למאכל, יהיה מכיל בקרבו דבר מופסד, שגם הקנינים הטובים נאבדים בתגרת יד הציורים הרעים כשמתגברים ע"י חסרון לימוד היראה. ע"כ החובה להתחיל בלימוד היראה גם בההתחלה, בתחתית המדרגה, בעוד שהאדם הוא עדיין צריך לזירוז חיצוני, כי בזה יקום חילו ויצליח להיות כל קניניו עומדים לעד, כדת יראת ד' טהורה .
שבת ב קסז
קסחתנא דבי ר"י, מערכ אדם קכ חומטין בכור של תבואה ואינו חושש
.
"ראשית חכמה יראת ד'"י היא מעלה נפלאה שיש לכח מדה זאת שהיא קיומו של עולם ואור חייו, שגם בצורתה היותר קטנה היא פועלת כל טוב, וע"כ היא מוכשרת להיות פתח ושער לכל חכמה ויושר לב. והנה דוקא אחר שכבר נתמלא האדם ברוח ד' בדעת והשכל, אז יש כח בידו להפריח פרחים ולהוציא פרי תנובה ביראת ד', בדרכי חכמה ושכל. אבל בתחלת מעשהו, הציור הנקנה בידו הוא מקומץ ואינו עושה פרי, ומ"מ בכחו לקיים את כל מה שיוסיף ויאגור באוצר הדעת. והנה ציור יראת ד' במדתה הקטנה, מובן הדבר שאי אפשר כלל שיהיה הציור נתפס בכל טהרו, ובהכרח מפני קלישות דעת האדם מסתפחים בקרבו איזה ציורים של דמיון שלא יתכנו להשאר בקיומם בעת בישול המחשבה, הדומה לעת אכילת התבואה האגורה באוצר, שאז מנקים ודאי את החיטים מכל אבק ופסולת, ואפילו מאבקה של החומטין. אמנם בהיות האדם באותה המדרגה שכל ציוריו הם מעורבים בדמיונות, וחייו הם עומדים בכללם ע"ז המצב, מוכרח הוא שציורי היראה שלו המשמרים את הרכוש הרוחני לא יהיו נושאים פירות, כי הרחבת הדמיונות הוא דבר משגה ומקלקל, כ"א בהיות הציור עומד על מדתו הראויה הוא נותן עז לשכל להשכיל את תעודתו, וכשהחיים מתרוממים מתרומם עמהם אותו הציור בעצמו ובא לידי דעה גדולה קבועה ורחבה. ע"כ כפי המדה הראויה, לא יחוש האדם בתחילתו, על מה שהציור והדעה שלו ביראת ד' אינה כ"כ מזרחת, ואיננה ג"כ פוריה, כי כך היא המדה לפי טבע הנפש. ואותו העירוב, כשבא בכלל הידיעות המתרחבות והולכות, יפעול פעולתו יפה, עד בא עתו, שאז יקח עמדתו, שכל זך ובהיר שיכלול בתוכו ג"כ כל אותן המעלות שהציור הצר היה כולל, ועוד מוסיף עליו רב טובה לאין ערך. וזה השיעור המוגבל אין בו משום אונאה, כי באמת לכשירחבו הדברים ויתבארו, ימצא שהנטיה התמציתית אפילו מיראת ד' היותר נמוכה היא אמיתית וקיימת לעד, והצד הרוחני בזה מכוון הרבה לצד המעשי, שמערב אדם קכ חומטין, אע"פ שאינה ראויה לאכילה ולא תוסיף ג"כ צמח, בכור תבואה ואינו חושש. ומזה נבין שלענין היראה המצומצמת, הקנויה ברגש הלב הטבעי טרם באה למדת חכמה עשירה וגדולה, זאת היא מדרגת החומטין שהרחבתה ונשיאת פירותיה אינן עולות יפה כ"א בעת שהמצב ראוי לכך, כשאין העירוב של דברים דמיוניים עולים
עמה. אבל בעת שכבר תבא חכמה בלבו של אדם, ו"עקב ענוה יראת ד'" , אז כח השמירה מוסר הדברים לכח המפרה, "פרי צדיק עץ חיים'". אז הנחלה היא בלי מצרים, ואין גבול למדת היראה, כשם שאין גבול למדת החכמה. רק שהאדם צריך לשמור מדותיו, לנהל את סדריו ע"פ התכונה שיוכל לקבל הדברים להיות לו להועיל לכונן צעדיו בדרך חיים למעלה למשכיל .
שבת ב קסח
קסטאמר רבה כר"ה, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל
.
השליטים שבנפש הם השכל והרגש, כח המופת להעמיד כל דעה וכל מחקר על בירורו ההגיוני וההמשכה הישרה אל היושר והטוב לחוש בחוש הפנימי ההולך למשרים, מהי הדרך הטובה הנאותה לאדם למען יהי' עולה למעלה למשכיל. והנה ודאי שהשכל הטהור הוא יותר מזוכך ופנימי מהרגש שהוא משתתף מעט עם טבע הגוף. יסוד התורה הוא השכל הטהור האלהי, שעם עמלו של אדם בעסקו בתורה לשמה היא מתכוננת בלבבו בדעה שלמה. ויסוד היראה הוא הרגש הטהור ההולך למשרים, שבזה יש יתרון רב בין מעלות הנפשות לפי מוסרם ומעשיהם הטובים המכשירים אותם להיות לבותיהם נכונים לחיים של קדושה. היראה המושפעת מהרגש הכללי המתמלא בלב מההשקפה הגדולה על פלאותיו של צור העולמים ב"ה, "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך"י, היא נקראת יראת שמים. והנה באמת הטעם הפנימי המונח ג"כ בעמקי המשפטים ההגיוניים הקרים והיבשים ביחש אל רגש הלב המתפעל והנרעש בקול רעש גדול, לפי ענין הידיעה האמיתית, הוא תלוי ברגש הלב הפנימי, בשמיעה הפנימית, להבין את הערך של השכל הטהור אל הרגש הקדוש החי בלב האדם ההולך למשרים בדרכי ד' וטובו. ע"כ מי שאין לו רגש טהור, אע"פ שהוא ענין חיצוני לגבי המושכלות הצחים, מ"מ לא יוכל להשכיל ולחוש ג"כ את ענין המשפטים המופתיים בהשגת אלהות. א"כ אע"פ ששליט יהיה לכאורה בדרכי המופתים והעיונים המופשטים, מ"מ אל תוכם הפנימי לא יקרב. כי תעודת כל המושכלות היא להגיעם אל האדם המשיג בתוך נקודת עצמיותו, שאז תדבק נפשו באמת באור החיים. ע"כ רק בדרך ציור שטחי ישכיל את המושכלות הצחים, אם רגש לבבו לא התעלה בדרך קדושה וטהרה. אבל לא יוכל להיות שליט על פיהם על דרכי חייו ועל מעשיו להיטיבם. א"כ השליטה תהי' לו רק ציורית אבל לא מעשית, נהי עייל. כי התכונות והמדות הנה מקרבות את האדם להאיר אור שכלו בקרב נפשו פנימה כשהן כתיקונן, אע"פ שהם דברים חומריים וחיצוניים לגבי הפנימיים, אבל המה חוצצים בעדו כשהם משוללים. ע"כ מי שיש בו תורה, אע"פ ששכלו וצורתו המופתית האיר יפה, מ"מ כיון שאין לו יראת שמים, באשר לא קנה הרגש הצח והישר, דומה לגזכר. קלישות הקנין גם בשכל מפני חוסר הרגש, עושה את קניניו לא לעצמיות, להיות הוא בעליהם, כענין "יהיו לך לבדך" , כ"א כמו זר נחשבו" . עד שעם שיש לו קנינים שכליים איננו אדון עליהם כ"א גזבר. ולו הי' גזבר שיכול להשתמש בכחו היה הדבר עוד ממוצע, שאם היו המושכלות יכולים להכריע עכ"פ את עניניו המעשיים, אע"פ שבקרב הלב לא היו פועלים לבער כל מדה רעה ולהרים את הקדושה והמוסר הטהור בנפשו למדרגה עליונה מפני חסרון הקניה הפנימית, מ"מ השליטה המעשית היתה ג"כ טובה ויקרה. אבל בהיותו כנזבר שנמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא נממרו לו, נדע שאין בכחו להשתמש במושכליו שום שימוש מעשי נגד הכחות הרעים המתעוררים בקרבו פנימה, ואם כי יפליא לעשות לדבר נשגבות ורמות, שזאת היא מסבת מסירת המפתחות, שעכ"פ רושם גדול פועל גם הלימוד המופתי, בפרט בדברי תורה, מ"מ בערך מה שהם צריכים לפעול לא יוכלו, כי סגר עליו הדרך. שכ"ז שהמוסר הפנימי איננו דבק בלב ברגשי קודש, לא יוכל להשכיל ג"כ בעומק של אמת את המושג הצח של השכל הקדוש ההולך למשרים בכל חדרי תורה, שהיא מלאה כולה בדרכי ד', בצדק ובמשפט, שהם הם הנם מפתחות החיצוניות. וכיון שהם לא נמסרו לו, בהי עייל.
שבת ב קסט
קעמכריז רבי ינאי, חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד
.
תחילת הציורים הטובים שצריכים לתפוס מקום בלבו של אדם, הוא, שהחיים צריכים להיות ע"פ דרך ד', דרך הטוב והצדק המתבאר בתורה לכל פרטי פרטיה הרחבים והרבים. והנה מי שיש לו זה הציור הכללי, כמה גדול הוא הערך של החיים כשיהיו ע"פ הטוב והאמת וכמה גרוע הוא ערכם כשיהיו מיוסדים על דרך של רשע וכסל, הוא יכיר ערכה של תורה ויבין וידע כמה טוב צפון בקרבה בהדריכה את האדם בדרכי החיים. ע"כ יגדל בלבבו ערך התורה, וכל אשר יוסיף לקח לדעת ולהכיר כל פרט מפרטיה, יוסיף בה אהבה ובנפשו יתגבר כח הטוב בדעת ויראת ד' ובמוסר השכל, מה שא"כ אם הציור הכללי הזה, שהוא כולל הכל, חסר לו, אז לא יכיר כלל תעודתה של תורה, כיון שהצדק לא הכה בלבבו שורש ואיננו מכיר הטובה הגדולה של ההדרכה בדרכי החיים היוצאת מדרכה של תורה. איש כזה לא יוכל להכיר יקר ערכה של תורה, וכל אשר יראה שרבו פרטיה של תורה, תחשב עליו כמשא כבד וכעסק של טורח. ויותר טוב היה מעמדו המוסרי אם תחת עמלו בתורה לפרטיה, מה שאין לו הכרה להבחין רוממות ערכם ויוכלו להחשב בעיניו כדברים של עול והכבדה, אם היה בתחילה מקבץ ידיעות והכרות כוללות להכיר על ידן את הטוב הכללי והקדושה העליונה הנשגבה היוצאת מארחה של תורה, שע"י הידיעות הכלליות יתפתחו עיניו להכיר קדושתה של תורה עד שיבין וידע כי לא יוכל איש להיות באמת דבק באורה העליונה של זיו התורה כ"א בהיותו דבק בפרטי לימודיה והולך באורח החיים שעל פיה. אז יתעוררו בקרבו רגשי קודש להשכיל כמה ראוי הוא לרדוף אחרי הידיעות הפרטיות שבעמקי דקדוקי תורה, עד שירדוף ג"כ מהכרה פנימית להעשיר נפשו בידיעות הפרטיות של עניני ההרחבה שדקדוקי תורה עסוקים בהם, בהיותו מבין את תעודתם. ע"כ חובה רבה היא לגדולי ת"ח הנכנסים כבר לשוט בעמקי פרטי דקדוקי תורה, להכיר את גדולת עומק הצדק הכללי שבתורה, שאז יחשבו בעיניהם עסק הדיוקים הפרטיים להכנה לדבר גדול הערך כמו שהם באמת, ויביאו אותם לכל טוב ורוממות. כמו שהעסק בעשיית תרעא מרומם הוא את נפש אדון החצר הצריך באמת לשער להכנס על ידו. אבל בהיות התביעה הכוללת של עומק הצדק הנטוע בתורה בפרטיה בלתי נטועה .בלב, איננו מרגיש כבודו והודו של התלמוד, המבאר בהרחבה וחכמה רבה המון דקדוקי מעשים לפרטיהם, א"כ יהיה בעיניו העסק בפרטי דיוקי המעשים בעומק דעת, כמו שעוסק איש בעשיית שער באין לו חצר, שאיננה מלאכה צריכה ולא נכבדה בעיניו, ועי"ז יבא להוריד בעיניו מעלת הלימודים הקדושים של פרטי דקדוקי תורה והגיון עמקי דיניה הרחבים. והדרכה זאת צריכה פרסום מרובה, באשר רוב עמלי תורה נוטים להתעסק בעומק פרטי דקדוקי דינים ותולדות רחוקים טרם שהגיעו להישיר שכלם אל עוצם ההוד והקדושה התכליתית הנטועה בהם. ומתוך שאינם מכירים את עומק ערכם הנשגב והקדוש, יבאו הדברים להיות בעיניהם ירודים ממעלתם העליונה, ולא יפעלו בנפשם אותה הפעולה שתלמוד תורה צריך לפעול על לב הוגיה. ע"כ מכריז רכי ינאי, חבל על דלית ליה דרהא ותרעא לדרתא עכיד. שבעשותו רוב עסקו בדברים שהם באמת נשגבים ועליונים ברוממות קדושתם, והוא לא הקדים להכשיר עצמו להבנת כלל ערכם, יורדים אצלו הדברים ממעלתם, ועי"כ מצטיירים בנפשו ציורים כוזבים על כלל תעודת התורה ופעולתה על החיים האנושיים. נמצא שההרחבה הפרטית כשאינה מוקדמת להכלל בתכליתה הכללית בציור של אמונת אמן והכרת דעת ויראת ד', תחת לרומם ולהועיל היא מזקת ומחבלת. ע"כ צריך האדם תמיד להקדים הכללים אל הפרטים, אז כפי הבהירות שיאירו בו הכללים בהבנתו הפנימית, יכיר וידע שאינם קנויים ולא יוצאים לפעלם כ"א לפי מרבית הסתעפות הפרטים המתפוצצים שהם "כפטיש יפוצץ סלע" . ואז יחרץ להרחיב גבולות דרישתו בסעיפים וענפים רבים ורחבים, שיהיו לו פתחים ושערי צדק להכנס לחצרות ד', ששם אוצר החיים של דרך ד' ויראתו הטהורה.
שבת ב קע
קעאאמר רב יהודה לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו
.
המציאות היותר נבחרת, היא המציאות הרוחנית, הציורים הנעלים והנשגבים שהם קיימים לעד לעולם והם הם יסוד החיים. והנה שני ציורים קבועים, שהם אוצר אורה וחיים אנו שואבים ממקור החיים השם יתברך שמו: היראה והאהבה. וכאשר נחקור על מקורם בטבע הנפש והמציאות נבין, שבאשר כל המציאות כולה וחיותה היא תלוי' רק באמתת מציאותו של אדון העולמים ב"ה, ע"כ כל מצוי במציאות, מצד השלמות שבו הרי הוא כבר נמצא במציאות השלם האמיתי ב"ה. אמנם הצל והגרעון שבו, הוא המפרידו ועושהו להרגיש א"ע ואת זולתו לדבר בפני עצמו. והנה מצד השלמות שבנמצאים, שמצדה הם כולם נמצאים באמתת מציאותו יתברך, תבא מזה האהבת. אבל מדת אהבה זו לא תמצא מצד הבריאה הנפרדת, כי האהבה היא נערכת לפי הידיעה ביקרת האהוב, ואין אמתתו יתברך ידועה כ"א לו לבדו, ע"כ האהבה השלמה כבר היא מצואה וכוללת מאז באמתת מציאותו. לא כן היראה, היא באה ע"י הערכת ציור החסרון לעומת ציור המעלה, ציור החסרון שבברואים לעומת המעלה המוחלטת של שלימות השם יתברך. וזה הציור, שהוא ציור האמת הגמורה, לא יוכל להמצא בלתי אם יהיו נבראים בעלי הגבלה ושיעור לערכם, שאז יצוייר ציור היראה בפועל. ומתוך שהוא ציור נשגב ומיוסד בעומק האמת האלהית, הרי הוא מלא עז ואורה לעד לדבקים בו. א"כ רק זוהי תעודת בריאת העולם בתור בריאה מוגבלת. אבל האהבה היא עולה מערך בקשת התכלית, שנופלת על פעולה של חידוש והגבלה. ע"כ יסוד האהבה היא באמתת המציאות, ושופעת על הנבראים מצד אמתת מציאותם בשלמות העליונה של אדון כל המעשים ב"ה, שהוא ענין נשגב יותר מתעודת בריאת עולם. אבל מה שברא הקב"ה את עולמו הוא רק כרי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו, שזהו הציור הנשלם, שלולא חסרון הנבראים, לא היה מקום למעלת ושלמות אמתת הציור הזה. ובאשר מקור האושר והטוב הוא האמת, אין ערוך להטוב הגנוז באוצר היראה, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".
שבת ב קעא
קעברבי סימון ור"א הוו יתבי, חליף ואזיל רב יעקכ בר אחא, א" ל חד לחבריה ניקום מקמיה דגכר דדחיל חטאין הוא
.
עצם הקימה בפני ת"ח ואנשי מעלה, היא מעדנת את הנפש להרגילה שהציור השלם יביא אותה לידי פעולה והתעוררות, שעי"ז כל ציור שלם פרטי של כל מעשה טוב וכל מוסר נחמד, יפעול עליה לצאת ממצב המנוחה אל הפעולה וההתעוררות. ע"כ הבעת הכבוד מתפרש יפה בקימה, לפי התכלית הכללית של כבוד הראוי לאנשי מעלה, שתהיה השפעתם יותר ניכרת ויוצאת אל הפועל. והנה 'בענין' קנין המעלות אפשר שיקנה אדם איזה מעלה או מדה פרטית, ומ"מ אינה מתאמת יפה לכל יתר הנהגותיו. או שלפעמים יהיה האדם ירא חטא, אבל מהותו האנושית נתבטלה אצלו, אם מפני חלישות הגוף או הנפש, או ממיעוט הכרה, איננו מצייר יפה את כל המבט האנושי לפי כל מה שאפשר להיות בו מהטוב והרע, ושיבחר דוקא בטוב וביראת חטא, כ"א לא ידע לעשות רע. איש כזה, אם שנוכל לקרותו דחיל חטאין, אבל לא נוכל לקרותו גבר דדחיל חטאין. ומטרת התורה במאמר הכתובי "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שיהיו כל הכחות הגופניים והנפשיים חיים וקיימים במילואם בלבו ונפשו של אדם, ועם שלמות החיים יבחר לו החיים היותר קדושים ויותר נעלים, הקרובים אל השם יתברך בלכתם בדרכיו. ע"ז נאמר גבר, איש באנשים עם מילוי כל כחותיו בהקפה שלמה, והם הם המשלימים אותו להיות דחיל חטאין. ובאשר כח הפועל הוא עצמו הוא כח החיים, ע"כ החשק אל הטוב הוא כבר נמצא בנפש נדיבה בטבעה. אמנם ההדרכה צריכה להתעסק בדרכי תורה שלא יעלה כח חפץ הפעולה ג"כ על הדברים הרעים כפי נטות הנפש במדותיה המסובכות, לזה צריך האדם (לראות) 'להיות' דחיל חטאין. וכיון שהוא גבר המציין מדת חי ופועל, ועם זה דחיל חטאין, תצא מאליה התמונה של שלמות עושה טוב בהיותו ג"כ סר מרע.
שבת ב קעב
קעגא"ל אידך ניקום מקמיה דגכר נר אוריין הוא
.
אין הפעולה היוצאת מתוך הכרת הכבוד פועלת פעולתה בשלמות כ"א בהיותה מכוונת נגד דבר טוב הנמצא במכובד שבא לו בעמל נפשו וחפצו הטוב, שע"י הכבוד יוסיפו רבים להחזיק בדרכי טובים ולהשתדל להתקרב אל הטוב יותר. ע"כ באשר המוסר המעשי ישנו לפעמים מונח בהכשר גדול בטבע היקרים מבני אדם, בהיותם שלמים במזג גופם ותכונותיהם, ע"כ אין יראת החטא כוללת כ"כ את היתרון הבחירי שלהם. אבל כל אדם נברא ונולד עיר פרא , ובהיותו בר אוריין, והתורה פעלה עליו ג"כ להיטיב עד שלא רק בשם יודע תורה נקראהו כ"א בר אוריין, שהוא אות שהתורה בכח קדושתה פעלה עליו להדריכו, כאם המדרכת את בנה בדרכים טובים וישרים. כגון זה ראוי לכבוד מורגש למען כמוהו ישוטטו רבים לעסוק בתורה, כי כתרה של תורה הפקר וכל מי שרוצה לזכות יבא ויזכה .
שבת ב קעג
קעדא"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא, ואמרת לי את דגבר בר אוריין הוא
.
באמת אע"פ שישנם אנשים כאלה שיש להם הכשר לדרכי היושר משאריתם, אבל בשום אופן לא יוכל להיות נקבע יסוד יראת החטא בנפש האדם כ"א בלימוד מרובה להכיר את גנות החטא הכרה לימודית, כדבריהם ז"ל, "אין בור ירא חטא". א"כ בהיותו לפי השלמות גבר דחיל חטאין, כבר נכלל בזה היתרון של בר אוריין, שודאי התורה פעלה עליו על הדרכתו המוסרית עד שנעשה גבר דחיל חטאין. וממוצא דבריהם למדנו שכל פעולה צריכה להתיצב למטרה היותר שלמה שאפשר לה להגיע אליה בכונתה, ואם נאמר שמדת יראת החטא היא העולה על מעלת בר אוריין, צריכה הכונה של הקימה להיות עולה עד מקום המטרה היותר ראשית ושלמה. א"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא, ואמרת לי את דגבר בר אוריין הוא. יראת חטא, תבא משתי סיבות. הסבה הטובה היא מתגבורת כח היושר בנפש, הבא מכח קדושת התורה, עד שיהיה מכיר בתכלית ההכרה בגנותו של כל חטא ויתירא ממנו מצד עצמו, חוץ מיראת עונשו. ויש יראת חטא הבאה מצד רפיון הנפש, שאם היה אותו האיש אדם חזק ובריא לא היה בא למדה זו. והנה אע"פ שהתוצאות של יראת החטא, שהיא הפרישה מדבר רע הוא ענין טוב אפילו אם יבא מצד חלישות הנפש, מ"מ אין עצם הענין מעלה כ"א חסרון בנפש. וצריך האדם להשתדל שתהיה מדתו יראת חטא באה לעולם רק ע"י גבורתה של תורה, ולא ע"י רפיון הנפש. ע"כ א"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא, וכיון ששבחתי אותו במדה זו והסמכתי ענין לו אנושיותו באמרי שהוא גבר דחיל חטאין, מוכח שמדתו זאת באה לא מרפיון רוח כ"א מגבורת הנפש, א"כ ע"כ באה מכחה של תורה. א"כ מאי אמרת לי את דגבר בר אוריין הוא, כאילו היתה מספקת מדת דחיל חטאין כפי אותה הצעה שכיונתי לה להיות מבלעדי מדת בר אוריין, ובזה הלא תצא תקלה שיסברו אחרים שמעלת דחיל חטאין שאמרתי לשבחו כ"כ היא רק רפיון הנפש, ויסתפקו במעלה זו ולא יחושו לעלות אל המעלה האמיתית, שהיא יראת חטא הבאה מגבורת הנפש, הקשורה באמת בכחה של תורה וכוללת בתוכה ג"כ מעלת בר אוריין.
שבת ב קעד
קעהתמתיים דר"א הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דא"ר יוחנן משום ר"א אין לו להקב"ה כעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ד' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, תסתיים
.
יראת שמים ויראת חטא, שתי מדות יקרות הנה, הראשונה היא עיונית, והשניה מעשית. והנה בכלל נמצא בעומק המחשבה את יסוד החיוב והשלילה, החיוב לטוב לנשגב ולקדושה יוליד הכרח החכמה והאהבה, והשלילה מכל רע וכל השחתה תזכך את הרעיון ואת המעשים ותעמיד את האדם בקרן אורה. המה אחוזים זה בזה, בעקב החיוב הטוב תבוא השלילה הטובה, ועקב השלילה הטובה ישאר האדם עומד על דרך החיים להיות הלך ועלה לדרך החיים בדרך החיוב המתוקן והטוב. איזה ציור אמנם יהיה הכח היסודי שמשנהו יבא עמדו בהכרח, זאת היא השאלה הגדולה שחכמי קודש אלה נחלקו עליה, וכאשר כל המושגים היותר קרובים מתבחנים לעולם ע"י הגדולים מהם והנשגבים, ע"כ מראש צורים נחזה, ציור מציאות העולם והוייתו בחפץ בוראו וכחו הבלתי תכליתי, כשיצוייר באופן חיובי לא נמצא חידת מציאותו, באשר כל חיוב הוא יתרון ומעלה, וכל יתרון וכל מעלה, כל הוד ושלמות, הרי הם כבר נמצאים בתכלית הטוב, במציאות אדון כל ב"ה ומה צורך עוד לנבראים ועולם. אמנם הדעה השלמה באור תורה תלמדנו דעת, שמציאות ההגבלה, שהיא השלילה המתחברת אל החיוב להגביל כל מצוי בערכו ותעודתו, זהו הטוב הראוי להמצא בנבראים מיד בוראם אדון כל ב"ה, "הכל יכול וכללם יחד". א"כ מציאות העולם הראוי ליחש חפץ השם יתברך בו, היא הגבלתו, שהכח המגביל שפועל בורא כל יתברך נחזה בו, היא השלילה, המודדת כל מעשי בראשית ויצורי קדם. א"כ היחש היותר נשגב לשם ד' בעולמו היא השלילה הנפלאה, שכל החיובים ממנה יצאו. וכאשר תבא חכמה זאת בלבו של אדם הבא לדעת את קונו למען ירא מלפניו, אז תטביע היראה הרוממה בו את חותמה, ומכחה יבא עז כח האהבה והחמדה לדעת אור ד' אלהים חיים ודרכי טובו, מצותיו ותורותיו. ע"כ אין לו להקב"ה כעולמו כ"א יראת שמים בלבד, וחוץ לזה אין צורך ואין אפשר בעולם. וכאשר הציור הפנימי אשר בכח מחשבת הנפש העליונה יתפשט לחוץ, לעולם המעשה, תצא מזה הציור עצמו, שהוא דעת יראת שמים בכח העיון, דעת יראת חטא בפועל והנהגת החיים. והן מרוממות את החיים בסלקן מדרכיו כל אבן נגף וצור מכשולי, ואז הולך הוא בדרכו אל מרומי אור מקור החיים, ד', להיות מתברך ממקור החיים. וכאשר הלשון היונית היא מיוחדת להוציא את המושגים הגנוזים אל הפועל החיצוני, להציגם בעולם המורגש, שזהו יסוד היופי המקנן בה, שעליה דרשו חכמים ז"ל בתרגמם את התורה יונית "יפיפותו של יפת יהיה באהלי שם", 'ו'הנה זה הציור הגנוז בעמקי הדעת לרומם את היסוד השלילי בתור הכח העקרי במציאות ובמוסר, (ש)הוא מובן לחכמי לב בעומק ההשגה הפנימית ע"י דעת אלהים ממקור תורת חיים אשר בשפת קודש, היותר טבעית לאדם להוציא בה לעצמו מושגיו היותר נשגבים, שיסודם הוא כח יראת שמים הבא מציור האמת העיונית, המשגת את גבורת החיובים מכח אור ההגבלה והשלילה - אמנם להיות מאוגד כח העיון עם כח המעשה ע"י הסתכלות חודרת שהיופי האמיתי הטבוע במציאות בעולם, מכח יד ד' אשר לו התפארת וההוד כי כל בשמים ובארץ, זה אנו יודעים ממקרא שכתוב "ויאמר לאדם הן יראת ד' היא חכמה", ובלשון יוני קורין לאחת הן. ע"כ באפס הוכחת מופתים מוכרחים, כ"א מה שכח היופי המוטבע הוא המביא את המציאות בחוברת של קישור ושויון, הננו מבינים מראש צורים שכשם ש'ב'מציאות העולם אין לו להקכ"ה בעולמו אלא יראת שמים, כן המדה היותר מאושרת בחיי המוסר היא יראת חטא. וזאת השלילה, תרומם את האדם ותרחיב צעדיו לחיי אמת מלאי עז ד', שכן החכמה היא אחת, ונמצאת בכל מעלותיה בצביון אחד, כראוי להרגשת היופי השורר בכל היקום במציאות הרוחנית כמו בחומרית, ובמוסרית כמו בשכלית. ע"כ ר"א האומר זה, הוא המוצא את היתרון היותר שרשי ויסודי הכולל הכל בגבר דחיל חטאין, האוחז במדה הרוממה המתאחדת עם החכמה האחת המתחלקת בשינוי ערכיה רק לפי נושאיה. אבל הרעננות והחיים שבה אחת היא, ההולכת ומתרחבת להודיע בעמים שם ד', "אודך בעמים ד' ואזמרך בלאומים, כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך, רומה על שמים אלהים ועל כל הארץ כבודך" .
שבת ב קעה
קעודרש עולא מאי דכתיב אל תרשע הרכה, הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע
.
אלא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף. מציאות הרשעה בכללה ודאי היא בכלל מציאות העולם, וכשם שאין רע מוחלט במציאות בדברים שאינם נופלים ע"פ בחירה, כן גם הרעות הנעשות בבחירה לא יעמדו על מקומן הרע, כ"א בשיתוף ובכללות יסבבו את הטוב של כללות המציאות, שצריך לפועלי הרע כשם שהוא צריך לפועלי הטוב, וכדאמרו חז"ל במדרש כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. וההבדל אינו בעקרו כ"א לעצם האדם ומעלתו במציאות, שפועל הטוב אשרי חלקו ומעלתו נשגבה, ופועל הרע הוא נבזה, ו"אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" , לפי התכנית של המעשה בערכה הגלוי והישר. והנה עפ"ז יש רשת נפרש לפני הנופל ברשע, שאז כבר נפל עליו לבו שאיננו נחשב עם פועלי טוב במציאות מאחר שכבר הרשיע לעשות. והלא כל אדם רוצה להיות פועל גדולות, וזאת היא תשוקה טובה בנפש, יצרה יוצר האדם כדי להרבות טוב וחסד ודעת אלהים בעולם. אבל זה שהרשיע, יוכל לחשוב בדעתו שמאחר שכבר אין חלקו עם הצדיקים פועלי טוב הגדולים בעולם, ילך חלילה אחר יצרו להיות פועל גדולות ברשעה, להיות מרשיע הרבה ותהיינה תוצאות פעולותיו גדולות. ובאמת זאת היא אש אוכלת עד אבדון את גדולי הכשרון שנפלו ברשת נטיותיהם הרעות, בתחילה בדברים קטנים ואח"כ כיון שכבר מצאו עצמם שהם עומדים הרחק מעדת צדיקים, בקשו להרחיב פעולותיהם לפי אותו מצב הרשע שהם עומדים בו, והם הם נשחתו והשחיתו עד אשר אנחנו צריכים ללימוד מיוחד, שאין הבדל כלל לענין המאיסה והגיעול, ולענין ההפסד והאבדון שמביאה הרשעה לעושה, בין רב למעט. וגם בהיותו עומד בראש תנועה גדולה של רשעה, לא תהפך לעולם לענין טוב וחשוב כ"א תוסיף רעה וצרה לפי תוספת הרשעה. ולא יאמר אדם לעולם שכבר נפל חלקו להיות עם רשעים, ועי"ז יגדיל ברשע עד שיהיה (עושה) בהשפעת הרשעה עושה גדולות. כי כל מה שיטבע יותר בבוץ הרשעה, כן יהיה צריך יותר זמן ויותר מירוק של תוכחות עלי עוף לתקן את מעוותיו. והוספת הרשע גם במדתה היותר גדולה לא תהיה נערכת כ"א הוספת סרחון וגנות, ולא תהפך לכבוד עבור גודל הרגשתה בעולם. כ"א כמי שאכל שום וריחו נודף שיחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף. שבהוסיפו רשעה אינו כ"א מוסיף לקחת לו קלון, ומגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב , וכל מה שיוסיף להתגלגל בחובה, יותר ישפל וישחית נפשו והודו.
שבת ב קעו
קעזדרש רכא כ"ר עולא, מאי דכתיכ כי אין חרצוכות למותם וכריא אולם
.
אמר הקכ"ה לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצכין מיום המיתה, אלא שלכם כריא להן כאולם. החרדה מיום המיתה ראויה לבא עם ההסתכלות על האושר של הצדק והחסד, שהיא טבועה בנפש האנושית בטבע כ"ז שהאדם שומרה בטהרתה. ומתוך הידיעה הזאת המתגלה לאדם במבט שכלי, יכיר מיד שאף שכ"ז שהוא נטבע בתאוות רעות חומריות איננו מכיר כלל את גודל ההפסד של מצב נפשו בהתרחקה בטבעה וקנינה מקדושת מדותיו העליונות של מלך הכבוד ב"ה שהאציל על נשמת האדם מזיו יקרו. אבל ביום המיתה, כשמאסר הגוף ותאותיו הבהמיות הנמוכות הותרו, הלא אז תחתור הנפש לשוב לאיתן טבעיותה ותרגיש בפעם אחת כל מכאוביה. מחשבה אמיתית זאת תוליד בטבעה על המעקש דרכיו את החרדה מיום המיתה, והעצב יתגבר אחרי הידיעה שגם אותן החמודות שלא תוכל 'הנפש' לצייר ולהשיג כלל מפני התרחקה מאור האמת ומקדושת השי"ת העליונה, מ"מ הלא הם הנם הקנינים היותר חשובים, שאע"פ שלא תחרד על שלילתם מצד חסרון השגתה את טבעם ואיכותם, אבל כמה ראוי להתעצב על אבדן יקרת ההצלחה של העושר היותר נשגב מכל הקנינים שבעולם - אבדן שלימות הנפש ואורה. והנה הרשעים שלא ישימו לבם להסתכל בהוד הדעת, ואור ד' יתברך לא נגה עליהם, לא יחרדו ולא יעצבו ע"כ מיום המיתה. אמנם יש שהאדם כבר החשיך שכלו בבחירה ואיננו מעיין בדברים נשגבים, ע"כ לא יפעלו עליו באורם הבהיר, אבל טבע הנפש האנושית תפעול את פעולתה, והרגש בעצמו יתגבר בלב לפעמים ליסר קשה במוסר כליות את שכחי ד' ועוזבי דרכי יושר. אמנם הרשעה יש בכחה להתגבר כ"כ על האדם שלא די שתאפיל את שכלו מכל הסתכלות, כ"א תטמטם ג"כ את לבו מכל הרגשה. ע"כ לא דיין לרשעים שאינם חרידים ועצנים מיום המיתה מכח הסתכלות שכלית, אלא שכבר המיתו מנפשנם' כל רגש קל המעירם לדרך החיים, ובהליכתם בדרכי חושך גם לבם כריא להם כאולם.
שבת ב קעז
קעחוהיינו דאמר רכה מאי דכתיכ זה דרכם כמל למו, יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלכ על כטלם
.
שמא תאמר שכוחה היא מהן, ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו מלה. חסרון הדעה וחסרון ההרגשה יוכלו להצטייר בשני אופנים. האופן האחד הוא שיבוש שכלי, שחושב בטעות משפט מעוקל. ואם יהיה אדם נגוע בזאת המחלה, יוכל להרפא ע"י חכמי לב שיראהו איך הוא טועה בחשבונו. ולעומת זה חסרון ההרגשה הטבעית תוכל לבא מכח הסחת הדעת לענינים אחרים, גם זה הוא דבר שאינו מתמיד, כי לא לעולם יטרד האדם מענינים שונים ומוכרח הוא לפעמים לשוב אל מנוחת טבעו הישר. אבל כאשר תתגבר הרשעה תשבר בזרע עזה כל שכל והגיון, ועם ידיעה ברורה שדרכם למיתה לא ישנו ארחם לטוב, לא מפני שיש להם ע"ז טעמים שכליים כ"א מטעם מרידה בעצם השכל האנושי. זאת המדה היא המחלה שאין לה תרופה, כי כל השגה מוסרית צריך שיהיה השכל עומד על מכון ממשלתו, וכיון שאחרי הידיעה שדרכם למיתה כ"כ פעלה עליהם הסכמת הרשעה עד שאינם חתים מהאבדן הגדול, ויש להם חלב על כטלם, שוב אין מקום להצילם גם בכלי נשק ההגיון היותר טובים. וחסרון הרגש, אם היה בא משכחה ארעית, היתה ההזכרה כבר קרובה, אבל כיון שאינה שכוחה מהם, כ"א ואחריהם כפיהם ירצו סלה, אלא שעצם הנפש כבר נשחתה עד שלא תחוש ולא תרגיש גם את האסון היותר גדול הנשקף לה מדרכיה הרעים, זאת היא גבול הרשעה בהתגברה למרום קצה, שתעשה את האדם כאחת מבהמות יער, שלא יוכל להשכיל ולהרגיש כלל את מה שלב האדם חש ומרגיש בטבעו. במעמד נורא כזה יוכל לדעת הכל, ולצייר הכל, ומ"מ לא יגע הדבר עד נקודת החיים והמעשה במאומה, "ראות רבות ולא תשמר פקוח אזנים ולא ישמע". כדי להשמר ממחלה הנוראה הזאת של ביטול ההרגשה העלולה לבא על האדם מסיבות הקפת תאוותיו הרבות, נתן לנו אבינו הרחמן תורת אמת המכשרת לנו את כל דרכי החיים, להיותם קרובים, להיות נפעלים מכל דבר קדוש ונשגב, מכל שכל טהור ומכל רגש צח, להשכיל ולהיטיב, למען לא נאבד במהומת הרשע ולא נהיה נטבעים בבור שאון וטיט היון , "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'". ע"כ נגד כל אורך ציור הרשעה עד מרום עזה, אמי הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין'.
שבת ב קעח
קעטעל שלש עבירות נשים מתות כשעת לידתן, על שאינן זהירות כנדה, בחלה וכהדלקת הנר
.
בכלל יסוד העונשים המתיחשים לעוברי דרך ד', הוא בנוי על מטרת ההשגחה העליונה לשכלול המציאות, וכשם שלא חיסר האדון ב"ה בעולמו כלום מהמון סיבות רבות ושונות שמגיעות למטרתן, לשכלל על ידן את המון יצוריו, להוציא כלי למעשהו, בכל מערכת הבריאה - כן קל וחומר שלא יחסר סיבות ומערכות מסבבות לשכלול רוח האדם והטבת מוסרו ועדינות נפשו.
וכאשר כל התורה כולה היא דרך ד' לישראל, שבאחזם בה משפעת היא עליהם שפע אצילות נפש, ברכה ורוח נדיבה, ומרככת את קושי הלב הטבעי וגסות הבהמית שבאדם, הנה בסורם מדרך הטובה והזניחם את עצת קדוש ישראל , אז מוכרחים היגונות בחיים לבא, לבצר זדון הלב ולרכך את קשיו וזוהמת בהמיותו, למען יוכל האדם להתנער אל מעלתו האנושית לקדש קדוש ישראל, ולחוש את מעלת ההוד והאצילות שבחיי קדושה הערוכים בהדרת קודש, הצנע לכת וצדק ומשרים. והנה יסוד קדושת החיים הביתיים, עליו נבנה כל האושר הפרטי והכללי בכלל החברה, והנה הם נמזגים מקישורים שונים, שהרגשות יכולים לעלות על פיהם מעלה מעלה, גם לרדת מטה מטה, הכל לפי הציור הפנימי אשר בנפש מהבנת תוכן החיים. כשהדברים הולכים כסדרם, כשאורח החיים מתפנה בתחילה מזוהמתו שיוכל לקלוט במהלכו הטבעי, והוא מתכונן בסדר של טהרה המוכן לקלוט בתוכו נצוצי אורה, של מהלך חיים קבועים ערוכים ע"פ סדר שאיפת צדק עליונה, מסודרה מטעם עומק חכמתה של תורה, הראויה להיות מושפעת ע"פ יחש של גדולי הרוח והצדק אל תוכו של הבית, אז תבא המטרה שתתקבל הכרת הקדושה והוד ברכת ד' שבחיי קודש, ברוח שלום ושמחה, לא ברוח של כפיה והכרח וחשיכה, ואז יציץ נזר החיים על הבית להיות בית נכון "ואוהל ישרים יפריח" . רוח ד', רוח קדושה וטהרה, איננו ראוי לחול על הבית כ"א כשיהי' קשר הנפשות מצורף ברגשות נעלים וקדושים, שאצילות הרוח ורוממות הרעיון להקים בית לשם ד', בחיי יושר וצדקה, יהיה הכח הגובר והמתעלה על יתר תנועות החיים, המעשיים וההרגשיים. האשה אינה מוכנת להיות חיי שמחה וקדושה משפיעים עליה ומושפעים על ידה, ביחש לחיי המשפחה והפרחתה בעתיד, כ"א בהיות מצב הנפש, המושפע ממצב הגוף, מוכן לזה. אבל בהעדר ההתאמה הזאת, יוכל רק כח בהמי חמרי להיות לאש הדיוט, האוכל ומכלה, ומטביע ברפש תאוה בהמית את כל חסן וסגולה, ופועל על המשפחה ירידה איומה, שתכונתה השפלה תתפלש ברוב בדורות הבאים, לזרע זרע שפלות, בחיים נשפלים שמרכזם איננו מתרומם מלגימה חומרית גסה, שעם התגברותה אפס כל הוד החיים, מאין יתרון לאדם על כל חיתו ביער. והנה ההגנה נגד המחלה האיומה הזאת, המורידה את ערך האדם עד עמקי שאול, הוכנה בחבלי לידה, הנותנת את מרירותה כופר כל התמכרות, אשר תוכל לגרר אחריה לב החלש אשר לאדם, באין לו תמיכה עקרית ממשאת נפש של קדושה וצדק עולמים. והנה הזהירות בנדה תרומם את השתילה של המשפחה משפלותה הבהמית, עד שתאחז לה מטרה יותר נעלה במהלך חייה, שלא בנקל ימצא כל איש עקבותיה, כ"א בהיותו מושפע ג"כ בחייו הביתיים מאורה של תורה, ע"י שפעת כהן מורה הנגש אל ד' ודבר קדשו. ע"כ סמוכה אחריה החלה, הכרת ערך חשיבות הכהונה בחיי הבית פנימה, "ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך" . ובהתנשא האדם בקיום אמונת חכמים מלב נכון, תבא משאת הנפש לשום מטרת החיים את הקדושה והאצילות שבהם, לא בתור חק וכפיה, כ"א באור פנים ושמחה, כטבע עצמיות החיים להיות מלאים אורה וצהלה, שיתגלו ביום הקדושה והמנוחה בשקט חיי המשפחה ושמחתה התמימה, באור שבת קודש, בבאו להניח כל לב מכל עצב ורגז, ולרומם את הרעיון לחיי עונג, שיסוד מוצאו ועטרת תפארתו היא ההתאמה אל הקדושה ואצילות הנפש, ברוממות הרוח של מטרות נשאות ונעלות, שכל עונג וכל נועם מתקדש עמם ומתעלה. זה יהיה פרי לימוד הכהן והשפעתו בחיי הבית, עד אשר יוצא אל הפועל בליל התקדש שבת קודש בהדלקת הנר, לאורה ושמחה ושלום בית. אבל בהחסר הרתוק הקדוש הזה, והחיים במהלכם עושים את נטיותיהם, והכחות הבהמיים, שאינם מתבסמים בבושם משחת קודש, יורדים הלוך וירוד, אז רק משבר של אפיסת כל תקוה, והבאת מפח נפש, מכל התמכרות שאין עמה כ"א פחיתותה הנמוכה, יביא את המרפא הכללי לשארית הפלטה, למשפחה ולאומה בכלל. ע"כ אלה הנה הסיבות, שההכרח של השמירה של שכלול הרוחניות ועטרת החיים מחייב את הזעף, המביא לכונן דעה יותר רוממה, ונשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות כנדה, בחלה ובהדלקת הנר, שרק בעז מר המות וחשכת אופל השבתת שמחה וגיל, תוכר תרמית (של) הערך השפל של החיים. ועד עומק הנפש יחדור ההכרח להתרומם עוד להכרה יותר עדינה, באופן שיהיה 'תכן'החיים עמה כ"כ נשגב וקדוש עד כדי להתעודד ג"כ מכל משא של מרירות ומעוף צוקה , "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".
שבת ב קעט
קפנדה מ"ט, א" ר יצחק היא קלקלה בחדרי כטנה, לפיכך תלקה כחדרי בטנה
.
החדרים הם מחלקים את תכסיסי הבית למערכותיהם באופן שיעמוד כל ענין בגבולו. כן החיים המתקדשים בקדושתה של תורה, מעמידים כל נטיה מהנטיות הרבות שבנפש האנושית על מכונה ובגבולה. וכשמשפחת האדם הולכת ע"ז הדרך היא מתעלה בדרך החיים להתקרב אל תכלית יצירתו, להיות מעמיד דורות שיצאו ממנו ראויים לחיי אורה, בדרכי צדק ויושר ודעת שם השם יתברך. ע"כ ראויה היא התולדה להצליח, ולהיות מתגוננת מכל פגע. אבל כאשר העבירה את הדרך, וע"י הגברתה את הצד החומרי הנמוך, באפס השפעת הקדושה וחדות השי"ת במערכת התולדה, כבר אפס כל סדר הראוי להמשך אחר הטוב והקדושה במשטרי חייה, ביחש אל טבע חיי המשפחה והקמת הדורות, שקלקלה בחדרי בטנה, והסירה כל גבול, עד כמה תוכל החומריות הגסה לשלוט על מערכת החיים, הרי כבר סרה התולדה מתפקידה, ואין לה זכות להעזר מצד ההשגחה העליונה הצופיה לשכלול האנושיות. ע"כ כל התקוממות של מניעת התולדה והרבות המכשול יפגיע בה עונהי, כיון שאפס כח המנצח כל המכשולים שהוא קשור ביחש התכלית הנשגבה של מהלך התולדה, הנמצא דוקא עם שמירת הגבולים של החדרים המוגבלים בעמקי הנטיות, היושבים במערכה איש על דגלו, לפיכך תלקה בחדרי בטנה.
שבת ב קפ
קפאתינח נדה, חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר, כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם
.
כח הגידול והצמיחה אשר שם השי"ת בקרב כל צומח, וביתר שאת בקרב החי והאדם, שמהתחלות הקטנות והמצומצמות במדתן יתרחב הדבר לבא לידי השלמה גמורה, ומחומר קטן ודל, שכפי קטנו הכמותי כן הוא ג"כ קטנו האיכותי בכחות דלים וחלושים, יצא אדם גדול ושלם בתכונותיו, עומד לגדולות במעלותיו הנפשיות, מזה אנו יודעים כמה גדולה היא האחריות בשמירת כל ענין מקלקול בהתחלתו. כי החסרון היותר קטן המתערב בהתחלה, ממנו תוצאות להמון קלקולים רבים. כי הכח המגדל יקח עמדו את כח המקלקל ג"כ להפרותו ולהרחיבו, כפי אותה המדה שהוא מרחיב את הכחות הטובים המתיחסים לחומר הטוב. וזה הוא אחד מקצה טעמי איסור נדה, שהדם שממנו הולד נוצר, צריך שיהיה מוכשר בין מצד מזגו החומרי בין מצד מזג הנפש וצהלת הרוח, להיות חל עליו רוח חיים צח וטהור נוטה אל התעוררות הטוב והקדושה. ואם יתערב איזה עירוב כל דהוא מתמצית החומר הבלתי טהור, או אפילו רק מהשפעתו שהוא משפיע על הנפש כל זמן שלא נטהרה ממנו כדת של תורה, להחליף תכונה לטובה ולאורה של עז ד', אותה התערובת המצערה יש כח בידה לקלקל ולהוריד עזה של התולדה הקדושה הישראלית, חלילה, ומגעת עד כדי לשלול את תכלית החיים והתולדה, שהם נועדים להוציא כלים מוכשרים, ללכת באור ד'. ע"כ אמר הקב"ה, רביעית דם נתתי בכם, בהתחלת היצירה, וממנו תוצאות לכל בנין הגוף ובסים לנפש גדולה וחכמה רבת פעלים; מזה תבינו כמה נשגב הוא כח הגידול מהתחלות מקומצות, ותוכלו לדון כמה שמירה צריכה היא ההתחלה הנפלאה הזאת מכל תערובות של פגעים שיוכלו להתלוות עמה, לבקש להתגדל גם הם עם הכנתם לטומאה ולכיעור, תחת הקדושה והתפארת שאנכי שותל בכרם בית ישראל, הסוגה בשושנים. על עסקי דם הזהרתי אתכם, לשמור בהתחלה כח הטהרה, למען יהיה אחרית דבר טוב דוקא מראשיתו .
שבת ב קפא
קפבראשית קראתי אתכם, על עמקי ראשית הזהרתי אתכם
.
השלמת הבית בארחות צדק היא ההתחלה להצלחת החברה בכללה, וחיי המשפחה בהיותם מתרוממים למצב טוב, תוסד מזה ברבות הימים הצלחת האומה. ע"כ הקדושה הביתית היא ראשית לההצלחה הכללית שבכללות האומה, וכערך משפחה אחת אל כללות האומה, כן הוא ערך עם ד' אל כלל מין האנושי. שההשרשה של הקדושה ודעת ד' שמשתרשת בישראל ע"י התורה וקיומה בכל הזמן הארוך העבר, היא תגרום שיתפשט אור ד' וכבוד ידיעתו על כל המשפחה האנושית בכללה. ולשם כך נקראו ישראל ראשית, מפני שכך הענין של ההשלמה הכוללת הולך וכובש לו מקום בעולם קמעא קמעא, והראשית הם ישראל. ע"כ נכבדים הם מאד הדברים שעליהם נוסד יסוד קדושת ההתחלות, כי בהתחלה כלולה כל המטרה היותר אחרונה. ע"כ החלה, שהיא המתנה של כהונה המתיחסת אל הבית והליכותיו ביחוד, להשריש כבוד התורה ועבודת ד', וזיקוק הלימוד לדעת את ד' ושמירת המצות, הבא ע"י הכהן המשרת את ד', היא הראשית המנחת את יסוד הבית, ועיניה נשואות אל האחרית הבאה מן הראשית: ההצלחה המתפשטת מיחידות של הבית אל ריבוי של הכלל. כן היא מתאימה אל המטרה שבכלל המצות ובחירתן של ישראל, שנושאת ג"כ בתוכה את ההתפשטות האחרונה שתבא לרגלה. ראשית קראתי אתכם, על עמקי ראשית הזהרתי אתכם. והמטרה ההולכת ומתגברת בריבוי עם ד' נושאי דגל שם ד', נסמכת היא יפה אל כל מחזה של לידה והוספת נפש בבית יעקב, שעל כללותם נאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". (ישעיה מג כא) וכל הפושט יד בההכנות הראשיות הפרטיות שבחיי הבית, הוא מזעזע את העמוד הימני מצד רוממות הוסדו.
שבת ב קפב
קפגנשמה שנתתי ככם קרויה נר, על עמקי נר הזהרתי אתכם
.
יסוד דרך הטובה לאדם היא להכיר את ערכו, שאע"פ שאין ראוי לאדם להתרחק הרבה מדרכי החיים הטבעיים, וכל תביעה טבעית המיוסדת על היסוד הבריא שבגוף ובנפש היא לעולם מתאמת ג"כ עם דרכי התורה ואור ד', מ"מ צריך להתבונן, כי מתי יוכל להיות שם ארחותיו להכריע איזה תביעה וחפץ הוא מיסוד הטבע הישר אשר כך עשהו יוצר האדם, ואיזה הוא עולה משרירות הלב והשחתת המדות, מצדו או מצד דורות הקודמים או מצד המקרים והסביבה, ע"ז צריך שיאיר אור התורה והשכל את מחשכי הנפש, שרק בהיותו מאיר את נשמתו בתלמוד תורה ומחזק את כחה הטוב במעשים טובים, רק אז תהיה מאירה, וע"פ אורה הנתלה בה יוכל ללכת בדרכי החיים גם במקום שהם מסובכים ולא יכשל. אבל אם יסמוך על הטבע המתגבר בלא הארת אור תורה ומצות, הנה ימש חשך ויכשל בכל עת, "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו". ע"כ בכניסת השבת, היום המקדש את ישראל ומרוממם משפלות הגסות הבהמית שהמון המין האנושי שקוע בה, בתחילת באו צריך לכבדו באורים , להדליק את הנר להאיר, ע"פ מצות תורה מ"לא תסור", למען יהיה שלום באהלו. וזה יזכירנו ג"כ כי אין לנו להניח את מצב המחשכים הטבעיים במעמדם, כ"א להאירם באותם האמצעיים שהם עלולים להיות מוארים על ידם, שבזה נהפך את כל תוכן החיים לקדושה ולאור. ומדור לדור נגדיל פעלנו לטובה ולברכת ד', וזה היסוד יכין לבבינו להתקדש מכיעורים שבטבע, בזהירות קדושת חיי הבית המתיחסים לנדה וחלה, המזקקת את השפעת אור התורה ועצה מכהן בתוך חיי הבית הפנימיים. וזה תשלים המחשבה שנשמה שנתתי בכם קרויה נר. לא אור מאיר מעצמו שא"צ מכשירים להעלות אורו ולשמרו, כ"א נר, שאמנם כשיכשירוהו יאיר באור צח מרנין ומשמח, אבל מבלעדי המכשירים המעשיים והשכליים המסבבים אותם לא יביא את תועלת האורה. ע"כ יתרומם בזה האיש הישראלי מלהשען על הטבע השפל, שכבר נתקלקל בתכונת האדם ע"י כמה מוקשים שכבר קדמו, וירומם את הטבע היסודי בהכשר של אור תורה ומצוה ודעת השי"ת.
שבת ב קפג
קפדאם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם מכם
.
כח הטבע של כחות החיים האצור בנפש, יש בו הכנה להיות מתעלה ע"י הדרכה טובה המוארת באור תורה ומצוה. והנה ההכשר להתעלות, להיות חפץ באמת להיות חי ופועל לפי הדיעות היותר אמיתיות וההרגשות היותר קדושות לטוב ולחסד, כמעשה גדולי העולם אשר נגשו אל ד' במעשיהם הבהירים למלא את העולם חסד ואמת, זאת היא מתת ד', נשמה שנתתי בכם, שצריך להכשירה כראוי. אמנם כאשר בהתפתחות ההכשר יפה תעלה תפארת הנשמה באורח חיים נעלה מטבעה, כן בהיות האדם מתעצל לקחת את הרטיה של תורה ואור דעת ד' בפעלים טובים, אז אותם הכחות הטבעיים עצמם שהיו ראויים להתעלות מטבעם ביותר שלמות, ירדו וישפלו, עד שאפילו המוסר הטבעי היותר נמוך יתקלקל במשך הזמן וחליפות הדורות, אשר באין כח קדוש ונשגב המושכם למעלה, הם יורדים ונשפלים מטה מטה. והמוסר הטבעי, זאת היא נשמתכם, המכוונת נגד נשמה שנתתי בכם, וכיון שאינכם מקיימים אותם ההכשרים שתקח לה על ידם הנשמה דרך העליה, הרי היא עומדת להיות כ"כ נשקעת, עד שאני :וטל ג"כ נשמתכם הטבעית. ובהתגלות הכנה כ"כ ירודה, שתבא לאבד את ערך החיים ולהשפילם, מיד ההשגחה העליונה מכינה דרך הצלה למעט כח הרשע. והנולדים בהכשר ירידה מוסרית שאין עמה תקנה, הנם כלים ונמקים בעון אבותם, שגרמו לתולדותיהם מעמד נפשי כזה שיאבדו תקותם להכנים באוצר החיים דבר המביא להועיל, ושלא יהי' הפסדם מרובה הרבה משכרם.
שבת ב קפד
קפהומאי שנא בשעת לידתן, אמר רכה נפל תורא חדד לסכינא
.
אנו רואים שהטבע לא יעשה דבר לבטלה, כי החכמה האלהית שהנהגתה היא בתכלית השלימות היא עושה כל דבר במשקל, במשפט צדק, ואינה מבזבזת שום כח לבטלה. ואם יש ענין שנצרך להעשות מטעם ההשגחה, ויספיק להיות נפעל בסבה שכבר נמצאת במציאות למטרה כללית או פרטית, זה הוא משפט הצדק של המשקל האלהי שלא לחדש סיבות מיותרות. כמו ששלמות איש המעלה היא שלא ידבר דברים יתירים, ואם יספיק למטרת הענין דיבור אחד לא ידבר שניים, כן מצד מעלת השלימות העליונה כביכול אין בדרכי הפעולות דבר יתר ופעולה ריקה. וכ"כ גדול הדיוק, עד שאם ע"י איזה פעולה הנמשכת ובאה תושג המטרה לאיזה ענין אחר, לא יוכפלו הדברים. ע"כ כאשר מצד ההנהגה החסכונית הוא שלא לבזבז פעולות, ואם נפל תורא, והשחיטה ראויה לו, הזמן מוכשר אז לחדד סכינא כדי שלא להצטרך לפעולה אחרת. כן אין ההשגחה מניחה את העלילות שהמיתה עלולה בשעת לידתן למי שגרמו מעשיה להיות עוברת מן העולם. וביותר הדבר נכון מצד ההוראה שיש בזה שעצם הפורעניות והריסות החיים היא נגד המטרה העליונה שהשם יתברך הוא מלך חפץ בחיים. ע"כ רק ההכרח של הקנית הטוב הכללי הוא הגורם העונש. ע"כ כמו שראוי מצד המוסר למעט בפעולות מוכרחות כשיש בהן איזה הפסד מוסרי, כמו ענין השחיטה, שההכרח מביא לפרנס בנ"א בבשר בע"ח ומתוך ההכרח התירה התורה, ומ"מ לא נסתלק לגמרי אותו רושם שפעולה שיש בה השחתה מוסרית, עושה, עד שהטבחים הם משותפו של עמלק , ע"כ ראוי למעט בהרחבת הפעולה, וכשמזדמן ענין שההפלה שהיא מצרכי ההכנה לשחיטה תהיה נגמרת בלא פעולה מצדנו, ראוי ונכון הדבר להראות צד ההכרח וההרגשה הפנימית שיש בנפש לבקש התעלות ממעל למצב כזה. כן נוהגת השגחת השי"ת שכל דרכיו אמת וצדק, להודיע לבני האדם עלילותיו ודרכיו למתבוננים באורחותיו כדי שיגיעו בנ"א להיות כולם לימודי ד', להורות מיעוט הרצון בקימוץ ההרחבה לפעולות ההפסד והעונש, עד שראוי להסתפק בפעולה טבעית קבועה מכבר, למען לא יהיה הכרח לחדש פעולה להרחיב גבול מדת הפורענות, להורות בזה קימוץ הכחות וההסתפקות במיעוט האפשרי, כעין נפל תורא חדד לסכינא.
שבת ב קפה
קפואכיי אמר תפוש תירום אמתא כחד מחטרא ליהוי
.
הצד המוסרי של חבלי לידה ילמדנו לדעת כי אוצר של רעות, נטיות ומדות משחיתות, נמצאות בקרב המין האנושי, ומתגברות בפנים ידועים בנשים, שכח הרגש עולה בהן על כח השכל השופט, שהוא יסוד הצדק להכיר את היחש היסודי שיש לאדם הפרטי עם כל מה שחוץ לו במציאות. ע"כ לו לא באה התולדה ע"י מכאובים וסכנות, לא היה הצדק האפל כ"כ בתוך הנפש יוכל לצאת לפעלו, לגדל את הזרע אשר נתן לנו ד' כדי לבנות את העולם ולהרבות טוב וחסד. אמנם המכאובים והסכנה הכרוכה בעקב הלידה, הם מוציאים את האהבה הגנוזה בעומק הצדק מן הכח אל הפועל, עד שמתפשטת כראוי לכל הפחות על החלק היותר קרוב ממין האנושי, שהם הבנים, הנולדים בעצב, בעקב החטא. א"כ מטרת חבלי הלידה היא למעט כח הרשע הגנוז בטבע הנפש האומרת "אני ואפסי עוד"י, שלא תוכל להבין חביבות ואהבה כ"א לדבר הבא במכאוב וחרף נפש. ע"כ אם השפילה האשה ביותר את מוסרה, בפרצה גדרות עולם המבססים את עז הקדושה הצדק והטוב בעולם, שאז כפי ערך הפריצה כן גדול כח התעצמות הרשעה בעומק הנפש, עד שלפעמים המכאובים הצריכים לגרש ולשבר כח הרע, הם צריכים להתעצם כ"כ עד שאין אפשרות לסובלם. ואז אמנם המטרה מושגת בביעור חלק כ"כ נפסד מהמין, מקרב האומה, כדי שיוכל הצדק הכללי להאיר אורו ולכבש לו נתיבות בחיים במעשה ובמהלך הדורות. ע"כ לפי ריבוי המרידה, במחאה האחת יבא כח המנגד הלוחם בעד עז הצדק והאמת ע"פ דרכי ד' ומשפטיו העליונים, ובכח האחד של חבלי הלידה הנועד לכח המרדות התכליתי, יבא עד קצה גבולו, כשהרשעה הביאה את עצמה למצב כזה, כחד מחטרא ליהוי.
שבת ב קפו
קפזרכ חמדא אמר שכקא לרויא דמנפשיה נפיל
.
חק חקק האדון ב"ה בעולמו, שביראת ד' יהיה מבטח עז ומעז ביום צרה . וכאשר הכחות הרוחניים המה מסעדים את האדם גם בעת אשר גופו יסבל ממשא של יסורים ומכאובים, כי "רוח איש יכלכל מחלהו" . אמנם אי אפשר להמצא אור ד' בלב בעת צרה, כ"א כשיקדים האדם לקדש דרכיו בדרך ד' בעת טובה, שאז בעת צרה יתלקטו כל המחשבות והרגשות הבאים לרגלי דרך ד' הישרה ויאירו בנפש אור תקוה בטחון ועז, המבליג על כל בעותי שאול שמתגברים בעת צרה. ע"כ בתולדה האנושית שבעקב הנפילה המוסרית צריכה להתקן ע"י מכאובים של חבלי לידה, הנה כפי ערך השמירה של תמימות דרך החיים, כן יהיה מקור לאור האומץ של הרוח להתגבר במנוחת נפש ותקוה בישועת אלהי יעקב מושיע בעת צרה, עד שתתן עז לחזק את הרוח ולהתגבר על החבלים הנוראים ולצאת מהם בשלום. מה שאין כן האשה שבזדון רמסה את קדושת דרך ד', שע"י המון הירידות המוסריות כבר רחקה מאור ד', מטובו ותוחלת ישעו. אז בעת בא חבל לה, לא יוכל אור ד' המתמלא בכל לב תמים וישר להיות מעז לה. ע"כ באין התעודדות הרוח, אין יכולת לפי הטבע החומרי בפעמים רבות להיות עומד לפני מכאובים הנוראים של חבלי לידה, עד אשר באפס מקור חיים מקרבת ד', יען כי כבר אבדה דרך בהשתכרה ביין תאוה וגאות רמיסת קודש, ובעת צרה לא יעמוד הרוח אם לא קדם לו מכונות דרכי יושר במעמד השפוי, ע"כ מנפשיה נפיל. וכל אלה מדרכי ד' הטוב, אשר חשב מחשבות לרומם את כח קדושת הנפש האנושית שירדה פלאים, שיהיה כח מכריח בעת הלידה להתנוצץ על הנפש משגב עז של שם ד'בעת אזלת יד', וזה ישים יסוד לרושם של הכרת כבוד ד' והדרת קדושת דרכיו הישרים על דרך החיים בכללו.
שבת ב קפז
קפחמר עוקבא אמר רעיא חגרא ועיזי רהטן, אככ חוטרא מילי ואכי דרי חושכנא
.
ההשקפה הכללית על מה עשה ד' ככה שתהיה הלידה האנושית מסובבת בכ"כ מכאובים ובלהות ולפעמים ג"כ עם המות הבא לרגלה, היא באמת ההבנה בדרכי ד' העליונים. וכשם שבכל פרט מפרטי בנ"א היסורין הם ממרקין כל גופו של אדמי, ו"תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" כתיב, כן הוא ג"כ בענין היסורין הכוללים העוברים על כלל המין האנושי מגמתם היא לצרף הסיגים הנכללים בקשיות הלב של בני אדם, לרכך את מזגם, ומזה תבא ג"כ ההכנה לצרף דיעותיהם. אמנם פרטי המשקל של מדת היסורין איך הם קולעים את מטרתם, לזה צריך עומק ורוחב דעת גדול המגיע עד הררי עד של החכמה האלהית, הידועה רק לאדון כל המעשים ב"ה, הצופה כל רזי עולם. והנה בכלל יצר ד' את האדם שיהיו כחותיו הגופניים חזקים ואיתנים, מהירים במשלחתם וחשים לעבודתם, ומהם תוצאות לנטית התאוות העוברות פעמים רבות את גבול היושר והאמת, והמחשיכות את אור הנשמה האלהית המכינה את אושר הנצח אל האדם והמציאות כולה. והשכל, ההארה הרוחנית שמאור ד' המאיר לאדם דרכו, איננו יכול להתחרות במרוצתו עם הכחות הטבעיים, ע"כ ירבו חטאי האדם וירידתו המוסרית, וכאשר סוד היצירה האנושית מחייב כך, שיהיו כחות הטבע וחפץ החושים מהירים ואיתנים, והשכל יעשה דרכו לאטו, שדוקא מאופן גידול כזה יצא צלם דמות האדם וצורתו כפי התעודה שנתן לו יוצרו; ע"כ למלאות את המדה שהשכל וההכנה המוסרית, שיסודה אור תורה ויראת ד', אינה יכולה להגיע עד אותה המהירות של החושים הטבעיים ותולדותיהם שאין עמהם כ"א חפץ הנאתם הפרטי, הוכנו היסורים הכלליים שהם מחכימים את כלל האדם, להבין שאין תעודתו נמצאת בשפלות חיי העונג של החושים והדמיון, כאשר יראה כי שקר נסכם . וממילא יתרומם להסתכל בתעודתו ולמצא מקור חיים לנפשו בעונג נצחי ונשגב שיביאהו לדעת ד' ודרכיו ולדבקה באהבתו ובצדק ומשרים וכל מעגל טוב . והנה לעומת הירידה המוסרית של הטבע המתגבר ושוטף במרוצתו באהבת החיים, עד אשר לא יוכל השכל להשיגו לרעות אותו דעה והשכל, נצב כמו נד המחזה של מצרי שאול שבחבלי לידה שהם כוללים את כל המון האדם, שפועלים פעולתם להשקיט מעט את הדמיון השוטף של הנאת החיים העלול להוריד את האדם עד עמקי החומריות היותר גסה. ועם אלה החבלים בעצמם, שלכלל המין האנושי שלא נשפלו הרבה יותר מדאי, מספיק החזון של הפחד והמציאות של הסכנה הכרוכה בעקב הלידה לנשא נפשם כל אחד לפי ערכו למצא חיים יותר איתנים מחיי החומר והנאותיו הפחותות, אמנם למעטים הנטבעים ברשע, שלא תספיק להם אותה ההערה הכוללת, יש שדוקא הצרה בפועל, המות, ישלים את הציור של החרדה להסביבה הסובלת מזה, וישלים את סאת העונש לאותה הנפש החוטאת עצמה, אבל בכלל הענין הוא מוכרח לפי שיקול דעתו של אל דעות ב"ה, כמה מאורעות יהיו שישלימו את ציור הפחד והחרדה בפועל, וכמה יצטרפו עליהם במה שהם נתונים בספק של אותה הסכנה הרובצת לפתח של כל לידה אנושית, עד שמסתעף מכולם יחד הציור הנדרש לתכלית התקומה המוסרית, המשוה את המשקל של השכל המפגר עם זרם החיים השוטף, שדוקא ע"י התנגשות ימצא את שיווי משקלו. ע"כ בהיות השכל הרועה הנאמן של האדם רעיא חגרא, ועזי, כחות החיים, רהטן, הם ששים לרוץ אורח החיים, וממילא עוברים הם את יושר המסילה הראויה, מסובב מזה, דאבב חוטרא, שהוא המקום היותר רחב בהקיפו, מילי. וציור הבנה, לאותם הרבים שמספיק להם זה, על הצד השלילי שבחיים החומריים שמועיל להסיר קצת את התבלול הדמיוני הפוגע את היסוד המוסרי. ואבי דרי החוג הצר יותר, היחידים, שבין מצד הכללות בין מצד עצמם, הם נצרכים להשלמת אותו הציור המחריד שהוא מצטייר במילואו לפי מדת המרירות שתיקן אדון כל הארץ השופט כל ברואיו בצדק, דוקא ע"י מעשה בפועל, המחריד וממרר את הלב ומשיב עד דכא. עד שמזה ישוב החשבון של החיים להתיצב על דרך יותר ישרה שיוכל השכל להגיע עדיו, עם כל מה שמפגר דרכו לעומת שטפם של הכחות החיוניים. זהו החושבנא, שזהו הציר הכללי שעליו סובב צורך המקרים הנוראים שפרטיהם כמו כללותם, ערוכים בחכמה אלהית נפלאה, במשפט צדק של המלך המשפט. וכיון שכללות הציור של חבלי לידה עם משפטיו תהום רבהאיננו נשלם כ"א ע"פ כל אותן הנקודות הפרטיות המתקבצות בתוכו, מובן כי הראויים להיות על ידם נקבעות הנקודותהיותר שחורות שבמחזה, הן החייבות ביותר שמגלגלים חובה ע"י חייב , והחסרון הנמצא במקצע המוסר המיוחד ביותר לנשים מתרפא ע"י אותו החלק המיוחד ביותר להן במחזות החיים ומרירותם. והפעולה הלימודית הולכת ופועלת פעולתה בגניזה הראויה עם כל העלמה מעין ההרגשה החיצונה. אבל היא חודרת בעומק הנפש ומפלשת את נתיבתה בתוך החיים.
שבת ב קפח
קפטרב פפא אמר אבנ חנואתא נפישי אחי ומרחמי, אככ כזיוני לא אחי ולא מרחמי
.
יסוד החיים הכללי הוא משותף, והשיתוף פועל הכל לפי קרבתו ויחושו. ע"כ לפעמים פועל התגברות כח החיים, הזיקוק והצירוף אל החברה והסביבה שבהם כח החיים איתן, לאמץ ג"כ את כח החיים במקום שהוא מתמוטט. ע"כ מעשים טובים המה ממשיכים כח החיים הרבה, מפני שהם ממשיכים יחש כללי להחי חיי יושר וצדק מכללות החיים. ע"כ עצת ד' היא דרך חיים לכלל ולפרט, מפני שהיא ממשכת על ההולך בדרכה משך היחש של השיתוף שמתגלה באהבה בנושאים גלויים וביחושים נסתרים ג"כ, ומ"מ פועלים להגדיל כח החיים. אמנם אותו היחש אל הכלל ודאי לא תמיד שוה בכל עת, ויש זמנים שבהם מתגלה כח היחש יותר וישנם זמנים שהוא רפה. ולפי מהלך סידור המציאות, זמן הגדולה וההוד, זמן מילוי החיים, יש לאדם יותר חיבור עם זרם החיים הכללי, ומוסיף ג"כ הכלל לו עצמה נסתרת. אמנם הלידה, שהיא מסובבת לפי מצב ההוה הירוד עם פחד וסכנה, בה מתגלה צד הגרעון של החיים והשפלות שבתוכו, עד שאין לידה אנושית בלא התנגשות מלחמה בין החיים ושלילתם. ע"כ היחש אל הכלל הוא אז דל וקטן, ואיננו יכול להצטרף מצדו להוסיף עצמה. היחושים אמנם הם בכללם נחלקים, ליחש טבעי ויחש הסכמי. גם יחש הסכמי טבעי הוא ע"פ סדרי הטבע של החברה האנושית וכחות הנפש המסתעפים מהם ועל ידם, זהו יחש של אחי, אהבה טבעית, ויחש של מרחמי, אהבה הסכמית. ופעולת שניהם מתרופפת בזמן הנועד לגילוי הצד השפל שבחיים, שמתגלה דוקא עם הופעת הלידה. ע"כ כשכח החיים הגופניים מצד עצמו מתדלדל, וכח הנפשי מתרופף מאין יחש למקור החיים, בעזבו דרך החיים בהליכות החיים, עוד נשאר כח מחזק ומעודד היחש אל הכלל, וזה ג"כ מתרופף. מפני שאחי ומרחמי, שכיחי אבב חנואתא, בעת התגלות צד הטוב והרענן שבחיים, ואבב בזיוני נתק הקשר אפילו כשאינו מורגש כלל, אבל בעצם הגניזה של עומק הנפש ומעמד קישור החיים הפנימיים בסדרי השפעתם מכללות החיים אל פרטיהם, (ש)יש בו צד תגבורת להאציל ג"כ חיים על הפרט שאינו תלוי ברצון מתהוה לשעה, שאין האדם ומכש"כ כללות החיים שליטים כלל על השפעותיהם. ע"כ אז עלול הוא המוקש למי שקלקל תחילה את סדרי החיים העצמיים לו.
שבת ב קפט
קצוגכרי היכי מבדקי, אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר, גשר ותו לא, אימא כעין גשר
.
הטבע והמלאכה שניהם יחדיו מעמידים את חיי האדם. אמנם הטבע הוא היסוד ועליו נבנה בנין המלאכה, כ"ז שהאדם (הוא) נתן בחק הטבע הוא בטוח מכשלון, מפני שכה חקק צור העולמים ב"ה שיהיה הטבע משמר את החיים על פיו ועמדו. אמנם האדם כבר התרומם ולא יוכל לחיות רק עם הטבע לבדו, הוא) מוכרח הוא לרגלי צרכיו המרובים, החמריים והרוחניים, להשלים במלאכה את אשר יחסיר הטבע ממנו. אז אמנם כשיצא להשתמש בעולמו המלאכותי, אז גורלו תלוי לפי ערך חוזק הטבע שלו. שאם הקנינים הטבעיים שלו הם חזקים ככל הצורך, אז תביא לו המלאכה ברכה ויתרון. ובכלל שכיון שהכחות הטבעיים שלו והקנינים החיצוניים הטבעיים הם מושפעים לו יפה, אז לא יעלה על לבבו להרוס את השכלול שבטבע כדי להתגדר במלאכה, כ"א הוא ישתדל להוסיף בנין ושכלול ע"פ אותם הכחות שכבר יש לו מעצם הטבע הנקי, ע"כ יצליח ג"כ במלאכתו. אבל אם המלאכה בחשבונותיה הרבים תעור עיניו, מפני חולשת קניניו הטבעיים ומיעוט הסתגלותו להם, להלחם בטבע בחלקיו הבריאים והטובים, למעט את השלמותיו, כדי לכונן על חרבנן בנין מלאכותי, אז הוא בסכנה גדולה, בנפול היסוד יתמוטט הבנין. ובאמת אין האדם חי לעולם כ"א בטבע, ביצירה האלהית. אמנם המעבר ממצב למצב יהיה לפעמים מלאכותי, וזהו עיקר שימוש המלאכה, אבל הצלחתה תלויה במהות החוזק של הטבע ויחושה הטוב אליו, שעל פיהם ילך מחיל אל חיל לקחת עמו כל אשר קנה במצב טבעי יותר פשוט ובלתי מעובד, אל מצב טבעי מקושט ומעובד, להוסיף כח ויתרון. אבל באין לו שורש כראוי, אז במעבר ממצב למצב יתמוטט ע"י שימושו בקנינים המלאכותיים כל רכושו הטבעי או חלק רשום ממנו, וישאר חלש ורפה כח, מסוכן במצבו, בעת עברו באפס מעמד חזק. העברת הגשר, הוא נושא אחד המראה ערך המלאכה לאדם בהוספה על הטבע, להעבירו מחלק לחלק באדמה הטבעית, הנפסקת ע"י המים הטבעיים השמים לפניו מעצור. מעברות כאלה נמצאות רבות, מהן מקושרות עם כל היחש של שני המצבים, הקדום והמאוחר, בקשר תמידי הולך מדור לדור. מהן העומדות להעביר את האדם וקניניו הפנימיים והחיצוניים לחלקה שאין הקשר התמידי קבוע בה לפי המבט החיצוני. מ"מ התאחדות המלאכה עם הטבע ע"י הכרה רחבה שבאמת אין המלאכה כ"א התגלות טבע כשרון האדם כאשר עשהו ד' יתברך ישר, היא נצבת וקיימת. מעמדים כאלה מזדמנים בין בדברים החומריים, במצב גופו של האדם בכללו ובפרטיו, בין בדברים הנפשיים בהליכות נפשו, בציוריו הפנימיים, בדיעותיו, במנהגיו, בשאיפותיו. שהיסוד הכללי, יסוד הטוב, הכרת השם יתברך ודרכיו בהכרה מלאה וחיה כפי יכולת האדם היותר עליונה, במילוי המוסר הרחב הכללי והופעת הנשמה המוסרית של העולם, אורן של ישראל. שהכח הזה מתחזק הוא בטבעו, לפי הקישור של היחושים הקדומים במעמדים הטבעיים ששמירתם וחזקתם תלויות לפי השמירה הטבעית, שמירת חוקי ד' וההזנה הטבעית מלחמה של תורה. לפי מדה זו גברי מבדקי בשעה שעוברים על הגשר במצבים תדירים, ולפעמים כעין גשר במצבים מתגלים לעתים, והסכנות הגופניות והנפשיות יש להן יחש נערך, והשמירה בשניהם מכוונת יפה. אמנם הכח החובק הכל, הישות החומרית והרוחנית, הטבעית והמלאכותית, ההתאמה אל ההתעלות בפנותו את מכשולי הדרכים מכל צד, עיני ד' המה משוטטות בכל הארץ . ע"כ גברי מבדקי בפועל בכל ארחות השמירה, בעברם על הגשר ודכוותי' כעין גשר.
שבת ב קצ
קצארב לא עכר במכרא דיתיב כיה עוכד כוככים, אמר דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומיתפימנא כהדיה
.
שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עובד כוכבים, אמר שטנא בתרי אומי לא שליט. ההבדלה שבין ישראל לעמים היא מסוייגת בין אלה הקצוות שאמרו חז"ל כמקולקלים שבהם יש תוכחה על מה שעשיתם, וכמתוקנים שבהם יש תוכחה על מה שלא עשיתם. והנה אם יסוד הדברים המתוקנים שבאנושיות הולכים דוקא ע"פ מהלך הטבע הפשוט והמקולקלים באים ברובם ע"י הענינים המלאכותיים שהחברה האנושיית חדשתם או להיפך, ישנם כמה חילוקי ענינים, ותלויים ההבדלים לפי מצב העמים והמדינות. לפעמים נביט על הטבע הכללי מהצד האנושי באין הפרש בין עם לעם, אבל כיון שמגיעים אנו לפרשת החלקים המוסכמים שברוח האדם המתחרה את הטבע, אז נמצא עקבות השינויים ובאלה צריך ישראל לשמור תחומו. שאם בהם יתערב עם העמים יפול בנפילה המוסרית שנפלו בה עמים רבים ברוחם, שהיא סבת הכליון מההשגחה האלהית הכוללת כללות עמים ונפרטת ג"כ על מצעדי גבר הפרטיים, ע"כ לא עבר רב כמברא דאית ביה נכרי. כי בזה שהיא אחת ממעמדי האדם על בסיס המלאכה המחודשת חוץ לגבול הטבעי הערום, כבר הננו נכנסים בעמקי הרוח בהתנשאו לפי פעולתו הבחירית, שבזה צריך ישראל לעמוד על משמרתו ובהשתתפו עם עובד כוכבים יקלוט מתוכו את יסוד הגרוע שבנטית הרוח בנטותו מעל הטבע הפשוט. יש אמנם לפעמים ענינים מראים שיסוד ההבדלה היא דוקא בעצם טבע התכונות וכחות הנפשות, אבל הפעולות המלאכותיות וכל הדברים התלויים בהם לפעמים דוקא ע"י התיחדות עם אחד מכל העמים יוכל לשגות ולנטות מדרך הישרה. ובהיותו מעורב עם כלל האנושיות בעול דרך ארץ, אז עם השמירה העקרית של קדושת ישראל הטבעית לו, שהיא הקדושה האלהית יסוד חיינו בתורה ומצות, ינצל מכל מכשול, ע"כ לא עבר כ"א במברא דיתיכ בה עוכד כוכבים, להורות שבדברים המלאכותיים מצד הצורה החברותית שבהם, דוקא אז יותר נכון לנטות בשימושם מכל נטיה של מכשול עון בהיות הצורך האנושי הכללי נגד עינינו, אמר שטנא בתרי אומי לא שליט. המגרעות אינן כ"א מקריות, וכשהן מתאחדות ע"י התחברות אומות שונות האחת מישרת את רעותה והולכים בדרך ישרה, וישראל מתקרבים ג"כ עי"ז למטרתם להיות עם נכון ונשא, שעי"ז יכירו עמים רבים ערכם ודיעותיהם, וילמדו לדעת דרך ד' ומשפטים צדיקים מעם חכם ונבון, אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת.
שבת ב קצא
קצברני ינאי בדיק ועבר
.
אין לך מדה טובה בעולם שלא תוכל להשתבש בידי הבריות ולגרום היפך מהמכוון שלה. ע"כ צריכים לעולם האנשים הגדולים להיות למופת בדרכיהם בחיים איך לישר את הדרכים, באופן שע"פ הנהגתם ילמדו מהם התכונות והמדות הטובות בגבולן ועצם טהרתן. אחת המדות היותר קדושות היא מדת הבטחון בשם השי"ת, הראויה להיות מתרחבת והולכת בנפש האדם. אמנם תכליתה היא קרבת אלהים הנמשכת ממנה, שהיא לעצמה השלמה גדולה, וגבורת הנפש בעז ד' הנמשכת ממנה בעת צר, שהאדם מוצא לו תמיד מחסה בשם ד'. וגם בעת אשר כל המסבות הטבעיות כבר חדלי כח הן להצילו מרעתן, עז ד' ישגבהו. אבל כמה צריך האדם להיות נזהר שהמדה היקרה הזאת שהיא אור העולם לא תהפך לרועץ, שלא תהי' הסבה לעצלות ולשפלות ידים, שהוא ההיפוך מההשלמה האמיתית של האדם. ע"כ כל מה שהאדם יותר דבק בקונו ויותר נאזר במדת הבטחון בשם ד', ראוי לו ביותר להראות זהירותו וזריזותו בכל הנוגע לפעולות אדם, למען ידעו כל העם כי העטרה הגדולה של מדת הבטחון, ככל המדות הקדושות הנמשכות מדעת ד' ויראתו הטהורה, רק את הטוב יביאו להולכי בדרך ד' באמת ואין עמן מכשול. ע"כ רבי ינאי בדיק ועבר, ובתכלית זהירותו לא מנע כל טורח התלוי ביד האדם להיות ניצל מכל תקלה ומכשול.
שבת ב קצב
קצגרבי ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס
.
הנטיה שנתן השי"ת בנפשות כמה בני אדם במשך הזמנים והדורות למעט כפי האפשרי את האפשרות של הסמיכה על הנס, באה לתכלית הכללית שלא תמשך מהשפעת הטוב המוסרי והשכלי האמיתי היוצא מהויית הניסים השפעה גרועה וחסרה, המביאה תקלה לעולם בהוציא האדם את עצמו בסמיכתו על הניסים מחוץ לסדרי הטבע והמציאות, שהם הטוב היותר גדול ותמידי שאדון הכל ב"ה משפיע תמיד בעולם. ע"כ כל צדדי הספק שימצאו בעולם באפשרות עשיית הנס, כולם הולכים רק לשם אותו היסוד המועיל כדי להגביל את הפעולה של תכלית הניסים שעשה השי"ת בעולם, שיהיו רק מועילים אותה התועלת של הרוחניות והקדושה ואותה התועלת המעשית המכוונת בהם, אבל לא יהפכו לדברים הפועלים לטשטש את צורת המציאות ואמתת ערכה מבנ"א. ע"כ כדי להרחיק את האדם שלא יבא לידי מדה זו, לעמוד אפילו במקום סכנה על הסמך של מציאות עשיית הנס, צריך להשתמש כאן בכח הספק, שמא אין עושין לו נס. ומפני הספק כבר ראוי לאדם להתרחק מדרך הסכנה ולהשכיל מזה שאין התעודה של הניסים שנעשו בעולם בזמנים מיוחדים לתכלית נרצה, כדי לרשל את האדם מזהירותו ועמדו על נפשו, כ"א להוסיף לו דעה וצדק ועז באלהים. הכפירה ההוללת להכחשת הניסים, שהיא לא היתה ראויה כלל להתקיים בעולם מפני שהיא חוץ לטבע המציאות של השכל הטהור, המצרף את ידיעותיו מכל צד, חושב אחת לאחת את העדות המפורסמת ואת הפעולות ודרכי החיים וההמשכה של יתר חזיונות החיים המתאימים להם, וכשהם מתלכדים יחד אין שום מקום להתנודדות שבעולם, ואין לנו דברים יותר ברורים ועדות יותר מפורסמת בעולם כעדותן של ישראל למציאות הניסים ונפלאות שנעשו עמנו מאז צאתנו ממצרים באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרע נטויה, עד שטבע האמת ובטחון הפרסום היה לו אותו הכח המושך הנפלא גם על עמים רבים ורחוקים, וההתאמה של הסיפורים הניסיים עם כל הנמשך מחייהם של ישראל הוייתם וקיומם ג"כ הוא מתאים באין תנודה, עד שמתמלא כל החזיון בשלמותו המביא לגרש כל ספק מכל לב החוקר ודורש באמת. טבע השכל כשהוא בא לחקור אם יש אפשרות לניסים, כשהוא מתרומם במעלתו היותר רחבה, הוא מחליט שאין ראוי למעט את המציאות העליונה, את היד הגדולה, שבכל פינות שאנו פונים הננו רואים את כחה ועזה, את הודה והדרה, מעשה ד' הגדול שאנו חשים ומשכילים את מדת אין סוף שלה, שאין ראוי להעמידה דוקא על חקים כאלה המצטיירים לפנינו ע"פ סקירתנו על ההוה, בחלישת האמצעיים שלנו להסתכלות מקפת. ואדרבא הסקירה החפשית והרחבה הבאה מגבורת הנפש החכמה, היא גוזרת שאין גבול ומעצור ליכולת העליון. ע"כ אמת שאין להחליש את העז והאיתניות שיש לחקי המציאות והטבע הנהוג, החקוק בחק יד אל גבור, ויש להרחיב את כח הקשר של קיימא, הסבוב הנפלא של שלשלת הסבות עד אין קץ, אבל עם זה יהיה כ"כ רחב, עד שגם העז והכח לדלג ולקפץ, להפך ולשנות, גם כן אי אפשר שיחסר. מכש"כ אחרי שאנו רואים שא"א כלל להנהגה שלמה שתצא בלא יוצאים מן הכלל, א"כ היוצאים מן הכלל גם הם מן הכלל הם באמת, ולא היה צריך להיות שום תנודה שכלית וחפץ המעטה בניסים בלבבות. אמנם נמצאת כדי להגדיל את פעולת השפעת הניסים על מכונם, עד שלולא כח המספק, שככל כח מצא את המשתמשים בו להועיל גם להזיק, לא היה אפשר לבצר את ההשפעה האדירה של מציאות הניסים, מלמנע את האדם לעמד במקום סכנה ולומר שעושין לו נס.
שבת ב קצג
קצדואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו
.
חוץ ממה שיש תועלת מעשית במניעת סמיכתו של האדם על הנס, שחפץ האדון ב"ה השלם וההנהגה השלמה שלו הוא הטבע, כן יש ג"כ תועלת רוחנית, שהאדם שהוא עצמו אחד מפעלי ד' שיצר בחכמה ע"פ חקי הטבע שחקק ב"ה בעולמו, ראוי הוא שיהיה אוהב את הטבע, את הסדר וההדרגה המניחים מקום לו להיות פועל, לא נפעל. וזוהי שלמות יקרה לאדם, שיהיה חפץ באמת להיות פועל, וכשיהיה חפץ זה מתחבר עם הידיעה האמתית יהיה ודאי פועל טוב. והנחת מקום לאדם להיות פועל נותן הטבע, אבל הנס מהפך את האדם לנפעל, כי הוא אינו יכול לעשות בזה מאומה, ע"כ מגרע כחו של אדם. הזכיות הנה הפעולות הטובות מכל צד שיהיו טובות. כשהאדם הוא הולך ופועל ע"י המכשירים שמוצא לפניו ממעשה שמים, הרי הוא מתדבק בדרכי ד' יתברך פועל כל, והזכיות שלו מתרבות, וכיון שהן מתרבות ודאי אינן מתמעטות ומנוכות. אבל מי שעושין לו נם, באותו מעמד כבר חדל מהיות פועל, ובתור נפעל חי הוא על חשבון העבר, ומנכין לו מזכיותיו. שראוי ודאי להשכיל, שהכחות המוסריים שהשפיע השי"ת בעולם, גם הם גבול הושת להם. ומדת הצדק הנותנת לכל אדם שכבר הגיע להיות פועל וחי בפעלו, שזהו שלמותו, בין חיים חומריים בין חיים רוחניים, היא נותנת גבול לכל כח של צדק בהיותו בא להשפיע על האדם הפועל שיכול להיות פועל, אם ימצא לו מעמד שהוא על ידו רק נפעל. ואותו הכח שעל ידו וגרמתו בא הנס מוכרח הוא שיחסר בספירה אחרת, כיון שהוא נשתמש אז בכח הפועל העבר. אבל בהיות האדם משתמש בכח הטבע, הוא יכול להכניס את עצמו להיות תמיד פועל, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ובהיותו פועל בשכל טוב, מכיר הוא את עומק השמחה וההצלחה בחיים של פעולה, ע"כ אין זכיותיו יכולות להיות מנוכות. כי מה הוא מבקש, כ"א להיות חי חיים של פעולה תמידית. אבל אותו המעמד של הנס גורם שמנכין לו מזכיותיו. ע"כ ראוי שתהיה מונחת אהבה פנימית אל הטבע, שאהבתה יכולה להיות משתלמת כראוי רק אחרי הידיעה הברורה של מציאות הניסים וערכם הנעלה, ומ"מ האהבה אל הטבע, שהוא מעשה ד' התדירי, עולה עליהם, בזה האופן האהבה אל הטבע חתומה בחותם של שלימות אמת וחירות אמיתית.
שבת ב קצד
קצהא"ר חנין מאי קרא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך
.
האדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מהי שהוא בהם משולל מפעולה אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן, כי הנס והטבע שניהם מעשי ד' המה. אמנם הנס יבא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, א"כ זהו אות כבר על קטנותו. והטבע הוא מעשה ד' עם האדם עצמו, כי כל מה שהאדם עושה הלא הוא ג"כ מעשה ד', ואין הפרש בין אם יהיו האמצעיים כחות המציאות או זריזות האדם, שכלו וחפצו, כשהוא ג"כ משתמש בהם, הוא ג"כ חלק מהמציאות שהיא כולה מעשי ד', "גם כל מעשינו פעלת לנו" . אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל ג"כ מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ד' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו. ולשם זאת התכלית העליונה לא חיסר כל דבר וענין המביא לידי הכשר תכלית זו, שצריך לפעמים ג"כ מדת ההקטנה, כמו שהגידול צריך הוא ג"כ לקטנות. אבל המטרה היא שתבא ממנה ועל ידה הגדלות, ע"כ אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. אמנם באה לו אח"כ הגדלות ע"י חיים של פעולה, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" .
שבת ב קצה
קצור"ז ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלי
.
לא לבד להוסיף זהירות במקום שאפשר לתקן לבא אל המבוקש ראוי להיות זהיר, כ"א למנע ג"כ לגמרי הליכה ועסק שיש בו מצד ילדי הזמן חשש סכנה. וביותר צריך להדרכה זו מי שכבר נתרומם מעל דרכי החיים הטבעיים, שבמקום שיש מטרה שם הניסים מוכנים לפניו כמו רבי זירא, דבדיק נפשיה בתנורא שגירא ולא שלטה ביה נורא. איש כזה עלול הוא לשכח את הטבע שהוא חותם האלהי של ההנהגה. ע"כ דוקא עליו מוטלת החובה הקדושה שבהנהגה התמידית יהיה מדייק בתכלית להיות זהיר בכל ארחות הטבע, להתרחק מכל סכנה טבעית, וממילא שלא לעזוב שום השתדלות טבעית להטבת המצבים של הכלל והפרט, כדי להורות לכל באי עולם שהבטחון רק יוסיף עז ועצמה, וגילוי יד ד' אשר על עבדיו יעודד רוחם ביתר שאת להתהלך בארחות החיים ע"פ חקי עולם שחקק ד' בעולמו.
שבת ב קצו
קצזת"ר על שלש עבירות נשים מתות יולדות, ר"א אומר נשים מתות ילדות
.
האשה היא כלולה מתכונת אם ועזר. מצד האם שבה יש בה הנטיות הטבעיות המכשירות אותה לגדל בנים, ולהיות גורמת להכשרם המתוקן החומרי והרוחני. אמנם כשהיא מעותת דרכיה ומאבדת עי"ז את סגולת האם שבה, היא מוכנת למיתה בלידתה בעת המעבר למצב האמ'ה'ות שלה. מצד התכונה של העזר יש לה הכשרון להשיג יפה ברגש את אשר ישיג האיש בשכל מעניני ההנהגה הביתית וסדריו הטובים לאושר ולקדושה, עד שראויה היא עפ"ז להיות גברת הבית ולנהל סדר הממשלה הביתית ע"פ רוחה וחותמה, שיתבסס ביותר כשיעברו ימי ילדותה ובינת ימי העמידה תועיל לבשל את ציוריה, אז יקבל הבית ע"פ השפעתה את התכונה הראויה והמסויימת ע"פ רוחה של גברת הבית. אמנם כשהיא משחתת דרכה, אז החותם הקבוע שלה על הבית יהיה מלא דראון וקלקול, עד שהבית הנקבע ברוח משחית כזה יהיה לחלק ממאיר בכלל האומה. ע"כ היא מוכנת להיות מצד זה מהמתות ילדות, קודם שיספיק החותם המכוער המלא תוי כיעור שלה להיות נקבע על הבית, ויהיה עוד אפשר להציל כללות הבית להיות נוה ישרים באמת.
שבת ב קצז
קצחר"א אומר בעון שמכבמות צואת כניהם בשבת
.
תעודת האם בישראל היא שרגשי הרחמים והאהבה של האם לא יחמסו ממנה את הקשר הקדוש שיש לאשה בישראל אל קדושת השי"ת וקדושת התורה, שהיא מקור החיים להחיות את הדורות בחיי עולם וחיי שעה. וכיון שכ"כ רפה אצל האשה הקשר לקדושת השבת וה"ה לקדושת כל התורה כולה, עד שבפגשה איזה מכשול קטן ברגשי האם מיד תשים למרמס הקדושה העליונה הזאת, והוא אות על תכונת הנפש המקולקלת, שבכל מקום שתפגש איזה מעצור לרגשי רחמי האם לפי הדמיון, תעבור כל מק וכל מצוה, א"כ רגשי האם שלה כבר הם עקורים ממקור החיים האמיתיים ממקור ישראל, ואיננה ראויה כלל לבנות בית בישראל. וראשית הצעד המשחת הוא כעון שטככטות צואת נניהם כשכת, המכוון נגד צד האם שבאשה, שעבורה ראויה היא להיות מהמתות יולדות.
שבת ב קצח
קצטוי"א על שקורין לארון הקודש ארנא
.
רגשי הקודש להכרת אדון כל ב"ה וכבודו, שמזה מסתעפים כל רגשי קדושה ורוממות נפש, הנה בעקרם הם נטועים בעומק השכל המדעי, בדעת אלהים אמת ודרכיו. אבל הם צריכים לעולם להיות מושפלים לפי תכונת האדם וטבע נפשו, כי אפילו המשכיל שבבנ"א יש לו לעולם להתחשב עם רגשותיו והתפעלויותיו הנפשיות שהם לו טבע קבוע, לא פחות ממה שצריך להתחשב עם צרכיו הבהמיים של אכילה ושתיה ויתר צרכי הגוף, והדברים קל וחומר. והנה מי שביסודו הוא נטוע בכח השכל, וממנו הוא (שואף) 'שואב' את הרגשות והמעשים והתכונות הטובות שהם מסתעפים מהם, אם לפעמים מצד הנטיה השכלית ירד ערך הדברים הנמשכים אחר התקדשות הרגש אצלו, אין כ"כ הפסד, כי עד מהרה ישוב לבנותם מצד עומק השכל, שישכיל ג"כ את ערכו ואת ההדרכה שהוא צריך לזה מצד שהוא אדם, נפש שכלית קשורה בחומר, הפועל עליו ומתפעל ממנו. האשה אמנם יסוד קיומה הרוחני הוא בשלמות הרגש הקדוש והטוב, היא צריכה לעולם לשמור מכל משמר את קדושת הרגש כמו שהוא, ולדעת את קדושת כל הדברים החיצוניים הסובבים אותו מצד התורה והמוסר בדעת אמת בלא שום התנודדות הרוח. ואם יזדמן שאותה ההתנודדות שבאה מצד השכל ההגיוני, שאצל מי שיסוד קיומו הרוחני הוא השכל השופט אין הדבר מזיק אצלו, שישכיל מיד להעלות את כל ציורי הרגש ונטיותיו מצד הליכות השכל כמו שהוא משכיל לסדר כל עניניו המעשיים ע"פ השכל. אבל אם תבא חלישות כחות בנפש האשה שקיומה המוסרי תלוי בטהרת הרגש שלה בעיקר, מיד תהיה מושחתת בלב יסודות המוסר והתורה. הרגש יש לו יחש ישר עם כל הדברים החיצוניים של המעשים והפעולות, ההנהגות והרעיונות הבאים לפיהם, והוא כארון לגבי ספר תורה. הארון הוא ג"כ קודש, מפני קדושת ס"ת השרוי בו. הרגש איננו יכול לנתח דברים לפרטיהם, הוא מרגיש כשהוא שלם כל החזיון ביחד, הקדושה האלהית הפנימית המקודשת מצד ההכרה השכלית ג"כ עם כל מכשיריה, כשינתח השכל לפעמים להפריד בין הדבר המלביש השומר לבין התוך, אין מזה הפסד, כי עד מהרה ישוב לחברם. אבל הנשים כשהן קורין לארון הקודש ארנא, כשאצלן נתקלקל הרגש מבריאותו השלמה במה ישוב החסרון הזה להיות מתמלא, במה איפוא תעבוד האשה בתור אשת מיל עטרת בעלה , שתעודתה היא בהרמת ערך ההנהגה הבאה מצד הרגש התם והטהור בתור עזר לההנהגה השכלית הבאה מהשפעת השכל והתורה שהיא עבודת הגברים. הלשון הקוראת לארון הקודש ארנא תורה אמנם על קלקול פנימי בנפש. קלקול כזה שא"א לפעמים לרפאותו כשהוא מתגבר ועולה עד תם חזיונו המהרס, עד שיבא ג"כ לפעמים מזה הכרח להגות מן המסילה אשת מדנים כזאת להיות בכלל המתות ילדות, טרם תספיק לקבע צורה נשחתה קבועה בהמשך פעולות תכופות של תקופה שלמה על בית ומשפחה בישראל.
שבת ב קצט
רתניא רבי ישמעאל ב"א אומר בעון שני דברים עמי הארץ מתים, על שקורין לארון הקודש ארנא, ועל שקורין לביהכ"נ בית העם"
.
לפעמים יש שהשכל ההמוני מגיע להכרה גדולה בדברים נשגבים מצד עצם טבעו. אמנם כיון שבא רק מצד הטבע הפראי לא יוכל לעולם לישב הכרתו על מכונה, לשכללה ולהביאה לידי תיקון הגון. וכשנמצאת השכלה גולמית היא לעולם מאבדת כל טוב, ומהרסת את האושר ועושקת לפעמים רבות גם את החיים מבעליה, "ימותו ולא בחכמה". עיקר הדבר מה שאנו צריכים להיות עמלים עם הציבור, אפילו עם אותם שיש להם נטיות שכליות נעלות, כ"ז שלא שמו מעיינם בתורת ד' כראוי, הוא להשכילם בטוב טעם איך הדברים החיצוניים של הטוב ושל עבודת ד' יתברך מתיחסים יפה ונקשרים אל כל הרוממות של המדע העליון והפנימי, שלפעמים יזרח כמו ברק בלתי מובן ג"כ במוח ההמוני הבלתי מלומד אם יש לו בטבע שאר רוח. המדע העליון בהכרת כבוד שמים, יעשוק בתחילת הבנתו מהאדם את קישורו אל כל פרטי מעשים ורגשות מוגבלים ומסויימים כפי מדתו הנפשית, שהוא באמת יסודה של תורה ודרך חיי האמת. וזאת היא גדולת כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה , ומביאים את השכל העליון והשפעתו בחוברת עם כל רגשי הנפש לפי מערכותיהם, ובזה מתעלים באמת כל הכחות, וכל החיים מתקדשים ומתרוממים לעדי עד. האדם לא יוכל להמשיך לו קו של חיי קודש אמיתים בחייו כ"א כשיכיר את הקשר השלם והאמיתי שיש בין המדע העליון היותר נשא בהכרת יסוד האמת, עמק דעת ד' בכל העז והזוהר האפשרי להתגלות בשכל היותר בהיר, שמתרומם עי"ז מכל הגה ודיבור, מכל תחינה ותפילה, מכל התרגשות נפשית ותנועה פנימית, כ"א הכל שוקט, קול דממה דקה; -אמנם האדם הלא יבור לו על כרחו דרך בחייו, והחיים הם מלאים בחוגו הפכים וניגודים, הם סואנים וסוערים, והנפש מלאה תנועות והתרגשות, שמחה ועצב, כעס ורצון. ע"כ עם חכמה היותר עליונה ישכיל האדם אל ההוד האלהי שימצא אותו גם במקומו באשר הוא שם קבוע ע"פ שפלות תכונתו ג"כ, כמו שהוא מכירו ברום חביון עזו, "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" . זאת ההכרה לא תוכל לבא מטבע השכל לבד כ"א היא צריכה ללימוד גדול וקבוע. נמשלו דברי תורה כמים שעוזבים מקום הגבוה ויורדין למקום נמוך . זאת היא הענוה שהיא עטרת החכמה', שמכרת את ארון הקודש בהיותו בית קיבול לקודש, ג"כ לאוצר של קדושה. עמי הארץ, אם על שכלם הטבעי יסמכו, ירדו מזה מדחי אל דחי, את הסגולה הפנימית איך היא מתפשטת על כל סביבותי' לא יוכלו להכיר, ולהכנע לחכמים לא יאבו. אם רק ימצאו בעצמם שאר רוח המשיאם לחשוב שהם חושבים וחוקרים בטבע שכלם, ויחשבו את החכמים יודעי האמת המכירים את דרך החיים והטוב לירודים מהם בהסתכלות טבעית, וימצאו לפעמים ג"כ צדדים מטעים המחזיקים בידם שיורידום לבאר שחת. אמנם התחלת הדבר יהיה בהכרות פרטיות, איך להיות מבסס בקרב נפשו פנימה רגשי הקדושה וכבודה של תורה. אבל התולדה היוצאת מתכסיס הרעיונות הפראיים כשהם גבוהים בחיי החברה והציבור, היא יותר מרה, שהחיים הכלליים, חיי העדה, לא יוכלו ע"פ קטנות הדעה הזאת הילדותית להתרומם למעלת חיים של קדושה. והיחס הציבורי יוכר לעולם רק מפני הצד החילוני שבו, והערך הפנימי, תכלית החיים, לא יוכל להכות שורש בלב. כי לפי הטבע של ההשערה ההדיוטית לא ימצא מקום מרכס את הרעיון היותר נשגב, שהוא מקור הקודש, דעת אלהים ב"ה וכבודו, עם החיים ההומים המשתנים ומתפעלים, המצורפים מכל דבר קל וקטן. וכשיתבטל מהמון ישראל כח ההכרה של קדושת הציבור, ממילא יהיה ציור ביהכ"נ כמו בית עם. והיתרון של הקדושה העליונה היורדת לשכון בתוך בני ישראל בקיבוצם ואגודתם, עם כל הסיבות הגדולות והקטנות המצורפות להם שהן כולן נאגדות בתכלית עליונה שאור הקדושה מופיע עליה, שעושה את ביהכ"נ לבית ד' ולמקדש מעט, שמחתים על הציבור קדושה תכליתית וחיים מוצלחים בהצלחת אמת, מה שלא ימצא כלל בקרב היחיד, זאת ההשכלה לדעת איך המקרים אינם מחולקים מהעצמיים, ואיך השינויים הקלים אינם דברים נפרדים מכל המערכה הקבועה, המלאה אור והוד אלהים עליון יתברך, צריכה להשפעה של תורה, שרק על ידה יהיה הציבור העברי חי באמת. "במקהלות ברכו אלהים ד' ממקור ישראל" . וכל מה שיוסיף האור לחדור באורה של תורה, כן יוסיף השכל העם-ארצי להיות מתקדש בקדושתה ומתרומם ברוממותה, וישכיל להיות אוחז בעץ החיים וכל ענפיו, ויאמר קדוש לארון הקודש, ויבין את ערכם של ישראל המובדל לא רק מצד מקרה הקיבוץ כ"א מצד הנשמה האלהית הכללית רוח ד' השורה על הכלל כולו, שהוא נמצא דוקא בכח הקיבוץ לקדושה מה שאי אפשר שימצא בכל יחיד בפני עצמו, למען ידע שהקב"ה הוא מצוי בביהכנ"ס, ואיננו בית עם כ"א מקום לד' משכנות לאביר יעקב.
שבת ב ר
ראתניא ר" י אומר שלשה כדקי מיתה נבראו באשה, וא"ל שלשה דכקי מיתה, נדה חלה והדלקת הנר, חדא כר"א וחדא כרננן
.
האדם נברא עם מגרעותיו הטבעיות וע"ז ישנם עמו, מוכנים בעצם טבעו, מקומות המעדה ושבר, שירפאו בהתעלותו במצב מוסר וצדק הגון, ויפותחו לרעה כשישחית דרכיו. אלה המה הבדקים שהוכנו בתחלה, רפיונות ועלולים, שהמיתה יכולה לבא על ידם. ובאשה, הלידה עם כל המון הסכנות הכרוכות בעקבה, נועדו להוביל את המין האנושי להשלמתו הטובה, ע"י ריכוך הלב ויראת ד' המתלקטת מכל מחזות החיים עם כל המהומה שבהם, שישכיל האדם על ידם שהטוב האמיתי הוא העז באלהים, מעשים טובים ומדות טובות, ואהבת ד' ודרכיו על כולם. התמותה של היולדות היא תוצאת הבדקים הטבעיים שנועדו בתחילה לתכליתם, להנצל מהם באופן הטוב ולפול בשחיתותם באופן המקולקל. אמנם המיתה הילדותיתי לא נועדה כלל בתחילת היצירה, אמנם רפיון האשה גורם לה הכנה כזאת שיוכלו להדבק בה חלאים כאלה שממהרים מיתתה בילדותה. ואפשרות הדבקים הללו נועדו ג"כ בשביל המטרה המוסרית של קדושת הרגש שמוטל על האשה, שצריך לזה זיכוך יותר מרובה ומוסר עמוק ורשום, יותר גדול מזיכוך השכל. שהרגש הוא כח גופני סמוך למעשה, שכל אלה ההכנות המרככות אותו דרושות לו להעמידו על שלמות פעולתו הרצויה. והמגמה העקרית הדרושה מחיי האדם היא ההשתלמות הרוחנית, שתהי' חובקת בקרבה את כל יתר הדברים המשלימים את החיים. ע"כ ראויים הם החלק היותר גדול ממראות החיים, להפתר ע"י הכרת מהלך זיכוך הרוח האנושי וטהרתו לכל צדדיו המרובים, שבחיי האשה נכנסת בעם קדוש במושגים הקבועים של אותו צביון החיים הנמשך לטוב ולהפכו, לפי ערך יחש השמירה בנדה חלה והדלקת הנר, שמאלה יסתעפו יתר המון הפרטים המוסריים והסגנונים הרבים המיוחדים לאשה הישראלית בחייה, ביחושה לעצמה, למשפחתה ולכלל האומה. מקור ההתיחסות לעצמה יקושר בבדקים העצמים לה, ומקור ההתיחסות של הסביבה, המשפחה והכלל, יהיה נקשר בדבקים המושפעים מקשר של יחושים שונים. חדא כר" א וחדא כרבנן.
שבת ב רא
רבא"ר יצחק בריה דרכ יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר
.
החלאים, ככל פגעי העולם, יש בהם תכלית מוסרית לרכך לב האדם הקשה, שיהיה על ידם יותר קרוב להכנע לדרכי ד' הטובים. והנה כשם שעצם החלאים והמרדות בפועל מועילים בעולם, כן מועילה ג"כ מציאותם ע"י מה שירחיב האדם דעתו בהיותו שלו ושאנן, שאיננו בטוח מכל מחלה ותקלה, רק בעזרת ד' ורחמיו. ואם הציור יועיל לאדם, אז הלא יקבל את התועלת של מציאות החלאים, רק ממציאותם האפשרית, ולא יהיו נצרכים כלל לבא עליו בפועל, ואותה קשיות העורף הטבעית הנטועה בלבו של אדם בטבעו 'ת'תרכך ע"י הציור של מציאות המחלות, וע"י בקשת הרחמים שמקרבת דעתו של אדם ולבבו לדבקה בשם יתברך. וכ"ז שהאדם עומד במצב הגון כ"כ בדרכי חייו, עד שהציור האפשרי פועל עליו אותה הפעולה המוסרית שעצם החלאים פועלים ברוב בנ"א, שוב איננו צריך להם, ורחמי השם יתברך שרויים עליו ואיננו צריך שיחלה בפועל, שהוא אות על טהרת נפשו שלא ירדה מקדושתה באופן היוצא מן הכח אל הפועל להרע. אע"פ שאולי גנוזות בקרבה ג"כ איזו נטיות רעות שכחן ג"כ בציור פנימי, די לציור המכניע מאפשרות המצבים הרעים המתרגשים לבא לבצר כחם, וא"צ זכות אחרת פעלית. כי כל הנדרש תעשה בקשת הרחמים, הנושאת עליה את הציור השלם של חלישות האדם העלולה לכל מפגע, ושהוא נמסר רק לרחמי שמים. ובזה בודאי יתרומם ללכת בדרך ד', כי יסורו מלבבו טפשות הדמיונות של התאוות השפלות המגרשות את האדם מחצרות ד' יתברך, וממילא ישוב לאהבה את ד' וללכת בדרכיו. אבל אם יחלה בפועל, אות הוא שמצב נפשו ירד כ"כ, שהרושם של הציור האפשרי מהמרדות העלולה לבא על האדם לא פעל את פעולתו, עד שהוא צריך דוקא החלי בפועל כדי לצרף סיגיו ונטיותיו הרעות. א"כ ודאי לא רק בדרך ציור גנוז נמצאת בקרבו נטיה לרעה, כי אז היה די הציור של אפשרות המוסר והמכאוב להחלישו, כ"א שהוציא ג"כ מן הכח אל הפועל את הרע הגנוז בנפש פנימה, וזה גרם שהרפואה לא תוכל להגמר ע"י ציור כ"א ג"כ ע"י המלאות הדבר בפועל. א"כ כדי להפטר צריך ג"כ זכות המובאת, שכבר יצאה אל הפועל, המכוונת להקביל נגד כח ההפסד של החסרון הנגמר בפועל שגרם את הצורך לההנהגה האלהית לסבב את המחלה בפועל, ע"כ אומרים לו הכא זכות והפטר. ובכלל מרחבת בקשת הרחמים, קודם שיחלה וה"ה קודם שיבאו עליו שינויים לרעה שלא יבואו עליו, את דעתו של האדם שלא ישקע כולו באותו המצב שהוא נתון בקרבו, כ"א יהיה משקיף לדון על כמה שינויים שיכול לצאת אליהם ע"י סיבוב הסבות מאדון כל המעשים. וע"י בקשת הרחמים יתרומם רוחו, לתקן דרכיו לא דוקא לפי ערך המצב שהוא כבר נמצא בו, כ"א ג"כ לפי ערך המצבים האפשריים להשתנות. וכח זו הזכות בעצמו יהיה גורם שכל השינויים יהיו לטובה, כי יד ד' נטויה תמיד לטובה, רק האדם צריך להיות נכון לקבל את הטוב. שהבקשה של הרחמים היא לזה הכשר גדול, בהיותה עם עז פעולתה מטהרת את הרגש שבלב להיות מוכן להעשות בסיס למעשים טובים ודיעות נכונות, המגיעים את האדם לדרך ישרה בלא אמצעות של הדרכה של מחלה ויסורים, כי "אם שמוע תשמע לקול ד' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך".
שבת ב רב
רגאמר מר עוקכא מאי קרא, כי יפול הנופל ממנו, ממנו להביא ראיה
.
כ"ז שכח החיים הולך כסדרו בלא פרעות פרטיות, הולך הוא ג"כ בשביל הכלל כולו. שכ"ז שאין האדם מפקיע עצמו מהזכות הכללית הרי הוא נהנה ממנה. כיון שבא אדם למצב כזה שהופרע אצלו הכח הישר של החיים הכלליים ע"י סבה המספקת לשבור את כחו, אז צריך הוא שיופיע עליו כח עליון לחיים פרטיים, שצריך ע"ז זכות פרטית שיש לחייו גם בפני עצמם ערך נכון בעולם. א"כ הנפילה היא אמנם מהגג, והיא הגורמת את ההעתקה של מצב החיים הכלליים ממקומו הבטוח ע"י הפרעתו, ממילא צריך ע"ז זכות מיוחדת על שיוויו העצמי של אותו האיש מצד פרטיותו, ולא מהחיים הכלליים שכבר אין הם מספיקים לקיימו בעצם יסוד החיים, מצד כח הדחיפה וההירוס שקבל, כ"א ממקורו ומערך עצמו, ממנו להביא ראיה. וזהו אב לכל מצב המעתיק את האדם מכח הכללי של כלל החיים עד שצריך השפעה מפורטת, בין שבא ע"י כח מעתיק ודוחף הניכר לעין, בין שבא ע"י כחות שאינם מורגשים לשעתם והם מתגלים בתור מחלה, כיון שנעתק האדם מלהיות חי בזרם החיים הכלליים וצריך לתנאים אחרים להשיב את חילו אליו, כבר הוא צריך להיות הזכות של הקיום נמצאת בקרבו בעצמו, ממנו להביא ראיה.
שבת ב רג
רדתנא דבי ר"י כי יפול הנופל ממנו, ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוכ קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייכ
.
ההתבוננות בסדרי המעשים הנהוגים בעולם מביאה את החושב לידי שאלה אם השלשלת של כל המון העלילות הנהוגות בחברה האנושית הנן ג"כ כרוכות בטבעות של הכרחים מסבות ומסובבים התכופים ורדופים זה אחר זה, או שיש מקום ג"כ להמעמד החפשי של הרצון האנושי כמו שהוא מתראה לפנינו לכונן מעשים באין סיבות קשורות ומכריחות. אף 'ש'לפי הנראה יסוד הבחירה הוא בנוי על החופש הגמור של הרצון האנושי, מ"מ אין זה מכריע את כללות השאלה, מפני שאפילו אם הדברים מגיעים להכרחים של סיבות, מ"מ אין זה מונע משום שאיפה של השתדלות לשכלל את החיים ולהסיר מהם כל מעיק ומזיק. וכשם שאין ההכרח מונע שום השתדלות של תיקון חברותי וחומרי, כן איננו מונע ג"כ לכל ההשתדלות של תיקונים מוסריים ואלהיים, וכשם שהמתרפא או ההורס דרכי החיים של תיקון החברתי הוא פועל רע לעצמו ולכלל, כן העושה רע במובן היותר נעלה ויותר כולל ונצחי, וכן להיפוך במערכת הטוב. ע"כ אין מעמד השאלה נוגע למעשה כלל, ולא לדעת האמיתות האלהית של השכר והעונש הנמשכים מדרך הטוב והרע, שיכולים להיות תמיד אחוזים בעקב המעשים בקשרים קבועים וקיימים. וגם הדילוגים הפתאומיים, לפי כל הצורך להם לשכלול החמרי והרוחני, גם הם יכולים להיות מסודרים במערכה קבועה אלהית בחקי אמת וצדק. אמנם העין הבוחנת רואה שני הצדדים שקולים, לפעמים אנחנו רואים קשר הסיבות מסבבים ומכריחים עלילות חברותיות, ולפעמים הננו רואים ג"כ עקבות רצון חפשי פועל ומנצח. והדרך היותר מאירה היא הדרך של התרחבות המציאות, בין הרוחנית בין החמרית לכל צדדיה, "מה גדלו מעשיך ד'". ע"כ כל העלילות הן מצויות, וכל הכחות משתתפים להנהגת כלל המציאות בחכמת יוצר כל ב"ה, "הכל יכול ולללם יחד". רחבה היא ממשלת הסיבות המכריחות, ורחבה היא ג"כ ממשלת החפש שהיא ג"כ כח אדיר ונערץ, ונאמנים הם בהתלכדם יחד לפעול למטרה הכללית העולמית, "עולם חסד יבנה" , ובחסד ואמת יוכן כסא . המקומות שבהם תהיה הסקירה נופלת על ההכרח או על החופש והבחירה, יחולקו לפי מערכות הדברים התכליתיים והאמצעיים הנפוצים בכלל החיים שג"כ א"א להסב עין מהם, אע"פ שא"א לקבע מסמרים בפרטיותם. כי מה שהוא אמצעי הוא לפעמים תכליתי מצד אחר, ומה שהוא מצד אחר תכליתי יהיה מובן בתור אמצעי במערכה אחרת, מ"מ בסידור הכללי הם מתחלקים.וידענו שישנם דברים אמצעיים ותכליתיים, האמצעיים אינם עושים חותם מיוחד על המציאות הכללית הקבועה מצד עצמם, שהעיקר הוא מה שיהיו מסבבים, והתכליתיים עושים רושם עצמי על הכלל. ע"כ האמצעיים מתיחסים לכח החופש והם מרובים בגוונים שונים, ואם לא יפעל אמצעי אחד הדבר התכליתי יפעלהו אמצעי אחר, והתכליתיים נעוצים יותר בכח ההכרח. הטוב והרע נמצא ג"כ בסדר הדברים התכליתיים, מפני שמובן הרע איננו כ"א יחוסי וחלקי, אבל בכלל המציאות "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" . והם אמנם חומר להטוב והרע הפרטי שממנו יבנה הצדק והרשע. ראוי זה שיפול מששת ימי בראשית, חלק גדול ממערכת המעשים הם נעוצים בקשר של הסידור הקיים מחכמת אדון כל ב"ה, ואם החלק של החופש המעשי מצטרף בזה, לו יש ערך מיוחד פרטי רק מצד חלק האמצעות שיש במאורע זה, אבל מצד החלק התכליתי כבר הסדר מוכן. אמנם מגלנלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. הגלגול, האמצעות של המסבבים את הדברים הרשמיים, בהם נעוץ כח החפץ הגמור, הנכלל בכחות המציאות שלא לחסר ממנה את מושגי המוסר, והרשע והצדק, וכל העלילות הגדולות המסובבות מהם ועל ידם באין שום גרעון, "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו" . וההכרה המחברת את מושג המשפט הקבוע, עם מושג החופש, להתאימם עם העז והמשפט המלא את כל היקום, כי "אלהים שופט צדיק" , היא הבחירה הכמוסה הגלויה רק ליוצר כל במקור החכמה האלהית. ואם היתה ראויה להתפשט במלא חופשתה היתה קובעת חותם אחר על המציאות. אמנם העצה העליונה קבעה את תחומיה, כמה תצא אל הפועל במלא מובנה וכמה תשאר בידיעה עלומה, ותסובב בסיבות של חקים מכריחים. והידיעה הכוללת כל והבחירה החפשית בפועל המעשי, מתלכדות בין הדברים האמצעיים והתכליתיים, ומתמזגות מיזוג חלקי בכל נושא וענין לפי ערך מקומו, בידיעה הגנוזה ובחירה הגלויה, ולפי ערך שעתן ביחש אמצעי ותכלית. ואין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום , והשעה המכוונת בערכה מששת ימי בראשית מתחברת במקומה המיוחד לה. כי יפול הנופל ממנו, לגלגל זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר" .
שבת ב רד
רהת" ר מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה, שכן כל המומתין מתודין
.
נפש האדם, שעשאה אלהים ישר, היא שואפת אל הטוב והצדק. רק ערבוב המושגים שבא ע"י תגבורת התאוה משגים את האדם מדרך הישר, עד שלא יכיר דרך האמת החקוקה ג"כ בעצם טבע נפשו. אמנם בעת כשלון כח הגוף, בעת שחלה ונטה למות, אז כח החיים הפנימי מתעורר, והרגשת היושר האמיתי מתגברת. ע"כ השעה ההיא היא שעת הכושר להתודות, כי קרני האורה הזורחות לו אז בבתי נפשו פנימה יאירו לו למצא כל חטא ועון המפוזרים בדרך מהלך חייו. התגברות המוסר שבנפש איננה באה כ"א מטבע הבריא של הנפש, שמתגבר בעת שסר עורון התאות הגסות, ע"כ הוא כולל את כלל האדם, שכן כל המומתין מתודין. וכל כח כללי הוא לעולם בנוי ע"פ יסוד הטבעי שיש לו תעודה ותכלית. והיינו התכלית היוצאת מכלל הפניה אל ד' לשוב מאון. ויפה שעה אחת של תשובה בעוה"ז , שמקיימת את יסוד החיים של האדם לעולם הנצח. שהרי כל ימי חיי האדם הנפש היא מלאה תנועה, מחלפת את ציוריה וכחותיה ואיננה קיימת בצביון אחד. הכח החובק את כל הכחות כולם, את העצמיות של הנפש, הוא ודאי כח הרצון, הוא פועל על יתר חלקי הנפש הנגלים והנסתרים, וכל כח החיים העבר בכל המון החליפות פועל עליו ומתפעל ממנו. ע"כ החותם האמיתי על הנפש להשכיל ולהאיר באור החיים, יטביע הרצון. וכיון שלעת שכבר צריך להשלים נפשו להעמידה על מצב בלתי מתחלף, על מצב שיכלול את כל כחותיה וציוריה בחטיבה אחת, שתחוש את כל הוייתה כולה כאחת, מראש היותה עד סוף כל מעשיה ורגשותיה, תחת אשר בכל עת שימושה בכלי הגוף רק קמעא קמעא נכנסים בקרבה ציורים בודדים, גדול מאד הוא ערך הוידוי המאיר את אור האמת והיושר בנפש פנימה וקובע את הרצון לפי טבע האלהי שלה, במה שיזרה הלאה כל רצון זר לכל עון ולכל חטאת. זאת היא מגמת הנטיה הטבעית להתודות, ששם אדון כל הנשמות בלב כל בנ"א, שכן כל המומתין מתודין. וכמו ששמירת הטבע הגופני והליכותיו הקבועות הן לו ארחות חיים, והמתחכמים מבלי חכמה שלא לשמע לקול הטבע הגופני המה עוכרי שארם , כן המקשיחים לבם לבלתי שמע לקול אלהים הקורא אליהם מטבע הנפש הם משחיתי נפשם, כ"א צריך לצרף עוד לקול הנטיה הנפשית, זיכוכה של תורת ויראת ד' בבינת לבב המביאה לידי תשובה אמיתית, "ולבבו יבין ושב ורפא לו" . וביותר צריך האדם להשכיל, שכמו שכל המומתין בב"ד המיתה היא אות שיש בידם חטא, והחטא תובע את תפקידו לשוב ממנו כדי להשיב נפשו לטהרתה, כן המיתה האנושית, היא בעצמה עדה כי ישנן תכונות נשחתות באדם. שאם לא היו, כ"א היה הכל בתכלית השלמות, לא היה ראוי למיתה שתהיה בעולם כלל, וכמו שיהיה ביום חבוש ד' את שבר עמו, "בלע המות לנצח" . וכיון שיש הוכחה למציאות של תכונות נשחתות טבעיות, ודאי יש שם ג"כ חטאים שגרמו התכונות ההן. וצריכה המיתה הטבעית ג"כ להערך בתור הוכחה על מציאת התשובה, כערך מיתת ב"ד הבאה בסבת חטא גלוי, שכן כל המומתין מתודין.
שבת ב רה
רואדם יוצא לשוק יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לטרדיוט
.
החיים הם פגומים לפנינו בהוה, פגימתם עצמה מוכיחה עליהם שהם צריכים תיקון ושהמכשול קרוב להם. וכ"ז הוא בעקב חטא האדם וקרבתו לעות דרכיו הרבה, שע"כ הוא צריך להיות מתיסר ביסורין, וביותר בכל סדרי היסורין הבאים מסדר החיים המקולקל הדומה לשדי מלחמה, תחת שהתביעה הרוחנית מצד הנפש האלהית תובעת סגנון של חיים שהוא מלא יושר ואור ד'. היציאה לשוק, ששם מלחמת החיים שוררת במלא עזה, עם כל נכליה מרמותיה גסותה ופחזותה, ההכרח של היציאה לשוק, המכריח את האדם להשתתף במערכת הלוחמים ששם נשמת האדם מתפלשת בעפר ונעשית מרמס לרגלי המדות הרעות השולטות וכל תוצאותיהן, הכרח זה בעצמו מעיד כבר על עקבות של חטא המשותף בטבע האדם, שעל ידו בא לאותו המעמד שבחיים, ע"כ יהיה בעיניו כמי שנמסר לטרדיוט. ובהיותו יודע שהשוק יש בו משום רושם של חטאת האדם, תועיל הידיעה עצמה שלא ירד על ידו עד הדיוטא התחתונה שלו, וישמר מלכד בהתהלכו לפני ד' בארצות החיים זה מקום שווקים .
שבת ב רו
רזחש כראשו יהי דומה כעיניו כמי שנתנוהו בקולר
.
החסרונות הכלליים הכוללים את כל המין האנושי, כשהאדם מרגישם איך שהוא נתון בכללם, הם הוכחות נאמנות על רושם חטא, על הכנה להרע שיש בנפשו בכלל המין האנושי, אשר ע"כ הוא צריך להיות גם הוא נמסר למירוק של עול דרך ארץ הקשה, המועיל לשכח עון למי שהוא נוטה לו בטבעו. אמנם כשמרגיש האדם ייסור פרטי, אז הדבר מעיד על איזה חסרון פרטי, שהוא איננו כבר בתור הכנה ונטיה לבד, כ"א בתור חטא שכבר יצא אל הפועל, שהשחית את נפשו באופן כזה שהיה ההכרח למעט את חילה ועז השימוש בכחותיה בכל מילואם. ע"כ חש בראשו, והנהו אסור בלא יוכל להשתמש בכחות הרוחניים והחמריים שלו בכל צדדיהם, הוא כבר אות לקלקול שכבר יצא אל הפועל, עד שצריך איזה מעצור מהתפרטות כחותיו ובהרחבה, שהם טובים מאד למי שהוא צדיק וישר, שכל מה שיתפשטו כחות הפועלים שלו במילואם יוסיף צדק ומשרים, ואינם טובים למי שכבר סר מאורח טוב, ובהתרחבות כח החיים שלו נטה מדרך חיים. ע"כ הושם מעצור דוגמת הקולר הניתן לעצור בעד משובת אנשי רשע, העלולים להשחית את החברה האנושית אם ינתן להם הרחבה וחופש. הנטיות הפנימיות אף אם נתעותו מעט יכולות הן להתקן, באופן שיהיה האדם יכול להשתמש בכח החיים בכל מילואם בעז והדר לטובה, שיהיה ראוי לחיים של חילוץ עצמות. "אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי".
שבת ב רז
רחעלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטים גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול
.
כ"ז שלא הופסק מפעולות החיים המשותפים, כ"א נמנע ממנו כח הרחבת החיים, עוד לא הוברר שגברה ההשחתה עד כדי עצם טבע הנפש, כ"א שלא יוכל לקבל לפי מצב ההוה שלו את הרחבת החיים. א"כ בנקל ישוב לטהר ציוריו, ויקבל את כח החיים בטהרתם. ההפסק המבדילו לרעה מכל בני גילו, במה שעלה למטה ונפל, כבר צריך להכיר בו יד ד' כי בא למדה זו שעצם מציאותו יכולה להיות מזקת, עד שהפסקת השפעתו היא הטובה. חסרון כזה יוכל להיות שכבר נקלט יפה בטבע הנפש, שאין די כח בנטיה בעלמא להטותה כלפי חסד וזכות, לא כמדת השחתת הנטיה היא מדת השחתת טבע העצמי של הנפש, להעמיד זכות הקיום של מי שרק איזה נטיות פרטיות נתקלקלו לו, די בהערה מועטת, שהרי בכלל הפעולות שיסודן מעצמיות טבע הנפש הן מתרבות בכמותן ואיכותן על אותן הפעולות שמקורן מנטיות פרטיות; א"כ זכות הקיום קיימת ונכונה לפניו, ואין השאלה באה כ"א ע"ד ההרחבה של כחות החיים והמלאותם, אבל ההפסד העצמי, שיוכל לבא למדה זו, שההפסד המגיע לעולם ממנו יהיה יותר על הריוח, מפני שהפסיד עצם טבע נפשו, הוא צריך להמציא לו מסעדים נכונים ע"י תגבורת כח עצמי פנימי, שיתרומם מעל לאותה ההתעצמות המזוייפת שקנה לו ע"י התקשרו בדרכים רעים. עלה למטה ונפל יהיה דומה כעיניו כמו שהעלוהו לנרדום לידון. העליה לגרדום היא מעוררת השאלה על המציאות בכללה, אם היא אינה דבר מפסיד אל הכלל. כשאדם בא לידי השחתה כזאת, אין לו ערך כ"כ לפי מעמד הנפש, לשם איזו מטרה להתקיים ולעמוד. אמנם לא רק לפי טבע הנפש כפי מה שהיא נמצאת בהוה יסוב המשפט, כ"א גם לפי אותה המדה של אפשרות ההתגברות לקנות טבע שני. לב חדש ורוח נכון, אלו הם הפרקליטין הגדולים, הגדולים ברושם פעולותיהם על טבע הנפש, שכשישנם הוא ניצול.
שבת ב רח
רטואלו הם פרקליטין של אדם, תשוכה ומעשים טובים
.
כשירד האדם ממעלתו עד כדי שחיתות עצם טבע נפשו, עד שמיד אל חנון ב"ה האב הרחמן הוכח במכאוב על משכבו, הדבר המביא אליו את ברכת החיים היא השבת אור ד' לטבע נפשו, שהיא התשובה. שאחר שנתעצמה הרעה בפועל צריכה היא לעזרת מעשים טובים, לא רק דברים וציורים, כ"א מעשים בפועל לטובה ולקדושה הם יהיו עוזרים לכח התשובה הציורית, בין מעשים טובים שכבר עברו, שרישומם מתחזק ונעור ע"י כח תשובה פנימית, בין מעשים טובים הבאים לחזק את רושם התשובה וטבעיותה, להשיב את שבות טבע הנפש, להשיבה לתחיה.
שבת ב רט
ריואפילו תשע מאות תשעים ותשעה מלמדים עליו חוכה ואחד מלמד עליו זכות ניצול, שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו'
.
כל מה שיוכל להביא תועלת בהוייתו לעולם לא יוכל להאבד מן המציאות, אע"פ שנמצאים עם זה ג"כ דרכי היזק שמפסיד במציאותו. מ"מ זהו ההפרש שבין מדה טובה למדת פורעניות, שהדברים הטובים המה תכלית המציאות ע"כ ישארו הם לעד ולעולמי עולמים, והדברים הרעים יעוכלו יפסדו ויכלו כעשן. ע"כ למרות כל הצדדים של ההפסד שיוכל למצא על האדם, אם יש צד אחד שעל ידו הוא מביא תיקון לעולם, זה הצד מוכרח הוא לנצח, כי התיקון ישאר עדי עד והקלקולים יתוקנו בהמשך הזמן.
שבת ב רי
ריאר" א בנו של ריה"ג אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה כאותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול, שנאמר מליץ אחד מני אלף
.
כל דבר נערך לפי ערכו לשעה וכפי מה שהוא לעצמו, ונערך ג"כ בערכו של העתיד וכפי מה שהוא בצירוף עם ענינים אחרים. ע"כ ימצאו ענינים שכשנעריכם לשעתם ולעצמם לא תהיה בהם תועלת, ויהיו כולם מתיחסים להפסד, אבל כשנעריכם להעתיד ולהצירוף של כמה צדדים במציאות זולתם, יביאו תועלת. ע"כ מובן הדבר שאפילו אם אותו הצד של התועלת שיוכל האדם להביא אינו עדיין בפועל, והרבה חלקים של אותו הצד הם לשעתן עדיין מכוונים כלפי ההפסד, רק בצירוף העתיד והכללות יבואו לידי תיקון ותועלת, ג"כ מספיק הדבר להשיבו לקיום. כי סוף כל סוף התועלת מוכנת, והסקירה האלהית אצלה הכל נסקר כאחת, כל הזמנים וכל הבריות, וע"פ הצירוף הכולל יצא המשפט בהטיה גמורה כלפי חסד, מפני ש"עולם חסד יבנה". וכ"ז שיש צד תיקון ותועלת לדבר מצוי, אפילו אם יהיה אחר כמה צירופים ומאורעות שונים, מ"מ הטוב יהיה קנין עדי עד, שבכל אופן היותר פחות שיהיה שיעורו מכריע הוא בנצחיותו את כל דרכי הרע העוברים. ע"כ גם בחלק אחד מאלף שבאותו מלאך עצמו ג"כ ניצול הוא, שנאמר "אחד מני אלף".
שבת ב ריא
ריבתניא רכן שמעון בן גמליאל אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה
.
כלל המצות כולן נוכל לחלק מצד תכליתן לשלשה ראשים: הא' שהן כדי להודיע כבוד השי"ת בעולם, שזהו היסוד הכללי והעקרי. והב' שיש בהן תועלת מעשית. והג' שהן מחוברות משתי אלה יחדו, מתועלת מעשית והגדלת כבוד שמים. והנה בענינים שבין אדם לחבירו שהתכלית מורגשת בהם, אין הפרצה יכולה להיות כ"כ מצד חסרון ידיעה בעצם ערך הענין, ע"כ אינה יכולה להתרחב הרבה. אבל הדברים שתכליתם הוא כבוד שמים, שהם יסוד העולם וא"א להבין גודל ערך תכליתם כ"א דוקא עם ידיעת התורה, והם עכ"ז נמסרו לע"ה שחסרון ההכרה בתכלית הכללית שלהם מביא לזלזל בהם. ע"כ עלינו להשכיל שנמצא באלה הדברים הגדולים כח גדול כזה שיבאו לתעודתם בכלל האומה, ע"י אותו החלק הנשמר מהם כראוי. והנה ההקדש הוא מורה על כבוד שמים, שכיון שנקרא על דבר חמרי שמו של אדון כל המעשים ב"ה כבר נתקדש. וה"יומות שהן מתקדשות ע"י קדושת פה, לאות המעלה והקדושה שיש בעבודת ד' בביהמ"ק ויש בהן ג"כ תועלת המעשית לפרנסת הכהנים, הרי זה ענין כפול של הגדלת כבוד שמים עם התועלת הנצרכת לזה בפועל. והמעשרות הם ביחוד ענין התועלת המעשית המפורשת בהם, ללויים ולעניים. ואפילו מע"ש כדי שילמד ליראה את ד' בשבתו במקום המקדש לאכל לחם קודש, והם כוללים שלשת עקרי תורה שבבין אדם למקום, והם נמסרו לע"ה שקרובים לזלזל בהם. וזה יהיה לנו מקום לימוד שלא להתיאש כלל אם נראה נפילה וזלזול תורה ומצות בדור מן הדורות לומר שחלילה נפל כח קדושתה של תורה בישראל, שלא כן הדבר, שלכתחילה הכין השי"ת הגנה באלה החלקים העלולים להיות מרופים אצל ע"ה, באופן שהתכלית הכללית תהיה לעולם נשמרת ע"י ת"ח השומרים כראוי והמשפיעים ג"כ על ע"ה חבת קדושה. ואותו החלק שאין פועלת עליו ההדרכה של ת"ח, עלינו לדעת שבאוצר הכלל לא יוכל להזיק כ"כ עד כדי היזק. יסוד התכליתי של אלה הדברים העקריים, כי יתקיימו כראוי ע"י השרידים המקיימים שהם יכשירו את התכלית ויביאו לבסוף ג"כ את הכלל של ע"ה לידי התעלות ותיקון מצב, שאם לא היה כן לא היו לכתחילה נמסרים דברים גדולים ועקריים כאלה לע"ה, ולא היו נקבעים בתורה יסודות כאלה שהם מוכרחים להמסר לע"ה, שעלולים להפסיד כ"כ לקיומה של תורה. אלא שהתכלית הכללית מובטחת היא, למרות כל המאורעות של הזלזול. ומ"מ כ"א הוא מגרע מחלקו או מוסיף כפי שמירתו, ולפי ערך זה הוא מוסיף או מגרע בקדושת הכלל. אבל שיפול לבבינו בשביל הפרצות הכלליות שבאות מע"ה, זה לא ניתן להאמר, מאחר שבכלל הננו רואים שהדברים היותר עקריים הכוללים את החלק שבין אדם למקום בכל צדדיו נמסרו לידם, שמע מינה שיש כח הגנה בכלל האומה העומד נגד הפרצות של ע"ה. גם יש כח נשגב מוטבע בטבע הנפש הישראלית לשמור את התורה גם במה שאינו יכול להשכיל את כללות ענינה וחומר שבה, כלל. ובין כך וכך התכלית האלהית הנרצית בכלל אלו הענינים מתמלאת.
שבת ב ריב
ריגתניא רבי נתן אומר כעון נדרים מתה אשתו של אדם, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכנך מתחתיך
.
האדם הוא מחובר משכל ורגש, אשרי האדם שהשכל והרגש שניהם הם בו בשלימות ובהתאמה להיטיב. כלל המעשים הטובים שבהם נכלל ג"כ לימוד התורה וכל מכשיריה, הם מפתחים את השכל עם הרגש. אמנם ישנן מצות כאלה הקרובות יותר לשמירת הדיעות האמיתיות שהן מקיימות השכל, וישנן כאלה הקרובות יותר לקיום הרגש הטוב במעמדו ולהעלותו במעלה הוגנת באופן שיתאים עם השכל הטוב. מקור ההבדל הנפשי שבין איש ואשה, שהוא כח הפועל וכח הנפעל שבמין האנושי ביחוד, הוא שיסוד ההשלמה של האשה היא עדינות הרגש הטהור והטוב, והשכל יעזר על ידו כפי המדה האפשרית. ובאיש, השכל הוא העומד בראש והרגש עוזר על ידו, ואשרי אדם אשר זכהו ד' ב"נחלת שדי ממרומים"י, "אשת חיל עטרת בעלה" , שכחות נפשה משלימים ביחוד ברגש את הצדדים הצריכים מילוי שבנפש האיש, אשר יסוד כח המרכזי שלו הוא השכל הטהור והחד, המוכן לפעולה ולחשבון, אשה כזאת היא עזר באמת ומי שזכה לה מספר ימיו כפלים . אמנם מדרגה למטה מהשכל המתבונן הוא הרגש החש והמרגיש את הטוב ואת הרע שבמוסר, את האמת ואת השקר שבלימודים המעשיים והנלוה להם, את היפה והכעור שבכל דרכי החיים, אבל מקיים הוא את השכל ומבססו יפה. הנדרים הנם פונים לצד קדושת הרגש. מצד תגבורת רגש הקדושה, היראה, העבודה ויתר כל הרגשות הטובים, ימלא לב האדם להיות נודר נדר. אמנם הוא מוזהר שלא יחל דברו , על האדם לידע את הערך הטוב שיש לרגשי קודש כשהם מתנהלים יפה, וחלילה לזלזל בהם. המזלזל בהם ומבעט בטובה הגדולה של המעלה הטבעית האנושית אשר חנן ד' את האדם להצעידהו באורח חיים למעלה למשכיל ולתומכו כבוד, הנה אבד לו ג"כ אותו הערך הנשגב שיש לאשה טובה שהיא עטרת בעלה כ"ז שידע את ערכה. אבל בעון נדרים הנה נהרס אותו כח השומר והמעמיד את תעודת הרגש בחיים. ע"כ התולדות הנמשכות מזה מביאות ג"כ שאשתו של אדם מתה, ופסיעותיו הטבעיות מתקצרות בדרך החיים, גם הרוחניים כמו החומריים, שרק אשת חיל היא שנאמר בה גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה".
שבת ב ריג
רידרבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחמיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם
.
יסוד החינוך הטוב הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה, לצדק לקדושה ולמישרים, באופן שכשיגדיל האדם כבר ימצא דרך החיים מוכנת לפניו, ואיננו צריך כ"א להוסיף לקח ושכל טוב, לעלות מעלה מעלה. ע"כ ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה. הדרכה כזאת משחתת היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו להשלימו, כ"א הוא מורכב מכחות שכליים וכחות הרגשיים שהם צריכים להיות משולבים יחד לטובה. ע"כ לא תועיל כל השכלה ציורית להשלים את הנפש כראוי, אם לא יחובר עמה המון מעשים טובים להשלמת הרגש ופיתוחו. וכפי הרחבת ההסתעפות המוסרית שבנפש גדולה, שכפי גדולתה כן עצמו רגשותיה, צריך לפי ערכה ריבוי מעשים המישבים את כל המרחב של הרגשות הנעלים לפי רוב פרטיהם. ועם גדול, גוי קדוש, כעם ד' אלה, לפי גדולתה של הנפש הלאומית הכללית המופיעה גם כן בכל יחיד שבישראל, כן עצמו סעיפי הרגשות הצריכים עיבוד. ע"כ רבו המעשים המחוייבים, שכולם עומדים לצרף את הבריות להעמיד את היסוד המוסרי הרחב והגדול לפי ערך המרחב של גדולת הנפש שלהם, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות" . והנה כמה שהוקרת הרגש הוא ענין מתמיד שפועל תמיד את השפעתו גם על הגדולים, הוא דבר מובן. אמנם לאין קץ ואין תכלית, הוא פועל על החינוך של הקטנים. כל הבנין של הנפש בתחילת גידולה תלוי רק לפי ההצלחה של השרשת הרגשות הטבעיים, שהם נמזגים בעצם הנפש ומעמידים יסוד לכל אושר החיים. עם כיבוד הרגש והידיעה שמתת אלהים הוא כשהוא מתנהל באורח ישר, המתגלה ביותר בשמירת קדושת הנדרים, הבאה מהוקרת כל משאת נפש אשר נשאו רוח ד' בעת הטובה של התעלות הלב, תטיב השפעת החינוך על הקטנים, עד שיגודלו באורח צדקה ויהיו ראויים לפעול טוב וחסד ולהיות מועילים בחברה האנושית, ומביאי ברכה לבית ישראל, ובזה הנם ראויים לחיים. אמנם בעון נררים, בהתמוטט היסוד של טוב החיים של הרגש הטהור והוקרת קדושתן, מה ישאר עוד לקטנים האמללים לנהלם בדרך האורה להיות פועלי טוב בעולם, כניו ובנותיו של אדם הם צריכים להיות מעשי ידיו, האדם צריך טיפול מעשי, לכונן את מורשי לבבם , את הכנת סעיפי הגיונותיהם הטבעיים. ובמה איפוא יביאם לזה, ע"י הרגשות הקדושים שהם מוכנים להיות נקלטים גם בלבב הבנים הרכים. אבל ביטול זה היסוד, יגרום שהבנים לא יוכלו לקבל את הטוב הראוי לבא בתקופת הקטנות למען הכין בסיס לטובה בעת הגדלות, ובזה הלא יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים בחברה ובאומה. וכפי חק ההשגחה שהחלקים היותר גרועים, היותר בלתי מוכשרים להביא תועלת ורק דבר בליעל יצוק בם, שהם נכחדים ומתבערים ע"י המוני הסיבות המוכנות לפורעניות, הנה יהיו הקטנים הללו באשמת העזיבה של האבות מוכנים לשוט שוטף כי יעבור. בעון נדרים בנים מתים. למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך.
שבת ב ריד
רטות" ר כעון נדרים בנים מתים דברי רבי אליעזר כר"ש
.
רכי יהודה הנשיא אומר כעון כיטול תורה. אמנם יסוד גדול הוא בחינוך הבנים פיתוח כח הרגש הקדוש שיסודו הכללי הוא יראת ד' והכרת כבודו הנמצא בעמקי נפש האדם וחובת החינוך הוא לעוררו יפה ולהרחיבו ע"י עזרת מאורעות החיים הנותנים לו יד. וזה הוא מקור הנדר, שיסודו בעת צרה והתעלות רגשי הנפש לחסות באלהי עוזה. זהו אמנם רגש כללי הנאה לכל האדם אשר על פני האדמה, אמנם נעלה מזה הוא חלק בן ישראל אשר לא רק ע"פ הרגש הטבעי לבדו יחיה, כ"א נפלאות יחזה מתורת ד'. ע"כ אחרי לקיחת העזר מרגש הטבע, רק אז יצליח החינוך כשתהיה התורה פועלת על פיתוחו, שלא יהיה נעזב לפי הסברא ההרגשית הפשוטה. ע"כ 'על' החסרון לעומת היסוד הפוגע בהשלמת החינוך שאמרנו מצד הרגש הכללי, שהוא מתאמת גם בכל האדם אשר לא השהו אלוה חכמהי לדעת דרכיו וליראה אותו בלב נאמן, המובן בנדרים, יוסיף רבי יהודה הנשיא היסוד העקרי שהוא נחלה לישראל, שגם הרגש הטבעי רק אז יכשר לנו לפעול לטוב על חינוך בנינו, כשיהיה מפותח על יתרון שלו הנמצא בישראל הבא מאוצר התורה. ומבלעדי אור התורה שיזרח על החינוך לפתח את הרגש הטבעי הטוב, שהוא יסוד הראשי שלו, לא יכשר לחינוך ילדי ישראל. ע"כ בעון ביטול תורה ומיעוט השפעתה, יגודלו הבנים באפס זכות של קיום להשכיל ולהיטיב, ע"כ הם מתים לעת רעה כשתפול עליהם ע"פ עצת שופט צדיק, הנוטע כרם בית ישראל ע"פ תעודתו.
שבת ב רטו
רטזבשלמא למ" ד בעון נדרים כדאמרן, אלא למ"ד בעון כיטול תורה מאי קראה, דכתיב לשוא הכיתי את כניכם, מוטר לא לקחו
.
פעולת הרגש על החינוך הוא גלוי, איך הפעולות ההולכות לרגלי לב ישר המתרגש מכל קודש, וקולט בקרבו אור יראת רוממות כבוד שם ד' ואהבתו הנאמנה הנן כראי מלוטש לכונן על פיהן את נפש הדור הצעיר, עד שבניו ובנותיו של אדם, הנם מעשה ידיו במלא המובן, בכח מוסרם ומעלתם האנושית האמיתית. אבל הדבר שצריך לגלות הוא הצד המיוחד לישראל שיש בזה, שתעודתם של ישראל היא להתרומם לפעמים רבות ממעל להרגש הטבעי המובן לכל אדם בשביל התכלית של הקדושה האלהית, שרק לקץ הימים יגלה אורה ואמתתה. ואם רק מה שיחוש הלב הטבעי, אפילו כשיהיה בתכלית טהרתו, ישום לו האיש הישראלי לקו, עוד לא יצא ידי חובתו. ע"כ מובן התורה ביחש לקנינים ההרגשים היפים שהנם מוסדות החינוך, הוא הכח המוסרי הרודה גם על הרגש היותר טהור וזך: להיות עוד לא זך כל צרכו עד שיתעלה לקדושה העליונה שבאורה של תורה, ולא יועיל הרגש לבדו, אף שהוא מספיק לחינוך האדם, עד שישוב להיות מקושר במאסר מוסרה של תורת ד'. לשוא הכיתי את בניכם, מוטר לא לקחו.
שבת ב רטז
ריזרנ נחמן בר יצחק אמר למ"ד בעון נדרים נמי מהכא, לשוא הכיתי את בניכם, על עמקי שוא
.
הרגש הקדוש המתפתח לרגלי המאורעות הבאים במשך ימי חיי האדם, שהם נמנים עם הסיבות המקרבות את האדם לקונו ומכינות את לבו לקדושה ולעבודת ד', הוא מתגדל כ"ז שיושר לבבו של אדם מנחה אותו בדרך הישרה והנעימה לחוש ולהכיר שאין דבר ריק בכל ארחות החיים והמעשה. כי כל דבר וענין המתהפך מסיבות, הכל ערוך בחשבון ע"פ עצת תמים דעים אדון כל המעשים, הכל לטובה, אם חמרית אם מוסרית. והאדם צריך רק שיכונן לבבו לקבל את הטוב מכל מאורע, כמו שהוא מכין בחקרי לבבו לקבל את התועלת הפרטית לו מכחות הטבע הכלליים. בהיות האדם מתהלך בתומו בדעת אמת זאת, ידע לשמור את כל אשר פצו שפתיו בצר לו, וישכיל אל כבוד ד' ואור חסדו הרצוף בזה ללמדהו להועיל ולהדריכהו בדרך ילך. אבדן דרך הטובה הזאת הוא כשהנפש משתפלת לשפלות ההרגשות החושיות היותר גסות, עד שלא יוכל להרגיש בנפשו את אוצר האורה האלהית שלמעלה מכל הגבלה. ע"כ כמו חזון שוא יראו בעיניו כל תהלוכות המעשים באשר הם. ועם זה גם רגשי נפשו המתנשאים לעומתם, לא יוכל להעריך ערכם בכבוד. ומזה תצא המארה של עון נדרים וירידת ערכם בנפשו. לשוא הכיתי את בניכם, על עטקי שוא. כי רק דעת האמת היותר טהורה עליונה ונצחית, איך שיד ד' הטובה תנהלנו תמיד בכל עת, ו"שבטך ומשענתך המה ינחמוני"י, רק היא תעודדנו להעמיד זרע ד', "זרע יעבדנו" , היודע להתענג על ד', ללכת בדרך אור ד' לטוב לו לעולם.
שבת ב ריז
ריחמכדי ר"י הנשיא היינו רבי, ורכי כעון נדרים קאמר
.
בתר דשמעיה מר"א בר"ש. המושג הראשון ביסוד החינוך הישראלי ראוי להיות הדבר המיוחד לישראל שהוא אורה של תורה. אמנם ההשפעה של התורה תהי' רק אז יפה מבוססת בלב הדור הצעיר מקבל פעולת החינוך, כשיהי' הרגש הכללי הטבעי של יראת ד' ודעת כבוד שמו ית' עוזרו, שזה נקנה ממושג הנדרים והשפעת שמירתם. והריסת היסוד הכללי הזה נמשך מזלזולם, וראוי לכח הנשיאות שיהיה בעקרו בנוי ע"פ הקדושה המיוחדת הפרטית לישראל שבכחה של תורה. אמנם צריכה להיות מושפעת מהרגשות הטבעיים הכלליים העוזרים אל הקדושה הישראלית, והדיעה שמסתעפת מזה נכונה היא להתקבל ולהצטרף עם ההכרה העצמית הראויה לרבי יהודה הנשיא. ע"כ אם מצד עצמו, רבי בעון כיטול תורה קאמר, כראוי להכרה שמצד נשיאותו על ישראל הנובעת מעז קדושתה הפרטית של יחש הדרכת התורה לישראל. אבל בתר דשמעה מראב"ש, הנה בא עד חקר הכח העוזר להעמדת החינוך התורי וימצאהו בהתעלות הרגש הכללי שבקדושה בעון נדרים.
שבת ב ריח
ריטפליגי בה ר"ח ב"א ור"י, ח"א כעון מזוזה, וח"א בעון ביטול תורה
.
למ" ד כעון מזוזה מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ולמ"ד כעון ביטול תורה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. הבית פועל בחותם המוטבע בו על הנהגת אנשי הבית ומטביע על המשפחה בכללה את צורתו, עד שכל בן מבני הבית נמשך הוא אל הדרך הכללי של צורת החיים השולטת בבית. המזוזה היא מקדשת את בית ישראל. הבית ששם ד' אלהי ישראל עליו נקרא, על מזוזות פתחיו, כבר הרוח הכללי הישראלי שולט שלטת על בני הבית, ודרכי המשפחה כבר אי אפשר שיהיו זרים לשם ד' ועם נחלתו. ע"כ רק אז יחדר רוח משחית, לעקר את הצד המקיים שבגידולי הבית, כשהחותם הכללי נמחק ונתטשטש, בעון מזוזה, שאז הבית בכללו לא לד' הוא, וזמורותיו גידולי זרים הנם שסופם להתהפך לרועץ לישראל, וראויים הנם להכחד טרם תגדלנה תוצאות הרעה לגדע ולבלע נחלת ד'. אמנם יש גבול עד כמה האדם, אפילו בשחר טל ילדותו, נמשך אחרי המנהגים הכלליים והרוח הכללי השורר בבית הוריו, כל זמן שלא יכנס בקרבו רוח חיים פנימה, לדעת את רוב הודו וכבודו זיוו והדרו של הרוח הזה ושל אלו המעשים. ע"כ יוכל להיות שחותם חיי הבית רק אז יפעל על טובת חיי החינוך כראוי, כשיהיה מושפע מטל של תורה, וזולתה הנה יש מקום לומר שכ"כ זר ונכרי הוא למי שרחוק מדעת התורה ודרכיה העליונים כל סדר החיים המלאים קדושה וטהרה של ישראל, עד שגם ההרגל והמשכת כח הבית והמשפחה לא יספיק לתן להם עזם, רק הם יצטרפו עם ההשפעה הטובה של תלמוד תורה שיוכלו אז יותר לראות את האור כי טוב. ע"כ למ"ר כעון מזוזה, ניתן כ"כ עז כח לההרגל החינוכי בהיותו שולט בכללות הבית עד שהוא יכשיר אל הכל, ואפילו אל אותה ההשפעה התורית יביא בעצם כחו, ומקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. הבית הוא הכל, ויתר המכשירים בטח ממנו יבואו כ"ז שלא יהרס בחזקת היד. ומ"ד כעון ביטול תורה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. רק חזק יחזק הבית את הרשמים הטובים שהתלמוד יפעל על הלבבות. ע"כ מבוא הגון ונחמד הוא, אבל לא יקח את הנפשות בעזו רק בהיותו חוסה בצלה של תורה, ואורה החודר בלב כל בן ויליד בית מהכרתו הפנימית, לדעת לכוין את התוכן של תהלוכות הבית ורוח ד' שעליו עם מדעיו הפנימיים, שהם לא יבאו על מכונם כ"א ע"פ דרישתה של תורה. ורק בשני אלה יחד, בהרגל ובתלמוד, יוסד עז החינוך הטוב, הראוי להמשיך משך החיים לפעל טובה וברכה, על ישראל ועל העולם כלו, שרק ההתאמה אל התעודה היא תמשיך משך החיים, תחזקו ותשגבו בימין ד'.
שבת ב ריט
רכפליגי בה ר"י ור"מ, ח"א בעון מזוזה וח"א בעון ציצית
.
בשלמא למ"ד בעון מזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וכתיב בתריה למען יאריכון ימיכם וימי בניכם, אלא למ"ד בעון ציצית מ"ט. א"ר כהנא ואיתימא שילא מרי דכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים. ר"נ בר יצחק אמר למ"ד בעון מזוזה נמי מהכא דכתיב לא במחתרת מצאתים שעשו פתחים כמחתרת. אחד מיסודי הדרכים איך להשריש חבת התורה קדושתה וכבודה בלב הבנים, הוא שיכירו וידעו שאבי המשפחה הוא מתהלל ומתפאר בשם ד', בתורתו ובמצותיו. ע"כ הנשיאה ברמה, בגלוי לעין כל, את דגל התורה ומצותיה, זה מוכיח את גודל היקר הפנימי שלבבו ירחש להם, ומביא את הבנים להשכיל עד היכן כח קדושת התורה מגיע. ואין לך דבר המביא את הדורות הבאים להזניח את התורה ומצותיה וכל הקדושה שהורישום אבותיהם, כאותו החזיון שראו בבית הוריהם, שהם מתבוששים עם קיומה של תורה. אע"פ שרואים שעושים בחדרי חדרים את המצות ביראת ד', מ"מ חסרון היקר הגלוי מביא רפיון טבעי, שסופו לצאת אל הפועל בקלקול יסודי. והקלקול היסודי הזה עלול לקעקע את הכל, ולהעמיד בנים משחיתים בכל צד, עד שרבים מהם יהיו נחרצים לכליון, כדי שלא להגביר את יסוד ההרס יותר מאשר תוכל האומה שאת. ההתפרסמות של נשיאות דגל שם ד' ית"ש ותורתו מתבחנת בשני אופנים: אופן אחד הפרסום הפנימי, שהוא מפרסם ברשותו הפרטית בגלוי שהוא עבד ד', שומר תורתו ומצותיו, ואינו מתבייש מבני הנכר והדומים להם הבאים בגבולו שלא יבוזו לו, בידעו את הכבוד הגדול הראוי להיות מורגש לשמירת ברית ד' אלהי ישראל ומצותיו. ע"כ הוא מתאמץ להראות גלוי לכל איך שביתו הוא בית מקודש לשם ד'. נעלה מזה, ההתפארות החיצונית שלא די שלא יבוש מבאי ביתו הזרים להטמין את רושם הקדושה האלהית שבקרבו פנימה, כ"א גם כשהוא הולך ברה"ר בכל מקום בואו לא יטמין א"ע ובגלוי יתפאר בקדושת התורה ומצותיה לכל סעיפיהן. לשני אלה החלקים יתפלגו מצות מזוזה וציצית. המזוזה הנכתבת על מזוזת השער, להיות גלוי לכל בא אל הבית וכל עובר, כי פנימיות הבית, סדריה ומשטריה, הכל ערוך בהתאמה לתורת ד' ומשפטיו על ישראל, ורוחו עומד בקרבו. הציצית, המה יעידו ג"כ בכל מקום אשר יביאוהו רגליו, כי הוא קשור בקדושת כל המצות כולן לא רק ברעיון כ"א גם במעשה, ולא רק בכללות כ"א גם בפרטיות, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי". שפלות ההתגנבות כשהיא מוצאת מקום, תביא נגד קדושת התורה ביחש לפרסום הבית בפנים בביטול מזוזה, וביחש לפרסום החיצוני בביטול ציצית שעצם הוראתה היא הראייה והפרסום, על כנפי הבגד הנראים וגלויים בכל מקום בואו. ע"כ הכונה של המציאה במחתרת, "כבושת גנב כי ימצא" , כוללת את עון ציצית ומזוזה גם יחד, אלא שהם בפנים מחולקים, והיסוד הוא שלא יהיו פתחי הבית של איש הישראלי עשויים כמחתרת, שיוכל רק בדרך הסתר וגניבה לבא (בא) 'בהם' אור ד' וקדושת קיום תורתו ושמירת בריתו, כ"א בגלוי ואהבת אמת המביאה להתהלל בשם קדשו, ואז הבנים ילכו בדרך הקודש להיות דוגלים בשם ד', וחפצי תורתו ושמירת חוקיו לשם ולתהילה כל הימים.
שבת ב רכ
רכאאר"ל כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשים לו ב' אלפים ות"ת עכדים, שנאמר כה אמר ד' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם
.
הידיעה להתפאר בשם ד' אלהי ישראל הנקרא על עמו ונחלתו, ולהתהלל במצותיו ית' ג"כ כלפי חוץ, באופן הגלוי והבולט כיסוד מצות ציצית, המקשר זכרון כל מצותיה של תורה על כנפי הבגד הגלויים, שהוא עדות לכל באי עולם שהננו מתהללים במצות ד' עלינו, הוא לאות על הידיעה האמיתית עד כמה כוללת היא קדושת כללות המצות שהן מטביעות את שם ד' על ישראל, לחקק יפה את הצביון הישראלי האמיתי לכל צדדיו, בכל תנאי החיים והליכותיהם, ועד כמה שיש בכח היהדות להאיר את העולם החיצוני באור נוגה "אור ישראל לאש וקדושו ללהבה". ההשפעה הזאת שעתידה היהדות להריק על כל הכלל כולו, היא בודאי עשירה בפלגותיה, עד שעם כל שינויי הצביונות שיש לכל אומה ואומה, שעל פיהם משתנים המושגים הרוחניים והרגשות הפנימיים של תוכן המוסר, מ"מ תוכל כנסת ישראל להשפיע על הכל, לכל אומה לפי ערכה, לפי תכונתה ומדתה. כי זהו כח שם השי"ת היוצר כל ב"ה שהוא חלק יעקב, ששכינת כבודו ב"ה ורוחו על עמו כוללת כל האור היותר טוב ויותר נבחר שראוי להיות מתפשט לכל צד. ולא די שראוי האור הכללי הזה להתפלג מנקודה המרכזית על פרטי עמים רבים לפי שינוייהם, אלא שאפילו ההתחלקות הפרטית הנמצאת בכל אומה בפ"ע לפי הנטיות הטבעיות שמתחלקות בהמשך הזמן, גם ע"ז תשפיע כנסת ישראל בכל מילואיהם, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" , ו"כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" . וההשפעה הזאת, הנובעת ממקור ישראל, אינה מושפעת רק על יחידים כ"א היא ראויה להדרכת כנסיות וכתות רבות ושונות, שכ"א יש לה מטרה וצביון תכליתי. וכ"ז יצא אל הפועל ע"י התשובה הבאה אחרי בינה , להבין מעלתם של ישראל והודם ולהרים קרן להתהלל בשם קדשו, ע"י הכרת גודל ערך התורה והמצוה וקדושתה, בלי שום התבטלות מכל רוח עמים ומכל זרם זמני, בהכרה אמיתית שכל אלה העצות והמחשבות הנובעות ממחשבות בן אדם סופן להתמוטט "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם" . ע"כ השפעת הציצית לפי רום ערכה ומעלתה, הכללית והפרטית, כשתצא לפעלה ביום שיאיר אור צדקת ציון כלפיד, הנה מכל עבר ופינה, מכל צד שביהדות, יוכלו להוכח עמים שונים איך להיות מושפעים ברב אושר באור ד' וכבודו ברגשי קדושה פנימיים, וברוממות רוח ונפש עדי עד, באהבה נאמנה ויראת רוממות כבוד אל בעונג עצמי נפלא. ע"כ לפי כל הצדדים שביהדות, מארבע הרוחות האפשריות, ינהרו גויים רבים, ולפי התפלגות העמים מכל עם ולשון יכיר כ"א שיוכל לקבל השפעה מיוחדת מכ"א מישראל המכיר את ערך יהדותו כראוי, עד כדי הנהגה מוסרית כללית הראוי' לעדה שאינה פחותה מעשרה , עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי, והיה כל צד מצדדי היהדות מוקף מושפעים מוקירים מכבדים ומקדשים מכל המפלגות הפרטיות של כל עם ולשון, שכ"א ימצא בה הגיונים היותר נעלים המתאימים עם הצד היותר מרום וקדוש שבנפשו, "נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" .
שבת ב רכא
רכבתניא רכי נחמיה אומר בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים
.
נל הפרעות המוסריות אינן מביאות את התכלית המבוקשת אפילו לפי הדמיון של אותו הנתעה. יסוד השינאה בא ע"פ רוב מצד ההתחרות של בקשת ההון, והבקשה הזאת היא נסמכת על יסוד אהבת המשפחה. כשמתאמץ כ"א להגדיל כבוד ביתו ולהצליח את בני משפחתו באהבתו אותם, עד שהאהבה הזאת מתהפכת לשינאת הבריות כולם שחוץ לחוגו. וסוף כל סוף מאומה איננו עולה בידו, שהמשפחה עצמה נהפכת מצד החסרון הפנימי שבמעמד הנפש המקולקלת המלאה איבה ואהבה עצמית נפרזה לקיבוץ של אויבי נפש, "אויבי איש אנשי ביתו" , וכל מגמותיו נהפכות לדאבון לב, כי מריבה רכה בתוך כיתו. והנה מהלך הפעולות הרעות של שינאת הבריות הולך הלך וקלקל את סדרי החיים, בתחילה הוא מאבד את שיווי המשקל ואת מצב השקט של החיים הכלליים. אח"כ המהומה מאבדת את הכח הנדרש לעמל השכלול וההוצאה מן הכח אל הפועל את הכחות הטובים הגנוזים בעומק כשרון חיי החברה, ולעומת זה אשתו של אדם מפלת נפלים. ואח"כ כשהערבוב מתרבה הוא מאבד את התקוות היותר טובות שכבר יצאו אל הפועל ומהרסן עד היסוד, ולעומתו בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. כח האהבה הכללי הוא הנותן ארך הרוח לספירת ירחים למלא את ימי העיבור בהסכמה פנימית בלא התרגשות נפרזה המקלקלת את הבנין, והיא הנותנת ג"כ הדרכה טובה לחוס על טיפול הבנים בקטנותם. וכשכח האהבה מתעכר ע"י שינאה, היסודות מתבטלים מעיקרם וכח ההירוס מתגלה בתוצאות היותר קרובות ללבו ונפשו של אדם, למען ישוב אל ד' להיות דבק במדותיו לאהבה את הבריות, כי מעשה ידיו כולם ומטובו להם אור חיים.
שבת ב רכב
רכגר" א כר"י אומר בעון חלה אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים וזורעין זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם כהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, א"ת בהלה אלא כחלה, ואם נותנין מתברכין שנאמר וראשית ערימותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל כיתך
.
השפעת קדושת הכהונה על הבית, בהוראת היחש שיש לכהן ע"י חלה הניתנת בבית היא מביאה את החיים לתכליתם. כי סוף כל המסיבות של השתדלות האדם בעבודתו במה שחוץ לבית הוא כדי שימצא את ברכתו ואת אשרו בביתו. וכיון שקדושת השי"ת שהיא נקנית ע"י החלק הניתן לכהן, היא מתרחקת מתוכיות הבית, הקלקול מתחיל מפנימיות הבית אבל הוא איננו עומד במקומו כ"א הוא הולך ומתפשט ג"כ על החיים שחוץ לבית, שהם גורמים את ברכת הבית. והנה הסדרים החברותיים הנם הולכים כסדרם. המצאת החומר ואח"כ החלפתו ע"י סדר הטוב שבמשא ומתן, שגם הוא מוסיף ברכה, ואח"כ הבאתו אל מקומו להשתמש בו כפי צרכו. החלה מקשרת אל הקדושה כל התנועות שהחברה מתנועעת, מתחילת העבודה עד ההבאה לכלל שימוש ביתי, למען דעת שהן כולן נקשרות לאותה התכלית הנשגבה הנמצאת בקדושת התורה, המושפעת ע"י הכהונה בתורה ועבודה. ע"כ הקלקול שיש בביטול מצוה זו הוא מתפשט על סדרי החברה כולה ביחש להתכלית האחרונה, אין ברכה כמכונם. ולעומת הסדר של החלפת החומרים, ליסוד משא ומתן, שגם ברכתו צריכה להיות כלולה בהשפעת הקדושה ליושר ולמדות טובות המתחזקים לפי הערך של כבוד הכהן תופש התורה והזיקוק אליו, ע"כ בהשלילה מארה משתלחת בשערים. המכונס אמנם באפס השפעת המוסר הוא יורד ממעלתו הראוי' לברכה, כשיוקחו הדברים לתכלית הנשגבה שהיא העמדת חיי האדם והתחזקו לפי המושג הקדוש המבורר מעזה של תורה, ע"כ באפס כח זה, חדל כח הברכה מלחול. אבל השערים, דרכי המשא ומתן הם כשהם מושפעים בהדרכה נאה קדושה ומוסר צדק, נעשים ביושר ומביאים ברכה. אבל בעזבון המוסר וההתרחקות מכל אמת וצדק היוצא מריחוק התורה, הניכרת ע"י בעיטת המצוה הביתית שצריכה להיות כ"כ חביבה ומקובלת, העסק כולו של המשא ומתן שמגמתו להגדיל ההון נהפך לבולמוס של אהבת בצע, הגורר עמו כל שקר וכל תרמית, כנען בידו מאזני מרמה לעשוק .אהב". ע"כ מארה משתלחת בשערים, ועצם הכנת החומר בו מתבלט איך שלא יבאו הפעולות לתכליתן, כמו שלא באה התכלית האחרונה של ברכת הבית לתעודתה ע"י שלילת קדושתו הראויה. ע"כ זורעין זרעים ואחרים אוכלים אותם, עד שאין תכלית מכל ההשתדלות והעמל. וזהו יסוד הבהלה, כי כל זמן שכל צד מן החיים מוצא את תעודתו אין כאן שום בהלה מחשבית בעצם חשבון החיים. כי האדם החי בקדושה וקשר התורה מאגדו ליוצרו בחיי עולם לו ולדורותיו, הוא יודע מגמת החיים בצורתם הפנימית, ודעתו תוכל להתישב. אבל כשהמגמה האחרונה ניטלת ע"י סילוק הקדושה הפנימית מברכת הבית, מה יהי' מכל שאון החיים, רק בהלה, רק טירוף של רצונות ומחשבות שכל אחת דוחה את חבירתה עד אפס מקום של חשבון נקי, הם מעמידים את החיים, א"ת בהלה אלא בחלה. אבל כשהם נותנים, מתברכים כל האמצעיים של סיבובי החיים מהתחלת המצאת החומר עד דרכי חליפתו והבאתו אל מקומו, באופן שפעול'ו'ת כל ההשתדלות יתכוננו אל מרכזן הנכון. שמכל השלשלת החיצונית התלויה במגמת החיים שהיא הברכה שבתוך הבית פנימה תגיע למבוקשה. כי הפעולות יהיו מקושרות בתכליתן, ויאכלו הבעלים פרי עמלם בתור ממציאי החומר, שיביאוהו למעמד החליפים כמה שהוא ראוי לכך לטובתם, ומעמד החליפים יהיה מתברך ע"י יושר הנהגתו שבא ע"י האהבה של היושר והטוב שהם דרכי ד' ית"ש, המושפעים מהשייכות של הקדושה והכהונה, עד שההבאה אל הבית תהי' למטרה נשגבה שתרומם את לבב בעליה, לאכול בשמחת נפש וטוב לב, להניח ברכה אל ביתך.
שבת ב רכג
רכדבעון כיטול תרומות ומעשרות השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר, והיוקר הווה והשכר אבד, וננ"א רצין אחר פרנמתם ואין מגיעים, שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו
.
ברכת ד' היא מצויה בעולם לפי הערך של יושר החיים הבנוי ע"י התאחדות כל חלקיו, ע"פ הצפיה היותר בהירה שלאמתתה קצר ראי הוא האדם להקיפה, רק באור ד' נראה אור הרחב והמקיף את הכלל כולו ומתאימו. בנין התרומ"ע, שהם יסוד אותו החלק של עם ד' המיוחד לעבודת ד' להשפעת התורה והקדושה, עומד הוא יפה כפי הערך שמתברר לעם כמה חלקי החיים כולם הם נדרשים ונזקקים זה לזה, ואיך בנפול ערך אחד מהם יגיע הפגם בכל הענפים. וע"פ זה יוכר בבירור שאותו החלק שהוא יותר ראוי לאיגוד והנהגה, הוא מוליד יותר ברכה בהתכוננו יפה, ומרבה יותר קלקלה בביטולו והתמוטטותו. היחש שבין השמים והארץ באופן המוחש הוא הטל והמטר המרוה את האדמה. וכל הרואה את האגד הנפלא הזה הנראה רחוק במקום, ומסתכל על התוצאות הטובות של יפוי הכח של הקישור של החלקים הרחוקים שבמציאות, והירידה וחסרון הטוב שיש בריפוי היחש, יבין שהמוחש איננו כ"א קו קטן אחד מכלל המציאות, כשי אותו הרושם שנוכל לקבל בחושינו שהם כ"כ מעטים וכ"כ מצומצמים נגד האדירות של המצוי כולו. ואז ישכיל שכל מה שיותר יגדל המרחק שלפי המראה החיצון, כה יוכל עוד יותר האגד להיות נדרש ונכבד, עד שהצד הרוחני המקודש לשמים שבחיי העם שהוא מסודר ע"י סידור המתוקן של תרומ"ע וכל הגורמים לו, יהיה יפה נקשר עם הצד המעשי של הבקשות החברותיות היותר מורגשות. ובאבוד חשבון זה, והעין מתגבלת רק באותו החוג הקמוט שלפניה, הנה הקשר הכללי הגדול, המכה את החיים לאמר להם גדל, שבראש הכל הוא הכח של החפץ האלהי לתכלית היושר הכללי. וההשויה האמיתית הנעימה והמתקבלת של כלל החיים כשהם נהוגים יפה היא מתרופפת, והשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. מצד החשבון נשקל כל דבר ע"פ ערכו לעצמו וע"פ פעולתו. ערך הכהונה היא יקרה, חפצים יקרים המה הנגשים אל ד' לעבדו, מציאותם בעצמם היא נעלה ונכבדת, שראוי אל הכלל להיות עוזר מחילו למען ימצאו בו אותו החיל הטוב, אותם הלבבות הנאמנים והברים הנושאים עין למה שהוא למעלה מכל חפצי האדם המגושמים ומתאמצים תמיד לחזות בנעם ד' ולבקר בהיכלו, ברגשי קודש, של קדושה וטהרה, של חכמה ושל ענוה כ"א לפי מעלתו. והצד השני הוא הפעולה שפועלים אנשי קודש, שעליהם עבודת הקודש מוטלת, על הכלל כולו, בתיקון 'המדות והמעשים, בהתישרות הדיעות והמושגים שמטיבים את החיים ההוים וממשיכים ברכתם לחיי הנצח. הביטול הבא לתרומ"ע בשביל העדר ההכרה של ערך החפצים כשהם לעצמם, לעומתו היוקר הווה, שהוא תולדה ממניעת יושר הערך מהערכה הוגנת על החומרים הנצרכים לאדם. ומצד הפעולות שאינן ערוכות כראוי, השכר אבד, והפועלים בכללם הנותנים אל הכלל את עבודתם אינם מקבלים את שיווי פעולתם ועמלם כראוי, מפני הבלבול הכללי שבערכן של הפעולות, הפצוע בראשיתו מצד הפעולות היותר עליונות והיותר כלליות שאבדו את ערכן, מאשמת השעת העינים מבלי לראות נכונה. כשהחיים מסודרים, כשההשפעה הרוחנית נוטלת את חלקה כראוי לה וכל ענין נערך לאשורו, המדות מתישרות ומנוחת החיים של השלוה הטובה מתגברת, והחשבון השקט של תמצית החיים מצוי בלבו של אדם, ואין שדי החיים נראה כככר המלא מהומה, כ"א כבית המלא שקט, ישוב הדעת וקורת רוח, ואז הכחות עוזרים זה את זה למצא כ"א את מחסורו. אבל כשהוכה הכפתורי והמובן העליון של החיים נתטשטש, היושר הכללי ירד, והמשפיעים הראשיים קולם נחבא מעושק משפטם, הנאגד באגד לאומי וכח יושר אמיץ וחזק של ברית אלקים, ברית מלח עולם, אז א"א שיהיו החיים מתראים בצביונם הראוי כ"א הם מתגלים בתואר של מהומה, כ"א נעשה חטיבה בפ"ע ורץ אחרי בצעו. בעומק נפשו הוא חש כאילו כל החיים סביב הם אויביו מבקשים להשמיט ממנו את מה שהוא חפץ, ומה שהוא חפץ איננו מתברר יפה לעצמו, כ"א הרי הוא רואה על המחזה החיצון של החיים, שהכל רצין, הכל עמלים חוטפים וכונסים כפי כחם, אף הוא אומר לעשות כן. אבל אין כאן מנוחה וממילא א"א כלל שיהיו המבוקשים מתמלאים, וכ"א מקלקל את דרכיו של חבירו, הרי כאן שתי קלקלות, מה שכני אדם רצין אחר פרנמתם, והיה ראוי להם ללכת בשובה והשקט, בזריזות של גבורה הממלאת את הנפש קורת רוח, ולא במרוצה הממררת את החיים ומחשכת את העינים, וממילא הקלקלה השניה סמוכה לה, ואין מגיעין. וכ"ז מפני החסרון של המבט האמיתי, שאינו יכול להתגבר כ"א ע"י ההשפעה של האמת העליונה, שהיא תוכל לחול רק בהישרת המשקל הכללי לעומת נושאי דגלה, שהיא בישראל בהגעת התעודה של שמירת חק התרומ"ע. "וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי... בריתי היתה אתו החיים והשלום" . התאחדות חקי הטבע הגלויים הפועלים במציאות וחקי המוסר העליונים בחוברת, שהיא היסוד לדעת ד' להשכיל ולהיטיב, הנה מרומזים הם בנשיאת המליצה האלהית ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו". החטאת היא חטאת שאול, מגעת עד עומק יסוד המציאות לרוששו ולהחלישו, מקפת את טבע ההעדר וההויה. שכשהם הולכים בקישורם הראוי הם מביאים אורה וצהלה לכל פנים, וכשהם נתקים מתפקידם הם מביאים מארה וחשכה. הדעת המתגלה בעומק הנפש ומתבררת על בוריה בעמקה של תורה, איך החיים המוסריים והטבעיים הכלליים אחוזים בקשר חי ואדיר, פועל ומתפעל, היא תרומם את ההכרה עד למדת הכרת אחדות הגוי אחד בפרטיות, עם ד', שבו הצביון הכללי של אור ד' רשום ומתגלה כדי להביא באורו אור לעולם, עד שיסוד הרוחני שבו, שהוא מעמידו, הוא ג"כ, באורח כללי, יסוד העולם כולו, בראשית - בשביל תרומה שנקראת ראשית , והלויה משלמת את הכהונה, מוציאה אל הפועל את מה שיש במחשבה, "וילוו עליך וישרתוך" , עד שהתרומות והמעשרות מחוברים הם ושניהם יסוד נאמן לבנין הכלל כולו.
שבת ב רכד
רכהמאי משמע, תנא דכי רבי ישמעאל בשביל רברים שצויתי אתכם כימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים
.
הציור של הטובה הכללית היוצאת ע"י ההתאגדות של הכחות הנראים מרוחקים זה מזה, נראה בכל חלקי הבריאה, עד שתקופות השנה לחילופי תכונותיהן יעידו על הכלל הגדול הזה החודר בכל מלא רוחב המציאות הגדול. ימות החמה וימות הגשמים, כמה הפוכים הם בתכונותיהם וכמה מאוחדים הם לתכלית קיום החיים וטובתם, ע"י השפעתם הפנימית שהם משפיעים זה ע"ז, עד שהם מתמזגים יחד לנושא כללי אחד. דוקא החום של ימות החמה הוא הגורם שיהיה אפשר לקור של ימות הגשמים לחולל את הגשם, המכונה מצד פעולת החום על הקור בהתחברם מימי שלג. וכתקופות כן המעשים, וכמעשים כן הכתות שבבנ"א, המיוחדים לקדושה לעבודת ד' ולחיי הרוח, עם אנשי המעשה השקועים בעניני הזמן, בתיקון העולם ושכלולו לעצמם ולאחרים. כשהם נמזגים יפה, כשכל אחד נהנה מפעולתו של חבירו ונותן לו ידים איך להתרחב יפה, איך לפעול כראוי לו, אז מתכוננת החברה האנושית בכלל, והחברה הלאומית הישראלית במלא כח קדושתה בפרט, כראוי וכנכון. ובחסרון האיגוד, בהתבטל היחש ע"י הסרת אותן התעודות המכוונות אותו, הנועדות מאדון כל המעשים ב"ה - ברית הכהונה והלויה המיוסדת בנחלה לישראל מאז נתנה ארץ חמדה לנו למורשה - הקרעים מתגלים. חסרון היחס הבא מקצרות ההשגה כשהיא מתחברת לקשיות הלב, היא מסתיימת בחסרון השפעה לקשרי המציאות שהם ג"כ נראים כמפורדים, אמנם מאוגדים הם בכח אדון כל ב"ה למען החיות עם רב. דברים שצויתי בימות החמה ולא עשיתם, התבודדתם בפני עצמכם, המפלגה המעשית כאילו אפשר לעולם להתקיים לחצאין, כאילו אין הכל מתאחד לגוף חי אחד לפעול ולהתפעל. הנה ימות החמה כשהם אינם משפיעים יפה על ימות הגשמים, גוזלים הם מימי שלג, וצורה בלתי טבעית שאינה נוחה כלל מתגלה על במת החיים, למען ישוב האדם ויקח דעה והשכל. אשמעה מה ידבר האל ד' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה. אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו. חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף. גם ד' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה".
שבת ב רכה
רכוואם נותנים מתברכים, שנאמר הכיאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ד' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די
.
מאי עד בלי די, אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. חביבותה של כל מצוה תלויה הרבה בהבנת תעודתה ותכליתה, שהיא מתגברת באדם כל מה שיתן יותר לבבו להבין ולהשכיל בעמקי תורה, לדעת את ד' ודרכיו הגדולים המלאים חכמה חסד ומשפט. וכפי אותו המעמד של מניעת הבהירות של ההבנה בתכלית המצוה כשהיא מזדמנת בדור, בין כשהיא באה מירידה כללית בכלל הרוח ביחושו לדעת קדושים ואהבתו לתורה, בין כשהיא באה מחולשה פרטית הפוגעת ביחוד באותה המצוה הפרטית, שנגדה נחשכו מאוריה לאותו הדור או אותו האיש, מיד ניכר הדבר בעולם המעשה ברפיון מעשי למצוה זו. והנה דרך הירידה הכללית הוא הענין היותר רע, שהוא מחשיך בעיקרו את האור האלהי, שהוא חיי החיים, מהופיע בעולם, ומביא עמו אותן הרעות המחוייבות לצאת ממצב של חושך ולא אור בחיי הקדושה והרוח. ואם תהיה הירידה רק פרטית מתיחסת למעמד מיוחד, אז ג"כ תקטין ודאי את פעולת הרחבת האורה מלהופיע בעולם, אע"פ שלא תצא בדרך מארה כזאת של הירידה הכללית, אבל לכלל ברכה לא תוכל לבא. ביחש לברית הכהונה בישראל, הנה להכרת צורת המצוה בכל עזה, בתוקף כבודה וחבתה, צריך מעמד האומה להיות טוב ונעלה מאד, אז יוכל הדור להכיר בכלל את הטוב היוצא מהשפעת אנשי קודש, וברכת ד' המסובבת מחייהם הפרטיים כשהם נמזגים בחיי הכלל. וכשדעות טובות כאלה יכולות להיות חזקות בחיים, אז מעמד החיים הולך הוא ומתברך, כי ילכו מחיל אל חיל, מעליה לעליה, עד מרום קץ האושר והטוב. הירידה, טרם שתבא לידי אותה המדה האיומה של ביטול תרומות ומעשרות, שהיא נובעת מעמק צרה רוחנית כזאת עד שכבר נתטמטם הלב מלחוש ולהרגיש מה היא הטובה הגדולה של חיי הרוח בכלל, וחיי קודש של עבדי ד' אוהבי שמו ויודעי תורתו בפרט, עד שלא יחוש בעצמו את קשר הברית של הכהונה, ואת תעודתה הכללית החובקת בקרבה דורות עולמים בחיי עם ד', עם עולם, לפני מעמד הביטול, שהוא הרת המארה הנוראה, והירוס כל טוב המחוייב לבא מיבשות הלב כזאת, וריחוק מאור פני מלך חיים, ד' ישמרנו, בא המצב של התרשלות הנתינה. ההוקרה של עצם חק משפט הכהונה היא קשורה במצב האושר היותר נעלה שסוף כל סוף מובטח הוא לבא על ישראל, "ודבר אלהינו יקום לעולם", "ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" . אמנם אם יתחכם איש לאמר שלא יצאה התעודה עדיין לאורה בדור מן הדורות, ע"כ עם שמירת החק שלא לעבור עליו שלא לבטלו, יבקש לו דרכים איך להפטר ממנו בפועל, כדורות האחרונים שהיו מכניסים פירותיהן דרך גגות חצירות וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר , אין מצב כזה ירוד כ"כ עד עומק המארה של הביטול, אבל עודנו רחוק מברכה. תעודת החיים לא נתבררה עדיין לדור כזה, ע"כ איננו מעריך את הצרכים הנצחיים לפי רוממות ערכם, ואיך שהם עומדים למעלה מכל זמן מיוחד ומכל דור פרטי - הפעולה הכללית היא מתקפלת דוקא מעבודת דורות רבים, ההולכים ובונים פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה ע"י עזה של תורה ומצותיה - ע"כ החיים נראים אצלם בתור דבר שהוא מוכרח לקבלו בעל כרחו, אבל לא יוכל למצא בו טעם הגדולה והעז, הנעימות העצמית האלהית, שחסדו הגדול אמר עולם יבנה . וכ"ז שהשקפת החיים היא מוגבלת כ"כ, א"א כלל שיהיה האדם מוצא קורת רוח בחייו, וממילא א"א (=אי אפשר) כלל שתמלא נפשו מכל מה שיהיה לו טובה והצלחה. כי מה תסכן כל טובה חיצונית ומקרית, אם כלל התוכן של החיים ריק הוא ואינו מובן, באופן שלא תתקרר עמו ההרגשה העדינית והדעה העליונה של האדם. וכ"ז שאין החיים מצד עצמם יושבים על מלאת, אין מקום לברכת אמת לחול בעולם. אבל כשהדור זוכה להתרומם עד מרום ההשקפה הרחבה של קיפול כח החיים הכללי, כאותה הצפיה האלהית המקפת כל הדורות וכל הזמנים, "אני ד' ראשון ואת אחרונים אני הוא", אז איך שיהיה מצב הכהונה והשפעת הקדושה בהוה, תהיה יקרה ועליונה מפני התעודה הבטוחה של העתיד העומד אחר כתלה ומובטח לה, ומפני הטוב הכללי היוצא מקיבוץ כל ההשפעות המתיחסות לה, בעבר הוה ועתיד. ואז החיים בעצמם ראויים לקבל ברכה פנימית, ועליהם תוכל לחול ברכה חיצונית ברב שפע. ע"כ לא רק במניעת הביטול של תרומ"ע תתמלא הברכה, כ"א אם נותנים ומקיימים בפועל בהכרה ואהבה המוכרחת להיות נלוה אל המעשה של הקיום והנתינה, מתברכים. והברכה היא אדירה, מקפת את החיצוניות של החיים בצדם החמרי. אבל היסוד לכל היא הברכה הכללית, הברכה הנכנסת בעומק הפנימי של החיים, ברכת שלום הפנימי שעל ידה ימצא האדם שהחיים המה טובים כשהם לעצמם, וממילא אין עמם מחסור כשהם מתמלאים עם הדרישות המעשיות, ואז יוכל לבא המצב של עד כלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די. מה שאינו נמצא כלל כשצורת החיים מוגבלת וקבורה רק בההוה, שלא יוכל האדם למצא קורת רוח בכלל החיים, וממילא לעולם יחסר לו ולא יוכל לומר על ברכת שמים שיש בה די. ולשון הירושלמי בתעניתדיינו ברכה דיינו ברכה. הטובה הולכת וממלאה את כל חלל הנפש, עד שהיא יושבת במרכז הפנימי של החיים ועליצות המילוי מתפרצת ג"כ בשפה, בחיצוניות, שהיא תוצאה מאושר הרגש הפנימי, עד שיכלו שפתותיכם מלומר די.
שבת ב רכו
רכזבעון גזל הגוכאי עולה והרעב הוה, ובנ"א אוכלין בשר בניהם ובנותיהם, שנאמר שמעו הדכר הזה פרות הבשן אשר כהרי שומרון העושקות דלים הרוצצות אכיונים
.
אמר רכא כגון הני נשי דמחוזא דאכלן ולא עבדן, ונתיכ הכיתי אתכם כשדפון ובירקון 'וגו ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם, וכתיכ יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל, וכתיכ ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שכעו, איש כשר זרועו יאכלו, א"ת בשר זרועו אלא כשר זרעו. הקלקול שבתכונת הנפש הכללית שממנה בא הגזל להיות למכה מהלכת, מתפשטת בחברת בני אדם, בא מכמה סבות של חשכת הרגש והטעם של היושר והצדק. בראשונה נעשה הרושם של הגועל הנצרך לכל איש ישר הולך להרגיש על כל מי שבולע חיל שלא עמל בו ושאחרים יגעו עליו, ובעמל נפשם הוציאוהו אל הפועל, עד שאינו מרגיש כמה רעה ומגונה וכמה הוא עון גדול לגזול משל חבירו. זאת החשכה תגרר עמה חשכה אחרת שלא יכיר ולא יחוש את היסורים הבאים לרגלי המחסור הבא בכללות החברה ע"י רמיסת הצדק, וכמה גדול הוא צער הרעב הפוגע את הנגזלים וכמה מצרות ותלאות נדבקות עמו. אמנם החומר העוזר להשעת העינים מראות נכחה היא האהבה המוגשמת של המשפחה, שהוא חפץ בנטיה טבעית להשביע את רעבון בניו ובנותיו וגם את כל משאלות לבבם, ואהבתו הדמיונית הזאת משכחת ממנו את יסוד האהבה ההיא בעצמה שהיא בנויה ביסודה על יסוד הקיום הכללי שצריך להתכונן דוקא ע"פ הצדק והמשרים. והנה הגרם של עיוות דרכי החברה האנושית, עד שיבאו למשפטים מעוקלים כאלה, בא מהעדר שיווי המשקל בין הנהנים והעמלים. כי כל אדם לעמל יולדי וכ"א חייב לעבוד בחוגו להיטיב ולהרויח, תחת מה שהוא נהנה מרכוש המציאות. ואז מהלך הרכוש הולך בדרך ישרה, ועמו כל הנתלים בו מכחות ורעיונות ורגשות. אבל כשמתעוותים הסדרים, וימצא חלק רשום מהחברה הכללית שאוכל ואינו עושה, לא פעולה רוחנית ולא פעולה חומרית, שיווי המשקל נאבד והחברה הולכת כאניה בים זועף, ומתבלבלים הרעיונות והמגמות, עד שמקיצים מזעזעים מסביב, והמון של מיני חומסים האוכלים ואינם עושים מתרבים, עד שבני אדם רואים בעיניהם את הגועל ואת הקלקול שיש מברואים חטפנים, הבאים על מה שעמלו הם ביגיעם ומשימים אותו לתהו; בזה יגבר אצלם כח ההכרה למיאוס הגזל מצד צורתו המוסרית הרעה, והרעב המציק יטעימם היסורים של המחסור הבא לרגלי הגזל הכללי ויעירם לצייר יפה, ג"כ את התוצאות שבמצב הנגזלים. ומה שעל כל העול הכללי מכסה פני הלוט של אהבת המשפחה שבשביל כך הכל מצוייר לצדק ויושר, כל עריצות וכל אכזריות, מראה הרעב האיום שסוף כל סוף אהבת עצמו היא על כל מתגברת, וכני אדם אוכלים כשר בניהם ובנותיהם, שהוא החומר הנותן דחיפה אל כח התנועה של הגזל מצד החניפה העצמית להחליק את הפשע. שיווי המשקל כשנהרס מביא מחבלים שונים, בין שהם יצורים מבע"ח ושרצים, בין שהם כתות בנ"א הדומים להם, הכל לפי הצורך והסדר הראוי. והמערכות של החומסים משונות הן בגווניהן, כשם שמשונים הם בגווניהם הצדדים השונים המבססים את גזל המשפט בעולם. וכ"ז בא מחלק הדומה לנשי דמחוזא דאכלן ולא עכדן, כ"א מתגברין להנאתן על חשבון הכלל, עד שהתולדה היוצאת היא שאותו היסוד המוסרי שמחיה את כל המהומה של הגזל ונותן לו חומר הוא אהבת הבנים, נהפך לרועץ. ואהבת עצמו הגסה מתגלה בכל ניוולה, א"ת בשר זרועו אלא בשר זרעו, שהוא הבשר והחומר שכח הזרע המלא נטיות של אגרוף רשע מתכונן עליו, אותו יאכלו, והסיר ד' את פני הלוט על כל הגויים והמסכה הנסוכה על כל העמים .
שבת ב רכז
רכחבעון עינוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה, חרב וביזה רכה ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלים ואינם שבעים, ואוכלים לחמם כמשקל, דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, וכתיב בשכרי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם וגו', ואין כרית אלא תורה, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו', וכתיב יען וביען במשפטי מאסו
.
החיים המעשיים הם מלאים סכסוכים, בני אדם פוגשים זה את זה במהלכם במלחמת החיים. וזהו יסוד הדין להעמיד את האמת ואת השלום על מכונו, ואז המרירות שבחיים היוצאת מכח האהבה העצמית הגסה היא מתבסמת ואינה יוצאת אל הפועל בצורתה הזעומה. במה דברים אמורים, כשהדין הולך שלוב יד עם החיים, כשם שזרם החיים הוא הולך בלא הפסק והבריות נרדפים ממנו בעל כרחם, כן צריך הדין שיהיה פועל את פעולתו ככל סדרי החיים הקבועים. הוא רשאי ודאי, וגם מחוייב הוא, לקחת לעצמו את חלק מהזמן שהוא צריך לעבודתו, ככל ענין חשוב שבחיים הדורש זמן לעבודה ככל הרחבתו הצריכה. אבל כיון שכבר עלתה בידו המטרה, עליו מיד לצאת אל החיים ולפעול עליהם, שבזה האופן יהיה הדין מחובר עם מרוצת החיים ויהיה יכול להנעים את כל מרירות המזדמנת לשעתה, ולא יקבצו הרים גדולים שיהיו צריכים לעשות פרעות לשם הישרת החיים, בין בידי אדם בין בידי שמים. ע"כ עינוי הדין הוא הכח הראשי המעתיק את כח הדין מן החיים, כאשר אין להדין בשביל עינוייו אותו כח המרוצה שיש לחיים החברותיים בטבעם, וממילא הם מתעתקים ממנו ולוקחים להם דרך לעצמם בלא הישרה דינית, ואז עלולים כל הקלקולים להתקבץ בצורה של מחלה חברותית ממארת
מאד. יותר רע מזה הוא אם הדין פועל עם פעולתו הטובה ג"כ פעולה להרע, שהוא אמנם מזכה את הזכאי ומחייב את החייב אבל אינו מודד באותה מדת הצמצום הראוי למדת הדין, בזה חוזר הדין, שהוא 'צריך להיות' המישר, להיות נהפך למעוות את סדרי החיים מתוך עיוות הדין. רע מכולם אמנם הוא אם הדין עוזר רק לרעה ואינו עומד על צד היושר כלל, כ"א הוא מקולקל, לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. אז נהפכת כל החברה לסיעה של זאבי ערב, ואין תיקון לעולם כ"א בהתמעטות כחותיה, בין התמעטות האישים בין חלישות הכחות הפועלים, ע"י הסבות המוכנות להחליש הכח. והנה התקבלות הדין וזיקוק החיים אליו, לא יוכלו לצאת אל הפועל כ"א ע"י מה שעצם החיים יהיה בהם ליח של קדושה ותתגלה בהם מטרה רוממה בכללותם, אז יהיו הפרטים והתביעות נערכים ע"פ אותו המשקל האמיתי שהחיים נערכים בכללם ע"פ תכליתם הכוללת, שאז יהיה הצדק החסד והאמת, המשרים והשלו', הכח היותר פועל בתוכיות החיים ויהיה מקום לכח הדין הנובע ממקור האורה העליונה להתדבק בהם. אבל ע"י ביטול תורה, החיים יורדים כ"כ עד שפלות ההגשמה היותר נמוכה, וערכם מתחיל להסתמן רק כפי ערך ההשערה הקלושה של ההשקפה הבהמית המגבילה את כלל החיים רק לפי ערך המילוי של תביעות החושים היותר גסים. מוכרח הדבר שכל הנטיות המביאות להתקבלות הדין ויחוסו הנאמן אל החיים יתמוטטו, וההשגחה האלהית מתחלת לתקן את החברה בדרכים של סתירה שעל מנת לבנות, כפי המדה הראויה בשעה שהאדם מתעקש שלא לעמוד לימין הצדק בבחירה הטובה באופן נעים. ע"כ בעון עינוי הדין, שהחיים מתרחקים מן הדין מפני שאינו מחזיק עמם במהלכם בדרכם, ועיוות הדין, שהחיים צריכים עוד לנקות את הפסולת שהעיוות הביא בכלל החברה, וקלקול הדין, שהוא עוזר רק לרעה, הנה כשהחיים לוקחים להם דרך לעצמם, אז מרי הנפש מתנפלים בלא שום הישרה של דת ודין, ומתבטלת שמירת הנפש והרכוש בכלל החברה שהיא עומדת רק בכח הדין, וחרנ וכיזה רכה. והיסודות המוסריים הרעים כשמתגברים, מתאחדים כ"כ בנפשות ומתמזגים ביסוד החיים, עד שרבים העלולים לקבל נטיות של רשעה באורח טבע קבוע, נעשים כנגעים בגוף החברה שאין להם תקנה כ"א כליון. וממילא מוכנות סבות של כליון לבא, ע"י דבר בכליון אישים פרטים, או ע"י נצורת בהתמעטות הכחות, כדי שיתמעטו כחות הרשעה המוגבלים כ"כ בחיי הכלל. אותה קורת הרוח הפנימית שחוש היושר מטביע באדם, כלה לגמרי מאופק ההרגשה כשאין צדק ומשפט. והאדם שהוא שואף בעצם לטובה לאורה ולצדק אינו מוצא את חפצו, אינו יודע מה חסר לו ולא יוכל להתרומם מתוך שפלותו. אבל הנפש לא תמלאי והוא אוכל ואינו שכע. המושגים מצטמצמים בכל דבר וענין בהגבלה פחותה מפני חסרון הרחבת הדעה ומיעוט השאיפה לדברים נעלים, לחפצים שהם למעלה מכל מה שהיד תוכל למששו והשינים ללעסם. מתוך אבדת הצדק ושכחת התורה הכללית, עד שאפילו לחמם אוכלים במשקל, והקצוות מתאחדים כיון שאזלתכח המשפט, בטל החוש של דעת ההקפדה ממשפט הקנין, והמושג "שלי ושלך" מתקלקל מפני הרשעה שמתגברת, צריכים חיצי הרעב שהם מכריחים לצמצם כ"כ את מכשירי החיים, עד שהלחם נאכל במשקל ומעורר להזכיר כמה מדוקדקת היא חלוקת הקנינים, עד שהלב מתעורר להשקיף על מה שאינו שלו בעין אחרת. וכ"ז בא בעקרו מצד חסרון הקישור הכללי המאגד את כלל האומה וכלל החיים כולם, שא"א שיאוגדו בישראל כ"א ע"פ ההשפעה המיוחדת להם שהיא השפעת התורה. ובהתבטל האגד הכללי נעשים אח"כ הפרטים בלא מטרה והם נמאסים, ואין ברית אלא תורה, וכתיכ יען וכיען נמשפטי מאסו, כי רק עם ההשפעה הכללית הנאותה לישראל ימצאו הפרטים את מקומם במעשים ובחיים. והברית הכללית היא מביאה את המשפטים הפרטיים לידי פעולתם, ומכונת להיות נשפעים מאורה של תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום .
שבת ב רכח
רכטבעון שכועת שוא ושנועת שקר וחלול השם וחלול שבת, חיה רעה רכה וכהמה כלה וכני אדם מתמעטים והררכים משתוממין, שנאמר ואם באלה לא תוטרו לי, א"ת באלה אלא באלה, וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב כשכועת שקר ולא תשכעו כשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, וכחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי, וכחלול שבת כתיכ מחלליה מות יומת, ויליף חלול חלול משכועת שקר
.
כחות החיים במקורם הנם מתאחדים והם מתחלפים לפי הנושאים. אותו כח החיים המשתפך בחי המועיל המטיב את יסוד המציאות הכללי והמתיחש באופן של הטבה לאדם נעשה כח של תועלת ונדבה, ואותו המתחבר עם החי הזועף ושואף להאביד ולהכחיד, ומתיחש אל האדם בתור מפסיד ומכלה, מתגלה בתור כח הורס ומקלקל. החיים מתרוממים לטבעם הטהור, שהוא מקור החסד והטוב, כפי אותו הערך שהיחש שלהם אל מקורם מתגלה בהם. יותר מכל החיים עלול הוא האדם לגלות במדעו ובפעולותיו את היחש של החיים למקורם. וכל מה שזה הגילוי יוסיף כח, כן יהיה יותר קרוב יסוד החיים אל טבעו, ויתפשט ע"פ טבעו הטוב להרבות כח המועיל ולהמעיט כח המזיק. ההכרה העליונה שיסוד החיים הוא חי העולמים חיי החיים ב"ה, היא מתראה בחיים בשני דרכים: בחיי הרוח ובחיי המעשה. בחיי הרוח כשהיא מתגלה, מועלת היא מיד לבצר את צד ההרס והחרבן שיש בכחות החיים. וכיון שמתנשא האדם לדעת יסוד החיים ע"פ טהרת המושג של הכרת חי העולם, שוב לא יריע ולא ישחית. וכפי ערך ההתגלות הפועלת על כללות המצוי, כן תתמעט פעולת ההשחתה הבאה רק מכח התרחקות כח החיים מטבעו, וכשהוא חוזר לטבעו אפילו רק באורח הכרה מדעית כבר כח ההרס מתבצר, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". להגביר אמנם כח הטוב והבנין בפועל צריך כח ההכרה לבא לידי מעשה, להתלבש בעולם המעשה והמציאות, אז הוא מרבה עצמה לכל כח של בנין ושל טובה, של תועלת שיש בכח החיים לכללות החי ולאדם בפרטו. שבועת שוא אין לה יחש בעולם המעשה, לא תוכל לפעול על חיי המעשה, רק נובעת היא משלילה של השפעה עיונית קדושה וטובה. ע"כ היא מסלקת את אותו המאור המחליש את כח הפורע והמאבד שבחיים, שלא יוכל להתפרץ מגבולו בכל מרחב החיים, בין בכח החיים הפרטיים שבאדם, שחיתו הרעה מתגברת לבלעו ולהשחיתו, וכן בכללות החי, חיה רעה רבה. שנועת שקר כבר יש לה מהלכים בחיי המעשה לשם איזה מטרה מעשית היא מזדמנת, ע"כ היא מכלה ושוללת כבר את כח הטוב שבחיים. כשם שהמציאות של ההכרה המעשית מרטבת את כל כח החיים הפועל לטוב, ובהמה, המועלת לאדם בכח החיים שלה, ודוגמתה באדם כל כח של חיים טבעיים מלאים המביאים עז ועצמה, כלה, מקור החיים כשהוא מתברך ממקורו, כשהוא עולה עד הראש להשכיל, שיסודו העיקרי הוא להביא את החיים לאור החיים של העונג הנערץ והטוב, במדע ובמעשה של ההתענגות על ד' בדעה בהשגה טהורה ועליונה, ובפועל בלכת בדרכיו להרחיב את החיים האלהיים בעולם, שהוא עשות צדקה ומשפט. ע"פ הכרה כזאת, אין לגוונים הטובים שבחיים קצב ותכלית, כי אין גבול לאור האלהי ואין מספר לפרטי המאורות הטובים שיוכלו למצא מקום בכל נפש אנושית פרטית בגוון אחר, שאז ריבוי האנשים מרבים את ההוד הכללי של מציאות הטוב בפועל בעולם המוחש, זה אמנם יוצא מקידוש השם. חילול השם הוא הפכו, כשהחיים מתגשמים בהתגשמות שפלה, באין אפשרות להרימם לתעודתם, ורק אכילה ושתיה וכל ההרגשות הקרובות להן יהיו כל תכסיסם, אז אין במציאות עושר רב לציורי החיים ולריבוי גווניהם, ולא ימצא המין האנושי כלל מה להראות בהתרבותו. ע"כ בנ"א מתמעטים בעון חילול השם. חיי החברה בעולם צריכים להיות מושפעים ע"י אותה ההשפעה הרוחנית שכנסת ישראל יכולה להשפיע ע"י קדושת השבת, לא רק ההכרח של צרכי היחיד צריכים להיות יסודות לחברה, שאז היא שפלה בערכה ולא תוכל להתרומם על האהבה היחידית הנמוכה כמלא נימא. רק האהבה הפנימית, החפץ הנעלה של אהבת הטוב שהוא נמצא בחיים כשהם במילואם, זה יביא את הערובה העליונה לשלום החברה. כפי היסוד הנמוך של ההכרח של הצרכים, אסור לכח המלאכה והמעשה לזוז מן העולם, וב"נ ששבת חייב מיתה . אבל לפי יסוד העליון של החברה, דוקא המנוחה המביאה לשלטון הרוח האנושי השלם, האומר ב"מזמור שיר ליום השבת: טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון" , "מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבותיך" , דוקא היא מביאה את אושר החברה ושלומה, ועתידה להביא את המציאות כולה לתעודתה, ליום שכח השבת תהיה ניכרת על כל החיים במילואם, ויסוד החברה לא יהיה עוד ההכרח היחידי כ"א משאת הנפש של הטוב היותר עליון ונכסף שימצא בהתרבות החיים והתאחדותם לכל צדדיהם. ע"כ הפגיעה ביסוד העליון והנצחי הזה, חילול שבת, מביא ההפרעה היותר נמרצה לסדרי החברהואופני השתלמותה ע"י שוממות הדרכים, שהם האמצעי היחידי להתארגנותה של החברה מעברים שונים ומקומות מפוזרים. ויסוד כל אלה הפגעים בא מהחילוף הפנימי של עצם הסקירה על כלל החיים, שהם צריכים להשתקף באספקלריא הבהירה והנצחית, והם מתראים בעת השפלת הרוח במחזה עכור המביא את הציורים כולם, את תעודותיהם ואת תוצאותיהם שבכל ענפי החיים, במחזה הפוך ומחולל מכמו שהוא. ע"כ הם הולכים ותועים, הולכים ונכשלים, כי "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" , וילפינן חילול חילול משבועת שקר. ההחלפה המעשית המוטעית הבאה מקוצר ראות וגסות ההכרה, שיתוקנו כל אלה במילואם לעת בא דבר ד' אשר נאמן, "אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה" , "ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צחות" .
שבת ב רכט
רלבעון שפיכות דמים ביהמ"ק חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן כתוכה, הא אם אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה
.
ההפסד של שפיכות דמים כפול הוא: ההשחתה היותר נוראה שיש בה לקיבוץ האנושי מצד קיומו החמרי, ויותר רע מזה הוא ההשחתה המוסרית, שכ"כ הושחתה הנפש האנושית שנבראה בצלם אלהים, הטוב והמטיב, המחיה חיים ונותן חיים לכל בטובו, והיא הפכה דרכה לאבד את חיי החי העומד לעבוד עבודת החיים בעולם. ביהמ"ק נועד לא לפעול רק על ישראל לבדם, כ"א מפורש אמר שלמה בבנינו כי "גם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל", כדי שיתפשט אור ד' וטובו בעולם. מתי אמנם יוכל אור ד' וטובו להתפשט בעמים רבים, באופן שעל ידם יוטב ג"כ מצב החברה האנושית שלהם, דוקא כשהמוסר היסודי עומד בישראל ברום עזו. אבל כשישראל נשפלים עד הדיוטא התחתונה של שפיכות דמים, איזה תעודה יוכל ביהמ"ק להביא לעולם, כי מה ילמדו העמים בראותם שהאורה לא חדרה עדיין במקומה להאיר את מחשכי החברה, ולהסיר את הנגע היותר עצום של רעת איש לרעהו להכרית חייו מן העולם, ע"כ ביהמ"ק חרב. במצבן של ישראל פנימה מונח כח יותר גדול מהגרם המעשי לבדו, כי אין השקטת החיים מתגרות, כל עיקר החיים. כי סוף כל סוף מה בצע בחיים אם (הי' שפל) [הם שפלים], ובאין מטרה עצמית נעלה, גם אם לא תעשה החברה הקיבוצית רעה לעצמה. ע"כ יש בישראל קדושה גנוזה של הרמת ערך החיים עצמם ע"י השכינה השרויה בישראל, שהנשמה הלאומית של כנסת ישראל שואפת להטוב היותר נשגב ונעלה, לפעול בחיים לפי הערך היותר מרומם ואלהי, לפי אותו הערך ששום אדם לא יוכל עוד לשאול מה היא המטרה לחיים כאלה, בראותו את תפארתם ורוממות נעימת הרגשתם וכבודם. בהשלמה גמורה תגמר בבית ישראל פנימה, ומידה קרנים לארץ ולעולם המלא "לברית עם לאור גויים" . מובן הדבר שרק כשהמעלה המעשית גמורה היא, כשהתיקון החברותי הפשוט שהוא אנושי כללי עומד על מכונו, יש מקום להעילוי הפנימי. אבל כשבהמ"ק חרב, מפני שהפעולה החברותית החיצונית לא תוכל לפעול כפי ערכה הנועד, "הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון" , איך תתרומם הנשמה הכללית להתעלות ליסוד המיוחד שלה, שהוא מעלה ע"ג מעלה, ע"כ השכינה מסתלקת מישראל. ישיבת ישראל בא"י נעוצה הרבה בהפעולה הכללית שלה. גם מאנשים פרטיים הנושאים את דגל האור והקדושה יש ללמוד, והרבה נלמד, "ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'", אבל נעלה הרבה מזה הוא הלימוד הכללי, מ'ה'עם כולו, שיש לו כל הנדרש לעם בכל היקיפם המלא, זה, כשמתעלה למרום עוזו בארצו ובחוסן ממלכתו, ראוי הוא להשפיע. ע"כ חסרון ביהמ"ק הנצמח מחסרון יכולת ההשפעה הכללית גורם מניעת הישיבה הכללית בא"י לישראל, הא אם אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה.
שבת ב רל
רלאבעון גילוי עריות ועבודת כוככים והשמטת שמיטין ויובלות, גלות בא לעולם ומגלין אותם, ובאים אחרים ויושכים במקומן, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו', וכתיכ ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה
.
ובע"ז כתיב ונתתי 'את' פגריכם וגו', וכתיב והשימותי את מקדשיכם וגו' ואתכם אזרה בגוים. ובשמיטין וביובלות כתיכ אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם כברץ אויביכם וגו', וכתיב כל ימי השמה תשבות. החלאים המקרים כשמזדמנים באיזה חברה כללית כ"ז שהם מתקבצים בריבוי גדול מפרטי אישיה, צריכה החברה ההיא מירוק ורפואה. וכפי ערך החולי כן יהיה ערך הרפואה, והמכאוב יהי' כפי אופן ההשחתה. כל מה שהשריש יותר עמוק בחיי הכלל ע"י צירוף הפרטים, כן יהיה צריך מכאובים יותר גדולים לדחותו. והם הנם משקלי תוכחות עלי עון שמדת משפט הצדק העליון אוחזת בם ליסר גויים ולהוכיח לעמים רבים. אמנם תוכל האומה להתרפא ע"י שינויים נמרצים לטובה בדרכי חייה, שלא יהיו נקנים כ"א ע"י יסורין, רעב, דבר, חולי, חרב, ביזה וכיו"ב. אבל האומה בכללה תוכל להשאר במקומה בארצה ובמכונה. לא כן המה החלאים שהם פוגעים ביסודות של מעמד החברה, שכשהם נפגעים, מקבלת החברה כולה צורה מושחתה, והמחשבות וההרגשות העקריות על יסודות החיים נלקות ממאורן. וע"פ יהיו כל דרכי העם והארץ מסובכים באלפי מגרעות קבועות, שהן הולכות ומשחיתות דורות עולמים מבלי אפשרות להרפא, כי הם הולכים ומסתבכים בעצם צורת האומה ועומק נפשה. לזה אין דבר מועיל כ"א "כליון חרוץ שוטף צדקה" , גלות שלמה , שהאומה נעקרת מיסודה ממכונה, מכל תהלוכותיה וצביונה. רק אז כשתכיר עותתה הכללית, תכנס הרפואה והטבת הדרכים הפרטיים לכלל מעשה. ואח"כ כשיקובצו בניה לתוכה, יוכלו לחבר צורה חדשה מטוהרת מלכלוכי הלכלוכים הכלליים. ולפעמים כ"כ עמוק מושרשת היא ההשחתה הכללית עד שקבעה לה יתד בעומק חיי האומה, עד שגם אחרי פיזורה והטבת דרכיה תוכל לשוב למעמד הקדום בקלקול או דומה לו. כי גדולה ההשרשה של קלקולים יסודיים הנובעים מעומק הכלל, כשנתקלקלו יתידותיו, ציבור לא מייתיורוח עם איננו נמחק כ"ז שהוא קיים וקשור בעבר שלו. וזה פועל בין להיטיב בין להרע. "והתודו את עונם ואת עון אבותם" , "ואף בעונות אבותם אתם ימקו" , וכשמתחבר העם עם הארץ, שצביון החיים המקולקל פרח בהם בחזקה, יוכלו יסודות הרקבון לשוב ולפרח. התרופה המצטרפת לזה עם הגלות שהוא פועל בשלילותו מחיקת הצורה הכללית עם מגרעותיה, היא הושבת הארץ ע"י אחרים, עמים זרים, שעם שהם יהיו ג"כ בעלי חסרונות וחלאים מוסריים, אבל אין החלאים הזרים מתאימים לרוח האומה עצמה ואינם נקלטים בה בקליטה טבעית, והרוח של הישוב הציבורי דוחק שלא יוכל להתעורר כ"כ על נקלה רוח חדש וזר לגמרי, שכבר נתרחק הרבה מן הארץ. ובין כך וכך יוכלו הקרעים להתאחד, והאומה עלולה יותר אז, בשובה אל ארצה, להתרפא רפואה שלמה מבלי לשוב אל חטאת נעוריה, "כי בושת עלומיך תשכחי" . הכח הראשי הפועל בחיי הכלל לקבע להם צורתם הנאותה והמתאימה אל יסודות החיים הראויים להתכונן לאורך ימים ולהתעלות ביתר מעלה מדור לדור, היא קדושת המשפחה כבודה ושלומה, והשאיפה הפרטית העמוקה לראות חיים טובים כשרים שלוים ומלאים תם ויושר בחוג משפחתו. כשהיסוד הזה פורח יפה, הוא הולך ומתערה, ומתענף אח"כ לחיי עם שלם בתור משפחה אחת קדושה וטהורה, נאורה ומלאה עז של צדק. "גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום. שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים" . מה שהוא מביא שואה כללית על היסוד המרכזי של החיים הכלליים ומחשיך את כל מאור וכל טוהר שבהם, הוא גילוי עריות. כשהיסוד הטוב שראוי להיות לברית עם נלקה, שוב הכח העממי מבקש לו תפקידים זרים וסמוכות של רשע שאין בהם יסוד וממש, והרשעה הולכת וזוקפת קומה עד להשחית, עד שחיי החברה מוכרחים להתרקב מעומק שרשיהם. וסוף כל סוף לא תמצא תרופה כ"א הגלות השלמה , והפגת המרירות שבחיים הכלליים הרעים הקשורים ג"כ עם הארץ ותנאיה, ע"י אחרים שבאים ויושבים שם. הדבר המעמיד את חיי המשפחה וחיי הציבור לתן להם אור חיים של פריחה ותוספת כח, תלוי בעקרו באותו הציור האידיאלי של כללות החיים. לפי גודל האמת שבו, ולפי הזוהר המושכל והנצחי הקלוט בקרבו, כן תגדל נשמת האומה, תפרח ותתקיים. ולפי השפלות שביסודו הרוחני, כן יתפשטו ממנו ענפים שהם זמורות זר המביאים קפידה וקלקלה כללית. כלל שפלות המחשבה הראשית העליונה שבעליונות היא ע"ז, ע"כ היא מביאה לעולם את הגליות הכלליות. "רועו עמים וחותו... התאזרו וחותו, התאזרו וחותו" . חילוף המעמדים והמקומות, שינויי המושגים, המחלישים את כח הציורים המורגלים והמעשים הקבועים הנלוים להם, יחוללו את ההכשר לרפואה הכבירה הנצרכת למחלה המקפת את כל הגוי כולו, מראשו עד רגליו, ע"י השחתת ע"ז. אמנם בכל אופן היותר רצוי שבחיי החברה, א"א לה לרה"ר שתלקט במלקט וברהיטני , וא"א לחברה לאומית שלמה בלא עקמומיות שבלב, שעולה כאבק ומקלקלת את חלקי המכונה הכללית ומעלה עליהם חלודה. ע"ז חקקה תורתנו הקדושה חק ההפסק, השביתה הכללית. כ"ז שסדרי החיים החברותיים הולכים במרוצת הזרם שלהם, קשה לתקן כל קלקול. והקלקולים המעשיים הם אינם עומדים בפני עצמם כ"א הם מסבבים ג"כ מבוכות בדעות, שכ"ז שהסביבה איננה מתאמת לדיעות הרצויות והקדושות בפועל, היא עוזרת להוליד דיעות רפויות ובלתי נכונות. מובן שהשרשת הדיעות שע"פ המעשים לוקחת זמן של תקופה יותר ארוכה, ולעורר את טהרתם ותיקונם צריכים שינויים יותר נמרצים ומורגשים. ע"כ השמיטה היא מכוונת לעומת ההשבתה של המהלך המעשי בחלקים היותר חשובים של החברה, ועי"ז נותנת היא יד למצא חשבונותיה המעשיים ע"פ השיקול של דעת היותר עליונה "ושבתה הארץ שבת לד'" .ובהשויה מעשית, שמיטת כספים והעזיבה הכללית מתבואת הארץ עד אותה ההרחבה של הנטייה המעשית אפילו לזכות בעלי החיים, הנשכחת הרבה לפי מעמד הסואן של החברה הסוערת בגילגול אופניה עם כל מגרעותיה המוסריות והנלוים להן. והיובל כבר הוא עומד לתן לב חדש ורוח חדשה מקודש העליון, על מצב הדיעות שנקלטו במגרעותיהן לרגלי החסרונות המעשיים. ע"כ השמיטין והיובלות הם הנם מעמידי הכלל בארץ ד', להיות לעם לד' אלהי ישראל, אוהב חסד משפט וצדקה בארץ. והביטול מזה הוא ממשיך את החלאים החברותיים, עם כל חלאת תולדותיהם העיוניות והמעשיות מבלי הרפא, עד שתבא המחלה לזאת המדרגה הירודה שרק הדבר הנורא מכל, החרבן הכללי, ההפסק האיום המחליף את כל יסודות הכלל "ברוח משפט ורוח בער" י, הוא יעזור לדחיית החלקים הנרפשים ולחידוש הצורה באור חדש, כל ימי השמה תשבות.
שבת ב רלא
רלבבעון נכלות הפה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, וכחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, שנאמר ע"כ על כחוריו לא ישמח ד' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע וכל פה דוכר נבלה, ככל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה
.
האדם מורכב מנטיות טבעיות ונטיות בחיריות, בשתיהן הוא מקושר עם כל כחות הטבע והמציאות. כשמסתכלת הנפש האנושית על כללות השלשלת הגדולה של כל המעשים וכל הנטיות שבקרבו פנימה, על יחוסם זה לזה ואל הכלל כולו, אז ימצא שהכל יפה וטהור, הכל נעלה ומרומם. אע"פ שבפרטם של הנטיות והכחות ימצאו ג"כ כאלו שנפש היפה סולדת בהם, ומוצא בעל הדעת הנקיה בהם איזה כיעור ושפלות, מ"מ גלוי וידוע שאין ההשקפה הפרטית השקפה אמיתית כ"א לפי אותה התמצית העולה מהשקפת האמת הכללית הסוקרת את הכל בסקירה אחת. כשהרגשות הפנימיים של האדם מתפרצים לצאת החוצה כלפי החברה הכללית, בסיועה של הסביבה הקרובה המתפעלת ע"י הדיבור, צריך הפה להיות מכשיר את הציורים כלפי הצד היותר אמיתי והיותר מעולה שלהם, שהוא כלפי המטרה היותר כללית ויותר רוממה, ששם כל נחלי החיים מתכנסים וממילא הכל מתבטא נקי מלא חן וטהרה. אז כשהמאורעות של החיים, אותם המעוררים ביחוד את כח הדיבור מצד חידושם, הם הולכים כסדרם בשלותן ונעימות יחוסם, הם מוסיפים פרי להפה האנושי, ותוספת הדיבורים מרחבת את החיים עוד יותר בעושר הציורים, בגוון האמת והכללות. וקישור טוב מביא טובה, עד שהמאורעות הטבעיים הולכים גם הם מתאימים להרחבת החיים, והעשרת הדיבור המביא טובה לעולם. וכן המאורעות של הנטיה החברותית היא לעולם מתאימה לטובת כל פרט ומכוונת ג"כ לטובת הכלל, כדי שצד החידוש המחוייב להיות בחיים ימצא את עצמו מוכן להרחיב את כח הדיבור שבאדם על כל החזיונות שבחברה ובטבע, ולפי רוב הדיבור הטוב יזדככו המחשבות וירומו המעשים. התקופה שבאדם שהיא מלאה עז וששון החיים, היא תקופת הבחרות. היא נשענת הרבה על אותו הצד היפה שבחיים, שבהם תעז יד האדם להביא את כל הרגשות הצפונים בחובו לידי קשר של תחיה, ע"י שכללות העתיד של החיים עם כל ההליכות הרבות המשולבות בתוכו מתיצב בציור הבחרות בגוון בהיר וכללי, מפני ששדה החיים עודו לפניו בכל הקיפו. ע"כ בהתאמת החזיונות וצירופם הכללי הכל מתעלה, וחיי הבחרות נעשים עם העז שבהם, ועם הנטיה לפיתוח ההרגשה של היופי והעידון, כעין אבן נזר בתוך כללות החיים, ומוסיפה יפעה אפילו להזיקנה והשחרות, "עטרת זקנים בני בנים" . כח הדיבור כשהוא שומר את תפקידו כראוי לו, פועל את פעולתו הכללית לרומם את ערך החיים ואת דקות ההרגשה. ע"כ כל רגש מתעורר לטובה, כל קובלנא שבחיים היא מיד סמוכה לעזרה, ובהיות הציורים הפנימיים, אותם שהם אפילו עלולים להשפיל את ערך החיים כשהם מתבודדים לעצמם, מתעלים עם כללותם ומתקדשים ע"י הדיבור האהוב, הנימוסי והמקודש, נעשים החיים על ידיהם יותר יקרים. וכל מחזה מעורר יגון של הפסד החיים, מביא את הלב לידי התעוררות של ישועה ורחמים. אבל כשהדיבור יהפך מתעודתו הנשגבה לקדש את הציורים הפנימיים ע"י כללותם, (כ"א) 'ו'עוד יפרידם גם מאותו הקישור הטבעי הנשקף לכל נפש אנושית הגונה, ויציג לראוה רק את הצד העלול לכיעור ולשפלות שבהם, מיד בהתרחב מחלה זו בכללות החברה, אז אם תלך כסדרה ולא תשיג מועקה מתגרת לחץ הסבות הטבעיות המדכאות את נפש האדם ומכנסות אותה פנימה, ומכריחות אותה להתאחד עם כל כחותיה למלחמת קיומה, תלך ותרד החברה האנושית מטה מטה, והדיבור הכללי יהפך למפלצת נוראה עד שכל נושא חדש שבחיים המעורר שיחה והרחבת פה, יצורף להיות לכלי משחית למוסר הפרטי ולמוסר החברה בכללה, עד שכח העז והיופי כשהוא מתכנס, יפיק את הזוהמא היותר נוראה שבאדם, מצד ההתגלות של הרגשות היותר נמוכים כשהם בבדידותם וצורתם המכוערה. ע"כ תהיה אז הבחרות, התקופה היותר מזהמת את הכלל כולו. ומפני עלילות הדיבור הנמאס כשהוא פועל כולו כמו שהוא על הציורים והכחות להרע ולהשחית, מוכרחת ההרגשה להיות הולכת וכהה, כדי שלא תרגיש באותו הכיעור של הניבול לכל פרטיו הרעים, והחיים בעצמם מתיצבים בתואר שפל, כאילו היו רק אסון נמשך מחפצים בזויים ומכוערים של האדם. ע"כ לא יוכל הלב כלל להרגיש את הצער והעלבון של האומללים הנדכאים מסבות ההפסד של החיים. ע"כ בעון נבלות הפה צרות רבות, טבעיות וגזירות קשות חברותיות, מתחדשות. והיו הרעות הללו תוכן לשיחה בהכרח, למען החלש את כח הכיעור של השיחה המכוערה העומדת להתבצבץ מהלב הנשחת אשר לאדם. והבחרות מתנוולת כ"כ עד שרפואת החברה מוכרחת להיות במהומתה ומיעוטה, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, כי כבדה האוזן מלהתפעל מכל ציור, והחיים אבדו את חנם ואת רוממות ערכם, לסבת התפרצות צדדיהם הפרטיים בהתגלות כיעורם, בתור פרטים בודדים, מאין קשר ואין דרך להתרומם בנפש האדם פנימה. רק אז ישוב האדם ורפא לו , בראותו שעם כל קטנות ציוריו ומחשבתו הדמיונית להתגדר בפרטים של איזה ציורים כשהם לעצמם, שהם הביאוהו עד הדיוטה התחתונה של שפלות מוסרית וחמרית, הם עכ"ז מאוגדים עם כללות החיים שלו, והם פועלים ברעתם לא בתור מקרים עוברים, כ"א בתור קוים מקיפים ומבריחים את שדרת החיים מן הקצה אל הקצה. אז ישכיל כמה נואל הוא בהשפלתו האיומה ובזהמו את הכח המאחד ומקדש את כל קרב וכליות. ע"כ אין הרעות עוברות בשטף, כ"א בכל זאת לא שכ אפו ועוד ידו נטויה.
שבת ב רלב
רלגמאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנין בר רבא, הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל את פיו אפילו חותמין עליו גז"ד של שבעים שנה לטובה הופכים עליו לרעה
.
החיים בכללם משתקפים למסתכל בהם בתוכנם הפנימי לפי ההכנה הנפשית של כל אחד ואחד. האדם שהתרומם להכיר את המאור והקדושה שיש בחיים, את הזיו והתפארת של איש המעלה המלא חכמה ואור חיים של חסד ורדיפת צדק, החיים בכל סעיפיהם עומדים לפניו בתור חזיון קדוש ונהדר, עד שהדרם הרוחני הוא הכח המושך היותר גדול לכל מאורעותיהם. וגם אותם החזיונות שהם מושפלים, הנם מתלבשים בעמקי הנפש בלבושם המזהיר מצד תעודתם, ולא די שאינם פוגמים את החיים כ"א הם מרוממים אותן. אבל מי שהשפיל נפשו מבלי להשקיף על הערך הנעלה של החיים, אין בו כח להכיר מהו הכח המושך הפנימי של כל עלילות החיים מצד התכונה המוסרית היפה, ע"כ הם מתיצבים נגד עיניו בניוולם, לפי גסות ההרגשה היותר שפלה. הידיעה החודרת את כל מטמוני החיים, היא הולכת משולבת עם המוסר הכללי של תכלית החיים ולא תפריע את תומת האדם וטהרתו. אבל השפלות המביאה להרחיב את הציור השפל מצד עצמו מחוץ לגבולו הכמוס והנכלל ביתר מסיבותיו, הוא מבלבל את הציור של כלל החיים, למין תעודה של הוללות, ושכרון של הרגשות גסות וטמאות. הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, וצד הציור שיוכל להיות נשפל בציור ידיעה זו מתרומם ע"י התכללותו בידיעה עדינית ועליונה, בכלל אהבת החיים ותולדותיהם, ועל פי הציור העדין והקדוש החיים עצמם מתעדנים ומתקדשים. אבל כל המנבל את פיו, מוציא הוא את הציור של כללות החיים הנהדר בקודש במקורו לכלל זילזול והשפלה בהמית. ע"כ אפילו כבר הוכשר לחיים טובים מלאים תפארת ועונג, בחללו את קדושת ההשקפה הכללית לא יוכל עמוד בה. וכפי מה שתגדל שלותו, כן תהיה נוראה נפילתו המוסרית, אחר שלא רק פרט אחד מפרטי החיים הועם אצלו ממאורו כ"א כלליות ציורם. א"כ נהפכים עליו לרעה, כי רק בכבוד החיים ותפארתם יכן אושר האדם, ו"אשת חן תתמוך כבוד".
שבת ב רלג
רלדאמר רבה כר שילא א"ר חמדא כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרות
.
הרשמים הטבעיים שישנם בנפש האדם להיות על ידם יורד לשפל מדרגת הבהמות, כשהם פועלים את פעולתם ע"י כשלונו המוסרי של האדם שלא כהוגן, נמשך האדם על ידם במצב רוחני הפוך מטבע הנשמה הטהורה והאלהית שבקרבו, שבבא זמן האורה והנשמה מתנשאת למרום טבעה, אז היא מרגשת את צרתה הגדולה, כי טבעה בבוץ. מיעוט הכח, שנתדלדלי מקרבה חילה הפנימי ע"י דרכיה הפרועים, הוא מועיל לא להחיותה כולה בשלמותה, כ"א להטעימה את מעמדה האומלל והאיום ולהבעיר את תשוקתה להחלץ מחשכת הדמיונות הגרועים שכסו את שמיה הבהירים, כל אלה המה תוצאות הגיהנם גם אם לא פרש האדם את כחו הדמיוני הרע והכוזב להרע ע"י סיוע כח הדיבור שלו. אמנם בהיות האדם משתמש בכח הדיבור להקיץ את הציורים השפלים שהם גם מבלעדי ההקצה קבועים בנפשו, והוא נזקק למלחמה קבועה לרדות בהם ולנוגשם אז, הנה הציורים המתפשטים בהרחבה לרגלי הגברת כח הדמיון הרע שנתגדל לרגלי הדיבורים ההוללים, ע"כ נקבעים בו אותם הרשמים הרעים בהעמקה יותר גדולה מכפי מה שהם קבועים בו בציורם הטבעי, שהם ג"כ יכולים להתפרץ לידי מעשה אם יהיה האדם רפוי ברוחו ולא ישים יראת ד' מעוזו. ע"כ כל המנבל את פיו מעמיקים לו גיהנם.
שבת ב רלד
רלהר" נ כר יצחק אמר אף השומע ושותק, שנאמר זעום ד' יפול שם
.
כ"כ האדם חלש ברוחו וכ"כ חזקים בו המה ציוריו הבהמיים, עד שבהתעוררות של שמיעה רעה ושפלה ירד כבר ממעלת טהרתו ותם נפשו, ונעשה עי"ז כבר עבד מכודן למצבים בלתי טהורים, ויוכל ע"י לירד מדחי אל דחי, אם לא יקדם את הרעה, לעקר את פעולת השמיעה ע"י עז כח של מחאה עזה היוצאת מעצם כח הקדושה של הנשמה האלהית המכרת את ערכה ואת מקומה. אבל כ"ז שישאיר את רושם של השמיעה בשתיקה, סוף סוף שההגדלה הדמיונית תפעול את פעולתה גם בלא דעת בעליה, וסופו לרדת לאותה המדרגה של ההשגחה של המדבר בעצמו, זעום ד' יפול שם.
שבת ב רלה
רלוא"ר אושעיה כל הממרק עצמו לעכירה חכורות ופצעים יוצאים בו, שנאמר חבורות פצע תמרוק ברע
.
ולא עוד אלא שנירון כהדרוקן, שנאמר ומכות חדרי בטן. אר"נ כ"י מימן לעבירה הדרוקן. ההדרכה המקולקלת הנוטלת את כל זיו האדם בשפלותה, היא משחתת את האדם ואת החברה בשני צדדים, היא משפלת את הערך החברותי עד שמגרעות מורגשות ואיומות מוכרחות להולד בצדדים החיצונים של החברה האנושית, ביחש לצדק ומשפט, לשלום ולנדיבות, שכל אלה אינם נפעלים כ"א ע"י היות האדם בלתי מתלכלך בזוהמא של שפלות. אמנם חוץ להרעה המורגשת החיצונית גדולה היא הרעה של אבדן הקדושה והמוסר, של הריחוק מהיות עלול להרגיש את כל אמת וכל נשגב. זאת המחלה היא פנימית, לפום ריהטא אינה ניכרת במהלך החיים של החברה החיצונית, אבל היא מוכרחת להתגלה, כי מאין דעת את ד' מוכרחת השפלות של כל המדות המעשיות היותר שפלות לבקש שררה והתפשטות. ע"כ כל הממרק עצמו לעבירה, מצד החיצוני של הקלקול מכות ופצעים יוצאים בו, ומצד הפנימי הנה המחלה הפנימית תתן אותותי', שנירון בהדרוקן. וכאשר לפעמים אין הרושם החיצוני בולט, וחיי החברה נראים כמהלכים כסדרם בחייו הפרטיים של האדם וכן בחיי הכלל, אשר באמת אין זה בא כ"א מסיבת כהיות עיניו וקוצר ראותו של האדם, ע"כ התוצאות הפנימיות שהן מורגשות לחודר לראות ולהכיר את המעמד הנפשי של החוטא, הן נותנות אותותיהן, סימן לעבירה הדרוקן. וזהו כבר אות שגם הקלקלות המורגשות החיצוניות ג"כ לא יאחרו לבא, והוא כלל גדול לכל ירידה קטנה שאינה מורגשת כלפי חוץ, שמ"מ פעולתה הפנימית לא תמחה, והיא כבר תתן בהמשך הזמן את כחה ג"כ כלפי חוץ. אשרי שומר ידו מעשות כל רע.
שבת ב רלו
רלזת"ר שלשה מיני הדרוקן הם, של עבירה עבה, ושל רעב תפוח, ושל כשפים דק
.
החלאים הפנימיים, הם צריכים יותר לביאור הסיבות הכלליות שלהם מאלה החיצוניים שהרבה יותר מזדמן שתהיינה סבותיהן גלויות. והנה בכלל, ההנהגה האנושית אפשר שתתקלקל ע"י שלש סיבות עיקריות: הא', המשכה יותר מן המדה לצד החומריות עד שימצא האדם כולו גופני וחמרי, ואור הנשמה העליונה לא יוכל לבקע בקרבו מפני חשכת עובי הגוף וזוהמת חומריותו הגסה, וסוף זה העובי והגסות עצמו לענות בחליים רעים ומכות חדרי בטן, דוקא ממינוי מעביותו וחומריותו. הצד השני הוא להיפך, כשיואל האדם ללא תכלית לשדד מגופו את המשקל של הכלכלה הטובה ויתר הדברים המוכרחים לו להעמדתו וקיומו, ידוקדק אמנם אז החומר, אבל הדקות העוברת את הגבול הנכון, לא תוסיף אור שכל וצדק, כ"א למשואות יפלוהנפש והגוף גם יחד, ותוצאות רעות חומריות וגם מוסריות תצמחנה מדרך כזה שהוא שלא כהורה, "מאשר חטא על הנפש"ן. מיעוט הכלכלה כשמפסיד את הסדר לא יעמוד רק על מניעות הכחות ומיעוטם, כ"א יקלקל ג"כ את סדרם מאשר לא יתן להם את תפקידם. וכאשר אין ביכולת הכח החומרי לתן לגוף מצב הגוף ושלמות מתוקנת, ילוו אליו כחות פועלים מפסידים ומפריעים שלומו, מצד ההתגברות של אותה הרוחניות המקלקלת שאינה נותנת טובה לא לגוף ולא לנפש, כ"א כינוס של רוח הבא מכח רוח החיים כשאינו מוצא עזר כלכלי הגון להשלים פעולתו. הצד השלישי הוא ההשלטה של כחות הדמיוניים, שהם שולטים בכללות בנ"א כל זמן שלא התעלו על רוממות המדרגה השכלית הטהורה הנאותה להם, ופוגעת בפרטים ע"י המון מעשים רבים ותכסיסים שונים העשויים להפגיע את כל כחות המציאות הראויים לפעל מצד הדמיון הכללי כפי מדת ריחוקו של אותו המושפע מן האמת היותר עליונה. והם הם מעשי כשפים ושרק רבי חנינא דנפיש זכותיה, ובכל דרכיו ומעשיו הליכותיו ורגשותיו הי' כולו עליון ושכלי, הוא היה במוחלט יכול לאמר שאיננו נפגע משום השלטה דמיונית כללית, אין עוד מלבדו כתיב . אבל לפי אותה המדה שהנטיה הדמיונית מרחקת את האדם בכל הליכות חייו מרוממות יסוד האמת היותר נשא ויותר עליון, כך הוא מסור לאותן הפחדים והצערים שהשליטה הדמיונית הכללית יכולה לפעול עליו. אמנם הדמיון שהוא בעצמו איננו כלום, כשהנמשך מחמתו נפגע, אין בקרבו ענין חיובי ומצוי כל עיקר, בהוראה הראויה לעודד את האדם להשליטו על כל המחשכים, בהתאמצו להכיר כי אין עוד מלבדו. כי רק המציאות האמיתית של אלהים אמת הוא לבדו הוא, ואז ישגב במגדל עז שם ד'י, וכל רעה לא תקרב אליו. אלה המה ראשי הפגעים שיושר דרכה של תורת ד' תשמרנו מהם, מעבירה המכבדת את עובי החומריות, ומרענ המתפיח הרוחניות המקולקלת, ומכשפים המשליטים את הדמיון, ובאים בכללותם ממציאות מציאותם הכללית לפי ערך מצב המוסרי, והשכלי שהוא דק, מאין מציאות אמת כ"א אפסיות. אמנם אמתת הריקניות שבדמיונות הכוזבים, לא יתבארו להיות מוארים באור בהיר כ"א לפי אותה המדה שאור האלהי יהיה הולך וזורח בקרב הלב פנימה, של כללות האדם, בהסרת פני הלוט על כל העמים , ונשגב ד' לבדו ביום ההוא" .
שבת ב רלז
רלחשמואל הקטן חש ביה, אמר רבונו ש"ע מי מפיס, אתסי
.
האדם הוא נתון במיצר בין נטיותיו, והדרך הממוצע לגמרי קשה מאד להגיע אליו, ואין עומדים על הלכה זו אא"כ נכשלים בה. והכשלון של הצדיקים הגמורים הוא בהכרעה לצד גרעון הכח החמרי, עד שהם מתיסרים ביסורים של אהבה הללו, למען יתברר להם המשקל הנכון איך לפלס כל הדרכים במשפט ולתן לכל כח חוקו במילואו. הטובה הפרטית לצדיק אמנם היא יוצאת מתוכחת מוסר כזאת למען ידע איך לאחוז את הקו היותר מדוייק בהליכות חייו, אבל בחרדתו על ההשפעה היוצאת ממראית תוכחתו כלפי חוץ, באין משכיל לדעת עד עומק סוף דעתו, והמסתכל החיצוני אולי עוד יוכל לחשוב שהעונש נכרך כפי הרגיל ברב חטאות האדם בנטיה יתירה לצד החומריות, וזה יוליד מושגים מטעים לחשוב שגם דרך הקודש של אותו צדיק עוד אינה מספקת לההרחקה הדרושה מהכרעה לצד החומריות, ויצא משפט המוסר מעוקל. וגם רבים יתיאשו מהתחזק בדרך ישרה בראותם שלא יוכל האדם לזכות ארחו, וגם אם יתרחק הרבה מכל דברים יתירים מעניני הנטיות החמריות עוד לא יצא ידי חובתו, וכ"ז הוא נגד מטרת ההדרכה הישרה שכל איש צדיק חפץ שיצא מגרמתו לעולם. וכיון שהטובה המוסרית שלו תוכל להיות לאחרים תקלה, ויתר על טובתו המוסרית שהיתה כפי הרגיל מתקבלת אצלו, וכפי רוב דאגתו לפעולה המוסרית הכללית כראוי לעבד נאמן לשם ד' אלהי עולם, "רצון יראיו יעשה"י, ע"כ איתמי.
שבת ב רלח
רלטאביי חש ביה, אמר רכא ידענא ביה כנחמני דמכפין נפשיה
.
הדרכים הכבושים לרבים במשקלי דרכי החיים מוכרחים הם שימצאו בהם יוצאים מן הכלל, ביותר הדברים מצויים באנשים גדולים, שעומדים למעלה מהדרכים המסוללים לרבים בכחותיהם הנשגבים. אמנם גם הגדולים הללו בחטאם אל סדר היצירה, הנה יקבלו כמה פעמים את העונש הכרוך בעקב הפעולה הבלתי מסודרת. הנה יהיה מזה תולדה טובה, לבל יהינו רבים לאחוז באותו הדרך המיוחד שיראה לו איש גדול, שהוא צריך לבור לעצמו, וידעו שאם ילכו בה יכשלו. ואותן הטובות הגדולות הרוחניות הנמסרות לאנשים גדולים בקבעם להם דרך מיוחד אפילו באופן של פגיעה בסדרי החיים הקבועים, זה לא ישיגו כל מי שלא באו לאותה מדה. ע"כ רק דרך התורה הכבושה היא הראויה לרבים, אם שאין להרהר אחר מורם מעם גם ביציאתו מסדר המורגל. ע"כ בתור הערה כוללת אמר רבא ידענא ביה כנחמני דמכפין נפשיה. אבל רק לו יש רשות לאחוז באורח כזה, אף שהוא 'מלא' מכשולות, ואם יפול יקום, אבל חלילה לאחר לעשות כמעשהו כי לא זוהי מדת בינונים.
שבת ב רלט
רמרבא חש כיה, והא רכא הוא דאמר נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן, שאני רבא דאנטי ליה רכנן בעידניה בעל כרחיה
.
הדרך הישרה במשקל השמירה הראויה גם בעניני החומר היא אמנם חובה כוללת. אבל אם גם העובד לרבים ישקול את הליכותיו במאזני הדיוק, מבלי לותר לפעמים, לעשות גם יותר מכחו בשביל טובת הרבים, בין בענינים החומריים בין בענינים הרוחניים, נמצא העולם לקוי. ובערך של הטובה הכללית, לא יעלה הריוח של השמירה באותו ההפסד שיפגע בו אם תפרע העבודה הכללית בכל דבר הנצרך לשמירת גוף העובד. ע"כ גם העובדים הכלליים במשטר המדיני, לא להם ניתן המשקל הקבוע לאנשים פרטיים, ולפעמים הם משימים ג"כ נפש בכף רק להפיק טובת הציבור, ויהיה כח הבריאות שלהם ניתן לקרבן לתועלת הכלל כולו, אף שיש בזה ג"כ כמה פרטים של משקל, וכל דבר וענין צריך אומד יפה לפי תוצאותיו ותועלתו, אבל מ"מ נמנע הוא שלא יזדמן מאורע כזה בעובד כללי, ומאלה היה רבא. ותוצאות החלי בעצמו ישמשו לעשות גדר לדרך מסוכן כזה שלא יעבור גבולו, אף שנובע ממקור של צדק נעלה ונשגב. הפתגם הכללי של נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן, יעוררנו לדמות דרכי הנפש בשמירת בריאותה לארחות שמירת הגוף, גם לנפש ימצא מחלת רעב מחוסר מזון רוחני מבריא. הרעב לדבר ד' כשמתגבר, עושה תכונה של מחלה בחדרי הנפש הפנימיים, דוגמת הדרוקן הגופני. אבל גם עם נטילת המזון הרוחני, ועם השביעה ממנו כראוי, יש עוד חובה לשים לב כי כל מה שנכנס בנפשו של אדם, הדברים הסיגיים מתחברים עמו, וכשלא יצרף ויזכך מיום ליום את רגשותיו, דעותיו ולימודיו, בלא משים יעלו בלולים עם עירובי דמיונות, שתחת התועלת יביאו נזק מרובה. וזה הנזק הוא יותר מפסיד מחסרון היסוד המזין, שמצד היות תחילת הוייתו באה ע"י הפעולה היותר טובה ומשלימה, דהיינו לקיחת המזון הרוחני הטוב, כשלא זכה ותהפך לרועץ תזיקנו בכח הפועל החזק הנמצא לכל דבר שיש לו זכות קיום בחוקי החיים. ואמנם הזיקוק הוא בכל אדם לפי מעלתו, לפי רוממות מושגיו וזכות נפשו, עד שלפעמים העבודה שכלפי חוץ, המזקקת את האדם להיות שקוע מחוץ לעולמו הפנימי שבו מתיחדת האורה האלהית העומדת להיות מזדככת ברב יתרון. חליינו הוא נשא ועונותינו סבלם , והעול הציבורי הוא המעכב את הבריאות הרוחנית היותר עליונה, ונתעכב לו שדירת שלום משמיא, משום מסתייך דמגנית אכולא כרכאב, ואנמי ליה רכנן כעידניה.
שבת ב רמ
רמאת"ר ארבעה טימנים הם
.
הסימן יורה לפעמים על מציאות איזה דבר בכח אע"פ שעדיין לא יצא אל הפועל, ובזה הסימן המקושר לסדר ההנהגה האלהית מחולק מהעונש הבא לרגל איזה חטא. העונש יבא דוקא בהיות החטא יצא כבר אל הפועל, ובמלאת ספקו יצר לו. לא כן הוא הסימן. אמנם גם הוא אינו בא כ"א מחמת חטאים כאלה שהכשירוהו לבא, אבל אם לא שהוא מכוון לבטל איזה הכשר רע שהאדם נוטה לו, לא היה בא בצביון כזה כ"א באופן אחר, וההתיחדות של מדת העונש יוכלו לפעול ג"כ הנטיות שלא נגמרו, אע"פ שאין הקב"ה דן את האדם כ"א ע"פ מעשיו של אותה שעהי, מ"מ חסד ד' נטוי להכשיר את האדם לתיקון בהוציאו כח מכוון לעומת הקלקול המוכן בו לפעולבשביל ההקדמות הרעות שאם הן מעוטות מכח הקלקול הגדול בהיותו נגמר, אבל כבר יש כח לזה שצריך תיקון. וזהו הסימן הבא בהתיחדות העונש שפועל את פעולתו במשקלו הראוי למנע כח היזק מוסרי בענינים ידועים שלא יעשה את מעשהו להרע. ע"כ מצבי עונש כאלה הם רק סימנים, להכיר מה שא"א להכיר בחוש בעצם, לא במקרה, כי עצם ההכרה של הכשר הנפש היא כמוסה אפילו מאותו האדם עצמו שכבר נמצאים בקרבו השרשים לנטיות המקולקלות, וצריך גם הוא שיכירם ע"פ הסימנים.
שבת ב רמא
רמבמימן לעבירה הדרוקן
.
ההכשר לקלקול פנימי עד השפלות של הריסת המוסר היסודי, הוא מוכרח להתחבר עם המון קלקולים רבים קודמים לו, שכבר קלקלו כמה מכונות פנימיות בכחות הנפש. כי הרבה כחות מוסריים בעומק הנפש חנן השי"ת לאדם, שהם עומדים לו כתריס מלפול שדוד בהשפלה הירודה של הפסד כללות המוסר והקדושה העליונה שבהוד נפשו. ע"כ לבצר את כח ההרס, מתגלים קלקולים רבים פנימיים בעומק הפנים החמרי, מכות חדרי בטן, וכל דכאות לב פרטית מכוונת לעומת שרירות לב נפשית מיוחדת, עד שירומם האדם ע"י דכאות רוחו להתקדש ברוממות נפשו כראוי לו. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" .
שבת ב רמב
רמגמימן לשנאת חנם ירקון
.
כשם שמתקלקלים אצל האדם לפעמים כחותיו המוסריים שכלפי פנימיותו, בציורים העצמיים של עמקי נפשו ונטיותיה הרבות, כן מתקלקלות אצלו לפעמים נטיותיו המוסריות שכלפי חוץ, שכלפי החברה בכללה. כשלא ימצא האדם יסוד פנימי בנפשו לאהבת הבריות מצד רוממות טבע נפשו וקדושתה העליונה האצולה מקרבה מיוצרה, שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיוי, אז הוא עלול מיד לפול בפח שנאת הבריות, שנאת חנם. אותו הכח שהוא כולו כלפי חוץ הוא מתרפא דוקא בכשלון חיצוני מוחלט שבאדם, בירקון. שיותר מדי תוכר החמלה הראויה מכל רואה פניו להתעוררות מחזה של איש אומלל ורע פנים שכמותו, שבהכרח תוציא ההתפעלות עצמה של מדת הרחמים והחמלה הנטועה בכל לב בשר את הרגשות ההם אל הפועל, והיו למעורר גדול למי שנלקה בליקוי של חסרון היסוד לאהבת הבריות, עד שבא לידי הירידה של שנאת חנם, שיעירו שאמנם (טבע) האהבה היא טבעית לאדם, וכח הרחמים המתעורר למחזה החיצון של כל אומלל הלא הנה התפרצות של מדת האהבה הגנוזה. ובזה ירפא ההכשר לשנאת חנם הגנוז בתוך הלב מחסרון כח פנימי המונע פעולתו. סימן לשנאת חנם ירקון.
שבת ב רמג
רמדסימן לגסות הרוח עניות
.
אמנם העושר, יחש הקנינים של האדם אליו, כבר נודע שיסודו הוא הדמיון האומר זה ביתי וזה שדי, ובזה יטיב לבו ויתענג. ובהיות זה הציור המענג סר מעמו כבר לא ידע מנוח. הנה המטרה של אותו הציור היא, שיפעל יפה על החשק של הקנינים הנדרשים למצב הקיום הפרטי של הפרט ולהקיום הכללי של הכלל. ההכשר של גסות הרוח הוא בא מההפלגה הדמיונית העוברת כל גבול, המיחסת לעצמה את כל חמדה וכל גדולה, אפילו אם תהיה רחוקה ממנו עד מאד ודעתו תזוח ולא ישא עין לשום מחזה המראה לו חלישות כח וחסרון השלמה. ע"כ רק העניות היא תגלה את החולשה, היא תפקח את העינים להביט שאין המציאות משחקת לפניו כ"כ כדמיונו. ואז יבא לידי חשבון לסמן את ציוריו במה שמיחס לעצמו לפי הגבלתם, וממילא יסור מדרך הכסל של גסות הרוח. אמנם עניות דתורה תהיה הסבה היותר נאותה לצורת האדם המשתוקקת למצא עושר פנימי המובטח בעצם, לא עושר מדומה, וכשבחדרי נפשו פנימה לא ימצא רכוש רוחני שיתן בידו די ספק פעולת הנפש הקבועה שהיא פעולת המחשבה, זאת היא ההדרכה האחת להשפיל דעתו, שרק ע"י ההגבלה הנכונה של ערכו הרוחני ישא ויסבול עמל הקנינים החמריים והרוחניים, עד שיזכה באמת למה שהוא עלול לזכות להם. ע"כ תהיה העניות הטימן הראוי לגמות הרוח, ועם כל רעתו יש בו נטיית רפואה תכונית.
שבת ב רמד
רמהסימן ללשון הרע אסכרה
.
אם האדם מצייר לעצמו יפה כמה גדולה היא פעולת הלשון וכמה עצמו הריסותיה בצאתה אל הפועל, אז יתעוררו כחותיו לשוב מני און ולא ישלח לשונו לדבר דברי רע. אמנם יפול האדם פעמים רבות בפח הכשלון מפני הציור של קלות הדיבור, שלא יוכל לצייר בנפשו איך פעולה שהיא כ"כ קלה ואינה צריכה לאומץ והתאזרות מצד האדם, תחולל כ"כ נפלאות משחיתות. ע"כ הדבר המסיר את ההכשר של זה הציור המשובש, הוא המעמד הגופני שעל ידו האדם מרגיש כמה הדיבור הוא מעשה גדול, ושלולא חסד עליון עליו, מפני התעודות הטובות התדיריות שהוא צריך לתקנן בכל עת ובכל שעה, היה באמת ראוי שיהיה הדיבור מהעבודות היותר כבדות. אמנם כ"כ גדול הוא צד הטוב התדירי של הדיבורים הטובים הבאים מכח הטוב של בנ"א, עד שהוצרך לידי אותה ההקלה הנפלאה, למרות ריבוי פעולותיו הנמשכות ממנו. ע"כ למחיקת ההכשר של מניעת הכרת ערך הדיבור, מוכנת היא המחלה המסכרת את הקול ומכבדת את הדיבור, להעיר את הצד העליון והחשוב שיש בדיבור, שראוי לכל לב נבון להרגישו יפה, לולא קלות התנועה ומהירות הגעתו שעצרו בעד התפתחות ציור הכבוד הראוי להנתן להדיבור, כדי לתמוך בו את החפץ המוסרי הנעלה של נצירת לשונו מרע . סימן ללה"ר אסכרה.
שבת ב רמה
רמות"ר אסכרה באה לעולם על המעשר
.
ר"א כר"י אומר על לשון הרע. אמר רבא ואיתימא ריב"ל מאי קרא, והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר. כשם שהאדם יש לו צרכים חומריים רבים, מ"מ הכח הכללי העומד בראש לכל עניניו ועוזרו להטביע על חייו אותה הצורה האנושית הראויה לו הוא כח הדיבור הרוחני, הבא דוקא מצד מעלתו העליונה, כן הוא בכללות האדם, והאומה הישראלית בפרטה שהיא נזקקת לאותם החלקים משפיעי הרוחניות שבה, וזה הוא יסוד קדושת המעשר למען יוכלו עמוד בני שבט לוי על משמרת הקודש. אמנם ישנה השפעה בלתי מורגשת, השפעה סגולית, היא מיוחדת ביחוד לכהנים המקודשים, שגם בעבודות שהן דבר שבחשאי, כקטורת , הם עושים רב טוב לבית ישראל. וע"פ הערך הפנימי של בחירי אנשי הסגולה היותר רמים, מתעלה העם ומתקדש, זאת היא קדושת התרומה המיוחדת לכהנים, אבל לא תצא ההשפעה הסגולית היותר עליונה להתחבר אל העם, עם הכלל כולו, כ"א ע"י ההתחברות הגלויה של ההשפעה הגלויה הבאה מפעולות ומדיבורים כאלה הנשמעים ונקנים בלב כל הגוי כולו. מניעת ההכרה של צורך ההשפעה הרוחנית הגלויה, היא מביאה את כל היסוד לידי התמוטטות. כי הסגולה הרוחנית העליונה, שהיא אמנם מוכנת בכחה לנטל ולנשא את כל הקרב אליה, וגדולה שימושה יותר מלימודה , אבל רק בזה תמצא מקום, כשיעזרו להבנתה הכללית והרשמת העליוניות והדעה הגדולה שבה ע"י הכשר של השפעה גלויה, שהיא דוגמת עבודת הלויים. כמו במקדש כן בתורה, בן לוי שומר מבחוץ. ע"כ דוקא בעון המעשרות פגיעת הלויים, בעלי הקול, המשפיעים הגלויים של הדיבור וההוראה, של הלימוד והידיעה, הנערכת לכל לב כפי מה שיכול לשמוע, נמצא הליקוי הדומה לליקוי האסכרה ביחש הגוף כולו, המעכב את ההשפעה הרוחנית של הדיבור הגלוי הכללי. הקצוות מתאחדים, והמניעה של הכרת כח הכבוד והתועלת שיש בהשפעת הדיבור הגלוי לטובה מאבדנת' את ציור הרוממות הראוי לכללות הדיבור, עד שכח הרע שלו בהיותו מתקלקל ג"כ לא יוכל להיות מוחש ומורגש. ע"כ עון מעשרות כורך עמדו בתור מסובב מוכרח ג"כ את עון לשה"ר, והטוב והרע השקולים וכרוכים יחד כ"א לערכו מתבחנים זה ע"י זה. "והמלך ישמח באלהים", השמחה הפנימית הבאה מהסתכלות והשפעה רוחנית כמוסה עליונה, מביאה להחיות את ההשפעה הגלויה, "יתהלל כל הנשכע כו". מהכרת הערך של הדיבור הטוב ע"י התפתחות השפעתו והכרת הטוב הנגרם על ידו, וממילא יציץ ציץ הכרת השפלות של השלילה הבאה מחסרון ההכרה של גבורת הדיבור ופעולתו במציאות. "כי יסכר פי דוברי שקר", והסכרון הזה ירומם במצב עינוייו את רגש רוממות הדיבור, בהסירו ממנו את סבתו הדמיונית שהשפלתו מכבודו באה ממנה. וממילא ידע האדם, והגוי כולו יחד, לכבד את מוצא שפתיו וליקר את הערך של ההשפעה הרוחנית בכללה כראוי לה.
שבת ב רמו
רמזאיבעיא להו ר"א בר"י על לשה"ר קאמר או דילמא אף על לשון הרע נמי קאמר
.
כשנופל ערכו של הדיבור ע"י מיעוט הכרת הצורך הגדול שיש להשפעה הרוחנית בעולם, המחלה הולכת וסובבת את הקיבוץ האנושי עד שמוציאה אל הפועל את חטא לה"ר בכל תקפו. אמנם רפיון המעשר לא לעולם יבא מחלישות ההכרה של הכח הרוחני בפעולתו על הצדדים המעשיים שבחברה הכללית, כ"א לפעמים יראה דור אחד בעיניו שרבה העזובה מצד הלויים, ונושאי כלי ד' לא ימלאו את תפקידם, ואז יפול הרוח להפר ג"כ את ברית הלויה, מה שבאמת נצמח זה הרעיון מחסרון הקפה כללית המקפת את חיי האומה מראשיתה עד אחריתה, וכל מה שנכרתת ברית בקיומה. הנה למרות כל הפגעים שיוכלו להתחולל במרוצת הזמן הכל יבא לידי תיקון "ודבר אלהינו יקום לעולם" , וברית מלח של ברית הלוי לא תפסק. ודוקא אז יוכר ערכו בבא עתו להגלה בעצם זהרו, ע"י אותו הצירוף של השמירה שאינה נפסקת שהיתה לברית הזו בכל הדורות ובכל הזמנים. ע"כ רק חסרון של סקירה גבוהה כללית יחולל לפעמים ביטול המעשרות, ולא הקטנת ערך הכרת כח הצורך של ההשפעה הרוחנית, שיסוד שלה הוא רוממות הדיבור. ועפ"ז יהיו דברי ר" א כר"י על לשה"ר דוקא קאמר, שרק עון זה יש לו יחש עם הכבדות של האסכרה ולא המעשרות. או שגם ירידת הסקירה ומניעת היכולת להתנשא אל המעמד הכללי, עד שהחשכה של איזה תקופה עוברת לא תפעל מאומה על קלישות הקשר העליון של הברית הנצחית הזו, זה עצמו בא משפלות נפש הבאה מחסרון ההתעלות הרוחנית ומיעוט ההכרה על גבורת הדיבור הטוב ורוממות כחו, שהוא נשקל תמיד לפי אותו המשקל שהקדושה והרוחניות בכלל היא מובנת לאדם, ע"י עילוי נפשו ודבקותו בצורו ית'. שמזאת הירידה תוצאות ע"י גלגולי ירידת המחשבות, גם ללשה"ר, ע"כ אף על לשה" ר נמי קאמר.
שבת ב רמז
רמחת"ש כשנכנסו רכותינו לכרם ביכנה
.
הבנין הכללי אפשר להתכונן ע"י מרכז אדיר פנימי השרוי בקרבו, שהוא מאחד את הכחות הפזורים כולם למקום אחד ו'ל'מדה אחת כללית גדולה המקפת את (אושר) 'עושר' הכלל כולו לפרטיו. וכשיש תוקף גדול למרכז היחידי, אין הכחות הפרטיים הנמצאים בכללות האומה תופסים מקום כל אחד בפני עצמו, אך כפי אותו הערך שהם מתקבלים בכח המרכז היחידי הראשי הכולל הכל. אמנם בביטול המרכז הראשי היותר רענן ואדיר, אז מוכרח הוא שתעזר האומה ע"י מציאות מקום הגון לכל כח מחלקיה החשובים באופן כללי. ודרך התפשטות בהליכות כללות האומה ודעותיה. ע"כ ביבנה, כשכבר נשקע האור הזורח מציון ונעתק המרכז הראשי ממקום עיקר מוסדו שהוא ירושלים עה"ק ת"ו, שאז לא היה מקום לצורך של היכר איך הכחות הפועלים עומדים כל אחד בסדר מיוחד, פועל ע"י חטיבה מיוחדת, רק ביבנה היה המעמד של הכרם נדרש, שורות שורות ככרמי. רק סדר נכון היה נצרך שלא יעכבו הגידולים איש על אחיו, ושלא ידחקו אחד את רגלי חבירו, ושיאחדו כל הנטיעות והשורות לכלל כרם גדול אחד, אבל שורות שורות ככרם הוא עשוי ואין כל שורה נוגעת בחבירתה, וכל דרך ישר המוצא לו דרכי תורה פועל הוא לפי תכונתו המיוחדת על חיי האומה, ומהתאחדות כולם יוצאים הפעלים הטובים, שעושים פרי חמד המשמח אלהים ואנשים. "ביום ההוא כרם חמר ענו לה" .
שבת ב רמח
רמטהיו שם רבי יהודה ר"א בר"י ור"ש.הדרכים הכלליים בכללות האומה מתפרדים ע"פ שלשה יסודות עקריים, לפי שינוי הנקודה הראשית, שכולם עכ"ז מתקבצים למקום אחד ומטרה אחת, אע"פ שמשתנים בצביונותיהם: הדרך האחד, הוא היסוד המעשי, הנובע מגדולתה של תורה בהלכה ברורה ומחוורת. הדרך השני, הוא היסוד ההרגשי, לפי ערך הרמת טהרת הלב והתנשאות הרגש הטוב, שיסווו הוא כללי האגדה, שהיא נועדת לקדושת הרגש שבלב עם כל סעיפיו. וע"פ זה היסוד נמשכות ג"כ הליכות רבות, לפי אותו הערך של המגמה הראשית הנשקפת על ידו. והדרך השלישי העליון, הוא דרך המושכל היותר נשא ועליון, דרך החכמה האלהית היותר זכה ונשגבה. שלפי אותה התכלית שתוצב מראשי הדור היסוד הכללי הזה, כן יהיו תוצאות של המון מעשים רבים, והרגשים, מנהגים, דיעות וציורים. ואלה השלשה בהיותם בשלימותם יחד, יבנו בית ישראל, בשורות הכרם, שהיה צריך דוקא בעת התרת הרצועה שביבנה, שנתרופף הקשר הכללי של כללות האומה להתפרט לפרטים חלוקים ע"פ ראשי הנטיות, ולהאגד יחד עם כל ההכרה וההרחבה של כל צד מצדדי ההנהגה, שהיתה מוכרחת לתפוס מקום רשום באומה. היו אלה שלשת העמודים המיוחדים, רבי יהודה עמודה של התורה המעשית, ע"כ הלכה כמותו לנגד חביריו ר"מ ור"ש. ר"א בר"י לענין החלק ההרגשי האגדי, ובכל מקום שאתה מוצא דבריו של ר"א בנו של ריה"ג באגדה עשה אזנך כאפרכסת . ר"ש לענין הצד העיוני, מאריה דרזין מבני העליה דעיילו בלא בר אשר מסוד ד' ליראיו", וחכמת אלהים העליונה, קרנים מידו להאיר בבית ישראל.
שבת ב רמט
רננשאלה שאלה זו בפניהם, מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת כפה
.
יסוד היסורין, בכלל ובפרט, הוא כדי להגיע על ידם לתיקון מוסרי, בין במעשים, בין ברגשות, בין בדיעות, "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". וכאשר כל כח הפועל בבריאה יש בו דרכי התבוננות מכל צדדיו, בין בעצמותו בין במקריו, כן הוא ג"כ במדת היסורין, החלאים הרעים ומכות ונגעי בני אדם, צריכים שיקול של דעה איך להוציא מהם את התועלת המוסרית, בין מצד עצמות טבעיהם בין מצד מאורעותיהם. וכל מה שיהיה המצב של הרעה גורם יותר לתן עליו עין להסתכל בכל פרטיו והליכותיו, כן תגדל מדת התועלת בהכונניות המוסריות הנמשכות מהם. וכולם יחד מעשי ד' המה, למי שמטהר ומגביר שכלו להכיר את דבר ד' מכל דבר וענין כפי חשיבותו במציאות, וכפי יחושו להעולם המוסרי שהוא הכח היותר עקרי ויותר מגמתי במציאות. כי תיקון המוסר הוא באמת תיקון הכל, ואין חפץ בכל תיקוני הליכות הבריאה וכל הרחבות החיים שבה, אם לא יהיה תוכה רצוף מוסר השכל, ענות צדק, חסד ומישרים. ע"כ הכרח הוא שהמגמות המוסריות פזורות הן בכל פינה שבצדדי החיים ולב חכם ישכילן. ע"כ גם המאורע של המחלה ההיא, שהיתה מהמיתות היותר קשות, "קשה מכולם אסכרה" , ופעלה כ"כ הרבה על בנ"א, נוסד בעז כח תיקון מוסר עליון שהוא תפקידו. וכל המאורעות הפרטיים שבה מתכוונים תמיד לאותה המטרה הכוללת הנשפעת ממנה בכללותה. התואר של הליכות המחלה, להתחיל מפנימיות הגוף וללכת הלך וכלה כלפי חוץ עד שנומרת כפה, נותן מיד מושג יחושי לקלקול שהוא ג"כ מתחיל מצד הפנימי של האדם ומתגלה והולך בחיים החיצוניים שלו. וכמו שהגילוי שבפה, שהוא גומר את המחלה, הוא לעצמו מזיק ומשחית, ומ"מ גם הקלקולים הפנימיים המה עומדים לעצמם בתור חלאים רעים, כן צריכים אנחנו לבקש קלקלות כאלה שהן אחר גילויין מספיקות לעצמן בתור רעות גדולות. והסבות שגרמו להן להגלות המה ג"כ מצד עצמן חלאים נפשיים אמיצים שצריכים תיקון נמרץ. ורק חכמי לב גדולים היודעים את החיים, ובסוד ד' ליראיוהם באים, בסקירה בהירה עליונה הם יודעים לתן פנים מסבירות איך לרדות דבש המוסר הטוב מהמארה הנוראה ההיא. ע"כ נשאלה שאלה זו לפניהם דוקא, בבטחון על רוחב הקפת שכלם ועומק בינת רוח ד' אשר עליהם. כי יחדרו עמוק בתכונות הקלקולים המורגשים ע"פ כחותיהם הפנימיים המסבבים אותם, למען ישוב העם לד' ורפא לו, בידעו את הצביון הפרטי המחובר למחלה, וחיבורו לתורת המוסר היוצא ממנה, שראוי להשפע ע"י הראיה בפעולותיה, לכל עין רואה במצוקות עינוייה. מפני מה מכה זו מתחלת בבני מעיים ומקפת כ"כ את כל חלקי החיים העקריים מפנים לחוץ עד שגומרת בפה.
שבת ב רנ
רנאנענה ר"י כ"ר אילעאי ראש המדכרים ככל מקום ואמר
.
חן וכבוד אשר יתן ד' לחכמים וראשי הדורות, הכל נערך הוא לפי התכלית של הפעולה הצריכה לצאת מהם על הכלל כולו. ע"כ כל חלק וחלק מחלקי ההשלמה התורית, נוטל את רושם כבודו בעיני העם ע"י כל אותן הסיבות המזדמנות ע"פ ארחות ההנהגה העליונה, לפי אותו הצורך שיש במציאות הסיוע שצריך להיות מסתייע מהסכמת האומה וכבודה. והנה העיקר הפועל בחיי האומה, שצריך לו עז ושלטון הוא הכח המעשי, המתואר בהלכותיה של תורה, שהם חקי ד' ומשפטיו על ישראל, שבהם צריך הכרת עז מלך וכח של שליטה. אמנם הענינים ההרגשיים והעיוניים, הם לוקחים את הלבבות באור החיים והקדושה העליונה הנמצאת בקרבם באופן גלוי, ע"כ אין ההכרח של הסכמת הכבוד הגלוי כ"כ גדול בהם. ע"כ רבי יהודה בעל ההלכה, שפעולתו ניכרת הרבה בקביעות המעשה שהלכה כמותו, מאת ד' היתה נסיבהשלו ינתן כבוד גלוי ועז מוחש גם בימי ירידת האומה והשתעבדותה, כדי שיקום עז ההנהגה המעשית הצריכה להקיף בכח איתן את כל העם כולו, להיות לעם לד' בשמירת התורה והמצוה, ע"י כח הכבוד הרשמי ועיטור השליטה, בהיותו ראש המדברים ככל מקום.
שבת ב רנא
רנבנענה ר"י בר"א ראש המדברים ככ"מ ואמר, אע"פ שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך, פה גומר
.
הרעה הגדולה שבלשון הרע היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת כ"כ לשון הרע את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כ"כ לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע, הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום, יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי, מעצתו הרצונית שהכליות יועצות, ומבינת הלב איך לכונן את הענינים אל החפץ שע"פ העצה והציור הפנימי שבכח הלשון לפרטי הדיבורים איך לפעול בהם על נפש השומע. כל אלה מתחברים לכח אחד היוצא בכל עז ע"י הפה המגלה ומוציא לחוץ. ע"כ גם המכה שלעומתה, הנה כח המחלות הקדומות מחוללי גמר המחלה להביאה עד מרום פסגת סכנתה, הנם קבועים במקום גמר שלהם הוא הפה. ע"כ מכוון הוא ציור הליכות המכה הזאת לעומת חטאת הפה הגומר בכח כל הדברים הפנימיים הקדומים, ומוציאם אל הפועל להזיק במעשה. וזאת היא השקפת הקדושה היוצאת מהלימוד ההלכותי המשים מבטו אל הצד המעשי ואל ערכו, ומצרף ג"כ את הדברים הפנימיים לפי ערך פעולתם המעשית והחלק שנוטלים בפעולה, והולך אל העיקר מה שהפה גומר.
שבת ב רנב
רנגנענה ר"א בר"י ואמר מפני שאוכלים כה דברים טמאים, דברים טמאים ט"ד, אלא שאוכלים בה דברים שאינם מתוקנים
.
הקלקול ההרגשי בא בגילוי בעזיבת תיקון המעשרות, שיסוד הרגש הטוב הוא לקבל את כל התמציות השכליות ולקבען יפה, עד שמה שע"פ המסקנא השכלית והתורית ראוי הוא שיהיה יפה ונחמד, יהיה הלב והרצון וכל הנטיות היותר ערות וחיות מסורות לו ברב כח. וכל מה שהתורה והשכל נותנים שהוא דבר מזיק ומפסיד, יהיה מיד נחקק בעצם הרגש הטבעי גיעולו וריחוקו, ממילא יהיה עומק הרגש מתעלה בין לטוב בין להפכו כפי אותו הגודל הניתן לדבר מצד האמת. ע"כ יסוד הקלקלה בעזיבת ברית הלוי, (ש)היא באה באורח פרטי מכהות הרגשה על דבר הכבוד של הפעולות הרוחניות בכללן בעולם, ובאורח כללי 'מ'קטנות הסקירה המונעת את האדם מלשא עיניו 'ל'מרחוק ולהקיף היקף שלם המון דורות ותקופות ארוכות המשולבות יחד, ולהוציא ע"פ פעולתם את תמצית הלב הטהור והטוב, עד שיקבע יפה בלב הגיעול לדברים המאבדים אושר כללי רחוק, ככל גיעול מוסרי של תועבה שפעולתה קרובה אל החוש ואל הרגש הישר של חושו המוסרי של אדם. המחלה של אבידת הרגש הטוב עד כדי האיבוד המעשי, היא ע"כ ממוזגת בחדרי הלב וכחות הנפש היותר פנימיים, עד שכמו דבר המוכרח מסיבות הקדומות הוא עיוות המשפט של מניעת ההכרה המוסרית על הדברים שהם כ"כ עיקרים בתורה ונעוצים כ"כ בברית הקדושה הכוללת להיות לברית מלח עולם. ע"כ בהשלמת הרגש היה ראוי לדכרים שאינם מתוקנים להיות קרויים דברים טמאים לענין הגיעול והתיעוב. והם אמנם אינם מתועבים בעצמם, אין בהם התיעוב הקרוב, אבל הם אינם מתוקנים, ומניעת התיקון מביאה מה שמביאה באחרית להיזק כללי אדיר ונגלה. וההשפלה של מניעת ההרגשה מה שהיה ראוי להרגיש גם מבלי התחכמות כ"א מצד עצם טבע הנפש הישראלית הכשרה, את הדברים שהררים כ"כ גדולים לישראל ולתורה תלויים בהם, ע"כ א"א למחלה מעשית כללית גלויה כזאת לצאת, רק אם קדמו לה המון מחלות פנימיות ההולכות ומשתלשלות עד גילוי המחלה. ואותן המחלות הפנימיות המביאות את הרגש לטמאתו, הן מחוללות ג"כ את ההפסדים המעשיים עצמם, עד שצריך כח גדול של משפט השופט-כל-הארץ ב"ה להישירו בעז ידו. אבל החולי שמציין את הקלקלה היא פחיתות הרגש המורגש על התיעוב של דברים שאינם מתוקנים, שזהו ענין פנימי המתחיל בפנים ונגמר בחוץ, מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה.
שבת ב רנג
רנדנענה ר"ש ואמר כעון ביטול תורה
.
מצד הכח של ההשכלה העליונה מתגלות כל הרעות, ביותר אלה הקשורות גם בגילויין בלולאות נפלאות המאחדות את החיים החיצונים עם החיים הפנימיים, רק בחסרון ההשפעה היותר בהירה של סידור החיים הכלליים, וחסרון כח החיים הוא מחולל בעזיבתו כל מיני רעות וקלקולים מסובכים. ע"כ רק עון ביטול תורה, המחליש את כח החיים הרוחניים והשכליים מלרוץ את דרך פעולתם, הוא מסבך את כל ארחות החיים. והקלקול שבא מהמחסור הפנימי של חסרון התורה, הוא מתגלגל והולך עד שיבא לידי אופני הגילוי, ששם מתאחדים כל הקלקולים עד כדי עומק ההשחתה של הקשה שבמיתות, להוציא את האדם מן העולם. ע"כ לא רק בדברים שהם מקיפים רק חלק מההשלמה יתוקן קלקול כללי, כ"א ברוממות הכוללת את הכל. וזהו רק השבת כח התורה, וקישורה באומה לחדור אל תוך תוכה, עד שמהאור התוכי יראו פעולותיה כלפי חוץ, כמו שמחסרון התוכי מתגלים הקלקולים כלפי חוץ. זאת היא הסקירה היותר עליונה המתעלה ע"ג הסקירה המעשית וההרגשית, אמנם משתמשת בהן להצטרף עמהן, באופן שיבנו גם הנה ממנה, אבל היסוד הוא התורה. והדבר המביא את הכרח העונש המקושר מריבוי הצדדים של ליקוי החיים מהכלים הפנימיים עד הכלים החיצונים, והולך מפנים לחוץ, הוא סילוק כח החיים העליון המסדר כל הדברים על מערכתם ההגונה, והוא עון כיטול תורה.
שבת ב רנד
רנהא"ל נשים יוכיחו, שמבטלות את בעליהן
.
נכרים יוכיחו, שמבטלין את ישראל. תינוקות יוכיחו, שמכמלין את אניהם. סיבת הקלקול הבא מביטול תורה לישראל הוא מפני שכבר נתעלו ישראל כ"כ עד שהם צריכים לעליה עליונה יותר מהמושגים הנטועים בטבעו של אדם, וההתרוממות הזאת אינה באה כ"א ע"י התורה. ולא עוד כיון שהם מוכנים להתעלות יותר מהמדה הטבעית הקבועה, אם לא ימלאו את תפקידם כבר מוכנות אצלם מגרעות רבות שמוכרחות להיות נצמחות, מפני מיעוט הכח הראוי להם, כחק כל דבר העומד לתעודה גדולה כשאין ממלאים את תעודתו מתגלים בקרבו פרצים. לא כן הוא חלק אותם האנשים שהם מבונים להתנהג ע"פ יושר טבעם בלבד, הם צריכים רק לשמור עצמם מהשחתות מוסריות הנכנסות בתחומם. אבל השלמתם הישרה תהיה, כשיפותחו לפי תכונתם הטבעית באורח ישר ולא יהינו לעלות בסדר הדרכה וציורים שכליים שאינם נכונים להם, ולא הוכן בנפשם כח המקביל לפעולות הנעלות הבאות מהשפעתה העליונה של תורה. והנה הנשים, הנן בעצם רחוקות מחיוב העסק בתורה, מפני שצביונן מתמלא יפה בהשלמת ההרגשה העדינה, ונטיות טבעיות רכות וישרות שהן כעין כח ממלא בכללות האומה לכח הפועל ע"י עזה של תורה. אבל עצם החובה של תלמוד תורה הוא זר לרוחה, ובמה שיסיר ממנה את השקט הטבעי הפנימי שלה, יזיק יותר ממה שיוכל להועיל ע"י השלמת הציורים הרמים ביותר, שמצד מניעת הכנתה לא יצטיירו אצלה בשלמות הוד קדושתם. בכללות העולם - התורה האלהית, שכוללת הדרכה ודיעות ומושגים שהם הרבה למעלה מהתחום הטבעי, אפילו של הצדק האנושי היותר מרום ועליון, ע"כ אומות העולם, המוכנים להעמיד את החיים החברותיים על בסיסם הבריא והמוצק לפי ההוה, אין התורה ראויה להם כלל, ועוד תוכל לקלקל את המהלך הבריא של ההגיונים הקרובים, היותר מוכשרים להמשכת הלב הטבעי הכללי של בנ"א. ע"כ רק ההשלמה המדותית המוסרית שיסודה המעשה המועיל בחיים הקרובים באופן גלוי, ובמוסר היותר נמוך וטבעי הנבנה על יסודות שמירת החברה, ע"פ המושג של אהבת כל יחיד לעצמו, זה יש להם אפשרות לקלוט ולשמור. אבל בהתנשאם לקבע בחיים סדר של אהבה אלהית עליונה, ושל צפיה לחיי עולם וטובות גדולות כלליות, כאותן שהן מובנות יפה לישראל ע"פ השפעתה של תורה, יוכל הכח של האור המזהיר להכהות מאור עיניהם ולרפות בידם את הקשר הטבעי של המוסר המעשי הנמוך, שיש בו תועלת לכלל הקיבוץ המדיני, ע"כ אינם ראויים כלל לעסק התורה. לישראלי, שהתורה היא משוש דרכם ומקור חייהם, מוכרחת גם אצלם פראות הילדות, עם כל חירותה היותר רחבה, לצאת יפה אל הפועל. אז יהיה מעמד הגוף והנפש איתן, עד כדי המדה הראויה לחקיקה החזקה והאמיצה של דברי תורה. ע"כ התינוקות, אינם ראויים להעמסת עולה של תורה, לא רק מפני איזה חמלה או אי אפשרות, כ"א מצד הצורך להניח את הילדות להתפתח כראוי בכל פראותה הטבעית. ע"כ כנשים, נכרים ותינוקות, אין ביטול תורה מתאים להריסת כל סדר ראוי בתכונתם, ואיננו ראוי לסבה של עונש. אמנם, בכל אלה השלשה יש יחש, קרוב או רחוק, להשפעת התורה. הנשים מושפעות מהמדה של השלמת הגברים, שמשניהם יבנה הבית, להתאים את המאור של הקדושה השכלית עם הרגש הטוב והישר, שהוא מתעלה ביושרו לפי שיעבודו וזיקוקו אל אורה של תורה. וככיטול הנמשך לבעליהן הנן נפעלות במיעוט כח מוסרי פנימי, המביא לכל הרס. אוה"ע וישראל יש להם ג"כ יחש שנסתר רק מצד השקפת ההוה, אבל נגלה הוא בעזר הסקירה הכללית המבחינה לראות עד כמה אור התורה בכללה פועל וחודר על עמים רבים, לדעת מזה שאע"פ שלא הוכנו אוה"ע להשפעתה של תורה ממקורה, מ"מ הפעולה היוצאת לטוב מהשפעת התורה על ישראל, הוא הכח היסודי המכונן אפילו את האיתנות של המוסר האנושי הכללי. ע"כ, בבטלם את התורה מישראל, כח הירידה נוקב ויורד עד כדי השפלתם, שניכרת ג"כ ע"י מרדות של צרות וחלאים. כי לכללות האדם נאמר הכלל הגדול של "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א" . והתינוקות, אמנם הילדות צריכה להיות חפשית, אבל החופש עצמו צריך עמו להאיר, הזיק היסודי שרק להילדות הוא נאה במצב הפראות שלו, אבל לא שהילדות תמשך להיות פועלת ג"כ על הזקנה להורידה אליה. ובהמשך הפראות של הילדות על צד הזקנה לכטל את אכיהם מן התורה, נמשך מזה מה שראוי להמשך מחלישות כח המחיה היותר עליון, עד שכמו הכח המשחית שיש בביטול תורה לעצמו באישי ישראל הגדולים, יש בהמשכתו על המחוייבים מאותן שאינם חייבים, אותו החסרון בעצמו הנמצא לביטול תורה של המחוייבים, מפני שיש חוט כללי המבריח את המהלך הרוחני, גם בין הכתות היותר נבדלות ורחוקות שבבנ"א, אע"פ שהוא נעלם וגנוז הרבה, מ"מ פעולתו חיה וקיימת, וחוזר הדין לנשים מפני שמבטלות את בעליהן, נכרים מפני שמכטלין את ישראל, תינוקות מפני שמכטלין את אביהם.
שבת ב רנה
רנותינוקות של נ" ר יוכיחו, התם כדרבי גוריון דאמר רכי גוריון ואיתימא רכ יוסף בר' שמעיה, בזמן שהצדיקים בדור, צדיקים נתפמים על הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של ב"ר נתפמים על הדור
.
הגדולה הרוחנית היא לעולם כרוכה ג"כ בהוצאה רוחנית, כמו כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנוי. אמנם כשהדברים הולכים כסדר הראוי, ההוצאה הרוחנית היא ראויה לצאת בשביל הריוח הגדול, ועוד היא עצמה חוזרת להיות ריוח. כי התגברות הכחות שבאה מהתרבות העליה הרוחנית אפילו אם יהיו כפי טבעם מעיקים לאיזה דברים מוסריים, לסוף יתעלו שינהיגו הכל על הצד היותר מתוקן. והנה כשם שהעליה הרוחנית של איש יחידי גוררת עמה תביעות גדולות, שכשהאדם משים אליהן לבו הנן מביאות אותו למעלה טובה וגדולה, וכשהוא מתרשל מהן נהפכים לו ג"כ עילוייו הרוחניים לרועץ, כן הוא ג"כ בכללות האומה, כח רוחני גדול השרוי באדם יחידי פועל בהכרח על האומה להגדלת כחותיה. ע"כ כשהדור זכאי, ההגדלה היא נגמרת עם כל מכשיריה. אבל כשההגדלה איננה בכל מכשיריה, אז יש שלא יוכל הדור להיות עומד על אותה המעלה המגדלת שכח הקדושה העליונה של הצדיקים הגדולים מעמידים אותו עליה, יען שאינם ממלאים את הדברים שהם ראויים להיות נשלמים בהיות האדם קרוי למצב יותר עליון. וכשאין הפעולה חוזרת לעלה את הדור בכל צדדיו, הצדיקים נתפטים בעון הדור, ונעשה הדור עי"ז יותר ירוד ונמוך, משולל מטובה עליונה ומבוטל מפני שפלותו מאותן התביעות שהנטיה העליונית היתה מזקיקתו, וה"ז סילוק של חסרון איום הבא ע"י ההכרח של העמדה במצב שפל וירוד מאד. אמנם כשהמדרגות של הירידות הולכות כ"כ עד שמשפלות המצב אין צדיקים כדור, אז כבר אין בדור כח לסבול אפילו את הפעולה הגנוזה, שקדושת תום הילדות פועלת עליו כשהיא מחוברת אל התורה, כיון שע"כ יש איזה יחש לעילוי של צד החיים הצעיר ביותר אל הכלל כולו של חיי הגדולים. וגם אותו העילוי הכמוס רק בכח, ויוצא לאור ע"פ הטבע היותר מקומץ הנכמס בלב כל זרע יעקב, הוא פועל על הכלל הטלת חיובים ידועים איך להתנהג בהם לעומתו, בכשרון מעשה, בהטבת מוסר, בהוספה 'של' יושר צדק, יראת שמים ותם דרך, וכשכל אלה לא נמצאו, מתמעטת ע"פ ההשגחה אפילו אותה המדה הקצובה לגידול הרוחני הילדותי, ותינוקות של בית רכן נתפמים על הדור. ובזה נעשה הוא יותר ירוד, ומרוקן מכל משאות נפש גנוזות של אורה וקדושה, והנהו שרוי באפילה עד אשר ישוב ורפא לו, ומתהפכות ג"כ הקללות לברכות.
שבת ב רנו
רנזא"ר יצחק כר זעירי, וא"ל א"ר שמעון כן נזירא, מאי קרא אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן וגו', ואמרינן גדיים הממושכנים על הרועים
.
רוב ההשפלות הכלליות שבאומה באות מפני חסרון הכרה אמיתית במעלותיה הגדולות, יסוד גאותן של ישראל שנטלה מהמי. כשישראל מכירים את מעלתן העליונה אז הם משכילים לדעת, שכל תשוקה של הוד קדושה, של הגברת כח תורה ונעם ד', של הדרן של מדות טובות ודרכי יושר הם הם דברים טבעיים (לה) 'לאומה', והיא משתוקקת להתקרב לטבעה. ע"כ היא מוספת מעלות בכל דבר טוב, ומתעלה בקרבת ד' אל אמת. ההכרה הטבעית יש להכיר הרבה יותר בקטנים מבגדולים. הגדולים ערבבה כבר המיית החיים את תכונתם הטהורה, עד שאי אפשר להבחין את צביונם ע"פ טבעם הטהור. אבל הילדים אם יהיו כראוי נשמרים, הם הנם גידולים טבעיים טהורים ובהם יש להכיר יפה את הצביון הישראלי. וע"כ גם כשהדור יורד כ"כ עד שאין בו כח מוסרי שיש בו די להכיל עליו אמ אותן החובות המתילדות לרגלי הרחבת ההוד המתעלה מהקדושה הישראלית הטהורה המצוייה בתינוקות של בית רבן, הנם נתפסים, ומתמעטים בעונם ואינם מתגדלים, לבלי להוסיף על חלישות כח הדור לשאת את האור המוסרי הנעלה המתגלה בנפשות הזכות הללו, בהיותו רחוק מתת להם את מכשיריהם המוסריים הצריכים לדברים שבכח הבחירה והשכל של האנשים הגמורים מלאי דעה ונסיון החיים. גדיים הממושכנים על הרועים, מעניות הרועים מלפרע את חובותם, והעניות המוסרית היא העושקת את הגדיים, הטבעיים הטהורים, כדי שלא לתן עז להדור הבא להתפתחיפה בכשרון רוחניותו,בהיותו משתמש בכל יתרונותיו שלא כשורה, ואינו ממלא את תפקידם מסבת נפילתו האיומה המוסרית.
שבת ב רנז
רנחש"מ אף על לה"ר קאמר ש"מ
.
בהיותו מדבר ע"ד האכילה של דברים שאינם מתוקנים מצד הנקודה של אבידת הרגש שיש בזה, בציורם של דברים טמאים הראוי להם, הנה אין חטא לה"ר, הבא מירידת רגש הכרת הנשגב שיש בכח הדיבור ומעלתו העליונה, נפרד מחטא המעשרות, והנם נערכים בדרך סבה ומסובב. כי הגסות החומריות המביאה להשתמש במעולה שבכחות הנפש האנושית לתכלית היותר נבזה ונמאסת, היא עצמה מורידה עוד יותר את האדם עד כדי הריסת הברית היותר מרוממת ועליונה. אבל צריך איזה סכום הגון של מחשבות נעלות ורגשי קודש מאירים, איך להרגישו ולהתקרב לשמירתו בלב נאמן ואהבת אומן. וכל שיתעלה האדם ביותר בזהירות המצות המיוחסות להמוסר הפרטי והקרוב, כלה" ר, יתעלה יותר לקדושת השמירה הכוללת הנעוצה בדברים שיסודם בחיי האומה בכללותה, כתיקון המעשרות, לברית עולם.
שבת ב רנח
רנטעם הבדלה שבין ישראל לעמים יש לדעת לקחת את הטוב שלהם
ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום, דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהם של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.
עם הבדלה שבין ישראל לעמים יש לדעת לקחת את הטוב שלהם.
ממוזער|שווקים ומרחץ בבית שאן מתקופת התלמוד
המטרה של תיקון החברה האנושית היא בודאי מתחלפת לפי חילופי הדיעות. ולפי אותה ההבדלה הגדולה שבין קודש לחול ושבין ישראל לעמים, כן גדולה היא הבדלת המטרה של כנסת ישראל ביחש לתיקון חברת מין האדם שהיא עורגת אליה, לאותה המטרה שהציג לפניו עם כרומיים. מובן הדבר שלפי התחלפות המטרה מוכרחים גם כן הרבה מעשים וסדרים להתחלף. אבל בכל זה נפגשים גם כן דברים מתאימים בפועל שבין להמטרה הגסה הראויה להיות מצויירת אצל הרומים, בין להמטרה העליונה והקדושה של כנסת ישראל, הדברים הללו הם תיקונים נאים וטובים. ומי שפוגש תמיד צד ההשויה המעשית, ולוקח את הטוב ומשתמש בו לטובה ונהנה ממנו, ומשבחו אפילו כשבא ממקור שהוא לפני עצמו גס ומוזר מהמטרה הנכבדה הראויה להיות נחקקת על לבבה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, הוא יכול להיות ראש המדברים בכל מקום. ועם כל הקורבה שלו לקדושה, ועם כל הדבקות בתורה וקדושתן של ישראל, יהיה יכול לפנות בלבבו מקום גם לכל הטוב הנפגש, אפילו מאומה הרשעה ההיא. וכאשר התנאים הראשיים במעמד החברה האנושית הוא חילוף הקנינים כדי שיוכל הכלל כולו להסתייע איש באחיו על ידי חילוק העבודות, וצירוף הרחוקים במקום כדי שיהיו יכולים לאחד כחות רחוקים ממקומות מפוזרים, כדי להשלים את התיקון החברותי בכל צדדיו, ועל כולם היא שמירת הבריאות של כל פרט כדי שימצאו כחות עובדים פועלים. השווקים, המה ליסוד החילוף של הקנינים. הגשרים, ליסוד התקרבות הרחוקים. המרחצאות, לתיקון הבריאות, שהטהרה היא היסוד העיקרי שלהם. ואלה המעשים הנאים, לאיזה מטרה שיעשו, הם מתאימים עם המטרה היותר רוממה.
שבת ב רנט
רסרבי יוסי שתק
.
כשהולכת פעולה טובה ממקור שאינו הגון, אז אפילו אם לא נוכל להכחיש את הטוב היוצא מהפעולה, מ"מ הננו תמיד שרויים בפחד, שלא יתגבר הצד הרע של הנטיה הפנימית ויביא שואה ורעה הרבה יותר מהטוב היוצא ע"י הפעולה הטובה. ע"כ א"א למחות על הטוב והתועלת, אבל אי אפשר ג"כ לשמח, במה שהוא נעשה ע"י אותו הכח שמצד עצמו הוא כולו רע ועומד להשחית תבל ומלואה. ע"כ יסערו גלי הלב, ורגש ההכרה אל הטוב מעבר מזה עם הרגש של החזיון על כלל הרשעה שמתחזקת בכ"ז דוקא ע"י הטוב המורגש החיצוני מעבר מזה, 'רגשות אלו' הנם נלחמים זה עם זה, עד שהלב נדחק ואי אפשר לו לדבר דבר, ע"כ ר"י שתק.
שבת ב רס
רסאנענה ר"ש ב"י ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן, גשרים לטול מהם מכסים
.
מחאתו של רשב"י על כח הרע הפועל, אפילו בהיותו פושט טלפיוי ומתכסה בלבוש הטוב והחסד, היא חזקה כ"כ עד שהוא חודר לסוף הפעולה בעצמה, לברר שכל מה שיוצא מן הרשעה, לא זו בלבד שיש עמו צדדים של הפסד המתלוים עמו מצד היסוד המשחת שבעיקר רעיון הטוב, שאז היה להוגה דיעות כעין משעול צר מאין לנטות ימין ושמאל, כ"א עצם הפעולות בעצמן הנן רחוקות מכל מטרה טובה, אפילו אותה הגלויה לפום ריהטא, כי יסוד הרשע מהפך הכל לרועץ, רק לטובת עצמו ולהרע לכלל החברה האנושית, כ"א יוסיפו עוד מועקה על הלחץ הקדום מתגרת יד העול הכבד של ממשלת העריצות שלהם. ע"כ אמר כיון שאין שום מבט של צדק, של חסד אלהי, שולט בלב האומה הרשעה הזאת, באופן שיקח לבבה אותו הדרך הטוב של אהבת הבריות באמת, שהרי אין להם בעולמם כ"א אהבת עצמם לרדד את כל העולם כולו תחת רגלם, כדי שיוכלו להגיע לתאוותיהם השפלות בכל מלא נפשם הבהמית, א"כ מה יוכל הכלל לקוות מהפעולות. ע"כ לא יקלעו הפעולות אפי' את מטרתן הקרובה, כי תקנו שווקים, שהמטרה הקרובה של הרחבת המסחר היא הרבות הרכוש והעושר בחברה. והם עם נטייתם הרעה עשו להם מטרה להושיב בהם זונות, שההפסד הכללי הזה ירושש את החברה הרבה יותר ממה שיוכלו כל השווקים להעשירה, "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" , "ורועה זונות יאבד הון'". א"כ לא ישיג הכלל משורש הרע שום טובה אפילו קלה, רק רע והפסד חמרי ורוחני. וע"פ המטרה הזאת אין לשווקים יחש ישר עם הגשרים שיש בהם ענין חברותי, כ"א עם המרחצאות, אבל באופן מקולקל, כי לא על הנקיון והטהרה נוסד המרחץ הרומי, היוצא מנטיה של נפש בהמית ונמוכה, כ"א לשם רדיפת עידונים גסים ופחותים, שלא הבריאות מגמתם כ"א העידון, שמחזיר את המתעדנים לסוף לתשושים ומפונקים, רחוקים מכל עבודה וריקים מכל גבורה אפילו חמרית, וק"ו שהם מתרחקים מכל תכלית שהיא באמת נשאה כ"א הם הורסים אותה. וגשרים שתקנו, לא יחברו את הרחוקים כדי להיטיב את מצב הכלכלה הכללית של כללות המשפחה האנושית, כ"א הם תקנום לטול מהם מכטים כדי להתמלא המה מפסולתם של העמים הרבים שינהרו אליהם, ולרוששם ע"י המכסים הרבים, עד שהקיבוץ הנמשך מהגשרים, לא יהיה בו טוב כללי, כ"א טובה של ערמה להם, ורעה לעולם, ופחת מוחש לפיתוח המסחר באופן הגון ע"י אותו הערבוב של המכסים שיבלע חיל גדול, יותר ויותר הרבה מהתועלת הנמשכת מהגשרים. א"כ אין מקום לשתיקה, כי אין כאן רציצת מחשבות, כ"א מחאה כללית על הרשעה כולה לכל צדדיה וגווניה, ולא יועילו כלל לעומתה אותם המסוות הקלושים שהתרבות הכוזבת מתגלה בהם לעין הרואה, וגילה ד' את פני הלוט על כל העמים .
שבת ב רסא
רסבהלך יהודה בן גרים, וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות
.
שגגה יוצאת לעולם, מפני שהיסוד הטוב, שעליו בנויה אותה הזהירות המתיחשת להענין ההוא, איננו קנוי יפה בנפש קנין טבעי, אע"פ שהוא חפץ להשמר ממנו מצד הסכמתו וחפצו לקבל עליו את עול המצוה או המדה ההיא, מ"מ השגגה רובצת לפתחו. אבל כל מי שכבר קנה לו קנין טבעי את היסוד שעליו המצוה בנויה מצד הרגש האנושי לכל הפחות, לו יש כבר שמירה פנימית בעומק נפשו ולא יבא לידי מכשול. הגרים הם דומים לישראל כספחתי, מתחברים הם בגוף האומה ומתקרבים הם ג"כ בחיבה יתירה, אבל הטבעיות הישראלית של אהבת האומה העמוקה והטהורה, עוברים דורות עד שחודרת בלבבם, גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה, לבד היוצאים מן הכלל מצד עילויים הנערץ. ע"כ יהודה זה בהיותו בן גרים, לא יכלה נפשו להתנשא עד כדי אותה המדה הטבעית, עד שתחכימהו בהכרה פנימית, מכח אהבתן של ישראל, להשמר עמוק מאד מכל דבר רע ומזיק שיוכל לצאת מצד הניגוד שיתגלה לכללות הרומיים, מדבריו העליונים של רשב"י הנובעים מעומק הקדושה הישראלית שבמצב הנקודה המבדלת שבין ישראל לעמים, ע"כ לא ידע להזהר, וסיפר הדברים ונשמעו למלכות.
שבת ב רסב
רסגאמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג
.
ר' יהודה מצא את אותו הצד הטוב הנמצא בנקודה התוכית של הרע הגדול המלא את כל חללה של מלכות הרשעה, ובתור איש שהעמידתו ההשגחה האלהית על היסוד המעשי, להקים עדות ביעקב בדרכי חיי האומה במשפטי תורת אמת בפועל, זה הוא דרכו הנכון להתפשר עם החיים שבפועל ובמציאות ולקחת מהם את החלק היותר נבחר וטוב. וכיון שבשעת הגלות, מן השמים המליכוה לאומה זו' ונתנו את ישראל בידה, היתה ג"כ עצת ד' שימצא סיוע מעשי מהאומה המושלת, אותו האדם הנעלה הראוי להיות העמוד המעשי לדיני תורה, לקבע הלכה כמותו נגד חביריו . ובהיותו מתגלה בתכונה כזאת של מציאות הצד הטוב שבכל פעולה לפי ההוה שלה, הנה יוסיף הוא למעט את אותו חלק הניגוד הבלתי מוכרח הנמצא בין ישראל לרומי, שהניגוד המוכרח מצד ההבדלה האמיתית מרחיבו יותר מהכרח שלו, ולפעמים הוא מעיק לשתי האומות יחד יותר מהראוי. כך היא מחשבת המלכות ע"פ עצת ד', שגזר לשמור את עמו גם בהיותם בארין אויביהם, ע"י חכמי דורותי. ע"כ יהודה שעילה, יתעלה, ויוסיף במלאכתו למצא את היחוסים השוים שבין הררי הניגודים כדי שיוכלו עכ"פ העמים לדור בכפיפה אחת, במיעוט היזק זה לזה כפי האופן היותר אפשרי, לפי המצב המוכרח. השתיקה של ר"י נולדת מניגוד הנמצא לעיניו, בין עצם המעשים שיש למצא בהם צדדים טובים כדברי ר' יהודה. אבל בראותו את רשעת האומה, את שובבותה ולבבה הנשחת הבולט ממעשיה המכוערים, מיד יולד בקרבו אותו הניגוד המעורר את הלב למחות על הרחבת גבול הרשעה, ולחשוד את הדבר הטוב היותר גלוי, במחתרת של רשעה שתצא מהתפשטות כח הממלכה החטאה", אין כאן עצה כ"א להגלותו לציפורי, מקום שם לא יראה עוד את חיי הפריצות ההוללות והאכזריות של הרומיים, וידין את ערכם של המנהגים והתיקונים ע"פ עצמות מהותם, לא כ"כ ביחושם אל מחולליהם הנשחתים, אולי ימצא בנפשו אז עצה איך לחבב את הנטיות הכלליות שברוח האומה ביחש לתיקון המדינה על בני עמו. אמנם בר"ש, מצאו את ראש פסגת ההבדל העצום שאי אפשר להתאימו, כי נפשו הקדושה שהיתה קשורה במצב הקדושה הישראלית מצד אור האלהי שעל עמו, כפי הרוממות היותר עליונה, כפי אותה המדה שישראל עומדין להתעלות עליה בזמן היותר שלם, שאז הרשעה כעשן תכלה, הוא היה נעלה מכל החשבונות של ההוה והמציאות המרה שבימיו, כ"א היה עומד כסלע איתן לחזק ולאמץ את רוח ד' אשר על ישראל ע"פ התכלית היותר עליונה. ומצד הנקודה ההיא, יוצאת המאיסה באותו הכיעור והזוהמא שעשיו הרשע שרוי בה עם כל פשיטת טלפיו , "ואת עשו שנאתי" . ע"כ מצאו בו את אויבם בנפש היותר נערץ שאין להם דרך להנצל ממנו כ"א ע"י הריגה, שמעון שגינה יהרג. כי בהתעלות הטוב האמיתי מכל המקרים שבחיים מתגלה שנאת הרע אליו בעצם תקפה.
שבת ב רסג
רסדאזל הוא ובריה טשו בי מדרשא
.
המוני הסיבות שמסבב אדון כל המעשים ב"ה הם הולכים תמיד להעמיד כל ענין על מכונו ומקומו. וכאשר לפי המעלה העליונה של קדושי עליון הללו, לא היו אויר העולם והסביבה ההוית מוכשרים לקבל את הדרכתם העליונה, המוחה על כל הסדרים של המציאות והמשטר ההוה, וכל זמן שדעות גדולות אינן ראויות להתקבל ולהתמלא בפועל, יש חסרון ג"כ במה שהן מתגלות, כי מורידים אז אותן מערכן וכבודן, כיון שאי אפשר שיוכר יקרן, כל זמן שהיכולת איננה מסייעת ועוד מנגדת להן. ע"כ היתה זאת העצה העליונה שיהיו הם צפונים בבי מדרשא, ושם לפני יחידי הסגולה יודיעו את מערכות לבבם העליונות. ומתוך ההתקבלות של הדברים אצל גדולי המעלה, אע"פ שהם אינם כ"כ גבוהי ערך כמעלתם הם, מ"מ יבאו בין כך המחשבות הגדולות לידי איזה התפשטות והרחבה, עד שיותר תוכשר אליהן הסביבה, ויהיו מעט ראויות להאמר, למען ישארו לאורות לדורות אחרונים, כשיהיו צריכים לאורה.
שבת ב רסד
רסהכל יומא הות מייתי להו דכיתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי
.
ישנם מעמדים גדולים, שהאדם הגדול צריך להתעלות בהם, שהם מכריחים אותו להיות הרבה 'פרוש' מחיי החברה והמשפחה, ומכלל החפץ של בקשת טעימת ההנאות החושיות, מפני השביעה הגדולה שנפשו שבעה בטוב האור האלהי של החכמה והדעה הטהורה, מ"מ גם זה נשקל בשקל ההשגחה האלהית, בכל פרק כמה יחש יהיה נזקק להיות לאיש הגדול ההוא עם החברה ועם החיים. וכפי אותה המדה, המצומצמת לפעמים מאד, מזדמנות הסבות בכיוון נפלא. ואותו השיעור הוא הנצרך להעמיד את המשקל הנכון של ההתעלות על החיים כדי להכשירם, וההצטרפות עמהם כדי לפעול עליהם עכשיו או לאחר זמן. וזה הפרק שהיה הביהמ"ד המקום היחידי של כינוס כל האורה האלהית הגדולה של מאורים הללו הקדושים, היה היחש של הצירוף עם 'בני אדם?' 'החיים' די בהצטרפם לחיי המשפחה במה שדניתהו היתה המביאה להם האוכל והמשקה המוכרח, ואל החברה במה שנהנו מדברים שהחברה האנושית היא משותפת בעשייתם, ריפתא וכוזא דמיא וכרכי.
שבת ב רסה
רסוכי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה, נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן
.
האשה, כל הכח המוסרי שלה, גנוז ברגש הלב הטבעי, ואם תהיה ג"כ חכמה ומשכלת אין כח הכובד אצלה כח הדעת כ"א כח הרגש. וכח הרגש הוא ככל כח גופני עלול להשתנות ממאורעות חזקים. מה שא"כ כח הדעה המופשטת, שאע"פ שקשה לקנותו שיהיה קבוע בקנין חזק בנפש, אבל אם האדם כבר קנהו ונקבע המוסר היוצא מתמצית המדע הטהור בעומק נפשו, כבר לא יוכלו להסיעו ממקומו כל כחות היותר חדים ועזים. וזאת היתה ג"כ מעצת ד', שהיה נדרש להשלמת הדורות הבאים באור חכמה גנוזה טהורה ועליונה, שלא יהא בה כל סיג של החשכה חומרית. ע"כ גם אותה ההחשכה, שצירוף שליטת הרגש פועל על השכל היה צריך שיעתק מהם. וע"כ היו מוכרחים להתרחק לגמרי מכל חיי החברה והמשפחה, ולהתעורר ג"כ ע"ד החולשה שיש בשלמות הרגש לבדו, אע"פ שהוא חלק טוב מאד, והוא הקנין היותר מאושר לטובות שבנשים, מ"מ הלא אותה ההשפעה שהדעה מוכרחת להיות קלה במקום שהרגש נוטל את כח כובדו, היא צריכה להפסיק פעולתה מכל וכל, במקום שהיה השכל הכללי צריך להתרומם על מרום פסגת טהרתו להיות לאור עולם, ולמלא את אור השכל במקום אבוקת הרגש, היתה ההתעוררות טובה על החולשה שנמצאת בהכרח גם בכשרה שבנשים, שיש לחוש בכ"ז שמא מפני שדעתן קלה, דילמא מצערי להו ומגליא לן.
שבת ב רסו
רסזאזלו טשו במערתא. אתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי.
כשהגיעו למרום ההתעלות השכלית, כבר לא היתה הסביבה שבבית המדרש מקבלת לעומת הזוהר הגדול של מחקריהם ודיעותיהם הנשאות, עד שעצת ד' היתה אות שהחברה המדינית כולה תתרחק מהם, מפני שהם התעלו עליה הרבה מאד בכל דרכיהם ומעוף הגיונם. ע"כ טשו כמערתא, במקום שהמון החיים עם כל דמיונותיהם לא יכלו להגיע להם להפריעם מרוממותם הנשגבה, וכבר לא היה להם אז שום צורך בצירוף היותר קטן לחיי החברה, שלא היתה יכולה כלל לצאת זכאית במשפטם הנשא והנשגב מצד התביעות המוסריות השכליות היותר עליונות. ע"כ היתה פרנסתם דוקא ע"י נס, ומאילן חרוב שתכונת מטעו בעולם בא כבר ע"י דעה מיושבת של אהבת הכלל, באופן מוסרי עליון, בתור חובה של היושר המושכל לנטע בשביל שיהנו הדורות הבאים, כי היכי דנטעי לי אבהתיי. ע"כ הוא יותר קרוב להשכליות הנשאות של אלה גדולי העולם המקפלים את הטובה היותר עליונה של הדורות והזמנים בסקירתם העליונה והקדושה. ועינא דמיא, מהטבע בעצמו בפועל אלהי בנס, בתכלית הזיקוק, באפס שליטה של מעשה איש הכרוכה באיזה החשכה וגסות השכל החומרי אפילו בכל דהו, ואפילו השרידים של פעולת החברה שהיו להם במלבושים, לא היה יכול להתאים עם גבהות השכלותיהם וחזיונם על אמתת החיים ועליונותם והתרוממותם מהשפלות והזוהמא של ההוה, עד דהוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי.
שבת ב רסז
רסחבעידן צלותא הוו לבשו מכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו
.
התפילה יש לה עם הרגש כבר עסק, וממילא יש לה ג"כ יחש אל החיים החברותיים. ע"כ רק אז היו יכולים לפי רום מעמדם להשתמש במעשי ידי אדם, ותבואת חרושת המעשית שהטילה החברה עם כל מגרעותיה על האדם, הצריך להזקק כ"כ לחיי שעה. אמנם ברוממות המעלה יש עילוי לחיי החברה, עד שתוכל להתאים ג"כ אל המושכלות היותר קדושות ועליונות, והיו לפעמים יכולים להיות נשארים במצב של אפשרות השימוש החברותי ההוא ג"כ אחר התפילה, כ"ז שאור הרגש האלהי שע"י השכל התעלה במעלה היותר נשגבה, עד שיכול להתאים אל כל הצדדים שבחיים באופן נאה. אבל זה העילוי בעצמו היה מלמד להיות שומר את הדברים המלאכותיים, הצריכים שמירה דוקא בזמן היותר מוכרח, שהוא שעת התפילה, ואז היו נשמרים ג"כ, מפני שהיו נאותים אל המצב הנפשי שלהם אז. אבל בכולי יומא, הוו משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו, בהיותם בזמן הגרסא נעלים מכל שיתוף חברותי וצורך לתנאי החיים הנהוגים, לא תכן ג"כ השמירה בבגדים, שהם אצלם אז למותר וטורח.
שבת ב רסח
רסטאותיבו תריסר שני במערתא
.
חיי החברה המעשית הנם שש שנים, אח"כ מתעלים החיים לשנת השביעית בפנים ידועים באורח כללי. חיי השלמים הללו, שהתעלו תמידן, היתה התקופה לבדה מספקת לחולל עילוי כאותו העילוי הכללי, של עבודת השנים של המעשה ע"י הכשרה של שביעית. וההכשר הנהו צריך להיות כפול: עליית הצדדים העיוניים, הנדרשים לכלל כל השאלות שבכל הליכות החיים, עם כל פתרונותיהן היותר עליונים ושלמים, ואח"כ ההכשר להוציא אל הפועל את כל הצדדים העיוניים בחיים בפועל, ע"י התוספת הנשגבה של עז הרוחניות מקדושת אור ד' וזיו העליון הנמשך עליהם. ע"כ אותיבו תריסר שני במערתא, והיתה התפילה מחברתם לחיי החברה ברוח, כפי אותה המדה שהיתה דרושה להם לפי רוממות מעלתם, מבלי להתרחק מן החיים ההוים יותר מן הראוי לגמרי, מאחר שלא היו מוקפים משום סביבה חברותית, של חברים המשפיעים יחש על ההכרה של החיים המעשיים, שהיא תמיד נדרשת בכל דרכי המעלה שיוכל האדם להמצא בהם.
שבת ב רסט
רעאתא אליהו וקם אפתחא דמערתא, אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה
.
הקדושים הללו, שהנזרם משאון החיים ומכל חיי החברה ומהומותיהם עשה להם רב ברכה בחיים היותר מלאים של הצורה האלהית אשר באדם, בהוסיפם אור חכמת אלהים ודעת קדושים, לא היתה יכולה ידיעה זו, של מציאות אפשרותם לצאת עוד אל החיים החברותיים, להיות קובעת מקום באמצע חייהם, כי תחת ששון הריעות והחברה היותר שלמה, הלא היה להם יותר ויותר אור ד' וששון הדעות העליונות וזיו החיים הברוכים כצבא המרום במרום. אמנם הלא מאת ד' היתה זאת, שבהתמלאם עז קדושה עליונה וחכמה נשגבה למעלה לראש, עוד יצאו וישפיעו על בני דורם. ותחת המחאה שעל החיים, היוצאת מאנשים הנשאים מאד, העורגים אל הסדר היותר עליון ומאיר בחיים, יהיו חמושים בעצה וגבורה, איך לתן מהלכים לחיי ההוה שיבאו למטרתם הנעלה ונשגבה. ע"כ לא מאמצע מקום משכן קדשם היתה יכולה לצאת הדאגה איך להודיעם את הדרך אשר כבר נפתחה לחברם עוד עם החיים, כ"א מצד פתחא דמערתא. ולא בדרך ישרה כאילו להם הדבר נוגע, כי מה חסר למתענגים על ד' ועל טובו, כ"א מצד הדאגה הכוללת לתיקון העולם, היא עבודת אליהו בעולם, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותמי, ולהכשיר לבן של ישראל לאור פני מלך חיים אביהם שבשמים, ממנו יצאה ההערה, בדאגה, איפה למצא הקשר, שידיעה זו דמית קיסר ובטלה גזירתא, תגיע עד לבו של בר יוחאי, כלומר מצד השיתוף התולדתי שיש לו עם בני הדור, אע"פ שהתעלה עליהם הרבה מצד השלמתו העיונית ודרכי הקדושה העליונה והדאגה הכוללת של טובת הכלל, בהגיע זמן אפשרותה, היא בעצמה נגעה עד לבבם, עד שהקשיבו רב קשב, ופנו לדברי אליהו האמורים באורח הערה כוללת.
שבת ב רע
רעאנפקו חזו אינשי, דקא כרבי וזרעי, אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה
.
ימחאו גדולי בני אדם על הרשעה הנמצאת בחיים, המכבידה את אכפה על בני אדם ושוללת מהם את אור חייהם. אבל עם כל המחאות וכל דרכי התיקון אשר יהגה לב חכמים רמים ונשאים, לא יוכלו לסקל את מסילת החיים מכל הרעה הגדולה הטמונה בעמקם. כי יסוד הרעה הנה באה, ממה שעזב האדם את אשרו העליון, והוכרח לרדת מטה ולהיות עבד מכודן לצרכיו ההולכים ומתרבים ומערבבים את שכלו ואת טהרת לבבו. ע"כ החיים כולם עם כל סדריהם, המה רעה אחת גדולה הבאה מירידת האדם. והיא אמנם תלויה ברצונו, כי לו יתעלה האדם להשכיל כי 'את' אשרו ימצא בעצמו, בהשלמתו את צלם אלהים שבו באור החכמה והיושר, בהיותם נובעים מנהר היוצא מעדן גן אלהים, שאורו זורח הוא בקרב נפשו פנימה, אז יוכל לחיות בלא כל עמל, כאשר האור העליון של נועם הדעה והצדק יענג את חייו וירומם את רוחו, לא יצטרך עוד לכל העול החברותי, להביא לחמו בזיעת אפו ולהיות עבד לכל הצדדים היותר נמוכים שבחיי גופו וחיי מדינתו. כי גופו יבריא ויגדל ונפשו תרומם ותנשא, מפרי העץ יוכל לשבע די שבעו, ובמיטב האקלימים החמים הממוזגים יוכל להתישב לחיות חיי עונג ושלום. אבל רק אז, בהתרוממו להתענג על ד' בהשכלת אמת ודרישת צדק, תוכל המנוחה העליונה להמצא בלבבו, עד כדי לקרבו אל הטבע האלהי בדרך בריאה וישרה, ולא יהיה לו שום צורך בעסק של חיי שעה כי הם ימצאו לו די ספקו ברב ברכה ושמחה, ממילא יסורו גם מהחיים החמריים כל מארה, כל חלי ומדוה, ועצם חלישותם ולקיותם עד כדי אריכות הימים היותר מלאים ואור השמחה והשלום היותר עליונה, כי כימי העץ ימי עמי . ומפני שהאדם נופל הוא ממה שהוא צריך לעמוד עליו במעלתו, ע"כ אין פלא מה שכל החיים לקויים ואין התיקון יוצא כלל מאיזה הטבה פרטית שבסדרי החברה. ע"כ חדלו כבר מהמחאה נגד הרשעה של המלכות הרשעה, שהכירו שהיא ורשעתה אינן כ"א חוליא אחת מהשלשלת של הרעה הגדולה של יסוד הסדר המקולקל, שהכריח את האדם להיות דוקא פולח ובוקע , עובד בעמל בשביל צרכי חומרו, שההשגחה האלהית נתנה לו זה העול כדי להטרידו מהמון שפלות חפציו, בהיותו חי חיים פראיים בלא עמל ויגיעה, ונפשו הגדולה הלא תבקש במה למלא את ציוריה הרחבים, ולא תמצא מצד מיעוט עסקו בדברים הנעלים שהם אור חייו באמת, ע"כ הוכרח ליפול ברשת זו של לבד משא החיים. אבל למה לו כל אלה, הלא יוכל להתרומם כרגע להשליך מעליו חבליו, למלא נפשו מדי יום ביומו בציורי קודש והגיונים עליונים שהם חקוקים בקרבה, ויעלה בכל יום אל רוממות המעלה הטבעית לו, ויתענג על ד'. אז יבורך הטבע עצמו וכל חיליו, ואור הלבנה כאור החמה יהיה , והשמים יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן התירוש והיצהר , באין צורך לעסק חיי שעה. ע"כ המחאה הכוללת היא הדרך האחת שראוי להרים דגלה בין בני אדם, בהיותה אם כל הרעות הפרטיות. והיא מה שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ע"כ ישפל הרוח ויטומטם הלב, ותפרה העולתה, עד שאין דרך למעט הזדון כ"א בעול המחרשה והאת, דכרבי וזרעי. אבל בשובם אל על, הכל יתוקן כמו רגע, ואין הדבר תלוי כ"א בתשובה עליונה.
שבת ב רעא
רעבכל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף
.
מצד המבט היותר עליון איך שהעולם צריך הוא להתנהג, כדי שיראו הבריות אור וחיים של אמת, אין כאן מקום לפשרות, לתיקונים למחצה לשליש ולרביע, כ"א מחיקה גדולה על כל הסדרים ההוים, על כל העול הגדול הנעשה בחיי החברה, ועל כל העבדות הבזויה שלקח לו האדם בהגבירו על עצמו דמיונו ותאוותיו הרעות ועי"כ נעשה שפל ונבזה, וכל הדברים הטובים שלו באו לקויים וחסרים, מכוסים בענן של סכלות ורשעה, עד שצריך חידוש מעיקר היסוד, עד שיעמוד על יסוד הקדושה והטהרה העליונה המתאמת עם נועם השי"ת וזוהר אור החכמה האמיתית המופיעה על הנפשות הזכות באור קדושה עליונה. והציורים איך לחדש פני החיים כולם, הם כ"כ נחפזים באין אריכות זמן, מפני שאין שיעור למצוקה המורגשת בנפשות קדושות למראה הרשעה השולטת בחיים ההוים, והדרך הוא מפולש מאד מאחר שאין שום דבר החוצץ כ"א טהרת לבבם של בנ"א הבאה מנטייתם אל התורה והחכמה, שאצל חכמי קודש כאלה לא יוכל להצטייר כלל למה יתעכבו בנ"א מהטבת עצמם העליונה הזאת כשיש לאל ידם, ולמה הם אסורים בכבלי הרשע והכסל שהם בעצמם שמים אותם עליהם. ע"כ כל מקום שנותנין עיניהם ומסתכלים במצבו ביחש לקדושה ולמוסר העליון איך מה שראוי להיות כשילכו בנ"א בדרך הטובה והישרה, מיד נשרף, בלא איחור ודיחוי, בלא פשרה וביצוע.
שבת ב רעב
רעגיצתה ב"ק וא"ל להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם
.
הדעה האלהית אמנם הלא היא למעלה למעלה מחכמת כל חכם, היא הסכימה שדוקא מכל הרעות וכל ההשפלות הנמצאות בהוה ומכל סדרי החיים המקולקלים, דוקא כשיצאו אל הפועל עם כל ניוולם וכיעורם, ודוקא כשתנתן להם שליטתם בכל הזמן הנדרש ע"פ חכמתו של יוצר כל ב"ה, דוקא מכל הרע והכיעור הזה תצא האורה היותר שלמה, כשאחר כל הרחבתו יוחזר לטובה וממנו בעצמו יאירו אורים לצדיקים וישרי לב. ע"כ צריך דוקא עם הקדושה העליונה לרדת עד עומק של שפלות החיים, לקיימם כפי מה שהם ולזככם לאט לאט, עד שיעלו אל מה שנועד להם ע"פ חכמת יוצר כל ב"ה. וכיון שעוד לא באתם עד אותה המעלה איך לקשר את כל החיים בירידתם כמו שהם אל התעודה העליונה, וחפצכם להחריב את המצב של ההוה כדי לבנות על משואותיו עולם מתוקן במהרה, ולא לשכללו קמעא קמעא עד שישוב לתיקון השלם ויוחזר הרע לטוב, ע"כ שובו למערתכם, להוסיף עוד מעלה, עד שמרוב החכמה והקדושה תוכלו דוקא על ידה לרדת מטה מטה אל החיים, לתקנם כפי חפץ השם יתברך, שאמר עולם חסד יבנה , ו לא תהו בראה .
שבת ב רעג
רעדהדור אזול, איתיבו תריסר ירחי שתא, אמרי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש
.
הרגישו בעצמם שהם צריכים עכשיו להתרומם עד אותה המעלה של קרבת החכמה האלהית, עד שעם כל רוממותם ותביעותיהם הגדולות, עכ"ז יהיו מלאי רצון מהחיים ועסוקים בתיקונו, כמו שאנו רואים שחפץ השם יתברך הוא בהכשרו ע"פ מדתו. אמנם לזה הם צריכים להחליף כמה ענינים מעצם טבע נפשם, שיהיו צריכים להשתנות ע"פ ההשקפה הזאת של הצורך להעלות את החיים כמו שהם אל מעלתן הראויה, ולא לשאוף למהפכה פתאומית שא"א לה בלא חרבן העולם. ע"כ יחדו לזה אותו הזמן הנועד לתקן את הנפשות מצד קלקולים הנדבקים בעצם טבעם, להכשירם לצד הטוב בשינוי עצמיותם. יצתה ב"ק ואמרה צאו ממערתכם. לא למען שימצא העולם, עם כל רעתו ושפלותו, חן בעיני קדושי עליון הללו הרואים את אור האמת והצדק בזהרו, היתה מטרת ההחזרה, כי איך אפשר שיאמר לרע טוב, כ"א שיהיה כח המראה ממותק באופן שיהיו נזקקים לתיקון, ע"כ לא יכלו לדעת בעצמם, עד כמה הסתגלו בהתאמתם אל המציאות באלה הי"ב חודש, כי סוף כל סוף מצאו בעצמם ניגוד עצום על כל סדרי החיים הנהוגים. אמנם ע"פ עצת ד' וההשגחה העליונה, המצרפת את כל הרעיונות והנטיות לתכליתה העליונה בהנהגת העולם וסידורו, כיון שכבר נמחקה סאת ניגודם באופן שיוכל העולם לקבל את אשר יצא מאתם, לגדלו ולרוממו ולהביאו למעלתו הנועדת, ע"כ יצאה ב"ק ואמרה צאו ממערתכם.
שבת ב רעד
רעהיצתה ב"ק ואמרה צאו ממערתכם
.
לא למען שימצא העולם, עם כל רעתו ושפלותו, חן בעיני קדושי עליון הללו הרואים את אור האמת והצדק בזהרו, היתה מטרת ההחזרה, כי איך אפשר שיאמר לרע טוב, כ"א שיהיה כח המראה ממותק באופן שיהיו נזקקים לתיקון, ע"כ לא יכלו לדעת בעצמם, עד כמה הסתגלו בהתאמתם אל המציאות באלה הי"ב חודש, כי סוף כל סוף מצאו בעצמם ניגוד עצום על כל סדרי החיים הנהוגים. אמנם ע"פ עצת ד' וההשגחה העליונה, המצרפת את כל הרעיונות והנטיות לתכליתה העליונה בהנהגת העולם וסידורו, כיון שכבר נמחקה סאת ניגודם באופן שיוכל העולם לקבל את אשר יצא מאתם, לגדלו ולרוממו ולהביאו למעלתו הנועדת, ע"כ יצאה ב"ק ואמרה צאו ממערתכם.
שבת ב רעה
רעונפקו, כל היכא דהוה מחי ר"א הוי מסי ר"ש
.
כל כח כשמתגבר במדה גבוהה א"א לו להתחבר עם הכח ההפכי לו בכפיפה אחת. ע"כ כיון ששני הצדדים הם מלאים ענין ודברי אמת מרובים, הצד השלילי המורה על הרעה והשפלות שיש במציאות, והבחנת חולשת הנהגת החיים ע"י לב בנ"א הנשחת והנשפל, והצד השני לעומתו, למצא את הטוב, בין צדדי הטוב הנמצאים גם במצב הירוד של ההוה, בין הטוב שיהיה נצמח בעתיד דוקא מעומק הרע, ע"כ כדי שיהיו שני הצדדים מלאים כ"א מאותו השכל והאור האלהי הנצרך לו, נחלקו לשתי מערכות, כדי שכל אחד יתן את פריו בכל עז. והיה ר"א מברר את הצד השלילי, ור"ש לעומתו מברר את הצד החיובי, וכח הזכות של החיים, בין מצד ההוה בין מצד העתיד, וכל היכא דהוה מחי ר"א הוה מסי ר"ש.
שבת ב רעו
רעזא"ל בני די לעולם אני ואתה
.
אם הסיבוב של כל המציאות וכל המון המעשים הרחבים והרחוקים של בני אדם, יהיו ערוכים לקראת אותה התכלית הנדרשת, שיצאו מכללות בנ"א רק יחידים אנשי קודש מלאי אור אמת וקדושת אלקים עליון ב"ה, כדאי הדבר שיסובבו כל הסבובים הנראים כזרים לנו. ע"כ יש להביט בקורת רוח על כל הפרעות שבחיים, על כל שפלותם ומיעוט ערכם, כיון שהם כמו הכנה להוציא את הכח המרכזי שלהם במקום היותר נכבד, בשרידים אשר ד' קורא , שהם אינם יכולים לצאת אל הפועל ולהמשיך קיומם ופעולתם, כ"א השפעת רבים שהם נמשכים עמם בהוייתם. ע"כ אמר לו שדי לעולם אני ואתה, כח שולל קדוש ואדיר וכן כח מחייב טהור אדיר קדוש וזך, כדי שימצאו במציאות נפשות גדולות כאלה, צריכים כמה כחות להיות נשפעים וכמה סדרי החיים להתאחד. ע"כ די לעולם אני ואתה, ואין לדרוש את האורה השלמה בכל מרחב החיים הכללי, כ"א במרכזו היותר נכבד ויותר תכליתי, הוא במציאות הסגולה הפנימית.
שבת ב רעז
רעחבהדי פניא דמעלי שבתא, חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות, א"ל הני למה לך, א"ל לכבוד שבת, ותסגי לך בחד, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, א"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל, יתיב דעתייהו
.
קדושת השבת יש שנים בכחה: האחד מה שהיא מקדשת ומעלה את ישראל בקדושתה העליונה ומרוממת אותם בעצם קדושת היום למעלה מכל עניני חול ומדבקתם בכבוד עליון וקדושה עליונה. חוץ מזה, היא ממשכת ג"כ את כח כל ימי המעשה עם כל חילונותם ושפלותם, שע"י שהם נזכרים בקדושת השבת הנם מתרוממים. ובאין הכרה מוחשית, הנפש הישראלית מרוממת עצמה אפילו בימי החול מפני זכר של יום השבת, ובזה אין דברי החול שפלים כ"כ כמו שהם נראים בחיצוניות שלהם, כ"א הם הולכים ומתעלים בקדושת השבת. ואע"פ שרוב הזמן הנם עסוקים בעבודת החול, מ"מ כ"כ הקדושה קרובה היא אל לבם, עד שהתכלית העליונה שבחיים מונחת עמוק בתוך הלב שהיא נעוצה דוקא בהקדושה. וכפי הרוממות של גילוי קרבת אלקים ב"ה בנפש, שהיא כמדת הטוב והצדק ויתר דרכי השם יתברך שנדבקים בה, ע"פ המבט הזה יש להשקיף על חיי שעה ועל העוסקים בהם בעין של קורת רוח. בין השמשות הוא המעבר שבין העבר להעתיד והוא מקשר את החול אל הקודש, ומורה השפעת הקודש על החול ע"י קישורו, אע"פ שמצד ההרגשה החיצונה נראה שהחול הוא מאד מגושם ופחות, מ"מ יש בו כח פנימי שרק בסקירה של הרגשה פנימית חדה הדומה לחוש הריח, שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנוי, רק אז יוכר קדושתו ועילויו. וזה הכח של פעולת הקודש על החול הוא פועל את הזריזות המעשית, עד שמעורר ג"כ את כחות הזקנה להיות מזורזים בפועל ובמעשה, ומ"מ אע"פ שהחול מושפע מהקודש מ"מ אין מעלת הקודש נופלת לחשבה רק כמצורפת אל החול, כ"א היא עומדת במעלתה לעצמה ג"כ. ע"כ בהגלות להם שבהדי פניא דמעלי שבתא ההוא סבא, שלא היה לו ראוי להמצא בקרבו כבר כח הזריזות למרוצה וחפזון, ומה שינה עליו טבעו להיות פעולת החיים כ"כ ניכרת עליו לקדושה, דהוה נקיט תרי מדאני אסי, להריח בהם לכבוד שבת, בהוראה על ההרגשה הפנימית הרוחנית הצריכה לצאת מקדושת השבת. אמנם תרתי ל"ל, אחד כנגד זכור, המורה על היחש של השבת עם החול, ואחד כנגד שמור המורה על עצם השמירה של קדושת השבת כשהיא לעצמה. אמר כמה חביבין מצות על ישראל, שקדושת המצות היא הנשמה המונחת בתוך כח החיים של גלגל כל פעולותיהם, שהן נראות כ"כ פשוטות ושפלות. יתיב דעתייהו, ולא הצטערו עוד על חיי עולם הנבלעים מחיי שעה, בראותם כי גם בחיי שעה יש לישראל קישור אמיץ לחיי עולם, וזה הקישור הוא מחדש ונותן כח לכושלים ועיפים, להיות זריזים לעבודת הקודש, גם בימי זקנה ושיבה. ועילוי הקדושה הזאת של הפיכת טבע הזקנה הכבדה לזריזותה של הילדות, דבר זה א"א לצאת אל הפועל כ"א ע"י פעולות החול כשהן מתפרצות מחוגן לעלות אל הקודש, כאותו היחש שיש לחיי עולם אל חיי שעה, שהם מוסיפים מעלה בצירופם, ע"כ יתיב דעתייהו.
שבת ב רעח
רעטשמע ר"פ ב"י חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה, הוה קא אריך ליה לבישריה
.
תעודת ישיבתו במערה היתה להתעלות מאד על כל החיים, על החומריות וכל התלוי בהם, כדי שאח"כ יוכל לפעל עליהם בכח גדול לקדשם, ולהורות דרכי חיים עליונים לבאי עולם השקועים בחיי ההרגשה שלהם יותר מהמדה הראויה. ע"כ כ"ז ההתעלות לא ידע ולא הרגיש בחרבן החומר שלו. עכשיו כשהגיע זמן הפעולה על החיים החמריים, בהיותו פועל על סביבה של אנשים החיים חיי חומריות, היתה ראשית מעשהו לבנות את חרבן החומר שירד פלאים בכל אותו הזמן שהיה נועד להתעלות הרוחניות במדתה העליונה.
שבת ב רעט
רפחזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה
.
החסרון הגופני המורגש מאד בחסרונו, לא הגיע עדיין המצב של יחש הגוף לקדוש עליון זה בעצמו שיהיה ראוי להרגיש את המכאוב. רק ע"י השפעת המיוחשים לו וקרובים אליו, כפי אותה המדה שהשלמת הגוף דורשת לענין הכח המשפיע להשלימו, זה גרם התעוררות ההרגשה בכאב, מבכייתו של רפב"י, דהוה נתרו דמעת עיניה וקמצוחן ליה, ולא מצד עצמות מעמדו. כי כ"כ היה הגוף וכל רגשותיו שכוח מפני האור האלהי החופף על נפשו העליונה, עד המדה של אי אפשרות ההרגשה במעמדו, כ"א לרגלי היחש שהתחבר כעת עם החיים, החיים חיי החושים וחיי החברה, והצורך הגדול שהם נצרכים להיות נשפעים ממנו, ע"י מה שיהיה גם הוא נכנס בחוג חייהם.
שבת ב רפ
רפאא"ל אוי לי שראיתיך בכך, א"ל אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך
.
לעניו כח ההשפעה על אחרים, שעכשיו היתה התקופה החלה להיות באה, ודאי חסרון גדול הוא חלישות החומריות ומיעוט כחו, אע"פ שלעומת המעלה העליונה של האיש המתעלה מכל אלה אין הדברים הללו מורגשים, ואור של חיים יותר נשגבים, שהם ממתיקים את כל צער מורגש שיכול להתדמות, מאיר וחופף תמיד על הנשמה העליונה ההיא. אמנם התשובה היא שסוף כל סוף ההתגלות העליונה שבאה עד למדת שכחת הגוף ושליטתו לגמרי, רק היא תוכל להביא את האדם שעכשיו בהכנסו אל חוג חיי החומר יוכל לנהגם ולהשפיע אור יקרות על האנשים הירודים השקועים בחיי החומר, עכ"פ במדה שתמיד הם מרגישים את עניניו. ע"כ אמר שלא די לענין הקנין העצמי הנוגע למעלתו הפרטית הועיל החורבן החמרי הזה, כ"א גם לענין ההשפעה, אשריך שראיתני בכך. כי עכשיו הרבה יותר מאד תוכל ליהנות ממאור החכמה הבוקע בזיו אור מבהיק, שאם לא ראיתני ככך לא מצאת בי כך, אפילו מצד המדה של ההשפעה המתיחסת אליך, שהיא משתלמת רק לפי העילוי של ההשתלמות היחידית של הקדושה העליונה הגבוהה מכל השפעה. ולפי מדת המעלה היחידית שאין כל שפה ולשון יכולה להביעה הקוננת עמוק בחדרי הנשמה, כן תגדל ג"כ מדת ההשפעה החיצונה באותן הדברים היכולים להיות נמסרים ומתבטאים בפה ולשון לחוץ.
שבת ב רפא
רפבדמעיקרא כי הוה מקשי רשב"י קושיא, הוה מפרק ליה רפב"י תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רפב"י קושיא, הוה מפרק ליה רשב"י כ"ד פירוקי
.
כל ההשגות העליונות התחלתן המה החושים שהם הראשיים שעל פיהם בנויות המושכלות הראשונות. החכם האמיתי החודר לדעת אור האמת, כשיבא לישב דבר על מכונו, לא יסתפק בהסרת פליאה מצד אחד שהיא רק דחיית הרגשה שכלית ממקומה. אמנם תוכן כל פליאה היא לישר את ההכרה הכוללת על פני כל המרחב של ההבנה לכל צדדיה. ההקפה הכוללת ביחושה להחושים היא מתוארת בששת הצדדים אשר לששת הקצוות. אמנם מתוך המוחש יגיע עד המושכל המופשט שלעומתו, עד שההקפה הכללית המתרצת כל קושיא בהרחיבה את דעתה על כל האופק של חוג ההרגשה מהחושים ומהשכל, הוא תריסר פירוקי. אמנם כשיתעלו המושגים, יתיצב כל ההיקף של המושג 'המוחש' והמושכל יחד, וישמשו בתור מושגים קרובים שעליהם יבנו המושכלות המופשטות היותר עליונות ורחבות, להראות אופקים חדשים, גוונים דלא מתחזיין מגוונין דמתחזיין, וזאת היא העליה העליונה שיעלה עליה האיש אשר התולדות השכליות הנולדות מהתולדות החושיות הנן עומדות לו במערכה אחת של דרכים מוחשים, ועליהם יבנו המושכלות והעצות היותר רחוקות ועליונות, שכל הרגשה של קושיא מרחבת את הגבול לאופקים חדשים, לא י"ב פירוקי כ"א כ"ד פירוקי.
שבת ב רפב
רפגאמר הואיל ואתרחיש ניסא, איזיל אתקין מלתא
.
ראוי לאדם להכיר תמיד את גדולת הערך של הכלל, עד שהמאורעות הגדולים, יותר מכוונים, יהיו בדרכי חייו אם ימצאי להם קישור באיזה ענין כללי. ע"כ בהזדמן לאדם הצלה גדולה, רבת עליליה התופסת מקום גדול בחייו, לא יספיק לו שיצמצם פעולתו רק בחוגו הפרטי כ"א ידע שמאורע גדול יש לו ודאי ענין לדבר גדול, והדבר יהיה אז גדול כשימשך ממנו יחש לטובה כללית. ע"כ הואיל ואתרחיש ניסא איזיל ואתקין מלתא.
שבת ב רפג
רפדדכתיב ויבא יעקב שלם, ואמר רב שלם בגופו שלם כממונו שלם בתורתו
.
המובן השטחי הוא, שכל השלמה שמסתעפת אחת מחבירתה אח"כ נהפכת לחטיבה בפני עצמה עד שהיא מסגת את גבול האחרת. ע"כ בנוהג שבעולם שהשלמת הגוף שהיא מולידה הצורך להשלמת הממון, לסוף היא נדחית מפני השלמת הממון. שהדמיון הכוזב עושה אח"כ את הממון לחטיבה בפני עצמה, עד שלא די שעל ידי הממון לא יעזר להרחיב ולחזק כחות גופו כ"א עוד יהרסהו ע"י רוב חרדתו על הממון והשגתו. והנה הגוף והממון, שניהם הם בסיסים טובים להמעלה הרוחנית שהיא יסוד התורה, תיקון השכל, ותיקון המוסר, וכמה פעמים מזדמן שהם עומדים כאויבים זה לזה. המוסר מדלדל כשאינו (מובן) 'מבין' כל צרכו את החפץ לחיזוק הגוף ולהרחבת חיי החברה הקיבוצית, שיסודה הוא הקנין המספיק יפה לכל צרכי החיים. יעקב אבינו ע"ה היתה עיקר מגמתו להראות לכל שאין שום צד מצדדי השלימות, בין הגבוהים בין הנמוכים, שלא יהיה האחד מחזק את חבירו כשיובן יפה, וק"ו שלא יהיה אחד סותר את חבירו. ע"כ היתה יד ד' עמו, ובא שלם כגופו ועם זה שלם בממונו, ומשניהם יחד מצא את הטוב הפנימי להיות שלם בתורתו, להיות למופת, כי בדרכי הצדק והאמת מתקבצות כל המעלות להאחד יחד, ואין שלימות אחת דוחה את חבירתה, כ"א מפני קיצור ההבנה שבערכה ובהשגת מטרתה. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו ד' צבאות שמו , שברא צבאי צבאות בעולמו שכולם יחד עושים את צביונו, ומכללות כל הטוב מושגת היא האמת הכללית המלאה תם, ויעקב איש תם יושב אוהלים , מביט בעין של נדיבות ואהבה על כל מה שנמצא בו דבר טוב.
שבת ב רפד
רפהויחן את פני העיר, אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ורכי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם
.
הגברת המוסר הטוב, המתאים אל הצדק העליון, והגברת כח החברה הקיבוצית, הוא ע"י התמדת היחש שימצא בין אדם לחבירו, שיהיה כל אחד מרגיש איך שע"י מה שחבירו נמצא בעולם, וגם יש לו צרכים שלפי ההשקפה החיצונה הוא דוחק את גבולו וממעט את צרכיו הוא. ראו הערה בדף השיחה באמת אין זאת אלא השקפה של טעות, שמזה נולדת השנאה והתחרות וצרות עין בין אדם לחבירו ובין מדינה לחבירתה.
אבל המבט הפנימי מורה אותנו שכל מה שיתרבו בני אדם, יותר יוכלו להועיל איש לאחיו ע"י התחלפות הכחות, שיוכל כל אחד להשתמש וליהנות במה שחבירו מוציא אל הפועל. וכל מה שתהיה הכרה זו יותר גלויה ובולטת, יותר יתרחב כח האהבה ואחוות החברה האנושית, שממנה תוצאות לכל הטוב היותר נשגב שראוי להיות שורר בעולם.
והנה, כדי להגביר את הרושם של הטוב המושפע לבני-אדם איש מרעהו, יש על זה שלשה דרכים:
הדרך האחד הוא, להרבות את התמדת המצבים שעל ידם יכיר האדם את יחוסו לחבירו. והנה, כל זמן שלא נמצא מציאות המטבע, ידע האדם שהוא יכול להיות נהנה בתוצאות פעולותיו של חבירו רק כל זמן שיזדמן שהוא צריך למה שביד חבירו וחבירו יהיה צריך למה שבידיו, אבל כל זמן שלא יפגשו שתי אלה הנקודות, לא ירגיש את הטוב שהוא מקבל מחבירו. אבל בהיות התמצית של הנקודה כלולה במטבע העוברת לסוחר, הרי בכל עת שיש לו מותר מצרכיו הוא מוכרם במטבע, והוא בטוח שכבר בא לידו כח, שסוף כל סוף יביאנו להשיג ע"י עמל חבירו את הנצרך לו, אם כן מתרבה רושם האהבה, שהוא יסוד המוסר בריבוי האיכות ע"י המקרים המתמידים.
עוד יורחב כח האהבה הכללית, ע"י מה שיראה האדם, שלא רק מהאנשים הנמצאים כבר בחוגו תימשך מהם תועלת לו, ושיוכל לסבלם אחר שכבר נמצאו אתו יחד, כי אם עוד יותר, שהוא יוכל לבא לידי מדה זו לעשות כונניות בחכמה שירבו הבאים אל מקום אחד, וכפי רוב הבאים והתרבות הצרכים כן תרבה הברכה והעבודה, זאת היא פעולת שווקים.
אמנם, כל אלה יהיו לתועלת רק ע"י מה שיפותח רגש האדם לטהרה ולטוב טעם, שאז יתרבו צרכיו, ולפי רוב הצרכים כן יהיה הריבוי הנצרך לו מן האנשים מתרחב. ותחילת הטעם הטוב מתילד מהרחבת מושג הנקיון והטהרה הנמצא במרחצאות.
שכל אלה ראה יעקב אבינו, הכולל את כל השלימות ואוגדם יחד להשריש בשכם, שהוא נגד הפרצה שהיתה עתידה שם בחלוקת מלכות בית דוד, מפני מיעוט ההכנה להבין איך אפשר שתתאים השלימות החמרית והחברתית עם השלימות המוסרית והעיונית. אבל יעקב איש תם, רק הוא בא שלם. ומעשה אבות סימן לבנים, ולאגד את כל כשרון יחדיו, להיות בחוברת לקדש שם השי"ת ששמו שלום, "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".
==הערות==
שבת ב רפה
רפוא"ל איכא מילתא דבעי לתקוני, א"ל איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי
.
הספיקות הם נמנים בכלל השפעותיה של תורה, הם ג"כ ערוכים בחשבון ומשלימים את מה שראוי להם להשלים. אמנם כללות הצורך להשלמת הפעולות היוצאות ומתרבות ע"י הספיקות, אם שהם מרבים את עסק התורה, והטורח והעסקנות בעצמו הוא נותן את פריו לקדש ולעדן, אמנם הם אינם נצרכים כ"א לפי אותו הערך שהאורה העליונה נחסרת שאז צריכים להשלים ע"י התעסקות יתירה, שהיא משתלשלת ובאה ע"י הטורח המתרבה ע"י הספיקות. אבל במקום שהאורה מבהקת ביותר זוהר תורת אמת ודעת אלהים באור נגהה, אין צורך לחשכת הספיקות, למען על ידם יצא איזה אור נוגה המאיר מתוך החושך. ביחוד הראויים מיד להתרומם מעל לאותו הצורך הנדרש להשפעת הספיקות והטיפול בהם, הם הניגשים אל ד' ליהנות מאור חסד עליון, כהני ד' ודורשי שמו. ושני ימים טובים של גליות וכיו"ב המה חקים לא טובימי לעומת אור האלהי שבארץ חמדה, אע"פ שחביבים דברי סופרים ועריבים על כנס"י יותר מיינה של תורה. ע"כ זהו ראשית המעשה מאותו האור האלהי המתפלש ע"י כח אור המזהיר של אותו קדוש ד', הרשב"י, בצאתו לאור העולם, אחרי התעלותו הנשגבה ממעל לכל תנאי החיים הנהוגים, להאיר באור הודאי ולמעט את הצורך של תשלום הספיקות. ועם זה נמשכת הארת הספיקות בפועל, המגיעה בתחילתה לכהנים המקודשים לד', שלא יהיה להם עוד טורח לאקופי האי דוכתא דספק טומאה, אל ד' ויאר לנו , הודאי שמו כן תהילתו .
שבת ב רפו
רפזאמר איכא אינש דידע דאיתחזק הכא טהרה, א"ל ההוא סבא כאן קצץ בן זכאי תורמסי תרומה
.
כשחוזר האור האלהי להאיר בדור ע"י איש מורם מעם שבחר בו ד' להיות לאור עולם להחזיר עטרה ליושנה, תחילת מעשהו תהיה להחזיר את המצב אשר ירד במשך דורות קרובים, מצד חסרון השפעה והעלמת האור, ואח"כ יוכלו הדורות הבאים להתעלות עוד יותר, אם תמצא להם זכות להיות מוארים באור ד' כראוי. ע"כ כאשר המסיבות של התרבות הספיקות הנן עומדות לפי אותו הערך של ההחשכה הפנימית שלהשלמתם צריך דוקא התרחבות העסקים המעשיים בכל גדרי התורה בפועל גם מצד התולדות המסופקות, ע"כ צריך לשקול תחילה כמה ארוכה היא הירידה הזאת, אם זה מקרוב, כימי דור אחד עמד העם על מצב יותר -נשגב, באופן שלא היה צריך להשלמת הצד המסופק ותולדותיו קרוב הדבר להגיעהו עוד הפעם על מצבו באין צורך לענן הספק לסוכך עליו. והנה העיד הסבא שעיניו ראו שהיתה כאן טהרה מבוררת באין ספק. למדנו מזה שרק פרי ירידת הדור הקרוב גרם להצריך הספק ותולדותיו. ע"כ יוכל ג"כ הצדי הראשון של ההארה האלהית, להביא את הדור במצב עילוי כזה, שלא יהיה לו עוד צורך בסעיפי הספק להרבות המעשה התורי, כי יתרחב לבבו באורה של תורה, להרחיב צעדיו בדרכים הודאיים, ובאור הפנימי המצורף עמהם. ע"כ בא הזמן ג"כ בפועל כפי תנאי הבירור הצריכים למעשה להוציא לאור תעלומה, למעט עכ"פ צערא דכהני.
שבת ב רפז
רפחעבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי טהריה וכל היכא דהוה רפי צייניה
.
לעולם צריכה ההוראה החיצונה להתאים אל המבוקש הפנימי. ע"כ בהיות המגמה הפנימית אז להרים את קרן הדור שהושפל, ולעודדו עד אותו רום המצב שעמד בו לפחות בימי דור הקדום לפני ירידתו, שהיה דורו של בן זכאי, ע"כ התחיל להראות הדמיון במעשה, ונכון הדבר שההוראה המעשית על הדרישה של עילוי הדור בריבוי אור אלהי פנימי, עד שמסבתו יבא הדבר למעט בספיקות וטרחם, ולהתאים את אור התורה אל דרך הבירור והודאי. זאת הנטיה בעצמה צריכה תיקון מרובה מפני האנשים הזרים, אותם שאינם ראויים להבין עומק הכח הזה, וחושבים שהנטיה של הקולא והיתר המעשי של עול הספק זהו עצמו הפרי, ומזה יוכל לצאת ג"כ צמח מר של זילזול כח זהירות המצות והכרת ערכן. ע"כ נאות למחשבה זו התורמוס, הפרי המצויין, שצריך דוקא תיקון מרובה ובישול מרובה, מאותן שברא אלקים לעשות ולתקנמי. אמנם אחרי התיקון והבישול יהפך ממר למתוק, ויאכל בקינוח סעודה להיטיב הטעם ולפנקו. והנה התעלות הרוח ע"י רוח ד' השופע על יראיו, מסוד ד' להם, אינה צריכה להרבות בכמות של המופתים והבירורים, כי עיקרו הוא האיכות המצויירת בבטחון עצום, בלב הישרים שאור ד' עליהם זרוח. ואותו הבירור בעצמו שלב הפוסח על שתי הסעיפים מצד חולשת נפשו וריחוקו מאור השכל הטהור המתנשא מכל מחשכי החומר יהיה בו מסופק, יכיר איש האלהי בירורו כנכון היום, אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום . ואותו המעמד המלא אורה שהוא מחובר לא רק עם ההכרה ההגיונית הצמצומית בשכל המופשט לבדו, כ"א גם בכל הליכות החיים וכל הכחות של הגוף והנפש בעילויים המלא, עד כדי קרבת אלהים היותר שלמה ואפשרית בחק האדם, היא בעצמה היא נותנת עז וגבורה להפליא לעשות כל אשר יצא מפי צדיק, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור . ע"כ דיו הוא המופת הפשוט כל היכא דהוה קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה, מפני שהתחבר עם איכות ההכרה הפנימית שאי אפשר למוסרה בסימנים חיצונים. ומעמד כזה מגיע כבר להפליא פלאות, באשר דבר מלך שלטון , אשרי אדם עוז לו בך .
שבת ב רפח
רפטאמר ההוא סבא טיהר בן יוחאי בית הקברות
.
אנשים אפילו גדולים, ולפעמים דוקא גדולים, אבל כל זמן שנועדו רק להנהגת הדור לפי תכונת ההוה לפי ירידתו, לא יוכלו כלל לצייר איך אפשר שע"י כח אדיר וגדול ירומם הדור וינשא מכפי מה שהיה וישוב להתעלות עד כדי המדרגה שהיה עליו זה זמן רב, בהיות אורו מבהיק יותר. ע"כ לא יתקבלו אצלם ג"כ אותם התנאים הנדרשים להכנת הרוממות של הדור בשעה שהם מנוגדים לאותם הדברים שהיו ראויים להעשות לפי מעמד השפלות של ההוה. ולפי מצב הדור מבלעדי האור האלהי של רשב"י, הלא היו הספיקות ההם והצד החומר שבהם נדרשים עד מאד. ולהכרת ההתרוממות הכללית שזה עכשיו רק קו אחד ממנו התחיל להתנוצץ באורו, לזה לא יגיע על נקל מי שמעמדו הוא איתן לפי הערך של הדור כשהוא לעצמו בשקיטתו והורדתו עם כל התנאים המצורפים לזה, הוא בצדק מחה, לפי דעתו שהיו לה ג"כ בסיסים קיימים ממחזה ההוה שבדור, לאמר טיהר בן יוחאי ביה"ק.
שבת ב רפט
רצא"ל אילמלא לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה אתה אומר, עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו יאמרו זונות מפרכסות זו את זו ת"ח לא כש"כ, יהב ביה עיניה ונח נפשיה
.
הדיעות הגדולות, המתעוררות בלב גדול המרגיש בעצמו שהוא מוכרח לרומם את קרן הדור ולהעלותו מירידתו, לפעמים הן נדמות לדברים זרים, ומי שלא היה במחיצת אותו האיש הנועד מההשגחה האלהית להרחיב את הדיעות ולצרף את הלבבות, למען יוכלו להתרומם למעלה יותר עליונה ממה שהיו עומדים עליה עד כה, הוא בצדק יהיה חזק בדעתו לחלוק על כל הדברים הרמים והטובים, בין במעשה בין בעיון, היוצאים מצד ההשפעה העליונה ההיא. אמנם מי שיהיה במחיצתו של אותו צדיק, הלא דברי יושר ואמת כשהם יוצאים מן הלב הם נכנסים בלב כל מבין, בפרט בלבב ת"ח יראי ד' שלבבם פתוח להשכיל אל כל דבר אמת וצדק. ע"כ יקלטו הדברים בלב עד כדי למעט את התקוממות המחלוקת. כי עכ"פ ישכיל וידין כי דרך סלולה וכבושה יש לו לדורש הדברים הגדולים והעליונים אע"פ שהם גבוהים מכפי המורגל, אבל בכ"ז יכול להיות שלא יבא עוד לכלל הסכמה, כי רק כבד יכבד את המבוקשים הגדולים, ובלב חרד ביראת רוממות יביט על המועצות העליונות, אבל לבו לא יתנהו להאמין שיש בהן ערך מעשי בהוה. אמנם לפעמים יחדר כ"כ האור האלהי עד כדי קניית הלב, עד שבאותו מעמד תהיה ג"כ מדת ההכרה גדולה כ"כ עד שתמצא הסכמה מולהבת ג"כ לפעול ולעשות בעבודת הקודש לפי אותה המדה הרוממה המתעלה על המורגל. אמנם אחרי שהעליה הזאת אינה באה לפי כל התכונה הקנויה של האנשים ההם, כ"א מצד ההשפעה של קרני האור הזורח מאותו המאור הגדול והקדוש, אשר יד ד' עליו לטובה, לפקח עינים עיורות ולהאיר מחשכי ארץ. ע"כ יוכל להיות שאח"כ ישוב לטבעו, ויחזרו להיות זרים לו בפועל כל אותם הדרכים החדשים העליונים. אבל אחר שכבר מצאה ההסכמה מקום בקיבוץ של ראשי דור חשובים, כבר הוא אות נאמן שיש עכשיו שעת הכושר להרים את מצב הזמן משפלותו, וכל מניעה ועיכוב עומד הוא נגד טובת האומה בכללה ונגד טובת הכלל כולו המסתעף מזה. וכל דבר ניגודי למטרה מסויימת שכבר הוכרה, אינו בא כ"א מרפיון כח המטרה וערכה. ומה גדולה היא הירידה אם יחשוב העם שמועצות התורה וההדרכה הרוחנית כ"כ רפויה היא בידי ת"ח, עד שאין להם במטרתם הכרה חזקה. ע"כ לא תוכל ההסכמה להיות עומדת וחזקה, וההכרה בכח הקיבוץ כ"כ נעשית דלה מפני מיעוט הציור של תכנית המעלות שיוכלו לצאת לאור ע"י קיבוץ הכחות, א"כ לא רק על המצב הירוד ישאר הדור כ"א עוד ירד ממנו למטה מטה. ע"כ חוזרת אז כבר העליה, שהיתה בתחילה נדרשת לשם התעלות, להיות עכשיו נדרשת לשם הכרח והגנה מצרה גדולה וירידה יותר גרועה שמוכרחת להפתח, אחרי שכבר התחיל האור היותר צח להתפלש ולהיות ג"כ מוסכם, אלא שמסבת שלטון ההרגל המתגבר על ההתרוממות הזמנית שכבר הספיקה לכלול חלק רשום מהקיבוץ של הרשומים שבדור שבידם לפעול לטובה, יהיה הדבר חוזר להעלם ולהסגר. עכשיו תצא התביעה רשומה, ומניעת ההסכמה תגרם חילול כבוד לתורה והוגיה מצד רפיון ההכרה שבתעודה המתיחסת להם, שראויה לבא עם חזקתה אחר ההסכמה שכבר האירה איזה פעם. ע"כ מצא עז ד', קדוש עליון זה, לדחות את היחיד שעם כל תומו עמד על דרך ההתעלות שהתחיל עכשיו להופיע לעצרו, בהכירו שאין זה הסבא מבני הדור העומד להיות מתעלה ביותר יתרון אחר שכבר היה עמם, וכבר נמנה, מה יאמרו עכשיו, שהירודים שבבנ"א מכירים את טובת קיבוצם הכללית וצירופם, מפני שהם מכירים את מטרתם לפי מעמדם; ואם ת"ח לא יכירו זה, הלא ירידה תהיה לדור, ירידה חדשה הגרועה מאותה הירידה השוקטת קודם שהותחלו תביעות חדשות להאמר. יהיב ביה עיניה ונח נפשיה, למען לא יתפס בכף של מחלוקת כללית בהתאמצות לסתום בפני האור האלהי שהתחיל כבר לזרוח במדה היותר גדולה מכפי ההרגל שכ"כ גבר על האי סבא, עם כל גדולתו.
שבת ב רצ
רצאנפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר עדיין יש לזה בעולם, נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות
.
המטרה העליונה של אור ד' המתפשט בכח והדר על כנסת ישראל, היא להטביע את החותם האלהי הטבעי לכנסת ישראל כ"כ בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש"י, בהכרה עליונה פנימית עד כמה רוחה העליון האלהי הוא מתעלה מרוח כל עם ולשון, ועד כמה צריך שישלוט בקרבה בכבוד ועז מבלי לכוף ראש מפני הרוחניות והטבעיות של כל עם וגוי, אשר חלקם הוא הטבע הגס המעולף באהבת עצמו הגסה החמרית. ורק בצירוף הטבע הקדוש של כנס"י בתוכם פנימה בקישור אמיץ טבעי שיש בו קנין עצמי, יוכל האור האלהי שבאורה של תורה להאיר יפה על ישראל ועל העולם כולו, וכ"ז שנמצא מעורב בכנס"י כח כזה, שמפני חשיבותו ראוי הוא להיות פועל ורשום, ובקרבו מונחת זרות להטבעיות העליונה של כנס"י, הוא מעכב על כל הדברים הטובים העומדים לצאת מזרם האור העליון הגדול שעתיד להופיע ע"י התיחדות טבעיותה של כנסת ישראל עם אורה של תורה ודעת אלהים הנפלא השרוי בקרבה. יהודה בן גרים זה, ממנו יצאה המארה של הצורך של עילום אורו הגדול של רשב"י, מפני מחאתו הכוללת על רומי מצד ההכרה העליונה עד כמה רוח ישראל מתנגד לה ולכל טובה וחסדה גם יחד, שאיננו כ"א פישוט טלפים באין מעמד לחסד וצדק להיות שרוי בתוכו. הוא בניגודו הפנימי בטבעו הנוטה לטבע העמים הזרים, בהיותו בעולם, סותם הוא את האורה לא בהלך נפשו ורוחניותו כ"א בטבעיות השורה על חומרו ובשרו הלקוח מעמים זרים. וכ"ז שיפעול ע"פ מדותיו, יהיו הדברים המחשיכים מוכרחים להמצא בכנס"י לפי אותה המדה הצריכה להגנה במעמד שפול וחשוך ויעוכב כל הטוב מלבא, ע"כ נתן עיניו כו ונעשה גל של עצמות, באפיסה של הפעולה הנובעת מהחומר הרענן הנוחל יסודותיו מידי עשו, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש , עובדיה א : ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה .
שבת ב רצא
רצבשלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה וכו', מה"מ אריב"ל א"ק וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא
.
גמר תכלית כל מצוה ואזהרה של תורה הלא הוא הרושם של הטוב והקדושה שהיא עושה בנפש. ע"כ אותם הדברים שהם נמשכים והולכים ע"פ מנהגם הקבוע בבתי ישראל הכשרים, רק אז תגלה פעולתם לטובה, ע"י מה שיהיה אדון הבית היודע בבירור שנעשו הדברים הללו כחק מצות תוה"ק. הידיעה, היא תביא בלבו אותם הרשמים הטובים של הקדושה העליונה, שהמעשים הללו פועלים בהמשכם. ע"כ צריך שישאל את אנשי ביתו, למען יודע לו אל נכון כי אמנם שלום אהלו וחקי תורת ד' נשמרים בו, ורק אז ע"י הידיעה תבא הפעולה הטובה לרשום עליו את רשומה. ואז בהיותו הוא מתעלה ע"י הליכות החיים הנעשים בביתו, הנה יתעלה הבית כולו עמו, בהיותו הוא המפקד את נוהו, ויהיו הדברים הטובים והמעלות המסתעפות מהם נעשים ע"פ פקודתו. לא שילכו הדברים במקרה, כאילו אינם יסודי הבית כ"א דברים טפלים שהבית יכול גם מבלעדן לעמוד. לא כן, על אדון הבית החובה להראות ששמירת חוקי השי"ת ומשפטיו בבית המה האשיות שהבית עליהן נשען. ע"כ הם צריכים להיות נודעים לו, ונעשים בפקודתו, בזהירות מיוחדה של מנהיג ומפקד. רק אז הנך בטוח בפקדך נוך, אחרי הידיעה שתדע ותחפוץ לדעת 'כי' שלום אהלך שלא תחטא. ע"כ בכניסת אור השבת קודש, למועד אשר בו תזרח הקדושה הישראלית בכל עזה ותקפה בבית האיש הישראלי, אז המועד הנכון להטביע את החותם הראוי למשטר הבית הבנוי בישראל, לרומם את ערכם של חיי הבית הכשרים, עד רום מעלתם היסודית, להראות את צורתם הרוממה ואת עקריותם, בתור הנושאים היותר עליונים של יסוד חיי הבית וכבודם.
שבת ב רצב
רצגאמר רבה בר"ה אע"ג דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו' צריך למימרינהו בניחותא כ"ה דליקבלינהו מיניה, אמר ר"א אנא לא שמיע לי הא דאמר רבר"ה וקיימתי מסברא
.
יש בכל הדרכה פעולה קרובה ופעולה רחוקה: הפעולה הקרובה היא בענין אותו הדבר הפרטי הנדרש עכשיו להדרכה לקיים, בעשיה או במניעה. הפעולה הרחוקה היא בענין חשיבות התוצאות, שכלל ההנהגה פועלת כשהיא עומדת בתקפה. והנה לפי הנראה שיש בכל שלטון שני הדרכים הידועים, של נועם ושל חובלים, לרדות ביד חזקה או לנהל ברך ונעם, אם נשים מגמתנו רק לצד ההדרכה הפרטית אז יתגלה מיד לעינינו שיותר נפעול על הלבבות ע"י אמירה רכה מאילו נבקש לבא ברדיה ובעקיפין. אבל אם נחדור עד סוף תעודת השלטון הפועל בכללות מציאותו, אז יש אשר ההנהגה החזקה תכריע את הכף. כי בהיותה ידועה ומפורסמת בכחה כי עז, תלף מיראה גם את הסוררים, ולא עוד שתוכר מציאות הצורך למשטר, ויוחש הערך הגדול שיש לדברים המוזהרים ע"י מציאות משטר חזק. א"כ לכאורה יש כאן פעולה יתירה אם תהיה הרדיה חזקה, יוצאת מכלל הרכות והנעימות המתונה הרבה. אמנם אמתת ההכרעה אינה כן בנוגע לחקי ד' ומשפטיו, כי מאשר ידענו שעצם עשיית המצוה היא מזככת את הדעת ואת הרגש, א"כ לא לבד ביחש להענין הפרטי, כי אפילו לכללות ההדרכה יש יתרון גדול להנהגת הנעימות והלך, מפני שכיון שיותר קרובה הפעולה הפרטית להעשות ע"י אמירה רכה, הלא עצם הפעולה הטובה בעצמה היא תהיה העוזרת ג"כ לההדרכה הכללית. ע"כ צריך למימרינהו כניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה, ותצא התועלת הקרובה, ומזה תצא ג"כ התועלת הרחוקה, כחק מצוה גוררת מצוה. אמנם ההשקפה היותר עליונה היא היא ההשקפה הזאת, החודרת עד כל דבר פרטי, ומעיינת על הפרטים בצירוף הכללים הגדולים שהם מביאים אליהם. זה אמנם הוא נידון רק אם נחליט שמצד ההשפעה הכללית יועיל רושם של הרדיה החזקה יותר מהרושם הרך. ר"א אמר דלא שמיע ליה הא דרבה כר"ה, ולא בא לשקול את מדת הכלליות ע"פ מדת הקיבוץ של הפרטים, כפי אותה הסקירה העליונה שממנה נובע מקור דברי רבה בר"ה, כ"א קיימתיה מסכרא הכללית, שבכל אופן יש לנטות יותר אחר מדת הנעימות, מצד עצמותה וחמדתה, מצד שהיא טובה ונוחה. ואם אחר כל החשבון הארוך של תוצאות המעשים, ג"כ יתבאר שמתאים 'הוא' להנטיה העדינה של הנפש הטובה, ה"ז טוב כפול.
שבת ב רצג
רצדאיזהו בין השמשות, משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה, דברי ר"י. ר"נ אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. ר' יוסי אומר כין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו
.
המחזה של היום והלילה והתחלפותם והיחש שביניהם, מזכיר לנו ג"כ את היחש של המוסר וההנהגה הכוללת המתאימה לאלה שתי התקופות ביחוד במצבה של כנסת ישראל, בשעה שהיא דומה ליום בעת גאולתה ורוממות קרנה, ובשעה שהיא דומה ללילה בעת שפלותה וירידתה. ההבדל היסודי בין שתי התקופות הוא, שבעת האורה, בעת רוממות האומה, היסוד הכללי שלה עומד הוא בראש, וכל יחיד מוצא את אשרו שמחתו וכבודו באושר הכלל, אז המצב היומי שולט, שדוגמתו בכלל האנושיות שליטת פעולת חיי החברה גדולה היא עד שבולעת אל תוכה את התכונה היחידית של חיי הפרט. בירידת האומה, בפיזורה והירוסה, באבוד מרכזה, רוחה הכללי וחסנה, אז הרוח הכללי נופל, השמש שוקע ואתא לילה. תחת חיי הכלל שהתעלמו מיום שחרב בית תפארתנו ועיר שחוברה לה יחדוי ירדה מגאון עוזה, הנה צריך להגביל כיצד רוח הכללי יורד, כדי לסמן את התחומין שבין חיי הכלל וחיי הפרט ויחוסם זה לזה. כי גם אחרי שבטלה המלכות, המקדש, והאומה נתפזרה, מ"מ הוכנו משומר ישראל ב"ה הכנות כאלה שיהיו עדיין קרני אורה שופעות ופני מזרח מאדימין. האומה זכרה את חמודותיה יפה, וכח איגודה לאשרה הכללי חזק וחי מאד בלבה. עוד קרוב לזמן החרבן הרגיש כל יחיד גם בחייו החמריים את החסרון האיום, שהנפילה הכללית חסרה לו, עד שגם צד התחתון שבחיים לא יוכלו להיות מלאים ומאירים. זהו עדיין מעמד רוח דומה לגאולה. עברו זמנים, ומחיי החומר נשכח כל חמדת חירות גוי ורוממות קרן, ואין תביעות חיי הכלל ניכרות מצד התחתון שבחיים. אבל מצד חיי הרוח עז ד' והדרת הקדושה החסרים, כ"ז שכל יחיד הרגישם יפה בצד העליון של החיים זהו כין השמשות, שכבר משמש בו כח הגלות גם ברוח אבל כח הגאולה ג"כ פתיך ביה, כיון שבצד חיי הרוחניות העליונים נתמלא ג"כ ההרגש כולו, רק מצד יחש הפרט, זהו לילה, השליטה של הגלות השלימה. והדברים לפי מבט זה תלויים בזמנים, הזמן פועל את הרשמים, כל רושם המתרחק מצד הזמן החוצץ בין זמן הראותו, עד הדור החי, הוא פוחת והולך, ותחת שלטון הכלל ברוח מתחשכת אורה זאת, וחיי הפרט ודבריו הקטנים נכנסים תחתיו, אז ימש חשכת לילה.
אמנם ישנה עוד השקפה שלא רק הזמן אשם, לא מרחק הזמן עושה את ההחשכה ואת ההתרחקות ממקור האורה הכללית, כ"א האדם, תהלוכות חייו שהם מתחילים בבחירה לקבל צורה פרטית לגמרי, שיש לה אמנם משתשקע החמה, השמש הכללי של אור העליון הכללי המורגש, מקום, אבל האדם הוא מהלך, מכיון שמתרחק חצי מיל, התחום המתיחש למקומו של אדם למצבו הקבוע הוא המיל, כיון שכבר ימצא האדם בקרבו חלק מוכרע, שחשבון הכללות והפרטות שבו (הם) [הוא] כמו שקול(ים), כיון שאיננו עומד על אותו המשקל שבו מתעלה האדם להכיר, שכאין נחשב הוא וחייו וצרכיו כשהם לעצמם בפרטיותם לגבי טובת האומה ואשרה בכללה. זוהי ההחשכה של ביה"ש, שמקורה לא ברוח הכלל והזמן כ"א ברוח כל יחיד ובחירתו. עכ"פ בין אם הזמן עושה את פעולתו על היחיד, בין אם היחיד הוא הפועל, אבל יש לדעתם כח ממוצע שבו האדם מלא משתי נטיות יחד, ואין הדבר מוכרע אם כח הכלל או כח הפרט שולט בו. ולפי זה יש מקום בפועל המציאות המעשי למעמד ההוא הממוצע.
לא כן דעת רבי יוסי, הוא אומר שאין הנטיה לחיי הכלל או לחיי הפרט נלקטים ממאורעות אחדים בחיים, עד שנוכל לסמן בהם צד מיצוע, כ"א הדבר תלוי מעצם הצביון של הצורה הפנימית. ע"כ רק לאלקים פתרונים למצא המעבר שבין החיים הראויים לגאולה, שבהם כח היום שופע וזורח על כל יחיד, ובין החיים של החשכת הצורה, שבו הנפשות מתקמצות ובעמק פנימיותן הן פונות כ"א כצאן לעברו ולחוגו הפרטי, ואין בין חילוף צורה עצמית שום ענין ממוצע מורגש. אע"פ שע"כ ישנו למעבר כזה במציאות, אבל א"א לעמוד עליו, עד שאין למצע הדברים ולא נוכל למצא כ"א או מעמד רוח האומה רם ונשא המחובר אל הכלליות ועניניו הרוחניים והחמריים כולם בכל עצמיותו, או שעומם ממנו כח הארה הגדולה הזאת. אז כבר איננו חי חיים כלליים ואין בהם משום אור היום ולא כלום, עד ישוב ויופיע גואל ישראל אור חדש על ציון, זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו.
שבת ב רצד
רצהא"ר חייא הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים
.
דור המדבר הוא הדור שכלל בקרבו את כח הרוחני של ישראל לכל פרטיו עד סוף כל הדורות, חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר . יסוד החיים העליונים הנובעים מעומקה של תורה, הלא הנם צפונים בהים הגדול, ימא דאורייתא, היוצא מגאון השכל העליון, מקור החכמה והמדע ב"ה. אמנם לשאוב ממנו להשביר צמאון כל לב, להיות חש ומרגיש כ"א קישורו העצום בקדושתן של ישראל, ע"י קדושת השי"ת ותוה"ק, זהו תלוי בכח הרגש הטוב שבלב הרגש הטהור, שאם 'אמנם' מקומו בלב המוגבל אשר לאדם 'ה'משתנה בשינויי המצבים, אבל הרגש העליון הטהור המקודש, שעל פיו נבנה קישורן של ישראל לצורם וגואלם לתוה"ק, זה הרגש הוא גדול ועצום עד אין סוף ואין תכלית. מקור הרגש הטהור וזכות הורשתו לנו מדור המדבר, שמהם ירשנו ג"כ תורת אלהים חיים מורשה קהלת יעקב , היא זכותה של מרים. האשה עלולה היא ליתרון הרגש, ולפי גודל מעלתה האלהית היתה היא ראויה ליסד בישראל את יסוד הרגש הישראלי, שאמנם אינו כשאר כל הרגשות שמקורם הוא הסתערות הלב ממחזה של הוה שאין לו קיימא, כ"א מקורו ומעמדו הוא הים הגדול, ים התורה, מקור החכמה והאמת, שאין לו קץ ותכלית. בימי אליהו כשירדו ישראל עד תחתית המדרגה, מה פעל עליהם לשוב ע"י ראייתם את מופת הענייה באש לשוב לקבל עליהם עול מלכות שמים לענות "ד' הוא האלהים", אחרי אשר כה ירדו פלאים והסבו לבם אחורנית , לא התעלו עדיין בשכל עליון, ואור התורה אשר עזבו זה כמה לא האיר אליהם בפועל. אמנם כח הרגש הישראלי הצפון בלב נתעורר, וזה אע"פ שאינו נראה לפום ריהטא, אע"פ שמובלע הוא בין המון הרגשות השונים, אמנם בצפיה פנימית הוא נראה. ואע"פ שלכאורה אין לו מעמד, וכשם שמתמלא רגש והתעוררות כן יוכל להתרוקן. אבל לא כן הוא מדת רגש של הקדושה הישראלית, המדביק את העם כולו לקונו ב"ה, הוא באמת קשור ודבוק בעומק ים החכמה, שכל אוצר הרוחניות המלא בכל עז ותפארת שבעולם הוא מסעדו ומחוללו. ע"כ אם יתרוקן מסבת מחזה אחד מיד ישוב להתמלא מכח הים הסובבו, מכח רעיונות של אמת ומועצות מלאי דעת שאין להם חקר, ע"כ הוא תמיד מלא. אע"פ שמצד עצם הכלי, חום הלב והסתערותו, אין בו כדי אחיזה והתקיימות של כח הרעיון והמחשבה וקישורם בקביעות. הרוצה לראות בארה של מרים בצורתה, בעזה ונצחיותה, למרות היותה מתדמה לאיזה רגש עובר, הנדעך מפני שאון רגשות אחרים שחליפות הנם ממלאים לבב אנוש, העשוי כמו כברה נבובה שמיד כשהיא מתמלאת היא מריקה את מימיה. אבל בראש הכרמל, בראש הפעולה האדירה שהיא גם נצחיות הד קול "ד' הוא האלהים" שיצא ויצא מאלפי רבבה, גם בהיותם נתונים בתחתית המצב היותר ירוד, היא תוצאה ישרה מקדושת רגשם הטבעי, אם 'אמנם' אינו ניכר מפני המעשים שבתגרת יד עזיבת התורה ושאון ההרגל נעזבים, אבל בצפיה יראה ויכיר כמין כברה. אמנם אין לבטח בהחזקת מימיה, ומי יצרר מים בכברה, אבל כיון שהיא עומדת נים, כבר מימיה בטוחים בתוכה. רגש שאיננו יליד אותם הרעיונות המתילדים למראה המתגלה לשעה, הוא הרגש האלהי הנצחי הזה, כ"א הוא מתגלה בצורת רגש וענין לביי אחרי שהוא בעצמותו נובע ממקור הבטוח של אור העולם כולו, של כל ים החכמה ואוצר התורה ודעת אלהים אמת. זוהי בארה של מרים, וזה כח נצחיותה עדי עד.
שבת ב רצה
רצואמר רכ מעין המיטלטל טהור, וזוהי בארה של מרים
.
הטלטול גורם לאפשרות הטומאה לחול, טהרת המים מקושרת היא עם המקום הבטוח שלהם, וטהרת הדיעות והדברים המסתעפים מהם תלוי' לפי אותו הבטחון הנמצא ביסודם.ואין יסוד בטוח כ"א לדעת התורה בטהרתה, ולמושכלות היותר זכות הנובעות מאור ד' ב"ה ואמתו. אבל הדיעות המתילדות מרגשות לבב האדם ונטיותיו, עלולות הנה לקבל טומאה ואין בהן ג"כ אפשרות של מעין בלתי נפסק, כיון שכל כחו איננו כ"א מזג האדם, מרוצת דמו וילדי הימים ומקריהם, שכולם מוגבלים קצובים וקמוטים. אמנם רק כארה של מרים, מקור סימן הרגש הטהור הישראלי כפי מה שהוא פועם בטהרו בלב היהודי, שהוא אמנם לכאורה משתנה בצביונו הפרטי לפי מצב הגוף והמזג, לפי ילדי הימים ומאורעותיהם. אבל אע"פ שהוא מיטלטל, מקורו הוא מקור נאמן, מעולם לא יכזבו מימיוי ומעולם לא יוכל לקבל טומאה. כי מטהרו הוא מקור מים חיים, כי נובע הוא מאוצר הברכה העליונה של הדרת התורה ואורה הטהור, ואיננו כ"א מתגלה בצורת רגש שבלב, אבל לא רק בזה ימלא ערכו. ע"כ טהור הוא ונעלה מעל כל טומאה שכל רעיון רגשי יוכל להשפל, ועם כל טלטולו מעיין הוא שאין קץ לנביעתו, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים , מקודש העליון ההולך ואור, אחרי כל המסות היותר עליונות השולט בעז נצחיותו לעדי עד, ומטהר ומצרף בשטף עז טהרתו, וזוהי בארה של מרים.
שבת ב רצו
רצזא"ר יוסי בר זבידא העושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ממה נפשך
.
במעמד הברור, שאור היום מאיר, א"צ לאדם צירופי משפטים וסברות מחוברות מצדדים שונים, הראיה בעצמה היא אחת וכללית. אמנם במעמד הקצוות, בעת כהות האור השכלי, אז יתחלקו הענינים למשפט המעשה ומשפט העיון. המעשה ראוי להיות מבונה ומיוסד גם אם ימצא לו מעמד של ספק להשאירו, אבל לא בזה יבנה הצד העיוני, ולא בזה יעמד הלב על מנוחתו. אמנם גם באופן היותר אפל יוכל מעמד הספק להמצא באיזה דרוש יקר הנוגע עד הלב רק בהשקיפו עליו מצד אחד המוגבל. אבל בהיותו מצרף כחות מפוזרים, מחברם אחד לאחד, מפשט את השקפתו מקצה אחד עד הקצה האחר במשא עיונו, אז לא יהיה עומד כלל על מצב הספק כ"א על מצב הבירור, והכח שעד שלא עלה בידו לקבץ את נפוצותיו שמר את המעשה שגם הספק ישמרהו, מיד יתעורר ע"י צירופו להחליט את הדעת החיובית, המקובצת ועולה, דוגמת העושה מלאכה כשני כין השמשות חייב חטאת ממנ"פ. וממילא הגזירה מובנת שרק לענין ההחלטה הצורית של חיוב חטאת, שצריך עמה תנאי של חיוב מוחלט יש צורך לצירוף, אבל לענין איסור מלאכה די ג"כ הספק האחד לאסור. וכשהספק יעשה את פעולתו באמונה, לא יאחר הודאי לבא, ע"י בירור כח הצירוף שלו. והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת .
שבת ב רצז
רצחא"ל רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו כשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלא אתלו שרגא
.
בכל דרכי החיים הוכנו מאת יוצר כל ב"ה כל מדות הקיום והעמדה הרוחנית והחומרית לפי המצב. ומי שמצבו מתעלה, יש לו גדרים מוגבלים ומדוייקים ביותר שיוכל להגיע לאמתיות הדרושות לו. ומ"מ מי שאין ביד שכלו לחדור עד עומקי תהום האמתיות הללו, גם לו יש ככר רחב ידים באמתיות גלויות לכל שבהן ימצא ספקו, וידע ג"כ בדרכים רחבים ללכת בדרך ישרה כפי אותה התמצית עצמה של הדרכים הארוכים והמדוייקים של רבי הכשרון וחכמי לב, ואין צורך להם להכנס בנבכי המחקרים העמוקים, כי עצם אור האמת גלויה לכל בעלי עינים. אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא, לא מראש בסתר דברתי , באין צורך לדברים של עומק וחשבונות רבים.
שבת ב רצח
רצטביום המעונן מאי, במתא חזי תרנגולא, בדברא חזי עורבי, א"נ אדאני
.
לפעמים גם הדברים הגלויים מסתתרים ע"י השעת עינים, אז הטבע הישר יהיה לעזר להולך תם להנצל מחשכת המבוכות. אם טבע ההמשכה אחרי הולכי תום ויושר, המגבילים עניניהם לפי הכרתם הטבעית הישרה הנטועה בהם, במתא חזי תרנגולי, עוף הכשר המבחין בין הדברים הכלליים מיום ולילה ע"פ דרכו, בדברי חזי עורבי בסביבה בלתי נאותה לצד חיובי, יש ללמוד הרבה מטבע ההבחנה של הטבעיות הטמאה עד כמה להתחזק בדוגמתה בטבעיות ההוגנת והכשרה. א"נ אדאני, הכרת הנטיה הטבעית החזקה להיות נמשך לאור השמש, שדוגמתה הצמאון החזק הרודה בלב כל איש מישראל ע"פ טבעו העצמי, כ"ז שלא השבת מטהרו להיות נמשך אחרי שמשה של תורה, אחרי מעשים טובים והגונים וכל ארחות חיים, תהיה הנטיה הפנימית הזאת ג"כ לכח מכריע במקום שאין שם עצה אחרת, ו תומת ישרים תנחם . ו ד' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד , טוב וישר ד' ע"כ יורה חטאים בדרך. ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו .
שבת ב רצט