מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםראש מילין — השרשים · האלף · אב
אאב. הנושא המוליד, המחולל את התולדות, מקושר עם שורש אבה, שהוא שורש הרצון. שורש הרצון ביסודו הוא לא הרצון לחיות, להיות, אלא הרצון להחיות, להוות. זהו עומק הנקודה של רצון החיים, של צביון עמדת היש. כשהרצון מתעלה, כשהוא פושט את גשמיותו, את גבולו ואת פרטיותו, נשאר הוא בתכונתו המאירה, המקסמת, בתכונה המלאה עדינות ונעימת קודש, והוא הרצון להוות, לחולל, להרבות חיים וישות. ולהפך במעמק הרצון, בתחתיתו, ברשמי החיים שאינם זזים גם מהגויה המתה, גם מהעצמות, אשר אור החיים היה פעם מקושר עמם, נשאר רק השורש מהרצון היסודי, רצון ההוות, הבלא דגרמי, קיסטא דחיותא, שבעלי האוב מטפלים בהם ע"י ההתיחשות לאותו הקורט של החיים המופשטים מקישור פועל באיזה גויה, אבל מקושרים הם עדיין נצוצי חיים הללו באיזה קישור רפוי, איזה יחש הקפי, שאע"פ שרק השדרה היותר מאופלה של רצון החיים נשאר באותם השרידים של הגוף שהיה חי במלא החיים, בכ"ז השרידים הללו רק ממקור הרצון לחולל ולהרות הם באים, מהאבות, מהאביה, מהתאבה הפנימית המעוררת את יסוד החיים, יסוד האב, שממנו לקוח גם כן השם אוב, שהנשאל בהם נטמא ג"כ בטומאת סיגי הרצון ושרידיו המאופלים, שכל שומר תמימות חייו הוא מתעלה מכל אלה. אל תפנו אל האובות. האב, הוא המקים את הבית, הוא המדריך את התולדות, המאיר את ארחות חייהם בהשפעתו הרוחנית. האותיות אל"ף בי"ת בביטויים שהם בונים את השורש אב, אומרים אלף בית, כלומר למד את הבית, והלימוד המסור מהאב אל הבית, הוא לימוד חינוכי, לימוד מכשיר, שמביא באחריתו ללמוד מקורי, להבנת הלב, המורכבה מלמ"ד בי"ת, כלומר מהלימוד המקורי שבלשון הקודש, והקדמתו הוא הלימוד המתורגם, אלף תרגום של למד.
באד. ענן, ואד יעלה מן הארץ, משותף עם אד, לישנא דתברא, כי קרוב יום אידם. האד העולה מן הארץ הוא הוא המחשיך את השמים, המאפיל את אור היום, והוא מורה כי כל משבר, כל צרה, הבאה על הכלל או על הפרט, כל החשכה, באה מתוך הפעולות הארציות, כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. וכשם שהאד המעביב הוא חושך בתחילתו, ואח"כ ממנו הברכה באה, והשקה את פני האדמה, כן כל צרה ומשבר אשר בעולם, הכל עשוי למטרת הטובה הבאה בעקבו, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.
גאו. מלת הספק, מורה היא בהרכבתה של האל"ף והוי"ו על התחלה וחבור. האל"ף הוא הציון ההתחלי, הוי"ו הציון המחבר. אי אפשר לשום ספק שיבא, כ"א כשיגרמו את הבסיס להוייתו איזה תוכן של התחלה המצטרף עם תוכן של חבור, של צירוף דבר אל דבר, בפועל או בציור. והספק בעצמו מורה על כח מתחיל, על סבה ראשונה, ולא רק על הוייתה, כ"א על הויית פעלה, שאחרי החידוש הבודד, שהוא התוכן היסודי שמביא להכרת הסבה הראשית, באה הכרת הפעולה, המחדשת צורות, תכונות וצביונות, שתוכנם הוא מיני חבורים שונים בערכים מיוחדים, ונמצא שהספק הוא בעצמו יסוד הודאיות.
דאז. מורה על העבר, אבל לא רק בדרך פרזי, סיפור של מאורע שאינו מרותק עם רגשי הנפש והתפעלותיה השיריות, כ"א באורח שירי, ומצב נפשי מרומם. מתרומם האדם למעלה מן הזמן, שסדרו הטבוע הוא שבעת ימי השבוע, מתעלה הוא בזכרו את היסוד הראשי, ההתחלה האלפית, נשמת החיים של כל המאורעות המתגלמות במשך הזמנים. ההתחלה מתעוררת בצורתה הרוחנית, והרעיון שהמלחמה, המתוארת בצורת הזי"ן ומבטאו, והצורך להזנה וכלכלה רוחנית וחמרית, והתמלאותו של צורך זה באופנים נאותים, משוערים לטובת השכלול האידיאלי, הם הם המטביעים את הצורה השירית של זכרון העבר, והם מובעים בעז במלת אז.
האח. הקרוב היותר מקורב, המגובל בגבול האחדות, ומתאים בשביל כך מובן אח על אחד, יחיד, אח אל אחד. אם לא היתה בעולם נטיית ההתאחדות, בבריות ובאדם, לא היתה כל צרה מתבלטת, אושר לא היה נמצא, אבל גם שבר וצרה לא היה במציאות. כל המכאובים, כל המשברים, כל הצרות, הנם רק תולדותיהם של השאיפות האחותיות המוכרחות סוף כל סוף לבא בעולם. וכל המניעות המעכבות את התגלמות האחוה, את האיחוי, את ההתאמה, ואת השלום הנדרש והמוכרח, הם הם הגורמים את המכאובים המתבטאים בקריאת אח. והם הם ג"כ גורמי השמחה, הצהלה, ההתאשרות המטרתית, המראה על הצורה הידועה שבאה לשכלולה בתוספת הה"א אות הידיעה, האח, קריאת השמחה והחדוה.
ואט. הוראה להליכה בנחת, וילך אט. מקושרת עם גזרת הטיה, שהאלף היא בה משמשת. כשאין נטיה מדרך הישרה, ילכו הנטיות במרוצתם. ירוץ צדיק ונשגב. כשבאה נטיה לארחות עקלקלות, הטבע האיתן של אומץ החיים נשבר אז, והתיקון יוכל לבא רק מהליכה מלאה זהירות, הליכה איטית.
זאי. יש בה הוראה שלילית, אי אפשר. גם הוראה של שאלה, ואי זה הוא. השאלה תבא ג"כ בצורה שלילית, כלומר כשישנה טענה חזקה, או סתירה, נגד הבירור של המושג הנחקר, או כשישנה תעלומה חוצצת ומעלמת, שיש בה ג"כ תכונת השלילה, יבא אז תוכן השאלה בלשון אי. משלילה זו יבא החיוב המפורט, מתעלומה תצא האורה. ותוכן של הראשית, הקדמות היסודית, אשר אין לנו כל כשרון לעמד בסודו, יגלה ע"י הגורמים השליליים, בתכונת הנקודה, המתחילה להיות נרגשת, ושעומדת בשדרת האותיות בתכונת היו"ד, ובמערכת המספרים, במספר העשרה, המתחיל כבר את מלאכת ההתרבות, ההתגלות וההתבלטות. והרכבה זו נאותה היא לצורת הפתרון של הוראת תיבת אי, בין בצורתה השלילית העמוקה, בין בצורתה השאילתית, שהיא מבוססת על יסוד התוכן השלילי, הבאה כבר לכלל חיוב וישות מושגה.
חאך. מלת המיעוט, הצערת הנושא ממובנו הקדום, קציצת איזה סעיפים מתכונתו, נרדף הוא עם התוכן של ההכאה הבא בתואר זה, והאל"ף היא בו שימושית. הכח המקצץ וממעט הוא הכח המכה. מראשית המחשבה, שבאה בציון האל"ף לפעולת הכפים, צריכים כחות מתנגדים, בוטשים זה את זה, ומתנגדים זה אל זה, לבא ולהראות. התחברותה של המחשבה עם המפעל באה ע"י התמעטותה של הראשונה, התבצרותה, וקציצת זמורותיה, עד כדי העמדת האפשרות למפעל חוגי לצאת אל הפועל.
טאל. הוראה שלילית, יש לה יחש עם אל בצירי, הוראת הכח. הכח מתגלה במה ששולל את מה שהוא נגד אופי מהותו. הכח המתגלה בפעולה, הוא שולל את אי ההיות של אותה הפעולה, הכח המתגלה ביצירה ובהויה בכלל, הוא שולל את אי ההיות של המציאות. השלילה הרוחנית, שהשכל ההגיוני שולל מהמושג היותר עליון, היא המעמידה אותו על אמתתו ומגלה את כחו ואורו. השלילה בתארי האלהות, הוא מקור האמת, שעל ידה הנשמה עומדת על בסיסה המלא אור, חופש, וצהלת עולמים. כשההתחלה השכלית האלפית, שמפני זהרה אי אפשר לבטא את מקוריותה, כ"א את תרגומה, מתחברת עם התוכן הלימודי שירד כבר לירידה ההקצבית, אז הוא מתרומם מהשטחיות של החיובים הרגילים וארחותיהם, ומתעלה עד לידי העוצם של כח השלילה, שעל ידה מתגלה אור היש של החיוב המוחלט, והאלות הפתחית מראה את האומץ האין סופי של האלות הצירויית, והחכמה מאין תמצא.
יאם. מלת הספק, שהיא המדה השניה למעמד השכל, שהוא ביסוד הארתו עומד במעמד הודאי. כאשר יתמעט אורו, יגלה בצורה ממועטת, שבטפוס השכל יצוייר מעמד ההסתפקות, וחותם השכליות יחוקק אז בהרגש, התכונה הבאה מיסוד הארת השכל בזיקוקו העליון. והננו מוצאים כאן את המאורות הרוחניות במעמד אצילותן, מתחלקים לזכריות ונקביות, הארה שרשית פועלת, והארה ענפית מתפעלת. הודאיות תנתן בהרגש מתוך התוכן העליון שבשכל, מיסוד המוח, שבו משכן נשמתו; ומהודאיות הרגשית, שבאה מתכונת השכל בעליוניותו, יצאו כל התוכנים הברורים, הרוחניים, המושכלים, המדותיים, והמעשיים, ותהיה הארת הרגש בכל חיטוב פרצופיותה אם הבנים בכל מלא עולם הרוח והמפעל. ויקושר בזה התוכן של הוראת הספק שבתיבת אם החירוקית, עם התוכן של הוראת האמהות מתואר אם הצירויית, ושניהם יחד יסתעפו מפעולתה של ההארה הראשית של יסוד ההתחלה האלפית על היסוד המי"מי, שהוא התוכן הממזג, וממיס, בצורה ממוחיה, את כל הנושאים, הציורים, והמעמדים התבוניים, למזג אחד, עד אשר לא יוכרו הרישומים הפרטיים. ומרוב השטף, תבא תכונת ההסתפקות, שהיא תהיה המדריגה המכריחה להחתים את חותם הודאיות הגנוז בה בתוכן הרגש, אשר לא יפרד לעולם מהתכונה השכלית הבהירה, ויאירו שניהם יחד באור הודאיות המתעלה בגבהי רום. הודאי שמו, כן תהילתו.
יאאן. הוראת השאלה ביחש המקום של איזה מבוקש, שבצורה רוחנית יקושר עם דרישת המטרה התכליתית ממחזה כללי המופיע בהמון פרקים, בתבנית ברקי אורות ונצוצי חיים מבריקים, בצורה זעירה ומעולמת. והשאלה חודרת היא, אן מונחת היא המטרה המרכזית של כל המון בריות הללו שהם בלי תכלית. מתאחדת כאן ההתחלה האלפית עם הנו"ן הפשוטה, תיאור התגלות נצוצי החיים, שכבר הריצה והשיטה, הרצון והחפץ, ניכר בהם, אבל הארתם מסותרה היא, ואין חודר באור פרטיותם פנימה, לדעת את בהיקת המגמה השוכנת בכלל החיים לפרטיהם. והשאלה עומדת בכל אדיריותה, והיא אומרת אן הוא המקום המיוחד הראשי המגמתי, לכל אותו החזיון המרובב בהמון גוניו.
יבאף. מורה כעס ורוגז, מתאים עם הוראת התיבה לדבר נטפל שאינו עומד לעצמו, כ"א הוא מצטרף וטפל לדברים אחרים גדולים ועקרים יותר ממנו. מקרה הרוגז הוה ע"י מה שהענינים הנטפלים קופצים בראש, ונכנסים לחוג העקריות, או שהם מכריעים את העיקר תחתיהם, והם נעשים עקרים, ואת הדברים העקרים עושים לטפלה, השפלה הגבה, והגבוה השפל. אבל באמת אין במציאות דבר טפל. השלמות הכללית היא כ"כ איתנה, והמחשבה העליונה היוצרת כל בעזה היא כ"כ מדוייקת, עד שכל החלקים שביש מתאימים יחד. ובמדה ידועה, שהיא ג"כ העליונה שבמדות המעריכות את ההויה, הם שקולים יחד, והנטפל והעיקר באים מצד הכלליות העליונה, מצד התוכן התמים והשלם של ההויה כולה במשקל שוה. והפנים, העיקר שבהוד האדם, גם הוא יתואר באף. ואבר הנשימה והריח, החוטם, שבו עיקר הכרת האופי של הפרצוף, אמנם גם בו יוכר החרון והכעס, יבוטא גם הוא במלת אף. והנטפלים כולם בקיבוצם הם עושים את אוצר השפה, את הקצבת דיבור הפה, הבא מיסוד ההתחמה וההגבלה. וכשהם מתחברים לאותו התוכן שהדיבור נזרח הוא מהכח הפשוט של המהות המילולית, האגודה בתכונת הפ"א הפשוטה, מכנסים הם יחד את כל הנטפלים ואת כל העקרים, והנושא הטפלי, נעשה נושא היותר עליון, אדם של צורה, בעל החוטם, שהארת הנשמה הנהנית מהריח ניכרת בו בשפע רב. והכרת החסד המתעלה מעל כל ערכי הקיצוב המשפטיים, הולכת ומתפלשת, מרום הררי אל, עד מעמקי תהום רבה, ארך אפים לצדיקים ולרשעים, הקצר בזעם ומאריך אף.
יגאץ. מורה מהירות, ומתאים ג"כ לתוכן של לחיצה ודחיפה, ומקושר עם צרות ביחש המקום. מקושרים הם התוארים הללו במושגים. המהירות המחשבתית, הרצה ושבה כמראה הבזק, היא דוחפת מחשבה מפני מחשבה, והיצירה הרוחנית הוה. מתכנסים המון מחשבות ע"י כח לוחץ בנקודה מטרתית אחת, והם מתאגדים להיות יחד לנושא שלם. מהירות המחשבה, הציור והחפץ, באה ע"י הכוסף הפנימי של העיזוז הרוחני שבמאור הנשמה לבא אל הקושט המוחלט, אל הצדק המופשט, המתעלה מכל כפיפה גבולית. מתאגד הוא האלף יסוד המתחיל, עם הצד"י הפשוטה יסוד אור הצדק במילואיו, ומתוך הרדיפה הדחיפית של הגעת חפץ עליון זה, מתהוה כל לחיצה וכל דחיקה במהלך החיים. מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.
ידאר. יש בו הוראת קללה ומארה, הוראת אור, הארה וזריחה, הוראת לקיטה ותלישת פירות. מתוך המארה, מתוך המהומה והמבוכה באה האורה, מהקללה באה הברכה. התנובה של כל הצומח במשך הזמנים, בחיי האדם, וחיי כל בריה, בחיי העולם וכל העולמים, אינה נגמרת להיות ראויה להלקט, להאסף הביתה, ולהיות מוכנה ליהנות בה בני אדם וכל צבאות בריות עולם, כ"א ע"י שיעברו על כולם תקופת מארה ותקופת הארה, מחשכים וזריחה. מראשית יסודה של ההתחלה המוקדמה הולך קו נעלם, חודר דרך תקופות עולמים רבות ושונות, ממעל לאין חקר, ומתחת לאין קצה, עד אשר הוא מתגלה בצורה מעולפה, ומתחיל את מעשהו מיסוד התוכן המועתק, הראשית התרגומית, שמצד זעירות האורה לעומת היסוד המקורי, הרי הוא מכון המארה, ומצד התחלת צמיחתו והתעלותו למעלה למעלה, הלוך ועלה, הרי הוא יסוד האורה, ויסוד התגמול, המביא לידי לקיטת פרי האורה, אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו.
טואש. החומר השורף והמכלה, המחמם והמאיר, העושה את הפעולות ההפכיות בתכונתן, הכל לפי ערכם של מקבלי המפעלים, מתואר הוא בביטוי אש. נרדף הוא מעט עם השם איש, כשהוא מתמלא ביו"ד ומתבטא בחיריק. התוכן הממולא בכח המפעל וההשפעה, ששפעותיו עשירות הנה בכל הארחים, לטוב ולרע, לבנין ולסתירה, רק הוא בכללות קיבוץ כל חלקיו, ממלא הוא תוכן של אישיות, צורה ממולא בטפוס שלם, העומד הכן לפעול ולהשפיע, לשכלל ולהשלים. אידיאל הריבוי המבוטא בהיו"ד, משך החיים שבתיאור הוי"ו, עז המלחמה להגן ולהתגבר נגד כל הורס שביסוד הזי"ן, ששלשתן יחד עושות הן את צורת השי"ן, מושפעות הנה מהיסוד המתחיל מגבורת האל"ף, תוכן הראשיות, והאש מתגלה בכל צבעיה, בורא מאורי האש, נהורי טובא איכא בנורא. וקיבוץ כל המושגים להערכת העולם והחיים, להבחנת הדעת והמוסר, מכוננת את יסוד האמת, המפואר בפארות מטעי תפארתו, תפארת ישראל, תתן אמת ליעקב, והיה בית יעקב אש.
טזאת. מלת הצירוף, הוראת הטפלה, הערכת התוספת, שברום המעלה הרי היא מרובה מן העיקר, שזו היא מדתו של הקב"ה. ובאה התארות הכלי היסודי לעבודת האדמה להוציא מחיה מן הארץ בתואר את, שתציין ברכת השלום כשיכות החרב לאת, והטפליות תשא ראש שכל אדם יהיה בעיניו כשירים נגד אדם רעהו, וק"ו נגד הכלל כולו. השקפה טהורה זו תבא ע"י התאחדותה של ראשית המחשבה בסופה, של התקבצות האולפן עד למעמקי רשמי תויו, והסימנים הטהורים יורו את האיכות הטהורה המתאדרת בקרב הנשמה פנימה, נשמת הפרט, ונשמת הכלל. והארת הרעיון מראש ועד סוף, ברכת הענוה, וברכת השלום, המכורכת באהבת העבודה המבורכת, תביא את ההצטרפות המוחלטה של כל היש, שיעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון צדיקו של עולם, מחולל ומוליד, אדון כל המעשים, ברוך הוא.
יזבא. הוראת התכנסות הנושא אל המקום הראוי ע"י תנועה מוקדמת. מוכרח המקום, בית הקיבול אל הנושא המוכן להופיע, להיות קדום לעומת הופעתו של הנושא, קדימה סידורית זמנית. הוקדם הבית, בית הקיבוץ, אל האלף, הארת ההופעה הרוחנית הראשית, שמופיעה על המקום המוכן.
יחבג. מורה מזון, ובא במקרה מגשם הראוי לזהירות, כהמאורע של דניאל חנניה מישאל ועזריה, שנתנו על לבם שלא להתגאל בפת בג המלך נבוכדנצר. הגויה הנזונית היא נעשית מושפעת ע"י המזון לפי תכונתו, וזהו סוד קדושת המאכלים, השמירה משיקוץ הנפש בכל הטמא. התכונה של החיים שהיא מקושרת עם הגורל המוסרי, וכל תוכני החיים העצמיים, הזמניים והנצחיים של האדם, מאוגדת היא עם יסוד הגמול, שהאדם וכל היש מקושרים עמו. והבי"ת, בית הקיבול, הכלי המכשיר, יסוד המקום, ההכנה, קודמת כאן להגימ"ל, והיא מתקשרת עמו בשני הערכים, לשפלות ולרוממות, לטומאה ולקדושה, שרישמיהם ניכרים באנשי הקודש הנזהרים מכל טמא כדי להדבק בחמדת הקודש.
יטבד. מגזרת בדד, ההתבודדות הפרטית. הפרט בא מיסוד הכלי, בית הקיבול, החומר, הגשם המגביל, שהוא מוכשר לקבל בתוכו את הרושם של האורה החיה היותר עניה ודלה, וההתרכבות הזאת דולה את התוכן המחיה ממקוריו העמוקים. הפרט הבודד הוא כסעיף לגבי הכלליות שהוא העץ החי בכלליותו, ונמשך מזה השם בד על ענף של אילן, ובא ממילא ג"כ על מוט שהוא כעין בד וענף. מכון השקר בציור הוא מיוסד על התחלקותו של הפרט מן הכלל, על אי התאמתו, והעדר התבלעותו בחיי הציור הכללי. ומתוך כך נקרא שקר בשם בד, לא כן בדיו, בדיך מתים יחרישו. הפשתן עולה בד בבד, וסגולתו הפנימית היא הארת כח החיים בהחטיביות הפרטית, ושמירת הפרט באור נשמתו מהתערובות של פרטי הכלל, שהם מחשיכים את אור הקודש מצד מאפל הפרטיות שלהם. וזהו הפך הצמר הבא מן הכבשים, שה שלוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים, וחי במעמק המהות של הצמר הכשר הכללות, וההבלעה של הפרט בתוך הכלל. כל מדה ומדה לעצמה תופסת היא את מקומה בתיקון ושכלול החיים ואורם, אבל ההתערבות של הפרטיות בתוכנה המיוחד עם הכלליות ותוכנה, גורמת טשטוש צורה, עד שלא יצא אל הפועל לא הופעה פרטית, ולא הארה כללית, איסור שעטנז. בהתאחדותה של האידיאה הפרטית עם הכלל ברושם הציצית, התכלת הדומה לים לרקיע ולכסא הכבוד, הבא להביא סידור בחיי הפרט והליכותיו הפרטיות, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, נאה להשתרג הצמר עם הפשתן. ובעבודת המקדש המאגדת שמים וארץ, וכל פרטיות עולה ע"י הסלם המוצב ארצה לרוממות הכלליות, מוכשרה היא ההתערבות של צמר ופשתן לבא בתוך הארה כוללת, מאגדת את הכל, ומרבה אור החיים והשלום.
כבה. תואר הוראה של יחס פנימי, למושג הנקבי, חומר המקבל פעולה, נושא מתפעל, ההפך ממושג, נושא, פועל. הבית המוכן לקבל בתוכו צורות והופעות, מקבל הוא את הה"א, את הכח המכשיר, לא את הכח הפועל, אלא את המכין את הנושאים לפעולותיהם. ויש יחס לתואר דיבורי זה עם התאר בהו, הבא על כל דבר שכחות יוצרים כלולים בתוכו, שמוכשרים הם כבר לתנועת פעולתם אבל לכלל פעולה מוגמרה עדיין לא באו.
כאבו. מתאר את היחש הפנימי במושג הזכרי, בתוכן פועל מפעלים חיים חזקים וגמורים. מקבל הוא הבית, הכח המכנס את אוצרות היש אל תוכו, את התוכן של הוי"ו, את יסוד החבור, את הערך החובק את הצורות הזמניות בשרשיהם, שהוא מהפכם בתכונה זו מעבר לעתיד, ומעתיד לעבר. בולל הוא את התוכנים השוטפים במשך הזמנים, מאחד הוא את המושגים הפזורים ההולכים להתפרד, מתוה הוא את מושג החיים בתוארו ומבטאו, בכח ההתאגדות אשר בו ובהתחברו אל הבית מכניס הוא בתוכו כח פועל רשמי, העז האישי שבתכונה הגברית, איש דרכו לכבש.
כבבז. ביזה, מה ששוללים דרך מלחמה. התגברות כח הזיין הנכנס להמרחב המקבל את הנושאים, בתוך הבית נכנס הזיין, והתוכן המזין הוא המעורר להתמלא מחורבנו של הנזון, ובזה יורד הנזון מכבודו, ונעשה נבזה בערך הנזון העומד במעלה עליונה ממנו, בערך כי לחמנו הוא, ויתחברו בזה המובן שורש בז, ובזוי.
כגבט. הבטה, הסתכלות בהירה וחודרת, שמכנסת בתוך הנושא המקבל את הרושם, את כל הפרטים של הקוים והשרטוטים אשר להמושגים. הטי"ת, המורה את הפרטיות מצד תכונת המספר התשעה, סכום האחדים, שמשם ואילך אפסה הפרטיות, והכל מתאגד לכלל אחד, העשר, מתאגדת היא בכל המוני פרטיותיה עם הבית המכניס ומקבל אל תוכו את כל האוצר המפורט.
כדבי. מבטא, מבליט, את המהותיות הפנימית של הנושא, המכריז על עצמו את התגלותו העצמית, ומודיע את הגנוז בקרבו, התוכן היותר חבוי, הכלליות המרוכזה שבתוך היו"ד, מספר העשר, והנקודה המתוארה. ועם זה מבארת היא ג"כ את התוכן של בקשה פנימית, בי אדוני, הבעה הבאה מתוך מעמקי הנשמה, מתוך הריכוז היותר פנימי ויותר כללי.
כהבך. מבטא את היחש החודר בפנימיותו של נושא חוצי, העומד לנכח הנושא העצמי, המביע את הרעיון, בהיותו מתאר את ההתקבלות של פעולת הכף, את המשקל המצויין בהאות הכ"פי, הבא להשוות את הערכים הזרים בהיותם נוכחים, ששני אלה, הפעולה והמשקל, יתכנו בנושא חצוני, שהוא ג"כ קרוב ונוכחי.
כובל. הוראת שלילה. הנושא כשמקבל לתוכו את התוכן הלמודי, ההגוי באות הלמ"ד, הרי הוא מוכן לתאר את הצד השולל של המושגים. הצד החיובי שלהם בא ומופיע מתוך ההגיון הפנימי, מתוך העצמיות של ההכרה הנשמתית המתעלה מכל התלמדות. אמנם הצדדים השלילים שההתלמדות מכניסה בישרה אל הנושאים, הרי היא מדריכה אותם להיות מוארים בההארה החיובית, ע"י ההבחנה הפנימית הבאה מאצילות הנשמה בעצם אורה.
כזבם. מורה חדירת הנושא בתוך התוכנים הרבים העומדים בריחוק מקום מהנושא המתאר. הציורים הממוחיים, בתבנית המים, המתוארים באות המי"ם, הם מתפשטים בהיותם כוללים בקרבם את כל התכונות העשויות להיות מתחלקים בכלים שונים, ומרוים את הצמאון של החיים, של נושאים לרבבות אין ספורות. חודרים הם התוארים הממוחיים, הנושאים המי"מים, בתוך פנימיותם של התוכנים מקבלי שפעם, ומתחבר התואר הבי"תי אל התכונה המי"מית בביטויה והוראתה המכוונת.
כחבן. מושג הבינה, ההכרה המחדשת, המולידה דבר מתוך דבר, היא מסמנת את יסוד החיים בכח הדעת. הנקודות המוכרות, מסופגות מזיו חיים, מתארכות הן בהתפשטות חייהן, מכוונות הן להתוכן הנו"ני בהתפשטותו, ונכנסות להתחבר אל הבי"ת, אל התוכן המקבל. הבנין מתיסד בצורתו הרוחנית ע"י הסידור ההגיוני היוצא מתכונת החידוש, והכח הפועל של הדעת בא ומתגלה בצורתו הפועלת. התולדה האיתנה, העובדת והמסדרת, היורשת את ההארות העליונות שהן הן הגורמות את החידוש התולדתי, זהו ג"כ מובן הבן. וכל אלה מתאחדים יחד בתכונה החיית של ההתפשטות הנונית ביחוסה אל הבי"ת. הסידור, החידור והמפעל, כולם באים הם אחרי שכבר הועמה האורה השעשועית האידיאלית, המפזזת ברבבות עולמי עד מלמעלה מכל סדר, תיקון, בנין, שכלול וחידוש, התגלות נקודות החיים בתוך תוכנים גולמיים, מועבים לעומת האורה המקורית. וזיו החיים בהם מתנוצץ הוא בצורה של הפראה והתרבות נערצה, בצורה תרגומית שמבטאת הנו"ניות, במקום הדגיות הבהירה המבוטאה במקור השפה, שהקדושה מתחשפת בתוכה, בצורתה המקורית הנערצה, שהיא עומדת ממעל לכל הסדרים, החדושים והבנינים הללו.
כטבע. מלשון מבוע, מעין הנובע. העין, תוכן הראיה, ההכרה המתפרטת, החובקת בקרבה פרטי פרטיות בניתוחם ודיוקם, מתכנס הוא אל תוך הנושא המקבל, אל הבית. ומתוך ההמון הגדול של הנקודות המפורטות, יוצאות הן המון רב של השקפות כלליות, מעינות רבים פורצים ונוזלים ע"י התקבצותם של המון הגשם בנטפיהם הרבים, ובין הרים יהלכו, ושבו והיו למעינות נובעים. מתגלים הנושאים הכמוסים ע"י זה מתוך מחבואיהם. בע, בא בזה ג"כ מגזרת מבעה, לשנא דגילויא, והמון שיח יביע אומר, מתוך האוסף הגדול של מרבית הרעיונות המתקשרים יחד באוצרה הכמוס של הנשמה, ומעין הדיבור הולך ומתגבר. וכל אלה הנם תוצאות העין, ההבטה הבאה בהכרת הפרטים, אחרי שהסתמנו לפרטיהם והתקשרו אל בית קבולם. והנביעה, וההתגלות, וההבעה, מתאחדים יחד ע"י פעולת העין הרואה, הקולטת את הפרטים המפוזרים אל הנשמה פנימה, והיו למחנה גדול, מאורגן ומחוטב, מתמלא בתוכנים של חיים ושל התעוררות מפעלית והשפעית, לשאוף אל המטרה האחדותית המאגדת את הפרטים כולם לאוסף אחד, וכולם נסקרים בסקירה אחת, משמים הביט ד' ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם.
לבץ. נכנסים הם ציורי הצדק המבוטאים מצד היושר שמתכונן על ידם ביחש הצדדי שבין כל מצוי ומצוי, היחש השלם והתמים שבין כל נושא ונושא אל זולתו, בכל מערכות החיים וההויה, המסתמנים בציורי הצד"י המבוטא צדיק מצד הרדפת ביטויו הנסמך אל הקו"ף, אל תוך בי"ת הקיבול המקבל את הרשמים, וההצמחה הרעיונית, המשפטית, הכחית והרצונית, הוה. הבצה, מקום המוכשר לגידול, היגאה גומא בלי בצה, מסמל את הבסיס הדוגמתי בהתוכנים הרוחנים, בגליפת המושגים, במהות השכלתם וציור אמתת צדקם, המשפיעים על היסוד המעשי, ערכי הצדק והמשרים. הבוץ, הפשתן, הנקרא ג"כ בד על שם שהוא עולה בד בבד, מורה על שמירת הגבולים, על כח צומח פורה, שעם זה הוא שומר חק וגבול, ואינו מתערב בחלקי חיים ותוכן של נושא אחר, שומר את המצר, ומגין על הצדק. לבוש אנשי הקודש הנגשים אל ד', כתונת בד יחגור ומצנפת בד יצנוף, בגדי פשתן ילבשו. והיה בימי קדם, בימי פריחת חכמת מצרים, לאות הצדק המלכותי, וילבש אותו בגדי שש. רוח החיים מתמלא בשחרור מפעלו ע"י תיכון הגבול המלא צדק, ע"י ההפריה המתבודדת בחוגיה, וההתגלות הקולית, הבצבוץ. וכל רושם צמחני מתבטא בתיאור זה, להורות על מקור העושר היבולי בכל הערכים, הרוחניים והחומריים, המעשיים והמוסריים, כי הכל נובע מהיחש המקשר את תוכן הצדק המתבצבץ מהערך הפנימי כלפי צדדי החוץ, בהכנסו אל כל שדרת החיים והישות, שהן הנן כלי קיבוליו ובית משכנותיו.
לאבק. הבוק תבוק הארץ, ענין של התרוקנות. כשהתוכן הקופי, ההתחקות העוזבת את ערכי עצמותה ופונה אל מה שהיא רואה מתוכנים חוציים, נפעלת על ידם להקלט בהופעה החיה והפועלת על פיהם, בכל אופן וערך שהיא באה, היא מרוקנת את המהות העצמית. אם התוכן המחוקה נעלה הוא ומרומם, אז עוזבת היא המהותיות השפלה את שפלותה והיא מתחקה כולה בתוכן העליון, תוכן החיקוי שבקדושה. נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, מלבישה אותנו אמרה זו גדולה מלאכית. ואם החיקוי בא בתכונה של שפלות, לעשות כמעשה הרשעים, לחקות חיתו טרף, דמיונו כאריה יכסוף לטרוף, אז מתרוקנת היא המהותיות העליונה, ובתוך הבית הקיבול הריקני תוקעת לה הקופיות השפלה את יתד אהלה, ואז הכל מתבלבל, הכל הולך ונחרב, בוקה ומבוקה ומבולקה.
לבבר. כשהריש, ההתחלה המעותקה, המושכת את תוכן חייה מהיסוד הקופי, מהערכים המחוקים, באה לבית קבולה, הרי היא מוציאה את תנובתה להיות למחיה לעמים רבים, להחיות עם רב, והמזון המבריא בכל הערכים הנה הוא בא, ולשבור הרעבון בא הבר לשובע. בהיות החיקוי הולך למשרים, מתנשא למעלה למעלה, וחוקק את חוקיו במורד. בהיותו יודע את ערכו, חוצץ בעד האורות המזהירים יותר מדאי שלא יטשטשוהו, ומתעסק בעבודתו המובילה אל המטרה שממנה לחיים תוצאות. אמנם מחוץ למקום שהרעיון מתנשא, ממעל לכל הגבלותיו, עומד הוא הערך הזה, שהרי מההתחלה של ההעתקה התרגומית אנו מדברים, שהיא אמנם הערכה חיצונה לעומת אותו הלשד הפנימי החי בעצמתה של הנשמה, ויהיה בשבילה ביטוי בר מתואר להבנה של חוצה, העומד מחוץ להפרגוד אשר חביון עז קודש הקדשים של הדממה העליונה אצורה שמה. התולדה החיה והפועלת, הכובשת והסוללת דרכים, ג"כ באה מתוצאה זו בהיותה נכונה במדותיה, והבן היסודי שמרום שבתו בבנין האצילי הוא מתואר בהביטוי העברי המקורי, יהיה פה לבר תרגומי. והברירות, הזיכוך המחשבי והמעשי, תכון ע"פ ההאפלה הסדורה הזאת, השומרת את העין השכלית מלהיות מתעששת, בהיותה שולחת את מבטיה במקום האור המזהיר, אשר קרני השמש הבהירה יכהו אותה ויכוה לפעמים בתמהון ועורון, בערבוב מושגים, והכנסת עבי סכלות הבאים מרוב התחכמות בתוך החוג הרוחני. והיתה בזה התכונה המדודה של התוכן הרישי, המצל בצל קורתו את הזיו העליון המזהיר יותר מדאי, שלא יחדור אל הסדרים המעשיים, לשמירה מעולה לבורם ובירורם של המושגים והנתיבות, והיתה תבואתו לברכה. יגמלני ד' כצדקי כבר ידי ישיב לי, כי שמרתי דרכי ד' ולא רשעתי מאלהי.
לגבש. הבושה, וההתמהמהות עד בוש, האיחור, הם זה בזה תלויים. אין דבר שלא יעלה ויגיע למדרגתו העליונה, הכל מתוקן לסעודה, כל הבושת הנמצא בעולם תלוי בהאיחור הזמני, שהיצור והדורות מאחרים את עלייתם ואת ההגעה למדתם העליונה. הבושת אכלה את יגיע אבותינו. ועבודה זרה נקראת אלהים אחרים, מפני שהיא מאחרת את הטובה מלבא לעולם, מאחרת היא ולא מאבדת. השי"ן, תואר השן, המורה את הכליון, אכלה ומדקה, מצד אחד, ואת הובלת החיים, את הכשרת ההזנה, לכוננם ולעודדם, ששם מתאחד היסוד הריבויי, הכמותי ואיכותי, ביו"ד, משך החיים בוי"ו, תכונת המלחמה בזיין. האיגוד הזה מציג את הבושה, כשהחיים ומלחמותיהם אינם נערכים לפי האידיאליות האמיתית, כשתחת להרבות את החיים בכמותם ואיכותם הם ממעטים אותם, תחת להרבות את האורה הם מחשיכים אותה, וההתאחרות העולמית, היסוד המביא להיות הקץ המקווה ונכסף מכל צופה, דוקא מאוחר לעדן ועדנים. ההכרח לאיחורם של התקוות היותר נעלות ורוממות, יחד עם הבושת העומד אחר כתלם של ברואי עולם, בעת שתקותם עדיין לא באה, הכל אחוז הוא במה שבבית המקבל, בנושאי החיים, נכנסים הם ערכי השי"ן לפי פלוגותיהם, ותביעתם הגדולה היא ארוכה מאד, והדרך רב עד אשר תוציא תקות העולמים את פריה, אשר אז בבא עתה, תחת בשתם משנה ירונו חלקם, בעת אשר יגמלו וישאו את פרים לברכה כל ערכי החיים לפי האידיאליות המכוונה, שהיו"ד הוי"ו והזיי"ן יאחדו בבסיסם והיו לשי"ן, שהבי"ת יסוד בריאת העולמים, בית דבראשית, יחובר אליה בצורה מאירה, שהיא מגלה בעולם את יסוד היראה העליונה, שהיא אמתת הבושה במקורה, בתעודתה התמימה, בראשית, ירא בושת. לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה. והבושה הזאת היא הבגרות העולמית, הכוללת את כל הבריות כולם, בהיותם מכירים את יסוד התפארת, מקור הכבוד וההוד, וכל נקודת חייהם יהיו נערכים על פיו. כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו כבוד.
לדבת. תיאור המין הנקבי שבכל נושא, ביחש להערך של המוליד והמחדש אותו, או המוציאו עכ"פ אל הפועל הגמור, כלומר ביחש ההורים האב או האם, או ביחש להנושא המיני הזכרי, שגם הוא מיוחש אל ההורים כלומר הבן. ועם זה היא מלת תואר, המדה, אלפים בת יכיל. התוכן הנקבי, המתואר יותר להתפעל מלפעול, לקבל רשמים מלחדש רשמים, זהו בעצמו התוכן הגורם את המדה את ההגבלה והשיעור. התוכן הפועל היה הולך בפעולתו לולא הכרח המקבל הכופהו לעמוד. הרישומים החיצוניים, שהם ערכי התי"ו, הם עושים בהכנסם לבית קבולם את התכונה של המדה, ושל הכשרת הערך הראוי רק להיות נפעל ולא פועל, מקבל רשמים ולא נותנם. ע"כ יבטא התי"ו בחבורו אל הבי"ת את המלה בת, המכוונת לשני תאריה המשולבים, הנקביות, והמדידיות.
להגא. כשתכונת הגמול, משפט הצדק, מתאחדת עם האל"ף, כשהיא מתנהרת מאור ההתחלה הקדומה, כשאור הקודש העליון של המקור הראשי אשר להחכמה הקדומה מופיע בהארת אורה בתוך הגמול העולמי, ומשפט הצדק מבהיק את אורו בבהירותו, הגאוה העליונה מתגלה בעולם, זמרו ד' כי גאות עשה, ד' מלך גאות לבש, אשירה לד' כי גאה גאה. המשקל הרוחני כדמותו וצלמו פועל הוא ג"כ בצורתה החמרית של החמריות היותר מגושמה, ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים, והרוממות הגשמית גם היא תבוטא בתיאור גא. וכשם שבתכונה הרוחנית במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, והגאות העליונה היא היא הענוה המוחלטה, להתגלות בתור שופט צדק מנהיג עולמים, שהיא ההשפלה הנפלאה לעומת רוממות אור קודש של מעלה, אור אין סוף ב"ה, ככה תכונה ג"כ ההשפלה החמרית המקומית בשם גא. אמנם נוסף בה היו"ד, בצורת כל גיא ינשא, להורות על היסוד האידיאלי, מקור העושר שבהענוה המתבלטת ע"י השפלות החמרית, שהיא היא המביאה את הגדולה העליונה להתגלות בעולם. אני את דכא.
לוגב. כשתוכן הגמול המבוטא בתיאור הגימל ובביטוייו, יסוד מדת המשפט המעשית ההולכת בכל סדרי העולמים, בא אל בית קיבולו, הרי הוא מתקטן מצורת האידיאליות הפנימית של מהות המשפט בצורתו העצמית. הוא דומה לשרשו העליון המופשט, אבל מתיחש הוא אליו יחש הגב של האדם לגבי הפנים שלו, וראית את אחורי ופני לא יראו. מדת הגמול העליונה האידיאלית היא, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, אבל הגמול המצוייר המוגשם כשהוא נכנס בבית קיבולו החוצץ בעד אורותיו העליונים, הרי תואר גב לו. אמנם מצד היחש הפנימי הנמצא בין הגמול המופשט, צורת המשפט הפנימית, אל הגמול המוגבל המכונס בחבורו אל הבית, מתרומם הוא התוכן הגמולי גם בערכי גבוליו, ויחש הגובה מתיחש אליו במקורו המילולי, ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. וע"כ יבטא הגב ג"כ את המובן של גבה בתמונה שרשית מקורית.
לזגג. הגמול האידיאלי העליון המופשט הגנוז ביסוד החסד העליון אשר בו עולם יבנה, כשהוא נפגש ומתחבר עם הגמול הגלוי, התגלות המשפט המעשי שבעולם ומלואו, הרי הוא מתרומם בהדר לבושו, זמרו ד' זמרו, זמרו למלכנו זמרו. והבית הגדול, כל העולמים כולם בכל הדר כונניותם, הנהו נראה לפנינו במלא הדרו, לביתך נאוה קודש, ותשלום הבנין הכללי נראה לפנינו בהדר שלמותו ממסד עד הטפחות, והגג העליון של הבנין, ששם המעקה דרוש הוא לבל יפול הנופל ממנו, שלא יתטשטשו האורים המוסריים בסדרי העולם והחיים מפני התעששות העין אשר לא תוכל לראות ולהביט אל האלהים, באופן ההתחברות הנפלאה של שני סוגי הגמולים, שהאחד החיצוני הוא מלביש את הפנימי, והרי הוא לו כגוף לנשמה. ובעת אשר מסר שמואל לשאול את המלוכה, יסוד המשפט שהיה נועד למחות את זכר עמלק, דבר עמו על הגג, הארת פני המשפט החסדי, המתגלה בפנים של אימה שבהמשפט הגלוי, המתנשא ברוממות קדשו.
לחגד. ההגדה באה ע"י הגמלם של הציורים, אחרי אשר נסתעפו לסעיפים ונצטיירו בהגלמה ציורית, נתעבו עיבוי כמותי עד שיוכל הדיבור המבטאי להיות תופש אותם. אז בא התוכן של הגימל ומתאחד עם הצד היותר דלול שבהעומק הרוחני, בהדלת, במקום שהפתיחה השכלית באה ע"י מיעוט שפעת אור הרוחני, עד שהחושים הגשמיים, וההגיון הגבולי, יכול לשוט בהם בערכים מובנים. וכפי זה הערך באה ג"כ ההבנה של הוראת גד בתואר מזל, כלומר הסכמת חלקי העולם הכללי, הגשמי והרוחני, במבטם והתאחדם זה עם זה, להיות משפיעים את המסלול של צביון החיים המיוחד אשר לכל נושא, שתיאור ההתגמלות של הנושאים, בואם בגבול המפעל, והערכתם לגבי העולם החיצוני לערכם, והכשרון לשאוב מכל מקור המזדמן להם, לינק מכל מבוע של חיים ושפעת כח הבא בהתנגשות עמם, זה כולו מתמם את ערך המזל, העושה חטיבה קבועה על המהלכים של הפרטים מתוך המהות הכללית, שרק בהנשא הרוח למעלה מהעיבוי הגבולי, ובהתרוממו ממעל להדלות העולמית, הרי הוא מתנשא למעלה מן המזל, אין מזל לישראל. אבל בהיות ההגמלה המתבטאת בהגימל מחוברת לפועל השאיבה והדליה, דלה דלה של ביטוי הדלת, ועם זה עם דלות ההקצבה, ופתיחת התפיסה המוחשית, או ההצטיירות ההבנית המבוטאה ג"כ בתוכן הדלת, כשמתאגדים יחד, נעשה המורד מוכן לערך מזלי, ובא גד.
לטדד. הדלת יש לה שתי הוראות, היא עשויה לפתח וגם לנעול, המכוונות נגד שתי ההוראות המתפרשות בביטוי הדלת, מלשון דלות ועניות, מצד הנעילה, הסותמת את האורה, הנועלת את הדרך של הכניסה אל ההשגות העליונות, אל אוצרות החיים הכבירים העליונים והקדושים. ומלשון דליה והעלאה, הגבהה והרמה, המכוונת לעומת סגולת הפתיחה של הדלת, שאז הנהורים שוטפים והולכים, והבית פתוח, וכל הרוצה לבא בטרקלין בא ומציץ, ועיניו רואות ומתמלאות זיו ונהרה. והסגולה הממוצעת בין הנעילה והפתיחה היא העומדת ומתוכת בין הדלות והדליות, בין השפלות והרוממות, ומכשירה עי"ז יניקה ממודדה, שפע הראוי לכחות החיים הזעירים של הילד בהיותו בראשית ימי גדולו, בימי היניקה, שהיא סגולת הדד, הבאה בביטוי ע"י פגישת שני הדלתין בהתאמתם יחד, דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד, כי אתה גחי מבטן מבטיחי על שדי אמי. ובהתמלאם חלב שדים, מלאי ברכת ד', עומדים הם להרוות חיי עולם, ברכי נפשי את ד' ואל תשכחי כל גמוליו, שעשה לה דדים במקום בינה, הכוללת בראשית יניקתה משדי תבונות את החזון הרחוק של החיים הנאדרים בראשית ימי הילדות. ובדור המדבר, אשר כענבים במדבר מצאתי ישראל, כבכורה בטרם קיץ, אלדד ומידד מתנבאים במחנה, וחזיונם לעתים רחוקות, לעת התגמול האחרון, על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים. והמלה עומדת בתמותה פנים ואחור. שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה. =מאמר על תבנית אות אל"ף מכתי"ק= א) אלף. צורת האות הראשונה בסדר האותיות. בניתוחה היא כוללת בקרבה שתי יו"דין, האחת מלמעלה ואחת מלמטה, וביניהם קו אלכסוני ההולך מלמעלה למטה, מן השמאל לימין.
מנכבדה היא מאד דייקנות הכתיבה, לשמור את התורה מכל חשש חילוף כונה באורך הזמן, ולהגן גם כן על כל הדברים הרמוזים מצד החכמה העליונה בכל קוץ וקוץ של האותיות שלא יחסרו מהם מאומה ע"י מה שיהיו האותיות שלמים בתמותם, כי החכמה העליונה אין קץ לעשרה והיא צריכה לכלים מרובים להכניס בהם את כל מכמניה, וכאשר אין האותיות השלמות מספיקות לאצור בהם את כל שפעת החיים המתגלה תמיד מתוכה לנשמת האדם העולה למעלה בתעופת רעיונותיה, תמצא לכלים מוכשרים את חלקי האותיות, את קוציהן ותגיהן, שיהיו שמורים בכתב קודש של תורת אלהים, שהיא מקור החכמה, והמעוררת את נשמת האדם לתחייתה. הנקודה העליונה שהיא כעין אות יו"ד צריכה שיהיה לה עוקץ קטן עליה, ויהיה פניה עם העוקץ נוטה כלפי מעלה, וירך היו"ד היורדת לגוף הקו העב שבאמצע צריכה שתהיה מחוברת בו בלא הפסק ביניהם, ותגע בו באמצע ארכו של הקו. ויהיה סוף הקו האמצעי עקום למעלה מאחוריו במקצת. והנקודה שלמטה שהיא ג"כ כעין תבנית אות יו"ד תהיה רחוקה מן הראש של הקו האמצעי כשיעור עובי קולמוס ומחצה. ותהיה לה להנקודה התחתונה עוקץ קטן למטה לצד הימין, והנקודה העליונה צריך שיהיה לה עוקץ כזה מצד השמאל, ויהיה העוקץ של צד הימין של התחתונה מכוון כנגד העוקץ של צד השמאל של הנקודה העליונה. [ב"י או"ח סי' ל"ו בשם ברוך שאמר].
מאהרמז הגלוי שבעוקץ של צד העליון של היו"ד העליונה של האלף אמור כמדרש אותיות דרבי עקיבא, מפני מה יו"ד שעל האלף זקוף למעלה, מפני שצופה להקב"ה ומעידו שהוא אחד, כלומר שאין בשום אות ומחשבה לצייר את הענין של אחדות העליונה, אלא שכל הרוממות והאחדות המצוייר בתכלית הגובה הוא רומז על הגודל העליון הבלתי מצוייר, ומתוך שהגודל המצוייר שואף אל הגודל העליון הבלתי מצוייר הוא מתרומם תמיד גם הוא להזדכך למעלה מכל ציור. ותג קטן צריך שיהיה על היו"ד, והוא רומז לסוד, כלומר שמה שהוא למעלה מכל ציור עומד הוא תמיד להתגלות לפי ההכשר של גדולי הדורות ודורותיהם, וההכנה הראשונה מוכנת היא תמיד להנשא למעלה מכל גובה האותיות, אבל הכל יבא דוקא ע"י החיבור עם האור המתגלה ע"י האותיות בשינונם ובברכה העליונה המשתלחת על ידן בנשמה החושבת, הצמאה להשכיל השכלות צחות עליונות מאד. וסוף גגה, דהיינו ראש הגג העליון של צד השמאל, צריך שיהיה עקום, נוטה מעט לתבנית אות עי"ן. וזה נלמד מדאמרינן בגמרא [שבת ק"ג ב'] שלא יעשה אלפין עיינין ועיינין אלפין משום שאין זו כתיבה תמה, ואנן וכתבתם בעינן שתהיה כתיבה תמה, וכיון שהוזהרנו שלא יעשה אל"פין עיינין מכלל שיש איזה דמיון לאות האלף עם אות העי"ן, וזה אי אפשר כ"א ע"י העקמימות של הקו בצדו העליון, שאם יעוקם הרבה יהיה כמו ראש שמאל של אות עי"ן [ב"י בשם הרא"ם]. ונראין הדברים שדעה זו סוברת; שהעקמימות צריכה להיות בצד העליון של הקו באופן שקערורית העוקם יהיה מצד המעלה ששם נמצאת היא היו"ד העליונה של האל"ף שעל ידי עקמימות מרובה תהיה צורת האלף מתקרבת לצורת העי"ן.
מבוזו היא כנראה שלא כהדעה האמורה למעלה שהעוקם יהיה לצד אחוריו מלמעלה, שפשטן של דברים נראים שהגבנונית של העקמימות תהיה כלפי מעלה ואז ג"כ תהיה נוטה קצת לצורת עי"ן הפוכה עם הצירוף של היו"ד התחתונה, אלא שלדעה זו תהיה קרבותה של האל"ף לצורת העי"ן באה ע"י היפוך מלמעלה למטה, ולדעה האמורה [בשם הרא"ם] תהיה קרבתה לאות העי"ן מצד ההיפוך מימין לשמאל. וגם לנקודה התחתונה יהיה עוקץ קטן למטה מצד ימין, מפני שתמונתה היא כמו יו"ד שתלוי בתג שלה בגוף האל"ף, כלומר בקו היסודי. ושלמות אות היו"ד באה ע"י העוקץ השמאלי, שבמעמד ההפוך הוא לצד ימין. והיו"ד התחתונה ג"כ צריכה להיות תלויה ודבוקה בתג שלה בגוף האל"ף בקו האמצעי האלכסוני, וכן נמצא בספרים ישנים, וכן הוא לפי הסוד [ב"י]. שההשכלות כולן שהם למעלה ממה שיכול האדם להשיג ע"י כל התאמצות קנין השכל שבתכונתו וההשכלות שיש בכחו להשיגן ע"י רוב השתדלותו רמוזים הם בשני היו"דין. העליונה והתחתונה, והכנה אמצעית ישנה בודאי המקשרת את ההשכלה הכללית העליונה הנשגבה מהכשר קנינו של אדם לההשכלה התחתונה המוכשרת לו, ואת ההשכלה התחתונה בההשכלה העליונה, והכנה זו ארוכה היא ועוברת את כל ההויה, מרום שמאלה עד תחתית ימינה, כלומר מצד מיעוט הכח שבהתגלות העליונה, הדומה ליד השמאל הכהה, עד תחתית הצד היותר בהיר שבהשגות היותר קטנות וקרובות. והעוקצים של שני היו"דין גם הם יהיו מכוונים זה לעומת זה ע"פ הסוד [שם].
מגכלומר שיחש נערך יש להחכמה התחתונה שבכח האדם והכשרתו אל החכמה העליונה שהיא למעלה ממנו, עד שפורחות השגות נעלמות מזו לזו, וכפי התגדלותו של האדם בטהרת הציור במה שהוא בהכשרו יתנוצץ עליו ג"כ זיו עליון ממה שהוא למעלה מהכשרו, והזיו הזה יאיר לו ג"כ דרכים רבים נעלמים בתוך החכמה המוכשרת לו ג"כ, מפני שמה שהוא למעלה ממנו ומה שהוא מותאם לו יש להם ערך זה לזה ומכוונות זו לזו. קטגוריה:אברהם יצחק הכהן קוק קטגוריה:קבלה