מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםפני שביעית נקבלה — לקבל תורה מחדש; מצוות הקהל
אעיון במצוות הקהל, פרשת וילך - דברים לא, י-יג
בכל סוף הוא התחלה חדשה
גממש לקראת סופה של התורה שבכתב, בפרשת וילך, מופיעה מצוות הקהל. מצווה זו איננה חלק מרשימת המצוות הארוכה שבספר דברים – היא מופיעה בנפרד, בהקשר שונה לחלוטין, בתוך נאומי הפרידה של משה מהעם והכנת יהושע להנהגת הכניסה לארץ. מדוע מצוות הקהל אינה מופיעה עם שאר המצוות? מהו ייחודה של מצווה זו?
דעיון בעיתוי של קיום המצווה, משייך אותה למשפחת המצוות הקשורות ל"מחזור השבע":
ה...מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.
...תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.
ופעם בשבע שנים, במעמד כל ישראל, מתקיימת קריאה פומבית של התורה. קריאה זו מעוררת שאלות רבות: מה מועיל לימוד תורה המתרחש בפערי זמן כה גדולים בין מעמד למעמד? מה קוראים במעמד הקהל - האם אכן את התורה כולה? ובעיקר, מה הקשר בין מצוות הקהל ובין "מועד שנת השמיטה"? הייתכן שיש כאן פנים חדשות של שנת השמיטה, שטרם פגשנו בהם?
זנראה שלמרות שמצוות הקהל מופיעה בסוף התורה, למעשה היא התחלה חדשה: סוף תורת המדבר, וראשיתה של תורת ארץ ישראל. קיום מעמד ההקהל פעם בשבע שנים, קשור בטבורו לאתגר הקשה המוטל על עם ישראל: כניסה לארץ ישראל וחיים בה, תוך קיום התורה לאורך דורות רבים, ושמירת הברית עם הקדוש ברוך הוא. התורה מקדישה פסוקים רבים לאתגרים שמציבה הארץ בפני המשך קיום התורה ושמירת הברית עם הקדוש ברוך הוא, כמו לדוגמא:
חהִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ...
פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
טמעמד הקהל מתרחש בארץ ישראל, בבוא כל ישראל לראות את פני ה', בין השאר כדי להתמודד עם סכנות הגאווה וההצלחה העלולות להביא לשכחת התורה. על מנת לעמוד על מהותו של מעמד הקהל, נפנה למקור בו מתואר מעמד דומה שהתרחש לפני כ-2,500 שנה.
יההקהל בימי שיבת ציון
יאבמקום אחד בתנ"ך, בספר נחמיה, מתואר מעמד שנראה כמקור לעיצובה של מצוות הקהל:
יבוַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם
וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה...
וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ...
וַיִּקְרָא בוֹ... מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים...
וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר...
וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה... וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם...
יגהדמיון בין מעמד זה ובין קיום מצוות הקהל גדול: האירוע מתרחש בירושלים, על במה של עץ; מנהיג הציבור קורא בספר התורה; הקהל, הכולל גברים ונשים, רואה וגם שומע; תגובתו של הקהל היא בכי של חרטה מהמפגש המחודש עם התורה; וישנו קשר מסוים לחג הסוכות, המועד אותו מציינת התורה כמועד ההקהל. זהו בדיוק תיאורה של מצוות הקהל במשנה ובתוספתא במסכת סוטה.
ידאם כן, מה חושפת בפנינו פרשייה זו? נראה שהיא מציגה את המשמעות הפנימית של מצוות ההקהל: החיים בארץ, בייחוד בבית שני, אך גם בכל תקופה, עלולים להרחיק את העם מה'. משה כבר איננו, וגם המשכן אינו במרחק נגיעה מכל אחד. אנשי העם יושבים באחוזותיהם, רחוקים ממקדש ומכהן, ועלולים לשכוח את תורת ה'. זהו אכן מה שקרה בימי שיבת ציון: העם עולה לארץ אך "נטמע" בה, אנשי ישראל מתחתנים עם נשים נכריות, ועוברים על אזהרתה המפורשת של התורה: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי..."
טומעמד ההקהל מתמודד עם בעיה זו. זהו מעמד של מפגש מחודש, המתרחש בעיצומה של העלייה לרגל לראות את פני האדון ה', ומזכיר לעם את התורה.
טזאולם, עיון במצוות ההקהל מגלה שהיא אינה רק מזכירה את התורה. נראה שיש בה מימד של כריתת ברית מחודשת בין העם ואלוקיו, ברית המרוכזת לא רק בתוכנה של התורה, כי אם גם בחוויה של קבלתה מחדש.
יזמעמד הר סיני מחודש
יחמעמד ההקהל מעוצב באופן דומה להדהים לברית סיני כפי שהיא מתוארת בספר דברים:
יטבברית סיני:
כיוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.
כאובהקהל :
כבבְבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר...
הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם... וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה...
כגהתמונה המתקבלת דומה: עמידה לפני ה', ומתוך כך היקהלות של כל העם השומע, לומד וירא את ה', ואף מודיע ומלמד זאת לבניו החיים על האדמה לאורך ימים ושנים.
כדהעם המגיע לירושלים בחג הסוכות, חווה פעם בשבע שנים "שחזור" של מעמד הר סיני: המלך, בדומה למשה רבינו, קורא את התורה מעל במה של עץ, במעמד כל הקהל, אנשים נשים וטף, הנקראים לשמוע, ללמוד וגם ללמד לבניהם את דרך ה'.
כהמעמד ההקהל הוא חוויה רגשית מטלטלת, כפי שמתאר הרמב"ם:
כווגרים שאינן מכירין
חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה,
ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו...
ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.
כזהעם השומע את המלך קורא בתורה, חושש, בוכה וגם שמח, "גילה ברעדה", ורואה עצמו כאילו הוא מצוי כאן ועכשיו בקבלת התורה מפי הגבורה. מעמד הר סיני אינו רק אירוע חד פעמי, שהיה ופסק. פעם בשבע שנים, מוזמן העם לחיות ולהיות מחדש את המעמד, "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר", ולהתחבר אל התורה ממקום פנימי, מכוון, ומחובר עמוקות לנותן התורה.
כחמה עושים הילדים בהקהל?
כטהדגשת המימד החווייתי שבמצוות הקהל משפיעה גם על המצווים בו: בניגוד לרוב המצוות, בהן חובת העשייה חלה על המבוגרים, אל ההקהל מגיע גם הטף. מה עושים הילדים במעמד הקהל? שאלה זו בדיוק נשאלה בבית מדרשו של רבי אלעזר בן עזריה, לפני קרוב לאלפיים שנה:
למעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין,
אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום?
אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין.
אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש,
שבת של מי היתה? - שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה.
ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. –
ומה דרש בה? "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא, יב)
אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין?
כדי ליתן שכר למביאיהן. –
אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!
לאתלמידי רבי יהושע נמנעים מלומר לו חידוש. כביכול אומרים הם: התורה עוברת במסורת, אין מקום לחידוש – תלמידיך אנו, נאמנים למסורת שלך ומימיך אנו שותים. אך רבי יהושע סובר אחרת: בית מדרש שאין בו חידוש איננו יכול להתקיים. זהו חלק פנימי בחיותה של התורה. ואכן, החידוש בדרשה היא בהסבר פרט מפרשיית הקהל: מדוע מגיע הטף למעמד? התשובה היא "ליתן שכר למביאיהן"! הרווח הגדול מהבאת הילדים הוא של ההורים. אינה דומה קבלת תורה הנעשית בבדידות, לעמידה לפני ה' וקבלת תורה מתוך משפחתיות. שיתוף הבנים בכריתת הברית מאיר את ההמשכיות הקיימת בתורה, את היותה חיה, קיימת ומתחדשת לדורות. תמונת הסב הזקן היושב ולומד עם נכדו, היא המימוש העמוק של קבלת התורה:
לבאמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני.
לגייתכן כי שמחתו של רבי יהושע על חידוש זה קשורה לביוגרפיה האישית שלו. כאשר רבי יוחנן בן זכאי מונה את שבחם של תלמידיו, הוא מציין "רבי יהושע - אשרי יולדתו", ומסביר זאת בתיאור נפלא הירושלמי:
לדזכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת
בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה.
לההולכת העריסה לבית הכנסת, שודאי אין בה ערך למדני, מוסיפה ברכה הן בילד והן באם: אוזניו של הילד "נדבקות" בדברי תורה, היא הופכת להיות "שפת אם" שלו, ואילו האם עצמה מתברכת עד שהוא מכונה על שמה – "אשרי יולדתו". התורה הצומחת על קרקע כזו, היא תורה שמיועדת לעבור מדור לדור, "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", ולשמור הן על המסורת והן על החידוש וההתחדשות. ראיה לכך מצויה בתגובתו של רבי יהושע לדרשת רבי אלעזר בן עזריה עליה מספרים לו תלמידיו:
לוואף הוא פתח ודרש: דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד. למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.
אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין?! תלמוד לומר משמרות.
אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין?!
תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרין ורבין.
לזמהו הדימוי היותר מדויק כלפי התורה: דרבן, המכוון את הפרה להוציא חיים לעולם, אך בעצמו מיטלטל ללא נקודת עוגן, או מסמר, העומד יציב במקומו אך חסר יכולת התפתחות ותנועה? תשובתו של רבי יהושע בוחרת דימוי שלישי: דברי תורה הם כמו נטיעות - הם מעוגנים בקרקע פוריה, אך דווקא עוגן זה, השורשים העמוקים מהם הם יונקים – מאפשרים להם לצמוח, להתפתח, "לפרות ולרבות" – ביטוי שמרמז להתרבות האנושית. התורה עליה מצביע רבי יהושע היא תורה רב-דורית וחיה בזכות נטיעתה במסורת ויכולת החידוש שבה גם יחד.
לחלסיכום: הבאת הילדים למעמד הקהל מעצימה את מימד הברית של המעמד, את היותו התחדשות חיה של מעמד הר סיני, באופן המדגיש את התורה העוברת מדור לדור, יציבה אך גם מתחדשת.
לטהקשר בין ההקהל ובין השנה השביעית
מהפסוקים מציינים בדיוק רב את מועדו של מעמד ההקהל:
מאמִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:
בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר
תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.
מבמדוע מתרחש מעמד ההקהל ב"מועד שנת השמיטה"? האם ישנו קשר בין קבלת התורה המחודשת ובין השביעית? באופן פשוט, ניתן להסביר שהשנה השביעית מאפשרת פניוּת. לאחר שנה שלמה בה העם לא עסק בזריעה ובזמירה, ולמעשה לא ייצר תוצרת חקלאית בהיקפים מסחריים, הוא פנוי להיפגש עם התורה. כך הסביר האברבנאל:
מגלפי שבשנה ההיא יהיו פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה,
מדויהיו כולם שובתים מחרישה, זריעה וקצירה וכל מלאכת עבודה,
מהומזונות מוכנים לפניהם ומתברכים להם, כמו שאמר "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית".
מושנת השביעית היא שנה של פניות ושביתה, שנה של חיים על ברכת ה' ששילשה את כמות היבול בשנה השישית. כך מסביר האברבנאל גם את קיום מעמד ההקהל רק פעם בשבע שנים ולא בכל שנה ושנה:
מזואמנם, למה... לא הייתה בכל שנה ושנה וגם מדי חודש בחודשו? בהיות כי התורה האלהית היה ראוי שלא ימושו דבריה מפינו?! הנה הסיבה בזה הייתה לפי שהקדוש-ברוך-הוא השגיח שיהיו דברי תורה חביבים על ישראל... ואם היה זה בכל שנה, היה הדבר נקל בעיניהם, כמאמר שלמה (משלי כה, יז): 'הקר רגלך מבית רעך, פן-ישבעך ושנאך', ולכן ציווה שמהשנים לא תהיה הקריאה תדירה בכל שנה...
מחהחביבות והשמחה בתורה קשורה בהתחדשות, במפגש שאינו תדיר. חבר אותו פוגשים כל יום הופך להרגל, מביא לתחושת שובע ואף מיאוס. שני תנאים מציב האברבנאל לחידוש הקשר והאהבה לתורה: פניות מטרדות, ומפגש חדש באמת, כזה שאינו נכנס לשגרת החיים המוכרת של האדם.
מטאמנם, גדולי החסידות עמדו על קשר עמוק נוסף בין השביעית ובין מצוות ההקהל.
נמה ענין שמיטה אצל הר סיני?
נאישנו קשר עמוק בין השמיטה ובין קבלת התורה:
נבוידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.
נגכל המצוות ניתנו בסיני, אך התורה מדגישה דווקא את הקשר המיוחד בין השמיטה ובין מעמד הר סיני. גדולי החסידות הסבירו, שקשר זה אינו שייך רק להיסטוריה. לאורך ימים ושנים, בכל עת שמגיעה שנת השמיטה מתחדשת הזדמנות ל"שחזור" מעמד הר סיני וקבלת תורה מחודשת. השפת אמת הסביר רעיון זה, תוך הצגת הדמיון בין שנת השמיטה ובין ההליכה במדבר לפני קבלת התורה:
נדבני ישראל זכו לקבלת התורה ע"י המדבר, כמ"ש (ירמיה ב, ב): 'זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. ... וכמו כן בשנת השמיטה הוא ממש לכתך אחרי בארץ לא זרועה. והיה מתגלה להם הארת קבלת התורה כמו שכתוב "עושי דברו" ועל ידי זה לשמוע בקול דברו.
ועושי דברו – שמיטה
נהההליכה במדבר חיונית לקבלת התורה. האור המיוחד של הליכת נעורים אחרי ה', ללא ארץ ורכוש, בארץ לא זרועה, באמונה ובאהבה – הוא שאפשר לעם ישראל לזכות לקבלת התורה. פעם בשבע שנים, שבים ישראל להארת המדבר, לחסד נעורים של "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שכן בשנה זו נצטווינו "שדך לא תזרע". חסד זה מאפשר לקבל תורה מחדש:
נו"...ונראה שזה היה שכר על שמירת שביעית, שדרשו חז"ל (ויקרא רבה, ויקרא פרשה א): "גבורי כח" (תהלים קג, כ) - בשומרי שביעית הכתוב מדבר...
שזכו לשמוע דבר ה' אחרי-כן במצות הקהל, שהיה מתגלה להם מחדש אור התורה כפי מה שהיה צריך להם אז, כי מציון תצא תורה.
נזבזכות שמירת השמיטה, האמון המחודש, יצירת הקשר עם הקב"ה שאינו מתוך שפע של זרע וקציר אלא מתוך תלות וברית – זוכים ישראל לקבל תורה מחדש. ובכל דור ודור, מקבלים תורה "כפי מה שהיה צריך להם אז" כדברי השפת אמת. זהו עומק הקשר בין השמיטה ובין הר סיני.
נחמצוות הקהל בימינו
נטהאם יש מקום לחידושה של מצוות הקהל בימינו?
סחותנו של הרב קוק, האדר"ת, כתב בהקדמה של חיבור בשם "קונטרס זכר למקדש" דברים היוצאים מן הלב:
סאומעתה שאלה גדולה יש לשאול:
מדוע תגרע מצות הקהל החביבה והקדושה שלא נעשה לה שם ושארית אצלנו תמיד, מה שהיתה נוהגת בזמן המקדש אחת לשבע שנים? ומי גרע זאת מלולב וכיוצא בזה
סבמצוות רבות נעשות "זכר למקדש" ומדוע לא נעשה זכר כזה להקהל? במובנים רבים, קל יותר לעשות זכר להקהל שכן אין צורך בהקרבת קרבנות או כניסה למקום הקודש. בהמשך דבריו, מציע האדר"ת באופן מעשי לחדש את המצווה, לכל הפחות בדרשה של הרב לבני עדתו:
סגאי לזאת קנאתי קנאה גדולה למצווה זו...
וידרוש כל רב בעדתו... דבר בעתו-מה טוב,
וכל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם ועליהם ועלינו תבוא ברכת טוב.
סדעם שיבת ציון בימינו, ההתעוררות למצוות הקהל רק הלכה וגברה, אולי בגלל דמיונה של תקופתנו לימי שיבת ציון של עזרא ונחמיה: העם חוזר לארצו מגלות ארוכה, והמפגש עם הארץ הוא "משבר זהות", העלול לגרום התרחקות גדולה מן התורה. דווקא במצב זה, בכוחו של מעמד שבו מתכנסים ישראל לירושלים כאיש אחד בלב אחד לחדש את אחדותם של ישראל סביב ברית סיני.
סהואכן, למרות התנגדויות שונות, חידשה הרבנות הראשית לישראל את מעמד ההקהל. וכך כתב הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל:
סואם כן, רבותי, הננו מתכוננים לקיים מנהג חשוב זה בשעה טרופה זאת בשמחה וגילה, כמו שחגגו אותו אבותינו בזמן הבית, בתקוה נאמנה שיום יבוא...
שיתחדשו ימינו כקדם, ומלך ביופיו תחזינה עינינו בחג שמחתנו ובמקום מקדשנו.
יהי יום זכרון זה יום התקהלות שלמה בגופנו ורוחנו... למען נזכה במהרה לחוג אותו בשמחה בארצנו ומקדשנו בבוא לציון גואל.
סזבאופן דומה כתב והנהיג למעשה הרב הרצוג:
סחשאם יסודר הענין בעזרת ה' בהצלחה,
תצא מהטכס הזה תועלת מרובה לחיזוק דת קדשנו בארץ וממילא גם בתפוצות...
ביארתי די לסלק את החששות, ויוצא ממילא שראוי מאוד לעשות זכר למקדש... להרבות כבוד שמים ולהלהיב את הלבבות לעבודתו יתברך, לאמונה ולתורה ולמצווה וכשם שנאמר: "אל יבוש מפני המלעיגים", כך אני אומר שלא לחוש מפני החששנים יותר מן השעור הראוי.
סטנראה שהשיבה לארץ ישראל וכינונה של מלכות, מחדשים ביתר שאת את הצורך במפגש עם התורה. חידוש הברית, הקהלת האנשים, הנשים והטף למעמד אחד בו קורא מנהיג הציבור בתורה, יכול להיות חוויה עוצמתית ומכוננת, ולקשור קשר אמיץ בינינו ובין התורה.
עאך מלבד חידושו של המעמד הגדול, יש מקום לחשוב גם על מימוש הרעיון העומד בבסיס מצוות הקהל בחיינו הפרטיים.
עא"לקחת ללב"
עבחוויית השחיקה היא מהמצבים המוכרים והמעיקים ביותר בחיינו. התחלות חדשות מלוות בפרפרים בבטן, התרגשות, חדווה מכל מפגש. אך הזמן עובר, וגם האהוב ביותר מתכסה במעבה של אדישות. קשה להתרגש מחדש, החדות והרעננות שהיתה חלקנו אובדת. חז"ל תיאור זאת יפה במשל על אהבת איש ואשתו:
עגכי רחימתין הוה עזיזא - אפותיא דספסירא שכיבן,
השתא דלא עזיזא רחימתין - פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן.
תרגום: כשאהבתנו היתה עזה, היינו שוכבים על חודה של חרב,
עכשיו כשלא עזה אהבתנו מיטה בת שישים אמות לא מספיקה לנו.
עדאהבה מקלקלת את השורה, כאשר האהבה רעננה אפשר להתגבר על מכשולים רבים. העולם נצבע בצבעים יפים. אך הזמן עושה את שלו ושוחק את הריגוש. כך עלול לקרות גם במפגש עם התורה. המתיקות המיוחדת שיש במפגשו של הילד עם התורה, מתחלפת בהתרגלות. הידיעות אמנם מתרבות, אך החוויה העוצמתית נחלשת. הנה דוגמה לאופן בו קהילות עיצבו את המפגש הראשון של הילד עם התורה:
עהכשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה, מרחיצין אותו ומלבישים אותו בגדים נקיים, ולשים לו שלוש חלות של סולת בדבש... ומביאים לו תפוחים ומיני פירות, ומחזרין אחר חכם וחשוב להוליכו לבית הספר, ומכסהו תחת כנפיו ומעלהו לבית הכנסת. ומקרין לו את האותיות, ואחר כך מחפים אותן בדבש, ואומרים לו לחוך, ומחזירים אותו לאמו מכוסה.
עוכיצד מחדשים מתיקות נעורים זו?
עזדרך אחת היא להיזכר. האהוב והאהובה נזכרים ביום חופתם, לפני שהיו עמוסים בעבודה ובילדים, במבט העיניים האוהב - "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך". ההיזכרות ברגעים המתוקים ובמפגשים הראשונים מאירים מחדש גם את ההווה. כך גם עם התורה:
עחללמדך: חביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני.
עטהיזכרות במעמד הר סיני הכללי והפרטי מאירה את המפגש היומיומי והאפור לעיתים עם התורה. דרך נוספת היא לצאת למסע ולשנות את שגרת החיים. לא סתם מתרחש ההקהל הרחק מן הבית, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' בירושלים. הניתוק מהשגרה ומהסביבה הביתית מוסיף גם הוא לעוצמת החוויה של המפגש עם התורה. שיעור חדש, חבורת לימוד, קהילה לומדת – בכל אלו הזדמנות לשמוח בתורה.
פלשכוח בשביל להיפגש מחדש
פארבי נחמן מברסלב הציע דרך מפתיעה נוספת להתחדש עם התורה – השכחה! כבר בחז"ל אנו מוצאים שכחה של התורה ככלי להשגת תורה חדשה, גבוהה יותר:
פברבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה,
כי היכי דלא נטרדיה.
תרגום: כשעלה רבי זירא לארץ ישראל ישב מאה תעניות כדי שישכח את תלמודו הבבלי,
כדי שלא יטרידו.
פגבמקום אחר מגלה רבי זירא ש"אוירא דארץ ישראל מחכים". אך כדי לפגוש באוויר המחכים של ארץ ישראל הוא היה צריך קודם לכן לשכוח את ידיעותיו הקודמות. עושר הידיעות מפריע לעיתים ליכולת להתחדש. הקיבעון המחשבתי מוליך אותי פעם אחר פעם לאותן תובנות, ולא מאפשר לי להיפגש עם התורה מחדש:
פדאמר שיש צדיקים שהם גדולים בתורה ובקיאים בספרים הרבה ובדרשות רבותינו זכרונם לברכה ומחמת זה דיקא אינם יכולים לחדש בתורה, מחמת שהם בקיאים מאד, כי כשמתחיל לומר תורה ורוצה לחדש איזה דבר מבלבל אותם בקיאותם הגדולה.
פהקשה לחדש כאשר מוחי עמוס בידיעות. מאידך, קשה לוותר עליהן – הן חלק ממטען שרכשתי בעמל. אך על מנת להגיע למעיינות חיים של תורה, לעיתים יש מקום לשכוח, לפחות לרגע, את הידוע לי:
פואצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה.
כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אפן.
גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו.
אבל עכשו על ידי השכחה נשכח מה שעבר.
פזהזיכרון המתמיד של זהותי, מה עשיתי בחיי, איפה נפלתי ומהן חסרונותיי – לא מאפשר לי "להרים את עצמי". העבר מבלבל, מעלה רגשות קשים, מקבע, ולא מאפשר לי לפגוש את ההווה:
פחכי על פי רב יש להאדם בלבולים רבים וערבוב הדעת מאד ממה שחלף ועבר...
לפעמים יש לו בלבולים מענין המשא ומתן שלו ועסקי ביתו וכיוצא,
באשר כי לא טוב עשה בענין זה וכיוצא וכך היה צריך לעשות וכיוצא בזה הדבר.
ויש שמבלבלים אותו... בהפגמים שפגם מקדם באשר שבענין זה לא עשה כהגן נגדו יתברך.
פטהרבה טעויות עשיתי, הרבה דברים לא מושלמים. אך לעיתים טוב ללמוד גם "לשחרר" אותם, לא לזהות את עצמי איתם:
צעל כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאד לזה,
שתכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי ויסיח דעתו מזה לגמרי.
ולא יתחיל לחשב עוד במחשבתו בענין זה כלל והבן הדבר היטב, כי הוא דבר גדול מאד.
צאכלי זה משמעותי מאד בלימוד התורה:
צבואיתא בספרים, שבשביל זה נתן השכחה
כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה.
כי על ידי השכחה כשחוזר ובא ולומד אפלו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדשות וחביב עליו...
צגהשכחה אולי מתסכלת, אבל בעין טובה, היא דווקא מאפשרת שמחה וחביבות של דברי התורה. לראות אותם כאילו זו הפעם הראשונה. ואת מי שדואג בעטייה של השכחה, מרגיע רבי נחמן: "ודע שלעתיד מזכירין את האדם כל מה שלמד, אף אם שכח"...
צדנראה שגם מאפיין זה מצוי בשנת השמיטה. השקט של שנה זו, ההליכה בארץ לא זרועה, השחרור מעבודת האדמה ומ'הקפדנות שבצבירת הרכוש הפרטי', מזמינים כל אחד ואחד לחדש גם את הקשר האישי שלו לתורה. להיזכר מתי טעם הוא את מתיקותה, מתי הוא הרגיש ש"קיבל תורה מסיני". המילים, הרעיונות, הפסוקים, דפי המקורות, המאמרים בעלוני השבת ובכתבי העת– כולם יכולים מתוך כך להתחדש, להיזכר באורה של תורה ובאור הגדול שהאירה בעולם.