מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק יב
אתניא, ריב"ב אומר, נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם, הרי מ"ם יו"ד מ"ם, מים, מכאן לניסוך מים מן התורה
.
חג האסיף, חג הסוכות, הוא החג המקשר את הטבע עם אותו הכח הפלאי שלמעלה מן הטבע, אשר הופיע בעולם בהתגלות תולדתית ע"י הופעתם של ישראל על במתה של התולדה האנושית. הדעה העליונה המוארה באור אלהים חיים של חדוש העולם בכח אלהי עולם למטרה של צדק עליון, המוארה בכל ההויה, היא קשורה עם מציאותו של עולם גמור, משוכלל וקשור בחוקיו הקבועים, ועומדת ממעל לכולם. הדרך אשר בה עבר ישראל מיציאת מצרים עד כניסת הארץ, זהו הרתוק אשר חבר את הסדר העליון של הויית הבריאה, את אוצר הפלאים, עם הסדר הקבוע, הרגיל במהלך הטבע וחוקיו הקבועים ומוצקים. כדי לשא עין למרחקים למצב הבריאה לפני הוסדה, בעת אשר רוח אלהים היתה מרחפת על פני המים וכל העולם כולו היה מים במים, להודיע שגם מאז עד לא גבעות חוללו, עד לא חוקק חוג על פני תהום, יד אל עושה פלא סדרה כל בחכמת עולמי עד, להביא את כל היצור למגמתו העליונה. והאסיף הבא מתוך העבודה המסודרת, המתאימה עם חוקי הטבע כולם, המתחבר בזכרונו עם הסוכות הנפלאות של התקופה הרת כל פלאי עולם, הנועדה להאיר את כל מחשכי היקום, את כל חגוי החיים, באור חזון אלהי אמת, עולה הוא ברשמי הזכרתו לראשית היצירה. ואם כי אי אפשר להגיד מעשי בראשית לבשר ודם, אבל רושם של רמז בראש מילים מוכרח לבא על יסוד ההויה בראשית הגלותה, בעת אשר החלה הפעולה היצירתית לפעול ברוח אלהים המרחפת על פני המים. וע"כ נאמר בשני ונסכיהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם, מ"ם יו"ד מ"ם, מים, מכאן רמז לניסוך מים מן התורה.
שבת יב א
במדפתוח ועשאו סתום כשר, סתום נמי ועשאו פתוח כשר
.
אם הדברים הגלויים, כל המציאות המוחשית והמושגת בכלל וכל המעשים הנעשים במפעלות ידי אדם, הם ראויים להיות מובנים בהערכת מציאותם השלמה בקשר גמור עם המציאות העליונה, עם החיים האציליים וההופעות האלהיות אשר ממפלאות תמים דעים, והפתוח והגלוי לנו נעשה ע"י ההתבוננות המקיפה והחודרת סתום במהותו העצמית הפנימית. מתוך גודל ההשקפה הזאת הננו יכולים ג"כ להעריך איך שיוצאות הנה כל התכניות הגלויות שבהויה. וכל המעשים המושגים, בתור תוצאות מהמציאות הטמירה העליונה המתבודדת בדומיה הקדושה העליונה. והסתום בעצמו, בעת אשר הוא זורח על הנשמה בטהרת אצילותו, הוא הוא היורד ומתגלה ג"כ בכל החמודות של הטוב והכשר אשר בכל המרחבים הפתוחים. מדפתוח ועשאו סתום כשר, סתום נמי ועשאו פתוח כשר .
שבת יב ב
גמי דמי, פתוח ועשאו סתום עלויי קא מעלי ליה, דאמר ר"ח מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, אלא סתום ועשאו פתוח גרועי קא מגרע ליה, דא"ר ירמיה ואיתימא רחב"א מנצפ"ך צופים אמרום
.
מקור החזון הנעלם שהוא נועד להיות עיקר יסוד ההויה ועילויה האחריתי, הלא זהו המהות של אור התורה השרשי המובע בלוחות הברית, שכל אורותיה של תורה כלולים בהם. ואף כי חוקי עולם שם יוצר כל גם בההויה הרוחנית העליונה, הנה עומד הוא האור המחולל את הנסים בכל הופעותיהם בתוך כח שרשי, למעלה מכל ההופעות שכל ארחות המציאות בכל מדרגותיה מסתעפות מהם. והביטוי של הסתום , של רז העליון, אשר מצד עוצם מעלתו לא ניתן להתגלות לכל יצור, מובלט הוא במ"ם וסמ"ך שבלוחות, שבנס היו(ם) עומדים . אמנם בתור הסתעפות של האורה הסתומה שהיא יסודה של תורה, הופעתה של אספקלריא המאירה, בא החזון המתגלה לצופים, והם הם הנועדים לגלות את ענפי החזון העליון, בשעה שהם יורדים למדריגת הגילוי והפתיחה, לבסס על ידם את החיים המעשיים בכלל ההויה ובפרטיה, באדם ובכל נוצר. והם הם אשר הביאו לידי התגלות את הצד הפתוח, ההולך ופורש את אורו על ארחות החיים, וההדרכה המוסרית הפרטית והכללית. וזה האור החבוי והסתום המתבלט ע"י המ"ם והסמ"ך שבלוחות, העומדים בנס, פורץ לו את דרכו לרדת ירידה אחר ירידה, (על) [] שהוא נעשה להיות מוכשר להקלט בצפיה גלויה של הצופים. ומנצפ"ך צופים אמרום , נביאי הקודש, מדריכי האנושיות, אחרי שירדה ממעלתה הצפונה, להיות צריכה להנהלה גלויה. ומזה באה התולדה, שהמהלך פתוח ועשאו סתום , הוא מהלך של עילוי עילויה - עלייה, אבל סתום שעשאו פתוח גרועי גרעיה , עד כדי ההתצמצמות של אפשריות הצפיה של הצופים, דא"ר ירמיה וא"ת רחב"א מנצפ"ך צופים אמרום .
שבת יב ג
דותסברא, והא כתיב אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה
.
אותו המקור העליון שממנו באה הנבואה העליונה, שמצות קיימות לדורות באות ממנו, הוא יסוד אור עליון שלא יש לו שום אפשרות להיות הולך ונמשך לגילויים תדיריים חדשים בכל דור ודור. רק רועה הנאמן, הוא נבחר מראש מקדם להיות צופה באותה אספקלריא המאירה, שמשם מצות קיימות וקבועות באות לעולם. וכאשר נחתם חזון עליון זה, אי אפשר כבר למצוות שתהיינה נוספות ומתחדשות. ואותה מדרגת הגלוי והפתיחה הנמצאת במדתה של תורה, הבאה מאותו התוכן המיוחד כמו התוכן החבוי והנסתר, מדה אחת להן, שאי אפשר להן להיות באות ומתגלות, אחרי ההופעה הנפלאה והמיוחדת במציאותה. סוף סוף אלה המצוות, שאין נביא רשאי לחדש מעתה .
שבת יב ד
האלא מהוי הואי, מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה, ואתו צופים תקנינהו
.
ואכתי אלה המצות דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום. ההופעה היסודית של אור קודש הרי היא עומדת בצביונה ברום מעלתה, ולא יוכל להגיע אליה כל נושא שהוא איננו עומד במעלה היסודית הזאת אע"פ שגם הוא קודש הוא. על כן לא תוכל הנבואה לבא למעלת חידוש מצות לדורות, שהן באות רק מיסוד העליון של אור קודש הקדשים של התורה, נבואת פנים אל פנים, במראה ולא בחדות. אבל הלא יש עצם התוכן של האור והשגתו, ויש סידור השייך להסגנון יותר מאל עצמיות התוכן. ואם היו שני אלה הענינים, הענין הסידורי והענין התוכני, בעצם חלוקים זה מזה במקום הזיו העליון של אור התורה, היה מקום לומר שאע"פ שאין הנבואה יכולה לחדש דבר יסודי בגדר של מצות, יכולה היא לסדר דבר סידורי סגנוני. ואם מיהוי הוי , רק דלא ידעין את המקום של התאמת ההופעה הגלויה, ואת המקום של התאמת ההופעה החבויה המעולפת בערפלי טוהר של רזי סתר עליון, היה אפשר לדון שהנבואה תוכל לסדר את הסידור וכונניותו של הסגנון ממקורה. אבל כ"ז היה, אם באותו המקום העליון של הופעתה של תורה, היה אפשר לחלק בנושא בין התוכן והסגנון, בין האור ובין הכלי המחזיק אותו. אבל יודעים אנו את רז האחדות של תורת ד' תמימה, ע"כ סוף סוף גם איזה ענין סידורי סגנוני, ג"כ אי אפשר שהנבואה תחדש באורה של תורה, זולת אם יהיה לה מקום לשאוב את החידוש הזה ממקורה של תורה עצמה. וזה היה כאן, כי שכחום וחזרו ויסדום , והצופים, ממקורה של תורה, שכבר הופיעה ביסוד הסגנוני הזה, ראו להזכיר את הנשכחות, כי בסוף החזון של כל דבר נאצל ועליון מופיע אור הסתר, ופה הוא המקום של האור הסתום של המנצפ"ך, הראוי להקבע בסוף תיבה . ודוקא באמצע ובראשית ההופעה באים דברים פתוחים, שהם הולכים ומאדירים את האור, עד שהם מעלים אותנו באחרית למקום הסתום, אלא שכחום וחזרו ויסדום .
שבת יב ה
וגופא, אר"ח, מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים
.
יסוד הנס באצילותו העליונה הוא הכח המעמיד את כל ההויה הרוחנית והחמרית לא בתכונה של קישורי סבות ומסובבים, כי אם ישר בדבר ד' יוצר כל. המ"ם הוא הרומז על היסוד הראשון, המים, היסוד המוחש הרפה במגעו, ואין לו מכון להסמך עליו שום דבר בעל כובד, והכח הסומך הנמצא בו הוא רק רוח ד', החפץ העליון, שהוא יסוד הכל, למעלה מכל תכונה של שלשלאות סבתיות. ומזה נלקח כל היסוד של החירות המוחלטה שבאה מאור התורה לעולם, כי כל זמן שחושבים שהסבה הקרובה היא המזקקת את הסבות המקושרות עמה, הרי יש כאן לחץ וצמצום לפי הערכתם של הדברים אלה עם אלה. מה שאין כן בשעה שמסתכלים איך הכל נסמך רק על היסוד של החפץ העליון, המאמר הסתום, רוח אלהים המרחף על פני המים, ונותן מקום ומשען לכל היקום, הרי הכל מלא חירות עולם. כי אין קצב להטוב והאושר ושפעת האור של מקור הכל. ומכאן הוא המקור של כל המהות הנסיית שבהויה כולה, שנתגלתה ומתגלה ותתגלה ע"י אור תורה בישראל, מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין .
שבת יב ו
זואר"ח, כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ
.
במציאות בכללותה הרי כל היש כלול למטרה אידיאלית נשגבה הידועה לרבון כל העולמים. ואור התורה, כשם שהוא מופיע על כל הצדדים הפנימיים והעקריים שבהויה, להביא אותם לידי מעלתם העליונה, ככה הוא כולל ג"כ את כל מה שהוא נטפל ונסמך באיזה אופן חיצוני אל הדברים הפנימיים היסודיים, כי סוף כל סוף אין לך דבר שאין לו מקום. וכל מה שגורם קלקול הוא רק כשאינו משים את כל ענין על מקומו ואיננו מעריכו ע"פ מדתו, שאז יוכל להוציא את הפנימיים לחוץ, כלומר להשים את התוכנים העקריים במעמד של טפל ואת החיצוניים לפנים, לשום בזה את הטפלים לעקרים. אבל על הכלל כולו, להערכת כל דבר כפי ענינו, לדעת שהפנים הוא צריך להיות עומד בחשיבותו הפנימית והחוץ צריך שישמש את הפנים ועומד במדתו החיצונה, באופן כזה הכל בא מתוך השורש העליון שכל האור נובע משם. והוא כתב שבלוחות, שנקרא מבפנים ונקרא מבחוץ .
שבת יב ז
חכגון, נבוב, בו בן
.
יש כח מחזיק את כל מה שימלא בקרבו להיות יוצא אל הפועל, וכשאנחנו אומרים בציור מקום פנוי ונבוב שבתוכו אין כלום, מיד הרי אנו יכולים לצייר לנו ג"כ שבו ימלא כל מה שאנו יכולים לצייר. בין ביחש להמושגים החומריים, שהנביבות היא כלפיהם תיאור של מקום ריק בלא בניה, בלא מילוי, אבל בו יוכל לבא הבן, בן תיאור (הנין). וביחש הרוחני הנביבות היא הריקניות מציורי הבנה, תוכל היא להיות מכשרת בכחה שבו יבא הבן, הבינה, ההבנה, וההצטיירות המושכלת. הרי החוץ הוא התוכן השולל והפנים הוא התוכן המחייב. וכ"ז בא לנו בקדושה משרשם של הלוחות, הנקראים מבפנים ונקראים מבחוץ, כגון, נבוב, בו בן .
שבת יב ח
טרהב, בהר
.
בראשונה האדם מתעלה בעילויו העליון ומכיר את חשיבותו, והרהב הזה רהב של קדושה הוא, מיסוד של ויגבה לבו בדרכי ד'. ואח"כ הרי הוא מתעלה גם מזה, ובא לאותה המדה שהיא נלמדת בהר, באותו ההר חמד ד' לשבתו, ההר הנמוך, סיני, שממנו אנו למדים שאני את דכא. וזו היא ההארה הבאה מכח הקריאה שבפנים, שמתעלה על מדת הקריאה שמבחוץ. רהב, בהר.
שבת יב ט
יסרו, ורס
.
הידיעות השכליות בכל ארחות ההשגה שפתחם הקב"ה לפני האדם מתחילות הן מנטית הספקנות. ואחרי המושג של הספק באה הנטיה ההשערית, שהיא דוגמא של ההכרעה של הרוב, אחרי רבים להטות 1 , שאע"פ שאין בה מן ההחלט המבורר מ"מ יש בה משום הסברת הרוח כלפי הודאות הצומחת ועולה, אחר שהנפש נטתה כבר אל התוכן המקודש, ההולך ומאיר מברק האמת העליונה. ובא אח"כ התוכן הודאי. שזהו הרמז בביטוי של סר"ו , שהוא ר"ת של ספק, רוב, ודאי. אמנם זהו רק התוכן הבא מתוך הקריאה החיצונית, שהאדם חושב להשאר עמה בתור משיג ויודע. אבל הקריאה הפנימית המוארה באור הענוה העליונה, אומרת היא שהידיעה המוחלטה כשהיא מתבהרת, באה היא לכלל נטיה בגדר של רוב, ומתוך הנטיה של הרוב, באה אח"כ הידיעה היותר עליונה, המעידה את כל המהות של הידיעה המוגבלה בגדר של ספק, ואז מחליט הוא האדם את החלטתו העליונה של ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך 2 . סר"ו, ור"ס .
יאא"ל רבנן לריב"ל, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כוותייהו
.
ההופעות הרוחניות ישנן שהן במדות שונות, מהן גדולות ומהן קטנות, אבל כולן נחלקות לשתי מחלקות כלליות, שהן בתכונה מקורית או בתכונה הסתעפותית. ויכול הדבר להיות שהתכונה ההסתעפותית תהיה גדולה מאד בערכה והתכונה המקורית תהיה קטנה, אבל בכ"ז הערך המקורי הוא נותן חשיבות גם להדבר הקטן מפני אותו היתרון שהדבר הוא מקורי. וכאשר פני משה כפני חמה שהיא היסוד האורי המקורי, ופני יהושע כפני לבנה שהיא היסוד ההסתעפותי, על כן כל אותה הגדולה של הופעת הקודש שבימי יהושע בן נון היא גדלות הסתעפותית. ואלה הדרדקי , עם כל מה שעדיין לא קבלו חכמה ודעת מרבותיהם מפני הילדות שלהם, היו בעלי כשרונות מקוריים, עד שנתגלתה בהן, עם כל הזעירות של הענינים לגבי הערך של החכמה הרחבה שנתגלתה בימי יהושע בן נון, ומצד אותה ההערכה המקורית שהיא כפני חמה, אמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כוותייהו .
שבת יב יא
יבאל"ף בי"ת, אלף בינה
.
יסוד הבינה הוא הבנת דבר מתוך דבר. כלומר לא מתוך ההסתכלות הבהירה הראשונה לבדה, שהיא באה מתוך הברק הרוחני של ההופעה העליונה, עצם יסוד החכמה, אלא מתוך השיפוט ההדרגי הבא מתוך נתוח הגיוני של הוצאת דבר מדבר, מושכל ממושכל, ומשפט ממשפט. אבל מאחר שהמהות העצמית של התולדה המושכלת מוכרחת היא להיות הולכת וכהה ע"י התרחקותה ממקורה, על כן מוכרח הדבר שלא יעמוד המושכל במצב המורד שלו, אלא שאחר שהובא לנו בגלוייו ע"י הסידור ההדרגי, חוזר הוא ומחדש את אורו ע"י השבתו למקור מוצאו, לראשית החכמה, להאל"ף, ההאלפה המקורית לגבי ערך ההבנה ההדרגית. ובאו ילדי פלא אלה בכשרונם העצמי, בפני חמה שלהם, להורות שאנחנו נלמד מסדר הביטוי של אל"ף בי"ת, לאל"ף את הבינה , להוסיף לה עצמה מצמיחת מקורה. אלף בינה .
שבת יב יב
יגגימ"ל דל"ת, גמול דלים
.
ההבנה של ערך הצדקה בעולם, שאינה באה רק מפני המית הלב המסתערת בנפש הרואה את המחסור של העני ומרגיש את צערו כאילו הוא צער עצמי אליו, ובשביל כך הרי הוא חש למלא את החסר להדל כדי לרפאות את כאבו. ואפילו לא רק באותו המובן השכלי, המחייב את מדת הרחמים והחמלה, כי אם בדבר ד' אשר ברא סדרו של עולם שיהיו בו עניים ועשירים. והדלים הם ממלאים תפקיד ידוע בעולם, שלולא הם היה העולם חסר מצביונו ולא היה שלם, ולא מגיע לאותה המטרה העליונה שהציב לפניו יוצרו ברוך הוא. ונמצא שהדלים, המשלימים צביון העולם בדלותם, והם עוד סובלים מזה חיי צער, הרי הם באים על גמולם בצדק מלא. וזהו הרז היותר פנימי במצות הצדקה לפי מובנה העליון, המסלק ממנה ג"כ את השפלות הנפשית של המקבל חסד מזולתו בלא חק ומשפט. וזהו שהכירו הדרדקי הנפלאים הללו בחוש הקדוש של נשמתם העליונה, גימ"ל דל"ת, גמול דלים .
שבת יב יג
ידמ"ט פשיט כרעיה דגימ"ל לגביה דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי דלים
.
גומל החסדים שכבר הגיע למדריגתו העליונה, להכיר שהצדקה שהוא נותן איננה באה רק מפני האיסטניסות שלו, שאינו יכול לראות בצערם של הדלים, שאז אין מקום לה רק בזמן שהדלים מזדמנים לפניו והצער שלהם מוצג לפניו במלא הפלצות שלו. אבל גומל החסדים היודע את התפקיד העליון של הצדקה, את האושר הקדוש שהכלל והפרט משיג בעילויו ע"י הצדקה וגמילות החסדים, הוא יהיה תמיד רודף צדקה וחסד, ודרכו יהיה תמיד למצא מקום להרחיב את מפעלי החסד. מ"ט פשיט כרעיה דגימ"ל לגביה דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי דלים .
שבת יב יד
טוומ"ט פשיט כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל, דלימצי ליה נפשיה
.
רעיון הצדקה בישראל ברום האצילות שלו, העומד למעלה מיסורי החיים ופגעיהם, למעלה מההכרחים למלא את המחסורים הדוחקים כל כך את האדם בחייו החומריים, אלא אותה התכונה המושרשת במעוז הקודש, אותה המטרה המוסרית הקדושה שבשבילה יצר הקב"ה את העולם החברותי בזאת הצורה, שהיא לא תוכל לעמוד מבלעדי מדת הצדקה, היא מתפשטת לא רק על הנותנים, על משפיעי הצדקה, כי אם גם על המקבלים. והדל שבישראל, המוכרח לפי מצבו לקבל צדקה, יכול לבא לידי ההתרוממות הזאת עד כדי לבטל את כל הסבות החומריות שהן דוחקות אותו לקבל צדקה, ולהתעלות בחוג של שמחת היצירה שיש בתיקון העולם וזיכוכי הנפשות שבאים על ידי מפעלות הצדקה. והעליה הזאת מצד המקבלים, המעשירה אותם עושר רוחני עליון מאד, תוכל להשכיח מהם את כל ענותם, עד אשר הם לא יתעוררו כלל לדרוש את הצדקה מטעם כל מועקה גשמית. שכל זמן שהמקבל עומד על מדריגה זו איננו צריך כלל זירוז שימציא את נפשו לפני אלה שהם חפצים להיטיב עמו ולהצילו מרעתו. אבל במעמד ההתרוממות, שאז המקבל הוא עלול לשכח את כל מחסוריו, והוא אחוז במעמד של קבלת הצדקה רק בשביל התוכן הקדוש והנאצל שיש בה, אז הוא עלול להיות שוכח גם כן את הפעולה של המצאת נפשיה לפני אלה הנדיבים החפצים לזכות בו, ולהתרומם על ידו לאותה המדריגה שהצדקה מרוממת את עושיה. ולשם כך באו רשמי המחשבה בתמונת הדלי"ת וסמכותה להגימ"ל, דלימצי ליה נפשיה , למען הוציא מן הכח אל הפועל את הצד המרומם של הצדקה, המאשר את נפשות בני אדם באשרה של הנדיבות ושל האהבה, שבה משתתפים שוה שני הצדדים, הדל וגומל החסדים ביחד. ורגש הצער הולך הוא וסר מכל התכונה הזאת של הצדקה, אע"פ שהעוני והמחסור נלוים עמה, כי ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה 1 . טו. .1 משלי י כב.
שבת יב טו
טזומ"ט מהדר אפיה דדלי"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסוף מיניה
.
אחרי כל העילויים שמדת הצדקה תוכל לעלות, בין מצד הנותן בין מצד המקבל, בכל זה חק עולם הוא שכל מקבל מוכרח להיות סובל מאיזה מדת בושה בעת שהוא מקבל מתת חסד. אע"פ שיותר ממה שהוא מקבל מצד הערך הגשמי הרי הוא נותן מצד הערך הרוחני, סוף כל סוף מצד המעטה החיצוני של הדברים, מדת הבושה כרוכה עמה ביחש להמקבל, וחובתו של הנותן היא לשמור את יסוד הכבוד של המקבל, כדי שלא להשפיל את הערך הנאצל של מדת הצדקה, שבאמת היא מעולפת כולה בכבוד והדר. וההתאמצות מוכרחת להיות רבה, שלא ילוה עמה שום צל של גרעון הכבוד, וק"ו של בזיון וכסופא. ומתוך כך מהדר אפיה דדלי"ת מגימ"ל , להודיע שככה היא החוקה המיוסדת בטבע הנפש, שלא יוכל המקבל לשאת עינים אל הנותן, ומתוך כך ידע הנותן ליתן ליה בצינעה, כי היכא דלא ליכסוף מיניה
שבת יב טז
יזה"ו, זה שמו של הקב"ה
.
מדת הצדקה עם כל השפעותיה, עם כל הטובה שהיא משפיעה על החיים בהשלמת החסרון, עם כל העילוי שהיא מתעלה במרומי האידיאליות שבתכלית היצירה, אינה ממלאה את תפקידה ואינה באה למרומי כיווניה, כי אם לפי אותה המדה שהכונה לשם שמים, לשמו של הקב"ה, היא חיה בקרבה. והצירוף של הקדושה העליונה, הגומרת בה"א הראשון של השם הקדוש הוי"ה ב"ה, והוי"ו, האות הראשון של שם ו"ה, הרומז על הופעת הקדושה בכל העולמים המוגבלים כולם, הם מתאחים זה עם [], להרים על ידם את ערך הצדקה במילואה. ה"ו, זה שמו של הקב"ה .
שבת יב יז
יחז"ח ט"י כ"ל, אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא
.
תנאי האושר הלא המה, הא' התמדת הקיום, ב' ההתעדנות של הקיום, הג' ההתעלות של הקיום, הד' נצחיות הקיום, [] עליית הקיום למדריגה היותר עליונה מכל תנאיו הקודמים. והם הם הדברים הנאמרים בזה, אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך , סיפוק התמדת הקיום, וחן אותך בעדנת הקיום ואצילותו, שהוא התוכן המעלה חן, ומטיב לך בהתעלות ותוספת טובה, ונותן לך ירושה בלתי נפסקת שהוא יסוד הנצחיות שבקיום, וקושר לך כתר לעולם הבא , שהוא העילוי המרומם, שממעל לכל גבולי ותנאי הקיום הקדומים גם אחרי כל העילוי שבהם. וכל אלה המדות המלאות אור קדש קדשים, הולכות ושופעות מתוך אורה של הצדקה האידיאלית הקדושה, צדקת ישראל הקשורה בשם ד' יוצר כל ברוך הוא.
שבת יב יח
יטמ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום
.
גדולתה של תורה היא, שהיא כוללת הכל, כל המושגים, בקדושת אחדותה. ואם כי כל המדעים מתחלקים לענינים פתוחים ומפורשים ולענינים סתומים ונעלמים, אבל האחדות הבהירה שבתוך כל מאמר ומאמר יהיה נמצא גם האופי הפתוח וגם האופי הסתום, גם הענינים הגלויים ומושגים לכל וגם הענינים הנעלמים העומדים ברום חביון רזי עולם. זאת היא סגולתה של תורה, שהיא מובלטת ברמז המ"ם, שבביטויו אנו מוצאים את המ"ם הפתוחה ואת המ"ם הסתומה בחטיבה אחת, במלול אחד, להורות על ההתאחדות של המאמר הפתוח עם המאמר הסתום . מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום.
שבת יב יט
כנו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט
.
הנאמנות לתעודת המציאות וההויה שבגללם יצר הקב"ה את כל מצוי, היא מתבלטת באדם בשתי דרכים שונות. הדרך האחת היא ההדרכה המוסרית הראשונה, שהיא באה לברר לאדם את קטנו ואפסיותו, שלא יתגדר במה שהוא חושב שיש בו מן המעלות והיתרונות, כי הלא כולן כאין הנה, ולא מידו הוא טובו כי אם מידי אדון כל, אשר לו לבדו הוא הכח והגבורה, החכמה והמדע, העז והממשלה. אמנם אחרי אשר דעתו של אדם היא מתישבת בהכרעת הענוה והכפיפות המוחלטה, אז באה ההדרכה המוסרית השניה היותר עליונה, המבארת לפניו את גדלו ותפארתו, את זיו נשמתו, ואת הערך המרומם אשר נתן לו רבון כל העולמים בתפיסת ההויה והכרת ההוד האלהי. אז הוא מתרומם, ושיעור קומתו מתפשט הוא על כל מרחבי עולם. ומתוך הכרה זו, הבאה מתוך תוצאותיה של ענות הצדק, הוא בא להיות נאמן לתעודת הויתו במדריגה היותר עליונה. הכפיפות היא מתאחדת עם הפשיטות, ושני המצבים ביחד מאדרים את יסוד הקודש להוציא לאור עולם את התכנית הגדולה של הנאמנות, עצות מרחוק אמונה אמן. נ"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט.
שבת יב כ
כאסמ"ך עי"ן, סמוך עניים
.
לא תתן את צדקתך רק להפטר מהצער של ראיית המדוכדך ומצבו הנורא, כי אם התאמץ לסמוך את העניים, לחזקם, לחלצם ממצוקות ענותם, באופן שיסולק מהם צער העוני, לא רק באותה השעה והרגעים שהם עומדים לפניך נמוגים ביגונם, אלא סמוך אותם בסמיכה שיש בה ממש, באופן שיתחזקו ויתאמצו, ותהא להם תקומה ממצבם הירוד והמדוכא. סמוך עניים .
שבת יב כא
כבלשון אחר, סימנין עשה לתורה וקנה אותה
.
יהיה חקוק תמיד על לבבך גודל הערך אשר לאשרו של קנין התורה. כל התחבולות שביכולתך תהיינה נעשות כדי להקנות לך את התורה בצורה של קנין, בתכונה של השארת רישומה לעד על כל מהות החיים שלך. על כן, ביחד עם השקידה על דלתותיה של תורה, על החזרה התדירית המביאה לידי שינון וחיוור וידיעה מובהקת, תתאמץ לעשות סימנין לתורה, מרוב חרדה שמא לא יועילו כל המאמצים הרגילים שלא ישכח ממך דבר אחד מן התורה. ועל ידי ההתאמצות הזאת, והחרדות הגדולה הבאה מתוך ההכרה הפנימית בקדושתה של תורה ורוממותה, ע"י זה תקנה את התורה והיתה לך לקנין עולם, מתעצמת במהות נפשך, והיתה עמך לאחדים, לאשרך ורוממות עזך ונצחך. סימנין עשה לתורה וקנה אותה .
שבת יב כב
כגפ"א כפופה פ"א פשוטה, פי פתוח פי סתום
.
הדיבור והדומיה שניהם ביחד יסודי העולם הם. כשהפה הוא פתוח לדבר אלה הדברים שהדיבור נועד להם, להפיץ אור התורה והחכמה האמיתית בעולם, להופיע אור יקרות בכל מחשכי תבל, הרי הוא מיסד כל מוסדי תבל. ולעומת זה השתיקה, הדומיה הקדושה, בין כשהיא מכוונת להיות נצרה על דל השפתים מכל דיבור של דופי והיזק, בין כשהיא שמה מחסום לפה שלא להאיר את האור יותר מדאי, שלא לגלות צפונות עליונות יותר מכדי המדה שהכח של המקבלים יוכל להכיל בקדושתו וטהרתו, הרי גם היא, דומיה זו, מפארת את הוד כל היש. ונמצא שהפה הפתוח והפה הסתום שניהם בחוברת, בונים הם את כל אלה הפלטרין של מעלה ושל מטה, להשכין על ידם קדושת עולמים בכל מלא היקום. פ"א כפופה (פה) [] פשוטה , באו להראות שהפה הפתוח באופן הנכון בדרך הקודש הוא במקום הכפוף, כלומר במושגים שיכולים הם להיות משתפלים עד כדי הבינה המצומצמת האנושית וארחות הרגשתה. והפ"א הפשוטה , במקום הנעלה, שהפה באיכותו מתפשט, שהדיבור הנשמתי עולה במעלותיו החבויות, שם השתיקה יפה, שם יש פי סתום, וזה הוא פאר מעלתו של הוד הדיבור, לך דומיה תהילה.
שבת יב כג
כדצד"י כפופה וצד"י פשוטה, צדיק כפוף צדיק פשוט
.
הצדק, כמו האימון להתעודה הנצחית, המגמה העליונה של ההויה כולה, הוא גם כן מתחלק לשתי המחלקות של הכפיפות והפשיטות. כלומר של התגשמותו של הצדק בצורתו השלילית לבער את הרשעה ולמעט את גאות הזדון מהנפש ומהעולם, שהדברים צריכים להיות פונים לקראת הכפיפות והצמצום, למעט את שיעור קומת הרע והכיעור בכל האפשרות. ושל ההתגשמות של הצדק לצד החיובי, כלומר להרחיב גבולות הטוב, ולפאר את ארחות היושר, ולרומם את כל ערכי הקדושה במלא עולם, שמה הפשיטות וההרחבה, הארכת הקומה והגדלת המעשים ברום ויפעה, האדרת המחשבות והגברת הכחות בכל מילואם, תופשים את המקום הנכון להם. אלה הן המחלקות של הצדק הכפוף ושל הצדק הפשוט, שנושאיהם הם צדיק כפוף וצדיק פשוט .
שבת יב כד
כההיינו נאמן כפוף נאמן פשוט
.
הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה התורה במנוד ראש. האימון החזיוני הרוחני, המשתרע על המרחב של הרעיון והרצון והצדק המתגשם בפועל, הוא תוכן אחד בעצם. ואלה המחלקות של הכפיפות ושל הפשיטות, ששרשיהן מסתעפים ביסוד האימון הרוחני, הן הן המבליטות את רישומן בתור המפעלים וכל המערכות של התגשמותו של הצדק המרושם בארחות החיים במילואיהם המעשיים. ולפי זה אין צורך בכפילותם של הרמזים, לשם נאמן כפוף ונאמן פשוט בפני עצמו ולשם צדיק כפוף וצדיק פשוט בפני עצמו. אבל מפני שבמערכה המעשית, שהיא בטבעה מוגבלה בתנאים חמריים, הכפיפות והצמצום של הרע הוא תופש בתוכה מקום היותר רשום, ומתוך הבסיס הזה של הענוה, של (ה)המעטות הערך העצמי ושל הכפיפה, יוקם כל הבנין העליון של הפשיטות המרוממה, על כן נתכפל הרמז בצדיק הכפוף והפשוט, להורות כי הכפיפה הכפולה, נמיכות הרוח והענוה הגמורה, היא שוללת את כל המסכים אשר הם חוצצים נגד האור העליון מלהגלות. והוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו , ונדע מזה שהתורה עם כל אורותיה, נתנו במנוד ראש, בחרדת הקודש המקיפה את היצור, המונעת אותו מכל הרחבה עוברת גבולים מכל התפשטות שאינה הוגנת. ומתוך הכפיפה הכפולה הזאת, שבצדק המתעצם במעשים היא מורגשת מאד, והיא פועלת את כל הטוב ומכינה את כל האושר של הפשיטות שבאה בעקבה, יוצאים כל מעיני הישועה גם לאימון וגם לצדק בכל התפשטותם. מכאן שנתנה תורה במנוד ראש , ומאס הקב"ה בכל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני 1 , הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, (הר בשן), ההר חמד אלהים לשבתו 2 . והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה 3 , הוא הנאמן המוחלט, בכל ביתי נאמן הוא 4 , והוא המאיר את כל מחשכי העולם באור הצדק הכפול, צדק צדק תרדוף 5 .
כוקו"ף קדוש, רי"ש רשע
.
הקדושה והרשעה שני קצוות הם שהם נוגעים זה בזה בסיבותיהם הנפשיות. הקדושה היא השאיפה הבלתי גבולית לצד האור והטוב, ומפני שנוצר האדם בתכונה נפשית כזו שיוכל להתעלות עד כדי השאיפה האין מצרים לצד העילוי, ממילא אם הוא משתפל לתהום החומריות והתאוות הגסות הרי הוא יורד על ידי אלה הכחות בעצמם, שהם מכשירים אותו לקנין הקדושה, אל המעמקים של הרשעה. ובשביל כך מצרנים הם זה לזה הקו"ף והרי"ש, רושם הקדושה ורושם הרשעה, קו"ף קדוש, רי"ש רשע .
שבת יב כו
כזמ"ט מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש, שאמר הקב"ה אין אני יכול להסתכל ברשע
.
הרשעה בתור המגמה האחרונה, הרשע המוחלט, תוכל להשתמש הרבה פעמים באמצעיים כאלה שכשהם לעצמם הם מפעלים של הצדק, ולעין האדם לפעמים יתראו אלה המהלכים כמו מסילות של צדקות. אבל הקב"ה שהוא צופה ומביט לסוף דבר בקדמותו, הוא ברוך הוא יודע את המזימה הרשעי(ו)ת הצפונה גם בתוך המהלכים שנראים כמו צדקות, והם כולם יחד עם הצבע המזוייף של הצדקות של הרשעה, הם מרוחקים מאור פני הקדושה. ומ"ט מהדר אפיה דקו"ף , שורש הקדושה, מרי"ש , שורש הרשעה, כי הקב"ה רק הוא יכול לומר בהחלט, גם אז, בעת אשר הרשעה למגמתה הסופית היא משתמשת בארחות כאלה שהן נראות כארחות של צדק, שכל אלה יחד הם ההיפוך ממגמת הקדושה על פי העומק היסודי שבהן, שאמר הקב"ה, אין אני יכול להסתכל ברשע .
שבת יב כז
כחומאי טעמא מהדר תגיה דקו"ף לגבי רי"ש, אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי
.
חק עולם שם הקב"ה ביסוד ההויה, שהטוב הנועד מוכרח להשתלם מכחם של כל המעשים כולם. ובשביל כך כח נפלא יש בכל מעשה אשר יעשה האדם, למרות מה שהבחירה היא בידו של האדם, ויכול הוא גם כן לעשות מעשי רשע נוראים, בכל זאת כל המעשים כולם והשפעותיהם היותר רעות, הנן רעות ביחש לכללות ההויה רק עם קשר של תנאי, דהיינו כל זמן שהאדם עצמו איננו משנה את האופי שלו מרעה לטובה. אבל אם האדם חוזר בו, ומגמת פניו הוא שם מעתה אל הטוב, אז יש קשר נפלא עם כל היש לכל המעשים כולם, גם אלה אשר כבר עשה, עם כל היותם לשעתם בתכלית הרוע, שהם ישובו ויתחברו עם גורמים רבים, המוכנים בכללה של ההויה כולה, להוציא מכולם מגמות טובות ורצויות מאד, כפי הכיוון של הקודש העליון, של מחשבתו של יוצר בראשית ברוך הוא, אשר הכל ברא לכבודו, למטרה היותר טובה קדושה ומפוארה, שהמגמה הכללית המקודשת היא נזר הבריאה כתרה ועטרתה. ומתוך שפעת הקודש העליונה, פונה נזר קדושה גם כלפי כל הרשעה, להחזיר אותה ואת כל מפעליה לתכלית הפאר והכבוד, התיקון הכללי והמטרה הרוממה בתפארת קדשה. ומ"ט מהדר תגיה דקו"ף , קדוש, לגבי רי"ש , רשע, אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו כתר . הנה הכתר העליון, המגמה הקדושה העולה מכל המציאות כולה על פי מחשבתו של אל דעות, תצא אל הפועל גם מתוך כל המעשים היותר רשעיים. אם רק האיש הרשע חוזר בו ומשנה את אפיו כולו לטובה, אני קושר לו כתר כמותי.
שבת יב כח
כטומ"ט כרעיה דקו"ף תלויה, אי הדר ביה ליעול וליזול בהך
.
הקדושה, שהיא מקור הישע והחיים, יסוד כל האושר לכל נשמה, חק שם לה יוצר כל ב"ה שאין דלתה נעולה בפני כל. כמה שיתרחק האדם בהיותו שקוע במעבי החומר, וכמה שיוכלו עיני הרוח להשעות עד כדי אבידת הזיק האחרון של החיים האמיתיים מקרב נפשו לכאורה, בכל זאת חסד ד' פרוש הוא, וחוקי הקדושה הנם מפולשים. ותיכף כאשר האדם פונה אל על, לשנות את פניית נפשו מרעה לטובה, מיד מוצא הוא דרך פתוחה לפניו. ולא עוד, גם בהיותו מרחוק, אף שלא הספיקה השעה עדיין לטהר את כל מעשיו, תיכף בהסכמת לבבו לשוב כבר נכנס הוא בהיכל הקודש, אע"פ שיש לו עדיין דרך ארוכה בצורתה המעשית, מכל [] בתוכיות נשמתו, בעצם מהות חייו, כבר הוא נכנס מתוך החוץ המלא טומאה ורשעה אל הפנים המלא קדושה וצדקה. ומ"ט כרעיה דקו"ף תלויה, דאי הדר ביה ליעול . בתחילה הוא נכנס, כי הדלת היא פתוחה לפניו, וההכנה הנפשית היא מזומנת ברגע בתוך אוצר הקודש העומד מוכן לכל דורשו. וממילא אחר הכניסה הרוחנית, שמתקיים בו ליעול, אח"כ וליזול , יהלך במהלך המביא לידי הטהרה הגמורה, המכשרת את כל הרגשות, כל המדות, וכל המעשים כולם. ליעול וליזול בהך . בית יעקב לכו ונלכה באור ד', הפותח שער לדופקי בתשובה.
שבת יב כט
למסייע ליה לריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו
.
ההויה כולה בכללותה וכל כח החיים השופע בתוכה הלא ממקור הקדוש והטהרה העליונה הוא זורם ושופע, ועל כן כל הבא ליטמא, אם שהבחירה היא נתונה להיות חפשית כדי לרומם את המעלה הנפשית של האדם לדרגת החירות המוחלטה, בכל זאת רק פתיחת הפתח ישנה ביחש להטומאה, אין כאן שום סיוע. שהרי כל היקום כולו, הרוחני והחומרי, וכל חוקות העולמים בכל מדריגותיהם, הנם מתנגדים ליסוד הטומאה בעקרם, ובקרבם פנימה אך שאיפת עולמים מקוננת אל רוממותה של הטהרה, המתאימה למקור החיים וההויה כולה. על כן הבא ליטמא, רק פותחין לו. ומפני שהטומאה אין לה יסוד ואחריתה היא להכרית, כי סוף כל סוף רוח הטומאה יבוער מן הארץ, על כן כל התכניות כולן של מעשי הטומאה אינם כ"א דברי לצנות בעלמא שאין להם אחיזה ממשית במציאות האמתית, ואם ללצים הוא. ורק הבא ליטמא פותחין לו, כדי שלא יהיה האדם מחוסר חופש, ונמצאת צורתו האנושית פגומה בערך החירות שלה, שהוא האושר היותר עליון. אבל בא ליטהר, הרי הוא מתאים את הויית מציאותו עם המציאות הכללית של כל ההויה כולה, לכל הרום ולכל העומק שלה, על כן מסייעין אותו. ויסוד הטהרה, שהוא הרישום של האמת המוחלטה, שהוא ההיפוך הגמור (והשקרנות) ואי ההויה של הטומאה, שמתוך כך היא כולה אך לצנות ובדאות, היסוד של גילוי האמת הרי הוא אור הענוה, כי איזה תפיסת מקום לעצמו יש לכל נברא במציאות, מאחר שהאמת מכירה שהכל הוא רק לחי העולמים מקור כל החיים והויית כל הוה. על כן, הבא ליטהר, נכנס הוא בתוך הספירה של אור הענוה המבהיקה את זוהר האמת והרצינות המציאותית, שהוא ההיפוך הגמור מליצנותה של הטומאה, ולענוים יתן חן, כי כל היש, הרי הוא עומד על צדו לחזקו ולאמצו. ולענוים יתן חן, בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו. וכרעיה דקו"ף, הארת הבסיס של הקדושה, תלויה היא. פתוחה היא, הדלת של אור הקדושה, וכל מקורותיה המלאים נהרה. ומתוך המעמקים, ישנו עמוד הנותן חיל לטפס ולעלות עד המרומים של הקודש, ושם מוצאים את הפתיחה, המלאה עזוז חבת קודש. פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים , בא ליטהר מסייעין אותו.
שבת יב ל
לאשי"ן שקר, תי"ו אמת
.
זהו כלל גדול, שכל שקר שאין בו איזה ניצוץ אמת בתחלתו אינו יכול להרים ראש בחוצפתו כלל. ועל כן כל ההתחלות שהשקר משתמש בהן והן מצד עצמן אמת, הלא הן מכלל הידיעות הכלולות באותיות הקודש. אבל האמת, הלא מסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת, ורושם האמת מובלט הוא על ידי אחריתו הטובה. ועל כן, השי"ן מורה על השקר, בהיותו עומד בראשיתו, שהוא האמת שבשקר. והתי"ו, המורה על האמת, בא הוא בסוף האמת. שי"ן שקר, תי"ו אמת .
שבת יב לא
לבמאי טעמא שקר מקרבן מיליה אמת מרחקן מיליה
.
שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח. ההבדל שבין האמת והשקר הוא אותו ההבדל שבין השדרות התחתונות של היקום לשדרות העליונות שבו. הדומם אין חלק אחד מקושר לחבירו, גם אם יתקשר בו במקרה כל גרגיר שאפשר להפרידו מהאבן הגדולה הרי הוא עומד לעצמו, גם בעת אשר הוא מחובר ומצומד עמו, רק המקרה השכוני הוא המחברם יחד ולא יותר. כשאנו עולים כבר לממלכת הצומח הרינו מוצאים חיבור עצמי, היניקה והחיים האורגניים כבר הם מתחילים להראות את רישומם, שיטת חיים מקיפה מתחתית השרשים עד הצמרות העליונות. וכשאנו עולים אל החי אז הדברים עוד הם יותר מאוגדים, אחדות מתגלה כבר בכל מהותו. ובשדרות החיים עצמם, בעלי החיים הנמוכים אינם כ"כ מרוכזים, וזנב הלטאה הוא מפרכס גם בהנתקו מהגויה, וכל אשר החיים מוסיפים להתעלות ככה הם יותר מרוכזים, והסוף והתוך והראש שלהם הנם מחוברים בחוברת עצומה, וזהו הסוד של השלימות העליונה שלהם. בעולם הרוח השקר הוא מפוזר בכל מקום, כל מחשבה של שקר מצטיירת בפני עצמה בביטויה, והולכת בפני עצמה בתכונתה התרמיתית, מה שאין כן האמת. האמת היא היסוד של החיים השלמים, החיים המקיפים את כל ומלאים את הכל, הנובעים מאור צור העולמים הכל יכול וכוללם יחד. ובשביל כך שקר מקרבן מיליה , אין שום צורך להקפה כללית לתכונתה ולמטרתה השקרית. להיפך, ההקפה היא מאבדת ומכלה אותה מן העולם. אמת מרחקן מיליה , רק ע"י ההופעה המאירה של ראשית תוך ואחרית, אל"ף בראש, מ"ם בתוך, תי"ו בסוף, מתגלה האמת. ובעולם המפורד, האפל, שכל כך מחשכים רבים מצויים בו, שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח .
שבת יב לב
לגומ"ט שיקרא אחדא כרעיה קאי ואמת מלבן לבוני
.
קושטא קאי שיקרא לא קאי. האמת יש לה עמידה עצמית, אין צורך להאמת שתעזר ע"י משענים צדדיים, גם אם האמת תהיה נעזבת מכל אנשי העולם הרי היא עומדת בתוקף גבורתה וסופה שתנצח גם בגלוי. אבל השקר אינו עומד מצד עצמו, מתנודד הוא ליפול, וכל תקומתו הארעית באה רק מפני שאלה האנשים היונקים את חייהם לעצמם מן השקר הנם מחזיקים בו, כחק דבר שאין לו עמדה משום דקאי אחדא כרעיה , שמ"מ אם סומכים אותו במסמרות וברתוקות הרי הוא עומד, אבל האמת בכחה העליון היא עומדת. מ"ט שיקרא אחד כרעא קאי , מתנודד הוא כשכור ונוטה לנפול, ואמת מלבן לבוני , בסיסה איתן מצד עצמו קושטא קאי, שקרא לא קאי זולת ע"י כח (אחד) [] מעורב בו, המתאמץ להחזיק את השקר שלא יפול כל כך מהר, אבל אין להשקר שום עמדה עצמית כמו שיש להאמת. קושטא קאי שיקרא לא קאי .
שבת יב לג
לדאת בש, אותי תעב, אתאוה לו
.
הקצוות הרחוקים שהם הולכים ומתקרבים בהדרגתם, מורים על ההתאמה שבין החיים האנושיים לההשפעות העליונות, שהן חלות עליו לפי האופי של חייו כשהוא מחזיק בתומו ועומד בקדושתו, ומתרחקות ממנו לפי אותו התוכן שהוא מתרחק מדרכי יושר. ואע"פ שאין קץ לאהבת אבי כל היצור ליצוריו וחסדו על ברואיו כולם, בכ"ז הכל נדון לפי המהלך של חיי האדם. ואם אותי תעב , ולא אוה בדרכי השם יתברך הלוך, לא יתכן שיקבל את אור הקודש ולא שיקבל את השפע של האהבה העליונה. אותי תעב, אתאוה לו . וזה מתאים עם רמז הקישור של שתי הקצוות אשר לאותיות האל"ף בי"ת, בסידור הקשר של הסמכת האל"ף, הראשון שבאותיות, אל התי"ו, האחרון שבהם. את.
שבת יב לד
להב"ש, בי לא חשק, שמי יחול עליו
.
ההשראה של הרוחניות העליונה משולה היא בשני אופני ציורים הפנימי והמקיף. כשאומרים ביחש להשלילה והגרעון אותי תעב, מורה הלשון התרחקות פנימית הבאה מתוך התכערות נפשית פנימית, והקלקול הזה מביא לעומתו קלקול של יחש פנימי שאין הקדושה מתחברת בתוכיות נפשו, שמתבטאת בלשון התמיהה של אתאוה לו. אבל לעומת הקשר הפנימי יש קשר מקיף, שעומד מבחוץ, ובאופן הטוב מקרין הוא קרני זוהר ממרחק, עד שהוא מקיף את כל שיעור קומתו הרוחנית של האדם. זאת היא הדבקות שבשם חשק שדומה להביטוי חשוקים, וחשוקיהם כסף 1 , החשוק המקיף את העמוד. תוכן זה מתגלה ע"י מפעלי חיים ומעשים נבלטים, שעל ידם בא החבור של אור הקודש עם נפש האדם, ובזמן שלא ירצה האדם להכנס בתוך החשק הזה, ולהתחשב עם האושר של החיים הבא ע"י הקדושה, שמתחברת עם האדם בהקיפה אותו ע"י מפעליו וגילויי חייו, ממילא השם המקודש, שהוא ג"כ ביסודו תוכן של הקף, כי בפנים החיים הגנוזים, שם אין שום צורך לשם השם, בא בעיקרו בצד היחש אל העולם שמבחוץ. על כן, כאשר בי לא חשק , לא יכול אז להיות ששמי יחול עליו . ואם גם תהיה תכונתו המצפונית הגונה, ולא תהיה בנפשו פגימת התיעוב כלפי המחשבה המקודשת, אבל אם בפועל לא ישתדל להתחבר בהקפה המקודש, ע"י הגילויים שבפועל, ויפגם ע"י זה בצורת החשק שבערכי הקודש, ממילא לא יוכל השם הבא ממרחק להיות חל עליו, לאשרו בהקפתו העליונה. לה. .1 שמות כז י.
שבת יב לה
לוג"ר, גופו טימא, ארחם עליו
.
הקדושה ביחס לגופו של האדם על ידי המצוות המעשיות, הזהירות מהאיסורים המטמאים את הגויה, היא כולה מכוונת לכונן את האדם שיהיה כלי מוכשר לקבל אל תוכו רחמי השם יתברך, שאין להם קץ ותכלית. ולהודיע בזה שכל הציורים הרוחניים וכל העדינות שברגשות הנפש, לא יוכלו להיות מופעים בצורה הבהירה והקיימת, עד כדי המדה שהרחמים העליונים, שהם נצחיים, יהיו חלים על האדם כי אם לפי אותה המדה של הזהירות מלטמא את גופו. כי אם גופו טימא , כיצד ארחם עליו אם הוא בעצמו שבר את הכלי שהרחמים העליונים מתקבלים על ידו, שזהו בכל אופן הגוף הטהור הבא על ידי הטהרה המעשית. שמתוך המדריגה התחתיתית הזאת, שהיא קשורה בחומר הגוף, באים לכל המדות העליונות. והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני ד' אלקיכם 1 . לו. .1 ויקרא יא מד.
שבת יב לו
לזד"ק, דלתותי נעל, קרניו לא אגדע
.
הדלת עשויה באופן שכל מי שהוא ראוי להכנס אל הבית יכנס, ומי שלא ראוי לו להכנס אל הבית תמנעהו הדלת מלהכנס בהסגרה. האדם בהיותו שקוע בחומרו הגס, בכל זאת נשמתו עורגת היא להיות נושאת דעה למרחוק, להתקרב אל הטוב, אל הקדושה ואל התפארת העליונים, הנוהרים מזיו רחמי אל עליון מקור הטוב. והיא המעוררת את האדם להתרומם מעל לחפצי החומר הגסים ונבכיהם, אל מעלת האור העליון. ובזה האדם מתנשא, וקרני אורה מופיעים עליו, עד שגם חומרו יוכל לבא לידי מדריגת זריחת קודש, כאשר מצאנו במשה כי קרן עור פניו . ואם כי לא כל אדם בא למדריגה זו העליונה, אבל כח שרשי מזאת המדריגה של קרני הוד נמצא הוא בכל אדם מצד צלם האלהים אשר בו נברא. ואחרי הסיבובים כולם, הלא יבאו האדם והעולם כולו למקום אשרם העליון, שזהו חפץ הטוב העליון, השופע ממקור הרחמים והחסד, ממקור הטוב הראשון, הודו לד' כי טוב. אבל מי שכל כך ירד, עד אשר נעל את הדלתות אשר שמן השם יתברך להיות יכולות להפתח לזמני רצון, והחשיך כל כך את אור נפשו עד שלא תוכל שום מחשבה אצילית, המביאה לידי קדושה והתרוממות רוחנית ויושר טהור, שתכנס אליה, אז הקרנים, קרני ההוד בשרשם, מתעלמים ממנו לגמרי, והנם גדועים ובלתי פועלים כלל את תפקידם הגנוז בהם, להאיר גם את כל מחשכי החומר. ומידו היתה זאת לו, מאחר שדלתות הקודש, שהן דלתות ד', שתעודתן להיות נפתחות לדופקי בתשובה, נעל , המדה המשפטית משלמת לו כמדתו, וקרניו הרוחניים שהיו ראויים להיות מאירים את חייו לנצח, נעשים גדועים בהכרח. וקול ד' אומר, דלתותי נעל , קרנוי לא אגדע, כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו 2 .
לחעד כאן מדת הרשעים
.
סדר האותיות ההפוך מורה על החופש הגמור הניתן לאדם, להיות מהפך את כל השאיפות העליונות וכל המטרות הקדושות לאושר ולטובה, ששמן השם יתברך בעולמים לטובת יצוריו. כי היסוד הנצחי הוא האמת, המוציאה את דבר המשפט בקו הצדק הגמור, וכל אדם נדון לפי מעשיו ותהלוכות חייו. והרשעים, ההופכים ארחות יושר ללכת בדרכי חושך, גם כל תוכני החיים אשר במערכת העולמים, הרי הם מתהפכים להם מרחמים לדין. ובמקום מעמדי ההצלחות הנתנים מידי אב הרחמים, פוגשים הם במכשולות אשר שתו להם בעצם זדונם. כי דרך רשעים באפילה לא ידע במה יכשלו 1 , והפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד 2 .
לטאבל מדת צדיקים, א"ת ב"ש, אם אתה בוש
.
כשם שהרשעים משנים את הסדרים הישרים, שכולם בכל מלא העולמים הנם הולכים בהתאמה להמחשבה האלהית העליונה השלמה, והאדם בחופש בחירתו צריך הוא להשוות את הליכות חייו לכל אותן התהלוכות שבכל מלא העולמים. אמנם מפני מחשכי העולם אי אפשר לו לאדם להבחין את המהלכים החפשיים שלו עם מהלכי המציאות הכללית הקבועים ביושר האלהי, וצריך הוא בכל זה להדרכה נאמנה על ידי אור התורה המישרת לו את דרכו. והרשעים שהם הופכים את הסדרים ואינם שמים אל לבם לישר את דרכם בהתאם לכל חוקי ההויה כולה, הרי הם הולכים לאבדון, עד אשר יזדככו וישובו להתדבק באור העליון המלא כל וסובב כל, בקשר עם חוקי ההויה כולה. והצדיקים זאת היא חובתם, שאע"פ שהרשעים בהשפעתם המזיקה הם גורמים אפלה לעולם, ואויר החברה מתמלא זוהמא על ידי מעשיהם הרעים, הרושמים על המציאות רישום הפכי מהיושר האלהי העומד לעדי עד, הרי הם בכחם המוסרי עומדים לנגד כל הרשעה, ומתמלאים בושה מהזיו האלהי החופף את כל היש וממלאהו בכבודו. ועל כן אוחזים הם במדת צדקם בהסדרים המעוותים שקלקלו הרשעים והרשימו אותם בעולם ובנפשות החיים, והם מישרים אותם. על כן, המדה שלהם היא ג"כ במדת א"ת ב"ש , אבל בצורה מתוקנה ההולכת להאיר את כל המחשכים. ובמקום החוצפה של הרשע אשר לא ידע עול בושת, אשר הפכה את הסדרים הכלליים לקלקלם, תופסים הצדיקים את רשמי הקלקולים ומישרים אותם, ומביאים אותם על ידי תכונתם הקדושה, המלאה יראת ה' תמימה, למען תהיה יראתי על פניכם זו הבושה 1 , ומתגברים על ידי זה לישר את כל המעקשים אשר גרמו הרשעים בחוצפתם. על כן, מדת הצדיקים היא, א"ת ב"ש, אם אתה בוש . לט. .1 נדרים כ א.
שבת יב לט
מג"ר ד"ק, אם אתה עושה כן, גור בדוק
.
העולם הגשמי דומה הוא לחקיקה של חותם שכל האותיות הם בו הפוכים. כל הציורים המוגבלים והמגושמים הרי הם מרשימים עלינו את רישומם באופן ההפוך מהמציאות העליונה הקיימת, אשר במציאות השמימית הרוחנית העליונה. ויסוד הקדושה המשפיעה על החיים את הזיו של האורה העליונה, היא מונחת בזה שהאדם קולט את מהות הדברים ע"פ שרשם העליון. ומתוך כך האדם מתמלא בושה מפני הזיו הנשגב של העולם העליון המלא כבוד ד' באמת, והוא מכונן את כל הליכות חייו ע"פ הקשר שלו עם המציאות השמימית העליונה. והוא חושב את מגורו גם בימי חייו החמריים, שהוא באמת הוא שוכן בעולם הצחצחות העליונות, והרי הוא עומד לפני ד', אשר בהיכלו כולו אומר כבוד. ואם אתה עושה כן גור בדוק .
שבת יב מ
מאהץ וף, חציצה הוי בינך לבין אף
.
אף על פי שכל העולם כולו מלא מרירות החיים, יד הרשעה מתפשטת והגסות היא ההולכת ביד רמה, ובשביל כך סובלת היא ככה מדת הצדק המוסר והקדושה, וטהורי הלב מלאים חלחלה מכל מה שנעשה תחת השמש. וכל זה גורמים הם הציורים ההפכיים, שהאדם והיצורים בכלל קולטים מצד הגבלתם מכל ההויה כולה. אבל האדם יכול להנצל ממי המבול של הזדון והרשע, על ידי התעלותו הפנימית, שיסודה היא הבושה העליונה, בהכירו שכל אלה דרכי התעיה אינם כלום לעומת הזוהר העליון המופיע באמת בתוכיותה של כל נשמה טהורה, שזהו יסוד העולם, כי על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו 1 . אז אע"פ שהמים הזדונים, שהם הם המביאים את האף והחרון בעולם, הם מקיפים את החיים כולם, מ"מ הנפש הנקיה הרי היא מאושרת בהיותה חוסה בצל הקדושה של התום והיושר הטהור, שהוא פורש את סוכת שלומו עליה ועושה חציצה כמו תיבת נח בימי המבול, בינה ובין זעף החיים הסואנים והסוערים בהבלי רשעתם. ועל ידי העמדת האופי הנפשי בצורה האידיאלית, המביאה את האדם, גם בהיותו אסור במאסרי החומר, להיות מכל מקום גר בדוק, אז גם מצד החשך של החומר המצריכו להיות בכל זאת אחוז בחבלי חיי התבל, מ"מ חציצה הוי בינך לבין אף . מא. .1 חגיגה יב ב.
שבת יב מא
מבזע חס טן, ואין אתה מזדעזע מן השטן
.
הבטחון המלא שיש לו להאדם העולה במעלות הקודש, שהוא מתעלה ע"י הנהגתו את חייו על פי המדה של הבושה העליונה, שהוא כבר מוגן על ידה בהחציצה שבינו ובין האף הזועף של העולם החיצוני, וסדרי החיים המקולקלים של הבריות השקועות בהבלי העולם וברשתות השקרים, שבאו על ידי הציורים ההפוכים מן האדם, הנקלטים על ידי רשמי התעיה של החושים הגסים, המאפילים על האדם את האור הטהור של נשמתו העליונה - בטחון זה מביאו לידי בטחון יותר נמרץ. זהו הבטחון מפני כל הכובד של הרע, שנמצא בעולם בשביל המטרה הכללית אשר יצר בורא כל עולמים, שיהיה גם כן הצד השלילי נמצא בעולם בכל הערכים, בין ברוחו של האדם פנימה ובין בכל הבריאה כולה, החמרית והרוחנית. זהו השטן, שהוא גם היצר הרע והוא גם מלאך המות 1 , ההורס והמכלה, שמטרת הוייתו היא כדי שהטוב המוחלט יתגבר עליו בכל הערכים כולם, וכדי שסוף כל סוף יהפוך אותו לעבודת הטוב ולאימוץ הקודש והאמת. הנה החציצה הזאת שבין האדם אשר בחר לו בחייו את דרך האמת, שהיא מוליכה אותו למשכנות השאננות הנצחיים, הרי היא נוטלת ממנו ג"כ את הפחד והזעזוע מכל הכח הכללי של הרע, בין אותו שהוא בהכרח טמון ברוח הפנימי של האדם, בין אותו שהוא מתפשט בכל ההויה כולה, שאע"פ שאין שום חציצה מועלת להפסיק את השפעתו לגמרי, שהרי הוא נדרש להיות מצוי בכל השטחים כדי להגביר את כח הטוב עליו ולהפכו גם כן באחרית לתכונת הטוב המוחלט, אבל כל זמן שמלאכת הקודש הזאת לא נגמרה עדיין בפועל ביצורים כולם ובכל העולמים, הרי כח השטן הוא עצום מאד. אמנם מגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב 2 , ואין הזעזוע הנורא הזה של השטן, שמציאותו כ"כ מוכרחת במציאות, חלה עליו כלל, ואין אתה מזדעזע מן השטן .
מגים כל, אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לים כל
.
היצורים כולם נבראו שלא בתכלית שלמותם העתידה לבא בזמן שכל העולם כולו יתוקן והכל יהיה מתוקן לסעודה. ובשביל כך, מראשיתה של ההויה בא שברון, ונבראו עולמות שנחרבו 1 , שאמר עליהם הקב"ה דלא הניין ליה עד שנברא עולם יותר משוכלל, שעליו אמר השם יתברך דין הניין לי. אמנם גם העולם המשוכלל הרי הוא צפוי לעבור לעולם חדש, השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה אמר ד' 2 . וברואי עולם של עכשיו, גם בעולמנו זה, שזכות קיום ניתן לו מבורא כל העולמים, בכל זאת הרי הוא וכל יצוריו, בין החמריים בין הרוחניים, עומדים הם לקבל צורה חדשה, יותר מפוארה, יותר שלמה ויותר מאירה. וההשלמה תבא על ידי הקדמת ההעדר לההויה המחודשת. והגיהנם, שהוא כור המצרף להרוחות והנשמות, שבגלל חטאיהם יצאו מעולמם החומרי במצב של קלקול, הוא הוא הכח שעל ידו יבאו לידי יצירה חדשה ויותר מושלמת, יסורו הסיגים מהכסף הטהור של כוחות החיים, ושל כל מה שיחובר להם. ועל כן, ישנה שאיפה עצומה לכח המכלה והמשבר הזה, לאגור אל קרבו את הכל, לשלוט עליהם בשליטת כליונו, כדי שאחר כך יחזרו להופיע באופן יותר שלם. ועל כן, הוא דורש מיוצר כל ב"ה, שהכל יבא אל הים הגדול הזה, השוטף כליון על כל הצורות הקדומות, אשר עם כל כח הדין הנורא, עם כל יסורי הצלמות, הרי המעבר הזה הוא יהיה הצד המשלים את צביונה של היצירה בכללותה. ועל כן אמר (של) [] של גיהנם לפני הקב"ה, רבונו ש"ע, לים כל .
מדאח"ס בטע גיף, אמר הקב"ה, אני חס עליהם מפני שבעטו בגיף
.
יסודה של השלמתה הרוחנית של צורת האדם, היא שתהיה פונה במעמק חייה אל המגמה העליונה, מגמת הקודש הכללית, שהיא עמדת קיום כל הדורות כולם. ברוח העליון אשר לאדם קבועה היא הנטיה של הקיום של המין במצב החובק את כל נטיית החיים כולם, וכשריכוז התוכי של החיים הוא טהור ואידיאלי, נמצא שיסוד הקדושה והסרת הזוהמא מתוך נטייתו של הקיום המיני הוא קבוע במרכז הנשמה, ועושה הוא את צביונה שלם באופן שאין הרוח נזקק בשביל התעלותו לשברון גמור, שבא רק על ידי להיטת האש הנוראה של הגיהנם. ובתוך הגזע הקדוש אשר לישראל, ששם הקב"ה את אות הברית השלם בבשרו, עומדת נטיה זו בעצם ההויה של החיים. וממילא הנטיה המינית בשרשה היא טהורה בעצם, והיא היא המקיימת את צורתה של הנשמה, באופן שכמו שהיא עכשיו במצבה הרוחני, היא מוכשרה להתעלות גם לעולם יותר משוכלל ולמצב יותר עליון, ואינה זקוקה לההירוס הרוחני של כח ההעדר הנורא אשר לאישו של גיהנם. ועל כן אמר הקב"ה, אני חס עליהם מפני שבעטו בגיף .
(גיף- ניאוף)
שבת יב מד
מהדכץ - דכים הם, כנים הם, צדיקים הם.
.
התגבורת של הרשעה, הבאה מתוך ההשפעה החומרית העכורה, שהיא גורמת להשחית את עיקר הצורה הנשמתית של האדם, שבעומק החיים הבשריים, הממשיך לידי קביעות בהמית גסה שאינה זזה מהרוח, באה על ידי העזות הגופנית, כשהיא מתפשטת להיות שלטת על כל מערכי החיים כולם ובולעת אל תוכה גם את ההסתעפות הרוחנית בשרשה. ועם זה, פועל הוא הצד הדמיוני המתלהב, שהוא מצייר את כל ציור החיים והמשכם ומגמתם, בציור שעיקרו הוא התוכן הנטייתי המיני המבלע את כל הוד קודש, וממילא גם דרכי החק הצדק והמשפט נפרצים על ידי שני אלה. וחסד עשה הקב"ה עם ישראל, שקבלת עול מלכות שמים שבמעמד נפשם, הקבוע מראש צורים, קדושת הברית המדכאת מראשית טל הילדות את הגסות הגופית מצד (אחד) נטיית האמת השרשית שבזרע קודש, שהם שורק כולו זרע אמת עפ"י ירמיה ב, כא. , מפשר את היסוד הדמיוני ומרסנו להאסר במדה כללית למרכבת הצדק, בהליכות החיים ומגמותיהם. משני אלה יוצא הצדק ומפעלות צודקות בכל השטח המסובך אשר להחיים הנפשיים והבשריים, שהם עושים את הקשורים בהם לאנשים המעוטרים בשם צדיקים. שכל אלה יחד הנם ערובה נאמנה לשמור על עיקר היסוד של טהרת הנשמה, שלא תצטרך לבא למדת ההעדר הגמור, בשביל ההתעלות העתידה, על ידי שליטתו של שרו של גיהנם, הכח המשבר את הצורה הרוחנית ביסודה, בכח ההרס האכזרי שלו. וזאת היא התשובה הנמרצת של הקב"ה נגד נטייתו של שרו של גיהנם, לכלול את נשמותיהן של ישראל, גוי קדוש שמות יט, ו. , בתוך המערבולת של הים הזועף אשר להגיהנם, דכים הם, כנים הם, צדיקים הם . מה.
שבת יב מה
מו(חלק)
.
אין לך חלק בהם. מתוך הקישור של שלש(ת) התכונות ביחד, הדכאות הגופנית שבאה על ידי קדושת ברית קודש בכלל, וע"י כל קשר הקדושה של כל התורה כולה בפרט, הפועלת על היסוד החיוני המתפשט בצורה נפשית גם בתוך כל מפלי הבשר ורקמותיו, ועל ידי הפיזור של ענני השוא אשר להיסוד הדמיוני הסוער המכסה את אור הכנות והאמיתיות של החיים ומגמתם, וביחוד על ידי ההכרעה הכללית שבאה על ידי שני אלה במערכת החומר ובמערכת הרוח גם יחד, נמצא שלא רק הצד העליון של החיים, צורתה העצמית של הנשמה עומדת היא בצביונה בכלל, בישראל ובכל אשר יחובר אל גוי קדוש בעצם, אלא שאפילו הכחות של הרוח ושל הנפש המקושרת אל הגויה, גם הם מוארים הם באור הנשמה בתוכיות עצמותם. ואם הם צריכים איזה מירוק ותיקון חלקי לפעמים, אבל למדריגה של הכרח של הירוס גמור ושברון שלם, כמו שהיא פעולת הזעף של הים של הגיהנם, לידי השחתה זו לא יגיעו. ועל כן אמר הקב"ה, (חלק), אין לך חלק בהם .
שבת יב מו
מזומר זן שת
.
אמר גיהנם לפניו, רבונו ש"ע, מרי זנני מזרעו של שת. שת בא לתקן העולם תחת הבל שהרגו קין. אם כן יסוד העולם שבא בתולדות אדם, בא באופן זה שנהרס היסוד הראשון ונשתכלל אח"כ על ידי חידוש תולדה אחרת. וזאת היא המגמה של הכח המעדיר והמהרס שבגיהנם, לשנות את הצורות הראשונות על ידי כחו המכלה, עד שיצאו בפנים חדשות, כמו שיצא הבל אחר הריגתו, בצורה חדשה על ידי שת, שהעידה עליו התורה במאמרה של ס:דח > חוה, "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין"1 . והמגמה הזאת, של התיקון ע"י הרס וכליון הקדום, זאת היא שאיפתו של הגיהנם ותכונת רעבונו, עד שהוא [], רבש"ע זנני מזרעו של שת . מז. .1 בראשית ד, כה.
שבת יב מז
מחאל בם גן דס
.
להיכן אוליכם, לגן הדס. זאת היא תשובה להסברת דרך התיקון הראוי להעשות בנשמותיהן של ישראל, ששורש היסודי של צורת הקדושה עומד בהן בתמותו. הם אינם צריכין למירוק הכליוני שעל ידי תבערת אור הגיהנם, ואם שלפעמים נמצא בהם איזו חלישות כח על ידי התעלפות הרוחניות מפני הלחץ של חיבור החומר אל הרוח הטהור, הרי רפואתם היא רק הוספה של ריח טוב ועדין, שהוא משיב להם את חילם הגנוז בתוכיותם, בטהרת צביונו. על כן, עצם גן העדן בצורתו הרוחנית, הריחנית, שהנשמה נהנית ממנו1 , זהו האמצעי גם להשלמת המגרעות שלהם. על כן אמר להיכן אוליכם בתור מילוי והשלמה, לפני התור שיגיע להם להיות ממש נהנים מזיו השכינה, שהוא היסוד העקרי של חיי עולם, שיתואר בתור הסעודה העצמית של אכילת הפירות של הגן עדן. אוליכם למדריגת הריח, שהוא יכשיר אותם להמדריגה היותר שלמה ועליונה מזו, וילכו מחיל אל חיל2 , ומהשלמה אל השלמה, מבלי שיצטרכו לאותו הצירוף והזיקוק המהרס בזעפו, שהוא אישו של גיהנם. ולזה השיב לו הקב"ה, אל בם גן דס, להיכן אוליכם, לגן הדס. .1 ברכות מג, ב. .2 עפ"י תהילים פד, ח. ועיין ברכות סד, א.
שבת יב מח
מטהע וף
.
אמר גיהנם לפני הקב"ה, רבש"ע, עיף אנכי. המגמה של מציאות הגיהנם הרי היא מגמה של השכלול, אלא שהיא באה במקום שיש הכרח של הירוס ושברון, כדי להגיע אל הכונה האחרונה של השלמת ההויה, על ידי הסרתם של הסיגים המוחלטים וחידוש יצירה חדשה בצורה מחודשת מתוך היסוד המקולקל שקדם. ואם לא יותן לו נושא שעל ידו יוכל להוציא אל הפועל את מגמת מפעלו, לשם השכלול הכללי שבא באחרית על ידי ההירוס והכליון, הרי מציאותו של כח המכלה היא לבטלה, והוייתו מרגישה בכללותה אפסות כח נגד המהות העצמית שלו, שנקבעה בתור אחת ממפעלות הכלליות של היצירה בהשלמת ההויה. ואם כל הנפשות כולן יהיו בעלות תכונה כזאת, שלא יהיה צורך בהשתכללותן ליסוד מכלה ומבער, נמצא שעצם המציאות של הכח הזה מתבטלת, ואין לך עיפות יותר גדולה מזאת, שהיא באה על (ידה) [] ההרגשה של אפיסת הצורך והשימוש במציאותו. ועל כן אמר גיהנם לפני הקב"ה , אחרי התשובה שקיבל, כי מציאות גן העדן בבחינתו של גן הדס הוא דבר מספיק גם להשכלול של הנשמות בהיותן צריכות השלמה, שאם יהיה הדבר הזה כולל את כל הנפשות כולן, אם כן מציאות הוייתו מתחלשת לגמרי, וא"ל, רבש"ע עיף אנכי .
שבת יב מט
נזץ חק
.
הללו זרעו של יצחק. תפקידו של הגיהנם לשנות את הצורה העצמית של הנשמה, נשמת החיים, הרוח והנפש, על ידי הכליון של החלקים העצמיים הגרועים שנתעצמו בקרבם, עד שאחר ההיתוך הכורי הזה יצאו כחות החיים הפנימיים בצורה אחרת לגמרי חדשה. אמנם כל היסוד של אפשרותו של איבוד הצורה העצמית של יסוד החיים הרוחניים, עד שיבא הדבר לידי מדה זו, שאין שום תיקון אחר כ"א התכת הצורה ובליותה על ידי הכח הצורב של אש הגיהנם וזעפו הנורא, - זה לא יוכל לבא כי אם בנפשות אשר יסוד האיתן של שמירת החק האלהי מתוך הפחד הפנימי מדבר ד' הוא אינו קשור בעצמיותן. מה שאין כן הנפש של ישראל, העזין שבאומות1 מצד הקדושה, שהם ראויין להקרא זרע יצחק, "כי ביצחק יקרא לך זרע"2 , "ביצחק ולא כל יצחק"3 . כי החק הקדוש אשר הגבורה והפחד המוסרי העליון הוא שומרו, זהו המתכן את עצמיותה של הצורה הרוחנית שלא תוכל להפגם בפנימיות יסודה. וזאת היא קדושת ישראל, עם קשה העורף לשבח4 . ועל כן לא יתכן שהם יצטרכו בכללותם להתכה הנוראה הזאת, של חליפת הצורה, ע"י אישו של גיהנם. ולפיכך אמר לו הקב"ה לגיהנם, זץ חק , לא תוכל אישך להיות שולטת עליהם, צורתם עזה היא, מלאה מגבורת הפחד אשר לישראל, אדיר הפחד המקודש, וממילא אי אפשר גם שיצטרכו להתכה זו, כי יסוד נפשם לא יוכל להפגם בתכונתו העצמית עד שיהיו צריכים להחלפת צורה יסודית, שלזה משמשת היא אישך הנוראה, כי הללו הם זרעו של יצחק .
נאטר יש כת. נטור, יש לי כתות כתות של עובדי כוכבים שאני נותן לך
.
תפקידו של הגיהנם הוא כללי. הצד הגס שבאנושיות, שהאור האלהי לא חדר ולא יוכל לחדור בקרבם פנימה, אלה שהנפשות שלהם נשתנו לרוע ביסודם על ידי התגבורת של הרשעה הזוהמא והחומריות הגסה שנתדבקה בהם בעצם, והם גם כן סופם שיבורר מהם החלק הטוב והנכון, אשר בלא היתוך עצמי בפנימיות החיים לא יוכל להתברר, ולא תוכל ההתחדשות הצורתית של שינוי התוכן העצמי לבא על נפשות כאלה, שהן כל כך מרובות בצביונן ודרושות בהכרח להתכה וחידוש אופי גמור, עליהן נועדה אש הגיהנם להיות שולטת, וזהו המילוי של תפקידו של הכח הכללי, ים הכליון וההעדר של הגיהנם. ועל כן אמר לו הקב"ה להגיהנם, השואף לבלוע את הכל, שהוא ירף ידו מחלק ד', גוי האיתן, ותפקידו הוא רק בשליטת אש ההיתוך הנשמתי שלו על כל הסוגים של הנפשות רפות הצורה, שהן כתות הרבות של עובדי כוכבים , שבהיותם מתרחקים מהאורה החיה האלהית המחסנת את כל הדבק בה, הרי הם יורדים לאותה הדיוטא של ההכרח להיות נצרפים באש הכליון, בשביל חידוש עצמיותן בצביון חדש ואחר לגמרי, עד אשר יצא טהור מטמא באחרית כל הזמנים. על כן נטור, יש לי כתות כתות של עובדי כוכבים שאני נותן לך.
שבת יב נא
נבאמר רבי יהודה [צ"ל יוחנן] משום רבי יוסי בן זמרא, מנין ללשון נוטריקון מן התורה, שנאמר "כי אב המון גויים נתתיך", אב נתתיך לגויים, בחור נתתיך בגויים, המון חביב נתתיך בגויים, מלך נתתיך לגויים, ותיק נתתיך בגויים, נאמן נתתיך לגויים
.
הנוטריקון הוא מורה שחוץ מהנכתב בפנים התורה מפורש, ישנו שפע גדול של רעיונות גדולים שהם מסתעפים מתוך מה שנאמר. כמו הנוטריקון, שנכתב רק אות אחד וממנו אנו יודעים המשך של תיבה שלמה שאינה כתובה. ונבחר הרמז להנוטריקון שבתורה הפסוק שנאמר לאברהם אבינו בעת ששינה הקב"ה את שמו מאברם לאברהם, שאע"פ שבתוך העצמיות הפנימית של אברהם אבינו הרי קדושת ישראל היא מהותו האמיתית, וכדאמרינן במדרש שכל האבות נקראים בשם ישראל2 ואברהם ג"כ נקרא ישראל, מ"מ יש ממנו התפשטות רבה ההולכת ומשפיעה טובה רבת ערך גם לכל הגויים כולם. והטובה המושפעת לגויים מתוך עצם קדושתו של אברהם אבינו עליו הש[לו]ם, (לשבעה) [] חלקים היא מתחלקת. החלק הראשון הוא היסוד השרשי, שכל צד של קדושה, של אמיתיות בעניני אלהות ומוסר של אמת וצדק, שנמצא באומות העולם מני אז, המקור האבהתי הוא מקורו הרוחני של אברהם אבינו ע"ה, שהוא ראש צורים שהתחיל להפיץ בעולם את דעת השם יתברך לאמיתתה, וע"ז רומז הנוטריקון של האל"ף של "אב המון גויים" , אב נתתיך לגויים . החלק השני הוא שהשפעתו של אברהם אבינו נשארת היא תמיד בתוך חטיבה מיוחדת בין כל התסבוכת של רוחות שונות שהן נושבות בקרב עמים רבים, והיא התכונה הנבחרת שאינה מתערבת כלל עם כל סיגי הדעות הפסולות שאוה"ע מאודקים בהם, וזהו הרמז של הנוטריקון באות הב' של אב, האומר בחור נתתיך בגויים . החלק השלישי הוא שיש להשפעתו של אברהם אבינו בדעת ד' ובהודעת דרכי הצדק הנובעים מתוך ידיעת הבורא יתברך בטהרתה, כח מושך שממשיך אחריו המונים רבים בחביבות רבה מאד, כי דברים ישרים ונאמנים לוקחי לבבות הם, וע"ז מתאים המון חביב נתתיך בגויים . החלק הרביעי הוא כח השלטון המתגלה מתוך קדושת האמת האלהית, שזו היא נחלתו המיוחדת של אברהם אבינו הלוחם בעד האמת נגד כל העולם הנתון באפילה ומנצחו בגדולת אמתתו, שעל זה נאמר מלך נתתיך לגויים. החלק החמישי הוא התוכן המשפיע על המעשים והמדות לישרם מתוך קדושת האמונות והדעות, שהניצוץ היוצא מאורו של אברהם אבינו פועל את פעולתו המוסרית בחיי העמים, כדי למעט את הרשעה ולקרב בכל אופן את החיים הכלליים אל אור הצדק והטוב האמיתי, שעל זה מרמז המאמר הנוטריקיני ותיק נתתיך לגויים, כלומר כח של ותיקות מעשית בחיים בפועל נשאר מהופעתך, המשפיע גם על הגויים. החלק (השביעי) [] הוא כח האמונה, המקושרת עם קדושת אברהם אבינו שנאמר בו "והאמין בד' ויחשבה לו צדקה". וכח אמונה בניצוצה הוא מתפצל מכחו הפנימי של אברהם אבינו, והוא הולך ומתקפל על דורות רבים, להמשיך בקרב עמים רבים איזה ניצוץ של אמונה חיובית, שהיא מתרוממת לאמונת השם יתברך בטוהר וזיקוק. וזה נרמז באות הנו"ן של המון, נאמן נתתיך בגויים.
שבת יב נב
נגורבי יוחנן דידיה אמר, "אנכי", נוטריקון, אנא נפשי כתבית יהבית
.
לעומת מה שאמר משום רבי יוסי בן זמרא, לבאר את הערך של הנוטריקון שבתורה מצד הבחינה של המחשבות הנפעלות מאותו האור הכתוב מפורש בתורה, שיש לפי זה כאן שתי הערכות: הערכה אחת עצמית, הכלולה בתוך האות הכתוב מפורש, והערכה שניה מתפשטת, מה שהאור המחשבתי של האות הכתוב גורם להופעתו, כהערך של אברהם מצד עצמו ברום מעלתו, שזהו היסוד של אורן של ישראל העצמי. והערך השני הוא המתפשט מכחו, שהן כל הבחינות שהגויים יונקים מזיוו של אברהם. וע"ז בא רבי יוחנן להוסיף מדיליה, שבבחינה הפנימית גם האור המתפשט על ידי תולדה של כח האות הכתוב, גם הוא באמת הוא כלול ברוחניותו בתוך עצם האות. ומצד הקדושה העליונה מפרשים אנחנו את הנוטריקון של "אנכי", בין מצד מדריגת הנותן בהשפעתו הקרובה אליו, שהיא נערכת בהצורה העליונה קודם שהגיעה עדיין ליד המקבלים, בין במדריגה השניה שהיא כבר מודרגת לפי כח הקבלה של המקבלים, שהיא באה להם אחר שהופעת הקדושה ניתנה כבר להם. אע"פ שלעינינו הדבר נראה כאילו יש כאן חילוקי מדריגות, בשרשם הכל הוא ענין הופעה של קדושה אחת, ואין חילוק בין האור הכלול בהאות הכתוב בפירוש ובין האור היוצא ממנו בהתפשטו בתור נוטריקון. ועל הכל כאחד אנו דורשים, "אנכי", אנא , אני בעצמי, אני הוא ולא אחר. נפשי , המדה העצמית של אור החיים, המחיה את הכל כנפש המחיה את הגוף. כתבית , מה שהשפעתי מתוך מה שכתוב מפורש בהאות הכתוב. יהבית , מסרתי להתפשטות של אפשרות המקבלים לקבל את מתנת הקודש העליונה. והכל מאוחד בסוד האחדות העליונה, שהוא האור המבהיק מהדיבור הראשון, הכולל את הכל בעוצם אחודו, "אנכי", אנא נפשי כתבית יהבית .
שבת יב נג
נדורבנן אמרי, אמירה נעימה כתיבה יהיבה
.
לא די שבעצם השורש העליון האיחוד הוא כל כך מופלא, עד שאין חילוק בין האור השרשי הכתוב ובין האור המתפשט על ידו בתוך הבעת הנוטריקון במילואו, אלא שגם בההרגשה של המקבלים והכרת הטעם הטוב שבנועם ד' בצורה של רגש הבא ממקור הנועם העליון, גם כן זה הנועם המקורי מופיע (ג"כ) מכח היסוד השרשי בתור אמירה במילואה בכל נעימותה, והתענוג העליון הכלול בה בכל מילוי הנועם, נעימה. כתיבה, הנועם הכתוב מפורש, יהיבה, הנועם הניתן על ידי ההתפשטות, באופן שגם המקבלים יכולים לעלות לאותה המדריגה, שההתאחדות של האור המתפשט עם האור המקורי מזהירה בה בכל שלמותה ובכל הרגשת נועמה, בכל מלוא נשמתם, אמירה נעימה כתיבה יהיבה.
שבת יב נד
נהאיכא דאמרי, "אנכי" למפרע, יהיבה כתיבה נאמנין אמריה
.
זאת היא ההבחנה, שהאחדות האמיתית היא כוללת את כל האור המתפשט בתוך האור העצמי השרשי, עד שמרגישים אחר כך בכל התולדות של המחשבות המסתעפות מזיו הקודש המפורש והכתוב, את ההתאמה של הקדושה לעומת השורש המפורש. וכל מה שהתולדות המתפשטות מתרחבות, לא יצא שום דבר מגבול הקדושה כפי מה [] במקוריותה העליונה. וזה מבחינים דוקא בשעה שהולכים במדריגה של השכלה מלמטה למעלה, ומקשרים את המחשבות המתפשטות לשרשן המקורי, ורואים את כל הדברים שהם מתאימים, כאילו היו כולם כתובים מפורש בכל מילואם. וזהו המופת הנלמד מן המאוחר אל הקודם, למפרע, יהיבה כתיבה , ההופעה המתקבלת ונחקקת בנשמת המקבלים, שלהם ניתן להתבונן, יהיבה, כתיבה, מתאימה עם הכתב המפורש בלא שום נסיגה מעצם הקדושה במילואה, כי נאמנין אמריה.
שבת יב נה
נודבי רבי נתן אמרי, "כי ירט הדרך לנגדי", יראה ראתה נטתה
.
בתכונה שבנוטריקון, חוץ ממה שנתבאר שיש בו משום התפשטות הגורמת להופעות רעיוניות חוץ מהנאמר מפורש, ולגילוי השורש של ההתפשטות הזאת במקורו היסודי, ישנה עוד תכונה אחת שהיא מורה על ביאור של חזיון עם הסבות הגורמות להופעתו. וזאת היא הדוגמא של הפעל ירט , שלענין המדובר אודות[י]ו על ידי העובדה של המלאך עם בלעם, שביאר לו בתיבה אחת את החזיון הנפלא של נטיית האתון מן הדרך, מפני שבתחילה לפני ראייתה, ג"כ הרגישה את הפחד מפני המלאך בהרגשה אינסטינקטיבית, ואח"כ באה הראיה המוחשית, שהיא גרמה את הנטיה, מה שלא היה אפשר לה להזדמן לולא שתי הסיבות שקדמו לה לנטיה זו, שהיא יראתה הסתמית, []ראייתה את ההולך לעומתה להתיצב לשטן בדרך. וזאת היא סגולה מיוחדת בנוטריקון, וזהו מה שחדשו כאן דבי רבי נתן מהכא, "כי ירט הדרך לנגדי", יראה ראתה נטתה.
שבת יב נו
נזרבי ישמעאל תנא, "כרמל", כר מלא
בכלל הרמז הנוטריקוני כלול גם כן מה שלפעמים ישנם שני מושגים שהם מתאחדים בנושא אחד, ומבחוץ רואים רק עניין אחד בנושא ההוא, אבל כשמדקדקים בדבר מוצאים באותו הנושא כפל של מושגים. וההכפלה הזאת היא דוגמא לכמה דברים אשר אנחנו משיגים אותם בגוון אחד לפי ההשגה הראשונה, וכשאנו עומדים על עומקם של דברים נמצאם שהם מתפרדים לענפים שונים, "הלוא כה דברי כאש נאם ד' וכפטיש יפוצץ סלע", מתחלק לכמה טעמים. והמשל הוא מפירוש המילה "כרמל", שרבי ישמעאל מתרגמה לשתי תיבות ששני מושגים כלולים בה, כר מלא.
שבת יב נז
נחרב אחא בר יעקב אומר, "קללה נמרצת" נוטריקון, נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא
.
בכלל הנוטריקון אנו מוצאים גם כן העמדה על מחשבות הכמוסות בתוך הלב, שהן מתבטאות בתיבה אחת, שאנחנו מכירים ממנה את כל מה שהיה נחשב במעמק הנפש. שמעי בשנאתו את דוד, רצה בקללתו למצא את כל הערכים שלו לחובה, ובמקום שבאמת מנוקה הוא דוד מחטא ניאוף בענין בת שבע, מפני שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו, הבליט הוא שהיה כאן חטא של ניאוף ורמז זה דוד בנו"ן של "נמרצת" . ובמקום שהחשש של גזעו כבר נתבררה הלכה של עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, בקש שמעי להטות את דין הפסול עליו, לאמר מואבי הוא, וברמז הוא הענין במ"ם של "נמרצת", מואבי הוא . ובמקום שמשפטו של אוריה הוא מפני שהיה מורד במלכות, לא היה על דוד חטא של רצח בו, אמר הוא רוצח הוא , ברמז הרי"ש של "נמרצת". ובמקום שהעמדת מלכות בית [] היא הטובה העליונה של בנין האומה ונצחה, ומלכות בית שאול לא היתה מסוגלת לרומם את כנסת ישראל לאותה המדה המשיחית, בא שמעי לגלגל על עצם המלכתו של דוד, שמפני כך ירד הערך של בית שאול, שהוא ענין של גרמת צרות לכלל ישראל, עד שהביע זה בביטוי צורר הוא , המרומז (ברי"ש) [] של "נמרצת". ובמקום שכל המגמה של מלכות בית דוד היא לרומם את כבוד קדושת ישראל, והרגאוחת גדולת האומה באצילותה נגד כל עמי תבל, רצה שמעי לומר שהשאיפה הכללית שבמלכות דוד היא ההיפוך מהקדושה, כמו עבודה זרה חס ושלום, שנקראת תועבה3 , ולשם כך אמר תועבה הוא , שנרמז בתי"ו של "נמרצת". ומזה אנו מבינים את הרעיונות העמוקים שבנוטריקון. אנחנו יורדים להבין את הצפון וגנוז בתוכיות נפשו של אדם, שמתגלים לפנינו מצפוניו גם כשלא בטא אותם במפורש, כמו שאנו מבינים את כל צדדי הפסול שרצה שמעי בכעסו לגולל על דוד, בקללו אותו הקללה הנמרצת, שביאורה הוא, נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא .
שבת יב נח
נטנט. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא, "מה נדבר ומה נצטדק", נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים אנחנו, קדושים אנחנו. רוצה להבליט בנוטריקון זה את כל המחשבות האפשריות להעלות על הדעת, איך שעלה על דעת הבנים שנתפסו במצודה כל כך נוראה, במעשה הגביע של בנימין, וכל הצדדים שיש אפשרות לחשוב על אשמותיהם, בין הידועים לפי דעתם לזה האיש המגלגל אותם עליהם, בין שאינם ידועים לו אבל להם הם ידועים, ו[ה]האשמות הנן נתפסות בלבבם להרבות את עינויי נפשם, הננו רואים מהנוטריקון הזה את המית הלב שלהם. ולעומת החשד הגלוי של הריגול, שעליהם באה תשובתם "כנים אנחנו", נרמז כאן נכונים אנחנו. לעומת חטא מכירת יוסף שחשבו בלבבם ודיכא את רוחם, סוף כל סוף נחמו את עצמם שלמרות כל החטא שיש בזה, הלא הם דנו אותו במשפט, ועל פי שיקול דעתם נמצא חייב, עד שבתורת משפט צדק עשו נגדו כל מה שעשו, ונמצא שיכולים הם לומר על עצמם גם בנוגע לאשמה גדולה זו, צדיקים אנחנו. ולעומת הדיבה של טומאת הגוף שאמר יוסף עליהם שהם נושאים את עיניהם לבנות הארץ, בא בזה ביטוי הכרתם, שבאמת טהורים הם מכתם זה, ושגיאה היתה בידו של יוסף בזה. ולעומת הדיבה של גאוה נגד אחיהם בני השפחות, שהם מזלזלים בהם, וקוראים אותם עבדים, בדקו ברוחם ולא מצאו בו תוכן של גיאות, ואמרו בלבבם השבטים בני הגבירות דכים אנחנו. ומתוך שכל אלה הדברים המעכבים את הקדושה הראויה לשרות עליהם מתוך עוצם רוממות נשמתם ועוצם קדושת אביהם, אוצר קדושת העולם, לא נמצאו בהם, ממילא נשארה ההחלטה שהם עומדים במצב הקדושה, שהם מקושרים עמה על פי עומק טבעם המקודש ונחקק בלבבם האומר קדושים אנחנו. שכל אלה המחשבות מתבטאות הן באותו הנוטריקון של "מה נצטדק" נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, [דכים אנחנו], קדושים אנחנו.
שבת יב נט