מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעל כפות המנעול; דרשות לימי התשובה וליום הכיפורים — חרדת הימים הנוראים
אשיחת יום הכפורים תשנ"ה
במהי משמעות יום הכפורים לגבינו? לגבי רבים יום זה הינו יום של מועקה. לעיתים מתעצמת מועקה זו עד לחרדה ואימה של ממש, אך לרוב איננה חורגת מתחום המועקה. מלווה היא בעיקר לפני היום עצמו בהתרגשות מסוימת, אולי אפילו עצבנות. אל לנו לברוח ממנה. אם ישנו סיכוי שמשהו ממשי יתרחש, הרי זה רק דרך המועקה.
גלא רק אי הנעימות שבצום גורמת לכך, אלא אף ריבוי התפילות, הפיוטים, הוידויים, ועצם הרצון לשוב בתשובה, לזכות לחסד, להגיע לגאולה, מולידים מועקה זו. אפשר לזהותה עם המועקה האנושית הבסיסית שתיאר סרטר, שמקורה בתשוקה להיות מה שאינך. זה לכשעצמו עדיין איננו פגם. ישנם בחיים גם צדדים לא נעימים; מוטב לנו לעמוד מולם גם בחוסר נוחות, מאשר לחמוק מהם.
דיתר על כן, אצל מאמינים רבים מזוהה מועקה זו כיראת שמים, ועבודת השי"ת עצמה. מידת העבודה כמידת המועקה, ובאה היא לכלל ביטוי בעצבנות ובמתח, "נערוין" – כפי שהבריסקאים מכנים זאת, המלווה ימים אלו, במיוחד במנינים של בני תורה, תלמידי הישיבות. הרצון להתודות ולהודות באשמה, להתחרט מלב נשבר, להגיע לכלל הכרעה אמיתית, יוצרים מתח זה. אך לרצות לפחד איננו הפחד עצמו, הוא רק מועקה. המאמץ לכך רק מבליט את מה שאינך. השאיפה הדתית הבסיסית לאחיזה במוחלט, להבטחה מלאה, מעצימה עצבנות זו, שהיא כאמור שאיפה לקפוץ על פער שספק אם ניתן לדלג עליו. כאמור מזוהה תשוקה זו אצל דתיים רבים כעבודת ד' הפנימית עצמה, הללו יבחלו בקלות הבלתי נסבלת של הקיום, יכנוה "בעל-בתיות", ויראו בה התחמקות מקבלת העול הדתית, הרצינית. מצוה שלא תהיה מלווה במתח הזה, לא תחשב בעיניהם כמצוה. מבחינתם האלוקי מוטל בעולם כהכבדה, כעול בלתי ניתן למימוש, כחריגה אל מה שלא אפשרי.
האפילו המוסיקליות של ניגון הימים הנוראים נשללת. אני מכיר יהודים שימים אלו ימי חג להם, הניגונים הישנים, ניגוני הכיסופים עולים ובוקעים באויר, והתוכן של "מי לחיים ומי למות" מומר בנוסטלגיה. בחור הישיבה יסלוד מגישה זו, ויראה בה חילול הקודש. אסור לניגון לזרום מדי, להיות מלודי. מידה של צרידות וזיוף חייבת לשרור בו.
ווודאי שקלילות מוסיקלית ונינוחות עומדים בסתירה לאימת הדין. אך גם זו דרך להתקשרות לימים אלו. עגנון – לפחות לפי סיפוריו – נראה לי יהודי כזה. מבטו האירוני לא מאפשר לו להיות אחד היראים ממש, והוא מספיק פיקח להבחין בנואלות של המתח וחוסר התוחלת שבו, אך מבטו זה לא חוסם בפניו את ההתקשרות עם היום, התקשרות שבצורתה שלה, האסתטית ביסודה, מחזירה אותה לתשתיות עמוקות של קיום אנושי ויהודי כאחד.
זלאירוניה תפקיד חיובי. היא איננה ציניות. הציניות לועגת לתופעה ומציגה אותה כפתטית. אך האירוניה היא אותה דקות התופסת את הדבר הן מבפנים והן מבחוץ בו-זמנית. בכך היא מודעת הן לרצינותה של התופעה, מחד, והן לסופיותה ויחסיותה, מאידך. האירוניה באה להדגיש את העובדה שאפשר גם אחרת, וגם גישות אחרות תופסות את עצמן כמוחלטות. רפלקסיה זו שבאירוניה מפיחה מימד של רוחניות בתפיסה המוגשמת. היא לא מאפשרת את מוחלטותו של הביטוי הספציפי, בכך שחושפת היא אותו אל מוגבלותו. ביחס למעשה הדתי, הרי זה צעד חשוב מאין כמוהו, כיון שמעשה זה אמור לחבר את האדם עם ריבונו של עולם, עם האינסוף. קיים פרדוקס בעצם הנסיון לתפוס את הענין האלוקי בכלים מוגבלים – מעשים, מילים, וכו'. הללו מעוררים מועקה אצל המאמין המעמיק. האירוניה מחלצת אותו ממועקה זו. היא מוסיפה מימד של קלילות למעשה הדתי ובכך מרחינה אותו, לא מאפשרת לו להתקבע ולתפוס את עצמו כמוחלט, ובכך למעשה דווקא מאפשרת אותו.
חישנם כמובן פתחי ניקוז נוספים. אחד מהם הוא הצעקה. האנרגיה הזורמת באמצעותה, מקורה במתח שבין התשוקה להיות לבין הקושי הרב שבמימושה. הדבר יכול להגיע עד הנכונות להודות בכך שהתשוקה כלל לא ניתנת למימוש, הודאה המפרקת את המתח עצמו. לרוב הודאה זו אינה מודעת, אך היא הנמצאת בבסיס של הפיכת הצעקה, והיום עצמו, להרגל. מביטוי של רצון לחרג ויציאה מן העולם, הופכת כך הצעקה דווקא לדרך של הכנסות לעולם וקבלתו כמות שהוא. אני משלים עם אי-יכולתי, ובכך אני גואל אותה.
ט"בשופר אפתנו" – הויתור על האמת
ידרכים נוספות יוצאות דופן, נוכל למצוא אצל הוגים דוגמת ר' צדוק הכוהן, המפרש את הפסוק "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו" על תקיעת השופר (!!).
יאויקרא אל עשו. כי הברכות [שהבטיח יצחק לעשיו הן] בעוה"ז, ומצד מדת הדין אין מקום ליעקב לקבל טוב בעוה"ז, שיש טענות הרבה עליו. אבל עשו מפני שאבוד בעוה"ב יש לתת לו עוה"ז. והעצה על זה – "בשופר אפתנו" (ביום הדין), ופתוי הוא בשקר. …ורוצה לומר בענין יעקב אבינו ע"ה שכיחש למדת הדין. והיינו כי מצד זה שמחשבת מדת הדין לתת לעשו עוה"ז, מצד זה יוכל גם יעקב לזכות בעוה"ז ברמאות.
יבהמציאות של העוה"ז היא שקר שאי אפשר לחרוג ממנו, מוחתם הוא בישותו של העוה"ז עצמה. אלא מה נעשה שהקב"ה מעונין להתפתות, אין לנו אלא להצטרף להצגה. תקיעת השופר הינה פיתויו של אלוקים, "ויפתוהו בפיהם". העוה"ז לא מסוגל להגיע למימושה של התשוקה. ולכן זאת הדרך היחידה לאמת השקרית של העוה"ז.
יגאבל במקום מידת הדין הוא הפיתוי ברמאות והעלמת האמת שהוא מדרגת יעקב אבינו ע"ה. כי העוה"ז הוא עלמא דשקרא וכל עורב למינו, לכן מצד המשפט השקר נוצח בו, אבל רק כאשר מגיע לו טוב מצד המשפט, וזהו כשנראה הגלוי טוב. והדברים עמוקים ואכמ"ל, וד' הטוב יכפר אם לא בדעת דברתי (!).
ידהסיטואציה של העוה"ז הינה סיטואציה של שקר, ולכן גם האמת שלו הינה אמת של שקר. הדרך של יעקב לנצח בדין הינה באמצעות חיקוי של עשיו. רמאותו של עשיו איננה רמאות גסה ופשוטה כל עיקר: זוהי הונאה עצמית. עשיו מדבר בכנות מבחינתו, אך זוהי כנות במישור המודע, ולא כנות פנימית. היאוש מהשקר הפנימי של העוה"ז גורם ליעקב לאמץ את כללי המשחק של עשיו, רק באופן זה הוא יוכל לתפקד בעוה"ז. אך דוקא כאן ניכרת התנועה של ההתבטלות המוחלטת לרצון האלוקי שאמנם חפץ בזה שנפתה אותו. ר' צדוק מביא את דברי חז"ל: "בשופר אפתנו", ומפרשם כעבודה חסרת כנות פנימית, כעשיו "המראה עצמו נגלה טוב ומעלים חטאיו".
טואך גם בשיגרה הדתית מגיעות ההתפייסות והטהרה, לרוב עם הריקוד של "לשנה הבאה בירושלים" בצאת הצום. וידועים סיפורים על גדולי ישראל, דוגמת החתם סופר זיע"א, שלא היו לו ימים טובים מימים אלו שבין כיפור לסוכות. לעצבנות, לצעקה ואף לאימה ערך קתרזיסי, מטהר.
טזדא עקא, זמן זה פס ועובר לו. הטוהר פג, הפיוס נעלם וחוזרים אנו לימי חולין אשר אין חפץ בהם, לכל המאוחר במוצאי שמחת תורה. ועדיין הכיסופים לחיים טובים, לגאולה ופיוס, לא באו לכלל סיפוקם. אך אל לנו עקב כך לזלזל בחשיבותו של התהליך שעברנו. מו"ר ר' שלמה פישר שליט"א המשיל זאת לכביסה: הבגד יתלכלך שוב, האם נמנע משום כך לכבסו שוב ושוב?
יז"המרד הקדוש" והתחדשות האמת הדתית
יחובכל זאת, לפעמים זוכים אנו להגיע בימים הנוראים לבכי של ממש, לכאב לב, ואפילו לחמלה וחסד, אך זה איננו בכי של מצוה, וגם לא רחמים מהספרים. כלפי לייא, השער היחיד לבכי זה, ולרחמים אלו הינו המרד. היכולת לחרוג מהקליפות הדתיות, להחזיר את פנקס החבר הדתי למפלגה, ולהביט במבט נוקב, קונקרטי וממשי על עצמי ועל חיי. מבט מפוכח, מיואש וחסר אשליות, נקי מהתשוקה ומהמסננות החברתיות והרעיוניות למיניהן. בזה רואה אני את המיקדמה החילונית, שהינה תנאי הכרחי לכל דתיות ממשית.
יטר' צדוק כותב באחד המקומות שאברהם אבינו ע"ה הוא היחידי המכונה "אברהם אוהבי", משום שהוא לא נולד דתי, הוא חיפש את הבורא בעצמו. צאצאיו נולדו כבר כדתיים, בבית יהודי טוב, ועל דא אמר רב רבו של מהר"צ, הקוצקאי: "זה א-לי ואנוהו, אלוקי אבי וארוממנהו" – קודם "זה א-לי", האלוקים הפרטי שלך, בו אתה יכול להכיר ולהדבק. רק בעמידה בלתי-אמצעית, נוקבת וחופשית לחלוטין, המיצוי של כנותך ואמיתתך. וכל אחד ימצאנה אם ייפתח אליה באומץ. רק אח"כ מגיע תורו של "אלוקי אבי".
כבאחת מהתורות העמוקות שלו, המכונה "תקעו תוכחה", מתאר ר' נחמן את התפילה של ראש השנה כתפילה בבחינת דין ומשפט. "הסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות... ואזי נתמעט הרחמנות אצלינו, ואפילו מעט הרחמנות שנשאר הוא בבחינת אכזריות וכו' ". הרחמים שנשארים בעולם הדתי פעמים רבות הם עצמם אכזריות, אטימות, אי-יכולת לגעת באנושי באמת. הרחמים הדתיים עצמם הופכים לאכזריות, מעין לעג לרש. הדרך לגאול רחמים אלו, שזוהי התפילה לפי דבריו, הינה תפילה בבחינת דין.
כאכמו פנחס בעת שקינא על מעשה זמרי, כמו שכתוב 'ויעמוד פנחס ויפלל', ודרשו רז"ל: שעשה פלילות עם קונו... וזהו צירוף "ויפלל" ר"ת "והשלך לפני פרעה יהי לתנין". כי צריכין להשליך מטה עוז שהוא בחינת התפילה הנ"ל להתנין... היינו כדי שיבלע התנין את התפילה הזאת, כי עי"ז מוציאין ממנו כל הקדושות שבלע... עי"ז נעשין גרים... עי"ז נתרבה ונתגדל כבודו יתברך.
כבמהי אותה תפילה בבחינת דין, שהיא תפילת ראש השנה, תפילה המושלכת לסטרא אחרא, כדי שתבלע אותה ותוציא ממעיה את הגרים? כוונתו של ר’ נחמן ברורה לדעתי. הכבוד האלוקי מתגלה דוקא ע"י הגרים. זהו רעיון שהוא חוזר עליו פעמים רבות. המסורת הדתית לכשעצמה, הבנויה על מוסכמות חברתיות, איננה יכולה להביא לכבוד אלוקי האובייקטיבי. הדין של ראש השנה, התפילה בבחינת דין, היא דין מהופך, תפילה של עשיית פלילות עם קונו. היא איננה מסיחה דעתה מהעוול, מהיאוש, מהעיוות שבמציאות. אך ראה זה פלא, דוקא התפילה הזו נתקעת בגרונה של הסטרא אחרא, החושבת לבלוע אותה בשקיקה. הסיבה ברורה: היא משחררת את האדם מהמועקה הדתית עצמה. אך בכך זוכה הוא לאמונה מדרג גבוה יותר – לאמונה ממשית ולגאולה.