מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק ג
אאמיתות שאדם קונה בלימוד מרבו ואמיתות הנעוצות בעומק הנפש [יחסי התלמיד לרב
רבי זירא הוה משתמיט מרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל
אמיתות שהאדם קונה בלימוד מרבו ואמיתות הנעוצות בעומק הנפש.
.
בנפש האדם ישנן אמתיות כאלה שהן נקנות לו דוקא על ידי לימוד ועיון, וישנן גם כן אמתיות שהן נעוצות בעמק הנפש, שהן נעלות מעל כל לימוד וכל הוראה. כל היחש הגדול שיש בין הרב אל התלמיד, הוא מוקף בגדר אותם הלימודים שמקורם הוא הלימוד והשינון, אבל אותם הלימודים שהם נקבעים בלבו ונפשו של אדם מצד טבע הנפש האלוהית, שיש בהם מעין קדושתו של אברהם אבינו עליו השלום שלא היה לו רב, ועשה הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כשני רבנים, והיו מלמדות אותו חכמה [[בראשית רבה סא . כשבא האדם למדה זו, ובמקצע הפרטי, שזה הכח הגדול שבנפש משתמש בו, הוא מוצא את עצמו נאזר בגבורת האמת, ועומד אז גבוה מכל השפעה של כל רב ומורה, כי נפשו מאירה באור אלהי, דיהיב חכמה לחכימין על פי . אמנם גם אז חובה מוטלת על האיש הגדול, שלא לשכח שיכול להיות שהאמת הזאת, הנשגבת כבר מכל יחש של השפעה לימודית, היא רק ראויה לו לעצמו. והדרך הכולל[ת] שבה צריכים לדרוך רוב באי עולם, היא דרך ההשפעה וההוראה, שהיא לעולם צריכה להיות מקושרת ביחס הנשגב שבין רב לתלמיד, ובאמתת ההכנעה של האחרון אל הראשון. על כן, גם בעת להבת התשוקה הקדושה והעליונה של קדוש עליון זה לארץ ישראל, אשר אמנם מצא נפשו כבר עומדת בענין זה על ראש פסגת הכרעת הקדושה הפנימית אשר החדרי לבבו, וקול אלהים הקורא אליו בכח ביד השם אשר עליו חזקה, מוצא אותו נשגב ונעלה מכל קישור לימוד והדרכה אשר בהם נקשר התלמיד אל הרב, כל כן לעלות לארעא דישראל הוסכם אצלו אפילו להיפוך מדעת רבו, רבי יהודה. אבל בכל זאת לא השיח רגע דעתו מהוראת הכבוד הדרושה להיות לעולם יסודו של עולם, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל האישים ובכל העניינים. על כן סבב פני הדבר שיהיה ניכר כמה מכבד הוא את הדעה הגדולה של רבו, וכמה נזהר הוא מלעבור על דבריו, עד שגם במקום של יסוד הנטיה העליונה שבעליונות, שהיתה לו למרכז חייו הזמניים והנצחיים, היא עלייתו לארץ ישראל, רק אשתמיט מיניה, כדי שלא יוחש כי עושה הוא בשאט נפש למורת רוחו של הרב, שבודאי יש גם לדעתו הגדולה מקום, וכמובן מקום יותר כללי מדעתו הפרטית של התלמיד, שהיא תופסת את כל לבו ונפשו. על כן, הוה משתמיט מיניה דרב יהודה, כדי שלא יפגש במשעול צר של גזירה פרטית עליו ביחוד, משום דבעי למיסק לארעא דישראל. וזה החפץ העליון הרימו מעל לכל חובה כוללת, על כן חפץ היה שתשאר מחאתו של רבי יהודה כללית, ולא תסב עליו בדיוק ויחוד, בהיותו מוצא את עצמו בנידון זה יוצא מן הכלל ומתעלה עליו, "באהבה תשגה תמיד" .
שבת ג א
בחיבור ישראל וארץ ישראל ותכלית הגלות לפרט ולכלל
דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר {{צמ
חיבור ישראל וארץ ישראל ותכלית הגלות לפרט ולכלל.
|שבת|מא|א}}.
תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל היא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד השם אלהי עולם חופף עליה, על ידי התגלות יד השם בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת השם ודרכיו בארץ, בתור מוסר אלהי שיוכל למלא אומה שלמה, למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי, כי אם גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, על פי עומק דרכי השם המלאים חסד משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח הוא שחותם האלהי הכללי יהיה מונח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם השם, ושארצה היא ארץ השם. אמנם בעת עזב ישראל צור מעוזו, אף על פי שהפרטים היו מקיימים איזה מצוות, מכל מקום כיון שמהכלל נפקע החותם המיוחד, מבלי להכיר את הארץ לארץ השם, ואת הגוי והממלכה לעם השם, בהיותם מוצאים בעצמם שגם הם להם ישנם עניינים אנושיים כלכל העמים, ארץ ותוקף ממשלה, על כן גלה ישראל מארצו, כדי שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קניינים פרטיים לאומיים, ומכל מקום ימצא את עצמו מצויין ומופרש מכל העמים, בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נשוא עצמיות לאומיותו, והוא שם ה' אשר עליו נקרא. על כן, כאשר בבבל גבר ישראל לרוחו, ומרכז היהדות נוסד רק על הבסיס של קדושת התורה, בה נוסדו המרכזים הגדולים להפצת תורה בישראל, על כן ממנה צָמַח צֶמַח השם לתשועת האומה, להשיב לה עומק הכתרה בעצמיותה, וכאשר ההכרה הזאת תתמלא בכל עומק הדרוש לה, אז רק אז תוכל לשוב אל מכונה ולארצה ולכל תוקף קנייניה, אבל אז הלא יבא מועד שיפקד השם את עמו באורח כללי, לשָׂא נֵס לַגּוֹיִם על פי , ושֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ על פי ישעיהו יא י . אבל אישים פרטים, אף על פי שכבר השתלמו בעצמם כפי הראוי לקדושת ארץ ישראל, אבל לא על השלמת הפרטים נוסד הגלות, כי אם על הכלל כולו, על כן צריך שלא יטושטש כח זה על ידי ההמשכה של הפרטים להשכיח עיקר התכלית, שהוא תיקון הכללי, בתור אומה נושאת ברמה דגל צור ישראל, בתור עמו ונחלתו, היושבת ומושלת על ארצו אשר בחר לו לנחלה עדי עד. וכאשר כלי השרת אינם ראויים לתעודתם כי אם בהיות כללות בית המקדש וקדושתו על מכונו, כן האישים הפרטיים רק אז יהיו מצורפים להראות כוחן של ישראל על אדמת הקדש, בצירוף הכלל כולו שיאגד על פי פקודת השם. על כן סבירא ליה לרבי יהודה דכל העולה מבבל, ששמה מצאה היהדות מרכזה הרוחני אז, וסויימה בערכה הנכון הפרטי, שכשיקלט היטב יהיה ראוי להיחתם דוקא בארץ ישראל, בצירוף כל הקנינים הכלליים הראויים לאומה שלמה ומבוססת, לארץ ישראל עובר בעשה.
שבת ג ב
גפעולת האכילה והשתיה על הגוף, וכן הוא משפט כל משפיע
תניא, אכל ולא שתה אכילתו דם, וזהו תחילת חולי מעיים
פעולת האכילה והשתיה על הגוף, וכן הוא משפט כל משפיע.
.
האכילה נותנת את החלקים הנדרשים לבניין הגוף שהם נאבדים על ידי כח החיים והעבודה. החומרים הללו מתכנסים תחילה בתוך הדם, והדם יתחלק במרוצתו בכל חלקי הגוף היותר דקים, לתן לכל חלק וחלק את הדברים הצריכים לבנינו. והנה כדי לעשות את הדם ראוי למרוצה ושטף, צריכה השתיה לבא, שעל ידי שמתערבים חלקי המים בתוך הדם נעשה הדם ראוי להיות במצב של נוזל, ההולך בכל פלגות כלי הדם היותר ממושכים ודקים, וזהו רק בשביל חלקי המים שבהם, שבאים על ידי השתיה. אמנם בהיותו אוכל ואינו שותה, חלקי המים חסרים מעירוב הדם, והדם מתעבה בתוך מצב מוצקי ואיננו יכול להיות מתחלק יפה כפי תפקידו אשר נועד לו, ובני המעים שהם נועדו לעבוד את עבודת ההכשר לחלק את השפעת המזון לכל אברי הגוף, בהיותם מנועים מעבודתם, על ידי שהציר שלהם הנושא את פעולתם, הוא הדם, מתעבה, עד שיעשה מלאכתו בכבדות. על כן יחלו המה, כי כן הוא משפט כל משפיע, בהיותו מוצא על דרכו שטן העוצרו מעשות מלאכת השפעתו, שיקרהו חולשה פרטית, כי השלמתו היא עבודתו אשר לטובת אותם שעבודתו נועדת עבורם, על כן, אכל ולא שתה, אכילתו דם בלא עירוב המזון הראוי לחלקי המים, וזהו תחילת חולי מעיים.
שבת ג ג
דהעצלות מאבדת את האדם, והתנועה מרוממת אותו
אכל ולא הלך ארבע אמות, אכילתו מרקבת, וזהו תחילת ריח רע
העצלות מאבדת את האדם, והתנועה מרוממת אותו.
.
יוצר האדם ברא את האדם עם כל ההכשרים אשר יעירוהו להשלמתו הגופנית והרוחנית יחד, והטבע הגופני תמיד יחובר עם הטבע הנפשי להתעורר אל הטוב ואל המועיל. על כן כאשר המדה הרעה הכללית המורידה את האדם ממעלתו אל שפל מצב הבהמי, היא העצלות, העלולה להשיג את האדם ולהטביע חותמה על רוחו, וביותר היא עלולה לבא עליו אחרי אכלו, גופו הוכבד מכובד המאכל, ונפשו ירדה מעסקיה האציליים אל עסקי חושים בהמיים, והרי דרך העצלה מפולשת לפניו להומו לאבדו, על כן, סמוך למאכל כבר הוכן הכח הדוחף לתנועה, תהיה אפילו קלה שבתנועות, אבל מחאה נגד העצלות השפלה כבר יש כאן. עליך בן אדם לקום וללכת, לפחות ד' אמות, שהן מקומו של אדם. עליו לצאת מקומו וממעמדו שעמד עליו בעת אכילתו, ולעלות למדרגה אחרת, יותר עליונה ויותר אנושית, ואם לא עשה כן אין אכילתו נותנת לו את פריה, כשם שאין התכונה בעצמה של העצלה עלולה לתן לו פרי טוב, לא בחומר ולא ברוח. פירוד היסודות שבא מעיכול בריא, יתן פרי להוסיף אומץ וגבורה, והאומץ והגבורה יוסיפו כשרון ושכל טוב לעבוד ולמשא. וכשאר האדם לעמל פה נברא סנהדרין צט, ב , והצד הדברי שבתוכו הוא הערך המעולה שבקרבו, על כן בהיותו עומד חוץ לאותה המדה המעלתו למדרגתו, בהיותו הולך לשקע בבוץ העצלות הנמשכת מהשפלות הבהמית שבקרבו, אכילתו מרקבת. לא פירוד יסודות שיש בהם תועלת ועילוי בהוספת אומץ חמרי ומוסרי, כי אם פירוד יסודות של מדוה ומחלה, חולשה והרס. וזהו תחילת ריח הפה, נגד תעודת עמל הפה היוצא באותו החלק הראוי לזה על כל פנים מהמין האנושי, על ידי גירוש העצלות הכללית מקרבו, שהוא ריח רע, מה שהעבודה המשלמת את הצורה האנושית הבאה על ידי הסדר הנכון מביאה לאותה ההשתלמות הטובה של התעלות הנפש למצב הריח הטוב, והשפעה המתוקנת הבאה מההנהגה הטובה האנושית בהיותה הולכת ושואפת אל על, "ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריחו לו כלבנון" .
שבת ג ד
האכילת האדם היא טהורה רק בחוזקו בחומר ורוח
הנצרך לנקביו ואכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, וזהו תחילת ריח זוהמא
אכילת האדם היא טהורה רק בחוזקו בחומר ורוח.
.
האכילה היא טהורה רק כשהיא נלקחת בתור הכנה לכשרון החיים המתהוה על ידה, אז היא מוסיפה לאדם עז בחומר ורוח. אבל כשהיא יורדת עד אותה המדרגה הבהמית, שאין האדם שם לבו אל התוצאות הטובות לחיזוק כחותיו שמהאכילה, כי אם הוא נמשך אחרי הנאה הבהמית שבה, היא תוריד את האדם עד הזיהום היותר מנוול, כי האכילה באה מיד לידי זיהום בהכנסה בגוף. אמנם התכלית העליון שלה לחיזוק כחות הגוף והנפש הוא מטהרה, אבל כיון שכל כך ירד, עד שעם שהוא נצרך לנקביו. ואין המאכל אז מכוון לצורך הבראת גופו כלל, ואז נושאת האכילה עליה חותם הבהמות.
והנה המוסר הנצרך לאדם כזה, צריך להיות מהמדרגות היתר נמוכות, כי בדברים עליונים הראויים להרגשה זכה, ודאי לא יוסר, כיון שצורתו האנושית נתטשטשה הרבה, וגם אם נאמר לו שבערך בעלי חיים טבעיים אין הדבר נאה, הוא יאמר שהטבע אצלו היא תאותו הפחותה. אמנם הדרך האחד להתחיל להעמידו על המסילה הישרה, הוא להשכילו כי אפילו אם יחזיק את גופו לכלי מעשה פשוט, גם כן לא תצלח הנהגה כזאת, כי התנור המוסק על גבי אפרו לא יתן את חומו הראוי, ושריפת האש תשים בו את השממון בלא שום תועלת יוצאת לכל הבית ותשמישיו. ומוסר כזה ראוי שיקבל גם האיש היותר שפל, ואז יתעורר בו גם כן רגשהכבוד והדרת האדם, לברוחו מה שהוא מגונה ומאוס, כשיתגבר בו כח הכרת הנהגה המתוקנת. על כן, אחרי הביאור של הדמיון לתנור שהוסק על גבי אפרו, יאמר התוצאה המשפלת היוצאת מזה לכבודו של אדם, כי זהו תחילת ריח זוהמא.
שבת ג ה
והטיפול בפנימיות האדם ולא רק בחיצוניותו
רחץ בחמין ולא שתה מהם, דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים
הטיפול בפנימיות האדם ולא רק בחיצוניותו.
.
יפה היא הערה המוסרית הכללית הנעוצה בעומק טבע שמירת הגוף, כי כל נקיון ורחיצה חיצונית תגמר אז לטובה, בהיותה מחוברת עם רחיצה פנימית. וזה הדבר נוהג בין בהנהגה הגופנית, שצריך האדם שיכיר את הרחיצה לשם תועלת שמירת גופו יותר מלשם הקישוט החיצוני שיש בה, ותביאהו גם כן לחשוב שזאת הרחיצה החיצונית בחלק הנקיון שיש בה כלפי חוץ, היא מצרכת את הנקיון שלה הרוח, של טהרת הלב ממחשבות מכוערות, טהרת השכל מדמיונות עכורים וכאלה. ואם יפנה האדם תמיד, בכל ענין, אפילו יהיה חיצוני, כלפי התועלת הפנימית שיש בו, אז יבור לו תמיד הנהגה טובה ומועלת, שאפילו כלפי חוץ תהיה יותר נאה, מאילו לכתחילה כיון בה רק לצאת על ידה כלפי חוץ, כשם שהתנור כשיוסק מבפנים, יתן את חומו אפילו כלפי חוץ יותר מאילו הוסק מבחוץ. וכלל גדול הוא, שאותו המשקל השוה שבו אוהב האדם את נפשו ומכבדה מצד עצמה, עם היתרון של הקירוב שאדם קרוב אצל עצמו, רק אם הוא מבסס את כל היסוד לבנין הצדק החיצוני נגד כל האדם. ובזמן שהוא מפזר את כל כחותיו כלפי חוץ, באמת מתגנבת בזה אהבה עצמית גסה, שהכל יאהבוהו ויכבדוהו, אבל היא לא תביא את הכונה הרצויה, וישאר עבד לרבים באין רוח נכון בקרבו. ובסדרי טבע, שמירת הגוף במה שיש בה פנים לצד החיצוני ולצד הפנימי, שם האבע עצמו במאמרו של אדון כל ברוך הוא, הכולל כל מיני תועליות מפוזרים בכל פרט מפרטי החיים בחסדו המלא כל הארץ, שיהיה האדם מתלמד להכריע כלפי צדו הפנימי, כדי שיוכל לחשב חשבונו של עולם על פי אותו הבסיס שהוא מוצא אותו חזק בנפשו. ורחץ בחמין ולא שתה מהם, דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים.
שבת ג ו
זשני כוחות בבנין האדם: הכח הפועל והכח השומר
רחץ בחמין ולא נשתתף בצונן, דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן.
שני כוחות בבנין האדם: הכח הפועל והכח השומר.
שני כחות מתאחדים בבנינו החמרי והרוחני של האדם, כח הפועל, שעל ידו האדם מוכן להרויח דברים חדשים, כחות חדשים לעומת הישנים, וחומרים חדשים תחת אותם שכבר אינם צולחים למלאכתם, וכח השומר, האוצר את שכבר הרויח. לעשות את מלאכת הרוחה ראוי שהאדם יהיה יותר מוכן לשינויים, לרכות ולהתפעלות, אמנם לענין השמירה, צריך האדם להיות מוכשר ביותר למצב של קשיות החומר, וכן הדבר נוהג במדות ובתכונות הנפש. הרחיצה בחמין מרככת את הגוף, ומכשירתו להיות נפעל ביותר מכח החיים הרודה בו, וטוב הדבר מאד לתועלת חליפי החומרים וחידוש הכחות. אבל עם זה צריך האדם לאצור בקרבו את כח השמירה, שלא להיות יותר מהמדה עלול לרכות ולחילופים, על כן צריך הוא לשיטוף צונן. והוא דומה להכשר כח הפועל שנמצא על הברזל בהכנסתו באש, שאז יוצלח לעשות ממנו כלי מעשה מתוקן, אבל כדי לשמור את אשר נעשה בסיוע האש, מועיל כח שהוא לגמרי הפכי, והוא ההכנסה למים, שאז אותו הצביון המתוקן הנשה על ידי האש, מקבל את תפקידו באופן נאמן וקיים. וכזה אין להתפלא, כשנמצא כחות הפכיים ושונים משתמשים בחיים להפקת תכלית אחת חביבה וכללית, כי הכל עולה למקום אחד ונתנן מרועה אחד.
שבת ג ז
חפעולות שרישומן החוצה ופעולות שרישומן פנימה
רחץ ולא סך, דומה למים על גבי חבית.
פעולות שרישומן החוצה ופעולות שרישומן פנימה.
ישנן פעולות חיצוניות, שבטבען הן נוטות להשאר מצדן החיצוני וישנן פעולות כאלה שהן בטבען נוטות לעשות רישומן לפנים, אף על פי שהן מצויינות בתבנית חיצונית. יפה הוא החיבור, שפעולות חיצוניות שהן עלולות להשאר בלא פעולה פנימית, מתחברות עם פעולות חיצוניות שבטבען הן נכנסות לפנים ועושות בו את פעולתן, כי על ידי החיבור הזה יכנסו גם כן הדברים החיצונים לפנים, ויפעלו לטובה ולמטרה הרצויה, עד שישתכלל האדם ויהיה מוכן לפעול לטובה בין לעצמו בין לעולם החיצוני. דוגמתם בפעולות הקלות: הרחיצה, עלולה היא שלא תפעול על צד הפנימי של האדם כל כך. אמנם הסיכה היא פועלת בטבעה אפילו בתוארה החיצוני כלפי פנים, ותבא כשמן בעצמותיו על פי . אמנם הסיכה היא תכריע גם כן את פעולת הרחיצה הקודמת לה ותכניסה יותר בחוג הפנימי, על כן ראוי להשתמש עמה לשם זה התכלית, שלא ישאר הדבר החיצוני במעמד חיצוניותו, שהוא ברחץ ולא סך, שדומה למים על גבי חבית.
דוגמת הרחיצה בחיי החברה, הוא כל נימוס מתוקן ומקובל. כל דרך כבוד הבריות מורגל ומסכם, הוא פונה הרבה לצד החיצוני, שהאדם הוא רק סובל את עולו של דרך ארץ זה, ומאומה לא ישא בעמלו. אמנם כשמשתמשים באותה ההתאמה לההרגל החברותי לרומם את רוח הכלל על פי הרגלו, למעשים טובים, לחיים קדושים, ולדעות אמתיות ורוממות, המביאים באמת ברכה לעולם, בזה הכל יורד לברכה ותועלת פנימית. זהו שמן משחת קודש, הפועלת על הרחיצה, לשלול ממנה את הצד של הדמיון למים על גבי חבית.
שבת ג ח