מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעל כפות המנעול; דרשות לימי התשובה וליום הכיפורים — אימה וחרדה
אשיחה לנעילה, יום הכפורים תשנ"ה
בואתה יודע שאחריתינו רמה ותולעה, לפיכך הרבית סליחתינו.
גותלמדנו ד' אלוקינו להתוודות לפניך על כל עונותינו למען נחדל מעושק ידינו.
דלעיתים נדירות בחיינו זוכים אנו ביום הכפורים לאימה של ממש, לחרדה. הצום, העינוי והתפילות הולמים בפני האדם את מוגבלותו ותלותו, את היותו כלוא בעולם, את מותו הודאי. אימה זו שאדמו"ר הזקן מתאר אותה כרעש הגדול של השרפים וחיות הקודש, שמזיעתם נובע ויוצא נהר דינור בו נידונים הרשעים, מפרקת ומפוררת את האינטימיות המוכרת, החמימה והיום יומית, הורסת את האגו השאנן ובטוח במציאותו. זוהי ודאי יראה, בעתה אמיתית, מאותו סוג שאולי חשנו כשהיינו ילדים ונשאנו עינינו לשמים האין-סופיים זרועי הכוכבים, שסיפרו לנו עליהם שיתכן שכלל אינם קיימים כבר, משום שאורם יצא לדרכו שנים רבות עוד לפני שנולדנו.
האימה זו, המפגישה אותנו עם פניו הנוראיות של האלוקי, מתוארת בדברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות יסודי-התורה:
ווכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה וכו', כמו שאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו".
זזו עמידה ממשית מול הנצח, ותוצאתה מתוארת היטב בדברי ישעיהו: "ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים ונשגב ד’ לבדו ביום ההוא".
חהאימה של יום הכיפורים, התגלות פניו הנוראיות של האלוקי ביום הקדוש והנורא, איננה רק ביום הזה, אלא נכונה היא לכל יום מימות השנה, אלא שיום זה מיוחד ומסוגל להתגלות זו.
טהאימה עלולה להביא לשיתוק. האם יש לה תפקיד חיובי? אנו מתפללים "ובכן תן פחדך" – האם אנו מעונינים שהקב"ה יפחיד את בריותיו? האם אין לנו שום אמון באנושות, עד כדי לחשוב שהפחד הינו האמצעי היחידי לתיקונה?
יהתשובה היא, שרק יראת אלוקים החודרת יש בה היכולת לפורר את הקליפות והאגו שאנו לכודים בהם כל ימות השנה, וככזו היא דווקא המכוננת את האנושיות שלנו, הן כלפי עצמנו והן כלפי חברינו. ישנו קשר ברור בין האימה לבין האמפטיה והסליחה. האימה מביאה לסליחה ולהטהרות, משום שכמשתגלה לאדם מצבו הממשי בתבל, כשמתחוור לו בלא מחיצות ועכבות מה חדל הוא, ושכל מציאותו היא חסד ומתנה, מתעוררים בו רגשות החסד והפייסנות, מתעוררת בו הסגולה והכח של תפילת הנעילה.
יאפתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום. כעת כשפסע בינינו לבין נעילת השער אנו מתפללים על פתיחת השער. הדבר החשוב איננו איך עבר עלינו היום, אלא מה ניקח ממנו הלאה. האם נוכל לקחת מקצת מעוצמתו של היום הזה, יום הכיפורים, לשנה החדשה? האם הקסם יתפוגג והיה כלא היה, או שמא נוכל לחיות בתוך הארת הפנים ותחושת ההתפייסות, השלימות והטהרה גם הלאה?
יבלמעשה אני חש לא פעם, שקריאת שמע ישראל איתה אנו נועלים את היום איננה על העבר, אלא על העתיד. דומה היא לנפילת אפים שלאחר תפילת שמונה עשרה, שהיא מסירות נפשו למות. בספרי ח"ן היא מתוארת כהתמסרות לספירת המלכות אחרי הזיווג והייחוד שבתפילת העמידה. זהו מוות הבא להכין אותנו לעתיד, ואיננו נעילת העבר. הפחד מהיום שאחרי, מהחזרה לבנאליות, לסיבוכים, לטרדות ולמועקות היום-יומיות. הפחד הקשה שבסיום היום, הוא הפחד שמביא אותנו למסירות הנפש, מסירות נפש כפשוטו, יהיה מה שיהיה, אנו מוכנים גם למסור את הנפש, ובכך אולי נוכל למתק את הקטנות המתהלכת סביבנו, לקדש את החולין ולהפכו לשבת.
יגנתברכנו שאיננו צונחים ממש לתוך החול, "אין אומרים תחינות ולא צדקתך צדק מיום הכיפורים עד סוכות", והגר"א הוסיף על כך: "משום דהוו יום טוב כמו יום הכיפורים במקצת". מקצת מרוח הטהרה של היום הקדוש נמשכת ומאירה גם אחר הימים האלו, הארה המלבה ומחיה את שמחת חג הסוכות.
ידאבל הדין האמיתי הוא הדין של הנעילה, האם השער יפתח בעת נעילת השער מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. אנו צריכים לחקוק בקרבינו ועל לוחות ליבנו את רגע הנעילה ואת מקומו של השער, כדי שנוכל להעלותם בזיכרון ולשאתם עמנו במשך השנה כולה.
טועניין יום הכיפורים ונעילה… הוא דוגמת משל כשעושים תיבה וארון וכשכבר נגמר עושין לו מנעול כדי שישתמר מה שבקרבו.