מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק ז
אא. אמר רב הונא היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אמר, משמר יום אחד ומונה ששה ימים. במאי קמיפלגי, מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון. הקודש והחול מקושרים הם יחד זה בזה. אם אין קודש אין לחול שום ערך. רק הקודש, שהוא מרומם את החיים ומאשר אותם באושר כזה, שהם אך בו שוים את מציאותם וממלאים את כבודם, הוא נותן מקום למציאות החול שיהיה גם לו ערך הגון מפני שהוא מוזהר מהניצוצות של זוהר הקודש שמתנוצצים עליו. אמנם בהויה בכללה הולכים הדברים כסדרם. החול מתהוה, מכין את הצעותיו, מכשיר את מעמדיו, ועל ידי התגלגלות סבותיו בא הקודש ומאיר בבא עתו. בטוחה היא ההויה בכללה ומבטחת היא בעז כללותה את האדם הקשור בה שהחול יביא את הקודש. כל זאת ההבטחה איתנה היא, כל זמן שהיחיד הולך הוא בכינוסו של הכלל. ההויה בהתגלותה הרוחנית בטבע הנשמה הכללית מובילה אותו אל הדרך הכללי, ובטוח הוא שלא ישאר באמצע הדרך, להיות משתקע בחול, מבלי הבא אותו אל הקודש, כי מוכן הוא הקודש הכללי, - בבא זמנו ואורו מאיר מבלי משים מצד היחיד.
אבל לא כן הוא גורל היחיד אשר נעתק מהפעולה הכללית, אותו אשר קשי יומו הדיח אותו מהלאה להכינוס הקיבוצי, בדרך או במדבר. כאן ישנם שני פנים. מצד הסגולה הגנוזה בקרב כל נשמה מחיי הכלל המוטחים באיתנם נכון הוא שיקח לו את הדרך של ההויה בכללה. החול יהיה ראשית מעשהו והוא יביאהו אל הקודש, כברייתו של עולם, שקדם החול והאורה האירה אחרי אשר החושך החילוני הכין לו את מכשיריו. אבל אם נאבה לבסס את בטחון הקודש אצל היחיד, לא רק מצד עריגתו הפנימית שבה עז הכללות גנוז(ה), כ"א לפי המתגלה בחייו המעשיים, מסוכן הוא היחיד להחל בחול. הוא יוכל להשתקע בחיי החול עד אשר אור הקודש יסתר לגמרי מעיניו. ומצד היחידיות, שאין לו קבוצה עוזרת כאדם הראשון, לו נאה להחל בקודש בפועל להזריח את אורו, ואז גם החול יהי מלא כבודו והדרו, ולא ירד לעמקי המחשכים שהחול, - המשולל מהדרת הקודש - יוכל לטבע בהם. וההפרדה מהכינוס, היא יכולה לעשות את פעולתה על היחיד, למנע ממנו את בטחון העליה שהכלל מובטח בה, בין כשהיא באה מצד הכרח החיים, שאינה מטרה בפני עצמה, הליכת הדרך הרגילה, בין כשהיא נעשית לשם מטרה של פרישות נשגבה, כפורש למדבר, לשם חיים מדבריים להיות פטור על ידם מהמון החשבונות הרבים של בני האדם יושבי העולם התרבותי ומשאיו, המעכבים את חיי הקודש להאיר בגלוי, בכל זאת אין בטחון היחיד הזה איתן אחרי כל רום שאיפתו לקודש הנשגב כמדת אותו הבטחון של הקודש הכללי השרוי אפילו בתוכיותם של חיי החברה הכללית המלאה כ"כ עמל נפש. שסוף כל סוף בטחון רוממות הרוח ועז הקודש המכשרת, - באין כל ספק, - את החול, - בכל תהלוכותיו הקודמות - אל הקודש, הוא הכלל כולו. להכלל דרך אחת סלולה - לבא מן החול אל הקודש. וליחיד, - הסולל לו לעצמו דרך החיים, - כבר יש לספק מקום לדון, באיזו צורה יבסס את איתניותו, בהקדמת החול או בהכרח של הקדמת הקודש, כדי להבטיח את עליית החול. "רגלי עמדה במישור, במקהלים אברך ד"', "אלהים מושיב יחידים ביתה".
שבת ז א
בב. כי אתא רב דימי אמר, שבתא דרב ביבי הוא ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי, שדא קמייהו כלכלה דפירי, ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין. תכונת מלאכת הבירור, שמצד זה היא נחשבת בכלל מלאכות האסורות, מזכירה אותנו את הבירור המוסרי הפועל בתכונה הרוחנית של האדם, שיש בה לפעמים בירור פסולת מתוך אוכל, זריקה חוץ לנפש כל רעיון משחת, כל דעה כוזבת וכל נטיה רעה. זאת היא הדרך הכבושה, אבל ישנה ג"כ הדרכה שניה שדרך בירורה היא אוכל מתוך פסולת מתוך המון מחשבות רעות ונטיות רעות המסעירות את הנשמה לברר את הטוב וממילא נדחה הרע. לגדולי דעה נשאר ג"כ דרך בירור כזה, והתכונות הרוחניות הולכות הן ומתקשרות עם חיי המעשה, שנכון על פי זה לחשוב לצורה של מלאכת בורר, בירור אוכל מתוך פסולת. אמנם גדולי רעיון כמו אלה אוהבים הם את העבודה, לא את ההנאה. הוראת עין יפה לגבייהו היא כשמורין שמושיטים להם שדה נכונה לעבודה, מקום שיתפשטו בו בפעל כפיהם. זאת היא תכונת עין יפה הנכונה לפי רעיון אצילי דעת לתן הדבר לפניהם בלתי משוכלל כל צרכו ובפועל ידם ישכללוהו ויגמרו פעלו בתכלית ההשלמה, אע"פ שלכאורה גורמים להם בזה טורח ועבודה, אבל הלא אהבת עבודה היא תכונתם השלמה והמעשים הנעשים לפי ערכם ותכונתם הם הממלאים אותם קורת רוח ויש לדון ולומר שמשום עין יפה הוא דמכוין, "טוב עין הוא יבורך."
שבת ז ב
גהקושר והמתיר - קשירה במשכן היכי הואי? אמר רבא שכן קושרים ביתדות אהלים
.
תעודת הקשר, כוללת חוץ מההתאחדות של חלקים נפרדים, גם לקשר את הדבר הבלתי קבוע ומתנודד, אל הקבוע וקיים. צורת קשר כזאת היא מתאמת עם התכונה של קשר המחשבה הרוחנית שההתאשרות שלה תלויה היא בזו המדה, שכל המחשבות המתנודדות, עוברות וחולפות, בלא מעמד איתן, הנן קשורות להמחשבה הקבועה החיה וקיימת לעד, הנושאת בחיקה את כל המחשבות כולם, שאליה הנן הולכות, ובקרבה הנן מתכנסות, היא המחשבה האלהית שהיא הבסיס, המקום המחזיק את כל הרעיונות המתפרשות כאהל ברחבי הנשמה והגיונותיה, שכן קושרין יתדות אוהלים.
שבת ז ג
דאמר לו אביי: קושרין? ההוא קשר על מנת להתיר הוא!
.
המחשבה האלהית העליונה מזקקת היא את כל המחשבות כולן. כשהן נסמכות אליה, לא תוכלנה להיות קבועות בה כצורתן, כי ע"י המחשבה האלהית, האדם מתעלה והולך מחיל אל חיל, והמחשבות שהיו זכות בעיניו בשעה אחת, ע"י אור האלהי השופע על הרעיון הכללי, ימצאן שהן חשודות וקדורות בהתעלותו בשעה הבאה, עד אשר הוא צריך להתירן מקישורן, ולסגנן אותן בצורה ותכונה אחרת יותר מאירה והדורה, קושר על מנת להתיר.
שבת ז ד
האלא אמר אביי: שכן אורגי יריעות שנפסק להם נימא קושרין אותה
.
הקשר במובנו השני, בצורת התאחדותן של החלקים הנפרדים שיתאימו זה לזה, לא ביחש שבין החלקים המתנודדים אל הכלל הגדול הקבוע אלא ביחש שביניהם, החלקים עצמם זה לזה, שיתקשרו בצורה מאוחדת שלא יהיו פונים כל אחד לעברו, וממילא לא יהיו מתנגדים וסותרים זה את זה, זה מונח בתכונה הרוחנית של הרעיון האנושי, שקישורי הגיונותיו בדעת, במוסר, בהשקפות העולם ובכל דבר וענין, ראוי שיתאימו זה לזה, ולא יהיו ביניהם ניגוד וסתירה. ואם יזדמן פעם שמחשבה אחת סותרת את חברתה, ורעיון אחד נפסק משלשלת הידיעות כולן, ראוי לתור מקום הבדק, ולא לפזר את המחשבה בהתנודדות הרוח, ולקשר החלק הנפרד עם יתר החלקים הפזורים כולם. וכפי מה שמחשבות החלקיות עומדות, כך עומד בהן הצביון הכללי המאחדם, אלא שהמחשבה האלהית היא מחדשת תמיד את צורתן הכללית בסתירה על מנת לבנות, באופן של קשירה שהיא תמיד קשר עמ"נ להתיר, אבל ביחוסם זה לזה קשרם הוא קבוע וקיים, שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין אותה.
שבת ז ה
ואמר לו רבא: תרצת "קושר", "ומתיר" מאי איכא למימר?
.
ביחש המחשבות מחלק אל חלק, כל פרוד, כל אי התיחשות וחסרון קישור, היא רק מחלה והריסת השלמות המחשבי(ת), והתכונה הציורית לא תוכל להתאים בציורה את התכונה של התרה בתור מלאכה מחשבית, עם תנאיה הפנימיים בסדרי מחשבותיה והליכות השתלשלותן.
וכל העמל של כשרון החכמה יוכל להיות רק על הקישור והגברת היחש, תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר?
שבת ז ו
זוכי תימא דאי מתרמי ליה תרי חוטי קשרי בהדי הדדי, שרי חד וקטר חד
.
הרעיונות מצד עצמן צריכים הם תמיד להתאים זה לזה, אבל לפעמים בהמשך העבודה הרעיונית יש אשר יסתבכו הציורים, והסתירות תפגושנה אשה את רעותה, עד אשר יחדל הכח מלקשר את הכל ביחד, זולת ע"פ הנחה של הסרת הרתוק מאחת המחשבות, והשללת יחושה אל המון המחשבות, כדי שתוכל מחשבה אחרת יותר עיקרית להיות היא נקשרת, כדי להתאים את הקישור הרוחני כפי היכולת, שרי חד וקטר חד.
שבת ז ז
חהשתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין?!
.
הנתוח הרוחני של הנתקת מחשבה אחת מהסידור של המון מחשבות, לא יוכל להיות נחשב בכלל עבודת האדם להשתלמות הרוח. כי סוף כל סוף כל מחשבה מנותקת, עושה היא הריסה בסדר הרעיונות כולן, והחטיבה המעשית מוכרחת גם היא להיות סובלת על ידה הרס וחסרון סדר. ואם ההריסה תראה את אותותיה בסידורים המעשיים של קשרי החברה והמדיניות, ק"ו בקשרי המחשבות הנאצלות והרמות, השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין?
שבת ז ח
טאלא אמר רבא, ואיתמא רבי אילעי: שכן צדי חלזון קושרין ומתירין
.
חוץ המחשבות העקריות הקובעות את חותמם על המציאות במטבע הרוחנית של ההשגה השכלית, ישנם ארחות של הרצאה וסגנון, איך להסביר בהרצאה פנימית את הרעיון ע"פ צבע ידוע, לבנין כח המציור של הדמיון. הכח החובק בקרבו את ההדרכה הסגנונית, שהיא רק הסברה שטחית וחיצונית של המושגים, בו יתגלו לפעמים בסדר תפיסת חלקיה, ניגודים עצמיים, כשם שמזדמנים אי התאמות בכל ארחות הרעיון. והחלזון העומד לצבע את הצבע הנרצה , העושה זכר לים לרקיע ולכסא הכבוד, צידיו הם באמת קושרין ומתירין.
שבת ז ט
יי. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, המותח תוט של תפירה בשבת חייב חטאת. תכונת המלאכה איננה תלויה בצורה החיצונית שלה, דהיינו כמה כח היא צריכה שיהי' האדם מוציא עליה עד שתעשה, אלא בתכונתה הפנימית, בצורתה הרוחנית, כלומר באיכות תיקונה והבאתה איזה דבר לידי שכלול. ואע"פ שבכל הדברים ע"פ רוב הדברים מורכבים יחד, ומלאכה המביאה איזה דבר לידי שכלול והתקנה היא ג"כ באיזה אופן פעולה המוציאה איזה כח חשוב מהאדם [אל?] הפועל, למדנו שההרכבה הזאת היא מקרית. ואם יזדמן שהצורה המלאכית תעמד באיזה דבר מפני התקנת תכליתה, וכח רשום לא יהיה נדרש להיות בא עמה להופעתה, לא תרד בשביל כך המלאכה מערכה ושמה וחיובה לעושה אותה ביום שבת קודש שהמלאכה האסורה בו עיקר צד חיובה הוא מפני צורתה הרוחנית של ענין המלאכה, והמותח חוט של תפירה, שהכח הנדרש ע"ז והרגשת הפעולה בכמותה כאין נחשב, מ"מ הצורה המלאכית שלמה בזה בהתקנת שכלול הבגד המתפרד לחלקיו בהעדר מתיחתו של החוט, ובזה בשבת חייב חטאת.
שבת ז י
יאיא. והלומד דבר אחד מן האמגוש, חייב מיתה. הנפש האנושית כשהיא משתקעת בכל מעמקיה, בהגיונותיה, בהרגשותיה, בחפצה ובדמיונותיה, ובכל מגמתה בעמקי הגסות הבהמית, סוללת היא לעצמה דרכי חושך רבים ועמוקים מאד. המגמה הכללית של ארחות החושך היא להביא את השלום המבוקש בתכונת האדם בין נטיותיו הרעות והשפלות ובין נטיותיו הטובות והרמות ע"י המתת אלה האחרונות והשלטת הראשונות הרעות והשפלות בכל מילואן באדם, וממנו בעולם בכלל. האמגושיות כוננת ע"ז את דרכיה. והדרכים מסובכים עד מאד. לפעמים יהיו כלי חפץ להמגמה הכללית גם הצעות טובות ולימודים שמצד עצמם היו יכולים להיות טובים, אבל התכונה האמגושית היא טובעת עליהם את חותמה הארסי שכל מה שנכנס בגבולה יהיה להועיל להרבות החושך והשלטת הנטיות השפלות של צד החיה שבאדם הפרטי והכללי בכל מלא עוזן ונצחון חוצפתן. לימודים היוצאים ממקור משחת זה הם מארסים בשיעורם היותר קטן, מסבבים תכונה של נטיית התעוררות הצד הרע שבאדם בצורה חזקה, מתבצרת ועושה פירות ושולחת ענפים להגדיל סורי הגפן נכריה, מגפן סדום ושדמות עמורה, עד שהלומד דבר אחד מהאמגושי כבר מצעיד נפשו הלאה מארחות החיים.
שבת ז יא
יביב. והיודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו. התשוקה הרוחנית לעטר את הנשמה האנושית בעטרת תפארתה בהוד הדעת וההכרה השלמה היא מטבעת באדם את החותם של צלם אלהים ונותנת לרוח האדם את צביונו, עד אשר הדיבור אשר יתפרץ מזרם הרוח ישא בתוכו תמיד ניצוצי אורה והארות נפשיות מופיעות זיו. התשוקה הזאת כשיש לה האמצעים במה להוציאה אל הפועל, כל זמן שהרוח לא נתקלקל והתכונה הנפשית אשר לאדם עומדת היא על מעמדה, תעורר את האדם לגלם במעשה את חזון רוחו. והדחיפה הראשונה להרחבת ההכרה, הנותנת מרחב לרוח ומרהבת את הדעת, עד שמתברר לאדם שנחלתו המיוחדת האמיתית היא מעמד המדע והכרת ההויה בכל מלא עוזה ככל אשר תוכל נפשו שאת, אז מחיל אל חיל יצא, מאור אל אור, וזריחת צלם האלהים אשר עליו תוסיף קרני נהרה, בוקעים חדשים לבקרים. אבל הרוח כי ישקע ותשוקת המדע היותר רחב, הנותן בסיס גם להחושים ולרגשי ההוד להיות פועלים יחד עם ההכרות השכליות, לעלות למרומי ההסתכלות ולמצא חיים שלמים באוצרות ההכרה, אם כל אלה לא יקחו את לבבו, ובהיותו יודע לחשוב תקופות ומזלות ולדעת את משטריהם תפקידיהם תכונתם ומצבם והצורה העולמית הכללית המלאה הוד ואור חי העולמים המתגלה בה אינה לוקחת את לבו, אות הוא כי תכונת רוחו העמיקה סרה כי נקשרה נפשו בתשוקות דלות ורעות בשאיפת רע וחומריות גסה, אשר אם יוציא רוחו יוסיף רק להעביב את הוד הנפש ולהקדיר את מאור הנשמה ויפעת תשוקת השכל וחמדת ההסתכלות ובקשת תכונת החיים הטובים והעליונים המוטבעים באדם ע"י הגיון רוח וחזון לב רם ונשא, ומאיש כזה והשפעתו צריך להתרחק. ועם כל הכנתו הטובה עצמה, הסכנה של הוצאת רוחו הקדור, אשר לא הועיל גם כשרון רב ערך לנתקו ממאסר התשוקות השפלות המרדימות אותו, ואסור לספר הימנו.
שבת ז יב
יגיג. אמגושא חד אמר חרשי וח"א גדופי
יג. אמגושא חד אמר חרשי וח"א גדופי.
המשתקע במעמקי הרשעה בכל אונו, עד שהשאיפה הרעה מחדשת בקרבו המון הרגשות רעות והכנות נעלמות לשכלל את כל חפצי הרשע עוד, הוא במעמד כזה שלימודיו יכולים גם להיות מועילים אל הטוב כי הכרת הרע היא הכרת החלק השלילי של ההויה המביאה להגברת ההכרה של הצד החיובי. זהו אמגושי החרשי, השקוע במעמקי הרשעה להגביר בכל כחו את כח החיה שבאדם ולהשלים ע"י המתת התכונה העליונה שבקרבו את המגמה של הורדת רוח האדם כדי להתם את המלחמה התדירית שבנפש האדם. למטה ממנו, בעומק הרע, הוא מי שאין מגמתו ברורה לו מצד עומק הרע עצמו כ"א שמוסיף לשכלל על ידה את השנאה העמוקה אל הטוב ונטיותיו, ברוח האדם. זהו גדופי הגרוע הרבה מחרשי.
שבת ז יג
ידיד. תסתיים דרב אמר גדופי דאר"ז ב"ט א"ר הלומד דבר אחד מן האמגוש חייב מיתה דאי ס"ד חרשי והכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, תסתיים
יד. תסתיים דרב אמר גדופי דאר"ז ב"ט א"ר הלומד דבר אחד מן האמגוש חייב מיתה דאי ס"ד חרשי והכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, תסתיים.
הגדפנות אין בה שום לימוד, אפילו לימוד של מהות הרע, כ"א המרדה גרועה על הטוב. ע"כ לא תוכל לתן שום דבר ולא תאיר את השכל בשום דבר בינה כ"א תוסיף עקשות על שרירות הלב של הרשעות למלא את הנפש תמהון ושכרון ואין בה יחש להבין ולהורות מה שא"כ במעמקי הרשעה ובשאיפות הגנוזות בההויה הכללית לצד השלמת התכונה של הרשעה שאע"פ שכל המתדבק בה משחית הוא את נפשו, טוב הוא לגבר לדעת את פרטי ההויה אפילו בצדה הכעור כדי להכשיר את נפשו ואת נפש האדם בכלל ליפותה ולהרימה משפלותה ע"כ אתה למד להבין ולהורות.
שבת ז יד
טוטו. אר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. ההכרות העליונות המרימות את מעלת האדם לתעודתו הגדולה, להיות מואר ומאיר באור ד' עליו ועל ההויה כולה, מתחלקות הן בארחותיהן לסדרים פנימיים וסדרים חיצוניים. יש אדם המוכן לקלוט את הסדר החיצוני של ההויה, להבחין את גדולתה יפעתה כונניותה והדרה, וע"י האור הנצבר בנפשו מכל הרגש הכללי של האורה המדעית תשתלם נשמתו בצורה מבהיקה מלאה אור עליון החודרת ברום עזה בכל חדרי המעלות הרוחניות אשר בתכונתה להגיע להן ואור ד' יופיע עליה, אבל אם לא יבסס לו בסיס חיצוני ע"פ השפת ההויה המוחשית לא יפתח מקור חיים לרוחו בפנימיותו. ויש אשר רוחו בעצמו עשוי הוא מוכן לקבל אל תוכו הכרות פנימיות מעולם הרוחני האצור בחביון עז הנשמה בעצמה, ואף שגם לרוח כזה להועיל תהי' ההרחבה של ההכרות החיצוניות, אבל לא אלה יהיו מקור החיים לאשרה והגדלת יפעתה. וכפי החילוק שבין שתי אלה המערכות הנשמתיות מחולקים המה הכשרונות אשר חנן יוצר רוח האדם בקרבו לכל אחד מבני האדם איך להגיע למרומי תעודתו. האיש הדורש עבור השלמתו הרוחנית הגבוהה השכלה מוחשית רחבה, אצורים בקרב נפשו כשרונות כאלה אשר יוכל על ידם לקנות בהרחבה את הידיעות הללו אשר מהן תוקח לו תמצית חיי נשמתו. ואשר מעמד רוחו הוא מפולש ביחוד אל ההשכלות הפנימיות בדרך ישרה לו הכשרון עז לקראת השירה הפנימית האלהית בעצמה ולקראת החכמה היושבת בחביון עז ממעל לכל ההשקפות המוחשיות וקניניהן. ועל כן האיש אשר לו חולק הכשרון לרכוש לו את ההשכלה המוחשית בסדרי ההויה ובנין המציאות מזה הוא מוכרח לתור לו מזון למצב רוחני אמיץ לחיי נשמתו למען על ידי ההרחבה של ההשקפות החיצוניות יפתחו לו שערי אורה בתוכיות נשמתו להיות מואר בנועם ד', אבל אם זה בעל הכשרון לא ישתמש בכשרונו וישליך אחרי גיוו את הכנתו ועיניו לא ישוטטו לתור את מרחבי ההויה וסדריה אשר הוא מוכן להקשיב מהם קול שדי אז רוחו ישפל ואור נשמתו כהה יכהה וירד במורד הרבה מאד באין מעמד גם לרוחו פנימה כי הוא זקוק למזון הנלקח ע"י כשרונו דוקא, וכיון שהוא יודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל לא יביטו, במוחש, בהשקפה שטחית של הרחבת החושים, ובשביל כך "ומעשה ידיו לא ראו" מצד הסתכלות הפנימית הנולדת באלה האנשים דוקא ע"י התולדה של השביעה החיצונית המחומשת בההכרה החושית המביאה את אור ד' אל הנשמה פנימה.
ומזה עוד למדנו שלא הכשרון לבדו והידיעה אשר פעם אחת נצברה תעודד את הרוח ותביא את האושר הרוחני, כ"א השימוש התמידי בחידוש הרוח ע"י הזרחת אור הדעת בפועל בקרבו. והיודע לחשוב בתקופות ומזלות, כמה שמפותחת תהיה ידיעתו, לא תביאהו לידי ערך נעלה כ"א כשיחשוב וישתמש בכשרונו לחדש את ציורי המדע ברוחו פנימה תמיד. אבל כשאינו חושב, ישקע אור הרוח ותשפל הנשמה אע"פ שצפונות יהיו בה הידיעות, ערכן החי הפועל, יאבד מהן וכיון שאת פועל ד' לא יביטו, שוב מעשה ידיו לא ראו. והרגש החי יאסף אורו מחסרון רוח חיים המפכה תמיד בחידוש ע"י שימוש התחדשות ההכרות והעמדתן לעיני הרוח חיים בכל יום תמיד חדשים לבקרים רבה אמונתך.
שבת ז טו
טזטז. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שמצוה על אדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות. כשם שמחולקות הן התכונות הנפשיות של האדם היחיד שהאחד נוטה להסתכלות פנימית בתוך אוצר החיים שבנשמתו פנימה ומשם יחזה מחזה שדי בכל מלא עולם וכבודו, ויש אדם שרוחו ישוטט בשטח החיצון של ההויה המוחשית ובמעמקיה, ומש(ו)ם יתור אוכל לרוחו הפנימי ג"כ, כן ישנו הבדל זה בעצמו בין עם לעם, והדבר היותר בולט הוא ההבדל של תכונת הרוח שבין ישראל לעמים. וכמו שכל העמים ראשית דעתם ונטייתם הנפשית פתוחה היא למול ההשקפה החיצונית של ההויה ומשטריה חוקיה זיוה יפיה וכל קסמה המרנין, כן נשמת ישראל פונה היא בעקרה אל תוכיות ההויה, אל חיי החיים שבנשמתה, ומתוך התוך והעמק היותר פנימי היא דולה את כל ההוד וההדר אשר לההויה, מתוך דעה את ד', היא באה לחוש גם את כל חקי שמים וארץ והדר גאון יפעתם. אמנם צריכים אנו לדעת, שאע"פ שחלוקות הנה הנטיות ביחש לראשיות מקורן המבדיל אותן הבדל גדול, שהאחת מתחלת מן החוץ ולפעמים בחוץ תשאר ולפעמים תכנס מעט פנימה אבל החוץ העקרי שבקרבה יהיה לקיר חוצץ בינה ובין האור הטהור המוזרח בתוכיות ההכרה של אור חי העולמים בתוך מבוע הנשמה ואור קודש עליון, והשנית מתחלת היא מבפנים אבל לא תהיה תפארתה בהשארה סגורה פנימה ולא תצא גם להזריח אורה בכל משטח ההויה החיצונית כי המעמד החיצון אשר יוזרח ע"י הקדמת האור הפנימי יגדל שבעתים ביפיו והדדו בצביונו ועמק הרגשתו, אבל יחד עם מה שכל העמים לא יוכלו לחוש עם האוצר הספון בחדר לפנים מחדר בהיכלי קודש עליון, יוצץ, ע"י טפוח הסגולה השלמה של המשמעת לארחות החיים של אור ד' המואר באור תורה, חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, שהיא חישוב תקופות ומזלות וכל הדומה לו מכשרון ההכרה החיצונית של מלא העולם וחקיו שאם לא ממנו תוקח ראשית אבן הפינה למוסד רוח ישראל מכל מקום לא יוכל להיות נחסר מהמקום שכל רעננות הוד החיים הפנימיים של אור חיי העולמים מפעמת בו בחזקתה היותר אמיצה ו"ד' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה ושרים כחוללים כל מעיני בך."
שבת ז טז