מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — שבת פרק יד
אאמר רב יהודה אמר רב י"ב שעות הוי היום, ג' שעות ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו וכולי, שלישית יושב הקב"ה וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ע"כ. (המאמר הזה הוא בע"ז, פ"ק סי' ד', בעין יעקב שם, ושם מסיים: רביעית יושב ושוחק עם לויתן שנאמר "לויתן זה יצרת לשהק בו") [ובמקום הזה לענין דינא דהורג כנה בשבת] אמר רב יוסף דאינה פרה ורבה, וא"ל אביי, וכנה אינה פרה ורבה, והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, מינא הוא דמקרי ביצי כנים
.
א. כל החילופים שבחיים, כל התנועות החומריות והרוחניות הפועלות בעולם ובחברה, הכל הנם דברים שהם מושפעים מיסוד ההנהגה האלהית העליונה הכוללת ומקפת את כל ההויה כולה מראש ועד סוף. ומהשפעותיה הכלליות יורד השפע ומתפצל בהשגחה נפלאה לפרטים ופרטי פרטים ומטביע(ה) את חותמה על העולם ועל החיים, על היצורים כולם ועל האדם עם כל פרטי מסיבותיו. השלש השעות הראשונות שהן הזמן לקבלת מלכות שמים, ליסוד התורה, לקרית שמע, ההקשבה הרוחנית של כלל ישראל, פועלת היא הארה רוחנית ממקור התורה שהיא כולה אומרת כבוד השם יתברך, הודו ויחודו. על כן, ההשפעות העליונות במקורן, שהן גורמות את ההופעה הרוחנית הגדולה בשלש השעות הראשונות הוא הד הקול של הבהקת אור התורה ושאיפותיה הנצחיות והקדושות במקורן העליון החודרות עד נשמת כנסת ישראל וממנה לכל פרטי האישים והנשמות כולן. שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה.
בשלש השעות השניות כבר נכנס הציבור למעמקי העסקים המעשיים וסיבוכיהם, וההשגחה העליונה היא המסבבת את היסוד הישרני, המוכרח סוף כל סוף לפלס את נתיבו בדרכי החיים האנושיים המסובכים. וההשפעה המשפטית העליונה של משפטי ד' בעולמים כולם היא החודרת ג"כ בלב הכלל והפרט והיא הגורמת את כל סידורי המשפטים הכלליים והפרטיים שיצאו אל הפועל במדה של ישרות ושל צדק הפועלת לקיום העולם והחברה. יושב הקב"ה ודן את העולם כולו וכולי.
שלישית יושב הקב"ה וזן את העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. התחלת שלש השעות (השניות) [השלישיות] שאחר מאכל תלמידי חכמים שבשעה השישית, שהיא עיקר המגמה של המזון של כל היקום, "כי זה כל האדם" שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. מתוך המגמה האצילית העליונה שבמפעל המזון להחיות את הכחות הרוחניים נמשכת ההשפעה של המזון לכל העולם כולו, לכל היצורים מראש ועד סוף, שכולם הם אחוזים באחדותה העליונה של המחשבה האלהית, בשביל המגמה העליונה הכוללת את כל היקום כולו.
(והרביעיות שראוי ונכון הדבר שאחרי שעברו שלשת חלקי היום בעמל וביגיעה רוחנית וגופנית תבא תקופה של שעות של קורת רוח, שהיא תקדים את הלילה המיוחד לשינה ולביטול ההרגשות והתמעטותן בכלל. וכל מה שבא לכל היצור ולאדם בשביל הרחבת דעתו, כל ההנאות העדינות הרוחניות והדומות להן בכל סעיפיהן, הרי הן יונקות מלשד ההופעה העליונה, השפעת קורת הרוח שהבורא־כל משפיע בכללות יצוריו בהיקף החיים כולם, שזהו הרוח המבליט את הלויתן, והקפת החיים האדירים האצורים בציורו וכחו הנעלם. הקב"ה שוחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו".)
ובמקום הזה לענין דינא דההורג כנה בשבת אמר רב יוסף דאינה פרה ורבה, ואם היצור אינו ממשיך חיים לדורות אין בו משפע הנצחיות העליונה, ועל כן גם חייו הארעיים אינם קרויים חיים בעצם, ואין ההורגו בשבת חייב משום נטילת נשמה. וא"ל אביי, וכנה אין פרה ורבה, והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, מינא הוא דמקרי ביצי כנים. התואר, ביצי כינים, למין, בא רק להודיע את המדריגה היותר נמוכה ופחותה שבחיים הממשיכים דורות, להודיע שכל מקום שיש משך של חיים שמה ישנו קו נמשך ישר מההופעה הכללית של השפעת ההזנה האצילית העליונה, היורדת עד שפלות כל מעמקי החיים הדוריים, שאחרי כל הירידות היותר תחתיות, קיים הוא הקשר הכללי המדובק ביסוד שרשו של כח הזן והמחיה אשר לחיי החיים ברוך הוא, שהוא זן ומפרנס את כל יצוריו מקרני ראמים ועד ביצי כנים איש לא נעדר.
שבת יד א
בשמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דהוו דלי ועכירי, א"ל שמואל לקרנא גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה, זיל תהי ליה אקנקניה
.
ב. הופעתו של רב בבבל עשתה מהפכה שלמה בחיי היהדות הבבלית. הוא גרם שהשפעת התורה שבבבל נתגברה מאד, והזמן גרם אז שמצב הישוב שבארץ ישראל הלך הלוך וירוד, ומאת ד' היתה זאת שמחלת הגלות תתגבר יותר. והאות של המים שדלו, סימן להתרוממות, מתאים הוא לרוממות רוח ישראל שבבבל על ידי השפעתו הגדולה של רב שמה, ועכירי, כי סוף כל סוף אין האורה והצלילות הנשמתית מצויה אלא בא"י, ועל כן הירידה המוכרחת של איתן התורה מא"י לבבל, עם כל הרוממות שבזה, יש בזה ג"כ עכירות. והצער הזה של העכירות, שיש כאן מכאוב נורא לאומה, זה ירד עד מעמקי כל חושיו הקדושים של רבן של ישראל רב, ומעיו חמרמרו מרוב צער ויגון על ההכרח של התעמקות הגלות וחייש במעיה. וכגון זה היה שמואל רוצה לרדת לסוף דעתו של גברא רבה דנא, שמצד אחד הוא מלא צער על ידי זה שהתורה גולה על ידו ממכון עוזה מא"י לגלות בבל, ומכל מקום הוא בעצמו הוא הנושא לזה, והמגשם בחיים את החזון הנורא הזה שיש בו גדלות ומרירות, התרוממות ועכירות, יסורים ושאיפה כללית גם יחד, שרק נשמה גדולה מאד יכולה היא לאחד בקרבה את הסתירות הנוראות הללו. על כן אמר לו, זיל תהי ליה אקנקניה.
שבת יד ב
גאזל אשכחיה לרב, אמר ליה, מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה. אמר ליה דכתיב "למען תהיה תורת ד' בפיך", מן המותר לפיך [בפיך]
.
ג. יחידי הסגולה שבבבל היו מקושרים לאהבת ארץ ישראל בכל לבבם, ורצו תמיד להביע את הוקרתם שהם מוקירים את ארץ הקודש. כמו שבכל התלמוד הבבלי פזורים הם הענינים המדברים בהערך הגדול של קדושת הארץ ומעלת יושביה, שהם מקושרים עם ההכרה של שלילת הגלות אפילו אם היא במצב טוב, בין מצד המעמד הגשמי של קיבוץ היהדות שבתוכה, בין מצד המעמד הרוחני שסוף כל סוף החומר הנושא את העם עליו הרי הוא הארץ, והגלות, האדמה הטמאה, מוכרחת היא להיות פוגמת את אור הקודש של התורה וכל המעלות הרוחניות העליונות שבכלל האומה. ואדמת הקודש, כשהיא תהיה הנושא המחזיק את האומה, עליה יחול אור הקדושה. והסימן לזה הוא העור אשר עליו כותבים דברי קדושה, שלא יוכל להיות מבהמה טמאה, אע"פ שיוכל להיות מעובד יפה מאד, מ"מ אין הקדושה האלהית מתקשרת עם החומר הטמא, וכיוצא בזה אין הקדושה הנשמתית שבאור ישראל יכולה להיות מתקשרת יפה עם הקיבוץ השוכן על אדמה טמאה. ורמז בזה להורות שרק איזה אונס גדול היה יכול לסבב את ירידתו של רב מארץ ישראל לבבל, אבל לא הטלת איזה ספק ביתרון הקודש הנצחי של ארץ ישראל, אדמת הקודש וגבול הקדושה והטהרה העליונה. ורב הורה לו על שאלתו, המרמזת את הענין של המאורע הזה של ירידתו לבבל מא"י, שכן מה שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה, שהוא מן הכתוב למען תהיה תורת ד' בפיך מן המותר בפיך, ואע"פ שהתורה הכתובה על גבי הפרשיות של העור אינה נאכלת, מכל מקום החומר המקבל את קדושת הענין התורני מוכרח להיות חומר טהור. והוא הדין שהארץ שבה יוכל ענין הקודש של כנסת ישראל להתקשר בה אינה ארץ אחרת כי אם אדמת הקודש הטהורה אשר היא ניתנה לישראל לאכול מפריה ולשבע מטובה, להשביע יחד את הגויה ואת הרוח הקשורים יחד בלולאות הקודש של אור התורה אשר מאיר הוא בברק אורו רק במקום אשר אוה ד' למושב לו ולא בארעא דחשוכא, ששם אין האור מתעצם עם החומר הנושא עליו את העם הגולה שהוא מוכרח להתעכב בה עד עת קץ.
שבת יד ג
דמנין לדם שהוא אדום, שנאמר "ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם"
.
ד. כדי לרמז על חבת הארץ, חוץ מצד הקדושה העליונה שלה שאין קדושת התורה ראויה להתדבק באמת כי אם על החומר הטהור של אדמת הקודש, רצה להזכיר גם כן את התכונה הטבעית שנתקשרה באומה לחבת הארץ על ידי שפך הדם של גיבורי ישראל, ששפכו דמם בקנאה רבה בעת המלחמות, כאשר רצה האויב המחריב לקחת מהם את ארצם לגרשם מתוכה. הדם האדום הזה, המורה על דבקות טבעית של מסירות נפש, הקבועה באומה בקשר עם החבה הנצחית של הארץ, הוא מתקשר עם ברית הקדושה של הארץ, עד שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתק את הקשר הקדוש הזה. ועל כן ראוי לדאוג, בעת אשר הסיבות גורמות חלישות קשר האומה עם הארץ, עד שגם גדול הדור הוא מוכרח לצאת ממנה, להזכיר את כל הדברים המקשרים את הכלל אל ארץ ירושתו, בין מצד הקדושה העליונה, בין מצד הצמידה הטבעית הקשורה בברית הדם והנפש הישראלית. מנין לדם שהוא אדום ופועל לדורות את הרושם החד והעמוק, בנוגע להקשר אשר לא ינתק לעד, בין העם הישראלי לארצו, הקדושה קדושת נצח.
שבת יד ד
המנין למילה שבאותו מקום, נאמר כאן "עורלתו" ונאמר להלן "ערלתו", מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי. אימא לבו דכתיב "ומלתם את ערלת לבבכם", אימא אזנו דכתיב "הנה ערלה אזנם". דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלתו שאינה תמה
.
ה. למלאות את ההגיון להמחשבה החודרת, שיסודות הקדושה הרוחנית מוכרחים להיות מקושרים בחומר, כמו שהנשמה פועלת בעולם הזה את פעולתה בגויה החומרית ודוקא על ידה, וכן הסגולה הישראלית היא מוכרחת להיות קשורה בנושא החומרי של ארץ ישראל, העיר על הערך הקדוש של הברית החתומה בבשרינו, שהבטחון של סגולת ישראל המתנחלת לדורות בה היא קשורה, ולא מספיק בשום אופן איזה תוכן של מילה רוחנית כמו מילת הלב, עם כל הופעת ערכו הנעלה מאוד בהמערכה המוסרית של האדם, ולא תספיק מילת האוזן והכשרת הנפש לשמוע ולקבל דברים נשגבים. כל אלה הם יכולים לשמש מפעלים, רק בזמן שהמילה החמרית הבשרית ממש, המשפיעה על דורות עולמים, היא נמצאת בתור יסוד המוסד לקביעותה של הקדושה על ידה. כשהערלה בכל תמותה היא מסתלקת מהגוף הבשרי על ידי קדושת הברית העומדת לדורות עולמים, אז יש הכשרה להסיר גם כן את חלקי הערלה של הלב ושל האוזן. והמילה היא דוקא באותו מקום העושה פרי, הבשר שעל ידו מתעלה גם כן כל התוכן הרוחני של הערלה החלקית. דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלתו שאינה תמה.
שבת יד ה
ואמר ליה מאי שמך קרנא אמר ליה יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה
.
ו. השם קרן משתמשים בו גם על האורה שהיא מאירה והיא אצילית ורוחנית - לגבי ההערכה - נגד הדברים החומריים הגסים, וגם השימוש של הבעה בשם של קרנא, קרן, הוא מתאים להקרן החומרית המגושמת. רב רצה להסיר מעליו את התלונה שבואו לבבל וירידתו מא"י היא תהיה גורמת איזו השפלה להקשר הנצחי של האומה עם הארץ וקדושתה, והקפיד איך לא הורגש שכל מגמתו של רב, להאיר עיני הגולה ולקשרם אל קדושת התורה, כדי שכל ההרגשות הנפשיות של הכלל יתעלו ויזדככו ויטהרו מהסיגים העכורים שלהם שבאו להם על יד[י] עזיבת התורה, ואז יהיה הכלל מוכן אל הגאולה ואל השיבה לארץ אבות, לבנות אותה ולהבנות בה בצורה של הוד והדרת קודש. ותפס את המשל של השם קרנא, שצריך להיות משמש למאור הרוחני, כמו "קרנים מידו לו", קרני שמש מזהירים, ואז תעשה העין את פעולתה בבהירות ובעונג, אבל אם המושג קרן יהפך לקרן גשמית בהכנסה בעין הלא תעוור אותה ותחשיך את אורה. כמו כן, מוכרח הוא לצאת אל הגולה, שנפלה בשקיעה של בורות ועזיבת התורה, למודה וקיומה, כדי שההרגשות הלאומיות הקדושות, שהן מקושרות אל חומר, הנושא של הארץ, אל הגזע והדם, כל אלה יתעלו משפל חומריותן הגסה ויכנסו במעלות האצילות והרוחניות המאירה. ואז יאירו עיני ישראל ויהיו מוכנים לגאולה ולתשועת עולמים לצאת מארץ מחשכים אל נוה האורה, ארץ הקודש.
שבת יד ו
זלסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שכרא, ולא אחוי ליה בית הכסא כי היכי דלישתלשל. לייט [רב] ואמר מאן דמצערן לא לוקמי ליה בנין, וכן הוה.
.
ז. רב בבאו לבבל חשב מחשבות על ישראל, להרגיע אותם גם בגלותם, כאשר ראה ברוח קדשו שהכרח הוא שתמשך הגלות ושהיא משמשת כור הברזל והכשרה לזיכוכה של האומה, כדי שתהיה מוכנת באחרית הימים לשוב לארצה ולחוסן יקרה וכבודה. על כן רצה שתהיה בבל כארץ ישראל עד עת קץ, ולא ראה שום אפשרות (להמשכתה) [להמשכו] של קיום האומה בתורתה כי אם כשישופר מצב הגולה ברוחניות ובגשמיות והיתה עינו נטויה ונשואה לההשבחה הזאת. שמואל וחכמים רבים עמו שחשבו שראוי להחיש את הקץ ולשלול את הגלות, חשבו שהגלות היא כמו רפואה המלאה צער ומכאובים, אע"פ שהיא מביאה אחרית טובה, אי אפשר לפרק ממנה את התכונה המצערת ומכאיבה. ובא הרמז עם המאורע הפרטי של מעמד גופו החולה אז של רב, שלטובת רפואתו היה הצער ענין מוכרח. וסימן היה זה גם כן להבעת השיטה שעמדו בה חכמי בבל, אלה שלא עשו עדיין את בבל כארץ ישראל, שזה חתחיל רק מכי אתי רב לבבל. ורב הקפיד על זה ואמר שהדורות לא ימשכו בקיום היהדות מתוך שלילה גמורה של הגלות המוכרחת עדיין להמשך, ומאן דמצערן לא לוקמיה ליה בנין, וכן הוה. והמשיך רב את מפעליו לעשות את בבל כא"י כדי לכונן על ידי התכונה הזאת את ההכשרה הדורית אל הגאולה והשיבה לארץ בעת אשר תבא עת הישועה.
שבת יד ז
חשאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי, מנין שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה, דכתיב "למען תהיה תורת ד' בפיך", מן המותר בפיך. אלא מעתה על גבי [עור] נבילות וטריפות אל יכתבו, אמר ליה אמשול לך משל, למה הוא דומה, לב' בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקליטור, איזה מהם משובח, הוי אומר זה שהרגו מלך. אלא מעתה יאכלו. אמר ליה התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה ואתה אמרת יאכלו. אמר ליה קאלוס
.
ח. ההכרה העמוקה, הקדושה והחודרת בקדושתה של תורה, הקשורה עם הברית אשר כרת ד' עם ישראל, שהיא אצורה בתורה שבעל פה, המגלה את חביון העז הנצחי אשר בתורה שבכתב, היא סופגת אל תוכה המון סגולות עליונות שהן נלקחות משרשי הקודש של טעמי המצוות בפנימיותן. אבל ההבנה הגסה והשטחית של הביתוסיות, שעקרה את הנפתים אליה מכרם ד' בית ישראל הגוי כולו, היא מציירת לה בכל דבר ענין של חק התורה רק משמעות גלויה מצומצמת בגבול החלש של שכל האנושי. ובמקום שיש לחשוב בדבר האיסור של כתיבת תפילין על עור בהמה טמאה בדבר הסגולות העומדות ברזי עולם, הגלויות רק לשליט בעולמו ברוך הוא, חשב הביתוסי, אחרי שהוגד לו הפסוק של "למען תהיה תורת ד' בפיך" מן המותר בפיך, שבאותו האופן שהוא וסייעתו מתיחשים לאיסורי מאכלות בכלל, רק מטעמים גלויים כמו עניני היגינא או נקיות וטעם טוב חומרי וכיוצא בהן, שכל אלה לא יספיקו להמשיך את האיסור גם על כתיבת התפילין על עור של בהמה טמאה, מכל מקום מפני הקשר הרפה שלהם עכ"פ באותיות השטחיות של תורה שבכתב כפי הבנתם הקלושה בה, חשב שמסתמא האיסור הזה הוא בא בתור הרחקה מאכילתם, לחזק את האיסור בלב, על ידי שגם דברים שבקדושה חביבים לא יכתבו גם על עורן של הבהמות הטמאות, ואם הדבר כן, הרי גם הנבילות והטריפות אסורות הן באכילה. על כן שאל לפי דרכו, אלא מעתה על גבי עור נבילות וטריפות אל יכתבו.
אמר ליה אמשול לך משל, למה הוא דומה, לב' בני אדם שנתחייכו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקליטור, איזה מהם משובח, הוי אומר זה שהרגו מלך. הראה לו שדברים שאין להם תפיסה מעשית, מכל מקום הם תופסים מקום גם בחיים הטבעיים של האדם, מפני איזה ענין רוחני מופשט, שהוא אות על מציאות הסגולה בתכונת הנפש האנושית. החשיבות של אותו ההרוג על ידי המלך היא סגולית, גם אחרי הירידה של חובת ההריגה, וכמו כן הטומאה הקשורה עם המין הטמא היא סגולית, שהיא מעכבת את אור הקודש שלא יוכל להתפשט על דברי הקודש, התפילין שנכתבים על עורו.
אלא מעתה (לא) יאכלו. כשבא לשמוע רעיון כל כך זר לו ונפלא ממנו, לא היה יכול לצייר שיש בתוכני הסגולות לא רק ענין כללי כי אם המון פרטים מחולקים למערכותיהם, ושיש בזה מה שאין בזה, ושדוקא הסגולה שבטומאת המין היא מעכבת את התגלות הקדושה של האותיות, התיבות ועניני הקודש שלא יתקשרו עם הנושא החומרי שלהם בהיותם כתובים על עור המין הטמא. מה שאין כן ביחש לאיסור האכילה של הנבילות והטריפות של המין הטהור בעצם, שאיסור זה אין לו יחש כי אם בקשר עם אכילתם לבד, ואין בהם שום דבר סגולי המעכב את הארת הקודש כשיכתבו דברי הקודש על עורם. ועל כן (אמר לו התורה) אמר לו אחרי ששאל אלא מעתה יאכלו, התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה ואתה אמרת יאכלו. ובעל כרחך תודה שהמון צבעים שונים ישנם בהסגולות המקושרות לכל טעמי תורה, גם לפי אותן הניצוצות הזעירים שיכולים הם להגלות גם ללב האדם עם כל הגבלתו המצומצמת. ובשמעו את הצד היפה שישנו בההסברה המגוונת הזאת, לא יכול עוד לעמוד בזרותו הגמורה, וגם על פי הרוח היוני הזר שקלטה נפשו בהיותה מתנכרה לעמו, אמר לו מכל מקום שהפעם הרגיש שכן יש הרמוניה יפה בהסברת הקודש ששמע מיסוד התורה המסורה, ואמר לו קאלוס.
שבת יד ח
טתני רב יהודה בר חביבא, אתרוג צנון וביצה אלמלא קליפתן החיצונה אינם יוצאים מבני מעים לעולם
.
ט. ישנם דברים בעולם שמה שנראה בהם שהוא טפל פועל הרבה על ההצלה של העיקר, ולולא הטפל החיצוני שבהם לא תבא לנו בשום אופן התועלת מן הדבר העקרי שלהם. ועל כן לא נהיה תמהים על החפץ, בשעה שנראה שענינים טפלים חיצוניים תופסים מקום חשוב בעולם, לעומת הדברים העקריים הפנימיים שהם יסוד חיי העולם לאמתתם, מפני שזולת הכח שפועל הטבע על ידי הטפל לא היתה התועלת של העיקר באה לנו. והוא דוגמא של אתרוג צנון וביצה, שאע"פ שהעיקר הוא הפנימי שלהם למדריגת התועלת הבאה מהם לכלכלת האדם, אבל מה יוכל להיות מהתועלת שבפנימיות אם לא יצאו מבני מעים לעולם. ועל כן הטפל שלהם, שהוא קליפתן החיצונה, מביאה לנו את הברכה השרויה בעיקרם. וזהו בנין אב לכמה דברים במציאות הגשמית ובמציאות הרוחנית שבעולם, שפעולת הטפל היא יסודית מאד לפנות דרך להתועלת הבאה על ידי העיקר, דוגמת אתרוג צנון וביצה שאלמלא קליפתם החיצונה אינם יוצאין מבני מעים לעולם, ורק הקליפה החיצונה הטפלה היא המכשירה לנו את ההנאה והתועלת היוצאת מעיקר הדבר שלהם שהוא ענינם הפנימי.
שבת יד ט
יכי אתי רב דמי, אמר מעולם לא טבע גברא בימא דסדום
.
י. סדום, מקום ההשחתה, שנשאר בעולם להורות כי הצדקה היא מקור הקיום והרשעה היא מקור השחתת העולם, ואיבודה של סדום מפני שרחקה מצדקה "ויד עני ואביון לא החזיקה", הרי הוא בא ללמד את כל האדם להחזיק במדת הצדקה. ונמצא שהפיכת סדום, שמזה נשאר ים המלח שהוא ימה של סדום, היא היתה סבה לקיום העולם. ורמז לזה הוא מה דלא טבע גברא בימא דסדום.
שבת יד י
יאאמר רב יוסף, הפוכה סדום והפוכה מיליה, גברא הוא דלא טבע כשורא טבע.
.
יא. שני דברים ראויים הם להיות מצטרפים להעמדת העולם: קיום החיים ושכלול הבנין, שהוא תוכן של תקון החיים. וסבר רב יוסף לומר, שאם הרשעה הצפונה בלב האדם שנתגשמה בסדום, גם אחר איבודה, שעושה רושם של קיום החיים בעולם, מהא דלא טבע גברא בימא של סדום, אבל הבנין של העולם מוכרח הוא לקחת את רושם חזוקו ממקור יותר נשגב מאשר מהרושם של מהפכת סדום. ועל כן גברא הוא דלא טבע מפני שרישום של קיום החיים ודאי בא מתוך ידיעת הפיכתה של סדום בעון מאסה את הצדקה. כשורא טבע, להביא גם כח בנין ושכלול לעולם לא יספיק הלימוד הבא מעונשם של רשעים, כי מקור יותר עדין ויותר טהור זקוק הוא להביא את העולם לבנינו והתפתחות שכלולו.
שבת יד יא
יבאמר ליה אביי, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא כשורא שאפילו בכל מימות שבעולם לא טבע, אלא אפילו גברא דטבע בכל מימות שבעולם, בימא דסדום לא טבע
.
הטבע בעצמו מעורר את העולם לבנין ולשכלול, וכשרק רישום הרשעה הולך ונמחה ממילא אור החסד והצדקה הנטוע בנפש האדם הולך ופורח, והעולם מתבסס על ידו. ועל כן נשאר הטבע הרגיל, דכשורא לא טבע, על מכונו. ובנין העולם הולך הוא בשכלולו, מאז נמחקה הרשעה הגמורה של סדום מבמת החיים. וקיום החיים, שהיה עלול להתמוטט מצד הרשעה של עקירת חוש הצדקה מן העולם בגישומה בסדום, זה נשאר בולט בתכונת ימא דסדום, דגברא לא טבע , בתואר משונה מכל מימות שבעולם , להורות על קיום החיים הבא להתחזק בצורה פלאית על ידי איבודה והפיכתה של סדום. וכשורא , סמל הבנין והשכלול של העולם, נשאר על עמדתו הטבעית, דלא טבע בימא של סדום, כדמות הטבע הכללי, דלא טבע גם בכל מימות שבעולם. וצד החידוש הזר הוא, דאפילו גברא, דטבע בכל מימות שבעולם, בימא דסדום לא טבע.
שבת יד יב
יגשלח ליה רבי ינאי למר עוקבא, לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל
.
שלח ליה, שדורי משדרנא לך דלא תימא צר עין אנא, אלא הכי אמר שמואל, טובה טפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים [] ערבית מכל קילורין שבעולם. החכמה היא מחדשת תמיד דרכים חדשים, אמצעיים רבים, להיטיב מצב האדם, לרפאו ממחלותיו, להצילו מכל הדברים שיכולים לפגוע בו. אבל ברבות המדע וכפי אותה המדה שההמצאות החדשות הולכות ומתפרסמות בעולם, ככה הולך הוא ונשכח המעמד הפשוט הטבעי של האדם, שהוא משמש הרבה פעמים בסיס יותר איתן לכל עמדת הצלתו, מכל הפעולות, מכל החשבונות היותר רחוקים שחדשה המדע[]ות. הדבר הזה נוהג לא רק בעניני הבריאות והדברים החומריים, כי גם בהדברים הרוחניים, במעלות הנפש, בהשגות עליונות ובמדריגות גבוהות, גם כן אחרי כל העליוניות שבחכמה ובחסידות, כל מה דפשיט טפי מעלי2 . והפשיטות המוסרית והעבודה הטהורה שבפשטות, היא מאירה את העינים הרבה יותר מכל ההתחכמויות הרחוקות, שהנן רק טפילות, לחזק ולפאר על ידיהן את היסוד הפשוט, אבל עיקר הכל היא ההדרכה של התמימות הפשוטה, "תמים תהיה עם ד' אלהיך"3 . אמנם היכולת העליונה, רכישת השכל בכל דרכיו, והדעת העליון הבהיר עם כל הרחבות, זה צריך להיות נמצא בכחו של האדם, כל אחד כפי מדריגותיו, כאשר תוכל נפשו שאת, אבל הדרך הכבושה שצריכה להיות הקבועה והתדירית, היא התכונה הפשטנית הבריאה, היתירה בערכה מכל התולדות המחוכמות. וכזו היתה התשובה הנבונה, על המשאל של שליחות הקילורין דמר שמואל, החכים4 , האסיה5 , הירחינאה, הבקי בשבילי דרקיע, והצולל במעמקי המדעים כולם, יחד עם תורתו הגדולה העמוקה והרחבה, עם קדושתו העליונה וטהרת מדותיו הקדושות. אמנם השיב לו מר עוקבא, הנשיא, רב ההדר: שדורי משדרנא לך, דלא תימא צר עין אנא . יהיה זה אצור אצלך כמו שהוא מצוי אצלי, אבל השימוש התדירי, לא יהיה מיוסד על ההמצאות הגדולות, כי אם על הפשטות התמימה, הנותנת בריאות וחיים לגויה ולנשמה. הכי אמר שמואל, יפה טפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, מכל קילורין שבעולם.
שבת יד יג