מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק יג
אהכועס על העבר ההווה והעתיד שנגד רצונו, סופו להביאו לעבודה זרה
א. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום [חילפא בר אגרא שאמר משום] רבי יוחנן בר נוריא [נורי] המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובדה. כל זמן שקשר הקדושה הטהורה של קבלת עול מלכות שמים לא נותק(ה) מנשמתו של האדם הרי נפשו מקבלת ישוב וריצוי. כל הדברים שבעולם שהם נגד רצונו, בין בענינים שהם בגדר העבר בין בענינים שהם בגדר ההוה בין בענינים שהם בגדר העתיד עד כמה שהם עומדים נגד מאוייו ונגד חפצו וטבעו לא יוכלו להרגיז אותו עד היסוד הנפשי עד כדי אבידת שלטון הצדק והשכל לגמרי על פעולותיו. כי הידיעה שסוף כל סוף טוב ד' לכל וכי כל המעשים כולם הנם תפקידים שהקב"ה מנהיג על ידם את עולמו, ושם בודאי משמשים הכל לטובה באחרית. ההקשבה האמיתית הזאת מוכרחת להניח במדה ידועה את מדת החימה של האדם, בהיותו נפגש במה שהוא נגד רצונו, שלא תתפרץ בכל מילואה. ואם אנו רואים שאחד קורע בגדיו בחמתו, שזה בא על פי רוב מצד קצף נורא על דבר שעבר, כמו שהקריעה החיובית משמשת על צרה שלא תבא בהיותה כבר בגדר עבר. והמשבר כליו בחמתו על איזה קצף נגד עובדא נמשכת של ההוה והמפזר מעותיו בחמתו נגד איזה מחזה שהוא רואה שבעתיד יעשה דבר נגד חפצו ותשוקתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. ההתחלה של הכעסנות הקיצונית היא באה מהנתיקה הגמורה של הארת חסד עליון מנפשו של האדם. והרוגז הנורא המתפרץ על גדרי הדעת והיושר, הוא מתחלחל כארס בטבעו הנפשי של האדם, שמצא לו כבר קן בלבבו עד שקצף כללי ומשטמה נוראה עלולה להתפרץ מתוך הנפש הזועמת, על הכל, על כל היצור, והיא עלולה ממילא לבא עד כדי הטומאה של עבודה זרה, שהיא יונקת מהיסוד הכעסני שבהשקפת המציאות המוטעית, שמפני כך היא מרוגזת. ומפני שאע"פ שתחילתה של מדה מסואבת זו, של הכעסנות הפראית, היא דבר של הפתעה שבא בלא משקל השכל, בכל זאת ההשחתה הנמשכת אחר כך ממנה, היא כבר המשכה אומנתית שנעשה גם שכלו של אדם עבד מכודן לה. וזוהי כבר אומנתו השכלית הרעה של יצה"ר שעושה מהרשעה הזועפת כבר שיטה שלמה בחיים, עד שהוא יוצא מכל מסורת הקדושה. ואם רוחו הרעה מגיעה עד הגבול של הרשעה הקיצונית שהיא עבודה זרה, אינו יכול כבר להתנגד לה. ועל כן אם ראית אדם המקרע בגדיו בחמתו מצד העבר, והשובר כליו כחמתו מצד ההוה, והמפזר מעותיו בחמתו מצד העתיד המורגש לו נגד רצונו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנתו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובדה.
שבת יג א
בהבדל בין הכעס לשאר כל המדות הרעות של האדם
א"ר אבין מאי קרא לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר.
אם כי כל הנטיות של המדות הרעות הרי הן דברים המאבדים את הונה של הנשמה, חלק אלה ממעל של האדם, בכל זאת הרי הן מבונים לכתחילה לשם חיוב והרבות הטוב אלא שהאדם צריך לשקול אם הטוב ההוא הנראה לעיניו איננו מאבד ממנו טובה רבה הרבה יותר ממנו, שזהו החשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה. ועל כן צד היצה"ר שבהן אם כי מזיק הוא אבל איננו זר. מה שאין כן יסוד הכעס שתוכנו הוא לא לבנות רק להרוס להשחית, לשבר ולכלות ועל כן הוא זר באמת ביסודו אפילו כלפי גופו של האדם וק"ו שהוא זר לגבי נפשו, רוחו ונשמתו. ועל כן אמר כי על ידי השמירה מאל זר שהוא בגופו של אדם, שהוא יצה"ר של הכעס, יבא לידי המדרגה הטובה שלא יכנע ג"כ לפני כל הנטיות התאוניות האחרות שאע"פ שאינן זרות אבל הלא נכרים הם שמתנכרים הם במעשיהם לאביהם שבשמים. ועל כן הננו לומדים מפסוק זה שלא יהיה בך אל זר, כלומר שבפנימיות גופך לא ימצא זה הכח המכלה וההורס שהוא הזר גם לגופו של אדם. והתוצאה משמירה מעולה זו תהיה שלא תשתחוה לאל נכר. וההבלטה של האל הזר לעומת האל הנכר הוא שהאל הנכר איננו זר לגופו של אדם ואינו רוצה באיבודו ממש אלא הוא נוטה להנאתו. לקיומו הדמיוני, והאל הזר שבגופו של אדם, הוא בא להרס ולכלות את הכל וטורף נפשו באפו. איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר.
שבת יג ב
גפעולות הדומות לכעס הנעשות למטרות טובות והדרכות מוסריות
ג. ואי עביד למרמא אימתא אאינשי ביתיה שרי. הכעס הוא דבר ארסי בהיותו מונח בפנימיות הנפש שהוא אל הזר שבגופו של אדם. אבל הפעולות שהן דומות לכעס והן נעשות למטרה טובה, אין בהן משום הקלקול של הכעס. ולהיפוך יש בהן משום הדרכה עצמית מאחר שהוא נזקק לעשות מפעל הדומה למפעל היוצא מתוך רתיחת הכעס ומכל מקום הוא שולט על רוחו ומנהיג גם את המפעל הזה למטרה רצויה לשם הדרכה מוסרית הרי הדבר משובח ועל כן אי עביד למרמא אימתא אאינשי ביתיה שרי.
שבת יג ג
דכעס בדרכי היתר בשלושה אופנים: עבר, הווה ועתיד
ד. כי הא דרב(י) יהודה שלף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מני תבירי, רב ששת רמי לה לאמתיה מונינ(א)[י] ארישא, רב[י] אבא מתבר תבר נכתמא. כשם שבתבערת הכעס האסורה ישנם שלשה מינים: כעס בעד איזה דבר שעבר שמתבלט בקריעת הבגדים, כעס בעד דבר ההוה המתבלט בשבירת כלים, (כעת) [כעס] בעד דבר העתיד המתבלט בפיזור מעות - כן גם הדרכים של ההיתר בעת שבא מחזה הכעס בשביל טובת ההדרכה הבייתית למירמי אימתא אאינשי ביתיה הם ג"כ באים בשלשה אופנים: נגד הכעס של העבר המתבטא בקריעת בגדים שלף מצבייתא, ועשה זה במשקל הדעת שהמחזה נראה כמו תכונת הכעס אבל הפעולה נובעת לא מתוך כעס פראי אלא מתוך מטרה מוסרית שעל כן נבחרה הפעולה בכוונה באופן שלא תהי' כאן השחתה. ונגד הכעס של ההוה שדוגמתו בכעס האסור הוא שבירת כלים רב אחא בר יעקב תבר מני תבירי. ונגד הדוגמא של פיזור מעות שהוא בשביל כעס על דבר העתיד שרואה שיעשה נגד הרצון (ובמוסר) [והמוסר] נגד הטוב והצדק שמתבלט באיסור בפיזור מעותיו אמר שרב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא, ובס"פ נגמר הדין מפרש רש"י דגים קטנים, לא ציר דגים קטנים כמו שפירש כאן, ונכון לדמות פיזור הדגים הקטנים לפיזור מעותיו. וכשנעשה למטרה טובה אינו בכלל איסור מדת הכעס מאחר שלא באה הריתחא למעמק התכונה הנפשית. רבי אבא מתבר נכתמא במה שבירר לו את הכיסוי של הכלי ולא שבר את הכלי עצמו הראה שהוא עושה המפעל הזה במשקל של שכל ואיננו נותן לאש הכעס רשיון לפרוץ את גבולי הדעת והמוסר רק לפי המטרה הרצויה למרמא אימתא אאינשי ביתיה למען ילכו בדרך טובים.
שבת יג ד
הלעין שלמעלה גלוי לא רק הכאב הכללי אלא ערכה של כל דמעה ודמעה
ה. א"ר יהושע [ר"ש] בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר "נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך". ההרגשה המרעישה את הנפש בעת שנפגשים בהעדרו של אדם כשר, אע"פ שהרושם הוא רושם אחד כללי, מה שאבד אדם כשר מן הארץ, אבל הרגש הזה המסבב את הכאב הנפשי הוא מחובר מהרבה רשמי הרגשות על דבר ההוקרה של החיים הכשרים שהם עושים בכל מהלך החיים את הערך של ההוקרה בימי החיים, וממילא הערך של הצער והיגון בעת המיתה. והרגש הכללי הזה שנראה כמו ענין אחד, זה החשבון הממועט, הוא רק לגבי עין האדם הרואה רק לפנים ומרגיש את הדברים רק בצורתם הבולטת, אבל העין של מעלה, כלפי הקב"ה, הרואה כל סתרים הסופר כל המצעדים ובוחן כל העשתונות, אצלו גלוי המספר הפרטי שמהם מורכב הוא הכאב הזה הבא מתוך רגש הנפש של ההוקרה של החיים הכשרים שהם הם הנם העושים את האדם לאדם כשר, על כן הקב"ה סופרן.
ואע"פ שלגבי האדם שהוא מתחלף ברגשותיו וכל דבר אינו פועל עליו בהתגלות נפשו אלא לשעתו, הלא רושם הצער (הלא) הוא מוכרח לעבור, מ"מ מאחר שעצם הכח שגב את ההתעוררות הזמנית לשעתה עד כדי הורדת דמעות על האדם הכשר הוא לא דבר עובר, חזיון שבא רק בעקב ההרעשה הזמנית מתוך מהומת המות, אלא הוא דבר שהוא קבוע ברוחו של אדם המקושר כל כך להוקרת הכשרות בחיים, ועל כן כלפי מעלה שהדבר צפוי בכל בירורו אין הדבר נחשב לדבר עובר שאחרי אשר הזמן מתחלף נמחק רישומו אלא לדבר קיים שאינו משנה את אופיו ואיננו מחליף את צורתו בחליפות הזמן.
ועל כן אמר שכל המוריד דמעות על אדם [כשר], אין הקב"ה מודד את הדמעות כביכול כמדידת הלח שהכל נראה כתפוסה אחת, אלא הקב"ה סופרן, וכל קו וקו היותר קטן שבחיי היהדות הטהורה שגרם להוקרת הכשרות שבחיים נחשב למציאות מחוסנת בפני עצמו. וגם אין הדבר נחשב לדבר עובר, אע"פ שרגש ההתפעלות ורושם הכאב מוכרח הוא לעבור וצריך הוא לעבור, אבל מאחר שהרגש הזה שסוער כעת הוא בא מכח המתמיד והקבוע של ההוקרה של דרכי החיים הכשרים על כן הקב"ה מניחן בבית גנזיו למשמרת עולמים. שנאמר "נודי ספרת", אתה היודע כל תעלומות, ספרת היסוד הנפשי שגרם את הצער מהעדר הדבר הסגולי כהאוצר של החיים הכשרים שבאדם הכשר שהיה חי עמנו עלי אדמות. "שימה דמעתי" הפרטית "בנאדך", לא בנודי הגשמי שהוא עושה מהדמעות הנפזרות והמפורדות נוד אחד של דמעה, אלא "בנאדך", שגם הדבר המכונס בחטיבה אחת אינו גורם לההעלם של הערך המיוחד שיש לכל דמעה ודמעה, ומזה גם לכל רגש היותר דק שהוא גרם להדמעה, על כן, שלא רק את הדמעות כפי מספרן יש לכל אחת מהן ערכה המיוחד, אלא כל דמעה ודמעה יש לה ערך מספרי מרובה, לפי ערכן של ההרגשות הקדושות והעדינות שגרמו את הדמעה. והספירה הזאת היא ספירתו של הקב"ה, "הלא בספרתך". ומתוך שהספירה העליונה הזאת מתקשרת היא עם הכח הקבוע של הוקרת החיים הכשרים שבנפש הישרה היודעת להעריך יפה ערכם של חיי אדם כשר, ממילא אין הענין נחשב לחזיון עובר הבא מתוך התפעלות רגעית ושעתית אלא דבר הקיים ושמור לעד בבית גנזיו של הקב"ה חי העולמים לנצח שלתבונתו אין מספר. "הלא בספרתך".
שבת יג ה
ומספידי והושע בן נון הדגישו את כיבוש הארץ ולא את ערכו הרוחני ושקדנותו
ו. א"ר יהודה א"ר כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" מלמד שגעש [שרגש] עליהן ההר להרגן. ההתעצלות משמעותה שהוא כן עוסק בהספדו של החכם, אלא שהוא מתעסק בו בעצלות ולא בכל המילוי של הכבוד הדרוש להיות חרד להכבוד הנעלה הראוי להבליט ביחש להספדו של חכם. ותוכן העצלות באה מפני שבכל ההערכה של החכם הלא ישנן מעלות גלויות שבחיי החכם נתגלו לרבים ורבים נהנו מאורו אבל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחכמה וכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות במפעלים ובביטויים, ישנו אוצר סתום וחתום, אוצר גנוז, שהוא בנפש החכם, שסגולתו המקודשת היא פועלת ג"כ באופן מוסתר וצנוע גם על האיכות של ההשפעות המגולות שהערכתן היא נודעת וניכרת. וכל המתעצל בהספדו של חכם אין כל האוצר הגנוז שנחסר מהעולם על ידי הסתלקותו של החכם נוגעת אל לבבו, וכל מה שהוא מספיד אותו איננו נוגע כ"א על דבר הדברים הגלויים והתועלת המעשית המפורסמת שהכל מרגישים את חסרונה בעת סילוקו של החכם אבל באמת זאת היא עצלות מפסידה מאד כי לא די שלא נגע זה המספיד המתעצל בעצם הכח הנשגב של החכם, שערכו הסגולי אין לו שיעור והערכה במדות החושים וארחות הפרסומים, אלא שגם ההרצאה על דבר הענינים הגלויים אינה באה לאמתתה ע"פ ערכם וסדרם האמיתי מפני(ם) שכולם הלא הם יונקים בפנימיות מאותו הכח הגנוז שלא נחשף ולא נתגלה לרבים. ומדה כנגד מדה ראוי הוא העצלן הזה לקוברו בחייו, כלומר להסתיר ולגנוז את כל הארת חייו ומפעליהם הגלויים שלא יהיו נחשבים כלל ושלא תבא עליהם שום הכרה וחשיבות, כמו שהוא לא רצה בעצלותו ליתן את ההכרה והחשיבות האמיתית לערכו הגנוז של אוצר הטוב אשר בנפש החכם.
וכשלון זה אירע לדורו של יהושע לגבי יהושע. הכל הרגישו ביהושע את הכובש המעשי שהביא את ישראל לארץ ירושתו, ושהפיל לפניהם עמים רבים ומלכים אדירים. אבל מתוך הפרסום הגדול של מפעלי יהושע הגלויים, נתעצלו לחדור בערכו הרוחני הגדול של יהושע, הנביא הגדול והשקדן הגדול, אשר לא ימוש ספר התורה ממנו וקיים "והגית בו יומם ולילה". לא עלה היתרון הפנימי, האמיתי, הרוחני, הגנוז בנשמתו של יהושע, על לב המספידים, מפני שרק את המפעלים המוחשים אשר הובלטו כ"כ בחייו, הדגישו, שהם באמת טפלים הם לגבי העיקר, הערך הרוחני הצפון של יהושע עבד ד'. ועל כן רגש עליהן ההר להרגן. והובלט בזה ג"כ הצד הצפון העיקרי בקדושת יהושע וגדולתו לעומת הצד המפורסם והרועש הגועש שבמפעליו. שבאמת הצד הפרסומי הרועש הוא הטפל בהערכתו העליונה לעומת מה שהדור בעצלותו אז חשב את זה הצד לכל המהות ולכל העיקר של החזון הגדול של האישיות הרוממה האדירה הקדושה והנפלאה של יהושע. ומזה למדנו כלל גדול על כל המתעצל כהספדו של חכם בכל הזמנים ובכל הדורות, שמעיד על עצמו שלמעשיו המפורסמים אין להם שורש ולשד בפנימיותה של הנשמה העליונה וממילא אין לכל תוכן חייו הערכה אמיתית של חיים, ומאן דחפיר וקביר לא עולה בהערכת החיים ממנו. ועל כן הוא ראוי לקוברו בחייו, כמו שגעש ההר על אותו הדור להרגן מפני ההתעצלות הזאת שהיתה להם בקשר עם הספדם על יהושע.
שבת יג ו
זהשפעת החינוך פועלת כשיוצאת מלב טהור המוקיר את החיים הכשרים
===== (שבת קה ב): תניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה. =====
החינוך שהוא יסוד המשכת החיים בטהרתם וקדושתם, שעל ידו, כשהוא מסודר כראוי על בסיס קדושת התורה והמצוה, המוסר והצדק הטהור, הוא הוא העמוד של חיי הדורות. ועצם החינוך לא יוכל להתקיים בצורתו הבסיסית לפעול על האדם עוד בראשית ילדותו לישר את ארחות חייו ותכונותיו כאשר יאתה למגמת החיים האמיתיים האידיאליים ברוח קדושה, כי אם כשהשפעתו יוצאת היא מקרב לב טהור, שחיי הכשרות הם עיקר מגמתו ושאיפת נפשו. כל מי שחיי הכשרות הטהורים הם מוכרים ברוחו לדבר היותר יקר ונשגב במהות החיים, זה האיש בודאי כשנפגש במאורע של פרץ בחיי הכשרות על ידי סילוקו של אדם כשר, הוא מתרגש במעמקי נפשו והוא בוכה ומתאבל על אדם כשר, והפעולה הזאת בעצמה היא מעמקת עוד יותר בקרבו את הכרת הכבוד של חיים כשרים, והתכונה הכשרותית שבקרבו הרי היא מתאמצת ומתגברת בלבבו.
על ידי פגם של קרירות ביחש להוקרת הכשרות הוא משפיע לרעה על הכשרון של החינוך, עד שהבנים המתגדלים על ידי הורים כאלה ראויים להיות מושחתים בדרכי חייהם, וזה גורם שהם מתים בקטנותם, לפני באם לכלל גדלות ורוע מפעלים, כבן סורר ומורה שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. ועל כן באמת המטרה ההשגחית שבמדת הדין האיומה של מיתת בניו ובנותיו הקטנים של האדם היא כדי שישים אל לבבו להיטיב את מצב נפשו ביחש להקשר המקודש עם בקשת החיים הכשרים בתור יסוד כל מטרת חייו, והיינו כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, כלומר שיבא למצב נפשי מתוקן כזה עד שיקרת הכשרות שבחיים וכבודה תהיה בו מושרשת בכל מעמקי לב וממילא בהזדמנות של פגישה עם העדרו של אדם כשר ודאי יבכה ויתאבל עליו במרירות נפש. אמנם אין מדת הדין פוגעת באדם על מעשה של[א] נעשה, ועל כן למרות מה שהמטרה ההשגחית היא כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, העונש איננו עלול לבא עליו במדתו הנוראה של מיתת בניו ובנותיו כשהם קטנים, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. וכשיקח מוסר להוקיר את הכשרות שבחיים, ולכבדה בכל הדרוש בהתעמקות כל תוכני רוחו, אז יתקן את הפגם ושב ורפא לו. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלים לו על כל עונותיו, שכולם הנם תוצאות(יו) מחסרון ההוקרה של קדושת חיי הכשרות ומיעוט כבודה, המובלטת בהכבוד האישי של האיש שהכשרות בחיים היתה מעטרתו, עד כדי התיאור של השם אדם כשר. והמחילה הבאה מצד התיקון של הפגם הנפשי, שגרם הירוס היחש ההוגן של כבוד החיים הכשרים והערכתם העמוקה, היא משיבה את שבותו, מפני הכבוד שעשה לו, שהכבוד הוא מעיד על ההוקרה והוא בעצמו מעמיק עוד ביותר את ההוקרה של חיי הכשרות בלבבו, וממילא יזכה להיות מגדל בניו ובנותיו לאורך ימים טובים, ויהיו למטעי קודש בישראל.
שבת יג ז
חהמוקיר את החכמה ומעריכה, חייו מלאים ומתחדשים והם סגולה לאריכות ימים
ח. אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה". הוקרת החכמה היא התמצית של שאיפת החכמה. בזמן שהאדם מוקיר את החכמה ונפשו קשורה ביקרת ערכה אז נפשו מלאה תמיד שאיפות חדשות וחייו נעשים מלאים מפעל, ציור והרגשה, ובתוך החיים המלאים גנוזה היא הסגולה של ברכת אריכות הימים. מה שאין כן בזמן שאין יקרתה של החכמה קשורה בנפשו, עד שכשהוא נפגש עם מאורע של העדרו של חכם אין הדבר נוגע אל לבו והוא מתעצל בהספדו, אז חייו היסודיים הנם יבשים, אין בהם לשד פנימי, וממילא חסר לו המעין המפכה זרמים של חיים מלאים, שיגיעו אותו לידי מפעלים מתחדשים ולידי הגיוני לב ועריגות נכונים. וממילא תוכן חייו הוא קצר, ושאיפות חייו אין להן יסוד חזק, ומתוך העצלות הזאת שורש חייו מתקצר. וחק חקק השם יתברך, החותך חיים לכל חי, שתמדד מדה כנגד מדה, וע"כ אינו מאריך ימים שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה".
שבת יג ח
טההבדל בין אורך ימים לאורך שנים, ומי זוכה לכל אחד מהם
ט. איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן, "ויעבדו העם את ד' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע", א"ל בבלאי, ימים האריכו שנים לא האריכו. אלא מעתה "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" ימים ולא שנים, ברכה שאני. הדור של יהושע שהתעצל בהספדו של יהושע, הלא ניכרו בו סימני המחלה של שטחיות ההכרה במעלה הצפונה שבחכמה, ולא הוקירו את יהושע כי אם על פי הצדדים המפורסמים והחיצוניים שלו, ולא על פי הערכתו הפנימית שהיתה מלאה הוד קודש נשגב, שהוא עומד בערכו הרבה גבוה מכל המעלות שהתגלו בו במפעליו האדירים בתור מנהיג מדיני וכובש כביר. ואיך מיחסים לבני דור כזה אורך ימים שתוכנו הוא מיוסד דוקא על שם הנביעה של האורה הרוחנית המתגברת ועולה על ידי הברכה הפנימית של הנשמה, שהיא באה ביחוד מהמקור של ההוקרה הפנימית והתוכית של החכמה. ועל זה מתרץ שהבדל יש בין תפיסת חיים העולה בצורה כללית, מפני שהוקרת התוכן האצילי של החכמה מביאה נהרה אחדותית בנפש האדם ודחיפת החיים היוצאת ממנה היא משאת נפש לתוכן ההכללה של החכמה בצורתה הבהירה והמקפת, שזה נקרא אורך שנים. אבל הצד החיצוני המוכר בחכמה, זהו התוכן הפרטי שבקניני הרוח, שהיא הכרה מפורדת לחלקים שונים שתוכל להיות נקראת רק אורך ימים ולא אורך שנים.
ואע"פ שהדור ההוא בכללו מתוך החשכו, בהכרתו הכהה שביפעת החכמה לא האריך ימים, מפני שעל ידי הסחת הדעה מהערך הרוחני גם הערך הפרטי של הוקרת החכמה מתרחק מכל, הזקנים שבדור, אע"פ שהשפלת הדור גרמה גם להם ירידה, עד שלא הספיק כחם לגלות לעם את ערכו הפנימי של יהושע עבד ד', בכל זאת היתה הכרתם בתוכן הפרטי של אורו של יהושע גדולה, אע"פ שלא באה לרום גבולו. וזקנים שבדור אמרו "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה". כי פני יהושע בפנימיותם היו מוארים גם הם במדה ידועה משורש אור פני משה, והיה בו מעין פני חמה, ולא פני לבנה שהוא לגמרי סוג אחר ואינו כלל בגדר של פני חמה. ועל כן מתוך הכרתם המוגבלת של הזקנים ימים האריכו, שסוף כל סוף היתה מצדם מדריגה של (הכרת) [הכרה] חלקית גם בפנים סגולת קדושתו של יהושע, אבל שנים לא האריכו. אבל המתעצל הרגיל בהספדו של חכם, אובד הוא ג"כ את ההכרה של הרוחניות בערכה הפרטי ועל כן אינו מאריך ימים ולא צריך לומר שנים. אמנם באמת הימים המבורכים גם בפרטיותם הרי הם נובעים מהופעת האורה הכללית של השנים הכלליות, על כן בברכה כשאומר הכתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", גם השנים במשמע, כי ברכה שאני.
שבת יג ט
יהמשפחה - הקשר הטבעי, והחבורה - הקשר המלאכותי, כשמת אחד מהם
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רב יוחנן, אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כולן. אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן.
ההשפעה המחיה את היקום כולו הרי היא הולכת ומפלסת לה את מסלולה בשני דרכים המתגלים לפנינו בסדרי החיים: הדרך האחד הוא הקשר הטבעי שבין הקיבוץ האנושי, שיסודו הוא המשפחה. וכשם שיש סדר של חיים ותקומת קיום על ידי שפע החיים בהיצור הפרטי, ובאדם ביחש לאישיותו היחידה, כמו כן יש בצורה כוללת שפע של חיים בקשר המשפחתי, שיש לה תעודה מיוחדת המאגדת אותה באופן של חטיבה, המסמלת את ערכה ואת מטרתה בסדר החיים. והדרך השני הוא דרך הקשר המלאכותי, שבני אדם מתקשרים זה עם זה ע"י קשרים מעשיים, המקשרים אותם להיות מתכנסים לחוג אחד, לפעול על ידי קיבוצם למטרה ידועה להם, שהטביעוה להם ברצונם, בהסכמתם ונטיית נפשם, שגם לקשר זה ישנה השפעה מיוחדת ומגמה תכליתית, שהיא מקבלת את השפעה החיים ממקור החיים בצורה כללית.
הדבר המעמיד את הצורה הקיומית של ההתאגדות הוא מונח בשני ערכים: באופן אחד הוא קשור ביסוד המחשבה הראשית והחפץ הכללי, שהוא מיוחד להקשר הטבעי או להקשר המלאכותי, והתוכן הזה הוא העליון במדריגתו, שהוא מסמן את האופן המגמתי של הקיבוץ המשפחתי הטבעי או של החבורתי המלאכותי. אמנם זה החפץ הכללי הרי הוא צריך להתגשם בחיים על ידי כל הכחות המשתתפים בהכינוס ההוא, והשלמות הקיבוצית היא נגמרת בצורתה הגמורה בזמן שלא יחסר אפילו כח אחד שלא יפעל את פעולתו על פי תפקידו הקיבוצי. ועל כן, אחד מן האחים שמת, ראוי שכל המשפחה, כל האחים ידאגו, ירגישו את החסרון של העדר כח אחד מהאירגון הכללי הטבעי שלהם, וישימו אל לבם שזהו אות מן השמים, הקורא להם לתקן את ארחות חייהם ומערכי לבם, עד כדי לשוב אל ד' ולתקן את הפרצה של החלל, אשר הונח בתוך האחדות האורגנית שלהם על ידי מיתתו של האחד מן האחים. וכמו כן בא להודיע שהחבורה, אע"פ שביד מלאכותית נוסדה, אבל מאחר שנוסדה כבר יש בה שפע של חיים מאוחדים, וכשמת אחד מהחבורה תדאג כל החבורה כולה, לחפש דרך של תיקון, איך לבצר את היסוד האחדותי שנבנה בקיבוץ הכחות שהתאחדו, שנהרס על ידי מיתתו של אחד מהחבורה.
אמנם הסתכלות הזאת, היא מוצאת את ההכרה באחד משני הצדדים: אמרי לה דמת גדול, ואז הפרץ הוא נוגע להיסוד העיקרי של ההתאחדות, שבנפש הגדולה הרי מונח הוא החפץ הכללי של הכח הפועל בצורת האיחוד הזה, שנבנה על ידי המציאות הטבעית של המשפחה, הכינוס האחוותי של האחים, או על ידי המציאות המלאכותית של החבורה, ע"י מציאות ההתקשרות החבורתית. ואמרי לה דמת קטן, שאז צריכים לחפש איזה בדק נמצא בהאיחוד הזה, מצד חסרון השלמת המפעלים של המגמה המציאותית שבהכינוס בכללו, שהוא צריך לצאת על ידי כל הכחות כולם, לכל המדריגות שבהם עד המדריגה היותר תחתיתית שבהם. שההשלמה, הרי היא מתבלטת דוקא על ידי המפעל היותר מאוחר והיותר נמוך במדריגתו, שמכל מקום מאחר שיש לו תפקיד בהקיבוץ הכללי, הרי הוא ראוי להיות הגומר את המגמה הכוללת. וכשנחסר הכח הגומר ע"י מיתת הקטן שבמשפחה או הקטן שבחבורה, צריכה הדאגה להיות מטפלת: במיתת הגדול, בתיקון האידיאלי של המחשבה הקיבוצית, ובמיתת הקטן, בתיקון המעשי של המפעלים הקיבוציים, שהם ראויים להיות משתלמים על ידי כללות הכחות, מראשית המעלה עד אחרית השפל, בהתאחדותם. ועל כן, אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כולן, ואחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן.
שבת יג י
יאנטית החירות שלא להכנע ללחץ חיצוני המונע את השלמות הפנימית
עין איה שבת א פרק שלשה עשר דף קו. יא
אמר רבה בר רב הונא, הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות. תנא דבי רבי ישמעאל, למה נקראה צפור דרור, שדרה בבית כבשדה. החירות היא השאיפה היותר עליונה בחיים, ועל כן היציאה מעבדות לחירות היא התכונה היותר פועלת בזכרון כללות הקודש בישראל, וקדושת הזמנים העקרית היא קשורה בזכר ליציאת מצרים מבית עבדים, והיובל, המסמן את הגעת החיים החברותיים בישראל למטרתם העליונה, נקוב הוא בשם, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
אמנם הדרור האמיתי הוא אותו הדרור המתאים להתכונה הפנימית, הנטועה בנפש אשר עשה אלוקים אותה ישרה. והנטיה החירותית הזאת, אינה נכנעת מפני כל לחץ, והמקום אינו יכול לגרום לה שברון, כי אמיץ הוא הכח הנפשי כשהוא נשמר בתמימות טבעו, לעמוד נגד הלחצים החיצוניים.
והסימן לסוג החירות הזה, הוא הדוגמא של ציפור הדרור, שמפני הטבעיות הקשורה בטבע נפשה איננה מקבלת מרות, ואיננה מכניעה ומשברת את טבע עצמיותה, למרות התנאים החיצוניים. ואע"פ שמקום חירותה הוא השדה, המרחב הטבעי שלה, מ"מ בשביל כך היא מסומנת בשם דרור, מפני שהיא דרה בבית כבשדה. והחירות הנפשית הפנימית, שלא להכנע משום עול זר, המונע את ההשלמה הנפשית הפנימית על ידי לחצים חיצוניים, ראויה לקבע את מקומה בחיי האדם הפרטי ובחיי האומה בכלל, לשאת ברמה את דגל הקודש, את אור התורה, שכתוב בה חרות על הלוחות, אל תיקרי חרות אלא חירות. וביסוד הגבורה הבאה מקדוש יופיע אור החירות האמיתי, ונגיע להמגמה הקדושה שביובל, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", כסימן הסמלי של ציפור הדרור, שנקרא שמה דרור מפני שדרה בבית כבשדה.
שבת יג יא