מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק ה
אכי סליק רבי זירא אשכיחה לר' בנימין בר יפת, דיתיב וקאמר ליה משמיה דרבי יוחנן נותנים מרדעת ע"ג חמור בשבת. אמר ליה יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל. אריוך מנו, שמואל. והא רב נמי אמרה. אלא שמעיה דהוה מסיים ביה, ואין תולין טרסקל בשבת. א"ל יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל. כשהשירה של הקדושה הפנימית חיה בלב, היא מתרוממת תמיד לחשוף בכל משפט פרטי את הצד המקורי שהקרבו, מפאת התוכנה הרוחנית והמוסרית הנובעת מעמקי תורה ודעת ד' ודרכיו, ע"כ הוא מתלבש תמיד עז שיר ומליצה גם בהיותו עסוק בדברים הנראים חתוכים ויבשים. וההבדל שבין ההכרה העליונה הזאת, גדול מאד בין מצב למצב חיי אדם והיותר גדול מכל ההבדלים הוא בין מצב של הנפש הישראלית בשעה שהוא שרוי על אדמת נכר שאז אף אם יהיה מרום נעלה מאד מ"מ לפי מדתו ולפי ערכו יראו לו ההשקפות הפנימיות, שהם ערכי התורה הפנימיים, שהמה אבות לקצב הלכות רבות, כעין צלשל ענין, כמו שאוב בכלי לא חי ממקורו כמו דבר מתורגם משפה אל שפה, שאין לו אותו העז והחיים שהמקור בעצמו נושא אותו עליו. ע"כ במעמד אותה החליפה האדירה שבחיי רבי זירא בעלותו אל מקום חפצו לארעא דישראל מקום חשק לבבו ומקור נפשו וחייו הנה התרוממו לו כל הענינים רוחו פותח בקרבו לחוש ולהאזין בהקשבה יותר בהירה בכל הלכה את תוכה הפנימי, עמוק עמוק בלב נכון ומלא רגש קדושת עז ותפארת.
והנה אזניו שומעות הלכה המקצבת את המשפט האמצעי שבין החובות של הצדק הטבעי והצדק האלוקי בין חיוביו המוסריים של האדם על בעלי החיים, לחוס על החומרא דקרירא ליה אפילו בתוקפת תמוז ולרדת בשבילו מחביון עז רגשותיו הנשאים שממלאים קרב וכליות משיא קדושת יום שבת קודש, שהוא כולו מנוחה וקדושה, כולו אומר כבוד והסתכלות נשאה "טוב להודות לד'" ומה מדוייקת צריכה להיות ההכרעה שבין שני הצדדים, מי חכם ויבין פשר דבר עד למדידת התוכן הפנימי להביא חשבון בין מדת הצדק העיונית למדתה המעשית ולהבחין בין ריוח שבא ע"י השפעת הצדק המעשי של הסרת צער הבע"ח ע"י נתינת מרדעת אל ההפסד של חובה וגם רשות כזאת על החוג של ירידת המחשבה והתנשאות הנפש לכל מרום וקדוש ברדתה אל שפל עסקים נמוכים לפי מראיתם זהו משפט מלך נותן חק וקצב ע"פ יסוד מגמתי פנימי המדוד ברב עזו לתן מדה ושיעור להמון ענינים פרטיים המתמצעים בין דברים כלליים רבים נוטלים מהם ונותנים להם כח ולח. ע"כ לא הוראה לימודית לבדה היא צריכה לבא רק ממקור עיון גדול ורחב ידים כ"א מסקנה של עז מלך ממדת מלכותה של תורת ד' תמימה שבה "מלכים ימלוכו ורוזנים יחקקו צדק". אבל לא ככל החזיון המתגלה בפנים הנשמה על ארץ חמדה מקור גי חזיון לאלה ההרגשות השכליות הכוללות מרחב גדול רם ונשא ומ"מ הן משפילות לשבת עד המדרגות היותר נמוכות שבצרכי החיים המעשיים והמוסריים , לבין מה שמורגש מהן על אדמת נכר ארעא דחושכא רק כעין תרגום נשמע שמה ולא אופי מקורי.
יישר אמר חיים פנימיים הנני מרגיש ממקור החיים של דבר ד' "זו הלכה" וכן אמנם תרגמה אריוך זה שמואל בעל השכל המעשי והעיוני המתמם את החזיונות כולם למסקנא אחת מכח כללותו האדיר החכים היודע שבילי דרקיעא ואסותא דרבי על ידה והלכתא כותיה בדינא. אמנם בזה עוד ההגבלה מדוייקת כל צרכה רק הצד האחד עד כמה לרדת מהצדק הנשגב של תורת חסד הכללית והרוממה המתנשאת בקדושתה ביום שבת קודש עד ההשגחה על צער בע"ח זה נובע ממקור הוראה איפלו תהיה עיונית רק רוממה להבחין כמה הירידה טובה וכמה היא כבר מזקת בין הסרת צער לסיבוב עונג, בין מרדעת לטרסקל זהו אמיתת כח ההכרעה המעשית הבאה מעומק כח העיון הנשלם לכל רחבו וצדדיו שרק תרגום יכול להיות ממנו בבבל. וכמו חיים חדשים נראים בדברים בארץ חיים, שראוי לקרא מעומק לב עליהם יישר בכח חדש. אמנם כבר תרגמה אריוך בבבל, אבל מה רב הבדל בין האורה המוצצת שמה לשומע אור כהה, לבין האור הזורח מזה בהשמע הדברים במקומם הראוי להם, "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע", "יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו. אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח"
שבת ה א
בת"ר מעשה באדם אחד שמתה אשתו, והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. הנס והטבע מידי יוצר אחד כוננו, צור כל העולמים ב"ה. אין סדר, אין ציור של פועל, אשר לא חקרו החכמה, החסד, הגבורה והתפארת האלוקית, לגלות בהם אור טובו והדר מלכותו. ההתפתחות והדליגה, הסדר המכוון והמקרה, כולם יחד נשקלים המה בשיקול דעתו של אל דיעות ב"ה, להוציא כלי מעשה להפיץ זרם החיים והטוב. אנחנו, מפני ההרגל נחלק בין נס לטבע, ע"פ ההבדל שבין התמידיות והמקרה הרחוק, אבל כהכלל כן היוצא מן הכלל יחדו יעשו חטיבה שלמה, כן הנס והטבע בחוברת יתקשרו למעשה שלם. אמנם הורגלנו לחשוב כי רק לצורך דבר גדול וכולל יעשה נס, אבל עלינו לדעת שכאשר אנחנו מקיפים מבט כללי על החיים, לא נדע להבדיל בין דבר גדול וקטן. הכל מתקשר יחד, הכל מתעלה ועולה,ואין דבר הקטן שבקטנים שלא יהיה נכון להיות יסוד מוסד לדברים הגדולים שבגדולים ואין ההבדל ביניהם כ"א בין רבבות אלפי שנים פחות או יותר שהם כטפה אחת בים הנצח ע"כ, במקום אשר החכמה העליונה תקבע יתד להעשות נס, להראות כח חיים של דליגה בסדרי הטבע, אין לנו להתפלא ג"כ אם יהיה אף לתכלית הנראה בעינינו קטן ודל.
וזה יהיה לנו לעדה, שאין לנו כלל כל דבר קטן במציאות, כי הכל גדול הוא, הכל יצא מיד אדון עולם שמעשיו גדולים עד אין חקר, ונס נכון הוא להעשות אפילו במערכות הבניה של גוף האדם, גם לטובת יונק שדים אחד לכלכלהו, ויש בטח ע"ז צפיה מקדם מאז, שזה הזמן, זה המקום, וזה האיש, ראוי הוא להפגש במעמד יוצא מכלל הסדר של טבע המונהג באופן כזה, "גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם"
שבת ה ב
גא"ר יוסף, בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. א"ל אביי, אדרבא, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית
א"ר יוסף, בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. א"ל אביי, אדרבא, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית. ההתיחדות של איש מיוחד שבו דוקא יעשה הנס, אע"פ שבודאי הנס, ככל פעולה מקושרת עם כללות המציאות, יש לו תכלית כללי מסודר וערוך, מ"מ ההתיחדות האישית ודאי יש עמה דברים מיוחדים. וכאשר ישנם אנשים קטנים, שאין טפוס הכלל ניכר בהם כל עיקר, והם אינם כלל ראויים שתחול על ידם ובהם פעולת הנס, שבו בולט ענין הכללי, רק בעל נפש גדולה שיש לה ערך כללי, ראוי הוא להיות נס נעשה בו, שכח הכלליות הוא מגלה את הצורך בשינוי סדר הקבוע ותמידי.
אמנם עם כל הגדולה שבנפש, עלינו לזכור תמיד, שאהבת הטבע המסודר וחינו הפנימי, היא יסוד מוסד לחכמה, לשיחה קדושה בהוד אלה, וליושר לבב. ע"כ, מציאות הנסים הוכרחה לבא מצד אותו המעמד הלקוי שנמצא בבנ"א, שמצד עצם טבעם היו נוטים אל כל מה שהוא נגד השכל והיפוך היושר. ע"כ הם צריכים הדרכה כזאת שתשפיע בהם השפעה של היפוך סידור הטבע שלהם, שינצח השכל והמוסר את שרירות הלב הטבעית, שההסתכלות בפלאי אדון כל, בהריסות הסדרים הקבועים הטבעיים למטרה רוממה נשגבה במוסר וחכמה, מנשא את הנפש מתוך עומק השפלות של החפץ העצמי שלה אל הכבוד והמעלה. אבל גם זה בעצמו גרעון גדול הוא, כל זמן שהאדם מצד עצמו הוא כ"כ שפל ופעוט, עד שהטבע שבלבו עצמו הוא יכול להיות נוהג אותו בדרכי חושך, עד שרק אז ירפא ע"י התאימו את ממשלת נפשו אל הממשלה האלוקית שבשינוי סדרי בראשית. אבל המגמה הטהורה שאין עמה גרעון, היא שישוב הלב לטהרת טבעו, והחפץ היותר טהור ונשגב יהיה שוה עם החפץ הטבעי של האדם, ואז כבר ההדרכה היותר נשאה באה עם הדבקות היותר עליונה בטבע הסידורי ואהבתו. ע"כ, עם כל הגדלות שאנו מרגישים בניסים, אין אנו צריכים לשכח כי רק נתפלא עליהם, אבל לאהבה נאהב את הטבע, את חק הכללי התדירי שבו חקק צור עולמים ב"ה את עולמו לעדי עד. ועם הגדולה שמי שנעשה בו נס בעצמות הוייתו וטבעו, נחוש ג"כ שיש כאן גרעון, שנשתנו עליו סדרי בראשית, ונאהב בכל לב את השלמות הגמורה שאין עמה גרעון, את המוסר הטוהר שיהיה נובע מתוך הלב, שיהיה לב בשר, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה". ויד ד' הנוהגת בטבע המסודר וקבוע, תהיה גלויה בהודה והדרה בלב כל בשר, בציור שלם ונשגב, מצד ההכרה הפנימית שכבר פלסה את נתיבתה, בשברה את קירות הברזל שהפסיקו את מהלך האורה בעת השפלות והרשעה, ע"י פלאי הניסים ותולדות לימודיהם לעד ולעולמי עולמים, בדרך רם ונעלה יותר מכל נס ופלא, "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות"
והנה יוכל אדם להיות גדול בכחות נעלים ובעל נפש גדולה, ומ"מ נטיותיו הטבעיות יהיו פחותות, עד שראוי להם לקבל רושם אדיר להשתנות מעצם טבעם. באדם כזה יעשה נס בעצם טבעו, אפילו במקום שאפשר למצא את המבוקש באופנים אחרים, טבעיים. ע"כ, מופת הוא על הגרעון הנמצא באדם זה שנשתנו לו לעצמו סדרי בראשית, וסדרי בראשית, מעשי ידי יוצר כל ב"ה שלמים הם מאד, שראוי להוקירם ולאהבם כמו שהם "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"
שבת ה ג
דאמר רב יהודה, בא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית
אמר רב יהודה, בא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית. הנס יעשה בפרטים, ובדברים המיוחדים שאינם מקיפים את כלל החיים, שתעודת ההנהגה היא ביסוד הטבע חק עליון בעולמו. וכאשר נשקול ענין אחד בערכו, אם הוא ענין כללי, שראוי הוא לעמוד בטבעו, או חלק אחד פרטי שהוא מתיחס לעניני הניסים שהם נועדים לחלק מחלקי המציאות, לפי תכונת כ"א מהם ויחוסו לתכלית הנצרך מאותו המאורע של הנס, צריכים אנו להבין כי עניני הכלכלה הם מוסבכים עד מאד. והסידור שסדר אדון כל המעשים ב"ה בעולמו, שיהיה כח דרישת הכלכלה כח דוחף ורודה בכלל החיים, להעמיד את צורת החיים באותו הצביון הרצוי שילך למטרתו, הוא מבונה דוקא ע"פ אותו הסדר הטבעי של הכלכלה הבא עם כל הזמנת הסיבות עליו, ואם הנהגה זו תהיה בטלה, אז יקבלו כלל החיים שינוי מיוחד שכבר יצאו מכללות ערכם. ע"כ, מזונותיו של אדם מוכרחים להיות קשים, מיוסדים באגודת הסיבות המקושרות זו בזו, וההמצאה של השגת גורמי הכלכלה במקום שלא הוכנו הסיבות לזה, הוא דבר המקושר באלפי סיבות, שלא רק נס פרטי נצרך לזה כ"א שינוי סדר במרחב גדול ומתפשט מאד במציאות, עד שיותר נכון למצב ניסי הוא שישתנו עליו בעצמו סדרי בראשית ולא שישונו המון הסדרים שיש להם תכלית נעלה בעמידתם בציביונם.
שבת ה ד
הא"ר נחמן, תדע דאתרחיש ניסא ולא איברו מזוני
א"ר נחמן, תדע דאתרחיש ניסא ולא איברו מזוני. הסדרים המקושרים בחיי החברה להספקת הכלכלה והמצאתה, לבד מה שמצאנו אותם מסובכים ונארגים זה בזה, בהמון הענינים הרבים שבחיי האגודה האנושית, ואגודת החיים מראש ועד סוף, הנה צריכים אנחנו להבין [ש]יש לזה תעודה מוסרית גדולה, שיהיו הדרכים של השגת המזון דוקא בזה האופן, והקושי בעצמו הנמצא בהשגת המזון עד שצריך להפנות אליו הכח היותר נשגב שבכחות העבודה והחיל המחשבי הנפלא של האדם, בזה עצמו יש דבר מכוון מאד לתכלית הצדק והמוסר שבהדרכה אנושית. וכאשר תכלית הניסים בכללם היא להעמיד את מצב המוסר והמעמד הרוחני בכללו, בדעת השם ית', שהוא יסוד המוסר, לעדי עד, בהתגדלו והתרוממו, ע"כ רחוק הדבר שיפגע הנס בשינוי הדברים המיוסדים לעצם תכלית המוסר. ע"כ, מעט ישנה השם יתברך את הבחירה האנושית ע"פ נס, מפני שכל יסוד התהלוכה הניסית היא להעמיד את הבחירה החפשית על מצב עליון ונשא, ואיך ישונה ערכה ותכונתה בעצמה, והיא המרכז של כל הניסים עצמם. והוא הדין שכל דבר היותר קרוב לתכלית המוסר והצדק, יהיה הנס יותר רחוק מגבולו, כי לא יתכן לשנות את התכלית והמטרה עצמה כ"א את הגורמים והדרכים. ע"כ אנו מכירים, שלבד ההתפשטות של המון הסיבות שיש בגרמת הכלכלה, שע"כ ראוי מאד להיות מרחיב את הסיבות, שתהיה הכלכלה מצויה אל הכלל כפי הנדרש ולא להיות סומך בזה על סידור ניסי, כי שינוי הסדר בזה הוא מעכב את כל התכלית הערוך מקורא הדורות מראש ב"ה, שיבא האושר האנושי הכללי והפרטי דוקא ע"פ הסדרים הללו של מצב המסובך שבמזונות, הנה יש תכלית מוסרי כללי בזה הסדר. ע"כ מתרחש ניסא בדברים, אחרי שאין בסידורם נעיצה של יסודות כלליים שההצלחה האנושית הכללית נשענת עליהם, ולא איברו מזוני, כי תלויה ההצלחה האנושית דוקא ע"פ הדרכתה בזה המצב של ענין הסדר בדרכי הכלכלה ומקום הדאגה, והגברת הכחות להקל את ההספקה ע"י עבודה ועמל, והם מצטרפים לכל דרכי היושר של משפט וצדקה בארץ, שהם יסוד חפץ ד' ב"ה בעולמו. ע"כ מתרחש ניסא ולא איברו מזוני, ומזה אנו למדים שהגורם הכלכלי, ע"פ צורתו הקצובה מאת מחולל כל ב"ה, הוא גורם היותר עיקרי לכל המון המאורעות החומריים והרוחניים שבעלילות פני ההיסתוריה האנושית, שבה חקק צור עולמים ב"ה ע"י גילויה של תורת אמת, באורן של ישראל, את התכנית של הצורה היותר מוצלחת ורצויה לטובה היותר מעולה, ובהסיר סבת חיפוש הכלכלה שמיוסד דוקא ע"פ סידור הטבעי הקבוע בה, יופסק הכח של השלשלת הגדולה הזאת של קישור בני האדם והשלמתן, שזהו מטרת כל הניסים וכללות ההנהגה האנושית בכללה. ע"כ ישתנו דברים אחרים, וסדר הטרף יהיה לחק קבוע. מנלך דחק לישנא דמזוני הוא, דכתיב "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה".
שבת ה ה
ות"ר, מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה. אמר רבי, כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה. א"ל ר"ח, זו דרכה בכך, אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו
ת"ר, מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה. אמר רבי, כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה. א"ל ר"ח, זו דרכה בכך, אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו. ההוד והתפארת, כל מה שהוא יותר מלא בציוריו של האדם הפנימיים, כן האדם מתעלה, וכח דמיונו, שהוא הבסיס לכח השכל, מתקדש ומתאדר, עד שהוא מוכן יותר לקבל בנפשו את ההוד השכלי והמוסרי. ולהיפך, ציורי הכיעור, המצערים את הטעם הטבעי של הנפש היפה שעשאה האלוקים ישרה, הם מחלישים את כח המדמה ומטשטשים את ההכרה המוסרית והשכלית. והנה, מעשי ד' הם כולם באמת נאים ויפים ואין במציאות בכללה שום דלם וכיעור, כי כולם הלא ממקור התפארת, הנצח וההוד יסודם. אמנם כ"ז היה לו היה אפשר לאדם להכניס בציוריו את כל המצוי, את כל מעשה האלוקים מראש ועד סוף, אז היה רואה כל דבר במקומו הראוי והנאות לו, והיה כולו אומר כבוד וחן. אבל הלא רק חלק דל וקטן יראה האדם לעינים מכלל המציאות. ע"כ, יש חילוק רב בין תפארת לכיעור, ולא כל האפשר להראות בעין יעורר ציור של הוד, וישנם ציורים רבים שיעוררו זועה וגועל נפש. ע"כ, האדם שהוא צריך לכלכל את נפשו המשכלת ומרגשת מזון נאות לה, להרחיב גבול הטוב והאושר שלה, הוא מוצא לנפשו חובה טבעית להתיחש אל המציאות אשר סביבו באופן של זהירות, שרק החלקים שישפיעו עליו השפעה של הוד והדר הם יראו לעיניו, ומה שיקטין את נפשו בציורים שפלים ופחותי ערך, אותם יסיר מנגד עיניו, יעלימם ויכסם, כדי שמה שיהיה בולט לפניו יהיה רק הטוב והנאה, לפי יחוסו אליהם.
כשאהבת ההוד והחן מתמלאת יפה בנפש עד שנעשה כטבע קבוע, מסגלת הנטיה הטבעית את העין לפול רק על ההוד וההדר, והכיעור מתרחק ומתעלם. זה הכלל נוהג הוא בכל אופני ההוד והכיעור, בין בדברים המורגשים, בין בדברים המשוערים והמושכלים, שבכולם אין הכיעור נמצא מצד עצמו אם היה אפשר לאדם לכלול את הכל, ומפני ההשגה הקטועה של האדם, בא הכיעור הנמצא בחלקים המתגלים אליו להעיב את אור נפשו. וע"ז נמצאת מדת הצניעות לעזרתו, להיות סופג בהתגלות רק את היפה והנאה, ומעביר עין מן התוהו והכעור. אמנם כיון שבאמת אין שם כעור ומגואל, כ"א מצד קוצר הראות ומיעוט ההקפה, ע"כ אנחנו למדים כי מה שמכוסה, ראוי שיהיה רק מכוסה ולא נעדר, והכיסוי יוליד את המטרה הדרושה לשכלל הוד המצייר והמתבונן, זאת היא מגמתה של מדת הצניעות. אמנם הנטיה שלא לתן מקום למה שהוא כעור, ומעיק של היופי הציורי שיגלה לעין מה שחוץ לו, זאת היא צניעותה של האשה, והנטיה שלא להרחיב את העין כ"א לפי מדת התפארת, זאת היא מדת הצניעות של האיש. אמנם משובחת היא הצניעות, כשהיא נטועה מצד עצם מדת החן וההוד, שבורח מן הכעור והניוול מצד עצמו, ובזה האדם עולה שיברח ג"כ מן הכעור והדומה לו בדברים השכליים והמוסריים. מה שא"כ כשבורח מן התגלות הכעור מפני איזו שמירה של מגמה פרטית, צניעות כזאת תהיה עלולה לתן רפיון לפעמים בנפש. ע"כ עוד איננה בתכלית המעלה, אע"פ שהיא טובה ונאה. אמנם תפול ההצלחה לפעמים, שהעלמת העין מן המום והכיעור תציל את האדם מעצם ההפסד שהידיעה והראיה הזאת היתה מביאה לו, אבל אין זה עומק הצניעות, כ"א במקום שמתפרשת שבאה מצד עצם נטיתה הטהורה ברוח הטהור והנעלה של האדם. אמת הדבר, כי במקום שאין הצניעות קבועה בטבע, לא תוכל להחזיק מעמד במקום המצטרך לה לטובתה הפרטית, ע"כ נתפלא כמה צנועה אישה זאת שלא הכיר בה בעלה. אבל עומק הצניעות, המציירת את טבע הצנוע, המסתכל רק על המעלה והיתרון מבלי כל הכרח, ומתרומם ממעל לכל פגע והפסד היוצא מזה, שבנהוג שבחיים הבינונים היא רעה רבה, זהו הצנוע הטבעי הדבק במקור הצניעות הטהורה, מצד עצם אהבת החן והטוב, הוא לא יחוש מה שהוא מום וגנאי, ולא יבא לעיניו גם אם יהיה הדבר קרוב לו מאד, ונפשו תרגיש את הנמצאים המושגים בחוגו ע"פ אותה התבנית השלמה שהם נמצאים, כפי אמיתת מציאות, ע"פ ההקפה הכללית החובקת עולמי עד, ומתנשאת מעל לכל חק והגבלה, כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.
שבת ה ו
זהרחלים יוצאות כבולות. מאי כבולות, שמכבלים אליה שלהם למטה, כדי שלא יעלו הזכרים על הנקבות. מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פירא הוה, דכתיב "מה הערים אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה"
הרחלים יוצאות כבולות. מאי כבולות, שמכבלים אליה שלהם למטה, כדי שלא יעלו הזכרים על הנקבות. מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פירא הוה, דכתיב "מה הערים אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה". החירות האמיתית היא נמצאת בהיות המצב מתאים לנטיות הטבעיות שביצור ההוא, שיצאו אל הפועל השלם. ע"כ, מי הוא הראוי להחירות ברחבה, מי שכבר בא למדה זו שכ"כ רמו וטהרו נטיותיו בטבע, שכל אשר יותר ירחיבו את צעדיהם להתפתח ולצאת אל פעלם הגמור, יותר ירבו הטוב וההצלחה לעצמו ולעולם. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת.
הנטיות שונות הנה. ישנן שנמצאות בטבע כ"א בשביל המטרה של עצם הנושא של הנטיות ההנה וקיומו, והן אמנם חזקות הן, כפי הראוי להיות בענין פרטי. אבל עוד נמצאות נטיות שתעודתן היא קיום הכללי, והוספת הכמותי והאיכותי של המצוי, בזה הכח הוא אדיר מאד, כי לא רק חוזק של דבר אחד פרטי נמצא בה, כ"א חזקת מערכה שלמה של עתיד גדול שאין להגביל ערכו. ע"כ, אותו המעצור הניתן לנטיה של נשיאת פירות, שכפי כח הפועל שלו צריך כח עוצר יותר חזק ואמיץ, מיוחס אל הכבל כבלי ברזל, להורות שבמקום שאנו צריכים ללכת נגד לנטיה שתכונתה היא עשיית פירות, פיתוח של עתיד, אז צריך לזה כח מונע נמרץ וחזק, כח ברזל. מה שלא נמצא צורך כזה בעת אשר אנחנו צריכים לבא לעצור נגד נטיה אחרת, שיסודה רק בההוה והפרט לבדו, כבול לישנא דלא עביד פירי הוה.
שבת ה ז
חמאי "ארץ כבול", שהיו בה בנ"א שמכובלין בכסף ובזהב
.
א"ל רבא, א"ה היינו דכתיב "ולא ישרו בעיניו", מפני שמכובלים בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו. א"ל, אין, כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא. ההצלחה האנושית המתנהלת עם התולדה, היא תלויה לעולם כשהחוט של ההטבה וההתעלות הולך עמה בכל מעשיה. ע"כ, גם בישובו של עולם, זאת היא המדה היותר נעלה, כשהיא עומדת על מצב כזה שהחיים של דור אחד יתנו תוספת ברכה לחיים של דור אחר הבא אחריו, שאז נטיית ההוספה ועשיית פרי הולכת על מכונה. מה שא"כ הדבר כשישתנה הענין, ותכונת החיים של דור אחד לא יוסיפו טוב ועוד יחסירו את אושר הדור הבא, אז עומדת היא התולדה על מצב מוזר מאד וקרובה למשבר. ע"כ, העושר המשופע, כשהוא מתמלא יותר מכפי מדתו באיזה חברה אנושית, הוא נוטל את כח ההכרח לעבודה, והביטול יביא שממון ואי הפרחה למצב הארץ, ואז יכירו רק הדורות הבאים את החסרון, כי בודאי הדור הבא, שהוא כבר עלול למצא מצב מפותח יותר, הוא כבר מוכשר לכך ונולד בהכרחים כאלה שמצריכים אותו לאותו הפיתוח, וכשלא קדם הדור הקדום לו לתקן את חלקו, ימצא הדור האחרון במצב רע ונלחץ מאד. כן הדבר נוהג בכל דבר וענין, בין בחומריות בין ברוחניות. ע"כ, העשירות היא רק כמו כבל, המשים מועקה על החופש של ההתפתחות הטובה הבאה לרגלי חיי העבודה והמלאכה, שהיא יסוד ברכת ד' בעולמו, כי כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא , ותעודת החופש של הנטיה התולדתית להוספת ברכה להעתיד יכבל כאן בלא עשיית פירות, ולא נוכל לעלות במעלות של הארצות המתקדמות לפי העבודה הבאה לרגלי ההכרח, והיא תקרא ארץ כבול עד היום הזה, באין שינוי לטובה ברבות הזמנים והדורות, עד שגזר בצדק שהעושר הנפרז היא קלקלה תולדתית להעתיד של הארץ, והיא נגד הכונה הרצויה מאת אדון כל המעשים ב"ה, יוסד הארץ וכוננה, אשר "לא תוהו בראה לשבת יצרה"
ח. . ישעיה מה, יח.
שבת ה ח
טר"נ בר יצחק אמר, ארץ חומטון היתה, ואמאי קרו לה כבול, דמשתרגא בה כרעא עד כבלא, ואמרי אינשי ארעא מכבלא דלא עביד פירי
.
המניעות הנמצאות בכל ישוב, שלא יוכל להתפתח כראוי, תלויות לפעמים במתישבים ולפעמים בטבע הארץ, ולעומת החסרון הראשון המתיחש למתישבים, דמפנקי ולא עבדי עבידתא, יש לצייר יותר החסרון המצוי בטבע הארץ, שלא תוכל להתפתח. והנה ארץ חומטון , שאינה עושה פירות, איננה ראויה לישוב. אמנם אע"פ שאינה ראויה לישוב של זרעים ונטיעות, ישוב אגררי, תהיה ראויה לפעמים לישוב של מסחר וחרושת המעשה. אבל ע"פ רוב, במקום שאינו ראוי לנטיעה וזריעה, ימצאו בו ביצות, שאם ימצאו כאלה בארץ הראויה להשתכלל במטעים וגנות זרע, ייבש כח הצמיחה את הביצות ויהיה המקום ראוי לישוב, אבל כשהארץ איננה עלולה לצמיחה מפני שהיא של חומטון, ארץ מלחה, אין דרך ליבש ביצותיה, וממילא אין לה עתיד כל עיקר, והיא תקרא בתמידות בשם שממותה, ארץ כבול עד היום . והשם של מניעת הפירות, להורות על השלילה של מציאות ההתישבות בארץ מאפליה כזאת, יבטאו האנשים על שם הביצות שמאנו להרפא, מפני חוסר כח הצמיחה שבקרקע, ארעא דמכבלא דלא עביד פירי. והתורה המוסרית היוצאת מזה, היא לענין רחלים הכבולות, שרק במקום שיש מניעה של תולדה בטבע בעה"ח ההם מסבת מחלה וקלקול, יש מקום להנהגה זאת, אבל באופן אחר, עול מוסרי הוא למנוע העתיד של ההפראה מבע"ח, וברכת ד' הכוללת כל יצוריו, נאה היא שלא ישים האדם בה מעצור, מצד איזה צרות עין באין מטרה, "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו".
ט. . חקלאי. . תהילים סה, יד.
שבת ה ט
יפרתו של ר"א ב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים
.
כשם שבגוף בע"ח בעל שדרה, ובעל מרכז החיים, יוצאים ממקום המרכזי כל חלקי החיים הרחוקים, עד גידול השער והציפורן, וכולם יחד מתאחדים לצורה אחת של חיים שלמים, שרק אז הם שלמים כשהם עומדים באיחודם, וכיון שהם מתנתקים מיסוד המרכזי, הרי הם נובלים וערך החיים פוסק מהם. מה שאין כן הדבר בבע"ח הנמוכים, שאין להם מרכז מאחד, שכל חלק מתפתח לחיים זעירים בפ"ע. וכמו כן הוא המעמד בגוף שפל שאיננו אורגני, שכל חלק עומד הוא בפ"ע. בעולם המוסרי הדברים מתקשרים ג"כ, הצד העיוני והמעשי לכל סעיפיהם. תורת חיים, יש בה הצד הגבוה של החיים, יתרון המרכזיות, שהצד העליון העומד בערך של מרכז החיים, הוא מאחד את כל הדקדוקים המתרחבים והולכים ומתארכים, לפי אותה המדה של גדולת כח החיים שבמרכז, ועז גבורתו. כשם שבתגבורת כח לחץ הלב על זרם הדם השוטף בכל מרחבי הגויה המאורגנת, מתרבים האברים, גם הקיצונים, וכל המתיחס להם גם בתכלית המרחק הקטנות והטפלות, והם מתחברים ליסוד ולעיקר. ע"כ שני כחות מתנגדים נמצא כאן, כח עליון רודה ומאחד, מרדד את הפעולות הפרטיות כפי העליוניות הנשגבה שבאור היסודי. אמנם צריך ג"כ לפעמים כח שומר, המעיר על היחש הגדלותי, על ההבטה הנשגבה שאין החיים מצויים בדיוקים הפרטיים כ"א מצד העליון של הכח הכללי, להשמר בזה מאותה הטעות של השפלת ערך החיים הגדולים שבמצותיה של תורת אמת, עד למדת הנמיכות של החיים חסרי המרכז, המביא לחשוב על כל דבר פרטי מתפשט, שבו בעצמו יש חיים מספיקים לעצמו. השמירה הזאת אינה צריכה לבא בכונה, כי עכ"פ הצביון האורגני כשהוא מתקיים, הוא מושך בקרבו את כח החיים לפי טבעם, ולעולם יותר מסוכן הוא הצד השני, הטועה לחשוב שאפשר לבסס צורה של חיים שלמים במחוסרי אברים, ולהשאיר רק את התאים או התא המיוחד שבו המרכז מתכנס כשהגויה שלמה, באין הבין שהמרכז הוא נכבד רק בהשלמת הצורה לכל פרטיה, ויותר נכבד הוא בהתעטרה ג"כ עם רוממות מעלותיה והגדלת חייה לסעיפי סעיפים קרובים ורחוקים. אמנם "משומר אמת לעולם" ,אשר לו עצה ותושיה", לו שוגג ומשגה" , נכונים הנה הסיבות שמידם תסובב השמירה הכללית לערך האורגני שבפרטיה של תורה, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות" . ע"כ יזדמן שיצא איזה מכשול פרטי דוקא מגדולי גדולים, איזה עזיבה של דקדוק, המביא לעורר את המחשבה הכללית לשוטט אל הדעה המקורית, ולהשכיל כי הפרטים המה ממבועי הכלל, ושלא מצד עצמם הם נכבדים כ"א מצד כח הכלל הצפון בהם. ולפעמים דוקא אדם גדול וכללי, המשוטט בצדדים העליונים של הכללים, ישגה באיזה פרט שנעלם ממנו לשעה ערך קישורו אל הכלל, ואם שאין זה כ"א משגה, שההשלמה הברורה היא עם הכח הדייקני השב מדחיפה הנצחית של עז הכלל, מ"מ זה המשגה ילמד ויעורר רב תושיה. השגיאה אמנם תוכל להולד, כ"ז שלא נתאחדה באחדות טבעית הדעה המשכלת עם הרצון היסודי שבנפש, כשצריך לנהל חשבון איך להתאים את הפרטים עם המבוע שלהם. כח הנשגב של חכמי אמת, הראויים לעמד בראש ההנהגה המעשית עם כל גדולתם העיונית המקורית, הוא שהרצון הטבעי שלהם כבר מאוחד הוא עם הדעה השלמה, עד שמוצא את כל פרטיו מתפרטים בטבע, כמו שהדיבור היותר שירי ומושכל מוצא את כל נטיותיו של הדקדוק המבטאי לנקודותיו וטעמיו. ע"כ, עם כל עליוניות המטרה שיש במכשול היוצא מגדולי הרוח, מ"מ מכשול הוא ואינו עומד במעלת התיקון הנעלה של כח הבנין של בוני העולם, ת"ח המרבים שלום בעולם, א"ת בניך אלא בוניך , שרצונם כבר הוא מלא חכמה וכליל יופי, עד שאנו משכילים יפה שפרתו של ר"א ב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה , שאמנם זה המחץ הקל הועיל בודאי לשימת לב על צד הקישור שצריך למצא עם היסוד העליון לדיקדוקים רחוקים פרטיים, ולהוקירם אח"כ בתור אמצעיים, יותר מנמיכות הערך של מטרה בפ"ע שאפשר לצייר בהם באין דעה מקפת, מ"מ כ"ז אינו כ"א מכשול, שלא ברצון חכמים .
י. . תהילים קמו, ו. . עפ"י משלי ח, יד. . איוב יב, טז. . שמואל א ב, ג. .בכתי"ק אולי: מתפשטים. . ברכות סד, א.
שבת ה י
יאוחדא פרה הוה ליה, והא אמר רב, ואמרי לה א"ר יהודה א"ר, תריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר"א ב"ע מעדריה כל שתא ושתא
.
תועלת סיפור הקורות שעברו, ביחוד סיפורים המציינים (את) איזה תוכן מחיים של אדם גדול, צריכים לעולם להיות מתאימים עם הכונה האלהית בעצם המאורע. ע"כ, צריכה המליצה להעמיד את החזיון באופן כזה, שיעשה על הקורא לדור דורים, את אותו הרושם עצמו שעשה המאורע בהיותו בפועל. וכאשר עטרת חכמים עשרם, ועושרו של ר"א ב"ע הגדיל כבודה של תורה, שממנה פעולות גדולות יוצאות לטובת הכלל, ע"כ צריך המספר להכניס בציור המאורע תכנית כזה, שגם בהיות הזמן הרב העובר מפסיק בין הדור ההוא לדור האחרון, הזמן שמוחק בעזו כל פרטי הרשמים שהעושר המעטר את החכמה עושה על הדור, מ"מ יהי' ניכר ההוד וההדר ע"י התיאור המליצי, באופן שיעמיד את השומע על היסוד של תמצית הכרת האמת המכוונת. התכנית של המספרים, כשנשתמש בהם לעומת החיים האקונומיים, נכבד יהיה לנו לצייר ארבעה ערכים: המחסור, הסיפוק, ההרוחה, העושר שכבר משפיע לזולתו. היחידות תציין את המחסור, והעשירות את הסיפוק הבא במערכה אחרי סילוק החסרון של המחסור, המאות מציינות ההרוחה העודפת על הסיפוק המצומצם, וממילא יציינו האלפים את העושר המתרחב להשפעה על מי שחוץ לו. ההשפעה המתרחבת ביד נדיבה, מתוארת בהתפשטה לארבע רוחותיה, במובן המלא של ההתפשטות, דהיינו שלשת המרחקים המצויירים בטבע אורך הרוח, ראש תוך וסוף, וכשהם צריכים להתבאר מצד חוסן ריבויים, שזהו דמות העושר, הנם מתבארים יפה בתכונה של תריסר אלפי. ובהיות העושר של ר"א ב"ע מחובר כולו לקדושה, ופירותיו בתדירות הנם העוזרים לרומם ולנשא קרן תורת אמת, עד שהצד של העושר עצמו הוא מקודש לשמים, שזהו המובן של מעשר בהמה, שהבעלים בעצמם ממלאים בה מקום הכהונה, כי מצד המצב של המקנה אין צורך כ"כ למפלגה מיוחדת להעמדת הרוחניות באומה, שזאת היא תביעה שרק מעמד של עבודת האדמה מכריח לו, ציון של עושר העומד בעינו בתכונתו האצילית תמיד מדי שנה בשנה ראוי שיוצג לדורות בלא העלמת ערכו המרהיב לב, ואין ראוי להיות גורם ע"י ביטוי של מאורע, אפילו צדדי להקטין ערך העושר ההוא, שכ"כ ברכה יצוקה בו, עד שיהיה נחשב כאילו רק חדא פרה הואי ליה, זולתי אם יש בזה מטרה חשובה המכרעת שאותה אנו מבקשים בשאלה זו.
שבת ה יא
יבתנא, לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו
.
עוצם הגדולה, כשם שהיא מתראה ומתגלה בדברים הגדולים והכלליים, כך היא מתגלה בדברים היותר קטנים, הפרטיים, דוגמת מעשה ידי יוצר כל, שכשם שאנו קוראים "מה גדלו מעשיך ד'" , כך אנו מרחיבים להשתומם השתוממות של הדר וזיו אורה לאמר "מה קטנו מעשיך ד'" , "המגביהי לשבת, המשפילי לראות" . כי רק נפש גדולה, הראויה להיות מרכזית להנהגת קהל רב, היא יכולה לשער אל נכון כמה גדול הוא ערך הקיבוץ של דיוקי חוקים הנובעים מאוצר נחמד וקדוש כשהם משתמרים יפה, וכמה הם מצטרפים לקלקלה והשחתה כשהם מזדלזלים. ע"כ, בהיות הנשמה ההיא, הגדולה, במצב רוממותה, לא תעלים עין מכל דיוק רחוק, ולא תסוג אחור מהשגת המטרה הכוללת, ע"י הקיבוץ היותר רחב של כל הדברים הגדולים עם הקטנים המתאחזים בה, לא מצד קטנות הנושא, לא מצד איזה רגש מוסרי הראוי לרכך את הלב של איש פרטי המביט על כל דבר וענין מצד תכונתו הנפרדת כשהוא לעצמו. אותה המטרה הגדולה, שהציבה לה ההשגחה, בבחירת ר"א ב"ע לנשיא בישראל, בהיותו עטור בחכמה, ביחש, ובעושר מופלג , היא מושגת לפי אותו הערך שההנהגה הכללית, המכוונת לגדולות, לא תשכח את הדרך שעל ידו מושגים הדברים הגדולים, השמירה והחסכון הרוחני והמוסרי. הדיוק הקליגרפי עוזר להבלטת הרעיונות היותר רוממים שישארו בצביונם במשך הדורות והזמנים, והדקדוק המבטאי שומר את המושגים היותר נעלים מכל רפיון וטשטוש, והמסורת של צורת האותיות, הניקוד, הטעמים לכל סעיפיהם, הנם שומרי הכרם, ולהם יאתה ההוקרה האמיצה לפי רוב הכרת רוממות התוצאות שהם גורמים לטובה. ע"כ, רק איזה רפיון והקטנה, איזה צמצום שיפול לפעמים בנפש גדולה ג"כ, שלא יחוש כ"כ כמה כל הסביבה שייכת היא לו ועומדת באחריותו, וכמה עז פנימי צריך להיות מלא, עד שלא לחוש משום רכות של מחיתה, לא מצד רפיון וחולשת האיש שצריך לפגע בו, לא מצד איזה צניעות מוסכמת, כשהם מעכבים את הנטירה הכוללת. ע"כ, לא את ר"א ב"ע הגדול בעשרו המעטר את חכמתו, אנו רואים בזה, מצד החלק הרפיוני שמאורע זה כולל בתוכו, והוא מצוייר כבעל פרה אחת, בצורה מקוטנת. אמנם לא שלו היתה, כ"א של שכנתו, והעדר המחאה בחזקת היד גרם ודאי רגש של חמלה ושל צניעות גם יחד. אבל הגדולה האמיתית חובקת את הכל, וכוללת הכל, וכפי גודל האורה נראית הנקודה הכתמית היותר קטנה בצורה מבולטת, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו . המובן הכללי של כל מצוה, מוסקר הוא יפה גם ע"פ הרגש כשמתפתח מעט, זאת היא נחלת האשה בעלת ההרגשה. אבל נעלה ונשגב מזה הוא רוח חכמת ד', העולה בתור עטרה ע"ג ההרגשה היותר רוממה, הוא מפלג את הפרטיות היותר דקות. "למען ינוח שורך וחמורך" כמוך יובן בחוש המושך את הלב בטבע רכותו ועדינותו, אבל למען דעת כמה גדולה וכמה הוד יש במשפט זה בהיותו משפט אלהי, וכמה דיוקים מוכרחים הם להיות נלוים לו, למען תוכר יפה צורתו האלהית הרוממה, שהיא נשאה ונשגבה מכל רגש המתקומם ברוח לב בשר ילוד אשה. כבוד המשפט הוא עודנו נעלה מעצם המשפט, מפני שעצם המשפט יקלע את מטרתו לפי אותו הערך שיוכר בכבודו. אותה העטרה של כבוד חכמים המתיחש לר"א ב"ע, שבמותו פסק העושר מהחכמים , היא מכוונת לאישיותו המצטיינת ביקר הנשיאות, המשגבת את כבוד החק מצד אלהיותו, הנעלה מכל מזימות אנוש היותר טובות ונשגבות, עד שתמצית האלהיות של התוצאות של החק האלהי האומר "למען ינוח", יתרחב וילך במדה כזאת ששום רגש, המתקומם רק לרגלי הרוך של הלב, המתפעל ומרחם למראה עינים, כשרון האשה, לא יוכל להגיע עדיו. עד שלא תצא הפרה ברצועה שבין קרניה, שהוא יוכל לבא רק מאורה האלהית, הרוממה ונשגבה יותר ויותר מכל השגה כללית המורגשת בלב, והירידה הבאה ברפיון כזה של מניעת הגבורה במקום הדקדוק המבליט את ההוד האלהי שבמצוה, שאול הוא מהרפיון העלול לבא גם ביותר גדול שבאנשים, מההשפעה של השכנות של האשה הטבעית שבו בהיותו ילוד אשה, ומתגלה בתמונתו המעשית במקרים המכוונים להציור הרוחני המחוללם. לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה , יש כאן רפיון מיוחד לאשה, בהכרת הכללות המתאים אל הרגש, ומעמם את זוהר הפרטים, המיוחד לגברים שעושים מלחמה כאנשים במלחמתה של תורה, ובזה אין מקום לרושם העשירות המופלגה של עטרת החכמה שתגלה. ע"כ נסתרה ג"כ ברשימה ההיסתורית הקצרה הזאת, המביעה חידות מני קדם. "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ד' והוא יענם, בעמוד ענן ידבר אליהם שמרו עדותיו וחק נתן למו, ד' אלהינו אתה עניתם, אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם, רוממו ד' אלהינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ד' אלהינו" .
יב. . תהילים צב, ו. . עיין אורות התורה פ"ג ח. . תהילים קיג, ה-ו. . קידושין מט, ב. . שמות כג, יב. . ירושלמי, סוטה סוף פ"ט. . תהילים צט, ו-ט.
שבת ה יב
יגרב ורב חנינא רבי יוחנן ורבי חביבא מתנו בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן
.
גדול ערך הוא הענין של שמירת האומרים בכל מאמר, כי רוח הכללי של האומר צפונה היא במאמרו, ומתגלה ביותר לאוהבי תורה ועוסקים בה לשמה הערך המתיחש אל עצמות האומר שבמאמר ע"י ידיעת שם אומרו, כי המגמה הכללית, שהיא הניעה את בעל המאמר לאומרו, היא לעולם יותר גבוהה מעצם פרטיות הדבר שמתראה באותו המאמר הפרטי. ע"כ, מצד ידיעת שם האומר, כבר יש נתיב מפולש לנשיאת הדעה לכלליות התוכן של הדבר המקיף המניע את האומר למאמרו, והענין הכללי הוא הפועל היסודי בהשלמת העולם הנרצית מאנשי הרוח בעבודתם הרוחנית, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם . הרושם של האומר, שהוא מצטרף עם המאמר, לעולם יראה אדם כאילו בעל שמועה עומד לנגדו , הוא פועל בזמן ההכרה של האומר לפי מדתו, ופועל בדורות הבאים ג"כ ע"פ ההכרה המארכת, ע"י רשימת הדברים המקובצים, שהם עומדים לעד ועושים את הבעלים לחיי חיי עולמים גם בעוה"ז, "אגורה באהלך עולמים" , חוץ ממה שהרושם החי שפועל בעת ההכרה, עושה ג"כ את פריו בגניזה בכללות האומה, בהיותו מצורף להרושם של המאמר עצמו, ולא יוכל להיות בטל ועובר. וכיון שהרושם המצטרף למאמר מהאומר הוא ענין פועל ורושם, מובן הדבר שאם דבר אחד אמרו חכמים שונים, כ"א מהם הניח בו את רשומו, וכ"א חזה בו את החזות המתיחש לעצמיותו, ע"כ נכבדים לנו כל אחד ואחד בפ"ע לעומק הרשמים, ודקותם אין קץ. אמנם כל תו מיוחד פועל הוא את פעולתו, ע"כ הכל מתכנס לחשבון, וכשם שרושם של ודאי פועל את פעולתו לפי ערכו, כך פועל ג"כ רושם של ספק לפי ערכו, ע"כ נכבד לנו ג"כ הדיוק של איזה יחש מסופק שיש לאחד מן המאירים לנו את דרך החיים לאיזה לימוד ומאמר. בסדר מועד ניכר יותר רושם של הספיקות כמה הם פועלים. ספק של יו"ט פועל פעולתו על פזורי ישראל מצד יו"ט שני של גליות במדה גדולה. עצם רישומי הספיקות בקביעות המועדים, אתם אפילו שוגגים ומזידים , הוא ג"כ ערך מצורף להראות את מקום הרשמים של הדברים המסופקים, שמ"מ גם הם נכנסים בחשבון, ויש להם שעה ומקום, והם עושים את תפקידם דוקא בצביונם, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות" . ע"כ, נכבד לנו לדעת פרטי האומרים כולם, ויחש הספק שבאחד מהם מצורף למה שבכוליה סדר מועד חל החילוף, בכל כי האי זוגא חילופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן , ואין לנו דבר בעולם שכ"כ ניכרת בו ההשפעה הסוביקטיבית, דוקא לפי הנושא, כקביעות המועדות וקדושתן האלהית, הנקראת עליהם ממרומם על כל זמן, ומספר שניו לא יחקר. ואותה ההשפעה המבררת לנו את היחש המובטח, שאנו מוצאים לפי ירידתינו משוכן עדי עד ב"ה, מבררת לנו ג"כ את יחוסי כל הפרטים, שהם מתיחסים דוקא לנו לפי חלישותנו, ומ"מ כשמתנהגים בהם ע"פ אור ד' אשר יאיר לנו, הנה יהיה לנו החושך לאור ומעקשים למשור . ובזה נכללים כל פרטי האורה העלומה הנמצאת בכלל הספיקות, שהם עצמם מובילים ג"כ ע"פ תנאיהם לאותם הדברים המובטחים שהודאיות מובילה להם לפי ערכם, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני, מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, כי הנה רחקיך יאבדו הצמתה כל זונה ממך, ואני קרבת אלהים לי טוב, שתי בד' אלהים מחסי לספר כל מלאכותיך" .
יג. . אבות פ"ו, מ"ו. מגילה טו, א. . ירושלמי, קידושין א, ז. . תהילים סא, ה. . ראש השנה כה, א. . שמואל א ב, ג. . עפ"י ישעיה מב, טז. . תהילים עג, כב-כח.
שבת ה יג
ידכל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו
.
כשנמצא איזה כח אישי מיוחד שהוא מכוון לעומת איזה ענין, ששם יוציא אותו מן הכח אל הפועל, להביא תועלת או לסלק איזה חסרון, תציין לנו ההשקפה הבהירה את החזיונות הנראים כנפרדים במערכה אחת, עד שיש זיקוק רשום וערוך מאז, מראש מקדם, מצור העולמים ב"ה, להחזיון שבו נראה אותו הצורך להשלים או להציל עם אותו הכח שהעז בידו לעשות ככה. וכאשר כל כח נועד לתכלית מיוחדת, כשאינו מוציא אל הפועל את תכליתו הוא נהפך לרועץ, ומחולל בודאי דברים מזיקים ומפסידים. כן אותו הכח הנועד להשלים את החסרון המיוחד בחיי המשפחה, העדה, והכלל, אם לא יוציאהו בעליו אל הפועל לתעודתו המיוחדת, הנה ילך הכח לפי גדלו בלא תעודתו, ובודאי יפעל להפסיד תחת שהיה יכול לפעול להועיל. התחברות הכחות, אפילו אותן שהם נראים כחיבור של ניגוד, אינם כ"א ניגוד מקרי, אבל ע"פ התכלית הכולל הנם עולים למגמה טובה כללית. ומ"מ יש הפרש גדול בין צדק לרשע, הרשע תעודתו שיתעורר להיות פועל, מניע את תנועתו, אבל הצדק יקום עליו וימנעהו מהפיק זממו, "אל תתן ד' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה" . אז, כשהצדק מבצר את כח הנטיה להרע, החיים נשלמים. הפניה לפריצה, להריסה, משגבת עצם תכונת החיים, וההגבלה של הצדק מסמנת אותה במקומה הנחמד, ובין שניהם יוצאת צורת החיים מלאה הוד והדר קדושה ותפארת. ע"כ כל מי שיש בידו עז הצדק, צריך הוא לראות את עצמו משותף עם אותו כח החיים הנצרך להדרכתו, וכשאינו ממלא את תפקידו הרי הוא מאבד את החלק המכוון לעומת פעולתו, ובעל כרחו, שלא בטובתו, מוכרחים לצאת ממניעת השפעתו, השפעות הפוכות מהתכלית הטוב שהיה יוצא אם היה משתמש בכחו להיטיב. החסרון מהשביתה והבטלה, הוא מכוון לעומת גדולת הכח והקפתו, כי אין לנו כל כח בעולם שלא ישים איזה מועקה ולא יסבב איזה חסרון במציאותו, כי כל יצור צריך הוא פרנסה, בין רוחנית בין חומרית, והוא ע"כ מוחק במציאותו איזה ציורים אחרים שהיו מאירים מבלעדיו. ע"כ אם איננו עושה את תפקידו, איננו רק שב וא"ת כ"א פועל בידים להזיק ולחבל.
ההשפעה בכלל יכולה להיות או טבעית, מיוסדת על קישורים טבעיים, שהאיש הנלבב בעל החפץ הטוב יכול להשתמש בהם לטובה ולברכה. ההשפעה ההרגשית, יפעל לטובה בצירוף ההרגש וההרגל. עולה על כולם הוא ההשפעה השכלית. מי שמחונן בכח השפעה טבעית, יוכל לפעול ע"י קישור חיי המשפחה הטבעית שלו, עד כדי למחות באנשי ביתו , וכשאינו מוציא את יכולתו אל הפועל, חוזר הוא לרועץ, והוא נתפס עליהם בעצם, כי לולא מציאותו להגביל את התכונה הצריכה הגבלה של סביבתו הטבעית, לא היה בא אותו המצב של הנטיה להתפרץ ולסלף את החיים, כי הסילוף הוא חומר הגון לצורך הישרתו. מי שנעלה מזה, שלא רק מה שהוא מוטבע באין שכל, יפעל עליו, כ"א גם הרגש הלבי יתעורר בקרבו, וישים דברים בפיו ועז בלבבו, הוא יוכל כבר לפעול על אנשי עירו. וכשלא מיחה, יוצאים כל הרגשות אל הפועל באשמתו שלא כמתכונתם, ונדמים כרוח פרא העוקר ומחבל, במקום שהיה יכול לפעול כמה דברים טובים, כשמכינים לו כלי קיבול הגונים, גורנות לזרות וריחים להסיע. מורם מכל זה הוא מי שמחונן כבר בכח שכלי גדול, עד כדי העז של הנהגת הכלל, הוא יכול למחות בכל העולם כולו. כדי להוציא מכלל האנושיות נפש גדולה אחת, צריכה הסביבה להיות מחומשת בכמה כחות, גדולים וקטנים, טובים וגם רעים, ואותם הכחות הרעים, או הטובים וטובם איננו גמור עדיין ומושלם, הם מבקשים את תפקידם מהמוכן לזה מהכח הרודה הכללי מאת אדון כל הבריות ב"ה, וכשלא מיחה נתפס על כל העולם כולו, כי הוייתו נוטלת מקום בכל המאורעות המקולקלות, תחת היותו מוכן לרוממם ולשגבם ולהעלותם למדה של מאורעות נכבדות משכילות ומטיבות.
יד. . תהילים קמ, ט.
שבת ה יד
טואמר ר"פ, והני דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא, כי הא דא"ר חנינא, מ"ד "ד' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו", אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים
.
הממשלה העצמית ראויה לעולם שתהיה ביד מי שהמוסר היותר נשא מצוי בו. אמנם כאשר ההנהגה האנושית נתקלקלה ע"י הרעות הבחיריות, ולא יוכל המין האנושי להתנהג בהנהגה הנובעת כולה ממקור טהור, כי הוא צריך ג"כ לעז החיים, באותה המדה שלפי מצבו השפל נראים הם לחיים כבירים, ועל ידם יסודרו לו עניניו החברותיים, והחיים המוסריים השקטים לא יוכלו למלא את כל נטיות לבבו, שכבר נשחת ונעשה הומה ונגרש כים, עד אשר יעביר א״ה כל הבריות, אדון כל הנשמות ב"ה, רוח על הארץ, רוח צח שיביא עמו מנוחה וקדושה, שלוה והשקט. אבל עד הזמן הרצוי, מוכרח הדבר שהידים העושות בפועל את סדרי ההנהגה החברתית יהיו אמנם מושפעות מכח המוסר העליון, אבל רק מושפעות, ובטיבן בעצמן יהיו מעין הסגנון של החיים הנהוגים, עם נטיותיהם וחפציהם, וכמובן עם הנטיות אפילו הגרועות, שבהכרח כמעט ימצאו בהם. אמנם ההשפעה של המוסר מוכרחת היא לבא, אע"פ שהיד החזקה הרודה בהחברה בפועל תחסר לה, מ"מ במחאתה לבדה על הנטיות הקיצוניות לצד הרשעה והשפלות, היוצאת ממעמד השפל של ראשי החברה המעשית שהם הנם אנשים ממינה, המחאה תדחוף את החברה המעשית לאטה לצד מעלה, ותמנע בעד התפרצות המשובה שלא תלך הלך וגדול. אבל כשהמחאה חסרה, אע"פ שאין לה כ"כ ערך מעשי בפועל, מ"מ הרי היא נוטלת בחסרונה את זיו העולם, והמשובה של המסדרה המעשית לא תדע כל גבול, ולא תקח לה ג"כ דרך לפלס נתיב לדורות יבאו להתעלות ולהתקדש. א"כ, הם הנם בעלי המוסר הנאצל, ששכחו את המטרה הגדולה שיש במחאה שאין עמה עכשיו כח מעשי מלא, המקלקלים את העולם כולו מיד ולדורות, הני דבי ריש גלותא, הנסמכים לכח השלטון הרודה מחכמי התורה ואדירי הדעה היראה הטהורה והמוסר, מתפסי אכולי עלמא, אע"ג שאין בידם העז לפעולות מעשיות. שלא דוקא הדיוק של הפעולה שתתמלא בהוה היא המטרה, שלפעמים החברה היא כ"כ נמוכה עד שאיננה ראויה להנהגה כ"כ מדוייקת ומושקלת במשקל פלס היושר המכוון, אבל לא בשביל שישנם עיכובים מעשיים, שהצדק והאמת, הדין והמשפט, לא יוכל[ו] להיות מתגל[מי]ם בחיים ובפועל, לא בשביל כך צריכה האמת לשתוק שלא לעשות את שלה, לתבוע את עלבונה בלא משוא פנים. וכשיעשה את תפקידו, אז ע"פ אותה המדה שע"פ שיקול דעתו של אל דעות ב"ה, קורא הדורות מראש, יהיה אפשר לעולם לקבל, יתקבל בפועל, אבל הקריאה והמחאה צריכה לעולם לצאת ע"פ עומק האמת, לאמתה של תורת אמת. ע"כ, אם גם נחלקו השרים מהזקנים, ואין כח הזקנים יפה בפועל מפני שאין הדור עדיין ראוי להנהגה זכה ומעולה, הראויה לצאת מטהורי דעה וזכי רעיון, שקנו אמת, שקנו חכמה ודעת קדושים, וידים יותר מגושמות מוכרחות לעסוק בתקון החברה לפי מעמדה, ידי השרים הטובעים ברפש החיים, יחד עם ההמון המונהגים על ידם, באין הבדל רב, מ"מ המחאה היא אורה של עולם, בוצרת את כח הרשעה בהוה, וממשכת חוט של נועם על העתיד שילכו הנטיות ויתמתקו, וד' במשפט יבא על זקנים שלא מיחו בשרים , אע"פ שלא תעלה בידם אלא מחאתם, הנה היא מתוה את הציור המתוקן לתכונת הטוב והיושר, שהוא מקרב את הכלל אל התכונה הרוממה והקדושה של העתיד הנאמן והמובטח של שלטון הרעה בעז ד', "והריחו ביראת ד' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" , "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ" , "ונחה עליו רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'" .
טו. . ישעיה מא, ד. . שם יא, ג. . שם שם, ד-ה. . שם שם, ד. . שם שם, ב.
שבת ה טו
טזרב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא אתתא קא צווחת קמיה ולא הוה משגח בה, א"ל, לא ס"ל מר "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה"
.
א"ל, שיננא רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי, הא יתיב מר עוקבא אב ב"ד, דכתיב "בית דוד כה אמר ד' דינו לבוקר משפט והצילו" וגו'. עצם החמלה וההתעוררות למראה איש עשוק, לקום לעזרתו גם כשאינו מחוייב בדבר, גם כשיש אחרים שהחובה עליהם מוטלת, מ"מ היא מדה יקרה מצד עצמה, כי הציור המוסרי של הרגש הטוב לחוש בצערו של המצטער, הוא לפעמים עולה הרבה על עצם הערך של הפעולה הטובה. ע"כ אין ראוי שיסגור האדם דלתי לבו נגד הרגש הטוב והעדין שמתעורר בכל לב בשר, לרחם ולישא בעול צערם של נעשקים לעזרם מיד עושקיהם כח , ומי שאוטם אזנו מזעקת דל, מפנה אחור את הרגש הטבעי הישר לרחם על האומלל בצעקו, הוא מבלע בזה את כשרון הרגש שנטע יוצר האדם בקרב לב האדם, שזה הוא יסוד מטרת התפילה, לעורר את הרגשות הנעלים שיפעלו יפה על הלב, מצד התנשאות הנפש להרגשות הבאות ברום עזן בעבודת ד' בעבודה שבלב. אבל כשהוא פועל בדרכי חייו פעולה הפכית מעדינ[ו]ת הרגש, במקום ששם היא כבר המטרה מבוררת, ו "אוטם אזנו מזעקת דל", אין תועלת לו בתפילה, וממילא לא תמשך מתפילתו אותה הסגולה העומדת בכל תפילה רצויה, שתשמע ותתמלא, מפני שמערכת הצרכים המזקיקים לתפילה הם מכוונים לעומת אותם המילואים של הרגש שצריך כל אדם למלאותם, כ"א ואחד לפי ערכו, ובהוציאם אל הפועל תבא המטרה (של) שגורמת את התפילה לידי תפקידה. אבל כ"ז הוא רק כשאיננו מאבד את סגולת הרגש הטבעי לחמלה ולרך בידים, אבל מי שהוא סותם את הדרך בפני מהלך הרגשות הטובים, לא ימלאו לו חסרונו המוסרי בקשה שמתמלאת ע"י תפילה, והוא צריך דברים יותר מעיקים מאותה ההשתפכות הנפשית שבתפילה המצויה לבא לידי מצב לב בשר, ע"כ "גם הוא יקרא ולא יענה" . אמנם כשיש מטרה כללית נשאה, יקריב האדם החכם גם את נטיות הלב היותר טובות להפיק את החפץ השכלי המתוקן, ובמקום של חם הרגש המתעורר לרחמים ולחמלה יגבר עז בקרירות השכל השופט והקר. וכאשר המטרה הכללית של התרכזות צרכי האומה הכלליים והפרטיים תחת משטר אחת כללי, ובפרט כשהוא מבית מלכות בית דוד, שמושך בזה את ההרגשה הכללית לגדולתן של ישראל, שפועל על מהלך הדורות לעורר את הגדולה הנפשית לחפץ השלמה כוללת במעמד לאומי שלם, כדאי בשביל זה לדחות את חם הרגש של הרחמים הטבעיים, ולהשתמש בקרירות הרוח. אמנם רישא דרישך בחמימי , לו יאתה ללכת ע"פ הרגש הפנימי האצור בקרבו, להתעורר לקול צעקה, להושיע כל מעונה ומר נפש, ואין בו דבר המפריע מהפקת החפץ העדין של הצד הטוב. וכללות ההנהגה הוטלה על שכם בית דוד, כדי להיות מקום משפחה נבחרת מיוחדת למרכזיות הממשלה, ויש בזה טובה לאומית המצטרפת עם הטובה הפרטית, ועם האצילות הנפשית של הרגש הער והחם, שראוי להמצא בכל נפש יקרה העומדת לנהל אדם רב.
טז. קהלת ד, א.
שבת ה טז
יזא"ל ר"ז לרבי סימון, לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, א"ל לא מקבלי מינאי, א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר
.
השאיפות המוסריות, ביותר הגדולות והכלליות, שהן הינן אור העולם ומעמד החיים האנושיים, צריכות הן לעולם להיות מוכרות בחשיבותן העצמית באופן היותר נעלה מצד עצמן, מצד חמדתן המלאה חיים עז וברכה, יותר ממה שהן מוכרות לחשיבות מצד פעולותיהן היוצאות מהן. והפעולות הטובות הנמשכות מהן, הינן השלמות טובות להן, שאם יבאו במילואן יעטרו אותן יפה, אבל כלום לא יחסר מהודן והדרן אפילו בשעה שאינן פועלות בפועל המעשי מאומה. וכל ההשתדלות שבעולם צריכה לעולם לבא מכל מי שיש לו שאר רוח, להוציאן מן הכח אל הפועל, לכל הפחות בדיבור אמיץ וחזק, באופן הראוי להתקבל מצד היושר והשכל, בכל אופן שיהיה. ודוקא בשעה ובמקום שהמניעות מצד המצב הירוד והמקולקל של סדרי החברה והחיים, הן פועלות שדברים טובים גדולים ונכחים אינם יכולים להתקבל בפועל, מפני שמעמד הקישור החברותי עומד על מצב לקוי, עד שמי שהיכולת בידם אינם מוכשרים להיות מתרוממים אל במתי הצדק והאור הטוב העליון, דוקא אז הזמן הוא להוציא אל הפועל את ההגיון הטוב של התוכחה, הראויה לחול על ראש אדירים בעם, ובין מצד עצם יקרות הענינים, בין מצד ההבטחה של פעולתם לטובה להבא בבא מועדם, בין מה שמ"מ מוכרחים הם לפעול ג"כ בהוה באופן מסותר לביצור ומיעוט של כח הרע וההשחתה, כל אלה הם נותנים תוקף דאע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר , הראוי ומוכשר להוכיח אפסי ארץ בשבט פיו ורוח שפתיו.
שבת ה יז
יחדא"ר אחא בר"ח, מעולם לא יצתה מדה טובה מלפני הקב"ה וחזר בה לרעה
.
הדברים יש להם תכלית מצד עצמם, ומצד התכלית היותר גדולה שהם לה בתור אמצעיים. והנה הטובה היא באמת תכלית גדולה מצד עצמה שכדאי לפעול עבורה, אמנם הרעה אינה מכוונת מצד עצמה כ"א מצד שהיא אמצעי להשגת הטובה. והנה באמת מצד מדת טובו של הקב"ה, היה ראוי להיות לעולם נשפע רק החסד והטוב, אלא מפני שהטובה היותר גדולה היא הטובה המוסרית, שיהיה האדם בפנימיותו טוב בתכלית מצד עצמו, ע"כ הטובה השלמה מחייבת מצדה את המשפט, שהוא מסבב את ההטבה המוסרית השלמה, באופן שיהיה האדם לא רק מקבל טובה כ"א שיהיה טוב בעצמו. אבל עכ"פ התכלית הוא הטוב, א"כ כיון שיצתה מדה טובה מפי הקב"ה, הרי יש בה שני ענינים, התכלית שתמצא טובה בעולם, ועוד שהטובה היא משמשת ג"כ בתור הכנה לטובה יותר שלמה ממנה. ואם אח"כ האדם מקלקל את דרכיו עד שאיננו ראוי למדה הטובה, היינו שהטובה לא תביא עמה את התכלית שלה בתור אמצעי, שלא ישתמש בה לטוב יותר שלם, מ"מ כבר זכתה להיות נמצאת מצד עצם התכלית שלה לבדה, וילך הענין בסיבובים אחרים איך להוציא את התכלית שהיתה הטובה ראויה לשמש בתור אמצעי לטובה יותר שלמה. ע"כ, המדה הזאת מוכרחת להמצא, מפני היסוד הקבוע, שהטובה היא לעולם תכלית חשובה מצד עצמה, ולהודיע שאין העיכוב של הטובה ומניעתה נמצא רק בשביל השימוש להשלמת טובה יותר שלמה ויותר עליונה הבאה ע"י מניעת הטובה, א"כ צריך להמצא איזה חק בההנהגה האלהית המורה על התכלית העצמית של הטובה, והוא מרושם בזה שכל מדה שיצתה לטובה מפי הקב"ה אינו חוזר בה לרעה.
שבת ה יח
יטחוץ מדבר זה
.
ההנהגה האלהית היא מתנהגת במדה כנגד מדה, בשביל ההטבה המוסרית הבאה לעולם ע"י ההסתכלות בחכמתה וצדקתה, שמזה זיו החכמה והצדק מאיר בלבבות. והנה, כשם שעצם הטובה היא מטרה מכוונת לעצמה, אע"פ שהיא ג"כ מכוונת להיות לאמצעי לטובה יותר נשגבה שמסבבת הטובה הקטנה, כן ההתגלות של כח הטוב והמוסר שבנפש האנושית היא דבר נשא ונשגב מצד עצמו, לא רק בשביל מה שמביא תכלית מעשית, שיטיבו אחרים את דרכיהם בשמעם את ההשפעה הטובה ההיא, איך היא מתבטאת בדברים טובים ונכחים, כ"א מצד עצמה, מבלי התכלית המעשית, הוא דבר טוב ונעלה, מה שהכח הטוב, הצדק והיושר, יוצא אל הפועל. ובמה יובן איפוא להסיר את השיבוש הנשרש ברב בני אדם המודדים את כל הדברים רק באמת המדה המעשית, ואם לא תבוא תכלית מעשית, יחדלו מהשפעת הטוב גם בגבולם המיוחד, במהלך השפעתם מצדם הם - אם לא בהחזרת הדבר שהיה כבר מוכן לטובה, שרק ההוקרה של הטובה מצד עצמה, לא מצד התכלית הנפעלת ממנה בסיבוב, הוא הענין הגורם שלא תשונה, ובביטול היסוד של הוקרת הטובה של הצדק מצד עצמו, בכבישת כח הטוב מבלי להגיד למחות ולהטיף לטובה, מפני חשש שלא יביא הדבר את התכלית הפעלית, מסולקת ג"כ הטובה המוכנת בעת אשר התכלית היוצאת ממנה נתקלקלה, ונשארה רק מטרתה העצמית, שרק בסילוקה תבא חכמה בלב לחוש את היקר שיש לדבר טוב ג"כ מצד עצמו, מבלי השתעבד יותר מדאי אל המבוקש התכליתי הרחוק.
שבת ה יט
כדכתיב "ויאמר ד' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות וגו'", א"ל הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה
.
הידיעה האלהית, הצופה ומבטת עד עמקי סוף כל תכלית, לפניה כחשכה כאורה, והתכלית הכללית יוצאת לטובה מן הרשעים כאשר היא יוצאת מן הצדיקים, אלא שהיא יוצאת מן הרשעים ע"י הרעות הבאות עליהם ועל העולם בגללם, ומן הצדיקים ע"י הטובה והחסד הבא על ידם לעולם. ולא עוד אלא שבסתר לבב כל אדם נסתרת היא שאיפה לטובה, לצדק, למוסר ולקדושה, אף בלבו של הרשע הגמור, אלא שמצד המכשולים המצויים בדרכי החיים, יש שהאדם נכשל ונופל במהמורות הרשעה. ע"כ, אם באנו לדון את אמת המשפט, כפי מה שמצוייר לנו לפחות מהשלימות הגדולה של דעתו של אל דעות, החודרת כליות ולב, אז היו סימני הצדיק והרשע מתעלמים מאתנו, ולא היתה לרגל המשפט עמידה בעולם. ע"כ, באמת מערכת התמלאות המשפט היא תלויה באותו הערך של הצדק והרשע, לא כפי מה שהם בעומק הגניזה של עצמותם, כ"א כפי אותה המדה שהם מתגלים בפועל, והבחירה בזה נתונה לאדם, אחר כל הכבדות שיש בדרכיה, להוציא אל הפועל את תכונת הצדק או את תכונת הרשע. והמשפט מתמלא לפי ההתגלות, אע"פ שכפי מה שהיינו אנחנו משיגים בהשערתנו על הצפיה הפנימית שבחדרי הלב היה לנו לדון בדבר, מפני שהידיעה העליונה היא יותר שלמה מסקירתנו הפנימית באין ערך, והיא משתוה ביותר אל הגלוי דוקא, לא מצד השטחיות שיש בגלוי כ"א מצד העומק היותר גנוז, שהוא משוה את הגלוי דוקא אל צורת המשפט הראוי לפי עומק היושר. זאת היא ההכרה שבאה מסוד המשפט העליון הכללי של אל דעות ד', לגבורת המעשה והוצאתה אל הפועל, שהיא גוזרת שע"פ הסימנים החיצוניים דוקא יונח ההבדל שבין צדיק לרשע. לא מהמצח מצד עצמו יקרא הרשע והצדק, כ"א מהכתיבה שע"י הגבורה המעשית של עז משפט ד' בארץ, ע"י גבריאל, יוחק תיו של דיו על מצחן של צדיקים בתור סימן חיצוני, ואם אין בו צדק די במה שאין בו רשע. זהו מושג הדיו המופשט, המוכן לכתיבה מצד עצמה, ולא בא ממקור רשעה, ובזה הצדק נשאר בצביונו. הרשעה אמנם תלכד דוקא ע"י סימן הרע שלה בפועל, תיו של דם, שפך דמים ואבדון שהיא גורמת בפועל, כדי שיהיה משקל המשפט נערך לא כפי הנדמה לבן אדם שהוא עמוק וגנוז, שלפי קלישות דעתו לא יוכל לצאת אל הפועל, כ"א דוקא כפי הגלוי המעשי, שהפועלים הפרטיים, שאין עסקם עם הכללות ועם הגניזה החבויה, עסוקים בהם, ודוקא על ידם דעת עליון מתכונ[נ]ת, מפני שסוף כל סוף אותה ההכרעה של הוצאת המעשים אל הפועל, זה הוא גבול הצדק והרשע אשר לאדם, שראוי למדת המשפט, שע"ז יהיה עיקר בסיסה, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" .
כ. . ישעיה ג, יא-יב.
שבת ה כ
כאאמרה מדת הדין לפני הקב"ה, מה נשתנו אלו מאלו
.
אלו האנשים, אמנם היו נאנחים ונאנקים על התועבות הנעשות, אבל בפועל לא הוציאו את טוב לבבם, לא הראו מחאה פעלית. א"כ היתרון שלהם בא מצד הטוב הגנוז עמהם בסתר לבבם, ובזה הלא הסקירה העליונה סוקרת עד מחבואי לבבם של הרשעים היותר גמורים, ובהם ג"כ נמצא שלא רק בחירה חפשית לגמרי לרשעה גרמה להם את מצבם הרע והמקולקל, כ"א סיבות רבות ושונות, שהרבה מהן אינן תלויות בהם, וכיון שאין ההוצאה (על) [] הפועל מכריעה כאן, איך מדת הדין עומדת, במה נשתנו אלו מאלו.
שבת ה כא
כבאמר לה, הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים
.
שני ענינים מבדילים בין הצדיק והרשע: המעשים, שהם דברים מקריים המוציאים אל הפועל את הצדק או את הרשע הצפון בעומק הנפש, והעצמיות, עצם תכונת הנפש, שיש יתרון לחכם מן הכסיל כיתרון האור מן החושך . והנה כל זמן שהרשעה לא גברה עד כדי לקבע עצמיות של רשע בתכונת הנפש של בעל המעשים הרעים, וכן הצדקה לא באה לידי מדה זו של קביעת המטבע שלה ברוחו ונפשו של אדם, אז המשקל תלוי ע"פ ערכם של המעשים, שלפעמים כשנבוא לחדור לעומקם ולסבותיהם הפנימיות, לא נדע להבדיל כ"כ בין מי שהוא לפי הדומה צדיק או רשע, ותפול בחזקה שאלת מה נשתנו אלו מאלו. אבל כשהגיעו הרשעה והצדקה עד מרום קיצן, עד(י) שנקבעה המטבע של הרשעה ברשע בתור תכונה עצמית של למוד הרע, ותכונת הצדק בצדיק בקנין שלם טבעי גמור, אז אין שוב לדון על דיוקי פרטים שביניהם, ועל איכויות הדרכים שבאו לידי כך, שהרי לפנינו יש כאן הטוב הגמור, שהוא ראוי להתקיים ולהוסיף אומץ כדי להביא ברכה לעצמו ולעולם במציאותו והרחבתו, והרע הגמור שמוסיף מארה במציאותו, ואיבודו הוא תיקונו ותיקון העולם, "ובליעל כקוץ מונד כולהם" "באש שר[ו]ף ישרפו בשבת" . אמנם מי הוא זה שיוכל לשקול זה המשקל, העומד למעלה מכל גילוי שבפועל, המיוסד רק על ערכה של הנפש החיה מצד עצמה, רק שליט בעולמו, אלוה כל הנפשות, הוא רק הוא יכול לומר הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים , כלומר לא מצד התגלות המעשים הננו עסוקים בהבדליהם, אע"פ שהמעשים הנם גורמים לאותו ההבדל, אבל ההפרש הוא במה שהוא יותר עצמי מהמעשים כולם, בין צדיקים גמורים לרשעים גמורים.
כב. . עפ"י קהלת ב, יג. . שמואל ב כג, ו. . שם שם, ז.
שבת ה כב
כגאמרה לפניו, רבונו ש"ע, היה בידם למחות ולא מיחו
.
כשבא מצב המקולקל שבאומה לידי מדה זו, עד שצריכה היא לסבול משבר גדול, הריסה ואיבוד לחלק רשום ממנה, שיסודות הכלל שנאחזים בו הנם רקובים, וכשיעמוד הצביון בעינו במנוחה ילכו הפגעים הלך וגדול, שרק מצב כזה מחוייב הוא מטעם ההשגחה האלהית לטובת העולם לסבול שינוי ע"י חורבן ואיבוד, כדי שבהתמעט הכחות הרעים והרקובים, יקום דור שלם ויפה שילמד מדרכי הרע של האבות ואחרית המר שלהם לסור מהם. אך בזה האופן אין ראוי להניח כ"א מה שהוא לגמרי בריא ומתוקן, אבל מה שהוא מקולקל ורפוי בכל שדרה מן העם לפי ערכה, היא נכחדת כדי שיולד דור מתוקן ומקודש כראוי. ע"כ, כיון שאלה הנאנחים ונאנקים, אמנם אף שהם מעולים וטובים, אבל כיון שכ"כ רפתה אצלם תכונתם המוסרית ביחש לפעולתם על תיקון הכלל, עד שאף שהיה בידם למחות לא מיחו, הלא ע"י קיומם יהיה ג"כ הדור הנמשך ובא מהם אוחז מעשיהם ביחש להמשפיעים והטובים שבכשרים, שיהיו רפויים כ"כ בפועל במוסרם, שלא יוציאו אל הפועל את מה שבידם לטובת הכלל, מה תועלת יש באיבוד הרעים, כיון שע"י טובים כאלה מוכרחים רעים כמו אלה לחזור ולהולד מאין מחאה ותוכחה. אלא אם צורה חדשה צריך העולם להשיג, צריך להיות לפ"ד מדת הדין "כליון חרוץ שוטף צדקה" , להיות בטל ועובר כל מה שהוא מקולקל וכל מה שיש בו בסיס לקלקולים כלליים, באין פנות (על) [] מדת הצדקה שיש בפרטיות שלו בהערכת ערכו המיוחד, כ"א צריך הדבר להיות נידון ע"פ פעולת המפלגה העליונה שכמותה ברפיון כזה ביחושה למעמד הכלל לדורות הבאים. והנה הרפיון הזה יש בו שתי רעות, האחת היא האשמה של קלקול הדור התלויה במניעת התוכחה, והשנית היא החסרון המגיע מתכונה עזובה כזאת לבצר מעמד של שיטה, לבלי למחות, ולעזוב את החינוך הכללי להפקר, שאז אפילו בבא זמן מוכשר, שהדברים יהיו ראויים להתקבל, ג"כ לא יאמרו, ולא ילכו הרעיונות להגיע למטרה של קיבול הדברים מהמשפיעים, כיון שכבר נואשו מפעולה העיקרית הזאת של ההשפעה על הדור.
כג. . ישעיה י, כב.
שבת ה כג
כדא"ל, גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם
.
הרי לענין האשמה של סיבוב הקלקול של הדור ההוה הטענה מסולקת, כיון שכ"כ גברה השחתת המוסר עד שלא מחאה של דברים טובים ונכונים היתה יכולה לפעול להיטיב דרכיו, ע"כ היה הדור ההוא אבוד, ע"כ לא נמצא רוח במשפיעים להשפיע עליו. לא רק רגשות פרטיים או דעות מיוחדות נתקלקלו, כ"א כל התכונה, כללות הלב והנפש נשחת, חפץ הרע, התאוה וההפקרות הנמוכה, נעשה דבר עצמי לנטיה הטבעית של הדור, ובזה אין שום מחאה מועלת. המחאה תוכל לבא רק ע"י השפעה הנמשכת ממצב של איזה נקודה מוסרית שלא נתקלקלה עדיין, לדון הימנה, שכשם שיש קלקול בפגיעה בה גם לפי השגתם של החוטאים, כן יש קלקול ג"כ באותן הקלקלות שתכונת הרשעה שנמצאת בהן נשתכחה מהם, אבל כשהכל נפסד, אין מעמד למחאה ותוכחה, כיון שאין שום נקודה על מה להעמיד החזון של התוכחה, ע"כ לא המניעה מתוכחה אשמה באבודם.
שבת ה כד
כהאמרה לפניו, רבש"ע, אם לפניך גלוי להם מי גלוי
.
לא מצד הגורם הפרטי שההתרשלות של ההשפעה גרם לאותו הדור אנו עסוקים, כ"א על עצמותה של השיטה, שהיא מתאזרחת בידי המעולים שבדורות, להשקיע בקרבם את קול אלהים חיים הסואן ומרעיש את לבבם, לרגלי ראותם את העול והתועבות. הם לא עשו את מניעתם מצד ידיעה ברורה בהפסק התועלת של השפעתם, כ"א מצד רפיון ושיטה כוזבת בעצם חובתה של ההשפעה, ואם דבר מפסיד כזה לא יעקר מן הסכמת הכלל של הטובים והכשרים שבאומה, אז הלא מוכרחות הרעות להתגבר בכל דור ודור. כי הלא השפעת התוכחה היא אחת מתנאי המציאות בתיקון המוסר, כמו שתנאי העבודה החרישה והזריעה הנם תנאים מוכרחים למעמד החיים הגופניים של החברה האנושית, א"כ צריכה שיטה כזאת להיות נאבדת מן העולם, כמו כל הנטיות היותר מפסידות. וכיון שבא המצב של ההשחתה הכללית עד אותה המדה הנוראה, עד שאין רפואה להשבתת הרעה כ"א באיבודם של הדבקים בה ונושאים אותה, הנה גם הרעה הרפיונית, שבאה לכלל תכונה ושיטה, היא כאחת מהם. ע"כ, אין מועיל על ההפסד של כבישת כח הטוב מלעשות את תפקידו כל מה שיש צדדים לטובה בעצמותם של הנושאים, מה שבשבילם ראוי הדיבור שיהיה יוצא מפי הקב"ה לטובה, אם לא הגדילו את הרעה המעשית בשתיקתם בפועל, מפני שלא היו דבריהם נשמעים אפילו אם היו מוחים. אבל כיון שמבלי דעתם את אחרית פעולתם היתה דעתם מתקררת שלא למחות, זהו אות שעצם צורת הצדק כבר חלושה היא בטבע נפשם, ומצד זה המובן הלא אינם צדיקים גמורים, ויש גם להם חלק במחלה המוסרית של הדור, שהסבה הגנוזה שחוללה בהם אותו הרפיון היא בעצמה הסבה שגרמה ההשחתה הגדולה באותם שהיו בהם אותן התכונות המקולקלות עצמן בשיעור יותר מרובה. א"כ, בהשארם יצמיחו את מארת המחלה המוסרית באותו הצביון בעצמו, שכשיתפשט ברבים, בבנים ובני בנים, יהיה דומה ממש כאותו הקלקול של עכשיו בדור, ואז הלא ילך לאיבוד כל התועלת הנרצה מכל ההשחתה והכליון שהדין עושה ברשעי הדור.
שבת ה כה
כווהיינו דכתיב "זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית, ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו, וממקדשי תחלו"
.
כשהעונש בא בע[י]קרו מצד המעשים, כשמטרתו היא תיקון המעשים הרעים לבדם, אז אין ההשחתה מגמתו של העונש כ"א איבוד הרשעים היחידים במוסר תוכחה, כדי שהנותרים יראו וילמדו להיטיב מעשיהם. אז יש הפרש רב בין מצב למצב, ששינויי המצבים הם משנים צורת החטאים וערכם. אבל כשבא העונש מפני שראתה החכמה העליונה שהתכונה האנושית נתקלקלה, עצם טבע הנפש נחמץ, עד שאין תקוה כלל למטעי דור כזה שיטיבו את טבעם, וההפסד בטוח הוא ג"כ מצד ההשפעה של עירוב אנשים מקולקלים כאלה בעולם בחברה ובחיים, מפני שהתכונה הפנימית היא עכורה ובזויה, שירדה ממעלתה האנושית הטהורה, אז אין הפרש בין מצב למצב. םישעמה אל, םינושמ יאדו םהש, ןאכ םירקבע המה, כ"שפנה לש ימינפה ןכותה א, ע"הערל םיוש םיבצמה לכ כ, ףט הלותבו רוחב ןקז ונשים, מפני שההריגה אינה הריגה של תיקון, הריגה חלקית במיעוט כדי להציל את הרוב ע"י מה שיטיב את מעשיו, כ"א להציל את הכלל מירידה ע"י מציאות טיפוסים מושחתים כאלה, שבכללם ירדו עד הנקודה היותר שפלה, שאין ראוי לשלמות האדם שתהיה קיימת בו. ע"כ, המטרה היא להשחית, והשחתת התכונה היא מתפשטת בכללות הדור לכל פלגיו, לפי חילופי ערכם. וכשם שבמחלות הגוף ישנם חילופים עצמיים בין מחלה למחלה, מחלה אחת ממיתה והשנית איננה כ"א מחלשת, והחילוק שלהם הוא חילוק עצמי, וישנם חילופים שאינם כ"א מצד הכמות שעצם המחלה היא הממיתה, אלא שלפי אומץ הגוף או קוטן שיעורה היא לא באה עדיין למדה זו לפעול פעולתה, אבל כשתתפתח תביא עמה את התוצאות היותר רעות. ע"כ, בדור שכ"כ ירד, עד שכלה ונחרצה נגזר עליו, מחלתו המוסרית באה עד משבר של הכליון, המחלה סובבת על כל וכל מי שלא ניקה לגמרי יש בו מאותו המין, אלא שהחילוף הוא בין השיעורים. וכיון שחפץ ההשגחה העליונה לטהר את העולם ממין מחלה כזו, אז אע"פ שמצד הכמות דבר אלהינו יקום לעולם במדה טובה, שאליו לא יגשו אותם מלאכים הרעים שיש להם עסק עם איפת הרשעה במילואה המעשי, אבל משום ערך אחר תצא מדת הדין לפעלה, משום רוממות הדור העתיד בכללות ערכו, וסתירה כזאת שהיא לצורך בנין חדש מתחלת היא מראשית פסגת הגובה של בנין הדור שההעברה והכליון עליו נגזרו, וממקדשי תחלו .
כו. . ישעיה מ, ח.
שבת ה כו
כז"ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית"
.
תני רב יוסף, א"ת "ממקדשי", אלא ממקודשי, אלו בנ"א שקיימו כהת"כ מאלף ועד תיו. הדור החדש, שעליו יש התקוה שאחרי טהרת הסיגים של הדור המושחת יבוא ברוח חדשה ולב חדש, הנה אפשר שיהיה כחו המעשי דל וקטן, אבל מנוקה וטהור מסיגים רבים שהרשעה הארוכה השפיעה על הנפשות, והדרכתו צריכה תהיה להיות לפי ערכו, ברוח קדוש וטהור של התחלה טהורה, נשאבת ממקור התורה ויראת ד', שהיא תוכל לחבר את הדור עם מנהיגיו באופן הראוי לעילוי ולגידול לדורות יבואו. ע"כ, הזקנים שצביונם כבר נגמר כולו, הם קנו להם דרכיהם שבקדושה בשלימות גמורה וכלולה, הם אינם [] בשום פנים לשנות את מדותיהם והדרכתם כפי אותו הצורך של הדור המחודש, שהוא מתחיל לפרח בסגנון חדש, וצריך הדרכה לפי ערכו. והרפיון הנגבל דוקא בגדולים שהשלימו את ערכם, א"א לו להתחדש לטובה נמוכה הנדרשת. מה שא"כ אם לא היו כ"כ גמורים במעלתם, והיו צריכים השלמה ושכלול, אז היה השכלול שלהם נגמר לפי אותם הצרכים של הדור החדש, הצריך הדרכה ועצה דוקא מקודשי, המקודשים לשם ד', במעלתם הכלולה. אבל לפי הערך הגדול והמעורב ג"כ בחסרון לפי גדלו, בהם התחילה מדה"ד לפגע כדי להשיג מטרתה, להעביר את הצורה הטיפוסית המלאה, שאינה יכולה ל[ה]סתגל בשום אופן לאופן מוקטן, אפילו כשתכליתו הרחוקה היא משובחת, דוקא בנ"א שקיימו > את > כל התו"כ מאלף ועד תיו .
שבת ה כז
כחומיד "והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו, ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו, ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת"
.
מזבח הנחשת מי הוה, א"ל הקב"ה, התחילו ממקום שאומרים שירה לפני. חזיון ההשחתה הבאה בסער גדול כדי להתם את כל הרקבון וההפסד של דור הרע והנפסד, שמפני רוע מעשיו וקנין העצמי של הרשעה שדבקה בו, נתפשט ארסה של המחלה המוסרית הנוראה במדה ידועה אפילו בגדולי הגדולים, עכ"פ במה שירד אצלם העז של כח המחאה נגד הרשעה, שאמנם גדולים מאד היו היחידים הללו, כשם שגדול היה בכללו הדור, אע"פ שהיה רע ומקולקל, אבל הקלקול שחדר עד הנשמה העצמית שבדור גרם שצריך הירוס גמור ולהתחיל בנין חדש דוקא מתחתית המדרגה, מדור קטן שפל וחלוש, שאין בו אותו העז והגודל שעבר, אבל ג"כ אין בו אותם הקלקולים העצמיים בכל עזם. ההרס הכללי, המקיף את כל צדדיו של הדור, בכל דרכיו פינותיו ונטיותיו, מכל ששת הקצוות שגוף מוחשי הוא נדון ביחושיו השונים, כולו עומד להירוס וכליון. אבל מצד הגודל שבו, שכמדתו גדל ג"כ רשעו, הוא עומד לכליון, ולבנות על מקומו דור כפוף נח ונמוך המתחיל לצעד על דרכי ההשלמה וההישרה בצעדים מדודים מאד. משער העליון המה יוצאים, מגדולת הכחות שבדור האחרון, לממשלה וחופש, לגדולה ועז. אמנם הוא פונה צפונה , מקום החסרון ופתיחת הרעה , מכל צד אין מנוס ודרך לבנין, כי כולו מלא מוטה, "ואיש כלי מפצו בידו" . אמנם הסקירה התכליתית מתעצמת בכללותם ונבדלת מעליהם, שמה נשקף האצילות והמתינות, החיים הנמסרים להכתב בספר מדור דור, הבנין התולדותי שע"י ספרים וספירות יעלה משפלותו עד מקום רוממותו. נער ישראל היה בצאתו ממצרים, רק מזבח ול השענ ןטקה תשחנה, המלש ימי דע ותוימצע זע לכב אלמתנ אל, ונסחו וחור וזע רבכ אלמתנ זא, לדגנ החלאל וחכו ותוימצע תרכה, וההכרה הכוללת של מהות העבודה נתגדלה כפי גדלו, ע"כ מזבח גדול חדש נעשה, ומזבח הנחשת אשר נעשה במדבר קטן היה, כאדם שאומר לחבירו: פלוני ננס הוא ופסול לעבודה. דרכים גדולים, ורעיונות כלליים אדירים, נתמלאו כבר הלבבות של האומה לכללה ואישיה, וסיהרא קיימא באשלמותא. כאשר ההכרח מביא ע"י המגרעות הגדולות שלרגלי הגודל נתרחבו ונתעמקו, להקטין את האופי של האומה להבא, ולהתחיל גידולה מתחתית קטנה, מלמטה למעלה, מ"מ הגודל העבר כבר יתן בבטח את פריו, הוא יעיק לעלות, ולא יניח את הרוח לעמוד בשפלותו, אבל יטפס ויתעלה. זאת היא השירה , שמתחלת מהנעימה החלושה היותר דקה קלה וקלושה, ומתרוממת עד מרומי הכאת הגלים היותר מזעזעים ומרעידים. התכלית הנשקף לחסד הגדול הנמשך ובא, כמראה לבוש הבדים המתחבר מחיבורי דורות, שהדבר הנשאר קיים ומתנחל, ההולך ומתקדש, מתעדן ומתעלה בהיותו שמור מדור לדור. באוצר זכרון חקוק, קסת הסופר במתניו , הנם עומדים בהתחלת הבנין מתחתית מדרגתו, אבל באופן שבו בעצמו כבר קבוע הוא העילוי המובטח של השבת כל האור והטוב. זאת היא השירה המתפרצת מלב השואף לגודל ואור, ומתרונן מהכרתו שהוא נדחק בשפלות וחושך צר. ע"כ, בגבורה וחסן יעלה ויתרומם, ועם כל מיעוט אורו, הוא הולך ואור, הולך ומוסיף, כיון שכבר נטל ממנו אותו הצביון הגמור שעליו אין להוסיף - שע"י גיבול המגרעות שבתוכו, מצד הבסיס החזק של הכללות והשלמות, של השכלול העגול שמאל"ף ועד תי"ו, אין מקום לתקות התעלות ותיקון עצמי - וע"י החילוף הנמרץ והירידה הנוראה, הנה הוכן חסד עליון לאורך ימים, להשיב הנדח למקום תחנותו, צורת האומה בעצמיות קדושתה, בנקיון גמור, מהתחלת נמיכות מצבה הילדותי, עד מרום ימי שיבתה בעליה פנימית, הדוחפת את הרוח בכח כוספו. מזבח הנחשת מי הוה, א"ל הקב"ה, התחילו ממקום שאומרים שירה לפני , זאת ההתעלות הסידורית. עצמותה של השירה היא הרוח היותר עצמי של כל המהפכה, ואחריתה לברכה, "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני" .
כח. . עיין ירמיה א, יד. . ישעיה יב, א.
שבת ה כח
כטומאן נינהו ששה אנשים, א"ר חסדא, קצף אף וחימה ומשחית ומשבר ומכלה
.
השלמות הגמורה, אור הטוב היושר שהמשפט האלהי הוא מכונו, וסדרי ההנהגה הכוללת בעולם הנם מכוונים לו, בה נמצא המובן היותר נערץ לחפץ הגועל את הקלקלה והרשעה, מצד שהוא ההיפוך הגמור מהטוב והיושר. הקצף איננו מבקש טעמים, הוא מתגלה בתור גילוי נפשי עצמי ואינו צריך טעמים לקצפו. היפך הטוב אין ראוי להיות, וכל מה שהוא יותר רע, יותר עול ורשע, ראוי יותר למאיסה לאיבוד וכליון. זה הוא הניגוד הפנימי האצור בסדרי ההנהגה העליונה לרשעה וחטאת. מזה הננו מכירים שיצאו פעולות המובילות את המטרה לכלות הפשע. האף , היוצא אל הפועל במסיבותיו הזרועות בכל ארחות המציאות והחיים, הוא מכוון לעומת הרשע כשהוא בא עד מרום עוזו, שכבר אין ממנו תקוה לעולם, לאושר ותועלת. כשיצא הפועל המעשי לאורה, אז הדברים כבר פוגעים לא רק בתחום הרשע הנקי, כי א"א כ"א שיהיו חלקי אורה וטובה נסמכים ונארגים במסכת הרשע, וכיון שהרשעה צריכה שתאבד, אז החימה גוברת לאבד גם את הטוב הנשען על הגורל של הרשעים, במקום שחזקה ועצמה ההתאחדות וההתיחסות עד לעצמיות של מציאותם, שהאחד נופל ונובל באיבוד חבירו. אלה המה התכונות האידיאליות לביעור הרעה. אמנם יצאו לפועל המעשי במציאות, מצד העומק של שנאת הרשעה בכל מקום, שהיא מצד עצמה היא צריכה להשחת. רק ההשחתה של הכיעור והניוול תביא מרפא לעולם, שיוכל לחיות ולהתעודד באור חיים של אמת. ההשחתה היא מכוונת אל הרשעה מצד עצמה, בכל מקום שהיא, כחק הקצף. למעשה, הנה החלקים שאפשר להפרידם, להציל את מה שאפשר, ולהשחית את הטעון השחתה, כמדת האף העושה מלאכתו במהלך המעשים בפועל, הוא משבר הבנין. הכלי בכללו הוא פגום ולקוי, כעור ומגועל, בשלימותו הוא שנאוי ומקציף, בהשברו אמנם יוצלו חלקי הטובה, יצטרפו לטוב ויתעלו. אמנם מה שהוא דבק ואדוק באין ציור של עמידה לעצמו, כ"א בארג של הרעה, בין בחיים, בין בחברה, בין בעם, בין בכל צד ואופן, זה הוא תפקידה של כוס החימה, "חמה אין לי, מי יתנני שמיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד", מכלה כליון חרוץ הטוב הנגרר עם הרע. גם הטוב, שבשביל ההירוס הנורא אין לו שום מקום ופעולה, ויוכרח להיות נהפך לרועץ ורע, כ"ז הוא מכלה . אין התכונות אמנם סותרות אחת את חברתה, כולן הן מלאות אישיות גמורה במלא מובן ומלא שלמות, ובמילואן מצטרפות הן לתמם ביותר את הסתירה שלצורך הבנין.
כט. . ישעיה כז, ד.
שבת ה כט
לומאי שנא תיו, א"ר תיו תחיה, תיו תמות
.
הפרטים שמכולם יתקבץ הכלל, הם בנפש האדם לעולם מחולקים בין הטוב והרע. ההבדל שבין צדיק לרשע לא יוכל להיות בנוי על ציון של פרטים, לפעמים יעשה רשע ג"כ דבר טוב וצדיק יכשל בחטא ועון, ואם נאמר להכריע את המשקל ע"פ הכמות, הלא נדע את הערך של חטא ושל זכות. אמנם העיקר היסודי בהכרעת האדם, אם הוא מועיל בקיומו ויש לו זכות חיים, או הוא מפסיד בהוייתו ואבד זכותו, הוא רק החשבון הכללי העולה מצירוף כל כחותיו יחדיו. אם המסקנא האחרונה של סכום כל נטיותיו הנם לצד הטוב הצדק והיושר, אז הוא ראוי לקיום, ואם הוא לצד הרשעה אז הוא ראוי לכליון. הציון של האות האחרון שבאותיות הוא מכריע את כל הבנין, ותכנית הערך של המסקנא מדוייק הוא בזה, שהמעמד של ההכרעה איננו עושה שום דבר חדש, רק הוא מקבץ את כל המפוזר בחיי האדם ומציגם בחוברת. כאשר הנם כולם עצם אחד, אז אם המקובץ מהם הוא דבר שראוי לחיים, הנטיה מסמנת את הכרעת החיים בפועל, ואם הוא ראוי למיתה, הנטיה הזאת היא מסמנת את היציאה לפועל, נמצא שלא עשתה הנטיה דבר כ"א שהוסיפה פעל על המוכן בשרשו משכבר. אם המסקנא של הסכום של כל הפעולות והרגשות שבנפש פונים לחיים, אז התי"ו מצטרפת לחיה, והתי"ו היא תיו תחיה , ובאופן ההיפוך, מצטרפת למות, והיא תיו תמות . כי לא במעמד שהוא כעין מצרף לאדם, עת צרה וזעם, שאז הפורענות כבר מתחוללת בעולם, לא אז יוכל האדם להתחיל בהכנת ערכו, כ"א היסוד הוא מה שהכין בימי המנוחה, בסדרי חייו התמידים, והמעמד הרועש מוציא רק אל הפועל את מה שהוכן מראש, ואין ערכו כ"א ערך האות השימושית לעיקר הפעל.
שבת ה ל
לאושמואל אמר, תמה זכות אבות
.
הכח האדיר בקודש, הצבור בנשמה הגדולה של האבות, שהיתה כל מגמתם להופיע בעולם באור היותר גדול, בצדקה ומשפט בחיים במובנם היותר נעלה ונשגב, שלא רק צדם המעשי הוא נותן להחיים את הטוב, כ"א גם הצד הציורי שלהם, הוא נותן את עצם התוכן של החיים, שיהיו נחמדים ואהובים, ראויים לפריחה וקיום, לעליה והתגברות נפלאה, וממילא גם הצד המעשי הוא מתעשר ומתעלה - הגודל הזה א"א לבוא כ"א שיהיה החפץ של מילוי הצדק והמשפט נשאב ממקורו ושרשו, מאותו המקור העצמי שלו, אשר בהשקפה הראשונה נמצאהו בעצם טבע הנפש הטהורה, שעל כן תהיה ההתעלות המוסרית הבאה מעצם אהבת הטוב מפני מה שהוא טוב, הדבר היותר מכריע את החיים לעליונות. אבל באמת עוד אין זה מגיע למרום הקץ של המקוריות, שהרי יסוד החפץ של הנפש לטוב לצדקה ואורה, הוא מפני המקור האלהי שלה. ע"כ, רק בקריאה בשם ד' אלהי עולם ובדרכיו, כשהתעלות העליונה של הכרת אלהים הטהורה היא מתרבה, חפ הטוב והצדק הוא הולך ומתגדל, עם כל זיק וניצוץ של אור זכר שם ד', של אהבה ושל יראה הבאות עמו בטבע הנפש האנושית, ומכל זיק פרטי מסתעפים הענפים המעשיים והציוריים שבדרכי החיים לטובה. אז באה הנטיה מעצמיות הנפש באמת, מצד מקורה היסודי, והוא קיים לעד, עד שפועל פעולתו אמת ג"כ על דורות רבים של בנים. אמנם המעשים ההפוכים יחשיכו את הזוהר העליון שנטבע בנפש מקדושת אבות, עד שיכול לבוא לידי מצב כזה שלא יוכל כבר לשאוב את אור הצדק והמשפט ממקור חיותו, ואז ממילא ישפל וירד, ויתגברו על הניצוץ היחידי, המתלהב רק מצד הנטיה הפרטית של האדם לטובה ולרחמים, נטיות אחרות, פרטיות גם הן, שמצעידות אותו לדרכי רשע ואבדון, עד שאין תקומה כ"א באיבוד וכליון, כדי שיקום חלד שבו לא תהיינה ההשרשות הרעות חזקות כ"כ עד כדי להאפיל את האור הנצחי מחדור בקרבו. האחרון שבאותיות הרשומים על לוח הלב, התיו להשחית, הוא רק באופן אשר תמה זכות אבות .
שבת ה לא
לבור' יוחנן אמר, תחון זכות אבות
.
אף אם סבות רבות תהיינה מונעות מהוציא אל הפועל את הטוב הגנוז באוצר הנפש הפנימי, המשתוקק להשכיל ולהיטיב, אם החברה והמצב יעיקו על הטוב והקדושה מהתרומם והתעלה, זה הוא רק למראה עין בשר. אבל בוחן לבבות, הוא ידע את הטוב העצמי, שגם בהמנעו מצאת אל הפועל, הוא חפץ יקר ונעלה שראוי למצא חן מצד עצמיותו. ע"כ, גם הנחשלים שבטובים, שטובם לא יצא אל הפועל, אבל כ"ז שלא הופחת יסודם, והזיק האחרון קיים בקרבם מנחלת אבות, ראויים הנם למען יגיעו למצבים כאלה שיוכל הטוב הגנוז ג"כ לצאת לפועל. זאת היא מדת החנינה, שרק בעיני ד', אשר לו נתכנו עלילות , ונרו חופש כל חדרי בטן , יאתה, מאין פנות אל ערך החיים בפעלם. תחון זכות אבות . לב. . שמואל א, ב, ג. . משלי כ, כז.
שבת ה לב
לגור"ל אמר, תיו סוף חותמו של הקב"ה, דאר"ח חותמו של הקב"ה אמת
.
כל תקופה בחיי האדם והאומה פועלת דבר רשום מיוחד, שכשתגמר בצביונה השלם היא מטבעת פרצוף מיוחד על העתיד לפי התכלית הטוב הצפוי לקורא הדורות מראש . הרושם המקובץ מכל אריכות התקופה, מכל מפעליה, עולה דוקא ביחש התחלתה המשכה ואחריתה, שהם מתאימים יחד. כשבא הזמן להעביר התקופה האחת מפני השניה העתידה לבא, אז כל אותם החלקים שלפי המטרה העליונה של השכלול העתיד יהיו מעכבים את ההשלמה והפיתוח, הם צריכים להפסד, ואותם שיש בהם צדדים לטובה, באופן שיכולים הם להעביר את הטוב של התקופה שעברה אל התקופה הבאה, הם ראויים להתקיים ולהיות מתחילי הזמן החדש. ההכרה של השלמת איזה מבוקש לצביון שלם, שימצא המסתכל בכל פרק מפרקי התולדה האנושית, כשהיא מתקבצת מאריכות המאורעות, היא מלמדת את היחש של החפץ האלהי הגנוז בעמקי התולדה, לתן לה חיים והתעלות, והחק האלהי הגנוז בתוכה הוא מסמן את תכניתה בהתאמה של הקצוות עם עצם ההוה, חותמו של הקב"ה אמת , התחלה והמשך ותכלה, והתי"ו סוף החותם בפועל. כשבא אז הזמן לסיים תקופה, ולהתחיל תקופה אחרת, אז החשבון מתמצה, ומה שנשאר בלתי מתאים ומעכב את החותם הכללי של האמת המקובץ מהמגמה האלהית להראות, זה יתקיים וישמש לימים הבאים, ומה שנשאר כובל ומעכב, זה יסולק, כי רק מה שנותן השלמה ליסוד האמת הנצחי יעמוד בעת מעבר, כי "שפת אמת תכון לעד" .
לג. . ישעיה מא, ד. . מלה זו מסופקת בכתי"ק . משלי יב, יט.
שבת ה לג
לדר"ש ב"נ אמר, אלו בנ"א שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תי"ו
.
הקיום שבא בלא הכרה פנימית והכשר עצמי לאורה של תורה וטעמי מצותיה, המלאים - אף במה שנגלה מהם לכל דורשי אמת - זיו חיים יושר וצדק, הולך הוא דוקא ע"פ עצם סדרה של תורה. רק כפי המבואר בתורה יוכל אדם כזה לעשות רצון קונו, אבל לא יוכל לחדש ולדון דבר מדבר בחידושי אמת, באופן שיהיו כל הרעיונות והדיעות המתילדים בלבבו מצד קדושתה של תורה, הולכים ומצטרפים, הולכים ומתרבים, עד אין קץ. לא כן הוא חלק האדם שכבר התעלה להכשר השכלתה של תורה, שבא למדה זו שיודע את קונו, ומשיג את החפץ העליון המבוקש בכללותה של תורה, והכח הגנוז המתפרט בפרטיה מאור העליון, הוא משתמש בכל עניני התורה המצות וכונותיהם כשימוש האותיות הכוללים כל הצירופים שבעולם, להביע בהם המון מחשבות, ורגשות לאין תכלית. אלה הם דבקים בתורה בעצמם ובבשרם, אצלם מאירה אורה של תורה אפילו באור פניהם החיצוני, אצלם עומדת התורה כולה במדרגת אותיות הכוללים כל המבטאים, והמבטאים נולדים מהם חדשים בכל עת ורגע, "כי עדותיך שיחה לי" . סידורה של תורה וערכה נערכת אצלם כערך כלל האותיות, שהם אבות כל מה שמצורף ושעתיד להצרף, כך כל מה שנולד ושיולד לטובה, לאמת, ליושר ולחכמה, הכל נובע מאורה של תורה, והדרכת מצותיה למימינים בה, ובכל עת מצטרפים הרעיונות הפזורים לדברים שלמים, המפיעים דברים מלאים לכל ענין וכל חפץ, אלו בנ"א שקיימו את התו"כ מאלף ועד תיו .
לד. . תהילים קיט, צט.
שבת ה לד
להמאימתי תמה זכות אבות
.
אמר רב, מימי הושע בן בארי, שנאמר "אגלה את נבלותה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי". ושמואל אמר, מימי חזאל, שנאמר "וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז", וכתיב "ויחן ד' אותם וירחמם, ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב, ולא אבה השחיתם, ולא השליכם מעל פניו עד עתה". ור"י בן לוי אמר, מימי אליהו, שנאמר "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ד' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'". ורבי יוחנן אמר, מימי חזקיהו, שנאמר "למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ד' צבאות תעשה זאת". הנשמה העליונה של האבות, החודרת בישראל בכחה האלהי עד דורות אחרונים, היא נותנת לאומה כולה את זכות קיומה ומעמדה, בעיקרים היסודיים שהאומה צריכה להבנות עליהם בתור עם גדול, ובצביונה המיוחד לה דוקא, המיוחד בהתיחדות האלהית של שם ד' אלהי ישראל הנקרא על עמו ונחלתו, שבזה כלול את כל מה שהעם צריך לו, בין בקיומו החמרי ובין בקיומו הרוחני הכללי בתור עם חשוב באומות, בין בקיומו המיוחד בתור עם ד' וגוי קדוש. והנה אע"פ שהכשרון של הקדושה המנוחלת מאבות העולם הוא קיים עדי עד, ונותן כח וחיים לכל יחיד ויחיד מישראל, ואחרית ותקוה לאומה כולה עדי עד, ו"זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". אך בעונות הכלל והפרט יוכל האור הגדול הזה להתעלם, עד שאין בו כח להתגלות בחיי הכלל, ואז האומה נופלת עד עת קץ שהיסורים ממרקים את עונה, וחוזרת האורה האלהית להאיר ע"י תשובה ומע"ט, שכח קדושת שם ד' יתברך הקשור בכללה, מעורר לתחיה את הגנוז מקדושת אבות, בכל המובנים שאומה גדולה חיה וקדושה צריכה להם. והנה, ע"י זכות אבות בא לנו הכח המוסרי הכללי, שתוכנו הוא כללות המדות היותר טובות, הפועלות הנהגה ציבורית טובה מלאה חסד, משפט וצדקה. האומה שחי בקרבה כח החיים הכלליים מצד היסוד המוסרי, היא זוכה ג"כ בחיים מדיניים הבונים כל בניה מאוחדים יחד לעבודת הכלל. והרוח הכללי ביחד עם סידורו המעשי הוא חזק ומתאים, אשר רק בהקבץ שני אלה, חיים מוסריים וחיים מדיניים כלליים הבנויים עליהם, תוכל הקדושה הישראלית הפרטית לחול, ע"י מה שישאבו ישראל את עוזם וחילם ממקור הקדושה האלהית, שהיא עליונה הרבה ומתנשאת מכל מקורות מוסריים ומדיניים טבעיים, המתהלכים רק לפי אותו הערך (של)התרבות האנושית עומדת בו בזמן ההוא, ומשתפלים עם כל שפלותיה. אבל ע"י השאיבה מהמקור האלהי, הנשמה הכללית מתנשאת בגובה עליוני למעלה למעלה, וזה ניכר בישראל אפילו רק ביחושם לעצמם, בלא שום השפעה שיש בכחם על העולם כולו. אמנם הצד העליון, כשהכל מתמלא ועולה, יוצאת ההשפעה החיצונה בכל עזה באורה המבהיק, שזאת היא תעודת מלכות בית דוד, "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים" . וכל אלה הנם סעיפים תלויים בזכות אבות שהשפעתם נמשכת ע"י האבות, וע"י החטא יש להם הפסק, ויש להם כח להיות חוזרים וניעורים בבא עתם. לנגד אלה ארבעה הפרטים הגיע זמן המשבר, מצד ההשחתה המוסרית, בתקופות שונות. הנפילה המוסרית הכללית, שנתהפכה למעמד של נבלה, הגיע בימי הושע בן בארי, ועתה אגלה את נבלותה . כשלון המעמד המדיני גם בהיותו עוד אגוד בארץ וממלכה, מתולדה הרעה של הירידה הרוחנית, הגיע בימי חזאל מלך ארם. הכשלון הפנימי, מביטול הקדושה האלהית הפרטית והשפלתה, הגיע בימי אליהו, עד שעי"ז הוצרך להוראת שעה של הר הכרמל. אמנם נמשך הענין ביהודה, עד שהכח היותר כללי העומד לצאת לאור ע"י מלכות בית דוד לעמים רבים, הגיע אז עד משבר, מפני חלישות התולדה בכל העבר שלה, שנתעקמו דרכיה, והאוצר הטוב שהיה גנוז לכל אלה מכח האבות נתרוקן. רק הקדושה האלהית מצד עצמה, הגנוזה בעומק הנשמה, ומקור מחצבת כנסת ישראל, במדה כזאת שהעתיד הוא לפניה, אפילו מה שלא יצא אל הפועל עדיין בזכות אבות, זה יחזיר כל האבדות האמצעיות עם העקריות, "מעתה וע"ע קנאת ד' צבאות תעשה זאת"
לה. . תפילת שמונה עשרה. . ישעיה ב, ד.
שבת ה לה
לוא"ר אמי, אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עון
.
אין מיתה בלא חטא, דכתיב "הנפש החוטאת היא תמות", אין יסורים בלא עון, דכתיב "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". סדרי היצורים שנחקקו מאת צור כל העולמים ב"ה, הוא להיות מוסיפים והולכים בשלמותם. וכיון שהם מגיעים למדרגת האדם, הבוחר החפשי במדה ידועה, הנה מתחלת שלשלת המדרגות לעלות לפי עילויו המוסרי, שהוא הכח המרכזי בהשלמתו. ע"כ, אם המעמד המוסרי לא נגמר בכללותו, ולא בא עד אותה המדרגה השלמה שאין החטא נמצא עמה, הרי המיתה מוכרחת לו למען שכלולה של היצירה ההולכת ומתקדמת, עד באה אל המגמה של המנוחה, מציאות האדם השלם בתכלית המוסר היותר זך ועליון שהחטא לא נמצא בו. הירידה המוסרית, מצד שעדיין לא בא השכלול האנושי לאותה המדרגה העליונה שאין החטא נמצא עמה, לא תכיר שום עון של מזיד, שאין אנחנו עסוקים בפתרון השאלה של צורך המיתה בעסק של ענינים מקריים שבחיים המוסריים של האדם, כ"א במעמדו הנשפל הכללי שלא הורם עדיין להכיר כלל את רוממותם של החיים המשוללים לגמרי מן החטא, ע"כ רק החטא יסבב המיתה, ואין מיתה בלא חטא . אמנם כשם שהחכמה האלהית מפלסת את נתיב הנהגתה העליונה ביחש לכללותה של שלשלת היצירה, כן היא מדרכת את החיים הפרטיים ע"פ אותה המדרגה שהם כבר ראויים לה כ"א כפי מעלתו, שיהיו נשמרים מרעות שיש בידם כבר להזהר מהן במערכה המוסרית. אותן הרעות שהכח המוסרי כבר יש בידו עז להכיר את גנותן, לא תצטרך המיתה לבא לתקנתן. היא עסוקה רק להביא לעולם יצורים יותר מושלמים ע"י העברת הבלתי מושלמים, אחרי כלותם את שימוש זמנם המספיק להעלאת הדרגת החיים ע"פ תכונתם. אבל העון בא כבר בתור התפרצות מהמסגרת שכבר הגיע יתרון החיים אליה, בשבילו צריך רק יסורים, להשיב את האור הנפשי אל מכונו ע"י הדכדוך של היסורים, המסירים את התבלול הבא לשובב דעתו של אדם, לאמר ללבו שהוא איננו צריך להכיר כ"א את רצונו לקו להליכות חייו, ולא לחק עליון המתוה לו את דרכו. היסורים אמנם יראוהו איך שהוא תמיד בעצם טבעו קשור בהכרח ברתוקות של חוקים עליונים וכלליים, שאם ישוה על פיהם את חקות חייו אז ינעם גורלו, ואם יתפרץ מהם יוכח במכאוב. וזה תהיה לו לעדה ג"כ על מציאות החקים המוסריים, עד באו אל קצה גבהם, אל הקשר העליון הקדוש והנאמן של חקי ד' ועדותיו, אין יסורים בלא עון . החטא אמנם הוא כולל את מעמד הנפש שלא נשלמה בכל כללותה, "הנפש החוטאת היא תמות" . העון מישר את הפרט המתפרץ מהחוג שאפשר לו להגיע אליו, "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" . ההתקוממות תוכל לבא על החקים היותר רחוקים מחוש ההרגשה של האדם במטרתם, שזהו תוכן הפשע, ע"כ רק יסורים מחוג רחוק, הנובעים משלשלת הנראית רחוקה, ומ"מ היא מתקרבת ושולטת על האדם להרע לו, יסורין כאלה ילמדו את האדם לשא דעו למרחוק , להשכיל אל ערכו של הצורך הנשגב של חקים רחוקים בתכליתם לפי קוצר ראייתו של האדם הפרטי, המוסגר במסגרת מצבו וזמנו, שבט החיצון הרודה בו בעת ההכרח. העון בא ע"י התקוממות בעלת פנים קצרים, רק התעלמות מהחוג הקרוב, שבמעט השקפה לא יוכל להתעלם, יורהו דעה איך להכנע מחק עליון, שהוא כולל כל קרוב וכל רחוק. הנגעים, יסורים קרובים אל חוג המרגיש בהם, עונם, אף שלא הגיע לאותה המדה המתעצמת בעמקי הנפש לקרותה בשם הראוי לה, "הנפש החוטאת", וכשאך תכיר עותתה, כבר עשו היסורים משלחתם, "ושב ורפא לו" . לו. . עפ"י איוב לו, ג. . ישעיה ו, י.
שבת ה לו
לזמיתיבי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו ש"ע, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון, א"ל מצוה קלה צויתיו ועבר עליה, א"ל והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו, א"ל "מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו'"
.
אע"פ שכל איש ואיש מתיחד בבחירתו במצבו המוסרי, מ"מ כללות התכונה של הנפש האנושית בכללה פועלת על כל אחד ואחד גם באופנים היוצאים מגבול בחירתו. הירידה המוסרית של אדם הראשון קבעה בו פחת כזה שרק ע"י חילופי מעברות יבא לרוממות שלמותו, אשר לזה שואפת ההטבה האלהית השלמה. ואחרי שכבר ההתעלות צריכה להקבע בנפש האנושית בכללה, שמצד[ה] צריכה היא למעבר של המיתה וכל ההתחלפ[וי]ות הבאות לרגלה, ממילא אין באפשר שיצאו מן הכלל אנשים יחידים שהגיעו במעלת בחירתם עד הגבול היותר מרומם, שאיננו צריך עוד תמורה ע"י מעבר המיתה, מפני שרק תכונתם העצמית יכולים הם להביא לידי המעלה היותר מעולה, שהוא דבר []תלוי בהם. אבל איך יביאו לידי המעלה הגמורה את אותו החלק הנמסך בנפשם מנפש האנושית הכוללת, שזה א"א שיתוקן כ"א ע"י התעלות כללית לכל האדם אשר ע"פ האדמה, כי תמלא "הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" , וכל זמן שלא נתקן הצד הכללי אין הבחירה מכרעת בדבר, כי "מקרה אחד לטוב וגו'" . לז. . ישעיה יא, ט.
שבת ה לז
לחהוא דאמר כי האי תנא, דתניא, ר"ש ב"א אומר, אף משה ואהרן בחטאם מתו
.
אף שהוא דבר מוכרח שיש קישור כללי לנפש האדם הפרטית עם הנפש האנושית הכללית בחייה המוסריים, כמו שהוא מקושר ביתר מערכי המציאות המסבבים אותו, כחק מצוי שאינו נפרד מן הכלל המקיפו, מ"מ הדבר מסופק עד כמה הבחירה החפשית שבאדם מגעת בכחה. ולעומת מה שמ"ד יש מיתה בלא חטא ס"ל שאין היכולת באדם, אפילו היותר שלם בצדקו וחכמתו, להנשא מעל לאותה ההשפלה הכוללת שחטא האדם הכללי הטביע בה את הנפש האנושית, שע"כ המיתה מוכרחת היא כדי לתן מקום ליצירת הצורה היותר עליונה בהתחדש כחומר חותם, לעומת זה ס"ל האי תנא דהבחירה היא כ"כ חפשית, עד שהאדם הפרטי יכול לרומם עצמו ממעל לכל ההשפלה הכוללת, וללכת הלאה מעל כל גבול של כל החסרונות המוטבעים בנפש האנושית בכללותה. וע"כ, אם באמת כה יתרומם, אזי ישתלם בתכלית המעלה, עד שאותו הגרעון שבשבילו המיתה נועדת להעבירו מן העולם כדי להשלים צורת יצור יותר נשגב ועליון, אין לו מקום (בשלם) בתכלית שהוציא לאור את כל בחירתו. וסבת המיתה היא אמנם מפני שלא הוציא שום אדם את הבחירה באופן עליון כזה, אבל היכולת ע"ז נמצאת בטבע של חופש הבחירה. וע"כ ס"ל דאפי' משה ואהרן בחטאם מתו , אבל יד בחירתם, לפי רוממות ערכם לולא זה החטא, היתה יכולה להגיע עד למדה עליונה זו של מעמד היצור היותר עליון, שהמיתה הנהוגה היא מעבר להבאתו לעולם ע"י חידוש פני אדמה של תחיית המתים.
שבת ה לח
לטשנאמר "יען לא האמנתם בי", הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם
.
החילוף במעמדים וצורות של החיים, ראוי להכיר בתור השלמה טובה ועצם טיבו של צביון החיים המלאים. ע"כ, החילופים בין עולם לעולם, בין מעמד חיים גרוע ופחות בערכו למעמד של חיים עליון ונשגב ונעלה ממנו, ראויים להיות הולכים בשלשלת החיים תמיד בצדדיהם היותר מעולים, כי העמידה על מעמד אחד ותוכן אחד פרטי - במהלך ההתעלות שאין לה סוף, - לא תוכל לעולם להחשב להצלחה. אבל בלא קלקול של איזה חטא, יהיה זה המעבר כולו נאה ומקובל, באין שום פגע וצד ירידה והחשכה לשום צד מצדדי החיים, לא הפנימיים ולא החיצוניים, כ"א שיש עליו תכנית מלאה של שמחה, של חופש ופטור, של עול שכבר מלא את חובתו, ואז איננו כלל נערך למיתה, לא מצד פנימיות החיים ולא מצד חיצוניותם, כ"א פטור מן העולם, עזיבת העול של אלה המצבים שבמין החיים שכבר עשו את פעולתם בשלימותם. ע"כ, לא חליפת המצב היא תצטרך אל החטא, כ"א אותה החליפה המתיחסת באיזה אופן לשם מיתה, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם . ובהגעת הזמן כבר היה בא מצב של התעלות שלמה, שאין עמה שום חסרון ושום הפרה של איזה צד מצדדי מילוי החיים, כ"א חופש ופטור מן העולם בהרגשה והכרה שלמה ומקפת מכל הצדדים, להתעלות של כל חלקי החיים וכל כללותם לעולם יותר נשא ויותר מרומם, שאינו ראוי בשום אופן שישא עליו שם מיתה. ואותו הערפל הדק, שעל ידו הותר שם מיתה להקרא על אופן עליית החיים של השלמים הק[ד]ושים הללו, זה גרם החטא הדק, שלפי ערכם נחשב לחטא, "ונוקם על עלילותם" , "וסביביו נשערה מאד" . לט. . מלה זו מסופקת בכתי"ק. . תהילים צט, ח. . שם נ, ג.
שבת ה לט
ממיתיבי, ארבעה מתו בעטיו של נחש
.
הבחירה היא אמנם רחבה מאד, האדם יוכל להתעלות כ"כ עד שלבו יתעלה למצב היותר נשא ונשגב, ואפילו אותה הרשעה הכללית הדבקה בטבע הכללי של האדם, ג"כ אפשר שיוכל להתרומם עליה, לטהרה ולהפכה לטובה. אבל העצה העליונה חייבה לתן רשות למציאות הרשע, לא בשביל הרשע, כ"א כדי להעמיד הצדק על מכונו. כי הלא כל הסתכלות של חכמה, של אמת ושל יושר, היא נכונה להתעכר ע"י תוספת ציורים ודמיונות שאינם הולמים אותם, ואלמלא כח הרשע המוחה על כללות הצדק והקדושה, הלא היתה התוספת הולכת ומתגדלת, עד שהיתה בעצמה מחבלת את האור והטוב שאליהם מגמתה. ע"כ, גם הצדיקים היותר עליונים, שמצד נקודת הרשעה לא יוכל כל רע לשלוט בהם, ושלמותם הנפלאה הגיע למדה היותר עליונה, אבל עצם המחאה הכוללת, ככל כח כללי, היה מוכרח להמצא אתם ג"כ, כדי להכין ממנו כח מודד ומשער את הקדושה והטוב לבל יפריז מדתו. עטיו של נחש, שעמד נגד התוספת של המגע שהוסיפה האשה, ומתוך שהשלילה הזאת מוכרחת היא לנבע מכח מחאה כללית נגד הקדושה והצדקה, באשר כך הוא משפט הכחות השולטים בחיים, שיהיו כלליים, ואז יוצאים החיים בעז גבורתם, כשמוצאים את הנקודה המרכזית שע"י הניגודים הרבים הסובבים אותם. וכאשר כללות החכמה והפרטתה, כללות החסד והטוב והפרטתו, הנם יסודות החיים כולם, נמצאו המסולתים שבבנ"א לעומתם, שהנם ראויים להיות עמודי העולם, ולא מצאה הרשעה מקום בהם לחול כ"א מצד הגבלת האורה בעטיו של נחש, שגם הוא, אלמלא חפץ יוצר כל, לא מצא מקום לעשות תפקידו, "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" . מ. . תהילים קיט, צא.
שבת ה מ
מאואלו הם, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד
.
הכח הפנימי של תעודתם של ישראל במציאות, וכן המסקנא האחרונה שבפועל, ודאי אין עמה שום פגם וחטא, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". השימוש שבפועל, צריך ומוכרח הוא שתמצא איזה מדה של חטא עמו, כי כן הוא המצב של העולם המעשי, שא"א לו לשמור את משקלו המצומצם ומדוייק. אמנם המקורות של הפעולה, והחותם הכללי, מסמנים את הצדק המוחלט, ע"כ חותם השבטים כולם, "שבטי יה עדות לישראל", בנימין בן יעקב , המשלים את התכסיס הכללי של האומה, לא נמצא החטא בגבולו כ"א להגבלת הצדק. המקור למציאות הגוף של האומה בתור גזע מיוחד, א"א שיצטיין בפינוק ונקיון קדושה, אדרבה מעומק הרע יצא הטוב, מעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ויעבדו אלהים אחרים , ומאתר רחיקא קריב יתהון קוב"ה. אמנם אח"כ, בצורה הפנימית שע"י התורה, אף שבמצאה מקום בעולם המעשה א"א היה שלא יתערב איזה חטא מעולם המעשים, "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם", אבל המקור הראשי קודם יציאתו לפועל, שהיה הטוב כלול בעמרם אבי משה, היה בתכלית הטוב, חוץ מצורך ההגבלה הכוללת שבעטיו של נחש. כן מלכות בית דוד, היא הנותנת את הצביון השלם של האומה, תכלית הטוב העליון גנוז עמה, ואם לא היה אפשר שבפועל לא ישתמשו ג"כ הכחות הרעים בעז המשרה, אבל במקורו היה כולו רק טוב, בישי אבי דוד. וכאשר התעודה התיאורית הצפויה של מלכות ב"ד היא ודאי הטוב העליון, ולא היה יכול לצאת בפועל עד קץ הימין, הנה נרמז בענף שיצא ממנו בתכלית העילוי שכולל עמו הטוב העיוני, המתגבר על כל המגרעות המוכרחות להמצא מצד תוקף הממשלה בעולם המעשי המלא מכשולים. ע"כ, על כלאב אמר "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר", והוא כלל בקרבו את הצורה הרוחנית של מלכות ב"ד בשלימותה הציורית, שבפועל תבא אליה בקץ הימין גם בעולם המעשה, שלמות דמותו של דוד שעתיד הקב"ה להעמיד, שנאמר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". מא. . שיר השירים ד, ז. . תהילים קכב, ד. . עפ"י יהושע כד, ב. . זוהר, אמור, צח ב. . תהילים קו, לב. . משלי כז, יא. . יחזקאל לז, כה.
שבת ה מא
מבוכולהו גמרא, לבד מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא, דכתיב "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב", וכי בת נחש הואי והלא בת ישי הואי, דכתיב "ואחיותיהם צרויה ואביגיל", אלא בת מי שמת בעטיו של נחש
.
הטוב העליון השלם, הנמצא בתכונת האומה בשלמותה מצד גזעה שנסתמן בבנימין, וכן הטוב המשלים שבמקור התורה בהתגלותה בעמרם אבי משה, וכן תעודת המלוכה בצורתה העתידה השלמה הכוללת בכלאב בן דוד, כל אלה ראויים להיות גנוזים, והנם עתידים להגלות ביום יגלה כל הטוב אשר דבר ד' על עמו ונחלתו. אבל שורש הטוב, השלם מאין פגם וחסרון, הנמצא ביסוד הממלכה בצורתה המקורית, שמצדה היא ראויה להתקיים עדי עד, "דוד מלך ישראל חי וקיים", "כירח יכון עולם", זה ראוי להתגלות באיזה אופן ג"כ בזמן ההוה. ע"כ, לא רק בגמרא ומסורת גנוזה, ככולהו, ראוי להיות הענין של יחש אוצר הטוב שבישי אבי דוד, מקור ממלכת ישראל, והוראת תעודתה מצד הכנתה ויסודה, ע"כ מפרש בו קרא. ובדרכנו למדנו, שגם ההתמוטטות שבעולם המעשה אשר באה למלכות בית דוד, שהיה החטא הראשי, הגורם היותר גדול לה, גם הוא ביסודו מוכן להגבלת הצדק, כענין עטיו של נחש, שמובן שההגבלה היא דוקא מחזקת אותו ומסמנתו, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כ"א כדי להורות תשובה. ולעת הכשלון, של עמידת הרעה מביתו, נתגלה במשטר הצבא ענף מחוטר ישי, שהגביל לשעה ודחה את המלוכה מדוד, כמו שהיה פועל יואב, שהיה ג"כ מזה הגזע, בעת האורה והזריחה. וכל אלה נערכו מראש, מעצת תמים דעים, "וכסאו כשמש נגדי", "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעימו, ולא אשקר באמונתי", "אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב", "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה". . ראש השנה כה, א. . תהילים פט, לח. . שם שם, לז. . שם, שם לג-לד. . שם שם, לו. . שם שם, לח.
שבת ה מב
מגמני, אילימא תנא דמלאכי השרת, והא איכא משה ואהרן, א"ל רשב"א היא, וש"מ יש מיתה בל"ח ויש יסורין בל"ע, ותיובתא דר"א תיובתא
.
השאלה אם הבחירה הפרטית תוכל כ"כ להתרומם, עד כדי להעביר לגמרי את הירידה שבאה לאדם הפרטי מצד אותו החלק שפרטיותו נפגמת מסבת הפגימה הכוללת של הירידה הכללית, תתפלג לפנינו עכשיו לשני חלקים. חלק אחד, האפשרות של עליית האדם בערכו הפרטי, בהיותו לעצמו, במעלה היותר עליונה מן הטוב החכמה והחסידות הנאותים לו. והחלק השני הוא, אם יתכן שימצא ג"כ ע"י פיתוח שלמותו, הנהגה כוללת שבה ידריך את הכלל, את החברה האנושית, וגם במרחב חיים הכוללים, שרבו מאד סיבוכיהם, לא יהיה מקום לחטא ועון לפגום, באופן שיוכל להיות גם בריבוי פעלים העומד במילוי השלמתו במדה כ"כ עליונה, עד שאין צורך עוד לבנינו ההוה להסתר למען תת מקום לתכונה יותר מעולה ונכבדת. וכאשר מצאנו דאמנם נמצאו יחידים שהם התעלו מן החטא בערכם הפרטי, שמשה ואהרן לא הגיעו לזה, ועכ"ז לא נאמר שירדה מעלתם לעומתם, מפני שהם בתור אנשים פרטיים, שרק בגניזה היה עמם נמצא כל אוצר הטוב השמור ג"כ אל הכלל כולו, הם יכלו להגיע עד אותה המעלה של ההתרוממות הגמורה, שאין לשום חטא ועון יחש עמה. אבל כשיצאו היותר שלמים שבמין האנושי להנהיג את הכלל, בתור הסיבוך העצום שבארחות החיים הכלליים, למדה זו לא תוכל האנושי[ו]ת להגיע, עד שלא תמנע את הפרטים המנהיגים אותה בשפלותה, ממעלתם הרוממה. ע"כ, משה ואהרן בחטאם מתו, בחטא המסובב מסבל ההנהגה הכוללת, ואע"ג דיש מיתה בלא חטא של אדם פרטי, ותיובתא דר"א ששולל את מציאות האפשריות של מיתה בלא חטא, שהיא אמנם מוכרחת לבא מצד המחלה של החברה הכללית, שבקרבה ובסבתה החטא מוכרח באיזה אופן שיהי' בכל מי שעליו הוטלה המשרה הכוללת של הדרכת הציבור בכללותו.
שבת ה מג
מדא"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד ששקולים כאחד, אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו", מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה
.
הרשימות הקדושות שכל המאורעות שע"פ החכמה האלהית העליונה צריכות הנה להכתב בתורה, איך הן ראויות לעשות עלינו, שקול הכל בפלס וקו משפט אלהי. וכאשר אותו המובן של הסיפור, היסוד הפנימי שבו שהוא צריך לרשום בנפש, אם יתואר כפי פשוטו, לא נוכל מרחוק לפעמים להבין את עיקר ערכו, אז נשקל בשקל הקודש ע"פ אל דיעות באיזה לבוש יתלבש הסיפור, באופן שכאשר יגיע אלינו, יהיה ערכו ממש אותו הערך הראוי שיעשה רישומו עלינו. ובזה המהלך תתאחד תורה שבע"פ עם תורה שבכתב, שאם במהלך הזמנים ימצא שאותו הרושם שהמעטפה של הענין פועל עלינו כבר יצא מגדרו מצדנו, והדבר פועל עלינו שלא כפי המובן הראוי, ע"כ תגלה אז לנו האורה של תורה שבע"פ, ע"פ רשומי הדרשות, להוביל את רעיונינו אל עצם המאורע כמו שהוא, שאז בקבצנו יחד את הרושם הפשטי הנראה מדברי תורה בחיצוניותם, ואת הרושם החיפושי הבא מעומק הדרשה, שכל אחד מאלה יש לו נטיות מיוחדות לפעול על הנפש, המובן הפשטי מצד פשטותו והרגלנו בו מנעורים, והרושם המדרשי מצד חידושו ורוממות מחקרו, בהתחברם יחד ישמר הרושם הנרצה כפי המחוגה האלהית הראויה לדרכי תורת חיים על ישראל. פעולת האבות, הגדולה מאד על ישראל, היא כוללת ג"כ שכל פרטי סדרי חייהם פעלו את פעולתם על האומה בהוה ובעתיד, וק"ו בעבר. הרוח השורר בבית יעקב, שעל שמו נקראנו כולנו, הוא מתהלך גם עתה בקרבנו, וכל האור שבתוכו הוא מאיר בלבבנו עדי עד. ואם עבר על הבית איזה רושם ערפלי, הנהו עושה גם עלינו את רישומו, ואנו סובלים ומתעודדים להאירו, כיד ד' הנטויה על עמו ונחלתו. רוחו הגדול והתמים של אבן ישראל, יעקב אבינו, כפי אותה המדה אשר מלא את הבית, אנו מלאים גם אנו מהודו, ואם איזה רוח עבר, וע"י איזה סכסוך פנימי נתכווץ מעט אורו של ישראל מהופיע בכל עזו בבית פנימה, הנה ליקוי אור זה מגיע לנו ממרחקים בתור פגימה גדולה ורבתי ערך. ע"כ, במחוגה אלהית נשערה אותה ההשתנות של הופעת כחו של יעקב אבינו במלא עזו במשטר הבית ע"י הפגעתו של ראובן, ע"פ פעולתה בחלישות החיל של קדושת אמת המגיע לנו מזה, דוקא כאילו שכב עם בלהה . אמנם בחפצינו לתאר את ערכו של ראובן ע"פ זאת המדה, עלינו לשוב לאחור ע"פ אור הדרש שבתורה שבע"פ, שהשאירה לנו תורה ברישומיה הנאמנים, עד ש כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה , ודוקא ע"י עומק הדרש אנו באים להמטרה של הצגת הענין במעטפה זאת למען התוכן הפנימי הנוגע לנו, שמעלה עליו הכתוב כאילו כך היה.
שבת ה מד
מהתניא, רשב"א אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר "ארור שוכב עם אשת אביו", ויבא חטא זה לידו
.
החטאים, שהם [] יסודות המוסר ונעוצים יפה בטבע הקדושה הפנימית של הנשמה הישראלית, הנם מורשה לקהלת יעקב, לתעבם מצד טבע הקדושה של המוסר המורשי של קדושת ירושת אבות. כדי להוציא מן הכח הגנוז אל הפועל את הטבע הפנימי הישראלי למוסדות הצדק, נצטוינו בהתחלת כניסתנו לא"י להביע מחאתנו הכללית על כל פורע מוסר ועושה נבלה, חוץ מאותו הצד העליון שכבר נצטוינו על כללה של תורה ופרטיה, מצד ההכרה הכללית הנעוצה בעומק הטבע של הנשמה של האומה כולה, "ואמר כל העם אמן". הטבע של תיעוב הרע והנבלה שבא בירושה, מורשה לנו מאבותינו הקדושים, מעיד לנו על עצם טבע הטהרה שהיה קבוע בנפשם הם, לשנא את הרעות והדברים השפלים והמגונים הללו, שהם עולבי נפש האדם הישרה, האלהית, עד שא"א כלל שתמצא איזו פעם בנפשם נטיה לגיעולים כמו אלה. גם המטרה העליונה ששתה החכמה האלהית, במה שסבבה שהאומה הזאת, הנבחרת להיות לעם קדוש לד', תהיה מצויינת בעומק טבעה לקדושה תכונית ע"פ מורשת אבות, היא הטביעה ביותר את חוזק הטבע בנפשות ראשי גזעינו לשרשי הקדושה והצד הכללי, עד שלא יתכן שתניח חפצה מידה לפגום את כל יסוד מגמתה. וא"א ג"כ שבמקום שכ"כ נתחזקה ההכרה בתיעוב הנבלה, עד שהד קולה של כללות האומה יצתה בהר עיבל, לומר "ארור שוכב עם אשת אביו", ויבא חטא זה לידו, נגד תכונתו העצמית, שיצתה כ"כ חיה ואמיצה בבנים, בתכונה כ"כ אדירה ועמוקה.
מה. . עפ"י דברים לג, ד. . שם כז, כ.
שבת ה מה
מואלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פלגש אביו", עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה
.
ההוה והעתיד המה שני העמודים שעל פיהם יבנה אושר הכלל והפרט, אושר הבית והאומה. כשההנהגה היא מושלמת ומוצלת מכל חתחתים שבדרכים, אז יגלה ההוה בכל אורו, ויהיה גם הוא מדריך נאה אל העתיד הנשגב ונשא ממנו. דרכי ההוה הנאים והטובים, הממולאים ברכה ויושר, הם הם ראויים הנם לנשאות אותנו אל העתיד הטוב והמרומם. רק ע"י מכשולים ופרעות יהרס היחש שבין ההוה והעתיד, והפרט וכן הכלל יהיו צריכים לדלג על רגשי ההוה מאין פנות להגיע על ידם לאורח חיים הסלול של העתיד. הרוח האצור בראש מקור בית יעקב נתן לנו אלה שני הדרכים הכלליים, אמנם לא נבצר גם מהם איזה האפלה, ככל עניני עולמנו שעדיין אינם שלמים במילואם. בנין עדי עד, בנין בית לעולם, לדורות ולאומה, הוא נכון ג"כ להיות מאושש, עם כל מרחק חזיונו, על יסוד המאיר של ההוה, הרואה לפניו את יושרו וטובו ג"כ בגלוי, בלא חשבונות רבים, בטהר הטבע, ועצם []הרגשות הישרות הנובעות מנפש חיה קדושה ושלמה. ברחל נתגלמה התעודה הזאת, אותה מצא אבינו יעקב ראשונה, ואהבה ע"פ האוצר הצפון שלפניו נגלה מנפשה. זה העולם הגלוי, היה לפי דעו ג"כ הנושא של העולם הכמוס והמכוסה של העתיד הרחוק. אם כך היה מצב העולם, אם כך היינו גם אנו ראויים שהאושר המכוסה והרחוק יהיה בדרך ישרה, באין מעיק וצרה, מופיע מהאושר הקרוב והגלוי, אולי היה הענין נשאר כך. אבל לא כך היתה עצת ד' הנפלאה והרוממה, בכמות היה העולם המכוסה הרחוק התעודה של הקמת בית עולמים לעם ד' ונחלתו מעותדה ללאה, ובאופן נעלם ומופלא, באורח אשר ההוה שלו לגמרי נסתר ונעלם היה מיעקב, בא הדבר לתעודתו. כן הוחק ג"כ ביסוד בנין הישראלי לשא עין למרחוק, ולפעמים רבות ג"כ בדליגת ההוה, או בעשיית צרה לו, למען העתיד המכוסה הרומם והנעלה. מ"מ בעולם ההוה לא הושלך מיסודו הכלל הגדול שהשאיפה ראויה להיות לעדי עד, שיהיה ההוה מאיר ומזהיר גם הוא, וממנו - מאורו וישרו - יקח לו העתיד את גדלו וזרחו. רחל היתה עקרת הבית, וגם בניה של לאה מודים בדבר, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל", הקדימו רחל ללאה. מצד היושר העליון שהופיע באורו של יעקב, כך היה הדבר נכון. כל מה שההוה הוא יותר מזוקק מצד רוממות מעלתו של האדם, כך הוא יותר ראוי שהוא בעצמו יהיה הבסיס של העתיד. ולא די יסוד העיקרי של ההוה, כ"א ג"כ כל הרחבותיו, כל הנצרך לו ונלוה אליו, הכל יכון להיות מוסד בנין עדי עד, בלא העקה ולא דחיית הפסד והקטנת ערך העתיד העומד להיות הולך וגדול, הולך וקדוש לעד. ההוה הזה ג"כ רענן הוא באיש תם, בבחיר שבאבות, המתמם את הסגולות כולן לבנין רם ונשא, המלא חיים של קודש קדשים בכל גמרם ומילואם גם בהוה, כפי הצביון של העתיד המתעלה ברום מעלותיו, עד שכל הנטפל עם ההוה הנעלה הזה הרי הוא בערכו ומעלתו, הוא מפלס נתיבו ועושה פעולתו, חיי שעה וחיי עולם לא יתפרדו. ע"כ, שפחת רחל, בלהה, היא לקחה מקומה באמונה אחר מתתה. מעלה זו, לא היתה יכולה להתכנס בכל עזה בלבב ראובן. ערך ההוה המאיר, העומד לרכס את העתיד אליו בהתרחבו בכל ענפיו, היה ראוי להיות צפוי רק לאבן ישראל, שדמות דיוקנו חקוקה בכסא הכבוד, וראובן בא בטענה, אם אחות אמי נעשה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תעשה צרה לאמי, ובלבל את מצעה. מו. . אולי צ"ל: לאהבה. . רש"י בראשית לא, ד. ועיין ב"ר עא, ב. רות רבה ז, יב. . רות ד, יא. . ב"ר עו, א. . עיין שם פב, ב.
שבת ה מו
מזאחרים אומרים, שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב "אז חללת יצועי עלה", א"ת יצועי אלא יצועיי
.
ההפרש שיש בסדרי החיים כולם, בין אותו הסדר הנמשך מרוח כזה שעלה עד אותו המקום שיוכל לשאוב מן ההוה עצמו את כל הטוב של העתיד, ומחיי שעה עצמן מקור עולמים לחיי עולם אל אותו הסדר הנמשך בסגנון של חיים שצריך להקרע לגזרים, שיהיו בו חיי עולם וחיי שעה מחולקים ודוחקים זה את זה, שאין העתיד הרחוק מתברך כ"א מדחיקתו של ההוה, וההוה איננו מוצא את יסודו והרחבת הוייתו כ"א ע"פ דחיקת העתיד, אע"פ שהוא מודה שהוא מכשיר אליו ושהנצח הרחוק והעומד עדי עד הוא תכליתו, הוא גדול מאד. הסידור הנורמלי, שבו אחז יעקב בתחילה בסידרי ביתו, לבסס את העתיד המושקף מרחוק לו, בתור אחד האבות ובחירם, הנועד ליסד האומה הסגולית בשבטי יה עדות לישראל, ע"פ הסידור של יושר ההוה הנובע מהתגלות הנשמה במועדה וזמנה זה, אמנם נתרעע מעט בקלקול שע"מ לתקן ע"פ עצת ד', שנכנסה לאה לגורלו, את אשר לא פלל מראש. זה אמנם יעשה את פריו, שבסדר האומה הוכרח הדבר שלא יתנהלו הענינים לאטם כ"כ, והעתיד יתפרץ ג"כ הרבה בחיי ההוה לרוממו ולקדשו. אבל לא נתן מקום בהנהגת הבית לדחיקת שליטת ההוה בשביל העתיד המכוסה, כ"א הדברים כ"כ תמימים באו, והסדרים כ"כ נוחים קדושים ומתאימים, עד שהרחבת הרגש הנובע ממצב ההוה והשלטון במועדו, יתן יד להעתיד ג"כ לתן לו את חלקו ולהצטרף אליו כראוי. הרושם הביתי של בית יעקב הוא רושם גזעי באומה לדורותיה, בילבול היצוע, שינוי סידרי הבית בחוזק יד שלא ממקור הרגש של ההוה כ"א מפאת הדברים שנתגלגלו מהעתיד הרחוק והמכוסה, זה לא לבד שעל ההוה פועל שלא באורח שלם והגון, כ"א ג"כ העתיד עצמו סובל ממה שבסיסו ההוה איננו מתרחב ומתפתח בבטחה כראוי, והמגמה האלהית של העתיד המכוסה, שראשי האבות הנם שותליו ומסבביו בעצת ד', גם היא סובלת מהירוס הסידור מתחתית מעלותיו עד רומו, שתי מצעות בלבל, אחת של אביו, ואחת של שכינה, א"ת יצועי אלא יצועיי . מז. . תהילים קכב, ד.
שבת ה מז
מחכתנאי, "פחז כמים אל תותר", ר"א אומר, פזת חבת זלת
.
המהירות היא חסרון לעצמה כשתגיע לתחום הפזיזות, שהיא מניעת התישבות הדעת מהמעברים של החיים, שהם ראויים להיות נאהבים כשהם לעצמם, וראוי לאדם השלם שישא את עולם באהבה ובמנוחה, שרק אז תגיע לו התכלית הנרצית מחיי הזמן, גם מחיי עולם המושגים על ידם. אמנם הפזיזות לדלג את הסדרים, לבכר את הרחוק בלא עתו ושלא לנוח, לדלותו דוקא ממעמקי הקרוב וההוה, מביא שתי מגרעות יסודיות. האחת, במה שמגרעים את חק ההוה ומקצרים אותו, ונמצאת חוליה שלמה משלשלת המציאות חסרה מהוייתה. וזה החוב לא ישאר בלא שילום, כי ידחק תמיד בכמה דרכים לבקש את אשר ראוי אליו, וכיון שלא ניתן לו הראוי לו ע"פ סדר יהיו הדברים מוכרחים להיות נתקנים ונשלמים בהפרעת סדרים, שמזה יוצאים כמה קלקולים. נוסף לזה, האורה הרחוקה הגנוזה שהיא ראויה לבא אחרי ההשלמה הרחבה של ההוה, היא יוצאת אז מכובדת בכבוד הראוי לה, כי ההוה הכין את הכשרונות ואת המעמדים באופנם הראוי, להבחין את הערך של העתיד והמגמה הרחוקה ולהכיר כבודה. אבל ע"י דחיקת המצב של ההוה, כשהעתיד מתפרץ לבא בלא שימוש הזמן וההכשר הראוי, הוא מושקף בזילזול ומיעוט ערך, ע"כ לא לבד לההוה מגיע גרעון בתור העולם הגלוי הקרוב, כ"א גם אל העתיד הרחוק יבולע. פזת , עצם המהירות בתור תכונה המפסדת את עצם המנוחה, העונג והנועם של עצמיות השלמת הקדושה, החיים והטוב. חבת , החוב נזקף (על) ע"י זה אל הגלוי והקרוב, שלא נגמר כראוי ולא נתרחב כפי ערך דרישתו. ועי"ז ג"כ זלת את הערך הגדול של תעודת המכוסה והרחוק, שראוי להשקיף עליו בעין מזויינת בכל מכשירי הטוב והאור של ההוה, ולבא מתוכו עצמו אל העתיד, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (תהילים פד, ח).
שבת ה מח
מטר' יהושע אומר, פסעת על דת, חטאת, זנית
.
עצם הרעיון לפסע על דת בשביל שום מטרה שבעולם, אפילו כשאומר בלבו שישיג בזה תכלית טובה ומעולה, הוא ג"כ דבר מזיק. אמנם אם יזדמן שיעשה כן אדם לצורך תכלית נשגבה מאד, צריך שיהי' בטוח שיגיע לתכליתו ולא יחטיא את מטרתו, כ"א לא ישיג את המטרה הלא הפר דת בלא תועלת, ונתן לפורצים מקום לפרוץ גדרות עולם. ועוד, שהאמצעי צריך שלא יהיה אמצעי שפל ומסוכן להתפרץ ע"י אנשים שאינם הגונים ביותר, וכאן חסרו התנאים, ש פסעת על דת - אמנם עשית זאת מגדולת הנפש, שנתכונת למטרה נשאה ועליונה, ולא יכולת להיות מוסגר בזה ברתוקות המדה המצומצמת בסדר הדת הרגיל, אבל הלא חטאת ולא הגעת כלל להמטרה שאליה ערגת, כי סוף כל סוף לא באלה הדרכים הבלתי כבושים כלל פועלים על התקדמות הסדר, נוסף ע"ז שהאמצעי הוא נמוך ומסוכן. זנית, שבשעת עליית הנפש לאותה המדרגה, לפרוץ לעצמה דרך גדולה וחדשה, צריך האדם שיהיה מנוקה ומרומם מכל שפלות וראוי לחירות העליונה שבקדושה, רק אז יוכל להיות שיצליח דרכו לעלות למרום הרים, "עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעבורו שער ויצאו בו ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם". מט. . מיכה ב, יג.
שבת ה מט
נר"ג אומר, פללת, חלת, זרחה תפלתך
.
כאשר בכללות המציאות הכל הוכן לטוב, גם הכחות הרעים הוכנו למטרה טובה ומתוך כך הם נובעים, הכל ממקור הטוב בהכרח. ולא עוד, אלא שכל ענין רע שנמצא בעולם, הוא בא מתוך שיש בפנימיות הענין שאיפה אל טוב נעלה ונשגב שלא גמר לבא אליו, ונתעה מדרכיו מאורך הדרך וגודל הסתעפות הענין, אבל סוף כל סוף יגיעו הדברים למטרתם, והרע היותר גדול יהפך לטוב נשא ונשגב עד מאד. כן הדברים הולכים בנפש האנושית, הכחות הכבירים הסוערים הנם מתפרצים לפעמים שלא כשיטה, מפני שבעיקרם הם נועדים להגדיל פעלים גדולים מהירים ואדירים, וצר להם המסגר של לב האדם והמועקות שבארחות החיים, ע"כ הם לפעמים יוצאים בזעף. אבל כשהאדם מצליח ורואה בחפץ ההתפרצות רק צל של איזה כח נשגב התועה בארח בקשת תפקידו, והוא כובש את חפצו מפני שרואה שמ"מ העולם המעשי זהו אשרו שהוא מסוייג בכבלי הגדרים האיסורים והמוסרים, והם יובילו את האדם אל המטרה העליונה, להרחיב את עולמו באמת, אז ימצא לנכון לפניו את עולמו הרחב בהוה בהתרחבו בלא מצרים גם בחדרי לבבו ורגשותיו הסוערים, שהם קרובים אל החיים המעשיים יותר מהתרחבות החכמה והמדעים. ע"י שפיכת שיחו בעומק ורוחב, בהרחבה של דעת, בעומק רגש, בהתענגות על ד', וביראת רוממות עז עליון, הממלאים את כל חדרי הלב יפעה וגדולה, בזה תזרח התפילה בשמש עוזה כשמש בגבורתה, והכחות הנחבאים שדוכאו מחפצם להתפרץ על גבול המעשה, שם, במערכת התפילה, ימצאו מקומם להגדיל פעלם ולהזריח אורם בהאיר כאור יום חשכת לילה. ע"כ כאשר פללת וחלת, בהשיבך אחור את פלילות הרגשות הצפונים בעומק אמץ כחותיך, זרחה תפילתך, ותשתמש יפה בהם בעולם הרגש, בעז ד'. אמנם למעשה והנהגה צריך המשקל להיות מסוייג במדתו, כדי שלא לשחת את גבולי עולם המצרים, המוגבל בתכונתו במרבית תכסיסיו.
שבת ה נ
נאאמר ר"ג, עדיין צריכים אנו למודעי
.
ר"א המודעי אומר, הפוך את התיבה ודורשה, זעזעת, הרתעת, פרחה חטא ממך. הכחות הגדולים המצויים בנפש גדולה, כשהם פועלים נשגבות גם בהכנתם אל החטא ואל היציאה מן השורה, שבזאת ההכנה עצמה ישתמשו להוציא אל הפועל רגשותיהם לטובה. אמנם כ"ז שהדברים הולכים ע"פ סדרם, הציור להתפרץ וההשתדלות בתפילה לשוב אל הראוי, ותגבורת העז הנעלה מהאור הנפשי הגנוז בעצמת כחו, עדיין הדברים אינם באים ג"כ בחוג המעשה, ואינם פועלים לפי מילוי פעולתם לטובה. אבל אלה הכחות הנפלאים, משתמשים בהם ג"כ בתור פעולה חוזרת, ואז הם באים לתעודתם. הציור הבהיר שבנפש החיה, היודע[ת] ג"כ להרגיש את הרע ואת החטא לכל תנאיו וסעיפיו, הוא יודע ג"כ להעריך יפה את גנותו ואת גודל הריחוק שראוי[ה] להתרחק ממנו, כל נפש יקרה. זה הציור, שהוא רגיל להשתלם באחרונה, בעת גמר כל מפעל, הלוקח חלק גדול ברגשות הנפש ועז חייה, הוא מתקדם לצד הטוב, לבא תחילה, למען הביא את ההכרה הנכונה בגנות הרשע והחטא בעוצם הכרתם, להביא את הזעזוע הציורי למכונו. הזעזוע הציורי מביא עמו ג"כ את הרתיעה המעשית, הממלאת את האדם רגש מעשי, בהסכמה מלאה להבדל מן החטא, אפילו אם יהיה ענינו מוקף בהמשכת רגשות וציורים מרעישים מעברים שונים שכ"א מושכו אליו, מפני שההכרה העליונה של הקדושה והמוסר הטוב היא עולה עליו ומכרעתו. ע"כ הוא עולה פתאום למדרגה גדולה, שכל ההכשרים שהיו בנפשו אל השפלות והחטא הנם פורחים ואינם משאירים שום רושם, מהתגברות המחאה הפנימית המקפת את כל כחות הנפש כולם ברב עז ועוצם, הפועלים במהירותם בסדר הפכי מצד גודל העצמה הנפשית ומהירות נטיותיה. רק זאת התכונה, שהיא רוכשת לה מעמד קבוע במעשה ובפועל, היא משלמת את היתרון שבציור הנשגב שע"י התפילה, שהוא פועל ע"פ האופן הסידורי של עצמות הכחות לספחם אל הקדושה. אבל בעולם המעשה, הנה הוא מהפך את סדריהם, להביאם במערכה אחרת למען יהיו מוכנים בכל עז למחות בעד הרע והחטא. זאת היא דרשת ר"א המודעי , הנצרכת להשלמת הדרשה של ר"ג, והיא באה בצורה של היפוך וסירוג, הפוך את התיבה ודורשה, זעזעת בציור, הרתעת בפועל, פרחה חטא ממך בטבע הנפש והכשר הגוף כולו, מצד עומק הרושם הפועל על החיים לתן עליהם את חותמו, והיו קודש.
שבת ה נא
נברבא אמר, ואמרי לה ר"י ב"א, זכרת עונשו של דבר, חלית עצמך חולי גדול, פירשת מלחטא
.
האיש הנאדר בכחות כבירים, יורהו הכח המוסרי האדיר שלו פעמים רבות שיתאזר באותה הגבורה שהוא מוצא בנפשו ולא ירף רוחו מחשבונות צדדיים. כי יש אדם שעלה כ"כ במעלת האומץ הנפשי, עד שנטיותיו התכוניות הנן בנויות על עומק היסוד של האושר והטוב, אבל דוקא איש כזה צריך הוא לגבורה עליונה ונפלאה, [] להכיר שגם הוא הנהו רק אנוש מוגבל, שגם עליו יקיפו המוני דמיונות להחשיך את נגהו. ויש אשר בעוצם כחותיו יוכל לפול במהמורות חטאים נוראים שיסבבו עמל ורעה רבה לו ולעולם, ע"כ בזאת יבחן האדם הנעלה, בעת אשר רגשותיו יהמיו ורעם גבורתו יעלה למעלה, והכרתו הפנימית תרהיבהו כי נטייתו העצמית היא בעצמה מלאה עז צדק ומשפט, כשיהפך את הסדרים הרגילים ברעיונו, ותחת אשר מטבעם יגביהו עוף ללכת מעלה מעלה, מאידיאל אחד למשנהו וממגמה חשובה מרהיבה וכוללת לרעותה. אבל הלא במקום המשפט שמה הרשע , כי אחרי אשר בא במעמד שמצודת החטא עליו פרוסה, ויש בה מקום להתנודדות וספק מאיזה פינה מופיע בנפשו זה האומץ עכשו, אז יהיה עליו לשוב אחור אל הסדר הכולל והנמוך, אשר לפעמים יהיה להועיל לחכמי לב יותר מכל עצות רמות הערך, הזכר של עונשו של דבר בחשבון ברור, שם - במקום החשבון של אימת הדין הפרטי - יזדככו הרעיונות. ואם גם הכחות כולם, שהם למודים כ"כ לשטוף בעז וגבורה, מפני שגם []כח המוסרי נלוה עמם תמיד, הנה היום בשובם אחור מפחד חיצוני, יעשו שמות רבות בכל מערכי הגוף והנפש. אבל דוקא זה יהיה לברכה, ובזה תמלא סאתה של הגבורה העליונה השרויה בגיבור רב פעלים ורב צדקה, שיודע ג"כ להרכין עצמו במקום הצורך המוסרי הקדוש, כשם שהוא יודע לשא ברוממות מעלה את כחותיו כולם בעז ועצמה במצב התמידי. והטובה הנפלאה שבאה מזאת הגבורה, הלוקחת ג"כ את החלישות להיות לה לכלי זיינה, היא הפרישה מן החטא, אחר שכבר הוכן אליו בכל עז ואומץ רוח בחשבונות רבים והררי דמיון וציורי מושכל שונים. זאת היא גבורת היכולת להפוך את הכחות כולם ממקומם, על פי משפט השכל העליון המתנשא מעל כל נשא, בהקרבו לפני כסא כבוד משפטו של שופט כל הארץ ב"ה, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה, לא משא פנים ולא מקח שוחד. "כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" , שבועת אמת להיות צדיק ולא רשע, ואפילו כל העולם הפנימי שלך אומר לך צדיק אתה, תהי בעיניך כרשע , עדי תבא אל אמתת המשקל ברוח ד' אמת אשר עליך, בהיותך שליט על כל רכוש נפשך, גם על גבורתך ועז רוחך לישרם ולהפכם כעתר זה ממדת הדין למדת הרחמים , בזכירת עונשו של דבר, דוקא ממעל מכל החשבונות שהנטיה הגסה תוכל לחתור בהם מחתרת, ובהחלות עצמך חולי גדול, אפילו אם הנך (כולו) [] רחוק ומנוגד ממשטר כזה מצד שפלותו בעיניך, אבל גדול הוא הטוב היוצא לך משלטון רוח כזה, היכול לעלות גם לרדת, כי פירשת מלחטא , ונשארת שלם בקדושתך, בטהרתך, בגבורת עוזך, ושם ד' האל הקדוש הנקרא עליך. נב. . קהלת ג, טז. . עלינו לשבח, עפ"י ישעיה מה, כג. . עפ"י נדה ל, ב. . סוכה יד, א, ושם "ממדת אכזריות".
שבת ה נב
נגא"ר שב"נ אר"י, כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנאמר "ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לד'", ס"ל כרב דאמר פנחס לא חטא, מקיש חפני לפנחס, מה פנחס ל"ח אף חפני ל"ח, אלא מה אני מקיים "אשר ישכבון את הנשים", מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום
.
הסיפור מנפילת הקדושה ורוח הקדוש במשכן שילה שעל כן נחרב, צריך שיסמן לנו את איכות הענין בדרך כללי, באיזה אופן פעלה ההשחתה בערך קבוע לעקר את תכלית היסוד שעליו ראוי להבנה משכן ד' בישראל. שע"כ (=שעל כרחנו) לא מצד פרעות מקריות, שהנן חולפות ועוברות ואינן ראויות להכנס בתור שיטה מזקת, יוכל להיות סיבת הדבר, כ"א עלינו לחדור אל עומק הענין, ולמצא את הקלקול בתכונתו באופן שיטתי, שאם הוא ימשך יהפך לרועץ את כל תכלית העבודה, והקדושה המושפעת על ידה תחשך מראות [את] עיני הדורות, שע"כ היה הכרח לטוש משכן שילה . ע"כ ראוי לדעת, שיסוד עבודת ד' וקדושת החיים המה הולכים יחד צמודים, מפני שא"א בשום אופן שיתרוממו החיים בכל רחבם ועמקם, בכל הקיפם וגבהם, אם לא ע"י השתאבם במקור החיים, צור העולמים ב"ה, ע"כ נקשרנו בקשר אמיץ בקדושה האלהית העליונה. שטף החיים כשעובר, והוא נושא עמו ג"כ את מחשכיו וצרותיו, מי יאירו, מי ישיבו לתחיה להדר ותפארת, רק שם ד' אלהים הנקרא על החיים כולם. הלידה האנושית, קול חיים חדשים, ששונים חדשים הגיעו במשפחה ע"י ילד יולד. אמנם הביא עמו ג"כ חלי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים, אשר רק אחרי עבור משך זמן מסויים הכל ישכח, והחיים ישובו להאיר בשמחות וצהלה. אבל מי ימחה את רושם הקודר מהיסורים והעצב, אשר חטאת אמנו גרמה לזה בראשית היות אדם על הארץ, הקירוב אל ד', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עמו בשובבות לבו ולהנשא בנפש נשאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים. הנה צריכה העבודה הזאת, קרבן לידה ביחוד, לשאת עליו את תיו של התאחדות העבודה הקדושה עם החיים והשלמתם, וממילא לא יוכל המוסר האנושי הטהור לבא עם מושג העבודה בטרוניא, והכל יתאחד באחדות הרמונית נחמדה. רוח העז שלא כראוי אשר התראה במשכן שילה, השפלת רגש המוסר, היושר והחמלה, הקשחת הלב מעניני העם, מצרכיו ורגשותיו, ע"י הסדר של חוזק היד והזרע, המתגלה בחזקתם של כהנים הבאים להתנשא בתור נושאי משרה חזקי יד, הרס את המשטר, הרחיק את המוסר הטהור המפעם בכל לב טהור מעל מושג עבודת הקודש, וממילא גם מעל החיים והתקדשותם נתק הקשר, וזה גורם הכל. השקפת הכהן הצריכה להתרומם, כי הבאת הקן היא מכשרת את החיים לקדשם, ע"כ איך ישהה את הקן, איך ימעט את המטרה הראשית, שלום הבית וסדרי החיים הטובים והשוקטים, שהם חפץ ד' בעולמו. אבל מתוך קלקול ההשקפה, הנה נעשה ציור עבודת הקודש לענין בפ"ע שדבר אין לו עם קדושת החיים והתמלאותם, מיד נקרע ג"כ המוסר הטהור מעל קדושת העבודה. והקדושה של הכהונה, שצריכה לסמן בתוכה את יסוד הטוהר והקדושה, נעשתה לענין היכול לכלול בתוכו את הרע והכיעור, רק שימלא את חובת העבודה בצורתה החיצונית, צורה כזאת גורמת חורבן יסודי, מה שחטאת מרי כפשוטה לא תוכל עשות כן, כי לא ירד ישראל עד לידי השפלה זו לעולם, לבלתי חוש את הרע והרשע המגולה, ולא יוכל ענין מכוער כפשוטו להחזיק מעמד, וע"י הערה כ"ד (=כל דהוא) היו הדברים חוזרים לאיתנם. אבל לא היה כאן חטא פרטי כלל, כ"א קלקול משטר המשבש את יסוד הבסיסי של כל עבודת הקודש בכללה, שהעין הברורה תביט עליו כעל כל ירידה בזויה, מעלה עה"כ כאילו שכבום . נג. . עפ"י תהילים עח, ס.
שבת ה נג
נדגופא, א"ר, פנחס לא חטא, שנאמר "ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ד' וגו'", אפשר חטא בא על ידו והכתוב מיחסו, והלא כבר נאמר "יכרת ד' לאיש אשר יעשנה וגו' לא יהיה לו ער ועונה באהלי יעקב ומגיש מנחה לד' צבאות", אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה, א"ל ש"מ פנחס ל"ח
.
היחש בשלשלת שלו יסודו הוא הנושא הפנימי של הכחות הטובים המתנחלים והולכים, המשתלשלים מראשי הדורות עד תולדותיהם. ובכל אדם גנוז בקרבו אוצר הטוב לתולדותיו, שכל זמן שלא יחלל זרעו ולא ישפיל את הוד תעודת האוצר אשר אור חיי עולמים בתוכו ברוח החיים וקדושת כל הטוב, כל הנחלה של רכוש המדות הטובות והדיעות היקרות שנמזגו במשך הזמן בדם ובבשר של הדורות, ונעשו לנחלה בטוחה וקבועה, שהבאים אחריהם מתחילים את בנינם מאותו המקום שכבר עלו עליו דורותיהם הקודמים והולכים למעלה למשכיל, כל זמן שהאדם מוקיר ויודע כמה קדוש ונשגב הוא בשביל העתיד האצור בקרבו, גורם הוא שעתידו באמת יפותח ויתרבה, וחייו הולכים ומתקדשים, הולכים ומתעלים, אפילו עלי אדמות, בחיי דור דורים המסגלים להם את כחותיו הפנימיים להרחיבם ולהרבותם, בכמות ואיכות. אמנם מי אשר בשאט נפש השפיל את הכח הגנוז בעד העתיד, את אור החיים העתידים, ובשפלות נפשו ושרירות לבו הוריד את חייו כולם, ההוה והעתיד אל ההשפלה הגמורה, אל מצב התכונה שכל קודש יתרחק ממנה וכל מוסר וכל חכמת אמת לא ימצא בה יד ושם, הנה הפסיק ובלבל את שלשלת יחוסו, לא מכחו וממנו יקרו החיים שיש להם ערך של הדורות הבאים, לא מרוחו יתן עליהם. החיים שהם כוללים בקרבם את היש בפועל, את הגמור כבר וגם את ההכשר וההכנה לעתיד הבא ההולך ומוסיף, כנקודה המרכזית יוכרו בכח הער, המחדש והמהוה של החכמים הגמורים, שכבר גמלו את כשרון רוחם בחיל, בחכמה וצדק מלא. ההכשר הטוב בעד העתיד ימצא בתלמידים, נושאי העתיד ומגדיליו לעומת ההוה הגמור הנמסר לידם בכח טוב והגון. שני אלה נחלקים המה בכללות האומה, בעומדים על ימינה לשרת בקודש, להאיר האור האלהי בכללה. ההוה הגמור והעתיד שניהם מתאחדים, אין בכלל הבדל של דורות, ואין הפרש בין מה שכבר נגמר למה שיהיה לעתיד, כיון שכבר נמצא הכשרו. זאת תורת הכהן המגיש מנחה, המשלמת את הקרבן בתור השלמה לעבר ותוכן הגמרו ומתחלת את העתיד למלא יד לעבודה תמידה ומרהבת, מקדשת ומגדלת כל כח. א"א שמי שבא חטא כזה לידו יהיה הכתוב מיחשו , לא לאיש כזה יש יחש אל האושר של העתיד, מי שטרף את הוד החיים העתידים ע"י שסכל את ערכם בשביל פתיות רוח עועים שנחה עליו. הוא כבר פסק את ערכו מהשפעת השלשלת של היוחסין, יכרת ד' לאיש אשר יעשנה. אם ישראל הוא , שערכו הוא ערך פרטי בעקרו, לפרט יש הפרש גדול בין המוכן וגמור ובין העומד להיות מוכשר להגמר בעתיד. לא יהיה לו ער בחכמים , רוחו לא ינשא לברכה לישא את חותם הכשרון הנגמר, העומד לחדש ולפעול בכח כביר ושלם בלב ער ומלא חיים, כפי תוכן החכמה השלמה הכוללת את העיון והמעשה הגדול והנשגב. ולא עונה בתלמידים , הראוי להתפתח אחרי שימצא מי שינהלו וינחיל לו דברים גמורים, שעל ידם ידרש להיות עונה עניית דברים שיבאו למטרתם. ואם כהן הוא , בתור עומד לשרת בקודש, לברך את עם ד' בברכת שלום כוללת ומקפת, ההוה והעתיד בסקירה אחת נסקרים, המנחה המשלמת את הזבח וגם באה בפ"ע, היא כוללת את השלמת העבר והתחלת העתיד גם יחד. ובהיות פנחס נקרא בשם בשלשלת יחס הכהונה, המורה כי אורו וכחו נחו על בניו לעמוד לשרת בקודש לכהן לד', הנה עמד בו חילו בקודש, ורוחו שלם להיות חל על הדורות הבאים מכחו, ש"מ פנחס ל"ח .
שבת ה נד
נהאלא הא כתיב "אשר ישכבון", ישכבן כתיב, והכתיב "אל בני כי לא טובה השמועה", ארנב"י בני כתיב, והכתיב "מעבירים", אר"ה בריה דר"י מעבירם כתיב, והכתיב "בני עלי בני בליעל", מתוך שהיה לו לפנחס למחות בחפני ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא
.
חטא רשום כללי יבחן בארבעה אופנים, עצם שפלותו של החטא מצד עצמו זהו אחד. והאופן השני הוא מצד הערך של העושה אותו, אם הוא ראוי להיות איש נעלה ומרומם מצד הכנתו ומעמדו יהיה רשומו יותר ניכר לרעה. הג' מצד פעולתו על הכלל, כל מה שיהיה האדם יותר מפורסם ומתיחש אל הציבור, תפעול הנהגתו הרעה באורח רע לקלקול עצום. אמנם כל אלה הנם דברים מקריים, שאין להם ערך לגבי ההפסד של התעצמות צורת הרשעה באדם, בנפש האלהית שבו המוכנת לגדולה, לכבוד ולקדושה. ע"כ, מצד עצם פעולת החטא, יש הבדל בין רישומו על הפועל לרישומו על מי שבידו למחות, עד שהכתיבה יחדה את האחד אע"פ שהקריאה כללה את שניהם. כן מצד רושם מעלתם, בהיותם בנים לעלי כה"ג ושופט ישראל. וכן מצד פעולת ערכם הכביר וקישורם הפרסומי בחיי העם, עד שמעבירים הם בזה את דרכם הנסוגה על כלל עם ד'. אבל כיון שבא לעצמיות הפסד הצורה, שזהו הקלקול הפנימי הקשור בנפש שמחקה מעליה את הצורה העליונה, ואת הבליטות המוסריות ועז תביעות הקדושה והצדק, בזה נשתוו מי שבעצמו פועל הוא את החטא ומי שיש בידו למחות ולא מיחה, שזהו אות שנתקררה נפשו מתכונתה הקדושה, עד שיוכל שאת במנוחה עמל ואון שבידו למחות כנגדם. ע"כ, בשם העצמי, בתיאור "בני בליעל" אין ש[ו]ם הבדל בין המדרגות, ולא שום רושם בין סימני הקריאה והכתיבה, כי הוא מפני שהיה בידו של פינחס למחות בחפני ולא מיחה, מעלה עלה"כ כאילו חטא .
שבת ה נה
נואר"ש ב"נ אר"י, כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר "ויהי כאשר זקן שמואל וגו' ולא הלכו בניו בדרכיו", בדרכיו הוא דלא הלכו מחטא נמי לא חטאו
.
אלא מה אני מקיים "ויטו אחרי הבצע", שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל", והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם. המעלה העליונה של מנהיג האומה, הוא שיהיה מרגיש בעצמו שהוא כ"כ נתון לטובת המונהגים על ידו, עד שהוא מרגיש את ערכם ומצבם ואת טוב הסדרים שהם צריכים להם, לא כפי אותה ההשקפה המצטיירת לו בנפשו, כ"א כאילו ירד למצבם בבירור, וכאילו הוא עומד עמם על מצב אחד ומקום אחד. זאת התכונה העדינה, כשהיא מתגברת בשופט צדיק, תמשיכהו להיות הוא יורד אל העם, נוסע ומסבב למקומות מושבותיהם, וממילא ג"כ מנמיך את רוחו למצבם פנימה הרחוק מאד מערכו, ועי"ז יעלה אותם וינטלם, וישפט אותם משפט צדק והדרכת אמונה. שופט קדוש עליון כזה תדריכהו עז עצמתו הפנימית, ובלא שום שמירת משטר חיצוני בדייקנות והטלת אימה של סדרים נימוסיים, יתקיים דבר משפטו וסדר פעולותיו. אמנם כמה גדול ונשא, כמה קדוש ונשגב, כמה רוח אלהים צריך האדם שיהיה עליו, עד שיוכל לדעת ולהנהיג את הרחוקים ממצבו ע"פ אמתת מצבם הם. זאת היא המעלה שנתברך בה שמואל הנביא, ע"כ היתה רוחו ג"כ מנשאהו לסבב את מקומות ישראל ועריהם הם, לרדת הוא אליהם ומשם להגביהם למעלה, ולא להשפיע עליהם ממרום מצבו. בניו, שלא עמדו על זאת המעלה ולא התרוממו לה, המה ממקומם וממעלתם אמנם שפטו את העם בצדק כפי השגתם, אבל זה הצדק א"א שיהיה החלטי, וע"כ הוא צריך סיוע של משטר לתומכו, סיעת חזנים וסופרים מקבלי שכר ושומרי משטר, אין זה אמנם אותו המובן של החטא הרגיל, אבל אין זה מדרכיו של בחיר ד', שמואל הצדיק.
שבת ה נו
נזכתנאי, "ויטו אחרי הבצע", ר"מ אומר חלקם שאלו בפיהם, ר"י אומר מלאי הטילו על בעלי בתים, רע"א קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע, ר"י אומר מתנות נטלו בזרוע
.
סדר הקלקול המוסרי המתחיל במי שיש לו השפעה, המוכן ועומד לעבודת הציבור, הינו מתחיל בהדרגה ככל קלקול מוסר. אמנם הוא מסוכן מאד וקופץ בדילוגים משונים, מפני שיש לו מרחב גדול בשביל מרחב החוג של התפשטות הכח של (ה)נושא (ה)משרה. הנה הטוהר המוסרי צריך שיגיע לידי מדה זו, שאפי' את המגיע בצדק לא יתבע, ביחוד מי שעבודת הקודש עליו, וזה יהיה לאות כי כ"כ גדלה ונכבדה היא בעיניו עצמותה של עבודת הציבור, עד שאין ראוי כלל שיקבל עליה שכר, וראוי ג"כ שיותר על חלקו בשביל הכבוד והזכיה שזוכה להיות עובד את העבודה העליונה והנכבדה בהיכל מלכו של עולם, עבודת הצדק והמשפט לרבים. והתחלת הנטיה המעידה שכבר עופלה הנפש, עד שאינו מרגיש את גודל ערכה של ההתעלות הראויה לעבודת הכלל, הוא במה שלא ירגיש בושה מלתבע חלקו בפיו, והוא אות שאין עצם העבודה בעצמה חשובה בעיניו להיותה בעצמה די תשלומין. אמנם כיון שהתחילה הנטיה לצאת מחוג האורה לא תעמוד במקומה, והאדם שהתחיל להיות נדח ממעמד הקדושה של היושר האלהי הראוי לפי מצבו, לא די לו בנסיגה אחת כי עבירה גוררת עבירה , ולא די שלא יכיר שעצם העבודה היא ראויה להיות יקרה כ"כ עד כדי לותר ג"כ עבורה את החלק המגיע לו, כ"א עוד ימצא בעצמו שהעבודה היא עליו לטורח, וכיון שהוא נושא את משא הכלל וטרחם, לא ירגיש כל עול להטיל ג"כ טרחו עליהם, מלאי הטילו על בע"ב . מזה רק צעד אחד להשחתה כללית, כיון שרגש הקדושה של ערך עבודת הכלל ניטל ממנו, אז עלול הוא העסקן התמידי בעסקי משפט וצדק, שאצלו בעצמו תתקלקל השורה, וקלקולה יהיה בין בכמותה בין באיכותה, שזה מסמן אמתת הקלקול של ההכרה המוסרית. שזה הוא חק, שמי שהוא נתון במצב שתובע ממנו מעלה יתירה במוסר ובקדושה והוא לא יעלה אליה, גורם הדבר שגם המדה הממוצעת תחסר ותלך ממנו, כי תחת אשר העסק במדת המשפט באהבה ובכבוד פנימי הראוי לה ירומם את הנפש, להיות מרגיש את עצמו לעסוק בבנין עולם מלא, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית , כן מניעת ההכרה וההשתדלות במקודש שבעסקים, בקישור של נטיות שפלות, משפילה ומטשטשת את עצמותה של שורת המשפט בנפשו מצד הרגלו הנפרץ עמו, שזהו כח ההרגל שמרבה את הכבוד המיוסד על ההכרה הפנימית והאמתית, ונוטל את הכבוד המיוסד על רגשי דמיון ודברים חיצונים. ההכרה המוסרית מקדושת המשפט כשמסתלקת בכמותה, פועלת לטול קופה יתירה של מעשר שלא כדין, והקלקול שבאיכות של ההכרה המשפטית גורם לטול בזרוע. אמנם כל זה נמשך רק כל זמן שהמוסר הפנימי יש לו איזה בסיס, ולא יגש לפרץ במה שאין לו התחלת יחש, אבל עוד עלולה החטאת לרדת עד סוף הדיוטא התחתונה, עד אותה המדה שתשאר צורת המשפט רק הברה ריקנית מכל תוכן, רק מלובשת באיזה צורה של תכונה משפטית בשביל
תוירבה לש ןוציחה רדסה, ימינפה בלה תעיבת דצמ אל לבא, עחרזב תונתמ תליטנ והזו . ןויכ תונתמ םהילע ןיא רבכ עחרזב ולטונש. כב םנמא"ןכ תויהל ןכתי ךיאו ויה תונתמ אלה ז, אוה
אלא הנראה על צורה משפטית שאין לה כ"א שמה בעלמא, ובקרבה אין שום יושר ושום משפט, וההגיון האמיתי סותר אותה מיניה וביה, עד שאיננה נזקקת אפילו להתחלת מדידה כדי לגלום על ידה, כדי להשקיט לפחות אף במעט את עקת הלב הפנימית הצועק בקרב האדם על עושק ונלוז שהוא עושה, שכבר יוכל החטא לגרום עד למטה ממדה זו. כל אלה הציורים בסידור מדרגותיהם יוכלו להיות תוצאות מנטיה אחרי הבצע של שופטי ארץ, שהם עומדים לסדר את הישוב המדיני על מכונו האלהי, אשר "צדק ומשפט מכון כסאו" . נז. . אבות פ"ד, מ"ב. . עפ"י שבת י, א. . תהילים צז, ב.
שבת ה נז
נחא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, אלא מה אני מקיים "מדוע בזית את דבר ד' לעשות הרע", שביקש לעשות ולא עשה
.
כשרון הקדושה והטוב יתכן שיהיה מקרי לאדם, נקנה לו בהרגל ובציור, ומ"מ לא בא הדבר עדיין שתכונת עצמיותה של נפשו תהיה מבוססת עליו, אופן זה מתחלף לפעמים ע"י מקרים עזים המתנשאים באמץ. ויש שהכשרון מתגבר במדה גדולה, עד שיסוד חייו מיוסד הוא רק על הטוב והקדושה, ואיננו יכול להפרד מהם כשם שאינו יכול להפרד מחייו. השראת הקדושה האלהית על האדם תתכן להיות רק בהיותו בא למדה זו, שהמדות הטובות, היושר והקדושה, התעצמו בקרבו כחלק מחיי נפשו, ע"כ מי שכבר נאמר [] "וד' עמו" א"א כלל שיבא חטא לידו . אמנם עצמיותו של אדם תגלה רק בהתגלות המעשה, אבל רעיוני הלב הנם כ"כ למעלה משלטונו של אדם, עד שלא יכיר כח הכרעתו בהם מדי עברם. ע"כ, אם גם תכונתו העצמית היא נפלאה וקשורה ביסוד חיי הצדק בעצמם, מ"מ יכול להיות שביקש לעשות הרע אבל לא עשה . על תחום המעשה, שמה תופיע התכונה העצמית שעליה נאמר "וד' עמו", שאין אפשר שיבוא חטא לידו בפועל. הנטיות הנן קשורות זו בזו בטבע הנפש בכל רחבה והקיפה, ע"כ אם אחת הנטיות תהיה מוכשרת לחטא, ההכשר הזה כבר יהיה פורע פרעות בכל התכסיס הנפשי במילואו, וגם יתר התכונות א"א כלל שתהיינה שלמות ומוכתרות בכתר הקדושה כראוי. ע"כ, א"א כלל שמי שנאמר עליו "וד' עמו" יבא על ידו חטא, רק באופן ציורי, שכל התכונה הנפשית לא תתגלה שמה, שזה יתכן להיות ע"פ תולדות הזמנים ושינויי הציורים הבאים בשטף החיים ההולכים ומשתנים בפרטיותם, אע"פ שהם מתעצמים תמיד בכללותם על התכונה הכללית של עצמיותה של הנפש, ע"פ ערכה ומעלתה המדוייקת, שמתגלה באמתתה רק בחיי המעשה והפועל.
שבת ה נח
נטא"ר, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, "מדוע בזית את דבר ד' לעשות הרע", רבי אומר, משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו "ויעש", וכאן כתיב "לעשות", שביקש לעשות ולא עשה
.
הנטיה המוסרית הישרה, היא ג"כ ראויה להצטרף לנטיית הדרישה והחכמה, אלא שצריך להתנהג עמה במשפט כראוי. ע"כ, אין ראוי לעזוב את ההרגש הפנימי הנטוע בלב כל אדם ישר לבקש להצדיק את אבותיו, בפרט הנודעים למעלה ולשבח. ועלינו לדעת שבכל הפתחים שנתן יוצר האדם בקרבו לבא על ידם למחקרים טובים אמיתיים ומועילים, נחשב ג"כ זה החפץ של קיום דברי חכמים מכובדים, ודרישה לשבח את הגדולים והחביבים ביותר, אשר עם אמנם בכל מקום שאין שום אופן לבא בדרך האמת לא יהיה שם משוא פנים, אבל בכל מקום שהדרכים שקולים, והשערים, שערי העבר, נעולים לפנינו בפרטיותם, ראויה היא הנטיה הטובה והעדינה הזאת, שמתגברת ביותר בלב בנים [] את אבותיהם הראשונים, לקחת חלק בהכרע הדעת, לפנות למקצע הדרישה בדרך הזכות והכבוד ככל אשר תוכל יד האמת והיושר להגיע. אמנם באשר יש בנטיה זו ג"כ עקבות של חפץ משוחד, אע"פ שהיא טובה וישרה, ע"כ היא צריכה לבחינה יתירה יותר מדרשה אחרת שאין הפניה התכונית קרובה לה, אבל אחרי הבחינה וההתאמה למשפטים אחרים, הענין בא לבירורו הראוי. ע"כ, אע"פ שעצמותה של הדרשה מ"לעשות", שביקש לעשות, קרובה היא לדון, מ"מ רבי , כיון דאתי מדוד , ונטייתו רבה לדרוש בכבודו וזכותו, לא הסתפק באפשרות הלשון לבדו, עד אשר בירר ע"י הקפה כללית, שבכ"מ [] כתוב לשון עבר, "ויעש", והיה ראוי לכתוב ג"כ ועשית, ובזה יוצאת הזכות שבקש לעשות ולא עשה . והבקשה לעשות, באיש גדול, המעמיד ממשלה וממלכה רבה, שצריך שיהיה רוחו גדול ונאדר, וחפצו כביר, וכחותיו כוללים עזוז חיים גדולים, הוא ג"כ זכות גדולה, שאמנם נסתמנה גדולתו במה שלא עשה, כי נשמרה רגלו מלכד ברצות ד' דרכיו . אמנם זאת ההכנה של בקשה לעשות הרע, שהיא אות על הגדלת הנפש ועז כחותיה, שכפי גדולת חובת פעליו וגבורת עז נפשו ראויה להמצא בו במדה אדירה, הוכיח הנביא שזאת הבקשה היתה ראויה להתראות ע"י אופן מכובד, באופן ציורי פנימי באיכות הלך הנפש והתעלות כבישת כחות גדולים מהתפרצם, והתהפכם לטובה ולגבורה עליונה ומועלת באומה ובעולם, ומדוע הי' הדבר, "כי בזית את דבר ד'" לזה הצורך של בקשת עשיית הרע בעיניו, אע"פ שזאת הבקשה בעצמה טובה היא, שראוי שיהיו הנטיות הנפשיות בלתי מוגבלות באדם גדול רב ושליט, והאפשרות (על) [] הרע והכרת נטייתו תהיה חיה ואדירה, שרק עם זה יוכל להפנות כח חיים עצומים לברכה לאדם רב. אבל בעצמות הענין הוא מזכותיה דדוד, כן ממה שלא עשה, כן ממה שבקש לעשות, ומזה ידענו כמה גדולה היא פעולת צדיק כביר רב כח לב כזה, שאפילו הצד הנטפל שבנפשו הוא רב אומץ, ולא חסר מאומה מכל עצמת חיים, וכמה נפלאה היא המלכות והקדושה, שכל אלה נצמדו לעבודה עליונה, לרומם שם ד' ועמו לעד. נט. . עפ"י משלי ג, כו. . עפ"י שם טז, ז.
שבת ה נט
ס"את אוריה החתי הכית בחרב", שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת
.
החרב היא המורה תוקף עז המלוכה הנתמכת בכח החיל ואנשי המלחמה, שכ"ז שהעולם עומד הוא על מעמד כזה שהמלחמות הנן צריכות לו, לעתים עכ"פ, הרי תוקף העז והגבורה הנם הדברים היותר נדרשים להיות מלאים עם כל מכשיריהם. אמנם עז המלוכה מביא לאמץ את כח המלך, כדי שיהיה חפצו שליט ורצונו יהיה רב כח למען יתן עז לעם, ובכל העמים הנה עז העם ותקפו זה הוא קץ הגובה של המוסר, מאין פנות אם באמת העם חפץ בצדק או ברשע, ע"כ יתכן לפי זאת התכונה שיהיה חפץ המלך היסוד היותר עליון לכל פועל ומשפט. אבל לא כן חפץ ד' בישראל, הצדק והיושר שהם דרכי ד', הם הנם יסודות העולם ויסודות האומה בכללה, ע"כ אם חפץ המלך לא יהיה מיוסד ע"פ צדק, לא יתן עז לעם כשיהיה נעשה ונשלם, כאשר אין חפץ ורצון העם, הגוי כולו, רק אם יהיה חפץ חסד וצדק, שהוא חפץ אל אלהי ישראל ב"ה. ע"כ, עם כל נטייתו בזה להאדיר את עז כח הממלכה ושלטון חפצה, ע"י הכרת הרחבת שלטון רצון המלך, בכ"ז ראוי היה להשתכל על התכונה המיוחדת של ישראל, שלא יכון בהם שום תוקף ועז רק אם יהיה מיוסד ע"פ אורח חיים של תורת חסד, תורת חיים. ע"כ, היה לך לדונו בסנהדרין , לפחות בפעם הראשון להריגת אדם מטעם מרידה ופגיעה בכבוד המלוכה, כדי להראות שחפץ המלך הוא שליט רק מפני אור הצדק האלהי השורה בקרבו. ס. . אולי צ"ל: לרצון.
שבת ה ס
סא"ואת אשתו לקחת לך לאשה", לקוחין יש לך בה, דאר"ש ב"נ אר"י, כל היוצא למלחמת ב"ד כותב לאשתו גט כריתות
.
האומות, שמטרת הווייתן היא חמרית, והנן מצויירות כעין אגודת שותפים לצרכי קנינים אהובים או נדרשים להן, אצלן תהיה אהבת האומה בכללה רק אז מבוססת, כשתהיה תמיד חוזרת אל הפרטים, אל הטבת מצב המשפחה היחידה שלשם הטבתה התאגדה האומה, כשם שחיות מדבריות הבודדות בטבען מתקבצות לפעמים לרגלי צרה משותפת או למחזה ריוח של טרף משותף. ע"כ, אימוץ הזכרת המשפחה ואיגודה לפי מצבן הן, הוא ראוי להיות ממכשירי זריזות הקרב, ע"כ היו הנשים באות במלחמה ומשותפות עם הבעלים. לא כאלה חלק יעקב, שתכלית מציאות האומה, מצד צורתה, מצד נשמתה ואורח חייה, בשביל קדושתה ורוח ד' השפוך עליה, זהו האוצר היותר יקר מכל חמדה, זהו החפץ העליון של כל יחיד באומה ושל כל הכלל כולו, זהו הנותן עז ועטרה להויית המשפחה עצמה בצביונה המקודש הישראלי. ע"כ, בבא התור לעבוד לטובת האומה בכללה, אז כשרגא בטיהרא תבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עז אהבת האומה. היציאה למלחמה לא היתה ע"פ חשבון של הצלחת הפרט, שחשב שכשישוב מן המלחמה יהיה מוצלח ומאושר. לא, הוא צייר בעצמו כאילו התיאש מן החיים הפרטיים, והולך הוא בשמחה ע"מ למות מות גבורים וקדושים במלחמת ד' לרומם קרן לעמו, ע"כ כותב גט כריתות לאשתו ליאש את לבבו בכל האפשרי מקשר משפחה ומהרעיון הפרטי התלוי בו, בהיותו דורך מהלך של רעיון יותר כללי ויותר עליון, מהלך עבודת הקודש של העם כולו. התוכחה אמנם נמרצה היא, שבשעה שהכלל הוא מתרומם ומתקדש ביותר, אין הדבר ראוי להשתמש בעילויים לנגוע במצב אחד מהם הפרטי, שנעשה חפשי ע"י התרוממותם העליונה. ומ"מ מאת ד' היתה זאת, שליקוחין יש לך בה , שסוף כל סוף גט כריתות כותב לאשתו , ועוד יש בזה הוראה המאמתת בפועל את הניתוק המעשי מחיי המשפחה הפרטית בשביל הענין הכללי הלאומי, שג"ז אע"פ שנסתבב במכאוב, מ"מ סופו הוא שיהיה לברכה, להגביר חיל ולאמץ רוח בעז ימין ד' רוממה , בגבורת ישע ימינו הנטויה על עמו ונחלתו. סא. . תהילים קיח, טז. . שם כ, ז.
שבת ה סא
סב"ואותו הרגת בחרב בני עמון", מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו.
אע״פ שהדבר צריך להגלות, שיסוד חוזק המלכות, שהוא עוצם העם כולו, תלוי בעקרו ע"פ הערך שהיושר והצדק, שהוא אמתת העז האלהי, קשורים בתוכו, מ"מ ודאי עצם הדבר צריך ודרוש להיות, שהעז העממי יהיה מוחש ומורגש, וכבוד הכלל ועצמתו צריכים להיות במעלה היותר עליונה, שבזה יבוססו כל המטרות היותר טהורות ועליונות. אמת שלפעמים נמצא עצם הנטיה לאהבת העם בכל רחבה ועמקה שהיא מצויה באומות, שאנו יכולים להתלמד מהן ג"כ לענינינו, אבל לא באותה המדה שהיא מצויה בהן. אהבת העם תבוא לפעמים מרוב אהבה עצמית גסה שמתקבצת בקיבוץ גדול ומסודר, ותתגלם בזה ברשעה היותר גדולה, בכח רב ויד חזקה לבלע ולהשחית. אבל אהבת עם ד' הצריכה להקבע בלב כ"א מישראל, היא מיוסדת על עומק היושר האלהי הכללי. ומ"מ צורתה החיצונית צריכה שתהי' במלא העז והמשגב, כאותו המשגב היוצא בעמים שאינם יודעים שום רעיון יותר נאצל מאהבתם העצמית. בני עמון נקראו על שם בן עמי שנקרא לאביהם מאמו, רגש העממות היה בהם חזק ואמיץ, וע"ז שלהם נטלה אצלם ציור המלוכה, מלכום שיקוץ בני עמון, המלכות והעממות בחוברת. הטוב שבהם צריך להכניס בישראל "ותהי על ראש דוד", מה חרב בני עמון א"א נענש עליו, אף אוריה החתי א"א נענש עליו, כי עצם הענין, חק תוקף כבוד המלוכה, עז בידו בצדק גם לדון ד"נ למטרתו הגדולה הכללית, שהיא הכרת הדר העם וכבודו הנקשר בכבוד המלוכה, שלא ינקה כל הנוגע בה. סב. . בראשית יט, לח. . מלכים א יא, ה, ז. . שמואל ב יב, ל.
שבת ה סב
סגמ"ט, מורד במלכות הוה, דא"ל "ואדוני יואב ועבדי אדוני ע"פ השדה חונים"
.
יסוד המלכות הנשאה היא, שיהיה הרוח הנשגב והמרומם של המלך הקולט בקרבו את האוצר היותר נעלה לגדולה ולתפארת של הגוי כולו, פועל באומה כולה. הרוח הנעלה הוא מתלבש בסדרים ותכסיסים של הנהגת המלכות היוצאים אל הפועל, ומתמלאים ע"י העם והצבא. אמנם בהשפלת המלוכה, שיהיה המלך רק צל מלך, יהיו החקים והסדרים נאמרים בשמו, והצבא בכללו סר למשמעתו כדבר מלך שלטון, אבל הרוח של הממלכה יהיה ע"פ שרי החילים הרודים בעם ע"פ חפצם ושיטתם, בזה האופן נחשב המלך רק אדון להעם, ולא אדון לשר הצבא. אמנם ממלכת בית דוד אשר זכה בה ע"פ ד', הנה זאת היא תעודתה, שתאשר את העם כולו ברוחה, ברוח ד' אשר עליה, ע"כ כעם הצבא, כשר הצבא כולם עבדי המלך הנם. אוריה היה, כפי המורה מסידור המאמר, מאנשי זאת הדעת שהעריץ את המלוכה ע"פ משטרה על העם השומעים לקול המלך אשר שמו עליהם, אבל הרוח הפנימי חשב שהוא ראוי להעשות ע"פ שר הצבא, וכ"א לפי מחלקתו ומשרתו בעניני האומה. ע"כ באוי תא תדחוימ הכרעמל קלבח, ךלמה ידבע ללכב וללכ אל רשא, לע קר וינפב ךלמה םש ארקיו החיל ההמוני. מכתה כזאת היה אפשר לצאת כשלון גדול לכל שבט הממלכה, ומשגה בהכרת הערך של ממלכת ד' אשר על ראש משיח ד', שהממלכה העצמית היא נחלתו, והולמתו ע"פ עצת ד' העליונה עדי עד, ואוריה היה בזה באמת מורד במלכות. סג. . עיין ישעיה ל, יד.
שבת ה סג
סדאמר רב, כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה, דכתיב "רק בדבר אוריה החתי"
.
ישנם שני אופנים שבהם אנחנו מעריכים את האדם ע"פ מעשיו הנגלים לפנינו. ע"פ רוב יהיה המעשה, אפילו הפרטי, לא ללמד על עצמו כ"א להורות לנו את טיבו של האיש העושה וערכו. אמנם יש ג"כ במציאות, שיגלו לפנינו מעשים מאיש אחד, והם אינם קשורים כלל בעצם אופיו ותכונתו כ"א הנם תולדות חיצוניות, מסיבות שונות שגרמו שיצא מעשה כזה מתחת ידו ולא רוחו ומדרגת מוסרו, וזה מזדמן בין במעשים טובים בין במעשים רעים. אמנם לדון ע"ז, להחליט שאיש שמתגלה ממנו מעשה אין לו יחש עצמי, צריך השקפה עמוקה בערכו של האיש מצדדים שונים אחרים, ולאחר העמקה מקפת אז נוכל להחליט אם נמצא מעשה שאין לו קשר ישר עם תכונתו, שהוא ענין בודד שלא נמצא לו הערכה עם ערכו הכללי של האיש. ובזה העיד רב על דוד, שכאשר נתבונן היטב בכל דרכיו, מעלליו ותכונותיו, לא נמצא לו תכונה קיימת הגורמת ענין זה, כ"א הוא דבר נבדל לעצמו, ואין לו קשר עם שארי תכונות חייו וערך מצבו הנפשי, ו לא משכחת [] בר מדאוריה , בתור חזיון יוצא מן הכלל שנאמר " רק בדבר אוריה" .
שבת ה סד
סהאביי קשישא רמי דרב אדרב, מי אמר רב הכי, והא"ר קבל דוד לה"ר, קשיא
.
מי שנפשו המוסרית היא בריאה וחזקה, אע"פ שיכול להיות שיזדמן לו מקרה היוצא מכלל תכונתו, ויעבור ואשם באיזה פרט באופן שלא יהיה להמעשה ההוא ענין ויחש מכוון עם ערכו הכללי, אבל לא יתכן זה להיות רק במקרה של כח המתעורר מצד עצמו, מצד התגברות איזה תכונה זרה או איזה מחשבה בלתי ברורה, וכאדם יעבר ברית מבלי משים. אבל שיהיה האדם הבריא לגמרי במוסרו מושפע מאחרים באיזה רפיון מוסרי, דבר זה לא יתכן, כי בטבע כל נפש הוא למצא את התגברותה העצמית, בשעה שאחרים באים מן החוץ לשלוט עליה ולהמשיכה בדברים אשר לא כפי רוחה. ורק אם ימצא באדם איזה רפיון תכוני, אז יהיה רך, להיות נכפף להשפעה הזרה של אחר במה שהוא שלא כשורה, אבל אם יהיה טבע נפשו אמיץ, אז ימצא מיד העז הפנימי היוצא במחאה על כל מה שבא מן החוץ לשלוט עליו, ולא רוחו. ע"כ, בהיות התכונה הכללית אמיצה, והמגרעת המקרית איננה קשורה בכלל מסכת הנפש, א"א לומר שיקבל לשון הרע בעשיית מעשה שלא כדת ע"פ השפעה חיצונית. סה. . עפ"י הושע ו, ז.
שבת ה סה
סוגופא, רב אמר, קבל דוד לה"ר דכתיב "ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר, וישלח המלך דוד ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר"
.
מכדי חזייה דשקרא הוא, כי הדר אלשין עליה, מ"ט קבלה מיניה, דכתיב "ויאמר המלך ואיה בן אדוניך, ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא יושב בירושלים וגו'", ומנ"ל דקבל מניה, דכתיב "ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדוני המלך". איסור קבלת לה"ר לבד מה שקלקולו נראה ברור, כשהוא יוצא למעשה להפריד בין אחים ומכ"ש לרדוף אדם על חינם, הוא פועל על התכונה הנפשית להטיל חשד ואיבה על האנושיות מתוך איזה מעשה או דיבור הנראה לדון לחובה, ובזה תגדל השקפת הרע בעולם בעיני האדם יותר ממה שהוא באין ערך, ויוכל לצאת משפט מעוקל על כל מהלך הדיעות והמעשים. וכשיקרה מפגע כזה בכסא מלכות, יכול הוא להטיל פגם ביסוד החסד והמשפט המיושר, שהוא מכון כסא הקב"ה שתהיה המטרה מלאה אהבה וחסד כוללת. המצב המורה שעמד בו אז דוד בהיותו נרדף מהרעה שמתוך ביתו, אין פלא שגרם להטות מעט את השקפת האהבה והאימון לצד החשד והאיבה, שגם זה נכלל בכלל העונש, וכאשר בתחילה כשביקש לעשות חסד עם מפיבושת הטיל ציבא קוצים בעיניו ואמר שהוא בבית מכיר בלודבר, לא במקרה קרא את שם המקום "לו דבר", כלומר לא במקרה הוא יושב שמה, כ"א, עיניו ולבו נשואים לעניני פוליטיקא, ולו דבר וענין בזה בשבתו שמה, מדת זהירות ודאי ראויה היא ולמיחש מבעי, ע"כ לקח אותו מלו דבר, כלומר שנלקח באופן שהלוקחים יודע להם ענינו ורעיונותיו. וכאשר הוסכם אח"כ שיהיה מאוכלי שולחן המלך ככל בני המלך, זה לנו האות שיצא מזוקק, שאין עליו שמץ חשד של חתירת הממלכה, ע"כ כי הדר אלשין עליה בעת צרתו, למה קבל , לתן לציבא את אשר למפיבושת. אלא שקודם שנצרף לגמרי כסא דוד ע"י תלאותיו, ורוממות נעימת זמירות בהתעלות הנפש אל מרומי קודש, מוכרח הוא הדבר לשלימות המלכות שיהיו נמצאים כל הכחות הנפשיים באוצר הגדול של נפש המלך, וגם כחות רעים לא יתכנו להיות חסרים. מוסד[ם] של הכחות הרעים ועיקרם, הוא קבלת לה"ר, ההכשר להיות מושפע ע"י הערה רעה מרעי אדם, והנטיה להביט על העולם בעין סוקרת את הרע שבו, זה הוא היסוד לכחות של אבירות וקשיות לב, שרק כשהם נצרפים ונמתקים הם מוצאים מקום הגון ומסודר בהנהגה, אבל טרם צירופם הם לרועץ. אבל כ"כ היא כוללת עטרה של מלכות בית דוד, עד שהיא נמשלת להבריאה בכללה, שלא יתכן שיחסר בה כללות הכחות להרע, כשם שלא יחסר לה שום כח טוב, ומכללות הכל תעמוד במילואה אח"כ על האושר והטוב, כי העין החודרת שההשקפות המרות שלה יהפכו לטובה, תהיה אח"כ הכרתה את טוב המציאות ואת אור האהבה והחסד במעלה היותר ברורה רוממה ועליונה. המיעוטים מתרבים והפגימות מתמלאות, "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה" "עטרת תפארת לעמוסי בטן""דוד מלך ישראל חי וקיים".
סו. ר"ה כה, א. קיגום לבנהתהילים פט, לחבכתי"ק אולי: בענין
שבת ה סו
סזושמואל אמר, לא קבל דוד לה"ר, דברים הניכרים חזא ביה, דכתיב "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו, ואת בגדיו לא כבס וגו'", וכתיב "ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבושת, ויאמר אדוני המלך עבדי רמני, כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך אל המלך כי פסח עבדך, וירגל בעבדך אל אדוני המלך, ואדוני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך וגו', ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה, ויאמר מפיבושת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו", א"ל אני אמרתי מתי תבא בשלום ואתה עושה לי כך, לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום
.
ברוב הפעמים נובעת התקבלות דברים רעים הנאמרים על איש לרעהו מרפיון נפש, מהכרה פנימית שבאמת יש לו למי שנאמר עליו ממה לפחוד, וכי הוא ראוי להיות נרדף ושנאוי, אבל מי שלבבו לב טהור ויודע זכות נפשו וחפצו הפנימי שהוא רק להשכיל ולהיטיב, לא יכנס בלבבו מה שאומרים שאחר דבר עליו רעה או בוז. אמנם כשם שפעולה זו של מניעת קבלת לה"ר היא נובעת מיקרת הנפש וטהרתה, כך היא גורמת ג"כ שהמחזיק בה תיקר נפשו בעיניו ויתרומם מכל דבר שפל ונבזה, לא יעשה לאיש רעה וירחיק עולה מאהלו ושמץ דופי מרעיוניו. ולהיפוך, הנפילה בזה החטא גורמת להשפיל את הנפש יותר ויותר, ולהיות באמת עלול להיות שנאוי ונרדף מאדם רב. כ"ז הוא באנשים מצויים שהענין המיוחד שמעוררים עליו לגנאי יש לדורשו לשבח, ואם באמת פלוני הוא שוטמו ורודפו הלא יש לו פנים לומר שכבר נמצא בחובו איזה פרט שלפי האמת ראוי הוא לרדיפה ובוז, ע"כ אין שייך לקבל הדברים כפי אותה המערכה הרגילה בלב בנ"א, לשנא את האיש ההוא, אפילו אם יהיה בלבבו איזה דברים והוכחות, שסוף כל סוף המשקל יוכל להצטרף לטובה, כשיכריע את כף הספק מצד אחד ואת כף הצדק שיוכל להיות בחבירו מצד השני. אמנם כאן היה הדבר כ"כ כללי, עד שהדברים הניכרים מספיקים להחלטה. מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראל[ית], היא נבדלת ממלכות בית שאול בזה שהיא הולכת עם הנהגת מלכות שמים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה, והיא נושאת עיניה למרחוק, ליסודו של עולם. גם את הליכות הצדק והמישרים היא דנה ע"פ מדת הנצח והאחרית הגדולה שיש לכללות כנסת ישראל בעולם, לא ע"פ ההוה לבד, המרכך לפעמים את הלב לפי המראה של השעה, מפני שאינו יודע אחרית דבר. ע"כ היתה מלכות ב"ד ביסודה דבקה לנבואה, ועושה כל מעשיה ע"פ עצת ד' הנשגבה, זאת היתה המעלה העליונה של דוד שהיה לבבו שלם עם ד'. ההוה אמנם יתנגד פעמים רבות להנהגה כזאת, כשם שנראה לפעמים לקוצר רוח האדם ועינו הכהה ג"כ תהפוכות בסדרי הנהגה הכוללת האלהית. מפיבושת היה בלבבו מסור לדרכי מלכות שאול, וכאן התגלה בתור בן שאול. אמנם אע"פ שלא היה יכול, ואולי ג"כ לא חשב להוציא אל הפועל מחשבות פוליטיות, אבל דיעות לימודיות כאלה הן ג"כ מזיקות הרבה מאד, ורעיונות כאלה אע"פ שהם שרויים בסתר לבב הנם מתגלים. ע"כ מצא לנכון להראות, שאין דעתו, דעת המלוכה, נוחה מלימודים ושיטות כאלה, אע"פ שהם אינם מתגלים במעשה. מפיבושת, התבאר שהוא אמר מתי תבא בשלום , לא העלה על דל שפתיו ודעתו הפנימית ביחש המעשה, ואמנם כמלאך אלהים המלך להשכיל ג"כ דברים נעלמים, אבל הוא הרבה לדבר וק"ו באומה שלמה, חשב שדוד עשהגבוהה, כי אמנם במקום שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו את המסילה לרמוס את מוסר ההוה מפני השקפות של מרחק לפעמים. אבל באמת זאת היא עצת ד', ותדבר על בית עבדך למרחוק . הוכנו אמנם הכחות שהסדר האלהי כך יתקבל באומה, אבל הוא אומר שאפשר לכונן סדרים שעל פיהם יונהג סדר כללי באופן אחר, והמשטר האלהי יושפע אז בדרכים אחרים, באופן שיהיה השיקוף נובע ממעמד ההוה אל העתיד. אבל הוא לא הכין לב כי מלכות בית דוד לא ממלכת שעה היא, כ"א ממלכת עולמים, ששינויי הזמנים והדורות לא ישלטו ע"כ הדברים הם ממש נוגעים כתרעומות כלפי מעלה,עליה, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם ובערך כולל כזה הנוגע לסדרי האומה עדי עד, אין מקום לומר שיש כאן קבלת לה"ר, כ"א חדירה עמוקה לתוכן הלב באמת וצדק, בשביל להצדיק צדק עולמים ולתמוך כסא דוד וממלכתו באמת "ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ד' צבאות תעשה זאת
ישעיה ט, ו. יחזקאל לז, כהמכות י, בסז
שבת ה סז
סחהיינו דכתיב "ובן יהונתן מריב בעל", וכי מריב בעל שמו והלא מפיבשת שמו, אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו, יצתה בת קול ואמרה לו נצא בר נצא, נצא הא דאמרן, ב"נ דכתיב "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל", א"ר מני על עסקי נחל
.
ישנם אנשים גדולים בעלי נפשות גדולות וטובות מאד, שהם מתנשאים בפנימיות טובם וזוך נפשם מעל כל אותן הדברים שבחטאות האדם שגרמו כמה דברים של עמל ושל טורח, לישרם ולהעמיד על מכון הראוי את כל מערכת הנהגת התולדה. בתוכיות שלהם אינם חסים כל עמל ואון, ע"כ אינם מכירים כלל את הערך של הרשע, ואת הצורך הגדול הנמצא בסדרי המוסר הכללי האלהי להכחידו ולמנע את הזיקו, ולא עוד אלא להפכו לברכה ולקדושה, לטובה עדי עד. אותם האנשים מתוך שאין בהם שום דופי, לא יוכלו למצא לבבם שלם עם ההנהגה של ההוה, המשתרעת אל העתיד מעבר מזה ואל העבר מעבר מזה, ליחד את פרודותיו ולהישיר את עיוותיו. רק גדולים מזה הנם האנשים היותר כלליים, המבינים את עומק הטוב עם עומק הרע, המשכילים את עומק הצפיה האלהית הסוקרת עד סוף כל הדורות, מראשית ועד אחרית, שהם משיגים במבטם התמים והפנימי להגיע לסוד ההנהגה העליונה. מפיבושת, בהיותו מגזע שאול ירש ממנו את המדה הזאת, הנובעת מצד עדינות הנפש ורֹך הרגש, להיות נסלד מכל מראה שההוה שלו איננו לפי הטוב והמוסר היותר מבורר ונחמד, ולא יכול לחדור לעמק השפלות שהאדם נתון בו מצד קלקולי הבחירה הקדומים שהושפלה על ידם נפשו, עד שצריך רטיות חזקות למען השיבו למצבו העליון, שבו הוא ראוי להיות עומד מצד צלם אלהים אשר בקרבו. ע"כ, ההתגלות של האור האלהי שע"י מלכות בית דוד בפועל ובמעשה, הצופה מרחוק, ובנויה לתקן את כל מעקשי העולם, להאיר את כל המחשכים בכח גדול ובעז אלהי, לא יכלה להתאים עם נפשו התובעת צדק ומוסר מוחלט, מאין פנות אל המציאות וירידותיה. הוא עשה ברעיון מריבה עם בעליו , מה ששאול עשה זה בפועל ג"כ בזה הדרך, שלא יכלה נפשו להיות משתפלת לעומק הרע כדי להתרומם על ידו לעומק הטוב, ולא נמשכה מלכות בית שאול משום שלא היה בה שום דופי. הוא היה קשור מאד בטוב המוחלט ולא יוכל לזוז ממנו, וירב בנחל על עסקי נחל . החילוק שבין צרכי הפרט לצרכי הכלל וצורך הצפיה הרחוקה המיתממת דוקא ע"י אור הנבואה, לא היתה יכולה להתגבר על כח השעהשהיה קשור עמו בחזקה, ע"כ לא היתה מלכותו כ"א מלכות של שעה. וליחש המלוכה, שצריך עמה הכללות והמלוכה של ממלכת ד', שהצפיה האלהית הוא היסוד היותר נכבד שבתנאיה, לא היתה יכולה להתאים עמו בדרך טבעי כ"א באופן מלאכותי, "רמה קרני ולא רמה פכי" . ואף שבכללם רמה מעלתם עד אין ערוך, מ"מ [] זה החלק של ההפסד וקילקול, מניעת ההסכמה עם הסוד האלהי שבממלכת ישראל, אשר מרחוק תשא דעה, נאמר "ד' יחתו מריביו... ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו."
שבת ה סח
סטאמר רב יהודה א"ר, בשעה שאמר דוד למפיבושת "אתה וציבא תחלקו את השדה", יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה
.
ההכשר הכללי להנהגה, (ש)צריך שיכלול עמו כל הכחות כולם, שבכללם הנם גם הרעות והקשות הרבה, אמנם רק אז תהיה ההנהגה מסודרת והמכונה מתנהגת לתכלית הראויה כשיהיה השימוש עם הדברים המוכשרים להזיק לפי הצורך והשימוש הטוב. אבל אם תולד איזה נטיה שהיא מכשרת את הנפש להתפעל מדבר המזיק והמרעיל יותר מכפי המדה הראויה, אז תחדל ההנהגה מהיות מכוונת לתכליתה. וכאשר בכללות הכחות הרבים הצריכים להנהגה כללית מרכזית מסודרת, א"א שלא יהיה בה קיבוץ של המון כחות, שכ"א יש בו צדדים של תועלת וצדדים של חולשה והיזק, עד שיוכלו להפריע פרעות גדולות ולסכסך דברים רבים אלה באלה, שיועילו להותו של העם בכללו בעניניו הרוחניים והחמריים, יגיע אז הצורך לחלק את המערכות, עד שכל חלק רשום יתפתח בסגנון מיוחד, למען לא יהיה כח אחד למוקש לחבירו, כיון שכבר הוכשרה המחלה של הכשלת כח אחד לחבירו להתגלות ע"י הנטיה של החולשה לאיזה מן הצדדים. ההכשר הכללי להתפעל ג"כ מן הרע שהוא נודע לנו בתור קלקול בנפש יחידית פרטית, מוכרח הוא שימצא בנפש הגדולה והכללית של שורש ישי, מקור מלכות בית דוד. אבל רק אז לא תהיה נצרכת להחלק, כ"א כשלא תצא מגבולה הראוי לההטבה הכוללת, אבל כיון (שיצתה) [] פסיעה אחת לבר, חוץ מן המדה, כבר הוכשרה הנפש הכללית להחלות בזה שכח אחד יעיק על השני. ע"כ, באשר כללות סגולות מיוחדות הנצרכות לכללות האומה, א"א שלא יהיה בכ"א מהנה כח טוב וגם כח רע, ככל הדברים גם היותר טובים, למימינים בה סמא דחיי ולמשמאילים בה סמא דמותא, וכאשר הסדר של האומה להנהגתה הפנימית והחיצונית ישנם שני צדדים, צד הקדושה שבה בתור ממלכת ד', ממלכת כהנים, שיסודה ננעץ במלכות ב"ד, והצד העולמי ברוממות פוליטי[ת] ככל העמים, אשר בעת התמימות הגמורה כל אלה נובעים ממקור אחד ומתקשרים בקשר אחד, ואין בהם שום דבר הסותר והמזיק, כאשר כ"כ גדלה הכלילות המוכשרת במלכות ב"ד, עד שגם הרע הגמור ג"כ הוא כלול בה לתכלית הטוב והעילוי, לצד הקדושה האלהית המרוממת את הכל. אבל כיון שזה הכח של היות נפעל מכח הרע החיצוני, שהוא היסוד הכללי של קבלת לה"ר יצא מגדרו במקצת, הוכן כבר כח הסותר להתגלה. ושני הכשרונות הללו של הממלכה, צד הקדושה שלה וצד החול שלה, שלכל אחד מהם ישנם סגנונות רבים ושונים, התחילו להיות מתגוששים ומעכבים זה ע"ז, עד שהוכרח אח"כ ע"צ התיקון שבאחרית, בעצת ד', לצאת אל הפועל החלוקה המדאבת, שהרגשתה התחילה בתור סיבה רחוקה ראשית להיות מורגשת ע"י הסדק המוסרי שנעשה בזה. ע"י ההחלטה של אתה וציבא תחלקו את השדה, ויצתה ב"ק ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.
סט. שבת פח, ב.
שבת ה סט
עא"ר יהודה א"ר, אלמלי קבל דוד לה"ר, לא נחלקה מלכות ב"ד, ולא עבדו ישראל ע"ז, ולא גלינו מארצנו
.
התכלית העליונה המקיפה את כל האמצעיים המובילים אליו, בתכונתם של ישראל, בכח אור הנשמה האלהית השורה בקרבם, "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים
הוא החותם הגדול של האחדות, החובקת את כל צדדי החיים השלמים והמאירים בכל גווניהם המתחלפים והנראים כמתנגדים וסותרים זה לזה, הכל בחטיבה אחת מכח האור של האחדות העליונה המאירה עליהם, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ
ע"כ, כל מה שהוא מיוחד בשלמות הצורה והכשרון המוסרי והמדעי, המתלוה לטובה של כל הנהגה וכל סדר, אע"פ שכפי הנהוג בכל עם שיש להם אופי מוגבל וקבוע, וכל עיקר הוייתם תלוי הוא ביסוד צמצומם זה, והתיחדותם ההעדרית לעומת דברים אפילו טובים שבסגולת אומה אחרת, "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו" , "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" , ע"כ בשורש נשמת מלכות הקיימת לעד, מלכות ב"ד, הוכן הכל. אמנם ההכשר להתנגדות של איזה כח (על) [] הטוב הכללי, שנמצא כפתחו של מחט ויצא אל הפועל בראשית השורש, גרם שיתרחב אח"כ. התכסיס הזה, של קושי ההתכללות של פרטים רבים שונים וחלוקים לאחדות עליונה חטובה ומתאמת, והולכת למעלה למעלה בקודש, זה גרם החילוק הראשי של חלוקת המלוכה. התקטנות הכחות גרמה עוד, שתחת אשר כל כשרון, כל שלמות, כל רגש טוב ונעים, כל רעיון מחיה משמח ומרטיב את כל רוח ונפש, בין בחיי הזמן בין בחיי הנצח, בין בחיי הפרט בין בחיי הכלל, כל מה שהוא מאיר ומפאר, כל מה שיש בו אהבה, תפארת, חן וכבוד, עז וגבורה, הכל נכלל ונשאב ממקור החיים, מעבודת ד' אחד. כיון שהוקטנו הכחות ולא יכלה ההרחבה העליונה של גדולת הנשמה הישראלית הפנימית להרחיב את כחותיה העליונים כפי עצמות סגולתה, והחפץ הגדול נטוע הוא באומה אל הכל, אל ריבוי פרטים של אורות חיים, שרק בהתרחבות הגדולה של האמת העליונה של אורן של ישראל היא מתגלה באחדותה העליונה, ממקור חיי החיים ב"ה, "דודי צח ואדום דגול מרבבה" . אבל כיון שנחלקה התיומת, התחיל יצרא דע"ז למצא מקום, זה הקלקול גרם באמת שכ"כ הוקלשו הכחות ונפלו, כ"כ נתקלקלו הנפשות שהוכנו להיות במעלה כ"כ רמה ועליונה, כ"כ מקיפה וכוללת, עד שבעמידת האומה על מכונה לא תוכל להרפא, והוכרחה להגלות מארצה, להתפרד בין עמים רבים וממלכות שונות, להפעיל את כולם באורה, ולשאוב מכולם את פרטי אורותם. ורק אחרי נסיון כביר וארוך תבא אל מטרתה, להכיר שכל הכינוס שתמצא ידה, בין ע"י עצמה, בין ע"י פעולתה על אחרים, בין ע"י פעולות אחרים עליה, הכל נובע הוא ממקור קרן ישעה, ותשוב באהבה אל אישה הראשון. אבל אלמלי קבל דוד לה"ר, ולא היה שום מקום התרחבות למניעת התאמה של כל מה שבפנים וכ"מ שבחוץ להיות מתאחד ונכלל, חי ומתענף, לטובה ולברכה, לשם ולתפארת, לא נחלקה מלכות ב"ד , הלאומיות החולית והמקודשת היתה מאוחדת בברכה כלולה בתוכה פנימה, והמון הנטיות הרעיונות וגווני החיים היו מתרחבים ברחבה ממקור האחדות העליונה, ולא עבדו ישראל
ע"ז . וכל מה שהוא טוב ונשא בכל עם ולשון היה צץ ופורח בישראל ממקורו השופע על אדמת הקודש, ולא גלינו מארצנו , ו"אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ד' אלהיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל ד' ואל טובו, באחרית הימים"
ע שמות כט, מה. מנחה של שבת. ירמיה י, טז. דברים לב, ח. שיר השירים ה, י. הושע ג, ה.
שבת ה ע
עאא"ר שמואל ב"נ אר"י, כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ולא הי' לבבו שלם עם ד' אלהיו כלבב דוד אביו", כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, מיחטא נמי לא חטא
.
המלוכה, בראשית יסודה, צריכה שתכלול בכחה את כל הצריך להיות נצמח אח"כ להנהגה השלמה לאומה לדורותיה. והנה, באדם יחיד, עיקר הלב הוא הרגש או הדעת המעשי, שאע"פ שא"א שיהיה שלם בתכלית השלימות כ"א באופן שלא יחסר עמו בכח שום נטיה ושום הרגשה, מגדול ועד קטן, מטוב עד רע, מ"מ אין שבח ההרגשות הלביות שיצאו מן הכח אל הפועל ההרגשות הרעות, כ"א שיהיו בכח כדי שיוכל הכח המעשי להשתמש בהם לשעתם, וגם להוציא מן הכח אל הפועל את העז המוסרי הגדול הפנימי בהתגברו עליהם בשכל ויושר לבב, לא כן היא שלמות השכל שאל המוח החושב, הוא גם הוא צריך להיות כולל הכל, ונזר המלוכה הכוללת צריך להקיף כל הסדרים, כל הנתיבות והמחשבות שבחכמה היסודית ברומה ועומקה, כדי שתהיה החכמה המעשית של ההנהגה שלמה מכל צדדיה. אבל החכמה, היא לא תוכל להסתפק במה שיהיו הנתיבות הרעות רק בכח נמצאים בכללותה, כי איכה זה תשלול אותם ותברר החלטת אפיסותם בטרם הוצאו אל הפועל. ע"כ, שלמות החכמה הכוללת, היא מוציאה אל הפועל את כל הדרכים, את כל ארחות החיים, כל אורם של ישראל וחכמת אלהים חיים המופיע עליו ברוחו, וכל חכמת בני קדם וחכמת מצרים, ובהוצאתם אל הפועל בגילוי ובבירור, רק אז יצטרפו סיגיהם, ואז יכנעו אל הטוב האור והאמת ותתיסד ההנ[ה]גה המעשית ביסוד אמת וקיים לעד. דוד ושלמה שהנם היסודות לממלכת ישראל לעד, כוננו כל אחד מהם את יסודו המיוחד. דוד, נעים זמירות ישראל , קבע את הלב, את הרגש העליון, הרוח הנשגב, רוח הקודש הכוללת השורה על ישראל ועל מלכותו. ושלמה בא אחריו, ליסד את החכמה הכוללת, חכמת ממלכת ישראל, חכמת שלמה. כשגברה פעולתו של דוד היתה עמה שלמות הלב, מפני שאין צורך כלל להיות מתגלה בלב בלתי הטוב הקדוש והישר, ומה שהוא מעוות ורע, אם הוא בכח, זה עזו ותקפו של הטוב שהוא נשאר טמון וכבוש ומשועבד אל הטוב והקדוש בתכלית. אבל החכמה, היא מוכרחת להיות מתפרשת, להיות אל הפועל מוציא[ה] כל רעיון וכל מחשבה, ולברר את הטוב והאמת אפילו ע"י כלל צללי הרע והשקר. ע"כ היה צריך להמצא בלבו של שלמה פיתוח מיוחד גם לכל מה שאינו שלם, לכל מה שהוא ההיפוך מהאור והטוב, והאור והטוב מתגבר הוא והולך בהראותו את עוזו ואמתו, להסיר כל סיג וכל דעה נשחתה וכוזבת. ע"כ, אם לא היה לבבו שלם עם ד' כלבב דוד אביו , זאת היתה מדתו, מדת החכמה הצופיה רעים וטובים. ואם היה הלב בתכלית השלימות והזיכוך לפי קוטן כחן של בנ"א, לא היה אפשר להיות יוצאים על ידו לאור כל המחשכים, כדי להאיר במקומם ולגרשם ע"י האור המתרבה מאור חכמת אלהים אשר בקרבו, הנשאבת ממקור יסוד הממלכה האלהית, כלבב דוד הוא דלא הוה, אבל מיחטא לא חטא .
עא. שמואל ב כג, א.
שבת ה עא
עבאלא מה אני מקיים "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו", ההיא כרבי נתן, דר"נ רמי, כתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו וגו"' והכתיב "כלבב דוד אביו", כלבב דוד הוא דלא הוה, מחטא נמי לא חטא
.
ה"ק ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא הלך. אע"פ שהחכמה היא מרחבת את סעיפיה על כל עולם הרעיון והמחשבה, על כל תארי החיים והמעשה, ומכנסת תחת התפשטותה את הטוב ואת הרע, את האמת ואת השקר, למען הגדל עז הבירור ואור החיים, וע"י מילי דשטותא מתיידעין מילי דחכמתא . מ"מ כדי להגיע למדע הענינים על בוריין, ישנם דברים הרבה שההרגשה הלביית היא היא עצמות ידיעתם, ואע"פ שיצייר לו האדם בחכמה את מדעם, לא ישיג את תוכן ענינם עד שיכירם וירגישם בהרגשת הלב נוסף על ההשכלה המחשביית. ודבר זה הוא אחד מהעבודות היותר קשות במערכת החכמה השלמה, שאע"פ שאפשר לו לאדם השלם, החכם הנעלה, שהתרומם והתקדש כמדתו הראויה לו למען עז האמת והצדק, להיות מחומש בכל ידיעה שבעולם, גם מכל דרכי הרע והרשע, גם מכל הדרכים הנכריים והזרים, רשע הוללות וסכלות, אבל מה יוכל לעשות בהרגשתם אם ירגישם באמת כמו שהם, הרי הוא קרוב לפול ברשתן בפועל. ואם לא ירגישם, לא תכנס הכרתו אותם לגבול השלמות באופן שיוכל לרדות בהם ולהכניעם אל הטוב והאורה האלהית, בשלטון החיים הכלליים באומה ובעולם. ע"כ, צריך האדם הגדול, העולה על כל האדם הרגיל והמצוי, הראוי להיות אור לעולם, בתחילה להיות רוכש לו הכנה רבה של עז מוסר, של קדושת אמת, בהכרה עליונה ובתכונה עמוקה החודרת עד עומק לב ונפש, עד שהירידה השפלה של הרגשת עומק כל רע לאמתתו לא תוכל לעשות לו מאומה, כ"א תעשיר את הכרתו למען יוכל להיות לתועלת לכלל העם, להורותם את אמתת דרך החיים והישרת דרכם לסור ממוקשי רע. ההכנה להודע בתכלית העומק, מכל העומק של כל מרחב החיים והחכמה מכל צדדיהם, מעומק טוב וגם מעומק רע, זאת היתה תעודתו של שלמה לבנין בית הממלכה, להכינה ולסעדה לדורות עולמים בכל כחותיה וסעיפיה. ע"כ היה צריך להיות יורד לעומקם של כל העולמות הזרים לגמרי, שאדם אחר היה כבר נטמע בהם ויורד ירידה שאין לה עליה. לא כן הוא, גדל דעה ורב עז חכמת אלהים כשלמה, הוא הרבה להכשיר עצמו, עד שאותה ההטיה הצריכה לתכלית עומקה של הרע, הרהיב עז רק לעת זקנתו, שכבר מלא את הכשרו בכל עז החיים וכל מרחב ההכרה של האור האלהי והטוב האמיתי, רק אז נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים . והאפשרות הזאת היתה לו, שהחסרון הפרטי של מה שלא היה שלם כלבב דוד נחשב לו ג"כ ליתרון, מפני הצורך הכללי, והגיע עד עומק גבול
הרשעה בתחתית זוהמתה להכירה מכל צדדיה, בחוש ובהרגשה לכל פרטי סעיפיה. והנה הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים , ודוקא זאת ההטיה היא שעמדה לו שלא הלך , כי מלא את הכרתו בריקניות הרע והשקר מכל צדדיו המסובכים והעלולים ללכוד ברשתם אנשים, וזאת היא תפארתו שבצע מגמת פניו, שרק חכם מכל אדם וענק שבענקים יכול ללכת בדרך כזה, הטו את לבבו ללכת, ולא הלך .
עב. זוהר, ויקהל, מז ב.
שבת ה עב
עגוהכתיב "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב", שבקש לבנות ולא בנה
.
אין דבר רע ודמיון כוזב נמצא בעולם, שלא תהיה סבתו ופנייתו הרחוקה דבר טוב ונשגב, אלא שע"י ערבוביות שונות ירד ונחשך. וע"ז עצמה, בין אם נצייר שהיתה התחלת הנטיה לתן כבוד לצבא השמים בתור הגדלת כבוד ד', כהגדלת כבוד המלך בכבוד עבדיו, בין לפי הנטיה הפשוטה, שעצם נטיית האמונה היא באה מפני העריגה הנמצאת בנפש האדם לאלהים אמת, שהיא תכלית מנוחת הנפשות כולן, ותכלית העילוי הכללי של כל היצורים וכל החברה האנושית כולה, אלא שקודם שההכרה של זאת התביעה היא מתברכת יפה יפה, היא מתעכרת בצללים ודמיונות של ע"ז. וע"כ, לחינוך האדם ישנם שני אופנים, או להוציא ממנו את כל ציורי הדמיונות שנאחזו ג"כ במעשה ובהרגל, כדי להעלותו אל ההכרה העליונה שעל פיה ישיג את רוממות מטרתו, או להניח לו את הרגליו וללמדו איך שהם עצמם נובעים ממקור החפץ הפנימי הגדול של דעת אלהים אמת, ונמצא שמעצם החושך הדמיוני יבא להכרה היותר שלמה ועליונה. משפט התורה הוא לגדע ולהשחית את כל סימני ע"ז, מפני שעמדה תורה על סוף דעתן של בריות, שההרגלים החשכים יוסיפו להם ירידה וטומאה. שלמה שהיה חפץ לנסות בחכמה, לבא אל המטרה הנשגבה של תכלית התורה לפעמים ע"פ הסרה מאיזה מצוה, כמו שאמר ארבה ולא אסור, כן היתה דעתו לרומם את המצב הכללי של כל המין האנושי מתוך עומק החושך שלהם. הוא ראה שאין אפשר[ות] להפריע מהרגלם וממה שהנחילום אבותיהם, אמר אולי יהיה אפשר שע"פ אותו ההרגל עצמו יבאר להם את סיבת הנטיה ואת הילדות שבה, וע"פ אותה התכונה עצמה של העבודה החיצונית והזרה יתעלו לדרוש שם אלהי ישראל. אמנם מנוקה אותו צדיק מעון זה ממש בפועל, כי סוף כל סוף אסרה תורה, והעידה שלא יהיה אפשר להזיז את יושבי חושך מטומאת ע"ז כ"א ע"י השחת שרוף וכלה. ועפ"ז, לרוממות נפש תחשב מה שבקש לבנות אבל לא בנה. בעולם הרעיון, המחשבה החפצה במהירות הבאת הטובה לעולם יותר מגדרי המציאות, היא משובחת, ומוכיחה על עומק הטוב שבנפש הגדולה, אבל המעשה הוא משועבד לעצמות המציאות, לדרכיו מסומנים ע"פ עצת ד' העליונה, שכגבה שמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכנו ומחשבותיו ממחשבותינו.
שבת ה עג
עדאלא מעתה "אז יבנה יהושע מזבח לד'", שבקש לבנות ולא בנה, אלא דבנה, ה"נ דבנה
.
ישנם דברים שעיקר פעולתם היא רק הענין המעשי שבהם, והמחשבה אינה מוצאת בהם מקום מצד עצמה כ"א באותה המדה שהיא נדרשת להוציא את המעשה אל הפועל, וישנם דברים אחרים, שהרעיון והמחשבה שלהם הוא ג"כ חטיבה בפ"ע, ורשומו ניכר בין לטוב בין להפכו. כשנבא לדבר בענינים שאנחנו חפצים להבליט את הערך שיש להתגברות הרוח ונטייתו ברעיון, בהיותו מצורף לידי מעשה, נשתמש בלשון עתיד המורה ג"כ על העבר, בתור הצגת הענין ג"כ בצורתו העיונית קודם שנתגלם למעשה, נמצא שנרויח מזה להכניס בתוך המרכז את הערך של המחשבה, אבל לא לשלול ע"י את המעשה. בבנין יהושע את המזבח בהר עיבל, כונתנו לספר ג"כ את הכנתו ועז רוחו לכוין אל קישור העומד לדורות עולמים ע"י קבלת התורה באלה ובשבועה ע"י בנין המזבח אז, ועם זה המעשה כלול בו. וה"נ, אם שודאי יש ערך גדול אל הבקשה שבקש לבנות במה, בין בפעולתה עליו בעצמו, בין בפעולה הכללית להרע ולהיטיב שיש בה, אבל מ"מ לא נוכל לסלק מזה את המעשה לגמרי, כ"א למצא את הערך המיוחד שיש כאן אל המחשבה.
שבת ה עד
עהאלא כדתניא, ר"י אומר "ואת הבמות אשר על פני ירושלם אשר מימין להר המשחית אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתר(ו)ת שקוץ צדונים וגו"', אפשר בא אסא ולא ביערם, בא יהושפט ולא ביערם, והלא כל ע"ז שבא"י אסא ויהושפט ביערום, אלא מקיש ראשונים לאחרונים, מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי
.
עיקר המטרה של הידיעה ההסתורית, שבשביל כך היא דרושה להיות בישראל מבורכת בברכת רוח הקודש, היא לא להציג לבד את פרטי המאורעות שהיו בעבר, כ"א את עז החיים הנמצא באותן הפעולות, שאותו הכח לא ימוט ולא יבטל, ורק מתחלף הוא בגונים שונים לפי הדורות. ואותו הטוב שנתגלה בצורות מיוחדות של מעשים מיוחדים, שהיו אפשריים רק בזמן מיוחד, אותו הטוב הפנימי בעצמו לא ימוט ולא יכלה, כ"א יבקש לו צורות וכלים להתקבל בהם בכל דור ודור לפי ערכו. והרע שיצא אל הפועל וקלקל והרס באיזה דור בתמונות אשר כבר אין להם בדורות הבאים, הוא מ"מ מסתתר תחת תמונות אחרות וחותר ומקלקל, עד שצריך הרבה טורח ועמל עד להביא את הסדרים על כנם, והעיוות מגלגל יסורים ומכאובים כלליים שדורות רבים חוצים עד צואר בבוץ שלהם, אין לך פורענות שאין בה אחד מכ"ד בליטרא מעון העגל
"אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו "והתודו את עונם ואת עון אבותם
ולצד הטוב, "ואכרתה לך ברית עולם חסדי דוד הנאמנים" . ע"כ, צריך לפי האמת סיפור מאורע של העבר, בהיותו מסופר לאמיתתו, לחדור לסוף הדיעות של הדורות הנפעלים ע"י הסיפורים, ולדעת באיזה צורה יבואו הדברים, למען אשר יוכלו לקבל את הרושם כפי אותו האמת הראוי להם. אותו הצעד הרחב והגדול, שחפץ שלמה לצעוד בדילוג עצום, להרים את עצם תכונת העבודה
זרה עם המחזיקים בהם יחד מעומק שפלותם, ולהעלותם עד אותה המעלה של הכרת אור החיים הזורח ממקור צור העולמים אלהי ישראל, כשלא הצליח, אע"פ שלא יצא לפועל כפי הנטיה שחשב, מ"מ פעלה המחשבה שהיתה הרבה יותר גדולה מהמדה שהיה העולם יכול לקבל, לרעה, כאילו היו הדברים יוצאים אל הפועל. הטבע הקבוע בנפש האנושית לרגלי חלישותה, שאי אפשר לה להתרומם בשום אופן אל האור והטהר ע"י דמיונות של ע"ז, ואפילו אם יזוקקו ויצורפו, ואין לע"ז תקנה כ"א השחת שרוף וכלה, זה פעל הרבה. ואותה ההארת פנים ומיעוט ההקפדה שיצאה מחכמתו של שלמה שנשאה דעתה למרחוק, מה שלא יכול העם בשום אופן להתרומם לזה כאילו היו הדברים בפועל. והלימוד לדורות צריך דוקא שיצא ממה שלא נעשה ונחשב כאילו נעשה, לדעת עד כמה תוכל נטיית הלב לפעול אם תצא חוץ לגבולה, אפילו לצד העילוי והרוממות, כי כל רוממות ושאיפת תיקון לא תחסר מדרכה של תורה. ואם הדעה העליונה לא מצאה דרך של זיקוק לע"ז, אנו חייבים להתבונן שאם אנחנו נמצא שאפשר הדבר, הוא רק מפני שאין אנו יורדים לסוף הנפש הכללית, לדעת את מכאוביה והעלילות שלה אל החטאת והכיעור, אל הרשע והטומאה. רק ד' הוא בוחן כליות ולב שאין חושך ואין צלמות
להסתר מפניו ב"ה. ולעומת זה, כשגבר יאשיהו והרים קרן עזה של תורה, יצא כ"כ בעז וגבורה עד שהכרתו הפנימית ללחם מלחמת ד', לטהר את הארץ מכל רע וכיעור מימים שעברו, גברה עד אותה המדרגה של בלתי נשיאת פנים לשום אבטוריטט, ואם היה מוצא בנינים היוצאים נגד אור קדושתה של תורת אמת היה סותרם, אפילו אם היו להם מעמד ע"י שלמה מלך ישראל. כי הוא ביטל כל חכמת אנוש לעומת תמימת דרך ד' ואמונת אמן, וממילא גרם בהשפעתו שנקלש ג"כ אותו ההפסד שהנטיה של האפשרות לזכך ע"ז, שנתגלתה בימי שלמה, גרמה בירידתה אח"כ אל העם בשדרותיו הנמוכות ביחוד. ע"כ היתה ממש פעולתו ניגודית בתמימותה מפעולתו של שלמה בזה, בהתרחבות תעופת חכמתו, מה אחרונים לא עשו ותלה בהם לשבח, אף ראשונים לא עשו ותלה בהם לגנאי.
עה. עפ"י סנהדרין קב, א. איכה ה, ז. ויקרא כו, מ. ישעיה נה, ג. ירמיה יא, כ. עפ"י איוב לג, כב.
שבת ה עה
עווהכתיב "ויעש שלמה הרע בעיני ד'", אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא
.
אמנם המחשבות הגדולות, שהיו יותר מדי המדה שהעולם המעשי יכול לקבל, הם פעלו לרעה אפילו בצדם הציורי, מ"מ לא באו לגבול המעשה, ולא היו יכולים לצאת אל פעלם. אבל מ"מ, זאת היא פעולת ההתאמצות היתירה יותר על המדה, כשממעטת את הפשיטות הנובעת ממקור העליון יותר מכל שכל וחכמת אנוש, למעט את העז של הסרת הרע בפועל, (על) [] אותו החשבון של מה שיש לו תיקון בציורו, וגם החזק שבאנשי לב לא יוכל להמלט מזה, ולדעת שאע"פ שיש תיקון אל הרע הציורי בעומק המחשבה, מ"מ כשיצא אל הפועל נגד היכולת של המציאות המעשית לקבלו ולטהרו, הלא יזיק ויכאיב. ע"כ, ראוי הדבר הוא שבכל מה שנוגע במעשה, יעמוד דוקא מי שבא לידי אותה מדה של העלאת כל רשע וכסל ע"פ מקורו ביושר וחכמה, להיות גדול שבמקנאים לבער את הרע המעשי מן העולם, כיון שהוא לא יוכל נקיון
אבל כאן נפגמת היא כבר היכולת האנושית ועז הרוח מתרופף, במאורעות כאלה נופלים גם ענקים משמים ארצה, ודוקא ע"י כח העז של האור והטוב שבהם, ומתוך שלא מיחה בנשיו מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.
עו. עפ"י הושע ח, ו.
שבת ה עו
עזא"ר יהודה אמר שמואל, נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לד"א, ואל יכתב בו "ויעש הרע בעיני ד'"
.
כשהאדם מתנשא עד רוממות ההסתכלות לצד המחשבה העליונה המקפת וכוללת הכל, לצד המושג בתכלית העילוי מהמגמה האלהית הנשאה, והוא מוצא איך שכל הפרטים הכלולים בנטיות השונות של כל עם ועם, אע"פ שמתראים בצורות שונות ואפלות, הנם גילויים מיוחדים מהמגמה העליונה האלהית, שאחרי שיצורפו ויזוככו יצטרפו ויתחברו אל הטוב הכללי, אז הלא יעלה על לבו להיות לעזר ולסעד אל הכל, אפילו לאותן הנטיות שהן בתכלית האפלה והרוע, מפני שהן ג"כ צריכות הן להכללות. ולפעמים הן צריכות להתעמק ברשע וחושך, כדי להגיע עד אותה נקודת הגובה של הרע, שרק אז יהיו מוכשרים להתבער ולבנות את הרחבת הטוב ע"י שלילתם שבאה דוקא אחרי היותם בצורה בולטת וניכרת. והנה אם היה דבר זה אפשר לאדם, והיה חכם כללי כשלמה מוצא דרכים מעשיים שלמים לזה, באופן שלא יגרמו הריסה וקלקול אל הטוב השלם והגמור, אז היתה תעודתו בנטיית דעתו לפעמים אל מה שהוא רחוק וזר מבוררת לגמרי, וממילא לא היתה מוצאת בנפשו מקום שום חולשה נגד הזריות, כשיוצאת בדרכים מעוותים ע"י נשים וקטני דעת. אבל מפני שסוף כל סוף לא היה יכול לפעול בעצמו להשפל עד עומק הרשעה של הנטיות השפלות, שתכלית מציאותה של ע"ז בנוייה היא עליהם, וכאשר לא השלים לגמרי את מגמת נטייתו לנשיאת פנים אל הזריות, שהיתה נעוצה בעומק נפשו הגדולה מפני כלליותה וגדולתה, ע"כ מצד זה החלק שלא מצא את תפקידו, נשארה קצת חולשה של מניעת המחאה בנשיו, שע"ז נאמר ויעש הרע . ובאמת היה נח לו לאותו צדיק להיות שמש לד"א , כדי להוציא אל הפועל בזריזות גדולה את כל מה שהושרש בנפשו מנתינת מקום לכל דרך רחוקה וזרה, לשם התכלית הנעלה היוצאת מזה ע"י בירורה וזיכוכה במדה עליונה ומטרה של קדושה, ולא יכתב עליו ויעש הרע בעיני ד' ע"י שלא מיחה בנשיו.
שבת ה עז
עחא"ר יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לע"ז פלוני וכך עושין לע"ז פלוני, ולא מיחה בה
.
הנפש הגדולה הזאת של מלך החכמה, שחפצה לדלג על הררי עד של ההתפתחות האיטית השתולה ע"פ עצת עליון בתולדה האנושית, ולהבליע תקופות גדולות של אלפי שנים בתקופה קצרה של ימי ממלכתו, למען תעלה
אח"כ התבל הלך ועלה, בצעדים גדולים, עוד למעלה למעלה, הוא מצא לנכון לפניו, לא לבד להקיף את כל המדע העיוני והמעשי. הוא ידע היטב, כי הרגש ועצם החיים הם עמוקים עוד ומסובכים יותר מכל מדע, ובכל עזוז החכמה צריכים שבילי עצמות טיב החיים להכבש, למען נדע ברב כח להעלותם, לשלבם אל אותה הרוממות הנעוצה ברוממותן של ישראל, העליון באמת על כל גויי הארץ בכחו האלהי הגנוז בו, ובאורו המבהיק שיצא אל הפועל כשיגיע למעלת גידולו והשלמת צביונו. ע"כ הרחיב את החיים בחכמתו כשם שהרחיב את המדע, גלל לפניו את כל הרגשות וההכרות הפנימיות, שהשלמתן הציורית מצד העדנה והרגש המתעמק בחופש, בהיותו בלתי כ"כ משועבד לחשבונות רבים של העולם החיצוני, הוא מצוי באשה, בכלל בינה יתירה שנתן בה הקב"ה יותר מבאיש הוא בקש לעמוד על האופי העמוק של התכונה האנושית, לפי ריבוי גוייהם ושינויי משפחותיהם לארצותיהם וחילופי נימוסיהם. ארץ מצרים, שעמדה אז בראש הפסגה של השפעת עושר החיים, של המדע והרגש הסואן בעוצם רב וחוזק יד, היא כללה בניגוד גדול לישראל את אוצר החיים בכל גסותו וטומאת רשעו, בכל עז וכח, בכל שיעבוד של כל תכסיס לוקח לב ונפש, אשר עמדה נכונה לא יכלה למצא כ"א בע"ז, ובהרחבתה בעומק הנפש. זה היה צריך הוא לדעת ולחוש, איך מישירים נתיבות עקלקלות כאלה שאוחזות את האנושיות בכל חושיהם ורגשיהם, בקסם כל יופי ובנועם כל נשגב ומרהיב, ותחת כל אלה מונחת תכלית משחתת, אשר מומה הוא בכולה, מארבעת חלקי ההשקפות של העולם, ההשקפה המעשית החמרית, וההשקפה המדעית הנובעת מההכרות החמריות ושילוביהן, ההשקפה האידיאלית לכוון את החיים המעשים על פיהם, והעולה על כולם ההשקפה האידיאלית מצד עצמה. ארץ מצרים, זאת היא ממלכת הרהב, התנים הגדול הרובץ בין יאורותיו , היא חשבה את מעוזה עד מרום האידיאל של עצמות החיים, של האידיאליות עצמה, לא יכלה להביט על האפס והשקר, על הזדון והרשע, בעין פקוחה לראות את תכליתם, כי הלא היסודות המזיקים והטמאים הללו הנה הנם מוסדות לעצמות העם והממלכה הרשעה, עומק ההרגשה הרשעה ברום עוזה. כערך החלק הרביעי שבמספרים, מספר האלף, המעורך לעומת האידיאליות ברוממות מטרת עצמותה, היא הרחיבה גבולה, ובכל שלהבת עז נועם השתפכות הנפש, אמנם בשמחה חיצונית מלאכותית שאין עמה עצמה פנימית, החסרה מכל ע"ז שנקראו אלילים ע"ש שהם חלולים . אבל כמה גדולה היא המהומה שרשעה מזויינת ומקושטת כזאת מביאה לעולם בכל שיעור קומתה, בכל תועפות עוז דמיונה המגדיל עד למעלה. ההרחבה הזאת עד מרום העז, היתה המגמה של הנשואין הללו המוזרים ג"כ. אמנם בגיאות ים רהב כזאת, יחוגו וינועו ג"כ הגדולים שברבי החובלים. המדה וההפרזה עליה הן כ"כ סמוכות, עד אין כח במין האנושי ובחיל נפשו שעם כל רעם גבורתה היא אנושית וחלשה, להכירה ולהתחזק במעמדה. המחאה צריכה היא לבא מצד עז הקדושה, בתוך עוצם הזוהר והתפארת של המגמה הרשעה. הגערה צריכה לבא בתוך עצם הרוממות של ההתחכמות של הסכלות המתחכמת, שאין לה בעצם זכות מעמד וקיום. אבל מאת ד' היתה זאת, להבליג שוד על עז, למען לא תדלג התולדה ולא תחפוז במעשיה, כ"א ע"פ עצת עליון, שאלף שנים כיום אחד לפניו ומספר שניו לא יחקר , תתנהל להביא עמה את כל מעוז, ולהוסיף אומץ מכל מה שהוא מאבד ומחפיר. "יתנו עדיהם ויצדקו ושמעו ויאמרו"
זאת היתה המכשלה שיצתה מלב החכם שבחכמים, ולא מיחה בה , "ד' צבאות יעץ ומי יפר, וידו הנטויה ומי ישיבנה" , "מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם
עח. נדה מה, ב. עפ"י יחזקאל כט, ג. תורת כהנים קדושים, יט. תנחומא אחרי, ב. עפ"י עמוס ה, ט. עפ"י תהילים צ, ד. איוב לו, כו. ישעיה מג, ט. שם יד, כז.
איוב יב, יח.
שבת ה עח
עטאר"י אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בה שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי
.
הטוב השלם אין לו ניגוד עצמי, וכל עניני הניגוד שנמצא בעולם, בין בדיעות בין בסדרי החיים המעשיים, הוא בא רק מפני שאפילו בצד הטוב יש בו איזה קורטוב של רע והפסד, מצד המקבלים והעוסקים או מסיבות שונות אחרות, ע"כ נמצא ניגוד מכוון המקטרג על הטוב ההוא מפני חלק הרע שבקרבו, ומתוך כך הוא מנגד ג"כ את הטוב בעקרו, ומזה נולדות כל המבוכות המסובכות בעולם. לו עמד ישראל בעינו, בצביונו ובמקורו העצמי, אז לא היה נדבק בקרבו שום רע והשחתה, ולא היה מעבר מזה שום צורך לניגוד פנימי וחיצוני שימצא בעולם לו. אבל כיון שנכנסו בתוכו ע"פ השפעה מן החוץ דיעות ונימוסים, מנהגים והשקפות נכריות שהן רעות מצד עצמן, ורעות בהתחברן אליו חוץ לתכונתו וטבעו, ע"כ הן משחיתות בתוכו את הסדרים הישרים והטובים, את הלב הטוב ואת הנשמה הטהורה הברה האלהית, הוצרך להברא מעמד חזק ניגודי אל היהדות בכללה. הכח הזה, להיות מוכן לשבט אף, הבא מצד עצמות הניגוד שבדיעות והשקפות אפילו בתחילתו, והעלול להמשיך את הגלות וחרבן האומה בשביל מעמד של שינוי דיעות וניגודים הנראים כרוחניים, זה נמצא ברומי. ואלמלא שזה הצעד, שנשא שלמה את בת פרעה, ועי"ז הותחל הענין בדרך רשמי להכנסת ענינים חיצוניים באומה, אע"פ שהיתה כונתו לטובה, מ"מ בין כה וכה חדרו ללב האומה דברים זרים בעצמם, וזרים לה ביותר, שחוללו חסרונות עצמיים, ונתנו מקום לניגודים להמצא נגדה מצד המעמד הרוחני, אע"פ שהניגוד יש לו רק גרעין אחד קטן יסודי מצד השיקוף של איזה חולשה ורפיון מוסרי שמצא באומה, שבא לה מן הנגיעה החיצונית, (ולא) [] לא בא הדבר מתוך כח שיסודו והרחבתו הוא בעומק הרשע והשקר, אז לא היה מתרחב כלל, כ"א היה פועל לפי אותו הערך שהניגוד הוא לטובה. אבל העלה שרטון, "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" , והעלה שרטון של שנאות רעות וזרות, של עלילות פחותות וכוזבות, של השקפות גסות רעות ואליליות, ומקום להתקיים ניתן לו ע"י אותו חלק הניגודי שנמצא בים הצדק הכללי, והנמיכות שנשפלה ע"י המגע החיצוני. כנסת ישראל בכללה, היא היתה ברמה שגם הדברים הקדושים והעיוניים הטהורים, הנובעים ממקור מים חיים, מאוצרה של תורה, קבלו אצל אחדים צורה פחותה, עד שהיו ראויים
לעשות חיזוק להעיר האלילית בשינוי צורה, להיות לאבן נגף לישראל. הנקודה התוכית הצבורה בעומק גל האפסיות העלה שרטון, הקנה הקל והדק הרחיב התפשטותו בלא יסוד מתחתיו, לעשיו נבנה כרך גדול של רומי . המקום שמקרבו יצא הניגוד שהרס את עמנו והחריב את ארצנו ומקדשנו, וממנו נשתלשל אח"כ ניגוד תמידי למקור רעות רבות ורדיפות נוראות, שמצאו להן יתד להתלות דוקא מכח הרוחניות שנקלט אצלם מאיזה ניצוצי אורה מעורבים בעבי חושך שנתגנבו אליהם מאור התורה והנבואה, וכ"ז נתגלגל ע"י התחלת התגברות כח העירוב והריסת המחיצה המבדלת שבין ישראל לעמים, שהותחלה בדרך רשמי משעה שנשא שלמה את בת פרעה .
עט. זכריה א, טו.
שבת ה עט
פבמתניתא תנא, אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף אחד, וזהו איטליא של יון
.
הדיעות וההרגשות, כשהן מתקלקלות ונכנסים בהן סימני ערבוביא ורקבון, פועלות הן בראשיתן על הקלקול המרכזי. הדעת והרגש הרוחני בקדושתו העליונה, שהוא עז החיים למרכז האומה, מתעמם ומתטשטש, וע"כ יש בו אח"כ תפיסת יד לזרים, שהם משפיעים עליו ומושפעים ממנו לגרום לו חולי ומדוה. אמנם כל זמן שלא יצא אל הפועל הקלקול העיוני, להתפשט בפועל בהשפעת המרכז על הסביבה והקוים היוצאים, עוד לא בושלה הרעה במעשה, ואין כח תקומה לשטן מעשי להיות עומד ומתגבר. כח הקלקול המעשי של הזריות יצא אל הפועל ע"י קלקלתו של ירבעם, כח קלקול שלא הצטמצם במרכז, לא רק בפנימיות הארץ והלב העיוני לבדו, כ"א דאג להפשיט את הרע ואלהי הנכר בכל הארץ, מקצה עד קצה, מבית אל עד דן, פה נקבע קלקול נמרץ מעשי ומתפשט, שלעומתו צריך כח ניגוד כדי למרק חטא ועון, כדי לפוצץ את הכח שהוא אמנם נשא ונעלה במקורו, כחן של ישראל, אבל הורד עד עפר ע"י עירוב הסיגים הרבים מצלמי בלהות ותועבות הגויים. ע"כ הוכנה אז רומי, לא רק הכרך שלה, לא רק הכח המרכזי, כ"א ההכשר להתפשט, למצא עז ומשגב מדיני וכח רודה ואדיר, השם ידו במרחבים רבים. זאת היא איטלייא של יון , העומדת בראשיתה על יד רומי לבצע את זממיה, ולהיות לרועץ לישראל לדכאם עד עפר, ע"י אותו הכח עצמו שלקחו מאתו, מיסוד תורתו, מהתגלות אור ד' עליו בראשית הוייתו, ע"י ימין ד' רוממה במתן תורה ויציאת מצרים וכל יד ד' החזקה אשר נגלתה על עמו, דוקא מאותו העז נלקחו להם קרנים לרעוץ את יעקב, בהפכם לנגע את הענג ולדוה את ההוד. זה הצריף החלש בעצמו הוא איטלייא של יון , כי זה הכח הרע שבא בפעל ע"י ירבעם, הוא עצמו די והותר הוא שע"י יתכונן כח משחית לחבל, שיעצם כח לבלע ולמגר כסא ממלכה. לא כמו החסרונות הרוחניים שבימי שלמה, שהם מצאו להם רק יד, רק רושם, והיה צריך העלאת שרטון, ובנין טיח טפל והמון שקרים ורשעיות. אבל לעומת ההשחתה של ירבעם, די עז לו לאותו הכח הניגודי, שיעצם חילו בשמו העצמי, ואע"פ שאין לו קבע, ואיננו מיוסד כלל על יסוד שאפשר להתקיים, מ"מ לעומת קלקלת ע"ז יש לו כח לעמוד ולהגדל בעז עצמי. זהו איטליא של יון , עד אשר מהרה ישיב ד' גאון יעקב כגאון ישראל, ואור אמת ליעקב יזרח, ונסו הצללים הקטנים עם הגדולים, מאור חדש אשר על ציון, ו"יגדל ד' מעל לגבול ישראל" , "ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים. הס כל בשר מפני ד' כי נעור ממעון קדשו" , "וד' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ"
פ. תהילים קיח, טז. מלאכי א, ה. זכריה ב, טז-יז. חבקוק ב, כ.
שבת ה פ
פאאר"ש ב"נ אר"י, כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ויעש הישר בעיני ד' וילך בכל דרך דוד אביו", אלא מה אני מקיים "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב וגו'", שכל דין שדן מבן ח' עד בן י"ח החזירם להם
.
שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, ת"ל "בכל מאדו", שנתן להם משלו. הנטיה הטובה של הנפש הכשרה והטובה תנחה פעמים רבות את האדם בדרך ישרה אפילו במה שלא למד, אע"פ שא"א שתוכל לכוין את פסיעותיה בדיוק האמיתי שע"פ המחוגה האלהית שע"פ התורה, אבל מ"מ לא תרחיק ללכת מאד, וגם השגיאות היוצאות מלב טהור ונפש זכה מפאת מיעוט הלימוד והידיעה, יש להן ערך מוסרי, מפני שבהן חקוק רושם של מוסר ויראת אלהים טהורה. ע"כ, הבדל יש בין מי שכחותיו הנם נכונים לטוב וליושר, לקדושה ולתפארת, אלא שחסרה לו אורה של תורה להאיר דרכיו ולחזק פעמיו, בין מי שהוא מעצם טבעו שקוע בכחות רעים, והרשעה תקנן בו להטותו מדרך הטובה. אע"פ שבשניהם, אחר שתאיר התורה את מחשכיהם, תפעל עליהם שיהפכו לאנשים אחרים בדרכים חדשים ומחשבות חדשות, עיקר ההבדל הכללי יהיה ניכר בזה, שמי שעצם אורח החיים שלו הוא מעוות ביסוד מגמתו, כשתאיר לו אורה של תורה ויכיר את עיוותיו, תהיה המטרה הישרה הראשית לעקר משורש את כל העבר, למחות אז זכר הדרך המלאה אפלה מנודח שעליה הלך חשכים. ואם היתה פעולתו גדולה ורחבה מאד כמלך העוצר בעמו, תהיה מגמת פניו לעקר את כל רשמי השפעותיו שעברו, ולנטע במקומם חדשים לגמרי, אשר יישירו את כל מה שנתעוות מהעבר וימחקו את זכרו. לא כן הוא דרך האיש שמעודו בתומו התהלך, ואור המוסר והרגש הטוב של הלב הטהור היה נר לרגליו, אע"פ שלא ראה את האור הגדול באורה של תורה, וממילא הלך מחשכים בפרטים רבים בחיי עצמו ובהשפעתו על זולתו, אבל דרכו הכללית דרך ישרה היא, ובה צפון הרבה מהאור והטוב, הוא אסור לו להשתדל למחות את הרשמים של עבר, כ"א להיטיבם ולהאירם, להסיר מהם כל מחשך, לפתחם ולהרחיבם, ע"פ עומק האורה האלהית של תורת אמת. יאשיהו, שכתוב בו שדרכו היתה מעודו ככל דרך דוד אביו, נפש גדולה המתנוססת בהוד כזה, לעולם נכח ד' דרכה, גם טרם למדה וידעה את תכנית החיים הטובים והרצויים לפרטיהם. גם שגיאותיו, אם שצריכות תיקון, מ"מ רושמן הוא רושם טוב מפני שבלוע בהן אור הטוב והצדק הכללי. כל האומר שהוא חטא אינו אלא טועה . הוא לא חטא בכללות, לא היה צריך להיות סותר כל אשר
בנה, לא היה צריך להפוך עיקר מגמת פניו שהיה לטובה ולברכה מעיקרו, כ"א הגדיל לעשות, לתקן את העיוותים ברב חסד וגדולה מבלי לנגע בהעבר. לא נטל מזה ונתן לזה . כל אשר עשה ע"פ הכרתו הפנימית, ואהבתו את היושר והצדק מדעת עצמו, הניח שיהיה עשוי מצד עצמו, כי הרושם הפנימי שלהם מועיל ומבורך הוא. אמנם למלא את הפגימה הפרטית, שצמחה מחסרון הלימוד המוכרח להיות מחובר עם הרצון הטוב, "ולא ע"ה חסיד , תיקון כזה הוא מוכרח להיות באופן המתעלה על הירוס העבר. לא נטל מזה ונתן לזה , דבר מלך שלטון שצדקות אהב נשאר בהודו ותקפו, אבל הוא תיקן את המעוות שהיה עפ"ז פרטי יותר מכללי, ע"י כל מאודו, שנתן להם משלו.
פא. ישעיה ח, כב. אבות פ"ב, מ"ה. קהלת ח, ד. תהילים יא, ז.
שבת ה פא
פבופליגא דרב, דא"ר, אין לך גדול בבע"ת יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו, ומנו, אבא אבוה דרב ירמיה בר אבא, ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמיה בר אבא, דאמר מר רבי אבא ואחא אחי הוו
.
יש סגנון של תשובה מעולה, שא"א שתצא אל הפועל כ"א באיש שכל כחותיו הגופניים והנפשיים הם מלאים חיים ועצמה, לבו ער, ונפשו נפש דורכת עז. איש כזה א"א שיהלך במשרים זולת אם ישליט על נפשו כח אור התורה, אבל א"א כלל שיהיה נשלם הכח המוסרי אצלו בתכלית בלא השפעתה של תורה. וס"ל לרב, דבכלל רק אז יוכל להזדמן אדם שיהיו כחותיו נוחים ומעשיו הגונים בעצם המוסר הטוב בלא השפעתה של תורה, רק אם יהיה נלקה באיזה חלק מכחות החיים שבו, הגופניים או הנפשיים, אבל מי שהוא שלם בהם א"א כלל ששלמות הפעולות והכחות לא יטו את ארחו חוץ משורת המוסר העצמי, ורק ע"י אור התורה ישוב לדרך הישרה. וזו היא תהילתו ותפארתו, שבכחות מלאים עז ומחודדים על כל הרגשה של נועם ענג ועז, ישוב אל ד' בכל לבבו, זהו באמת גדול בבע"ת. וא"א כלל לבעל כחות מלאים, בדור מקולקל, שיישר דרכיו באופן הגון, כ"א ע"פ כחה של תורה עליו, ע"כ היה באמת יאשיהו גדול בבע"ת . והנה בע"ת כזה, שבכל תנאיו הפנימים והחיצונים היה מוכשר לחיים רעים במוסרם, והוא התגבר על כל אלה בכחה של תורה שפעלה עליו באורה, איש כזה יוכל להיות למופת בשני אופנים, בין מצד טבעו המוסרי, שא"א כלל שיוכל להחזיק מעמד אם לא שכבר כבש לו את דרך הקודש בעצם טבעו, וכאשר הכחות הטבעיים הנם מתנחלים מאב לבן, יהיה ראוי להעמיד בן מצויין בצדק וחכמה, ועוד יוכל להיות למופת בעצם מהלך חייו, לדוגמא מאירה למי שהוא קרוב לו ורואה את ארחותיו תמיד, להיות למוסר חי שלא יתכן להיות כזה איש אשר חסרו לו הכנות לחיים נוטים מדרך הקודש. והאיש ההוא היה בדורו של רב, ובהיותו למופת מצד []עצמיות שבטבעו, שרכש לו בגבורתה של תורה, עד שבמדותיו הטבעיות שנהפכו לטובה ביסודן, הוליד בן כליל חמדה, זהו אבא אבוה דר"י ב"א , שעלה הבן במעלה מצויינת להקרא שם אביו על ידו לטובה. ובצד המופת המשלי, שההנהגה הכלולה, המתהפכת לטובה מבעל כחות רעננים, שהיא צריכה הדרכה מלאה עז וחכמה, שלוקחת לב המחובר עמו לטובה, זהו אחא אחוה דאבא אבוה דר"י ב"א , שפעלה הנהגתו הטובה על האח, עד שהתעצמה בו הקדושה והמשרים בעצם קנין, עד שזכה לבן חכם נעלה כר"י ב"א. זהו המעולה שבבעלי תשובה, שא"א להם לפי טבעם שיהיו צדיקים מעיקרם, לפי עז שלמות טבעם, טרם נגה עליהם אור התורה להאיר את דרכם בחיים. וכאשר בכללי הצדקה והמשרים בטבעם, וכן במשפטי התורה ישנם דברים רבים שהם עומדים במערכת הצדקה והקדושה רק מפני חולשתו של האדם ורפיונו החמרי או המוסרי, שמפני כך הוא צריך שמירות והדרכות מיוחדות כאלה. ולפי המצב החלש של האדם כפי מה שהוא באמת, חטא גדול הוא לעבור על דברים כאלה, הפוגעים בנפשו ובנפש הכלל, אמנם לדעת את הערך הזה בדיוק א"א כ"א ע"פ כחה של תורה, שנר ד' החופש כליות ולב צופה כל וחופש כל, אבל אם יבא אדם להדרכה כזאת מעצמו, א"א הדבר כ"א אם יהיה גם הוא לקוי מעט באותן החולשות. אבל גדולי בעלי התשובה, מלאי העז והחיל, א"א כלל שבלא השפעתה של תורה יתמימו את דרכם בחיים, לפי אמתת הצדק והיושר המושפע בתורה, מצד הענוה העליונה של (מלך) ממ"ה הקב"ה, השוכן את דכא ושפל רוח , ומעלה את הכלל ממקום שפלות ירידתו. אבל הנפש האנושית, בהיותה עליונה ושלמה מאד ולא תדע רע, תוכל לפול במהמורות החטא מאפס ידיעה ומרוב גדולה ועז צדק, אבל כשיאיר עליה אור תורה, תהיה תשובתה עליונה מאד, מאהבת חפץ ד' העליון לטובת כלל היצורים, ובפרטיות כללות האומה לעד, "אם תשוב ואשיבך לפני תעמד"
פב. עפ"י משלי כ, כז. עפ"י ישעיה נז, טו. ירמיה טו, יט.
שבת ה פב
פגא"ר יוסף, ועוד אחד בדורנו, ומנו, עוקבן בר נחמיה ריש גלותא, והיינו נתן צוציתא
.
תכונת בעל תשובה הגדול, שהוא גדול מעקרו, בעל נשמה גדולה, שתחילת חטאו היה מסבת ההרגשה הפנימית הגדולה על העולם והחיים, העוברת כל גבול יושר וצדק נהוג ומוסכם אפילו מצד כל קדוש ונשגב, מפני שכל חק ומשפט, אפילו מצד התורה ומכ"ש מצד ההרגל וההסכמה, אפילו הסכמת חכמים ובתי דינים ע"פ חק וע"פ דרכה של תורה, הכל הוא מתייחס אל החולשה האנושית והחברתית ונוגע לו ברב או במעט. אמנם זוהי גדולת הדבר ועומק ערכה של תורה הרחבה מני ים המחוברת במדת ענותנותו של הקב"ה, והיתה צריכה להנתן ע"י רועה נאמן העניו "מכל האדם אשר על פני האדמה שבכל עז גבהות קדושתה היא יורדת עם כל הירידות הנדרשות לאדם הפרטי והכללי, "אני את דכא, הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני , "הר גבנונים הר בשן , "ההר חמד אלהים לשבתו" אבל מי שלא הגיע לזאת המעלה העליונה, שהיא הגדולה שבגדולות, ענוה גדולה מכולם הנה תשאהו רוחו הגדולה ממעל לכל חק ומשפט, ואם לא יורק עליו טל תורה במדה גדולה כראוי לו, יצא החזיון המר המצוי לפעמים מכח עז ונפלא היוצא מערכו ומדתו. אמנם איש כזה, כאשר ישוב ורפא לו, כאשר יבא עד מרום הגבול וידע כי בגובה אפו השחית את נפשו ואת העולם, כשישוב אל ד', הוא לא יעזב לעולם לחוש את יקר נפשו ואת נטיותיו הרוממות שנשאוהו תמיד למעלה למעלה, הוא ידע אל נכון שעצם החפץ העליון הפנימי הוא בא מאוצר טוב, והוא גנוז עוד ביתר שאת ומעלה בתוך אוצר הטוב של "תורת ד' תמימה הנותנת מקום בקצב ומדה לבא לכל החמודות העליונות שהן ממעל מדיוק הקצב והמדה, אז תתענג על ד' ויתן (לכל) [] משאלות לבך "והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר, נחלה בלי מצרים ה הוא יתקן דרכיו אבל יוקיר את הנטיה הרמה הפנימית שבקרבו. ע"כ הוא יהיה ראוי להנהגה כללית הדורשת הרחבה וגבורת נפש, המצריכה לפעמים לדלג מעל לגבול של שורת כל חק קצוב, מפני מגמה אדירה הנושאת עיניה למרחוק. גם בתכונתו הפנימית, הנה יהיה מלא עז ואורה, חכמתו תאיר פניו מגמתו המוסרית ברורה לפניו. זהו הגדול שבבעלי תשובה, שמצד מצבו הנהו עומד בראש כל קהל הגולה, עוצר בעם ד' בעניניהם הכוללים הלאומיים והמוסריים, עוקבן בר נחמיה ריש גלותא , שלא דכאה תשובתו את עזוז החיים הדרוש למשרתו הרוממה, והרחבת הדעה והדר החיים המלכיים הנצרכת לה [] נתמעטה מצביונה כ"א נתגדלה ונתרב[ת]ה. כי בהיותו בתור פרטיותו בעל נפש מאירה, ואור ישרים זרוח על נפשו, ומצהלת ג"כ את פניו באור נוגה, אור קודש של עונג קדושה צדק ומשרים, וחכמת אלהים הגנוזה בקרבו, נתן צוציתא , אבל כחות נפשו הגדולים, שהם היו הגורמים לו לצאת מגבולה של תורה וצדקת אמת ומשפט, הם עצמם מאירים לפניו גם עתה את דרכו בחיים, אלא שהנם עתה מעוטרים באורה של תורה, ונר אלהים על ראשו. בעל תשובה כזה, שגם אותו האורח שבנפשו, שעל ידו פרץ את גדרות העולם, הוא בעצמו יכול להיות לאור נוגה, אע"פ שמעשיו מקבלים תמונה אחרת לגמרי, זהו הגדול שבבעלי תשובה, שזדונותיו מתהפכים לזכיות ולאורו ילך חשך הוא דומה ליאשיהו בדורו, שעם היותו נחמד ונעלה מתחילתו, גם בטרם זרחה עליו אורה של תורה, מ"מ היה גדול שבבעלי תשובה, אור התורה הגבילה את נפשו הגדולה בגבול האמת הצדק והטוב הראוי לתקנת העולם והבריות לדורו, "הגבל את ההר וקדשתו , ואחדה את פרטיותו המאירה ומבהקת עם תכונת משרתו הגדולה, הצריכה להיות מקפת את כל גודל ונשגב בהיותו עומד בראש הכלל כולו. מה שא"א הדבר בלא הופעת אור האלהי, כי הנטיה הפרטית לוקחת לה דרך מיוחד לפי טבעה, ודרך הכלל ג"כ דרך מיוחד, וכן א"א להיות הכל מאוחד בנפש בלתי מוכשרת לגדולה העליונה העוברת לפעמים כל גבול. אבל אור התורה, שמאיר את הנפש הגדולה ופועל עליה לתשובה שלמה עליונה מאהבה, הוא מאחד את הפרטיות עם הכלליות למטרה אחת שכולה קודש לד', והאור הפרטי החפץ בטוב היותר עליון ובצדק היותר מרומם, שאינו יכול להתגלות בפרטיותו מפני קוצר החוג, יוצא הוא לאור בכללותו עד שעוקבן ב"נ ריש גלותא היינו עצמו נתן דצוציתא הפרטי.
פג. עפ"י איוב יא, ט. במדבר יב, ג. עיין ישעיה נז, טו. סוטה ה, א. תהילים סח, יז. שם שם, יח. עבודה זרה כ, ב. תהילים יט, ח. עפ"י שם לז, ד.
ישעיה נח, יד. שבת קיח, א. עפ"י קהלת ח, א. עפ"י שמואל א ט, יז. עיין יומא פו, ב. עפ"י איוב כט, ג. שמות יט, כג.
שבת ה פג
פדאמר רב יוסף, הוה יתיבנא בפרקא והוה קא מנמנמא, וחזאי בחלמא דקא פשט ידיה וקבליה
אמר רב יוסף, הוה יתיבנא בפרקא והוה קא מנמנמא, וחזאי בחלמא דקא פשט ידיה וקבליה. עולם המעשה הוא בנוי ומשוכלל על פי חקים מיוחדים וגדרים הנדרשים מאד לשמירת שלומו וטהרתו. ע"פ זה קצובים הנם הלימודים שאפשר להם להיות מתחלקים פרקים פרקים, שאינם החרב המתהפכת. אמנם החיזיון הפנימי שהנפש מתבודדת בעצמותה, כשמתנשאת מעל לכל הגבולים הצרים של העולם המעשי, הם מנשאים את הנפש לעולם אחר לגמרי, עד שלפעמים לא יוכל האדם למצא את מקום היחש שבין אותם החזיונות הפנימיים שהנם כ"כ ישרים גבוהים ורחבים, עם אותו הדיוק הפרטי הפרקי של העולם המעשי.
החיזיון שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה, עולם הגבול עם העולם המחשבי המתנשא בגבורתו מעל הגבולים, הוא המעורב ברשמי עולם החיצון המעכב ומגביל עם רשמי עולם הפנימי המשוטט לכל צדדיו ברחבה, לשא דיע על אדם בלתי מצוי, שמרחב דעתו וגובה מוסרו הוא חזיון בלתי נפרץ, עד שהשפלתו צריכה היא גם היא תלמוד ותשובתו והטבת דרכו בשינוי לטובה היא תורה גדולה, שלפי גדולתו הוא צריך לחדש לעצמו מסילה גדולה חדשה ובלתי מורגלת כלל. לא ציור כללי המוכן ועומד מראש נוכל לחוש כאן, לא הציור המראה את האמת הגדולה המוסרית הקבועה מראש מקדם, ידו של הקב"ה שהיא פשוטה לקבל שבים, וידי אדם מתחת כנפיהם. אבל כאן יד חדשה הנה נשלחה מחדש, כח עליון נערץ ונשגב, הסולל לו באור ד' אשר עליו אורח חדש ונתיבות חדשות, להפוך את הרעה לטובה, ואת הכחות הרעים לטובים. ולא רק להפכם, כ"א להראות את מקור נביעתם ויסוד נטייתם, למען דעת ברוח נכון כמה ראוי לתן להם חופשה, שיגביהו עוף וילכו כאשר יתהלכו, וכמה יהיה ע"פ מדת אמיתה של תורה הדרך הישרה והכבושה לעצור בעדם, כמה מחלקי השפעה על הכלל ידרש להיות מעבר מזה וכמה מעבר מזה, כמה מכח המגביל שיסודו נמצא מפורט ע"פ הלימוד הקבוע והמפורט בפרקים הלימודיים, וכמה ע"פ ההדרכה החזיונות המתגלה לחכמי לב בהיותם מתרוממים מעל חוגם ומעל כל גבול הסובב אותם, בחלום חזיון לילהאז ילגה אוזן אנשים ובמוסרם יחתם. רק עם העליה עד אותו המקום ששם עומד הוא זה האיש הנפלא, שדרכיו והנהגותיו צריכים להיות נפלאים ועם זה מסודרים ומבוררים, יונקים מכל טוב ונשגב ומכל חק ומשפט, רק עם זה יהיה אפשר להעריכו.
דוקא כדיתיבנא בפרקא, עומק הראוי לדברים לדברים מסודרים להלכה למעשה ולעיון פרטי בפרטי פרטיות, והו הקא מנמנמא בהתעלות חזיונות שאינה לגמרי מנתקת מעולם החיצוני ולא לגמרי מקשרת, היא מקשרת את שניהם יחד. והחיזיון שנולד אז בזה המעמד המקושר, חזאי בחלמא, דבר חדש, חזיון נפלא שלא כפי הדרך הרגיל, פשיטת יד חדשה, וקבליה, "ימין ד' רוממה"
שבת ה פד