מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםפני שביעית נקבלה — אכילת הפירות בשביעית
אעיון באכילת פירות שביעית, פרשת בהר – ויקרא כה
ב"תנו לה מפרי ידיה"
גבשנים כתיקונן, אכילת הפירות היא שיאו של התהליך החקלאי. כל השנה עבדתי בכרמי, זמרתי, כסחתי, השקיתי, וטיפחתי – והנה הבשיל הפרי. חקלאי פיקח בוצר את פירות הכרם, דורך אותם בגת, יוצא אל השוק למכור יין ופירות ומרוויח שכר רב. "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ", אמר החכם מכל אדם. מי ששומר על התאנה, ממתין להבשלתה ודואג לטיפוחה – יזכה גם לאכול את פריה, וליהנות מכספי מכירתה. מובן שדגש משמעותי ישנו על עיבוד הפרי, ההופך אותו מחומר גולמי לסחורה שניתן לשווקה: ענבים יש לדרוך בגת, מהזיתים יש להפיק שמן בבית הבד, ואפילו מן התאנים יש לעשות "עיגול של דבילה" בטרם ניתן יהיה לשווקן.
דאך פירות שביעית שונים כבר משלב קטיפתם מן העץ:
האֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.
והתורה לא אוסרת לקטוף את הפירות מהעץ, שהרי הפסוק הבא מפרש:
זוְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה.
חמה אם כן מקומו של איסור הבצירה בפסוק? חז"ל ראו אותו כאיסור על בצירה מסחרית-תעשייתית:
טלא תבצור כדרך הבוצרים,
מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה,
אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה,
אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה.
יהמפעלים התעשייתיים – הגת, בית הבד והמוקצה (מקום הכנת עיגולי דבילה מן התאנים), אינם מקומם של פירות שביעית. פירות אלו נאכלים "מן השדה", כפי שהם, ללא עיבוד אנושי אינטנסיבי. כך ניסח זאת הרמב"ם:
יאשלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה,
ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר...
אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
יבתפקידו של הקציר בכל שנה הוא לנצל עד תום את תבואת השדה, לעבד בהיקפים גדולים את השיבולים תוך עימור התבואה לערמות גדולות, ודישתם (הפרדת הגרעין מן המוץ) בעזרת בקר. אך בשביעית תפקיד הקציר שונה – "קוצר מעט מעט וחובט ואוכל" – כאורח בשדה, שאינו חושב עליה כעל עסק תעשייתי, אלא מקבל בענווה את מתנת תבואתה מתוך מטרה לאכלה לשימוש אישי.
יגהיחס המיוחד לפירות השביעית ממשיך בהיבטים נוספים רבים: ישנו איסור לסחור בפירות שביעית, לאכלם שלא כדרכם, להשתמש בהם להפקת תכשירים רפואיים, ולהפסיד אותם. מה מהותם של איסורים אלו? מהו הסוד הטמון בפירות השנה השביעית?
יד"תוצרת הארץ"
טואם נרחיב מעט את אופק מבטנו, נגלה שכל מפגש עם פירות ארץ ישראל הינו מפגש מיוחד, הזוקק ברכה לעצמו. עוד במעמקי שעבוד מצרים, מוצגת הארץ המובטחת לעם המיוסר דרך הברכה והמתיקות של פירותיה – "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ " , וכהסבר הרמב"ן שם:
טזשפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם.
יזגם המרגלים נצטוו להביא לעם ההולך במדבר מפרי הארץ, "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ", והם אכן קיימו ציווי זה "וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר יג, כו). לימים, כשעם ישראל כבר יושב בטח בארצו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, נקרא החקלאי לקחת את ביכורי פירותיו ולהעלותם למקדש בתודה ובברכה:
יחכיצד מפרישין הבכורים?
יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר
קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.
יטבחגיגה גדולה עולה החקלאי מן השדה ומגיע יחד עם אחיו לירושלים. שם, בבית המקדש, הוא מספר את ה"סיפור הגדול" שמאחורי הפרי הקטן שצמח בשדהו:
כעודהו הסל על כתפו,
קורא מ'הגדתי היום לה' אלהיך' (דברים כו, ג) עד שגומר כל הפרשה.
כאופרשה זו אינה אלא תיאור המהלך הגדול שהביא את עם ישראל משעבוד מצרים ועד לשפע המתוק של פירות ארץ ישראל:
כבאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה...
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה...
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ...
כגהמפגש עם פירות הארץ אם כן, אינו מהווה רק הנאה מהמתיקות הטמונה בטבע: כפי שהפרי יונק את לשדו ואת מתיקותו מהשורשים העמוקים ששולח העץ לאדמה, כך האדם האוכל את הפרי נזכר בשורשיו, במצב האבוד אותו חווה במצרים, ובנס הגדול שהביא אותו לארץ, לזכות לטובה ולמתיקות פריה.
כדהמפגש עם טובה של הארץ מתבטא גם בנוסח ברכת מעין שלוש:
כהועל ארץ חמדה טובה ורחבה, שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
כוחלק מהראשונים חלקו על נוסח זה. לדבריהם עיקר השמחה בארץ אינו בטובה ובפריה החומרי, כי אם בקיום המצוות התלויות בה:
כז...וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה,
ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה...
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא היה אומרו.
כחלדעה זו, השמחה בארץ היא שמחת קיום המצוות. לפירות אין ערך עצמאי משמח. אך על דברים אלו חלק בחריפות הב"ח, תוך הסבר נעים על קדושת פירות הארץ:
כט...קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה
היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.
להפירות ניזונים כביכול מהשראת השכינה המצויה בארץ, ועל כן השמחה בארץ היא דווקא שמחת הטבע הפשוטה, הטוב והמתיקות שיש בפירות, ולא רק שמחת המצוות התלויות בארץ. אכילת תאנה או רימון בארץ ישראל, טומנת בחובה מפגש עם כוחות החיים של הארץ, עם אופייה המיוחד וקדושתה, ועם סיפור הקשר הבל יינתק בין עם ישראל וארצו.
לאכאמור, ייחוד זה מתגלה בפירות הארץ בכל שנה ושנה. מה מייחד, אם כן, את פירות השנה השביעית?
לב"טעם גן עדן"
לגכיוון ראשון להבנת מהותם של פירות השביעית, טמון בלשון הפסוק:
לדוְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה.
לההפסוק אינו מתאר את אכילת "פירות הארץ", כי אם את אכילת "שבת הארץ". ביטוי זה מלמד כי ישנו הבדל יסודי בין פירות אלו לפירות שאר השנים - מדובר על פירות שהוציא האילן בטבעיות, ללא מגע ושליטה של יד אדם:
לווהיתה שבת הארץ - הטעם כל מה שהוציאה מעצמה.
לזעיבודו של האדם את שדות האילן, הזמירה, הכיסוח, העידור והבצירה, מגבירים אולי את הפריון של הארץ, אך מסתירים מן האדם את כוחה הטבעי. האדם עלול לשכוח שבסופו של דבר כח הצמיחה טמון באדמה. פירות השנה השביעית הם זיכרון וביטוי לכוחה העצמי של הארץ, וממילא לקדושה הטמונה בה.
לחהדבר מזכיר את אכילת פירות גן העדן:
לטוַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.
מהאדם מתהלך בגן עדן ושומר על עציה ופירותיה. אחריותו של האדם היא לשמר את הקיים, ליהנות מהטוב הטמון בארץ, ולא להצמיח עצים חדשים.
מא...ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? ולא כל האלנות נצמחין מאליהן?!
או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן?
והלא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן שנ' ונהר יוצא מעדן וכו'!
ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה?
לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה.
מבללא מלאכה וללא עיבוד אנושי, מהווה אכילת הפירות עצמה מפגש עם השפע האלוקי הטמון במציאות. כך הסביר את הציווי "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" ה"משך חכמה":
מגמכל עץ הגן אכול תאכל. פירוש הוא מצוה להחיות נפשו וליהנות מפרי הגן,
וכמו דאמר סוף ירושלמי דקידושין:
עתיד אדם ליתן דין וחשבון (על כל שראה עיניו) ולא אכל (פרק ד, הלכה יב).
מדמדוע עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראתה עינו ולא אכל? מפני שבעצם האכילה, כאשר היא מחוברת לשפע החיים שמשפיע הקב"ה במציאות, טמון מפגש עם השכינה השרויה בעולם.
מהאכילת פירות השביעית דומה אם כן לאכילת האדם בגן עדן: את הפירות הוציאה הארץ מעצמה. האדם קוטף פירות אלו בענווה, ללא עיבוד, ללא שליטה, תוך ידיעה שלא הוא הצמיח את הפירות: אלו פירות היונקים מהברכה האלוקית השרויה בארץ.
מותשומת לב לאוכל
מזבדרך כלל, אכילה היא אחת הפעולות המבוצעות באופן הכי אגבי ושגרתי בחיינו. בכל יום אנו אוכלים כמה פעמים, ולעיתים קרובות אכילה זו נעשית תוך כדי פעולות אחרות – הליכה, נסיעה, צפייה בטלוויזיה או במחשב, שיחה או סתם חשיבה. הרגשת האוכל הנכנס לפה, טעמו, מקורו, כוחות החיים מהם הוא מגיע ואותם הוא מכניס לגוף – הופכת את הסעודה לחוויה משמעותית ובעלת תוכן משמעותי.
מחאכילה, מסביר רבי נחמן, היא מפגש, "בחינת זיווג". אכילה ראויה, בה האדם נפגש עם אוכל ראוי ובאופן מתוקן, משפיעה על מצבו התודעתי של האדם. "...שעל ידי שלא אכל לא היתה דעתו צלולה, כי על ידי האכילה נכנע הכסילות ונתגדל השכל", ההשפעה חלה גם על מצבו הרגשי: "על ידי אכילה נסתלק הכעס". דברים אלו מבוססים על הדרכות רבות של חז"ל, לפיהן אכילה מתוקנת משפיעה על היבטים אלו:
מטא"ר אבדימי דמן חיפה: קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל ושותה - אין לו אלא לב אחד.
נאו לגבי ארוחת הבוקר:
נאתנו רבנן: שלשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית:
מצלת מן החמה, ומן הצנה... ומחכימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה.
נבאכילה בריאה, סדירה ומיושבת, מרוממת את החיים ומייצבת את דעתו ואת ליבו של האדם. תפיסה זו באה לידי ביטוי מובהק בדברי הרמב"ם:
נגורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע.
נדברמות עמוקות יותר, המודעות לאכילה פותחת את האדם לעולמות השפע העשירים ולכוחות החיים הטמונים במאכל. האדם האוחז פרי בידו, מתוודע לכך שהפרי אינו משמש רק ל"חילוף חומרים" - הוא כומס בתוכו אוצרות של חיים ושפע מידו הפתוחה של אלוקים. לדעת ר' צדוק הכהן מלובלין, זו מטרתה של "ברכה ראשונה":
נהוזה גם כן כוונת הברכה שתיקנו חכמים קודם אכילה שענינה ההכרה שה' יתברך הוא הבורא ומהוה מאכל זה שיהיה מאכל.
נובשיאה, מהווה האכילה מפגש בין האדם ואלוקים, ולדעת ר' נחמן מברסלב היא אף מעוררת ייחודים בעולמות העליונים:
נזדַּע, שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ אַפִּין בְּאַפִּין.
נחדברים אלו נכונים בכל סעודה וסעודה, אך מובן שיש אכילות שערכן רב יותר. כך הוא בשבתות וימים טובים, בהן העונג מהאכילה הוא חיבור נקי יותר להשראת החיים הטמונה במאכל:
נטְאָמַר: הֲלא אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאד מְאד...
סשֶׁבְּשַׁבָּת צְרִיכִין דַּוְקָא לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהַרְבּוֹת בְּמַעֲדַנִּים
סאוְאָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁצְּרִיכִין בְּשַׁבָּת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה כִּפְשׁוּטוֹ
סבכִּי אֲכִילַת שַׁבָּת הִיא כֻּלָּהּ אֱלקוּת כֻּלָּהּ קדֶשׁ וְכוּ'
סגהשבת מפגישה את האדם עם המאכל במובנו הנקי. לכן, דווקא ריבוי מעדנים והתענגות יתירה – הם ממטרות השבת. באופן עמוק, יש בהם חיבור לעונג ולשפע האלוקי. מתוך כך נקרא האדם לאכילה הממוקדת בחוויה ובהווה: לא לאכול רק על מנת להשביע את הרעב, כי אם לתת מקום לאכילה עצמה.
סד...לפעמים אוכל בִּשְׁבִיל שֶׁרָעֵב מֵאֶתְמוֹל, וְלִפְעָמִים בִּשְׁבִיל שֶׁלּא יְהֵא רָעֵב לְמָחָר אַך בְּכָל סְעֻדָּה מִשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת - לא יאכַל כִּי אִם בִּשְׁבִיל הַיּוֹם הַיְנוּ סְעֻדָּה זוֹ לא בִּשְׁבִיל קדֶם וְלא בִּשְׁבִיל אַחַר כָּךְ.
סהפירות השביעית מזמינים אותנו לפתוח תחום זה בחיינו: כיצד אני חווה את האוכל שלי? האם אני אוכל בריא ומסודר? האם אכילתי ממוקדת בהישרדות, או שמא אני רואה בה הזדמנות לעונג נקי, ולמפגש עמוק עם השפע האלוקי הקיים במציאות? אכילה מפירות שבת הארץ מדגישה במיוחד את השפע הטמון באדמה, שכן האדם לא ייצר פירות אלו בכוחו. כל טיפת עסיס שבפרי, כל המתיקות והברכה – הן תוצר ישיר של האדמה ושל בוראה.
סוקדושת המקדש – בביתו של כל אחד ואחד
סזכיוון מפתיע נוסף בהבנת ייחודם של פירות השביעית קושר אותם לעולם המקדש וקודשיו. כידוע, אחד הדברים המרכזיים הנעשים במקדש ובירושלים הוא האכילה: אכילת הקרבנות, מעשר שני, שתי הלחם, ביכורים, קרבן הפסח ועוד. אכילה זו מלווה בכללים נוקשים, השייכים לעולם המקדש: חלק מן המאכלים מותרים לכהנים בלבד, חלקם מוגבלים לאכילה במקום המקדש וחלקם לירושלים כולה, חל איסור לאכלם בטומאה ובאנינות (אדם שמת לו מת ועדיין לא קברו) ועוד. אכילה זו מכונה על ידי חז"ל "אכילה משולחן גבוה", היינו אכילה שאינה עסק פרטי של האדם כי אם, כביכול, הנאה מסעודה אלוקית.
סחלכאורה, לפירות השביעית אין קשר לעולם זה של הקדושה. פירות אלו גדלים בשדה הפרטי של האדם, ואף שהוא מפקיר אותם לכל העולם, אין להם קשר גלוי לעולם המקדש. אך מן הפסוק הנאמר ביובל: "כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה", למדו חז"ל שלפירות השביעית ישנם מאפיינים של קודש! למשל, כשם שקודש "תופס את דמיו", כלומר קדושתו עוברת למעות ששולמו תמורתו, כך "שביעית תופסת את דמיה", וכסף שניתן כתשלום על פירות השביעית הופך להיות בעצמו קדוש בקדושת שביעית! במקורות אחרים נלמדות הלכות נוספות מהגדרת פירות שביעית כקודש.
סטמדוע להתייחס אל פירות ששייכים לרשות הפרטית של האדם כפירות קודש? הרי אין שום מצווה להקריב פירות אלו או להביאם למקדש – להיפך, ישנו איסור להשתמש בפירות אלו במקדש!
עפירות אלו הם פירות פרטיים, הצומחים ב"גבולין" הרחק מן המקדש. אך בעומק, גם בהם ישנו פן של "אכילה משולחן גבוה", כפי שקיים במאכלי הקרבנות. זו הופעה ישירה וגלויה של השראת השכינה במציאות, בדומה לעוצמת השכינה שבמקדש. במילים אחרות, הנוכחות האלוקית יוצאת מן המקדש, ומקדשת את פירות הארץ כולה – "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
עאעיקרון זה יכול להסביר לנו את הזהירות היתירה שאנו נוהגים כיום בפירות השביעית, ואפילו בגלעיניהם וקליפותיהם.
עבפירות עם כבוד
עגסקירה של הלכות פירות השביעית, מלמדת שאכן ההלכה עיצבה את היחס לפירות אלו כאל פירות מיוחדים במינם, שונים לחלוטין מפירות כל שנה ושנה. נמנה מעט מהיחס המיוחד לפירות אלו:
עד- אסור לקטפם קודם זמנם – בכל שנה אני יכול לקטוף את הפירות במועד שנוח לי. בשביעית – יש איסור לקטוף פירות בוסר
עה- איסור לסחור בהם למטרות רווח;
עו- אסור לשנות מדרך אכילתם הרגילה;
עז- אסור להשתמש בהם לכביסה, שרייה וכדומה;
עח- אסור להשתמש בהם לרפואה ועוד.
עטכל אחד מאיסורים אלו נימוקו עמו, ומערכת שלמה של הלכות וגדרים הוקמה סביבו בדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים. אולם התמונה המתקבלת מהלכות אלו, היא שכאשר אני אוחז פירות שביעית בידי אני מודע לכך. אין שום אפשרות לחמוק מהידיעה שפירות אלו אינם פירות רגילים, אלא הם פירות שצמחו לבד ב"שבת הארץ" והינם קדושים בקדושתה. כבר משלב ההחלטה על עיתוי קטיפתם, דרך האיסור לסחור בהם בשוק, ועד החובה להשתמש בהם רק בדרך אחת – אכילה כדרכם הטבעית – אני נשלח לחשוב על מהותם של פירות אלו. באכילה שלי אני נפגש עם מציאות אחרת, עליונה:
פוהיתה שבת הארץ לכם לאכלה...
אין חלול-קדש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות-יבולה של שנה זו
וחמדת-העשר, המתגרה על-ידי המסחר, משתכחת "לאכלה ולא לסחורה".
עין-טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ד' אשר בפרי-הארץ, "לאכלה ולא להפסד".
והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות...
"לאכלה ולא למלוגמא ולא לרפואה, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין".
פאדיני פירות השביעית הופכים את אכילת פירות אלו והטיפול בהם למפגש עם עולם מתוקן ומיוחד, ללא קפדנות, מלא בעין טובה ואהבה לברכת הארץ, ונקי מכל הפסד ומחלה.
פב"לקחת ללב"
פגאת פירות השביעית אנו פוגשים כיום באופנים שונים, שכמעט בכל ערב שנת שמיטה מעוררים פולמוס ודיון נרחב. גדולי ישראל בדורות האחרונים נחלקו בשאלה כיצד להתמודד עם ציוויי השמיטה ועם המחיר שהם גובים מיכולתנו לאחוז בארץ ישראל. פתרונות שונים הוצעו - קניית יבול חו"ל, גידול במצעים מנותקים, היתר מכירת הארץ לגוי ועוד. בנוסף, בשמיטות האחרונות מתחזקת המגמה לארגן "אוצר בית דין" - מעין ארגון לא מסחרי האחראי על חלוקת פירות הארץ תוך שמירה על קדושתם ותשלום לחקלאי על עבודתו עבור בית הדין. דיון בעקרונות הלכות אלו ובפרטיהן הוא מלאכה גדולה. מובן הדבר שעמידה על סודם וערכם של פירות השביעית מעוררת כיסופים לטעום מפירות אלו, "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי". יש בה גם פתח לקיים את הלכות קדושת הפירות לא כסעיף של הלכות "איסור והיתר" הרגילות במטבח, כגון בשר וחלב או טריפות, אלא כתמצית רעיונותיה של השביעית, וקדושתה המיוחדת המתגלה בפירותיה.
פדאם בפרקים על שמיטה ונטישה על גילוי קדושת הארץ עמד האדם כמתבונן מן הצד ונמנע מלפגוע בארץ, הרי שאכילת הפירות הינה כבר מפגש ומגע ממשי שלו עם פירותיה. מפגש זה – המגיע לאחר שהאדם שמט, נטש ושבת – יש בו בכדי להעניק חוויה חדשה של אכילה. לאכילה זו ערך כה גדול, עד שהיו שראו בה מצוות עשה בפני עצמה – מצווה לאכול מפירות השנה השביעית. הראי"ה קוק אף טען שגם אדם הרגיל ומבקש להתענות תענית רשות בשנה השביעית, אסור לו להימנע מאכילת פירותיה; אין מדובר בעוד אכילה, מדובר בפירות שביעית.