מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק ט
אאמר רבי עקיבא, מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה, שנאמר "תזרם כמו דוה צא תאמר לו", מה נדה מטמאה במשא, אף ע"ז מטמאה במשא
.
התיעוב היותר נורא בא תמיד כאשר יתהפך איזה יחש מחבתו וכבודו לאיבתו ובזיונו. הגיעול העצמי יתוסף ברב כח ע"י השפע של עז החבה שהיתה ראויה לבא כאן, ותכפל בכפלים רבים. אותו הרגש הקדוש האדיר, המנשא נשמות גוי ואדם יחד, הוא התוכן הנפשי שבו אנו מוצאים את הצמאון האלהי, את היסוד של מציאות ההכרח הפנימי, להיות האדם זקוק לאלהיו, להקשר בו בקשרי עבודה, הכוללים את כל היחוסים הרמים שבין יציר ליוצרו, שבין העולם וקונו. וזה הרגש המלא הוד וכבוד במקומו הראוי לו, כשהוא ניתן לעומת התכוננות הרוח לד' אל אמת, כשהוא מתעב את ערכו ומחליף את מקומו לבא לבורות נשברים לאלילים, אשר אפס ותוהו המה כולם, כאשר הכל אפס ותוהו הוא מבלעדי שפעת יוצר הכל, ואור חיים מטל אורות חסדו, המעודד, מקיים ומחזק את כל, הרי אותו העז והכבוד, התפארת והחן הפנימי, נהפך לגועל נורא ושיקוץ כפול ומכופל, כטומאת הנדה, שזיקת החבה הטבעית היא היא המכה את גליה לטובה במועדה הנכון, וצירופה וטהרתה הראויה, היא בעצמה הגורמת את הרגשת הריחוק וההתבדלות התיעובית, בההפך המצב להמאס ולהתבדל. ומתועב שבמתועבים, יהיה המבליג על תיעוב נורא זה של טומאת הנדה, ע"י רגש הנטיה הממולאה הגות חבה. כי כל תוכן של חיבת אהבה קרבתית, מגדל הוא את מפלצת הנפשית ומזקיק את הריחוק. וכל כח המושך, שהוא קשור בנושא זה מפני התוכן החביב הטמון בו מהמעמד הנכון, הרי הוא תוכן מטמא ומעורר שיקוץ פנימי. טומאת המשא, הבנויה לפי מדת הכח המושך הטבעי, מקבלת היא מול כח המושך הרוחני. וכח המושך של יצרא דע"ז, בכל צבעים שלו, הכל הוא לקוח מאותו הגרעין, הנשא במקומו ומועדו, של אור עבודת ד', שבהתהפכו מערכו לערך הפוך, כולו טומאה נוראה היא. "תזרם כמו דוה צא תאמר לו".
שבת ט א
באמר רבה, "תזרם" דאמר קרא נכרינהו מנך כזר, "צא תאמר לו", הכנס אל תאמר לו
.
אותן המחשבות, ההרגשות והנטיות הליביות שמקורן בקודש, מצד קישורו של האדם לאלהי אמת יוצר הכל, שהנשמה לו והגויה מפעלו, כשהן מתנכרות, הולכות הן ומתפזרות לכל עבר, מתפוצצות לכל נטיה תאונית של שעה, בלא מטרה קדושה עליונה אלהית כוללת כל. והפיזור הזה הוא מנכר אותן הנטיות בעצמן, והרעיונות המפוזרים והזרים שהם נהפכים לרועץ, והם מהפכים את האור לחושך, את דברי אלהים חיים לדברי עמל ורעות רוח, רשעה ומקורי רצח, ושליטת אדם באדם לרע לו. כשהנאחזים באלו המצודות מרגישים בעצמם שצר להם מחנה ישראל ומתבדלים הם מתוך העדה, אין לסגור את הדלת בעדם, כי סיגים צריכים להבדל. אך אם אחר שכבר יצאו ונבדלו, וכצר עמדו להקדושה המרוכזת הכוללת בקרבה טוהר קדוש ישראל, אל תאמר לו עוד הכנס, כי נפגלו בפיגול יציאת חוץ, ובהכנסם לתוך המחנה מטמאים הם אותו ומחללים בזה את קודש ד'. וכה הוא משפט הדברים בכל עבודה זרה, שכולם מראש מקדם ממקור הקודש נובעים, והגות הקודש חוללתם, אבל בהשפלם לרדת למטה בהפגשם ביצרי לב אדם הרע, בקיבוצים שהרשעה הדמיון והחמריות הגסה היא כל מגמתם, התעבו והתחשכו, עד שדוקא ההוד לדוה נהפך. ומה שמתפרץ לצאת, צא יאמר לו,. וכיון שיצא, נדחה ונפסל ובחוץ יעמד, ולא יתכלל עוד בקודש, כי אם הקודש הכללי ברב עוזו ישיב את הנדח מתמצית הטוב הטמון בתוכו. וכה יהיה המשפט עד בא עת קץ, שיבוער רוח הטומאה לגמריוהרשעה כלה כעשן תכלה, "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי, ועתידין בתי תרתיראות ובתי קרקיסאות שבחו"ל שילמדו שרי יהודה בהם תורה ברבים. וכל זה האור והעילוי, יבא ע"י הזהירות הגדולה של זמן התסיסה, מלהכניס שום רעיון מפוגל ושום רגש שנתנכר., בבית יעקב פנימה, כי "צא תאמר לו" והכנס אל תאמר לו. והקירוב המקורי הראשי שיפעול את פעולתו באחרית הימים, לא ירך כלל את הלב לחוס ולחמול ולהתפתה מצד קרבת מחשבה מקורית. כי הניתוק היסודי עשה את האח לזר, והזריות הזאת אדירה היא, ומתגדלת עוד ביותר מצד האחוה הרוחנית המקורית. הלא אח עשיו ליעקב... ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". נכרינהו כמו זר, "צא תאמר לו", הכנס אל תאמר לו.
שבת ט ב
גתנינן, "וישימו להם בעל ברית לאלהים זה זבוב בעל עקרון", מלמד שכל או"א עשה דמות יראתו, ומניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה, מוציאה מתוך כיסו מחבקה ומנשקה
.
המחשבה האלהית כשהיא מחוברת עם טהרה הראויה לה, טהרה שכלית וטהרה מוסרית, הולכת היא ומתגדלת תמיד, הולכת ומתעלה ומתקרבת יותר ויותר לקרבת אור אין סוף, בכל המובנים שבעולם ושלמעלה מן העולמים וכל העולמים. אבל בהיות הטהרה נעדרת והבורות מתגברת, המדות הגסות והחמריות העכורות ממלאות את כל הלב והרוח, אז מתהפכת מחשבה עליונה וקדושה זו של הכרת האלהות, ששמים ושמי השמיםלא יכלכלוהו, לרעיון קטן ערך המכיל רק כפי מדת השערתו הדלה של האדם היחיד, ומצומצמת בשאיפה נמוכה כפי מדת צרכיו הקטנים. יש בה רק איזו עפיפה רוחנית קטנה, מפני שנקודת המחשבה האלהית רוחנית היא בהכרח, אבל זאת היא עפיפת הזבוב, הקטן והבזוי, הדומה ליצר הרע, שהוא ג"כ כזבוב יושב בין מפתחי הלב. יראה מיוחדת לכל יחיד במדה משונה ודמות משונה, היא תולדה של שפלות וגסות מחשבה זו, ביחוד היא קשורה רק בדמיון של התועלת הפרטית, הכיס המיוחד ליחיד. ורגשי הגעגועים האלהיים, שהם מוכנים לעלות על ידם השכל והרגש, המזג והכח הנפשי והחמרי גם יחד, לאושר נשגב וברכת עולמים, מוסר הוא את כל חילו לאליליות בזויה וקלת ערך, המשפלת בשפלותה את נפש האדם עד למדת חיים של רמש קטן ובזוי, ומכנסת בו בקביעות זוהמא של שקיעה ברפש הפרטיות הזוללה והגסה, ביחד עם הגעגועים הנשאים במקורם, שהושפלו עד כדי מדת דמות הזבוב המונחת בתוך הכיס, המעוררת את חום ההרגשה העכורה עד כדי התפעלות של חבוק ונשוק שלה בכל עת שזוכרה. ובעל ברית אינו בעל ברית עם שיש לו שאיפה ומחשבה אידיאלית אחדותית, אבל מחשבה דלולה של תפלות פרטית, הבאה מתוך חורבן השכל והמוסר. ועתידה היא סוף כל סוף הרגשה זו, גם אחר שנשפלה והוטמאה, להטהר מטומאתה, ולעלות לשרשה ברום הכלליות העליונה, בהצטרפה אל השכל העליון וטוב המדות המעטרות את נשמת הפרט והכלל, בתשובה מאהבה שישראל מובטחים עליה, "והסירותי דמיו מפיו ושקוציו [...] מבין שיניו והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי", שהיא ירושלים, מקום גאון העז וההכרה האלהית העליונה והכללית, החובקת בזרע עזה כל עולמי עד. ומתוך עילויה למקורה, הננו לומדים את מצב השפלות של מחשבה זו לפני טהרתה, כמה עניה ומנוולת היא צורה מיוחסת לאלהות, כשהביא בגודל הזבוב, ומתפרטת להאישים הבודדים, כל אחד ברצונו לדאוג לכיסו לבד, וכמה הוא מסמא את העין הרוחנית מראות גיאות ד', על שקסם קל ערך כזה יוכל לקחת את הלב, עד כדי קישור כזה, שכיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה.
שבת ט ג
דאר"ח ב"ע, מפני [מה] אמרו ספינת הירדן טמאה, מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה למים
.
המים טהורים ומטהרים, אינם מקבלים טומאה, בעולם הציורי הנם דומין להרוחניות המעולמת, החכמה העליונה שאין יד האדם ומושכלותיו שולטים שם, "מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עה"ר שולטת בהם"מושגים הנאצלים ששופעים מטהרת השכל העליון על כל הכשר, על כל אשר הכין לבו ונפשו, ושכלל מעשיו דיעותיו ומחשבותיו, תכונותיו ומזגיו, עד כדי לחול עליו רוח ד' משפע הברכה העליונה של ימא דאורייתא וחוכמתא, העומד לעומת הצד הרוחני המגולה להגיון האדם והכרעת דעתו, כדוגמת היבשה נגד הים, המושגים הללו טהורים הם, ממעין הטהור האלהי שנשמתו של אדם אצולה מתוכו הנם נובעים, וטהורים הם._ יש אמנם שהאדם משער השקפות נאצלות ברום הרוחניות, לא מצד שפען העצמי אלא שהוא נוטל ערכים כלים ומדות מעולם החושים וההגיון, המשוקל בשקל החול והיבשות הרוחנית, ובזה הוא עושה מלאכה במים רבים. פה כבר הזהירות מוכרחת היא, ספינת הירדן כזאת, שיש לה עם היבשה מגע, שטוענין אותה ואח"כ מורידין אותה למים , יש לה תכונת היבשה, ומאורעות השכליים האנושיים המוגבלים יכולים להיות פוגשים גם את השכליים הרוחניים, כשהם נתפשים ע"פ הטעינה היבשית, אע"פ שמורידין אותה במים ונמסרים להחוש הפנימי, האוחז בעולם האצילות מרוח הקודש האצור בנשמת האדם פנימה. והטהרה העליונה מצויה היא בספינת הים, "דרך אניה בלב ים", שכל עיקר יסודה בנוי הוא ע"פ הענין האלהי הנאצל, השרוי ברוחו של אדם במתנה אלהית, לפי ערך הכנתו הרוחנית הפנימית של כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתי אתכם."
שבת ט ד
הר"י א"ר, לעולם אל ימנע אדם עצמו מביהמ"ד ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נישנית משנה זו בביהמ"ד ולא נתגלה טעמה, עד שבא רחב"ע ופירשה
.
ישנן הארות שכליות נמשכות והולכות, מתגלות לכל הקרוב אליהן, לעסוק בעניניהן בכל עת תמיד. וישנם ברקים כאלה שאינם מתראים כ"א לעתים מזומנות, אבל הברקים הללו הנה הנם תולדות השקידה התדירית, שאין דרך הרוח ניכר בהם, איך יוצר הוא את הברק השכלי אשר יופיע בפעם אחת באופן פתאומי, בשעה אחת ידועה. ובשביל המטרה הזאת, לא ימנע אדם א"ע מביהמ"ד אפילו שעה אחת , לא יחשוב שהחסר לו בכמות של השפעת ביהמ"ד ישלים אח"כ. יש לפעמים שעה מברקת, שהאור הרוחני מתגלה בה, והאושר המעולה הזה לא ימָצא בשעה אחרת. והראיה, משנה זו, שהלכתה נשנית שנים רבות אבל לא הוברק טעמה, ובודאי יש יחש להברקת הטעם הזה לכל השנים שנשנית המשנה. והתוכן הרוחני, שמתבאר מענין ההופעות האלהיות בעצם טהרתן, והשמרן מכל מגע אנושי גם בראשית התחלותיהן, שאז הן מקבלות טומאה, עצם ההסתכלות המבדילה בין הנושאים הללו, הקודש והחול, שבאוצר חיי הרוח, צריכה היא להברקה עליונה, תולדתה של שעת רצון מיוחדת, שלהצלחתה יזכה מי שלא ימנע א"ע מביהמ"ד אפילו שעה אחת. "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'".
שבת ט ה
וא"ר יונתן, לעולם אל ימנע אדם א"ע מביהמ"ד ומד"ת ואפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה
.
המגמה של המוסר הרגיל בעולם, שהתורה כוללת גם אותו ביתר שאת ובמקוריות של קדושה, היא לתקן את החיים החברותיים שתהיה יד האדם באדם לטובה ולא לרעה. על כן עיקר תוכן תורת מוסר זו מיוסדת על החיים הזמניים, וכל זמן שיש לאדם קישור עם החיים יש ערך לתורה כזו. אמנם נעלה היא תורת ד', שכל עניניה, גם הקולעים למטרת חיי החברה, הנם מיוסדים כדי לתקן את החברה באופן כזה שכללות רוחה ופרטי אישיה יהיו נטועים לחיי עולם. ע"כ אין הפרש בין הקישור אל התורה, בין הזמן שהאדם מקושר אל החיים, לבין הרגע האחרון שעליו להפרד מהחיים החברותיים ולעלות אל החיים הנצחיים. וגם האוהל, החברותא של ת"ח, החידוד של ביהמ"ד, שכל אלה הנם נראים כדברים שרק ריעות החיים מחייבת אותם, הנם נעוצים בעמקי הנצח והקדושה, שהזמן וחיי החול ע"י הם מתקדשים. ע"כ אל ימנע אדם א"ע מביהמ"ד ומד"ת אפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה", הולכת ומאירה בכל אור הוייתה ופרטיה המלאים קודש וחיים עליונים, גם כשהם קולעים לחיי המעשה שבתחתיות ארץ. ע"כ גם "אדם כי ימות, באוהל", הוא ראוי להיות בחברת ריעות של ת"ח, אוהבי תורת ד' וחושקיה בכל עז חייהם, כי באור חיי הנצח שלה ילך תמיד מחיל אל חיל.
שבת ט ו
זאר"ל, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל"
.
ההתקשרות המוחלטה שהתוכן הרוחני העליון מתקשר בנפשו של אדם השואף אליו, היא תלויה בראשית פסגתה בתמצית היותר עליונה של הענין הנשגב. כשהאדם פונה אליה, מנשא עצמו למעלה העליונה בצפייתו, הולכים כל ארחותיו בקישור למטרה קדושה זו, וחייו מקושרים גם בשביליהם הקטנים למגמת הקודש, והכל מתקיים בידו. ערך התורה בשביל החיים לבדם, ביחוד בחיי הזמן, לא להוציא אל הפועל שקיקה עליונה כזאת, עד כדי חפץ ביטול החיים והתמעטות צורת הרחבתם בגללה. וכמו כן א"א לתורה שתתקיים באדם כ"ז שרצונו קשור רק בצד הנמוך שבה, בצד המתקן את התוכן של חיי החברה, כתיקון המדות והמעשים מצד עצמם. אמנם דוקא האוחז בפנימיות תשוקתו את צד העליון של התורה, היקר בעצמו מכל החיים כולם, וכיווץ החיים בשביל תשוקת התורה מרחבת את לבבו, בהכירו שהיא בעצמה היא אוצר חיים עליונים נעלים ונשאים מכל חיי זמן ועולם, הכרה זו, העולה על ראש הפסגה, שמראה את פעולתה בויתור החיים ועידוניהם בשביל חבת התורה, היא מקשרת את כל פרטי התורה באור כללותה, והכל מתקשר באבוקה אחת בנפש הלומד המתאחד עם אורה של תורה, והיא מתקיימת בידו. "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", אז חי הוא תמיד חיים שלמים עמה, "כי מוצאי מצא חיים".
שבת ט ז
חאמר ר"ח ב"א אריו"ח, מ"ד "ל"ת גבול רעך אשר גבלו ראשונים", גבול שגבלו ראשונים לא תסיג
.
האור האלהי שבתורה שעשה את כל ישראל ריעים זה לזה, הרי הוא מתגלה בתור צורה עליונה על כל החומר הגדול שהיה כבר אצור באוצר האנושי מחיי הראשונים. ואלה היסודות אשר נקלטו מידיעת העולם ויסודות המוסר הפשוטים, הנה הנם הגבולים הראשונים, שעליהם ועל ידם מתתחמים כל הגבולים היותר מפורטים, המתעלים עליהם באיכותם וכמותם, מפני שהם תולדות האור האלהי העליון. אבל גדולה היא האזהרה שלא להסיג גבולות עולם הללו, שגבול הריעות הישראלית וכל תוכני התורה האלהית מעורבים עמהם. הגבולים אשר גבלו ראשונים, הקודמים למושג "רעך" שבא באחרונה, בעילוי ונשמה יתירה מיוחדת לך, אל תסיג אותם.
שבת ט ח
טמאי "גבלו ראשונים", ארשב"נ ארי"ו, מאי דכתיב "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ", אטו כו"ע יושבי רקיע נינהו, אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנה
.
התוכן הארצי והקישור אל האדמה של בנ"א, מוכרח הוא שיקלט יפה בתחילה, ובעת שאלה הראויים ע"פ תכונתם להיות קלוטים במעמקי החיים שלהם אל האדמה, מופיעים, מוכרח הוא שלא יפריעם תוכן רוחני. כי רק המסירה הגמורה לעניני האדמה תכשיר את בני האדם לחדור לתוך מעמקי הידיעה בחוש נפשי פנימי, לדעת את תורת האדמה ואת חייה, ולהיות ג"כ קשור לה באופן הראוי לאדם הנועד לעבוד את האדמה אשר לוקח משם . והם הראשונים, שרוחניותה העליונה של התורה לא נתנה עליהם את הארתה, בכל לב וכל מילוי נפש נתמכרו לאדמה, והם הם "יושבי הארץ". ועומק הקישור והחשק הפנימי, הוא הוא המוליד את החדירה, הידענות, עד שעלתה בידם לקבע את היסודות הראשונים לצורך כלכלת האדמה והתפתחות תרבותה, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנה. ההתמכרות החושית והקישור הנפשי שלהם עם האדמה, גרם להם הכרה פנימית חדה ופרטית. ולא רק סקירה כללית על ערכי האדמה ועניני עבודתה רכשו להם, כי אם מרוב נתינות כל חושיהם לעניני האדמה, ירדו למעמקי ידיעתה הפרטית, עד שהיו יודעים ג"כ איך ובאיזה אופן לשכלל את המטעים, בכל פרטיות ההכרות הנפשיות, עד כדי חדירה לפרטים, לזית, לגפן ולתאנה, לכל אחד ואחד לפי ערכו, וק"ו לצמחים הנמוכים, שהם הם יסודות החיים הגשמיים, כתבואה וקטניות וכיוצא בהן. והתרבות הנמוכה הזאת של האדם, בתור בעל חי[ים] עובד וניזון מהאדמה, קדמה לאורה של תורה, למען תמצא צורה עליונה זו כבר בחיים את בסיסה האמיץ, יסוד הישוב, שכל חוקת אמונת אומן, יושר וצדק ודבר ד', יסוב עליו. והוצרכה תרבות של יושבי הארץ להיות מתקדמת בזמן, טרם הופיע האור השמימי העליון, "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" . ובעלי הארץ השקועים באדמה בכל חושי חייהם, הרוחניות שלהם היא הנטיה אל היופי הגופני, השמחה הבשרית, ועונג החושים, שהזית, "להצהיל פנים משמן" יקח מקומו בהיופי, הגפן, בהשמחה, "ויין ישמח לבב אנוש" , התאנה, מקור הדבש, המאכל היותר ערב לחיך האדם הטבעי, שעל כל אלה דאגו מאד. והמינים הרבים ביותר, דאגו על הגפנים, שהשכרות מחברת את השמחה הבשרית עם הדמיון הנלהב, להיות יותר מוכשר להתפעל מהענוגים הגשמיים האחרים, ובמקום שהזית והתאנה תאמר בלשון יחיד, יאמר קנה זה לגפנים הרבים, המינים השונים, במטעי הכרמים.
שבת ט ט
יוחורי, שמריחין את הארץ
.
וחוי, אמר ר"פ, שהיו טועמים את הארץ כחיויא. אותן הידיעות שהן באות מצד הקישור הנפשי שיש לאדם או לאומה באותו התוכן המתבקש ממנו, שהוא מרגיש בו כל יסוד קיומו ואופי חייו, הנן פועלות על התכונה כ"כ, עד שלא רק הידיעות מסתגלות אצלו, אלא החושים נהפכים למוכשרים לחוש מה שלא יחושו שאר בני אדם. ובתחילה הדבר הוה על החושים שהצד הרוחני יותר מסייע אותם, כהריח, שיש בו ענין רוחני מצד הנשמה, ובפרוץ הדבר, מתעצמת הידיעה בתור עצם מעצמיו, ויורדת היא עד שכל ההרגשה הגופנית מתעוררת ע"ז, ואחרי התפתחות חוש הריח, שהיו מריחין את הארץ, בא חוש הטעם, שהיו טועמין את הארץ כחיויא.
שבת ט י
יארב אחא ב"י אמר, חורי, שנעשו בני חורין מנכסיהם
.
אחרי כל הקישור הזה אל הארץ, וההעמקה של הידיעה הפנימית והיחש הגדול שיש למשפחות האדמה הללו עם הקרקע, אינם היסוד של הקיום לישוב הארץ התכליתי, ואינם כ"א משמשים בתור מעבר להוריש לבני אדם יותר מפותחים, שהרוחניות יותר פועל(ו)ת עליהם, עד שהם עולים במעלות האדם. אע"פ שאינם יכולים מצד יתרונם להיות כ"כ קשורים אל הקרקע כאלה בני שעיר החורי, מ"מ הם האחרונים הנם המנצחים. ואותם עבדי הקרקע מתגרשים ונדים ממנה ונעשו בני חורין מנכסיהם. כי "עצת ד' לעולם תעמד", אשר יצר את האדם בצורה עליונה שיהיה לו יתרון על כל בע"ח, ומוכרח הדבר שלא ישאר האדם בשיקועו הארצי. ואם באו נפשות ירודות לעולם, למען הוציא אל הפועל זה השימוש המוכרח, לא הם יהיו העם יורש את הארץ ומנחילה לדורות הבאים, כ"א הם ישמשו בתור יסוד תחתיתי, שהבנין היותר עליון ויותר מפואר מאבני היסוד עליו יכון. כי כל אשר יעלה האדם, יותרו חושיו מהקשר האדמתי ויעלה אל על, לחוש הרגשות עדינות, עד באו אל מקדשי אל, שהיא המגמה העליונה. ודוקא ע"י העליוניות המוחלטת ירש ארץ, "והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר, ויכין רשע וצדיק ילבש. והחירות המדומה, שבעלי החומר שקועי הקרקעות מדמים שהם שרויים בתוכה, היא חירות כזאת הגורמת להם גלות, למען הושיב על מקומם את היסוד הראוי להתנחלות אידיאלית, עזיזה ונאדרת בקודש. "כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה". "ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה". והחירות הפגומה והנשפלת נהפכת לרועץ לבעליה, להיפוך אפילו ממגמתם הקרקעית, ונעשו בני חורין מנכסיהם.
שבת ט יא
יבמנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טמאה, שנאמר "היו נכונים לשלשת ימים"
.
כמה יקרים הם החיים, זה הגילוי האלהי הנשגב שבהויה. כל מה שחיים מחוברים בו, כל קורטוב שגרעין חיים צפון בקרבו, אין קץ לעשרו, אין די כבוד למה שאפשר להופיע על ידו. וכשהדברים הולכים כסדרן, כשהטהרה מנצחת על החיים, כשהמוסר מתרומם לשליטתו העליונה והמקפת, לא יהיה אבוד שום ניצוץ של חיים שלא יבא לתפקידו, שלא יגיע למקום מועדו. פתיל החיים שהחל להטוות לא יפסק כ"א יגמר בכל צביונו, "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא". אבל כשמזדמן הדבר, שמה שאור חיים שרוי בו, מה שחיים אפשר להתפתח על ידו, הרי הוא נדחה ונובל, סימן טומאה כבר יש כאן, שצריך לנצחה, להטהר ממנה. ולמקוריותה של תורה ביסודה הראשי היא מעכבת. כי תורת חיים, מקור טהרות כל טוהר, הכל תחיה, והכל תקיץ לאור חיים מלאים, יקיצו וירננו שוכני עפר. וכל הפולטת ש"ז ביום השלישי, שעדיין עז החיים והדרם שרוי בו, הרי היא טמאה, מזה שכתוב "היו נכונים לשלשת ימים.
שבת ט יב
יגמנין שמרחיצים את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים"
.
הרושם הקבוע בטבע ובנפש הוא היוצא מתוך החזרה של הרשמים, בצורה ששם של קביעות בא עליה. בהסכמה בתורה ובעולם, הכפילות המשולשת היא רושמת את התדיריות, היא עולה בשלש המדריגות שבהויה, מציאות, מקרה, קבע. האחדיות מסמנת רק את המצוי, השניות כבר פושטת את היד לרשם המקרה המתארת את המצוי, המתלוה עמו אבל גם מהר עוזבתו. השלישיות, זהו כבר צעד לקביעות. והרישום מתחזק בכל ענין. במאורע של חולי, שלשת הימים של מכאובים, רישומי שלש חליפות זמנים בצורה מכאיבה, עושה רושם של מחלה בתקפה, באה עד ראשיותה, שהתכונה של הבריאות, שהוא חוק ד' בחיים, כבר מתעוררת לעומתה לדכאותה. וביום השלישי בא התוקף של המכאוב, שנופל אח"כ ומתמעט, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים".
שבת ט יג
ידיד. מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". התגבורת העצמית שבנפש, בטוהר טבעה האלהי, היא המחוללת את דרכי החיים הקדושים והטובים. ההתעוררות הדמית, המתגברת על טוהר הנשמה לעכר אותה מטבעה, היא צובעת את הנפש בצבע זר, אדום, מכותם (על) [עד] שבהתגלות החיים אין צבעה, - כלומר מראיתה העצמי, - ניכר. השעיר המשתלח ביחוד מכוון הוא נגד העוונות שהם מצד עצמם נגד הטבע הנפשי של האיש הישראלי, אשר רק הצבע הזר של הדמים הבהמיים הם הם שגרמו להצביע את החיים בהצבע הדמי הזה, והצבע הזה של ההתעוררות הזרה המהפכת את האדם לשעיר, דמות מחבל רוחני וציורי, מוצא מקומו, אחר ההתגברות העכורה, במחשבות המוח, מקום בראש. והידיעה המתבררת כי המחשבות הללו ממקור המשחת של הדמים העכורים הם באים, לא טבעיים למחשבותיו של האדם והלך רוחו ונפשו הנאצלת מאור אלהים חיים, היא בעצמה מקרבת את התשובה ואת התיקון הנפשי העמוק, שעל כן קושרין לשון של זהורית בראשו של שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".
שבת ט יד
טוטו. מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכיפורים, אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". ההרחקה מן התפקידים הגופניים ביום הכיפורים, כדי לעלות אל מרום הקדושה הרוחנית המסוגלת ליום קדוש זה, בעיקרה היא בנויה ביחש להתפקידים הבאים אל הגוף פנימה, הפועלים בפעולתם הכללית, המעסקת את כל כחות החיים להטביע את ההרגשה החיונית כולה בעובי הטבע הגופני שהוא עומד כדבר חוצץ בין הנשמה האצילית והאור הרוחני האלהי המוכן לזרוח עליה בכל מלא הוד יפעתו ביום קדוש ונורא זה. אבל התפקידים הגופניים שבאים מצד החיצון של הגוף, אע"פ שפועלים עליו בהתעוררות טבעית אינם דומים בעומק ההטבעה הגופנית שהם פועלים על רוח החיים לאותה שהתפקידים הפנימיים פועלים, ומ"מ גם הם יש להם דמיון לאלה הפנימיים. אם הפנימיים גורמים הפסקה גמורה של אורחיי הקדושה עד כדי חיוב כרת, גורמים הם התפקידים החיצוניים, כהות האור הקדוש ומיעוט הופעתו. עד שאע"פ שאין ראיה לדבר, לדמות סיכה לשתיה בדמיון הגמור השוה בעומק התוכן לכל פרטיו, אבל זכר השוה בחלקים ידועים יש כאן שהתפקיד החיצוני כסיכה גם הוא פועל פעולה חודרת פנימית "כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו"
שבת ט טו
טזאמר רב אדא ב"א, משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד, בהשכמה עלה דכתיב "וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני", בהשכמה ירד דכתיב, "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך", מקיש ירידה לעלייה, מה עלייה בהשכמה, אף ירידה בהשכמה
.
ההשפעה האלהית העליונה של אספקלריא המאירה, נבואתו של משה רבינו ע"ה שהיא מקור התורה ועצמותה, מקור ההויה של כל העולמים כולם, מקור הראשית של כל היש, ההולכת ומתפשטת עד לחיי האדם, הרוחניים והמעשיים, היחידיים והכלליים, - השפעה זו, אינה מקבלת שום רושם מהחיים והסביבה, היא מתוה להחיים את דרכם, להסביבה, להאומה, להעולם, את צביונם. וכשם שאין צורך, וממילא למחסור היא, ההתעכבות של חלק מהיום, שהחיים מתחילים הומים ומשפיעים, לההכשר העליון של הקבלה של האור האלהי, המבהיק, העליון הזה, בתכלית בהירותו - ודוקא מפני נקיונו מכל השפעה של חיים מוגבלים, יפכה בכח עליוניותו, להחיות את החיים, לקיים את ההויה, לחדש את היצירה, לעדן את העשיה ולעלה את הבריאה בכלליותה, במרומי האצילות, הרוחניות, המנצחת את כל, בתפארת עזוז קדושתה - כן ההשפעה בעצמה של אור עליון זה, מהמקום שכבר נתקבל, מהודו של משה ורוח קדשו, אל העם, היא דוגמת מקוריותה בעינה, באין צורך וזיקוק לכל השפעה סביבית, ובאין השארת מקום להשפעת חיים ערים ניכרים מבלעדה. בהשכמה עלה, בעוד תוכן החיים, ביחוד החברותיים הניכרים והבולטים עודם לוטים במסוה ההתעלמות, נרדמים בחיק הכח, ומרץ פעולתם בפועל עוד לא נתגלה. לא סיוע של כל נסיון של חיים, לא הכשר כל נטיה של ציבור, כ"א "אור אל עליון קונה שמים וארץ", החפץ האלהי, המהוה את היש כולו, המעמידו ומחייהו, הדוחפו לעילויי בכל קומתו המעשי(ם)[ת] והרוחנית, מריש כל דרגין עד סופם, - רק אור קדוש זה, הוא השופע, רק נבואה עליונה זו של "פה אל פה אדבר בו", נשפעת היא לנאמן בית, להקים עדות ביעקב לעולמי עולמים, לקומם תבל ומלאה, בנשמת ד' יוצר כל. כן בהשכמה ירד, המבטא, ההופעה אל האומה, גם היא כמקור נתינתה, רק משמי שמי קדם, מן השמים היא נתנה, תורת אמת, תורה תמימה. וממעל מן החיים היא עומדת, והיא מחדשת את החיים ואת כל גילויי ההויה, בחטיבה העליונה, באור חיים, מאוצר החיים האלוהיים, אלה כל המעשים, אדון כל הנשמות. ושום שינוי, שום הורדת ערך, שום נטיה של זקיקה להשפעת הקהל והסביבה, להגבלת העולם העומד לחוץ במצריו, לא היתה כאן, כ"א מקיש ירידה לעליה, מה עליה בהשכמה אף ירידה בהשכמה. והתוכן השמימי, בעינו, הוא הוא שירד על הארץ בכח הגדול של גבור העולם, "עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה". עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם.
שבת ט טז
יזת"ר בששי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו
.
החודש המיוחד שבו ראויה היתה התורה להנתן, מונה הוא את ימיו כבימי בראשית. התורה, שהיא צורת האדם, המחשבה העליונה העושה את האדם לאדם מצד אחד, היא ג"כ צורת העולם כולו, אחרי אשר תחתום התורה את חותמה על האדם, אחרי שתכתב על לוח לבו. אחרי שהאידיאלים האלהיים של תורת אלהים אמת, ישתרשו בתוכיות נשמת היקום כולו, מצד הערך הראשון של הופעת התורה על האדם, להשלים אותו, לבראותו כבריה חדשה בצורה תמימה, ראויה היא התורה להנתן בששי בחודש, במנין המתאים ליצירת האדם בששי לימי בראשית. אולם לערך היותר מתרחב, למגמתה של תורה ביחושה אל ההויה כולה, שתתעלה ע"י עילוייו של האדם ע"י התורה, השלמת צורתה של ההויה, בנשמה היתירה שבאדם, שהעולמים כולם מתעלים בעילויה, זאת היא מנוחת חי העולמים ביום השבת, ביום שחודשה בו מנוחה לעולם, לתן לו את השלמתו העליונה, ראויה מצד זה, התורה להנתן בשבעה בחודש. וכאשר תואמות הן שתי הפעולות הגדולות הללו, הארת צורת האדם באור האלהי העליון, באופן שתהיה עי"ז ראויה להיות צורה מרכזית, להחיות את כל היקום כולו, לאחדו ולהאירו, ע"כ קיימות הנה שתי ההשקפות ביחד, בשישי בחודש נתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו.
שבת ט יז
יחאמר רבא, דכו"ע בר"ח אתו למדבר סיני, כתיב הכא "ביום הזה באו מדבר סיני" וכתיב התם "החודש הזה לכם ראש חדשים", מה להלן ראש חודש אף כאן ר"ח
.
חידוש הזמן מחדש הרוח באדם, ביחיד ובציבור. וכשם שההכנה ליציאת מצרים, שהיא פעולה כבירה של חידוש הרוח בישראל מעבדות לחירות, הותאמה עם חידוש זמן של ראש חודש, עד שנאמרה בשביל כך פרשה המכינה סדר היציאה בראש חודש, כן חידוש הרוח הפנימי ביותר של ההכשר למתן תורה, ראוי הוא בודאי לחידוש של זמן, להורות שכעת מתחילה תקופה חדשה, יותר מזהירה, בחיים, המעירה לחידוש גמור בצורה רוחנית עליונה, ומה להלן בראש חודש אף כאן בר"ח.
שבת ט יח
יטודכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא "זכור את יום השבת לקדשו" וכתיב התם "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", מה להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום
.
הרושם של ההתעלות אשר להקדושה העליונה, - שכל הדיעות הגדולות, המחשבות הטובות וההרגשות הרוממות, ממנו הן נובעות, - זורח הוא בגבורת אורו בעתו הקבועה, שאנו רואים את תפקידה בחיים התדירים, שהיא הולכת ומתחדשת. מקור האורה הקדושה הזאת מוכרח הוא להיות בראש פסגתו, בגאון כבודו, בעת תחילת המקוריות. אור הגאולה, שעל כל הפסחים של כל ימי עולם לדורי דורות הוא מופיע בבהירות אור וחיים, ומשפיע נשמת חירות וגאולה לישראל מעולם, מוכרח היה להיות מקבל את צינורו הראשון מהמקור האלהי של אימרת התורה, בעצם יומו, וממנו פלגים יזולו להחיות עם רב ודורות עולמים. ו"זכור את היום הזה אשר יצאת[ם] ממצרים", להמשיך אור חייו למשכי זמנים, שנים ותקופות של דורות, בעיצומו של יום נאמר. וכמו הגאולה, החופש האצילי המסיר את כבלי העבדות של הרשעה והטומאה, שבפסח, כמו כן המגמה של החופש, ההופעה האלהית השלמה הרוממה מרומי שמי שמים, המובילה את האדם הכללי והפרטי למגמת מנוחתו, המבסס את העולם כולו בהוד מכונו, בשבת, מקור המנוחה והעדנים, נתנה תורה. ו"זכור את יום השבת לקדשו", לא היה אפשר להיות מזיל מטלו העליון בעולם, כ"א בעצם הנקודה העליונה הזמנית שהיא שופעת את אור חייה תמיד. ואות עולם שבין ד' אלהי ישראל ועמו, תמציתה של כל התורה כולה, המביאה את העולם ליום שכולו שבת, לאושר המנוחה העליונה בכל מובניה, צריך הוא להיות בשבת דוקא, בעצם נקודת האורה בשעתה, בעיצומו של יום, דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל.
שבת ט יט
ככי פליגי בקביעא דירחא
.
ישנה הופעת קודש, קבועה ומסודרת, השומרת את תפקידה, פועלת ומנצחת מצד עצמה, אינה נופלת תחת השינוי. זאת היא קדושת השבת, ההארה של הצד הנצחי והקבוע, הבלתי משתנה, שיש באופי הקודש, המשפיע חיי עולם על נשמות כל דור ודור. ויש עוד הופעה מתחדשת, המסגלת אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים, זהו יסוד קדושת הזמנים, המועדות, שבקביעות החודש הם תלויים. ביחש התורה אל מעוז הנצח שלה, אין מקום לדברי ריבות של מחלוקת ודיעות. יסוד כל פרטי הדיעות המשתנות, חילוקי המחשבות לפרטיהם, רק בשורש הופעת הקדושה הזמנית, נעוץ הוא. ולעומת מה שביחש הנצח בקביעותו, כו"ע לא פליגי דבשבת נתנה תורה לישראל, כי פליגי בקביעא דירחא.
שבת ט כ
כארבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא
.
הירח, זה המאור הקרוב כ"כ אלינו יושבי הארץ, זה הכוכב שאנו מרגישים כ"כ פעולתו עלינו, אשר על שמו נקרא החודש שהזמנים מתקדשים על פיו. הקדושה הקרובה לרוחנו היא הראויה להתלות, בכל מילואה בלא מחסור, להקדושה העליונה אשר באור תורה. והירח אשר בו נתנה תורה לישראל הראויה להיגלות בעצם יום השבת באור קדושתה המקפת את כל הדורות, הנושאת דעה למרחוק לתן צדק לפועל כל, צריך להקבע בחד בשבא, לקחת עמו אל הקודש העליון את כל החול כולו, כל ימי המעשה הקודמים לו, למען דעת שלא ישאר שום תוכן חולני קטן, מכל המשתנה ועובר, שלא יקבע בהמהלך הגדול של הוד הנצח, ע"י קדושתה של תורת אמת, שהיא חיי עולם.
שבת ט כא
כבובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא
.
הקדושה העליונה היא הבעת החיים השלמים, בכל מילואם. העיפות כמו העצבות, היא מפריעה את ההתפשטות האצילית הרחבה והטהורה, שהמחשבות הרמות בקדושתן, וההרגשות העמוקות, בטהרת היושר והטוב הבלתי גבולי שבהן, אינן יכולות להתרחב בשלטונן המלא, על הנפש העיפה. העיף והיגע יוכל תמיד להיות לברות למתלעותיו של העמלק הרוחני, אשר לא ירא אלהים. ויותר טוב שהרשמים, הקדושים בקדושה עליונה יתאחרו מעט עד אשר ישוב הכח לעיף והחלש יוכל לומר גבור אני, ויחוש את גבורתו, גבורת הגויה והבשר אשר עליהם תכונן גבורת הרוח והנשמה העליונה, את כסא כבודה. ובעת החולשה, שתוכל הרשימה להיות מזדייפת, לצייר שהמבוקש האלהי האידיאלי היא אותה החולשה, רשלנות החיים ומיעוט צביונם, צריכים להניח לעיף, זאת המנוחה הניחו לעיף, עד שיקבץ החיל, והכחות הגופניים והנפשיים יחלו ללכת במסלולם האיתן והבטוח, ואז יפול עליהם אור החיים האלהיים כרביבים עלי עשב, כטל מאת ד' על ניצנים ברוכי אל. לזאת יומא קמא, תחילת החול, המטושטש בעיפותו, לא אמר להו ולא מידי משום חולשה דאורחא.
שבת ט כב
כגבתרי בשבא אמר להו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"
.
עברה המנוחה למטרת קיבוץ הכוחות, שלא תהיה הסגולה הרוחנית מתדלדלת ושלא יתטשטשו צורותיה מפני כשלון כח, מיד מופיעה הסגולה ביקרת תפארתה, זאת היא הסגולה המגמתית שהיא מוכרחת וצריכה לצאת אל הפועל אחרי שישתלמו מכשיריה. אבל גם לפני התגלמות המכשירים, היא כבר בעינה נמצאת בכחה. מיד בתרי בשבא, עוד לפני ההכנות הגדולות הדרושות להתגלות אור של מצב הנשא ברוממותה של הנשמה והשלטתה על החיים, כבר נאמרה המטרה היותר אחרונה, מטרת סגולת הקדושה העליונה, שהיא מתבלטת במהותה האמיתית של האומה בכללה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", מורים ומדריכים עליונים לעולם כולו, וקדושים בחייהם החיצוניים והפנימיים, היחידיים והלאומיים. אלה הגדולות הנן התוצאות היותר מאוחרות, שעין ד' צופיה מרחוק לנהל את כל הסיבובים אליהן. וסוף מעשה במחשבה תחילה, להודיע שהמטרה היותר אחרונה בטוחה היא, אם שכדי להשיג אותה, כ"כ מתפצלים הם הדרכים, והמכשירים הטובים והרעים כולם משמשים הם להופעתה. המחלוקת והגיהנם שנבראו בשני, גם הם מכלל השליבות שדורכים על ידן אל רום ראש פסגת המטרה. אבל דבר אלהינו יקום לעולם, ולפני כל הכנה וכל פעולה בחירית, כבר הובטחנו אל מה שיהיה באחרית הימים, והוה בסגולה עצמית גם מראש מקדם, בתרי בשבא אמר להו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים".
שבת ט כג
כדבתלתא בשבא א"ל מצות הגבלה
.
רק אחרי שמציבים את האידיאל הנעלה, המרומם והרחוק, בכל יפעת תפארתו, והנשמות מתעוררות להגיע אליו, אז יש לחוש מפני התפרצות פתאומית, העוזבת את כל דרכי ההדרגה ומביאה הריסות ושבירות בעולם. אם באים לצמצם את הרעיון לפני התגלותו של האור הגדול והרחב המאיר אפסי עולמים, אז מאפילים את הדעת, ומטשטשים את הצורה הרוחנית העליונה של נשמת האדם השואפת לגדולות. אבל אחרי שהזוהר העליון, בהודו הכללי יוצג בתמונתו הבהירה, לעיני הרוח, והשאיפה העליונה להמטרות הגדולות, החובקות זרועות עולם, תצא להתעוררותה, אז במלא אורה של הנשמה והתקוממות זיו חייה, לא יש לחוש כ"כ לרפיון ורשלנות כמו שיש לחוש להתפרצות עוברת גבולים. ע"כ, רק אחר שכבר נאמר בתרי בשבא, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" 2 , אחרי שמגדל האורה הוצג לעיני ישראל לדעת את רוממות שאיפתם המאירה והגדולה, צריכים לעצור בעד שטף המרוצה שלא יעבור גבולות, ובתלתא בשבא אמר להו מצות הגבלה ._
כהברביעי עבוד פרישה
.
רק אחרי שבתחילה באה ההארה הנשמתית העליונה, הדוחפת את כח הרוחני שבאדם ובאומה להיות עולה למעלה, וההגבלה, המשוערת בהשערה אלהית לפי היכולת הרוחנית והגשמית, מודדת את השיעורים הראויים להצעדים של ההתעלות, אז נאותה היא מאד ההסדרה המעשית, להפריד את הנשמה הזכה מההסתבכות ברגשי הגויה וכוחותיה, התפעלו]יו[תיה ונטיותיה הגסות, שבתחתית המצע של טבע החי אשר באדם. והפרשה זאת, לא די שלא תעיק את ההתפשטות של הקומה החיונית האמיתית של האדם אלא עוד תרחיב אותה בטוהר הגבורה העליונה שלה, במה שתכשיר אותו להיות מקשיב לקול האל הקדוש, מתוך מעמד הקדושה היותר אדירה, שאליה עלתה האומה כולה, במעמד הר סיני. ואחרי ההגבלה, שבאה אחרי הדיבור של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", באה במקומה העובדא של הפרישה._ .1 שמות יט, ו.
שבת ט כה
כוורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא
.
כשם שהקודש הוא המגמה של החול תעודתו ותכליתו, אשר מטעם זה ראוי שכל החול יתקדש, שהכל יקשר בקשר האידיאליות של הקדושה העליונה מבלי השאיר דבר, שאור החיים המגמתיים לא יקבעו עליו את רישומם וחותמם - כן יש ערך לעצם החול בהשארו במקומו, בתור הצל המבליט את האור, או בתור רעיון מפורט המעשיר את התוכן המלא של הכלל, מפני המשל של הבדידות וההפרדה שמוכר על ידו. על כן למטרת ההארה הראשית העליונה של אור עולם אשר לתורת ד' אמת, יש פנים להשארת הראשית של החול בעינו, כמו שיש פנים להכללתו בתוך המערכה של הקודש. והתחלת הגילוי של הקודש תתכן ןושארה םוי רובע ירחא תויהל, חוראיהו, הרות רוא תעפוהל דחוימ תויהל ושדק יוליגב שדוקמה, יקבע בתרי בשבא._
שבת ט כו
כזבתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי, משום חולשא דאורחא
.
כשם שהתכנית שמכנסת את כל החול למערכת הקודש היא צריכה להיות איתנה בכחותיה, כדי לעכל יפה את החול ולמזגו מזיגה שלמה עם הקודש, עד אשר אי אפשר שיוחל כבר תוכן של השפעה חיובית בחד בשבא, כן הוא גם לפי ההדרכה של השארות החול בעינו, בטבעו וצביונו, למען היותו בדמות דורדיא דחמרא, המשביח את החמרא היושב עליו ושוקט על שמריו, צריך שלבד החול, ההופעה הראשונה של הקודש הצריכה לשעבד אליה את החול בכל תמותו וצביונו הגמור, לא תסבול שום חולשה גופנית, למען לא יתטשטשו הציורים העליונים מבהירותם בהצטיירם בחומר חלוש, שאור החיים יוכל רק מעט להאירו. ובתרי בשבא, שהוא ג"כ יומא קמא, כעין הציור שבתכנית המכנסת את החול אל מחנה הקודש פנימה, לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא.
שבת ט כז
כחובתלתא אמר להו "ואתם תהיו לי", ברביעי א"ל מצות הגבלה, בחמישי עבוד פרישה
.
הרצאת האידיאל הרחוק בראשית, הגבלתו באופן שיכנסו שביליו לתוך החיים המעשיים, הכשרת החיים הטבעיים אל הרוח הגדול ההולך ומנשב בתוך החיים המעשיים והרוחניים יחד, שהם מלאים מחסנה הנורא של השאיפה המקפת אשר להאידיאל הכללי הגדול, שאל אלה השלש מכוונות עבודות הימים של אמירת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", של הגבלה ושל פרישה, שוים הם בסדרם, בהיות החול מובדל ועומד מן הצד והקודש מקשרו, בהיותו בעצם תומו כמו בהיותו הולך ומתמזג בתוך חיי הקודש מראשית התגלותו. כי ההבדלה של החול היא רק הבדלה נימוסית הזכרית, אבל עצם החיים הלא ממזג הוא את הכל. והשפעה של התעודדות לגדלות, הגבלה מדותית, והכשרה של החיים הטבעיים אל ההסתגלות של הקודש העליון, לעולם הם ענינים נכבדים ומוכרחים, שנסתמנו בתלתא, בד' (וברביעי) [ובחמישי] בסיומו ההכשרתי דעבוד פרישה.
שבת ט כח
כטמיתיביה "וקדשתם היום ומחר", קשיא לר"י, א"ל ר"י יום אחד הוסיף משה מדעתו
.
הקדושה האלהית העליונה, צריכה היא להתמזג יפה עם הקדושה התולדתית, שבטבעו הקדוש של אור הדעת אשר נתן ד' לאדם. וע"י המיזוג הנפלא הזה של שלמות התורה ושלמות הדעה, אור ד' מופיע בעולם, והתורה מתקיימת ומתקשרת בכל מילואם של רוחות החיים המונהגים על ידה, וכל הנלוה עמהם ומסתעף מהם. ולפעמים נראים הדברים כאילו אור ד' העליון ואור הדעת התחתון, אור המקיף הגדול ורחב מרחבי שחקים, ואור הפנימי המרוכז באוצר הדעת אשר לבן אדם הם כסותרים זה את זה, והמקרא יהיה כלוחם על הדעת. אבל דוקא מקשיא כזאת, בנין קדוש ועליון יבנה, והתוספת של הדעה מתמזגת עם העיקר, ויחדו לאחדים יהיו וזה את זה ימלאו. ואם המהירות והדרך הקצרה של ההכנה הרוחנית תבלט מפשוטו של מקרא, משטחן של דברים, יבא אור הדעת ויאריך את התוכן, יגדיל את הדרישה, ואור תורה יצא כצאת השמש בהוד גבורתה. ואם היום ומחר קשיא לר"י, המסנף ביחוד את כל החול אל הקודש, באה ההופעה שיום אחד הוסיף משה מדעתו. וזאת היא מקור ברכת התוספת של הדעת אשר בה חדרים ימלאו הון יקר ונעים, ובו יבורך ישראל, הלא היא הדעת אותי אשר בזאת יתהלל המתהלל, ו"המתברך בארץ יתברך באלהי אמן", והמתהלל בארץ יתהלל באלהי אמן. "מוליך לימין משה זרוע תפארתו". "איה, המעלם מים את רועה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו". "ישמח משה במתנת חלקו".
שבת ט כט
לדתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו
.
ההתמדה של חזיון נפשי כשהוא מתגלה במעשה, יש בה שני צדדים שהם מפרשים את ערכו )באחד מהם(: או שהפעולה המבולטת עושה היא את חינוכה על מהלך הרוח, ובשלש פעמים, שהוא כבר דבר בלתי מקרי כ"א בחזקת התמדה, קונה הרוח את עצמיותו ע"פ אותו הצביון שבשביל המגולה אשר נכבש, או שאלה שלש ההופעות מוכיחות הן על תוכן הרוח, שמאז, משורש הוייתו, יש בו זה האופי המתבלט ע"י הופעה מעשית זו. והדעה של משה, שהסכימה לדעת המקום, יש בה משום שני אלה יחד. הדעה העליונה השרשית ממקור הנשמה, היא צריכה רק גילוי מוחשי להופעתה, לדעת שקנתה לה את התוכן העליון המסכים אותה לדעת הקב"ה, לדעה של מעלה. והדעת התחתון המעשי, המתלבש כבר בציור וחזיון מוגבל, ע"י הסתגלותו המוחזקת, קנה לו את הוייתו, להיות מוחזק בהסכמת דעתו למה שהקב"ה הסכים על ידו. ושני אלה הצדדים באים ע"י שלש פעמים, המוציאות את הדבר מידי מקרה בודד, בשתי הצורות, או בצורה בירורית למפרע, מצד הדעת העליון או בצורה חינוכית המטה את התוכן הנפשי אל המבוקש מכאן ולהבא, מצד הדעת התחתון השרוי בדרגה הנפשית המוגבלת. ובשני הצדדים יחד הושלמה התכונה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו ._
שבת ט ל
לאהוסיף יום אחד מדעתו
.
הכנת האדם והאומה אל התורה הרי היא בכלל תורה, וההכנה הזאת גם היא מהמקור האלהי נובעת. אמנם ישנן הכנות כאלה, שכליות ומוסריות, שהן צריכות להיות מוכרות ברוח האדם פנימה, וכח ודאותן צריך להיות מחודר בתוכיות הנשמה, עד שעל ידו יוכל האדם להיות כבר כלי מוכן לההדרכה האלהית שתופיע עליו, ולתורה אלהית מסורה שתלמדהו ארחות חיים. וגם זאת ההכנה לישראל מכחו של משה צריכה להיות. אורה של תורה שהיתה ספוגה כולה ברוח רועה נאמן, מקושרת עם דעת רוח קדשו, היא הסגולה המיחדת את ישראל מכל עם ולשון. "איה השם בקרבו את רוח קדשו מוליך לימין משה זרוע תפארתו", 1 . ואב לכל זה היא הוספה זו של הכנה אשר לקבלת התורה, שהוסיף יום אחד משה מדעתו , והסכים הקב"ה עמו._ לא. .1 ישעיה סג, יא-יב._
שבת ט לא
לבופרש מן האשה
.
עם כל הרוממות שיש ברוח האדם בגדלו וטהרו, הרי [הוא] אסור במאסר פרטיותו, וכנר לפני אבוקה, נחשב הוא לגבי אורה של שכינה הכוללת כל ממש, מאור העליון הזורח כל עליותיה וירידותיה, כל אאסוריה וחופשתה, וכל נטיות שביליה המעשיים והרוחניים יצירתה, תהגכ התולדה והבמו, ההיות מלאה קודש בכל פרטיותיה. ממעל כל העולמים וכל אשר בהם, חורב אלהים עליון, כולה קודש היא, כולה אוצר ד' היא, כולה כוללת כל היא. אבל כיון שהאדם הרי הוא צריך מעולמו לבא לעולם הגבוה, פה צריכה המקוריות של ראשית הדעת להיות נשמרת מתוכן גורם איזו הסתגרות באהבה פרטית אף לרגע. אמנם דעה זו לדעת הקב"ה היא מסכימה. רועה נאמן אינו יכול להיות גם מעט קט מוסגר במסגרת מצמצמת את הפרטיות שלו, אפילו מצד איזה מגע טבעי. ועולמו, עולם ד' הוא, עולם כללי, כולו קודש. אבל לא ממקור דעת עליון, תצא הכרחיותה של שמירה זו, אלא מדעתו. אבל הולכת היא למשרים למעלה למעלה ומסכמת לדעת המקום. והיסוד לההשתאבות הנשמתית התמידית באין הפסק רגע בנשמת כל עולמים, שרק משם יוכל זיו התורה להופיע לאור עולם באוצר חיים, הוא מה שפירש מן האשה מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו.
שבת ט לב
לגושבר את הלוחות
.
מצד דעת גבוה לבדו לא היה צורך לשום קלקול ושבירה שיהיה בעולם. הטוב המוחלט המתפשט לאין קץ ותכלית, כל רע לא יגורהו 1 . אבל דעת הגבוה הולך הוא ומשתפל עד התאים לדעת תחתון, להכריע עולמים מוגבלים ויצורים בעלי חפץ וכח מצומצם אל השאיפה הבלתי פוסקת של הטוב העליון, שדוגמא וערך, הפסק ותכלית, אין לו. זוהי דעתו של משה המסכימה עם דעת עליון, שהיא מוצאה מטרה בשבירה לשם תיקון, שלפי גודל האיכות של השבירה תוכר האיכות הגדולה הכפולה ומכופלת של התיקון, כדרך שיוכר מהוצאה של איזו הכנה מסחרית על הריוח המקווה בה בהצלחתה. ע"כ דוקא ע"פ דעתו של משה, שהקב"ה מסכים עמו, באה שבירת הלוחות. ומשברים אלה הנוראים, ילוקט אחד אל אחד אור ישועת עולמים שלמים, "עין לא ראתה אלהים זולתך" 2 ._
לדהוסיף יום אחד מדעתו, מאי דרש
.
הדבר פשוט, שהקודש והחול במובנם המרומם, כשהם מתגלים בתכונתם העליונה בהשפעה הדדית, ודעת עליון עם דעת תחתון מתאחדות, אז הדעת התחתון של היצור עולה עד למרומי הכרתה שיסוד הוייתה היא דעת עליון, דעת היוצר וצר צורה. הוספה זו שהדעה העצמית מוסיפה, מוצאה היא את שרשה חבוי בעומק דעת עליון באורה של תורה, אחר הגלותה. ואם מדעתו הוסיף יום אחד , לתמם את החזון שנשמת החושב ונשמת השפעה האלהית יתאחדו בכל מלא הוייתם, עלינו למצא את מקור התוכן של הוספה זו בדעת עליון, בתורה, שעל זה הננו שואלים מאי דרש ._
שבת ט לד
לה"היום ומחר" היום כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, וליליא דהאידנא נפק ליה
.
היום והלילה מתממים יחד בהשפעתם את רוח האדם, כמו שהם מתממים ומשלימים בחילופי עניניהם ומהותם המיוחדה של כל אחד, את המזג, את הגידול ואת המשכת החיים בכלל. היום מיוחד להשפעת הרוח מכל מה שמבחוץ, מקבל הוא רשמי הסביבה ומתעשר ומתגדל על ידם, והלילה מיוחד בהתעמקו בתוכו פנימה, מסתלקים השפעים החיצונים והרוח בודד וצולל בתהומיו העצמיים, מתיחד עם הוייתו המיוחדה ומתכנס יותר ויותר אל תוכו. ורק אז, בהשתלם באדם אלה שני היסודות, בעושר וטוהר, העולם המסבב אותו והעולם הממלא אותו פנימה בכל כליליותם, בא הצביון השלם במהלך הרוח, ויוכל לבא לצעוד בארחות החיים המשוכללים מכל צד ופינה. ההכנה אל הקודש כעצם הקודש, מוכרחת להיות מכוללה מכל התוכן שעל ידו תשתלם הנשמה, והיום והלילה יחדו ישימו עליו משטרם. ותחילתן של ההתחלות אשר להכנת הקודש, צריכה להיות מלאה כל הענין בלא שום מחסור, המקביל לעומת השלמות הגדולה שהקודש הכולל כל שואף אליה. ובהחסר מההתחלה של ההכנה כח אחד, או כח התוכי של עצמיות הנפשיות או כח הסביבי המרשם את העולם החיצון בכל עושר שפעיו, הרי הדבר צולע ונחשב להכנה מומית אשר לא יוכל הקודש השלם להתקשר עמה. ע"כ מוכרח להיות היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, וליליא דהאידנא הא נפיק ליה . ומוכרח יום האחד המשלים להיות נוסף בדעתו, המסכמת בהכנתה הגדולה לדעת עליון, של מקורי מקוריותו של הקודש המתנשא לכל לראש 1 . לה. .1 עפ"י דברי הימים א כט, יא.
שבת ט לה
לוש"מ תרי יומי לבר מהאידנא
.
הזמן שבו ראשית דחיפתה של התנועה אל ההויה, בהופעה הרוחנית ובכל יצירה, מתוך נקודת התחלתה אינה צריכה ]להיות[ מתגלה במילוי האיכיות. העתה 1 . שממנו מתחילים בהקשבה יכול להיות מקוטע, תבא הדחיפה הראשית מאיזה מצב שהוא. רק אח"כ כשתלך לבא לכלל השלמה, תדע שלא תעמד על המצב החד צדי שתנועת ההתחלה באה מחמתו. ואם היום הזה כבר נפק לילו, צריכים להיות תרי יומי של ההכנה הממושכת, הממלאה את הנשמות את יקרתה, שלמים בכל צביונם, לבר מהאידנא ._ לו. .1 עיין מורה נבוכים א, עג. ביאור השמות הזרים, לרבי שמואל אבן תיבון ערך עתה.
שבת ט לו
לזומנ"ל דהסכים הקב"ה עמו, דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא
.
התוכנים הפרטיים יכולים הם להגלות ע"י הופעה פרטית שהיא כלולה באיזו צורה של דיבור, אבל התוכן הכללי המקיף את כל, כזו המגמה הכללית של איחוד הקודש והחול במרום קדושת שרשם ועל ידו, אין כל דיבור מתגלה מספיק לו, ולא כל פעולה המציינת איזה סניף מיוחד, כ"א הדומיה העליונה השלילית שבשב ואל תעשה, המציינת את כל תוכן העשה הבא אח"כ, וזה יצא בגילוי ההסכמה, ממה דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ._
שבת ט לז
לחופרש מן האשה
.
התוכן המיני הוא היסוד המנצח באדם, העושה אותו לחי וקיים לעד. כשם שהחיים הקיימים עדי עד מתגלים ע"י כח זה בהגלמתם הגופנית, כן הוא פועל בתכנו בערך הרוחני הקיים בעצמיותו. שרשו של כח זה בפנימיותה של הנשמה, הרי הוא היסוד המקיים את אור החיים, המזריח ומבריק אותו לכל שלל צבעיו הרבים המתנוצצים בבהירותם הנפלאה. ומתוך שבהתגלמות החיים אין הזוהר המקורי הזה מתכנס באישיות מיוחדת, קצר הוא הכח המחזיק של הפרטי[ו]ת להכיל בתוכו מעין נובע זה המתגבר בשפעת אורות חייו עדי עד, הרי הוא מנביע מיניות ודורי דורות.
מתעלה על כל היא האישיות העליונה של אבי כל הנביאים, המתעלה על כל נבואה, חזיון והופעה, אין מצר לגודל נשמת נשמות זו, דורי דורות ומיניות מוחלטה המתפצלת לאלפי דור, הרי (היא טבועה) [הם טבועים] בים אורים אחד גדול ומלא נהרה אין די. אין צורך של התפשטות מחולקה, אין תביעת התגלמות זוקקת לכתונת מיניות מגולמת. וחיי השבת אשר להם זקוקה יצירת עולם ומלאו אשר "לא תוהו בראה" ישעיה מה, יח , בתוכנם המתנשא לשיגוב דור דורים במקוריותם, אין להם יחש ותביעה בחיי האישיות הנערצה, הכוללת בקרבה את כל הוד המיניות של שפעת דורי דורות, שהם רק עתידים להיות שואבים ממעינו שאינו פוסק, רק מתגבר והולך. גדולה מיוחדת זו, מסלקת וסלקה את הערך המיני לגמרי מיסוד האידיאליות אשר לנשמה, ותוצאתה היא העובדה שפירש מן האשה.
שבת ט לח
לטמאי דרש
.
עומק דעת כזה ]המעלה[ את האדם למרומיו וקובע את אור שורש נשמתו העליונה בקרבו, עד כדי הכרתו הבהירה בערכה המתעלה, הוא נדרש בכ"ז לשאוב את חותם האמת של החלטת חיים זו, באמת 1 המוחלטה של אור אלהי עולם בעולמיו, זו היא האמת היוצאת מדבר ד' אשר בתורת אמת. ובזה באה תביעה של מקור הדרישה של עובדה נשאה זו לכלל שאלה, מאי דרש. לט. .1 אולי צ"ל: מהאמת.
שבת ט לט
מנשא ק"ו בעצמו
.
הק"ו הוא מגלה את העושר המפורט שיש באוצר גדול כללי, שמפני גדלו איננו נראה, מפני שהזיק היחידי כלול הוא ונטבע כולו באור האבוקה הגדולה. אכן מוצאים נקודה זו בעינה באוצר אור פחות, שאין השטף של הגלים כ"כ גדול ואמיץ עד כדי לכסות על הנקודות הפרטיות, ומשם באים ומחליטים, מכירים ומבררים, את הנקודות הללו שבתוך האוצר הגדול העליון, שמתוך שפעת רוב אוריו ובהירותם לא יוכלו להראות. וביחוד מתבלט הדבר לגבי ערכי מוסר מעשיים, הנובעים מתוך עולם עשיר קדוש ונשא עליון, שיבאו בירוריהם רק כשהאורה מתקטנת ומתגלמת באיזו הגבלה צמצומית. אבל החמדה הפנינית שנמצאת בשדרת האורה שהושפלה, מתגלה לפנינו מיד באור המתעלה מדין ק"ו, המתנשא משפל אל רום, נשא ק"ו בעצמו._
שבת ט מ
מאאמר, ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת, וקבע להם זמן, אמרה תורה "אל תגשו אל אשה", אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ]ואינו קובע לי זמן[ על אחת כמה וכמה
.
הטבעיות החמרית שהיא מושלת באדם למטרת ההמשכה של החיים האישיים הגופניים והמיניים, היא מעכבת את האור העליון שהוא הרבה למעלה מן הטבעיות, אור ד', מהופיע באדם בשליטתו המלאה. אבל למרות העיכוב הגדול הזה, אין זה מוכרח שלא יוכל איזה זמן קצר לבא, שהאדם, למרות חומריותו וקישורו הגופני האמיץ, שוכח הוא את הכל ומתעלה עם נשמתו אל המקור העליון שממנו חוצבה. מובן הדבר שלא יוכל ענין נשגב כזה להמשך זמנים גדולים. החומריות השלטת תחדור לעמקי ההכרה וחגוי הרצון, ואז יועם האור העליון ולא יראה עוד בכליל הודו. אבל על שעה אחת הדבר אפשרי מאד. ולפעמים יש שההסכמה האישית ]היא[ )ה(מכוונת את הדעה אל אותה השעה הרוממה, והרוח הכללי שבעולם יש ג"כ שמסתגל הוא לאיזו רוממות רוחנית נשגבה שאין אנו יכולים לדעת את גלגלי הסבות העליונות הללו שהזמן הקבוע גורם להם, ועת רצון מילתא היא 1 . והנה ראינו שהיחש הבשרי הוא כ"כ מעיק על ההזרחה האלהית, עד ש ישראל שלא דברה עמהם שכינה כ"א שעה אחת , שאפשר לנשמה למרוד בכל תפקידי הגוף לשעה, ו קבע להם זמן , שאפשר לרכז את הרעיון בהכשרה, ואפשר שהסביבה גורמת ג"כ התנשאות רוחנית עליונה ע"פ הסדרים הנעלמים שהופעות הזמן מתגלגלות על ידם, ועם כל זה אמרה תורה "אל תגשו אל אשה" . הרושם הגופני מעכיר הוא, הזיקוק התולדתי יש בו משום הכהות הכמותית המנגדת להגדולה האיכותית המתאצרת בגודל של אישיות מיוחדה, והרושם הנטייתי פועל את החשכתו,. ודין ק"ו הוא, שהוא אינו הולם למעמד עליון של גדולה נפלאה, העולה מגדרי הטבעיות כולם, גם מגדרים הרוחניים שלה, שבכל שעה ושעה מדבר עמי , ולא קבע לי זמן, המעמד האישי והאיכותי שולט בו תמיד ולא ישפל גם לרגע אל הכמותיות ותולדותיה הטבעיות, מדין ק"ו, על אחת כמה וכמה ._ מא. .1 עיין ברכות ח, א. יומא סט, ב. תענית כד, ב. יבמות עב, א. סנהדרין סד, א.
שבת ט מא
מבומנא לן דהסכים הקב"ה על ידו, דכתיב "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" וכתיב ]בתריה[ "ואתה פה עמוד עמדי", ואית דאמרי "פה אל פה אדבר בו"
.
החק המוסרי בכל ערכיו בין במדות בין בתוכני הקודש העליונים, מצטייר הוא בשתי צורות פנימיות זו מזו, הצורה של חובה והצורה של טבע. החובה גדולה היא בעליוניותה, מופעה היא ממקום גבוה הרבה יותר מערכו של האדם. והטבע גדול הוא בעמקותו ורישומו. מתחבר הוא בטבעו של אדם. ובכל גילוי, בין בדרך חכמה והכרה בין בדרך נבואה. יש מקום לשני מיני הקיבולים שהאדם המוכשר מקבל בהם את אורו, שהם מתחלפים בתכונתם בין חובה לטבע. והופעה כללית עליונה זו, שבססה את יסוד אישיותו של משה רבינו לסמן על ידה את נבואתו העליונה המיוחדת אשר לא היתה כמוה לא לפניו ולא לאחריו, צריכה היא להיות מובנת בשני הצדדים, בצדה החובתי ובצדה הטבעי של הטבע הרוחני היותר עליון שבבחיר האדם. וההגבלה החובית מתאמת היא להציווי "ואתה פה עמוד עמדי" שלעומת "שובו לכם לאהליכם" , וההגבלה הטבעית תוצאה היא ממדרגה העליונה של "פה אל פה אדבר בו" , שאין בה מקום כ"א לרוממות עליונה כזאת שאינה מתמשכת למין, וממילא אין לבעליה יחס עם המיניות, והרי הוא נפרש ומתעלה מכל תוכן מיני בתור תוצאה של הופעת נבואתו כולה ומדריגתה העליונה המרוממה גם מכל לימוד פרטי, שעולה על לב איש אלהים 1 > 33ת הנשא מכל יציר נברא, שהוא מגדיר את דעתו שהיא מוארה ממה שהסכים הקב"ה על ידו משני הצדדים, הטבעי והחובתי._ מב. .1 דברים לג, א. תהילים צ, א.
שבת ט מב
מגשבר את הלוחות מאי דרש
.
לא רק הוד החיים העליוניים בעת פריחתם, העולים לפעמים הרבה יותר מהמדה הנאותה לעולם וליצוריו המוגבלים, לא יצאו אל הפועל להזריח אורם בעולם. כ"א בהתפלש האור העליון שלהם דרך אותם צינורות הקודש שמפי יוצר כל כוננו להזיל חיים נערכים לכל יצורי עולמים, והם הם הליכות של התורה המתהלכות בכל אותיותיה וקמטי דרשותיה לכל אורחותיהן, כי אם גם משבר המוכרח לבא, החשכה והסתרה של האור, מפני שלא יוכלו הבריות בהשפלתן לקלוט אותו בבהירותו, למען יתן מקום לאור ממועט, שרק הוא יכשיר את החיים באחרונה לאור הגנוז היותר עליון ומגמתי, גם סתירה זו של צורך בנין, בנין יקרא לה, וממאור התורה וארחות דרושיה מוכרח להתנוצץ אור זה, המורה דרך, איך להאפיל את האורה העליונה, למטרת הגלותה באחרית הימים, ותאות שאלת מאי דרש לשבר את הלוחות._
שבת ט מג
מדאמר, ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה ]כאן[ וישראל מומרים על אחת כמה וכמה
.
הארה גדולה, כשהיא נתונה בנתינה אלהית למי שאינו הולם לה, הרי היא מקלקלתו ומקלקלת היא את העולם, במה שהארה עליונה זו בעצמה יורדת מגדולתה ומתעכרת ע"י התחברותה לנושא המעוכר בסדר ההדרגי של העולם, הוא דבר פשוט. אמנם יש גם כן סדר דילוגי לעולם, שבו אין היחוסים כ"כ מעכבים בהדרגותיהם, אבל גם סדר דילוגי זה ערכים יש בו, תנאים ישנם גם בקפיצה היותר נשאה. הפסח על שום שפסח המקום 1 . ההפתעה של גילוי שכינה במצרים. לקחת גוי מקרב גוי 2 , לא נהיתה כמוה בעולם, ולדורות עולמים עומדת היא לנס בדילוגה הנפלא, מ"מ נשאר רושם יחושי שהוא מבסס את החיים האנושיים שהם מוגבלים ומלאים בכל צדדיהם הגשמיים והרוחניים, יחושים וערכים )מותנים( ]מתונים[. ואם הפסח עם כל דילוגו, נשאר בו התנאי שמ"מ "כל בן נכר", "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים" 3 , "לא יאכל בו". ובהיותו אחד מתרי"ג מצות ]ש[איננו סופג בתוכו את הסידור וההדרגה שהיא גם היא מאפני בניית העולמים, החיצוניים והפנימיים, האנושיים והעליונים מהם וכל 4 סביבותם, - הרינו רואים שההמרה היסודית, קציצת העיקר באמונה והסרת הלב מאחרי ד', אף שהיא מתגלה רק בצורה מעשית או ליביית, ויתכן לומר שאין יד הבחירה מגעת לעקור את הדבר היותר יסודי העומד למעלה מכל הדרגה שביחוסי הקודש, - מ"מ הרי היא מעכבת, ק"ו בתורה כולה, שגדולה וכוללת היא, עד שלא תוכל להסיר מתוכה את התביעה ההדרגית, שסכנה עצומה היא לעולם, לישראל ולהופעת התורה עצמה, אם תתחבר במציאותה לאותו הנושא החשוך שנתלפף עם ישראל בירידתו הנוראה של חטא העגל, אשר רק עילום האור, הקטנתו, שבירת הכלי המחומר המחזיק אותו ומקשרו אל העולם החמרי המעשי, - רק הוא היה יכול לפעול את הפעולה הכבירה של הצלת האומה והעולם, והאור העליון בעצמו, שגניזתו היא היא המכשירה אותו להגלות באחרית הימים באור שלם אשר לא יכהה לעד, "והיה לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ד' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר 5 ._
מהומנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו, שנאמר "אשר שברת" ואר"ל יישר כחך ששברת
.
יש דרך של קלקול לצורך תיקון, שיסוד הקלקול הוא מוכרח לבא מפני שאי אפשר להתיקון להופיע בעולם כ"א ע"י הקלקול שקדמו. ואי האפשרות היא בעצמה מדה מוגבלת שהיא נאה לנברא ולא לבורא כל ב"ה, שאין גבול ליכולתו העליונה. אמנם כאשר יעשה האדם איזה קלקול לצורך תיקון, הרי הוא משובח, אם התיקון שוה לקלקל בעבורו קלקול כזה, אבל לומר על קלקול כזה, הנובע מקוצר היכולת, שהקב"ה מסכים ע"ז - א"א, אין כאן כ"א קוצר יד אנושי, ואין להביאו במשפט על אשר עשה כפי בינתו ויכולתו, אבל הסכמה עליונה על הקלקול לא יש כאן. ויש אמנם קלקול כזה, שהוא רק נראה לנו שהוא קלקול ובאמת בעצמו הוא תיקון גדול, ולא רק קיצור יכולת גורם את עשייתו של הקלקול לצורך התיקון, כ"א הכרה אמיתית ועליונה ברז התיקון שספון במה שנראה שהוא קלקול, קלקול כזה הוא עצת ד' ממש. אישור הכח מאת השי"ת לא יבא לעולם על הרעה והקלקול, אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה 1 והחושך. וכשאנו מוצאים "אשר שברת" בהזכרת החיבה של צואת הלוחות השניות, שדורש מזה ר"ל יישר כחך ששברת , הוא לנו אות נאמן כי שבירת הלוחות אז, לא היתה בגדר קלקול מוכרח, כ"א הוא טוב גמור אלא שהוא מכוסה ומעולף במסוה של רע וקלקול. והרי זה תוכן של הסכמת הקב"ה ע"ז בקראו בשמו לאמץ כחו ממה ששבר, יישר כחך ששברת._ מה. .1 ב"ר פ' ב._
שבת ט מה
מות"ש "והיו נכונים ליום השלישי" קשיא לר' יוסי, הא אמרינן יום אחד הוסיף משה מדעתו
.
הקביעות האלהית המקורית היתה צריכה להתבטא מפורש. המעמד שהיה מוכן לישראל לבא לקבלת התורה מצד התוכן האלהי, בלא השקפה אל הצד האנושי שצריך להתחבר מצד המקבלים, היה צריך לצאת מפורש, למען דעת כי הצד האנושי, שעליו ג"כ אמנם זורחת ההארה האלהית במלא אורה, לא יגרע מאומה מהמילוי הגמור של התוכן האלהי כמו שהוא מצדו העליון, העומד מצדו בעזו. ע"כ הוגבל היום השלישי מצד הדעה העליונה מפורש, והרי הוא עשוי וגמור, ואותו החידוש של ההכנה האנושית ברוח ד', שהשלמתה היתה דרושה להיות דוקא בתחילה ע"פ דעתו של משה, שנתבררה אח"כ למפרע שהיא היא בעצמה הדעה האלהית באין שום גרעון כלל, )הוצרכה( ]הוצרך[ לבא )בשיעורה( ]בשיעורו[ השלם להאחד עם הביטוי האלהי של הופעת האור מצדו המפורש, ב "]ו[היו נכונים לשלשת ימים" , ומתאים הוא ומתמלא בתעודתו הכוללת ע"י אותו היום שהוסיף משה מדעתו .
שבת ט מו
מזתניא "וישב משה את דברי העם אל ד'" וכתיב "ויגד משה את דברי העם אל ד'"
.
המחשבות הקדושות בקדושה פנימית נצחית, בכל מקום שהן עומדות עומדות הן בצביונן ובמעלתן. רק דברים ארעיים ומוגבלים, דברי חפץ גופניים וזמניים, הם יפשטו צורה עצמית ויפסדו מערכם, בהיות הנושא מתעלה למעלה עליונה מאותה המעלה שעמד עליה, בעת אשר נצטיירו הדברים בצורה הקטנה והפשוטה. אבל דברי האמת העליונים, אור ד', הארת היש האמיתי וזיו החיים האלהיים, כמו שבכל גודל שיהיו, עדיין לא הגיעו למדת גדלן, כי "שמים לא זכו בעיניו" 1 , כן בכל קוטן שיהיו, אינם נפחתים מערכם. והלב בשביב טהרתו, כשהוא פונה בחפצו הפנימי אל העריגה האלהית, יש בו כבר אור חיים מאור חכמה של מעלה, שכל ההצעות של הדרישות והמדעים לא יבאו כ"א לסמן את אותם הערכים, שבצורה חיה ועצמית, מונחים הם כבר באותו הלב התמים הדורש את אלהים, מחפץ טבעי, טהור, חפשי ועצמי. אמנם אע"פ שהדברים הנמוכים בהשגת כל העם וציורם הנם תמיד עומדים במעלתם העליונה, אלא שההתקטנות היא רק קטנות כמותית, מ"מ הרי הם דומים לערך הגרעין טרם שנצמח ממנו האילן השלם וכל הסתעפו]יו[תיו, והם זקוקים לאיש עליון אשר יביא את הדברים שביושר הלב, המכוונים לאור אין סוף העליון ב"ה, אל מקורם העליון, ויפרחו אז בפאר )הסתעפותם( ]הסתעפויותיהם[ ושריגי פרטיהם המראים את כחם. אמנם חוץ מזה עוד לאלוה מילין 2 , שהרי מתוך כל הגיון ומחש]ב[ה יוצאים סעיפים רבים, ונהרי נחלי חכמה שוטפים הם, בדרך תוצאה והופעה של חידוש, מכל ערך רוחני, וההתילדות הזאת של ההופעות החדשות שהם הם ילידי התוכנים הישנים השקועים במעמקי הנפש הישרה, הם צריכים לאמן גדול נאדר בקודש שיוציאם, - באור קדשם, ביושר מעלתם ובפארם האלהי - אל הפועל. ואף כי הערכים המתחדשים אינם כלל אותם הערכים עצמם השרויים בלבות התמימים הקולעים אל היושר האלהי בתומת ישרתם, מ"מ הם מתיחשים גם הם אליהם, מפני יחש הקרבה שבין האב והתולדה. ע"כ הוצרכו באותו המאורע הגדול האלהי, מעמד הנשגב של מתן תורה, אלה שני הענינים: "וישב משה את דברי העם אל ד'" , כמו שהם השיבם אל ד', העתיקם בעינם מגולמיותם קטנותם, אל צורת גדולתם, ונראו ונהרו אותם הרעיונות בעצמם, שהיו שרויים בלבבם של ישראל בתומתם, באורם האלהי הגלוי ברב עושר הוצאתם אל הפועל, והם הם הדברים עצמם, שנראו פשוטים וקטנים, נראו ענפים וגדולים, מרחבי שמים לא יכלכלום. ועוד זאת יתרה, אור מוליד אור, וזוהר מוליד זיו, וזיו מוליד זיו, וכן הלאה עד שלא לבד שעצם הדברים שבו אל ד' אלא באו לידי אותה מדריגת הגידול החידושי, עד שהיה מה להגיד מהם אומר חדש, "ויגד משה את דברי העם אל ד'" ._
מחמה אמר לו הקב"ה למשה ומה אמר להם משה לישראל ומה אמרו ישראל למשה ומה השיב משה לפני הגבורה, זו מצות הגבלה דברי רבי יוסי בר' יהודה
.
כשההדרכה העליונה המתכונת לרום המעלה היותר עליונה שבמגמות, להביא את העולם ואת החיים, את כל הנשמה ואת כל הקיבוציות שבאדם וכל היש, למטרתה הנשגבה המצויירה ברום החביון האלהי ע"י כח החיים מלאי עז ד' שבתורה, ובשביל אותה המגמה שאין קץ לעליוניותה, מוכרחת היא דוקא המדה המעשית והציורית, הקרובה להיות מתגבלת עד כדי אותה התפיסה בחיים, שתוכל על ידה לרוממם ולשגבם, צריכה היא הציוריות של המגמה לבא מאותו הגובה האלהי של התגלות אור ד' העליונה, באותו התוכן השלם האיכותי, שהנשמה התמציתית, שאור חיי העולמים שרוי(ים) בה, נשמתו של משה, יכולה לקבלו. ע"פ אותו הציור הנשגב יכולים הדברים להגיע בתור העתקה שניה לישראל. לא כמו התוכן של החיובים וההוראות המעשיות שהם הם עצמם הדברים בעינם, בין שעומדים בגובה בין שעומדים במורד, אבל המגמות הציוריות כשהן מצויירות בנשמה הגדולה, הן עומדות במלא עשרן, ומשם באות הן אל ישראל כפי אותה המדה הראויה להם. והשאיפה, לולא שבכחה הפנימי הכמוס יש בה כל אותו שיעור הגובה האידיאלי שיש בציור, לא היה אפשר לבא על ידה אל אותה המגמה הציורית גם באלפי דור. אבל מפני שהשאיפה וחשק הרצון להתכליתיות העליונה קבועים הם באומה הקדושה שקודש העולם הוא מנת גורלה, ואם הביטוי מוכרח להיות חסר מפני אי האפשרות לסכם את התוכן הכמוס שבשאיפה שהנשמה צמאה אליו, ובינת הלב לא תוכל לבררו לפרטיו, ע"כ נמסרים הדברים בעינם לאותו האומן הגדול שמביא את המגמה לפיתוחה הגמור, ובזה מתחברת השאיפה עם הציור האלהי ברום גדלו. וההתאמה הזאת של הציור האלהי במבוקשה של תורת חיים, והשאיפה הפנימית של נשמת ישראל לגשם את המגמה האלהית, נפגשה פגישת ציור במגמה ומגמה בציור ע"י התחלפות המעמדים הנאצלים, ע"י משה שקבל את הארת הציור ומסרה לישראל לפי כח ציורם, וקבל את התמצית השאיפתית והרים אותה לפי הכח הכמוס בה, שהיא אז נמצאת מתאימה אל הציור האלהי וזה הגובה העליון שבמבוקש ההדרכה התורית בא להוציא אל הפועל בחיים ובעולם את תעודתו ע"י ההגבלה המדוייקת שהיא מעמדת את החיים מול האלהים בכל דרישותיהם, ומפנה את כל תנועותיהם וערכם העצמי אל המגמתיות האלהית העליונה, המובאה לתכליתה בגבורה של מעלה, לא כמו החלישות הרוחנית שאינה כ"א מבטאה ומציירת ואינה מגשמת דבר בחיים, שזהו אות על חלישות החיים ודלדול האמת שבמבוקש המגמתי, "לא כאלה חלק יעקב" 1 . השאיפה ברורה היא ומקושרת עם החיים המעשיים, ועם זה הגובה שלה הוא עליון מכל מה שיוכל על לב כל יצור לעלות. ודוקא גובה זה גורם לאותה ההגבלה, המעמדת את החיים במעמד של ריחוק מעם האור האלהי בתביעותיו מהעולם, לא לפי הגבלתו הירודה אלא לפי העצמיות של הרוממות. זאת היא מצות הגבלה שמרום החביון ירדה, מה א"ל הקב"ה למשה , ונתקשרה עם החיים באמירת משה לישראל בתור ציור מגמתי שחדר אל רוחם, אחרי שעמד בעינו וגדולתו, גם אחרי הצטמצמו לפי תוכן החיים שלהם. ולעומת מה אמרו ישראל למשה , בהביעם את איווי נשמתם לאותה השקיקה המגמתית, - ומה השיב משה לפני הגבורה , הגבורה האלהית, שאין מעצור יכולת לפניה, היא מוציאה אל הפועל את ההתגלמות של התשוקה הפנימית הנאדרה בקודש אשר בנשמתם של ישראל. וזו היא מצות הגבלה , המגיעה למטרת הקירוב האלהי ע"י ההתרחקות המשוערת באותו השיעור האלהי, שהוא יסודה של תורה ואור עולמים שבה._ מח. .1 ירמיה י, טז._
שבת ט מח
מטרבי אומר בתחילה פירש עונשה דכתיב "וישב משה" דברים שמשבבין דעתו של אדם ולבסוף פירש מתן שכרה דכתיב "ויגד משה" דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה
.
וא"ד בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב "וישב משה" דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה דכתיב "ויגד משה" דברים שקשין לאדם כגידין. אם רוצים להאיר את אור הנשמה בטהרתה, שתתרומם מאליה בזיקוק מלא אל תעודת חייה העליונים, צריכים בתחילה לערוך מלחמה נגד הכח העור השורה בגופו של אדם, כח הרע החמרי והתפשטות כחו במלא העולם והיצירה. כשעוקרים את כח החושך, כשמבטלין את פעולתו ע"י מה שהאדם מנתק את מהותו ורצונו מהרע והכיעור, בהיותו מכיר את גנות הרשעה ואת הרעה הגדולה שיש בהשחתתה, אז כאשר אח"כ באה שלהבת הקודש ומאירה, כשאור ד' שע"י אורה של תורה מביא את החיים לעולם, נעשים החיים הללו שלמים באין שטן ואין פגע רע 1 המעכב את בהירותם. בצורה חינוכית מגמתית כזאת, הדרך המסודר הוא להסתער תחילה על כח הרשעה לעקרו ולהחלישו, ולבא אח"כ להארת הרוח בקדושת התורה ודעת ד' העליונה. יש בזה הדרך צד של מעלה, שאח"כ כשבאה הבהירות הרוחנית, באה נקיה ומסולתה._ אבל ישנה עוד הדרכה, שהיא שואפת להשתמש גם בכחות הרשעה עצמם, אל המגמה הקדושה העליונה. ע"כ אינה ניגשת לעוקרם, כ"א היא משתדלת להאיר את הנשמה באור הקודש המלא, ואם בתוכיותם של כחות החיים הסיגים הרעים מונחים, אין זה דבר המעכב את האור אלא הגורם עוד להתגברות כחו, בהיותו נוטל את החיל הנוטה לרשעה לעבוד על ידו את כל עבודות הקודש. רק אחר שכבר יריק את כל כחות הרע לצרפם ולשעבדם אל הטוב העליון, אם ישארו סיגים תחתיתיים שבשום אופן לא יצרפו, ואינם יכולים בתכונתם להתמזג עם סדר החיים העליון הטוב, עליהם ישיב אח"כ את ידו להומם לעוקרם ולבטלם._ לפי הסדר הראשון בתחילה פירש עונשה, לשבב דעתו של אדם , להמם את כח הרע ולעקרו, למען לא יטיל את ארסו ביסוד האור והטוב שצריך להתפשט בשלטונו העליון. ואחר שכבר ניקה את הכח הנשמתי מיסוד הרע, אז פירש מתן שכרה ותהיה עריגת הטוב מלאה, שלמה וברורה._ אבל לפי המדה השניה של שיעבוד הכחות כולם אל הטוב, הכרח הוא להתחיל מצד הימין לפרש מתן שכרה , להלהיב את אור הטוב. בהתרומם שלהבת הקודש אל הטוב ואור ד', בא כל שטף החיים כולו ועובד הוא את עבודתו. מרוב התרוממותה של הנשמה מזדקק גם כח הרע, משתעבד הוא אל הטוב, ומגביר את כח הקודש. אמנם מה שנשאר בתחתית, שמרי החיים והזוהמא החמרית, ע"ז משיבים את כח הפעולה אח"כ, לפרש עונשה בדברים הקשים כגידים , למען יתבערו הסיגים היותר חשוכים המערבים את רום הטוהר של הטוב המלא, שכבר התחיל בשלהבת אורו לעבוד את עבודת הקודש במלא הארה, ותהיה תכונת הטוב אז תמימה, במלא גבורתה בעושר כחותיה, ובטהרתה גם יחד._ מט. .1 מלכים א ה, יח.
שבת ט מט
נת"ש ששי, ששי בחודש ששי בשבת, קשיא לרבנן
.
הא נמי ר"י היא. הערך של השקפת העולם האמיתית מצד המבוע האלהי שלו מחולק הוא לשתי מפלגות כלליות, שכל אחת משפיעה הגיונות מיוחדים והזלת חיים פנימיים בהלך הרוח, מיוחדים למיניהם. והם הם ערכי השבת וערכי החודש, ערך ה"תחילה למקראי קודש" 1 , וערך התחלת הסתעפות קדושת הזמנים ומקראי קודש. הערך של הארת ההויה ביסוד התחדשותה, עדות בריאת העולם והוצאתו אל היש בדבר אלהים חיים בורא כל, זהו ערך השבת, ותוספת קדושתו על כל מועד וזמן. הערך הסמוך לו הוא ערך המשטרי, ההשגחה וההנהגה, הסידור והתיאוריה, בכל מלא עולמים. בכמות, מתפשטת ההכרה הסדרנית לענפים רבים ומחשבות מתפצלות וחודרות מאד, אבל באיכות, הכל אחוז בברק העליון היוצא מיסוד העשיה היצירתית הקדומה בדבר ד', קדושת השבת, העולה על כל הגיון ודיבור, "לך דומיה תהילה" 2 ._ בהשפעת הקודש של הדרכת הדיעות, ישנם שני אופנים ע"ד ההתחברות של אלה שני הערכים הכלליים. יש שהם יותר מועילים לחדור אל מעמקי הנשמה הישראלית, כשהם מתגלים בצורה ממוזגה ומותאמת, הופעת השבת והחודש יחד בתכונה אחת, זאת היא השקפת האמת העליונה הרואה בסידור והנהגה בכל עת ורגע, יצירה חדשה כמו מקדם ומימות עולם. להשרשת עולמים כזאת, ראוי היה שבמתן תורה יתאים התוכן החדשי והתוכן השבתי, "ששי", ששי בחודש, ששי בשבת .
אבל ההתאמה הזאת קשיא לרבנן , אשר כבר הורו את הצורך האנושי לאחוז בכל אחד מאלה הערכים בסדר מיוחד בפני עצמו כדי שיוכל כל אחד מהם להתעמק יפה, להתפשט ברוחב, ולהתמלא בכל מילואי קדשיו בכל חדרי מהותיותנו: הופעת החודש הירודה אבל הקדומה, הארת החיים הרוחניים הבאים מזיו הסדר העולמי, הפועמים בכל נשמה המתעלה להתקדש בכל עז וכח, מעצם הנוכחיות העולמית הגדולה "מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" 3 , קדושת החודש; וקדושת השבת העמוקה היא עולה למרומים, מתעלה מכל הגה, מכל חוש ומוחש, שוכנת בחביון עוז תוינחורה רירפשב הפוצה המשנה רהוטב ההלגתמו, ד םעונב', המולעה תימינפה הרכההב. וז הראהל, אין ערכי החודש וערכי השבת מתחברים ביחד, אינם מתמזגים לערך אחד.
אמנם הא נמי רבי יוסי היא , שהאיר את שאיפת הרמת העולם ומלואו בסידורו המוחשי, אל רום המחשבה העליונה בערך יסוד היצירה, ע"י קדושתה של תורה, וביסוד מתן תורה חיבר את ערך החודש עם ערך השבת בהתעלותם של כל עולמי עולמים וזיו 4 כבודם. "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת" 4 . עד אשר יאצרו הדברים לבא אל "תורת ד' תמימה משיבת נפש", ואור החודש יזהיר כאור השבת, אור הלבנה כאור החמה ואור החמה )כאור( שבעתים ]כאור שבעת הימים[ 7 , "אור צדיקים ישמח" 8 , "תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ" 9 , "דל עדהוי אוה דחא םוי היהו' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" 10 ._
נאששי למאי, רבא אמר לחנייתן, רב אחא בר יעקב אמר למסען
.
ההכשרה שהאומה בכללה, וכיוצא בזה האדם הפרטי, צריכים להכשיר את עצמם כדי שיהיו מוכשרים שההארה האלהית בנועם זיוה בעומק קישורה, תחול עליהם, היא מחולקת לשתי מערכות כלליות. המערכה האחת היא הטהרה, ההעתקה מן הרע והכיעור, מן הרפיון והשפלות. לפי אותו עומק הרצון שבוקע בלב האדם בחידור קרני )הודו( ]הודה[, הסכמת בריחתו ומסעו מתחנת הרפיון, מריפוי ידים מן התורה 1 ומכל טוב, לפי אותו העומק תחול עליו ברכת ד' ויתקרב יותר ויותר לאורו העליון. לפי זאת התכונה תהיה עיקר פעולתו של אדם, הלבית, המסע וההעתק מן הרפיון. הזירוז והאומץ ברכת ד' היא, שהיא מתפשטת על האדם יותר ויותר, בכל מה שיעמיק את העתקתו ממה שהוא נגד הזירוז אל הטוב, מכל חולשה המנגדת לגבורת הקודש.
יש אמנם דרך לחשוב שבהתעמק הרעיון בהכרת ההשחתה שיש בכיעור וברפיון הידים, באותו הרגע שההסכמה לסור מן הרע פלסה לה את נתיבתה בלבבו בעומק האמת, כבר נעשה כל הטוב המכשיר. הצעדים צריכים הם להעשות תמיד ברוממות הקודש, מנין הימים צריכים לעלות אל התוכן של החניה על התחנה הטובה שמשם רוח ד' נשאבת, שבה יגדל ויאמץ כח הטוב. ויהיו ראויים הימים להמנות בעצם מצד הדרגות של עליית הטוב והתעמקותו.
כיון שנסעו ישראל מרפידים, ממקום שרפו ידיהם מן התורה 1 , ממקום שנפלו אל המסה ואל המריבה. 2 , לבא בהסכמה אל הר ד' במחשבה של קדושה, ברעיון של תשובה 3 , אחדות ושלום, כבר יש דרך למנות את הימים שמציינים את אותו היום הגדול של מתן תורה מנסיעתן, לולא האמור בדרך השני שההעתקה מן הרע בישראל בלא איטיות היא נעשית, בדליגה ובדרך פתאומי. אור התשובה נלקח הוא מאותו הרז העליון שהזמן וערכיו, ההתפתחות ההדרגית ומדותיה, אין להם שום תפיסה שמה. והוצרך המנין לבא לא למסען כ"א לחנייתן. באותו המקום המוכשר שהחל ציץ הקודש להפריח עד אשר גמל פרי קדשו ביום השישי. ורב אחא ב"י אמר שעוצם ההעתקה מן הרע לא רק נקיון וטהרה יש בה שהיא יכולה בתור פעולה שלילית להעשות ברגע אחד וראויה היא להעשות כך, אלא שבההעתקה מן הרע, בעומק עמקו, יש הרבה ממדת אור הדעת החכמה והקודש העליון, עד שגם המסע ההולך ומתרחק מאותו המצב הרפוי, הוא תוכן מאיר ההולך ואור בדרך קנין וחיוב, ומצטרף הוא אל אותו החשבון הגדול של החניה בעצמה. ושניהם ביחד הם משלימים את הצביון הגדול של אורח צדיקים שהוא כאור נוגה ההולך ואור עד נכון היום 4 ._
נבוקא מיפלגי בשבת דמרה, דכתיב "כאשר צוך ד' אלהיך", ואר"י א"ר כאשר צוך במרה, מ"ס אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומ"ס אתחומין נמי איפקוד
.
הארת השבת העליונה, יסוד ההכרה האלהית הקודמת לכל יש, קונה שמים וארץ 1 המחדש העולם ומלואו. והחיים ההולכים ע"פ הכרה עליונה זו, המתעלה הרבה מהכרת המשטר שבהויה, ושערך המשטרי שבהויה מתעלה הוא בקדושתו ורום עליוניותו רק ע"פ אותה המדה שהוא שואב מהופעת החידוש, יסוד קדושת השבת. אחרי שכבר קדמה השבת במרה, והחיים שע"פ הכרת הבורא, והעולם בתור הופעה לגמרי מחודשת מיוצר כל ב"ה, הוכשרו ישראל לבא לסיני לקבלת התורה. אמנם כל הסתעפו]יו[תיהן הרבות של הלכות שבת הנן חיקויים עצמיים וחידורים פנימיים להופעת הקודש של האמת העליונה המשלמת את ההכרה האלהית ואת היחש של העולם לאור העליון, חייו ומקור שפעו, מחוללו ומהותו, הן הן שהוצרכו להיות קודמות לתורה. אבל התחומין באו לא להעמיק את יסוד הארת השבת כ"א לבצר את עמדת האדם והאומה על בסיסם. ההכרה של ישיבת האדם במקומו, במחנהו, מפני הופעת קדושת היום, מקבעת היא את חותם ההשארות וההשתרשות בעומק החיים, הנמשכים ובאים מיסוד הכרת מורשת השבת. בזה יש מקום לדון באשר התורה כולה הלא היא באה לבסס את המעמד הנשא הזה, קדושת ישראל המיוחדה, "לדעת כי אני ד' מקדישכם" 2 , ע"כ אין צורך להקדים את התחומין למ"ת, ודי בהארת השבת בכלליותה ועומק פרטיה המעמיקים הוייתה, עד עת מ"ת, שנתפשטה בכל סעיפיה היותר רחבים, שהם הם כל גופי תורה, שהשבת שקולה היא לעומתם. ומר סבר כי הביצור לעמדת החיים על יסוד השבת והארת קדושתו, לא בא בתור חטיבה מיוחדת בפ"ע אלא עצם 3 תנאי עומק הקודש של הכרת אלהות העליונה, הבאה בהארת יסוד החידוש המוחלט של כל היש, מידי אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא 4 , הוא בעצמו המעמיד את החיים על התדיריות של בסיס קדושת השבת. וזכירת השבת, המתפשטת בכל ימי השבוע, הוא תנאי עצמיות ההכרה העליונה האדירה בקודש הזאת. ע"כ ראוי להשלים את התפשטות הקודש של שבת שקדמה למילוי אורה של תורה, במרה, גם על יסוד הביצור העמדתי, ואתחומין נמי איפקוד._
נגת"ש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בי"ד שחטו פסחיהם ובט"ו יצאו ולערב לקו בכורות,
.
לערב ס"ד אלא מבערב לקו בכורות ואותו היום ה' בשבת היה. כח האומה בגמר האופי שלה בנוי הוא ע"פ היסוד הציורי שלה בתוכן הרוחניות, שמתחלק להמון מדריגות ומינים שונים, בין רם ושפל, בין קודש לחול, בין טמא לטהור, עד הרום והקודש העליון של אור ישראל וקדושו אשר חלק ד' עמו, ועם זה 1 כח החיים העצמיים המונח ביסוד האומה והולך ומתפשט מדור לדור ע"פ צביונו המיוחד.
ההצלה של ישראל ממצרים הלקיחה של גוי מקרב ]גוי[ 2 שהוצרכה להיות בפלאים כ"כ עליונים וגדולים, היתה ביחוד קולעת אל המטרה של הסרת כח המנצח והשליט של מצרים מישראל אשר רצה לבלעו, בין בתיאורו הרוחני לשכח ממנו את אור חייו העליונים, - "מי ד' אשר אשמע בקולו ]ולשלח את ישראל[, לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח" 3 , זאת היתה האמרה היותר מחוטבת של פרעה שבה הובלטה עצמות שיטת השיעבוד של ישראל, - והתולדה מזה הכברת כח החיים, בפריחה והתרבות המצרית עד כדי להכריע את כח ישראל ב"הבה נתחכמה לו פן ירבה" 4 .
ואלו שני הענינים זה בזה הם אחוזים, במובן הויתה של האומה וצורתה, הגיונה העצמי, השקפת עולמה, תיאור חייה, המתבלט ביותר באמונתה והבנת האלהות שלה, בעומק הנפש המורשית מצד העליון המופשט הרוחני, וכח החיים המתראה ומתגשם בתולדה והקמת דורים בצביון החי של האומה - במבט יותר חודר, אחוזים הם שני הענינים זה בזה: אותו כח הרוחני המיוחד, אותו צביון האמוני ההגיוני, הקישורי 4א הנפשי המיוחד, הוא הנותן את הצורה המיוחדה לכח החיים ההולך ומתגשם בתולדה.
המשפט באלהי מצרים היה יסוד ההצלה. הפסח, זביחת תועבת מצרים לשם מצוה של קדושת שם ד' אלהי ישראל, אל אמת 5 , אלהי עולם ד' 6 , זאת היתה עצת ד' ותולדה מהפלא העליוני של הנס המופלא העליון של שבירת כחה הרוחני של אותה האומה אשר שמה לה למטרה לבלע את נחלת ד' 7 , להקדיר את אורו של עולם ע"י הטמעתם של ישראל בין בשר חמורים וזרמת סוסים 8 . ונמצא הפסח שבי"ד ומכת בכורות שבט"ו פעולה אחת היא, שהכשירו שניהם יחד את היציאה, החירות המוחלט]ת[ ביד רמה, שנתגלה כח החיים הכפול של צבאות ד' 9 , כח החיים העליונים של גילוי שכינה של צורת החיים הכללית הנאדרה בקודש של אל אלהי ישראל בהופעתו על עם קדשו, וצורת חיים האיתנה של גוי איתן, אשר כעוצם נשמתו העליונה הרוחנית מרוב אונים ואמיץ כח 10 אשר לא יעף ולא יגע 11 , כה הוא עוצם חילו בחיים, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח 12 . כח החיים שבבשר ובחול אשר בישראל גם הוא ממקור הקודש יונק, "אשר קדש ידיד מבטן וצאצאיו חתם באות ברית קודש" 13 . ויום החמישי בשבת חותם החול הוא, באשר יום הששי נטפל לקודש של שבת הוא. והאות שהתרומם החול, איתניות חיי הבשר והארץ, של "בני בכורי ישראל" 14 על כל כח משבית ומקדיר את אורו, על כל משחית ומחבל את נצחו ועוזו, היתה היציאה ביום ה' בשבת. כח החיים נתגלה בעצמות היציאה ביד רמה, והיא היתה הסבה האופית שהיתה בעצת ד' מוכנה להכות כל און 15 בארץ מצרים. אמנם קדמה מכת בכורות, מפני שבאמת היתה היציאה המעשית רק גילוי פומבי לאותו אומץ הצביון וכח החיים הנאדר והרענן שבישראל, הנובע מיסוד חיי כל העולמים, וכמו שבאמת מבערב לקו בכורות , ונתאדר כח החול ברום הקודש, ואותו היום ה' בשבת היה ._
נדמדחמיסר בניסן ה' בשבת, ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון חד בשבת, קשיא לרבנן
.
כשהחול נותן את כחו ומתרומם בכל תועפות עזו לסעוד את הקודש, כשתוקף כח החול הכלול בקדושתן של ישראל הכריע את כח החיים המצרי בה' בשבת, בא אח"כ אור הקודש המלא להשלמתו, ונאה הדבר שריש ירחא דאייר יהיה בשבתא . וכאשר הקודש מתמלא ומופיע, אז הוא מכשיר את כל התוכן החולני להיות בא בתור מכשיר לקודש מראשית הוייתו, שהיא מעלה יותר עליונה מאותה המדה שהחול העשוי כבר, העבר, נלקח בכל רכושו אל מרום הקודש כתוכן ה' בשבת , אלא לכתחילה, מתחיל מחד בשבת להיות האור בא מן כל ימות החול, שפעת החיים, יושר השכל הפשוט הבא מהופעת החושים, החברותיות וכל תוכניה, והכל מתעלה מראשית יצירתו להיות בא בהקדמה לאור תורה, המופיעה בכל עמקי תהומות כמו שהיא מאירה בכל גבהי מרומים. וזהו נגד אותה ההשקפה של צורך השארות חלק אחד מן החול במקומו, בתור צל המוסיף הוד האור, כי הכח המכריע בשני האופנים, בלקיחת העשוי כבר אל הקודש, וביצירה מראש מקדם ערכי חול לשם קודש, אינו מצריך שום השארה מיוחדה במערכת החול, והאור של הקודש שלם ומבהיק הוא מכל צדדיו, בלא שום צורך של מחשכים להבליטו, ו קשיא לרבנן .
שבת ט נד
נהאמרי לך רבנן, אייר דההיא שתא עבורי עברוה
.
הזמן יש לו תכונה עצמית ותכונה אמצעית. תכונה עצמית מצד אותם ההופעות והרווחים, העדונים והענוגים של הזמן ההוא בעצמו, והאמצעית היא מצד אותו התוכן שזה הזמן מכשיר ומכין למדרגה יותר עליונה ומלאה מזו שהוא בעצמו מוכשר לזה בנקודתו העמדתית, בחוגו המיוחד לו. בחדשים, מתואר הדבר בתיאור החודש המלא והחסר. המלאות מורה על הרחבת הזמן מצד תוכנו העצמי, שמצדו אין לדחוק ולצמצם את ערכו, וראוי הוא להמדד בטפיפה במדה שוחקת. והחסר מורה יותר על תכונתו האמצעית, שע"כ הוא מתפשט רק ע"פ מדת ההכרח ולא יותר. אותו החודש הממצע בין הופעת יציאת מצרים להופעת מתן תורה, מצד יחושו אל הגודל שבאלה המעמדים יש לו תואר שביל ממצע ומעביר שהוא התוכן של התכונה 1 האמצעית שבזמן, שלעומתו מצטייר תיאור החוסר בחדשים. אבל יש עוד אופן באמצעית שהיא מטרה לעצמה, כלומר לא רק מעבר פשוט, כ"א כח מורכב שמכשיר לקלוט שני אורות והופעות גדולות, שמפני גדלם ובהיקותם מוכרחים להיות מופסקים זה מזה הפסק זמני. וזה הזמן כשיש בו משום הכשר מורכב, שקונה )העצמית( ]עצמות[ מורכבה משתי התמציות, יש לו כבר מטרה עצמית.
הקנין של יציאת מצרים הוא קנין האופי העצמי שבחירות האומה, העמדה על התכונה הנשמתית, מחופשה מכל מועקת זרים, והתכונה של מ"ת הלא היא אותו האור האלהי שראוי להקלט רק בהיות 2 )העצמית( ]העצמות[ הישראלית. כבר משוכללה ומוצאה לאור. החודש האמצעי, ירח זיו, הוא אשר קלט בו את ההכשר המורכב של )העצמית( ]העצמות[ הטפוסית הישראלית והקליטה העליונה של אור התורה שהוכשרו עי"ז, ומתוך אופיו המיוחד, עם כל מה שהוא משמש בתור מעביר ממעמד חזיון גדול של יציאת מצרים למעמד החזון המתרומם מכל גדלות של מ"ת, שהיה ראוי מטעם שימושו ההכנית להחסר, יש בו ג"כ משום תוכן עצמי מורכב, שע"כ אייר דההיא שתא עבורי עברוהו ._
נות"ש "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן"
.
חידוש הצורה הרוחנית של האומה, בהשפעת הקדושה באופן הנראה לחושים, בקנין של נחלה הנמסרת לדורות, הופיע בחידוש החודש הראשון , ראש חדשים 1 , חודש האביב 2 , המורה על הקישור הגדול שיש לכל היקום עם חידוש הצורה הישראלית, הנותנת נשמה עדינה רוחנית עליונה באף כל יציר נברא. עברה השנה הראשונה, החרות פעלה את פעולתה, התרוממו עד הגובה העליון במתן תורה, עבר עליהם כוס התרעלה של העגל, שסופו גם הוא בכל עומק מרירותו לטובה יהפך, להורות שגם הנפילה הרוחנית היותר איומה, לא תשבית את הוד הקודש אשר לאומה עליונה, בת אלהים זאת, והוחל התיאור המשוכלל בפועל הגשמי. בשנה השנית נקראו, אחרי אשר התעודדו מנפילתם, לחיים חדשים, ברית עולם לא תשכח. השנה השניה בצעדה לא הניחה חלק ממנה מבחוץ, כולה כנוסה היא בתקופת הוד הפריחה, באחד לחודש . - והמשכן, החובק בקרבו כל רזי עולמים, כל יחוסי ההויה בגלמיה והופעותיה השונות, ברוחניותה היותר עליונה, ובכל הוד מוסריותה וצחצחות רעיונותיה, תוקף נצחון קדשה ועזוז עליותיה במרומי שפרירי אל נורא הוד, ויחוס הכל אל נשמת ישראל הכוללת כל, המרקיעה למרומי כל, - המשכן הוקם, הכל פעל בעדו, כל איתניות העולם, שפעת רוח אלהים המחדש כל היקום, הקורא ליש בכללו לאור באור החיים 3 למטרת קודש נשגבה, רחפה בהקמתו, והוקם המשכן ._
נזתנא אותו היום נטל עשר עטרות
.
ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים. ישראל בתור תמצית האנושיות כולה ותמצית היש בכללותו, מאוסף בצורה מרכזית לרומם ולשגב הכל, הופעו בהשלמתו הצורית, אוצרות האורה הכוללים כל החמודות האישיות, החברותיות, ההיסתוריות והעולמיות. הקישור שבין ההקמה המשוכללת של ישראל לחזון כל היקום יחד, הובלט בראשון למעשה בראשית של יום הפלאים הלזה, של ההופעה הראשונה של שכלול צורת האומה גם בתכונה המוחשית. ובאשר המשטר הלאומי איננו יונק ממקור דל ורזה, לא מתביעות ארעיות ושלהביות בשריות של צרכי שעה לבדם או של נטיות פורחות ונמללות, כ"א ממקור חיי העולמים, מידי אביר יעקב 1 , יוצר בראשית, נוסדה המשטריה הלאומית אשר לגוי קדוש 2 . ע"כ אז ביום השכלול הגדול, הוכרה ג"כ ראשוניות של הנשיאים, ראשון לנשיאים . וכאשר הסדר המשטרי של האומה יוצא לאור בקויו היותר יסודיים, כבר מתבלטת היא הצורה הרוחנית העליונה בקביעות אישיה נושאי דגלה, בתכונה מכוננת מראשית היצירות הנפשיות, ראשון לכהונה . והכהונה בו ביום גומלת היא את פריה, מראה את חילה, לא בכח בשר ולא ביסוד הסכמת בן אדם חציר, כ"א ע"פ עצת ד', העבודה המוארה מפי יוצר כל, עצת ד' אשר יעץ על עמו ועל כל מעשיו, אשר נמסרה לנחלה להתמלאות ע"י בחירי קדושי עם קדשו, ראשון לעבודה . ועבודה זו, כשם שרמו ערכיה מכל בינת אדם, ומרוממה היא מכל הסכמת שכל ודמיון, ככה הראה אדון הנפלאות עדותו נאמנה לעיני עם פלאים בירידת האש , להראות לעיני כל, לספר לדור דורים, כי יש רז אלהי במערכת המעשים המסורים לסגולת האדם, וכי בנין העולם ושכלולו ע"פ עצת ד' מחולל כל, אחוז הוא בחוברת באלו הפעולות המדוייקות מצד עצמן בדיוק אלהי. והפלא העליון אור ד' אשר הגיח 3 מראש מקדם בראשית היצירה, לקרא לעולם ומלואו שיקומו ויעמדו להיות יש, קורא הוא תמיד לעם עולמים גוי איתן, ישראל, למלאות כל חלל העולם ההכרי בהודעת השקפת עולם ברורה ונאמנה זו, ובהשקפת 4 עולם מובעה מעומק רז היצירה הכוללת כל צורה וכל חומר, המאחדת בגדלה את הכל, היא מאחה בקדשה את כל צרכי בשר בקודש, ואכילת קדשים בתור פעולה נשגבה המותאמה לכל תוכנים אדירים בקודש, נתגלתה אז בפועל לחג 5 לדורות. וההופעה המורגשת בכל חוש פנימי וחיצוני, בכל מסבה ועלילה, בעולם הפנימי והעולם החיצוני, הקישור של האלהות עם העולם במלא כבודו, בפועל ובמעשה כמו בשכל ובהופעה רוחנית, בהנהגה תולדתית ויצירה נשמתית המשלחת ענפיה מעולם עד עולם, )השארת) ]השראת[ השכינה הראתה אז בראשית את הודה המזהיר, ראשון לשכון שכינה .וכח החיים, מקור כל הצלחה, מעין כל ברכה, ברכת עולם לכל עולמים, ברכת נפש לכל אישיות מיוחדה, ברכת עם לאומה לדורותיה, להתאזר בתעודתה וצביונה לעד, הכל אחוז ומשורג ממקור החיים העליונים הללו, מידי יוצר בראשית, ראשון לברך את ישראל . והחטיביות המיוחדה של האומה ואחיזתה הכללית באור ד', ובדיוק המעשים ותיאור החיים על פי ד', היא היא הגורמת להמרכזיות הכללית, השמירה מהתפוצצות הכחות והציורים מיסוד המעשה הנקדש, ראשון לאיסור הבמות . והמרכזיות המאחדת את נשמת האומה בחוברת יחד, היא היא המטביעה את צורתה על הזמן, לקדש את הזמנים, לצייר את תוכן חליפותיהם ע"פ האור האלהי הבהיר אשר הופיע בימי צאתנו מארץ מצרים, לדעת את אשר עלינו להיות בעמים ובעולם, ואת אשר נתוה על לוחות התולדה כולה בקידוש הזמנים, "החודש הזה לכם ראש חדשים" 6 . השנה מקבלת את צורתה לכל חליפותיה אשר בטבע המוחש, זרע וקציר קור וחום 7 , ע"פ אותו הרושם הכללי שהאורה האלהית הופיעה בראשון לחדשי השנה, בהגלות יד ד' על עבדיו, על עולמו. ותולדות מעשיו, ראשון לחדשים ._
נחומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבתא דאשתקד ד' בשבתא, דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה
.
שלשה סדרים מופיעים במערכת הזמן, השבת החודש והשנה. השבת קודש עליון מיוחד 1 מהגניזה העליונה של חביון ביסוד העולם מאור האלהי ברצון עליון, "בדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" 2 , הגודל של חשבון העולם מפליאת היצירה בראשיתה שהיא למעלה מכל חשבון ודעת, לא תוכל להתלבש בשום שכל והגיון, ותפיסתה עם החיים היא סוד הברכה העליונה המיוחדה לישראל האמונים ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". החודש, חשבון הכרת הזמן במשטריו מכוון נגד העולם הפרטי שהאדם מרגיש בחובו ע"פ רישום עולמו וחוגו. גדול ממנו הוא היקף השנה, שכח המאור הגדול משותף בה. מוצא האדם ע"י מחוגו ומשתתף הוא עם העולם הגדול ורשמיו הכלליים, ומן הכל שואב הוא את חשבון רוחו וצביון חייו. מהלך האמת העליונה אינה מוכרה בכל אורה בתוכנים היותר תחתיים, קדושת שבת, יסוד האמת העליונה אינה מתגלה בחשבון הזמנים ואין לה עסק עם הקביעות, אבל מכריעה היא בגניזה את כל התוכן המסומן ומחושב. כח הכרעת הרוב ניכר ע"כ בהזזה בערכי הימים השבתיים, ע"פ מהלך הזמנים השנתיים והחדשיים בעמדת העולם בכללו, ובהופעת התורה ביחש לקדושת הזמנים, הוכרה ההזזה ההכרעית, וארבעה ימים , שהם הרוב משבעת ימי השבת, מכריעים הם תמיד. יותר מזה לא יוכר ההפרש בין ר"ה לר"ה ובין עצרת לעצרת . לא יוכר ערך הרישום של הקביעות השבתית לעומת התנועה והחישוב החדשי והשנתי. ואם השנה מעוברת אז החשבון הכללי של הקפת החמה מגביר פעולתו, משלם חובו להשלים את ההקפה הפרטית החדשית של הלבנה, מתאדרת האורה, ועוד מניה אחת מתוספת ממעין החשבון העליון שלמעלה מכל חשבון וחישוב, ממקור השבת, ואם היתה שנה מעוברת חמשה ._
נטנט. הו"ל ריש ירחא דאייר מעלי שבתא וריש ירחא דסיון שבתא, קשיא בין לר"י בין לרבנן. מהחול הוא [ש]אפשר לדון אם ראוי להשאר חלק שלא נכנס בהקפת החודש הנשא של התגלות אור החיים של תורה בעולם, או אם הוחל כולו ונכנס בהקפת הכנת הקודש בכל מילואו. אבל שישאר חלק הקודש, אור השבת בתור הכנה לימי חול הבאים אחריו, זהו דבר שאי אפשר, וריש ירחא דסיון של מ"ת (=מתן תורה) ראוי להיות או בחד בשבתא או בתרי בשבתא וקשיא בין לרבנן בין לר"י אם היה ע"פ החשבון חל בשבת עצמו.
שבת ט נט
סס. לר"י ז' חסרין עבוד לרבנן ח' חסרין עבוד. המלא והחסר בחדשים מבליט את הריכוז בפרטיות כפי הראוי להשאיבה המקורית מתוך העצמיות הנפשית פנימה, בחיסור, והיציאה אל הכלליות ורישומיה בהופעה מתפרצת בעוזה מתוך גבול הריכוז, - במילוי. השוית המשקל שבין הריכוז וההתפרצות אל הכלליות, היא מתוארת בחזיון בשנה השוה שאחד מלא ואחד [חסר]. הנטיה להתעמקות פרטית הנחוצה להתבססות הנפשית, מכבירה את חשבון החסרין, מבלטת היא את הצורה הזמנית המיוחדה ביותר, ואם מעריכים את ערכי החול באיזה צורך של התודעות מתוכו על הקודש בבחינה של יתרון האור מתוך החושך עצמו, יש מקום להרבות את מתיחת הקו של הפרטיות הריכוזית עד כמה שהיד מגעת מבלי לטשטש את הצורה של הזיקוק אל הכלליות, ולרבי יוסי ז' חסרין עבוד. ולרבנן, המשאירים את החול בעמדת גבולו, הריכוז הוא עוד יותר מוכרח. והצמצום הפנימי פועל אחר כך להיות האור מבהיק מתוך החשכה, לא כמה דמנהיר שרגא בליליא מנהיר ביממא, וח' הסרין עבוד והחשבון מתמצה לקביעות ר"ח סיון בתרי בשבתא.
שבת ט ס
סאסא. דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא. כשמתכנסים ביחד במיזוג המון הכחות האבירים והחזקים שבנפש עם הכחות העדינים והרגשניים, תצא מהם התמזגות רוחנית נפלאה קדושה ונהדרה. השפעת הגלילי, זה המוטבע באומץ בתוקף וטבעיות, גלילאי לא דייקי לישנא ותלמודם לא נתקיים בידם, אבל הם הגבורים אשר מעולם, הלוהטים ברוח האומה והארץ. ורב חסדא, דחסדא שמיה וחסדאין מיליה, בעל הרגש הנעים הדורש "בזמן שמצנפת בראש כה"ג עטרה בראש כל אדם, נסתלקה המצנפת מראש כה"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם", השפעתו התמזגה ביחד עם אותו העז הגלילי, ויצאה מזה דרשה מורכבת שיש בה עז והדר גם יחד.
שבת ט סא
סבסב. בריך רחמנא דיה(י)ב (לן) אוריין תליתאי. התורה הנביאים והכתובים מבליטים ביחד את עשרה של תורה דכולא בה. החיים, תורת החיים, העולם, החזון והמציאות כמו שהיא, חזון הזמנים העמים והרוח, הממזג את העולם המציאותי עם החיים המורגשים אלינו ביחד וממצה את מהותם אל תוכיותנו במזיגה פנימית.
התורה תורת חיים, "ובחרת בחיים". הנביאים חוזי העולם, מוציאים הגות לב ברוח ד' אשר דבר בם, - על הגויים ועל הממלכות, על הבנין ועל ההירוס, על העוברות ועל העתידות. הכתובים ממזגים ברוח עדינותם, קליטת מוסרם ורשימת אופייהם, את החיים עם המצוי העולמי ביחד, והאוריין התליתאי הזה רוח חיים של עולם מלא, אשר [אין] דבר מוזר לו, הכל כלול בו והכל אחוז באריגתו הגדולה, לא יחסר כל בו.
שבת ט סב
סגסג. לעם תליתאי. שאיפת החזיון הרוחני, העליונה, הגשמת החיים ע"פ המאויים של הרוחניות העליונח, של הופעת רוח הקודש ונועם האלהי המזהיר בנשמות המאושרות, המעלה אותם ממעל לכל עניני התבל וצרכיה וחשבונות הרבים של בני האדם, - מצד אחד. השתילה בתוך גבולי החיים המקושרים ברצון הבנין החברותי ומשאלותיו, הממשיכים אל עמקיו את החפץ העליון שממעל לעולם. המיזוג, לפשר על ידו את ההנמכה של (ה)משאת הנפש העליונה עם הרוממות שממעל לכל מבוקש, מוגבל, ומשאל עם, כוננו שלשתן יחד ברוח האומה, ע"י ההפלגה הנפשית של החילוק המובדל אשר לכהנים לויים וישראלים. החלק המקודש אשר - בעצם תכונתו - ד' הוא נחלתו ומשאלותיו עולות ממעל לחוג החיים המצומצמים וגבוליהם. הלויים מקבלי הדיבור והרעיון, המסבירים ומבארים, מקשיבים את קול הקודש, ומבינים אל יופיו והדר קדשו, משתוקקים להרחיבו בכל השדרות ע"פ אותה הצורה שיוכל להתמזג עם החיים. וישראל הגוי כולו, העובד, הלוחם, הבונה והמישב את העולם, כולם יחד מתאימים להצגת רום הקודש אשר בחטיבתה של תורת אמת.
שבת ט סג
סדסד. על יד תליתאי. התוכן המלא של הדרכה עולמית צריך להיות מבוסס בשלשה תוכנים, שהגדול שבהם הוא הנושא בקרבו את חלקיו הקודמים לו בזמן ובערך חלקי. המשפחה והאומה הם היסודות שכשהלב מתמלא מהם, והשכל מודרך על ידם ולאשרם בכל מלא השכלול, בא אח"כ החזון של העמדת הכלל אל השיווי של ההכללה הגדולה העולמית, וזה כבר אי אפשר בצביונה כ"א במילוי האלהי המעמיקה עד תהום הכללות וכל מקוריותיו.
במרים התיצבה ההתאשרות של המשפחה, זהו הגובה של האשה בקדשה וגדלה, כשמכוננת את המשפחה בצביון מתאים לחטיבה הגדולה שהאומה והעולם מתיצבים עליה. אהרן זהו התוכן של האומה, הרוממות של הקודש החפצי של כל החיים, לעדן את היסוד של הכללות הלאומית בדרכי שלום מתאימים אל החיים, ובעומק רענן המתאים לתכונתה ברום קדשה, המאשרת אותה ישר למטרתה הרוממה בשיגוב מדותיה, בהארת שלומה ובכל כליל יפיה. ובמלאת התוכן של המשפחה והאומה, בהוד מעלות הקודש, כלל בחיר האחים את כל הכשרונות שקדמו וחוטבו בכל אחד מהם, בצורה עליונה, להעמיד עם סגולה מכל העמים להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש בעד כל הארץ. ולזה הוכן לקבלת התורה האח המשולש הזה, הסופג בקרבו בכל הוד מילוי של נצח נצחים, כל מה שיש מאור אלהים חיים ביקרת מחצבת הקודש של המשפחה ושל האומה בפרטיותה, להעמיד הכל נוכח ד', "היה אתה לעם מול האלהים, והבאת אתה את הדברים אל האלהים", על יד תליתאי.
שבת ט סד
סהסה. ביום תליתאי. להקשרת החיים אל המרומים העליונים, אל זיו ד' אמת, אחרי ההתקשרות הצמצומית שחיי החומר, והשליטה הבהמית שבהם, מעכירים את הצד העליון של הוד האדם, - צריכים שלשה צעדים חלוקים למערכות הכשרים זמניים, הראויים להתאחד עם סידור של ימים מחולקים. הנתיקה מאת ההצטמצמות החלקית המשפילה, הדרכת החפץ הפנימי אל האור המרוחב שאין לו גבול והתעכבות, והאחרון, המגמה המאושרה, ההתאחדות עם האור האלהי העליון, המרחב של אין סוף לבהירות והשלמת חיי עולמים, בעד כל. והם הם שלשת ימי הפרישה, שהצעד האחרון הוא כבר מלא כל, באין דבר להוסיף, כי די באלהותי לכל בריה, ביום תליתאי.
שבת ט סה
סוסו. כמאן כרבנן. [כרבנן], המבליעים את האור האלהי הזורח באדם, בדעתו ושכלו, בתוך האורה האלהית המפולשת העליונה, עד בלי צורך של מעברה פרטית והוספת דבר מדעת עצמו, גם בכדי הערך של הסכמת דעתו העליונה של הקב"ה, כי אם סוד האחדות האלהית בצירופה, אחרי אשר פונה דרכה ואבני המכשולות הורמו, הרי היא כמעין המתגבר ועולה, שאיננו צריך להארת מדריגות והופעות מחולקות מקבלות תוספת, "הכל יוכל וכוללם יחד".
שבת ט סו
סז"ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.
החופש הרצוני הוא תוכן מיוחד לשכלל על ידו את הכישרון המוסרי אשר לאדם, ומפני כך יש לו שליטה מיוחדת בגבולו וחוגו. אבל עצמיות הרצון בעצמו הוא התוכן המהותי של האדם, ועליו ביסודו לא שייך לומר שום תואר של חופש. אין אנו בני חורין לרצות או לא לרצות. הרצון הוא עצם החיים, והחיים הינם מצויים בנו שלא בבחירתנו. אנו שולטים רק על הטיית הרצון לאחד מן הצדדים, לימין או לשמאל, כאן יש יד הבחירה.
ואם התורה היתה רק מתפשטת על התוכן המוסרי של האדם, היה הדבר ראוי שתינתן בבחירה חופשית גמורה, אבל באמת התורה היא הבעתה של העצמיות המהותית של האדם, כפי מה שהיא. העברת התורה היא התנכרותו של האדם, שמתנכר מעצמו, ומשנה את טבעו, "משנה פניו ותשלחהו" (איוב י"א, כ'). על כן ראוי הדבר שתתגלה התורה התגלות מהותית, התגלות שורש הרצון ולא התגלות ענפי הרצון.
ומזה מסתעפת גם כן הידיעה שאין התורה תוכן פרטי לישראל, וממילא שאין ישראל מציאות פרטית בעולם, אלא הכל נארג ונמזג מתוך התמציות של כללות ההוויה, אם כן הכל מכריח ודוחק את מציאותה של התורה, וחקיקתה, וקבלת ישראל אותה.
וההר אשר זכה שיהיה מרכז העולם כולו - לא במקרה בא הדבר. כי בוודאי יש יחס למציאותו והזרחת המרכזיות של אור חי העולמים עליו - הרי הוא ספוג בכח של כלליות. ומתוך אותה הכרעה של הסיפוג הכללי שבו, הרי הוא מלא כח מכריח את המתגלה שאי אפשר כלל לתאר חיים ומציאות למהותיות הישראלית בלא קבלת התורה. ועמדתם של ישראל הרי היא מכוונת להיעשות בסיס לכל הריכוז שאז חל על המציאות של ההר, "ויתיצבו בתחתית ההר". בכח האצור בהר אשר ירד עליו ה' באש (שמות י"ט י"ח) ספון כח מכריח, אם אתם מקבלים את התורה מוטב, הרי אתם מגלים את מציאותכם העצמית כמו שהיא, באמיתת הווייתכם, ואם לאו שם תהא קבורתכם, וכל המציאות כולה מתקוממת לנגדכם כאשר אתם מתקוממים מול עצמיותכם.
שבת ט סז
סחאמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבה לאורייתא.
אלמלא היה אור התורה שתול בישראל בבחירה חפשית מיסודה, לא היה התוכן המאיר ומחיה שלה מאוגד בפנימיות עצמיותה של האומה ובמעמקי נפשם של יחידיה, ואז היה הדבר אפשר שהעברת התורה בפועל מצד הבחירה, תמחק את אותו הרושם של החיים והקודש שהתורה צריכה לעשות בהם. אבל כיון שהעצמיות הישראלית מאוחדת עם התורה ע"פ הכרח כללי של כל היש, אין העברת התורה פועלת כ"א טשטוש חיצוני על מהות האומה, אבל התכונה העצמית הרי היא תמיד נשמרת, כי הכלליות שלה היא למעלה מכל יסוד של בחירה ושל אפשרות של שינוי. והדבר עומד למעלה מכל התגלות פרטית שברצון. אפילו כשמתגלה בפועל ובמעשה בהיפוך, הרי המודעה הרבה כוללת הכל, שאין כל המעשים הנעשים נגד התורה מכוונים כלל לפגע ביסודה, מפני שהיא מרוממה הרבה מכל אפשרות של פגיעה ע"י שום התגלות רצונית. והיא המודעא הרבה העליונה מכל סתמיות של מודעות, שאין כונתה של מודעא זו החלשה לקיום קבלת התורה, כי אם התגלות עליונה שכל מה שאפשר להיות עובר ע"י יצרי לבב האדם מהעברתה של תורה, אינו משנה כלל את תכונתו של הרצון הפנימי העצמי של ישראל, העומד למעלה מכל חירות וחופש בחיריים, מודעה רבה לאורייתא.
שבת ט סח
סטאמר רבא, אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש.
היסוד הטבעי שבקדושה שמפעם בחזקה בנשמתן של ישראל, אינו מניח את היסוד של הבחירה החפשית להתגלות בכל מילואה. ומאז עמדו רגלי אבותינו על הר סיני, אורות החיים הטבעיים שבקדושה מתגברים והולכים בגלוי, והתוכן החפשי של בחירת האדם עומדת היא בצורה עלומה, עד אשר רק בהשתערות רוח עועים של שכרות נוראה, אשר ליצרא דע"ז ביסודו, היה אפשר לצאת אל הפועל מין תואר של בחירה בישראל. ומפני הארס הגדול שהוכרח להתכנס עד כדי העמדת הבחירה המעשית במשקל ישר, היה הצורך של יצרא דע"ז להיות מרובה כ"כ בעז כחו. הירידות הכלליות גרמו אח"כ החלשה רבה להארתה של טבעיות הקודש, ובימי אחשורוש, אחרי שקדמו הנפילות המאוחרות של השתחויית הצלם וההתנאות מסעודתו של אותו רשע, כל אותם התוכנים הזרים שחדרו בישראל, גרמו האפלה להאור של הקדושה הטבעית, גניזת אורה במחבואיה של הנשמה, מבלי להגלות בהופעת כחה. וזו גופא היתה עצת ד' עמוקה, כדי שתהיה אפשרות לכח הבחירה השקולה לצאת אל הפועל בפעולתה. וזה נעשה אח"כ לטובה אחרי התשובה שבאה ע"י גזירתו של המן, שהונח מקום לפעולה בחירית, הבאה מהכרעה חפשית שבנשמה, לפעול את פעולתה. וכאן נתקיים בפועל, בתור אישור וקיום, בהוצאה מן הכח אל הפועל בתוכן רצוני, ששייך בו קיום לקיים את המצווה מאז, אשר מני אז היה בתכונה של קבלה עצמית, חטיבה של מהותיות קבועה, שאין בה מילוי היסוד של חופש בחירי, וכעת קיימו מה שקבלו כבר.
שבת ט סט
עאמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. כל מה שיוצא בבהירות גלויה אצל השכל היותר עליון, היותר צח ובהיר, המעוטר ברצון היותר עליון, מקודש ואדיר, - שביחד עושים הם את צביון החיים היותר שלמים, - מונח הוא בגניזתו בכל השדרות של היש כולו מתחתית מדריגתו עד רומה, אושר המציאותו במגמתה התכליתית, רום נשמת האדם ובהיקותה, אומצה וחסנה הטהורים, במעמדים הנצחיים החובקים כל אושר, כל שאיפה וכל עדנה, שאל הפועל אינה יוצאה כ"א ע"י האגד האלהי - והתגלות אורו בברית עולמים, - בישראל, ומיסוד כנסת ישראל לאדם ולעולמים כולם, בחטיבה אחת, חוברת עליונה מתאימה עדי עד. והחוסן הרוחני המיוסד [הוא מיוסד?] על יסוד החירות הבחירית, אשר יסודו העצמי ברום המעלה הרוחנית העליונה הוא גנוז, השמים מספרים את הכבוד העליון של הוד נשמת כל היקום המפוארה, בנקודת ציון המצויינת, אומת עולמים, כלילת יופי. והארץ, הרי בחביונה, כל התיאור - המסופק בהתחלת צמיחתו, והמובטח בגאון התעלותו, אחרי אשר ילך ואור - שיש בתכונתה של חפשיות הרצון, עזה וחסנה של נשמת היקום, הוא כלול בה. והחרדה מלפפת את היסודות הארציים כולם, פחד פנימי מגורל נעלם, מה יהיה אם זה החופש לא יבא למגמתו. כל שאיפה הרי בטלה היא, כל מגמה הוייתית אפס ותוהו נחשבה. ובתוך אותה ההתפשטות הפחדותית, עלומה היא בטחה עליונה אשר לא תוכל להתגלות בארץ כ"א בזמן התגלותה והראותה לעין כל, בזמן שכבר התבטאה ועמדה במרחב, אחרי שהד קול הסכמת עולמים אשר לעם ד', - הנושא עליו את אחריות כל היקום ואור חייו, - התבטא בנעשה ונשמע, שאז החטיביות הרצונית החפשית - בהתפשטות ענפיה, עלתה עד מרום שרשה העלום שהוא כולו איתן בל ימוט, מוכרח ומחוייב באומץ ספירי, "כפטיש יפוצץ סלע", בתחילה יראה ולבסוף שקטה.
שבת ט ע
עאעא. ולמה יראה כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ה"א יתירה ל"ל מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר [להם] אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. הולכות הן המגמות מעולפות במחבא המדרגות, מעומק תחתיתן עד רום שמי מעלותיהן. הרעיון האלהי שהוא כל היש כולו ערכו מהותו תבניתו גילוייו עזוזו ועצמתו, הרי הוא מעופף ומשוטט הולך וזורם פועל ומתגלה בכל המערכה ההוייתית, הכל היא חוברת אחת וכל עומק נעוץ בכל רום. והרום העליון, גודל רוח האדם, גדלו ברוממות קודש בחוסן יה - הוא יסוד עולמים. בהתגלותו בעזוז קדשו הכל מתבסס, יש לכל נוצר, לכל בריה, ערך נשגב, הכל מתנוצץ מזוהר כל, הכל ממלא תפקיד מהודר בזיו תפארה. בהחסר החופש בהגלותו ברום עליוניות קדושתו, בהעלם העצמיות האלהית החפשית של האדם המתגלה בסגולת ישראל המתנוצצת רק לאחר הקשרם בחיים העליונים מלאי העולם שבסגולת יקרתה של תורה, הכל נעתם, הכל הולך לטמיון, נרדם תרדמת מות. ורוח אלהים חיים היוצרת כל עולמים - העולם הזמני הריאלי המצומצם, בה"א נברא, העוה"ז, הרי שפעת חייו הולכים קשורים בכל מפלשיהם אל התקוממותה של הצורה העליונה החובקת כל ומחיה כל, זיו העולם אשר ברוח האדם, השלם באור אלהים חיים, - הקשור ברצון המוחלט העליון המתגלה בתורה.
הספק המולט במאפלי אי אפשרותה של ההתגלות המובלטה למה שתלוי ביסוד החופש של הבחירה, המתרוממת ממעל לכל כחות החיים, טרם הובלטה בהבעת האומר הכולל כל, להקשר בברית אלהי ישראל עדי עד, הכל נתון בתעלומת הספק. הארץ יראה ורוח היראה וספקנות הקיום כולל כל החיים וכל הכחות עד אשר מכללות הכל במרכז היש שנתרכז בכנסת ישראל פרץ זרם עצמיות החיים במילואו והובע הקול המקשר את נשמת האדם במקור חיי העולם והחיה את כל היקום עם כל הוייותיו, הכלליות והפרטיות, במסילת החיים הקיימים עדי עד. כל ארחות היצירה, כל תעלומות היש, הטבע ומה שלמעלה ממנו, מה שלפניו ומה שלאחריו, הכל אחוז בלולאות התנאי המקיף והעליון, הכל תלוי אם ישראל מקבלים את התורה, הכל קונה לו מגמה ורוח אידיאליות של הגעה מגמתית רוחף על כל והם מתקיימים, הכל מתקיים מפני שיוכל הכל לשאוף, הכל בא למגמה מכל שיש לכל עתיד, והעתיד גדול ורחב הוא, רוחב אין סוף לו, וחמדת גדולת עולמי עולמים הוא מלא. והה"א הגדול ממלא את כל היקום, היצירה כולה בקישוריה, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים. ואז למפרע חיי כל, חיי עמדה וקיום הם, חיי בטחון ומגמתיות, והאומץ היסודי שולט בכל. ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ומתהום האפס יגבל עולם חדש, עולם אשר רוחו העליון יבא למגמתו ויביא עמו את כל היקום לאותה רוממות התעודה אשד דבר אלהים שם לפניו. וישראל עושה חיל, וגבר והבליט את רוחו, הכשיר את עצמיותו ובסס את היש כולו, והציל את כל מעשה בראשית מכליון, מחוסר מגמתיות, בקיומו של התנאי, שקבל את התורה, צדקה עשיתם עם עולמי שקבלתם את תורתי.
שבת ט עא
עבעב. דרש רבי סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו [ישראל], ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב." כשהאורה העליונה של טבעיותה האלוקית של הנשמה מופיעה במילואה, פוגשת היא את התכונה הבהירה של מלאכי השרת בשני ערכיה. בערך הטבע הרוחני של האופי הנשמתי המתגלה ברצון אדיר וכוח פועל כביר בכל מרוצות קודש של טהרה וקדושה, בכל מילוי חפץ אל עליון ב"ה, והמילוי הטבעי והרצוני הנאדר בקודש הוא משפיע ומחולל מאורו כל אותו האוצר של ההשכלה והתבונה המבורכה. והוא היסוד העליון של הקדמת נעשה לנשמע, שמלאכי השרת אינם צריכים אז לרדת אל אנשים כאלה, כ"א באים הם במהלך ישר ופגישה של דרך סלולה. כשהתוכן בא אצל בני אדם, כבר נראה חילוק בין עצמיות הטבע המכונן בקדושה, ובין שפעת השכליות היוצאים ממנו, והם נעשים שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
אבל בירידת החיים ושלהבת הקודש הועמה, אין הטבע האלוהי העליון של הנשמה מתגלה בתעצומות עוזו, ואין השכלה שופעת ממנו להזיל פלגים כימי קדם הטובים. אם נשארו רשמים מימי הטובה במעמקי החיים הרי הם רשמים פרודים ומנוגדים. הטבע במעמקיו יש לו געגועי קודש שאינו יכול להוציאם אל הפועל, והמון רב של טבעיות מרה ומחוללה מקיפה סחור סחור את הנקודה העלומה של הקודש, והרי היא פורחת ומסתלקת. וההשכלה שהורשמה מאז ברשמי קודש, שהרבו כל כך מחשבות חשכות של דעות נפתלות של חכמות מעוותות להקיפה, הרי היא ג"כ הולכת ומתפרדת מהנושא האנושי שהיתה כ"כ קשורה בו. הנפילה הולכת ומתעמקת, המון סיבות רוחניות עליונות הולכות ויורדות ממכון רומן, לחבל את הישות שכבר נתדלדלה. המהלך של הטבעיות וההשכלה כבר נעשה שונה זה מזה עוד טרם שבאה הירידה היותר עמוקה, ומלאכי החבלה אינם יכולים לעשות משלחתם כפולה בעת שהערכים כ"כ פרודים הם. החיבול הטבעי, לו מהלך אחר וסגנון אחר, והחיבול השכלי, לו ג"כ סגנון ומרוץ מיוחד, ק"כ ריבוא של מלאכי חבלה ירדו ופרקו את העטרות שהיו כפולות אחרי שנפרדה לגמרי חבורתן ותיומתן נתחלקה.
שבת פט ע"ב
עגעג. אמר רב חמא בר חנינא בחורב טענו בחורב פרקו, בחורב טענו כדאמרינן, בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כשהמחשכים מתגברים אחרי שהופעה אורה רוחנית בהירה בנשמה, התוכנים המערפלים ומוסיפים חשכה אינם מושגים אחרים כ"א אותם המושגים עצמם העליונים והבהירים שבעת הכושר, שהאדם מוכן ומותאם אליהם, הרי הם משחקים לפניו בבהירותם ועז אורם בכבודם וקדשם, - בעת הדלדול והירידה הרי הם מתהפכים לפניו לצלמי בלהות, ו(ה)תוכן הקודש בעצמו מתחלל, ומהות הזיו נטל ממנו. והנטילה נפעלת מעצמיותה של המעלה, מהכשרת היתרון שהופרעה פעולתו. בחורב טענו, בחורב העמדו על מרום הפסגה של אנושיות עליונה, שחברה אנושית טבעית כבר לא היתה ראויה לסמנה, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם", ובחורב פרקו, זה היתרון - המרומם בעצמו - הוא הוא הגורם את הפריקה, את ריקניות חיי האור, התום והקודש העליון. הכשרון המופלא מתהפך בעצמו לכח שולל מאפס ומחשיך, עד אשר יואר באור המרפא העליון הכולל רפאות כל התחלואים אשר לאדם ואשר לעולם, אור התשובה העומד אחר כתלנו.
שבת ט עג
עדעד. אמר ר' יוחנן וכולן זכה משה ונטלן (שנאמר) [דסמיך ליה] "ומשה יקח את האוהל". הצבעים הרוחניים שמתפשטים בנפשות, בבהירות שונה לפי מעלתו של כל אחד ואחד מהאנשים המוכשרים שאותה הנהרה העליונה תופיע עליהם, במדריגת הקודש העליונה שהופעה ע"י קבלתה של תורה, הכל הוא נמשך ונתפשט מיסוד האור הגדול של חכמת אלהים העליונה, שהיא שרויה בנשמתו הגדולה של אדון הנביאים, רבן של ישראל.
אמנם באיכות עליונה מאד כלולה היא האורה בעומק שרשה, בצורה עלומה, אשר לא נוכל לתן לה צביון וערך. ואלה הצבעים אשר היו מנהירים בלבו ונשמתו של כל יחיד מישראל, בהיותם כדמות ענפים מאותו שורש האורה, לא היו יכולים להיות בעינם מצטבעים במקום העליון אשר להאישיות הנשגבה של מבחר האדם.
אבל בהיות האורה הזאת מסתלקת מפני החטא, אינה אבודה, ולמקורה היא שבה, ותוספת הכרה ותוספת רצון, ומרץ נשגב, ונעלה מכל מה שיוכל כל טבע אנושי רגיל לשער ולדמות, מתוספת היא בנשמת גדול הנביאים, כדי להשלים את חסרון העולם אשר ירד, ולמלאות אורו אשר הועם. והענפים אשר התפרדו מהמקום אשר שם התפשטו כבר, חזרו אל מקומם. וברב שפעת אורה נתכנסו בנשמתו של משה להיות למשמרת עדי יכן בצדק כסא ואור ד' ישוב, ויציץ ופרח ישראל, וכולן זכה משה ונטלן.
שבת ט עד
עהעה. אר"ל (וכולן) [ו]עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר "ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברינה ושמתת עולם על ראשם", שמחה שמעולם על ראשם. מה שמונח עמוק בטבע המציאות המהותית של איזה נושא, לא יאבד ולא יכחד כ"ז שהנושא יש לו קיום ועמידה. והנה העצמיות הטבעית הפנימית של ישראל הרי היא אור ד' אשר בנשמתם, שמחת עולמים, עדנת קודש הפנימית מאור חזיון קודש קדשים של זיו אור עליון, והופעת השלמות העליונה האלהית במעמקי יאוריה - היא היא תוכן חסנם וישעם. בנשמתו של משה נתגלמה הטבעיות הישראלית בצורה חטובה ומבולטה, מה שאצל כל יחיד ויחיד מישראל לדורותיהם צריך הדבר פתוח ותרבות.
אין ספק לפי זה שהתוכן הטבעי לנו אי אפשר שיאסף לעד, הוא רק נעלם מאתנו והמון הגלים אשר עוברים על ראשינו, הפגעים והתלאות, הלימודים מתולדות הזמנים והופעות ההרגשות בריבויין, כשיקבצו באחרית הימים, הם ישיבו לנו את טבעיותנו, יושיטו לנו את אור התשובה. ואל החסינות העליונה המוטבעה בנו שוב נשוב, ואורה [...] אשר עטרה אותנו בעת אשר הובע החפץ הנצחי שלנו בתעצומות עזו בעת הבטאתה של האמרה העולמית "נעשה ונשמע", היא תשוב אלינו. לעת אשר יבנה ויתכונן מחדש עם ד' להיות לאור עולם ולעטרת תפארת ביד ד', הכל יוחזר ושמחה שמעולם על ראשם.
שבת ט עה
עועו. אמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה [להם] מי גילה לבני רז זה שמלאה"ש משתמשין בו דכתיב "ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא "עושי" והדר "לשמוע". כל דבר שאינו בטבע צריך הוא בתחילה הקשה ולימוד ואח"כ מתישרים אל עשייתו, אבל מה שההכנה הטבעית גמורה בו, אין צריך לימוד מוקדם כ"א בתחילה האדם שט אל העשיה. ואם התוכן הטבעי יש לו עילוי והתעדנות, הרי הוא מתעדן מתעלה מתפתח ומקדש ע"י עצמיות התפשטותה והתפארותה של הפעולה.
אע"פ שקיומה של תורה תלמודה והרחבתה הרי הוא דבר התלוי בבחירה, זה מה שנוגע להתענפותם של הפרטים, אבל בעצמיות מהות הפנימית הצורתית של התורה, בין בלימודה, פירוש בקישור הנשמתי עם צורתה, בין בעשייתה, כלומר בהצטיירות החיים כולם ע"י תיוויה התורה, היא טבעית עצמית לישראל. וכשם שאין מלאכי השרת, המוטבעים על אורח פעולתם המושכלת, שהיא היא עבודתם והשכלתם, - צריכים לבא לידי לימוד מוקדם לפני הכשרת מפעלם, מפני שהטבעיות הרוחני(ו)ת שלהם היא מכשרתם לפעולתם התפקידית, וממילא מוסיפים הם כח עצמי ע"י הוצאתם מן הכח אל הפועל את החבוי בתכונתם, ואותה התוספת הבאה מידי שיטת התפשטות פעולתם, הרי היא השמיעה הנוספת על העשיה, שהיא ההתגלות מה שיש בעצמיות כחם, - כן נתגלתה בישראל, ע"י התעלות קדושת מעמד הר סיני, עצמיות טבעיות נשמתם, ואיך שכל התורה כולה איננה להם דבר של קנין העומד מבחוץ, הצריך הקדמת לימוד וסיגול עד כדי הכשרתם אליה, אלא שהיא היא עצמיות טבע נשמתם, והם מוצאים עצמם מלאים עז לשוט לקיומה של תורה ממלא פנימיותם. ומה שהמקרים הגופניים גורמים שצריכים לימוד והתרגלות, זהו דבר חיצוני. ועצמיות ההקשבה ג"כ הולכת היא ומתגברת ע"י התגברותה של שפעת המעין הטבעי שבנשמתם, שמתגלה ע"י העשיה הנובעת ממילוי פנימי.
וזאת היא דוגמא עליונה שאין בעולם האנושי משל לה, שימצא עם שלם בקרבו הכשר רוחני עליון מלא מקדושה פנימית, בתוכיות טבע רוחניותו. זהו רז שמלאכי השרת משתמשים בו, שהם טבועים ברוחניותם, ועשייתם באה בלא הכשר של הקנאת לימוד חיצוני, ובהתגלותה במפעלם הרי היא מתגברת ועולה כמעין הנובע, "ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו" ברישא עושי והדר לשמוע.
שבת ט עו
עזעז. אמר רבי חמא ברבי חנינא מ"ד "כתפוח בעצי היער וגו'", למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. המדריגות התחתונות במציאות הגשמית והרוחנית נערכות הן לגבי המדריגות העליונות בשני ערכים: יש שהמדריגות העליונות באות ומתפתחות, משתלשלות ומתהוות מתוך השדרות של המדריגות התחתונות, ואז מוכרחות הן המדרגות התחתונות לבא בתחילה ואחריהן באות ומתגלות המדריגות העליונות. מצד סידור זה מוכרחות הן המדרגות התחתונות להתגלות תחילה ועל ידן ומתוכן הולכות ומתגלות המדריגות העליונות מהן. אמנם ישנו עוד סדר, שהמדריגות העליונות מופעות מזיו יסודן, באין צורך כלל שיבאו מתוכן של מדריגות תחתונות, ובכ"ז המדריגות התחתונות הנן נצרכות מאד ומצטרפות לסידור המציאות בכללו, הן שומרות, מגינות, מחזיקות ונותנות, - מקום להתהלכות בין החיים והמעשה, - אל המדריגות העליונות.
העשיה בתכונתה העליונה היא הזיו העליון של כל התכונה הרוחנית, התגלמות התורה בחיים, הארת העולם במפעל, מזיו הקודש. הטבעת חותם העולם בהבלטה בסידור יפעת הקודש, זהו האור היותר עליון מכל ההופעות שבחיי העולם. העשיה בתור המגמה העליונה באה לא בתור מעשה ממצע איזה זיכרון ואיזו ידיעה, איזה תוכן סימבולי שעל ידו באים לידי איזו זכירה, אלא זהו תוכן עליון הבא מתוך אותו הסידור האלהי שבו האדם בונה את העולם, נעשה שותף למעשה בראשית, מעדן את ההויה, מעלה אותה ומשפרה.
זהו ערך ישראלי מיוחד שניתן לעם סגולה, שהעשיה היא בזה הערך היותר עליון מכל ערכי היחושים המצותיים התורתיים והמוסריים.
הפרי העליון הזה איננו בא מתוך אותן הדרגות שהן למטה ממנו, אפילו היותר עליונה שבהכשרות שהיא השמיעה, - הפרי קודם לעלין. מתוך אותו התוכן העליון של התבססות המציאות במפעל המלא חיים, ממקור חי העולם, מתפ[ש]טות הן שפעות של זוהר דעת, של שמיעה והקשבה, שהן מעטרות, מחזקות, מרחיבות את התגלות העשיה העליונה, אבל אחריה הן באות, מה תפוח זה פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
שבת ט עז
עחעח. ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעיה וקא מייץ בהו [וקא מבען אצבעתיה דמא], א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעי לכו למשמע, אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. א"ל אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן "תומת ישרים תנחם", הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו "וסלף בוגדים ישדם". כשרואים הקשבה רוחנית עליונה ההולכת ומתגברת על כל ההרגשות הגופניות עד שהיא מבטלתן ומשתקתן, אפשר לחשוב את התגלות כח זה בשני אופנים: או שהוא דבר זר הבא ומתפרץ נגד החק הטבעי של חיי האדם, שראוי לו לאדם להיות לכתחילה נזהר ממנו שלא יעבור את גבולו, כדי שלא יהרס את מוסדי החיים הגופניים שלו, או - באופן אחר - שהוא התגלות כח עליון, משלים, שכל הכחות הגופניים והנפשיים, כולם מתעלים על ידו, ומתוך כך הם בטלים אליו. ומתוך שהענין הוא באמת בא מיסוד של עליה כללית שהאמתיות הטבעית של החיים צריכה להביא אליו, החיים הם בטוחים מכל הירוס, ואדרבא, הרי הם מוכרחים להיות, בכללותם, מוסיפים איתניות ע"י עלייתם למקורם היסודי, בשאבם שפעת חיים ממעינם המקורי.
והנה ישרי לב, הם מרגישים את ההשלמה הטבעית הכללית - שישנה בהעליה הרוחנית המופיעה ע"י קדושת התורה, - בצורתה היותר עליונה, והם בטוחים מכל מכשול, גם בעת ההתגברות הרוחני(ו)ת עד כדי הדממה של הכחות החמריים, אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן "תומת ישרים תנחם", שזאת היא עלייתם הטבעית המקורית, המאמצת את יסוד חייהם, באיתן טבעיותו העליונה.
אמנם הנך אינשי דסגן בעלילותא, הם נשדדו מזאת הסגולה הטהורה, שהיתה ראויה להופיע בנשמתם ג"כ, אלא ש"סלף בוגדים ישדם", באבדם את הטוהר המוחש לישרים המתהלכים בתומם.
שבת ט עח
עטאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מ"ד 'לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך', [בתחילה באחת מעניך] לכשתעשי בשתי עיניך
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מ"ד 'לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך', [בתחילה באחת מעניך] לכשתעשי בשתי עיניך. כשמבינים את כל התוכן המעשי שבתורה רק בתור דברים סימבוליים שעל ידם האדם מתעורר אל הדברים המחשביים, את הקדושה הצפונה השוכנת בלב ובמח, אז אין ע(י)קר יסודו של המעשה נחשב לדבר המשלים את הפרצוף השלם של האומה, שע(י)קר הפרצוף הרי הוא נשלם כבר בהתיאוריה הרצונית והשכלית, ובאותו הגובה שכבר עמדו עליו ישראל במ"ת (=במתן תורה), שאמירת נעשה ונשמע יצאה מתוך עומק רצונם הנשמתי, מתוך גדולת הכרתם וחבת הקודש העליונה המעטרתם. אם היה התוכן המעשי באמת רק משמש ערך סימני, בתור מעורר לכוחות המחשביים לבד, לא היה כלל שום רעיון לומר שהפרצוף השלם הזה שהושלם בתכונתו בהבעת נעשה ונשמע, צריך הוא להשתלם ע"י המעשה שבפועל. אבל השיר של קודש בא ומלמדנו כמה גדול הוא ונשגב הערך המעשי, שהוא סוד ה' העליון, המתגלה בתורת אמת, עד שגם בעת שאנו מציירים גובה רוחני נשגב, עומק רצון נאדר בקודש, הכרת אמונה עליונה חודרת עמקי תהומות החיים כולם, אין הפרצוף של האומה עדיין שלם, עד שתטביע התורה את חותמה בפועל המעשה ממש, עד שתרד אל החיים ולכל פרטיהם ושם תשרה את מילואה וטובה. אז יודע בבליטה היותר מוארה הגודל הכללי שאור ה' האצור בתורה מפעיל על כל החיים וכל העולמים. והתיאוריה בעצמה בכל שלמותה, הקשבת הקודש וקבלת מלכות שמים בכל עז החדוה ומסירות הנפש המאירה את כל נשמת האומה כולה, היא תשתלם ותצטרף להעלות למדרגת פרצוף שלם אשר לא יחסר כל בו, רק בעת אשר היבול התיאורי ישפיע את חילו על כל התוכן המעשי בכל מלא דיוקו. וזה לנו לאות, כי אין המעשה התורי רק ענין סימבולי להכניס על ידו רעיונות כבודים בנפש, כי אם עצמות חיי עד, המאירים את כל היקום במלא חיי קדשם, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, בארץ אשר עיני ה' בה, המכון של המעשה והמפעל המנהיר את אורו גם על השמים מעל, על העולם המחשבתי היותר כולל ויותר שלם.
ואחותי כלה, אשר לבבה באחת מעיניה, בגודל הבעתה האידיאלית, תרומם ותנשא ותתעלה ברום כלילת יפיה השלם, אחר שכבר חדר אל תוכה כל אותו האור התיאורי, ואחרי שרוח קודש האמונה העליונה חי בתוכה בכל מילואו ויקר טובו. ותשתלם רק אז הצורה האלהית של האומה בגדלה ותמותה, לכשתעשי בשתי עיניך.
שבת ט עט
פאמר עולא עלובה כלה מזנה תחת חופתה. הנטיה לעבודה זרה, מקורה בהשפלות הטבעית אשר לאדם, המזוגה בתוכיות הרע והכיעור בגופניותו, שכל זמן שלא נטהר העולם כולו וכל היצור מרוח הטומאה אשר לו, הרי הוא ארס נסתר שוכן במחבואים, שגם כאשר האור של הקודש והטוב מתגבר אין הרע והכיעור הזה נאפס נכחד לגמרי, כ"א הרי הוא רק כמתעלף ונרדם, ועלול הוא להיות מוקף מכל התעוררות רעה גם בעצם ימי הבהקת האור של האמת והטוב. וזהו עלבון עצמי, עד על הגרעון הנמצא בעצם הטבעיות אשר לנפש, שלא הוסרו לגמרי הסיגים המכאיבים אשר בעצם יסודה, מצדה הרע והכרעת הטומאה המכשכשת בה.
שבת ט פ
פאפא. אמר רב מרי ברה דבת שמואל, מ"ק "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו". כשנחפש את המקור מהיכן מתהוה הרע והכיעור, עד שהנטיה של ע"ז חוזרת ומבצבצת אחרי שכבר הורמה האומה בכללה למרומי הכרת אלהות טהורה ונאדרה בקודש, איך לא נכפף הרע המסותר, אשר מעמדו הוא משפלות הכללית של האדם בירידתו אל תהום הזוהמא האלילית, אחרי הארת האור הגדול - אשר משך אחריו כ"כ באדיריות של חבה ושל טוהר את הנשמות, הכללית והיחידיות של האומה בכללה ובפרטיה, במעמד הר סיני, אמנם נמצא היסוד הרע לא בעצמות המהות הנפשית הישראלית, שכבר טוהרה, וכבר עלתה מידי השיקוע הכללי שכלל האדם עדיין נתון בתוכה, אבל היתרון הזה של הקודש המטוהר הוא שרוי בעומק הנסתר והחבוי של הנשמה. מתנה עליונה, סגולת עולמים של ישראל, היא הכרתה האלהית המטוהרה של כנסת ישראל, שהיא צריכה מטבעה הסתרה גדולה, צניעות פנימית וחשבון עצמי נפשי עמוק, עד שתתיסד עמוק עמוק בכל מעמקי הנפש. ואז בהשלמתה והשלטתה הפנימית, שכללה את כל כחות החיים, תוכל לצאת לאויר העולם להודע לעין כל, בביטוי, בהוראת פעולה ותנועה ניכרת אל החוץ. אבל החשק הפנימי להתגלות מיד אל החיים, להסביר את התוכן האלהי המתגלה בפעולות מורגשות, בסימבולים מצויירים, זהו חפץ של ההתפרסמות הבאה בלא עתה, היא יכולה לעכב את הטוהר ולעורר את הזוהם הנסתר של הארס האלילי לשוב לפעולתו המכוערה. וזהו רז מעשה העגל, הפחזות של התפרסמות המונית, בהתוכן האלהי אשר הוזרח במעמד העליון של הר סיני. ותחת אשר בעוד "שהמלך במסיבו", דיה האהבה המסותרה לרוות כל נפש, ואין צורך לריח מתפזר המורגש לעברים שונים, נתעקמה ההדרכה, ו"עד שהמלך במסיבו נרדו נתן ריחו", להגלות ולהתפרסם מה שהוא חבוי ומסותר בתוכיות רזי הלב. והפרסום מאחד את ההמוניות בירידתה ומעכר את ההכרה העליונה העומדת לנצח על כל, ולזכך את כל העולם כולו באורה הבהיר.
שבת ט פא
פבפב. אמר רבא ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב "נתן" ולא כתיב הסריח. אמנם היסוד הנפשי שעל ידו השפלות האלילית מבצבצת במעמק התכונה הישראלית, איננו דומה כלל לאותו הכיעור האלילי שהמון האנושיות נופל לתוכו ואין לה מנוס ממנו לולי אורן של ישראל הבא ומושיט קרני אורו לכל עברים, מגרש את החושך בעז גבורתו, ומטהר את הזוהמה הגסה, עד שסוף כל סוף יחזור הכל לטהרה. על כן גם הגרעון הזה, הבא מתוך חפץ הפרסום וההבלטה החוצית היתרה, אם שקלקל את המעמד לשעה, ותקופות תולדתיות ארוכות צריכות לסבב ללכת עד שיכונן האור בטהרת רוממותו, אבל אין זה קלקול יסודי כ"א מין גבורה פנימית מתפרצת, שמקור תוכנו קשור הוא בהחפץ האומתי לצחצח כל המושגים, לרומם את העולם כולו משפלותו. ומתוך שבא בלא עתו הראה את תבניתו בצורה מקולקלת מבחוץ, אבל בפנימיותו הרי הוא ריח טוב ועדין, ריח שעתיד להגלות בצורתו הטהורה ע"י הדרת הגאולה השלמה, ריחו של משיח אלהי יעקב אשר הריחו ביראת ד', אשר בגללו תמלא כל הארץ דעה כמים לים מכסים, ואיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם עד גדולם, וכתיב "נתן" ולא כתיב הסריח.
שבת ט פב
פגשבת פח,ב
ת"ר הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" ישנן הדרכות מוסריות כאלה שבתכונתן הן מחלישות את כח העז של החיים ואלה הן [לא] תוקן ע"פ דף השיחה. לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית שאליה ראוי לערוג ע"פ מגמתה של תורת חיים הבאה מאור אל חי העולמים. אמנם התכונות הנשאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש הנן אלה שעצמת החיים מפכה בהן כח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן ונותן בהן חן תפארתו. לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים. כשם שיש עירות רוח וטמטום רוח, בחיי ההרגשה, שהחיים השלמים של הנעלבים הגיבורים הללו שאינם עולבים, מתגלים בהם השבילים של עירות הרוח מצד הרגשתם המלאה, כן יש עירות הרוח השכלי לעומת טמטומו, השומעים חרפתם, שומעים בשמיעה שכלית ומכירים את התוכן החודר ונוקב שישנו בכל מין ממיני החירופים גם היותר נסתרים שיוכלו כל זדים מחרפים לבטא על ידם את חירופיהם, ובכ"ז אינם משיבים מצד גדולת רוחם וקדושת דעותיהם העליונות, מלאי חיים כאלה, חדי הרגש וזהורי הדעת, הם הם הראויים להכיל בקרבם את מתק האהבה ולגשת עמה אל רום הקודש העליון, עושים מאהבה. ואותם המרגישים את נעימת כל נועם בעלי החושים הגשמיים והרוחניים היותר חדים ויותר מפותחים, הם מרגישים את היסורין בכל מרירותם ואין שום דקירה מדקירותיהם נעלמת מרשת תפיסת החיים שלהם ובכל זה הם שמחים ביסורים, בידעם שהיסורים הם הם שלוחי אל עליון החונן ומרחם, הטוב ומטיב, המנהיג בחסדו כל דור, ומעלה ומצחצח את יצוריו מכל סיג וקדרות להאירם באור חיי האמת המוחלטים. עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", אוהביו אינם מטושטשי החיים, מדולדלי הכח, חסרי דם הרוחני, שבעצמת כשרון החיים, שנכשלים כאלה לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המדות, אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלוקית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועז, רק אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו, שבכל מלא זהרו ורב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלא עולם.
==הערות==
שבת ט פג
פדפד. א"ר יוחנן מאי דכתיב "ד' יתן אומר המבשרות צבא רב", כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. כח ההדרכה הכללית לכל העולם כולו, לשינויי הצביונות כולם שבכל עם ולשון לפלגותיהם, הכל כלול הוא בהופעת הקודש של גילוי שכינה שהאירה בגבורתה במתן תורה לישראל. העולם כולו הוכשר להארה חדשה, לקבל אור חיים קדושים ועליונים, והדרכות קדושות, מה שלא היה מוכשר לזה לפני גלות האורה העליונה של "תורת ד' תמימה". ונמצינו למדין שבכח הגבורה של מעלה, הרודה ומושל בגויים, גנוזה היא הסגולה של אוצר ההכרות של חכמה ודעת קדושים, הראויה להיות נחלקת לעמים רבים לפי שינויי תכונותיהם, הכרותיהם וכחותיהם השונים. והסגולה הזאת היא איננה רק מתקבצת מתוך ההארה הכללית של הכללת התורה בכלליות אורה, כ"א היא גנוזה וטמונה גם בכל דיבור ודיבור בפרטיותו. "ד' יתן אומר", אחד שהמון כחות, אורים של אוצרות קודש, מלאי זוהר של נגוהים גדולים מרובי הגוונים והצבעים, שכל עם ולשון יוכל לקלוט אל תוכו כפי הכשרתו ולשונו, להיות מואר באור החיים, להשיבו לתחיית נצח, וזאת היא הגבורה הנפלאה - החיה בהופעתה של החכמה האלהית המוזרחת באור קדושת התורה, - לפלג מתוכה המון פלגים וזרמים שונים להחיות אדם רב. כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשון.
שבת ט פד
פהפה. תנא דבי רבי ישמעאל, "וכפטיש יפוצץ סלע", מה פטיש זה נחלק לכמה נצוצות כך כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות. אחרי אשר [ב]האוצר הכללי של כח העז אשר בהחיים הקדושים האציליים של הגבורה העליונה, מונח הכח הכללי, שבהתבטאו באומר מיוחד, הולך הוא אח"כ ונחלק לשבעים לשון, לפי ערכן וצרכן היותר נשגב קיים ונצחי, החובק בקרבו ג"כ את כל הנדרש להוה ולזמן ולכל הדרגה תחתיתית, של כל עם ולשון אשר תחת השמש, שכללותם הסוגית הן שבעים לשונות, - הננו באים לסקור (על) [את] אותו העושר האלהי, שכולל בפאר תפארת קדושתו הברוכה, במקור תעלומיה, ששם הפרטיות המחולקת מצטיירת בצביוניה בפועל. וכפי חקיקתה העליונה השמימית כפי חילוף הדרגאות ותמורות הצביונות, הולכים הדברים ונפרטים בצלמם לפי ההמון הגדול של לאומי ארץ וכל שוכני תבל. ובזה אנחנו משקיפים כבר על פועל אלהים בהגלותו בהסתעפות ענפי עוז הודו ונצחו. כאן לא רק את הגבורה של מעלה הננו רואים בכללות כחה הנשגב החי בנהרי נחלי חכמת אלהים חיים, כ"א גם יקר תפארת גדולת העושר אשר הכח הנשגב האלהי כולל בקרבו בפרטיות הוייותיו, העצומות לאין סוף ואין חקר, "כפטיש יפוצץ סלע", הכח מתגלה בפרטיותו, מה פטיש זה נחלק בכחו המחלק המתגלה בעליל בניצוצות הניתזים בריבויים ועשרם המרובה המספרי, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ב"ה, מצד קדושת ברכתו הנעלמה הפועלת כל ההוייות כולן לפילוגיהן ואחדותן הכוללת, נחלק לשבעים לשון.
שבת ט פה
פופו. א"ר חננאל בר פפא, מאי דכתיב "שמעו כי נגידים אדבר", מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף ד"ת יש בהן להמית ולהחיות, והיינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא. כל חזיון רוחני נשגב, העובר בנפש, הכל לפי גדלו, מגדיל הוא את הכחות הנפשיים כולם. ואם החזיון הזה נערץ בקודש הוא, כחות החיים שבו, הגנוזים בקרבו, איתנים ואמיצים המה מאד, ובהקלטם בנפש השואב מהם את שאיבת חייו הרוחניים הרי הם מגדילים ומאדירים את כל כחות החיים הנפשיים כולם מראשית הכח האצילי אשר לחיי הנשמה בשיגובה הפנימי עד כל ערכי החיים הנפשיים הטבעיים כולם. אמנם אם הגדלת החיים היא לברכה או לקללה זהו דבר התלוי בעצם החפץ הפנימי של האדם, בהיותו נוטה אל האושר ואל הטוב או אל הרפיון ואל הרע.
השליטה במהותה היא עצמת החיים המתגלה באיזו מרכזיות אישית מאוצר הכלל הנקשר בה והנסמכת עליה, היא כח חיים עצומים המפעמים בכלליות הקיבוץ, וכשהיא מתקשרת עם נושא נזר בעל נפש ברוכה המלאה צדק ומישרים יראת אלהים ואהבת הבריות הרי היא כח חיים הפועל להרבות את אושר החיים לתן עליהם את שמם הראוי להם. ובהיותה מתקשרת עם זד יהיר, הרי השליטה הזאת בעצמה מתהפכת לגילוי כח מחריב ומכלה, הפועל בתעצומתו מות וכליון חמרי ומוסרי.
כשליטה הכוללת ככה היא ג"כ השליטה הפרטית, אשר אור הקודש החי והפועל של קדושת דברי תורה פועל על הנפשיות הפרטית, וממנה תוצאות ג"כ, בהרבה קישורים, אל הכלל כולו. כח החיים המתרבה ע"י אור התורה ועוצם חייה הרי הוא כנגיד זה שיש בו להמית ולהחיות. למיימינים בה, שרצונם משומר במשמרת קודש לאשר בדרך טובים, ללכת בדרכי ד' כתורה וכמצוה, סמא דחיי. ולמשמאילים בה, עצמת החיים בעצמם וכח השלטוני שלהם, המתגבר ע"י הרעפתו של מטר התורה, הוא סמא דמותא, שטוב לפני האלהים ימלט ממנו.
שבת ט פו
פזפז. ד"א "נגידים", כל דיבור שיצא מפי הקב"ה קושרין לו שני כתרים. השליטה הממלכתית של כל דיבור של הקב"ה תלויה בצורה אחת בעצמיותו של הדיבור, בכחו השרשי ובמילוי התוכן הרוחני החי שמתנוסס בקרבו, והשליטה העליונה הצירופית היא אותה השליטה הפועלת החלקית של כח הדיבור הפרטי ביחושו אל כלליות הדיבורים כולם, שהם עושים ביחד חטיבה אחת כוללת. ואלה שתי ההופעות מתהלכות הנה זו בצד זו לרומם ולשגב את כל העולם ואת כל החיים כחפץ אדון כל המעשים ב"ה בעולם, לשגב את כל יצוריו ולרוממם בשיגוב ישועות משיחו. וכל דיבור ודיבור מתעלה עילוי שרשי מצד הפרטיות ומצד הכלליות, קושרין לו שני כתרים.
שבת ט פז
פחאמר ריב"ל, מאי דכתיב "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע אע"פ שמיצר ומימר לי, "דודי בין שדי ילין". שתי תכונות רצוניות ישנן בנפש האדם שבהן הוא מוצא קורת רוח אם ימולאו, ובהעדרן, וק"ו בהפכן, ימצא את עומק הצער, הכל לפי גודל המדה של ההעדר ושל ההיפוך.
המדה האחת היא ההרחבה. חפץ האדם להתרחב, להרחיב לבבו, לפשט את עצמיותו, להגדיל מאוייו, לשאול ולבקש גבוה וגבוה מעל גבוה, להתרחב בלא מצרים בדרישותיו ובציוריו. כשתנתן לו החופשה של ההרחבה המשוחררת הרי הוא מרוצה, גדול בעיניו, נשא ומאושר בתוכיותו. כשתדריכהו ההגבלה, הלוחצת אותו במצרים, ימצא את עצמו אסור וכלוא, נדכא ושחח, אין הלך לנפשו, ולא מרחב ללבבו, אוריו נחשכים ושביביו דועכים, וכולו נמוג ומדוכדך.
המדה השניה היא ההתאמה, ההרמוניה. כשהמבוקשים וההרגשים, כשהענינים הסביביים והמקושרים עמו מתאימים הם לערכי חייו הפנימיים, הרי הוא חש נעימות ועדנים בקרבו. המתק בטעימות, הנערב בהקשבה, השעיעות והשעשועים, הכל בא מתוך אותה התכונה המתאימה את הנרגש והמרגיש. להיפך כאשר הנפגשים הנם תוכנים מסובכים, הפוכים ונסתרים, אז באים המכאובים המקדיחים, המרירות המתוארה בכל פרטי בלהותיה, וכל מיני גיהנם שולטים להאדיב ולהכאיב נפש, בשר ורוח.
גדולה היא לבת אש קודש של האהבה האלהית העליונה, המבוסמת בבשמי הדעה העליונה- ההרגשה הנשמתית היותר חודרת ופנימית, אשר בכנסת ישראל בכללותה, בנשמות אישיה היחידיים, בחביון עז נשמת כללותה, ובכל אשר הרוח המשתפך בכל פלגות תולדותיה- שהיא מנצחת בעוזה, להנעים בנועם מתקה את כל המריריות השונות. באור חופשה העדין, היא מהפכת את כל המאסרים המצריים לרוחב חירות עולם, למרחבי שחקי מעל, נהדרים בפליאות דודיהם וריווי נועמם. הקשר האלהי של האהבה התולדתית, האגודה עם כלליותה של כנסת ישראל, בסעיפיה ושרשיה, הוא אחוז עם אותו הגודל של הכח המגדל את גידולי דודרי דורות, המאחדם לחטיבה אחת שראש וסוף כאחד בה נעוצים. השדים הנם הערובה של המחיה. העמדת הדורות על מעמדם וצביונם, מרווים מלשד החיים, עם החותם של ההטבעה אשר בתכונת החיים של האם היולדה והמגדלת, המושפעה מהאב המפרה והמחולל. פנימיות מתק האהבה של כנסת ישראל, עוברת כל מצרים, ומנצחת כל גבולים. מתוך גדלה ורוממות זיו חייה, היא יכולה להתכנס בכל מצרים, להלחץ מכל לחצים ולהרגיש כל הפכים, ורואה היא בכולם איתניות של עמדת נצח. אע"פ שמיצר לי ומימר לי. לחיצת המאסר לעומת תשוקת המרחב, סיבוך המורגשים לעומת חמדת ההרמוניה, "דודי בין שדי ילין", אהבת איתנים על כל מנצחת, והמרים הם הם מדגילי החירות הנצחית, והמרורים הם הם מחדדי חוש הטעם, להעמיק את חידור המתק לנועם אין קץ וחירות עולם, "שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה".
שבת ט פח
פטפט. "אשכל הכופר דודי לי בכרמי עין גדי", מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי. מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמיכנש הוא, אמר מ"ז בריה דר"נ כדתנן כסא של כבוש [כובס] שכורמים עליו את הכלים. בעומק הנשמה הישראלית לא היה הדבר אפשר שימצא מקום לאותו העיוות של חטא העגל. הנטיה לע"ז, בשרשה, בישראל, אינה מסבה של ירידה וזוהמת נפש כמו שהיא באה אצל יתר גויי הארץ המתהללים באלילים. אמנם מפני התפיסה הנפשית לאחוז בכל המציאות כולה, מפני שהיסוד הפנימי הוא עורג אל מקור ההויה, אל שורש הכל, שאין שום דבר מבלעדיו, נכלל גם התוכן הרע שבעולם, ושרשו ג"כ בכלל התשוקה הנפשית שלפעמים (פורץ הוא לו) [פורצת היא לה] את (נתיבו) [נתיבה] בדרך מעוותה, ומתהוה יצרא דע"ז על (ידו) [ידה]. אמנם שעצם הדבר בעת התגלותו בצורתו המסואבת הוא רע גמור ונפילה איומה, מ"מ א"א כלל שלא תצטרף התכונה הפנימית הטובה שיש בהשאיפה אל הכל, שגרמה אותה הירידה, אל אוצר הטוב הכללי, והצירופים והבירורים הרבים של כל הסיגים המאחזים בנקודה ירודה זו, יוציאו כלי למעשהו, שמשפט התשובה המטהרת כל חטא, יבא ממנה בתכלית השיגוב.
העגל במה שהיה בצביון של עגל ולא בצביון של שור גמור הורה על התשוקה אל הענף הרשעתי - בתור ענף אחד מן הכל - בראשית גידולו, קודם שנתנוול כ"כ ברשעה של התפרדות משרשו. הדקות שבעגל, המסומנת בצביון הגדי, שהוא תמיד עומד בדקותו, מורה את הנטיה המעוותת בצורתה שהיתה בישראל בתור תוכן המצטרף אל הכלליות, אלא מפני שבאמת צריך האדם - עם כל תשוקתו אל הכל, - להסיר עיניו מן הרע, ואז יבואר שהרע באמת איננו דבר של מציאות ושהוא העדר גמור ומוחלט, והצד המציאותי שמצטייר ע"י הסמון, זהו מצוי בצורה יותר מעולה בתוכן הטוב והקודש, ע"כ אין מקום כלל גם לתשוקת הנשמה אל הכל ושרשו שתהיה מתרת את עצמה לפנות אל היסוד הרע, גם בתור דבר שאיננו גמור ונשלם. וסגולת ישראל, להכיר את היסוד הנשמתי שלהם, ולסור מן הרע לגמרי. ומי שהכל שלו, יכפר לי על עון גדי שכרמתי לי, ועון גדי זה לא מצד עצמו בא לי, אלא מתוך תשוקת הכינוס של הכלליות, משום דכרמי לישנא דמיכנס הוא כדתנן כסא של כובס שכורמין עליו את הכלים.
שבת ט פט
צצ. ואריב"ל מ"ד "לחייו כערוגת הבושם" כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שבדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך. הוציא הקב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" א"ת "שושנים" אלא ששונים. המחשבה הרוחנית, החשק הפנימי, הצמאון האלהי לכל הודו והדרו, לכל קדשו הנערץ והנשגב, ההולך ומתברך בנשמה המקודשת שאור האלהי שורה בה, ומעדנה בתפנוקיו העליונים, הרי הוא כולל כל עולמי עולמים, כל הטוב והיושר, כל האמת והיופי, כל הכשרון והגבורה, כל הקודש והטוהר, ומדיבור אחד אלהי די לעולם כולו להתפטם בפיטומי בשמי עדניו. עד עדי עד לא יוכלו להשאב האוצרות הרבים של החיים העליונים המלאים קודש והוד תפארה, שבדיבור אלהי אחד הם כלולים, ואלמלא היה לנו רק דיבור אחד מדבר ד', היינו יכולים לשאוב מאפיקיו יבלי נהרה עדי נצח.
אמנם רב ועצום הוא דבר ד' וטובו, התכונה המעשית עשירה היא, וגווני החיים מרובים הם כ"כ, עד שברב טוב ד' על עמו ועולמו, יש בידם לספוג אל תוכם תמציתים מרובים מהמון רב של לשדי החיים, של האורות האלהיות, כפי השיעור הנמשך במשקל האלהי על כל התורה כולה וכל הסתעפויותיה שיסודן הוא הכלל של עשרת הדברות. ואם לא היה בא כח עליון המסיע אותנו מאותו הזיו של הדיבור האחד, שגם הוא כולל כל עד אין קץ, לא היה אפשר כלל שאיזה רוח יקום בנו לאחוז גם בדיבור השני. אבל רוח ד' מאוצר של יראת שמים המחייבת אותנו למלא דבר ד', לא רק להתענג בטוב עדניו כ"א לבנות ולשכלל את העולמים אשר פעל למענהו, רוח ד' מאוצרותיו העביר ראשון ראשון של מילוי הבשמים אשר הננו רוויים מריחות הטובים שלהם בנחוחי עדן, ומקום נפנה לעולם ולנפשות, ללכת מדיבור אל דיבור, למלא דבר ד' במילואיו, בכל פיקודיו ובכל דרכיו לעשותם, "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם", "יום יום יעמס לנו".
כלולים הם גוונים הרבה בהשושנה היפה חמדת העינים, מעוטרים הם הצבעים הנחמדים עם הריח הערב והטוב המעדן את הנשמה בהוד כלליותו. הרי לפנינו תפיסה אצילית מאוחדה המתגלה לעינים התופסות רק את הצד החיצון שבחזיון, במחלקות שונות. התכונה החיה שביסוד הנשמה המריחה ביראת ד', המרוממה מכל הגה ושרעף, היא מתגלה בצבעים רבים ע"י הצדדים המרובבים הנכנסים בחוג הדיבור, במשנה מרובה, בשינון נמרץ המפרט את המון הפרטים, ששם צבור הרכוש המעשי והשכלי המסתעף, ומכל פרט נובע מעין גנים, שובע שמחות ממקור מבועו. אל תקרי "שושנים" אלא ששונים.
שבת ט צ
צאצא. ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר "נפשי יצאה בדברו". וכי מאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן, דיבור שני היאך קבלו. הוריד (הקב"ה) טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה". סעיף החיים שהוא מחיה את העולם המוגבל עם מצריו וגבוליו הלחוצים, בהגלות האור של החיים, הבלתי גבולי, שהוא מקורו, שממנו יונק הסעיף המצומצם הזה את לשד חייו - לפי הערך של תוקף ההתגלות אשר להאור השרשי, הסעיף מתכנס הוא אל תוכו, מתבטל אליו, ואורו מתעמם [מתעמעם?] ומתכהה כנר לפני אבוקה. כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה הזיל את אור החיים העליונים, החיים השרשיים שממעל לכל גבול ומצר, תכלה וקצב, ומתוקף אורו, כהו המאורות הקטנים המוגבלים המחיים את הגוייות, במצבם המצומצם, ויצאה נשמתן של ישראל. מתגבורת החיים אשר לזיו הדיבור האלהי בעצמיות יסודו, נשאבו החיים הענפיים בתוך הנהרה הגדולה של אור החיים העליונים, הבלתי מצריים.
אמנם באין חיים מוגבלים אין היסוד החי אשר להדיבור האלהי העומד להאחז בתכונת החיים הסעיפיים יכול להתגלות, וכי מאחר שבדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קבלו. אמנם מהיסוד העתיד של אור החיים השלמים שהם עתידין להיות מופעים בעולם לעת אשר יגלה אור החיים המלאים, השולל את המות בעצמת חילו, הטל העליון היורד מאת ד', "אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבא", רק ממנו יוכל כח עליון להיות מורק גם בחוגי החיים המוגבלים להכשירם אל עליוניות צביונם. והטל ש[ה]קב"ה עתיד להחיות בו את המתים, רק הוא בהתקדמו לבא בעתו, בעת אשר אפסו החיים השפלים בכל עצבונם, הוא סגל את החיים של האומה לאותו הגודל העתיד, גם בעת אשר עדן לא בא, ואותו הטל החיה אותם, אם לא באותו הזוהר הרוחני במילואו, באותה האצילות החלוטה של העתיד, יוכל עולם מוגשם לקבל את אור חייו - במקום הטל הפניני, גשם נדבות ירד, הונפו בכח אלהי ממעל לכל אותה ההשפלה ש[ה]תחתיתיות הגולמית היא גורמתן. והנחלה הנהלאה לא בשום כח אדם נתהותה, כ"א יד ד' היא כוננה לבנות אותה, בנין, אשר הודו והדרו יראה רק במלא התיקון של כל העולמים, "אתה כוננתה".
שבת ט צא
צבצב. ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן שנאמר "מלכי צבאות ידודון ידודון" א"ת ידודון אלא ידדון. כשאורה עליונה מברקת באה מספירות עליונות ונשגבות, שהן עומדות הרבה מאד ממעל לכל הערך המהותי של הנושא המקבל אותה האורה, מוכרח הדבר שימלא הנושא המקבל מחשכים וקדרות עמוקה, ששואב אותם מתחתית מהותו. ואותה הנסיגה ההשקפית שנסוג המקבל לחגוי המחשכים והמאפלים, אותה הקטנות האיומה שהוא נתון בה, מתוך חרדתו הפנימית, מפני בהיקת האורה הגדולה ההולכת ושופעת עליו בהגלותה בגאון עזה, היא מכשירתו להיות אח"כ בא בדליגות מהירות שלא בהדרגה ולא בפסיעות מדודות ולא מהתגלות כוחו פנימה כ"א מהוספת חיים ועז אשר במלא כל העולמים, המתיחסים כולם אל היחש הנשא שיש לאותו התוכן המתמלא מחיבורם של שני האורות, של האור הברקי המזהיר ומבהיק במלא זהרירותו, ממעל לכל ערכי המקבל ותכונותיו, ושל האור החשוך שבמעמקי התחתיתיות של הכשרת המקבל, מקום הענוה והדכאות, העצב אשר בו יהיה מקור כל מותר, הכעס המביא לידי שחוק, והדמעה המביאה את הרינה הממולאה בהוד עליזת עולמים.
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה הבהיק אורו המרומם מכל שגב, המתעלה מכל ספיגת נשמה אשר במעמד האומה כולה, בהתגלותה בחיים, מתוך החרדה אל הכשרת ספיגת האורה הבלתי מוגבלה ומתמודדת, חזרו ישראל לאחוריהם י"ב מיל, כל מלא ערכם, רוחקו והומכו, נתמלאו מאותה האורה החשוכה המכשרת את הרוח לקבלת האורה המבהקת, המזרחת בכלילות פארותיה. והיו מלאכי השרת, - לא בכח עצמם המורגש, כ"א בכח אל אלים הממלא כל היקום בכח הדרת גבורת אלהים חיים, המתפוצצת בהמון כחות, החיים השכליים והמלאים הרגשה ושאיבת שירת עליזי קודש, שמגעם מתתחם באותו הגודל של שטף הרוח ההולך וזורם בישראל מיד ולדורות, היו מדדין אותן, מחזירין אותם אל מקומם העליון ועוד למעלה למעלה, בהתפעלותן הרוחנית אשר לכל המון העולמים, מתעודדת כנסת ישראל לרום פארה, א"ת ידודון אלא ידדון.
אותה ההשבה אל הרוממות - הבאה אחרי ההפלגה, המכשרת אל ההופעה העליונה, - היא באה לא בהדרגת ערכים, בשמירת סדר, בשליבות, הקדמות והכנות, תיקונים מכשירים ועיונים מסודרים הבאים אלו אחר אלו כסדר בנין העולם הרגיל בגשמיותו ורוחניותו, אלא בהופעת הפתעה בדליגה עליונה, בדידוי נמרץ היא באה, מתוך שהיא אינה צריכה לקנות מה שאינו, לחדשו ולהמציאו, אלא להזריח בכחה הכמוס את סגולותיה הגנוזות, אשר אחרי ההכשרה הקדרותית, - הנן הולכות ושוטפות במלא עז, ממהרות ומתפשטות במהירות ברקית. והחיים הפנימיים אשר בנשמות, ועזוז החיל והחוסן אשר במלא עולמים והמון חילותיהם המלאכיים, מתלכדים יחד והיו לאבוקת חיים רעננה עליונה. א"ת ידודון אלא ידדון. "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", ומתוך שישבתי בחושך ד' אור לי.
שבת ט צב
צגצג. אריב"ל, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, [רבונו של עולם] מה לילוד אשה בינינו. א"ל לקבל התורה בא. מלאכי השרת מלאי חיי הרוח - חיים הפועלים את מפעלם ההדור במהירות הבזק, חיים בהירים של מדע טהור של חפץ אידיאלי מתנשא ומתרומם מאליו כאבוקה המתגברת ועולה, שכולם כבוד ורום - משתוממים על המראה, בחזותם בריאה מקבלת פעולה, מוכנה הכנת חומר, לחקוק בה צורות שונות ע"פ ההופעות של הזרחות החיים השונות וסגנוניהן, - מתוך שפלות תחתיתה היא מתרוממת, עד כדי להתיצב במערכה אחת בין אלי שחק הללו. ומשה בגאון קדשו, בברק זוהר נשמתו, הנה הוא עלה למרום, ויפעת הודו מגיעה בין אראלי מעלה, ביראה וגובה, בפאר הופעה והזרחת קודש, בגבורת עולמים ובמפעל הוד ונצח, מתוכיות חיי הרוח הנשגבים. והמה תמהים על החזיון המוזר, איך אור וחושך מתלכדים יחד, איך ילוד אשה, בריה נפעלת, מוכנה רק לספוג ולקבל רשימה, מתיצבת בין עריצי זבול, הפועלים, מגלגלים, מחריטים ומסבבים, מזריחים אורים ומופיעים נהרות של יפעות, הכרות וחפצים, תעופות ושקיקות והמון פליאות לאין חקר, מה לילוד אשה בינינו.
אמנם התשובה הרוממה, מאור פני מלך עולמים, באה, כי אתם יצורי מעלה, הפועלים, שתכונתכם היא המפעל, ההופעה, ההזרחה וההרשמה, אינכם מוכשרים לקבל תורה, להרשם בעומק הוייתכם מכל מה שממעל לכם ומחוץ לכם. במעלתכם הנכם נצבים, בתחומכם אתם קשורים, במלא חוגכם אתם שואבים חיי עדן וחיי קודש, חיי יופי וחיי חכמה, חיי פאר וחיי כבוד, - אבל כמה פליאי פליאות מלא הוא המילוי הנשגב מלא כל, והאוזן הפתוחה לספג כל, הלא היא רוח הכשרון לקבל, להתפעל, אשר בילוד האשה, אשר עם כשרון אזנו הנטויה לספגאל תוכו, להשפע ולקבל, הנה הוא עולה רומי רוממות, מתנשא מכל חוגים מוקצבים, ונושא עליו משא קודש קדשים, הבעת חפץ אל שדי, במלא כל עולמים, בכילולם יחד, לקבל את התורה בא.
שבת ט צג
צדצד. אמרו לפניו, חמדה [גנוזה] שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו, ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים." החק הכללי ההולך במדתו מקיף וחודר כל עולמי עד, החמריים והרוחניים, אומר הוא לנו - מעצמיות מהותו, - שתכנית ההויה וההתעלות שבה גם יחדף תוכל להתאר על אחד משני אופנים: על האופן המסודר, ההדרגה האיטית, ההתפתחות ההדרגית השומרת את מצעדיה באין דליגה, אחד אחרי אחד, - מעבר מזה, או האופן של החידוש (ההפתאיי) [ההפתעי], הדליגה ונתינת צורה חדשה, נשמה עליונה ואור עליון, המשנה לטוב נשגב את כל המהות העברה וכל סדריה.
תוכן ההתילדות האיטית איננו מבאר לנו את ההיות של העניינים המתגלים, לפני הגלותם. הם מזריחים עלינו את זהרם ואנו חושבים את התגלותם לתוכן של לידה והויה חדשה. לא כן היא ההתגלות הפתאומית, הבאה ברעש, המשנה מערכות וסדרים ישנים, ומעריכה ובונה, מסדרת ומציירת הכל בצורה עשירה חדשה, בכח איתן ונשגב פתאומי, כאן הננו רואים שיש כאן איזה תוכן נשגב, שהיה גנוז עד כה, חמדה גנוזה, שבבא עתה הנה היא מתפרצת ועולה, מזרחת את נגוהותיה ומראה את כבוד עשרה ותפארתה.
התורה בעשרה השמימי, הנשגב מכל אור וחיים אשר נגלו לעולמים, באה לעולם לא בצורה הדרגית, לא הוכשר כלל העולם לאורה וגדלה. אמנם ממרומים בקע אור, יוצר כל אמר די לחושך, והוד עליון הופיע, ויחדש סדרי עולמים בדרך (הפתאה) [הפתעה] על פי עצת ד' הנאדרה בקודש. וכאן עומדת היא השאלה, אם שינוי ביסוד היצור בא, והשינוי הזה נשגב וגדול הוא ככל ההויה כולה מראשית יסודתה, שינוי תנאים כזה הלא יכול לרכז איזה ריכוז חדש גם בטבעיותם של המצואים הרוחניים, וכח של הקשבה חוצית תהומית כוללת כל המון עולמים יכולה להנתן באיזו מערכה שעל פיה יהיה הערך של ההויה נקשר כולו והולך במצעדיו הנעלמים הצפויים לבורא כל בכחו והדרו. חמדה גנוזה שיש לך תתקע"ד דודות קודם שנברא העולם אתה מבקש לתנה דוקא לבשר ודם שאין כל בטחון באחריות הסכמת חפצו המתהפך, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ", כיון שבאדיריות באת לחדש פליאות וזרמים חדשים בדליגה נוראה הלא אפשר הדבר "אשר תנה הודך על השמים", ואם ההקשבה הכוללת אינה מצויה שמה, הריכוז של כל היש מראשית ועד אחרית החבוי בסתר עליון וצל שדי לבדו לא נגלה בשום מערכה הוייתית, הלא עצם האדיריות המחדשת בארץ תכונה חדשה זו, יכול הוא להגלות בהודו על השמים, ששם התוכן יותר מוכשר להתאים, והערובה יותר נכונה ומותאמת לעומת האידיאליות הנשגבה של חפץ מרום וקדוש של מגמת היש כולו, שהיא מגמת ההגלות של החמדה הגנוזה, חמדת חי העולמים. "מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים".
שבת ט צד
צהצה. אמר לו הקב"ה, החזר להם תשובה. אין קץ להאפשריות של ההערה המחדשת את היש, המברכת אותו בברכת עולמים ממעל לחוגו והגבלת ערכו. ומצד הופעת אורה זו, אפשר הדבר שתתחדש תכונה כוללת עליונה בכל צבאי צבאות, באופן המעמיד אותם על היסוד, הריכוז של כללות כל, בחוג מיוחד, נשא ומרומם. אף ע"פ שמצד קצבת עמדת הוייתם הנם מוגבלים כל אחד בהגבלה תכונתית, שומרת תפקידה, מערכתה וערכה. אבל גבול יש בעצמיות המהות עד כמה תחודש ותהיה עצמיותה משתמרת בקרבה, עד כמה תבא רק בגבורות של עטרי עטרות ולא בתוצאות של הרס וביטול מהותיות, בשביל חידוש החק והצביון שיופע עליה. הכרה זו אינה ראויה להופיע מצד הגבורה האלהית, שאין מצדה שום מניעה והגבלת כח וערך, אבל היצור אשר הריכוז וההתעלות התדירית ניתנו לו, היצור היודע את המון החליפות אשר עברו עליו, מעת הוייתו הגרעינית הרוחנית עד התעלותו להקפה מלאה הדרת עולמים, הוא יוכל לתאר את הגבול האפשרי מצד השעורים, להיות שומרים תפקיד עצמיותם, ואת הגורל שעליהם לבור אם יזדקקו למדה זו – הוא יוכל במציאותו להחזיר להם תשובה מספקת על שאלתם, בהראות להם כמה מנוע הוא הדבר, שחידוש הריכוז (ש)יופיע עליהם. ומהלך ההתעלות התדירה (ה)צריכה להיות אחוזה דוקא עם אותן ההשפלות והמגרעות, הירידות וההגבלות שבחק הכשר של ילוד האשה דוקא, שהם בודאי אינם כמהים לזה ואינם חפצים בגורלה, גם אינם מוכשרים לסבול את סבלה שלא ישנה את עצמיותם שינוי מוחלט, שהוא באמת כליון הוייתם ושלילותם הגמורה, מה ששאיפת ההויה שלהם ותשוקת נצחם וגבורת שפעת חייהם, מנגדות לזה בכל עומק העז. זאת היא עצת ד' העליונה על מהותיותו של משה, וערכו בעליוניותו והשתפלותו עד המעמק של בני בשר, החזר להם תשובה.
שבת ט צה
צוצו. אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אם כי יש אפשרות להעריך ערכים עליונים, יש מקום לנשיאת דעה בהירה בהופעת אור חכמה על הנשמה הנבחרה, גם על התוכן של צבאי צבאות, להעריך את המהותיות של הנושאים השכליים וכחות החיים המקודשים בעצם תכניתם, ואם המדה כבר אמורה שאי אפשר שיבאו הנושאים הללו, מלאכי מרום, עם כל בהיקת הוייתם, אל המעמד הריכוזי של כל היש אם לא בהתבטלם ע"י זה מעצמיות ישותם, אבל כל הערכים שאפשר להם להמדד נכונים המה רק כשאנו משקיפים על המהות המסויימה וקבועה בפועל, על כל מה שכבר נגמרה הוייתו והומצרו גבוליו וערכיו כולם, אבל אם נוכל להסתפק שמא יש עוד מה שגנוז בתוך הכח החבוי, שעוד יש לפניו שדרה של התפשטות, הסתעפות, הוצאה מן הכח אל הפועל במתכונת העתיד, אז יוכל ספק כזה להתפשט גם על דבר הערך המשוער של אלה הנמצאים, שגובי האדיריות, שמא יש בהם הכשר עליוניי, כח פנימי אצור שעתיד לצאת אל הישות המוחלטה, הבל פה גנוז שקול ודיבור עליון מעולה ונערץ יכולים עוד לצאת אל הפועל מחביון הכח, ואז יוכל להתגלות אופן עליון ביסוד ההויה השכלית של שדרה רוחנית מיוחדה שתעמד בעצמת צורתה וחטיביות מהותה גם בהיותה ספוגה מאוצר מקור כל החיים, להיות מרוכזה בריכוז היש כולו, גם באפס הצטרכות למטרה זו להיות נשפלים לאותה התחתית הגופנית שבני אדם ירודים בה, ואז הלא כל השאיפה העליונה של האדם כולו, שנושאה הוא משה רבינו ביסוד הארת קבלת התורה, נשרפת היא, בהגבר המעמד הרוחני המוחלט בכל יחוסיו, על הרוחני המורכב, האסור במאסר החומריות, עם כל התיאוריה הגדולה של הכרח השתפלותו, בשביל ההתרוממות הריכוזית, שהיא המעלה היותר עליונה בכל יסוד צביון, בכל נקודת הערכה והצטיירות. מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם.
שבת ט צו
צזצז. א"ל, אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, שנאמר "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו", וא"ר נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אם כי אין כל כח מוגבל, גם אם תופיע עליו ההארה היותר עליונה, יכול להעריך את כל הגנוז והחבוי בכחות הנסתרים שבההויה, לשער את המדידה הבלתי משוערת, את המדריגות האפשריות להתגלות בצאת כל חבוי וכל גנוז מכל כח צפון, מן הסתר אל הגלוי, מן הכח אל הפועל - כל המניעה הזאת נכונה היא רק בהיות המכיר והמשיג המוגבל, במדריגת הגבלתו, ומה שהוא מבחין עליו לשקול באותם המאזנים של השכל ה[מאי]ר [המואר?] עליו לפי כח קיבולו, אבל בהיות המבחין עולה במעלת מהותיותו עד כדי התאחזות מהותית בכסא כבוד של מעלה, בהגלות בפנימיותו עוצם מעלת הוייתו העליונה הסוקרת סקירה בלתי גבולית, על כל היש ועל כל העתיד להיות יש, על כל נסתר ועל כל גנוז, כמו על כל נגלה וכל מוחשף, שם אין מקום לתעלומה, שם ההברקה האלהית מאירה באור קדשה מראש מקדם עד אחרית כל תכלה, עד עדי עד. והכבוד העליון מתגלה להראות שעד סוף כל העתיד, הריכוז הכללי של כל בנין כל עולמי עולמים אחוז הוא דוקא בתנאי ההסתרה וההעלמה, התמעטות ההופעה המביאה לידי תיקון ולידי הגלות האורות הצחים והמצוחצחים. לא מיעוט, לא ירידה היא החמריות אשר באדם וכל העביביות והערפליות שהיא גורמת בכל ההופעות הרוחניות העליונות, בחוג ההכרה, בחוג החפץ ובחוג היכולת, אינן כ"א תיקונים, הכשרות, ממלאות את עז החיים המרוממים מרוממות שגב קודש עליון - ענן כבוד, המבליט את הכבוד המלא אורות נגוהים, דוקא בענניותו. "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו", פרישה הממלאה את הזיו ומבלטתו במדה היותר עליונה שאי אפשר לה להגלות מבלעדי הענניות. לא ירידה היא האחיזה האנושית בחגוי הגופיות, כ"א עליה, הארת השכינה המודדת עולמי עד במדידת ההגבלה, הזמנית והמקומית, שרשיהם ושרשי שרשיהם, כדי להבליט את הודם ונצחם, את עליוניותם וחופש עצמתם, מרחבי טיסתם ואין סופיות הערצת פאר קדושתם. מלמד שפירש שדי, האומר לעולמים די, את זיו שכינתו ועננו עליו.
שבת ט צז
צחצח. אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, "אנכי ד"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים", למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם, תורה למה תהא לכם. הנצחיות היא מסוקרה בסקירתם של צבאות העליונים. הכלליות וההתעלות מכל שינוי ותמורה, היא מנת חלקם. אור הקודש של ההארה האלהית מפליא הוא את הכל, במה שהוא מתמם את החזון של הנצח עם כל היצירות המשתנות בהמשך הזמנים והקפתם. החדירה האלהית נוקבת היא ויורדת מראש הגובה והשלמות של הכלליות עד ההתפרטות של הפרטיות, מרוממות ההקפה הבלתי משתנה עד מעמקי פרטיות כל השינויים כולם. ומתוך כך אין התורה האלהית ראויה להקבע בריכוזה - שמטרתה לאחד את כל היש ולרוממו, להעלותו למקוריות קדושתו האצילית העליונה ממעמקי שפלות ירידותיו - בחוגם של מלאכי עליון המתעלים מכל התמורות, הירידות והחילופים הזמניים. תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, "אנכי ד"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ההתגלות האלהית הנצחית קבעה את חותמה על יסוד ההשתנות אשר במאורעותיהן של תולדות בני אדם וסיבוכיהם. ולא רק הערך המיוחד של הירידה המקומית של מצרים - שיש לה עכ"פ איזה ערך כללי וקיים, הארץ לעולם עומדת, היה מבליט את הרעיון שיסוד ההגלות של האורה האלהית, מקור כל הנצחים, בא(ה) ע"י החידור של הופעה זו בחגוי הפרטים היותר משתנים, כי אם (ע"י) הקישור שיש ליציאת מצרים, ניסיה וההתגלות האלהית שלה, עם ממשלתו העוברת של פרעה, עם רשעתו וחוזק לבו והתכשרותו להיות כלי מקבל את התחלואים והמכות הנפלאות, שעל ידם נודעה יד ד', מקור הצדק והיושר בתולדה האנושית, בתור הופעה מוזרחה מצדקת ד' בכל העולמים כולם. ואתם, כלום למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם, הרי כלליים אתם ולא פרטיים, קבועים ולא משתנים, ומעמדכם הכללי לא יוכל לחדור אל המאפל של הפרטיות, ומצבכם הקבוע לא יופיע בתוכיותם של השינויים הדקים אשר לעלילות מצעדי גבר. וכאשר לא תוכלו לאחד את כל השינויים והפרטים אל הכלליות והקביעות, תורה למה לכם.
שבת ט צח
צטצט. שוב מה כתיב בה, "לא יהיה לך אלהים אחרים", בין נכרים אתם שרויים שעובדים ע"ז. האורה החיובית בגאון גדלה היא מתגברת ועולה במלא זוהר בהיקותה, בהיותה מתפגשת עם המון מחשכים שליליים שהיא מתעלה על ידם, בהתנשאה בתועפות עוזה להאיר מתוך מחשכים, ולהפוך את כל חושך וצלמות לאור נגוהות. המחשכים, התוכנים השליליים, כחות הזוהמא והמאפלים, צריכים להיות סובבים ביחש סביבי את מכון האורה, "סביב רשעים יתהלכון", מבלי חדור אל תוכיותו. ובאופן זה הנהרה מגלה את שגיבות ממשלתה, בצאתה בעז גבורתה ללחום מלחמת האור עם כל גדודי החושך. ויפעת הטוב והקודש באה, ואור אל אלהי אמת מתרומם ומתעטר בכל פאר ועז.
מלאכי עליון, צבאות קודש, הם שרויים בהאור החיובי. אין מחשכי שלילה שולטים בחוגיהם, ואין כחות הזוהמא פועלים עליהם את השפעתם הסביבית, על כן לא מהם ועל ידם תתפרץ האורה האלהית בשטפי כבודה להחיות ולהאיר את כל עולמים. מה כתיב בה, "לא יהיה לך אלהים אחרים", בין נכרים אתם שרויים. יחש סביבי היש לכם עם גדודי מחשכים, היכולים אתם לצייר את השליליות הבאה מתוך מעבי חומר וחשכת בשר של המון עמים השקועים בתוך מצולות הצלמות, עד אשר תעצרו כח להתגבר על כל שיא גבורת רשעת השפעתם, ואיכה זה תוכל החיוביות העליונה במלא קדשה להיות מוכרת על ידיכם, כיון שאין בכם יחש שלילי של עובדי ע"ז.
שבת ט צט
קק. שוב מה כתיב בה, "זכור את יום השבת לקדשו", כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות. התכונה שעל ידה האדם הוא משלים את העולם ומשכלל את ההויה, היא מתגלה בכשרונו המלאכותי, שבזה הרי הוא כח פועל בהבריאה וכמו שותף להקב"ה במעשה בראשית, ע"י כח המחדש והמצייר שחקק בו אדון כל המעשים ב"ה. והחידוש הזה שבתכונת האדם שנתגלה בקרבו ע"י מעין בינה של מעלה בפעולותיו הגופיות, הרי הוא מעיד על כשרון רוחו ופעולותיו המוסריות שבהן הוא משכלל את היצירה באופן יותר נעלה ונשגב מאותו השיגוב שהוא משכלל אותה במפעליו המלאכותיים בשליטתו על החומרים והכחות שבטבע. וזאת היא תעודת השבת, שהיא שביתה חמרית המשיבה את כל הכחות המעשיים וכל ענפי כשרונותיהם אל עצמותה של הנשמה, וכח יצירתה הפנימית הולך עי"ז הלוך וגדול. ובריאתה העליונה של המנוחה הרי היא היצירה היותר אדירה השקולה במשקל כפול באין ערוך לריבוי ועילוי נגד כל היצירות המלאכותיות שמפליא בהן האדם לעשות בחכמתו המעשית הנפלאה. ולתמם את החזון הנשגב של מנוחת עולמים שבסוד היצירה, בא השבת בתור המקור של כל ברכה, של כל שפעת חידוש ומקור חיים המיוחד לישראל ברוממות קדושתם, "לדעת כי אני ד' מקדישכם", אשר עז בידם לשכלל את ההויה כולה, לחדש את כחה, להוסיף אורה ויפעתה ממעין החיים של הברכה העליונה. והשביתה של השבת היוצרת את היצירה המובחרת שמרכז התורה תלוי בה, הרי היא מאוחדת בכשרון המלאכה אשר לאדם, שהיא מתעלה בישראל למלאכת ד', להשתכללות כל היקום והוספת יפעתו ועלייתו התדירית העליונה העולה למעלה למעלה. אבל המלאכים, כשם שהם אינם בני מלאכה, כשם שאינם עלולים לחדש כלום בההויה והיצירה, הם הנם רק משרתי ד' עושי דברו להמשכת החיים שביצירה ע"פ סדרם וחוקותיהם הקבועים, כן אין בידם להוסיף שכלול ויפעה בכל המון עולמים העולים למעלה, העומדים בסולם הישות למעלה ממדרגת היצירה. וכשם שאין בהם מלאכה כך אין בהם שבות, ואין התורה שכתוב בה "זכור את יום השבת לקדשו" נאותה להם. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות.
שבת ט ק
קאקא. שוב מה כתיב בה "לא תשא", משא ומתן יש ביניכם. הגודל העליון מאיר הוא בכל הקטנות של האדם בדרכי חייו, ובכח ההארה העליונה שהאדם מואר הוא ביפעת קדושה על מחשכי דרכיו הפרטיים והקטנים, הרי הוא מאיר באור יקרות את כל התוכנים הקטנים בעצמם, ועושה מכל האגודה כולה, של פרטיות המציאות ותנועות החיים, שיחם ושיגם וכל מעבדיהם עד לפרוטרוט, תוכן רוחני חי וקיים מקודש בטהרת קדושה עליונה ונשגבה. ובהיות תורת אל חי נר לרגליו ואור לכל נתיבותיו, ושמו ומוראו העליון של מלך הכבוד מופיעים על כל הליכות חייו, הרי כל העולם כולו מתעטר על ידו באור יפעת הקודש המלא ברכות אל עליון.
יראת השבועה, "לא תשא את שם ד' אלהיך לשוא", המישירה את כל ארחות החיים של האדם הכללי והפרטי, המקשרת לבטח את חיי החברה, ומתכנת יפה את חיי הציבור, המישירה את השבילים הפרטיים שבכל עסקי האדם בין איש לרעהו עם כל קטנותם וערכם הפעוט, הרי היא מופיעה אור יקרות על כל החיים וההויה. והאור יקר ונהדר הוא כ"כ עד שלא תוכל כל מערכה מלאכית המעוטרה ברום חיים כלליים להיות דומה לו בחן הנפלא אשר לו, בהפכו באור קדשו את כל קוטן לגדולת אמת, ואגדו בקשרי עוזו את כל מערכות תבל לעטרת קודש, להדר כבוד אל אלהי אמת. וע"כ תורה זו, שכתוב בה "לא תשא", אין מלאכי השרת יכולים להגיע לרום ערכה מפני שאינם יכולים כלל להיות מתקטנים ומתפרטים לאותו הקוטן וההתפרטות שעסקי האדם מגיעים שמה. כלום משא ומתן יש ביניכם.
שבת ט קא
קבקב. שוב מה כתיב בה, "כבד את אביך ואת אמך", אב ואם יש לכם. אותו הקישור של המשפחה, אותו הזיקוק שהענינים הרוחניים והחומריים שהם משתתפים להויית החיים והמשכת שלשלת הדורות, שהענינים האידיאליים מתמזגים ביחד עם הנטיות הטבעיות, והארציות והשמימיות (מאגדת) [מאוגדות] באגודה אחת, ועל הכל מתוה הוא החותם של הוד החיים של האחדות הריבונית את תמונת תבניתו, דבר זה אי אפשר לו להבלט כ"א באותה התכונה המלאה של המשפחה האנושית. יחש ההורים אל בניהם, והבנים אל הוריהם, במובן הטהור, הממזג את הצורה האצילית בתוך המסכים החמריים, ומעדן את כל יסוד החיים גם בגסות ממשיותו, הבאה בבהירות קדשה במצות כבוד אב ואם, אי אפשר לדוגמא עליונה זו להיות מתגלה כ"א בחיי המשפחה האנושית דוקא, באותה התכונה שהיא מובדלת בה מכל החיים הטבעיים שקועי החמריות מעבר מזה, ומכל יצורי מרומים שפועי ההשכלה, החיים רק חיי השכלה ואידיאליות מעבר מזה. ותורה זו, העומדת להפך את כל המחשכים לאורות עולמים, את כל מגורות המות לחיים עדינים ממולאי נצח והוד, אי אפשר להנתן כ"א לבני אדם לא למלאכי השרת. אב ואם יש לכם.
שבת ט קב
קגקג. שוב מה כתיב בה, "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב", קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם. עומק הרע בהשתפלותו עד לעמקי תהומותיו, בין בכחו השלילי המחריב ומכלה שהוא תוצאת הקנאה, בין בכחו החיובי הבונה ומחדש בנינים רעים ויצירות מזוהמות, הוא נעוץ ביסוד הגבורה העליונה של היצירה, באיתניותה של ההויה, שהיא מראה את כחותיה עד לעמקי הירידות היותר חשכות ושפלות. ואלה הכחות עצמם, בהיותם מסתייגים בסיגיה של החכמה העליונה ומתעכבים ממרוצתם השובבה, הם נעשים לכח פועל נפלא המאגד את כל עומק הרע וכל מחשכי תהומותיו אל כל עומק הרום של הטוב המתנשא מעל להררי אל. והאור הטוב ומקור חיי החיים מתברך על ידי המגעים של הצינורות העליונים והתחתיתיים אלה באלה. הקנאה העזה כמות, המחוללת את הרצח ואת הגניבה, התאוה היצרית הרעה המשובבת את הנפש בזוהמתה בכח היצר הרע הבוער כתנור יוקדת, הן הן עצמן נעשות לכחות מאגדים את כל גודל של עולמי עולמים. ואור החיים האלהיים מחיה את כל המעמקים, ומעלה משם אוצרות חשך ומטמוני מסתרים לחדש פני תבל בחידוש אור נגוהות. "מי יתן טהור מטמא לא אחד". וכח עליון זה של התאגדות כל המוני עולמים, של האחדות החשכה והאורה באגודה אחת, המתרוממת למעלת שלהבתיה המאירה תבל ומלאה, המצהלת כל נשמה בכל מילואה וטובה, אי אפשר לו לצאת מן הכח אל הפועל כ"א ע"י הופעת אור התורה האלהית על יצורי חומר בעלי קנאה ויצה"ר, שהם הם יהיו נושאי החיים המאושרים לכל גדודי מרומים בתועפות שיא כחם הנשמתי העולה מעלה מעלה, מתוך מורדותיו שירד מטה מטה. ולהם ולא לכם אפשר לתורה שתנתן. כלום קנאה יש ביניכם, יצה"ר יש ביניכם.
שבת ט קג
קדקד. מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר "ד' אדונינו מה אדיד שמך בכל הארץ", ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב. יפעת אור התורה, ההולכת ומתפלשת מרום המעלות השכליות העליונות עד עמקי תחתיות הארץ לכונן את אור הצדק האלהי המאיר בגבורתו בכל מלא עולמי עד בתוך עבי המחשכים של שפלות האדם, בכל יצריו הרעים והגסים, היא היא המאדירה את שם ד' המגלה את עז הגבורה האלהית הפועלת את הכל למען הרוממות האצילית, המסוקרת אך לפני כסא כבודו של בורא כל העולמים ברוך הוא. ועל ידי ההופעה העזיזה החודרת מרום הגובה העליון עד שפל המדרגה של אדם על הארץ, אור נעלה ויפעה אצילית, מתוספים הם בכל המון החיים העדינים של עולמי הפאר של צבאות מרומים. ומתוך התוספת המבריקה הזאת, באה להם אותה ההכרה העליונה המביעה את ההודאה להקב"ה, כלומר הוספה של הכרה בתיאור התכליתי של כללות ההויה מראש ועד סוף, לא רק ע"פ אותה התכונה הקצובה של מלאכי שחק, אלא על פי היפעה הנוהרת שאין לה קץ ותכלית של ההכרה העליונה אשר בחכמת אלהים חיים בורא כל לבדו, ומיד שבאה היפעה הזאת, ועמדו על מעמד המרומם של הכרת הקודש אשר לעומק הרז שבחפץ העליון אשר אדיריות הודו היא היא המניעה את המפעל המגמתי לצאת אל הפועל בעומק שיגובו, שענינו המרכזי היא הורדת אור יקר בחיי ארץ, לרומם רוח האדם למעלה למעלה, דוקא על ידו את זיו כל היקום כולו ועל ידי הכרה זו כבר ראו חזות הכל רק בארץ, בנבכי החומר ובמעמקי מסילותיו המסובכות, שהם הם מתארים, בהיותם מוארים מאור זיוה של תורה, את כל הוד הגבורה הכללית של מעלה. ולא שאלו עוד את ההוד האלהי שינתן על השמים, כי הכירו לדעת כי האדיריות של שם ה' אשר בארץ, ע"י עוזה של תורה היא תכלול הכל, ותשכלל ג"כ את ההוד בכל מילואו. על כן רק "מה אדיר שמך בכל הארץ" אמרו, ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב.
שבת ט קד
קהקה. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם", בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. התגלותה של תורה בכל מלא עולמים, היא שהביאה את כל היקום החמרי והרוחני לקשר של אחדות הרמונית. והאחדות הזאת יסודה בסגולת האדם, שדוקא בהשתפלותו אל המורד הארצי הרי הוא רוכס את כל ההויה מראש היש עד סופו, והקשר הזה הוא מגלה את רז האהבה והיחש ההתאגדותי בכל מלא עולמים, והקשר הזה הוא קשר מלא חיים, קשר של אהבה, הבא מתוך ההכרה שהארת התורה המאירה בתחתיות המעמד החומרי של האדם, הרי היא הארת חיים וברכה לכל המון עולמי עד, וממילא הרי היא מחברת את כל כחות היצור להיות נותנים ומשפיעים משפעת אורותיהם הרוחניים, לעומת קבלתם התדירה משפעתה של תורה. וזאת היא סגולת האדם המציינת את רוממותו הבאה בעקב שפלותו. יצור מושפל עד עמקי החומר, ועם זה כונס בקרבו את כל סגולת ההויה הרוחנית המלאה.
וכיון שזה הסוד נתגלה בהארתו בכל צבאי צבאות, מיד קם הקשר המאגד, וכל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ולא רק אהבה מופשטה בלבד, אלא אהבה המביאה לידי השפעה, ומסר לו דבר. וזהו הנצחון הנעלה של איש האלהים, משה רבינו עליו השלום, שנאמר "עלית למרום שבית שבי", שכל כחות היצור בכל מילואו נתכנסו תחת המשטר האלהי הכללי המתגלה ע"י זיוה והדרה של עז התורה.
וההתגלות הזאת הסבה את האהבה ואת היחש ההרמוני עד כדי השפעה, "לקחת מתנות באדם". והסבה של ההשפעה הרי היא מתוך ההכרה של השפלות, שהיא הוכיחה את הרוממות של כח האגד של כל המוני מעלה ומטה, הנמצאת בסגולת האדם כשתעוטר ברום מעלתה, שהיא באה ע"י האור האלהי המבהיק ע"י הופעת כתרה של תורה, בשכר שקראוך אדם, והכירו עד היכן המורד מגיע, באו לידי הכרה עד היכן כח האיגוד והכינוס של כל סגולת עולמים מונח בכח הצפון בנשמת האדם הנפלאה, שהיא מזהירה את אורותיה על ידי הופעותיה של התורה התמימה בכל דרגותיה, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות.
שבת ט קה
קוקו. ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" ואומר "ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" אי לאו דאמר ליה מנא הוה ידע. כח המכלה, המחבל והמהרס, הממית והמאפס, הרי הוא מכלל בנין העולם. משכלל הוא כח המעדר את בנין ההויה. ובהיות הקשר שלם, וכל העולמים וכחותיהם הרוחניים והגשמיים הם עומדים בהתאגדותם, אז כל הכחות משלימים את תפקידם וגם הכח הממית הרי הוא משמש כח לחיים. וזאת היא סגולת הקטורת המאחדת את תמצית כל הפועל בחיים בחומר ורוח ע"פ אותו התוכן הנפלא אשר פי ד' קצב אותו בתורה. אמנם להשתמש בכח נפלא זה להעמיד את כח המחבל בהיות השלטון הזמני נתון לו, בטרם בא התור להעביר רוח הטומאה בכללו מן הארץ, ולהפך את כל כח המשחית לכח בונה ומקיים, זאת היא הופעה פרטית שנתגלתה ע"י אותה ההתמסרות שכח הרע והממית בעצמו נמסר הוא במסירה פנימית בהכנעו לעומת ההוד השלם אשר זרח על הציר הנאמן בעת עלייתו להוריד עז מבטחה, ולגלות אור תורת החיים מרוממי שמי שמים על פני ארץ רבה. ואי לאו דאמר ליה מנא ידע. וההתגלות הזאת היא באה ע"פ התכונה שמביאים את הכח המחבל בעצמו להיות ממלא תפקיד בבנין והויה, שאז הוא מוצא את מטרתו הכללית, שאינה כ"א למען הביא על ידי הריסה וחבול תועלת לבנין ושכלול. ואם כי שלמות המטרה רחוקה היא וליום האחרון היא צפויה, וגם הכח המחבל בעצמו איננו מגיע עד עומק יסודו, אשר על כן השמושים המכוונים להמתקת כל המרירות העולמית בכללותה הרי הם חבויים רק בסתר עליון, ושליט בעולמו הוא הודיע בתוכן של מצוה וחק לדורות עולמים את כל הנוגע להשלמת הכלל כולו, אבל בתור עצה ארעית והופעה פרטית איך לעצור בעד ההשחתה החבולית ע"י הכנסת הסעיף המחבל לתוך שדרת הבנין והתיקון שבתכונת הקטרת, זאת היא התגלות מיוחדה שההתודעות של כח המחבל בעצמו בעומק יסודו ותכונת מגמתו היא היא שהביאה את הידיעה הזאת, אשר היה בה הצורך לאותה השעה, היוצאת מכלל הסדר התדירי של הליכות עולם אשר בתורת ד' התמימה. וגם גילוי זה בא מתכונה המתמימה אשר לתורת אמת אשר לא תחסר כל בה, שהיא מעלה חן על לומדיה, ומקור החן נפתח בכל זליפתו באותה השעה הרוממה של הכנת השליח, רועה נאמן, להופיע אור התורה בעולם, מקור השלום, האהבה ומכון החיים והתיקון לכל המון עולמי עולמים וכל צבאי צבאותיהם.
שבת ט קו
קזקז. ואמר ריב"ל, בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו, רבש"ע תורה היכן היא. א"ל נתתיה לארץ. קיומו של עולם בכל מערכותיו הוא מוכרח להיות מנוגד מכח המבלה והמחבל השואף לאיבוד העולם, ומתוך כך הולכים הם המרץ והעז של חפץ הקיום, הרצון של הבנין והשאיפה של ההשתכללות וההתעלות, ומתגברים. וזה הניגוד הוא מוכרח להיות מצוי בכל ערכי העולם, הגשמיים והרוחניים, השכליים והמוסריים. והנה כל זמן שלא נתנה תורה, בהתגלות דבר ד' מנוייה וקצובה, בדבור שלם וברור ובהארה עליונה מפורשה, היה מתפשט זה הכח המנגד והמבלה בערכיו הרוחניים, במהלך הרעיון והמחשבה, בצדידת השכל ושאיפת התשוקות. והכח הצפון של הטוב, של הקיום, של חפץ הבנין וההתקיימות העולמית, היה אוסר את מלחמתו על כל הצעדים שהכח ההורס היה מכונן עליהם את סדרי השחתותיו. אבל כיון שנתנה תורה, נתכנס אוצר החיים והטוב למקום אחד, נתרכזה המחשבה וההארה העליונה המופעה מיסוד הבנין והקיום, החיים והטוב בלא שום עירוב וסיבוך בכח הרע והמכלה. ומזה בא השטן לשוט ולבקש היכן היא התורה, היכן הוא אוצר החיים והטוב אשר על פיהו ישתכלל העולם בלא צורך של כח מנגד ומכלה, בלא עזרה של ההתקוממות הניגודית השוללת, רק מצד עצם החפץ של הבנין והשלמות העליונה. אמנם כח ההורס, המחבל והמשטין לא יוכל להאמין שבלא שלילותיו התכופות יוכל איזה בנין וסידור להיות מתקומם בעולם, ותובע הוא בחזקה: תורה היכן היא.
והקב"ה משיב לו: נתתיה לארץ. די הוא הכח הרפה של הארציות לבדה, שהחילוף וההמעדה הם תמיד מחוברים עמה, לעורר את חשק הטוב והאור, לדרוש את יסוד החיים ואת התנצחותה של ההויה, כדי להעלותה מכליונה הטבעי לה ולרוממה עד הו של הנצח וההוד העליון, מאין צורך שיתערב עמה איזה צל של תוהו והשחתה, עד שמתוך עצמה תמצא את השלילה כדי שתעורר אותה אל החיוב. ועל כן לא היה לשטן שום מגע בערך התורה ושום השפעה בתוכנה, כי גן נעול היא, מעין חתום ושמור מידי זר, ו"אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני" כתיב בה.
שבת ט קז
קחקח. הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא, אמרה לו "אלהים הבין דרכה וגו". התכונה הטובה המוארה מיסוד הקדושה והטהרה, תמצא את הארתה של תורה בכל המעשים, בכל הפעולות ובכל החזיונות. אבל הרשעה, התוכן המשטין והמחבל, אם כי עריגה כללית לאור הקודש והנשגב מוכרחת היא להמצא בכל מקום, בכל הופעת חיים, ובכל תכונה נפשית, אבל זאת העריגה תהיה רק מתנוצצת התנוצצות כללית ומקפת, ובכל מקום אשר תיחד את מבטה אליו משם יעלם זוהר הקודש והעינים יהיו פונות לעברים שונים. וסוף כל סוף לא תמצא בתכונה הרעה, ביסוד השטן, שום אפשרות להסתגל להארתה של תורה, של שפעת מקור הקודש ומקור חיי כל העולמים וכל היצור כולו. וכיון שהלך אצל ארץ לא מצא תורה מפיה. לא כדרך התם והטוהר אשר בכל דרכיו ידע את ד' ואת תורתו, כי אם הופלגו הדברים, ואחרי אשר ממקור האלהות נתרחק השטן, אז תופע לפניו מרשמי הארץ שהתורה לא בארץ היא, כי אם "אלהים הבין דרכה", ההיפוך הגמור מכל המגמה של הקדושה העליונה להשכין זיו השכינה בתחתונים, ולהנהיג חיי עולם החברותי כולם בתוכן של קודש וטוהר. "שכון ארץ ורעה אמונה".
שבת ט קח
קטקט. הלך אצל ים ואמר אין עמדי. הנטיה לטהרת המדות, לחסידות, למחשבות רוממות שהן באות ממקורה של תורה, הנה נפלאות ד' אשר בים מעוררות את הנשמה לזה. הספנין רובן חסידים, "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ד' ונפלאותיו במצולה". ובודאי הרבה משפיע מעמד הנפש של ירידת הים על האנושיות בכלל להכין את לבבה לאותו המעמד המדומם שיסוד האמונה ושאיפת התורה הם קשורים בו. אמנם כ"ז הוא בהיות הבסיס הנפשי טהור, אבל ע"פ יסוד הרשעות התוכית של שאיפת השטן, אין שום השפעה של מעמד הנפש היותר עלול להתעלות אל הגובה של רגשי קודש וענות צדק, כזו של ירידת הים פועלת כלל על החיים להיטיב את ערכם, לעדנם ולקדשם. על כן לגבי שאלת השטן תורה היכן היא, אמר בצדק, הים, אין עמדי.
שבת ט קט
קיקי. הלך אצל תהום ואמר לו אין בי. אם החקר של התחלת המציאות, בהיות רוח אלהים מרחפת על פני תהום, מוכרח להביא אל האנושיות את המחשבה [על דבר] הופעת ד' בעולם, וע"ד יסודי הדת והמוסר, שהן הן הדברים אשר ביתר בירור מתגלים בהתגלותה של תורה, אמנם הרשעה לא תכנע משום חקר, ולא יתגלה לה אור ד' אמת ע"י העמקתה בנבכי תהומות המדע והחפוש בשרשי המציאות בראשית הוייתם, כי לשטן דרכי מות נכונים גם בהיותו מתקרב אל אותה המסילה אשר דעת ד' מתהלכת בתוכה. ע"כ בהיותו מתהלך אצל תהום יאמר לו אין בי, ולא ימצא שמה אור תורה.
והנה הים הוא רק מביא את התוכן העדין של הנפש לצאת אל הפועל, מתוך ראיית מעשה ד' ונפלאותיו במצולה, ומצד ההכנעה של "יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע", ע"כ אין השאלה אם התורה היא בו, רק עמדו, סמוכה לו. והתשובה היא שכ"ז שהרשעה שלטת, אין עמדי. והתהום שהוא החקר ביסודי ההויה וראשית המציאות, ראוי הוא שבו ימצא את אור התורה היסודית, שהיא דעת ד' והתכונות הטובות הצריכות להסתעף ממנה. וע"ז מתאמת התשובה הברורה, שביחש להשטן, מקור הרשעה והזדון, אין בי, כי לא תועיל כל הופעה מחקרית להביא דעת האמת הברורה בלב, בהיות הרצון רע והנטיה הנפשית נשחתת ע"י חפץ של רשע, שזהו יסוד השטן, היצר הרע, והחפץ בהשחתת עולם בכל מובני השיחות.
שבת ט קי
קיאקיא. שנאמר "תהום אמר לא בי וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה". האמת העליונה האלהית שהיא מתגלה רק ע"י אותה האורה של אספקלריא המאירה של אור התורה, אינה מתגלה בעצם לא בתכונת הסבות המעוררות את ההשכלה הרחבה ע"י חקר המציאות, יסוד התהום, ולא ע"י ההכנה של עדינות הנפש הבאה מהמאורעות שבעולם שהים ומהלכי נסיעותיו הם גורמים אליה. ע"כ התהום הוא קודם להים בסדר הישר הטבעי. אבל הרשעה כשהיא מסלפת את דרך הישר של האדם, היא מאבדת בתחילה את התכונה הרצונית, ואח"כ היא משובבת את הדעת ומכרעת אותה לדדך של שבושי דעות. ומפני זה תהלוכותיו של השטן הן בסדר כזה, שהים קודם להתהום.
אמנם ההעדר הכרוך בהויה כולה מכריח להכיר את היסוד החיובי שבמציאות, שאינו אפשר בציור כ"א בהשגת מחוייב המציאות, שבזה האדם בא להכיר את קונו ויש כאן איזו התחלה להארתה של תורה. אבל רחוקה מאד מן הלב של האדם ההכרה של ההעדר, מאחר שסוף כל סוף אי אפשר לאדם לחשוב כ"א בהויה, מאחר שהוא ג"כ הוא בכלל ההויה והיש. ע"כ אע"פ שהשמועה נשמעת מהארתה של תורה ע"י אבדון ומות, אבל אין התוכן נשלם עד כדי קליטה פנימית בלב ובנשמה, שהיא באה לא בערך של שמיעה כ"א של קליטה פנימית, ראיה והטבעה עצמית ביסוד המציאות, בתכונה של הכרת הקודש והוד האלהי, וזה אי אפשר להמצא בכל עז הדרוש לזה כ"א ע"י ההופעה של תורת ד' תמימה, הבאה ממקור עליון להאיר כל מחשכי ארץ.
שבת ט קיא
קיבקיב. חזר ואמר הקב"ה, רבש"ע תפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה. זוהי התכונה היסודית של הרשעה: לא תוכל להכחיש שיש נשגב ומרומם, שיש בהויה רז עליון ושאיפה נשאה, שמכון הקודש בעזו הוא מתעלה מעל כל, אבל היא אומרת: אין לטהרת הקודש מקום בחיי הארץ, והארץ מוכרחת היא להעזב עם החיים שלה ותשוקותיהם, לפי המרוצה של התכונה הגסה אשר לטבע החיים הארציים, רק אחר המות, בעת אשר האדם יפרד לגמרי מן הארץ, יתור לו מקום במרומים. ועל סמך רעיון זה יבור לו איזה סכום של מחשבות שיזכירוהו לפרקים ע"ד המוסר השמימי, יאמר אותן בפיו, וישוב לחיי הארץ בלא שום השפעה של קדושה, מפני שאינה יכולה להקלט, לפי דעתה של הכרת הרשע ביסודו, בארץ. כי חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה.
שבת ט קיב
קיגקיג. א"ל לך אצל בן עמרם. אמנם יש בכל הארץ כולה מניעות יסודיות שלא תוכל בשביל כך התורה להתבסס בה במלא אורה וזהרה. השליטה של כחות הטבע, והחיים המשועבדים אליהם, הם המעכבים היותר עזיזים שלא תוכל התורה האלהית, מקור החופש, אוצר החסד, הקדושה והטהרה, להקבע בעולם הארצי. אבל כבר מראש מקדם הוכן גואל לעולם, הוכן היסוד הנשמתי המכשיר את כל הארץ כולה לצאת מזוהמת הבשר והגסות, להחלץ מתוך המסגרת של שעבוד הטבע וכחותיו, ולהתעלות אל החרות האלהית העליונה. זאת היא הכנתו של משה מעצם מקור נשמתו בטבעה המקורי, להגלות בתור הטוב של ההויה, ולגלות על ידי כך את השחרור העליון של כל המציאות מראש ועד סוף, איך שהכל עומד רק להיות מתרומם לדבר ד', מקור מקורות האושר, הצדק, החופש והתפארת. ושם אצל בן עמרם תמצא איך שבאמת נתונה היא התורה בארץ. לך אצל בן עמרם.
שבת ט קיג
קידקיד. הלך אצל משה וא"ל תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא. הרשעה אינה יכולה להכיר, עם כל אוצרות חכמה שתרכש לה, את הטוב הפנימי הטהור, שהוא אוצר הסגולה, שעל ידו האדם מתעלה מעל כל חקי הטבע המוגבלים, מתרומם מכל השפלות של הרשע הקשור עם תכונת הארציות והבשר הבהמי אשר לאדם, מתנשא מכל המצרים והגבולים, ששום הגבלה טבעית, גשמית או רוחנית, יכולה לצמצמו ולהגבילו, שעל ידי כח עליון זה, נעשה האדם אלהי בתכונתו הפנימית, ומחבר את הארץ וכל חקיה לחקי החיים הנובעים מחפץ הטוב של בורא כל העולמים. ומתוך ההכרה של הרשעה אין אפשרות שיהיה נמצא בחיר עליון כזה באדם שיהיה ראוי להיות נושא את התורה בנשמתו, ושיהיה הוא הכח המרכס את אוצר הקודש העליון עם כל דיירי ארעא ומהלך חייהם. ובהשתוממות ישאל כח הרשעה למשה: תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, איה היא האפשרות בכחותיך החמריים והרוחניים להיות נושא לתכונה עליונה זו, להכיל את הזוהר העליון של האידיאליות האלהית עד כדי השפלתה עד הגבול של חיי האדם בארץ, היכן היא.
שבת ט קיד
קטוקטו. א"ל, וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה. הזוהר העליון של אוצר הטוב של הקדושה האלהית הבהירה, המוכנה לגאול את כל ההויה משפלותה ושעבודה, ולרוממה עד המקור העליון, האור האלהי שממנו הוא מוצאה, שזהו היסוד של הכנת הנשמה לקבלתה של תורה, שהיא כוללת את האור הגנוז בנשמתו הגדולה של משה, איננו מכיר כלל את עצמיותו ופרטיותו. אפסיות המהות העצמית בו, היא תכונת הענוה הטהורה המוטבעת טבע קדוש ורוחני בתוך תוכיותה של נשמה עליונה ואצולה מזיו עליון, זאת, הרשעה לא תוכל לחדור איך אפשר שימצא אדם, נושא של חיים ושל הויה פרטית לכאורה, ובו באמת אין שום צד של הכרה ושל חפץ, של הרגשה ושל שאיפה להגבלה פרטית, עד כדי שיהיה שום צד אפשרות להקרא אור עליון זה של הארת התורה העליונה הכוללת כל ההויה ועילויה, הנשאף עדי עד, על איזה ערך ויחש לעצמיותו. ואמרת האמת שבהכרה והרגשה זו היא מבוטאת בתשובה המקורית הזאת: וכי מה אני שנתן הקב"ה לי תורה.
שבת ט קטו
קטזקטז. א"ל הקב"ה למשה, משה בדאי אתה. אותה הסגולה העליונה, שדוקא בנשמה יחידית מרכזית אור כל ההויה כולה מוכרח להאיר, אותה התכונה הטמירה של ההתיחדות העצמית של זה היחיד הספוג אור של כל, אי אפשר כלל שתהיה גלויה לאותו היחיד. כי יקרת הערך של חטיבה קדושה זו, למעלה מכל הכרה בכלל היא עומדת, והידיעה של היחיד המרומם מגעת רק לידי הכרת האפסיות הפרטית שלו, שהוא רז הענוה העליונה. אבל כלפי האמת העליונה הידועה למקור האמת, מתגלה הוד הנקודה הפנימית, אוצר הטוב שהוא מסוכם בנשמה העליונה הזאת ביחודה, ולה יש קשר עם הנתינה של התורה שניתנה באמת על ידו ולו. ולעומת האמת המאירה הזאת המתעלה מעל לההכרה של האפסיות אל (ההכרה) [הכרת] המציאות האישית, מתבדה היא המעלמת את הנושא המפורט מפני גודל הזוהר של הכלליות האלהית המתגלה בחזיון איתן דנא, ובא ע"ז דבר ד' העליון לאמר למשה, משה בדאי אתה, כי הלא אתה הוא המצוי ברז המחשבה, בראשית היצירה, "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון".
שבת ט קטז
קיזקיז. אמר לפניו, רבש"ע חמדה גנוזה יש לך, שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אי אפשר שהעין הרוחנית של נברא תגיע לידי עומק הגניזה של חמדת כל עולמים, שחמדתה קשורה היא בגניזתה, מפני שכל האור העליון הזה עומד כולו ממעל לכל הכרה, מלמעלה מכל חכמה, תבונה ודעת. החמדה הזאת מוכרחת להיות גנוזה, מפני שהיא שייכת רק לענין האלהי, הכולל הכל ומקור הכל, ומצד עומק הגניזה של חמדה זו אין לה שום יחש לכל מה שהוא מוגבל ומצומצם באיזה מצר וגבול של בריאה והכרה. אמנם רק מצד השעשוע העליון של האידיאל של התורה, מצד החותם של המגמה האחרונה של חפץ הטוב הגנוז, שהוא קשור במרום התוכן העליון של פרשת כל ההויה כולה מראש ועד סוף, מצד זה יש איזה ערך של התגלות בהכרה באור הבהיר הזה שהוא תוכנה של תורה. ואיך אפשר באופן זה שהכללות כולה של כל ההויה, ומגמתו התכליתית של חפץ העדין והקדוש העליון האלהי שהוא מאד נעלה גם מכל ערכי הכללות כולם, הוא היסוד להארת זיוה של תורה, להחזיק טובה לעצמי, בהכרה של איזו פרטיות, ונקודה של מציאות מגבלת את העצמיות האישית המיוחדה שלי. אחזיק טובה לעצמי.
שבת ט קיז
קיחקיח. א"ל הקב"ה למשה, הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי". מתוך גדלותה של ההארה העליונה, המאירה את כל יסוד היש כולו והמחשפת את מקורו העליון, והמתעלה עד למרומי המרומים של מגמת מציאותו הטמיר בסתר עליון, ההכרה מוכרחת להשמט מחוג הפרטיות שהיא עצמה ראש פסגת הענוה, מתנת משה איש האלהים. אבל מה שנשאר גדור בהעצמיות האישית, היא ההכרה הזאת עצמה, שהפרטיות העצמית כבר אפוסה היא מפני זוהר ההכללה העליונה ושגובה, שמבלעדי נושא פרטי אי אפשר להכרה עליונה זו שתצא לאור. על כן ההכרה הזאת של אוצר הענוה, הממעטת את המציאות של האישיות הפרטית, היא מקשרת באמת את היחש של כל שגובה של תורה למשה, בעל נחלת עולמים של מדה עליונה זו. הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר "זכרו תורת משה עבדי".
שבת ט קיח
קיטקיט. ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. א"ל, משה אין שלום בעירך. א"ל, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. א"ל היה לך לעזרני. מיד א"ל "ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת". כל ההויה כולה, החומרית והרוחנית, כל מה שיצא ממנה אל הפועל במציאות, הכל הוא תוצאה ממקור המחשבה העליונה שיסוד גילויה הוא המבוטא באותיות. אותיותיה של תורה שקדמה לעולם הם הם ראשית דרכי אל, שרשי ההויה ואשיותיה. אמנם השאיפות המגמתיות של כל ההויות כולן, האידיאלים העליונים הגנוזים בעומק המחשבה של מטרתם התכליתית, הן הן רזי עולם העומדים ממעל להאותיות, ממעל לכל מה שנברא נוצר ונעשה בכל ההויה כולה. רק בעצת ד' הגנוזה הרי כל התוכן של הטוב הגנוז קשור הוא אל האורה אשר התגלתה כבר באותיותיה. וכאשר בהתגלותה של ההויה בחוקיה וערכיה, הנה התכונה התורית היא להתאים אליה את החיים כולם, זאת היא יחשות השלום של האדם אל מרום ונשא, אבל על דבר המגמות האידיאליות שבסתר ההויה ומגמתה, לא עלתה על דעתו של משה שיהיה גם לאלה הנשגבות הגנוזות יחש וערך אל ההויה והאדם בכללותו. אבל מיד בהגלות האור הגדול הזה לעיניו, ראה את היחש של האדם במעמקי חייו גם אל הגנוז והסתור בסתר עליון. ומניעת היחש הנשמתי למה שהוא נערך ומתחייב, כבר יש בזה משום השאלה: משה, אין שלום בעירך. והתשובה אמנם באה שכאן אין האדם עומד כבן המחפש בגנזי אביו, כי מרום ונשגב הוא ממנו סוד האידיאלי והמגמתי של ההויה, סוד הכח הטמיר הדוחף את כל היש לצאת אל הפועל, משפלו עד רומו, ובחדדה עליונה נמצא האדם בגשתו אל סתר חביון זה בשכל שבילי היחש נעולים לפניו, וכלום יש עבד שנותן שלום לרבו. והתשובה באה: היה לך לעזרני, שבכחה של תורה כלול הוא ג"כ הקשר עם המחשבות הגנוזות שהן ממעל לפועל הגלוי של ההויה, כ"א גם הרז העליון של עצת ד', ביסודה האידיאלי המגמתי, שהוא הנותן את הכח לההויה כולה, שהולך זיו עליון וזורם להגלות ממעמקי תעלומו ע"פ אותה ההתגלות שכח התורה יגלה בעולם, בחשיפת מקורה. וההתגלות האידיאלית קשורה היא בהוספת אור ואומץ, חסד ותפארת, שלום ואושר לכל היש כולו בפרטיו ובכלליו. וע"ז מיד באה התשובה: "ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת".
שבת ט קיט
קכקכ. ואמר ריב"ל, מאי דכתיב "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי בשש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום א"ל לישראל בסוף ארבעים יום בתתלת שש אני בא, לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם. א"ל, משה רבכם היכן הוא. א"ל עלה למרום. א"ל באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו, והיינו דאמרי ליה לאהרן, "כי זה משה האיש וגו'". היחש של קדושת משה לקשר את ישראל בקדושה, להכינם להיות לעם לד', ולהבדילם מכל עכירת מחשבה רעה של ע"ז, היה קשור עם הרעיון והציור שידע העם שהוא מאוגד עמם ונושא אותם בנשמתו, בחפצו ומחשבתו. ובהיותו עולה למרום בהתבודדות אלהית העליונה, היה ההכרח להכין בראשונה את הקשר עמם כאילו הוא עמם כל משך הזמן שנתעלה מהם, ומתוך כך היה לו ע"ה ההכרח לקבע את הזמן בדיוק השעה, שבתחלת שש יבא. והנה אמנם מצדו של משה לא היה שום שינוי ורפיון בקשורם הנשמתי, אבל מאחר שלגבי ישראל היה אפשר להכניס איזה ספק שכבר עבר המועד, הופסקה מצדם אותה ההתקשרות העליונה שהיתה מצויה בנפשם עם כח קדושתו של משה. ואם העברת הזמן לבדה לא היתה מספקת, ובדיית השטן שמת לא היתה גם היא דיה לתן התנודדות בקשרי מחשבתם ביחושם לרועה הנאמן, אשר אפילו בציור של מותו לא ניתק הקשר הנפשי מהם. אמנם השטן הראה להם דמות מטתו, כלומר כאילו נפרד ונתעלה מהם ע"י התבודדותו הרוחנית העליונה עד שנשארה מטתו בשמים ממעל, וקרבת בני אדם שוכני חומר אין עוד מקום עמה, זה הביא אותם לידי סערת רוח, שנתבטאה בהקובלנא של "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
שבת ט קכ
קכאקכא. אמר ליה ההוא מרבנן לרב כהנא: מי שמיע לך מאי הר סיני? - אמר ליה: הר שנעשו בו נסים לישראל. - הר ניסאי מיבעי ליה! - אלא: הר שנעשה סימן טוב לישראל. - הר סימנאי מיבעי ליה! - אמר ליה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דמעייני באגדתא דרב חסדא ורבה בריה דרב הונא דאמרי תרווייהו: מאי הר סיני - הר שירדה שנאה לאמות העולם עליו. הדבר המציין את השינוי שנעשה בישראל ובעולם ע"י קבלתה של תורה דוקא במדבר בהר סיני, לא בארץ המיוחדת לישראל כ"א במדבר במקום הפקר לכל, בעוד אשר התוכן הרושם את האומה לא היה שום דבר חמרי כ"א המחשבה והדעה, השאיפה של הקדושה והאורה האלהית העליונה – הוא מורה באמת, כי תוכנה הפנימי של תורה הוא ענין ראוי ומוכרח לכל האדם, לכל העמים אשר על פני האדמה. לא ענין עליון ומופלא מן האדם יש כאן כ"א ענין הולם את האדם, אשר מבלעדו יחשב לחיה רעה. ובתוך הענין השוה כ"כ לנפש האדם, גנוזה כל העליוניות וכל אוצרות הקודש הכמוסים באורה של תורה. על כן לא נבלט בהר סיני זה התוכן המיוחד לישראל להיות שולטים על הטבע, להיות מוארים באור אלהי עליון ממעל לכל סדרי היצירה הרגילים, שזהו הענין המתבאר ע"י הניסים הרבים שנעשו לישראל, הנפלאות הן אשר מורות על הפלא העצום שיש באומה פלואה זו. וכן אין התוכן של קבלת התורה ביעודה על הר סיני מציין דוקא איזו סגולה מיוחדת שהיא נמצאת רק בישראל בתור סימן טוב מיוחד, מה שאין לכל האדם אשר על פני האדמה בו שום חלק ונחלה וכשרון. כי באמת בשביל זה התוכן המיוחד לא היה יותר מקום נאה להופעתה של תורה כ"א ארץ ישראל ומכון הר הקודש, שנראה כמיחד נחלת ישראל מכל העמים. ואם היה הדבר כך, שיסודה של תורה וקבלתה היה מציין רק את המופלא מכל האדם בטבע, לא היה שום מקום לתרעומות ושנאה על אוה"ע על אשר נתרחקו מהתורה ולא רצו לקבלה, כי אין אדם נתפס על מעלה שאינה שייכת לו. אבל באמת יסוד קבלתה של תורה בהר סיני במדבר היה תוכן מבליט, כי מקורה של תורה הוא מקור מים חיים לכל משפחות האדם, רק אם יסורו מדרכי רשע, ולא ירצו ללכת בשרירות לב להרע, להזיק ולחבל. ומתוך שדוקא בתו האדם הכללי ובצלמו האלהי פגמו העמים כולם בהתרחקם מן התורה, ע"כ ירדה שנאה לאו"ה דוקא מהר סיני. וזהו יסוד שמו, נסו ודגלו, עד אשר יתרומם הר האלהים הר הגבנונים, ויראה הודו על כל יושבי תבל ושב ורפא להם, "ד' בם סיני בקודש".
שבת ט קכא
קכבקכב. והיינו דאמר רב יוסי ברבי חנינא, חמשה שמות יש לו. הצדדים שבחיי הרוח בכללותם עולים לחמשה: הצד המוסרי, הצד החברותי, הצד האמוני, הצד ההכרתי והצד האלהי הכוללם ועל גביהם. וכל אלה הצדדים הטביעו את חותמם המלא והמיוחד בישראל, ע"י מעמד הר סיני וקרבת האורה האלהית אליהם, על ידי החזון והמעמד העליון היחיד במינו בכל העולם, מיום "ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים".
שבת ט קכב
קכגקכג. מדבר צין שנצטוו ישראל עליו. התוכן המקודש המיחד את ישראל מכל העמים אשר על פני האדמה, מתבלט ביחוסם של ישראל להציווי האלהי העליון, להתקשר בקשר קבוע עם דבר ד' לא מפני נטיות הנפש הפרטית או הכללית, לא מפני סיוע או גורם של איזה כח המיוסד בטבע החיים והעולם, לא מפני כל דבר שיוכל להיות משתנה, ממיר ומחליף צורה, לא בכל דבר שאין לו עוצם קיום והויה מצד עצמו, כ"א בקשר ישר עם דבר ד' החי וקיים עדי עד, והעומד בעצמו בחס(י)ן חילו. לא כאלה חלק העמים כולם אשר אינם יכולים לסבול ציווי של דבר ד'. יכולים הם לפעמים להיות נוטים אל איזה רעיון נשגב, אל איזו מחשבה אידיאלית כשיופיה והודה לוקח את לבבם. אבל כל הנטיה הזאת משועבדת היא לכחות הבריאה ותנאיהם המתחלפים, ומתוך כך אפילו אותן שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח לא יכלו עמד אצלם בתור ציווי, ו"ראה ויתר גויים", כאילו אינם מצווים ועושים. ויחש (ה)תוכן הקודש האלהי לישראל הוא יחש הנצח העליון של הציווי אשר לדבר ד' לבדו, אשר אין בכל כחות היצירה משלו וערכו, כי הכל עומד עליו ומבוסס על חילו "כי ביה ד' צור עולמים". ונקרא שמו מדבר צין, שנצטוו ישראל עליו, וזהו התוכן של (ה)התגלות הענין האלהי, ביחוד על ישראל, בהר סיני, בקרבת ד' על עמו על ידי הופעת קדושתו.
שבת ט קכג
קכדקכד. מדבר קדש, שנתקדשו ישראל עליו. הקודש זהו הענין המבדיל דבר מדבר בהפלאה מיוחדת. המדה המיחדת את ישראל בשאיפה מיוחדת עמוקה, מוכרת לאומה, בחבה יתירה הנודעת להם שנתן להם כלי חמדה, ושיש להם בעולם ערך מיוחד נעלה מכל הערך של כל העמים תחת כל השמים, זאת היא המתכנת של הקדושה. והכרה מיוחדת של האידיאה הזאת באה לישראל בחטיבה מוכרת ע"י קבלת התורה בסיני, ונקרא משום כך ג"כ מדבר קדש, שנתקדשו ישראל עליו, בערך ההכרתי המיוחד לצביונה המובדל של האומה בכללה מתוך כל עמי הארץ, "ממלכת כהנים וגוי קדוש". שנתקדשו ישראל עליו.
שבת ט קכד
קכהקכה. מדבר קדמות, שנתנה קדומה עליו. היחש של האמונה בטהרתו, בא מפני עצמיות הטבע הפנימי של הנפש האנושית שהיא קשורה בקשר הוייתה בשורש חיי כל החיים, במקור כל ההויה. ותוכן האמונה הוא היסוד הקדמון לכל היש, החובק כל המציאות והממלא אותה עצמת הקיום וההמשכה ההוייתית. שורה היא האמונה בכל הנברא ונוצר ונעשה, שורה היא ברומי מרומים, משתפלת היא בשפלי שפלים. וקדמותו העליונה של אור האמונה וצחצחות טבעיותה האיתן, זהו המכריח את כל החיים האנושיים להיות מוטבעים על פיה. ולפיכך מוכרח הוא הדבר שיתבטא רז האמונה בעוצם טהרתו, בעד כל העולם כולו, בעד כל המציאות כולה, בתכונה מיוחדת בישראל, במרכז העלול לקבל את הזוהר של האמונה הקדומה, העומדת ברום עולם טרם כל יציר נברא, "עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל". וזה הוא הנותן את הערובה שסוף כל סוף אור האמונה בחסינתו, בעוצם זהרו וטהרתו מוכרח הוא להגלות על כל העולם כולו, לבסס את כל עמדתו, ונקרא בשביל כך מדבר קדמות, שנתנה קדומה עליו.
שבת ט קכה
קכוקכו. מדבר פארן, שפרו ורבו עליו ישראל. ההארה העליונה, ההופעה האלהית, המוכרחת להתגלות לא רק על יחידים כ"א על תכונה חברותית בעולם, מאחר שהיא כ"כ מקושרת בטבעיות מיוחדה של הרוחניות ושל החומריות, של הגויה ושל הנשמה, של המזג ושל השכל והרעיון גם יחד, מוכרח הדבר שתכונה של מהלך תולדתי מיוחד, מוטבע כהטבעה מינית, תהיה נקבעת בכנסת ישראל ע"י הופעתה של תורה, שתכונן לעצמה את הנתיב החי לקיומן של הארותיה בעולם החברותי אשר "לא תהו בראה לשבת יצרה", ונמצא שקדושתה של תורה בעצמה מצדה החברותי, היא הנותנת את ברכת ההפריה בכנסת ישראל, להעמדת דורי דורות, עלולים לקבל את הארתה הכללית, בסעיפיה הפרטיים, בצורה קבוצית חברותית. מדבר פארן, שפרו ורבו ישראל עליו.
שבת ט קכו
קכזמדבר סיני, שירדה שנאה לאומות העולם עליו. הצד המוסרי הוא החובק בזרע עזו את כל העמים. וכאשר אין מקום למוסר אנושי טהור מתקיים ומביא למטרת החיים וההויה המציאותית, שיתקיים בעולם אם לא בהיותו יונק משורש החיים וההויה כולה, דבר ד' הנאמן החוצב להבות אש , מראש מקדם, ע"י אורה של תורה, באה התביעה העזה על כל אומות העולם להתקשר בקשר הקודש של יחש מלא לתורת ד' תמימה , וכ"ז שלא ישלימו את תפקידם מוכרחים הם ללכת הלך והכשל בכל ארחות החיים, עד שע"י הכשלונות הרבים סוף כל סוף יכירו וידעו את עותתם, ויגיע היום אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי לאמר, הלך נלך עמכם כי שמענו אלהים עמכם , וכל עוד לא הוארו באורה בהירה זו הרי הם עומדים במצב ריחוק ושנאה שירדה לאוה"ע עליו. הר סיני.
==הערות==
שבת ט קכז
קכחקכח. ומה שמו, חורב שמו. כל היסוד של תיקון העולם אשר יבא לעתיד, והותחל להיות בהוה מכחה הגדול של קבלת התורה, הוכן על ידי יסוד החורבן הקדום, שהיה העולם מחוסר בסיס לקיומו, בהיותו מחוסר ההארה האלהית של קדושת התורה העתידה להחיותו ולשכללו. מתוך המצב החרב של העולם הולך ונבנה הוא, ע"פ בנין הרצוי של הופעת התורה, מה שלא היה אפשר אם היה העולם מבונה, אפילו אם הבנין היה במצב נמוך ושפל, אז לא היה כבר מקום לקבל צורת בנין חדש ע"י הופעה חדשה. אבל מאחר שמראשית היצירה, לולא כחה של תורה, עומד העולם כולו להיות נחרב, רק אור התורה הוא אשר נתן לו את הצביון של הבנין ושל העמידה, הרי כל הסגולות המיוחדות להופעתה של תורה פועלות על העולם לשכללו, מכח יסוד ההעדר הקדום לו, שהובלט בשם העצמי של ההר חמד אלהים זה סיני, ומה שמו, חורב שמו.
שבת ט קכח
קכטקכט. ופליגא דרבי אבהו. דאר"א הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב, שירדה חורבה לאוה"ע עליו. יכול היה העולם להבנות בנין מגושם שהוא הרבה [יותר] גרוע, מאילו היה עומד להחרב מצד עצמו, אמנם שנאה נפשית טמונה היתה בעצמיותו של הר סיני והופעתו, מחאה עזה על בנין עולם שדם וברזל, רשע וכסל הם הם יסודותיו. ואוי לו לעולם אם בנין זה היה הולך ומתמשך. ונקרא הר סיני זה הר האלהים חורב, מפני שירדה עליו חורבה לאוה"ע, אע"פ שלא נסתגלו האומות לחיוביו העצומים של הר סיני, אבל פעל הוא בהופעתו שבנין שקט ומיושב אי אפשר להתקיים בעולם בניגוד להופעותיו האלהיות של ההר חמד אלהים לשבתו, זה סיני בקודש. ומתוך החרבן המוכרח לבא על עולם הבנוי על שקר ורשעה, מוכרח בנין עולם שלם להגלות, "עולם חסד יבנה, שמים תכין אמונתך בהם".
שבת ט קכט
קלמנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"
.
החיים ותגבורת החיים המתגלה בנפש המתגוונת בדם החי, בדם האדום החם והתוסס, הם הם הגורמים, עם כל היופי והזוהר שבהם, גם את כל החרבן והשממון שבהם, את כל החטאת והרשע שבהם. וסוף הכל מוכרחת התשובה לבא והסליחה להמצא. והעודף של סערת החיים מוכרח להשתלח למקום השממון, למרכז החרבן, כי הוא הוא יסוד החורבן והשממה. וידיעה זו. והרגשה פנימית זו, מישרת את הנפש ללכת לקראת המשקל הממוזג של החיים, לקראת התפארת ההרמונית שלהם, שהם הם דרכיה של תורה, אור החיים הבא ממקור החיים והנותן אור הסליחה על כל עוותי החיים בצאתם מחוץ להגדרתם. וכל אלה מבטא הוא הלשון של זהורית שקושרין בראש שעיר המשתלח, המיסד את יסוד הטהרה והקדושה החסינה של החיים העזיזים, "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" .
שבת ט קל
קלא"כשנים", כשני מיבעי ליה
.
אמר רבי יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו. תקפה של תשובה היא מגעת לא רק בחטאים מקריים, שהם יותר קרובים לשגגה ממה שהם קרובים לזדון, אלא בעיקר הדבר מתגלה אור התשובה בהחטאים השטתיים, המהלכים מהלך של חיים סדוריים, שהרגילות החמרית והרוחנית גם יחד מיאשת את כל אפשרות של תשובה מהם. - בא דבר ד' לאמר, שלא כן הדבר, שרק מורך לב הוא להיות נאחזים בסדור מוטבע, לאמר שנגד טבע האדם ונגד טבע החברה האנושית היא התשובה. כי אדיר ואמיץ הוא כחה של תשובה, אשר בידו להפוך סדרים מושרשים. גם אם שנים רבות, גם אם תקופות של דורות יעברו על החטאים המסודרים, וגם אם יהיו סדורות ובאות כשנים הללו, מששת ימי בראשית עד עכשיו, כשלג ילבינו .
שבת ט קלא
קלבדרש רבא, מ"ד "לכו נא ונוכחה יאמר ד'", "לכו נא", באו נא מיבעי ליה
.
"יאמר ד'", אמר ד' מיבעי ליה. הויכוח, שהנביא מעורר על ידו את האומה, ודאי הוא סבה להתקרב אל ד', ובמקום שאומר לכו נא , המורה איזה צעד של התרחקות, היה ראוי לציין במאמר באו נא , המורה קירוב. והתוכן של הצגת ויכוח בין הקב"ה וכנסת ישראל, איננו בשום אופן חזון מתמיד, עד שיהיה אפשר לתאר אותו גם בעתיד, במקום עבר והוה, כמו "ככה יעשה איוב" 1 . כי ראוי לדעת שכל ההליכה האלהית עם עם בחירו, היא הליכה של חבוב הוקרה ואהבה, ודרך הויכוח הוא תוכן יוצא מן הכלל, "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך" 2 . וראוי לאמר ע"ז אמר ד' , המציין את המאורע בשעתו, אם לא שבא כאן לצייר לנו תכונה נפלאה, המקפת את כל צעדי התולדה הישראלית בחסינות עזה עד אחרית הימים, למען דעת צדקת ד' וחסדו לבית ישראל.
קלגלעתיד לבא
.
יאמר להם הקב"ה לישראל, לכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ההתישרות אל יסוד הקדושה, בנויה היא על פי הבחירה החפשית של נטיית האדם לצד המעלה והנשגב., אבל הבסיס היותר יסודי הנותן מקום להבחירה שתתפתח יפה לעלות במעלות הקודש, הוא העצמיות של הטבע הנפשי, שהוא בישראל מורשת עולמים מקדושת האבות, הנשמרת כל כך באופן אופיי בעם ד' בכללו. ועל כן, כשבמשך הזמנים נתדלדלה האומה מנכסיה הרוחניים, והתוכן של נטיית הקדושה במעשים בדעות ובמדות נתקלקל, יהיה הדבר המדריך אל התיקון, ההשבה אל הטבע הנפשי המקודש, כלומר התאחזות אדירה בתכונת האבות יסודי מורשת הקדושה. והרעיון האיתן של "הביטו אל צור חוצבתם" 1 , מוכרח הוא לחולל נפלאות על השכל, על הרגש, ועל המדות והמעשים. על כן עצת ד', היא באחרית הימים מופעת על ישראל, לכו אצל אבותיכם , התעמקו בקדושת האבות, הטבעיות הממוזגת בטבע הגופני והנפשי שלכם, ותעמדו על מעמד היושר של ערך הקודש הרצוי, ותבחנו ע"פ מעמד זה את מעשיכם בהוה, ותכוננו את רוחכם לטובה, כי תקבלו את יסוד התוכחה ע"פ ההערכה הנשגבה הזאת, הבאה מתוך ההתרוממות אל טבע האבות ויסוד קדושתם, המנוחלת לנו נחלת עולמים. ותבא מזה תורת התוכחה, המנצחת, המביאה את הרפואה היסודית לכל תחלואי הנפילה של הדורות כולם, לכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם . קלג. .1 ישעיה נא, א.
שבת ט קלג
קלדויאמרו לפניו, רבש"ע, אצל מי נלך
.
הסקירה הפנימית של כנסת ישראל היא גנוזה בקרבה פנימה, דבקה רק באור האלהי השלם בתכלית השלמות, המופע בחסד אין סוף, שאין בו שום צלם ושום תערובות דין ורוגז הבא רק מצד הנבראים וצמצומם. על כן נאמר בכנסת ישראל, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" . ואין שום שתוף לגבי גבוה בערכה ההכרי של האומה, כי יודעת היא, כי כל נוצר מוגבל הוא ובעל חסרון בהחלט, אפילו אם יהיה קדוש שבקדושים כמו אבות העולם בעצמם. הננו קשורים בצדקתם, אגודים במדותיהם הטובות, מדובקים בקדושת אמונתם והשגתם האלהית הטהורה, אבל הם הם רק צנורות אשר על ידם באנו לידי העדנה של הנועם האלהי הפנימי החי בנשמתנו, אשר רק אליו עינינו נשואות. וזה היוקר הפנימי של כנסת ישראל, הוא המקור אשר גם האבות שאבו ממנו את מעין קדושתם העליונה. ואם אנו צריכים להתעלות כדי להשלים את כל מה שפגע בנו, להחסיר אותנו, בשטפי הזמנים והירידות, אנו מוכרחים לעלות אל הנקודה האלהית העליונה, אל מכון השלמות המוחלטה. וכ"ז שאנו עוסקים בנבראים הננו משתוממים ואומרים, רבש"ע, אצל מי נלך .
קלהול תרמאש םהרבא לצא "עדת עחדי" ונילע םימחר שקב אלו, ושע תא ךרבש קחצי לצא "והיה כאשר תריד" ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב שאמרת לו "אנכי ארד עמך מצרימה" ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך עכשיו יאמר ד'
.
שלש מדות ישנן המגבילות את הערך המתרחב של ישראל והמעכבות אותו מהתגדלותו, ומבאו עד רום מעלתו העליונה. המדה האחת היא המדה המשעבדת וממררת את החיים, שיסוד תקפה היה מבולט בגלות מצרים, שבאה למרר את חיי ישראל ולשעבדם שיעבוד של עבדות. מדה זו איננה מנגדת את המציאות הישראלית בעצם, אבל היא מנגדת את נועם החיים ואת חופש הקודש שלה. המדה השניה, היא )היא( מדת ההתנגדות המוחלטה, החפצה לכלות את ביצתם של שונאיהם, ושכל המציאות הישראלית היא לה דבר דוקר ומדאיב. זה נתבלט במדתו של עשו ושטימתו המוחלטת ליעקב, המתבטאת בהחפץ המתמיד של "ואהרגה את יעקב אחי" 1 . מדה השלישית, היא המדה האומרת לפזר את ישראל. זהו חזון פנימי טמון ברגשות כללות הגויים העומדים כצר לאחדות האומה וחטיביותה. יש בנטיה זו הכרה בערך הנחיצות של המציאות הישראלית, אבל יש בה נגוד עצום לרכוזה ואחדותה. אצל בעלי מדה זו, האידיאל המנגד לישראל הוא לבא לארץ יהודה לזרותה, וזהו התוכן המוטבע בההתנגדות הצפונה בערכי הגליות היותר אחרונים. והנה מובן הדבר, שמפני שספוג איזה חסרון ואיזו הגבלה תכונתית בטבעה של האומה, מה שמעכב את היציאה אל הפועל של הערך השלם שלה, עד שתתגבר על המכשולים של שלש המדות הללו, מכשול העבדות ומכשול ההתנגדות העצמית ומכשול הפזור, הוכרחו אבות העולם להיות נוטים במערכי נפשם ושאיפתם. להקים בעולם אותה האומה המרכזית הנושאת את דגל קודש ד' בכל מלא העולם, גם בהסכמה אל אלה הניגודים שיצאו אל הפועל בזמן הדרוש, כדי שישמשו מעבר אל הזמן המאושר שיבא בעת הנצחון של אור הקודש החבוי בכנסת ישראל, נגד כל אלה שלשת המכשולים היסודיים. אבל זאת ההגבלה המכריחה להתפייס עם התנגדות עצמית להשלמתה של האומה אפילו לזמן, זה מוכר לנו בתור חסרון שבחק כל נברא, מה שמרומם ונשא מכל זה הוא מקור החיים המתעלה מכל הגבלה. וישראל שעלה במחשבה 2 , ברום החביון של יוצר כל ברוך הוא, הוא נתון במרום החופש, ובמצב החיוב הישותי, ומרוכז בחסינות האחדות באין שום הפרעה והפסקה כלל. לזאת אומרת כנסת ישראל, אצל מי נלך, ואיך נמצא את כל האורה המעורגת מאתנו, שהיא בתכלית השלמות, בלא שום תנאי של לחץ והגבלה, אצל אבותינו, שהם בכל קדושתם ג"כ נבראים בהכרח ההגבלה של נברא. נלך אצל אברהם שאמרת לו "ידע תדע", וגלית לו את גלות מצרים ושיעבודה, ולא מצא שום אפשר]ות[ לרומם את החפץ של הארת החסד. עד בכדי שלא לסבול את המועק)ב(ה הע]ב[דותית. אצל יצחק שברך את עשו "והיה כאשר תריד" , ולא מצא אפשרות להעמיד את תוכן האומה בלא מציאות מקום לכח המתנגד התנגדות כ"כ עזיזה ומקורית נגדה כעשו. אצל יעקב שאמרת )לה( ]לו[ "אנכי ארד עמך מצרימה" , בחזון, שכל הגליות היותר אחרונות בכל אימת הפזור שלהן כבר היו קבועות בו, ולא מצא לו אפשרות לנסות את המועקה הזאת מפני הלחץ ההכרחי שכל נברא נלחץ הוא בהוייתו והארת חסדו. ועל כן הננו חשים, שאנו צריכים לבא רק אל המקור העליון של היכולת המוחלטה והחסד הבלתי מותנה, מקור רחמי המחשבה האלהית העליונה, מעין היכולת האין סופית והחסד הבלתי מוגבל. אצל מי נלך עכשיו, יאמר ד' , ע"י כח האבות וצינוריות המשכת טבע קדושתם, הננו באים רק אל הבטחון העליון של צור עולמים, אשר אמר עולם חסד יבנה 3 וישראל ראה ראשית לו 4 , מראש מקדמי עד.
קלוא"ל הקב"ה, הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"
.
זהו אות הברית, חותם אלהי האמת, החתום בנשמת ישראל מעולם, שנטייתה האמתית של האומה בכללה, הרודה בכח אדיר מאד גם בלב יחידיה, היא תשוקת הקשר המאחד עם האור האלהי הטהור העומד ממעל לכל אמצעיים. כלים, וצינורות השפעיים. מתוך התשוקה העליונה הזאת, באה לפעמים ג"כ התפרצות הנראית כמהפכה של חטא מרד ופשע, אבל תוכן לבות 1 וכליות הוא ידע כי הסבה הנפשית היותר עמוקה, היא התשוקה העליונה אל הנשגב האלהי בעוצם טהרת יחודו העליון, ומתוך עומק התשוקה הקדושה הזאת בהגלותה באחרית הימים, יצא אור מחילה וסליחה כללית, להראות כי עון ישראל איננו וחטאת יהודה לא תמצאנה 2 . והופעה זו תאמר בבטוי גמור, הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" .
קלזאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מ"ד כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ד' אבינו גואלנו וגו'
.
לע"ל אומר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אומר לפניו, רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. אמר, אימא ליה ליעקב דהו"ל צער גידול בנים. אפשר דבעי רחמי עלייהו. א"ל, בניך חטאו, א"ל, רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. ההכרה הפנימית במחשבתן של ישראל וסוד יצירתה העליונה של כנסת ישראל במציאותה הפנימית, - שהוא חמדת כל העולמים, פאר כל ההויה, העומד למעלה למעלה מכל אפשרות של שינוי וירידה, תהפוכות וקלקולים, - זהו רז עליון, רז קודש, החקוק אך בסוד ד' עליון, בעזוז חסדיו לבית ישראל, העמוסים מני בטן ונשואים מני רחם 1 , שורק זרע אמת 2 , ילידי בית 3 האמת והאמונה העליונה, כעצם השמים לטוהר 4 . רק היחש המתגלה הוא מותנה עם תנאי המציאות המוגבלה, שיש לו קשר עם המצאת העמדת העולם המעשית, שאינו יכול לעמד בהוד המחשבה העליונה, שמדת הדין האיתנה מלאתי זוהר אלה נורא הוד, היא המדה הראויה להיות הקו המחשבתי, להמציא את ההויה הנגלית. שתהיה מפוארה כ"כ. עד ההשתוות עם ההויה הגנוזה בסתר עליון, שהתרחבות מציאותה זהו האושר והטוב הגנוז שאין למעלה הימנו, בפעולה והופעה נאצלת. מדת החסד אמנם חפצה היא להצדיק את הברואים כולם, אבל מאחר שכבר הנם ונבראו, ראוי להמשיכם חסד. אבל אין לה זה הטוהר להעמיד רז העולם על המחשבה הקדומה 4א , לפאר את העולם בהמלכתה של נשמתם של צדיקים 5 , גדרה ויושבי נטעים, אשר עם המלך ישבו במלאכתו 6 > 33 קודם שנברא העולם. ואם החשבון המתגלה אומר, שכנס"י, בתור חטיבה מיוחדת, נקודה אחת מיוחדה בחיובים נעלים, הראויים להמשיך עז הקודש העליון בעולמים כולם, לא באו המאורעות המעשיים לידי מדה זו, אז התכלית העליונה עלומה היא, ונשאר אור התשוקה של החסד העליון, הכולל את כל המעשים, את כל הגויים וכל האדם, שהם כולם עכ"פ ראויים להמשכה של הויה חסדית. ובזה כבר יש קדושה של שם השם, המלא חסד ורחמים כלליים, ומחיה מוחלטת להפרצוף המיוחד של כנסת ישראל, וירידה חלוטה לכל האידיאל הפנימי של ההויה, ע"פ תפארת עזו של כח המחשבה המפוארה, המתנשאת מימות עולם. אמנם בשאיפתו המתגלה של אברהם אבינו, נתבלטה שאיפת החסד העליון המקיף וסובב ושומר.. 7 . ולא בא עדיין הזמן עד לידי פירוטה של החטיבה המדוייקת של כנסת ישראל בחמדתה העליונה, רק ביעקב, שהיה המטפח את שבטי יה עדות ישראל 8 , אבל מצד המזגתה של מדת המשפט, המתחשבת עם המציאות אחרי הגלותה, ראוי עכ"פ לצרף את ערך ההויה אחרי שכבר ישנה, ולהעריך ע"פ חשבון מגולה זה את הריוח המעשי של ישראל בעולם. וזה לא ימצא בהגלותו, כי כבודו כבוד אלהים הוא, שהוא הסתר דבר, העולה הרבה מאד למעלה למעלה מכבוד מלכים של חקור דבר 9 . ע"כ גם במדתו של יעקב, ע"פ המית הרחמים המוכרחת להתפשט על כל ההויה, לא יכולה האמתיות העזה להתגלות, מפני אומץ פחדה ומוראה הנורא ועזיז לאין קץ. והתשובה מ]ו[כרחת לבא, ימחו על קדושת שמך , השם שנתגלה כבר, אחר שעבר התור 10 של קודם שנברא העולם, שהיה רק הקב"ה הוא ושמו בלבד, שהוא המקור העליון של הקודש המקורי, שכל הקדושות ממנו נובעות עדי עד, עד תאות גבעות עולם > 55 3 .
קלחאמר, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה
.
הטעם הפנימי, המרגיש וחש מהו היופי העולמי האידיאלי העולה במחשבה הקדומה, - המחשבה הראשית. שמפני גבורת חסדה היא עזיזה וחפשית מכל הכרח מוגבל, היא מחייבת לההויה שתתהוה ולעולם שיבנה, מאז מקדם טרם הבנותו, - הטעם הזה המסור להתפארת העליונה של הצייר העליון 1 , "אין צור כאלהינו" 2 , הוא מחייב שרק עולם של צביון מלא. של המהותיות העדינה של הופעת כנסת ישראל בחביון עוזה, זהו העולם הצריך להמצא, והוא ראוי ומחוייב להמצא ולהתקיים. ועולם זה מתקיים הוא ונמצא מצד עוצם הגבורה, מצד מדת הדין הקדומה, מפני האושר הגדול והפאר הנפלא של הוייתו, מפני השעשוע המלכותי שבהוד תפארתו וטוב טעמו. וזה העולם איננו העולם המתקיים ע"פ הותרנות החסדית. הבאה לאחר היצירה, כשמקבלי החסדים והנזקקים להם הם כבר בכלל ברואי עולם, קשורים בחוגה של ההויה, שאבודם מן המציאות קשה להם כמות וכשאול. והטעם הזה מוכרח להגלות ע"י יקר הסגולה הפנימית העצמית של כנסת ישראל, המתרוממת מכל שינוי, מכל המעדת רגל ומכל מוקשי רע, מכל שעבוד ומכל הגבלה. בישותה של ההויה, בהגלמה והתארה בפועל, בכל מערכותיה ומדריגותיה. אמנם אחרי שזה העז בעצמו, וזאת הגבורה המזהירה, היא דורשת את הקשר המפעלי בכל השדרות ההולכות ומשתפלות עד כדי תחום חיי הטבע, המעשה, הבחירה היחידית והחברותית, הנה עצה עליונה צריכה להחזיר את הענפים כולם לשרשם, לטפל את כל ההתגלות, את הכמיסה האדירה, ואז החשבון מתמצה ע"י ביטול הנר באבוקה, והשאבתה של הטפה בתוך הים הגדול המוסיף לה עצמה ומהותיות עצמותית. העצה הזאת דורשת את הקיום של כנסת ישראל בכל מהלכיה, והתגלות אורה וכחה, המופיעה נהרה על כל מצעדיה מאז מעולם עד אחרית ותכלה. לא תתפייס עצה זו בפשרה של התמזגות הטוב והנעים שבאומה על פני המרחב הכללי, להאיר באור ישראל³סבא את המציאות הכללית, מבלי להצטרך להטפל באותו החוג המיוחד של "עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב" 3 , אחרי שהגלוי המפעלי סבל כ"כ הרבה פעמים מלקויים גלויים בחוג המפעל וההתגלות. לא זהו הטעם ולא זו היא העצה. אנושיות בינונית הראויה לסליחת חסד מפני כללותה, אינה מבלטת את היופי והשעשוע, - היסוד של הוית העולם. וותרנות קיבוצית המניחה רק חותם כללי, היונק מההויה העתיקה של האומה בנקודות הזוהר שלה, אם אפילו איזו נקודה ממהותה העצמית ותוכנה החטוב המפורט ימחה, לא זו היא העצה הנדרשת לתקומתה האידיאלית של מחשבת יוצר כל העולמים הטובה מאד, המחשבות אשר אדון כל חושב על בית ישראל, מחשבת שלום לתת לו אחרית ותקוה 4 .
קלטא"ל ליצחק בניך חטאו
.
א"ל, רבש"ע, בני ולא בניך, בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם "בני בכורי", עכשיו בני ולא בניך. העיקר המהותי הוא המכריע בהערכת המציאות. התוארים החצוניים והמקריים הם תמיד דברים טפלים ועוברים, והערך הנכון של כנסת ישראל לא יוכל להיות מוכר משום הופעה היותר עליונה שבברואים, כ"א מרום המעלה של טוהר העליון, שהוא תוכן עליית מחשבתן של ישראל. והכרה זו נתגלתה בעת המוכשרה להגילוי העצמי, וזו השעה היתה שעת הופעת דור המדבר בסגולתו העליונה. שנתגלתה בזמן מתן תורה, שנחשפה אז הנשמה הישראלית כפי מה שהיא בעצמותה, באחדותה, בחטיבותה המיוחדה, "ויחן שם ישראל נגד ההר" 1 , בהכנה מוכרה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" 2 . אז, בעת חשיפת הצורה העצמית, הוכר כי מולדתה של הנשמה הישראלית והטבעת כל הוייתה אינה אחרת כ"א הופעתה של התשוקה האלהית הכמוסה, החיה בתוכה בצורה יותר עזיזה ויותר תופסת מקום מכל הויה ומכל חיות שבכל יצור נברא שבעולם, והעצם לא יוכל להשתנות. והראשית המחשבתית הזאת, שהיא התכונה האידיאלית של חפץ אלה בעולמו בכלל, מקור החכמה של אור הקודש, (ש)לא יוכל לקבל מעולם שום שינוי, תמורה וחלישות, ע"כ הם כמאז גם עתה בניך, בניך ולא בני . ולא יוכל)ו( להיות גם אחרי שנתגלו מאורעות מקריים המכסים את אור האמת של המהות הפנימית של עוצם הויית נשמתם התוכית, שיקראו ביחש אחר, ביחש ירוד מהמעלה האלהית העליונה. א"כ, הערך היסודי נשאר שהם "בני אל חי" 3 . ולגבי עשירות מופלגה זו, כל דלדול וכל עניות חצונית כלא נחשב 4 . לגבי אור עולם זה, שזיוו מבהיק מראש מקדמי עולם עד אחרית ים וקץ כל תכלה, כל חושך לא יחשיך. ובעינו נשאר החזון העליון, שהוא קורא לישראל "בני בכורי" , בשם ד' אל עולם 5 , קדוש ישראל לנצח.
קמועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, ע' שנה, דל עשרים דלא ענשת עלייהו, פשו להו חמשים
.
עד כמה לא יוכל החטא המקרי לעקר את הטוב היסודי המהותי, מתבאר ג"כ מצד עוצם הצמצום של האפשרות לנגע ברום המעלה המהותית של קדושת ישראל, שהיא יסוד כל העולמים כולם בתוכנם האידיאלי העליון. העונש בידי אדם בא רק מצד ההפגעה החצונה, שהעולם החברותי אשר לאדם נפגע ע"י החוטא הבוגר בבגרות הראשונה, בגרות י"ג שנה ויום אחד. אבל עדיין לא הוקבעה הצורה השלמה שתוכל להפגע ע"י המעשים מצד כחה העליון, שהוא מתגלה בדיני שמים דוקא. א"כ, כל חטא]ו[ת האדם עד עשרים, הרי הם רק פגמים מקריים, שבודאי לא יוכלו להרס את התוכן העצמי של הצורה העליונה, ולהביא אותה לידי כליון ומחיה בשום אופן.
שבת ט קמ
קמאדל כ"ה דלילותא, פשו להו כ"ה
.
השב ואל תעשה לא יוכל בודאי לעקר את הנטיעה השרשית של הצביון הגמור של כנסת ישראל, שכבר הושלם תיאורו במחשבה העליונה, לפני כל תיאור ותכונה של כל מעשה בראשית. המחשבה בפנימיותה ודאי היא הולכת אחרי הטבע האיתן של הנשמה הכללית, שכל שאיפותיה הן למרום וקדוש מני עד. לא נשארו כ"א רשמי הפעולות הדוחפות ע"י החיים החברותיים. ע"כ יצאו הלילות, שהם למנוחה, למחשבה, להתיחדות פנימית ולסילוק התעוררות חברותית, מכלל הדברים שיכולים להגיע בהפרעם והתרועעם עד היסוד העצמי של האומה בכללותה. המקרים הבודדים של יחידים לא יוכלו לעלות בחשבון הכללי, רק התגלותה של התכונה הקבוצית של הכלל כולו, שכל פגמיו לא יוכלו להיות כ"א בדרך דחיפה מבחוץ, שהם באים רק ע"פ החיים הסואנים של הימים, שהאדם מסור בהם בכללותו. לא לחייו העצמיים כ"א לחיי הקבוץ והחברה האנושית. עכ"פ אין כאן ערך של חמשים שלמים, כ"א פשו להו כ"ה .
שבת ט קמא
קמבקמב. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. ברשמי החברה מעורבים בעל כרחם היסודות הטבעיים, שעם כל החומריות המעורבה בהם הרי כח הפועל של טבע הנפשיות שבקדושה פועל הוא ג"כ בתוקף פעולתו לטובה בתביעת התפילה וכיוצא בה, רק אותן התביעות שהרגש הנפשי דורש את תפקידו בחזקה להתנשא אל על, שהוא פועל באותה מדת התביעה שהירידה הטבעית שהאדם מצד בהמיותו הוא זקוק אליה, [פועלת]. ונמצא שזה החלק שהוא פועל פעולתו באורח ישר, לא יוכל לעקר ולהרס את היסוד האיתן של כח הקודש המחוטב, הפועל את מפעל צורת הנצח שביסוד האיתן של האומה בכללותה. נשארו חפשים מהכרעת הטבע, חיים נתונים למפגע של רוח התבל ושאונה, שעמהם צריכים להתחשב בכל אופן, מצד אריגת החיים הרוחניים והחמריים, החפשיים, הנתונים למשקלו של רוח האדם, העומד לקבל הכרעה ע"פ מעשיו והגיוני רוחו, פשו להו תרתי סרי ופלגא.
שבת ט קמב
קמגאם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך, וא"ת כולהו עלי, הא קריבית נפשי קמך.
.
קמג. אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך, וא"ת כולהו עלי, הא קריבית נפשי קמך. האידיאה הראשית במחשבת ההויה, בטהרה העליון, הרי היא מתפלגת לשני נחלים שוטפים, שכנסת ישראל ובית יעקב הנם אוצרות גילוייהם והבלטת מגמתם. השלמות האלהית העליונה, שכל הטוב והיושר, כל מדות החסד והגודל, כל התפארת הנצח וההוד ברום מעלתם, יזהירו ויופיעו בכלל שלל צבעי רקמת חמדתם, זו היא עצת ד' העליונה, שממנה תוצאות לנחל הפונה אל ההויה וכל יצוריה בכללותה, [ל]הרבות הטוב והאושר, להיטיב ולעלה לכל. המגמה העליונה האלהית והמגמה התחתונה העולמים, הם באמת אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, כנשמה בגויה, ולשתי המגמות גם יחד בהאחדן ביסוד הוייתן, המגמה השרשית אחת היא, שאין לעמד על האופי, לברר את הודאיות, מה היא המגמה היסודית ומה הוא הטפל אליה, ואיך הוא התוכן המשותף שבשתיהן. אבל כל השיגוב הזה בכל הופעותיו, יסוד הופעתו היא החטיבה העליונה של כנסת ישראל העצמית, ברז האור החביוני שלה, שהוא כל עיקר הוייתה וכל תוקף תפארתה. ואם האידיאה הנשגבה האלהית, צריכה היא לשם שמושה, שגם הכח הנושא את מגמתה ישתפל לפעמים עד כדי בריאה מגולמת בגוף ובשר, בחיי מעשה, בחשבון וסבוכי תנועות רבות ושונות אשר בעולם הגשמי, המלא תהפוכות תמורות ומוקשים, - הרי הוד המחשבה המגמתית עומד הוא בעינו, ובכח המטרה העליונה הכל מתישר בכל האופנים - אם אתה סובל את כולם, מצד עצמיותה של תפארת הקודש, שבראשית אצילותה של המחשבה המגמתית של שכלול כל המדות והתוארים כולם ביפי הזוהר שלהם, מראש ועד סוף, מוטב. ואם לאו, הרי האידיאה בעלת ההתגלות של שני המאורות, המאור האלהי העליון והמאור העולמי התחתון, בהצמדם יחד לחטיבה אחת, כדאי הם להיות מוחים כעב וכענן את כל מקרי המחשכים היוצאים ובולטים, ע"י מהלך המרוץ של סופת הרדיפה אשר למגמה העליונה, שאין לה ערך ודמיון כלל עם כל הערכות ופגמים, קלקולים ופרעות, אשר במערכות המצרים, הגבולים וסדרי זמנים ועולמים חולפים. וגם אם יופע האור לאמר שקיום עולמים הוא הדבר הנשאל, והתוכן של חטיבתה של כנסת ישראל בהפרטת צורתה, זהו בעצמו ג"כ תוכן עולמי אידיאלי, המשוקה מהטל העליון, שהרז האלהי שורה בתוכו. וזאת היא באמת הצורה שיש מקום בעבורה למדת הדין, למעשה וחשבון ודעת, להבדלה שבין האור ובין החושך, שבין הקודש ובין החול, אבל דוקא מפני היופי המתבלט במחשבת עולמים זאת, נתבלטה צורתה של כנסת ישראל, היונקת מכח מסירות הנפש ברב כח, בגבורת רעם, מפני שזו היא התכונה של זיו העולם. ואם אין העולם מבונה בצורה זו, שהשאבותו במקור חייו עד כדי בטולו בחפצו, הוא הוא מקור סגולת צביונו ותפארתו, הרי אין האידיאליות העליונה של התחייבות הוייתו מוכנה להופיע. וצביון חיובי זה אין לו נושא בעולם כ"א בהבלטת צורתה של כנסת ישראל מצד עדנתה האלהית. ותוכן פחות מזוקק ומפואר בפאר טהרתו מזה, איננו כדאי להיות לבסיס להמשך שפעת חיי כל היקום מראש עד סוף. ומגמה זו היא המגמה האין סופית הפנימית אשר לכנסת ישראל, אשר כל עקולי החיים, גם אם יגברו עד המדה היותר אפשרית לרע בתכונת[ה] החצונה, כלא יחשבו, לגבי העקרית של חיי כל העולמים, של ההערכה האלהית העליונה המלאה בסגולת החיים של צביון האומה וסגולתה הפנימית, הנשאבת לא ממקור איזו תכונה מוגבלה ואיזו מורשת אבות מוקצבת, כ"א ממקור המית הנשמה במקורה. לחמדת פאר מקור התפארת של יסוד חיי כל, חיי עולמי עד, מקור כל טוב, קץ כל נועם, אחרית וראשית כל מחמד. "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרך". זאת היא התשוקה החמודה של מקור הויית כל העולמים, אשר כח הכמוס של אבות העולם הוא מוכן להגלות באמצעי שבאבות, תושבחתא דאבהן, מכון הגבורה המצוחצחת המקיימת (אל) [את] כל מכמני הבריאה בכח זרע העז, זרע ד' אשר נגלתה בעינו של עולם, כנסת ישראל, "כי לד' עין אדם וכל שבטי ישראל".
ותכונת מסירות נפש, היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו כ"א אור ד' לבדו שהכל בטל לו, והכל מאושר רק בהשאבו באור שלמותו העליונה. וזאת היא תכונת האמת של כנסת ישראל בעצמיות מהותה, שלגבי העליוניות הזאת כל סיג ומחשך הוא רק צדדי ומום עובר. ויכול המעין השוטף הזה, המלא עז חיים של קדושה אלהית נאמנה, לשטוף בעזו את כל החלאה החצונה המקרית, אשר אך כצל עובר הוא על פני שמש צדקה הזורחת בגאון גבורתה. וא"ת כולהו עלי, הא קריבית נפשי קמך.
שבת ט קמג
קמדקמד. פתחו ואמרו, כי אתה אבינו. באה ההכרה כי הטבעיות האמתית של התכונה הנפשית של האומה, החודרת בגניזה בכל פרטיה, היא באמת מדתו של יצחק, הרום העליונה של שאיפת הקודש האלהית, הדורש - מן העולם הויה כזו שמדת הדין העולה במחשבה הקדומה, תחייב את הוייתו וקיומו. וזה אי אפשר להיות כ"א ע"פ ההתגלות הפנימית של האופי הגנוז של כנסת ישראל, שע"פ הצפיה העליונה רק בתכונה זו ראויים הם העולמים שיבראו, וראויה היא האנושיות לצאת אל הפועל בכל אוצרות מכמניה, וראויות הן הנשמות להתגלות בזיו כבודן, לעטר הוד וכבוד לכל המצוי והיש, הצריך להיות הולך הלך וגדל. וההכרה הגדולה הזאת במהות הפנימית של הצורה העליונה של האומה, אינה צריכה באמת לשום ויתור בתכונת הבריאה כולה, כי היא שלמה בשלמות האלהית, שחיוב המציאות השלם ראוי להיות מתת גורלה. וידיעה גנוזה זו, לא יש צד ידיעה בה בכל אורח של חסד הדורש איזו ותרנות, ולא יש הכרה חצונית ע"פ סימנים ומעשים בה, באיזו מדה משפטית הממוזגה באיזה תיאור של רחמים. כי לא מה שהוא מהות מוכרת, ולא מה שהוא מפעל מתגלה, הוא ערכה. כי מה שהוא גנוז בחביון עז העליון, בלתי לד' לבדו. "כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו".
שבת ט קמד
קמהאומר להם יצחק, עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה
.
כיון שהגיעה ההכרה העצמית עד לידי אותה המדרגה העליונה, כי חפץ ישראל הפנימי אינו בלתי לד' לבדו 1 , ושיסוד עולמו היא הגבורה האלהית העליונה של המחשבה האידיאלית אשר לההויה כפי החפץ הגנוז אשר ליוצר בראשית, שוב אין שום תפיסה לכל מורשה מוגבלה להיות נושאת עליה את הצביון של האומה. וכל האורה הגדולה שהובעה ע"י כל צדיקי הדורות וראשי ראשיהם, עד האבות הראשונים והם בכלל, הכל הוא רק תולדה מזיו השלמות של מחשבת ישראל הקדומה, שהיא עצמותה של האומה, שהוא הוא אור העליון של הזיו האלהי בכבודו ובעצמו, ועד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה . קמה. .1 שמות כד, יט.
שבת ט קמה
קמוומחוי להו יצחק קב"ה בעינייהו, מיד נושאים עיניהם למרום ואומרים "אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך"
.
כשמתבררת לכנסת ישראל בכללה מהותה הפנימית, איך שכל שיחה ושיגה, כל שאיפותיה ומאויה, אינם כ"א חפץ שדי אחד ארוך מלא אור עליון, מתפרץ לצאת ולצבין את ישרו העדין והקדוש בכל גילויי החיים כולם, בין כשהסוד הזה הטמיר נודע לעושהו בין כשאינו נודע לו, - אז מיד מתחילה ההסתכלות הפנימית להתאר באמתתה הריכוזית. והעינים הנשואות לכל חפץ, מתבררות שהן הן העינים הפונות למרום, להשאיפה האלהית הטהורה.== ותחת שנאמר בכל יחיד ולא תתורו אחרי עיניכם 1 , נאמר ביסוד צמח הכללי של כנסת ישראל "עיניך בשדה ]אשר יקצורון[ והלכת אחריהן" 2 , אחרי העינים הטהורות הללו שהן נושאות את נושאיהן למרומים נשגבים ונערצים. ואם ההכרה הפנימית בכל זאת לכודה היא בחבלי מצרים, מיד כשהכרה העצמית באה, כשהמהות הטהורה מתבררת לעצמה, בא גם החופש המוחלט בבירורו והבטאתו, ומיד נושאים הם את עיניהם למרום ואומרים "אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך" . שמך הקיים בעינו וצביונו, בבהירותו ונצחיותו, הוא הוא הגואל אותנו תמיד והמכונן את מצעדינו בחיים, בחיי הכלל ובחיי הפרט, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" 3 . רז הגאולה, הקיים בהצדקות המוחלטה אשר לגוי צדיק שומר אמונים 4 .
קמזאמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן, ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"
.
הגלות היתה ראויה להטביע את חותמה העמוק על כל האומה כולה משרשה הראשון, מעת אשר הוקבעה ההתיחדות שלה בתור תכונה מיוחדה, שזה הותחל מיעקב. כי לא בשביל איזה מירוק של חטא מיוחד נועדה הגלות, כ"א כדי להסתגל להיות גם בגלות עומד חי וקיים בתור אומה מחוטבת, עומדת בצביונה בלא טשטוש הצורה. וראוי היה שחותם זה של סבילת עול גלות ועם זה יהיה הצביון קיים ועומד חסון, יוחל מראשית הצמיחה של האומה ביחודה. ]גם[ זה היה נועד )גם( ליעקב בתור האישיות המתחילה את תכונת האומה, אבל מצד גדולת הקודש של הפרטיות אשר ביעקב, לא היה אפשר ש)יו(חל גלות עליו, ע"כ היתה רק בכח, הגלות שלו, ולא בפועל. ומה שהיתה הגלות שלו בכח, עשה את הרושם של הסתגלות החיים העצמיים בלא שום מחיקת צביון של הצורה העצמית. וזכות שלו המיוחדת, גרמה את הגודל והתפארת שהיה ליעקב במצרים, לאות ולמופת על האחרית של כל תהלוכות הגלויות כולן, שיביאו לההכרה הגלויה של כל העולם האנושי בערכן של ישראל וביחודם העליון. ונמצא שהיה השיעבוד בחבלי אדם ועבותות אהבה , והעול אע"פ שהוא עול בכח, היה מורם. וההטיה אל הסיפוק של צרכי החיים הרוחניים והחומריים גדולה היתה, עד כדי לפעול ג"כ הארה בתוך מחשכי הגלות ג"כ לבניו אחריו בכל הנדודים שלהם, באופן שכל אלה יחד, הגלות המחשיכה והנהורות הזעירות שבה, בהתאמם, יובילו אל המטרה האחרונה, של גילוי הוד ד' בכבודן של ישראל וכל פארם, ו"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד' 2 . .1 אולי צ"ל: שתחול. .2 ישעיה סא, ט.
שבת ט קמז
קמחת"ר, הרי עלי ברזל, אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה
.
למאי חזיא, אר"י לכליא עורב. וא"ד, אחרים אומרים, לא יפחות מכליא עורב, וכמה, אר"י אמה על אמה. הברזל, כח המשבר והמכלה אינו צריך להיות בבית מקדשנו, שהוא נויו של עולם 1 , מקיימו ומעודדו לחיים. אינו בדין שיונף המקצר על המאריך 2 . אמנם כדי שלא ישכנו עורבים וכל מיני כחות טמאים, בהאחזם בגג ההיכל, ברום עולם של המחשבה המקודשת, ע"ז צריכים לפעמים להשתמש בכח תקיף, ולפעמים ג"כ משבר ומפוצץ, "תרועם בשבט ברזל" 3 , לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל 3 . שימת הלב צריכה להיות נתונה בזה על שני צדדים: על השיעור, על הכמות של הכח העז והדוקר שלא יהיה, אף שאנו מקמצים מאד בשיעורו, מ"מ לא יהיה פחות מהשיעור המוכרח כדי לגרש על ידו כל כח זר המתרומם להאחז עם כל טומאתו ברום הקרן אשר למעמד הקודש. ומצד השני צריכים לעיין בראש, שהשיעור ההוא אשר צמצמנו אותו, יהיה במדה המדודה המכוונת רק למטרתה, לגרש רק את רשמי הטומאה השחורה וכחותיה, העורבים, החפצים להאחז בטומאתם ואכזריותם ברום המעלה של מכון הקודש. לאלה שתי ההקבלות מכוונים הדברים של שתי הלשונות כאן, ע"ד הערך של הברזל במקדש, המכוון במפעלו לכליא עורב, ומצומצם במדתו אמה על אמה , לבלי להפחת מזה, לא יפחות מכליא עורב, וכמה, אר"י אמה על אמה , שהוא כמבאר את השיעור הסתום, אמה על אמה , האמור בנדבתו של האומר הרי עלי ברזל , "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" 4 , "נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נותן עז ותעצומות לעם ברוך אלהים" 5 . קמז. .1 זבחים נד, ב. .2 מכילתא מסכת שבחדש פ' יא. תנחומא יתרו, יז. תהילים ב, ט. .3 שם קמט, ח. .4 שם קכה, ג. .5 שם סח, לו.
שבת ט קמח