מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק ד
אטהרת המוסר הטבעי קודמת להתעלות הרוחנית
אמר רבי ינאי, תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, ואמאי קרי ליה בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות אדום וכו'.
טהרת המוסר הטבעי קודמת להתעלות הרוחנית.
כלל גדול הוא, שדברים שהם קטנים במעלתם בעניני ההשלמה האנושית הם קדומים בזמנם, והמעלות העליונות שהן גדולות במעלה הן מאוחרות בזמן, מפני שהמעלה הקודמת, שהיא כמו בסיס לה בנדפס בחבש פאר (עמ' מד): להן, צריכה להתקדם לפניהן. , צריכה להקדם. והנה התפילין הם ברית מיוחד לישראל, עדות על התיחדותם המצויינת בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש" , אשר הפליא אדון כל ברוך הוא אותם מכל העמים אשר על פני האדמה, על כן הדרכתם ומוסרם הוא יותר נשגב ויותר נעלה מהדרכה הנתבעת מכל עם ולשון, ו"לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" . אבל מעלת הדרך ארץ הטבעית, טהרת המדות, בנטיה נקיה אל הצדק והיושר המוחש והמורגש ושנאת הרשע והעול במדה הגלויה, זאת היא נחלת כל האדם אשר על פני האדמה, וכלל תורת בני נח הנם יסודי המוסר הטבעי. המוסר הטבעי הפשוט אינו צריך למשאות נפש גדולות ורמות, אבל צריך שיהיה גופו של אדם נקי מזוהמת הרשעה המיוחדת לחיתו טרף וחזירי יער בנדפס שם נוסף: והמוסר הזה הטבעי הוא פרוזדור להטרקלין של זיו הקודש. . על כן מי יוכל לעלות אל הר ד' להתיחד במוסר הנשגב והעליון הנרצה על פי הקדושה העליונה המכוונת בתפילין, רק מי שגופו נקי, שהמוסר הטבעי כבר קנוי לו כראוי, ולא הפסידו במעשים רעים ומדות עכורות ורעות, שהם תועבה לאדם שלם מצד צורתו האנושית. כיון שהמוסר הטבעי, המוסר הגופני, נכבש לפניו, צריך הוא בתור אדם מישראל, העומד להיות שם ד' נקרא עליו על פי , להתעלות במוסר עליון הנובע על פי עומק הקדושה העליונה, שנתגלה על ידי קדושתן של ישראל והתיחדותן. העליה על בנדפס שם: אל הר המוסר העליון היא על ידי כנפים, המרוממות את רוחו של אדם מישראל, שכבר קנה לו תחילה מעלה הטבעית. אבל לא יחשוב איש, שיוכל לעלות למעלת המוסר האלהי, ובלבו תהיה חלאתו, להיות נוטה לכל דבר של השחתה מוסרית, המונחת בטבעו של אדם. התכונה בנדפס שם: והנה התכונה של עמידת האדם בחזקו ותקפו גם בעת צרה, תלויה היא על פי אותה ההתעצמות הטבעית שיש בנפשו עם הדבר הקדוש שאליו הוא נושא את נפשו, וכל מה שההתעצמות היא יותר קרובה וטבעית לאדם, ימצא בנפשו אונים לעמוד בפני כל גלי ים זועף, ואת מקומו בל ינח. והנה מי יוכל להכיר בעצמו כשרון של קישור אמיץ לקדושת התפילין, המעלה אותנו על במתי ארץ, המרומם אותנו ממעל להמוסר הטבעי הפשוט, ומרוממנו לעוף במרומי קדושה עליונה, רק מי שכבר הכשיר נפשו אל הקדושה הטבעית הגופנית הכללית, ומרגיש בנפשו איך שמהמוסר הזה עם כל הודו וטהרו, הנפש ממנו לא תמלא על פי , כי אם בהיותה מתרומת עד לעז חביון של המוסר הקדוש שממקורה של תורה, על פי הקישור הטבעי המתחזק על פי הקדמה של המוסר הגופני הטבעי הקדום בזמן, יהיה הגוף נקי ובעל התפילין יהיה לבעל כנפים, כי עובי חומרו לא ימשכנו לרדת למטה, וימצא את עצמו מלא אונים בנדפס שם: מלא כח ועז ד' בכל עת צרה. ובעמדו בעז גבורתו נגד מלכות הרשעה בעת רעה היא, ראוי הוא להקרא בעל כנפים, שהנם בנדפס שם (עמ' מה): שהם לאות על טהרת גופו ונקיונו.
==קישורים חיצוניים==
[http://www.meirtv.co.il/site/tag.asp?tag_name=%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A2+%D7%91%D7%A2%D7%9C+%D7%9B%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D שיעורים בערוץ מאיר על מעשה באלישע בעל כנפיים]
שבת ד א
קטגוריה:תפילין
בהמצוות הן הגנה לאומה גם במצב שפלותה
ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות כו', מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהן.
המצוות הן הגנה לאומה גם במצב שפלותה.
ההגנה של הקיום הממשי בקישור כללות האומה והכרת מציאותה ויתרונה, ממלאות המצות בנדפס בחבש פאר (עמ' מה): ממלאות הן המצוות. שתעודתן גבה ורמה, כחפץ אדון כל העולמים ברוך הוא. על כן, גם כשהמצבים השפלים כולם, המיוסדים על הזכיות החומריות של שביעת החיים המגושמים, הם נלחצים הרבה, שכל בנדפס שם: באופן שכל אומה ולשון כשבאה למצב כזה היא אובדת תקותה ומטרתה, המצות הן מנשאות את כנסת ישראל למצב מחצבתם הרומם, העומד במקום שאין יד שום בנדפס שם: היד של שום צר ואויב מגעת לשם. על כן הם מתמלאים עז וחיים מתעלת הבריכה העליונה של יסוד המצות ותכליתן, והם חיים וקיימים, מתעודדים ומתחזקים בצור ישעם, מלכנו קדוש יעקב ברוך הוא. ומזה גם כן ההגנה שבמובן הרוחני, שאף על פי שהעפיפה העליונה למוסר הקדוש האלהי, העומד הרבה למעלה מכל מוסר בינוני אשר בנטית הגוף הטבעית על פי משפט הכרת הלב לשעתו, היא צריכה שתהיה מיוסדת על הבסיס שלמטה ממנה, שהיא המוסר הטבעי, הגוף הנקי, זהו לענין הקביעות, שנפש רשע שאותה רע על פי לא יוכל לחזות בגיאות ד', להתרומם אל קדושת המוסר הרם והעליון, למעלה מכל נטיה פשוטה בנדפס שם: שפלה. ומורגשת, כי אם עומדת היא על פי אותן ההדרכות העליונות, שהן מושכלות רק במלאת כבוד ד' והדר גאונו בחדרי הנפש פנימה. אבל אם יארע, והנה נטה מעט מני אורח, והמוסר הטבעי נכשל בלכתו, אז עומד בנדפס שם: עומד הוא למגן, המוסר. המוסר האלהי העליון בנדפס שם: העליון הראוי לו, לפי כבוד המצות ויקרן האלהי, שהן מגינות. לרוממו ולשגבו, להעלותו מתוך אותה השפלה שנפל בה אל רוממות המעלה העליונה, הראויה לו לפי כבוד המצות ויקרן האלהי. והן מגינות על האדם בעצם תכונתן, שהן משרישות בקרב נפשו את עליונות שאיפתן, ובזה הוא מתרומם הרבה מאד מעל כל שפלות היכולה להמצא בחיים הטבעיים השפלים בנדפס שם: השפלים, וזהו כחן של ישראל בכלליו ובפרטיו, שמצות מגינות עליהן. , ומצות מגינות עליהן.
שבת ד ב
גדוגמאות מן המצאות למושגים רוחניים בשביל להפרות המחשבה
יתיב רבי יונתן בן עכינאי ורבי יונתן ברבי אליעזר כו' וקא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי.
דוגמאות מן המצאות למושגים רוחניים בשביל להפרות המחשבה.
כל דבר שאפשר על ידו להפרות את המחשבה, להוציא רעיונות חדשים מן הכח אל הפועל, אי אפשר בשום אופן שלא יהיה נועד לכך. וכאשר המושגים, יש להם תמיד דוגמאות במלא []מרחב החמרי והרוחני שבמציאות, ודאי יש לכל הצדדים של היחש שבדוגמא במה לעורר את המחשבה, לחשוב דברים נשגבים ומרוממים את הקדושה האלהית אשר בנפש האדם. ופרטים שנקבצים לתוך איזה כלל גדול, יש ודאי ליסוד הקיבוץ שלהם ציור הגיוני המקיף את כולם, ואותו ההיקף ודאי יש לו דוגמא בצדדים אחרים שבמציאות, שבהתחברם יחד לצורה שכלית יצא מהם הגיון נעלה. אלא שצריך, עם השיווי היחושי שמצד המקרים החיצוניים, לחבר גם כן ההכרעה הגיונית לאיזה מקום נאות יותר לפי מצב הרעיונות והמעשים וכללות החיים שלנו, לקשר שמה את היחש של השיווי, כדי להוציא תולדה נאותה מושכלת ומועלת. על כן נופלת יפה השאלה על אותה הצורה הקבוצה שבמספר ל"ט אבות מלאכות, כנגד מי.
שבת ד ג
דירידת העולם גרמה שרק בהתגברות על מכשולים יבוא העולם למגמתו
אמר ליה רבי חנינא בר חמא, כנגד עבודות המשכן.
ירידת העולם גרמה שרק בהתגברות על מכשולים יבוא העולם למגמתו.
מנוחת השבת וקדושתו, שהיא אות ברכה וקדושה לעולם, באשר מוצאו הוא מקדם, מאת אדון כל ברוך הוא, השלם בתכלית, אם כן בודאי תעודת מציאותו היא שלמה בתכלית. וכאשר הנקודה הראשית שבמציאות היא נקודת הקדושה, מרכז החיים של כל המצוי, חי הדעה והוד האמת, על כן זאת היא מגמת התעודה העליונה, שהתכלית העליון של כל המעשים יהיה גמור ומוכן, לא יצטרך למלאכה והכנה, הבאה מתוך חסרון ההתפתחות ומניעת השלמות. על כן, בראשית קביעות מרכז הקדושה המקומית בישראל, היתה נדרשת המלאכה לכל סעיפיה, כי ירידת העולם גרם כך, שמבלעדי הנצחון שבא על ידי ההתגברות על המכשולים האורבים להשחית את החיים העליונים, חיי הקדושה וקרבת אלהים, שהוא היסוד התכליתי שבמציאות, לא יוכל הכלל לבוא למגמתו. אמנם השבת ירוממנו לרוממות העתיד, ליום שכולו שבת סוף מסכת תמיד. שבת ד ד
הלא רק המרכז אלא גם הענפים מתקדשים בקדושת השבת
אמר ליה רבי יונתן ברבי אלעזר, כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא, כנגד מלאכה, מלאכתו, ומלאכות שבתורה, ארבעים חסר אחת.
לא רק המרכז אלא גם הענפים מתקדשים בקדושת השבת.
יש הבדל בין קודש לחול, אבל זה ההבדל עצמו יביאנו לחשוב כי רק החסרון שבמציאות, חסרון התאחדות וההשלמה, מביא אותו הבדל. אבל כשכל הכחות כולם, וכל הפועלים, מתקבצים למרכז אחד רם ותכליתי, כשהחיים כולם מכונים למילואם הגמור, אין כאן הפרש והבדל, אז החיים כולם הם קודש קדשים. וכיון שהם כולם, בכל צדדיהם ובכל פינותיהם, קודש קדשים, הם כולם צריכים לבא לידי אותה התעודה העליונה של המנוחה הגמורה, שאין עמה עמל ויגיעה, ואין עמה הכשר והכנה, כי אם כולו אומר כבוד על פי , כולו תכליתי, כולו אורה עונג ושמחה. על כן, עוד למעלה מאותו הכיון המיוחד שלעומת עבודות המשכן, הוא הכיוון הכללי הכולל את הקודש ואת החול, את הטבע ואת התעשיה, כולם יחד באגודה אחת הנם עומדים להתקדש בקדושת יום השבת, ליום שכולו שבת סוף מסכת תמיד. שבת ד ה
ועבודות ישראל בשדות זרים אם הן מצטרפות לחשבון האומה
בעי רב יוסף, 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' ממנינא הוא, או לא.
עבודות ישראל בשדות זרים אם הן מצטרפות לחשבון האומה.
השבת כונסת לתוכה את אוצר הגדול של כנסת ישראל. כל מה שפעלה האומה, בכללה ובפרטיה, וכל מה שתפעול, הכל עולה ומתקבץ לחטיבה אחת, לגמור את הבנין הגדול בעדה ובעד הכל. אמנם רבות פזרה כנסת ישראל כחותיה לעברים שונים, כי רבים מבניה התגלגלו לעבוד במבחר כשרונותיהם עבודות לזרים ויטרו כרמים ולא כרמה שלה על פי . ועל זה יש לדון הרבה, אם בכללות מסכת החשבון המקובץ יעלו גם כן אלה העבודות הפרטיות אשר נעבדו על אדמת נכר ובעד בני נכר, גם כן להכל בכלות העבודה של כנסת ישראל, כי אי אפשר כלל שלא תהיה עבודת בן ישראל חתומה בחותם של הכנסיה בכללה, ואף אם מסבות נשתלה על אדמה זרה, משם תעלה ותציץ ציץ להצטרף למה שיהיה ראוי לצירופה. ובהסיר הסיגים והבדילים אשר נדבקו בקרבה, תכנס גם העבודה הישראלית שהתנכרה הרבה בתכנית הכללית לקחת חבל בתעודת שלות עולמים והמנוחה העליונה, שינחל ישראל לעצמו ולכלל כולו, על ידי ברית אל אלהי עולם אשר עמנו. או אולי ישנן עבודות כאלה, שאף על פי שמידי בנינו יצאו, אבל כיון שיד העבדות נגעה בהן, אולי כל כך נתנכרו לנו עד שבשום אופן לא יצלחו לצירוף התעודה העליונה, וכסיגים שהזרותם והסרתם היא המכשרת את הכלי שיצא בהשלמתו, כן תצא התעודה העליונה של בהמנוחה והקדושה אל הפועל, כשלא יעשו רושם אלו העבודות שעל ידי עול העבדות הזרה נתנכרו מקומן, מקור ישראל. יוסף נקרא על שם כלל ישראל שבת ד ו
זהנסיון, המחקר והקבלה [דוקא בסדר הזה] - שלש דרכים להתרת הספק
אמר ליה אבי, וליתי ספר תורה ולימני, מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום.
הנסיון, המחקר והקבלה [] - שלש דרכים להתרת הספק.
שלשה הם הדרכים להתרת כל ספק: הקבלה, המחקר, הניסיון. במקום שהניסיון לא יוכל לברר לנו את שאלתנו, יבא לנו המחקר לעזרה, ויפיץ קרני אורו בדרכיו הקרובים והרחוקים, הכל לפי הנושא. ובמקום שגם המחקר יצר לו ולא יוכל להביאנו עד החוף המובטח, תופיע לנו הקבלה הנאמנה מסוד אלה על ישרים, להביע לנו חדות צפונות ופלאות חכמה. אבל חלילה לנו להשתמש בכח צפון, בהיות לאל ידינו לחשוף את מקור ידיעתנו מכח גלוי, על כן לא נשית פנינו למחקר רעיוני במקום שיש לנו ברור נסיוני פשוט. ולמדנו מזה גם כן, שלא נחדל מחקור בכל דבר אשר יד מחקרנו יביאנו שמה, כי במה שיש מקום להגיע בבטחה בכח אחד לא ניתן מאדון כל הנשמות שימוש לכח אחר בעקרו.
אמנם הספיקות בדברי תורה המה נכבדים לנו, בין מצד עצם ידיעתם, בין מצד ההשתדלות עצמה שהם מכניסים אותנו להשתדל יותר בעמלה של תורה. על כן צריכים אנו להזהר, לבלי נאמר, כיון שההשתדלות בעצמית היא תכלית נאה על כן למה נחפש לנו דרכים הקלים כדרך הניסיון, נעמיק במלאכה הכבדה של החיפוש הגיוני, זאת היא טענה מעבר אחד, ויש מי שיוכל לטעון, כיון שטובה זו היא נחלת אומן ואמונת חכמים, על כן נבא לקבל את הפתרון בקבלה. אמנם לא זה ולא זה יצדקו, כי רק במקום שאין האמת הניסיוני נכון לפנינו, אז יצא פרי תועלת מההשתדלות לבקש עצה ממרחק, ואז ההשתדלות מצד עצמה משובחת היא, וכל חכם לב יבין כי יש כאן סוד אלהי, שהשאיר עבודת עיון זו לפרק זה ולאישים הללו. אבל כשיש מקום לבא אל המבוקש על ידי ניסיון, לא השאירה כאן העצה האלהית דרך להשפעת הרעיון מצד כח הספק, שיבא רק מרפיון ידים ועצלות. על כן, גם אם יאמר אדם להשתמש בזה בדרך המחקר, לא יצליח, והענפים השכליים שיצאו מזה לא יהיו נטועים על פלגי מי תורת אמת. על כן, כאשר השכל פועל את פעולתו במהלך תמידי, אין ראוי לאחרו מאומה, למען לא יבנה את ציוריו בין בין כך על יסוד רעוע, כי אם לבררו באותו הבירור המוכן לו לפי עניינו. על כן, כאן שהניסיון יוכל לברר השאלה, ליתי ספר תורה ולימני, ולא תאמר אין הזמן מוכשר לעבודת ניסיון כזאת הקשה, ובין כה וכה נשתמש בדרכי השערה ומחקרים עיוניים, לא כן שנינו, לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, להראות חביב[ו]ת המאורע שהביא את הבירור הנסיוני הודאי, ולהראות לבל ניתן לשכל להתעסק בציורים שלא נוצרו בעדו, כיון שיש ברור גלוי, "אמרות ד' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ" .
שבת ד ז
חיחסי המנוחה והמלאכה - מהצד הכמותי ומהצד האיכותי
אמר ליה, כי קא מספקא לי, משום דכתיב "והמלאכה היתה דים" ממנינא הוא, והא כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, או דלמא "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא הוא, והאי "והמלאכה היתה דים" הכי קאמר, דשלים ליה עבידתא, תיקו.
יחסי המנוחה והמלאכה - מהצד הכמותי ומהצד האיכותי.
מה שמתרוממים אנו ומתקדשים מעל לצרכי המלאכה, הוא מתפשט על ידי קדושת השבת, בין במובן הרוחני בין במובן החומרי, וגומר הוא את מטרתו ליום שכולו שבת, שכנסת ישראל מתעטרת בקדושתה העליונה, ומקשרת את כל צדדיה המעולים והמשובחים בשבח נועם אלהי, בקשר אחדותי נעלה ונשגב, ירום ונשא וגבה מאד. המנוחה מתעלה על המלאכה, בערך הכמותי ובערך איכותי. הכמותי הוא מה שא"צ, עם המצב יותר טוב ונשא, עמל וטורח, שלא נוצר כי אם כדי להיות כח מגין למחלות רוחניות שעלולות להתפרץ לרגלי המנוחה והשלוה, שהרפיון המוסרי של האדם שנפל ברשתו של נחש איננו יכול לקבל רוב טובה.
אמנם יש עוד ערך יותר נכבד במנוחה, שלא רק בזה הוא עודף על מצב המלאכה, מצד מניעת הטורח, כי אם גם מצד שהטובה השלמה של הטבע הטהור, הרם ונשגב מצד עצמו, העומד למעלה מכל עונג וכל שלימות שתוכל כל מלאכה להביא אליה, בין במצב החמרי בין במצב הרוחני של האדם. זאת הטובה בעצמה היא מובדלת הרבה בערכה מאותה הטובה שהמלאכה מביאה אליה, שיש בה עם כל בואה למגמתה ענין של מלאכיות, לא טבעיות מעשי ידי יוצר ברוך הוא. על כן, יש כאן שתי שביתות, מצב של שביתה מצד היתרון שבמנוחה, מה שלא יצטרך האדם לעמל ויגיעה לכל צרכיו ושלמיותיו, והמצב השני הוא הנותר רם ועליון, שלא רק במניעת הטורח הוא מתעלה כי אם באיכות מציאותו, שהכל שב אל מקור החיים, לשאוב מעומק עצם הטבע האלהי, מידי יוצר כל ברוך הוא, המחדש בטובו ומחיה במאמרו.
מצד המצב הראשון, אף שהוא נעלה וקדוש, מכל מקום כל זמן שבמהותו איננו הגברה טבעית מצד עצמותה של נשמת כנסת ישראל בעצם טבעה, כי אם תוצאה מכל עמלה, שכר חלף עבודתה, אז במובן זה לא יוכלו עדיין להתאסף אליה אותם הרשמים של הפעולות הרבות שנתפזרו בשדה אחר, בחזקת יד העבדות שיצאו מבנינו לעבוד עבודת עבד לאחרים ולא לנו. כי כל זמן שהתוכן העצמי, הוא אותו התוכן שעליו יש יחש למלאכה אף על פי שהוא מתעלה עליו מצד שכבר רכש הכל, וכבר נתן את כל חלק העמל הראוי לאושר נשגב, אבל לא שמהות האושר נתעלה. על כן, אותם היסודות הזרים, אף על פי שנעבדו בידי אחינו בעבדותם, ויד ישראל באמצע, מכל מקום זרים הם ולא יוכלו להיות נכללים בכלל המלאכה, שעם הקבלתה באופן ניגודי למנוחה, מכל מקום יש בה יחש ישר לה, שעל כן הוקדשה כלה במלאכת המשכן. כל זמן שלא עצם הטבע האלהי של כנסת ישראל יצא להאיר באור עזו בעולם, כי אם תוצאות הפעולות, אז יש בודאי הבדל גדול ונצחי בין הפעולות הקרובות לרחוקות, והדברים שהעבדות, השיעבוד, חוללם, הם ניכרים במצבם הבזוי, שכל כבודם הוא שלילתם והעדרם, והם מזכירים את צד השפלות שיש באפשרות על ידי תגרת יד אדונים קשים, באופן שאין הדברים ראויים כי אם לשלילה. אם "המלאכה היתה דים", ראש פסגת הקיבוץ של כללות המלאכה בהגיעה למקור אשרה ותכליתה היא מן חושבנא, עוד הכללות יש בו גם כן מענין מלאכה אלא שהוא כולל וכבר בא אל המטרה, מאין צורך משום זה לעבוד עוד, מפני שכבר קדמה עבודתו, אז "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" לאו מחושבנא, הפעולות שנעשו חוץ לגבול ישראל על ידי כחותינו המפוזרים, מתראות לנו בתבניתן הירודה המלאה כלימה, שרק הבטחון שימחה זכרן מבלי עשות רושם בפועל זה הוא תנחומנו.
אמנם באופן היותר נעלה של המטרה היותר עליונה ונשגבה, שתבא ליום שכולו שבת סוף מסכת תמיד. שבת ד ח
טהטוב והרע בנטית האדם אל היופי
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה, אייתו לקמיהו ברדא, אמימר ורב אשי משו ידייהו, מר זוטרא לא משי ידי. אמרי ליה, לא סבירא ליה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי. אמר להו רב מרדכי, בר מיניה דמר, דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה, דסבירא ליה כי האי תנא דתניא, מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה מעל בשרו בשביל צערו, ואם בשביל ליפות עצמו, אסור. ואינהו כמאן סברוה, כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונהו, משום שנאמר "כל פעל ד' למענהו"{{הערה
הטוב והרע בנטית האדם אל היופי.
}}
|שבת|נ|ב}}.
הנטיה אל היופי יש לה שני צדדים, האחד טוב והשני רע. מצד אחד, היא מרוממת את הנפש ומפעלת על העין הרואה פעולה טובה ומכובדת, ומצד השני, האדם עלול לאבד על ידה את היסוד הראשי להצלחתו, שיסוד ההצלחה פנימית הוא שידע האדם שאשרו ימצא תמיד בעצמו, בקרב נפשו ולבבו, ולא ילך לבקשה אצל אחרים. שהנטיה ליופי משעבדת את האדם לזולתו, שרוב עניני היופי המה רק ביחש העין החיצוני, ובזה האדם עלול לשכח את עצמו בצד המוסרי שלו, ולעשות מעשיו רק על פי המציאות המצוירת אצל זולתו, ובזה הוא מתרחק מכל דרך האמת ויראת ד' האמיתית, שיסודה היא הדעת העליונה ש נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן , שהטוב העליון נובע רק מכפי הישרתו הפנימית על פי עומק חפצו לטוב לצדק ולמ[י]שרים, לא בשביל מציאות חן בעיני זולתו.
על כן, שתי הנטיות צריך שימצאו בהן מחזיקים. כי הנטיה למציאת חן בעיני זולתו, חוץ מרומות הנפש שיש בעצם היופי, היא בעצמה תועיל מכל מקום בחיי החברה גם כן הרבה, מפני שעל ידי זה מתגדלת ההשתעבדות החברותית לדברים הטובים והנכבדים שכבר קנה אותם הכלל. אמנם באשר מחילופים הנמצאים בסגולות הנפש, נמצא אנשים שיסוד התיחדותם תלוי בהדרכת עצמם לצד הטוב הנעלה, לחסידות ולקדושה, ורק בתור פעולה שניה, על כן תצא מאלה הקדושים תועלת גדולה להכלל כולו.
הם הנם המורים הגדולים, שלא בהשפעה מעשית של פעולה הם מדריכים את דורם בדרכי חיים כי אם בעצם הוייתם ומציאותם, וישנם אנשים שנוצרו להיות מדריכים בפועל ומשפיעים בדיבור ובמעשה. האנשים הגנוזים, שכל טובם בפנימיותם, יותר הם ראויים שיעשו רושם על עצמם ועל העולם בשינאתם את היופי וההתהדרות, ובבטלם את חפישת החן מהסביבה שלהם, כדי שיבאו הלימודים היוצאים מזאת הנטיה האמיתית הזאת בעולם להרבות השקט והשלום הפנימי, הצניעות והקדושה שבלב ועומק הנפש. אבל האנשים המוכנים להשפעה בפועל, הם על כן קשורים הם עם העולם, והרושם הטוב ומהכובד שהם עושים על ידי היופי המלוה אותם הוא מכלל עבודתם בקודש, הם צריכים להיות רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם בכל יום לכבוד קונם, שזהו כבודו של מקום ברוך הוא, שיגדל רושם הטוב שלא אנשי קודש צדיקים וחכמים לפעול על הבריות, ושיגדל כח הבושה בעולם על ידי מה שימצא האדם משועבד להסכמת החברה בכל דבר טוב, שמכריע את החסרון היוצא מזה למי שמשתמש בנטיה של השתדלות ביופי החיצוני לסמות את עיני זולתו, ולאבד את מרכז האושר הפנימי שהוא נחלת שדי ממרומים , הנתונה דוקא לאדם לבדו בפנימיותו ואין לזרים אתו. ועל ידי שתי השפעות יחד, יצאו הדברים הטובים שצריכים להולד משתי הנטיות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים שבת ד ט
יקולא מצד כבוד חכמים עדיפא על חומרא מצד ענין פרטי
אמר רב הונא אמר רב, אסור להטמין את הצונן, והתנן רבי התיר להטמין את הצונן, לא קשיא, הא מקמיה דלשמעיה מרבי ישמעאל ברבי יוסי הא לבתר דלשמעיה, כי הא דרבי אמר אסור להטמין את הצונן, אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא התיר להטמין את הצונן, אמר כבר הורה זקן
קולא מצד כבוד חכמים עדיפא על חומרא מצד ענין פרטי.
תכלית כלל התורה ופרטיותיה, להשריש קדושתה ועומק גדולת ערכה בלבב כל עם ד'. על כן, הדקדוקים שבמצות, הם הנם הדיבורים היותר מבוררים, שעל ידם האומה בכללה מבעת את הרגשתה הפנימית כמה התורה כולה יקרה וקדושה בעמקי לבבה. על כן, אם יזדמן לפעמים מאורע, שעל ידי איזה קולא יבא הרגש הנשגב להשריש כבוד קדושת התורה ויקר ערכה מעבר אחר, לא מצד הענין הפרטי כי אם מצד מבט כללי על כבודם של חכמים עבדי ד' ויקרת ערכם, שם תמצא ההכרעה מקום להיות נוטה לקולא, באשר הקולא בעצמה תתן מצד שרשה הקשור ביסוד כבוד חכמים וקדושתם, את הרגש הטוב, מה שתתן הזהירות של החומרא המעשית, ועוד ביתר שאת, באשר החומרא תהיה מיוסדת רק על הענין הפרטי, וכבוד חכמים המכריע את הכף לקולא מיוסד על הערך הכללי הגדול שיש במצוה, הכוללת את יסוד תורה שבעל פה, שהיא יסוד כריתות בריתו של הקדוש ברוך הוא עם ישראל שבת ד י
יאהעדפת ערך כבוד חכמים על ערך כבוד הנשיאות
אמר ר"פ, בא וראה כמה מחבבין זה את זה, דאילו ר"י (ר' יוסי) קיים, היה כפוף ויושב לפני רבי, דהא ר"י (ר' ישמעאל) בר"י (בן ר' יוסי) ממלא מקום אבותיו הוה, והיה כפוף ויושב לפני רבי, וקאמר כבר הורה זקן. כשהמבט יוצא מעומק הנפש של גדולי ההנהגה שבאומה על כללות האומה, אז אין שום הכרעה ניכרת מצד מעמד היחיד, איך שיהיה לעצמו לפי ערכו, כי אם על הרושם שהוא עושה על הכלל כולו. על כן, מאין פנות מה שלפי עצמות ערכו של רבי ויקר נשיאותו היה רבי יוסי כפוף לפניו אם היה קיים, יודע היה רבי כמה גדול כבודו בערך גדלותו האמיתית בעיני הגוי כולו, עד שידע היטב להכריע שנתינת חק כבודו תכין לב האומה להשרשת כבודה של תורה כפי אותו הערך של הפעולה שתעשה החומרא הפרטית, ועוד תעדיף עליה, באשר נובעת היא ממקור כבוד חכמים ויקרם. אמנם ההרגשה הכללית, להכריע את ערכם האמיתי של חכמים לפי אמת מידת רישומם בלבב האומה, היא בעצמה נותנת הוד האהבה הפנימית בלבבם זה לזה, כי אין כאן שום תחרות, כי אם עבודה משותפת להועיל לכלל עם ד' ולרוממו בקדושת כבודה והדרה של תורת אל חי אשר בלבבם, בא וראה כמה מחבבין זה את זה. גם זה הוא האות שהידיעה הפנימית שכל אחד ידע ערכו של חברו, היתה עמוקה, לא רק כפי ההסכמה החיצונית של ההמון, כי אם על פי עומק הערך שידע האחד את מעלת חבירו. והידיעה הפנימית שיסודה האמת והכרעת כח הקדושה הפנימית, היא פעלה את פעולתה בהליכות החיים הכלליים שה[ו]כרעו על פי חכמים. וכח הנשיאות היה מבוסס על יסודות כאלה, הקבועים על בסיס האמת וטהרת הלב היותר נעלה, וממילא גם המסקנות של הדיעות המכריעות להלכה יצאו על פי הצירוף של ההכרה הפנימית של ערכם הנעלה של חכמי האומה היותר עליונים מצד ערכם הפנימי, עד שמצא נכון רבינו הקדוש לבטל את הכרעת הנשיאות, עם כל גודל ערכה המוסכם, מפני חיבת איש כזה, שבחיצוניות המעמד היה כפוף ויושב לפניו אם היה קיים, וקאמר כבר הורה זקן
שבת ד יא
יבהשפעה מעשית והשפעה הרגשית של האדם החשוב על דורו
יב. א"ל רב נחמן לדרו עבדיה, אטמין לי צונן ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שמע ר"א איקפיד. א"ר יוסף מ"ט איקפיד, כרבוותא עביד, חדא כרב וחדא כשמואל, דאר"י אמר שמואל מותר להטמין את הצונן, וכרב, דאר"ש בר"י א"ר כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עכו"ם והוא סבר אדם חשוב שאני.
פעולת ההשפעה של אדם חשוב על הדור תחלק לשתי מערכות, שלפעמים יהיה קשה להשלים ביניהן, שהדבר הפועל לטובה לצד אחד יהפך לרועץ להצד השני. הצד האחד הוא הצד המעשי, ראוי שידע העם כי החכם אשר בקרבו שהוא רואה את כבודו ואצילות נפשו, וחפץ להיות דומה לו לשבח ולעילוי כפי האפשרי לו מצד התעוררות הצד העליון שבאדם, מצד הנפש האלהית שבקרבו, שהיא מתנשאת כשאורה מחזה נהדר עליון ונשא, הנה יהיה החכם לתורה חיה, שכל מעשיו, הליכותיו, בשקל קודש הם שקוילם, וראוי ללכת בהם, לאשרם ולקיימם בדרך החיים. בזה הערך ראוי לחכם שיתנהג במהלך חייו באופן האפשרי להיות קרוב לחיי העם, למען ידעו כולם כי כל המעשים אשר הוא עושה הם תורה לכל העם. אבל אם החכם יתנהג לעיני כל העם בחסידות גדולה מעשית, הלא שוב לא יוכל ההמון הרב ללמוד מארחותיו, שאינם לפי מעלתם וערכם כלל. זאת היתה הנטיה הנמצאת בין רבים מאנשי הסגולה, לנטות קו להקל בקולות מעשיות במקום שיש פנים להקל, אע"פ שנפשם הפנימית החפצה ועורגת מצד אהבה עליונה פנימית להרחבתה של תורה ומצותיה, בשביל חמדת הנצח וההוד מאור האלהי אשר בנפשם, מ"מ יבליגו על תשוקתם בעדינה, למען ידעו העם שמעשיהם והליכות חייהם של גדולי דעה הללו תורה שלמה היא.
זאת היא המערכה הבאה מהשקפה על הצד המעשי של יחס הגדולים על העם. אבל יש ג"כ צד הפעולה ההרגשית, פעולת ההוד המשוערת על ערכה של תורה ותעודת מצותי' בלב העם, בראותו את מוריו, בעלי הבינה והנפש, בעלי הלב וההשכלה הרחבה והברורה, השכלת החיים ברחב מילואה מראש ועד סוף. ההרגשה הזאת א"א כלל שתהיה שוה לכל אדם, ואין לקוות ישוו בה הקטנים עם הגדולים, ע"כ בזה, ההבדל מוכרח להיות. וכל מה שיראה העם את גדוליו והנם נותנים כוד רב, וזהירות מופלגת הם נוהגים גם בענפי הענפים והדקדוקים הקלים שבמצותיה של תורה, יכירו מזה את רוממות כבודה של תורה בלבבם. ואז, גם אחרי הורדת כמה מעלות מוכרחות, שלפי ירידת מצבי הנפש תרד ההרגשה במעלותיה מכפי מה שהיא מצויירת אצל הגדולים לעומת מה שתוכל להצטייר אצל הקטנים, מ"מ ישראר חלק רשום של השערת כבוד וקדושה, המספיק לתן להם עז לקיומה של תורה בחובות השוות לכל, ברב אהבה ואמונת אומן. וע"פ זה המשפט, ראוי וחובה לאדם חשוב להתנהג בחידות ויתרון דיוק מעשי לפי ערך חשיבותו.
והמחשבות הכלליות, הולכות ומתפרטות במעשים התלויים ביחוד בשני יסידות גדולים שבתורה, שמשפיעות הכרות מצויינות, הלא המה הכרת עליונותם של ישראל, וקדושת האומה בבחירתה האלהית, יסוד השבת אות היא לעולם ביני ובין בני ישראל. והשני ההבדלה שבין ישראל לעמים, כמה היא צריכה להיות ניכרת באומה בשביל השמירה של הסגולה האלהית העליונה והגדולה של ישראל. אמנם בכל מושג, היותר חנמד ויותר קדוש, אפשר לכח הדמיון הבלתי מזוקק להעביר עליו את הדרך, להכניס בו פרטים מיותרים ומכאיבים. ע"כ לפעמים צריך להשפיע כח נשא, נובע מאזהרת בל תוסיף, ו"אל תהי צדיק הרבה", כדי לשמור את הגבול במדתו, וההגבלה של המחשבות לפרטיהן תהיה מושלמת באיזו הגבלה מעשית, שאותה ביקש ר"ב לסמנם, בשבת, בהטמנת צונן, על פה תבא ולא תוסיף, וביסוד ההבדלה שבין ישראל לעמים, במיא דאחים קפילא ארמאה. אמנם יש לדעת כי רק הרעיון המעורב בדמיוני שוא צריך הוא לביצור והגבלה לא כן הוא הדרך ביחס להשכלה שלמה של איש השלם, היודע דעת אלהים ואורח תורת חיים, אצלו אין קץ לתעודת הרוממות של כל מחשבה עליונה, ואין תכלית להטובה והאורה של הרחבתה וגידולה, ע"כ יש ג"כ משפט להיות מרחיב והולך, מתעלה ומעלה, וחסידות גדולה מכולם, אדם חשוב שאני.
שבת ד יב