מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק ו
אולא בעיר של זהב
.
... וקיים בכל רגשי לב טהור בעמם וארצם. ומרכז חיי האומה וכבודה הוא הדרו ויפיו. אמנם התכנית הזאת, צריכה להיות שומה לא מחפץ טבעי שפל, באין אור ושכל, באין קדושה ותפארת פנימית הנובעת ממקורה של תורה, כי רק כשהעז של ההרגשה הטהורה היא תולדה מאור הקדושה השכלית של דעת אלהים אמת, שממנה באה ההרגשה של אהבת הכנסיה וכל פרטי כחותיה, ושיהי' מרכז החיים שלה מקור האושר, הנצח וההוד, אז היא הרגשת אמת וצדק שיש לה יסוד קיים לעד. ירושלים דדהבה, כדעביד ר"ע סופר האותיות שבתורה , שכולהו סתימתאה אלבי' 2 , שיצתה נשמתו באחד 3 , ודברים שלא נתגלו למשה נתגלו לר"ע וחביריו 5 אור קדוש ועליון כזה, מקור יסוד האורה השכלית, נכונה היא ההרגשה המבוססת על ההשכלה האמיתית של תורת אמת הנעוצה בעומק הנשמה הישראלית, להיות עולה ומפרחת, ומ"מ בהיותה יורדת בתחום הרגש המשתתף עם התכונה של הנטיה אל הברק החיצוני צריכה לכח מצמצם, הנותן לה גבול, השומר בכבוד את ערכה ואומר לה עד פה תבא 6 , שמתגלה ממילא בהכרח התמעטות הקישוטים אפילו היותר נעוצים ביסוד התכונה לחבת הכלל והקדושה, למען הכניע את ההדר החיצוני, להראות ע"י התמעטות זה הצביון במעט את יקרת היופי הפנימי של המנוחה והקדושה של הדרת החיים שהם מקודשים בנועם ויופי עליון, של הקדושה העליונה, "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" 6 . "מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", "שקר החן והבל היופי אשה יראת ד' היא תתהלל".
באמרו ליה לרב, אתי גברא רבא אריכא לנהרדעא ומטלע, ודרש כלילא שרי
.
המאורעות הגופניים, הם לפעמים נאותים מאד בהתחברם לדברים רוחניים המתלוים עמהם. השפעת אדם גדול, היא מתרבה בהיותו ג"כ בעל קומה, שבזה הדמיון ההמוני גם הוא מתמלא ציור גדולה. ובמקום שהדברים מתאימים, גדולת הרוחניות, שהקומה הנאה וההדורה מעטרתה, הוא לאות נאמן שכאן בחרה החכמה האלהית באיש המיוחד, הראוי שהליכות דעותיו ימצאו מהלכים בפועל בדורו._ היחש שיש לדיעות והדרכות האיש הגדול לדורו, נמצא בהם אופנים שונים. שורש הדעת וההכרעה מושרש לעולם בציור השכלי היוצא מאדם גדול )למטרה( ]בשי[טה משוכללת, המכוונת עם ארחותיו בכל התורה כולה, שהם כולם מתאימים על כללות ]דר[כיו והשקפותיו על העולם והמציאות, על החיים והמעשה. והנה ישנם גדולים כאלה, שעם גדולת השקפותיו הפרטיות המיוחדות לו לפי גדלו, ועליהן בנויות כמה הלכות מאוששות בתולדות דינים והלכות ג"כ, ע"פ דרכו המיוחד לו בחקרי תורה, הנה הוא יורד מעולם הציור והמושכל הרם אל שפל המדרגה של העולם המעשי, ורואה בעין ברורה את מעמדו, את תכונתו והאופנים הראויים להתעלותו ויסודו. זהו דרך המורגל. ונמצא ג"כ לפעמים אדם גדול מאד, שהוא מוצא את כל העולם כולו כמו שהוא בציורו הפנימי. הוא מבין את הכל ומסתכל על הכל, אבל הכל הוא נשקף לו מתוך גדלו ורוממות מעלתו. אדם גדול כזה, הליכותיו פונות להעלות את העולם בלא המתנת ההדרגה למצבו הוא, והבסיס השפל, היותר תחתון שבציורי הנפש, אינו אצלו שלם, ומתגלה לפעמים בחסרון גופני ע"י הטליעה; בעלי קבין שבזוהר , אלה הם אמנם מכריעים את העולם בכחם הגדול למעלתם הם. ומתוך כללות השקפות כמו אלה נבנים בדרכה של דרישתה של תורה ג"כ פרטי הלכות, שאפילו אם ימצא שאין להם יסוד בריא בעולם המעשי כמו שהוא, יש )לו( ]להם[ יסוד במעשה כמו שהעולם צריך להיות. וההדרכות המכוונות לכמו שהעולם צריך להיות, באופן היותר מעולה ממה שהוא בפועל, הן מכריעות את הכף לעילוי ורוממות. רוממות הרוח לבנות ישראל, יוכל להיות שהדור לפעמים לא יוכל לקבלה מפני ירידתו המעשית המקרית, אבל בהתעלות האדם מסידור הארכובה התחתונה של הקומה האנושית, ומתעלה ממעל לה לפי מה שהיא צריכה להיות, הוא מצדד אל הגדולה התפארת והרוממות, פאר והדר הראוי לבנות עם [] כהנים וגוי קדוש 3 , עליון על כל גויי הארץ 4 . אע"פ שאין היסוד בריא בפועל, אמיץ הוא בכח. ראויים הדברים שיתקבלו ביראת כבוד, כערך הכבוד של בעליהן, ומה שהיא מדה ראויה למנהיגי הכלל, לסנהדרין ושופטי עם. ואם תחתית הרגל לא השלמה בזה הציור מ"ה, זאת היא מכוונת לעומת ההוה המעשי, מ"מ הכח ינצח את אשר הפועל יחסר. וראוי לשימת לב לגברא רבא, אריכא, דאתי לנהרדעא, מקום מרכזי, שהדברים עם הרעיונות המתלוים להם עומדים להשמע, ומטלע, וכן הם ציורי נפשו פנימה שגדלם הוא חסרונם, ועכ"ז הוא מעלתם, ודריש כלילא שרי. העין הצופיה לחסימת ההתהדרות כפי נחיצותה בעקב העולם המעשי, תתמה ע"ז ההרחבה, אבל לכ[ש]תתעלה מזה תכיר את היתרון שבא מתוך חסרון כזה, שאור הגדולה הפנימית גם הוא צריך למצא לו נתיבות לפי תכונת ההכנה העומדת לצאת אל הפועל. "אז ידלג כאיל פסח" , "והיית עטרת תפארת ביד ד'" . וסימן לדבר בית שאול, שלא היה בו שום דופי , ו"משכמו ומעלה גבוה מכל העם" , המעלה עדי זהב על לבושן של בנות ישראל ומלבישן שני עם עדים ושריד שנשאר ממנו, מפיבושת, נכה רגלים היה. וכך היא המדה עד יום חבוש ד' את שבר עמו10, "אז ידלג כאיל פסח" [ס"ת עה"כ [] מ"ט, כלוי וג' אותיותיו, מ"ט שע"ב [] ומקום החסרון, "ותחסרהו מעט מאלהים" , והקב"ה קראו ליעקב אל , "והוא צולע על ירכו", אבל "שמש (ששקעה) [] בעבורו זרחה בעבורו, ותזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים
גאמר מאן גברא רבא אריכא [] לוי
.
יסוד ההדרכה הכללית הראויה לכל אדם החפץ להתדבק בקדושה העליונה, להיות מתהלך את ד', הוא ענין ההכנעה. הכנעת הגוף וכחותיו לפני אור העליון של הקדושה העליונה שבכלל, הוא ההכנעה לפני אדון כל ב"ה. אמנם ההכרה הזאת של ההכנעה, היא מיוסדת בנפש ע"פ אותו הענין של הניגודים המורגשים בקרבו נגד כל קדוש וטהור. אבל בהיות האדם עולה למדה זו שרצונו הוא טהור וקדוש, מוכתר בכתר השלמות העליונה, הוא אינו צריך להיות נכנע באותה ההכנעה המורגלת בהמון. אמנם גם הגדול שבגדולים נכנע הוא מגדולת ממ"ה הקב"ה, ולא עוד אלא כל מה שתהיה גדולתו יותר, כן יכיר את ערך אמתת הכנעתו. אבל הציור האלהי שאצל הגדול הוא כ"כ נעלה נשגב ומרומם מאותו הציור ההמוני בחק האלהות, עד שלא יוכל להתאחד עמו בתכונה מעשית של הכנעה מורגלת. אמנם זאת ההתעלות לא תוכל לרדת עד השדרה ההמונית, אבל מאירה היא את העולם בשיגוב מציאותה. כהן גדול כשהוא קודה, הוא ג"כ מורה את הכרת הכנעתו הפנימית לעומת גדולת אדון כל, אבל הקידה הזאת אינה דומה כלל להשתחויה המונית. טעם אחר, נעלה ונשגב מציור ההמון כולו, נמצא בה. והאיש הגדול, הראוי להראות קידה כזאת, להראותה בעומק נשמתו, בהליכות חייו ובפועל תכונת גופו, הוא נשגב ונעלה, והרי הוא ככהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ויקר ממנו. זה היה האי גברא רבא אריכא דאיטלע. לכהן גדול ישנן אמנם הכנות כאלה, בשעה המאושרת שהמקדש על מכונו והקדושה הכללית בנויה באומה עם כל מכשיריה, איך שתרד ההשפעה הרוממה הרוחנית ממרום מעלתה אל עומק תחתיתה, ולא תתבלע ולא תשתבר. לא כן במצב הירידה והדילדול. היחיד הוא מוכשר מצד עוצם גבהו, אבל הקישור אל הכלל הירוד ניזוק, הוא מטלע. כההנהגה המעשית של גברא רבא כזה, כך היא ג"כ ההנהגה של ההשפעה השכלית שע"י הדיבור. המחשבה הארוכה החובקת כל, היא מתנשאת למרומותיה נגד ההכרות השפלות היא לפעמים מראה את עוצם ניגודה. המעלה של הציור ההמ[וני] אינה כלל אותה המעלה של הנפש העליונה בדעת יקרת הציור של ההכרה האלהית. כשהוא רואה את האופל הנדבק עם הציור ההמוני, הוא לפעמים עולה עליו הרבה ומטיח ג"כ דברים לעומתו, מפני שהוא כבר עומד על מצב כזה שכל העולם הרעיוני שלו עומד במדה יותר גבוהה ומעולה, ששם לא יגיעו כלל ציורי העולם החי במנהגו כולו. זהו ענינו של גברא רבא אריכא שהטיח ג"כ דברים כלפי מעלה. רשום היה בעולמו ויחיד בדורו, ובסימניו הוכר שזהו לוי. אנשים רבים כמו אלה לא יתכן להמצא בדור, העולם יוכל להתטשטש מפני גדולת עז כח החיים הגבוה של ענקים כאלה. בהיותו יחיד, ניכר בשמו ובמעשיו, בתאריו ותכונותיו, בתור יוצא מן הכלל, המתעלה על החיים, תושג ממנו התועלת אפילו לדור כולו, עם כל ירידתו לעומת גדולתו וערכו, ודעת שמו תארו ומקריו יוסיפו עז ונועם ד' בעולם. ורב, שכל דבריו ד"ת, ולא שח שיחת חולין מימיו, האריך לבאר לנו דגברא רבא אריכא דאטלע מנו לוי, מפני שהדברים הללו של מעשי צדיקים אדירי עולם, הן הן גופי תורה, "אכל דבש הרבות לא טוב, וחקר כבודם כבוד"
דש"מ נח נפשיה דרבי אפס ויתיב ר"ח ברישא, ולא הוה ליה אינש ללוי למיתב גביה, וקאתי להכא
.
גד[ו]ל הדעה, שאינו יכול להיות מושוה במהלך רגשותיו ודעותיו עם כל ההמון, אפילו אם ההמון הוא מאנשי הסגולה הישרים בלבותם, ואף שהם חכמים ונבונים לפי דורם, מ"מ הגדול בענקים, שהוא ארוך בקומתו הרוחנית הרבה מהם, לא יוכל להיות מתערב תמיד עמהם. מושגיהם הבינוניים הם מעכירים את רוחו ומורידים את זוהר נפשו ממעלתה. ע"כ הוא מוכרח לבור לו איזה מקום לעצמו, שלא תהיה החבורה הבינונית לו למעמסה, וגם שלא יערבב בהליכותיו העליונות והנפלאות מהמושגים הרגילים, המזהירים בזוהר אלהי עליון, את דעתם הממוצעת של העוסקים בתורה וחכמה לפי מדת הדור והזמן. איש כזה לא יוכל להמשך עם הסדרים הקבועים, המסודרים במערכה של הנהגה ציבורית, בכנופיא של חכמים, המשוערים לפי מדת הכח של חשובי הזמן. ע"כ גברא אריכא כזה ישב לו אבראי, ורק עם גד[ו]ל דעה רם ונשא הדומה לו יכול להתאחד ולהמתיק סוד. אמנם גם זה הגדול, כיון שעול הנהגת הכלל הוטל עליו, הנהו כבר מוכרח לפנות אל המדה הממוצעת כדי שהמקבלים יוכלו לקבל ממנו, והאורה העליונה הראויה לו מצד שלמות עצמו מוכרחת היא לפנות מקום גם אל המערכה הקטנה ממנה של השלמת הכלל. ע"כ שוב לא יוכל האדם הגדול היוצא מן הכלל, להתכנס תחת אותו הסדר הנאות להמנהיג, ובהיות הצורך של התחברות הכחות הרוחניים גדול מאד, וגם יחידי עולם יושלמו רק בהיותם מרכיבים את הגיוני לבבם עם עוד הגיוני קודש של אנשי שם שכמותם, שלפי המדה הנהוגה בשינוי הדיעות ימצא בהם איזה ניגוד המביא לתוספת אורה והשלמת חכמה ודעה עליונה, ע"כ מדלא הוה ליה אינש ללוי למיתב גביה, קאתי להכא. ועין הנשמה העליונה של קדושי עליון היא צופיה באיזה מקום ומדינה ובאיזה ערך נתון שמה אותו החלק הרוחני השייך לנפשם הגדולה העליונה. וההכרה הזאת, הפנימית, המלאה כח רב של נשמה גדולה, ממשכת היא אחריה ברוח אלהים את האדם הגדול למקום אשר בו ימלא את השלמתו הרוחנית הנתבעת ממנו בכל כח. ותשוקת עז יד ד' זאת הניעה את גד[ו]ל עולם זה, לוי, למצא את הארוך בדור הראוי להלוות אליו. זהו רב שהיה בבבל, אשר חש מנפשו את אשר נעשה בנפש הקרובה אליו בשורש ורוח._ ד. .1 חולין קלז, ב._
שבת ו ד
הודילמא נח נפשיה דר"ח, ור"א כדקאי קאי, ול"ה לי[ה] אינש ללוי למיתב גביה וקאתי להכא
.
אם איתא דר"ח שכיב, לוי לר"א מיכף הוה כייף ליה. לכל דבר יש מדה ומשקל. להפעולות הרוחניות, בין בהיותן עומדות בפעולתן האישית, בשעה שהחטיבה של היחיד הגדול ניכרת בפני עצמה יש ערך מיוחד. וישנו ג"כ עוד ערך של פעולת היחיד הגדול בהיותה מובלעת בתוך הכלל, אע"פ שמתמעטת עי"ז מצביונה, מ"מ גם זה המיעוט מוצא הוא את יתרונו, מפני שעל ידו נעשה הוא מצורף אל הכלל כולו, והרוחניות העליונה שבנשמה הגדולה נכנסת בתור כח פועל ומחיה בהרגשה גלויה בנשמת הכלל פנימה. לשקול הענינים, מתי תכריע כף התועלת של התיחדות היחיד הגדול ונשא, באופן שהכלל יהיה נהנה רק מכללות גדולת צביונו, ומתי יהי' הדבר מוכרע שיתערב זה הכח היחידי בתוך ההנהגה הכללית, אלה המה דברים שהם רזי עולם ועומדים ברומו. משקל הדברים תלוי הוא באותו האופן של המכשירים הנמצאים בתוך רוממות הכלל, ולעומתם המניעות המתיצבות לשטן לפיתוח הכשרון הבודד של היחיד הגדול השקול כעולם מלא._ לוי, בעת אשר יחסר לו אותו החבר הגדול, שרק בחברתו הרוממה מצא אפשרות לגדולת נפשו תצא לאור בברק חכמתה ושפעת מחקריה העליונים, והמון הררי עד של רגשותיה הגדולים וקדושים, ולעומת זה רבי אפס הגדול מאד, שאם גם היה צריך להיות מורד מעט מאורו ע"י זיקוקו לצירוף הכלל, שצריך לאחוז עכ"פ לפי ערכו מדה בינונית, מ"מ הלא גם הכלל התנשא הרבה ע"י שפעת אור גדול שכמותו, שרק ע"י האפשרות להתחבר עם ר"ח והשתלמותו העליונה, ע"י אותה האפשרות של התחברות שני הכחות העליונים ונשגבים הללו, מצא לוי את הכרעתו להתרחק מתוך המעגל של ההנהגה הכוללת וסדריה המוגבלים לערכו. אבל בהיותו מוכרח לעמוד במצב בודד, המקטין את הפעולה העליונה של הגדלת הנשמה, אז היה מוצא את מקומו בתוך הכלל ועמו יותר נאות לפניו. ורק ר"ח, שהוא הכח המותאם הרבה כ"כ להיות כ"א מושפע מחבירו בתור התחברות חברותית, אז היתה התכונה החברותית - שיחדיו עושה את החטיבה של אלה שני הגדולים, על כרחה ענין בפני עצמו, באין יחש אל הכלל וסדריו המוגבלים לפי הצורך - מוכרחת להיות ניכרת ומביאה לידי ביטול סדר ושיווי הנכבד מאד להנהגה כללית. ע"כ היה מוכרח בהכרח עליון למיתי להכא, לבקש(ת) את החסר לנפשו העליונה והנשגבה, הדורשת חבורה פרטית המועילה להשתלמות חטיבותה המיוחדת, שבהתגברות הצורה העליונה הצפונה בה, בזה עצמו יתרומם ג"כ הכלל, ואשרי הדור שאורים גדולים כאלה שרויים בקרבו, המשפיעים עליו בסגולתם עוד יותר מבפעולתם._
שבת ו ה
וותו דר"ח לא סגי דלא מליך, דכי הוה קא ניחא נפשיה דרבי, אמר: חנינא ב"ח יתיב בראש, וכתיב בהו בצדיקיא "ותגזר אומר ויקם לך וגו'"
.
כל כח פועל לפי מדת הכח האצור בו להוייתו, וכל דבר נערך בהכרעתו לפי מגמתו ותכליתו. כל המון הכחות הרבים והאיתנים שבעולם, השוטפים והולכים במרחבי הבריאה, הנם הולכים ומתרכזים כדי לחולל ע"י כולם יחד, נפש חיה מאירה ומשכלת, הבוחרת בכל עז חילה בטוב האלהי ובאור החפץ העליון. ההתרכזות הזאת מוצאת לה מקום בנפש הצדיק, שהעלה את כל עז נשמת חייו ועומק כל חפצו לתכלית היותר נשגבה ונהדרה, שהיא עומק חפץ אלהי עולם, בורא קצות הארץ, אשר לא ייעף ולא ייגע ואין חקר לתבונתו 1 . המאמר היוצא מחפץ לבב נשמה זאת, חובק בכח וזרע עזו כל המון הכחות הנדרשים לחולל יצור נפלא כזה, ומלא עז כזה, ומתאים לכל המשקל התכליתי של כל הכרעתם של הכחות הכלליים המשמשים לתעודתם זאת. ע"כ איתניותו של אומר קדוש ונשגב זה הוא גדול ונערץ יותר מכל כח איתן ונשגב אשר בטבע המציאות וכל המון הכחות האדירים. ע"כ יבקע הררי עד וינצח כל צורי מכשול, ולא ישוב אחור ריקם. והאורה האלהית, הקבועה בנפש הצדיק הדבק באור אלהי אמת, תנחה גם היא את חפצי לבבו באותה הדרך המסויימת לחפץ העליון, אשר במאמרו וברוח פיו יעמדו כל עולמי עד. ע"כ אין לשער כמה חזקות ומשורגות הנן הסבות החזקות והרבות העומדות הכן לקיים דבר צדיק יסוד עולם 2 הדבק באלהים חיים. וכיון דאמר רבי, ר"ח ב"ח יתיב בראש, לא סגי דלא מליך, בין מצד פעולת המאמר בעתיד, בין מצד הוכחת אמתתו מצד העבר וההוה. "ותגזר אומר ויקם לך", להבא, "ועל דרכיך נגה אור" 3 , שכבר היה.
זסנדל המסומר מ"ט
.
הרעיונות והפעולות המקבילים אלה מול אלה, פועלים זה ע"ז. האדם בקומתו הרוחנית מכוון הוא לקומתו החומרית. העקב הרוחני הוא הדמיון המרשים את הציורים בחיצוניותם, הוא צריך להיות עומד בתכונתו להגן על הצד השפל בציורים, שלא יהיו מטושטשים. אמנם פועל הוא הרבה לעור עינים מהסתכלות הרוחנית הבהירה, אבל א"א לאור השכל להציג כף רגלו על הארץ, אם לא ישים עליו את נעלי הדמיון. בהתקדשות גדולה צריכים המנעלים להיות ניתרים, "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" . המנעל והסנדל הבינוני, מכוון הוא לעומת הדמיון הטבעי הנדרש לשמירת ההצטיירות החושית. אמנם ההשתקעות היתירה, העמקת ההרגשה החושית ע"פ ציורה הדמיוני והקבעה בחזקה, מכוונת היא לצורת סנדל המסומר, אשר אמנם א"א לומר לההמון דוקא עד פה תבא 2 בהשתקעות הציורים, כי מעמד הרוח עושה את פעולתו לפי הכנתו, ע"כ רק בהתגלות המכשלה יוכל הדבר []בא לידי הגדרה. וצריכין אנו לדעת מהותה של המכשלה, שראוי לגזור עבורה פעולה כזאת המקבלת אל התכנית ההוה של ההכרה ההמונית המסומרת במערכת דמיונותיה. _
חאמר שמואל, שלפי השמד היו, והיו נחבאים במערה, ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא
.
מקור הנפילה הוא התמוטטות הרוח, עזיבת השכל וההשתקעות הדמיונית, "זנח ישראל טוב אויב ירדפו" . הדמיון משקיע את האדם ואת האומה בחורו, בתוך חומריותו הגסה ונטיותיו המכוערות והשפלות. ההשגה החיצונית אינה מכרעת בקרבו, "את פועל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו . הרשמים החיצוניים פועלים את פעולתם ע"פ הזרחתם הטבעית, ואינם יוצאים להיות נדונים בהשבת הלב, להאיר את השכל ואת המדות. התולדות היוצאות מזה הנן דומות לו במדתן, שפלות הנפש, פחד אויב, החבאה במערה, החלטה שפלה מרב ירידה, מפחד אויב ומתנקם, הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. _
טנהפכה סנדלו של אחד מהם, כסבורים הם אחד מהם יצא וראוהו אויבים ועכשיו באים עליהם
.
הדמיון, הגורם מראשיתו לעזוב את ד', להזניח כל ארחות יושר, בעצמו נעשה שבט המוסר. הוא מעמיק את הרגשת הרע, הוא מרבה את החולשה הנפשית עד קצה האחרון. בשינוי כל שהוא מהרגלו כבר העולם נהפך עבורו. לא כמדת השכל, היודע עת לכל חפץ . ואם יתחדשו מושגים ותנאים חדשים בכל הליכות החיים החומריים והרוחניים, תעז ידו להנהיג את ארחות צדקו כראוי. לא כן הדמיון, רוח קמעא עוכרתו, מרעיון בלתי בהיר אחד כמה תוצאות מרות וקשות נכונות הנן. נהפך סנדלו של אחד מהם, מיד ההחלטה המפחידה והמיואשת באה, שראוהו אויבים והם באים עליהם. _
ט. .1 קהלת ג, א._
שבת ו ט
יודחקו זה את זה והרגו זא"ז יותר ממה שהרגו בהם אויבים
.
כשם שההחלטה הדמיונית היא מצדדת כלפי רעה, לצד נפילה ויאוש, כך היא בעצמה מכשלת את כח בעליה. לא תכשיר את האדם ואת הציבור לשום עין על דרכיהם לשוב אל על, להתרומם מעל המצב השפל בהטבה שכלית ומוסרית ולהתאזר עז בעת צרה, כ"א להרבות המהומה והמשטמה בפנים, להתם את שארית הכח הנשאר לפלטה. וזאת היא הרעה האיומה שהאדם נעשה מחבל את עצמו יותר מכל צר ואויב, הנמשכת והולכת מההסרה הראשונה מאור השכל הטהור, מזיו עליון, מאור אלהי אמת, ללכת אחרי הבלי שוא ומדוחי מדות רעות אשר בדמיון יסודם, ולהרבות על הדמיון עב טיט , לחזקו במסמרים לבל ימוט , "תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך, ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלהיך ולא פחדתי אליך" . ובמקום פחד ד' המושכל, המישב כל לב ומתקן כל קיבוץ שנתרוקן, מתקבץ המון הבלי פחדי שוא, המעכירים את הדעת ומרבים את המהומה ואת המגערת
יותר מכל מהפכת זרים וכל נקמת אויבים._
יארבי אילעאי ב"ר אליעזר אומר, במערה היו יושבים ושמעו קול מעל גבי המערה, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זב"ז והרגו זא"ז יותר ממה שהרגו בהם אויבים
.
הדמיון, לא לבד שיפעול רעה במאורע פרטי, במקום שהמצב בפרטיותו מכשיר את קלקלתו, כ"א הוא עושה את הרושם הרע שלו על כל מהלך החיים, מרחיק את האדם מקישור הגון וכשר עם העולם הגדול והרחב. ולא רק מפני פחד אויב הדורש מחבא לשעתו הוא בא במערה הסוגרת בעדו את האור העליון הבהיר המאיר את כל העולם כולו בכבודו, כ"א מצד עצם טשטוש החיים ושנאת האור, שהדמיון הרע מטביע בנפש תכונה קבועה לשבת במערה. והרשמים הבאים מהעולם החיצוני הם בעצמם נהפכים לדברים איומים ומפחידים, והסדר המעשי שהדמיון פועל להכשירו ולהביאו לידי מעשה, הסנדל המסומר, הוא בעצמו נהפך לכלי מחבל, לרעוץ ולרוצץ יותר מכל אויב._
שבת ו יא
יברמי בר יחזקאל אמר, בביהמ"ד היו יושבים ושמעו קול מאחורי ביהמ"ד, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זב"ז והרגו זא"ז יותר ממה שהרגו בהם אויבים
.
לא דוקא את הפעולות החומריות, את החיים החשכים של עסקי החומר, מהפך הדמיון לרעה, כשידו כבדה מצד ההתמכרות היתירה לצדו, מהפך ג"כ את האור לחושך. וממקום שהאורה צריכה לצאת, מביהמ"ד, משם יוצאת מארה ופחד רעה. דברי אלקים חיים המוסיפים עז וגבורה, מתהפכים בידי בעלי הדמיון הכוזב לדברים נפסדים, מזיקים ומפחידים פחד רעה. וכ"ז בא מצד הירידה הראשונה של עזיבת ד' וחדלון ההסתכלות של דעת אלהים באמת. ע"כ נכנס קול זועת הפחד הדמיוני הנהפך לרועץ, גם בביהמ"ד, ועושה שמות יותר מכל צר ואויב._
שבת ו יב
יגבאותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר
.
הפעולה שמאורעות פרטיים פועלים על נפש גדולי העם, המנהיגים אותו בדרך חיים, היא תמיד מכוונת ע"פ עצת ד' העליונה למטרתה התכליתית. אין דבר אחד לבטלה, ואין פעולה מתוארת בצביון פרטי שלא יהא בה לימוד מסודר, כשלוקחים אותו בדרכי אמת והגיון צדק. המחזה של השפלות, של התגברות הדמיון של פחדי השוא וכל הרעה היוצאת ממנה, מחזה סנדל המסומר והפעלתו על הציור, הנם כ"כ מתאימים והתאימו מאד בחזיון חכמי הדור בהרגשה עמוקה, עד שהרגשת השעה, מצאו אותה ראויה להיות נחקקת לזכר עולם, והכשירוה שתפעל את פעולתה לרכך את ההשתקעות של הדמיון המסומר, ולהתקרב אל אור השכל הזורח ע"י אורה של תורה בקרב ישראל. ובאותה שעה המוכשרת לכך, בהתגלות הצד המזיק של התוצאות המבהילות, תולדות הדרכה ארוכה שאינה מתוקנת בארחות החיים בכללות האומה, היתה מוכשרת הגזרה להשמע, אל יצא אדם בסנדל המסומר. _
שבת ו יג
ידא"ה בחול נמי ליתסר, מעשה הוה בשבת הוה
.
בעת התגברות הרוח, אז כשכח הדמיון הוא מזוקק ומעודן פועל הרבה לטובה ולברכה, וכשהוא משוקע ברשעה, בבערות ובגסות, פועל לבלע ולהשחית. ע"כ מעשה הוה בשבת, יום הנועד לרוממות וקדושת שכל טוב. ודוקא אז יוכל הנזק להיות גדול ע"י ההסתמרות הדמיונית באופן מוגשם וקבוע. ורבה מאד התועלת בהתרחקה ויבא תחתיה אור חכמת אמת ותורת חיים המופיעה לישראל ביום מנוחה, ויום שבת קודש. ועת וזמן לכל חפץ , ממגיד מראשית אחרית וקורא הדורות מראש , להגביל את הפעולות כולן מגדולן ועד קטנן, ע"פ הערכים הרוחניים הפנימיים המכוונים אליהן, שהם נפעלים מהן בכל אופן, ביחוד ע"פ הסגולה האלהית העליונה אשר לנשמתה הגדולה של כנסת ישראל, שזרמי החיים הרוחניים מתגלים בקרבה מכל מגע וכל עסק מעשי כפי הראוי לו, שע"כ הם מצויינים במצות, ו"חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", וכולם נשמרים באהבה מכל יודע ומכיר את דרך הרוח האלהי המפיח בקרבם._
טות"ר, כשהוא נועל, נועל של ימין ואח"כ נועל של שמאל, וכשהוא חולץ, חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין
.
ההכרה שיש הבדל בין המדרגות של שדרות החיים, צריכה הרגל תדירי, כי רק אז נבין את ההבדל בין הגבוה ובין השפל, את היתרון של המעלה והכבוד האמיתי על השפלות והבוז בעולם החיצוני, כדי שנדע לבכר את הטוב על הרע, את הגדלות על הקטנות. כשיהיו אלה הענינים שמורים ברוחנו פנימה ביחש לכחות החיים שלנו, אם שכולם נדרשים לקיומנו והרחבת ישותנו, אבל הפרש גדול יש בין כח לכח, ע"כ נכבד את המקום הגופני שבנו שבו כח רוחני יותר גדול מתגלה, על המקום שגילוי הכח הנפשי בקרבו הוא קטן ומצער. הדעה הזאת תלמדנו כי האלהים עשה את האדם ישר , ולא לחנם הוחן הצד הימני שבאדם בשפע כח יותר כביר, כ"א מפני שהוא מוכשר יותר להנטיה התכליתית של כללות המטרה של החיים שתתפעל יותר על ידו, וכי החיים הנם לא מחוברים מקטעים וצדדים שאינם מתרכזים, כ"א הם מתאימים ע"פ היסוד האלהי שבהם למטרה עליונה ומסומנת הניכרת ביותר בצד הימין, שעילוי כח החיים ניכר בו. ע"כ []ההזדיינות להכשר הפעולה, נעילת המנעל המכשרת את הרגל למצעדיה הכבירים והחפשיים, ראוי להיות הצד הימני ערוך בתחילה מוכן לפעולה. וכשצד העליון שבחיים יהיה דורש למלואו להכין ג"כ את יתר צדדי החיים להיות נלוים עמו, שכך היא המדה התדירה. ע"כ יוכן אח"כ הצד השמאלי להיות גם הוא נלוה אל המטרה הימנית, להכין דרך החיים, לא בתור תשוקה סוערת ומוכרחת שאין לפניה מטרה ובחירה, וממילא אין לה קטן וגדול, כ"א בתור תכונה מלאה חפץ כביר, ממולא בדעה, ביושר, בשכל טוב וחשק קדוש ונשגב, השופע מההשכלה האלהית הבהירה, המכרת שמקור התגברות הכחות הוא מצד נטיית החיים לצד עילוין, צד הימין הממולא בכח וכבוד. וסבת התמעטות ההכשר לפעול, היא מפני השביתה הנדרשת לביצור הכח, כשהצד השמאלי, שממנו ארחות החיים המתעקמים נובעים, פושט יותר מדאי את שלטונו, עד שלפעמים גם הצד הימני נלקה עמו. ומשום העלילות של ההפרזה והנטיה הזרה והמזקת המצויה בבנ"א, נחוצה לו הפסקת המעשים הקבועים ג"כ בטבע הנפש והגויה יחד. ע"כ הנעילה מתחלת בימין ומושפעת לשמאל, והחליצה הצורך של הפסק ההכשר המעשי והחפשי, מתחלת בשמאל ומתרדדת גם אל הימין לפעמים. וההפסק והשביתה מחזיר את איתניות הרוחניות למקומה בזה שמונע את הרעש של המערכה המעשית, וכח הנשמה מתעלה במה שיוכל להתרומם לטבע אנושיותו, לצד האור האלהי, להשיב אל לבו את מכון חייו, ושב ורפא לו, ונעשה בריה חדשה, "חדשים לבקרים רבה אמונתך"._
טזכשהוא רוחץ, רוחץ את של ימין ואח"כ של שמאל, כשהוא סך, [] של ימין ואח"כ של שמאל
.
זיקוק וטהרת הכחות דומה לטהרת האברים. לפעמים כשמתחילים לטהר כח קטן צדדי עולים עמו עד מרומי הטהרה, אבל לא יהי' דרך זה בטוח כ"ז שהיסוד שממנו הכחות נובעים ועליו נסמכים, מעורב הוא בפסולת, באבק של זוהמא וסיגים מרובים. הוא פועל על הכחות הקטנים הנובעים ממנו, להחשיכם ולערבב אותם בערבוביה וטומאה. ע"כ זאת הדרך הישרה, להתרומם אל הכחות היסודיים, אל המקום שמשם הכחות הצדדיים נובעים, אל מכון החיים, ולטהר את היסוד העקרי. אז הנטפלים מתטהרים בנקל, וטהרתם משתמרת ומובטחת. כמערכה זו של הטהרה, שהרחיצה המעשית מקבלת לעומתה, כך היא ג"כ המערכה של הוספת כח, תוספת עידון ורעננות, "בלותי בשמן רענן" , סיכה הבאה כמים בקרבו. כשמוסיפים אומץ מן הצד לכחות הצדדיים המלוים את העקריים, לפעמים הכחות העקריים ג"כ מתעלים, אבל ע"פ רוב כיון שהיסוד הוא חלוש, מתרופף ג"כ העז הנמצא בכח המבונה עליו. למשל, מעוררים אומץ הרוח. יסוד אומץ הרוח בנוי ע"פ אומץ הדעת, ע"פ הכרת הצדק הפנימי, הטהרה העצמית שבתוכיות הנשמה, וכ"ז שהחטא מצוי, הפחד והכשלון סובב הולך את הרוח, ואין תועלת בגבורה ארעית. ע"כ, כהטהרה, הרחיצה, כן ג"כ ההוספה לאימוץ, הסיכה, צריכה לבא מן העיקר אל הענפים, רוחץ של ימין ואח"כ של שמאל, וסך של ימין ואח"כ של שמאל. _
יזוהרוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל אבריו
.
הפרש יש בין הסדר הנדרש לתיקון הכללי, המקיף את כל ארחות החיים מכף רגל ועד ראש, ובין תיקון פרטי, הכולל בקרבו רק כחות מיוחדים שגם בהם ישנם עקרים וטפלים, ימינים ושמאלים. כשהערבוביא של הפסולת המעכבת את הטהרה של איזה סכום כחות מתעוררת, עד שהטהרה והרחיצה דורשות את תפקידן, אז כיון שהיסוד הכללי בנוי הוא בטהרתו, עצם הרעיונות הכלליים והכחות היסודיים שכל משטר ההנהגה הולך על פיהם, עומד על עמדו, הדרך הכבושה לטהרה אז להתחיל מכח היותר יסודי ועקרי, ולבא מלמעלה למטה אל הכחות הנסמכים אליו, לנסעדים מצדו. לא כן במהומה נפשית גדולה, בזמן שטהרה נחוצה באורח כללי, לשמור את ההדרכה הכוללת, אז אם יעזבו בין כה וכה הכחות הנטפלים לרוץ את ארחם עד שתטהר המחשבה הכללית, יוכלו כמה תקלות להתפרץ, מה שיהיה קשה אח"כ לרפאם ולהשיב נדחיהם. ע"כ צריכה באופן כזה הטהרה המוכרחת, הדורשת את תפקידה בחזקה, ללכת בלא סדרים מסויימים, כ"א כל המזדמן לפני היכולת יטהר, ירוחץ ויינקה, עד שתהיה ג"כ הטהרה הכללית של המחשבה הראשית, של ראש הרעיון, ג"כ קלה ומוכנת לבא בהכשרה. _ לא כן הוא אם הטהרה עומדת בתקפה, אין כאן פרעות וערבוביות המהרסות ומעיקות, כ"א צריך הענין לבא לידי עליה, לידי תוספת אורה, תוספת אומץ ומעלה, אז הדרך הבטוחה היא להתחיל במקום היותר ראשי. בהתעלות הראשיות, כל הענפים מתעלים. דוגמתו בהשתלמות הגוף, הרוצה לסוך כל גופו, אין ההכרח מעיק כאן, אין הסדרים מתפרצים, הכל הולך כשורה, רק השלמות הפנימית תובעת את תפקידה, הרצון הטהור מבקש להתעלות. כאן הסדר מיוחד ומסומן לעלות למרום העליוניות, וכל הדברים הנטפלים עמו יעלו. סך את ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל אבריו. וכשהראש משוח בשמן משחת קודש, הכל מתעלה, הכל מתרומם ומתנשא. כך ראויים הם הדברים המנהגיים להתאים לדוגמא של ההשלמה העליונה הרוחנית והמעשית. וזוהי אמיתת דרכה של תורה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו ._
יז. .1 עפ"י בראשית כח, יב._
שבת ו יז
יחהרי תפילין דמחופה עור, ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין מרחוק ד"א ונכנס
.
התם משום שי"ן. הפרש יש בין הקדושה הגלויה והקדושה הגנוזה. הקדושה הגלויה היא מתיחשת לאדם לפי מובנו, לפי טעמו והרגשו, ציוריו המפורסמים שייכים לגבולה, הנאה והמכוער מובדלים מצדה הרבה, וכל ארחות הכבוד המוסכם הנם ענפים ממנה. נעלה מזה היא הקדושה הגנוזה, המבט הפנימי החודר בעצמותן של כל המגמות הכלליות. אור האלהי המתעלה מכל הגיון ורעיון, רם הוא מכל יחש של מדרגות בכלל, וק"ו שאין המשקל של המאורעות המוסכמים הנובעים מצד התכונה האנושית ויתר ענינים מוגבלים - שייכים לה. כי הקדושה הפנימית אינה מסוקרת בנשמתנו מצד חלק אחד של דעה והשגה, מצד ערך אחד של מציאות, בין ביחש הערך בין ביחש הזמן והמקום, כ"א "הכל יכול וכ[ו]ללם יחד". בסתר חביון זה אין מקום להבדיל בין נאה ומכוער, ואין אותם ארחות הכבוד הנבדלים מצדנו נוגעים שמה. כדי להביא בקרבנו רושם דעה בהירה זו, הננו מחלקים בין מה שהוא גנוז ומכוסה בחפצי קדושה, ובין מה שהוא גלוי, עד שהכבוד החיובי הגבולי לא היה שייך במה שחופה עור כ"א משום הקדושה הגלוי' שבו, הקרוב לדענו ומוחש בהכרתנו, משום שי"ן חולץ ברחוק ד"א, שהאדם בהיותו מעוטר בעטרת הקדושה הגלויה, היא מתפשטת לתן כבוד על כל סביביו, וכל מקומו מתקדש ומתעלה בהדרו, עד שאין ראוי לכיעור וגנאי להיות לו יחש בכל שיעור מקומו של אדם שהוא ד"א, כי הנוי והכבוד יתפשט על כל הציורים הקרובים, הנוגעים באיזה אופן יחושי לאדם בהיותו עטור בעטרת הוד של הקדושה הגלויה, המורה על פארם של ישראל וכבודם האלהי, בהיות פארו חבוש עליו.
יטדאמר אביי, שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני
.
סיני, מקום הענוה, שם אנו מוצאים גדולתו של הקב"ה במקום ענותנותו. ההתגלות האלהית הופעה כפי מה שיש יכולת בידי (בנ"א) [] להשכיל בכחו בשכלו ובאורח מדעו וחושיו. לא את סוד האחדות העליונה מלמעלה למטה יש ביכולת בן אדם להשיג. נבצרה כל מזימה להשיג את הסוד העליון של האורה האלהית בראשית התחלת הופעתה. רק אחר אשר קוי אורה יופיעו עלי תבל ארצה בשלשת הארחות (המוכרחות) [] להחלק לפי הכרתנו התמידית, החסד, המשפט והשורה הממצעת בינותם, הכללות והפרטות והצדדים המחברים אותם זה לזה, וכאלה בכל פינות המציאות, הננו מכירים איך הקוים הנם שבים למקום אחד, לצורה תכליתית אחת, החובקת בתמותה את כל רוחב המציאות (כולו) []. מעבר מזה האחדות התחתיתית המתגלה לפנינו, הכוללת את הגוונים שבקוים השכליים והכחניים הכלליים, כפי תמות צורתם ותכונתם העצמית. ומעבר מזה מה שעצם הכח הנמצא בקרבם לתמם את חזיונותיהם, לאחד את הוייתם בתפקיד המציאות, הלא גם זה הוא קו רשום ומיוחד, ועולה למקום אחד, עם תכונתם של הקוים עצמם. אלה הנם הליכות עולם, שמסיני נמסרו למשה, בהורדת המדע האלהי מרום גבהי מרומים עד שפל ההכרה הארצית אשר לאדם, למען ימצא על ידה את תעודתו העליונה הצפונה בקרבו. שי"ן של תפילין, צורת הקוים המותחלים בפירודם, מבלי אפשרות להגיע בראשית ההכרה אל שורש הוייתם, והנם כלים מלמטה אל מגמה אחת, שהיא עדות קיימת וקבועה, להרים את האדם אל מקור האורה האחדותית, הגבה למעלה, ע"י ענוה הגדולה מכולן , המוצאת קורת רוח ומנוחה בכל צדדי הכרה וכל מדת טוב וקדושה שתהי בכל מצב ואופן, כי הכל עולה למקום אחד. וזהו פארן של ישראל, הממלא את לבם תמיד בהכרת אל אמת, מלך יחיד ומיוחד ב"ה._
כואמר אביי, דל"ת של תפילין הלכה למשה מסיני
.
תורת אמת, מורשה קהלת יעקב 1 , הכוללת את כל ארחות החיים לעד ולעולמי עולמים, ליחידים ולרבים, לאומה ולעולם, צריכה היא לכל]ו[ל בקרבה את כל תכני החיים הטובים והמאושרים לעד, את כל העצות היותר טובות לבקש דרך הטוב עדי עד. ע"כ בכל הצדדים של החיים היא מנחה, "בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני" ו"מי מנה עפר יעקב", מי מנה מצות שמקיימים בעפר ,בכל ארחות החיים היותר נמוכים וארציים. אבל בין כל הנטיות של הפעולות, התכליתית שבהן היא הנטיה הימנית, קו האור והחסד לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ומכל ההארות השכליות, - אותה ההתפשטות של צד המעלה, המאירה את הנשמה באור אל עליון, וזה 5 הצד של המעלה, של ההתעלות הרוחנית המושכלת, הוא תופס מקום יותר, ורחב עוד 6 מהצד המוסרי של אהבת החסד המעשית, כי פרי חכמה באור ד' יקום עדי עד, וזהו אור החסד היותר עליון ונשגב. ואור ד' החופף עלינו בקריאת שמו הגדול ב"ה עלינו, פועל עלינו מני אז קבלנו אור תורה ע"י רועה נאמן, איש האלהים 7 , שהאורה האלהית היא אור חייו והחסד האמיתי הוא חפצו וישעו, להיות בקרבנו הכשר נטוע לדורות עולמים בציור הדל"ת, המרחיב ומעבה את הקו הנוטה לצד המעלה שלו, ומוציא מקרבו את הקו הימני להיות לו לבסיס, "כי אמרתי עולם חסד יבנה ", ובזה הוא הדל"ת של תפילין הלכה למשה מסיני, כי החכמה שהענוה שרשה, יודעת להמשיך קו ימין קיים ממנה, לכבד את כל 9 שחים ודכאים, ולחבוש לשבורי לב 10 , ולהושיע כל ענוי ארץ, מה שאין כן החכמה המתלבשת בגאה וגאון, השוכחת את כל אביוני אדם וסבלותיהם. לא כן משה עבד ד' 11 , אשר דבר ד' אליו מהר ד' "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילופ, יחוס על דל, ואתי 13 את דכא 14 של תפילין הלכה למשה מסיני
כאואמר אביי, יו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני
.
החיים וכל החזיונות 1 מתחלקים לאיכות וכמות. רב עמל בני אדם וכל הסיבוכים שבדרכי החברה הנם באים מהסיבה של חסרון ההסתכלות בבחירת 2 עושר החיים מצד איכותו, מבלי העמד את כל היסוד על הכמות שבו, שאינו כ"א מעור את העין ומרמה את הדעה. רק באורה אלהית עליונה יוכל עם להתרומם עד אותה המדה העליונה, לבחור דוקא בעושר האיכותי, בלא שום הקפדה אם העושר הכמותי ידמה להיות דל ורזה מאד. אמנם סוף הכבוד לבא 3 , העושר האיכותי ישפיע ג"כ על הכמות, אבל מתי יהיה לקנין הגון, כשידבק העם בהאיכות בבחירה עמוקה פנימית אפילו בתנאים שהעושר הכמותי יתנגד לזה מאד. זאת היא מתנת ד' לישראל, "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו וישראל בחר בד' אחד לדבקה בו באהבה, ויבז את כל אלהי הנכר הרבים, כי הכיר את אליליותם, את ריקניותם ואפסותם, ובזה יתעלה ויתרומם עדי עד. ומראשית ההכרה הנמוכה, שהלב תמה ומתמרמר על מיעוט הכמותיות הגסה, בא יבא לידי העושר המוחלט של רב כל. "לא 5 כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא" . זהו ערך היו"ד, הקטן באותיות בכמותו, ומרובה במקוריות עושר מספרו, אשר ממנו הכל. זאת היא התכונה המשלמת, הפוסקת את הזוהמא של הנחש, ההולך אחר תאות עינים הגסות._ ובהתקבצות כל הסגולות, הכרת פילוס כל ארחות החיים בלי נטיה מיוחדת לצד אחד, ע"י סקירת האחדות האמיתית, יסוד השי"ן, והנטיה המגמתית לצד הימין והמעלה, יסוד הדל"ת, וההחלטה הפנימית של ידידות אהבת האיכות והאורה הפנימית, לשומה עיקר לעומת כל הבתגרבות הכלים הגסים מרחיבי המקום המגושם, יסוד היו"ד , הנם כולם מכשירים 7 חפיפת 8 צל שדי, שדי באלהותו לכל בריה, ושאמר לעולמו די. כי לעומת הצמצום המוגבל של הכמות, יוכל להיות מואר בשטף אור יקרות, באור עולם 10 , ההולך ומוסיף מנחל עדנים 11 וטל עליון להחיות כל נשמה, ולהופיע אור חיים על כל אפסי ארץ, באור ישועה, בחכמה 12 וענות צדק, הנובעים מדעת ד' ודרכי טובו באמת, לעטר בהם את ישראל בתפארה, בדרך חיים ו"הליכות עולם, הלכה למשה מסיני" 13 ._
כב"השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם", אר"י בר"ח, מלמד שהיו משתינים מים בפני מטותיהם ערומים
.
מגדף בה ר"א, א"ה היינו דכתיב "לכן עתה יגלו בראש גולים", משום דמשתינים מים בפני מטותיהן ערומים יגלו בראש גולים. אלא אר"א, אלו בנ"א שהיו אוכלים ושותים זע"ז, ודובקין מטותיהן זו בזו, ומחליפין נשותיהן זע"ז, ומסריחין ערשותיהם בש"ז שאינו שלהם. הניוול של ההנהגה יוכל באמת להביא ירידה גדולה לאומה והשפלת מוסרה, כשם שהטהרה והנקיון הוא מעדן את הרוח ומועיל לרוממות הנפש. אבל עלינו להבדיל בין החלאים המוסריים, שהם יכולים להשתרש בעומק החיים, עד שלא תהי' שום תרופה לאותו הציבור כ"א כליונו מן העולם, ולאומה הישראל[ית] שהכליון א"א לה, - כי עם ד' הוא עם עולם, וכשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל, והננו כרותי ברית על עצם הקיום הנצחי, "ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך , - מסבבת המחלה האיומה ההיא שהיא מחוברת עם תכונת ההעברה מן העולם, את הפיזור והגלות, שע"י הגלות נעקרין חיי הציבור ממקורם, ועי"ז מסתלקים מהם ג"כ עוצם ליקוייהם המוסריים שהתאזרחו בהם. ע"כ הנה הניוול החיצוני, אע"פ שהוא עלול להביא תוצאות רעות לבד מה שהוא רע ומזיק מצד עצמו, מ"מ עצם ההפרחה הלאומית והתעלות החיים, בפרט העירוב בין הבריות, וההכרח של הישוב המדיני, כשמתרבה, הוא בעצמו הכח המרפא היותר גדול לאלה התחלואים הבאים רק מידי פראות וחסרון נימוס תכסיסי. ע"כ אין הגלות קשורה בעקבם, ביחוד אין הגלות קשורה בהם עצמם, כ"א בתוצאותיהם הרחוקות, שגם אלה יכולות להרפא עם ישוב האומה והתכוננותה. אבל הדבר הממאיר שכשהוא מכניס את ארסו, אין עוד רפואה כ"א ע"י הגלות והחרבן הלאומי והמדיני, והפיכת חיי הציבור משרשן, - שרק אז יוכלו יחידים הפזורים להתחיל לצאת מתוך הבצה של הרשע והזוהמא, - הוא רק אותה הנבלה של השחתת המוסר המתלבשת בכלים של נימוס, שאין השכלול המדיני מכריח את סתירתם, והוא כנחש ישך3 ויפיל למשואות 4 כל עם ולשון בקיומו החמרי והרוחני, אלו בנ"א שאוכלין ושותין זה עם זה, אלה בעלי נימוס וריעות, והזוהמא והנבלה היא מלופפת בסדרי חייהם פנימה עמוק עמוק. נגע זה (כשמשפשט) [] בארץ אין לו רפואה. אם תוסיף המדינה שכלול ואם יוסיף הלאום גבורה ועז, יוסיפו החיים החיצונים לתן עוד אומץ לשיקוע של הנבלה המגועלה. ואם לא תוקדם לזה רפואה של מהפכה עזה, המהרסת ומכלה את כל מוסדי החברה הרעים עם כל הנימוסים המנוולים, תוכל הנהגה כזאת לכלות את כל היחידים מנפש עד בשר, ולהביא כליון שלם לאומה, בצורה של צרעת ממארת בגוף האנושיות כולה. ע"כ דוקא למחלה המתועבת, המלובשת סדרים נימוסיים, מוכרחת היא התולדה לבא, שיגלו עתה, בלא איחור זמן בראש גולים. אמנם יוכל להיות שהניוול ההמוני עזר לידי ירידה נוראה מטונפת כזאת בשדרות העשירות והתקיפות של העם, שההרגשה של עדנת הנשמה כשהיא נאבדת עלול כל כשלון להוסיף אומץ, אבל מרכז המחלה המחייב את הגלות, הוא רק בבאו למרום פסגתו, לתיעובו הפנימי, שהוא דוקא יכול להיות מתלבש עם הנימוס החיצוני, ואלה יגלו בראש גולים.
כגאר"א, וא"ל במתניתא תנא, שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים לפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו
.
שלשה דברים הנם יסודות תעודת העושר הכולל הרחקת העוני: הרחבת עידון החיים מצד הנקיון והטוהר שהעניות מנוולת אותם. והשני, הוא הארת הרוח ורוממות הנפש האישית, המביאה את האדם לידי קדושה ומעשים טובים וחיים טהורים. והשלישי הוא שלום המשפחה והשפעתה הטובה ביחש אישיה זה לזה, שפועל הרבה על החינוך הכללי של בני האדם. ולמי שאלה היסודות אינם נפגמים בנפשו, הנהו מוכן להשפעת העושר ע"פ סדרי ההשגחה העליונה, הממלאה את תפקיד כל יצור, "ומשביע לכל חי רצון" . אבל מי שיורד לעמקי הניוול בחיים, עד שאין בקרבו מקום אפילו להתעוררות חפץ של פינוק אנושי ראוי של חיים טהורים, ע"פ הנהגתו הביתית הבזויה, זה אין לו כ"א תעודת העניות המנוולת, הראויה לו ע"פ מדתו, כי לא יסכן לו העושר ולא ידע להשתמש בו, מאחר שאחד מיסודותיו המתאימים לו חסר בנפשו. זה המשתין מים לפני מטתו ערום, שהוא אחד מהציורים היותר בולטים של חיים ביתיים מנוולים, שאין עמהם שום תביעה פנימית להרחבה נפשית עדינה, הבאה ע"י שלילת העניות. המטרה השניה של העושר הארת הרוח ורוממות הנפש, היא מובלטת בנטילת ידים לסעודה, 'והתקדישתם' 2 אלו מים ראשונים . יש מקום בתביעת האכילה, שישפל על ידה האדם והיה יהי' כאחד הבהמות והחיות בהרגשה גסה בתוכן החיים, ויוכל גם הוא להתעלות ע"י היתרון האנושי, שכבר יוכל השולחן המסודר אשר להאדם, שהשכל, הנעם העליון, תופס בו מקום גדול, שהתחלתו היא תלויה בנטילת ידים לשם קדושה, להיות מכיר את השולחן לשולחן ד', ואכילתו לפעולה קדושה, עדינה, לא רק הכרחית ובזויה. המזלזל בזה אין לו מקום לתביעת עשירות ושלילת העניות, שכל יסוד העשירות והעדר העניות לא יפעל פעולה ניכרת על הסיפוק החומרי הגס של האדם, כ"א על העידון הפנימי המתרחב מצרכי החומר לצרכי הרוח. והיסוד השלישי, תעודת שלום המשפחה וקישורה הטוב. מי שאשתו מקללתו בפניו ע"י אשמת הנהגתו הרעה, כבר אזל מנפשו כל רגש וכל כשרון איך לבצר את מעמד יחש המשפחה בצורה מוסרית הגונה, ומה יסכן לו העושר. ע"כ הוא רק מוכן לעוני, "כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו". והיסוד היותר עקרי המעמיד את פרטיות מצבו של האדם למעלה או למטה, הנם באמת מעשיו והנהגתו הפועלים על התהוות תכונתו, שיד ד' העליונה מניעה דוקא על פיהם את כל המאורעות הקרובים והרחוקים להגיעם לתפקידם, כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים ._
כדהמשתין מים לפני מטתו, אמר רבא, ל"א אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי לל"ב, ומהדר אפיה לפוריא נמי ל"א אלא לארעא אבל למנא ל"ל בה
.
הכח הנפשי שעומד באדם להרחיקו מכל ניוול, ולקרבו אל הטהרה והניקיון אשר שם צוה ד' את הברכה 1 , בנוי הוא באחת משתים: או בכח הרגש הפנימי הטבעי, הפועל באדם גם בלא דעת וחשבון, עד אשר אפילו בעת אשר אין האדם צלול בדעתו והוא שקוע בשנתו, נים ולא נים תיר ולא תיר 2 , יפעול על תנועתו את הפעולה הדרושה, וזה יגרום לו שיהדר אפיה אבראי גם בעת ההכרח, וזה אות שהרגש של הניקיון מונח בטבע נפשו, ועלול הוא להוציא פירות פעולות נכבדות באורח חייו למעלה למשכיל 3 . והכח השני, הוא כח השכל המעשי, המבקש את ענין הטוב והתיקון בדעת וחשבון, להכין לעת מצא, שאין הנפש צלולה והדעה מיושבת, מעמד של הגנה מניוול דהיינו הכנת מנא, שהיא פעולה שכלית קדומה. ובאחת משתי אלה, אם עכ"פ בשכלו או בהרגשו, הטהרה שוכנת אפילו בשיעור מצער, כבר יש לו תקוה להיות ע"י חיים של עושר והרחבה, מתעלה למדרגת הטהרה הגמורה, המביאה לידי קדושת אמת, וכיון שיש לברכת ד' הכשר בנפשו כבר הוא מוצל מעניות._
כהומזלזל בנט"י, ל"א אלא דלא משא ידיה כלל, אבל משא ולא משא לל"ב
.
ולא מילתא היא, דאר"ח, אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. אמנם כפי האמור, די בשורש קטן המוטבע בקנין נפשי להפריח ממנו פרחים של ברכה והכשר לחיי כבוד. ע"כ הי' מקום לחשוב כי זה המזלזל בנט"י , שאמנם אות הוא שבנפשו לא קננה ההכרה בערך קדושת האכילה ורוממותה מצד תעודת החיים הבאה על ידה, אבל מ"מ כיון שהוא עושה איזה רושם מעשי לחובת המצוה עכ"פ תפעול עליו את פעולתה לטוב, להרחיב רגשי הקדושה והטהרה בנפשו. אמנם במקום שיסוד הדבר הוא המצוה []חיובית, אשר גם באין דעת זאת היא חובתו, לא יוכר כאן ענין של עדינות נפש עצמית מצד הסגולה הפנימית שלה, המכרת בערך הגדול של קדושת האכילה, באופן שתהיה ראויה לשפע ברכה והשפעה הגונה. ובאשר ברעיון שפל, האכילה מורידה את האדם אל התהום הבהמי, לא די פעולה חיובית, רק אם יצטרף גם כן עמה אור דעה והכרה פנימית לקדש את האדם ולהעלותו, במקום שהשפלתו היא מוכנת ומצויה. ע"כ צריך שיראה את חבתו הפנימית למעשה ההתקדשות, בהעדיפו על החיוב, מאהבת הקדושה והכרת התכלית שבפעולה, באופן שאיננה רק פעולה שוללת המיאוס לבד כ"א היא פעולה חיובית שיש מה לקבל ממנה. ואז הוא קרוב לאוצר הטוב, שהוא ראוי לקבל בשפע רב, כי כל אשר יגדל שפע עשרו וכבוד שולחנו כן ירחיב את גבול נועם ד' וטהרת החיים הטובים והמאירים באור צדק ויושר. ע"כ לא יסתפק במשא ולא משא, שיהיה משא מצד החובה גם באין דעה והרגש, ולא משא מצד הכרתו הפנימית, שאז לכל היותר לא תעלה הנטילה בדעתו יותר מערכה השלילי שאין בו קבלה, כ"א מניעת מיאוס שמהידים העסקניות. אבל ר"ח אמר, שהוא משא מלא חפניו מים, כלומר ברעיון שהוא מקבל כאן דבר מה, מלא חפנים נחת ושפע קודש בדעת ערך הגדול של השולחן אשר לפני ד' 1 , המקור של העמדת הכח לחיים מלאים קדושה ואור עליון. ויהבו ליה מלא חופנא טיבותא, שכיון שבא האדם עד המעמד המוסרי הגבוה, עד שיוכל להוציא חיים קדושים ממקור ההרחבה והרוחת השולחן, אז כבר הוא ראוי לברכת ד', בדי עושר למען יוסיף בטוב לו לגדל פעלים לטובה ובהרחבת דעתו לרומם לבבו בדעת ד' ויראת ד' תמימה, ורק אז ינצל מאותה ההשפלה שטבע האכילה בנטייתה הבהמית פועל)ת( על הנפש האנושית להכהות מאוריה, ויצא על ידה מאפילה לאורה "אור צדיקים ישמח" 2 , ומאן דאית ליה סעודתא ליכלא ביממא או כעין יממא.
כוושאשתו מקללתו בפניו, א"ר על עסקי תכשיטיה, וה"מ הוא דאית ליה ולא עביד
.
יסוד חיי המשפחה הטובים והמתוקנים הראויים לברכת ד' שתחול על נויהם, הוא שיהיה עולמה של האשה ותביעותיה המיוחדות ע"פ מצב נפשה, אע"פ שאין להם כל יחש להעולם של האיש והלך נפשו, גלויים לפני הבעל בתור בעל ואב הבית. ואע"פ שהתביעות של התכשיטין יכולות להיות רחוקות מחוג מבטו ומהשקפתו על החיים והמוסר, מ"מ יהיה יודע את לב האשה, כמה תוכל להיות נכאבת ונדאבת בחסרה את המוכרח לה לפי מצבה. אמנם לעולם לא יוכל אור הברכה לחול כ"א כשלא תקלקל השפעה זו של דעת נפש האשה את השורה, והתכשיטין בהיותם בכל צרכם לפי תכונת האשה, מ"מ רק הרחבות לחיים, שאינם באים כ"א בהיות לאדם היכולת להרחיב את חייו בתביעות כאלה. אבל אם יעמיס עליו עי"ז עול כבד, הממרר את החיים יותר מההרחבה שיש בכחם לתת, אין דעת כ"א 1 והפלגה הבאה מתוך עורון וחסרון ההכרה במשקלה. כשם שהיא מעדפת באיזה אופן, תוכל ג"כ לחסר, כי בלא דעת נפש לא טוב 2 . ע"כ הדבר מוגדר רק בדאית ליה ולא עביד, שרק בעת השג היד אז כאשר תתגלה רק הידיעה של הצורך הנפשי, אע"פ שהוא מיוסד בעולם אחר של נפש האשה, מ"מ תתעורר החובה של הצדק למלא את הטוב המחוייב, "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות"3 .
כזדרש רבא בריה דרב עילאי, מ"ד "ויאמר ד' יען כי גבהו בנות ציון", שהיו מהלכות בקומה זקופה
.
בתוכיותו של האדם מושקף לו כל עולמו, וכאשר בעולם הכללי הנה אנו מוצאים את הכחות מחולקים לטוב ולרע, והרע אמנם ראוי להיות במציאות, אלא שהוא צריך להיות כפוף אל הטוב, כן בקומת האדם הכוללת את כל הוייתו, צריך שידע שיש בו כחות כאלה שלא הרחבתם והתמתחותם יפעלו לטובה, כ"א הגבלתם וצמצומם. ואז יבנה האדם בהדר שלמותו והחברה הכללית תעמוד בשלמות כללותה, כי אחרי ההכרה בצד הגרעון שיש בעצמו, יהיה נשקף אותו הצד של הטוב שיש בזולתו, כדי שעל ידו יוכל להיות החסרון העצמי נשלם. הידיעה שיש בכללות הכח המתפשט על כללות הגויה חלקים כאלה שצמצומם הוא טוב וראוי, מנמיכה את הקומה מעט עד שמונעת אותה מזקיפה של גאוה דוקרת את זולתו. והנה, העורון של הגאוה, כשהוא מגיע למרום מדרגתו, הוא מאבד את העולם, מפני שא"א עוד לחיים של חברה ואגד ציבורי להיות מתפתחים כ"ז שלא תהיה הכרה פנימית בכ"א שיש לו איזה דברים וכשרונות שהוא נמצא על ידם חסר, וישתלם רק ע"י עזר חבריו. אמנם אם יזדמן מכאוב כזה באנשים, שהם הכח הפועל בעולם, עוד יש תרופה למכה זו, כי ע"י הזיקוק של עצם הפעולות שהם צריכים להשלימן, יראה להם חסרונם וחולשתם, עד שתאבד ההכרה הגאותנית. אבל הנשים שהן היסוד הנפעל בחברה, עבודה כללית, בפרט שכלית ומוסרית רחבה, לא עליהן תחול בתור עיקר, ו"כל כבודה בת מלך פנימה" , לה אין מקום חיצוני שיגלה לפניה עורון הגאוה כשהוא משתרש. וההשרשה הטבעית הזאת, היא מתנחלת בטבע קשה ואיום כ"כ עד שע"י ההשפעה של האם יצא בבנים במדרגה מפותחת כזאת, שגם כל ההכרות שבעולם לא יועילו. ואז יסתם אותו החלון של האורה, שעל ידו האדם מתקרב לאור השלמות האלהית העליונה, ]כי רק[ מפני שהוא מכיר את חסרון השלמתו, ע"כ תצמא נפשו להשתלם במקור השלמות באור עליון, שמזה נובעים כל סדרי החיים המתוקנים. ומתחזקת הירידה האיומה והפיזור הנורא של חלקי האומה שאין להם דבק פנימי, ע"י הגאוה הנוראה, המנשאים בשוא את כל אחד בפני עצמו לעולם מלא ושלם, באין חסרון המעורר צורך להיות מתחבר עם רעהו. וההשרשה הרעה באה ע"י הבנות, שהיו מהלכות בקומה זקופה. _
כז. .1 תהילים מה, יד.
שבת ו כז
כח"ותלכנה נטויות גרון", שהיו מהלכות עקב בצד גודל
.
יש אשר תסבב הגאוה את כל הקומה של האדם, עד שתעור כ"כ את עיניו, עד שלא ימצא בנפשו שום חסרון ושום רעיון שיזקיק אותו להתחבר לזולתו. מ"מ בעצמו ירגיש שיש בו צד שפל וצד עליון, דהיינו חלק הגוף החומרי שכל החושים והנטיות הגסות נסמכים עליו, וחלק העליון, הצד השכלי, שרק ע"י ההשפעה הטובה שהצד השכלי משפיע על יתר הכחות הגופניים, בשביל כך נעשה האדם כולו שלם. והנה הראש, שהוא מכוון אל השכל, כ"ז שיש רעיון תכני באדם, שגופו צריך הוא להיות מושפע מהנהגת השכל והכרעתו, אז אותה הנטיה בעצמה לא תתן להתפתח באדם, הנטיה ללכת נטוי גרון, בהרמת ראש, בתנועה המורה מניעת צורך של הראש להתעסק בהשגחת משטר הכחות השולטים בכל מלא החומר. והנה כל זמן שהאדם מרגיש בעצמו ששלטון השכל, אפילו השכל שלו עצמו, הוא צריך להיות מתפשט ג"כ על הכחות הגופניים כולם, אז כבר מתגלה ברעיונו סדר שלם של מטרות, של רעיונות חדשים, שהוא צריך להשיגם, עד שימצא בעצמו תמיד שהוא עולה במעלה יותר שלמה ממה שהיה עומד עליה בתחילה, דהיינו ששלטון השכל על חומרו הוא במעלה יותר שלמה ממה שהיתה אצלו בתחילה. לזאת יתעורר בו כח הזריזות הפנימית, שנמצא הוא קשור באיזה רדיפה מוסרית. מה שא"כ כשהגאוה הגסה מגיעה עד קצה גבולה, עד שלא די שלא ימצא בעצמו האדם שום חסרון שיזקיקהו להיות עבורו נטפל לזולתו התחברות של ריעות, אלא שאפילו חלקיו עצמם, ימצא שכל אחד מהם בפ"ע הוא עולם שלם שאיננו נזקק במאומה לזולתו. ואז יתרומם הראש בנטיית גרון, גמר חותמה של הרשעה הגאותנית. ואז כבר בטלו כל האידיאלים, אין שום מגמה והתרוממות, וממילא אין לאדם זה כ"א ההנאות של חיי השעה. ואז המנוחה של העצלות, הטבועה על יסוד הרשע של הגאוה, מלפפת אותו. וזה הולך מהלך איום, ומתבצר בשיטה קבועה, שעוקרת כל מהלך החיים של יסוד האורה האלהית של התורה כולה, הבאה לצרף את הבריות ולהרימם משפלותם אל רוממות המעלה האצילית. ובזה האומה מתמוטטת, כי מאבדת את יסוד סגולתה וכחה הפנימי, הטבוע בקרבה מראש צורים, שהיא הפך הגאוה המאוסה של נטיית גרון והילוך עקב בצד גודל, מראש עזיבת כל רעיון מרומם, הדורש העתקת ערך, הגורר ג"כ נטיית זריזות של העתקת מקום בתנועה מהירה ומזורזת, ההיפוך מהליכת עקב בצד גודל._
שבת ו כח
כט""ומשקרות עיניים" - דהוו מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן"
.
הקצוות פוגשות הן זו את זו. מתוך הגאוה העוברת כל גבול, המסכמת שכבר הגיע האדם למרום השלמתו עד שאיננו צריך עוד לבקש ולשאוף השלמה פנימית אמיתית, הנפש החופשת היטיב את התוכן הפנימי שלה, מרגשת מיד בריקניותה ואפסותה. שכיון שחסר לאדם אותו תוכן החיים של חפץ ההתעלות, מפני ארסה של הגאוה, כבר אין לחייו שום תוכן. ולמלא את הריקניות הנוראה, מוכרחת היא למצוא את עולמה לא בקרבה פנימה כי אם בחוץ, במציאת חן של הסביבה. נמצא, שההתגדלות הקיצונית שהיתה חפצה להתגדר בה, נהפכת לה לשפלות גדולה, עד שהיא חפצה להיות משועבדת למצב הנפש של הסובבים אותה, ותשתדל בייפוי חיצוני במדה מופלגת. וההשתדלות הזאת לא תשאר רק בגבול ההסכמה הלוקחת רק איזה זמן ואח"כ הרושם הולך לו, כי אם היא מטבעת עמוק יפה את המבוקש של ההתמכרות למצוא חן, עד שמלבשת את התנועות הטבעיות בזה הזרם. וזה הולך עד הקצה האחרון של אבידת העצמיות לגמרי ושל שפלות הנפש היותר קיצונה, עד שבהתפשטה באומה מביא לה הרס גמור, שמביא אותה לידי התרוקנות פנימית ולידי שפלות נוראה, לבקש את כל כבודה ורוממותה רק בעין הזר ולא בתוכה פנימה, עד שנעשים סדרי פעולות החיים מכוונים אל החנופה החיצונית. ולא די בזה, כי אם עוד נבנית והולכת בזאת השיטה, השתדלות שפלה להסב את העין החיצונית על אותו הייפוי הזר החיצוני שפארה בו את עצמה בלא צדק ושכל. דהוו מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזין.
שבת ו כט
ל""הלוך וטפוף תלכנה" - שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה"
.
ההשתקעות של הגאוה הפחותה, כשהיא מחשכת את ההוד הפנימי של הנשמה בניוולה, מעקרת מקרב לב האדם את כל ערכו הפנימי, מפני שבאמת ע"י ההתמכרות אל הגאוה נעשה האדם שפל ונבזה עד שבפנימיותו הוא מחוסר ערך. ע"כ מתגברת בקרבו רק התאוה של ההתראות בעיני אחרים להסב אליו את המבטים. וכשהוא מתגבר אצל הנשים מבלה הוא את העולם בהרס הצניעות והדרת המוסר כולו. התאוה של הסבת המבט מביא שכ"א ירצה להראות איזו הצטיינות של פליאה, כדי שהאדם שמן החוץ יתבונן עליו. כאשר כך הוא הטבע הפראי היודע בעצמו שבקרבו הוא מחוסר שום השלמה. ע"כ היו מהלכות ארוכה בצד קצרה, כדי שתיפול ההשתוממות על שתיהן. ואפילו הקצרה בחרה במעמד כזה, כדי שיסבו העינים להתענין בזרותה. ובגוף האומה בכללה מביאה שפלות כזאת הנולדת מגאוה שפלה לשכוח את רוממות ערכה ואת מעלתה האלהית ולהתמכר רק להסב את העין החיצונית של האומות אליה, מה שגורם השפלה ושכחת הקדושה העליונה שע"י היא באמת סגולה מכל העמים.
שבת ו ל
לא"וברגליהן תעכסנה" - אמר רבי יצחק דבי ר' אמי מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן והלכות בשוקי ירושלים וכיוון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהם יצר הרע כארס בכעוס"
.
כשהחיים מתרוקנים מכל מגמה רוחנית, הולכים הם ומתדלדלים אין להם שום יסוד למנוחתם, אינם תופסים מכל מחזותיהם הרבות כי אם את השכרון של התאוה הגסה שהוא מרעיל את הנשמה. והתכונה הרעה הזאת כשמתגברת, מתחזקת באדם לחפץ טבעי להנסיך ג"כ מרוח שכרונו על כל האחרים העלולים לכך. זאת היא הדיוטא היותר שפלה של שפלות החיים כשהם פוחתים והולכים לרגלי הגאוה המבזבזת את פנימיותם. שהריח הטוב, המוכשר לעדן את החיים ולבסמם בהכשר למושגים טהורים ורעיונות נעלים וקדושים המרהיבים את הלב והנשמה מתרוממת על ידם בקדושה והכשר חכמה, הוא יורד עד השימוש השפל של השתכרות בזויה. עד שהכח הנוטה להיטיב גם הוא מתרעל ומתקלקל. והשכרון הזה כשהוא מתגבר עיקר כוונתו הוא רק לקלקל ולבלבל את יושר החיים בכעס של ארס נחש זועף המכוון להכעיס להשחית ולחבל. וזה בא מתוך זעף פנימי העולה מתוך הריקניות שבלב מצד אפיסת התוכן הפנימי של החיים. כיוון שסרה מהם הקדושה העליונה המעדנת אותם בעונג חי העולמים. ומהומת החיים, המלאה בסדור פראי את כל הקומה כולה, שנהפכה למוקד שאול, יורדת ומקפת את כל רשעתה ברגלים, אברי התנועה מסבבי התרחבות החיים החברותיים, שבהם מתגלה כל הכרעת הרע של ארס השקוץ של זוהמת החיים עד שמתפשט ע"י פעולתם להרע ג"כ על המושפעים, להכניס בהם יצר-רע כארס בכעוס. הטומאה אינה יודעת מכל טהרת לב של אהבה ונועם אע"פ שנופת תטופנה שפתותיה, כ"א פנימיות הויתה היא איבה וכעס נורא לאבד את החיים ואת כל ערכם. והנועם המדומה הוא רק לשמוש של מצודה, להגדיל פעולת הרשע כדי להרבות האבדון ולהעמיק את השחתת הארס.
שבת ו לא
לב"מאי פורענותהון? כדדריש רבה בר עולא "והיה תחת בושם מק יהיה" - מקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים נמקים"
.
הגאוה ההוללה שהביאה את הארס היותר מסוכן שלה, עד שהוחלט בלב שכל כח מיוחד הוא צריך להיות רודה בעצמו בכל חופשיות גאותו, באין שום סקירה שבתוך כלליות הקומה נמצאים כמה כוחות שצריך לכבשם. ההעלמה הזאת מהחסרונות הטבעיים לאדם, מביאה את בעליה, שיוחשו החסרונות השגופניים בניוולם ע"י החוליים והמס הבשר המקולקל שאינו בא כ"א מפני הקלקול הנמזג בגופו של אדם. ובזה ישבר לב הזונה של הגאוה, שהרי בעין יראה שאיננו שלם בתכלית, ולא יוכל להתרומם על כל קלקול. ומזה ידע שגם בקרב נפשו ימצאו כהנה קלקולים למכביר, שהכבישה ולא השילוח בזקיפת הקומה היא רפואתם. ע"כ מקום מקום שמתבשמות בו נעשה נמקים נמקים, שזה מורה על חיסרון בגוף ארג הבשר שהוא ראוי להורות על החיסרון הנמזג בהאישיות היחידה בכללותה, ואין לו על מה ללכת בקומה זקופה להראות שכולו הוא מלא השלמה.
שבת ו לב
לג""ותחת חגורה נקפה" - מקום שהיו חגורות בצלצול נעשה נקפים נקפים"
.
החבורה שע"י הנקוף היא קלקלה פרטית בזה המקום. מכוונת היא נגד הגאות של הליכת נטויות גרון, המורה שאין צורך לשום חלק להיות משוער ממה שהוא גבוה ממנו, והוא רעיון של ניגוד הקישור של הכוחות למטרה אחת. ובזה אין מקום מוסרי לחגורה שיסוד הויתה היא התאמצות כל שרירי הגוף לחטיבה אחת, אבל בהיות החפץ ג"כ נעזב לשרירות לב עד שכל חלק בפני עצמו, נותן לו את כל חופשיותו, אז מקום שחוגרות בו בצלצול,לקשר את כונניות הגויה בכללה, נעשה (נמקים נמקים) [] בחבורות פרטיות, ואין אפשר לחגירה זו שמהותה נכחשת ע"י הדעה הכוזבת, שתבוא במקום שתמצא בה חפץ. כי שרירות הלב המשולחת מביאה את הקלקלה מידה במידה.
שבת ו לג
לד""ותחת מעשה מקשה קרחה" - מקום שמתקשטות בו נעשה קרחים קרחים"
.
הקשוט הכשר ברעיון טהור הוא מעולה וטוב, הוא מעדן את הטבע ונותן עליו הוד רוחני, ומקרב את נושא הקשוט ואת כל המתיחסים לו לרעיונות נשאים שמלואם צריך הרחבה של שלמות ויושר שכלי, מוסרי ומעשי המביא ענג ואחרית טובה. היפך מזה הוא הקשוט הנובע ממקור מושחת, הקישוט הבנוי מחפץ פראי מלא רשע ותאוה בזויה הוא משחית את את הוד הטבע אשר ברא ד' בחכמה. ובמלאכה המחוברת לשרירות לב, ממשיך הוא את החברה לשקיעה בתוך תהום של זימת חטאת ורעות רבות אשר 'נופת תטופנה שפתותיהן ואחריתן מרה כלענה'. ההתגברות של מלאכה ניכרת במעשה מקשה, שם האומן מכניס את כח כשרונו לפתח ולהוציא כלי למעשהו, יותר מדבר העשוי מחוליות שהכין כבר הטבע את חלקיו הפזורים או הניחק (הניתך?) בחרט, המתכשר ע"י פעולה פשוטה ע"י היציקה הטבעית הכללית. השקוע אל הקישוט המלאכותי, המתחקה במעשה מקשה, כשהוא עובר אח"כ גבולו ונעשה שמוש לרעה ולחטאת, גורר הוא את הפורענות מידה במידה, שהוד הטבע והקשוט החיצוני מיד היוצר לאשה - הדרת השער, היופי הטבעי, בעת תיקונו של עולם הגמור בהיכל כבוד פנימה, שהוא מיישר את הדעת ומעדן את הנפש הנדיבה היודעת לקרוא ענג של טהרה במידת יושר וצדק, - זה הולך לאיבוד ונעשה קרחים קרחים. וכשהוד הטבע נשחת - שהקרחה היא אחת מהכלל כולו - שוב לא תוכל כל התיפות מלאכותית למלא את החסר. "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ד'" - השומרת את הוד הטבע של היופי החיצוני המקושר עם עדן היופי הפנימי ושל המידות הטובות וטהר הנשמה - "היא תתהלל" גם בחן ויופי המבוסס על יסוד מתנת ד' שבטבע היצירה.
שבת ו לד
לה""ותחת פתגיל מחגורת שק" - פתחים המביאים לידי גילה יהיו למחגורת שק"
.
היחס המיני ההגון הבנוי בקדושה וביושר, לבד מה שהוא בונה ומשכלל את העתיד של העולם, הוא מאשר בזה עצמו את ההוה. ההשתלמות שהמינים מקבלים זה מזה בתכונותיהם הנפשיות, אינה פחות מלאת ערך מהתכנית של התולדה החומרית. עדון נפשי הגון המביא אחרית טובה, הוא עומד הכן לישרי לב המנהיגים את חייהם ביושר ובכושר בסיוג התורה ובאמונת הלב. אבל הרשעים משחיתי דרכם מאבדים את ההון היקר שברכת ד' בקרבו, לאבדון. ואותה התכונה שהוד החיים ועוזם מתגלים בה בטובה ותמותה, כשיורדת היא לעמקי רע ישוב הכל אחורנית. האדם יאבד את ערכו, לא לבד את ערכו האנושי, כ"א גם את ערך החיים שלו. הלב יתרוקן מכל ששון וכל תקוה. הכוחות יתדלדלו ויהפכו לפלצות וזועה. לבישת השק של עת-צרה מכוונת היא עם ההשפלה הזאת של הכרת ערך ההשפלה היורדת עד לגבול הדומם החומרי; כלומר לא ענין חי התופס ערך לעצמו, הראוי להיות קובע מדורו לפי ערכו ולפי תביעותיו הטבעיות שהינן על כן זכויותיו היותר צודקות, כי אם כמו חומר ודבר של קנין שאין בו חיים וחפץ, הראוי רק להטען ולהנתן בשק. כה תגדל הנפילה ממרום עיזוז חריפות החיים המלאים בטובם עד למחגורת שק.
שבת ו לה
לו""כי תחת יופי" - אמר רבא היינו דאמרי אינשי חלופי שופרא כיבא"
.
ההצטיינות היתירה ביתרון מעלה מהרגיל, בתכונת היצירה, איננה בנויה עפ"י רב בדמות שדרה עליונה על גבי הערך הבינוני, אשר אם יהרס היתרון, ישאר במקומו הצד התחתון, שבהם בעל היתרון שווה אל מצב של הבינוניות. כי היצור שחונן ביתרון הוא כולו מראשית הוייתו רשום בטבע של יתרון, והצד הבינוני אין לו בו מעמד איתן, וזהו בעצמו הכח המכריחו להחזיק ביתרונו בכל עז. ואם ע"י קלקול הנהגתו עזב ממנו צד היתרוני שבו, לא ישוב למצב הבינוניות, כי אם ירד עד קלקול בלתי מצוי ומצב הרוס המכוון לעומת יתרונו. כי הכח הבלתי רגיל היוצר ופועל בקרבו יעשה את שלו; כשהוא מתנהג על פי דרכו המשתמר לטובה יפתח בקרבו את הטוב הנשגב, וכשהוא נעזב ונשבר יעשה בעוצם כוחו את הגריעות הבלתי מצויה. היתרון של היופי המתגלה בתכונת הגוף והמחובר הרבה ג"כ לתכונת הנפש, כשיתהפך לרועץ ע"י התזנות החיצונית העלולה לחול עליו ולהתדבק בו תהפך תכונה זו עצמה וכל כוחותיה - אפילו הגופניות - להכשיר את הכיעור היותר מגועל במצב הבשרי. כמו שמחוללת את הכיעור הנשמתי הפנימי באופן בלתי מצוי ורגיל - "חילופי שופרי כיבא".
שבת ו לו
לז""ושיפח ד' קדקד בנות ציון" - אמר ר' יוסי ברבי חנינא מלמד שפרחה בהן צרעת
.
כתיב הכא ושפח וכתיב התם לשאת ולספחת". הנפילה (נבילה?) האיומה המוסרית המרוקנת מהאדם את כל הויתו העצמית, האדם נעשה בקרבו חלול וכלי ריק. ודוקא מזאת הנפילה הפנימית נעשה מלא גאות וזדון וחשק התהדרות. הוא בעצמו יודע שמה שיתן הוא לעצמו איזה ערך אינו שווה מאומה, מפני שהוא יודע ומרגיש בפנימיות נפשו כמה שפל וגרוע הוא. אע"פ שמפני האהבה העצמית הנפרזה רעיון זה של ידיעת גריעות עצמו נחנק הוא בפנימיות מחבוא הלב, ואיננו יוצא להיות בכלל מחשבה ברורה. מ"מ התוצאות היוצאות מזה פועלות מיד לרעה שהוא חפץ למלאות חסרונו דוקא ע"י מה שהצד החיצוני שבו יהיה מפואר ואחרים יהדרוהו, כאילו בזה ישלים את פגימתו הפנימית העצמית. אבל לא תקום ולא תהיה מחשבה נבערה כזאת המהרסת את כל היסודות של האושר הכללי והפרטי. וכיון שגברה הרעה של הנפילה הפנימית בבנות ציון שחותם הקלקול הכללי נטבע בהן במידתו היותר איומה, עד שערכן העצמי נאבד מהן לגמרי, וכל חפצן לא היה כי אם להיות נטפל לחיי אחרים, ואפילו לעם אחר, רק למילוי הריקות של נפשם אשר הושפלה. זה הקדקד המלא מחשבות כאלה, עולה בידו ההיפך מחפצו, "ופרחה בהן צרעת", ספחת שפלה שאין בה צורה עצמית מהותית, אבל הצד הפועל שבה הוא להיות מאוד שנאוי ומאוס בעיני אחרים. יסורים כאלו מדכאים את הנפש ומביאים את היהירות הריקניות לידי כליון, ואז משיבים את ההסתכלות הפנימית אל תוכה, עד שמזה עצמה תוכל לצמוח רפואה להשובבות המתהוללת, למען ישוב ורפא לו, וימצא תנחומים ומרגוע לנפשו לא במידת ההתהדרות החיצונית הבאה ממקור זר כי אם ממעמקי נפשו אשר ההטבה המוסרית והזרחת אור אלהים בקרבה תהיה ראשית ותכלית לכל רפואותיה ושיבתה לתחיה.
שבת ו לז
לח""וד' פתיהן יערה" - רב ושמואל חד אמר שנשפכו כקיתון וחד אמר שנעשו פתחיהן כיער"
.
הנטיה המינית כשהיא נובעת מתוך נפש טהורה מסובבת מרגשות מוסר ומחשבות אציליות היא גם גם בפנימיותה גם בחיצוניותה טהורה. והמעמד הנפשי האדיר שלה פועל ג"כ על גידול הגוף, על תכונתו הפנימית שיהיה קרוב לטהרה ורחוק מהתעוררות פחותה וגסה, המביאה חולאים חומריים ורוחניים. וכשהיא במעלתה האידאלית העליונה פועלת היא אפילו על המזג והגידול הגופני לשום לוית חן ועדנה עליו עד שכל תנאי היופי היותר מדויקים וכל השלמתם מוטבעות בגויה הטהורה ההיא, ובה היו מצטיינות בנות ישראל בעת היו בטהרתן, ובמעמד של שמירת ערכן המקודש. אמנם, בנבילה המוסרית, שנהפכו כל היתרונות הנפשיים והכוחות הגבוהים והערים שבעלי נפשות גבוהות חנונים בהם לרעה, נהפכה זאת הנטיה המינית לתאוה שפלת ערך וזהומה עד שפעלה את זוהמתה בהגלותה גם על הצד הפנימי של הגוף וגם על הצד החיצוני. הצד הפנימי - "שנשפכו כקיתון"; והצד החיצוני - שאבדו את יתרון העדון הבשרי שפעל מהלך הרוח של שקט הרעיון והצניעות הפנימית בעומק הטבע הישראלי "ונעשו פתחיהן כיער". החם הזר של גסות הנפש הפך את הגידול המותרי במידה מתנבלת, תחת הטהרה המופלגת שעליה נאמר: "ויצא לך שם בגויים ביופייך".
שבת ו לח
לט"אמר ר' יהודה אמר רב, אנשי ירושלים אנשי שחץ היו אדם אומר לחבירו במה סעדת היום וכו'"
.
כל כח העומד בגובהו והשתלמותו למטרה רוממה, כשהוא נופל מערכו הוא מגלה את מהותו לצד החסרון באותה המידה עצמה של הכשרת גדולתו. כשהנשמה האלהית היא רוממה באדם, נכנס בקרבו אור החיים במידה רחבה וגדולה, החיים מראים בקרבו את צורתם העידונית הפנימית וערכם נעשה חשוב עד שהנטיה להעלות את אור החיים, להרבות את ההפריה, מונחת בעומק הנפש בצורה של מנוחה, של אהבה וחדוות עולמים, לא תסעיר את הרוח ולא תערבב את הטהרה הרוחנית ולא תצא מגבול ערכה וזמנה. עדון טהרת האהבה יוצא הוא ממנה וממלא את הנפש אושר ורוממות ולוקח עימו את כל המידות היותר חשובות ועדינות. כשהאדם נופל, הולך זה הכח הער של הנטיה הטבעית בדרכי חשכו ואותה הנטיה העדינה, שבשביל חשיבותה ורוממות יפעתה חלפו הלכו ממנה חלקים רבים מן הזהירות וההצנעה, נעשית אח"כ למוקש לגסי נפש ופריצים הוללים, עד שכל הוד האדם מתרוקן ונטבע בשקוע ההתרגשות הבהמית העכורה. ועל חשבון האידאליות הטבעית שהיתה זכאית להרחיב את חופשתה המסוגרת בבישנות טבעית פנימית, משרכת הבורות את דרכה ביון מצולות הכיעור והשחץ אשר ישוב לטהרה בעת אשר יבוקש עוון ישראל ואיננו ואת חטאות יהודה ולא תימצאנה.
שבת ו לט
מ"אמר רחבה אמר ר' יהודה עצי ירושלים של קנמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל"
.
החיים המעשיים, עם כל רתיחתם והמיית גליהם בכל לב ונפש ובכל הקיבוץ החברתי, המה בתכונתם מלאי עז וחם. אמנם לא בכל עת הינם עומדים במצב אחד, לפעמים תנועות החיים היחידים, וכמו כן החברותיים, שוקטים ונמים יושבים בסתר והולכים לאט; ולפעמים, כאשר יזדמנו מאורעות וסיבות יתגלגלו ויזדעזעו החיים והחם ילך ויתגבר, וחלק אחד מהקיבוץ יצית את הלהבה במשנהו, עד שיהיו החיים עזים ומלאים חם ואש נוער. אבל בנוהג שבעולם חם החיים כשיתעורר, יתעוררו כל כוחות הזוהמא שבהם לעומתו: הרצח, הזימה, השיכרון וכל הנבלות המסתעפות מהם, עד אשר הריח הטוב של הנשמה האלהית, המריחה את הבושם הטוב של העדון האלהי, של החכמה והמישרים, של הצדק והאורה העדינה הרוחנית, יחלוף ויעבור, והאויר של החיים ימלא צחנה של תאוות גסות והנאות שפלות באין אור עליון וחיים אמיתיים. וכן הדבר נוהג בכל קיבוץ ואומה, עד שכל מה שיגדל יותר הקיבוץ והממלכה, בכמותה, כן רבו בקרבה הכוחות המזוהמים, עד אשר בעת ההתגברות של החיים המדיניים המרכזיים, המלהיבים באישם את החם הקיבוצי, יצאו רוחות רעות וריחות נבאשות חדשות להוביש כל נעלה ונשגב המרומם את אור הנשמה הטהורה אשר באדם. טעם הדבר הוא, מפני שבעצם כללות הקיבוץ האנושי, כוחו הפנימי המעוררו לקבוץ וחבורה עומד הוא עדיין במדריגה שפלה. התשוקות הפראיות עודן פועלות הרבה ובוערות בסתר הלב. רק יחידים הינם המתנשאים אל מעלת הריח הטוב של נשמת אלהים חיים אשר בקרבם. והיחידים הללו עומדים הם ממעל לכח הקבוץ ולזרם החיים שבגויה הקבוצית כולה. ע"כ רק אז יפיח ריח הטוב בעולם וריח הרע של הרשעה לא יהיה כ"כ מורגש, כל זמן שאין הזרם הקיבוצי מתעורר מצד הנקודה הגבוהה שבקרבו דהיינו מצד נקודת התרכזותו לחטיבה אחת, המבקשת מגמה אחת. שאז, השפעת היחידים הנעלים מורגשת מעט. אבל מיד עם ההתעוררות המרכזית, אמנם ירבה החום - התנועה והתרגשות החיים, אבל ריח רע יפיצו כל אלה עד שהנשמות הטהורות יעונו מאד רק ממחנק האויר המתמלא בכללות הקיבוץ הממולא כולו בבקשות בהמיות, פראיות, גסות ונאלחות, שצד הבהמה שבאדם והחיה הרעה שבתוכו הוא הפועל היותר עיקרי בהם להותו והשפלת ערכו. זה הוא כלל נוהג בכל מיני קבוץ שאור החיים הפנימיים האלהיים איננו הווה בהם ליסוד חיים של האומה. לא כן הוא ישראל. אור החיים הפנימיים של ישראל דוקא מצד קבוצם דוקא מצד נקודת הגובה של המרכזיות שבהם הוא אור אלהים, אור החיים היותר יפים, היותר טהורים היותר מאירים. שכל מה שיגדל חומם, כל מה שיתלהבו רגשותיהם, כן יפיצו ריח טוב ובשמי-עדן גן אלהים בארץ ובעולם. החום, ההתעוררות, יבאו מאיזה חומר המוכן לשמור על איזה תוך, קליפת-עץ, השומרת את ליחו ורעננותו. אבל ריחו ריח שדה אשר ברכו ד'. "עצי ירושלים של קנמון היו וכשמסיקין בהם" - כלומר, כששלהבת החיים הקיבוציים מהסיבות הגורמות את ההתלהבות הקיבוצית בטבעה הישראלי הטהור, כשהחום ההוא מתגבר, כשהחיים מתרעננים עפ"י חם נלהב זה, שמקורו הוא מקור היופי והתענוג האלהי השוכן ג"כ בכל בשר וחושיו, בכל נשמה ותעופות כוחותיה, שהמעשים היותר כבירים בטובם ואשרם באים ממנו, שהאור של הרגש היותר עדין, ושל השכל היותר צח, של חמדת כל האהבה הכללית היותר ברורה ומחוטבת שרוי בו, כשהיו מסיקין בקנמון זה במרכז היהדות, במקום התקבצות הנשמות של בני אל-חי כולם, כשההתעוררות המרכזית שמירושלים היתה משתלהבת, - ריחם הטוב היה נודף להרנין את החיים של הטהרה, של האורה הצחה, של הצדקה היותר רעננה ושל המעשים היותר טובים, של המחשבות היותר עדינות רצויות ומאירות, - בכל ארץ ישראל. ומן הלב אל כל האברים היה עולה חם החיים עם עצמת טהרתם ורוממות קדושתם ממקורו של יסוד הקיבוץ "במקהלות ברכו אלהים ד' ממקור ישראל".
שבת ו מ
מא"ומשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא"
.
כשנמצאת נקודה של אורה במקום אחד מן העולם פועלת היא במסתרים פעולה כללית לכל העולם כולו. חק האורגניות היחס החי של השפעה ושל קבלה, הולך וחורז ומקיף את כל המצוי, את החומריות ואת הרוחניות, הפעולות, המנהגים, ההרגשות ואת המחשבות. אמנם, כשהאורה היא גלויה, כשפעולת צדק ויושר היוצאת ממקור מחשבה והרגשה טבועה אצילית, המפעמת בחזקה במקום אחד, מתגלה היא בחיים ובפועל, אז התכונה האלהית הפנימית המחיה אותה הולכת היא ומתגלה, כובשת מקום בחיים ומכשרת יותר נפשות ולבבות עד כדי להכניס מקור ישועה בתוכיותה של הנשמה הקיבוצית הכללית, עד שמכוחה מתהפכות לטובה כל נקודות החיים הפרטיות והולכות וצומחות לטובה. אבל כשהאור נעלם, כשהחיים האלוהיים אינם מתגלים במרכז של מדינה וממלכה, אז ההרגשה הפנימית העדינה הולכת ומתעלמת, והיא מצמצמת את כוחה ומעלמת את אורה. בחיי השכל המעשי לא תתגלה עוד כי אם בצמצום גדול מאוד. הליכות עולם בשכל מתרחב לא תסלול. רוח פנימי, בחשאי, בחדרי חדרים של הנשמה האנושית, הולך לטובה. אור החיים עצמם, שאיפת הגדלת כוחותיהם בגניזה פנימית בשיעור מצומצם, בתור שאיפה הרגשית בשיעור קטן ודל, כח חיים של געגועים בלתי שכליים הדומים לגעגועים בהמיים שהשיעורים הם מקור חייהם; בשיעור מועט כזה נמצא בעולם גרעין של צדקה וקורטוב של חיים שואפים בפנימיותם להיות החם שלהם מיוסד על בסיס הטוב הנשגב המאור האלהי. אבל לא יתגלה חוצה, לא בהליכות השכל המתרחב ולא בנאות המעשה המתפשט, כי אם בגניזת הרגש העדין שממקור נשמת אלהים, שהניחה שורש בנשמה האנושית היצורה בצלם אלהים. מולכת היא ההרגשה הזאת בחדרי לב, כבודה בת מלך פנימה. היא סגורה במכונה עד אשר יקרא דרור לשבי ירושלים וציון במשפט תפדה. "ומשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה ומשתכח בגזאי דצמצמאי מלכתא". ביסוד החיים האלהיים שאינם פוסקים והם מחממים גם את כל הכוחות היותר משתפלים כדי להביא הכל לתעודת החיים הגבוהה ההולכת ואור. צמצום האורה האלהית המתרוממת מעל כל, כדי להעמיד את הצביונים הפרטיים מרובי הגוונים של החיים, שם האוצר הגנוז של חיי עולמים, ושם חיי המלוכה המתקבלת באורח התמלאות-חיל-של-נפש-עייפה, אחרי אשר תשגב עז, אחרי אשר עולם מלא יוסד בכל הליכותיו ועליו יקרא שם מלא. אחרי הצימאון הבא מחזקת החיים והרגשותיהם המתפרצות, חמדת עולמים להשגב באור חיים אלהיים מרוממים מכל, - יבוא נחל העדנים המתרחב, והיה ד' למלך על כל הארץ, והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.
שבת ו מא
מבלא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת כו' ר"א אומר תכשיטין הן לו
.
הגבורה, כשהיא לעצמה היא תכשיט. עז החיים בכל אופן הוא טוב ונאה, והיא בטבעה מחוברת עם גבורת הנפש, שהיא באה דוקא עם טהרתה ויושרה. ע"כ הסימנים החיצוניים המראים על הגבורה, הנם ג"כ תכשיטין._
שבת ו מב
מגוחכ"א, אינן אלא לגנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה
.
אע"פ שעצם מדת הגבורה היא תפארת ותכשיט לאדם, אבל האופן אשר (נשמתשו) [] בו עד כה בנ"א בגבורתם הוא מכוער הרבה. ובאשר כלי הזיין, שהשימוש בו הי' ברובו רק להרע, הוא מורה יותר על ההשחתה האנושי(ו)ת ממה שמורה על תפארת הגבורה הצפונה בקרבו, ע"כ אינם אלא לגנאי ._
שבת ו מג
מדתניא, אמרו לו לר"א, וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלים לימות המשיח
.
א"ל, מפני שאינן צריכין, שנאמר (ו)לא ישא גוי אל גוי חרב. הניגוד הנמצא בין גוי לגוי, כל זמן שהוא נצרך, הרי הוא מתיקוני העולם והוא משכלל את הדרו. וכיון שיש ניגוד, מוכרחת היא יראת המלחמה להמצא, וצריך חרב מוכנת בכף כדי להשוות את המשקל של הכח, כדי שלא תתפרץ מלחמה. וזאת היא הודה והדרה של החרב, שע"י כחה מתקיים צביון החיים המלא ניגודים, ומ"מ היא שומרת את השלום לפי הערך, ותעודתה היא באמת שלא תהי' לכלי שימוש כ"א לתכשיט, שכח הניגוד יהיה בכח, כדי לתמם את כל גוי ע"פ צביונו המיוחד, ומ"מ לא יצא אל הפועל לשפך דם. אמנם בימות המשיח, לעת אשר תתבשל האנושי[ו]ת לגמרי, אז יסור כח הניגוד משרשו, ושינוי הראוי להמצא בין העמים יעמד ע"פ מערכה משטרית, כאותה המערכה של האיברים הפרטיים של גוף שלם. ואז לא יהיה החרב נדרש כלל, כי אין כאן אפילו כח גנוז שיש לו אפשרות להתפרץ לכלל מלחמה, ולא יהי' נמצא כ"א שלום מוחלט, ורגשי ידידות וכבוד בין כל העמים, ותבטל גם מעלת התכשיט של הזיין, מפני שאינן צריכין ._
שבת ו מד
מהותיהוי לנוי בעלמא
.
אמר אביי, מידי דהוי אשרגא בטיהרא. המצב של המעבר מתקופת הקלקול והמהומה העולמית אשר המשטמה והרשעה שולטת והחרב עושה שמות ורעות רבות ע"י רשעים ורעי אדם, עד לתקופת האורה, שהש[לום] יכן וממשלת הצדק תשים משטרה במלא עולם, שהיא הופעת מלוכת ד' בתבל, שהיא עיקר המשיחיות ותכליתה, דהיינו שכבר ישוב הניגוד האנושי, שהיה לכתחילה עומד ביחס אל הגויים במעמד מקולקל והרוס מאד ולא בא אל תעודתו, שהוא תכלית שכלול העולם בהמון צבעיו, להיות לכח אחד שכולו מקושר זה בזה בחטיבה של אחדות גמורה. ובינתיים צריך שימצא מעמד כזה שאמנם הניגוד לא יחדל עדיין, אבל תכליתו כבר תהיה מוכ[נה] בכל לב ובכל עם ולשון, עד אשר ע"י הסיוע של החרב המונחת בכח, כבר יקום השלום בפועל על מכונו. אמנם לעת אשר כבר עלה המעמד למדריגה הגבוהה, אשר הניגוד חלף כולו ואין כאן כ"א חטיבה אחת מלאה גוונים מרובים, היודעים להוקיר זה את זה ולכבד את כל נטיותיהם המשונות, כי יוכרו כולן להיות עולות לתכלית עליונה אחת ומיוחדת, הגדולה בכבודה והדרה, שהיא השלמת העולם בכל תכונותיו כולם, שממנו יתראה הד[ר] הממלכה האלהית במלא עולמים, שלא רק בפועל לא יהי' מקום למלחמה, כ"א גם בכח לא יהי' לה כל ציור ואופן, אז החרב, אפילו בתור תכשיט, מחשיך הוא את יפעת אור התקופה הנכבדה ההיא ומוריד את כבודה, מידי דהוי אשרגא בטיהרא ._
שבת ו מה
מוופליגא דשמואל, דאמר שמואל, אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ
.
אם נשקיף על החיים לא בהבטה פרטית, מנקודת חיים של כל יחיד בפ"ע, כ"א בהבטה כללית, אז יתואר לפנינו כלל החיים בתור מציאות אחת גדולה מחוברת מהמון שלשלאות וחוליות שונות, אשר זרם ושטף החיים עובר בהם דוקא ע"י כח הניגוד הנמצא בכל חלק מחלקיהם ביחש למשנהו. ואותו הכח הכללי, המוציא מתוך כל המון הניגודים את היסוד האחדותי, העושה את כלל החיים לחטיבה אחת, הוא מהפך את הניגודים כולם לטובה, ומוציא מהם את אימוץ כח החיים. באופן כזה אין לנו לצייר שלמות בחיים, כל זמן שהם עומדים על תכונתם בצביונם השלם באותו הסוג שהננו מוצאים בו את חיינו, שיבטל מהם כל יסוד וכח לניגוד, כי ביטול כח הניגוד הוא ג"כ המעטה וכשלון ליסוד החיים עצמם. ע"כ ההפרש הוא בין הימים שהעולם שומם, והרשעה שולטת, לימי האורה והטובה, רק במה שכח הניגוד יהי' רק שרוי בכח כדי לעורר את יסוד החיים, ולא יצא אל הפועל לבלע ולהשחית. כח היד התקיפה בלא משפט תסור, ושיעבוד מלכיות הבא על ישראל מרעי גויים יבוטל, וכל הזכיות הטובות שראוי לישראל למצא ע"פ גורלו בתבל ישובו אליו בכל המילוי והטוב, שבהם כלול כבר ארצו וממלכתו וכל חירותו, קניניו החומריים והרוחניים כולם, חופש השפעתם והכרת כבודם בקרבו, בדגל נשא, ובעולם בכל הרחבתו הראויה לו. אבל מציאות הכח הניגודי בגניזה ובכח מוכרח להמצא. מדת העניות צריכה להמצא בעולם לפי המספר המועיל רק לחבר את הבריות זה לזה בקישורי רחמים ואהבה, אבל לא במדה שימצאו מרי נפש אשר יקוו לתשועה ואין. מקרב הארץ לא יחדל האביון , מפני שהארץ בכלל העולם צריכה היא למדה זו, אפס כי בך ביחוד לא יהי' אביון 1 . מצבה המיוחד של האומה לא יגרום תוצאה של עניות מיוחדת שהיא בכלל מדת פורענות, אבל כפי אותה המדה הדרושה לארץ, לעולם בכלל, לעורר את הכח של נדיבת לב ושל חמלה טהורה ע"י השפעתה, תמצא, והנה תמצאנה בה בכח ולא בפועל. וכן כל הניגודים היסודיים שבין עם לעם, המכשירים את האנושיות בכללה למקצועות שונים של עבודה בחיי המעשה וחיי הרוח, כל אלה ימצאו. ולפ"ז יהי' הזיין גם אז משמש לתכשיט המבצר את כח הניגוד שלא יצא חוץ ממטרתו, המלכיות היא נמצאת, והעולם עם ניגודיו הוא הולך וחי, אבל שיעבוד מלכיות אין. הכבדה והמטת צער ויגון ע"י אי שיווי משקל וחסרון מוסר ודעת, המתפרץ מעל לגדרי התקנות שהיושר והצדק המפעם בלב האדם מאור נפשו האלהית, דבר זה לא יהי'. ובזה מתחדשת צורת העולם לטובה ולברכה, אע"פ שתנאי יסודי החיים עומדים על עמדם, ואין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד ._ מו. 1._
שבת ו מו
מזמסייע לי' לר' חייא בר אבא, דאר"ח ב"א, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך
.
אפשרות עלייתן של ישראל מידי עומק השפלות של הגלות עד מרום המעלה הראויה להם היא מצויירת בשני אופנים. האופן האחד הוא ע"י עלייתן העצמית, מבלעדי הקשר שיש להם עם כל העולם כולו, עם כל האנושיות כולה. כשתהי' העלי' ע"ז הדרך, אז העולם יהי' כמנהגו, העמים יחיו את חייהם הם, וישראל ישב על אדמתו ויחי' את חייו בכבודו הראוי לו. היתרון שבו ודאי יתגלה באופן בהיר ובולט, והשפעה גדולה תצא ממנו על חיי העמים כולם לאט לאט, אבל לעומת זה כמה ענינים של הכרח יכנסו ג"כ במחנה ישראל, כדי שיהי' בלתי מובדל לגמרי מכלל העמים, למען יתיחסו אליו באופן אנושי, ויקבלו את הראוי לקבל, ויקחו יחד חלק בהקונצרט העולמי של מהלכי הממלכות. לא כן הוא האופן השני, היותר נשגב. כשיתרומם ישראל ע"פ סגולתו האמיתית הפנימית, ע"פ כח אלהי שיש בקרבו, לתן לכל העולם כולו צורה חדשה ומתוקנת, אז לא ישראל בלבד יתרומם כ"א כל העולם כולו. אז תחל תקופה של יו"ט וששון אלהים בעולם, חדות עולמים והגברת העדן האלהי על כל מנעמי החיים. אז תחל תקופה חדשה שאין בה שום תערובות של זוהמת הרע, הרשעה וההתקוממות לא תפעול עליה מאומה, הכעס והעוצב לא יוכל לשלוט בקרבה, ודאגה על שיווי המשקל של העולם לא יוכל לעלות על לב. אז יבטל כח הזרוע מעקרו, והחרב תאבד את עיקר חשיבותה ותהפך לגנאי גמור. וזאת היא תקופת ימות המשיח שנתנבאו עליהם כל הנביאים, אע"פ שהמצב של החומריות ותביעתה הצודקת ע"פ הגבולים הנאים לה לא יזוז ממקומו, ע"כ יש לנבואה, הצריכה להיות נתפסת עם החושים והדמיון המקבל את האור השכלי האלהי העליון ע"פ סדרי החיים והמציאות המוגבלים בתוך העולם האנושי וסדריו. אבל עוה"ב , סדר חיים והויה של קישור המושג ההוה, המוגבל החושי, באופן ישר עם כל מה שהוא ממנו נעלה וגבוה, קשר מפולש עם כל הקוסמולוגיה החמרית והרוחנית כולה, באור אין סוף, המנהיר נחלי עדניו בכל נשמה המתגדלת אז על כל אפסים, זה אי אפשר להכיל בכל חוש ודמיון, ולא בכל שכל כפי טופסו ואופיו היום, עוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך ._
שבת ו מז
מחואיכא דאמרי, א"ל לר"א, וכי מאחר דתכשיטין הן מפני מה הן בטלין לימות המשיח
.
א"ל, אף לימות המשיח אינם בטלין. היינו דשמואל, ופליגי דר"ח ב"א. מדרגות שונות אפשריות הן להגלות בעולם, ובכל אחת מהנה אפשר שתבא גאולת ישראל וימות המשיח יחלו. החרב, אפשר שתהי' משמשת לא רק בתור מגין ושומר את השלום שלא יופר, כ"א עוד יהי' לה תפקיד לבער קוצים ולהכניע עריצים, ומ"מ כשתבא השעה שישראל יוכל לבא אל מנוחתו ונחלתו, תהיה יד ד' נטויה עליו. ואם גם בעתיד, אשר כנסת ישראל תשוב לגדולתה, עוד יוכל להיות שמ"מ כח הגבורה יהיה צריך לעשות את דרכו לפעמים גם בחרב נוקמת - א"כ יחשב בצדק הזיין לתכשיט ישראלי ג"כ, אע"פ שבעקרו איננו בא כ"א מפני ההכרח. שלילת התכשיט יכולה להיות רק לדבר ששימושו מצוייר רק בזמן החרבן והדילדול של האומה, אבל כל מה שהשימוש יהיה בו גם בזמן הגדולה, כבר יש בו משום תכשיט אע"פ שהוא צורך שעה ועובר. ונראין הדברים, שע"פ הלשון האחרון הזה, אין אנו נזקקים לומר שרק לתכשיטין בעלמא יהיו כלי הזיין, אלא שישראל יעשה חיל גם בעוד אשר ערפל יכסה ארץ ולאומים, והשד והמץ עוד לא יכלה מן הארץ. יבא ישראל למנוחתו כדי לבא אל מגמת פניו וחיותו המכוונת בארצו וממלכתו, ואם ירעשו המון גויים לקום עליו עוד הפעם, הנה ימינו תרעץ אויב. עד אשר תתרומם הרוח, וע"י גדולתן של ישראל והכרת דבר ד' אשר יקום לעולם, לעיני כל בשר, על העם אשר בחר לנחלה לו, ויתרומם ערך המוסר והצדק מצד ההכרה שהרוחניות העליונה היא התקיפה מכל, כי דבר ד' צור עולמים היא, אז תחדל החרב מן הארץ. אבל מבטלי החרב, בני ישראל, צריכים להיות בתחילה חגורי חרב, והוראת גבורתם צריכה לבא בתכונה של פועל ומעשה. אז השלכת החרב, אחרי אשר נאחזה בכף מעם מופת זה, תהיה הוראה מקובלת ע"פ דבר ד' לכל עם ולשון. א"כ גם לימות המשיח אינם בטלים , מפני שהם צריכים להראות את היכולת של העזוז המעשי והגבורה החמרית, כדי שיהיו יכולים לבטל אותה, לא רק ע"פ תכונה אצילית רוחנית לבדה כ"א גם עם כח הגבורה והעז המתלוה עמה, ימין ד' רוממה ימין ד' עושה חיל 1 . וע"ז צריך הדבר להיות התחלת צמיחת קרן ישועה דוקא בעוד כל מחשכי ארץ עומדים קיימים בפראותם, כי לא יבא האור הגמור כ"א ע"י אורן של ישראל וגדולתן בפועל, והיינו דשמואל, ופליגי דרחב"א ._ מח. .1 תהלים קיח טז._
שבת ו מח
מטא"ל אביי לרב דימי, וא"ל לרב אויא, וא"ל רב יוסף לר"ד, וא"ל לר"א, וא"ל אביי לר"י, מ"ט דר"א דאמר תכשיטין הן לו, דכתב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך
.
לפעמים יש דבר שיש בתוכנו כיעור וגנאי ומ"מ ההכרח מיפה אותו, עד שע"י ההרגל הגדול משתכח לגמרי הכיעור שבו ואיננו עולה על הלב, ומתגלה הוא לעינים בתור דבר יפה ונאה. אבל אם הכיעור שבו הוא כיעור מוסרי, לא יוכל הרגל כזה לזכות במשפטי התורה, שלעולם הדברים הולכים מצד []תורה, דכתיב בה אמת 1 , ע"פ המשפט הפנימי של הדבר. ע"כ, מה שהוסכם בעולם שהחרב היא תכשיט, איננו מעלה כלל אותה מידי כיעורה, שסוף כל סוף היא כלי לפעולות של השחתה ורצח, הבזוי אצל השכל והיושר. אמנם אם נמצא מצד התורה ראיה שיש הוד והדר בחרב הגבור, אז נשכיל שיש לפעמים איבוד כזה שנעשה בחרב נוקמת, שהוא מביא ברכה לעולם יותר מאילו לא היה הדבר הצריך הכרת לפי חרב. כי הרשעים הצריכים להכרת, כך היא שלמותה של ההויה האנושית, שיהיו ויכרתו. אז תמצא לנו החרב בתור תכשיט. וזה אי אפשר לשפוט משום בחינה של הסכמת ההרגל, כ"א מה שתכריע בזה הדעה העליונה, מפני הכתוב ברוח הקודש חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך ._ מט. .1 ע"ז ד ב._
שבת ו מט
נא"ל רב כהנא למר בריה דרבינא, האי בדברי תורה כתיב
.
א"ל, אין מקרא יוצא מדי פשוטו לעולם. הדמיון והשכל, אע"פ שהם נראים כשני דברים נפרדים זה מזה, ולפעמים - והם רבים מאד - ג"כ מתנגדים מאד זה לזה, הם בכל זה חזיון אחד וענין אחד. הצד הרוחני הפנימי שבאדם, מתחיל את פעולתו החיונית של הרעיון בהתחלתו בדמיון, ואח"כ הדבר הולך ומתבכר, עד שהוא מתעלה בפעלו זה עצמו עד למרום השכל, ונמצא שאין השכל אלא הפרי המבוכר שגרעינו התחיל להיות צומח בדמיון. ע"כ התורה השלמה של בקשת האמת, היא לא לעקר את הדמיון ממציאותו והשפעתו לגמרי, כ"א למצא את התאמתו אל השכל שבקרבו, וכשהוא מתחבר יפה אל השכל הוא משפרו ומנעימו יותר, ומוציא הוא יותר את כל המאורות היותר גנוזים שבעומק השכל אל הגלוי. שלמותה של ההתאמה הזאת, היא מתראה בהגלויים היותר שלמים שברוח האדם, שהצד היותר עליון שבהם הוא גלוי רוח הקודש והנבואה, שבהם הכל הולך ממקור השלמות המקפת, הלוקחת את הרעיון מהעולם הכולל כל, המתגלה ע"י האור של השלמות האלהית המופיעה על החוזים המוארים באור האלהי. ע"כ, אף שהפשט של המקרא יוכל פעמים רבות להיות הלבוש הדמיוני להרעיון הפנימי, שהוא הרבה יותר מבוכר ומתעלה עליו, מ"מ לא תהיה ביניהם סתירה כ"א התאמה גמורה פנימית. וכשם שבעולם הרוחני, הגבורה הרוחנית היא מתגלה בתכלית שלמותה ע"י מה שסוללת לה את דרכה במה שהיא מסירה מפניה את המעצורים הקשים המחשיכים את אורה, כמו מוקשי הטעות של הדעות המטעות המחשיכות את יפעת השכל, והנטיות הגסות של הרצון הבהמי המשפילות ומעוותות את הרצון הקדוש של הטוב העליון הגנוז בפנימיותה של הנשמה, שהכח הפנימי הטהור והעדין, הקדוש בקדושה עליונה, יוצא מן הכח אל הפועל ע"י הנצחון שמנצח את העומדים נגדו במעלה יותר עליונה מאותה המדרגה שהיה יכול לעמוד עליה אלמלא היתה דרכו נשארת סלולה לפניו בלא מעצורים, כן האיבוד המעשי של אויבי ה', צוררי הטוב והצדק, הוא דבר המעטר את הגבורה המעשית בעטרה תכשיטית, שלא רק ההכרח לבד מחפה על פעולת חרב זאת כ"א העילוי האנושי הוא המביא לכך. ע"כ הרעיון של גבורת התורה שנמשלה בחגירת חרב, לאבד את המעכבים הרוחניים ע"י תגבורת האור של האמת והצדק, החקוק בנמשל הפנימי של מה שרוח הקודש מקלסת את ההוד שבגבורה, הוא מותאם להרעיון המעשי של הצדקה לתן לחרב את זכות התכשיט, מפני שכך היא המדה של התאמת המחשבה משפלות המדרגה הדמיונית עד העילוי של המדה השכלית היותר עליונה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם . ואפילו אם יתעלו הדורות, והמבט הפנימי יהיה תופש את המקום היותר חשוב בשדרות החברה היותר רחבות, מ"מ לעולם ימצא ג"כ הדמיון היותר נמוך את זכות קיומו וערכו, עד שאין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם._
שבת ו נ
נאאמר רב כהנא, כד הוינא בר תמני סרי שנין, והוה גמירנא ליה לכולי תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מדי פשוטו עד השתא
.
מאי קמ"ל, דליגמר איניש והדר ליסבר. התכונות החמריות והרוחניות, הולכות תמיד בהתאמה בהתפתחותן, והערכים נלמדים על כן זה מזה מפני סוד האחדות ההולך וחורז את כל המציאות, שעל כן כל מה שיש באחד מחלקיה יש ג"כ דוגמתו בכולו, אלא שהם משתנים זה מזה ע"פ חילוקי המצב שביניהם. החומריות והרוחניות, הן באות יחד תחת ההקפה הכללית של המציאות, וכל מה שמתגלה באחת מתגלה בשניה, אלא בניכוי של השינוי הבא מצד חילוק המהותים, אבל כשנעמד ערך נגד ערך, ילמד זה מזה באופן היותר טוב. השכלול החמרי צריך שיגמר בשלמות עצמו, בגידול האדם, ורק אז כשהסכום של המנות החמריות וכחותיהם הנם כבר ערוכים וגמורים, אז יבא התור הנכון להוסיף פרי חיים. בן שמונה עשרה לחופה 1 , ואז באדם המעלה ראוי שיאסף ג"כ הרכוש הרוחני כולו, שהיא הידיעה הזכרונית המבוססת על כל מה שהוא נלמד ע"פ הזכירה והקבלה, כולי תלמודא , שרק אחר העושר הסכומי במדה כללית ראויה היא ההפריה הרוחנית לבא, למסבר אחר המגמר, אז תבא ברכת החידוש גם היא בכל מעדניה, בכל בריאותה ובהירותה, שהסימן היותר יפה שלה הוא במה שידע המחדש, הרוחף בשמי שמים של הרעיונות היותר רוחניים ומפרים, שהבסיס הפשטי, שהיא ההבנה היותר פשוטה וברורה, הוא היסוד שעליו נבנה הכל. כל מה שהוא עליון ונשגב, הוא מובן יפה וברור כשהפשט הוא ברור, כשהידיעות הראשונות הן מושכלות בכל פשטיותן הבריאה. אמנם עליה גדולה היא לאדם ההבנה של יקרת הפשט והכרתו החודרת, איך כל מה שהוא יותר רוחני מהפשטיות, הכל הוא צומח יפה כשהפשטיות היא מתבררת יפה, כשהמדרגה היותר נמוכה, שהיא הקרקע הרוחנית, אינה נשמטת מתחת מעמד הרגלים. ע"ז צריך העמקה גדולה, להבין את כל הענינים הרוחניים והעליונים, לא רק כמו שהם עומדים כ"א בפ"ע, כ"א גם כמו שהם קשורים זה בזה מתחילת צמיחתם עד הפרחתם היותר עליונה, ורק אז יוכר איך שע"י הבירור של המדרגה התחתונה הפשטית הכל מתקשר בקשר מלא חיים, באגד של אמת וקיום. ובראשית תלמודו של אדם לא יוכל לבא לידי מידה זו, ע"כ לא יוכל להשיג את ההוד והזוהר שבפשטיות, ואת השפע הגדול של חיים שהוא משפיע בכל השדרות העליונות של ההבנה, ע"כ לגמר אינש והדר ליסבר , והסברא שבאחרית תחכימהו לדעת מה רעננה ויפה היא הגמירה הפשוטה, עד שתביאהו לידי ההכרה העליונה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ._ נא. .1 אבות פ"ה מכ"א._
שבת ו נא
נבא"ר ירמי' אר"א, שני ת"ח המחדדין זה לזה בהלכה, הקב"ה מצליח להם, שנאמר והדרך, אל תקרי והדרך אלא וחדדך
.
היפה עם הטוב יזדמן שיהיה סותר זה את זה, עד שימצא מה שהוא יפה ואינו טוב ומה שהוא טוב ואינו יפה. וכמו במציאות החמרית כן הוא במציאות הרוחנית, שהטוב שבשכל הוא האמת שבו, והיפה שבו הוא החידוד שבו, אינם מתלכדים לפעמים. אבל במקום שהיפה עם הטוב הוא מאוחד, אז באמת כ"א מחזק את כח חבירו מצד עצמיות כפילת הטוב, אם לא יגרע הערך ע"י סבות של קלקול שהיפה יוכל לסבב מפני מה שהוא ענין חיצוני, שיוכל לגרום היסח דעה מהטוב הפנימי והעצמי. היופי הרוחני כשהוא מחובר אל הטוב שבו, אל האמת, הוא עוד יותר חלק מהאמת עצמו, עד שהאמת הפנימית מתברכת על ידו, ולפעמים רבות ע"י הטיסה היותר מהירה ורחוקה מתבררת האמת היותר בטוחה וקרובה, מה שאין הפשטות הנמוכה יכולה להגיע לה. האמצעי היותר טוב, שהטיסה המחשבית כשהיא מתרחבת ומתהדרת בהיופי שיש בהרכבותיה החמודות לא תצא מחוג האמת, הוא ההתחברות של שני כחות רוחניים, שאע"פ []המעופה הרעיונית מתגברת ע"י הכפלת האורה השכלית, אבל דוקא במה שיש לכל אחד צד השקפה מיוחד, שומר הוא את גבולו של חבירו שלא ילך הלאה מחוג האמת הפנימית. ובזה אנחנו מוצאים שההדר של הגבורה הרוחנית הוא היופי המסודר המשובץ ברעיונות שהם מרהיבים את הנפש ביופי הברק של חידודם, יש בהם הצלחה פנימית ממקור האלהי שחותמו אמת, והקב"ה מצליח להם . שלא יאמר אדם שדרישת האמת תובעת דוקא רעיונות נמוכים, שאין בהם אור וחיים של שמחה והרחבת הדעה, שאע"פ שהרבה מן האמת יש ג"כ אצור במה שהוא פשוט, והלב האוהב אמת מרגיש את היופי הגדול שיש בפשטות היותר קלה וקצרה, מ"מ אין לכחד ג"כ את מילוי החיים הנמצא בעצות מרחוק, ובמערכה של הגיונות מלאים חידוד, שכשהם באים במשקל הראוי מתגלה בהם אמת גדולה, מקושטת בגוונים מאירים ומרהיבים, שההצלחה האלהית הרוחנית גנוזה שמה._
שבת ו נב
נגולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר צלח רכב
.
התכונה של הזרחת מאור האמת מתוך הסביכה העבה של הרכבת כמה דעות וניגודים, שזהו תכנה של החריפות והחידוד האמיתי, היא המיסדת את יסוד הגדולה של ההנהגה הציבורית, שהיא המרכזת דעות שונות בודדות ומנוגדות זו מזו המפוזרות בכללות הציבור, ומביאה אותם לידי מערכה גדולה ומסודרת של אמת אחת גדולה וערוכה בכל. וגדולה זאת ראויה היא לת"ח ההולכים במהלך ההרכבה השכלית, ע"פ המגמה של האמת העשירה בגווניה, ע"כ הם עולין לגדולה ._
שבת ו נג
נדיכול אפילו שלא לשמה, ת"ל ע"ד אמת
.
חלק קטן מאד של החשכה שבא ברצון, כשהוא יורד מטהרו, מאפיל הרבה על הטהרה של הדעה וההגיון הישר, אשר לא יוכר כ"כ בהיותו עסוק במשפטים פשוטים שההבנה בהם מפולשת, והמקומות של היושר אל נקודת האמת או הטעות יכולים להיות בהם גלויים ובלתי צריכים חשבונות רבים. אבל במערכה של הרכבה שכלית, שם החלק המחשיך פועל את הרשמת השקר על כל חלק מחלקי ההרכבה, ומוסיף הוא כח רב ע"י הכפלתו במשפטים שונים הבאים להוציא ע"י הסתבכותם משפט אחד, עד שאין לשער כמה גדולה היא האפלת האמת המסוכנת מאד, הבאה מנטיה רצונית בלתי רצויה ביסוד הנטיה לבנין הרוחניות ההיא. ע"כ, כמה שמפסיד הוא הרעיון של שלא³לשמה בכל התעסקות של תורה, הוא כפול בכפלים רבים מאד בההתעסקות של החידוד בהלכה, עד שהוא גורם לא להוציא את האמת המסתתרת תחת העב של המשפטים המ[ו]רכבים הסבוכים, אלא לסבך אותה יותר ולהסתירה. ע"כ לא יהיה ראוי אז העיסוק בזה לבא למדת ההצלחה האלהית של אור האמת, ולא להרוממות של ההנהגה הכללית, שהיא צריכה בראש לכל, אמת צרופה המתפלשת גם בין סבוך גדול של משפטים מתנגדים, הבאים מתוך השינויים הרבים העלולים לבא בחיי הציבור החמריים והרוחניים. ע"כ לא יהיו ההצלחה והגדולה נכונות כ"א לעוסקים לשמה בחידודם של ההלכה, כאמור ע"ד אמת._
שבת ו נד
נהיכול אם הגיס דעתו, ת"ל וענוה צדק
.
הדרך המביאה את האדם אל האורה הרוחנית הטהורה, הוא צמאון ההשתלמות, הבא תמיד ע"י ההכרה של מה שחסר לו. והשלמות הרוחנית, מפני שאין לה קץ ותכלית, ע"כ מדתה היא, שכל מה שיגלו לאדם יותר אוצרות דעה ושכל יותר יגלו לו המון פליאות ותביעות רוחניות על כח השכל וכח הצדק שלו, ויכיר אז יותר ויותר עד כמה הוא צריך לרדוף אחר השלמות הרחוקה ממנו. כל זמן שאין ההכרה הזאת, של הערך של הרכוש הרוחני החסר והנעלם ממנו ועמו הצמאון אליו, מתגברת בנפש, עלול הוא לבא לידי גסות הרוח המרשמת באדם תכונה של עצלות ביחש לבקשת האמת. וכיון שאין האמת חביבה לו ואיננו צמא אחריה, שע"י כן הוא שש בחלק מדעו במדה של סיפוק כזה שמביאתו לידי גסות הרוח, לא יוכל אור האמת להגלות מבין מפלשי המשפטים המסובכים. ע"כ אין ההצלחה יכולה לבא בחידוד הלכה, כ"א כפי אותה המדה שההכרה של הצד הרוחני הנעלם ממנו מתגברת, שאז כל מה שיחכם ביותר, תגדל שפלות רוחו. כשבקשת האמת נפסקת ע"י גסות הרוח, אין האדם מוצא בדרישת השכל כ"א סיבוך טבעי לתנועה רוחנית הנדרשת בעל כרחו מכל אדם המורגל בעסק הרוחניות, אבל סיפוק זה, אם הוא בא במשפטים קצרים, אז יוכל להכפיל בתוכו רכוש גדול, כי לא תשבע הנפש כ"א בחלק רב מהמושגים אשר תמלא בהם את ציוריה. אבל אם החידוד, המרחיב את כל ציור קטן למרחב גדול, ימלא את הנפש, אז תכבה כליל ע"י מדה זו הנטיה היותר קטנה שיש עוד לצמאון הדעת והאמת בלב פנימה. ע"כ, המגיס דעתו איננו מסוגל כלל להצלחה של ההגלות של אור האמת מתוך המערכה המסובכת של ההרכבה הרוחנית שהיא חידודה של הלכה, ורק אז יגדל האור, ויהיה מלא עושר ומבוסס על יסוד הגברת אור האמת, כשצמאון הדעת של האמת והצדק והכרעתם בחיים יהיה הולך עם הנטיה של ההרחבה, אבל יכול אם הגיס דעתו, ת"ל וענוה צדק ._
שבת ו נה
נוואם עושים כן, זוכין לתורה שנתנה בימין, שנאמר ותורך נוראות ימינך
.
אע"פ שהעין החיצונה רואה את היסודות הראשיים שתכלית התורה בנויה עליהם, בדברים הידועים ומושכלים לכל מפני הטוב הגלוי שבהם, כי כללי החסד והטוב, המוסר והיושר, הם ברורים לכל איש, ושרשי יראת ד' ואהבתו, והקדושה והענוה וכל המדות הטובות והקדושות הם דברים אשר מצד כללותם אין צריך להכנס בסבך של עמקי פלפולים וחידודים רבים, והם הם עיקר תכליתה של תורה. שמא יאמר האדם, אם כן למה לי כל העמל של העסק בבירור ההלכות עם כל עמקי הפלפול שבהם, ואולי ישים אותם גם כן לא לעוזרים אל היסודות הראשיים שעקרה של תורה מבוסס עליהם, אלא גם למונעים את האור הבהיר והכללי לזרוח על הלב, מתוך שהמחשבה טרודה בעמקי הפלפול. אבל עומק הדבר איננו כן, עמוק מאד גנוז הוא, בתוך כל הויה ופלפול של הלכה המסתעף בדרך מאד רחוקה, האור הפנימי של כללותה של תורה. וההגבלה המדוייקת בכל פרטי ההלכות וסעיפיהם, הנולדת דוקא ע"פ העסק היותר חרוץ שבעמקי פלפול וחידוד ההלכה, הוא מרשם בעזו וכח העמל הנפשי והזדרזות השכל הנדרשת לו את עומק הרושם של התמצית הכללית של האור המקיף את כל התורה כולה, אשר לא תבוא כל כך עמוק בקרב הנשמה, אם לא תזקק לעמקי ההגדרה של כל סעיפי המעשה ע"פ יסוד עומק החידוד, המפשט את החוב של המעשה וכל סעיפיו עד קצה גבולו. ע"כ סגולה גנוזה היא, שכל אשר ירבה המתעסק בחידודה של הלכה לשמה, לפלפל ולחדד בהלכה, כן תוסיף האורה המוסרית של יסודה של תורה, שכללותה הוא החסד והטוב, להיות יותר חיה ופועלת בלבבו, עד שזוכין ע"י ההתחברות לחידוד של הלכה לשמה, שהגבולות אז מתרחבים מאד ע"י הרכבת שכל בשכל. והייתי יכול לטעות, שהקצה הרחוק שבתולדות הדיוק שע"פ החידוד, לא ישא אתו את האור שביסוד הכללות הראשית של כונת התורה העיקרית, אבל לא כן הוא, שאם רק לשמה הם עסוקים, נטיית הרצון לקדושה לחסד ולמוסר ולכל טוב המזריחה על ההתחדדות השכלית, מרחבת ומאדרת את הפעולה העיקרית שהכונה הכללית של עיקר מטרת הטוב הכללי שבתורה, במעמקי לב ונפש, וזוכין הם לתורה שנתנה בימין , לתורת החסד, והאור העליון ה[מ]זהיר את הרגשות והמחשבות, יוצא ממצפון הנשמה האלהית דוקא ע"י התנוצצות השכל העסוק לשמה בחדודה של הלכה. כל הפרטים הדקים כולם, נשאבים הם מהמעין הראשי, שהוא התורה שנתנה בימין, וכל מה שמתרחבים הפרטים, והשכל מבררם יותר ומאדיר את הסתעפותם, הוא ממשיך עי"ז את הזוהר של המגמה העליונה של תורה, שהיא ימינה ומגמתה העיקרית, במרחב ועומק גדול העושה פירות ונושא ענף לדור דורים._
שבת ו נו
נזרב נחמן בר יצחק אמר, זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה
.
העוסקים בהכללות הרוחניות של אור התורה, ששם מקור האורה, השמחה, הגבורה, החיים, העושר והכבוד, נשמתם ודאי מאירה מאור החיים שהם עסוקים בו, ואותן המחשבות העליונות שכל חיי העולמים משותתים עליהם, ושפע אורם שבמציאות מסבב את הברכה העליונה המתגלה בעושר כבוד וחיים על גבורי כח לב אלה. אבל העוסקים בחידודה של הלכה, שהם הפרטים המסתעפים מאור הכלליות, אף שכבר אמרנו שהם זוכין עי"ז בהיותם עוסקים לשמה לאותה התורה שנתנה בימין, כלומר שעל נפשם זורח הוא אור צפון המרומם ומאיר אותם, מאותו המאור הגנוז בפרטי הפרטים מכח החיים של הכללים העליונים, שדוקא כל הפרטים יחד משלימים אותם. ע"כ אותו השפע הרוחני הנכנס לתוך הלב ומעדנו, בא בודאי גם ע"י הצינור של הפרטים, המסתעפים בהיות הלב טהור, ושואף אל הטוהר והאמת של עסק תורה לשמה. אבל אם גם יגבר הרוח כ"כ, עד אשר יסבב בעזו גם את התוצאות המעשיות היוצאות בפועל ע"י האור הגדול של הבקשה הארוכה והאדירה, שבכללות יסוד מגמתה הכללית והעיקרית של תורה, ימינה של תורה, המריקה בפועל חיים וכבוד, וגם גדולה ועושר, כפי המדה המצטרכת לשכלל המגמה העליונה של תורה. אם השפע הצפון שבתוך הפרטים, מכח חיי הכללים העליונים, יביא את ההוגים גם לידי אותה המדה שלא רק בדרך הרגשה קלושה יחושו את הקודש העליון והנשגב שבאוצרה התוכי והכללי של תורה, שאז אף שזוכין בפנימיות נשמתם לדברים הרבה, אבל במעשה לא יתגלמו באופן כזה שיוכלו להיות נדרשים בפועל חיים רחבים של עושר וכבוד, ומרחב חיים של אורך ימים, כדי להוציא לאור רחשי לב כבירים לטובה של דורות ועולמי עד. אמנם זאת היא כחה של תורה לשמה, שהיא מגלה מעומק מצפוניה את כל כחה וגבורתה, גם ע"י עסק הפרטים היותר רחוקים, כשהלב טהור והרוח נכון, עד שזוכין גם לדברים שנאמרו בימינה של תורה, ופועלים במציאות ובמרחב החיים את כל הגדולות הגנוזות, באותם המצפונים הכלליים שאלה הפרטים המסתעפים הולכים ומתפשטים מהם._
שבת ו נז
נחדאמר רבה בר רב שילא, ואמרי לה א"ר יוסף ב"ח א"ר ששת, מ"ד אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, אלא למיימינים בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד, למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא
.
המגמות העליונות ההולכות ומושקפות בבהירותן והוד קדושתן כל מה שהאדם הוא מנשא את נשמתו יותר אל האורה הרוחנית העליונה, הן מגדילות את מהות החיים, מאדירות את החפץ לחיים, כדי להוציא אל הפועל את החפצים הנעלים והנשגבים המתפרצים בלב מכח הנשמה העליונה, המזרחת תמיד באורות עליונים על העוסק בתורה לשמה, הפונה לימינה ולעומק מגמותיה. כל מה שהרעיונות הם יותר גדולים, וצריכים יותר כח ואומץ והכשר רב של זמן להוציאם אל הפועל להצלחת העולם כולו, כן מתארך עז החיים, והחיים מושפעים באריכותם, והאמצעיים להוצאת המגמות אל הפועל, שהם העושר והכבוד, הם באים עמם. אמנם ההוצאה אל הפועל את תכליתה של כללותה של תורה, נעשית ג"כ ע"י עזרם של כל העוסקים בה, גם אם לא באו עד למרום הזיכוך של הדעה והמדות, כי בצירוף כל המרחיבים גבולה של תורה היא מתגדלת, והרוחניות העליונה מתאדרת, ועי"ז מתרוממים במעלתם העליונה היחידים הראויים לזה. ע"כ, גם המשמאילים , אם שאין התכלית בידם, אין מחשבתם קשורה אל מגמה קבועה אצילית להגשימה בחיים ובפועל באופן שרעיונם הרוחני יהיה למקור אורך ימים, אבל עושר וכבוד , כמה שהם אמצעיים אל הכללות של הוצאת הטוב הרוחני הכללי אל הפועל, ראוי להם. אבל למיימינים , ראוי המתת של רכישת האמצעיים שיוצא אל הפועל בתכונתו החמרית, וק"ו עצמות התכונה של הובלת הדברים למכונם, הדורשת עצם אריכות החיים, כדי שתהיה מטבע שלהם מספקת להיות נקבעת יפה בחותם החיים הכלליים לרוממם ולקדשם, שזהו עיקר מגמתם של המיימינים, העוסקים בתורה לשמה ומצפים לאורה, אורך ימים איכא, וכ"ש עושר וכבוד ._
שבת ו נח
נטאמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם, שנאמר אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע וגו', ואין דיבור אלא נחת שנאמר ידבר עמים תחתנו
.
ההשכלה העליונה שהיא המגמה היותר עליונה של כל העסקים האנושיים בכלל וכל עסקי הרוחניות בפרט, היא גורמת שכל הענפים הרבים של פרטים ופרטי פרטים יתפלגו ממנה. והפרטים הם הולכים ומסתעפים, הולכים ומשתנים אח"כ בסיבוכם, לפי השקפותיו של כל אחד ואחד מהעוסקים בההרחבה הרוחנית. ומתוך ההתפלגות תולד ההתנגדות, שכל אחד צופה בצפיה אחרת, ולפעמים מנוגדת מצפיית חבירו, אבל ההתנגדות וההיפוך בעצמם אינם כ"א חלקים של ההקשבה העליונה הכוללת כל, מקור החכמה (האלהים) [] המושפעת בכל סעיפי התורה והחכמה לפי שינויי מקבליהם. על כן, לפי אופן הערך שהאורה האלהית הכללית שרויה היא בלבם של הדורשים בענפים המשתרגים, כך יולד בלב יותר נחת הרוח לההשקפות המשונות ומתנגדות מהה[ש]קפות הפרטיות שלו, וידע איך להתשמש בההרכבה של הדברים היותר מנגדים, כדי לבא על ידם אל האורה האלהית הכללית, שהיא חבויה בכל הפרטים כולם. וכשם שהמדה העליונה הזאת, של הקבלה בנחת רוח כל מחשבה הבאה מכח דרישתה של תורה, גם כשהיא רחוקה מדעתו הפרטית, היא באה מצד האורה האלהית הכללית, הפועלת את פעולתה העדינה בתוך כל חדרי הרוח, לכל סעיפיו והלכותיו הפרטיים, כך רוח עליון זה הוא מתרבה ומתגדל ע"י הסכמת המדה העליונה הזאת, הבאה בתור תולדה ממנה, עד שההרגל המוסרי הנעים שבת"ח הנוחים זה לזה בהלכה , הנובע מתוך שלום העולמים העליון, שהקב"ה עצמו איקרי שלום, השופע על כל פרטי הלימודים וההלכות לפי שינויי הרצאותיהם, המסודרים באופנים שונים ע"פ הלך רוח של כל יחיד, שסוף כל סוף איננו כ"א גילוי שביב אחד מאבוקת האור הכללית של נשמת ה', המאירה בכללות ההופעות הרוחניות כולם לפי שינויי גווניהם, זה ההרגל בעצמו מכשיר את הנפש להקשבות עליונות, העולות בכללותן על כל היחש הניגודי שיש בנתוח הפרטי של ההלכה. ומתוך שהם נוחים זל"ז בהלכה , הקב"ה מקשיב להם, וההארה האלהית הכללית ממלאה את כל חדרי לבבם, ופותחת להם פתחים רחבים של נחת רוח לקלוט אורות שונים, ולאחדם בעדן נעים של נחת הרוח הבאה מזיו החכמה העליונה, הנובעת מאוצר אורה של מעלה, מחי העולמים, הקב"ה._
שבת ו נט
סמאי ולחושבי שמו, אמר רבי אמי, אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה
.
כשם שההארה השכלית, הגנוזה בכל חדרי הפרטים ש[ב]כל סעיפי ההלכה, היא במקורה מתנשאת על כל הפרטים וכוללתם יחד בצורה יותר מבהקת ויותר עליונה וחשובה מכפי מה שהיא נראית בפרטים בעצמם, עד שמפני רוממות מעלתה ועידונה הניגודים כולם מתאחדים על ידה בנחת רוח, כן התמצית העליונה של כל המעשים כולם בפרטיהם, היא ההגשמה בפועל את המחשבה הראשית העליונה, החודרת בגדולתה בכל סעיפי המעשים הטובים, שאחרי שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, היא משתקפת יפה בחיי הפרט והכלל. וכיון שהעריגה העליונה אל הטוב, שהוא האור הגנוז בחביון המעשים הטובים, היא המגמה של כולם, שרק בזה הם מעלים את החיים ואת המציאות אל הדרת יופי מעלתם, יודעים אנו שהמחשבה האצילית לגשם את הטוב בפועל בחיים, אם אך טהורה וברורה היא, אם גם האונס המעשי עיכב עליה שלא היתה יכולה להתגשם במעשה, הנה התכלית, האמת של המעשה היא כבר נמצאת, והמחשבה העליונה של התגשמות הטוב בעולם, היא מחשבת שם ד', מקור הטוב, וצורתו היותר נשגבה, על פי אותה המדה שהפעולה החמרית חסרה לה מאונסה, מתאמצת היא לחקוק את החפץ העליון הגנוז בנשמה אל האור האלהי, מקור הטוב, עד שאף []לא השיגה ידו של הוגה דעה זו להוציא את מעשהו אל הפועל, מ"מ האור הרוחני בעצמו עושה את שלו, והצורה הרוחנית פועלת על החיים והמציאות ע"י התשוקה האידיאלית כאילו כבר יצאה אל הפועל, ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאה._
שבת ו ס
סאאמר רבי חיננא בר אידי, כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע
.
כגבוה שמים מארץ וכרחוק מזרח ממערב כן רחוק הוא האידיאל העליון, החודר את כל החיים המוסריים כולם לעומת הפרטים שבהם, שהם הולכים ומשתרשים בחיי המעשה, זהו אמנם רק לפי החוש הכהה שלנו, אבל לפי המציאות האמיתית, הכל קרוב הוא, אין גובה מפסיק ואין מרחק. התכנית היותר עליונה של מקור הטוב, היא מכוננת בצורה כזאת, שבמעשה הפרטי כשהוא נעשה על פי הדיוק היותר נמרץ שבו, משתקפות כל המגמות היותר עליונות של כללי הכלליות של האושר והטוב, המאיר את הטוב והאור בעולם, והמכריע בעז טובו להסיר כל רע וכל חסרון. החיים הקרובים המעשיים והחיים הרחוקים העליונים העיוניים והשכליים באמתת עצמותם הם אחוזים זה בזה, וההתאמה שביניהם בפועל המעשים הטובים, המבונים כמאמרם ע"פ המגמה הנראית רחוקה ועליונה, מה שבאמת היא קרובה ומאוחדת עם המעשה וכל סעיפיו, היא מטבעת את צורת ההכללה והקירוב גם כן על כל מצבי החיים ויחושיהם, הקרובים והרחוקים, עד שהמצבים היותר רחוקים במקום וביחש, שהם בכל זאת מתיחשים לאדם, אינם צריכים להטבתם נשיאת עין למרחקים עצומים וחשבונות רבים, כ"א ההטבה המדוייקת במעשיו הקרובים אליו לעשותם כמאמרם, הם מקשרים ברוחם העליון הכוללת את ההיקף היותר רחב ויותר גדול של החיים והמציאות, את כל היחושים כולם. וכשם שהמגמות העליונות, הנראות רחוקות ועליונות הרבה משטח הדיוק המאמרי של המצוה כפשוטה, הנן בכל זאת מאוגדות עמה ומתעלות על ידה, כן מתמלא אורה והצלחה כל גבול היחשים היותר רחוקים. אותם היחושים שלדעת אותם צריך האדם להתבשר ממרחקים, הכל מתאגד להטבה וקישור נעים, עד שהעושה מצוה כמאמרה אין מבשרים אותו בשורות רעות , כי היחש הרחוק, כמו היחש הקרוב, אחוזים הם זה בזה בהשרשאות הפנימיות שחיי המציאות כולם אחוזים בהם, ומתהפכים הם כולם לטובה ע"י הליכת תום, שהאדם שומר את צעדיו, באין צורך לחשב חשבונות רבים הנעלים מחוגו המעשי, בשביל הטבת הדרך המובילה לתקנת כל יחושיו, כי את פני מבין חכמה 1 . והאדם צריך לתקן את כל צעד שהוא צועד לפי החוג הנראה לו, ומובטח הוא שהיחש הרחוק הוא הולך ומתאגד לטובה ע"י ההשקפה הנוחה הקרובה אליו, כשם שהמגמות העליונות הנראות בכלל רחוקות, הולכות ומתמלאות ע"י ההדרכה הקרובה הנקנית על ידי תום לב, ההולכת ומתקשרת בחיים המעשיים, שתכונתה השלמה היא עשיית מצוה כמאמרה._ סא. .1 משלי יז כד._
שבת ו סא
סבאמר רבי אסי ואיתימא רבי חנינא, אפילו הקב"ה גוזר גזירה, הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע
.
אותה ההשתקפות, שהמוסר העליון היותר נשא בחביון עוזו משתקף בתוך הדיוק המעשי, היא כ"כ נשגבה, עד שכל אותם התנאים שהליכות המציאות נקבעים בהם להיות הולכים ומסדרים בחכמה ויושר את תפקידי ההויה, מתוך שהם מכוונים לעומת המציאות המוסרית הבינונית, שהיא חזקתן של רוב בני אדם שאינם יכולים לחדור עד עמקי המצוה כמאמרה, אע"פ שהיא כ"כ קרובה אליהם, מפני שלא פתחו את מוסרם הטוב הגנוז בקרבם, לחוש את הדרה של המצוה כשהיא מתקיימת כמאמרה בכל כליל שלמותיה. על כן סדרי החיים אינם מדוקדקים לפעמים, והחסרון והיתרון מצוי בהם, עד אשר בהקבצם יעשו את אותן הפרעות שהן עלולות לבא מתוך קובץ של חשבונות שאינם מדוייקים, כשהם נזקפים לחשבון, אשר מזה תבאנה הגזירות העליונות הבאות לגבות את החובות של חסרון הדיוק שבחיי המוסר, שהם אינם ניכרים כ"א לעצמם ולשעתם, אבל משתרגים בעידן רתחא בהקבצם._ אבל הרוח העליון, החופף על השומר מצוה כמאמרה, הוא נובע ממקור הדיוק היותר מסודר ומתוקן. מגמת המוסריות נשקפת ממנו למעלה מכל הויתורים והדברים שבני אדם דשים בעקביהם. עד שהחפץ העליון הגנוז בנשמה כזאת כשיוצא אל הפועל, מכשיר את העולם להנהגה מדוייקת כ"כ, שאין עמה חשבונות של פרעות היוצאות אל הפועל בהריסות כלליות או פרטיות, כ"א חוט של חסד ושל נועם נמשך ממקור החכמה והחסד העליונים, לבסם את החיים ואת המציאות, אפילו באותם האופנים שכבר התחילה ההשפעה של אי הדיוק המוטבע ברוב החיים לסול את דרכה, לגבות את חובה באופן ציורי או מוחשי. כי ההתעלות העליונה, המלאה חן עליון, המשוקפת בחלק הדיוק המעשי של המצוה כמאמרה, מדריכה את ההויה באורח היותר מאיר ומסודר, באופן שהפרעות הראשונות, תוצאות חסרון הדיוק, המחוללות את הגזירות העליונות כדי להתאים את החיים עם המגמה האלהית, לא יהיו נדרשות לצאת בזעפם, כ"א יובלו ע"י עז הרוח ונעימת החן העליון של המצוה כמאמרה אל מגמתם בנחת בשובה ובהשקט. ולא די שהעתיד יזהיר בהופעתו, כ"א גם העבר יתקן את רשומיו, ואפילו הקב"ה גוזר גזירה, הוא מבטלה, מפני שהדר האור של עשיית מצוה כמאמרה, שהיא נחלת יחידי הסגולה, היא עולה למעלה מסדרי ההויה והחיים המושפעים לצורך הכלל, ההולך במרוצת חייו ע"פ סדרי משקלות שיש בהם צדדי הכרעה שאינם מדוקדקים בכיון גמור לפי המגמה האלהית העליונה, הבאה לתכליתה ביחידים מגיני הדור העושים המצוה כמאמרה, שרצונם נעשה ע"י כן בדבר מלך שלטון , להסיר כל רע ולהאיר אור הטוב._
שבת ו סב
סגאר"א אמר ר"ש בן לקיש, שני ת"ח המקשיבים זה לזה בהלכה הקב"ה שומע לקולם, שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני, ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ברח דודי וגו'
.
ההופעה האלהית בהנהגת העולם, מתגלה היא ע"י ההקשבה לכל מהלכי הדעות, באופן שאע"פ שכל אדם יש לו מהלך דעת שלו, שאי אפשר לפעמים שישנה אותו, מ"מ הוא צריך להקשיב ג"כ מהלך דעת חבירו, וידע שגם הוא יש לדבריו מקום, ובזה תפעל דעת חבירו על דעתו לבסם אותה, כפי אותה המדה שהוכנו הדעות לפעול כל אחת על חברתה. וכשם שההקשבה האלהית שברגש הפנימי, ברחשי הקדושה והטהרה העליונה, יוצאת ע"י אותה ההכנה המוסרית של מצאות נחת רוח בהגיוני לב של חבירו, אע"פ שהם רחוקים מהגיונותיו הוא. כן האורה האלהית של הצלחת ההנהגה, יוצאת מההקשבה שכל אחד קושב בשכל טוב את דעת חבירו, ואז בין שהוא מקבל אותה, בין שהוא דוחה אותה, פועלת היא את פעולתה על ההגיון המיוחד של כל אחד, להכשירו להיות ראוי להנהגה כללית, כפי הראוי להסדר האלהי, המתפשט על כל החיים החמריים והרוחניים כולם לפי שינויי פרטיהם. וההנהגה היוצאת מדעות משוקלות בשקל הראוי, הבא אחר קבלת ההשפעה מכל הדעות, היא מכוונת להסדר האלהי שבמציאות, ופועלת עליו ג"כ באופן מתאים. מה שא"כ כשכל אחד רוצה להתיחד דוקא בהגיונו המיוחד, אין ההשפעות הרוחניות הפרטיות מתאימות כלל לפי ההכנה הכללית האלהית השרויה בכללות הנשמות של כלל האומה כולה, היונקת את נטיותיה מהאורה האלהית הטבועה בקרבה, ע"כ גורמין הם בזה לשכינה שתסתלק מישראל ._
שבת ו סג
סדאר"א ארשב"ל, שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבם, שנאמר (ודילוגו)[ודגלו] עלי אהבה. אמר רבא, והוא דידעי צורתא דשמעתא, והוא דלית להו רבה במתא למגמר מיניה.
.
הנטיעות הרוחניות, שהן הולכות וגדלות לפי תנועות הנפש בחיפוש האמת המתעלמת מן העין, מביאות הרחבה רוחנית, ועילוי שכלי והגדלת הרגש הטהור בלב ההוגה והמחפש. אמנם השתילים הללו, צריך שיהי' להם בסיס כללי, על דרך הקבועה של תורת אמת. גם זאת היא אחת מהסבות המסובבות מיוצר רוח האדם בקרבו, שבזמן שהנצנים השכליים צריכים להיות מתפשטים בכמה דרכים צדדיות, מתעלמת האמת הפשוטה, כדי שתהיה התשוקה השכלית מתפשטת לכמה צדדים, עד שתבקש אותה ותמצאיה. ע"כ אותם ת"ח, שהארת האמת הפשוטה נעלמה מהם, והם מדגילים זה לזה בקיבוצם יחד בהערות שונות לחפש את הדרך הנכונה גם בדרכים רחוקים מהנקודה, הנה הם מתעלים ע"י זה, והאהבה האלהית, המתרבה לפי מדת השפע הרוחני המתגלה בנשמה, מתגלה עליהם בכבודה ויפיה. אמנם כל אלה נכונים הם כשהם עומדים על הבסיס היסודי של ההלכה, בידיעתם צורתא דשמעתא , וההסתעפות באה להרחבת הפרטים, שאפילו אם הדרך עולה בסיבוך, מ"מ חפץ האמת מאיר את אורו עליהם, כל זמן שהגיע המצב לידי כך כשלית להו רבה במתא למגמר מיניה , שאז מצטרף חפץ דרישת האמת עם הבסיס היסודי ביחד, לישר את נטיית האורה, אע"פ שאיננו הולך בדרך סלולה לגמרי. מה שא"כ אם הם יכולים לבא אל האמת בדרך ישרה ובטוחה, ע"י שאיבתם ממקור נאמן, בדאית להו רבה במתא למגמר מיניה, אז חסרה התנועה הנפשית ההיא את כל עיקר יסודה, והוא חפץ הנעלה של דרישת האמת, שלא יוכל להתגלות בדרישה סבוכה במקום שהדרך המפולשת פתוחה, אז אין הדיגול המסובך מתאים אל האהבה הבאה מזיו היושר וחפץ האמת, הנותן את פריו לטובה אחרי שיש לו בסיס כללי איתן, הבא עם ידיעת צורתא דשמעתא._
שבת ו סד
סהואמר רבי אבא ארשב"ל, גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולם
.
יש בנטיות המוסר מן הרגשה של טינא בלב, כעין מכאוב נגד הנטיה הרשעה של יצר לב האדם הרע הגנוז בחובו, ומטעם זה הורגל תמיד רעיון המוסר להיות מצוייר יחד עם רעיון המכאוב והפך ההנאה, עד שלעולם יחוברו יחד אלה הציורים. חבור זה מזיק מאד להרחבת הטוב, כי הנטיה להיות שמח וטוב לב, מוכן לקבל הנאה וקורת רוח, היא מוטבעת באדם, וע"כ הוא בורח מכל מה שיסבב לו עצב והכשר לצער. ההדרכה להקביל את המוסר לרגשות האדם, צריכה להיות בהוראה שאין ההיזק לעצמו אחד מהתנאים שעצם המוסר בנוי עליו, ועוד הפך מזה, שכל מה שיהיה המוסר הולך ונעשה ע"פ אופנים כאלה שאין בו הפסד הוא יותר נכבד בפעולתו, ואם יעשה באופן שעוד יהיה גם לפועלו ריוח, ישובח עוד ביותר, כי בזה יהיה הטוב שלם, מפני שאין דבר שיפגום הנאת המקבל את החסד, מאותו הרעיון המנקר במוח שהמטיב הוא סובל צער ומאסר חמרי או רוחני. הגדולה ממעשה המוסר הטוב, היא הצדקה. למדים אנו בזה, שהמלוה , שאיננו עובד את הכלל במה שמחסר את עצמו, כי הלא כספו יושב לידו, הוא גדול ופועל לטובה על הרבים. הוא גדול מעושה הצדקה , באופן שמחסר את נפשו. ומטיל בכיס , שעוד יש לו ריוח בעסק, א"כ התשוקה אל הטוב היא מחוברת ג"כ עם הטוב והמועיל לעצמו, ובזה היא עומדת על מדרגת המוסר העליון, שידריך את הרגש של המוסר בלא שום ליוויי מחשבה של איזה דברים מעוררים מכאובים וצערים, אלא יזכירו לנו את מניעת החסרון שבמלוה, שהוא גדול מצדקה שהיא מאבדת את ממונו לשם הכלל. והמטיל בכיס, שמקבל ג"כ חלק בריוח, שההנאה תחבר עם מושג הצדקה כדי להמשיך את האדם אל רעיון הטוב והיושר בלא שום חיבור של טינא הבאה מתוך צער ועגמת נפש, היא חשובה יותר מכולם, מפני שפעולת כל אלה גדלה היא והולכת על החשק הנפשי לאהבת הצדקה, כשהיא מתחברת עם הרעיון של בלא הפסד, ועוד החיים והריוח על ימינה._
שבת ו סה
סוואמר רבי אבא אמר רשב"ל, אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש הוא חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו
.
האופי הנח והרך או הנרגז והקשה יפותח בבני אדם מפני סיבות שונות, לבד תכונתם הטבעית שגם היא משתלשלת מסיבות קודמות רבות ומסובכות, ובכלל הוא תלוי באיכות ההשקפה על העולם, על החיים והמציאות. ולפעמים מי שהוא מוכשר לחדור לתוך הכיעור והרשעה הנמצאים בתוך סדרי החיים מצד הבחירה המקולקלת וכיוצא בה, הוא מוצא את עצמו נרגז והאופי שלו הוא נוטה לקפדנות. אע"פ שגם אפשר הוא שתלוה עם השקפה כזאת ג"כ השקפה של חנינה ושל חמלה על בני אדם, לראותם בתור נרדפים מתגרת יד טבעם הקשה ותכונותיהם, או חסרון דעתם הבא באונס, מ"מ יתכן להיות שזה השיקוף של חמלה לא יתגבר כ"כ, או לא יהיה מלא בהרצאותיו על כל פרטי החסרון הרבים המעוררים זעף בלב נפש עדינה, ותשאר הקפידא והרוגזא עומדת במקומה. להיפך אפשר, שהאיש אשר אין נפשו סולדת מכל המעשים היותר רעים, מפני שאין חוש מוסרי חודר בקרבו, יונח ע"פ טבעו להיות מלא נחת ורגשות של חסידות, אבל אז תקלה גדולה יוצאת ממנו, בהיותו מכהה את ההרגשה שבין טוב לרע במובנים המוסריים, שהם יסודי העולם. והנה אצל גדולי הדעה, ודאי יכול להיות ההיפך, שעם כל המרירות על הפרעות שבחיים ובמוסר החברותי והאישי, חלק יד החסד והנעם הולכת ומתגברת על כל צדדי המרירות והרוגזה, ולהיפך, עם כל רחשי החסד לכל בני אדם, ודעת איכות תכונתם הרפויה כדי לדון אותם לזכות, לא תוקלש בכל דהו עצמותה של הנטיה לאהבת הצדק ושנאת הרשע. אבל אם נראה ת"ח בעל אופי רגזנות, נדע שבא לו מכח חדות ראותו את הכיעורים והנבלות שבחיים, ועומק התמרמרותו על הצדק והאמת הנרמס. ע"כ, אם הוא נוקם ונוטר כנחש, חגרהו על מתניך, כי תרויח הרבה בבליטת החוש המוסרי היוצא לאור ע"י אורה של תורה. ואם ע"ה הוא חסיד , נח ושוקט, סכנה יש בדבר, שאיננו מרגיש בכל הכיעור שבתיעוב העולמי, וממילא עלול הוא להשפיע על כל מקורביו אותה החולשה המוסרית, ע"כ אל תדור בשכונתו ._
שבת ו סו
סזאר"כ ארשב"ל, ואמרי לה אמר ר"א ארשב"ל, וא"ל אר"א ארשב"ל, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר למס מרעהו חסד, שכן בלשון יונית קורין לכלב למס
.
הרעיונות הגנוזים עלולים להגלות ע"י מסיבות גנוזות, היחש הנפשי שפועלת חברת אנשים על המתחבר עמהם לטובה ולרעה, זאת היא עובדא מפורסמת. אבל אם בעלי חיים אחרים ג"כ פועלים הם בקרבתם לפי תכונתם על האדם, זהו דבר חדש, שהוא אפשר להיות נודע לנו, אחרי אשר נתבונן שגם פעולת אנשים על הקרובים עליהם אינה כולה בשביל השפעת המעשים הנראים והדיבורים הנשמעים לבדם, כ"א גם בכח הסגולה הנפשית, שהנפש הטובה מסגלת את סביבתה לטובה, והרעה מפזרת צללי רשעה אל כל אגפיה הקרובים אליה. הפעלה סגולית כזאת תוכל לבא גם בנפשם של בע"ח, ביחוד אותם שיש להם עם האדם נטיה חברותית, שהמיוחד מרוב בעלי החיים להסתגל לקרבתו של האדם הוא הכלב, אשר הוא בכללו בעל נפש שפלה, ובהיותו עוד כלב רע תכונתו היא מנוגדת לרעיון החסד בקצה אחרון, עד שהסגולה הנפשית הזאת פועלת על הבית שהוא מתגדל בו, למנע ממנו אור הרגשת החסד. אותה הקרבה הנפשית שיש לכלב עם האדם, שזאת היא הפועלת את עיקרה של ההשפעה הנסתרת לרעה ולמניעת חסד, איננה ישראלית מקורית. האומה הרגישה בפנימיותה ריחוק מגידול כלבים עד שאסרה אותו על עצמה. אבל מפני הדמיון שיש באיזה אופן לסגולה אנושית כללית, אע"פ שהיא אינה מתעצמת באומתנו ביחוד, יש כבר מקום להפעולה הכמוסה מצד הניצוץ הכללי, שמ"מ נשאר הוא ומאיר באיזה מדה, באופן שנכון להשמר גם באופן כזה מהשפעה כזאת, שכן בלשון יונית קורין לכלב למס ._
שבת ו סז
סחר"נ ב"י אמר, אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר ויראת שדי יעזוב
.
לא לבד על התכונות הנפשיות פועלת היא סגולת הקירוב של בעלי חיים כעין הפעולה של קירוב האדם החברותי, כ"א גם על סדרי המחשבה בהתחלתה הפנימית, שגם היא במקורה היא תכונה נפשית. אותה החוצפה הנפשית המתגשמת בכלב הרע, כשם שהיא הפך החסד, והיחס של זה המין בנטייתו להתחבר לאדם פועל בסגולה פנימית את השפעתו לרעה בנדון זה, כך הוא בלתי מוכשר כלל להיות גנוזה בו תכונה של הכרת הנשגב למעלה מחוגו, עד שאין בו אותה היראה של הרוממות הבאה מהכרת ערך מה שהוא למעלה ומרומם, שזהו הגרעין שממנו צומח יסוד יראת שמים בנפש. החוצפה המיוחדת לכלב בהיותה מתחברת עם תכונה של רוע לב המסתמנת בכלב רע, היא מצטיינת בשלילת הכרה של יראת שום גדולה ואצילות עליונה, מה שהיא גנוזה ברוב הנפשות בחי ובאדם. אותה השלילה של ההכרה של מה שהוא עליון ונעלה, גם בדרך כהה וגרועה, מתמם את יסוד החוצפה ופריקת יראת שמים, מה שהוא מוכשר ג"כ לפעול את השפלות היותר איומה, כשהוא נפגש ממש בכח אדיר וחזק ממנו, שהוא מכיר אותו בהכרה קרובה. אז אמנם לא יהי' לפי מדה זו הכלב, כלב רע, אבל תכונה של הרע היא חקוקה בו, לפי הערך שלא פעלה עליו שום השפעה של קירוב להכיר שום עליוניות ממנו. ומשפלות החוצפה והרשעה שבתוך נפשו, עד שהפעולה הנפשית הזאת פועלת בגניזתה ג"כ על המגדל אותו בתוך ביתו, גנוזה היא כאן ג"כ הכלביות, הרוחניות שהיתה צריכה חוצפה למפעלה, חוצפה כזאת דמהניא ג"כ כלפי שמיא, עד עת קץ, מצורפת להקורבה הנפשית התכונית עם האדם העליון, ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם 1 . למס מרעהו חסד 2 , בחילוף ד' על ס', ע"פ סידור א"ל ב"ם ג"ן ד"ס, ור"ת מרעהו חסד בחיבור למפרע, מבוטא כח רומי זערתא, שבאמת מונע הוא חסד מן הבית, ויראת שדי יעזוב. הכח הכלבי ג"כ הקודם לו, המתגדר באהבת שמים מקולקלת מפני עזיבת היסוד של כנסת ישראל, הבית אשר ממנו יכן עולם, רמוז בס"ת ויראת שדי יעזוב, ובר"ת למפרע, הכח המהרס, ושאיה יוכת שער 3 . והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה 4 , עד אשר יאיר אור אליהו ע"פ מספרו, מתוך התכונה היותר צפונה, שאינה נגלית אפילו בתור כח נעלם עד בא תור האור, ואז גם כלבים יאמרו שירתם 5 , בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ד' עושנו 6 , כי ע"י צואתם המסרחת מאד נעבדו קלפי ספרי תורה לישראל 7 במשך גלות החיל הזה, אשר חיל בלע ויקיאנו 8 , ומצד ההארה העליונה שעל ישראל כימי צאתו מארץ מצרים, לא יחרץ כלב לשונו 9 . והכלביות הזאת החלה להתפשט מאז הושם שק על כסות השמימי של תורה, ע"י ההעתקה היונית, שנטלו להם גויי נכר איזה תמצית מאורה של תורה, הקרועה מיסוד בית ד' אשר בכנסת ישראל, הוכרחו הדברים להתהפך לרועץ, ותחת הגברת האהבה, נולדה רגשת האיבה וקנאת רצח אלילית, ותחת התפשטות יראת שמים וסיפור גדולת ד' בעמים, מתוך לב רע יראת שדי נעזבת, מגידול כלב רע בתוך הבית שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. ואם המאור הנפשי היותר דל, כל זמן שהוא במקורו, לא ימנע לגמרי את החסד, אע"פ שיהיה בתכלית המיעוט, יודע צדיק דין דלים 01 , ולא יעזוב יראת שדי אפילו אם רק מעט יוכל האור של יראת ד' טהורה לחדור בקרבו, אבל כיון שמיעוט אור זה, של ההארה השטחית הפרושה על השטח הפרטי של כתבי הקודש, נוספת עליו התנכרות ההעתקה היונית, יצא מה שיצא למנע חסד, ולעזוב יראת שדי, עד אשר ינוסו הצללים וישוב האור אל מקורו, להפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ולעבדו שכם אחד 11 , לכונן אהבת חסד ולאחוז ביראת שדי._
סטההיא אתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא, נבח בה כלבא, אתעקר ולדה, אמר לה מרא דביתא, לא תדחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה, אמרה ליה, שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרי, כבר נד ולד
.
הכלב הרע המגודל בבית, אף שיגבר עליו כח בעל הבית המגדלו בביתו, להסיר ממנו כל אפשרות להזיק בכח פיו ושיניו, ובכח ידיו וציפרניו, היזק ממשי, באופן שלאנשים שכבר נגמרה יצירתם לא יגיע ממנו אסון, אבל לא יוכל להבטיח את העוברים, אותם שלא נגמרה יצירתם, שדי גם קול פחדים לעקרם מבית גידולם, ואחר שנעקרו שוב אין להם תקנה. והתנחומין של בעל הבית, היודע חלישות כחו של כלב רע זה, לא יועילו ולא ישיבו את הנזק שכבר נעשה ע"י הפחד הדמיוני, אשר תחשוב האשה ההרה שאמנם יש לאל ידו להזיק ולחבל. שואת הכלב הרע במובנו הכללי והרוחני, אשר נתגדל בתוך הבית, אשר לקח חילו מבית יעקב פנימה, המוכשר לחבל בזעם לשונו, אף שכבר אנו בטוחים שכל לשון אשר תקום למשפט עם היפה בבנות, זו כנסת ישראל, תרשיעה, וכל כלי יוצר בכל אגרוף רשע וחמת ציפורני כלבים רעים, אלמים או נובחים, לא יוכלו לה, אבל אותם אשר לא גמר עדיין גידולם הרוחני, אשר אין כחם חזק ולא קבלו עדיין ע"י כח האם הכללית, נשמת האומה, את כל כח חייהם, בעת אשר ישאם איזה מקרה, איזה הכרח של הכשרת החיים, אשר לפי מצב האומה יכנסו אל אלה המקומות אשר שם יגודל אותו הכלב המגודל בתוך הבית, מקול עז נפש יבהלו ויעקרו ממקום חייהם. אלה הם אשר אכלה אותם ארץ אויביהם, וכל חשבון הבא אח"כ על חלישות הכח של מזיק זה לא יועיל להשיב את הנזק של עמוסי בטן אשר נמקו בלא עת, מאחר שכבר נד ולד._
שבת ו סט
עאמר רב הונא, מ"ד שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורתיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עד כאן דברי יצה"ר, מכאן ואילך דברי יצר טוב
.
עז החיים הגופניים, חדות הנפש המתאמת עם סערת הרוח הצוהל לקראת כל חמדת לב בחיי הרוח וחיי החומר, הנן מוכרחות להמצא באדם, כדי שיהיה טיבו ואופיו שלם. הנטיות הטבעיות, כשהן בעינן ובמילואן אינן מבחינות בקרבן בין טוב לרע, בין יושר לעול, בין איסור להיתר, על כן צריכות הן למאסר מוסרי של השכל והתורה, הבא מחשבון ודעת המסמן את הנטיות על גבולן. על כן אין זה מצב הנעלה שבנפש האדם, שיהיו נטיות החיים הטבעיים בכל מילוי חסנם וסערת רוחם ניטלות ממנו, כי אז תהיה הוייתו לקויה ופגומה, אלא האדם צריך להיות מבונה ע"פ טבעו החסון, מלא הרגשות טבעיות בכל נטיותיהן, ואותו החסרון שיש בההרגשות הללו, שאין המשקל המוסרי קבוע בתוכן, זה צריך שישלים ע"פ הדרכה של חכמה, ע"פ השפעת קדושה ומוסר השכל. טענותיו של היצה"ר צריכות להמצא בקרב הלב, ודברי יצר הטוב, יסוד כח השופט המלא חשבון, צריך להיות תמיד מתלוה עמהם, ובתוך הנפש המלאה צריכים להיות מוארים דברי יצה"ר מצד יסודם הטבעי, ודברי יצה"ט מאירים להם את הדרך אשר בה ידרכו, אשר דוקא בהאגדם יחד יהיה האדם חי ופועל, ופעולתו תהיה לטובה, כי גם אויבו ישלים אתו - זה יצה"ר._
שבת ו ע
עאר"ל אמר, ע"כ לד"ת, מכאן ואילך למעשים טובים
.
בעצם אין שום רע בכל נטיות החיים וכל הרחבותיהן הבריאות, כדרך שהן מתפשטות בנפש בעניני החומר ועניני הרוח, הכל הוא לתעודה טובה, עד אשר נקוה כי יבואו ימים וכל הנטיות לא יהיו נדרשות להעצר, כי כולן יפנו לכוונתן הטובה בעצם הוייתן. אמנם לא בא עדיין העולם לידי שכלול זה, והנטיות הגופניות והנפשיות בהתרחבותן בדרכן יחטאו את המטרה, עד אשר הן צריכות מעצור מצד התורה והשכל. אבל הגניזה הפנימית שנמצאת בנפש האדם, שכל הרחבות נטיותיה עתידות הנה להיות מכוונות לשם הטוב היותר נעלה ונשגב, מכרחת היא את האדם לבא בשכלו למדה זו, גם לפני בא התור שיעמד על זה טבעו המעשי. ע"כ, בעולם העיון, צריכות הן המחשבות והרגשות ללכת במהלכן היותר רחב, למען נוכל להשכיל על ידן את המצב היותר מרומם שתעודת האדם נכונה היא אליו, בבא התור ששמחת הילדות וטובת הלב של ימי הבחרות ודרכי הלב ומראה העינים, הכל יהיה בכל חופשם המלא, מכוון אל האור היותר בהיר. ומצד התורה, כבר האדם מוכן לעמוד על מדה זו, אלא שלא הכתה התורה עדיין את שרשיה בלבבו בכל עזה, ועוד לא הפכה את לב האבן לבשר, ע"כ המוסר המעשי הוא צריך את ההגדרה היותר מצומצמת, הנקנית ע"י דעת האמת, כי על כל יביא האלהים במשפט, ואותם דרכי הקלקול והרשע, ששמחת הבחרות וטובת לבה עם מראה עיניה יכולים להסב, מתגדרים ע"י מבט חשבון אמת זה. אבל זהו רק כשהדברים באים לידי ההדרכה המעשית בפועל, שאז העולם נידון לא כפי מצבו העתיד, אלא כפי מה שהוא בהוה, שכל אלה הנם לו מזיקים נוראים. אבל בהיות האדם עסוק בדברי תורה, הרי זה מתעלה לעולם שכולו טוב, ואור ד' העתיד למלא את כל הארץ מתנוצץ על כל אחד כפי ערכו וכפי הכנתו לקבלתה של אורה של תורה, על כן צריכות הן הנטיות השכליות, העסוקות בהשכלת הדברים כולם מצד התורה, ללכת במרחבם הגמור, אשר רק אז מוכשר האדם להשכיל אל פועל ד' בנפשו פנימה, וממנה אל מלא עולם בכל הדרו._
שבת ו עא
עבתניא, ציץ כמין טס של זהב, ורחבו שתי אצבעות, מוקף מאוזן לאוזן
.
העושר הרוחני היותר עליון, כשהוא מתחיל להגלות מתוכיותה של הנשמה העליונה, על יסוד הדר הפנים, באור הרצון הנעלה להטוב היותר נשגב, המתגלה בטהרת המצח של איש קדוש עליון, הוא מתפשט באורו למדת השיעור היותר קטן המתגלה בשיעורים, מדת האצבע, כי אין העולם המוחשי יכול לשאת שיעור גדול מהמגמות העליונות הגנוזות באור הנשמה (ה)פנימה כשהן מתגלות. השיעור המצער הזה כשמתגלה, הוא מתגלה בשני אופניו, באופן ההזרחה, שהאורה הפנימית הנובעת מתוך הסקירה היותר עדינה של הנשמה מופיעה על העולם המוחשי, להכריע את תכונתו ואת מעשיו ע"פ המגמה היותר גבוהה, המשוערת מתוך העושר הרוחני היותר גדול, המזוקק כזהב; ובאופן הנוגה, שהאורה הרוחנית העליונה, היא מקבלת מההשכלות המעשיות וכל הרגשותיהן כולם להרחיב את גבולה העליון על ידם. אלה שתי המדות, כפי המרחב שהן יכולות להגלות בעולם המוחש, הנן מוסרות את ההקשבה הפנימית העליונה הבאה ממקום היותר עליון, מחלק אל חלק בעצמותו של האדם פנימה. ההקשבה הימנית, המוכשרת להאזין ממרחק את כל האור, החסד והעדינות האצילית, של המחשבות היותר עליונות, נמסרות הן ע"י גילוי חפץ הנשמה אל הצד של הנשמה המוכשר לפעול בפועל בחיים ובמעשה את התמצית של המגמות העליונות; וההקשבה הבאה מארץ מרחק של גבול המעשה, הרוכשת לה תוכן עליון חדש מה שלא ימצא בממשלת הרוח לבדה, נמסרת היא ע"י כח ההקשה אל הצד הרוחני העליון, עד ששני העולמות הנם מתאימים זה לזה. והאדם היחידי הראשי, החובק בקרבו את הצד העליון, היותר טהור שבצורה האנושית, הוא נעשה שלם ומאוחד מעצמו לעצמו, עד שיוכל ע"י זה להיות הכח המאחד את כל ההמון הרב, שבתוכו ג"כ טמונה היא מגמה אדירה לאחדות צורית שלמה. ציץ נזר הקודש, הנשא על מצח אהרן כמין טס של זהב , ההרחבה האפשרית של העושר הפנימי לעומת הצורה של זהב החיצונה, רחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן להכין את ההקשבה הפנימית מעצמו לעצמו, במובן האחדות היותר משוכללת, שהיא מכשרת את המופלא שבאנשים להכיל בקרבו עולם מלא בכל פיזוריו, ולרוממו כולו לרוממות הקודש העליון, לרצון לפני ד'._
שבת ו עב
עגוכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקודש למ"ד למטה
.
אמר ראבר"י, אני ראיתיו ברומי וכתוב קודש לד' בשיטה אחת. מצד העיון הטהור, צריך מקור הקודש להיות תמיד מתעלה על עצם הקודש, וכיון שיסוד הקודש הוא מובדל מן החול, והרי הוא מורה שמגמת החול היא הכשרת הקודש, אנו מתעלים מיד למדה של השגה יותר עליונה, שמצדה אין הבדל בין קודש לחול, מפני שהכל בא לתעודתו, והתעודה העליונה אינה עוזבת כל דבר. אמנם אין המוסר האנושי יכול לקבל את השפעתו מאותה ההכרה של אי הבדלה בין הקודש ובין החול, אבל עם כל מה שהוא קורא בשם קודש, שמשמעותו היא להוציא את החול, צריך שידע כי הוראת שם ה' היא למעלה מכל ההגדרה הזאת. ורק הקודש, וגם צדו המתעלה לקבל את ערכו מצד העילוי האלהי הכללי שהוא מרומם מכל גודל, שם []הבדל שבין חול וקודש יוכל להגדר במערכה מיוחדת, אבל ההכרה של שם ד' עולה על גביהם, מצד ההכרה היותר עליונה ופנימית, המתרוממת אפילו [] הדרכים הנדרשות לצרכי ההכרות המוסריות. זה הדרך נכון הוא מצד העיון הנשגב, אבל במעשה לא בא העולם לידי מידה זו, ואי אפשר לו להכיר הכרה שהיא למעלה מגדריו הנדרשים לו לבסס על ידם את יסודי המוסר אשר לו, אם לא שתזיק את התסיסה המוסרית שברוחו. על כן מוכרח הדבר להקשר יחד, אע"פ שיורדת היא ע"י זה ההכרה העליונה ע"ד שם ד', ומנמיכה את עצמה לעמוד בשיטה אחת עם רגשי הקודש שלב האדם יוכל לרחש אותם, כך היא המדה להנמיך את האמת העליונה בשביל השלום, שהוא התקומה המוסרית של האדם, ובפועל היה כתוב קודש לד' בשיטה אחת ._
שבת ו עג
עדונקרב את קרבן ד' איש אשר מצא טבעת עגיל וכומז, אר"א, עגיל זה דפוס של דדין, כומז זה דפוס של בית הרחם
.
השפלת הנפש שבאה עד עמקי הזימה ע"י אותה רוח שטות שעברה בשיטים ע"י בנות מואב ומדין, היתה צריכה להתרומם [] הרע, אל גבהי הקדושה ורוממות הנשמה. הנטיה הגסה והנטיה האצילית הגנוזה בעמקי הרע של נטיית הזימה, כשם שהן משחיתות את העולם החמרי והרוחני כשהן במעמדן הרע והכעור, כך הן בונות את העולם ומשיבות את שלומו והדרו כשהן מכוונות למטרתן בטוהר נפש. מעמדת היא את הנטיה הגסה המינית השפלה ג"כ אותה הנטיה האצילית של הרבות החיים, יופי החיים גנוז הוא על כן בתואר שדי האם המשפעת שפע חיים ליצור בהולדו. וכשהנטיה הגסה הולכת ופונה למעלה, לצד אצילותה, היא הולכת ומתמרקת מכל שפלויותיה, ולהפך, כשהנטיה האצילית היא פונה לצד השפלות והכיעור הבהמי, היא מוספת אש זרה לאבד כל הוד נשמת האדם. נגד הרמת הצד האצילי של הרוח אשר נפל ע"י רוח זנונים, צריך להיות קרבן ד' עגיל, זה דפוס של דדין , אשר בעלייתו ירומם גם את הנטיה השקועה ביותר רק בצביונה הבהמי הגס, כומז , אשר הוד הנשמה תמרק אותה במירוק המוסר והצניעות, לכוונה לקדושת גו ורוח, להעמדת שורק כולו זרע אמת, אשר כל רואיהם יכירם כי המה זרע ברך ד' ._ עד. .1 ישעיה סא ט._
שבת ו עד
עהאמר רב יוסף, אי הכי היינו דמתרגמינן מחוך, דבר המביא לידי גיחוך. א"ל רבא, מגופיה דקרא ש"מ, "כומז" כאן מקום זימה
אמר רב יוסף, אי הכי היינו דמתרגמינן מחוך, דבר המביא לידי גיחוך. א"ל רבא, מגופיה דקרא ש"מ, "כומז" כאן מקום זימה. הנטיה הבהמית לבדה, בהיותה ריקנית מכל רוח של אצילות אשר תתמך בה, לא תוכל להסתיר את קלונה, ובנבלותה תראה לפני כל שופט מ[י]שרים, עד אשר תהיה לקלסה גם לפני החברה אשר היא מתוקנת רק במקצת, ועל כן לא כבדה היא המלחמה נגדה. כיון שכבוד הבריות היותר גלוי הוא עוזר על הטהרה. והצדק בזה, די הוא נוכח ההשקפה ההמונית, התרגום של מחוך, המכוון לקראת השפלות הראויה להיות מובלטת נגד השבויים בתאות כיעורם השפלה. אמנם צריך לדאוג ביחוד בעד אותם הנשגבים ע"י צירוף של איזה רעיון (ה)אצילי הנכנס בתוך הנטיה המגושמת, שיכולה לעור גם עיני חכמים. זאת היא מחשבת הכיעור, זימת התזנות, זה אנו למדים מגופיה דקרא, כאן מקום זימה, עצת חטאין, אשר קדושת אור תורה ברוח קודש של קרבן ד' תמלט גם משוחה עמוקה זו, "מזימה תשמור עליך תבונה תנצרכה"
שבת ו עה
עו"ויקצוף משה על פקודי החיל", אמר רבי נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון
"ויקצוף משה על פקודי החיל", אמר רבי נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. אמרו, "לא נפקד ממנו איש". כשבאים להלחם על דבר ענין רע, שאמנם ההכרה שהדבר הוא רע כבר באה בלב שמתוך כך משכימים על המלחמה נגדו, אבל הנטיות הפנימיות עדיין לפעמים אינן מזוקקות כראוי, אז יוכל הדבר לבא לידי מדה זו, שדוקא ע"י המלחמה על הרע, תתגבר הנטיה הרעה המסכמת ונוטה בסתרה אליו. אמנם הדרך להגנה היא, כשהמעמד המוסרי הכללי, שעלה עליו הציבור פעם אחת והכיר את הרע שהוא רע, לא יזוח ממקומו, ע"י הגברת כח הציבור בכל אימוצו, ומועיל הדבר ביחוד במקון שהרעות והדברים השפלים באים מצד ההתפרדות היחידית. ע"כ, הי' באמת גדול הזעף, ע"י איזו נטיה מן ההכרה של תיעוב הרע לפי המדה שהיתה נדרשת במלחמה ההיא, והקצף היה חל על פקודי החיל, שעליהם לאגד את הכח הציבורי שיהיה במעמדו האיתן, למען לא יזח ממקומו ולא יתעוררו בשביל המלחמה נטיות הרעות השרויות בלבן של היחידים, וחשש מפני זה שמא חזרו לקלקולם הראשון. ואמנם היתה התשובה ברורה שעומד על כנו הוא כח הציבור, וההתרוממות המוסרית שנעשתה ע"י הקיבוץ לא נזדעזעה ממקומה כלל, ו"לא נפקד ממנו איש", ובזה בטוחים הם שהטיות הפרטיות לא יצאו אל הפועל מפני התעוררות המלחמה על אותו הרע שמקצתו עדיין שרוי בלב איזה יחידים, כי בכללות העדה כולם קדושים
שבת ו עו
עזא"ל, א"כ כפרה זו למה. א"ל, אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד "ונקרב את הקרבן ד'"
א"ל, א"כ כפרה זו למה. א"ל, אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד "ונקרב את הקרבן ד'".
הכלל חובק בתוכו את הפרט בכל אשר ימצא היחש בין הפרט ובין הכלל ישר.
כללות הדבר הוא סדר המעשה, המעשים הם כלולים בתוך הכלל והפרטים קבועים בתוכו.
אמנם המחשבה היא תמיד הולכת מצד החיים הפנימיים, שמצדם אין הפרט קבוע בתוך הכלל ואיננו בטל אליו.
ע"כ, אע"פ שיכול להועיל חוזק האגודה הכללית שלא יפקד איש בפועל לעשות רע, אע"פ שנטיית לבו עדין לא נזקקה לגמרי, מ"מ מידי הרהור לא יצאנו.
וההרהור הזה, מתוך שגם הוא הולך ונמשך ע"י ההתעוררות של התגברות המלחמה נגד הרע המוחלט, הוא חוזר ונראה, ועולה לגבוה להיות נהפך לטובה ע"י התעלות הרוח המחובר יחד עם הרגשת הקדושה הבאה ע"י קרבן ד'.
שבת ו עז
עחתנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה
תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה. כשהרגשת הקדושה של חיי הטוהר היא מתגברת בנפש, אז כל מחזה של כיעור, שיסודו הוא הרס מוסר תם וקודש, אינו מתאים לכל התכנית הכללית של הנפש, ועל כן יתקשרו חזיונות כאלה עם יתר הגיוני הנפש ויהיו נפלטים מתוכיותה. לא כן הוא אם ירדה הנפש בטהרתה וזוהר מוסרה הועם, אז לא תפגוש בקרבה פנימה התנגדות מסודרת נגד תמצית החזיון המיוסד על הכיעור והטומאה, ואז כשיזדמן לפניה מחזה של כיעור וטומאה, יתלכד עם יתר רגשותיה ויהפך בקרבה (בכח) [] פועל, לפי אותו הכח של שליטה מאיזה קסם חיצוני שימצא במחזה ההוא, שתוכו הוא טמא וכעור וברו מבריק ונוצץ. ההזנה נולדת מהיחש וההתאמה הנמצאת בין המזון ובין הגוף הניזון ממנו. לא מאורע הנשאר רק מבחוץ הכריח את כפרת הדור ההוא, שהיה צריך לכפרה, וכפרתו ראויה היא להכתב בתורה לדורות עולמים, אלא מפני שהורדה תכונתם עד כדי ההתאמה עם החזיון של הערוה שבא לפניהם, עד כדי הקבלה והשתרשות עם כל מותר רגשותיהם. אבל כח חיים זה, שכ"כ חדר בכל חדרי רוח, כשהוא עולה וחוזר ונבנה ברגשי קודש, ע"י תשובה מלאה עז וחיים, הנגמרת ע"י טוהר כפרה שלמה, נותן הוא כח לדורות עולמים להזדיין בכל נטיית חיים אל הטוב והקודש, גם בנטיות חיים שהן דומות לתבניתן של הנטיות הזרות, שהיו יכולות ברב חילן להמשיך ברב עוזן את ההתאמה הנפשית של אותו הדור.
שבת ו עח
עטאמר רב ששת, מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום תורפה
אמר רב ששת, מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום תורפה. הרע והכיעור במובן המוסרי, איננו יכול לבא בין החיים כ"א בהתעטפו במעטפה של יופי חיצוני. היופי מכובד הוא מצד עצמו ועושה הוא רושם לטובה פנימית על הנפש המתרחבת למול הרגשת העדן הצח והנקי שבתוכו, אבל אם יופי זה הוא עטוף על גבי כיעור מוסרי ביחש לאותו המסתכל עליו, אז נהפך היופי עצמו לרועץ, לא רק מצד מה שהיופי החיצוני עלול הוא להיות למצודה, לצוד בתוך הכיעור הפנימי את הנאחז בו, כ"א זה הרושם עצמו של היופי החיצוני המעוטף על גבי כיעור פנימי, הסתכלות של איסור בכל אופן כל שהוא, מחליש את היסוד הבריא של איתנות המוסר של הטהרה שבנפש, ע"י ההמשכה הפנימית אל זה היופי שהוא אחוז בנושא של כיעור מוסרי ביחש המיוחד. ואותה החולשה הנפשית, מחוללת שויון נפש פנימי לעומת הרגשת החטא היותר מכוער, מפני שההמשכה של רושם היופי החיצוני מכסה את כיעורו. ואע"פ שלא נשחתה נפש זו עדיין עד אותו גבול של האחיזה בתוך הרשת של הכיעור והחטא, מ"מ זוהמא של קלישות חיי הטהרה כבר מוצאת בו מקום בהכרח, מפני הרושם של הרגשת היופי החיצוני הנאחז באיסור, שמתוך כך הושוו תכשיטין שבחוץ לתכשיטין בפנים.
שבת ו עט
פא"ר יהודה א"ר, כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור
א"ר יהודה א"ר, כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. כל תכנית המציאות עם מקרים כולם, משתקפים אל המחשבה הברורה לחטיבה אחת. היחיד והציבור פועלים ומתפעלים זה מזה וזה על זה בחייהם הטבעיים והמוסריים. התנועות שיכולות בצאתן לגילוי להרס אשיות חיי מוסר ותם של קודש הנדרש להיות נשמר, כבר נגנז בעצמותן חלק ארסי בנוגע למוסר ותם, שאותה הפעולה ההורסת, שבציבור היא מתגלה באופן ניכר בהיותה גורמת לכיעור של מראית עין, מרופפת היא ביחיד עצמו באופן מסותר את אותה האגודה של הטוב הרוחני המתיחסת לרושם של פעולה זו בגילויה. והתנועה שהיא רק גורמת לאיזה חסרון בדרך סיבובי בחיי הציבור, מוכרחת היא להיות מוטבעת בחסרונה גם בעצמותה, עד שנכון הדבר שתהיה אסורה גם בחדרי חדרים.
שבת ו פ
פאתנן, ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, ותניא אידך, פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר. תנאי היא
תנן, ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, ותניא אידך, פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר. תנאי היא. היחיד אע"פ שהוא קשור להציבור, וזוהי מעלתו ויתרונו, מ"מ יש בתוך קישור זה ג"כ חסרון וחלישות חיל לגבי יתרונות פרטיים שעולה בהם היחיד ממעל להציבור. על כן לא נפלאת היא, אם ימצא לנו דרך כזה, שראוי מצדו לשחרר את היחיד בהנהגתו הפרטית, במקום שאין יד הציבור מצויה שם וקישורו אינו בולט, מאותן המאסרים שאינם מיוחדים לציבור מצד המעלה שלו, כ"א מצד הכח הבינוני שכל ציבור עומד בו, כי לא יוכל הכלל לעלות למעלת היחידיות. ויש לפי זה פנים לדבר, שציורי מראית עין של הציבור יהיו מבוססים לפעמים לא על יסוד עצם רע והכיעור שיש באיזה מעשה, כ"א על יסוד רפיון הרוח של הכלל, שאינו יודע להבחין בין פרט לפרט, בין מה שהוא כעור לעצמו אחרי הבחינה המדוייקת, ובין מה שרק הטעות ההמונית תוכל להחזיקו לכעור, גם אם באמת הוא נקי מכל דופי. ובכאלה יש מקום לחילוקים ופלגות של דיעות במדת הדברים, עד שהענין בא לידי מחלוקת, שכל דעה יש לה יסוד בעצמה, אבל בכללות הדבר, תנאי היא.
שבת ו פא
פבאמר עולא, [] שלא תתגנה על בעלה
אמר עולא, [] שלא תתגנה על בעלה. ישנם תכשיטין כאלה שהם מגדילים את מדת היופי יותר מהמדה הטבעית, והם מאבדים את הנוי הטבעי התמים והשקט אשר ראוי ונכון הדבר לבצר שרירות לב הבאה מהשתקעות במדה נפרזה מתכונת בקשת יפויים חיצוניים כמו אלה, שהם פגומים את תומת הנפש ומאבדים את היופי הטבעי. אשר על כן מתאים הדבר מאד, שתחת שתכונת השבת עינוגו ומנוחתו היתה יכולה להטות את הרעיון לבקשת יופי והתהדרות, באה גזרת חכמים ותגדיר את דרכה, שלא תתפשט תשוקת ריבוי התכשיטין יותר מגבול הראוי. אבל לעומת זה נמצאים תכשיטין כאלה שיסודן הוא רק לכסות איזה כיעור, ולהעמיד תכונת היופי על מדתה הצנועה והתמימה. קישוט כזה, מה שמניעתו מעוררת איזה גיעול וסלידה, הוא נכון ומוסרי מאד, לבסס יפה סדרי הטהרה ושקט חיי הבית ונועמו, והתירו את אלה כדי שלא תתגנה על בעלה.
שבת ו פב
פגכדתניא, "והדוה בנדתה", זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא ר"ע ולימד, א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, ואלא מת"ל "והדוה בנדתה", בנדתה תהא עד שתבא במים
כדתניא, "והדוה בנדתה", זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא ר"ע ולימד, א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, ואלא מת"ל "והדוה בנדתה", בנדתה תהא עד שתבא במים. הכיעור החיצוני, מתוך שהוא תלוי בחומר ובחוש הגס, איננו עלול כלל שיהיה מתהפך ליופי ותפארת, ובכל עת ישאיר אחריו עד שימחק את רושם התיעוב שלו. לא כן הוא כיעור רוחני, כאן אנו מדברים בצורה נפשית, בכחות המאורגים במצב נפש נעכר, שאע"פ שבעודם במצבם הכעור, הם כ"כ כעורים וכ"כ זהומים, עד שכל כיעור גופני לא יוכל לבא למדרגת זהומתם. אבל אותם הכחות עצמם, כשהם מסתדרים במצב יפה ונאה, במצב מלבב ומאיר, מתהפך הכל לאורה ויופי נהדר, וגם אלה הכחות עצמם ששמשו לכיעור ולחלישות רוחנית, מתהפכים לטוב ואומץ רוחני אדיר נכון וקיים.
טומאת הנדה, כשם שהיא מכוערת בצדדיה החיצוניים, יותר ויותר היא מכוערת בפנימיות המצב הרוחני של הנפש, ואוי לה לאומה קדושה כשנפשות שזוהמת הנדה הפנימית מגובלת בהן, נמצאות בקרבה. כדי להשריש את הזוהמא החיצונית של טומאת הנדה, כמה שהיא יכולה לפגע במצב הרוחני והחמרי של הפרט הנפגע ונלכד, בזה צריך שמירה חיצונית מרובה. אבל השמירה החיצונית, המטבעת את זכר הזוהמא החיצונית, משארת אחריה עקבות של זהומא ונבול של גועל נפש, שתוצאותיהם יכולות להיות מהרסות סדרי חיים ומשפחה בין בסדר רוחני של יחש האהבה הראויה להמצא בבית ישראל, בין בפועל שתוכלנה לסבב ג"כ גירושין ופרודים ממשיים. ע"כ אנו מוכרחים להעתיק את ציור הזיהום החיצוני, למה שהוא יותר עקרי, שהוא הזיהום הרוחני, שהוא צורי וסגולי, שהוא חודר במעמקי נפשות קדושות, וכשהוא סר ע"י כח הטהרה הסגולית, הוא מעודד ומחיה ג"כ את כל הנבילה והכמישה שעברה, להפך אותן להוד ותפארת, שתוצאותיהן הנן דרכי שלום ושמחת לב. המהלכים הללו היו בשינוי תכניתם הולכים בישראל ביחש לערך השמירה מטומאת הנדה, מצד החיצוניות, ע"פ הזקנים הראשונים, ומצד העומק וההארה הפנימית החודרת עמוק בלב לשעתה, ואינה נצרכת למעטה חיצוני המשאיר עקבות מאפילות אחריו, רק הוא כרוך בקשר אמיץ עם הטהרה הסגולית המשיבה את אור הנפש, ומאציל עליה הוד והדר רענן ונשמתי, הראוי להפרחת החיים עדינים קדושים ומלאים הדרת גבורה וחן קודש ומ[י]שרים, עם הפעולה המצטרפת אל הידיעה והסגולה, שכל עקבות אותו הרוח הכהה, הנצמד אל הרוח הרעה והזיהום של טמאת הנדה, סר ע"י חידוש חיים והתעלות של טהרה, בנדתה תהא עד שתבא במים.
שבת ו פג
פדפד. אמר ריו"ח, לאישתא צמירתא, לשקול סכינא דכולא פרזלא, וליזיל להיכא [דאיכא] וורדינא וליקטר ביה נירא ברקא. החיים כשהם הולכים ע"פ הסדר הישר המתאים לחק תורת ד' הנם ג"כ מתאימים לחוקי הטבע הפנימי והחיצוני והאדם משומר על ידם מכל מחלה ומכל הסערה נפשית וגופנית, חום זר לא יקרב אז באהלו ובשרו ישכן לבטח. אבל האדם, מוכרח הוא שכחותיו הסוערים יחיו בקרבו לא במדה מוגבלת כ"א כפי המדה הטבעית העושה את דרכה בעז ותעצומות וחק ברזל הוא חקם אשר על כן לפעמים יסבול מתגרת יד מכאובים כי יעבור גבול וקצב אבל אם חק ברזל זה אשר יהפך לרועץ לגוף האדם יהיה אחוז ביד אם המדה הרכה, הנפש הצמחנית בתביעותיה הנוחות - שהאדם עץ השדה בגללה - תהיה האוחזת את להט הברזל - החק התקיף הסוער, ואינו רוצה להיות אסור בגבולים מצומצמים, החותך את החבלים והמאסרים הטבעיים - אז עוד החסרון יוכל להמנות ולא תצא סערת החיים ואש התבערה של הפרעת סידור וחם זר ממקומה להיות למשחית לנפש ולגויה. אבל אם גם הכח המאחז אשר ממנו תוצאות להגבלה השימושית גם הוא חק ברזל יהיה והכחות המלאים תנועה מעבר מזה ומעצור והגבלה חזקה מעבר מזה שניהם יחד יתגלו בכל תוקף אז יסוער הגוף וחום זר יגלה להפילו למחלה סואנת. עז רוח זה מוכרח הוא להיות נבצר. סערת הנפש וגובה אפה - אשר גם לה תוצאות טובות, בהיותה מתנהלת באורח ישר - מוכרחת היא להיות נשפלת, ודכאות רוח הלקוחה מאוצר ההתגלות (האלהות) [האלהית] הראשונה, - בתואר מלא של ענות לב - מתוך ירוד שבאילנות, מתוך הסנה, מוכרחת היא להתלוות דוקא עם הגבורה הקשה של חקי הברזל הממלאים את הנפש והגויה, אשר סערת איתניותה הביאה כבר על בעלה את המוקד של אש הפנימית היוצאת מחסרון מנוחה נפשית והגבלה מתוארת. הכח המקשר את הדכאות, את ענות הרוח אשר ישליט את האדם על עצמו עם כל האיתניות הדרושה גם היא להמצא ברוחו עם כל עז הרצון הכביר המתגלה באופן בריא וחזק עם כל תנועה נפשית וגופית צריך שיוקח מכח המתגלה לחוץ מצד המותר הבהמי שבאדם המותר של השער הבא מההצמחה המותרית בכללה בנירא ברקא בשער בהמה תכונת השעיר המתרומם וקופץ ואיננו נותן מנוח לעצמו מתכונתו הסוערת שהוא הסיג של חק הברזל שבתכונת הנפש המביא את המגערת עליה יקשר אל מקור הוראת ההכנעה וענות הלב במקום הגדולה ואדיריות הכח קול חוצב להבות אש מתוך סנה ירוד ושפל קומה אז תחל התכונה הסגולית לכיבוי אש הזרה השורפת וקודחת להיות הולכת וכבה וחוזרת לטובה ולהוספת אומץ ואישתא צמירתא זאת לא תתגבר עוד ע"י כח סכינא דכולא פרזלא בהיותו נטפל להיכא דאיכא וורדינא שקשר של נירא ברקא מסייעו. מקור הענוה ישוה את ארחו ומנוחת הנפש תישר מסילתו ועז חייו יעמד על משקלו להיות עומד במילוי הרצון והחיים ובכל עז שטף הכח ושיגוי הרצון, המסתגל להתגלות התכונה האנושית היותר עדינה שמקורה הענוה והגדולה המתחברת יחד המצבת לנו את עז החיים עם שלטון ברוח באורח נשגב המביא רפאות לכל מוקד של מחלה "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך".
שבת ו פד
פהפה. יומא קמא ליחדוק ביה פורתא ולימא "וירא מלאך ד' אליו", למחר ליחדוק ביה פורתא ולימא "ויאמר משה אסורה נא ואראה', למחר ליחדוק ביה פורתא ולימא "וירא ד' כי סר לראות". הרושם שהרצון האדיר הנובע מתנועת הנפש האנושית המלאה כח נמרץ ושטף של חיים מוכרח הוא חוקק את [ה]רושם שלו ביסוד הרגשת הענוה ושפלות הרוח, שהתנועה הזאת בעצמה של שפלות הנפש, לא תהיה תנועה ממיתה ומעכבת את מהלך החיים הנפשיים, אלא תנועה בריאה וחזקה, שדרכה היא שלטון המשפט והיושר - ע"פ השקפת מטרת החיים - על כל כחות הגוף והנפש. אמנם לא בלא חינוך והדרגה יבא האדם לידי המצב הנעלה הזה, ביחוד אחרי שכבר נתפרצו כחותיו ע"פ דרך של שטף החיים עד שהמוקד של שבירת הסדרים אחז בעצמיו. כי ראשית המעמד המביא לידי שיווי המשקל המחובר עם עז החיים והדרגת הענוה, היא ההסתכלות בעצם המראה, החזיון המתגלה בלב פנימה מיסוד קדושתן של ישראל, הבא מכחם של ארחות חיים של תורה – (ש)גבורת החיים ואש להבתם - עם נמיכת הרוח וסבל החוק והמשפט המודד ומשער כל רגש וכל נטיה טבעית על פי גבולה הנכון, הבא משורש כחו של משה רבינו, - מקור הענוה האנושית, - ושורש גבורתו ועז חילו המעטרת את ישראל בתפארת גבורה וענוה בחוברת המתבטאת יפה במאמר וירא מלאך ד' אליו. התנועה השניה, הממלאת כבר את ההסכמה להרצון המעשי, לסול לו אורח חיים ע"פ אותו המשקל הנהדר, זאת היא החקיקה השניה, שהיא מתמלאת משורש התנועה השניה של ההסכמה השרשית של "ויאמר [משה] אסורה נא ואראה". איך מתאחדים - במהלך של חיים - שני אלה ביחד, עז החיים הבא בכח אישי חוצב להבות עם נמיכת הרוח ושלטון הנפש על כחותיה וכל נטיות גופה היותר סוערות. המהלך השלישי הוא אותו החותם כבר את מטרתו כי ירצה ד' דרכו וכי כבר מוכן הוא לעזרה עליונה לשום לו קו נכון לדרכי חייו, ועז גבורתם לא יפחת, המושכת חילה לכל ישראל מההכשר הנעלה של העז והענוה ביסוד כח נשמתו של רועה נאמן אשר איחד גבורת גופו ועז רוחו, גדולת שטף חייו, עם הענוה ושלטון הצדק על עצמו בדרך היותר נעלה, המביא מרפא, כמו לנפש ולעולם, ג"כ לכל מחלה פרטית ביסודה, ומהפך את התבערה הבלתי מסודרת לכח חיים פורה מתוקן ומקובל המישר דרך לעולמי עד ומביא רפואה לעולם.
שבת ו פה
פופו. א"ל ר"א בריה דרבא לר"א ולימא "ויאמר אל תקרב הלום וגו'" ההתודעות על דבר עז החיים המתאחד דוקא עם תמימות הענוה והממשלה ברוח, כשהיא באה למעלתה העליונה, לאותה המעלה המרפאת את כל המכאובים, המחזרת את כל סדר הרוס לתיקון ושכלול - צריכה להשתלם בההכרה הברורה, שכל כך גבהו דרכי ההשתלמות הזאת, עד שעד קצה א"א כלל שיבא האדם, ורק מרחוק יוכל להיות שואב חיים מנוחה ועונג מזיו החמדה של ההשתלמות, של ההתאחדות הנפלאה הזאת. רק אז ירשם בלבו וחפצו, גודל המעלה ועומק יקרתה ואז יחשק לבו להפנות אליה את כל כחותיו. אבל אם יחשב שיש ביד האדם לבא למרום קץ ההשתלמות של ההתאמה הגמורה של עז החיים בכל מילואם עם שלטון הרוח במדרגתו הגמורה, אז יאבד את כל הציור של שיגוב טוב עליון זה, ולא יזכה אפילו באותן החלקים שיוכל להגיע להם. ע"כ ראוי להחזיק במרפא של ההודעה ע"ד הגבלת הכח של האדם לעומת הבקשה הגדולה הזאת, המתבטאת יפה וברור במאמר אל תקרב הלום. ולימא "[ויאמר] אל תקרב הלום."
שבת ו פו
פזפז. אלא ליומא קמא לימא "וירא מלאך ד'", "ויאמר משה", ולמחר לימא "וירא ד' כי סר לראות", למחר (לימא) "ויאמר אל תקרב הלום" המחשבה העליונה המסמנת את הענוה ברום ערכה, היכולה להתקשר בעזוז החיים באופן מתאים, שגדרה היא ההכרה של התביעה העליונה שבנשמת האדם וההכרה שלעולם השאיפה של השלמת האופי שלו תשאר למעלה מיכולת ההתגשמות בפועל, ושזו בעצמה היא הגורמת את העילוי העליון והסדר הטוב בתהלוכות הנפש והגוף, כשם שהיא מבסמת ג"כ את העולם והחיים בכלל, - מחשבה זו היא נעוצה בתחלת הזעזוע של הנפש לקראת המחזה של אפשרות ההתקשרות של העז והענוה. אבל כיון שבאנו לידי הכרה שהמחשבה העליונה של צורת הענוה רק היא עושה את האפשרות של הסידור הטוב בתוכיותו של האדם לאפשרית לתקן ע"י זה כל מעוות קדום ולהחל חיים חדשים טובים ורעננים, כשם שהצד העליון שבציור שלם זה איננו פסוק וכרות מהתכונה המעשית כן הוא ג"כ עם ראשית הצעד והזעזוע הראשי של הפלאת הנפש על המראה, שראשית צמיחתו בבית ישראל נובע מכחו של החזיון הראשון למקור השפעת נבואתו של משה, "וירא מלאך ד' אליו", איננו עומד לעצמו כ"א מחובר הוא מיד עם הצד ההסכמי הפועל על הרצון, עשיית ראשית הצעד הבחירי לתמם את חזיון שטף עז החיים עם קיום הענוה והסבלנות, שאינן נהרסות בתוקף עז חילן, ומלבת האש לא יבער הסנה, המבואר ב"ויאמר משה אסורה נא". ואחריו באה מיד ההתגלות האלהית בתוך הנשמה העליונה, השולחת פלגיה לאופי האומה ולכל יחידיה עדי עד, אחרי התחלת ההכנה הבחירית הראשונה, - "וירא ד' כי סר לראות", והמדרגה העליונה באה אחריה, היודעת את ערך שאיפתה ואת היכולת האנושית החלשה לעומתה שאז העין נשאת תמיד למרומים ולעילוי, והחיים משתדלים להיות הולכים ומשתלמים, עז רוחם חי עמם תמיד, וענות צדקם מאירה לפניהם, "ויאמר אל תקרב הלום", העמידה במרחק ידוע, וההשתדלות לבא אל המטרה היותר עליונה בהכנה עצמית, "של נעליך", גומר[ת] את החזיון הפנימי הנובע מראשית יסודו, המקשר בכל דור וכל יחיד את חילופי הכחות אשר לחיים, ופועל לטובה על סידורם, לכבות את היקוד המתפרץ מהקצוות המסעירים, ומזיל מרפא כמים קרים על נפש עיפה.
שבת ו פז
פחפח. וכי פסק ליה ליתתיה ולפסקיה ולימא הכי, הסנה, הסנה, לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עלך, אלא משום דמייכת מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עלך. תכונת הענוה המשובחת המשכללת עם הוד יפעתה את הצורה האנושית לעטרה עז-חכמה וגבורה, איננה הענוה הבאה מטעם של שפלות מצב ונמיכת כח מצד מגרעות טבעיות או מקריות, - כ"א מצד הבנה שלמה במהות הנפש ויחשי המציאות זה לזה והשקפה ברורה על ההויה ותוכן המוסר והדעת. אבל מתוך שובבות דעתו של אדם המתנשא באהבת עצמו הגסה, בשקר ובדמיון כוזב, ומחשיב לאפס את כל מה שחוץ להרגשת הוייתו, בבוז ואכזריות נוראה, מוכרח הדבר שהצינור לבא לידי רוח הענוה והכרת השלמות החוצית, והערך המיושר של המציאות המביאה לידי השכלול הגמור של התכונה, הדעת והמדות, המעמידה את רגל האדם על תכונת התורה המישרת את דרכו באור ד', - שבתוכה הוא החסרון והשפלות של המצב. אבל כשהתמצית תוקח, וטבע ההשקפה הענוית תהיה כבר מגובלת בתכונה הנפשית, אז בא הזמן שיקצץ לגמרי עד יסודו העמוק, עד צמיחת הכח המגלה את הענוה ע"י צינור של החסרון והידיעה בערכו הנשפל. ובקציצת הצד החלש, ובסילוק כל רפיון מתכונת הנפש והגוף, ישוב הכח האיתן של עז הענוה המבוססת יפה, על מכונו. אבל הרושם הנשאר הוא, שהשפלות איננה דבר של הכרח שיהיה בחסרון בפועל, כ"א בכח, בצורה כזאת, שהלב לא יזוח מכל כבוד וגדולה, לשכח את ערכו ביחש המציאות הכללית. ובהבטה שכלית של השלמות האלהית הבהירה, הפסיקה של העץ השפל, המורה על חסרונו ושפלותו, צריך שתהיה עד תכלית יסודו, רק עיקר שרשו וכחו ישאר. והרעיון הנשאר הוא, שאם גם השפל שבמציאות יוכל להיות גבוה בעיניו כשלא תשוקף אצלו כללות המציאות ע"פ ההתאמה הנכונה, אז יוכל גם האטד, ודוקא האטד, שמתוך שאינו תופס מקום רחב אצל אחרים יכניס את גבהותו בעצמו להיות גבוה בעיניו, אבל השיקוף על ערך המציאות הכללית וההדרגות המעולות ממנו הנמצאות בכללותו יביא את הבינה הגמורה המיסדת את הענוה בלב פנימה, עד שהתמצית של רוח הענוה תשאר בדעת, להשכיל כי ההארה המופעת בעז חכמה ואור חיים מאור עליון, תחול על הנפש הממלאת ברעיון השיווי הכללי, והכרת הערך העצמי בצביונו האמיתי. ולאו משום דגביהת מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עלך מה שיוכל להיות מצוייר ע"פ ההתכנסות היתירה והבודדת בקרבו פנימה כ"א משום דנמיכת מכל אילני בתוכיותך ברוח הנשאר אחרי סילוק השפלות של החסרון המצוייר בחומר החיצון בזה יוחק אות הענוה, המרפא כל מחלה, ומכבה כל תבערה זרה ואשתא צמירתא.
שבת ו פח
פטפט. וכמה דחמיתיה אישתא לתנניה מישאל ועזריה וערקת מן קדמוהי כן תחמיניה אישתא לפלוני בר פלונית ותיערוק מן קדמוהי. הצורה האנושית המשוכללת בעז אלהים אשר בקרבה הכוללת את הגבורה השלמה בחיבור הענוה הטהורה היא מבססת את אור האלהי על האיש הבא למדה זו. אור ד' החופף עליו נותן לו עז וחיים. כל מהרס ומחריב לא יוכל לפגע בו כי חייו הנם המשך אחד מחי העולמים הממשיך חיי המציאות כולה בשביל ההשלמה היותר עליונה של רוח האדם. כשמתקרב האדם לשלמות צורתו זאת כשהיא במעלה היותר שלמה יכרעו לפניו איתני הטבע וחקיו, והאש המכלה ושורפת מוכרחת להיות נסוגה אחור מפני הכח היותר אדיר ממנה, השואף קיום וחיים מלאים המחושים בגבורת חיי החיים ב"ה. ע"כ ברחה האש ותסוג אחור מקָדָם חנניה מישאל ועזריה, ואש של גבוה, אשו של גבריאל דחתה את האש ההדיוט, וכל מלא החיים שלהם במילואם בלא שום שינוי מן הרבנות והגדולה, כולו דחף את כח האש מתוקף התפקיד הנשא של רוח ד' החי בקרבם וכן בכל מדה לפי ערכה לפי ההשתלמות האצורה בנפשו של אדם ע"פ יסוד שיווי המשקל של העז והענוה יבוסס כח חייו באופן המגרש כל מחריב אפילו אחרי אשר החל להכות איזה שורש ולהרחיב ענפיו. ההתגברות של הרצון ותוקף החיים, המסערת את הגוף והנשמה, תראה כח כביר ממולא בקדושת החיים ובכל עז ימלא אהבתו על יסוד החסידות הרעננה. וכח המכלה של חם ההורס, הבלתי מסודר בסדר של חכמה וקדושת אמת, ינוס ויתרחק מכחה של הארה אלהית זאת המקפלת בקרבה את כל חמדת החיים וכל סערת הרצון ומעלתו לאושר זמני ונצחי המתאימים יחד. הרס החיים ע"י תבערת חום זר של אש נכריה בא תמיד מפני הנטיה למקסם הכזב של חיצוניות החיים. הענוה - ממולאה בטובה בפנימיות החיים הנותנת קצב ומשקל לכל נטיה. אותו התפקיד של הגברת כח חיצוניות החיים, הוא מה שקבלה עליה האליליות מעודה, שרצתה להרים ראש ע"י צלמו של נבוכדנצר אשר גאה לבו להשחית יסוד ההכרה העליונה של הצד הפנימי של החיים, השוקל את ערכם האמיתי. זה היה כחם של חנניה מישאל ועזריה אשר עז להם בשם ד' להרים את הדגל של הצד האמיתי והפנימי שבחיים, שאור ד' ואמתת אחדות ד' העליונה מתגלה על פיו, ע"כ ברחה אותה האש השורפת אשר זה כחה להרוס ולאכול את כל מפני האש הפנימית המחממת ומאירה בגבורת אל, המחיה בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".
שבת ו פט
צצ. לסימטא לימא הכי, בזבזייה, מסמסייה, כסכסייה, שרלאי ואמרלאי, אילין מלאכי דאשתלחו מארעא דסדום לאסאה שחיניה כאיבין. הרע האוחז בחלק אחד מהגוף הוא דומה להרע המתבצר בחלק אחד מהחברה בכללה. החלק המסויים בתכונתו הרעה הוא מקום שבו יתלקטו כל התכונות היותר רעות הפזורות בכל הכללים כולם. כשבא הדבר לידי מילוי המדה, כשכבר ספג אל קרבו זה החלק המקולקל את החלקים היותר רעים ומעופשים, אז מתחיל הגוף כולו לסבול מזה, מה שבתחילת מהלכו היתה זו ההתקבצות לו לטובה ששאבה אל קרבה את הזוהמא הפזורה כולה. ומה שהיה שייך מההפסד וההשחתות לכלליות הגוף כולו בזזו זה החלק בכח אדיר, הדומה לגבורה אדירה הנמשלת להררי אל ושלהבתיה לרוב גדלו ועזו, אל תוכו והבזה הזאת אשר צבר בכח מלא, אין תכלית המגמה שתשאר בקרבו בצורה המאובנה והדוקרת, המחליאה בקשיה ואש חומה את הגוף כולו, כ"א שע"י הקיבוץ המיוחד יוחל כח המסמסה האדירה בכל המלחמה הסואנת של החיים לשלוט עליו עד שיוכן להיות נתק ונדחף מן הגוף ע"י הכסכסה והחיתוך הנמרץ של העור הזה הסובב את החלק המעופש ההוא, המבריח מתוכו לאחר שנתבצר הרבה במקומו, והרע וההפסד קבע בו תחום מושבו וגרש מקרבו את כל תכונת החיים, את כל הדרת רגש החיים המתבצר בשירה ופיוט. ואחר שגם זה לא יספיק לקדרותה של ההשחתה, מתבטל מקרבו ג"כ כל ריח של תכונה רוחנית המתלכדת ג"כ בתוך אמירה פרזית, כי הולכים הענינים ומתקרבים להצורה האלמית הבהמית, ולחשכת החומר הדומם, ההולך אל כליון המות ואפיסת הגיונו. אמנם במלאתה של הסאה, הלא הרע מכלה את עצמו. הכליון עושה את שלו והמחיצה העבה והמורדת של הקליפה העבה הסוגרת את אור החיים שלא יחדר בקרבה נופלת ומתכסכסת בכח גבורת החיים השופעת בכלל החיים מגבורת חי העולמים והזוהמא המתקבצת מתגרשת מכללות הגויה והאדם הולך ומתרפא מתאמץ ומתחזק, נטהר מסיגיו בכללו, ע"י אותה הבזה בעצמה שצבר החלק הרע אל תוכו את כל הסיג אשר היה שייך לכללותו. וכבסימטא שכל אשר אין נוח לו המהלך שברשות הרבים סר אל תוכה עד שערב רב המפגרים ממהלכם נקוים בקרבה, כן סרים כל אותם החלקים המעופשים אל אותו החלק הבוזז לו בביזה אחר ביזה בכח עצום ואדיר את כל כח ולח עכור, בזבזייה, והוא ממסמסו אחר קיבוצו אל קרבו באופן הכנה נאותה אל השילוח והדחיה מכללות הגויה כי כח החיים הולך ומתגבר על החלקים המעופשים הנושאים את תכונת המות עליהם מסמסייה, והעור הנגלד המשונה בעביו ובניגודו ליסוד החיים ושטפי ההרגשות שאור חיי הגוף המתפלש מחיי הנפש חודר בהם הולך ומתכסכס בכסכוס נורא ובקיעה עצומה עד שהחלקים הנעכרים הולכים ונדחפים ומתגלה סריותם ועיכובם אל כל צורת החיים, המעכירים את כל רגש ויופי של שירה ונעימה, האומרת: סור ממני ולך מנגדי, לכל זרם של חיים טהורים המפכים ממקור החיים, שרלאי, לאן הולך הוא השר, ומה היא מגמתה של ההנאה הרוחנית בכללה בהתרוממה מעל קדרות האפלה של החומריות הגסה. ולא בהשתקת הרגש הפיוטי והיופי הממולא בהתרגשות של נועם קודש תסתפק כ"א בכלל כח האמר זר הוא לה, לאותה הנבלה, המתקבצת מכל חלאת החיים, אמר לא. אבל זאת ההתגלות של הרשעה מקרבת את רפואת העולם בכללו ובפרטיו, וכסדום אשר שם נצברה הרשעה במדה היותר איומה ונתגלגלתה באופן היותר מנוול, הנה בהמלא ספקה ונדחתה מן החיים נתפנה התבל מהצד המכוער שבו באופן היותר מוצלח, ונעשה חפשי ומסולק מהזוהמא היותר עכורה שבקרבו, אשר נקלטה במקום המסוגל לפי הבחירה הרעה של אותן הרעים והחטאים, להיות הכח היותר כבד של הרשעה מתפנה שמה, אלין מלאכי דאשתלחו מארעא דסדום לאסאה שחיניה כאיבין. וכעולם, כן האדם עולם קטן, כל זוהמא גופנית וה"ה נפשית, כשמתגלה בצורה גלויה, ראויה ומסוגלת היא להתבער ולהשיב לכלל הגויה והרוח את הארתם וכבודם, "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי". וב"ד בא גם בדור שכולו חייב, וסימנך "כולו הפך לבן טהור", המשיב בגילויו את כל הרע לכליון ודחיפה לחוץ, והולך בסערת החיים לעלות להטוב העליון, "כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים".
שבת ו צ
צאצא. בזך, בזיך, בזבזיך, מסמסיך. הרע המוכשר לבוז אליו את כל החלקים הנוטים לעיפוש ולהפסד, בין אותן החלקים שע"פ תכונתם שייכים הם לאותו היסוד שהמקום שבחר לו הכינוס הרע להתבצר בתוכו, בין אותם החלקים שאין להם יחש מיוחד (להם), חוץ ממה שהם מיוחדים לקלקול והפסד ויציאה מסדר החיים השולט בגויה כולה - ע"י כח המושך שלו, הוא בוזז את הבז המיוחד לו, ומחלקו לפי הפרטים הרבים של הפסד הכלולים בתוכו, ובין את הבז הכללי שאינו שייך לו, כ"א מה שהוא מוכשר לפול בגורלו ע"פ נטיית הקלקול שבתוכו, ודוקא ע"י התגברות כחות ההפסד בקרבו פנימה, שהם בעצמם סותרים זה את זה בתכונתם, [הם] גורמים לעצם הביצור של הרע הפסד ומסמוס, כמו שכך הדבר נוהג בתכונת הרע הכללי שבעולם, שכל כנסיה של רשעה סופגת לתוכה המון רשעיות ותכונות של הרס שבעצמם אין להם קישור פנימי זה לזה אלא מצד שיוויים לשנאת הטוב, ואחרי שהם מתכנסים מתגבר הניגוד שבהם בינם לבין עצמם, והם מסמסמסים וכלים זה ע"י זה עד שהרע מכלה את עצמו. ובזך המיוחד ובזיך הרבים שקונים תכונות מיוחדות אחרי ההתכנסות אל מקום הקלקלה והבז הכללי שאינו מיוחד, שהוא נשאב ע"י השיווי של הרע והכיעור שבתוכם, אינו מספיק יסוד שלילי זה לאגד אגד פנימי, כ"א הם בזיך, מחולקים בחילוף תכונה ונטייה, והם ממסמסים את מעמד ביצור הרע, מסמסיך, כי הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו למען יציץ ופרח האור והטוב להחיות עם רב, לאור באור החיים.
שבת ו צא
צבצב. כמון, כמיך. הרע והכיעור הולך אחרי החומריות, שהאיכות אין עמה עסק והם מתגדרים במהות הכמיות עד שיסוד ההפך של הצורה הוא המתוה את הכל רק לפי הכמות והנטיה אל הריבוי הכמותי, ונתינת העין רק עליו, לא על התכנית הכללית החופפת על הצורה המתפשטת על הכללות והאיכות. כח פועל זה של הכמה, כמון, זהו מתיחד בעצמיות הקלקול והכיעור, שכיון שנגרשת הצורה וההמתקה הרוחנית מתוכה, נעשית הכמות כמות של הפסד, המיוחדת רק לאיבוד שסופו כליון, כמוך המיוחד לך, שאין לו תקוה ואחרית כ"א הפסד ודחיה. וזוהי בחינה להרשעה הכללית הנותנת עין רק על הכמות המגושמת וסופה שיתפרדו כל פועלי און, כי הפירוד הוא מיוחד להכמות המובילה אל האבדון בסילוק הצורה האיכותית המנהלת את הכל אל האחדות המאירה בכבודה על הכלל כולו.
שבת ו צב
צגצג. עיניך ביך, עינך ביך. מפני שאין להרע שום נטיה כ"א הנטיה העצמית לדאוג עבור עצמו וגם הנטיה הכללית שהוא מתיחס לפעמים אל הכלל אינו כ"א לפי אותו הערך שהוא חושב להביא לעצמו את כל הבז והשלל הכללי, ותכונת היושר הנובעת מהצורה האיכותית המתפשטת בצדק אל הכל אין עמו, על כן לא יוכל עמוד כשמתגלה נבלותו. ובגויה כשהחלקים הרעים שואפים בתכונתם להיות שרים מעל הקשר הכללי של החיים, הולכים הם ונפרדים וקישורם אל חברת הגויה החיה הולכת ומתבטלת, וממילא מתבטל אח"כ כל שארית כחם. עיניך הרבים, הם רק בך, גם כשהם פונים לימין ולשמאל לכונן איזה סדרים ביחש להרבים, אין זה כ"א להביא הכל להעין הרעה האחת בך, וממילא אין כאן יסוד לבנין והויה ולא למציאות קיימת.
שבת ו צג
צדצד. אתריך ביך, זרעיך כקלוט וכפרדה דלא פריא ולא רביא. ההתפשטות במקום, היא מתיחשת אל האיכות הרוחני(ו)ת השולחת לא את החומריות והכמותיות כ"א את כל הפועל ממקומו לכל המקומות הרחוקים. והדבר מיוסד מכח נטיית הטוב העליון, ש(ה)חפץ לכנס הכל למען הטוב לכל ולרומם את הכל להמטרה היותר עליונה שבמציאות. אבל הרע שבפנימיותו הוא חפץ רק איבוד והשחתה, ואין בו יסוד של קיום כ"א לעצמו בשביל אהבת עצמו העורת והרשעה, איך זה יוכל להיות מתפשט. על כן תכונתה הרעה של כמיות חומריות זו, להשאר במקומה ומצבה המבוצר לה, וכשם שאין לה יחש של התפשטות במקום כך אין לה יחש של התפשטות של זמן ושל דורות, ואל אחר אסתריס ולא עביד פירין, ולא ישא דור מדור את פרי רוחו ואת שרשי נטיותיו להפרותם. כי המקרים הרעים המתילדים בתכונת הרע עוצרים את כח הפרייתו להיות הולך ומתפשט לדורות, כי עד מהרה יראה הדור הבא כי שקר נחלו האבות אשר רדפו רוח וכלו ימיהם בכמות החמריות וגסות החושים לבדם. ולבד המקרים שהם דומים לעוצר הלדה של הקלוט, שמינו ראוי ללידה בתולדתו אלא שנקלט כח יצירתו בקרבו, אלא גם תכונה שלילית קבועה להתרבות והפריה נמצאת בקרב הרע פנימה, כי זולת אהבת עצמו המתגברת בקרבו, הלא נטיית האיבוד וההשחתה קבועה בו, ואיך יוכשר להיות נוטה להפריה והקמת שם ושארית. ע"כ תכרת אחרית רשעים, כי סוף כל סוף תגלה עצמות נטייתם הממארת ובדור אחר ימח שמם, ומום מניעת ההפריה קבוע בקרבו, לבד המקרים המתקבצים לעזור על ההירוס, כפרדה דלא פריא ולא רביא. ובתוך הגויה היחידה, כשההתקבצות של הנטיות הרעות מתחברת לצורה מבאישה, הולכת המחלה ומתחלשת, והרע נדווה בלא השארת רושם, ע"י אור חסד עליון אשר שם חק וגבול לכח ההפסד ע"פ עצמת חק נטייתו הפנימית, שלא יפרה וירבה, ולא יעזוב בקרב הגוף תכונה דומה לאותה התכונה של הרע שחלקיו נדחו. כמו שהדבר נוהג בנשמות הטובות והבריאות שנשאר רישומן תמיד גם אחרי עברן, מפני שהחיים, הבריאות, מפכים הם מהטוב הכללי הנשאב משורש חיי החיים הכולל את כל בטובו ומעלה את הכל בפארו והדרו.
שבת ו צד
צהצה. כך לא תפרה ותרבה בגופיה דפלוני בר פלונית. משפט הכלל ומשפט הפרט שוה הוא, כמו שהכחות הכלליים הם פועלים בכללי הכללים של ההויה כולה, ומתפשטים ג"כ בפרטי הפרטים באופן שוה, כך הם כל סדרי ההנהגה - כמו שהם נבחנים בעולמים, בדורות, בעמים ובקיבוצים, כך הם נבחנים בכל יחיד. וההשויה המאירה, המעלה את ההוגה באמת למרום סתר עליון וסוד ד' ליראיו, מאחדת את כח הרצון הפרטי עם יסוד נטיית הרצון המתגלה ע"פ גילוי כחו בסדרי המציאות לכל פרטי הפרטים. ובהתעלות הנשמה היחידה החפצה בטוב, מתיקרת הנשמה, והחפץ הטהור שבקרבה המתגלה במבטאים הבנויים ע"פ הגיון נעלה זה, המתדבקים באהבת הטוב והמועיל לכל אשר נשמה באפו. פועלת היא את פעולתה ע"פ אותו הקו הפנימי, שעל ידו הכל עשוי בחוברת, וכל היצור נאגד, וכל נפש מקבלת ומשפעת לכל ואל כל, להציל ולרפא ע"פ נטיית החפץ הטוב האלהי שבקרבה - לכל סובל ולכל אומלל, "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור", "ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך", "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו".
שבת ו צה
צו"אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי".
ההבדלים שבין העמים, מוגדרים הם על פי שני דרכים. דרך אחד הוא שכל עם יש לו נטיות מיוחדות וסגולות מיוחדות להלך רוחו שעושות רושם בכל מהלכי חייו, בכל מנהגיו, נימוסיו ודעותיו. ויש מה שבתכונת עם זה ואינו כלל בעם אחר. על כן, נמצא לפעמים דברים שהם מועילים ומרבים להיטיב בעם אחד ואם יוקחו אצל עם אחר ירבו קלקלה והריסה. על כן צריכה ומוטבעת היא ג"כ כל אומה, לשמור על צביונה ולהקפיד על מהלך חייה, שלא יכנסו בקרבה יותר מדי נטישות זרות שיהפכו לה לרועץ. ויותר ממה שכל העמים צריכים להקפיד על כך, צריכים ישראל להקפיד על זה. מפני שהצביון הפנימי, הנאצל מנטיית החפץ של הקבלת האורה האלהית, וכל סדרי החיים, הנאותים לה, על פי כל התקוות וכל חזיון הרוח על האלהים, העולם, האדם, והחברה, - הם מיוחדים בקרבו באופן מרושם ומצוין, מה שאין דוגמתו בכל עם וגוי. ועל פי רוב, תכונותיהם של עמים רבים מתנגדות הן לתוכנן הפנימי של השאיפות הללו. אמנם, נמצאים גם כן דברים רבים, שאף על פי שהם עלולים להיות מתגלים בצורה מיוחדת בכל עם ועם, מכל מקום אין זה בא מכח התכונה המיוחדת של העם בעקרו של דבר; אלא, שזה העם זכה, על פי איזה סיבות, לגלות באיזה מקצוע את הצד האנושי הכללי שבו. אבל זה הצורך וזאת הנטייה היא באמת כללית, אלא שלפעמים היא מתגלה בכל עם בצורה המיוחדת לו, אבל מכל מקום כיוון שהצורך הוא כללי והסיבה שגילתה את ההופעה ההיא, היא אנושית מקפת, אין לזקוף אותה על חשבון אותו העם, והרי היא שוה לכל העמים, עד אשר צריכים כל העמים בזה לקבל דבריהם זה מזה, ולהעשיר את אוצרותיהם כל אחד מרכושו הרוחני והמעשי של חברו. עד אשר אפילו מהאומות היותר נשחתות והיותר מנוגדות לנו במהותן וקיומן, הננו צריכים לקחת כל טוב כללי. וכשיבוא לרשותינו, כיון שתוכנו מתאים הוא לכל נפש, יקבל בקרבנו גם כן אופי תכוני המיוחד ומקודש, הראוי לישראל, כפי המידה שענין כזה מוכשר הוא לקבל, עד אשר "כל דבר שהוא משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי".
שבת ו צו
צז"הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים, כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קא עביד? כי היכי דליחזייה אינשי וליבעי עליה רחמי. כדתניא "וטמא טמא יקרא" צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים".
.
הדברים שהצורך ידוע בהם ויש להם יסוד בההויה הגלויה, אף על פי שנתפתחו באיזה עם מן העמים, אינם קובעים עליהם את חותם הזרות, ואינם נובעים מיסוד הנטייה הנפשית המיוחדת לו, שלפעמים הם בנויים על יסוד שהוא לגבי ישראל מהרס ומטמא. אבל מה שאין הצורך מוחש ומובן, אף על פי שאיזו השקפה נסתרת תוכל לחדור בו, למצוא לו יחש של צורך, לעולם הדבר מתייחד בתכונה הפרטית של החושב והמוציא אל הפועל את הענין הנסתר, עד שיוכל להיות שהוא מובן ומסודר ביחש להם, ומשולל הבנה ומלא עקמומיות ביחש לאחרים. וזה תלוי בעומק הטבע הנפשי המתייחד לאותה האומה. שכל מה שנובע מעולם זר, בעומק שורשו, צריכים ישראל להיות נשמרים ממנו. אמנם רוב טובה שיביא לידי קלקול אינו מהדברים הנעלמים. כי הוא דבר גלוי ונוהג בכל סדרי ההויה. על כן האילן המשיר פירותיו מרוב שפע ליחו, טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה. והשפעת גילוי רצון הרבים על כל חפץ פרטי כשהוא בא בתפילה, - שהוא מכשיר תיקון, גם זה הוא דבר שאין ראוי למונעו. אף על פי שהוא דבר נסתר, מכל מקום הוא כולו לישראל, המכירים בעצמם את השלטון הפנימי של האדם היחיד ושל הרבים - ההולכים במשאת נפשם אל האור הכללי שיופיע בעולם - על כללות ההויה, מפני שחפצם הפנימי, ביחש לכללות יסוד האומה, הוא ענין אחד עם החפץ האלהי בהויה בכלל, המתגלה על ידי סגולת הנשמה של כנסת ישראל, שמתגלה ביותר בהיקות באור התורה, עד אשר תכונת נפש העולם בכל דרכי המציאות היותר פרטיים ויותר מסתעפים, קשורה היא בקשר אמיץ בתכונת נפש יחידי האומה. וגילוי רצון להטבת איזה פרט, כשהוא פונה, דרך תפילה, לאדון כל, ומתנשא ליסוד חפץ חסד עליון, הוא עושה את רישומו להיטיב לאותו הדבר הפרטי, שאליו הדבר נוגע, בהזרמת שפע חפץ הרבים, עד שעל כל ענין ראוי להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. והתעוררות חפץ הרבים להיטיב, היא ממלאת את אור החיים המאושרים לטובה, בחפץ ההטבה ומילוי כל המחסורים. וקישור הנפשי שבין איש לאיש, הוא נכבד מאוד, עד שתנועה נפשית של אחד מפעלת שינויים על חברו, המתגברים לפי מידת הכוונה לזה, גם בכלל המציאות. הפעולה הרושמת את חותם חפץ האדם, מקשרת היא גם כן את הצומח לכל ההויה לפרטיה, עד אשר גם תיקון קלקול של תוספת טובה, לא יבצר לבא ע"י הכרעת חפץ הרבים. ורבים המבקשים רחמים על העץ, אשר כרוב ושפע ברכתו ישיר פריו, יוכן כח צמיחתו לפי מידת יכולתו, ממש כאותה המידה שהרפואה קרובה לבוא על ידי השתתפות של יחידי הכלל בעד הכלל כולו, וטמא טמא יקרא, בהודיעו צערו לרבים שיבקשו עליו רחמים.
שבת ו צז
צח"האומר: גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי, יש בו משום דרכי האמורי".
ההבדל היסודי שמחלק בין הדעות הטהורות, הנובעות ממקור מים חיים, מקור תורת אל חי, שיסודה הוא הצדק העולמי הנובע מצדקת ד' בכל העולמים ועל כולם, ובין הדעות החשוכות שהדמיון ורשעת הלב תומכים אותן, הוא, שכפי אור התורה, היסוד העולמי ומקור ההצלחה, הוא הצדק והיושר, האמת והמוסר הטוב, לא הרצון לטובת עצמו יכלול את הטוב ויגביר את כחו, כי אם הרצון לאושר הכלל, ואם לפעמים תתפרץ מלב האדם דאגתו הפנימית לטובת עצמו, היא צריכה להיות ארעית. אבל התכונה הפנימית המכרעת את הכל צריכה להיות הכח הנוטה להיטיב אל הכלל. על כן, האומר גד גדי, הפרטי, וסנוק לא, אל תהיה עייף, מה שהוא לא יתכן, מזל פרטי מוכרח הוא לקבל עייפות וכשלון כח כשהטובה הכללית תנגד אותו, ואם לפעמים יתאמץ אדם בעד מזלו הפרטי, יהיה דבר זה, על פי הנטייה הטהורה, ענין של ארעי, לא דבר המתמיד בלא הרף - אשכי ובושכי, יום ולילה; שלזה ראוי לכל ישר דרך לשאוף רק בשביל אושר הכלל המתמיד, ונערך יותר ויותר מהמצב של אושר הפרט. והצלילה רק בענין הפרטי בתור יסוד קבוע ומתמיד בלא שום השקפה לענין הטוב הכללי, זו היא ההיפך מהטוב השופע מאורן של ישראל ויש בו משום דרכי האמורי.
שבת ו צח
צטרבי יהודה אומר: גד אינו אלא לשון עבודה זרה
.
שנאמר: "העורכים לגד שולחן".
בכללות, הנטייה הנפרזה אחרי הגורל הפרטי, מבלי השקפה אל הטוב הכללי, הרי זו היא הדרך ההפוכה מדרך ד' הטבועה בכנסת ישראל, שכל מגמתה היא הטוב הכללי, כדוגמת המגמה האלהית הכללית: "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו". נטיית הרצון אל הפרט וטובו בשיקוע ותמידיות, הרי היא מדרכי האמורי, שהרוח השורר על המבטאים המורים נטייה זו, לא לישראל הוא, וכדאי הוא לאיסור ולריחוק. אבל מה שהוא רק הוראה על נטיית החפץ, אינו כל כך משחית כמו מה שהוא הוראה על היסוד של הדעה והשקפת העולם. יסוד דעת ד' הוא שהעולם כולו, וכל המאורעות הפרטיים והכלליים, הרי הם כולם רעיון צדק אחד של החכמה העליונה, הגה פי ד'. והבחירה הנתונה לאדם להרים את ערכו המוסרי או להשפילו, היא גם כן בחירה נתונה על כללות ופרטיות גורלו, אשר על כן הצדק והטוב כרוכים הם זה בזה. והמשכה תדירית ההולכת ומגרת את השפעתה בהמשכה קבועה, שמתוך כך נקל להגיד גם כן את הגורל האישי, למשתקעים בתכונת ההוויה על פי היסודות המוצקים והאיתנים שבה בחומר וברוח, אין לה שום מקום במציאות לפי האמת. רק ההולכים ונבדלים מהאור האלהי, הנטבעים במעמקי הבהמיות בכל רוחם ונשמת חייהם, הולכים הם ומשתעבדים להחוקים הקבועים, ונמשכים אחר דרכי הטבע הבלתי גמור ובלתי מואר באור הצדק האלהי, הם נטבעים בבוץ כזה, עד אשר ימורקו וייטהרו, באופן שיהיו ראויים אל הקדושה של הצדק העליון. על כן יסוד הגד - ההגדה מראש את גורל האדם, נמשך גם כן מההמשכה הנמשכת בקביעות איתנית, כפי הטבע הקבוע, מבלי הבא בחשבון את אשר תחולל יד האדם בבחירתו לשנות בו, זו היא עבודה זרה והיא דעה בטלה ושקרה (ושקרית) כשסוברים שהיא מוחלטת בלא השתנות. והחלק הנגלה מאיתנות כזו תלוי הוא בעצם קישור האדם בחלק החיצוני שבהוויה, אשר ע"כ אין רוחניותה העליונה מתגלה בכחותיה העצמיים. אשר "לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא", "ומאותות השמים, אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה".
שבת ו צט
ק"הוא בשמה והיא בשמו, יש משום דרכי האמורי".
יסוד דרך ד' הסלולה בישראל הוא מילוי החובה. התעודה האלהית היא מקפת את האדם למלאות את תכונתה. נוצר האדם על פי גורלו להיות איש או אשה - היינו למלא תפקיד ידוע בהוויה. השם המייחד את העצמיות של הנקרא, כולל בקרבו את הצד היותר יסודי שבהוויה. כיון שהוויה היא חובה, עבודה ומשמרת, אי אפשר להעלות על הלב כי אם להתפשט בשכלול החיים שבתוך החוג, המצוייר מהגורל העליון. דרכי האמורי נוסדו על ההנחה המגושמה שהחיים הם 'מילוי-החפץ', לא 'מילוי-חובה'. את החפצים אפשר להחליף על פי השפעת חפץ יותר מלבב. חיי המשפחה המוטבעים על פי מילוי החובה, מכוונים את התפקיד לכל צד, עד אשר עם כל ההשפעות שכל אחד מקבל מזולתו לא יומר היסוד של ההויה ותכונת החיים - שהוא יסוד השם. מה שאין כן דרכי האמורי התרים רק אחרי מילוי הרצון, ועם עדנת הרצון והרמת ערכו על פי החובה, אין להם כל עסק. הם מורים גם להחליף את עצם החיים שלהם כשהרוח יעלה להיות נוטה לזה. וכל האורחות היותר נלוזים, יכולים הם להיות מתפשטים על פי שילוח רסן מעל החיים, מאין לו (להם) תעודה וחובה, כי אם חפץ ומילוי שרירות לב. תכונת חיים כאלה מתעתקת מנפש לנפש באין מעמד, הולכים "כגלגל לפני סופה" "ושם רשעים ירקב".
שבת ו ק
קא"דונו דני, יש בו משום דרכי האמורי".
השקפת העולם הישראלית, המסתכלת כלפי מעלה להביט אל נשמת כל הנשמות, אל אור אל מסתתר, היא חודרת אל תוכיות הדברים ופנימיותם, מה שבתוך החיצוניות העוטרת אותם ככלי המחזיק את המשקה שבתוכו. על כן, המוסר והחכמה וכל משאת נפש רוחנית, שאב לכולן היא אהבת ד' ותורתו, עולים הם בערכם על כל חפצים חומריים שאינם כי אם מכשיריהם. ומתוך הכרה של אמת זאת מתפשטים כמה קוים מאירים לדרך החיים לעשות העיקר עיקר ואת הטפל טפל. לא כן הוא דרך הגויים אשר ערלה אזנם להקשיב את קשב הפנימיות, על כן לא ידעו את ד' ולא ישאו את נפשם לרוממות נאצלת. אצלם הדבר היותר חיצוני, תופס הוא את המקום היותר חשוב. וכפי הנטייה הפנימית, כך נוצר הפתגם ההמוני, לומר תמיד דונו דני - הכלים החיצוניים התחזקו, - יש בזה משום דרכי האמורי. ויחש הלשון שבין דני, להוראת חבית הארמית, הנושא את התואר לחיצוניות הדברים, והוראת דן - לדין, השולל בפנים ידועים את החסד גם הוא בא מפני ההסתכלות החיצונית שאינה יכולה להביט כי אם על החוק המתגשם במילותיו, כמו שהוא. ולא יוכל התרומם לעשות לפנים משורת הדין, מצד הרגשת אור החסד שהוא אור חיי העולם אשר אמר ד' חסד יבנה.
שבת ו קא
קבריהודה אומר: אין דן אלא לשון עבודה זרה, שנאמר "הנשבעים באשמת שמרון' ואמרו חי אלהיך דן".
הנטיה לחיצוניות, כל זמן שהיא עומדת רק בנטית הלב וההרגש, הרי היא מפסדת את התכונה המוסרית ביחס המידות וטוהר הנפש, ומשפלת את אורח האדם לדרכי האמורי, השיקוע בחשכת החיצוניות הגסה של ההויה. אבל הרגש לא יעמוד על עומדו, הוא יתאמץ להיות מתעלה לכלל שכל ומשפט הנפש, בנטיה מכרעת בהסכמת החפץ הנפשי, אז כבר קונה הוא לו דרך יותר נשחתה מזו של דרכי האמורי, תיכנס בכלל עבודה זרה עצמה, הממשכת את השחתותיה מראשית החשכת השכל עד אחרית טומאת הרגש, בהסחת הדעת מפנימיות החיים המקיר מאור חסד עליון, והכנסה לכלל החיצוניות הגמורה הקוצצת בנטיעות ועוקרת את הכל. וזאת היא שורש פורה של חטאת עבודה זרה אשר נכשלו ישראל על ידי השפע של חיצוניות החיים, אשר שבעו בהם, שבעו וירום לבם, ואין דן אלא לשון ע"ז שנאמר "חי אלהיך דן".
שבת ו קב
קג"האומר לעורב 'צרח' ולעורבת 'שריקי' והחזירי לי זנביך לטובה - יש בו משום דרכי האמורי".
התכונות הנפשיות הולכות הן עם המגמות של החיים הכלולות ביסוד הדעה הראשית של כל קיבוץ. כשם שיסוד החסד, החמלה והרחמים הוא מונח בעצם טבע הנשמה הישראלית, שהוא הולך ונמשך מאור ד' השופע על דעותיה הטהורות, כמו כן האכזריות היא מיוחדת לאותה התכונה הראשית של האליליות המתנגדת לקדושת ישראל והיתה צריכה להכחד מפניהם בבואם אל אדמת הקודש. "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם". הנטייה הפנימית עושה את שלה ובבעלי חיים כאלה שקיננה האכזריות את מושבה בליבם, במידה מסוימת, נמצא איזה קישור נפשי לאלה שתכונתם מתאימה להם בכל הוויתם. האכזריות אינה רואה קשר של משפחה, היא מתאכזרת גם אל הבנים, אינה יודעת משום אמון וכריתות ברית "העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה". העורב - האכזרי על בניו, והעורבתא, לכל אחד מהם תכונת חיים מיוחדים, שאינם מתיחסים כלל לבנין הבית והקמת הדור העומד להולד, שהאכזריות לא תדע רחם עליו. ומגמת חיים כזאת מיוחדת היא לדרכי האמורי. והצד היותר שפל ויותר מכוער שבאכזריות שאין לו שום עסק רק עם שרירות הלב של היחיד - זנב האכזריות - זהו האושר היותר גדול לטמאי נפש כמו אלה. וההבעה הניחושית הולכת לפי הנטיה הפנימית ואומרת לעורב צרח, ולעורבתי צריחי - כל חד לפי ענינו המיוחד - והחזירי לי בזנבך לטובה - כי המכוער שברע והגס שבו זהו האהוב להנפש השקועה במעמקי תהום הרישעה - תועבות האמורי.
שבת ו קג
קדהאומר: "שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית
.
יש בו משום דרכי האמורי".
ההשרשה הנפשית במעמקי הרע והאכזריות, גורמת למגורת רשע פנימית שתהיה קבועה בלב. ההוויה כולה מתגלה לנפש הרשע, החפץ ברע והשחתה בתכונתה האיומה והמפלצתית, וכל שינוי מעורר עליו זוועה ופחדים. בעת אשר השקפת-הטוב-האלהי, הקבועה בנפש צדיק, היא מרוממת אותו ומשגבתו ישע. יודע הוא כי כללות ההנהגה האלהית וכל פרטיה - הכל לטובה ולאושר, ועל כן יבטח ליבו ולא יבהל מפני כל תעלומות וצפונות המונחות בתוך העתיד, אשר לפעמים יעוררו את הרעיון העולה לרגלי מקרים יוצאים מן הכלל. ואם ישתמש לפעמים להטבת המוסר וטהרת הרוח, לזירוז הצדק והתום, על ידי ההתעוררות הטבעית הנולדת, על פי תכונת האדם, אם מעט ואם הרבה, לרגלי כל שינוי וכל מאורע תמוה, - לא ישים לב להגות את המאורע מהמציאות כי אם יתחזק באורח ישרים לרגליו. אבל חרדת רשע, לא תיתן פריה לאסוף רעיוני מוסר בקרב לבבו, ולהציג על ידם בשער משפט בתיקון המעשה, כי אם לחשוב שרעה צפונה בכל מאורע בלתי רגיל, שרפואתו היא רק הכחדת הרושם שעל ידו התגלה שינוי זה, "שחטו תרנגול זה שקרא ערבית". השינוי רשום הוא. חיי המשפחה המאוגדים יתראו בתרנגול, השולט בבנות זוגו, ומתייחש להם יחוש בעל משפחה: השליט ודואג, מגין ומרחם גם יחד, לעומת העורב אשר לא ידע רחם והוא אכזרי על בניו. והתרנגולת הנכנעת כל כך וההפוכה מתכונת התרנגול, השליט, הצועד בגאון, שגם שינוי הקול, נובע משינוי עוז הנפש בין חוזק לחולשה. והיא קראה גברית - איזה סיבות סביביות חוללו מהפכה כזו? מחשבות כמו אלה מביאים חשכת פחדים על נפשות רשעים, שהרע שבהוויה הוא לעיניהם חזות הכל, ובדמיון מתעה יפנו אל התולדה הקרובה להסירה, מה שמשפיל את ההשקפה המוסרית עוד יותר לחזק את קשיות הלב, ואי ההקשבה אל קול ד' המלא חסד ורחמים, חדות עולמים וגבורת צדק, במלוא כל היקום, המבטיח את האושר והטוב לשומעים בקול דברו, ובכל המוני השינויים, ממלאם עז ותעצומות, וחליפות טובות ההולכים בד בבד עם הטבת התכונות והמעשים, שכל אלה הפוכים הם מדרכי האמורי, הפונים אל החיצוניות שבשינויים, בחרדה, מלאה רשע ואולת גם יחד.
שבת ו קד
קההאומר "אשתה ואותיר" - יש בו משום דרכי האמורי.
השתיה הטבעית לאדם, שהיא מוכרחת לו יותר מן המזון, ושעל כן היא מובטחת ביותר לכל בעלי החיים, הצריכים לכך לקיומם, היא המים. והמים הרי מצויים לכל דורש ברוב העיתים. להורות על חמלת ד' על בריותיו, שהשקפה זו עצמה מכנסת את אור הבטחון בקרב הלב פנימה. וחרדת הרשעה משפיעה בתכונתה הרעה, שלילת הבטחון, עד אשר לא יוכל להאמין בסיפוק צרכי חייו. וגם בשתיה המפוזרת לכל, חסר יבאנו, וידאג פן לא ימצא לו אחר כך. זאת היא תכונת עזיבת ד', המשרשת כל מנוחה ונועם מכל רוח ונפש - הרי זה מדרכי האמורי.
שבת ו קה
קו"המבקעת ביצים בכותל והטח בפני האפרוחים - יש בו משום דרכי האמורי".
תכונת הרשעה חפצה לאבד את ההויה. אינה חיה כ"א מפני כח החיים, שמציירת את מגמתו רק למלאות את התאות המסערות את הלב הנגרש כים. אבל בעצם, שנאת החיים טבועה בקרבה. והישוב, כל מה שמתרבה, וחיי החברה, כל זמן שהם מתרבים, והרשעה מוצאת בקרבם המחסה היותר נשגב, הרי שנאת ההויה מתגברת ביותר בקרבם. תכונת השחתת החיים שהוחלה מדור המבול, הולכת היא כקטב בכל שדרות החיים מפני הנטייה הרעה הנכרת בנפש הרעה שמסתכלת על פני ההויה כולה על פי מהותה, וכשם שהיא מכירה שראוי לה בעצמה הכליון יותר מהמציאות, כך היא חושבת על הכלל כולו, אשר על כן היה הסירוס אחד מהעבודות האליליות. ומדרכי האמורי לבקע הבצים, שכח ההפריה אצור בהם, להפסידם, להורות על השנאה הטמונה במעמקי הנפש להחיים ולהויה, ובפני האפרוחים שכבר יצאו לאור, שא"א לעכב את הוייתם. על ידי איבוד הכח הכמוס, לכל הפחות, תראה הרשעה את שאיפתה שהיא מתחרטת על אשר לא הספיקה לאבד את המציאות בעודה בכחניותה. ואותם הביצים המבוקעות שנפסלו מהכנה שבהם להעמיד דור של חיים, טח אותם בפני האפרוחים כאומר זה היה החפץ הנאות לכם לפני ההויה, לפני צאתכם למציאות בפועל. כל רעת-עין זאת נובעת ממקור העצבים אשר לא תוכל להיות נוהרת אל ד' ואל טובו, והרי זה מדרכי האמורי.
שבת ו קו
קז"והמגיס בפני האפרוחים - יש בו משום דרכי האמורי."
הרשעה הפנימית החפצה בהשחתת עולם, אם היא יכולה לגלות את נבלותה בשאיפתה לאבד את ההויה, הרי זו משוש דרכה. אבל כשאינה יכולה להגיע למחוז חפצה זה, אזי שואפת היא להכין את יסוד התוהו שהוא התבוללות הצורות, המביא לטשטושן ומזה רק צעד אחד להעדרן. ההויה מתהדרת ומתעלה בגילוייה הפרטיים, בציונה המתייחד לכל אחד על פי תפקידו. כל ביצה בפני עצמה כוללת בקרבה צורה מיוחדת, מוכנת ליצירת חיים, מסומנת בפני עצמה. השאיפה האמורית מתחלת להראות את חפץ התבלול, עקירת יסוד איסור כלאיים מעצמת שורשו. שזו היא הכנת ההשחתה הגמורה, שהיא מרום שאיפת הרשעה כולה. על כן נצטיירו דרכי האמורי בהגסת הביצים ביחד, בתבלול ועירוב, המונע בבלילתו הציורית את ההארה של ההויה, המצוינת בהתפרטותה, מהופיע לאור החיים, וגם זו היא מדרכי האמורי, אשר במידה שהוא מודד, מודדים לו: "ואשמיד פריו ממעל ושורשיו מתחת".
שבת ו קז
קח"המרקדת והמונה (שבעים ואחד) על גבי האפרוחין בשביל שלא ימותו - יש בו מדרכי האמורי".
בכל מקום שיש ניגוד פנימי לדבר, שצד אחר מכריח, ושהצורך מביא לקבל את ההכרח ברצון וטוב לב, אחרי שגם ענינו מתגבר נגד הניגוד, שם ההתפעלות הנפשית, והדרכים שנקנית בהן צריכים לצאת אל הפועל. שנאת החיים שבשורש הרשעה מצד אחד, ואהבת התענוגים הגסים, ומילוי החיים החומריים בכל שכרותם, מצד שני, נלחמים הם בנפש הרשעה ועושים אותה כמרקחה; כשהיא צריכה להגן על החיים מצד השימוש שבהם לנטיותיה השפלות, ומצד שני, מונחת בזה שנאת החיים ושאיפת האבדון, מצד שלחולל את המוות אי אפשר כי אם על ידי החיים עצמם. אמנם, ההשקפה השלמה של הרשעה, ההכללה שלה, שמחה היא רק בכליון ובמוות, אבל בפרטיות הלא אומרת היא הב הב, וחפצה היא בחיים למען הרשע, ולמען השחת וכלה.
היא מרקדת - מכריעה את עצמה על ידי התפעלות, נגד חפץ הכליון ואהבת האיבוד, כשהיא צריכה לאפרוחים להגן עליהם בשביל צרכיה המיוחדים המושרשים, כפי תכונתה, בכל מעמקי זוהמת הנבלה. ותחת אשר תכונת הטוב מתקיימת היא במעוזה על ידי ההכללה, וכל שהכללות יותר מוקפת, ההויה יותר עזיזה ברוחניותה ויסוד מציאותה, הפרטים יונקים הם מן הכלל הכולל כל, את חיי מציאותם, והמנין עלול הוא למחסור ולתמותה בהפרדו מן הכללות: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". הרשעה, דוקא על ידי מנין, ע"י פירוד הפרט מהכללות, וע"י העראיות שלו, תחובר אל החיים, לפי שעה, ותנצח את ניגודה הפנימי האומר השחת. כל אלה משורש פורה ראש יצאו, ממקור החטאת המכלה את עצמו וחפץ לבלע את כל. מדרכי האמורי.
שבת ו קח
קט"המרקדת לכותח, והמשתקת לעדשים, והמצווחת לגריסין - יש בו משום דרכי האמורי".
כשם שהרשעה ונטייתה היא מעוותת דרכי האדם ומטה אותו מדרכי חיים לדרכי מיתה, כך היא מקטנת את מאוריו ומגדילה את כל הדברים היותר קטנים, בעיניו, עד שהוא ממלא מהם את נפשו וממילא ישעו עיניו ולא יוכל להביט לדברים גדולים ונעלים, שהם תיקון עולם ברום המובן, ומתגדל על ידי זה כח הדמיון בכל מילואו עד שאין מקום לשכל טוב ולדעה ישרה לחדור והאדם הולך חשכים ואין נוגה לו. ראויה היא השמחה להתבלט בעת יגלה לפנינו תיקון לדבר שכבר נפסד ונתקלקל. אהבת הטוב ראויה היא לפעול אצלנו את פעולתה, לעוררנו לחדוה בכל טוב שמנצח. אבל הקטנות, שהיא יסוד הרשעה, תמצא לה את מקום התגלות התפעלות זו, בדבר קטן שבקטנים. הכותח הוא אחד ממכשירי האוכל שנעשה דוקא מנהמא דעיפושא אחר שכבר אינו ראוי עצמו לאכלה - ומחלב שנתקלקל, נסיובא דחלבא - כלומר, מזון הגדולים והקטנים שנתקלקלו, חוזר לתיקון באיזה אופן. הילדות האנושית מוצאה לה את מקום התפעלותה, - הטמונה בקרבה לצורך שמחת תקונם של דברים גדולים שנתקלקלו בחזרם לטובה ביום חבוש ד' את שבר עמו ועולמו. ודרכי האמורי מעוררים להנמיך תכונה זו להיות מרקדת לכותח. העדשים הם כבר מימות עולם מוסכמים בדמיונם לתכונת האבל, שהשתיקה בו היא באמת מידה יפה, המורה על דעה רחבה ומיושבת המכרת את טוב העולמים, גם בהיותו חבוי במעמקי סתרי הרע המתגלה - "וידום אהרון". "אגרא דבי טמיא שתיקותא". אבל הגרעין הזה, שהוא מכיל בקרבו את נטיית הטוב הנעלה האצור ברוח האדם, כשהקטנות מבלעת אותו מחזקת את הדמיון, להשתמש בו לא בעתי תפקידו; כי דרכי האמורי הוא להתגודד ולקרוח על מת, רק בעת חזיון העדשים ובישולם, אז תהיה משתקת, כאילו מוצאה הסבלנות, בתכונה דמיונית כזאת, שאין לה מהלך ממשי באורחות החיים, את סיפוקה. וכשם שממעטת היא את הדמות הנפשית כל הסתפקות של ילדות וקטנות, אף על פי שיש בגרעין ההוא מה שעתיד להופיע לטובה, במלוא הגידול הנכון - כך היא התכונה הילדותית לשוב למעמד היותר פראי, כשאדם לא ידע מכל מכשירי החיים ואוכלו היה רק גרעיני הזרעים, כמו שהם, אשר אין לשער אופני ההתפעלות והתפרצות ההכרזה הצווחנית אשר יצאה ממנו בעת אשר מצאה ידו בפעם הראשונה לרסק את הגרעין לחלקים, לעשות גריסין מגרגרי הפול או החיטה. ודרכי האמורי הם שומרי נשף, להחזיר אחורנית את האדם לימי התוהו, בין בתכונותיו הנפשיות, בין באורחות חייו החיצוניים, ועל פיהן גם כן בדעותיו האליליות, וגסות נטיות תאוותיו הבהמיות, אשר לזה המצווחת לגריסין, הרי זה משום דרכי האמורי.
שבת ו קט
קי"המשתנת בפני קדירתה כדי שתתבשל מהרה - יש בו משום דרכי האמורי".
תכונת הפראות שהיא רפודת טומאת עבודה זרה וכל ענפיה, מיוחדת היא להאחד עם הבלענות הבהמית של הזלילה הגסה מעבר מזה, ועם המיאוס והעדר חוש היופי ואהבת הכיעור, מעבר מזה. ההתלהבות העכורה של הדמיון עושה את פעולתה על יסוד הנטיות הפראיות הללו. ההרגשה שהטבע עושה את מעשיו בגוף החי בזריזות והאדם יחזה מבשרו הבישול הטבעי של צמיחתו, המתבלט בהרקת מי הרגלים, תחת שחזיון זה נכבד הוא להשכיל, לקחת על ידו לקח בדעה מיושבת, במוסר נעלה וברוממות רוח, הגרעין הילדותי יעורר את התכונה הפראית, למצוא בזה איזה אמצעי למהר את חפצו הנמוך, שקדירתה תתבשל מהרה, על ידי חזיון הדוגמה. וחיבור ההזיה, התיעוב והקטנות גם יחד, ה"ז מדרכי האמורי. אף על פי שברבות הימים לבשו דרכי האמורי מחלצות של יופי של עדנה מבחוץ, אבל כל הסוקר עמוק יכיר כי מושחתם הראשונה בהם ומגמתם הכללית היא נצחון הבהמה שבאדם על הצד האלהי שבו, שרישומם מתבלט על ידי שרידי המנהגים של ימי קדם, טרם שהספיק האדם לכסות את הבליו ורישעו בצעיף בעל צבע נוצץ, והשרידים הללו, בכל מקום שהם ובכל זמן שנשארו, הם הם דרכי האמורי.
שבת ו קי
קיא"אבל נותנין קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה כדי שתתבשל מהרה, אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית מפני הסכנה".
ההזיות הדמיוניות שאין להם יסוד בשכל משגות את האדם בהיותן מחוברות אל דרכי החיים, ומסירות את ליבו מכל דרך של תבונה, מכל רעיון קדוש המביא לדעת את ד' וללכת בדרכי חיים. אשר מטעם זה נכון הדבר להרחיק לפעמים ג"כ פעולות כאלה שיש להן איזה ערך בסדרי הטבע, אם הם עלומים מאוד ולזר יחשבו בעיני ההמון. ביחוד כאשר משתמשים הם בהם לצורך מטרה שמצד עצמה היא סמוכה למידות רעות, כמו מהירות הבישול, שמצד אחד היא קרובה לרגש בלענות הפראית. אבל אם יש בפעולה הזאת גם צד לטובה, כמו התעוררות חקר דבר במעמקי הטבע, וחסכון של הזמן שלא יאבד בהכנת האוכל, ראוי להנהיג פעולה כזאת. אבל אם מצד דרכי האמורי ושובבות המחשבה ותולדותיה אין כאן, ראוי להזהר מאוד בכל הנוגע ביחוד להלעטת האכילה מכל חשש סכנה, שבזה נוקשים בני אדם תמיד, אשר לא יוכלו להעמיד את עצמם נגד תאווה קלה של שעה, אפילו במקום שההיזק הגלוי המגיע גם לחומרם הוא נכון לפניהם. על כן אסרו חכמים בשברי זכוכית מפני הסכנה. ונראין הדברים שאפילו אם תעשה כעת בענין שאין בו חשש סכנה, כי עצם הפעולה תשריש את הרפיון המוסרי ביחש לזהירות הנפש, במקום של מילוי תאווה ארעית.
שבת ו קיא
קיב"תנו רבנן: נותנין בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק
.
ונותנין טיט וחרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק".
לפעמים מקשרת הפתיות, שהיא לעולם מחוברת עם הרשעה, רעיונות של תוהו בדברים שהם מבהילים את דעתה הקלה, מצד ההשתוממות המרעישה אותה, בחסרון ידיעתה בחוקי הטבע הקבועים ועומדים בחכמתו וגבורתו של אדון כל המעשים ב"ה, שהיה לכאורה ראוי לסגור את הדלת בפני פעולות כאלה המשובבות את הדעות הקלושות; אבל לא כך היא מידת חכמים - את הטוב לא נעשוק בשביל המעוותים את הדעה ואינם מבינים את תכונת ענינו. בעת חדוה, בעת שהפיזור נאות כדי להרבות השמחה ישתומם האדם הבער אם יגדל האור על ידי תחבולה קלה שאינו יודע את אופן מסיבתה, המון רעיונות זרים יוכלו להיות מתמלאים במוחו הקטן. ובעת אשר החסכון דורש את תפקידו - ועל ידי איזה מפעל קל יומעט האור, והנוטה לעצלות הדעה יוכל גם מזה להיות מתמלא מחשבות מטושטשות העושות פרי כחש, - לא בשביל זה יאסרו אלה הפעולות הטובות מצד עצמן. ומהן ללמד יצאו על כל הדברים המתחדשים במעשי יום יום להועיל לבני אדם בדרכי חייהם על פי מעמקי סתרי הטבע וחוקיו, אשר אם יבהלו על ידם עורי לב, לא יחוש החכם מלהשתמש בהם ולאושר החיים החומריים, וביותר הרוחניים יצמידם, להגדיל תושיה בעוז וגבורת ימין ד' רוממה. ד' בחכמה יסד ארץ ומחכמתו נתן לבני אדם לשכלל את עולמו לטוב להם.
שבת ו קיב
קיג"אמר מר זוטרא: האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא - קעבר משום בל-תשחית".
הגולמיות היא לעולם מסתפקת בכל ידיעה ושימוש בהכללות, אינה חפצה להיות מעמקת וחודרת בכל דבר וענין בפרטיותו, על כן תכשל ותיפול. כמה מרהבת עוז היא אזהרת בל-תשחית החודרת לכל אורחות החיים, המחייבת אותנו להיות קשובים להחכמה החסכונית, לרדת לדעותיה בכל חכמת החיים המעשיים. ושמא יאמר אדם בסקירה אחת בחיים אדע את הכל, ויתעצל מהודע מכל פרט את עניניו הבודדים, הנה לנו מופת כי יכשל בדרכיו וחסר יבואנו. והפעולה אשר לפרט אחד תיטיב, תריע להשני, עד אשר יחקר דבר כל אחד בפני עצמו על פי תכונתו המיוחדת למען דעת לקחת את ברכת שמים מכל יצור(י) עולמים במילוא שלם, ולא לפול בפח ההכללה הבאה מתוך עצלות המעשה והעיון. כי האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי דנפטא קעבר משום בל תשחית. ולהורות ניתן בכל דרכי החיים החומריים והרוחניים שאין להביט על צד הפעולה החיצונית כי אם על התוכן הפנימי המתיחד בכל דבר כפי ענינו, "ועת ומשפט ידע לב חכם".
שבת ו קיג
קיד[חמרא וחיי לפום רבנן - אין בו משום דרכי האמורי]. מעשה (בר"ג) [] שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרי לפום רבנן ולפום תלמידיהון
[חמרא וחיי לפום רבנן - אין בו משום דרכי האמורי]. מעשה (בר"ג) [] שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרי לפום רבנן ולפום תלמידיהון.
השמחה מתחברת היא עם היין, "ויין ישמח לבב אנוש". שמחת הנפש הרוחנית היא עטרת האמת של חכמים. לא איזה דבר מיוחד גורם לחכמים העומדים ברום המעלה להיות שמחים, לא איזו פעולה מיוחדת ולא איזה לימוד מיוחד, כי שמחת עולם היא על ראשם. השמחה האלוקית בעצמה היא שורש נשמתם, היא גבוהה מעל כל החיים כולם, החיים הרוחניים והמעשיים נוטלים הם ממנה להם את זיום והשפעתם מקרני אורה. החכמים היחושם העצמי, לולא היו מוכרחים להיות מקושרים (על) [] החיים הבינוניים של תלמידיהם, שהם צריכים להצעידם לאטם צעד לצעד, הנם עולים ברומי השמחה האלוקית העומדת ממעל להחיים, ורואים בקרבה המון עושר לאין חקר, פרטים מרובי גוונים לאין תכלית, ומחיל אל חיל ילכו תמיד, וחדוה על חדוה תרוממם סלה. השמחה היא להם מקור החיים, ומאור הרחבתה ימלאו החיים קודש ודעת, תם ואמת, יושר וצדק. על כל כוס וכוס של סעודת קודש אשר רוח אל שפוכה עליה, ראוי להאמר חמרא וחיי לפום רבנן. שמחת היין המתנסך כניסוך המזבח בקדושה עליונה, משפעת היא בעצמותה על החיים לתן להם את שמם הראוי להם. אמנם העולים במעלות הקודש, המתחנכים לבא אל הטרקלין אשר אור ד' זרוע שמה, צריכים הם לקדש את חייהם בלימודים, במעשים בתחילה, מתוך כל ניצוץ אור המתגלה בכל מצוה ובכל לימוד ישאבו מים בששון. החיים נותנים להם, אחר שיגיעו לתעודתם, לבא אל שמחתם האמיתית, חיי וחמרי לפום רבנן ולפום תלמידיהון, ובגלל הקישור אל התלמידים, צועדים לפעמים גם אנשי המעלה הענקיים, גם הם את הצעדים המדודים הללו, "בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל", "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
שבת ו קיד