מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק יא
את"ר, מקושש זה צלפחד, וכה"א "ויהיו בנ"י במדבר" וגו', ולהלן הו"א "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי ר' עקיבא
.
"נחלת ד' בנים" 1 , בנים הם הם יורשי הרוח היסודים, בעלי המורשה של הקדושה העליונה המתנחלת מאבות לבנים לדורי דורות. קדושת השבת היא יסוד נחלת קדושת הדורות, "ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" 1 . ומתוך כך יש קשר של האישיות שאנו פוגשים בה את אותו המאורע של חוסר המורשה עד כדי היסוד של העברת הנחלה, עם אותו המאורע של המקושש. המדבר היה כולל קדושת שעה לישראל, ביסוד ושורש לקדושת עולם לדורות, ובמקום שנפגמה קדושת הדורות נחלט המדבר, לא בתור הכנה והעברה מהמדבר להארץ, משעה לדורות, אלא בתור העמדה אחוזה בשעה, שמניעה יש בה מהתפשט לדורות. זה גרם מצד אחד פגיעה בשבת, שמקושר]ת[ עם העברת הנחלה, ובאה התורה להודיע את אופני ההגנה של הדורות על אלה שני אבני המכשול בהפגשם, כי הם באים לנקודה אחת, מקושש זה צלפחד .
בא"ל רבי יהודה בן בתירא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד לתן את הדין
.
כל מי שהוא פועל נגד החק העליון הרי כאן חטא ועונשו בצדו, יש אמנם חלוק בין הסוגים של העברינות של החק. יש חטא העומד מצד ההתפרצות של ההארה במקום שההאפלה היא דרושה. לא כל המצוי הוא ראוי להיות נודע במצואים וכן במקרים ועובדות. וכן החוטא נגד החק הזה הרי הוא משנה את הצביון של ההויה מתכונתה הישרה. ויותר מזה הוא החטא של ההתעותות. אם בא הדבר שציור בדוי מתאזרח בעולם ההכרה, ביחוד אם הציור הוא מגרע איזה ענין שלא בצדק, הרי הדבר הוא חטא של עיוות משפט. ומובן שאין המשקל שוה, והדין הוא שונה בערכו בכל צד כפי מה שהוא, אבל הסכום הכללי שיש כאן מקום לנתינת דין. ובין כך ובין כך אתה עתיד לתן את הדין .
שבת יא ב
גאם כדבריך, התורה כסתו ואתה מגלה אותו
.
ראוי להכיר שמטרה יש לכל השלילות כמו לכל החיובים, וכל מה שלא נאמר בתורה, אי ההאמרה הוא בעצמו ענין שולל את שלילותו, בתכונה חיובית. כמובן שהדבר הוא בולט בכל מקום אשר הצעת הדברים הטבעית היתה מביאה לידי איזה פירוש והתבארות, ואנו מוצאים את הדברים בתורה סתומים, זה הוא לנו האות שבכונה נסתמו ונתכסו. וא"כ, אתה צריך לתן את הדין, אם יהיה כדבריך , על מהלכך בהבעת דיעותיך נגד הצביון שנתנה התורה למה שהוא ראוי להיות מבואר, ובין מה שראוי שלא להתבאר. ואם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו .
שבת יא ג
דואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק
.
יש בכלל זה החטא של הוצאת לעז על אותו הצדיק בפרטיות קלקול מיוחד, חוץ מהחטא הכללי של הוצאת לעז על נקי. שהרי כל צדיק וצדיק וכל אדם שרשומו בא בתורה ביחוד, בא הוא להועיל לנו בזכרונו המתחקה בתולדותינו, ופועל הוא ציורו בקרבנו בין ביודעים בין בלא יודעים. ומאחר שאותו האיש, צלפחד, לא הוכרה בו רשימה זו של חטא זה שאתה תולה בו, הרי הוא עומד בצדקו, וצריך לפעול עלינו ברישומו התולדתי כערכו המוצדק, והנך בזה מקלקל את רישומו הפועל עלינו לפי מדריגתו המיוחדת וערכו המיוחד, בהוציאך לעז על אותו צדיק בפרטיות הציור המיוחד שלו .
שבת יא ד
הואלא הא גמר גזירה שוה
.
גז"ש לא גמר. חשב ריב"ב שר"ע אמרה לגזירה שוה זו, שהיא אגדית, מסברתו ומהשערתו העצמית, ובשביל כך מתח עליו את קו הבקורת. ור"ע הולך לטעמיה, שדורש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תילין של הלכות 1 , ועמד במדריגה כזאת של אחדותה של כל התוצאה הסבר]ת[ית במגעה בפרטיה של תורה ליסודה העצמי, לראות הכל בעיני רוח בצביונם העצמי, בצורה בולטת כמו שנתנו למשה מסיני. והרושם הפועל על הכרתנו בערכיה של תורה וכל רישומיה הפרטיים לפי מדתו של ר"ע, הוא נערך ביחש הכתוב המפורש עם כל תוצאותיו. וכל המדות שבתורה, בהלכה לפי ערכה ובאגדה לפי ערכה, הכל נתן להדרש. וכל הרשומים המצטיירים שיש להם אחיזה בתור[ה], הוכנו מראש ומקדם כדי להפעיל עלינו את רשומיהם, ואין בהם שום מכשול כ"א תיקון וישור מסילה, בהגדלתה של תורה והאדרתה. ה. .1 מנחות כט, ב.
שבת יא ה
ואלא מהיכא הוה
.
מ"ויעפילו" הוה. אם לשיטתו של ריב"ב, רישום פרטי של חטא התלוי רק באישיותו הפרטית של הצדיק שלא הורשם בחטא זה, הוא דבר המהפך עלינו את הסדרים המתוקנים באורחותיה של תורה, אע"פ שיש זכר של חטא באישיותו, אין אנו רשאים למושכו לענין מפורט. אבל המעפילים שהיו רבים והיחיד נבלע ביניהם, אין זה בכלל רושם המחטיא את הצורה של החטא הסתום, שנשאר ערכו וענינו הפרטי סתום כשהיה, מצורף שהמעפילים שסוף כל סוף עם כל חטאם כבר התרוממה רוחם לגדולתה של האומה, וקשר הקודש עם ארץ ישראל הוא הוא אשר פעל עליהם את ההעפלה, שהיתה אמנם בצורה של חטא ומרידה בשעתה ועל כן לא הצליחה, אבל הערך הכללי של פעולה זו, אחרי הנקיון והזיכוך של סיגיה, הוא דבר קיים לאות ולמופת של גבורת עולמים, הקשור]ה[ במעמקי הנפש של עם ד' בטבעם לארץ חמדתו, אהבת עולם אשר מים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה 1 . ומאחר שיש רישום של חטא בצורה צנועה, ראוי הוא יותר להתאגד עם מפעל כזה, שעם כל מה שיש בו מן הקלקלה הזמנית יש בו ג"כ מן הגודל והלהבת הקדושה הפנימית, הגנוזה בנשמתה של כנסת ישראל, עד שאפילו בכל פרשת העבור 2 כל צרכיהם הם לפני מלך ישראל וגואלו 3 , מקוה ישראל ומושיעו 4 . והרי יש כאן ג"כ רושם שיש בו שיגוב, אם החטא הסתום הזה נמצא הוא בכלל המעמד של הגבורה, האידיאלית עכ"פ, של המעפילים.
זכיוצא בדבר אתה אומר "ויחר אף ד' בם וילך", מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא
.
הדוגמא היא כאן לא בערך הענין, שאיך אפשר לדמות את הענין הפרטי של המקושש ביחש להאישיות שלו להענין הכללי של אהרן קדוש ד' 1 . וגם הערך של הדבר המדובר, שהוא יסודה של כל התורה כולה, התבררותו של יסוד הנבואה העליונה המיוחדת לאדון הנביאים מרע"ה, שהוצרכה לבא ע"י מאורע זה של דיבורם של מרים ואהרן, הוא דבר שאי אפשר לדמותו לפרטים אחרים. אבל בדבר הצביון של אופן הדרישה שבתורה, במה שהתורה עצמה כסתה ביחוש לכבודו של איש מיוחד, בזה הלך רבי עקיבא, החושף נסתרות, הדורש כל קוצין שבתורה 2 , והעורג הנצחי להארת ד' העליונה עד כדי יציאת נשמתו באחד 3 , שכל הפרטים כולם אצלו מקושרים עם הכלל העליון בהתגלות ובהירות עצומה, עד שאין לגבי דידיה הסתרה וכיסוי, רמז כל דהו כבר מספיק הוא להאיר אור גדול ומפולש, ובין הדרך הכללי של הדרישה, הראויה להיות נתפשת בלב כל הדורות באורח המדוד של המקבלים, אשר הבדל גדול יש אצלם בין גלוי לנסתר. וכאשר המאורע הזה של דבור מרים ואהרן בהערכת הנבואה של מרע"ה בערך הראוי לשאר הנביאים, עד שבאה ההתגלות של דבר ד', שהודיעה להם ולדורות עולם את ההבדל הגדול שביניהם. התוכן החוצץ שהיה אצלם במה שלא הכירו את הרוממות הנשגבה של אצילותה של הנבואה העליונה המיוחדת רק לאדון הנביאים, יש בה בודאי איזו סבה גופנית ואיזו סבה נפשית. הגופנית, היא ודאי איזו חציצה מזגית שמנעה מהם, עם כל קדושתם, להציץ באותו הזיו העליון המביא את האפשרות להכיר בהעליוניות המוחלטה של מקור כל הנבואות וההצטיינות המיוחדה שלו. וזה המזג גרם איזה מין ערפליות דקה נפשית, עד כדי הבאה להביטוי הזה של "הרק אך במשה דבר ד' הלא גם בנו דבר" 4 . אמנם ודאי, בכל מקום שגורם גופני וגורם רוחני נפשי פועלים איזה דבר, יש לדעת מה היא הסבה המוכרה היסודית, אם המזג הגופני הוא הגורם להתכונה הנפשית, או המערכה הנפשית היא הגורמת להמזג הגופני. וכאשר העונש שפגע בגוף הטהור של אותה הצדקת, מרים ע"ה, נתפרש, יודעים אנו שהמזג הגופני היה התוכן היסודי של החציצה הנפשית הזאת, שהוצרכה להביא אור גדול לעולם ע"י הסרתה, באמצעותו של העונש שבא על מרים בצרעתה. ור"ע אומר, שאמנם לא בכ"כ הכרעה פעל על אהרן המזג הגופני לידי המעמד הנפשי של המאורע ההוא, כמו שהיה במרים, ושעל כן נאמרו הדברים בעונש הגופני של מרים מפורש ועל אהרן ברמז, ושם אצל מרים ארך הדבר וכאן היה באופן מהיר וקצר, אבל מ"מ הרמז אומר לנו, שגם אצל אהרן לא היה אפשר לההסתרה הנפשית הזאת לפי קדושת ערכו להיות באה כ"א ע"י איזה מין חציצה מזגית. ובשביל כך דרש, "ויחר אף ד' בם וילך", מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי ר"ע .
חאמר ליה רבי יהודה בן בתירא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד לתן את הדין
.
אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. גם אם נאמר שהכרח הוא שכל איזהו האפלה נפשית, אפילו במדה היותר דקה, מוכרחת היא לבא מכחו של איזה מזג גופני, אבל הבדל גדול יש בין אם המזג הגופני הזה הגורם את החציצה הנפשית הוא בתכונה עלומה וכחנית לבדה, בין אם הוא במצב של איזה מ]י[ן התגלות בעלת אפשרות של הכרה. וביחוד הדקות הכמוסה שבמזג יכולה להיות כמעט שייכת לתכונה רוחנית נפשית, עד שאין לה קשר חזק עם הגופניות. ואם התוכן הזה צריך להיות דוקא נעלם ברשימתו, הרי יש בזה נטיה מהשורה הראויה, במה שהתורה כסתו ואתה מגלה אותו . ואם לאו , שהמצב הוא לגמרי עלום עד שאינו נתפס בתכונה של מזג גופני בפועל, הרי אתה מוציא לעז על אותו צדיק .
שבת יא ח
טואלא הא כתיב "בם", ההוא לנזיפה בעלמא
.
החבור של אהרן עם מרים בעובדא זו, הוא לפי זה משתתף 1 רק באיזה ציור נפשי המתאים לנזיפה, שהיא ערך נפשי וענין ציורי לבד. ומסולק לפי זה אהרן משום פגם שחדר לתוך המזיגה הגופנית, אלא איזו נטיה של שיקול הדעת שבא מכח של איזו עמדה רוחנית, שהמדריגה שלה לא הגיעה עדיין לידי אותו הגובה הנורא של הכרת הזוהר העליון אשר לערכה של טהרת הנבואה העליונה של מרע"ה. ומתוך כך יש אפשרות של השיתוף אשר לאהרן עם מרים בענין זה, לא בצרעת המורה על ענין גופני, כ"א בעונש של ציור נפשי. והכתיב "בם", ההוא לנזיפה בעלמא . ט. .1 מלה זו בכתי"ק מסוגרת ואולי צ"ל: משתקף.
שבת יא ט
יתניא כמ"ד אף אהרן נצטרע, דכתיב "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת", תנא שפנה מצרעתו
.
אף כי יש יחש לאיזה מזג גופני עם כל הסתרה שכלית רוחנית, והכרח הוא הדבר שאותו המאורע שע"פ הסדר העליון היתה צריכה להיות לשעה מוסתרת האורה העליונה לפי המדה של ההכרה אשר לרום ערכה של נבואתו הנפלאה של מרע"ה, היה צריך שאיזה תוכן של מזג גופני, עכ"פ בכח, ילוה עם הסתרה שכלית זו, ושבשביל כך בא העונש הגופני כדי למרק כל ענין של מקצת סיג, שהיה עד כה חוצץ לשעה את האורה הגדולה של הופעתה של הכרה קדושה זו מלהיות מופעת בנשמותיהם הקדושות של קדושי עליון אלה, אהרן ומרים. אבל לפי ענינו של קדוש ד' 1 אהרן, לא היה ראוי גם בתור רמז על הענין הגופני לבא, כי אם מצד שלילתו, כלומר שפנה מצרעתו, שההחשכה הקודמת שהיתה שרויה באיזו כחניות בגוף קדוש זה לא היתה כ"א כדי להרבות את האורה ע"י מה שפנה מצרעתו. והשלילה הזאת, היא מתאחדת עם שלילתו של החסרון הגופני של מרים ג"כ, שבאה ע"י פיוסו של אהרן ותפילתו של משה "אל נא רפא נא לה" 2 . ובשביל כך אין הענין של העונש הגופני מתיחש אל אהרן אלא מצדו השלילי, מצד יתרון האור הבא מתוך החושך בסילוקו של החושך, מלמד שפנה מצרעתו .
יאאמר ריש לקיש, החושד בכשרים לוקה בגופו
.
אף על פי שהתכונות הגורמות להסתרה שכלית הן לפעמים רק נפשיות ביסודן, ומתוך התוכן הנפשי שנתערפל יש שבא איזה מעמד כהה גם במזג הגופני, המכשיר את ההתעכבות של התכונה המאפילה איזה זוהר שכלי מלהאיר יפה, בכ"ז כשהדברים נוגעים לגבי הערכה של האדם הגופני על אחרים, בני אדם שהם ג"כ בעלי גוף חמרי, תמיד אי אפשר לה לפעולה ציורית זו - לבא כשהיא מעולפת באיזו ערפליות המביאה עד כדי החשד בכשרים - כי אם ע"פ איזו נטיה מזגית גופנית של החושד, שהיא מציירת לו את הציור הכהה הזה לגבי האחרים. ואין אפשרות להסיר תכונה זו ע"י השפעה נפשית לבדה, כי המזג הגופני מוכרח להתמרק מזאת התכונה שהביאה את ההערכה החשדנית נגד הכשרים. ואז בסורה של הנטיה הגופנית הבאה מצד המזג של החומר, ישוחרר השכל משיעבודו החמרי, וההערכה תבא בנטית היושר האמיתי שלה, ולא תבא עוד לידי חשד של כשרים. ע"כ, כך היא המדה של תיקון הסדר והארת הנשמה בהוצאת אורה הישר אל הפועל לגבי ההערכה של אחרים הכשרים, שהחושד בכשרים לוקה בגופו , ובמירוקו של המזג הגופני יופיע אור הטוב של הכרת הכשרים בעצם עומק טובם.
שבת יא יא
יבדכתיב "והן לא יאמינו לי" וגו', וגליא קמיה )קוב"ה( 1 הקב"ה דמהימני ישראל
.
החוש הקדוש של האמונה בטהרת קדשה, שהוא מקור האושר והחיים הנצחיים, הוא אוצר נפלא גנוז וסתום. הוא הרבה עמוק מכל ערכי ההכרה אשר לנפש האנושית, עד אשר גם לאדם עצמו היא כמוסה מלהכיר את עומק היסודי הזה אשר בתוכיות נפשו האלהית, וק"ו שאי אפשר כלל שיגלה עומק ספון זה לשום עין זר, מחוץ לאישיות של בעל האמונה בפנימיותה. רק לעין של מעלה, הצופה כל נסתרות, רז זה גלוי הוא, גם במקום שמכל התוכנים המתגלים ירָאה שכבר נכבה הניצוץ האחרון של אור החיים, אור עולם זה של קדושת האמונה. וזאת היא סגולתם הפנימית של ישראל, נחלת עולמים שאין לה הפסק, ו"מים רבים לא יוכלו לכבות" 2 , אשר על כן, גם העין החודרת הקדושה של משה רבע"ה לא יכלה לחדור למעמק עמקים זה, בעת אשר כל התוארים החצונים עמדו נגד הגלותה של אורה קדושה זו הצפונה,של אמונתם הפנימית של ישראל, בעת אשר היו במצרים בתכלית הירידה, "גוי מקרב גוי" 3 , כעובר שנבלע במעי אמו 4 . על כן אמר, "והן לא יאמינו לי" , ורק קמיה הקב"ה גליא דמהימני ישראל .
יגאמר, אלו הן מאמינים בני מאמינים, אתה אין סופך להאמין
.
האמונה האלהית העליונה אינה מתדמה כלל לשום רישום של ידיעה והכרה בעולם, כי היא הסגולה של כל יסוד החיים, של אורם, של חיי חייהם, של זיום ותפארתם. והסגולה הזאת מצד ערכה הפנימי, שאין לה שום הערכה בשום צד המתדמה לה בתואר חיצוני, הוא ענין סגולי בישראל, לא מצד בחירת נפשם בפרט, אלא מצד מחצב הקדושה וסגולת ירושת אבות שלהם. ודוקא בסגולה הפנימית הזאת, אין שום הפרעה יכולה לשלוט, וגם במורד היותר גדול של התוארים החיצוניים של החיים המעשיים, ההרגשיים וההכריים, חיה היא סגולת הקודש של נחלת ד' זאת, אמונת אומן בכל זיקוק סגולתה. ולאידך גיסא, אם נבא להעריך את כח האמונה מצד התגלותה החיצונית, מצד זה החלק שאפשר לו להגלות בפועל, בהכרה, ברגש, בביטוי ובמעשה, כיון ששם אין האור הגנוז של שלמות חיי האמונה זורח, על כן אפשר שיפול שם איזה כשלון, גם אצל גדול שבגדולים, גם אצל ארזי הלבנון של נושאי הקדושה העליונה. וזה היה סוד חטא מי מריבה, שכמעט רגע הפנו עיני הקודש של רועי ישראל האיתנים אל הבחינה של הצד המתגלה שבאמונה, וכיון שנפגם אז אצל ישראל, בא הרועה הנאמן לכלל כעס, ודוקא מצד המבט החיצוני של האמונה המבוטאת, נפל איזה ענין מפריע מהארתו הגדולה הנשמתית של אור הקודש. עד אשר המאמר בא, שהן מאמינים בני מאמינים , מצד הסגולה העליונה, המתנה הכפולה ששרשה באבות וסעיפיה הם בבנים, באומץ קדשי קדשים, אבל אתה , שפנית את לבך עתה לשפיטתה של גדולת האמונה ביחש לצד המתגלה מבחוץ, בזה תבחן, שאין סופך להאמין. אע"פ שלא זז חלילה אפילו כרגע יסוד הקודש של חסינות קדושת האמונה מאותו צדיק, רק כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו, אבל זה הוא אבן בוחן, שערך האמונה, ברומה, לא בחיצוניותה ובאופן הבטאתה המילולית והמעשית, היא שרויה. הם מאמינים בני מאמינים אתה אין סופך להאמין. ומזה עצמו אנו יודעים, כמה נשגב וחזק הוא כח יסוד אמונת הנצח של מאמינים בני מאמינים, תלמידיו של חסין האמונה עדי עד, איש האלהים אדון הנביאים ע"ה.
שבת יא יג
ידהם מאמינים, דכתיב ויאמן העם, בני מאמינים, דכתיב והאמין בד'
.
החוש הקדוש של האמונה בטהרתה, כשמסתעף מראש אמנה, מיסוד הקדושה של האמונה האלהית בעוצם גדלה, הוא חודר עד עמקי הנפש, להשאיר את סגולתו בתולדות הדורות, להאמין בדבר ד', ביחול ובצפית ישועה. ומתוך שהם בתור בני מאמינים, שינקו מלשד הקודש של אמונת ד' הבהירה אשר לאברהם אבינו, הם מאמינים בישועת ד' המובטחה להם, לא מצד עצמות התועלת המגעת להם אלא מתוך שיגובה של קדושת הצפונה ברוחם פנימה, בסגולה גנוזה עמוקה מאד, השרויה במעמקי הנפש, במקום שאין שום יד של הכרה מגיעה.
שבת יא יד
טואתה אין סופך להאמין, שנאמר יען לא האמנתם בי
.
זה החזון של הכשלון אשר לביטוי והתגלות חיצונה ביחש לאמונה, יזדמן דוקא לרוח העמוק והחודר לתוך כל המעמקים, שיד המעולה שבנבראים מגיעה שמה. שמתוך ההתעמקות הפנימית שהיא דרישתה של האמונה בעצמיותה, נעתק האור מן השטח החיצון ובא לידי חולשה מבטאית, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, נעשה איזה חסרון מצד ההבלטה לעיני כל ישראל, והאור כולו נשקע בפנימיות הנשמה.
שבת יא טו
טזממאי דלקה, דכתיב ויאמר ד' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'
.
ההוראה, שעם כל הטוהר הפנימי תוכל לפעמים איזה מין של הופעה חיצונית בלתי הוגנת לבא, היא מתאמת להבירור של עומק אמונתם של ישראל, הגנוזה והסגולית, שאינה נסתרת מפני הקדרות והכיעור של כל מה שנראה מבחוץ. וע"כ בא העונש פה בדמות צרעת זורחת בעור הבשר מבחוץ, ועל האבר של הפעולות הגלויות, היד, שעם כל קדשה בהיותה היד של גוף קדוש, יוכל איזה מאורע לגרום שההתגלות החיצונית לא תהיה מתאימה לערך השלמות הנשמתית הפנימית. והדברים מכוונים כלפי ישראל, שלעולם אור הקודש של האמונה האלהית באור טהרתה גנוז הוא בנשמתם פנימה, ובשום אופן אי אפשר לאמר עליהם שלא יאמינו לדבר ד' ביד עבדו הנאמן, גם בעת אשר תכונת החיים בחיצוניותם היא מראה ככה, שע"ז נאמר אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש 1 . טז. .1 שיר השירים א ו.
שבת יא טז
יזאמר רבא ואיתימא ר"י בר"ח, מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, דאילו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, ואילו במדה טובה כתיב ויציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו
.
יסוד ההויה הוא הטוב, המדה הטובה היא המגמה של המציאות בכללה, והיא אחודה בשורש החיים של מקור החיים, מקור הטוב. עומדת היא בשביל כך למעלה מכל צמצומים והגבלות של זמן ושל מקום, ומתוך [] אפילו ברדתה למאורעות הזמן והמקום, רשמי העילוי ותגבורת המעוף ניכרים בה והיא ממהרת לבא. מה שאין כן במדת הפורענות, שכל ענינה במציאות איננו אלא טפל ועראי, וכל ערכה אינו כ"א לשמש את הטוב, לצחצח את כלי הקבלה שלו, ולהביא את היצור למעמד של הופעה כזו שיוכל לקבל את שפעת הטוב בכל שטפה. ומתוך כך כל העיכובים הכרוכים בזמן ובמקום הנם קשורים עמה, ומעכבים את מציאותה והגלותה. ועם זה כרוכה היא הידיעה המבדלת בין מדה הטובה למדת הפורענות, שהמדה הטובה היא עצמית זקוקה ומצורפת אל ההויה ואל החיים בפנימיותם, ומדת הפורענות אינה כ"א חיצונה נוגעת רק בשטחים החיצונים של המציאות, אותם הנגלים לעין בצורה הדמיונית, שהיא ההערכה של הפורענות שמוצגת לגבי מקבליה לפי אותה המדה שנתרחקו בעצמם מהמציאות האמיתית, ונכנסו להקשר בדמיונות של כבלי החושים בירידתם, בכל אחד לפי ערכו ע"פ ההשלטה של הדמיון, המשטח את ההויה לא ע"פ תכונתה האמיתית כ"א מה שמתגלה ממנה בשטח החיצון. וע"כ מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעות , אור החופש שלמעלה מן הזמן ומכל ערך מוגבל מופיע בה, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק 1 . וכאן, בראשית הצעדים של ההעמדה על האמת, מה הוא אורן של ישראל וכמה נורא ואדיר הוא הערך הפנימי העליון, עד שכל תיאורים חיצונים לא יוכלו לחצוץ בעדו, בא החזון של ההנמכה של המדה החיצונית של הפורענות, לגבי המדה הפנימית של הטובה. דאילו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג , לפני ההוצאה, לפני ההתגלות לעינים, לא יש מקום כלל לשום רע ולשום פורענות לנגע לפי העצם והאמת, רק מה שהיא באה בהופעה אך מראות עינים היא, ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג . ואילו במדה טובה, שהיא עצמית, כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו . המדה הטובה, היא חודרת בעצמיותם של הדברים, בהקשר העצמי שיש לה עם שורש ההויה המתעלה מכל לחצים ועכובים של זמנים ושל מקומות, והיא ממהרת לבא. כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות 2 . חסד אל כל היום. כאור בוקר יזרח שמש, בוקרו של אברהם, מכון הזריזות, וישכם אברהם בבוקר 3 , אוצרה של המדה הטובה הממהרת לבא, אני ד' בעתה אחישנה 4 .
יחויבלע מטה אהרן את מטותם, אר"א, נס בתוך נס
.
ההופעה של הניסים באה מההתגלות העליונה של הארת עולם נשגב בחוקיו, העומד בסדוריו ע"פ דעת עליון וסוד רצונו, למעלה למעלה מכל חק וסדר הנהוג בעולם המוגבל שחושנו מגיעים אליו. אמנם החקים, יש מהם כוללים ויש מהם פרטיים, ולפעמים נמצא שתבא הופעה כזאת המאפשרת רק איזה דליגה פרטית שבתוך המערכה אשר לטבע, אבל יסוד המהות וכללותו עדיין קשור הוא בחק הכללי הטבעי. אבל במקום שהארה גדולה ועליונה צריכה להתגלות, במקום שהצעדים הולכים להודיע בעולם כבודו וגדלו של בורא כל עולמים, וכל משטריהם חקותם וסדריהם כרצונו, במקום שהידיעה הזאת צריכה להקיף יחד עם הפרטים את הכלליות של כל חק והגבלה שבטבע, צריך להופיע אז לא רק נס פשוט, כ"א נס כפול, נס בתוך נס , נס כזה שגם אם נצייר לנו דליגה חפשית רצונית בתוך המעגל שבטבע עצמו, ג"כ לא יספיק עדיין למציאותו אלא נס להתנוסס. נס כללי, העוקר את כל ההגבלות של כל חק שבטבע הנסתר ושבטבע הגלוי, להודיע ולהודע שאין עוד מלבדו. נס בתוך נס, ויבלע מטה אהרן את מטותם . עדותיך נאמנו מאד.
שבת יא יח
יטתניא, רבי אומר, דברים, הדברים, אלה הדברים, אלה ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני
.
המלאכות בכללן באות מתוך פרודו של עולם במצבן שהן עומדות, כל זמן שמלאכת ד' העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה. אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה המופעת בעולמי עד, מראשית ועד אחרית כל, מכח זיו העליון של אל חי ברוך הוא. למעלה מכל דברים וענינים בכלל, מנשאת אותנו קדושת האחדות האלהית הנפלאה, אשר כל לב ובשר אליה יערוג בצמאון אין קץ, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי 1 . וביותר מכל תרוממנו סלה מעל הצד השטחי והמגולה שבדברים, מצד החלש המתגוון לעינים הכהות, שההכרות השקריות הנן הפועלות על ידם את פעולותיהן, עד אשר יבא יום ויגלה אור האמת, ולא יכנף עוד מוריך 2 , ולא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך 3 . וק"ו שהפרוד של הדברים, ערכם הניתק מעל הכל, שהוא מכון של כל עמל ויגיעת בשר, שהוא צריך להתעלם מאור קדושת השבת המופיעה ביקרת כבודה. רק דברים בסתם, והדברים בגילויים, ואלה הדברים במספרם ופרטיותיהם, נגאלו בתור הכנה לעילוי העולם העתיד לבא, בהתרוממותן של כל ההוייות למקורן, ובאיחודם של כל הנפרדים במקור אחדותם ע"י מעשה המשכן, שגדול יום הקמתו כיום שנבראו בו שמים וארץ 4 . ועל כן מקושרים הם הענינים, ודברים, הדברים, אלה הדברים , אשר נאמרו במעשה המשכן, שם גנוזים הם ערכיהם הפנימיים של ל"ט המלאכות שנאמרו למשה בסיני , שיתעלו ע"י ראשית קדושת המשכן, לאחרית יום שכולו שבת ע"י קדושת השבת בישראל לדורותם.
ככתוב במשנה, המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלויים
.
ההוצאה היא הכשרת המלאכות, כח המלאכה ולא פועל המלאכה. לא הטבע עשה את המטבע של המלאכה עליה, אין כאן עיבוד ושינוי באיזה חומר כ"א העתקה ושינוי מקום. אמנם רק ממבט אנושי אין התנועה חשובה מלאכה כ"ז שלא נשתנה עצם החומר, אבל מצד המבט האמיתי, מצד עצמותם של הדברים כמו שהם, הרי כל השינויים שבחומר אינם כ"א תנועות והעתקות מקומיות. ועל כן באמת מלאכה היא ההוצאה, אבל בתיאור פרטיה צריכה היא לשאת עליה את החותם של הגזרה העליונה, את התכונה החוקית האלהית, שזהו הוא העושה אותה לאחת מהמלאכות. על כן דוקא כפי הסגנון שהיתה מלאכה זו במשכן, הרי החותם של המלאכה עליה, שכך היתה עבודת הלויים . בסגנון משונה מזה כבר אנו שבים למחשבתו של האדם וציוריו, שאינו יכול לקרא בשם מלאכה כ"א דבר הפועל שינוי בעצם החומר בטבעו. וע"כ, המושיט דוקא הוא חייב, והזורק פטור. מאחר שלא חתמה החוקה העליונה את חותם המלאכה על תנועת הוצאה כזו, נשארת היא ע"פ תכונה הטבעית המוגבלת בחושי האדם, שאז היא אינה בגדר מלאכה.
שבת יא כ
כאת"ר, חרוצים היו קרשים, וחלולים היו אדנים, ונראים קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע
.
דימוי עולם מלא הוכן במשכן, הוראת מלא כל העולמים כבוד אל מלך הכבוד. והסבות עם המסובבים כשהם הדוקים לעינינו, פועלים באחדותם המתאמת את בנין העולמים בכללם, כולם כאחד מעשי ידי יוצר וצר צורה, המאחד את הכל באחודו העליון. והיסודות הראשיים, אדני המציאות והסתעפות הכחות והמפעלים שלהם בצורתם המורכבה, הנם אחוזים זה בזה, חרוצים הם לעומת זה הקרשים וחלולים הם האדנים , ראויים לקבל את המפעלים וההרכבות, הופעות הכחות וחדושי היצירה הם היסודות מאז נוצרו, וההופעות המתחדשות הבונות עולם מלא, מתחברות ומתאחדות עמהם ע"פ החקיקה העליונה של יוצר כל ב"ה. והבניה הכללית של כל עולמי עד, צבאות השמים וכסיליהם, הכוכבים המתנוצצים בשפרירי שחקים, כולם אינם כ"א התנוצצות של כחות משתלבים ומתחברים זה לזה, כדי לכונן על ידם עולם אחד מלא ואדיר, מופע מרום עולם של המחשבה האצילית האלהית. והקרסים , בשביל כך, מחברי היריעות, עושי המשכן אחד, נראים בלולאות הקרובים להם, ומסמנים את החבור וההתאגדות הכללית יחד עמהם, ככוכבים ברקיע , שעם כל עמדתם הגדולה בפני עצמם, הרי הם באמת בעלי תוכן של קרסים, מחברים אוהל ומשכן גדול ונעלה של ההויה הכוללת ע"פ חכמתה הגדולה של היצירה, אשר בחכמת אלהים חיים ומלך עולם. ויחד עם שמושם בתור מאחדים הנם בעלי ערך רם ונשא לעצמם, אע"פ שהלולאות מורים על יחסם המאחד בכ"ז הרי הם מלאים זיו ומפיקים נוגה בבחינתם העצמית. והרי זה בא ללמד ונמצא למד ע"ד הערך של הכוכבים ברקיע, וכל נויו של עולם וזיוו, אחדותו והדרו, הכל הוא מואר באור כבוד הקודש, המתגלה מתוך אספקלריא של קודש על עם ד' גוי קדוש סלה. הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו תהילה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה 1 . כא. .1 תהלים קמח יד.
שבת יא כא
כבת"ר, יריעות התחתונות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות של מעשי עזים וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות, דאלו בתחתונות כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ואלו בעליונות כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים.
.
מתאימים הם הפרטים של תכנית המשכן לכללות העולם, לצורתו החמרית וביותר הרוחנית, גדול יום שהוקם בו המשכן כיום שנבראו בו שמים וארץ, ומתאימות הן צורות של היריעות המכסות אשר על המשכן לצורות החכמות העליונות, יסודי האור הרוחני ושפעת הקדושה שבעולם. החכמות הלא מתחלקות הנה לשתים הכלליות, החכמה העיונית המופשטה והחכמה המעשית, החכמה העיונית, גווני השכל מאירים בה בהתגלות ובבהירות, צבעי הציורים הרוחניים ניכרים ובולטים בה הרבה, היא החכמה הפנימית העסוקה בכל קודש עליון ופנימי, שכנגדן הן מכוונות היריעות התחתונות בגווניהן הבולטים של תכלת וארגמן של תולעת שני ושל שש . אמנם פשוטה היא לכאורה החכמה המעשית, העומדת להיות כמו מכסה ושומר על הדיעות הטבועות בחכמה הנסתרת הפנימית, אבל המראה הזה של הפשיטות אינו כ"א לפי הנראה מבחוץ, אבל באמת עמוק עמוק הוא היסוד של אור החכמה המעשית. הופעות קדושות רוחניות ישנן שהן יכולות להגלות ע"י אור הנבואה ורוח הקודש שבישראל, מה שאין כן היסוד המעשי, תורה של מעשים ומצוות חיוביות לדורות, אי אפשר לעולם להמסר לכל נביא וחוזה כ"א לאותו ציר אמונים, אשר לא קם כמוהו, משה עבד ד', אשר ידעו ד' פנים אל פנים. ובזה נאמר גדולה חכמה שנאמרה בעליונות , החיצוניות, הנראות והמגולות, השומרות לכאורה רק על הפנימיות התחתונות, דאילו בתחתונות כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו . חכמת הלב אמנם נתגלתה בפועל הכפים, כי הכרח גדול הוא להחכמה העליונה שתשפיע על המעשים שבפועל, אבל עדיין אין זה היסוד הפנימי של החכמה, הגורם את המפעלים, המצוות והחוקים במפעליהם המקוצבים ע"פ החכמה העליונה הנעלמת עצמה, שזוהי החכמה שנאמרה בעליונות, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה . זוהי החכמה הפנימית פנימית, שמתוך עמקה רומה וגדלה היא נושאת את הלב כולו, את כל החיים וכל החושים, את כל תכונת המעשים וכל קצביהם, הן טוו את העזים . ואבא יסד ברתא 1 , והחכמה המעשית נובעת היא, עם כל היותה לכאורה מוכרת רק בתור שומרת את הדיעות הכמוסות, מיסוד הגנוז היותר עליון, מיסוד חכמה שלמעלה, גבוה מעל כל גבוה. כב. .1 רעיא מהימנא, פנחס, רנח א.
שבת יא כב
כגותני רבי נחמיה, שטוף בעזים וטווי מע"ג העזים
.
יסודה של החכמה האלהית התורית המתגלמת במעשים גשמיים, הוא מרומם את ערך החיים כולם לתכלית עלייתם. המפעלים שכל כחות החיים מצטרפים להוציאם מן הכח אל הפועל, הם הם העולים למעלה להאיר את המהות המציאותית של ההויה החיה, ולקשר את הנפש החיה עם ההופעה האלהית העליונה, אשר היא מתגלה במכון הכבוד, במקום השראת השכינה ואור דבר ד' העליון. ונעשית בזה, בהשפעת החכמה הגדולה שירדה ממרום עוזה לכלכלת העולם המעשי, לכח מחבר את הנפש הבהמית העזה והטבועה בשובבות ובשפלות, המתבלטת בעזים הנקראים ג"כ שעירים, עם האור העליון המבהיק בזיוו עולמי עד, ומאיר לעולם כולו בכבודו, אף סוררים לשכון יה אלהים. והכל הוא מיסוד חכמה היתירה והגדולה שנאמר ביריעות העליונות, המכסות ומעלימות לכאורה בתוכם את האור העליון, המבהיק בתפארתו יותר מבעליונות.
שבת יא כג