מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק ח
כה"שוטיתא שטותא"
שמחת החיים, הטובה כל כך והנחוצה לאדם, אי אפשר שתבוא תמיד ע"י מבטים בהירים בתכונת החיים והמציאות. לפעמים יתחמץ לב האדם ויקרא הבל הבלים, ויהיה רע עליו כל המעשה אשר תחת השמש. וכאשר הדברים הנצחיים העליונים, שהם באמת מיטיבי החיים, כחכמה, צדק, וכל הטוב הנצחי הגנוז באורה של תורה, לא תמיד יפעלו להאיר בשמחה את לב האדם, הקשור בעובי טבעיותו, ומצידו הוא רואה את העלבון של החיים ואת כל מחשכיהם - על כן, כדי לפרק דעתו של האדם, וכדי שיבוא עם כל הגסות החומרים שלו לשמח בחיים, ויכוין בזה אל המגמה העליונה שע"פ ההארה האלוקית היותר נשגבה, שעל פיהם ראוי באמת לשמוח, וצדיקים ישמחו לפני ד', נבראה השטות, קוצר הדעת וההתפעלויות למראה איזה ברק של דבר משמח, אע"פ שהוא כצל עובר, מכל מקום הרי הוא בעיתו משמח, ומשריש את חוש השמחה בתכונת החיים, וממנה בא האדם לרומם את רוחו לבקש את מקור שמחתו בדברים קיימים ונצחיים, שהם הנם יסודות האמת של החיים, שבהם השמחה מכוונת אל החכמה האלוקית, שהשמחה במעונו. שוטיתא, דמות ההדס שהיה מיוחד לשמחת חתן וכלה, לשמחה המבלטת את השקפת השמחה של החיים, למרות היגון הגובר שבהם, שטותא וחשכת ההבחנה החודרת גורמת תכונה שמחה זאת, אבל באמת שטותא זאת מגעת עד מרום פסגה כזה שאין כל חכמה מגעת לה.
שבת ח כה
ללבושא, לא בושה
לבושא, לא בושה.
התכונה הרוחנית של האדם, הגוברת בו מצד עצמיות צורתו וצלם אלקים שבו נוצר, היא הגוברת בפנימיות נפשו, והיא הרודה באמת בתוכן הפנימי של סדרי חייו, עד אשר בכללות האדם, הצרכים שיש בהם מקום לתכונה גשמית ורוחנית יחד, תתפוס המקום היותר גדול התכונה הרוחנית האצילית שעל ידה מתבלט יתרון האדם מן הבהמה. צרכי הלבישה, אע"פ שגם הצער הגופני של צורך ההגנה מקור וחום יטול בהם חלק הגון, מ"מ התיאור הפנימי נגזר בביטוי השפה, להבליט את (ה)הגיון הלב הפנימי, המעיד על העקריות של מבט הנפש ע"ד הערך של הלבישה, והנה הוא מוכר לצורך נפשי, להסיר את רגש הבושה שהוא חוש מיוחד ברוחו המוסרי של האדם. והנטיה הזאת מנצחת היא את כל הגורמים האחרים של מגמת הלבישה, עד שהם נעשים טפלים, והיסוד העיקרי הוא הסרת הבושה של העירום. לבושא, לא בושה.
שבת ח ל
לאגלימא, שנעשה בו כגולם
גלימא, שנעשה בו כגולם. ההדר הרוחני אין מוצא את סיפוקו מהתיאור הפרטי של כל חלק בפני עצמו, מהעניין שהיופי מתיחש אליו. יוכל להיות שמסייעים הם החלקים הקטנים המיוחדים, כשיש בהם בכל אחד בפ"ע איזה חן מיוחד, להכללה של היופי הרוחני המקיף היוצא מסקירה הכללית, אבל עיקר ההופעה של היופי הצורתי היא ההופעה הכללית, שכל הקוים והשרטוטים הפרטיים בטלים לגבה. וכל האברים כולם, וכל הכוחות הפועלים להבליט את התמונה הכללית ואת החטיבתיות של הגויה כולה מתאחדים באחדות מיוחד[ת]. ובזה עושה הגלימה הרחבה, המקפת מעל הבגדים, המכללת את האדם בעטיפתה ונותנת עליו הוד כללי, את ההשלמה של ההופעה של היופי הכללי, שהוא נובע מהיופי הרוחני, המתראה בנטיה הטובה הכללית של הנפש הטהורה, אשר רק חלקים ממנה נראים במעשים ובלימודים פרטיים, אבל העיקר היסודי לכל היא הכללות, החובקת את הפרטים בכללותה, שאין שם חיתוך אברים מיוחדים כ"א שנעשה בו כגולם.
שבת ח לא
לבלב. גלימא, גלי ואותיב. כשם שהבגדים הם הם נוייו של אדם, מעוררים את כבודו ומנשאים את רוחו בתור יצור נעלה, העומד למעלה ממדרגת שאר בע"ח שאין בהם אותו שאר רוח של הבושה, כך מעודד הוא את הרוח, הרעיון של שמירת נוי הבגדים, המוטלת על האדם בהיותו לבוש בגדי כבוד. הם מביאים את המחשבה ע"ד ההכרח של השמירה של המעלות אשר כבר רכש לו האדם בעמל נפשו, לבל יפגמו ע"י עבודת הגויה, ובהיותו מוכרח לפעולה פוגמת ידע איך להגן על צד ההידור שלו, בדוגמא של שמירת הגלימא בעת הישיבה, גלי ואותיב.
שבת ח לב
להסודרא סוד ד' ליראיו
המחשבות הנן תמיד מכונסות, מה ששם מחשבה באמת נקרא עליו לא ניתן להגלות בשום אופן וענין. כל מה שאנו מגלים ע"י דיבור ולא מחשבה, נובלות של מחשבה, לבוש של מחשבה, מתגלה הוא בדיבור, במעשה. ובאמת זה המתגלה ע"י דיבור וע"י מעשה, הרי הוא דיבור ומעשה בכח, גם בעוד שלא נעשה ולא נדבר עדיין, ואין לו שם מחשבה בעצם. המחשבה שהיא הנשמה המחיה את כל הדיבורים וכל המעשים, בין בהיותם מתעתדים לצאת לגילויים, בין כל זמן היותם ספונים עדיים בכחם הפנימי, היא יסוד הסוד, זהו הרז, האור, מקור המחשבה. עצמותה היא הכרת האמת, הכרת השלמות המוחלטות של האלהות, שממנה נובעת היראה הטהורה, שבעליה החיים בה הם ה יראי ד', הם משיגי הסוד, משיגי התהילה האלהית, בשיקופם הפנימי. וכל מעשיהם ודיבוריהם, שהם מתאימים כ"כ להגיונם הפנימי, הכל הם לבושים. והלבושים אע"פ שהם חיצוניים ואינם לפי הנראה יכולים להלום את גובה המחשבה בעמקה וגדלה, הם הם המגלים את עצמיותה ותכנה של המחשבה, ע"פ הערך התמציתי שהמחשבה העליונה עלולה להתגלות. וחופפת מחשבה זו העליונה, מקפת היא את כל המהות המסתתרת בקרבה ועל ידה. והמובן המהותי והעצמי הרוחני, מתבלט בתואר המוחשי, הסודרא של ת"ח לבוש המכובד, המיוחד, המקיף, המורה הוראה של כבוד, שכאן שוכנת איזו נשמה מסתתרת, חושבת גודל ועומק, חושבת כבוד עליון והוד אלה נורא. אבל הסתר, סתר הוא, הרז ספון בחדרי הנשמה הפנימיים. היראה העליונה, העדינה, המלאה זיו וקודש, מקפת היא בזיוה, וכמוסה היא בפארה בנשמת חכמי קודש, השרידים אשר ד' קורא, סודרא, סוד ד' ליראיו.
חסר
שבת ח לה
לזת"ר, שלשה כ"ז שמזקינין מוסיפין גבורה, ואלו הן, דג נחש וחזיר
.
הזקנה מוסיפה שלמות והארה רוחנית, ומתוך כך כחות הגוף נחלשים. אע"פ שאצל בע"ח אין יתרון הרוח ניכר כמו אצל האדם, מ"מ שורש של יתרון רוח גם בהם נמזג, שמתוכו הם עתידים להתעלות למעלה העליונה העתידה למציאות בכללה. אמנם במקום שהשיקוע בחשכת הגופניות חזק הוא, אין הזקנה מחלשת כ"א מוסיפה גבורה, כי אין כח רוחני מתעורר להחליש את כח הגוף הגלמי. והנה הנטיה אל הפרישות, אל הצדק ואל היופי, הן שלש נטיות נפשיות כלליות, שבאדם הנן בולטות ברום מעלתן, ובבע"ח כולם, שורש גרעינן גורם את הניגוד שבין הרוח והגויה, המביא את חולשת הזקנה. ובשלשה אלה חיה היא הנטיה הגופנית באחת משלש הנטיות בכל תוקף, בלי מעצור. בדגים דפריצי - הנטיה המינית הפך הפרישות; ובנחש - הרשע המוחלט נגד הצדק; ובחזיר - הכיעור החמרי נגד היופי הרוחני. אשר על כן אין בהם שום ניגוד להתפתחות הגופנית האמיצה, וכ"ז שהם מזקינין, מוסיפין הם את גבורתן הגופנית, שהוא כל סכום החיים שלהם. ובניגוד לשיקוע חמרי כזה, ישאף רוח האדם בעלייתו להתקדש, להצטדק ולהתפאר. ואם בימי הזקנה, שהרוחניות של הארת הפרישות, שהיא שורש הקדושה והצדק והתפארת, מופיעים על הגויה וכחותיה ומחלישים אותה, הנה יעלה אבר 1 בכחו הרוחני להיות יותר מעוטר בעטרת החיים האידיאליים הטהורים, שבהם מותר האדם מכל חי, לא בחיל ולא בכח כ"א ברוח ד' 2 ._
לחרשבא"א, דם כדי לכחול עין אחת, שכן כוחלין לברקית, ומאי ניהו, דמא דתרנגולתא ברא
.
רשב"ג אומר, דם כדי לכחול עין אחת, שכן כוחלין ליארוד, ומאי ניהו, דמא דכרושתינא. וסימניך, גוא לגוא וברא לברא. המחלות העיוניות המכאיבות את עיני הנפש, יש להן דוגמא עם המאורעות שבמחלות העינים הגשמיות. יש שהמבט נתקל בטעות חיצונית ובתעיה לאיזה צד חיצוני מפני הידורו המזוייף מבחוץ, ואופיו של האדם כולו יכול מפני זה להתקלקל. ורפואתו היא שיעיין וידון יפה על הערך הפנימי שיש בכל עניני החוץ שכ"כ הם תופסים מקום. ובדרך החשבון הפנימי, יגלו לפניו המון סבות שילמדוהו לתפוס יפה את הערך של הפנימיות 1 שבחיים, ויציל את החיים במדה המתאמת ליושרם. ההופעות הפנימיות שבחיים גם הן את הישרה הן מעוותות, בבאן שלא כסדרן. ולרפאותן צריכים להסתכל על הצד הפנימי שבמבטים הפנימיים, גוא לגוא וברא לברא . הדם הוא הנפש 1 , והנפש מתמלאת ע"פ כל א]ו[תם הרשמים, שהוא מקבל ומחזק את תכנם._
לטסיד כדי לסוד
.
תנא, כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. היופי גדרו הוא השלמות, וקפידת החסרון והעדר ההשלמה גדולה בו הרבה. ובהשתדלות היופי של הבנות ע"י התחבולה של הסיוד, הולכת היא הדייקנות עד הגבול האחרון, שלא תשאר גם אצבע הקטנה בלא השלמת היופי המתוקן. וע"כ, יתכן הדבר ששיעור כזה של כדי לסוד אצבע קטנה, משלים את התכונה כולה, והוקבע שיעור כזה בערך אצבע קטנה שבבנות , שהיופי הוא שלהן, ודרכן להשלימו גם בהשלמה מלאכותית, שהיא דורשת ג"כ את גדר השלמות, כדוגמא של היופי הטבעי שהשלמות הגמורה היא גדרו._
שבת ח לט
מאר"י א"ר, בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים, בנות עניים טופלות אותן בסיד, בנות עשירים טופלות אותן בסולת, בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור, שנאמר "ששה חדשים בשמן המור"
.
הדייקנות שביופי היא מדוקדקת כ"כ עד שהיא מקושרת עם דיוק הזמן של הגידול. והנאות הטבעי שהוא בא לפני זמנו הנכון, הרי הוא מעכר את ההרמוניה של היופי השלם. ועם היות היופי תוכן טבעי שאינו שם פדות בין מצבים השונים של בני אדם, וכל אחד מבני המצב מתוה לו דרך איך לבא להמטרה הכללית של השלמת היופי בדרכים שונים, כל אחד כפי אשר ירשהו כח יכלתו. ולהורות ניתן, ששינוי הדרכים שבין בנות מלכים עד בנות עשירים 1 , )אינן גורמים( ]אינו גורם[ לשנות את עצם הטבע הנפשי, שהוא נכון להיות מכובד אצל כל בני אדם בשוה, כי מתת אלהים שוה היא לכל, מהטוב לכל, החותך חיים לכל חי 2 ._ .1 אולי צ"ל: עניים. .2 פיוט "וכל מאמינים" לימים נוראים.
שבת ח מ
מאמאי שמן המור, רב הונא ב"ח אמר, סטכת, ר"י בר אבא אמר, שמן זית שלא הביא שליש
.
להחזיר בעולם הרוח את הנוער 1 , להתאים את היופי לפי הערך של המצב במוסר ובשכל אחר שנתקלקלו הערכים, ראוי לקחת כח מתמצית של איזה רעיון נוטה כלפי כיעור וקלקול מצד עצמו, שמצא את יסודו 2 במהלך של קודש עליון. כמור זה, שמדם שנתעפש מתהוה לבושם נבחר, והוא סטכת . או לקלוט את התוכן שבהזרחה הראשונה של המחשבה, שרק בהגדלה והתפתחה סיגים מתדבקים בה, אבל בתחילת הפריחה, הנטיה לטובה ולמוסר נעלה ולהתלהבות קדושה הרי היא מתגלה, והוא מחזיר 4 למקומו את תום הנוער ויפיו. "מה יפו פעמיך בנעלים 4 , "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" 5 . ושמן זית , ממשך החכמה, האוצרת כל טוב בקרבה, שלא הביא שליש , הרי הוא מעדן בהשפעתו הילדותית, המפעם ברב רגש והתפעלות לבת דם נעורים, להסיר כל כיעור מהתכנים הרוחניים של הנפש._
מבתניא, רבי יהודה אומר, אנפיקינון, שמן זית שלא הביא שליש
.
ולמה סכין אותו, שמשיר את השער ומעדן את הבשר. הילדות הצמחנית פועלת היא את פעולתה גם על גוף האדם, הדומה לה בסגולת הצמיחה, להשיב לו את סגנון ילדותו. ושמן זית שלא הביא שליש , פועל בסיכתו את ההשבה של תור הילדות גם לגוף שכבר יצא ממנה, או שבמקרה עבר תור ההוא לפני זמנו. הטוהר הילדותי ושיווי מזגו, מיעוט הסתערות החום עד שאין השיער מתגדל, זהו נוי אמיתי, שתכונתו הפנימית הוא קישוט נאה, מורה על יושר המדות. ונכון הדבר, שהשאיפה לתכונה יפה זו, תהיה מטבעת את חותמה בהסכמת היופי. וטהרת המדות הפנימית, רק היא היא מעדנת את הבשר, שישא עליו את החן של אצילות רוחנית, הנשאה הרבה מהגסות הבהמית המטביעה על הבשר חותם של כיעור מוסרי שהוא לגמרי היפוך העידון._
שבת ח מב
מגרב ביבי הוה ליה ברתה, טפלה אבר אבר, שקל בה ארבע מאה זוזי
.
הוה ההוא גוי בשבבותיה, טפלה בחד זימנא ומתה, אמר קטלה רב ביבי לברתי. הסבלנות המוסרית היא צריכה לקנות את מדתה גם ברדיפה הטובה של הטהרה ושל הזיכוך הנפשי, שהוא דומה להיפויים שמיפים את הגוף ואבריו ע"י תחבולות המיוחדות לכך. והמדה הישראלית היא להדביק טהרה לטהרה ע"י החינוך המעשי, ע"י המצות התדיריות שבכל יום ויום, המקדשות את האברים כולם, רמ"ח מ"ע כנגד אבריו של אדם 1 , ולאט לאט כל האדם מתקדש ומהותיותו כולה מתיפה. תכונה זו של טיפול אבר אבר , היא מדתו של רב ביבי, הישראלי, המורה לו את דרכו בחיים. לא כן הגוי , כשיחקה את הטהרה הישראלית, כשההוד שיש במוסר ובאצילות הנפש מוצא חן בעיניו, אז הוא קופץ בבת אחת לפרישות ונזירות מוחלטת, כי אין לו אותה ההדרכה האלהית המלמדת אורח חיים בהדרכה איטית, ומזה למות תוצאות 2 . מיתת הגוף לאלה שלא יוכלו לעמוד במעמד הטהרה הכללית בגשמיותם, ומיתת הנפש לאלה שע"י הציור של רום הטהרה והעדר האמצעיים לקנותה אבר אבר, יקוצו בה ויתמכרו להפך מכל טהרה. הכשלון הגופני והנפשי המתהוה מהחפץ לחקות את היופי המוסרי שבמקור ישראל, והעדר הסיגול והיכולת לזה מצדם, מעורר הוא את ]...[ 3 של הגויים, עד כדי לגלגל על ישראל את כל אשמת חללי חינוכם המוסרי. ודוגמא לדבר היה גוי זה, שבחיקויו הבלתי מוצלח, שרק הוא בפזיזותו אשם בדבר, לא יחס שגיונו לעצמו כ"א אמר קטלה רב ביבי לברתי ._
מדאמר ר"נ, ר"ב דשתי שיכרא בעיין בנתיה טפלא, אנן דלא שתינן שיכרא לא בעיין בנתין טפלא
.
ישנם עניני טהרה שרק מי שהוא נתון במצב חינוכי מיוחד, הוא צריך ומוכרח לעבד אותם בפועל. יש יכולת באדם להנזר מכל דבר המגשם אותו בעניני הרשות, וממילא לא יצטרך לעמל מיוחד על כל מדה פרטית שבו איך להעמידה על מכונה. ושתי המדות, הם שני דרכים מיוחדים, שאיך להתנהג בהם צריך להיות מותנה ע"פ המעמד הרוחני והגשמי, העצמי והסביבי של כל אחד. השכר בטבעו מוליד איזו תוצאה גסה בתכונת הגוף, שעם זה היא מסבבת אומץ ובריאות, שמ"מ צריכים ללחום נגד התפשטות הגסות המכעירה, בתחבולה של טפילה. אבל מי שמצבו מרשהו שלא להכנס בזה, ועדינותו הגופנית תוכל להשאר במקוריותה, יוכל ללכת בדרכו התמימה, באופן שהתלמוד הכללי והעבודה המשותפת לכל ישראל )תפעל( ]ופעלו[ את הטהרה המדותית המיוחדת לכל כח וכח בפ"ע, כאילו הושמה עין הבקורת על כל ענין בפ"ע. וביחש התיקון הגופני, הדבר מתאים עם האמור, אנן דלא שתינן שכרא לא בעיין בנתין טפלא._
שבת ח מד
מהכי הא דההוא גלילאה דאמרו ליה קום דרוש לנו במעשה מרכבה, אמר להו אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה, ונפקת ערעיתא מן כותלא מחתיה באנדיפי ומית, א"ל מן דיליה דא ליה
.
הדרושים האלהיים העליונים, בהיותם במרום ההגיון המחשבי הרזי, כל זמן שעדיין לא באו לכלל גילוי רעיון כלפי חוץ, אין המכשלה כ"כ מצויה בהם לישרי לב השומרים את דרך מחשבותיהם. הצד הקשה שבעמוקות הללו הוא, באיזה אופן מביאים לידי גילוי את הנשגבות האלה. כשבונים את הבנין המגולה, כשמסדרים את חדרי הדעת דבר דבור על אופניו 1 , יכולה לפעמים להסתתר צרעה ארסית, דעה כוזבת ממיתה, הקולעת את התוכן המתחיל להתגלות, דוגמת המצח לגבי מקור המחשבה שבמח, היכולה להזיק ולהמית. אמנם לא עצמיותן של מחשבות הקודש הן אשמות חלילה בדבר מכשול כזה, אלא עצם הדבר תלוי בהדורש לבדו. כשהסיח את דעתו ממהלך המקורי של המחשבות המקובלות, וחתר לחדש בהן מדעת עצמו, רק אז יוכל בנין כזה להיות למקלט גם לזבובי מות 2 . אבל כ"ז שהתוכן והלשון של אבות החכמה, המדברים ברוח הקודש, יהיו נר לרגליו של החוקר בנשגבות האלהיות, הנם לו למגן מכל מכשול. ע"כ אמר ליה שרק מן ידיה דא ליה , כלומר ממה שחידש מדעתו. ואם אותו צדיק, בשגגה כמעט, יצא מכשול מתחת ידו, "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה
3 . וגם מכשול זה, לא במעמקי עצמיות הדיעות יסודו, כ"א בארחות הביאור ואופן ההתגלות, שבכל אלה הזהירות חייבת להיות מרובה לפי יקרת ערכם של הדברים שהדרושים האלהיים הללו מטפלים בהם, ו"כבשים ללבושך" 4 כתיב, "דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך._ 5
מוא"ל מר בריה דרבינא לבריה, מי שמיע לך ביצה קלה מאי היא
.
א"ל, ביעתא דצילצלא. מ"ט, משום דזוטרא אימא דציפרתא. אישתיק. א"ל מידי שמיע לך בהא. א"ל, הכי א"ר ששת, ביצת תרנגולת, ]ו[אמאי קרו לה ביצה קלה, שיערו חכמים אין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. למרות מה שהדעה ההמונית היא, שכל דבר שמתברר בחושים הוא בירור יותר יסודי ממה שמתברר ע"פ חקרי דעת וחכמה, תופסים חכמי לב שהחושים אינם בטוחים כלל, לא מצד עצמם ולא מצד מאורעות צדדיים, שיוכלו להיות טועים, והבירור יותר נכון הוא מה שמתברר בשכל, אחרי החקירה הנכונה, שהשכל מצטרף אל האימות החושי. על כן, בתואר ביצה קלה אין החוש הפשוט יכול להגיד לנו איזו היא היותר קלה שבביצים, אם נאמר שהקלות והקטנות המוחשית היא המכריעה. ואם ימצא היום צלצלתא קטנה ויאמר שביצתה היא הקלה וקטנה, נחוש שמא ימצא ציפור יותר קטנה ממנה, והדבר הולך עד לבלי שיעור קבוע. אמנם החיפוש המדעי של שיעור חכמים, למד אותנו שהקלות הזאת, קלות טבעית היא, בהענין השייך למדת הבישול שאנו עסוקים בה. ואחרי שחכמים שיערו שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת , בזה כבר עברה הידיעה על כל המינים כולם. ולא רק החוש הפשוט למד את השיעור, כ"א עומק הדעת, וסוד ד' ליראיו 1 , שהודאות הזאת היא יותר נעלה, מוגבלת ומבוררת, מכל בירור חושי._ מו. .1 תהילים כה, יד.
שבת ח מו
מזת"ר, עשרה דברים מביאים את האדם לידי תחתוניות, האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים, ומוריגי בהמה בלא מלח, ושדרו של דג, ודג מליח שלא בישל כ"צ, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד ובחרסית ובצרור שקנח בו חבירו, וי"א אף התולה עצמו בביה"כ
.
שורש הדברים הנצרכים לשמירה ממחלות הוא, סדר הכלכלה, להזהר ממאכלים שאינם הגונים, ומההגונים וטבעיים אם אינם מתוקנים כראוי להיות מוכנים לכלכלה הגונה, שמירה בנקיון מכל חשש דבקות של מחלה, ונקיון דעת, והדבר המשלים הוא הזהירות במצב התנועות שתהיינה ע"פ סדר המביא לבריאות הגוף ושומר מתחלואים. כל אלה כשאינם נשמרים ע"פ חקם, מביא אדם עליו את המחלה היותר ממררת את החיים, המכלה את העינים ומדיבת נפש, זו תחתוניות 1 . עלי קנים וחבריהם אינם ראויים מצד עצמם. מוריגי בהמה בלא מלח, שדרו של דג אולי הוא ג"כ כשלא בישל כ"צ, כדג מליח , מפני חסרון תיקונם. שמרי יין , וקינוח בסיד, בחרסית, ובצרור שקנח בו חבירו , מתורת הנקיון נגעו בה. והתולה עצמו בביה"כ , משום שמירת התנועה המזקת במעמד הגוף._ בתכונת הרוח גם כן הדברים מקבילים. אם מכניס אדם בקרבו הרגשים ולימודים שאינם ראויים לגידול הרוח הטהור, )מביאתו( ]מביאים אותו[ לידי נפילה נמוכה במדותיו היותר עכורות, השרויות בתחתיתה של נפשו היסודית. ואם הם ראויים למיזוג רוחני עם רוח החי שבאדם, אבל אינם מתוקנים כראוי ויכולים לשבש את הדיעות, גם מהם למדות היותר רעות תוצאות. ואם לא נוקו המדות הטובות, ואם החברה יכולה להדביק את חלאתה ע"י מגע רחוק או קרוב, גם אז המדות נעכרות והכאב הרוחני מתגלה בתחתית הנפש, בפעולת החיים היותר נמוכים, שצריכים להעלותם ולקדשם. וגם המצב הגופני ותואר החזקתו, ולעומתו המצב הנפשי וקביעות נקודת כובדה, שהיא צריכה להתעלות ולזכך את מדותיה בישוב דעת ומנוחת רעיון, ולא במעמד עראי ותכונה מסופקת, הדומה לדבר התלוי ועומד. דוגמאות הללו חורגות מהתכנים הגופניים אל הרוחניים, ושומר נפשו ירחק 2 מכל אלה._ ובדרך רמז רזי כל ע"ס 3 יפה כלולות כאן. עלי קנים ע"ש חכמה, "קנה חכמה" 4 . עלי גפנים ע"ש בינה, שבה שמחה "ויין ישמח" 5 . ולולבי גפנים ע"ש דעת, המתפשט כלולב באורך. ומוריגי בהמה בלא מלח ע"ש גבורה הקודמת בקליפה לחסד, והמורג חרוץ 6 הוא מכלה ומאבד בלא המתקה של מלח הממתיק. ושדרו של דג ע"ש חסד, הממשיך ומעמיד ומכונן טהרה, ודג טהור אית ליה שדרה, וקאי גם היכי דרדיפי מיא, מי החסד. ודג מלוח שלא בישל כ"צ, תפארת, הממוזג שאין בו לא חסד ולא דין גמור, מפני שכ"א מונע על חבירו בקליפה, היפך הקדושה שהבישול הוא כראוי וכ"א מסייע את חבירו. והשותה שמרי יין, נצח המלובש בגבורה בקליפה, שמרי היין העליון. המקנח בסיד ע"ש הוד, כסיד ההיכל שהוא הודו. ובחרסית, יסוד דקליפה, שהוא היפוך מיסוד הקדושה, שכל הנאות נמשכים ממנו ופרחן נשמתין, ומקליפה אין הנאה, כחרסית דלית הנאה מניה, שמציינין בו ערלה 8 , היפוך אות ברית קודש. ובצרור זהו מלכות, צרור הכל, ששם הצרות צרורות לרשעי ארץ. וי"א אף התולה עצמו, נגד כתר דקליפה שאין להם באמת, שהיא מלכותא בלא תגא 9 , ומ"מ תולין הם באילן גדול, ומתפארים בעצמם כאילו יש להם כתר. וכל אלה מביאים את האדם הנדבק בהם לידי תחתית המדרגות, שטוב לפני ד' ימלט מהם 10 ומכל המונם._
מחרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא, אמרה להו ההיא מטרוניתא, אותבן בהדייכו, ולא אותבוה, אמרה איהי מילתא אסרתה לארבא, אמרו אינהו מילתא שריוה
.
באדם בכללותו, הגופני והנפשי, מקובצות הן התמציות של כל ההויה וכחותיהן. אמנם מקומצים הם בקרבו הכחות הגדולים, שמלא עולם עזם המתפשט. ע"י חדירה פנימית בהתלמדות סגולית פנימית, להוציא אל הפועל את גדולת הכח הספון בקרב הנפש פנימה, יש אופן להשים משטר ושלטון על החוג הסובב. המרץ הנפשי הפנימי, גדול הוא בשתי צורותיו, באורו ובאפלתו. אין קץ לגודל הרשעה והזוהמא שיוכל האדם להתמכר להן, ולהוציא אל הפועל בהן ועל ידן את שלטונו האצור בקרבו על היקום הסובבו, והן הן מעשי כשפים וכל פלגותיהם וענפיהם. ואין קץ ותכלית כלל לכל עומק הטוב שיוכל האדם על ידו לכנס אוצרות חיים לו ולעולם כולו, בהוציאו אל הפועל את כח שלטונו הפנימי, ע"י גילוי גנזי מעמקי נפשו וגבורת רצונו. כל הכללים הללו, של אופני ההוצאה אל הפועל את שלטון הרצון של האדם על כל נקודות היש, יש בהם כללים וכללי כללים, ופרטים ופרטי פרטים הרבה מאד. הוא הרכוש הרוחני הפזור בבקעת ידיעות עמוקות הללו, ועצומים הם דרכי לימודיהם המעשיים והשכליים. אם נזהרו קדושי עליון הללו מעצמת כשופי אשה סוררה זו, אשר לא חפצו לבא עמה בשום מגע בעולם, הוציאה היא מאוצר הרצון שבנפשה את עזוז כח המשיכה, המתגבר לסגולת אותם הדיבורים שאוצרים בהם את תכני המחשבה והכח הללו, עד כדי פעולה אדירה של אסירת הספינה במקומה, ע"י הגברת כח המושך של הארץ אליה ושל מקומה בכלל, משפעת כח הנפשי הכולל אשר בקרבה. אמנם לעומת כח הרשעה ועומק רע שלו, נעלה ומרומם הוא כח הטוב ואדיר]ו[תו. וקדושים גדולי כח כאלה, בעצם חילם אמרו מילתא ושריוה , בבטלם בחילם הפנימי הקיים לעד, כדבר ד' המקֶיֶם עולמי עד, המפיר עצת רשעים וקוסמים יהולל 1 , בהשיבם ברוח קדשם את העז הטבעי לכח השיטה שבארבא, מאותו המקור המקודש שכל הטבע כולו וכל חילו ואגפיו מקבלים משם את לשד חייהם, בהופיעם באור עליון, מקור כל כח וחיים אשר "אין עוד מלבדו" 2 ._
מטאמרה להו מאי אעביד לכו, דלא מקנח לכו בחספא, ולא קטיל לכו כנה אמנייכו, ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה
.
השכל הצלול, שתוצאתו המעשית היא הצדק כמו שהוא, באדם ובעולם, מכוון הוא להתרומם ממחשכי הדמיון באדם וממאסריו בעולם. כח השליטה האישית הנוטה לצד הרשעה, מקור הכשפים, מיוסד הוא על היסוד הדמיוני בעולם, שלא פחות מבאדם ונפשו רבו עלילותיו ביקום. המתעלים ביחש הכבוד הנובע ממקור הקודש, לכל ערכי החיים הגדולים עם הקטנים, מעטים הוד אור כשלמה 1 על כל החיים ותפקידיהם, וכל מהותם הולכת ומתקשרת בקשר השכל האלהי, המתעלה מכל סיגי דמיונות כוזבים ונפסקים. ההבטה האלהית על החיים, נותנת לכל תפקיד ערך ושיווי. דבר המשול כחרסית שאין הנאה וערך לא לו ולא לתוצאותיו 2 , אינו נמצא בכל פינות החיים שבאדם. כל מעשיו בהיותם לשם שמים אינם מניחים מאומה להעזב מחוגם, גם השפל והבזוי שבשימושי החיים, לא ירד עד האפסיות של השיווי שהוא מתבטא בחספא . מבט כזה על קודש החיים, מעלה את האדם ומגדלו מעל כל המעשים הדמיוניים והשפעותיהם. החסד הולך ומתרחב, מסתעף גם במקום שאין לו מקום, להביא גם שם איזה סילוד נגד אכזריות שאין מנוס ממנה ע"פ הטבע וסדר החיים. הרמשים, אויביו ומזעזעיו, לא בלא עירוב של רחמים יתבערו. הכלים, מלבושי האדם המעטרים אותו הוד תפארת אדם, גם מאבקת רצח זה נקיים יהיו. והקדושה, הפרישות, זיכוך הנטיה כלפי האכילה היותר מוכרחת, כירק הלז, מתג ורסן של דרך כבוד והתאפקות, תפארת, חסד וקדושה, כשמתאחדים וחודרים עד לדקד]ו[קי התנועות שבחיים, הם מגלים על ההשלמה הנשמתית ומבטיה המקיפים, שרק המקור העליון של השלמות האלהית יכול הוא להוציאם אל הפועל. וגבורי כח עז קודש כאלה, אין כל כח כשפנות המקושר בכל מהותו בהערפל הדמיוני של המציאות, [] לעמוד בפניהם, "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" 3 . מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל 4 . ועל דברים כמו אלה, עינו של בלעם הרשע, ובעלי קסמים חבריו ותלמידיו, נסמית 5 . וימין ד' רוממה ועושה חיל 6 , בהדר לכל חסידיו 7 , תמימי דרך 8 , היודעים את ד' בכל דרכיהם. "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך
9 , "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי 10 .
נא"ל ר"ה לרבה בריה, מ"ט לא שכיחת קמיה דר"ח דמחדדן שמעתיה
.
א"ל, מאי איזיל לגביה, דכי אזלינא לגביה מתיב לי במילי דעלמא, א"ל, מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי, דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דלמא משתמטי שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה. א"ל, הוא עסיק בחיי דברייתא, ואת אמרת במילי דעלמא, כ"ש זיל לגביה. ההתגברות השכלית המביאה להתעלס בעולם שכולו טוב אור ושכל, היא מביאה את החידוד המפרה, שכל הכללים הלימודיים עומדים הם מלאי תנובה, מוכנים להוציא מהם המון פרטים לאין חקר, ציורים שונים ונחמדים להשכיל. פרי תנובה זה מוציא הוא את פירותיו בתוכן הראוי, כל זמן שכל המערכה הלימודית, מגמותיה וסדריה, נאחזים יפה זה בזה, באין דליגה ולקותא. המטרה של ההתבוננות, לשפר את החיים המוסריים והחמריים, צריכה להיות מושגת בשכלו של המעמיק המחודד, העושה ציצים ופרחים לתורה וחכמה, ואז ההפרחה עולה בערכה, נובעת ממקורה ומיוסדת ע"פ הבסיס הנפשי של רוח האדם העולה למעלה 1 . אם יעלה על לב אדם, שחידוד השמועות יבא מהתנשאות רוח חריף, באין מעמד יסודי לכל מגמתה של ההשכלה והחיקור התורני והמוסרי, רק חידוד בלתי נאמן, הנכון להזרות לכל רוח, יעלה בידו. ע"כ רק זה האיש הגדול, שמחדדן שמעתתיה , העוסק בחיי דברייתא , המקיף את כל הצדדים של החיים מרומם עד שפלותם, ולכולם 2 הוא מקדיש את התבוננותו, הוא הוא המחודד שאליו צריכים ללכת להקשיב ממנו לקח, כ"ש זיל לגביה ._ _