מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק י
אאמר רבי אלעזר, המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת
.
אם כי מקומו של אדם ורשותו הוא רק עשרה טפחים, עצם קשורו להמקום התחתיתי של הארץ הוא כ"כ גדול, עד שאי אפשר לו להתרומם כולו, בכל ערכו, בכל מהותו, למעלה מכל הערך הארצי המאגדו באגודיו הטבעיים בהכרח. אבל על יסוד הזה של האיגוד המקיף את כל האדם, "בשגם הוא בשר" 1 , ולא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה 2 , הנה זאת היא תעודת האדם להכיר שכל סבל חיוביו, משאו המוטל על גורל חייו וכל ערכו ותוכן מהותו הוא פונה רק למעלה. את האמת הזאת של ערך חובת האדם וסבלו החמרי והרוחני, המעשי והמוסרי, הבליטו בני קהת נושאי הארון. ומדור המדבר, מאז צמיחת האומה המודיעה לאדם כולו מהו תוכן סבל חייו, הוכרז זה הסוד לעולם כולו, לדעת מהו הדרך הנורמלי של משאו של האדם, שהוא דוקא נערך במה שלמעלה מרשותו האדמתית, הארצית, התחתיתית. והמוציא משא למעלה מעשרה טפחים חייב , שזו היא דרך המשאוי, אורח מלאכת האדם הקבועה, שכן משא בני קהת .
בומשא בני קהת מנ"ל, דכתיב "על המשכן ועל המזבח סביב", מקיש מזבח למשכן, מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות
.
ההיקש של המזבח, מקום העבודה המרוכז, למשכן, שהוא כציור בנין העולם בכללו, מורה לנו על שני אופני מחשבה. מחשבה כוללת הבאה מתוך השקפת העולם כולו, שמתוכה בא להכרת יסוד הקודש, בהכרת הפועל העליון מתוך פעולתו. שאמנם ההכרה הפנימית מוכרחת להיות הרבה יותר נשאה מההשקפה המביאה את ההכרה, באופן שהמשא הרוחני הוא גבוה מעשרה, למעלה מרשותו של האדם. והמזבח הוא דרך המחשבה ההרגשית, המקושרת בעבודה המעשית ומביאה אליה, שהיא תוצאה מתוך השקפת העולם הכללית המוסמכת למשכן. ושניהם כוללים קומה שלמה, ה[מ]תממת את המספר היסודי, מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות .
שבת י ב
גומשכן גופיה מנלן, דכתיב [[שמות כו טז
.
יסוד השקפת העולם להבחין את אור הקודש המתגלה על ידו, שהוא יסוד הארת המשכן, הוא מסומן בתכונת הגובה, הכולל, היסוד המספרי, שהוא מכון כל קצב ושיעור, עשר אמות . וזאת התכונה היא מתיחשת ללויים, שהם שומרים מבחוץ , שזאת ההשקפה הבאה מהשערת המפעלים, זאת היא הקדושה החצונה שגם היא (היא) מוכרחת לבא ע"י צינור הקודש של משה רבינו, כח התורה בחביון עזה, אבל זהו לא מצד עצמות המגמה שתבא לתעודתה ע"י השיקוף הפנימי, הארת התורה בעצמה, רק משום הכנה וכח של נשיאת התורה, שזהו ערך הלויים, שהם מקבלים גם כח המכין הזה שיש לו ערך חצוני לגבי הפנימי היסודי, שהוא עומד למעלה מכל שיעור עולם ובנין נבראים. ע"כ למדים אנו מכח פרישה זו גבהן של לויים עשר אמות.
שבת י ג
דוגמירי דכל טונא דמדלי במוטות, תלתא מלעיל ותרי תלתי מלתחת
.
מושג שאינו מצוייר מצד עצם ההרגשה הפנימית של הנשמה, כ"א שבא ע"י הוכחות וראיות מופתיות, זה הוא משא הנישא ע"י אמצעי, טונא דמדלי במוטות . בא החוש והשכל ההגיוני מצד הערת האדם, תרי תלתי מלתחת , והציור הנולד מהם, הוא מופע בחביון הנשמה, תלתא מלעיל .
שבת י ד
האשתכח דהוה מדלי טובא
.
עכ"פ עצם הנושא המושכל מתעלה מרשותו של אדם, אע"פ שהאמצעיים המשתמשים להשגתו הם הם כליו, חושיו ושכלו, אבל גם הרושם הרוחני של החוש ושל השכל המתרומם לצבין את הציור הרוחני המקודש, הוא עומד למעלה מרשותו התחתיתית של האדם, שהוא למטה מעשרה, ובכללות אשתכח דמדלי טובא . וציור זה בא מהמשכן והמזבח, כלומר מההשקפה הכללית של המציאות של העולמות, ורגש העבודה והדבקות האלהית המוחשת ומתגלה במעשים, שעל הראשונה יותאם המשכן, ועל האחרונה המזבח, ושניהם יחד הנם מתרוממים מרשותו של אדם. אע"פ ששני הערכים הללו אינם עדיין התכליתיים, כי ההופעה הטהורה של אור השכל העליון, קדושת התורה היא מתעלה עליהם, ובכ"ז גם מצדם יאמר בערכה של הרשות התחתיתית של האדם, דמדלי טובא .
שבת י ה
וואבע"א מארון, דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע
.
הארון, מכון התורה, הופעת אספקלריא המאירה, גם היא בודאי עומדת ממעל לרשותו של אדם ומנוקה היא מהגבלותיו וצמצומיו. אמנם תפיסתו של האדם, גם במושגים האלהיים העליונים, גם באורה העליונה האלהית, היא ע"י אמצעיו. במוטות הוא נושא את משאו הרוחני, בחושים הגופניים ובשכל המוגבל ההגיוני. תרי תלתי מלתחת מונח המשא העליון, והשליש הראשון, המתעלה מעל כל הגיון, שאיננו מתקשר עם האדם כ"א בברכת ד' עליו, הוא מלעיל. ועם כל מה שנשאר תרי תלתי מלרע , היחש האיכותי, עליון ונשא הוא.
שבת י ו
זאשתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי
.
והרי אנו לומדים את הערך של שני היסודות הרוחניים, היסוד ההשקפתי של העולם וההויה המתאחד עם היסוד ההרגשי המכוון במשכן ומזבח, והיסוד התורני ההופעי דבר ד' העליון הארון שהכל בכללו עומד למעלה מרשותו של אדם. ומזכיר לנו רעיון זה, את הגיון משא בני קהת, נושאי המקדש, המכוון למעלה מעשרה.
שבת י ז
חאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה
.
השראת השכינה היא עומדת הגבה מאד, למעלה למעלה מכל הופעת רוחני]ו[ת קדושה מושכלת. השראת השכינה היא ]ה[התגלות האלהית ממקור חיי החיים של כל ההויה, לשם אותה המגמה האידיאלית העליונה של הזוהר האלהי בחפץ העליון בהויתו כולה. השראת השכינה פוגשת את האורה הנשמתית, לא במקצע מיוחד ורשום ביחידותו הפרטית, כי אם מקפת את הכל ומסדרת את הכל לעילוי המאושר העליון, ומתוך כך היא מכינה את מפעלה בכל התכסיסים שהם דרושים להביא את המגמה האלהית לרום תעודתה. ומראש מקדם היא מכינה את האישיות המוכשרה להתעלות זו של השראת השכינה, להיות מזויין בכל הציורים ובכל התכונות, בכל הכשרון המעשי ובכל ההשפעה הצבורית, שהאורה האלהית צריכה להגלות ע"י כולם, ולהעלות את כולם ואת הכל על ידם. למעלה מכל חכמה והגיון היא ההארה האלהית, אבל כל אוצרות החכמה הם משמשיה, ציורי החכמה הם בסיסים לה, והוכנה בשביל כך בנשמת הנושא עליו את העטרה המזהירה בזוהר האלהי של השראת השכינה, ומוכרח הוא שיהיה חכם . אבל לא בתכונה ציורית של הבנה וידיעה לבדה די לה, ליד האלהית הגדולה הפועלת על המציאות כולה. המעשים צריכים לבא יחד עם הציורים. כל מפריעים מהתגשמיותן של התוצאות העליונות הכבירות לשם תיקון ושכלול של כל היש, מוכרחים הם שיסורו בחוזק היד של הגבורה המפעלית. ולשם כך, גבור מוכרח הוא להיות בעל ההשראה של השכינה. ולא פועל על עצמו, ולא מתבודד בחוגו, מוכרח הוא להיות איש האלהים של השראת השכינה. מופיע ביקרת אורו על החברה מוכרח הוא להיות, והעושר צריך שיהיה סגולתו. כל מכשיר היותר רחוק צריך שימצא על ידו, להגשים את מאויי הקודש הסוערים אשר בנשמתו האלהית. ועל כן, שיהיה גם כן עשיר . וכל האידיאלים הללו, בחוסן יקרתם הרוחנית, במגמתם הפנימית, צריכים הם לעמוד בתכונה כזאת, שכל מה שיש בהוייתו של הנושא הקדוש הזה, בחיר ד', שהשראת השכינה היא נחלת חבלו, לא יהיה סותר את האצילות העליונה של נשמתו, כי עוזר לה ומרחיב את גבוליה. ומתוך כך, הרי גופו מוכרח הוא שיתרחב גם הוא ברוחב נשמתו האדירה, בחיל קודש של חוסן יקר, קודש הקדשים, ובשביל כך גם על הגידול הגופני שלו מופיע אור האצילי ורושם את רשמיו בגלוי, עד כדי התגדלות גופנית חטובה להיות בעל קומה . ובקומה שלמה רוחנית, המופעה בהתגלותה בקומה גופנית שלמה, העומדת כולה בהתאמה למאויי הקדושה האדירים באדר האלהי, יכול להופיע האור החי בהויה, שמתגלה באישיות יחידה, העומדת לנס עולם ולתחיית דור דורים. ובחיר יצורים כזה, ראוי הוא לאותה ההופעה החיה של ממלכת הקודש שבהויה בכליל תפארתה, בהיותו חכם גבור ועשיר ובעל קומה .
שבת י ח
טחכם, דכתיב "עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה"
.
החכמה תעז לחכם 1 להתרומם אל מדריגה עליונה של מציאות היש העליון, הנשגב במציאותו, בשיגוב מעולה הרבה יותר מהמציאות החומרית של האדם, המורכבה מהפכים רבים ומשועבדת לצורות משתנות. אין בטחון בההכרה, כל זמן שהיא מיוסדת על יסודות שהחלישות והשינוי חלים בהם. וזאת היא ההכשרה של החכמה, המבססת את השראת השכינה, כשהיא מתעלה מעל כל התכונות של הפגמים החושיים בעלי התמורה והשינוי, ומתנשאת עד למרום ההויה הכבירה של המצויים הרוחניים, המעוטרים בעטרת הנצח וההוד, פארי האצילות האלהית, המופעים בקדושתם מזוהר גבורה של מעלה. "עיר גבורים עלה חכם" , ומטרתה של העליה איננה רק עליה המשאירה את המתרומם ברוממות אצילותו, אלא להוריד את העז העליון לבני אדם יושבי ארץ, להיות בטוחים בעזם הנצחי, לחסות בצל שדי ולהקשר בקשר חיי עולם, במקור החיים המופיע מיסוד אל גבור. "בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים" 2 .
יגבור ובעל קומה, דאמר רב, משה רבינו ע"ה עשר אמות היתה קומתו, שנאמר "ויפרש את האהל על המשכן"
.
הגבורה היא נובעת מיסוד העזוז הנפשי, ואינה מתפתחת ומתגלה כי אם כשיש לה מרחב חיוני רחב, שמוציא את המון החיים אל הפועל, שתכונה זו היא תכונת בעל הקומה הגבוהה. הקומה המלוה את הגבורה היא מורה שהגבורה הפנימית היא גבורה פועלת, מוציאה את חילה מן הכח אל הפועל, וראויה לכונן עולם מלא, שברום המעלה העליונה היתה בבחיר האנושיות, משה רבינו ע"ה, והסתיימה בהפעולה הכוללת בתמותה את יסודי העולם הרוחני בכל מילואו, הקמת המשכן, השקול כיצירת עולם ומלואו, כיום שנבראו בו שמים וארץ 1 . י. .1 מגילה י, ב.
שבת י י
יאעשיר ]דכתיב[, "פסל לך", משלך
.
האפשרות של הפעלה בחיים החברותיים במדה רחבה היא קשורה עם העושר. בזמן שהעולם עומד בכל כליל שלמותו, איננו תופס מקום מיוחד והוא מובלע בהמון השפעים של הרשמים הרוחניים הנשגבים, עד שאינו עולה בשם. בירידת העולם ממעמד הלוחות הראשונות אל המעמד של הלוחות השניות ע"י חטא העגל, כבר נרמז שהעושר הוא מוכרח לבא בתור תפקיד ניכר, להתלוות עם הכשרון העליון של המנהיג הכללי, ונרשם בשביל כך בתור בית אב ללמד על הכלל כולו, פסל לך, משלך . ומזה בא העושר הרשום אחר כך בדורות להיות סעד לתורה, "עטרת חכמים עשרם" 1 . מימות משה עד רבי ומימות רבי עד רב אשי, לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד 2 . והגדולה הזאת היא גדולה פנימית, המעמדת את המנהיג על מעמד עליון בחיים ומגלה את אופיו הפנימי, להיות עומד בנסיון העושר בהשתמשו בו להתפקיד היותר קדוש של העלאת הכלל כולו. ויהיה העושר מבסס את היסוד הרוחני, כדרך המחצב של הלוחות השניות שהחזיק את מכתב אלהים שהיה חרות וכתוב עליהם 3 , אחרי אשר נתפסלו בערכם החומרי, ע"י ברכת השמ לש רשועה, "פךל לספ, ךלשמ .
יבאת החי במטה, פטור אף על המטה
.
החי נושא את עצמו. יסוד החיים הוא הכח המעלה, המרומם, הנושא את נושאיו החומריים. וכל כך מתעלה הוא כח ההתרוממות אשר לרוח החיים, עד אשר לא די שעצם הגוף החומרי, הקשור בטבע עם הרוח החיוני, הרי הוא נשא מיסוד החיים, אלא שהוא פועל גם על כל הטפל אל הגוף החיוני, הנעשה בסיס לו ומשמשו, כהמטה שהחי מוטל בתוכה, שגם כבר נחשבת היא לנשואה מעצמה בכח החשיבות של החי שהוא עליה. ולמדנו מזה את שליטתו של הכח הרוחני, שבו כמוס כח החיים, על כל כח גשמי, לרוממו ולהעלותו ע"י כל אופני היחש שהגשמי מתיחש אל הרוחני, בין יחש של טבע בין יחש של מלאכה, כמו החי במטה, לפטור 1 אף על המטה . יב. .1 אולי צ"ל: שפטור.
שבת י יב
יגלימא מתניתין רבי נתן היא ולא רבנן, דתניא, המוציא בהמה חיה ועוף לר"ה, בין חיין בין שחוטין חייב
.
רבי נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיים פטור, שהחי נושא את עצמו. כח החיים הוא יסוד רוחני, שכבר מתחיל הוא את צעדיו להתעלות למעלה גם בהיותו עדיין אצור בנפש הבהמית, שחומרה הגס מושך אותה למטה לארץ, בכל זאת, צד העילוי של החיוניות הרי הוא תוכן מתעלה, הנושא את עצמו מצד עצמו, זולתי מה שכבדות החומר מכבידה עליו ומכריעה אותו להיות מכלל נפש הבהמה היורדת למטה לארץ 1 . יג. .1 עפ"י קהלת ג, כא.
שבת י יג
ידאמר רבא, אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו אפילו רבנן מודו
.
זוהי גבורתו של האדם, שלא די מה שנפש החיים שלו היא נוטה להיות עולה למעלה מעלה 1 , אלא שהוא עומד לנצח את הכבידות והעפריות שבחומרו, בניגוד לרוח הבהמה היורד למטה לארץ 1 ומסתבך ביסוד החמרי שלו, עד שהוא מתגבר עליו להורידו ולהשפילו, עד אשר עזרה מצר תבא, מיסוד נפש האדם הכללית, אשר מראש הוחק לרחם על ידו על כל היצור. "תוצא הארץ נפש חיה למינה" 2 , זה נפשו של אדם הראשון 3 , המקפל בתוכו את כל יסודי נפש החיה, מאביר החיים וגאונם, - האדם העשוי בצלם אלהים, - עד הירודים והנמוכים שבהם, שעל כולם נאמר ביחד "אדם ובהמה תושיע ד'" 4 , בהמה על ידי האדם, שהוא הכח היסודי של החי, ביחש לההתרוממות וההתעלות של המובן המלא של חי נושא את עצמו.
טוא"ר יוחנן, ומודה רבי נתן בכפות
.
יסוד הגרם של חי נושא את עצמו הוא הכח החיוני שבו, המרומם אותו למעלה ואיננו נחשב בשביל כך למשא. וזה הכח החיוני, חשיבותו מונחת בכחו העצמי לא במה שהוא הולך על רגליו בפועל, ובשביל כך לא היה ראוי להיות שום חלוק בין כפות לשאינו כפות. אבל מפני שכל כח שאיננו יכול לצאת אל הפועל הרי הוא כח בטל, ודומה הוא לנעדר, על כן אין הכפות, שאינו יכול להוציא מן הכח אל הפועל את הצביון של נשיאת החי את עצמו, יכול להיות נכלל ]בחוק, בכלל[ הזה של החי הנושא את עצמו, וע"כ מודה ר"נ בכפות .
שבת י טו
טזא"ל רב אדא בר מתנא לאביי, והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו, וא"ר יוחנן, בן בתירה ורבי נתן אמרו דבר אחד
.
התם רמות רוחא הוא דנקיט להו, דההוא פרדשכא דרתח מלכא עלויה ורהיט תלתא פרסי בכרעיה. אם היינו אומרים שעצם פעולת ההליכה היא היא הנשיאה שהחי נושא את עצמו, אז לא היה לנו שום הפרש בעולם בין מניעה שבאה מאיזה יסוד של נטיה נפשית שמקורה ברצון, לנטיה מוכרחת שאינה תלויה ברצון, מאחר שלפי המצב של עכשיו הרי המניעה קיימת היא ואין לפנינו זאת הנשיאות של החי, שהוא צריך להיות נושא את עצמו, בפעולת הליכתו. אבל מאחר שכבר ידענו, שלא עצם ההליכה היא התכונה שעושה את החי לנושא את עצמו, כ"א הכח הפנימי שעושה את הטבע של החי להיות נושא את עצמו אז אע"פ שאנחנו אומרים שהכשרון הזה איננו חשוב להיות בכלל קנין הנפשי כי אם כשימצא לו הסיפוק להוציא מן הכח אל הפועל את נשיאתו של נפשו, שייכים הדברים להאמר דוקא במניעה שמקורה הוא בהכרח מוחלט, אבל במניעה כזאת, הבאה מתוך הסכמה, שדבר ידוע הוא שההסכמה אפילו כשהיא קבועה הרבה, מ"מ יכולה להשתנות מצד איזו סבה נפשית, כבר חשוב הכח הטמיר, שחסרים עדיין האמצעיים להוצאה אל הפועל, כח גמור ומוחלט. ומאחר דרק רמות רוחא הוא דנקטן במניעת הליכתן, והיא מתבטלת מפני הכח של מורא מלכות, שוב הכל מונח בכח הנפשי הפנימי של המשא הזה של החי, שהוא באמת נושא את עצמו, שהרי הסבה של כעס המלך העירה בו היכולת עד דרהיט תלתא פרסי בכרעיה , וחשוב בשביל כך הכח הטמיר לכח פועל, ועל הגויה בכללותה מונחת בה סגולת הנשיאות את עצמה, בצירוף הכחות העומדים להוציא אותה ההכנה מן תכונת הכח לתכונת הפועל. וכיון שאין כאן חסרון עצמי במניעת הכח כי אם חסרון רצוני, מתברר הדבר ע"י היכולת המתגלה ע"י כח מעורר יותר חזק, כההוא פרדשכא דרתח עליה מלכא ורהיט תלתא פרסי בכרעיה .
שבת י טז
יזגודלת ופוקסת משום בונה
.
וכי דרך בנין בכך, אין, כדדריש רבי שמעון בן מנסיא, "ויבן ד' אלהים את הצלע", מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא. הבנין יש לו שתי תעודות, תעודת התועלת להחסות על ידו מקור ומזרם וממטר 1 , ותעודה שניה להרחיב דעתו של אדם ע"י הדרו והודו של הבנין, "כתפארת אדם לשבת בית" 2 . וכאשר עיקר כחו המיוחד של האדם הוא ביסוד חיים הרוחניים, על כן אפילו כל הדברים שנתכוננו לשם הכרח ותועלת חומרית פשוטה, הולכים הם ומתעלים למדריגת הוד ותפארת, המרוממת את הנפש האנושית הגבה למעלה. ומזה תוצאות לכל החיים המשופרים, שסוף כל סוף, אחרי הצירוף של כל הסיגים שבהם, יביאו את האנושיות כולה למעלה עליונה ונשאה, שהיא המטרה של יסוד התפארת שבנשמה. ועל כן ביצירה הראשונה של בנין עדי עד אשר לאדם, הוקם זה היסוד הנאמן, המעלה את הרגשות מתחתית הכח הטבעי הבהמי המכרח, עד הגובה של הדר הפאר המעדן ומעלה. וזהו היסוד של כח הבנין בכל מובניו, ע"פ הערך האנושי הפנימי שלו, שבשביל כך אנו קורין את הבנין הראשון "ויבן ד"א את הצלע" , על שם הפאר והתפארת שהוא מתלוה מידי יוצר וצר צורה, אל היסוד החיוני המקיים עולם בחסד אל עולם, קורא הדורות 3 , אשר אמר ויהי ,4 מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אל אדם . וכן הוטבע החותם של אחדות הרעיון של יסוד היופי עם הערך הבניני, שלפי המורגש הוא בנוי על הכח המציק ומכריח, עד שבכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא , ונחשב בשביל כך גודלת ופוקסת במובן ההלכה למעשה דרך בנין, ואיסורם הוא משום בונה.