מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעל כפות המנעול; דרשות לימי התשובה וליום הכיפורים — הארת הקץ
אהארת הקץ
בשיחה לנעילה, יום הכפורים תשס"ד
גפתיחת שערים בעת הנעילה
דפתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום.
הנעילת שער היא המבוא לפתיחת שער. נעילת השער היא הסיכוי לפתיחת שער.
ורק בעת שאדם נקלע לדרך ללא מוצא – שם נפתחים סיכוייו, שם מתגלים שעריו. הפרספקטיבה הממשית היא רק בשעת הנעילה. תפילת הנעילה יש בה משהו מנעילת המיתה – יום הכיפורים 'מאותת' לנעילת-שער של הקיום, וזה עצמו מעורר וידוי. ואכן, בגמרא נראה שעיקר הוידוי הוא בשעת נעילה.
זת"ר: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה, אבל אמרו חכמים יתוודה קודם שיאכל וישתה שמא תיטרף דעתו בסעודה. ואע"פ שהתודה קודם שאכל ושתה מתוודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר תקלה בסעודה. ואע"פ שהתוודה ערבית יתוודה שחרית; שחרית יתוודה במוסף; מוסף יתוודה במנחה; במנחה יתוודה בנעילה.
חנראה שעיקר הוידוי הוא עם חשיכה בערב יום הכיפורים, אולם בגלל תקלות של סעודה מפסקת והחשש שמא יחנק, עבר עיקר הוידוי לשעת הנעילה.
טוידוי בשעת הנעילה, ובצום דווקא, אינו דומה לשאר הוידויים הנאמרים ביום הכיפורים; יש וידוי מתוך התבוננות וחשבון נפש, ויש וידוי אחר: הוידוי בעת הנעילה, וידוי שהוא תוצאה של הכרה פתאומית של האדם את מצבו, וידוי המזכיר את דברי הזוהר: "'כי לא יראני האדם וחי' – הא בשעת מיתתו רואה".
יהפרספקטיבה הריאלית המסכמת את קיומו של האדם וגורלו, היא רק בנעילה.
יאישנו מובן נוסף, ואולי אף נוקב יותר, לוידוי בשעת הנעילה. האמוראים נחלקו אם נעילה היא נעילת שערי שמים או נעילת שערי העזרה. גם בנפש יש מובן של נעילת שערי שמים: גורלו של האדם פעמים מזמן אותו לדרכים ללא מוצא, לאימת הקיום. ישנם אנשים שבעקבות אסון שפקד אותם או מחלה קשה שהתמודדו איתה – נפתחו ליכולות חדשות וחידשו את חייהם.
יבאולם יש גם נעילת שערי עזרה, נעילת שערים הנעשית באופן בחירי-רצוני. אדם מחליט, באופן לא מודע, שעליו להתכנס בעצמו ולהינעל. היכולת הזאת לנעול את השערים דווקא מכוח הבחירה, היא העשויה לזכות את האדם בפתיחת שערים. רק מי שמסוגל לנעול את המחשבות הישנות עשוי לזכות להארות חדשות. אולם הבעיה היא שאדם אוהב את המוכר והידוע, וקשה לו לעזוב את הישן והרגיל וללכת לקראת החדש והבלתי מוכר. שעת הנעילה היא השעה להיפרד מהמחשבות הישנות. זו השעה לדמיין מחדש, לשרטט נקודות דמיון חדשות בקו האופק, לרצות מחדש, לחלום מחדש. זהו החסד של שעת הנעילה – הזדמנות לאדם לנעול את השערים ולהיפרד מעצמו בגירסה הישנה. אסור לנו למחזר את עצמנו, וצריך באומץ ובגבורה להתנער, להתעשת ולהיענות לרגעי חסד הנעילה.
יגעיצומו של יום מכפר
ידאנחנו יודעים שעיצומו של יום מכפר, אבל מדוע עיצומו של יום מכפר? מה יש בעצם היום הזה שיש בו כדי לכפר?
טוישנה הארה גבוהה דווקא בתודעת הקץ והחידלון. אדם רואה את הזמן כנעוץ בנקודה עלומה בעתיד, נקודה בה יהיה טוב יותר, נקודה בה יתוקנו קלקולי ההווה. אדם אינו מוכן לעמוד מול חרדת המציאות הנוראה כפי שהיא. אדם אינו מוכן לחיות בתחושה שהרגע ההוֹוִי של העכשיו הוא תמצית הכל, ועמדתו ברגע זה, כאן ועכשיו, תיקבע את גורלו בעולם הזה ובעולם הבא.
טזכאמור, ישנו דמיון רב בין דין המיתה לבין דין יום הכיפורים. בתודעה הרגילה, אין אפשרות לדמיין את יום המיתה היות שעצם עולם הדמיון כפוף למציאות תודעתית של המשכיות הזמן ולא של הפסקתו. ואם הבאנו את דברי הזוהר שרק בשעת המיתה ניתן לראות את פני ד’, משמע שהחיים עצמם הם המניעה מלראות את אלוקים.
יזעיצומו של יום עשוי לאפשר ולפתוח לאדם ראיה לה זוכים רק בשעת הפרידה מן העולם, בקץ. את אותה נקודה של "הא בשעת מיתתו רואה".
יחאנסה להסביר את הנקודה הזאת: ישנה הארה של יום הכיפורים, שאין כל אפשרות לתאר אותה, או אפילו: לצפות אותה. אדם רואה את החיים כמות שהם – 'זה מה יש', בלא אשליות וללא כל משוא פנים. בנקודה זו הזמן נעצר, נגמר, והחיים מוארים בבהירות עצומה.
יטזו תחושה של קץ וחידלון, אבל דווקא תודעה זו היא היא מקור הכפרה של האדם.
כיש בקרבנו רווקים שבכדי להינשא צריכים להיפרד מהרווקות שלהם ולהגיע למקום אחר, מקום שיאפשר להם להיפתח, להתרכך ולראות אחרת את עצמם ואת דרכם. ישנם זוגות צעירים שבכדי לממש את נישואיהם צריכים להתהפך ביחס למה שהיו קודם לנישואיהם. חולים במחלות שונות עשויים לשפר את מצבם, ככל שיפַּתחו לעצמם ולמחלתם ויתבוננו על תקינות הגוף מזוויות חדשות.
כאלהיות צדיק
כבואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר: "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני", ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים – הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר: "לפתח חטאת רובץ". ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר: "כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון". כי לי תכרע כל ברך – זה יום המיתה, שנאמר: "לפניו יכרעו כל יורדי עפר", תשבע כל לשון – זה יום הלידה, ...ומה היא השבועה שמשביעין אותו – תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו – הריני נוטלה ממך.
כגהגמרא מתארת את המתח שבין הטוב הנמצא ברחם לבין העולם שהוא פתח החטא.
כדעולה מדברי הגמרא, שהיא מאד פסימית בנקודת ההסתכלות ממנה היא באה, פסימיות הטוענת שהזיכרון הטוב ביותר בחייו של האדם הוא בתקופת העובריות ברחם – "מי יתנני כירחי קדם". נראה שיש כאן מכנה משותף מסויים עם אותן תיאוריות פסיכולוגיות המתארות את הלידה כטראומה, כ'היזרקות' מהרחם, ואת הקיום האנושי כשאיפה אינסופית לשוב אל אותו מקור – אל הרחם.
כההתיקון להיזרקות אל העולם הוא ההשבעה, ההתחייבות להיות צדיק וטהור. אולם, מה משמעות הסטירה של המלאך? מדוע משכח הוא את תורת הרחם? מה פשר השבועה?
כוניתן לומר שהמעבר מהרחם לעולם מחייב נטישה של 'תורת הרחם', כר' זירא שהתענה מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל. ברחם, הדומה לעולם התוהו, יש הסתופפות באור האין סופי, אולם בעולם התיקון יש שבועה ונדר, יש הכרעה של קבלת עול-מלכות-שמיים, יש נעיצה עצמית בנקודה מסויימת שממנה ועליה יבנה כל העולם הפנימי והנפשי שלי. משל ליחס שיש בין בחור ובחורה הנפגשים ב'דייט' אחד עם השני. בשלב מסויים של ההיכרות צריכה ליפול הכרעה. ההכרעה אינה נגזרת מכל מה שהבשיל והתעצם עד לרגע ההכרעה. ההכרעה היא 'דילוג וקפיצה' והיא מתאפשרת רק מתוך נטישה של מצב הספקות והתהיות – נטישה של 'תורת הדייטים'. ההכרעה היא פרי הרצון החופשי שלא קדם לו דבר. ההכרעה של האדם לקבל עול מלכות שמיים, איננה פרי של תורה אלא כינונה של תורה. מקורה הוא הרצון החופשי הקודם לכל חכמה.
כזהשבועה שמשביעין את התינוק היא עומק הרצון החופשי. ההכרעות של הקיום אינה פרי של תורה והגות אלא פרי של שיכחתם. התורה והחכמה ממלכדות את האדם באשליות 'רחמיות' ולא ממשיות. הריאליות הקיומית נעוצה ברצון החופשי שמקורו באין ובספירת הכתר שלמעלה מן החכמה. ברור שהלימוד והתהיות הן תנאי קודם והכרחי גם לגילוי הרצון, נשמע קודם לנעשה, אבל מבחינה אחרת נעשה לא רק שקודם לנשמע אלא אפשרי רק בנטישת הנשמע.
כחברגעים אלה ראוי להיפרד ממחשבות התשובה, מהניגונים המוכרים ומכל ההקשרים של ימים נוראים. כל אלה שוב אינם רלוונטיים. זהו זמן להישבע להיות צדיק, לקבל עלינו עול מלכות-שמים – שמע ישראל ד’ אלוקינו ד’ אחד. הרגעים האלו הם רגעי שיא באינטימיות שלנו עם עצמנו. נתאר את רגע פרידתנו מהעולם – אין מקום גם להרהורי תשובה אלא להיות אחד עם עצמנו – ד’ אחד. האחדות היא עם ההוויה, עם כלל האנושות, עם כל יושבי תבל.
כטאלו רגעים של חסד והארת פנים המקבלים את פנינו דווקא על רקע הנעילה.
ל*
לאמה כל זה אומר לכל אחד מאיתנו ברגעים אלה?
לבהמקום של החידלון הוא מקום הכאבים. הכאב משקף את הפער הנורא שבין ההתנהלות החיצונית של הקיום, לבין תהומות הרצון הכמוס הכוסף לגאולה, לשלמות ולאמת. התרבות המערבית רואה בכאב גיבנת שיש להיפטר ממנה, ותעשה הכל בכדי להמציא 'נתיבים עוקפי כאב'. אולם האמת היהודית היא שהכאב הוא המקום שיש להימצא בו. הוא ההשגחה, הוא מקור החסד המאותת לאדם את מצבו האמיתי. אל תברח מן הכאב אלא תהיה בו, תיפתח אליו, תשהה בו. הסיכוי שלך נמצא במקום של הכאבים!
לגיש בתוכנו אנשים כואבים – זוגות חשוכי ילדים, רווקים או רווקות ששנותיהם הצעירות כבר חלפו ואינם מצליחים להינשא, יש מאויימים ממחלות וכו'. נקודת המוצא היא שהכאב הוא המוצא, אתה חייב להימצא במקום של הכאב. עיקר הכאב אינו הכאב אלא אי קבלתו וההתנגדות כלפיו. הכאב אינו אויב אלא ידיד. הוא אינו דין אלא עומק החסד. הנעילה היא הבשורה של סיכוי להפתחות למקומות חדשים שלא הכרת ולא דרכת בהם. למשל: המחלה אינה אלא ראי להתנהלות גופנית, נפשית ורוחנית לא תקינה ולא ראויה. אי היכולת להתקשר עם אישה היא ראי למילכודים אישיים הטעונים התמודדות מתוך אמפתיה של אדם לעצמו ולחולשותיו. וכן הוא ביחס לכל קושי וכאב.
לד*
להאני מבקש מחילה וסליחה מכל מי שחלילה פגעתי בו, ואני מוחל מחילה גמורה לכל אדם, ומודיע שאין בליבי על שום אדם בעולם.
לונוסיף ונבקש מבעל הרחמים שישלח עזרה וסייעתא לכל המשוועים לעזרתו, ובמיוחד לאנשים ונשים בתוכנו שסובלים מצרות כאלה ואחרות.
לזאנא ד’, יהיו נא אמרינו לרצון מלפניך, ותיטיב לנו החתימה, ותהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך, ויגָמר דיננו לטובה.
לחאל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה.
לטד’ הוא האלוקים.