מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעל כפות המנעול; דרשות לימי התשובה וליום הכיפורים — אפילוג
אמיום ראשון לאחרית הימים
ב(אירוע רוחני)
גמה קורה בעולם?
דעם התיחדותם המחודשת של המלך והמלכה בחג שמחת תורה, יצאו היהודים לחגוג כשספרי הברית בידיהם. היתה זו שמחת חתונה אמיתית. היהודים חגגו את גורלם שנבחרו להיות עמו של המלך, ושנטע חיי עולם בתוכם, ושהמלך והמלכה השלימו.
הקצב האירועים היה מהיר ביותר, והסיפור החל רק לפני שלושה שבועות.
ורמזים על העומד להתרגש, בדמות ערפלי בוקר קרירים, וצללי ערב שהלכו והתארכו, נשלחו לאוויר העולם עוד לפני כן.
זהללו עוררו בנו ריגושים עזים, ציפיות ואף חרדות. משהו עומד להתרחש, מישהו עומד להגיע.
חמשוררים כתבו שירים:
טומישהו בא ואמר:
יכבר קרבים ימים נוראים.
יאהקיץ עבר.
יבובגן נשר האגס
יגלתוך עשב מצהיב.
ידמישהו בא ואמר:
טוהקיץ היה קצר.
טזוקצר עוד ממנו
יזהיה האביב.
יחובלילה היה על הכותל
יטארוך צלו של הנר.
כהשכנים כבר ארזו
כאגם אנחנו
כבלא נשאר.
כגבעיר מחכים לנו
כדולימים נוראים.
כהעם התפוגגותו של חום הקיץ, פגה גם התלהבותנו. נחפזנו לסיים את משחקי הקיץ שעל חוף הים, לפני שיהיה קר. נדחפנו לארוז ולחזור מהר ככל האפשר העירה. מה שבטוח בטוח.
כוהזמן מת כשכבה הפנס בחדר השינה של המלכה.
כזמת אב ומת אלול ומת חומם.
כחתקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו' – איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה.
כטהפנס האיר באור רומנטי את לילותינו, והעניק לנו הבטחה לעתיד טוב יותר. עתה עם השתרר העלטה נפלה עלינו אימה. מי יודע – האם תתעורר מחר השמש ואור חדש על ציון יאיר?
להמלך נעלם. אומרים שברח לגלקסיות רחוקות. המלכה, שיחסיה עם המלך כבר מזמן לא היו תקינים (כבר מזמן הוציאה את ערסה מחדרו, וכבר מזמן לא יכלו להביט איש בפני רעהו פנים בפנים. שרויים היו בתערובת של רגשות אשמה ובושה, והם העדיפו להתנכר ולשחק כאילו), נתקפה בבעתה ונבהלה.
לאהענין לא פשוט כל ועיקר.
לבאבי ז"ל היה יושב בערוב ימיו ובוהה ארוכות מול חלונות חדרו.
לגהיה הופך וחוזר ומעלה את זכרונות חייו. את ההתחלה, התקוה, ההבטחות. האכזבה.
לדאיפה שגה? במה טעה?
לההוא סיים באכזבה מרה. המלכה נקמה בו וזרקה אותו מחדרה.
לואל תשליכני לעת זקנה – התפלל כל ימיו, ועתה הושלך.
לזהוא ידע שזה הסוף, והיה חוזר ומהרהר: איפה טעה? במה שגה?
לחובעצם כבר לא היה איכפת לו.
לטנשארו זכרונות ילדות, ובחרות עליזה ורפודת חיזורים. "זכרתי לך חסד נעוריך".
מהזכרון הינו מה שהיה ונשאר בנצח כזכרון. הסינתיזה של היה, ולא יהיה ונצח.
מאעכשיו כשהזמן נגמר, צפים הזכרונות.
מבספר הזכרונות: ר' נחמן מברסלב לימד שספר הזכרונות הוא הלב של העולם, שנאמר: "כתבם על לוח לבך", והם הרחמים. הנחרצות של הסופי הנחקק בנצח. ולנצח.
מגהוא התגעגע אל מתיו. זוהי נוסטלגיה וכיסופים.
מדבסוף השנה נגמר הזמן וצפים הזכרונות.
מהאבל זהו הדין, והחשבון שלא היה יכול להיות אחרת, אבל בעצם זה לא משנה, ובחשבון אחרון גם המילה 'יכול' איננה אלא מילה אנושית. ואלוהים הוא מה שהוא ו"לא אדם הוא להנחם", ו"מי יאמר לו מה תעשה"?
מואין לך אלא לכרוע ברך.
מזולקבל את הדין בהכנעה.
מחאבל ר’ נחמן אמר שרק מי שחטא בעצמו יכול לשפוט, ואלוקים צריך כפרה על שמיעט את הלבנה (כיבה את הפנס בחדר של המלכה), ולכן רק הוא יכול לשפוט. ובעצם כל שפיטה איננה אלא שפיטת עצמך. כך שאלוקים שופט אותנו בכך שהוא שופט את עצמו. "הביאו עלי כפרה" על שכיביתי את הפנס והפרתי את השויון – אמר. וגם את זה לימד המגיד ממזריץ', ופירש את הפיוט "וביד כל אדם יחתום" – שהאדם בעצמו חותם את גזר דינו. החתימה הינה מה שהוא.
מטהשוטר ביקש ממני שאחתום על הרפורט. סרבתי בטענה שנעשה לי עוול. אבל הוא אמר שהחתימה איננה הודאה באשמה, אלא הודאה בכך שקיבלתי את ההזמנה למשפט. אבל מקאפקא למדתי שההזמנה למשפט היא היא המשפט.
נובכלל כדאי כבר להודות באשמה, לחטוף ב'זבנג וגמרנו', מאשר להתענות בעינוי הסיני של הספק, עד שיוצאת לך הנשמה.
נאלכן מתפללים היהודים בראש השנה. עושים, גומרים, בשביל מה לחשוב כל כך הרבה?
נבעוד למדתי מקאפקא שהשער נסגר. – זאת כונת תפילת נעילה שלי.
נגאלא שצריך לתקן את הסיפור של קאפקא ולחבר לו סיום אחר:
נדלא מתים כשהשער נסגר, חוזרים הביתה. כאשתקד. זהו המשפט (שם מחכה הזמנה נוספת, אין לאן לברוח).
נהקביעה אכזרית: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך" (-אתם המהרהרים על המוות כגאולה, שימו לב, אין לאן לברוח. את זה למד הנביא יונה).
נואבל גם את זה הפך ניטשה לחגיגת החזרה הנצחית הדיוניסית. אשף זקן ורמאי.
נזטשטוש הרפאים של קאפקא הינו המיסטיקה של זמנינו. הוא היה יהודי, ואור הצהרים הכאיב לו.
נחהוא היה לא כאן ולא שם.
נטאבל הטבטוני המשופם אהב דוקא את שמש הצהרים העזה וסלד מהרומנטיקה הרכרוכית הירחית של היהודים.
סר' נחמן אמר שהצדיקים יכולים להתקיים רק בצל. ושהמבט הלטוש של הרשעים, המבט הניטשיאני של שמש הצהרים העזה מפוגג אותם. ושלכן אלוקים מטיל צל בעולם, כדי שהצדיקים יוכלו להתקיים. רק בצורה כזו הם יכולים להתנגן. משום שהם קיימים במה שלא קיים.
סאהצל איננו אלא העוול שאלוקים עושה בכך ש"צדיק ורע לו". זהו הצל שהינו הפרדוקס, שהינם הרחמים.
סבהרחמים, הרחמים – זה טיבו של השדר?
סגאך האם ישנה הבטחה נוספת מעבר לרחמים?
סדעוד אמר ר’ נחמן מברסלב, שהעולם נברא בשביל הרחמים, והרחמים הינם תוצאה של הפרדוקס הבלתי אפשרי העומד ביסוד הבריאה.
סההדיסוננס, שהינו החלל הפנוי והבלתי אפשרי, הוא היוצר את הרחמים.
סוהוא הבס של ההויה, וכפי הנראה אלוקים אוהב את הצליל הזה. ברחמים הוא מוצא את אנושיותו, ובעצם זה העיקר.
סזיהודה עמיחי שר: אם הא-ל לא היה מלא כל כך ברחמים היו יותר רחמים בעולם.
סחאבל אני לא אוהב את עמיחי, הוא וירטואוז של מילים, צבעוניות, אך הן לא יוצאות מהלב. ר’ נחמן הרבה יותר אנושי.
סטאבל מאז שכתבתי מילים אלו יהודה עמיחי הלך לעולמו, וכבר אין לו צורך ברחמים בעולם, ולא יפה לכתוב עליו ככה.
עואולי בכל זאת נמצא הוא עכשיו בא-ל המלא רחמים?
עאמי יודע?
עבובכן נתברר שהאזהרות לא היו לשוא, והפנס כבה.
עגהיה שקט. והיתה עלטה. סירנת השופר החרידה את אויר העולם, וקול דממה דקה נשמע.
עדבכל אופן, אחרי כל טקסי ההיטהרות, הסליחה וההתקדשות שב ונדלק שוב הפנס.
עההמתח התפרק בשמחת שחרור עצומה. ובחורי הישיבה יצאו בריקוד של "ושמחת בחגך" ובשירת "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".
עוהבנות צפו מהיציעים ובחרו להם חתן. עולם חדש נולד עם השלמת המלך עם המלכה.
עזבעבר השידוכים נעשו באופן שונה במקצת. הבנות היו יוצאות לחולל בכרמים (גם ביום הכיפורים, לא רק בט"ו באב), והבחורים היו דוקא אלו שחטפו להם כלות.
עחזווג החתן והכלה לא היה פשוט כל ועיקר והיה כרוך במאמצים מרובים.
עטלשם כך היינו צריכים לחזור למחוזות ילדותינו, ולנבור עמוק עמוק בשכבות הטמירות של הוייתינו.
פכשהיינו ילדים נהגנו לבנות אוהל מסדינים ישנים ולהתחבא בתוכו.
פאתחושת השהיה במי השליה היא חויה יוצרת סמלים שניתן להעלותם מחדש מהזכרון הבלתי מודע.
פבתחושת ההיות אחד עם היקום מתפרשת כהעלאה מחדש בתר-לידתית של ההרגשה שנחוותה בפועל במי השליה לפני הלידה.
פגהסוכה הינה חזרה לרחם. רחם = רחמים. הסוכה היא יסוד דאימא, שהיא הרחם של האם.
פדחוזרים אנו להתכללות הפנתאיסטית ברחם האם. ישיבה זו מושכת אורות מקיפים מחיצוניות בינה.
פהפירוש: אור מקיף, היינו אור שלא חודר לתודעה, על-מודע. הוא הנחת יסוד שמתוכה אנו חיים, אך איננו מודעים לה.
פוהשתייכותנו לעולם אחד, יכולתנו להבין אחד את רעהו, מקורה ב"אפיפה" (מונח של סרטר) האופפת את פרטי החברה – זוהי חיצוניות בינה.
פזהאור המקיף הינו משאב שמתוכו שואבים אנו את ערכינו, וממנו נובעים יצירותינו.
פחהמטלה האנושית הינה להמשיך אורות מקיפים ולהפכם לאורות פנימיים. להעלותם למודעות. לבנות כלים, ליצור שפה, שתוכל להכיל אורות אלו, הגבוהים מהאורות הפנימיים המודעים.
פטההתכנסות לסוכה (תנועה של התכרבלות) הינה חזרה למצב הילדותי, זאת כדי לחדש את אפשרות היצירה.
צהחזרה לרחם, מתפרשת כאמור כחזרה לילדות פנתאיסטית. היא מושווית בספרי קבלה כטבילה במקוה, או כזריעה באדמה, פעולות המוגדרות לפי ההלכה כפעולות של היטהרות.
צאיש בחזרה זו פירוק של התרבות והתמזגות עם ההויה.
צבאספקט זה זהה עם דמות האם החיובית הידועה מכל התקופות ומכל התרבויות. זוהי האם של האהבה, זוהי הדמות הבלתי נשכחת בה קשורים החיים והמקורות המסתוריים של הצמיחה וההתחדשות, האהבה שכוללת חסות ודאגה ובטחון, והשלוה העמוקה שבה הכל מתחיל ובה הכל נגמר. אֵם היא מה שקרוב ומוכר ומה שנסתר ורחוק, כמו הטבע (יונג).
צגאת הפן השני, הליבידיאני, יטול על עצמו הלולב (ספירת היסוד, צדיק חי העולמים), ונענועו (-זווג) הוא זה שימשיך את האורות המקיפים פנימה.
צדהלולב עצמו מסמל אף כלי זין, כידון או חץ. התוקפנות – "דרכו של איש לכבוש".
צהתפקיד השהיה בסוכה הוא להטעין את הלולב ולהמשיכו בחסד. מיניות חסרת חסד הינה יצריות חסרת אינטימיות; שתלטנות חסרת פנים. סופה בושה והתנכרות של איש לרעותו. "והיה ביום ההוא נאם ד' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".
צוהחסד מעניק אינטימיות, אלמלא כן זו איננה אלא התלהטות, אש וזיקוקין, המביאה לשבירת הכלים.
צזהסוכה הינה סינתזה בין הסתגרות להתחברות. המחיצה סוגרת אותי בסגירות שאיננה מפרידה אותי מהחוץ, אלא מחברת אותי אליו – החוץ עצמו הופך להיות הבית שבו אני מתכרבל.
צחמבעד לסכך צריכים לראות את הכוכבים.
צטהאימא מסמנת את ההתכללות, לעומת זאת הלולב את הפן הגברי האקטיבי.
קדפנות הסוכה מתפרשות אצל האר"י ז"ל כחיבוק.
קאהן אינן אוטמות את הסוכה מהרעשים של הרחוב, אך מסוככות מפניהם. רעשים אלו אינם חודרים לסוכה.
קבנוצר מעגל, תחום שהחול שבחוץ, איננו יכול לעבור דרכו. תחום זה נוצר באופן דיאלקטי דוקא משום שהינך שומע את הרעש, אך הוא איננו חודר אליך.
קגהדפנות ממלאות לכן פונקציה כפולה: מחד הן יוצרות תחושה של התכרבלות בחוץ עצמו, בהויה עצמה. הן צריכות להתקיים, אלמלא כן נבלעים אנו במרחבים ותחושת ההגנה לא קיימת. אך רפיפותן מכוננת תחושה שבה אנו נבלעים בטבע עצמו, אך לא נמחקים בו, אלא נמצאים בו בבית המוכר והאינטימי.
קדהפונקציה השניה אוטמת אותנו מהחוץ הרעשני, שאיננו חודר למעגל הקדושה. אך אטימה זו מכוּננת דוקא ע"י הניגוד, שכן הרעש נשמע, אך נשמע כניגוד, כמי שמאיים מבחוץ ומתגודד על הדפנות, אך איננו חודר פנימה.
קהחזרנו למה שהיינו פעם. נולד זמן חדש, תינוק חדש. התחדשות הבאה בעקבות ההתפוגגות והחזרה.