מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםראש מילין — הברקה
אהמחשבה הקודמת להאותיות היא פועלת תמיד, והיא יסוד הגבורה של הנשמה, כל מה שנכירה יותר יתגלו לפנינו יותר סעיפי המחשבה שמסתעפים לאותיות ותגין, נקודות וטעמים, ומשם באה הבנת כל הנאמר בכל תיבה ומאמר ספר וספרות.
בהאל"ף היא מזכירה את הראשית. הוא תרגום של למוד, בעברית הוא ג"כ ממקור הארמי, ובא על המדרגה הירודה של הלמוד, הצד המתנוצץ אל התלמיד משפעתו של הרב, כתכונת האחורים לעומת הפנים. האלף במספר, בנקודת סגול, מדרגה הרביעית של המספר, ולעומתו ההגיון הנשמע הוא הרביעי, מהתחלת הרעיון החתום שלפני המחשבה של האותיות. היו"ד העליונה של האלף מורה הרבוי האיכותי, שמתנוצץ מתוך האחדות המוחלטה. הקו האלכסוני ההולך מן השמאל אל הימין, מלמעלה למטה, מורה אל הכשר ההתמעטות של האורה העליונה, כדי שיהיה אפשר שתצויר. היו"ד התחתונה מורה הרבוי הכמותי הגבולי. הבטוי אל"ף למ"ד פ"א, מורה עליה מן התרגום אל המקור, ומשם לכח הדבור המאיר. וכל ערכי האל"ף כולם מתארים את העצמה, כח שור, שנקרא ג"כ אלף.
גהבי"ת, מורה תוכן מקבל, כבית לשבת האדם. המחיצות צריכות לעכב בעד האורות הרוחניים שלא ישטפו יותר מדאי, כדי שימצא החומר. פתח הבית הוא למול האותיות הבאות, מפני שהמחשבה הראשית אינה יכולה להיות מוגבלת. מה שהוא למעלה מכל ציור, ומה שהוא למטה ממנו, הוא ענין אחד בשגובו, כי מחוץ להגבולים הכל אחד. המחיצות השתים של הבית, העליונה והתחתונה, הן חוצצות נגד האורה העילית והתחתית. המחיצה הדקה היא לעומת הציורים העומדים במערכת הגבול במדרגה אחת, אבל הם שונים מאלו האופנים שיכנסו בגבולותנו.
דהגימל, מורה על הגמול של מדה במדה, שהוא בא אחרי שנערכו הענינים הבלתי גבוליים והגבוליים במערכה משותפה. היא מורה ג"כ על ההתגמלות של הציורים, שאינם צריכים עוד לגדולם להיות שואבים מהציור הבלתי מוגבל. הירידה וההתדקות של משך הוי"ו שבגימ"ל מורה על הקטנת השפעה, עד לכדי הגלות הרבוי בצורה של חיים גשמיים. תואר הגמל, הבע"ח הגדול בכמותו, מסמל את ההגשמה, והירידה העמוקה מעמקת את הדבור ומרשמתו, הוראת המבטא, גי עומק, מל דבור.
ההדל"ת המושכלת, הוא המוגבל הפותח שער למה שהוא למעלה, הדלות של ההכרה גורמת את הבליטה של הציורים, והיא דולה ושואבת ממעינות עליונים. קוי הדלת, רושמים את הכמות ואת האיכות, היו"ד של הדל"ת שמאחוריו, מורה על הכח האיכותי המחיה את הכמותיות.
והה"א מורה במבטאה על המוכן ומוכשר להושטה, הא לכם זרע, כח פועל נבדל. הוי"ו או היו"ד שבה"א, מורה על האיכות המדידית או האיכות המספרית, שהם מכינים את הצורות בנושאיהם המוגבלים.
זהוי"ו היא כקרס מחבר נושאים מפורדים, החבור נמשך מסגולת המספר של ראשית הוי"ו שהוא היו"ד, שהוא מתמשך לפעולה, והוא טבוע גם בסגולת הדקדוק של הוראת הוי"ו בתור אות מחברת המהפכת העתיד לעבר מפני סגולתה העליונה, המתעלה על הזמן ושטפיו.
חהזי"ן מורה על תכונת המלחמה, שהיצורים צריכים להיות לוחמים ביחוד בהגמרם, נגד הכליה והאבוד, וכולל את יסוד ההזנה המושך את משך החיים. וכח המלחמה עם כח הזן איננו בא מההתפשטות הציורית, כ"א מעומק החיים במהותם, ומורה זה קו הזי״ן הנמשך מאמצעיתו, מעצם החלק היו"די שבו.
טהחי"ת מורה מחתה, שבירה. הבנינים הצוריים, אחרי הגמרם במערכה אידיאלית ידועה, צריכים להשבר, כדי להבנות בצורה חדשה, יותר משוערה ומדוקדקה. הכחות העצומים שביצירה עורכים קרב זה כנגד זה, מתוך ההתנגשות באים החיים, הנכללים במבטא החי"ת, בצורה סמוכה חית.
יהטי"ת מבטא את הטוב הגנוז. הפרטיות היא לעולם גנוזה, אין אישיות אחת מתגלה לזולתה. המלחמה ומכשיריה שומרים את הצורה הפרטית, בעולם, בסוג, במין, באומה, ובאיש. הפרטיות הגנוזה צריכה בצור שלא תשקע במחשכי ההעדר, ומורה ע"ז הבסיס התחתיתי של הטי"ת. עלום הפרטיות מתאים הוא אל עלום הוראת הטי"ת בבטויה.
יאהיו"ד מתארת מהות המספר, שהנספרים ביו"ד מתנוצצים על ידו, הנקודה היא ההעברה מן האפסיות אל היש. בטוי היו"ד מאחד את ערכי המדידה, הנקודה, הקו והשטח, ביו"ד, וי"ו, דל"ת, בתואר כתיבתם. בצורה רוחנית נשאר יסוד המספר, וע"כ אינו מרמז על הגוף המעוקב.
יבהכ"ף, מורה תכונת המשקל, צדוק הערכים, הכלליות והפרטיות, זה לעומת זה, וכח ההכרעה מביא פעולת כפים, וכופה ומכריח את התוכנים הכחיים לפעולתם המשוערה. צורת הכ"ף מורה המשך אחד, לא פרקי פעולה מיוחדים. חוצץ הוא כח הפועל, בין הרום והתחת בחזקה, ובין הצד הימני בקו דק. פתוח הוא הכ"ף לקראת כל כח מתחדש, העתיד לחולל פעולות עדי עד.
יגהלמ"ד מורה למוד הבא ממקום אחר, שמקומו נאות להיות אחרי מדרגת ההופעות של ההקשבות העצמיות. הלמוד מעלה את הנושא ממעל לחוג השקפותיו, ורומז ע"ז המגדל הפורח באויר של הלמ"ד, שאין קץ להלכותיו. ההתרוממות העליונה הגאונית, גורמת ג"כ להתעלות מדודה של המושגים התחתיים, קו התחתי של הלמ"ד בהתקוממותו האלכסונית כלפי מעלה מתאים לזה. היסוד המבדיל שבין הרום והתחת ברשומו החזק, הוא מקור הדעה הלמודית, וע"ז מורה הקו הממושך העב של הלמ"ד. כל אוצרות החיים הקדומים, מקדמת ימי קדם, נכנסים ע"י התרגולת ששטפה ועברה, אל החוג הלמודי, ויוצאים בתור דעות נלמדות, נושאות כל פרי הרוח, בנצח הודו.
ידהמי"ם, במבטאה, מתאימה לתכונת המים, הצורות המוזרחות בפרטיותיהן נתמזגו, ונעשות חטיבה אחת עשירה ומפריאה. התרכבות תמונת הכ"ף והבי"ת שבחלק הגדול של המי"ם הפתוחה, מורה על כח המחשבה וחפץ הפועל ביחש הכ"ף, ובית קבול לרשמים ותכונות שונות, בעושר אין קץ, ביחש הבי"ת. הוי"ו המחבר, שטף החיים מתגלה בו, המאמר יסוד המי"ם, מאמר פתוח, משתלם עם היסוד הוי"וי. הפגימה העליונה נותנת מקום לאורה בלתי מוגבלת לחדור עכ"פ אל אומץ המאמר, שבעצמו הוא בא ממזוג המימי, מעמד הנוזלי של כל הצורות המוצגות בפרטיותיהן, חק המים וגבורתם.
טוהנו"ן במבטאה התרגומי, בצורתה הדגית, חית המים, מורה את הנפשיות, תוצאת היצירה הבאה ממזוגו של השטף הגדול, מקולות מים רבים אדירים. ההאפלה התרגומית מביאה את הפלוג שיסוד הרבוי המתגבר בא משם. הפרטיות הבאה מאוצר הכלל הגדול, היא צריכה להערכת המלחמה ושמוש הזי"ן להגנת עמדתה, הצורה הזיינית שבנו"ן, שאז עולה בידה עכ"פ בצורה זעירה, שהוא ערך הספוק הפרטי, התוכן הכפי, החפץ וההגיון הפועל, המגיע למטרת שאיפתו, העושה את הכשר החיים, במהותיות צורתם.
טזהסמ"ך, מורה סמיכה ועזר שאין העקריות תלויה בו, אבל נדרש הוא תמיד. הסגירה בתוך הגבולים, לכל נקצב, לכל עולמים, לכל נושא, לכל יצור, לכל רעיון ומפעל, אינו מקור הגבורה, אבל הוא נושא בקרבו את הסמך היותר חזק לשמירת מהותיותו, ההסבבה והסגירה יסודי הסמיכה הם לכל הנופלים.
יזהעי"ן מורה על הראיה, שא"א לה לצאת אל הפועל, רק אחר שנסמכה המציאות בגבוליה, בתאור הסמך. צורת הוי"ו, משך החיים, וצורת הזי"ן, כלי המלחמה להגן נגד כל מחריב, מתאחדים, כדי לסמן את הצורות הראויות להיות נראות. ההשגחה העליונה, מאור ד', הכללית, מתפשטת על הפרטים המוגבלים, וזהו יסוד הראיה, שראית האדם והחי מסתעפת ממנה.
יחהפ"א, מורה על הגבול, עד פא תבא, והגבול של הופעת החיים היוצאים מהמחשבה והרצון שבאים עד כלי המבטא, מביא את הדבור, שהוא תוכן הפה. הפה בה"א מתרחב ומתגלה יותר במבטאו מפ"א באל"ף שהוא סתום בהברתו, שמורה על קצה הראשון של הגבול מצד מגעו בהתעלומה של המחשבה המסותרת. הרעיון הפנימי, הוא יסוד הדבריות, היו"ד שבפ"א פנימה. וצורת הפ"א נבנית מהרכבה של בי"ת וכ"ף, להורות שההכנה של הגבול לקבל פעולות מסומנות שהוא תואר הבית, והפעולה בעצמה, פעולת כפים, צורת הכ"ף, מתאחדים, וע"י מזוגם בא המעמד של הפ"א.
יטהצד"י, הרגיל להתבטא צדיק, מפני סמיכתו של הקו"ף אליו, כולל את הרעיון שיסוד הצדק בנוי הוא על תמימות היחש הצדדי שבין כל אחד עם מה שחוץ לו. תואר הצד"י הוא מורכב מנו"ן וזי"ן, התגלות החיים בהיותם מסומנים בנקודות ידועות, מתאימה לתוכן הנו"ן, התגלות ההפריה של הדגים, וידגו לרוב, ומתעלם הרעיון החי באחיזה גופנית, כדמות תרגום לגבי מקור, ויאמר נון ולא דג, והזי"ן כלי המלחמה, הלוחם נגד המות. מתעקם הוא הזי"ן ובא אל חיק הנו"ן, כדי לתמם את חזון הצדק. ומהלך זה הוא, בין אישי, המתגלה בפרטים, בין חברותי, בין עולמי, שאנו יכולים לסקור ע"י יסוד ההיקש על דוגמתו, גם בנושאים הנאדרים בקודש. ויסוד החיים מתפשט ומתגבר ע"י כל המלחמות, המזככות את החיים, ומצרפות אותם, כדי להביאם לידי עושר וגודל.
כהקו"ף, מורה על תכונת החקוי המצויר בקוף לגבי אדם, שיש בו יסוד קודש, להיות האדם וכל מדרגה של מציאות שוקקים להתדמות לצד עילאה, ובזה הם מתרוממים ומשתגבים, ויש בו יסוד חול שממנו באה כל הירידה של הכלל והפרט, וכל השקיעה במצולות הסכלות והרשעה, בזה שהוא זוקף את כל התעלותו על חשבון החקוי, ואינו חודר לתוך ההתרוממות הפנימית, שיש בתוך התוכן של חקוי זה ונטיתו. החקוי הפועל את השפעתו על הפעולות, בא בהוראת צורת הכ"ף שבקו"ף. הרעיון הפועל בתוך החקוי מנותק הוא, כמו שקו הה"א הוא מנותק מגוף האות, אבל הוא יורד למעמקים, כי ההשפלה החקויית אין לה גבול למורד, וכמו כן יכולה היא ההתחקות הטהורה, שרעיון אצילי שרוי בתוכה, להעלות ירודים גם מתהומי מטה אל מרומי הקודש, קוף קדוש.
כארי"ש, הוא המבטא של התחלה בתרגום החקוי. כשצורתו הנפשית מתגברת, וכחות חיים מתחילים לפעול בו, הוא מתחיל לו דרך יצירה לעצמו, והולך הוא במסילתו, שאמנם אין בה אותה האורה המקורית, אבל יש בה תוכן תרגומי והמשך של מהלכים. התרגום, התרדמה בהשוית המספר, מורה על צורת האחורים לגבי הארת הפנים המבהיקה. הרי"ש ג"כ מעכב בכחו המעותק שארי הופעות שלא יטשטשו את צורתו, ומושך הוא את משך החיים הפעולתיים החקויים להשדרות השפלות, שהוא מתדמה בזה לצורת הוי"ו, אלא שהוא מאריך את חציצתו העליונה ומשתמר ביותר מבקיעת אורות שהם למעלה מחוגו, ובזה צורתו המכתבית משתכללת, בהתאמה להרעיון האצור בו.
כבהשי"ן בתוארו המדויק, מורכב הוא מצורת יו"ד וי"ו וזי"ן מתאחדות בתחתיתן, והוא מתואר כדמות השן של בעלי חיים, ואדם בפרט, פתח כח החיים ע"י הלעיסה, והכלי המזיק במזיקים, ושן בהמות אשלח בם. המחשבה הגנוזה שביו"ד מקושרת היא עם משך החיים שבוי"ו, ומאוחדת יחד עם כח הזי"ן, המלחמה והכלכלה, שהוא יסוד הרעיון המשלים את השכלול של כל עולמי החיים, וכל המעשים וכל הנטיות נכללים בה, כדרך שהשי"ן מבונה, לימין, ולשמאל, ולאמצע, שכולם מתאחדים בתחתיתם היסודי, כל פעל ד' למענהו, וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו.
כגהתי"ו, מורה רשום והתוית תיו. אחרון הוא באותיות, שמורה את החותם של כל הצורות, הרעיונות, השרטוטים, הנקודות, והקוים, שבכל השדרות, שכולם מתבלטים על ידו. הרעיון האחרון מורה את התוכן היותר חצוני שבמחשבה, הבלטת התואר ע"פ רשמי חוץ, שלפעמים הם בצורה רפויה, ולפעמים בצורה דגושה, הכל לפי המדה של הארת הרוח המוליד את הרשמים. וכל דגש ורפה, שבאותיות בג"ד כפר"ת, באים הם מצד היחש התו"י שלהם, מצד הערך של הבלטתו של הרוח הפנימי על התוארים החוציים. צורת התי"ו המדויקה היא דל"ת בתוך דל"ת, דל"ת זעירה בתוך דל"ת רבתי, רשום חצוני תארי, בתוך רשום פנימי, צורי, תמונתי. והרשום החצוני הוא מושפע יפה מכל החיל של משפיעי הרשמים, המשוקים מהחיים הפנימיים המנצחים את תוי המות והכליון. והתוכנים העליונים ברדתם מטה מטה, גם כשהם אובדים את ערכם, מ"מ כשתבניתם החצונה נשמרת בהם, יש בהם כח מרוץ להעלותם מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ותחת הנחושת אביא זהב, ת"א הרצים, שהרישום החצוני רץ מתמונות תי"ו לאצילות הוד האל"ף, ומיראת תלמידי חכמים, ליראת ד' שהיא מקור חיים.
כדמנצפ"ך צופים אמרום, ובחשבון הן גדולות מהאותיות הפשוטות, והן מביאות את המספר עד לסכום האל"ף, והן באות בסוף תיבה. בגמר חזיון מתעלה התוכן, וביום חורבן המקדש נולד משיח. והכרה זו באה בגניזה, בסוד גיכ"ק של מוצא החך, הטעם ההוגה משרים, וגנוזה שם הכ"ף, הראשונה בסדר האלפא-ביתי, והאחרונה להבטאת התבה מנצפ"ך, יסוד הודאות הפנימית, הלא אוזן מילין תבחן, וחך אוכל יטעם לו.
כהמי"ם סתומה, מאמר סתום, ודאי כל הגניזות בו עומדות, המאמר הפתוח, כל מה שנתן להתראות במחשבה ובבטוי, חי ונזון מיסוד הסתימה, והיא החותמת של כל היסוד המחשבתי.
כונו"ן פשוטה מורה על היסוד של החיים, שבהתפלגותו והגלותו הוא מתרבה בנקודות חיים, כדגי הים, ומתעלם ע"י ההגשמה להתבטא בטוי תרגומי, אבל ביסודו הפשוט עומד הוא מעל כל חלוק והגבלה נקודתית, ויורד הוא לכל המעמקים, וזהו סוד פשטותו.
כזפ"א פשוטה, כח הדבור, כשצורתו העליונה הרוחנית מתגברת עליו, הרי הוא פושט את הגלמותיו, ומתלבש צורה רוחנית נעלמה פשוטה, ששפעת הדבור באה על ידי אור גנוז זה בצורה יותר עליונה, רוח ד' דבר בי, ומלתו על לשוני.
כחצד"י פשוטה, יסוד הצדק שהוא ביחוד בא מצד היחש הצדדי שבין תוכן לתוכן שבהמון בריות ועולמים, בצורתה הראשית היא פשוטה, אין הצדק המוחלט מסוגר בתוך גבולי המאורעות והמעשים הנקצבים, בלא תנאי הוא עומד בתכונתו העליונה, וממנו הצדק הנקצב, הכפוף, יונק. האידיאליות המאירה שברעיון היצירה, הקודמת לכל עולמים, היא דורשת את האור בתכלית בהירותו, מדת הדין של מעלה בעוצם חזקה, ומתוך כך האידיאלים שכבר כהו עומדים לשוב לאורם, למקור הצפיה, ועצת ד' היא תקום, ברוך אומר ועושה, ברוך הוא.
כטתג, עטרה מעורפלה תרגומית, צד החיים שבמחשבה, שהוא נשגב מכל, ומוכן להיות יורד במעמקי כל הירידות, ולהקשר בכלים וגולמים, וכח זה יגביר חילם להתעלות אחרי רדתם אל רום שורש החיים בעזיזותם. המושגים מעורבים במעמקים מפני הירידה, ובמרומים מפני הכללות הבהיקה המתעלה מכל פרטות, וזהו זיק החיים, ג"ץ, שהעירוב, השעטנ"ז, מכשירו למפעלו, והזיק הזה ברדתו ועלותו מאיר את כל חשכת עז כל שטן ומפריע, ג"ץ שט"ן ע"ז. ועל גבי האותיות הללו זורח הוא האור בעלומו, מתקשר עם עצמותן והיו לאחדים.
להגימ"ל, היא מזוינה בתגין. ליסד את הגמול בכל מלא העולמים, לקשר את הגורל עם מהלך החיים הרצוניים, צריכה מלחמה רוחנית עזה להוסד. הימין והשמאל, הדין והחסד, הנם קצוות נוטות, והגמול מתהלך בהכרעה האמצעית. מיסוד עליון מאד, ממעל לכל רעיון, לקוח הוא יסוד הגמול, וקשר סבותיו מאומץ האמת והיושר, המתעלה מכל גבול, העומד ברום עולם, הוא לקוח, ולרוממות זו מתרוממים הם התגין, בתארם ופעולתם.
לאהזי"ן מבטאת את הכלכלה, ההזנה, והמלחמה ההורסת את כל מחריבי החיים. שניהם נאחזים יחד, ואחדות יסודם ברום העולמים היא באה מיסוד סקירת הכל, הצופה לתקן את הכל, בכלל ובפרט, תקון נצחי, המתרומם ממעל לחוג הזמן, וע"ז רומזים התגין המתעלים ממעל להאות.
לבהטי"ת, המורה על הטוב הגנוז בפרטיותו של כל נושא, שהוא עומק הטוב, המתאחד עם יסוד הטוב הכללי. התמלאותה של מחשבה זו מתעלה היא מכל רעיון שבכח הדבור, התאחדות הטוב הפרטי עם הטוב הכללי אינה מצוירת בשום סקירה מוגבלת, רק באור הקודש של קרבת אלהים היא גנוזה, ששם הפרט והכלל מתאחד במלאכות מאוגדת.
לגהנו"ן, כח החיים האצור בצורה הנוזלית, המתדמה לאור החיים של המחשבה בכלל, שכל הפרטים הרוחניים ממוחיים בה. התנוצצות הפרטיות של החיים, שהתגלותם צריכה להיות באה ע"י החשכת הבוהק הכללי, מתבטאת היא בחיי הדגים, המתרבים במים. והבטוי של התרגום נו"ן ולא דג בלשון הקודש, מורה על ירידתו של אור המחשבה. אבל ההתגלות של החיים הפרטיים מאור החיות הכוללת, צריכה לבא ע"י כח יותר עליון עוד מכללות החיים עצמה, וזה יורו התגי"ן שעל הנו"נין.
לדהעין, כלי הראיה, מושג הראיה, בחומריות ורוחניות, מורה הסמנה מדויקת בפרטים, והארה כוללת בכללים, ואלה שני הכחות מתאגדים יחדו, ע"י כח הכולל את הכלליות והפרטיות הפועל עליהם. וזהו נהוג בכל סוגי הראות, החמריים והרוחניים, שלרוממות זו מכוונים הם תגי העי"ן.
לההצד"י, מורה על הצדדיות, על הערך שבין תוכן לתוכן מצד חצוניותו והתפרטותו, שהוא תוכן של צדדים הנפגשים זה בזה בבריות חלוקות. ועל יסוד הערכה זו שתהא בצדק, בנוי הוא כל העולם של הצדק, המתחלק לשני ערכיו, הצדק הנכפף על כל פרט, על כל מפעל וכל רעיון, ועל הצדק הכללי, מצד עצמות ערכו, הצדק האידיאלי, שהם קשורים בהוראת הצד"י הכפופה והפשוטה. והתאחדותם של שני ערכי הצדק הללו, שתמיד צריכים הם להיות מובלעים זה בזה, מוכרחת היא לינק מרום עולם, המתעלה מעל כל מושגי הצדק שצריכים איזו הגבלה עכ"פ לסמנם, ועל רוממות זו יורו תגי הצד"י.
לוהשי"ן מורכבת היא, בדיוק צורתה, מיו"ד, וי"ו, וזי"ן, ביו"ד מסתמלת היא הצורה המספרית, יסוד האיכות, בוי"ו משך החיים, והיסוד המדידי ההנדסי, יסוד הכמות, בזי"ן יסוד הכלכלה, המקימת, והמלחמה המסירה את המחריבים מדרך הופעת החיים בכל צורותיהם. התאחדותם של החלקים הללו השונים במהותם, שהם מתקשרים יחד לבנין עולמים, מוכרחה היא ודאי לשאוב כחה ממרומים עליונים מאד, ממקום שכל הבנינים העולמיים יונקים משם את לשד חייהם, והם הם תגי השי"ן.
לזהתגין הללו בכלל אוצרים הם אור עולם של עתיד, טוב גנוז וספון, שנסתם אורו מאתנו, וצפית המרחקים הגנוזה בכח הקדוש של סגולת האדם היא הולכת לאור הגדול הזה בנתיבות החיים העליונים, וחנוני הסגולה הם דורשים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, וצופים באור המחשבה האלהית, ומכונים את הליכות התבל ומצעדי בני אדם לעומתה, כרבי עקיבה ותלמידיו בכל הדורות, שמקבלים עליהם מלכות שמים באהבה, גם כשסורקים את בשרם במסרקות של ברזל, וצופים במרכבה במנוחת רוח, נכנסים בפרדס בשלום ויוצאים בשלום, ומחזקים את ידיו של כל בונה, וכל צועד מצעדים של הטבה ושל שכלול, אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.
לחהנקודות הן רוח החיים של האותיות, שמביאות אותן לידי תנועה והתחברות, ומספר העשר בהן הוא מורה על האיכות, שהאותיות נערכין לעומתן כערך הכמות.
לטהקמץ מורה על העלום, הסתר מפני הגודל של הרעיון. הקו של תמונת הפתח של הקמץ מורה שהרבה פתחי אורה וחיים נמצאים בתוך התעלומה הזאת, שהיא נראית לפנינו רק כדמות נקודה קטנה ומוחשכת, שע"ז מורה הנקודה שתחת הקו.
מהפתח, מורה על התוכנים שהם נפתחים להכרתנו, לאוצר החיים שלנו, שפותח גם את פתחי השפתים, ומוציא את כשרון הדבור, הפנימי והחצוני, בהארה כוללת.
מאהסגולה מורה על התפרטות ההארה, חלוק הקו של הפתח לשלש נקודות, המסתדרות בסדר שתים ואחת תחתיהן, כדמות תולדה היוצאת משני משפטים, והיא התחלת סגולת ההגיון התבונתי, שמעשיר את השפה בעשרו הגדול, בברור שמותיו והוראת עניניו.
מבהחירק, יורה כבר על הרושם של השכל המעשי במרכזו. ההופעות הרוחניות במעשה, חורקות הן לפעמים, מהפכות עולמים וסדרי חיים, ופועלות תנועות עזות למטרת ההארה העליונה.
מגהשורק, יורה בחבור הוי"ו עם הנקודה, שעושות יחדו את התנועה, על הסתעפות המפעלים בפועל, מצד הדחיפה של ההשכלה המעשית, שהם מתפשטים כבר ומתענפים לענפים שמגמתם להפעיל גם את החוגים הרחוקים, אשרקה להם ואקבצם.
מדהקבוץ מורה על התואר האיכותי של ההברקות השכליות בלכתן למגמתן. הנקודות המסודרות זו למטה מזו בצורה אלכסונית, מן השמאל אל הימין, מן השלילה אל החיוב, השלילה מעדנת ומטהרת את הצורות החיוביות של הנושאים הרוחניים, ובטהרתן מתגדל כחן, והשפעתן מתברכת, מלא-פום, מלא הפה, הרחב פיך ואמלאהו בדברי תורה כתיב.
מההחולם, העומד ממעל להאות, מורה על מחשבות נשאות מאד, שרק לחלום אודותן יש רשות, לפי המסגרת של העולם, הגבולי כ"כ עדין, והן המקור של חוזק המחשבה וחייה, חלימותה, ובריאותה. וברב כחה של מחשבת המחשבות הזאת, היא מחברת את כל הפזורים, מלשון חלים בתרגום, שהוא חבור ואחוד.
מוהצירה, מורה על כח הציור, השתלמות התמונה הרוחנית, בתאור מפורט, ששני הכחות צריכים להתאגד יחד להוציא אל הפועל את השכלול התמונתי, כח העליון שבמחשבה, כתואר החולם, וכח המעשי המושפל כהחיריק, והם משפיעים זה על זה בדרך ישרה, כדמות שני המאורות בגדלם המקוה, שישפיעו זה על זה במעמד ישר.
מזהשוא, מורה על המהירות של מעוף המחשבה מפני עוצם רוחניותה, שמתוך גדלה אי אפשר לעולם לקבל את הופעתה רק בדרך רצוא ושוב כלהט החרב המתהפכת, ומתוך המהירות הזאת מתהוים הפסקים בין ברק לברק, והחשך הרוחני בא, שהשוא והשקר שבעולם מתפרנסים ממנו. וראשית ההארה העצומה וסופה יתבלטו בשוא הנע והשוא הנח. והמהלך של הברקים הללו הוא סוף כל סוף כדי להאיר את כל נאות המחשכים, והחושך יהפך לאור, והשוא בא להבליט את האמת האורית, יתנו עדיהן ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת.
מחאלו הן עשרת האספקלריאות, שעל ידן באה החכמה, להגלות בצורה של חיים, להחיות את הנושאים בכל עולמים, אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה, כי מוצאה מצא חיים.
מטנכנסים אנו כאן לעולם של אור שאין עמו מחשכים, שכל דרגאותיו הן עונג ועדן, חיים וחיי חיים, ונקשיב בהן רוממות עליזת נשמת פאר חי העולמים.
נפשטא, מורה על העדון שיש בפשטות. הופעת אור הפשטות העליונה, האחדות המוחלטה, יסוד העדן העליון.
נאמונח זרקא מתאר את מגמת המנוחה בתור נפישה המכשרת אסיפת כח אדיר לעת בא תור הפעולה, רז התגלות היצירה, ההרעשה ההויתית הוה, והתנועות מתגלות בכל אדירות חיל, בתכונה מוזרקת, לחולל עולמי עד, להשביע צחצחות אין קץ.
נבמונח, מורה על תענוג המנוחה, על הנחת רוח הפנימית שכל נשמה קדושה בכל עולמים מוצאה במנוחה השלמה. הסגול הזמרתי, מורה על התענוג הגדול של התאחדות כללות השליליות וכללות החיוביות ע"י אחוד נקודה מתאחדת.
נגמונח מונח רביעי, מורה התעמקות המנוחה בצורה כפולה, מצד הספוק והשביעה הרוחנית, ומצד החפץ של השפלת הרוח, שבא מתביעת הענוה וחמדתה, שהיא הולכת ומשתפלת במעמקי הנשמה, במנגינת הרביעי וזעירות נקודתו.
נדמהפך פשטא, הוא מסמן את התענוג האצילי של הפשטות ההולך ומתגבר, כל מה שיוסיף כח ההכרה וההרגשה להבחין את כל הדלדול של העולמים המורכבים, מחדש הוא את העונג על הפשטות של האחדות המוחלטה, ד' אחד ושמו אחד.
נהזקף קטן מורה על זקיפת הקומה של מהלך הקטנות שבעולמים, ההתפלאות על מה קטנו מעשיך ד', השוקלת לעומת המשקל של מה גדלו, והקטנות היחושית של ערך האדם וערך כל היש העולמי לעומת מקור מקורות החיים, יסוד הענוה.
נוזקף גדול, מתאר את יסוד הוד הגדלות העולמית, שכל מרחבי סעיפיה בתואר הגדלות כולל כבר הקו המאחד, המזריח, לעומת הנקודות המתנוצצות ממראה האורים ההולכים ושבים, את העונג המסומן של זקף הגדול בתארו ונגינתו.
נזמרכא, מורה עדינות ההרגשה, שהיא מתחברת עם רך הלב, הבא מנפש בריאה, שהיא מוכשרת לקבל את רשמי הקודש בכל מעמקיה, והעונג והרך בא על ידי ההמשך הנפשי השוטף מרוממות הכרת ההרגשות, מצדם החיובי, עד עמקי תחתיתם השלילית, והזיו העליון מתפשט בכל המרחבים ע"י עדנת הרך, המתגלה בהמית המרכא.
נחטפחא, למזג את החוש העדין של הרך שימלא עצמה בא ההולם המוסיקלי, הטפוח הזמרתי, שבהתחברו עם עדנת הרך של המרכא מתגלה ההרמוניה הנאדרת בקודש האומרת יחד נועם ועז.
נטמונח אתנחתא, מורה בשלובו על הנעימה של שני גדרי המנוחה, המנוחה העצמית אשר רק ברזי קודש הקדשים הוא מושבה, והאתנחתא הבאה אחרי אשר תלא הנשמה מרב שפעת מאור עליון, שאז תקבל האורים בהנפשה, מסוד המנוחה העצמית, והציורים מרובי הגונים המתקרבים למראה הקשת בהתגלותם בחוג המנוחה המקרית יגלו בתואר האתנחתא, מראש מקדמי עולמי עד.
ספזר, מורה על יסוד הנדיבות שבתוכיותה של השירה העליונה, המתאמצת לפזר את גוני אורותיה לכל עברים. חוט החסד מתגבר בכל מלא היקום, וכל המרחקים והמערכות מתמלאים שמחת עולם, המתגלה בהד קול מנגינת הפזר. ותוארו המורכב מתמונת המונח עם הקו הנמשך, מורה על עומק המנוחה של הנדיבות, שמנוחתה היא פזור נדיבות רוחה למלאות חיים ואורה את כל שוכני תחתיות ומחשכים, פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד.
סאתלישא קטנה, מתארת את ההתהוות הפרטית בתאור תלישה מהאור האין סופי במלא זהרו, עונג נעים ממלא את נפשנו בנשאנו עין אל מקור החיים ואיכות התפלגותם.
סבתלישא גדולה, מתארת בקרבנו את השערת הנועם של כללות היש בכל מלא גדלו, ע"י התלישה ממקור אור האורות של חיי החיים.
סגקדמא ואזלא, מורה את ההליכה לצד העלוי, ההתאדרות התדירית, בתור עצמיות יסודית למגמת הוית היש המוגבל, עדון עליון של הליכה מחיל אל חיל.
סדאזלא גרש, מורה שרק ההליכה לצד המעל, העליה התדירית, היא מגרשת את כל צללי השקר והתהו, ונעימת ההתגברות החיה של עז חיי השגוב מתתארת בהד קולו.
סהגרשים, מורה על הגרוש, שמהלך העליה מגרש כל כח של הפרעה ונסיגה, ומה שהוא מגרש ג"כ ברב חילו כל כח רפה הגורם לפגר את מהלך העליה אע"פ שאינו מושך אל הנסיגה, ואור שמחת העליה מתמלא במלא הודו.
סודרגא, מתארת את תכונת העליה האצילית, בהדרגה אטית, שדרה אחר שדרה, בכל מהלכי העולמים.
סזתביר, מתאר את המהלך האיתן של העליה הכוללת והפרטית, של האיש ושל הכללות, שבא תמיד ע"י משברים החוזרים ונבנים אחרי כן ביתר שאת, לכו ראו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ.
סחיתיב, מתאר את המצב הנגמר כבר לקבלת תכונת השכלול בהגמרו, אחרי המהלכים העצומים והמעברות השונות.
סטפסיק, מורה על תכונת ההויה שהיא נפסקת בשפעת כחה, לפני הגלות מעמקי תחתיות סיגיה, לא תניח יד ד' את ההתפשטות הדרגאית ללכת עד תחתיתה, ולפני התגלמות המזיקין באה קדושת השבת, לקרא לעולם מנוחת שלום, טוב להודות לה', שאמר לעולמו די.
עסוף פסוק, מורה, שהפסיק אמנם יצויר מצד התוכן הפרטי של הערכת העולמים, שהאור והחושך מובדל בערך, והקו שבין טוב לרע עומד בתקפו, אמנם בכללות כל, עושה שלום ובורא רע, היינו, עושה שלום ובורא את הכל, על כן הדרגאות הולכת עד סוף תומה, והננו מתענגים על כל הטוב, בנעימת סוף פסוק.
עאשלשלת, מורה על ריכוס עולמי עולמים, איש באחיו, ועל רתוק הסבות והמסובבים אשר אחד באחד יגשו, הממלאים אותנו די נועם וחדות קודש.
עבקרני פרה, מורה על האומץ, הכח האצור במעמד ההויה על גבורת ההפריה, וסגולת ההתרבות, כח השור, בצורה מחוללת, מולידה, משבעת ריווי ועדנה.
עגמרכא כפולה, כוללת שני הצביונים של הרך המעדן ומיפה את שטף הגבורה ושומר את אומץ החיים מכל דופי, בין בצדו החיובי הבונה והמשכלל בין בצדו השלילי העלול להכעיר ולדלדל, בשני הצדדים יבא הרך הכפול, וישפיע חן ונועם.
עדקדמא מתאר את העליה התדירית, גם בלא מהלך, בלא תנועה מסובבת נדחפת מנושא לנושא המחוברת עם האזלא, כ"א התקדמות הנובעת כבר מערך הכחות במזוגם, בחזרת פעולותיהם, בהשטפת כחותיהם אלו על אלו, נהרא מכיפיה מבריך.
עהירח בן יומו, יורה לנו שאחרי כל המהלכים של כל המסעות הרוחניות, והעברת החיל והחוסן אשר להמון בריות ועולמי תפארה, בעליתם וירידתם, בשבירתם ובנינם, בעוזם ותפארתם, הננו עולים לסקירה עליונה כזאת שכל המערכה הגדולה שעברה לפנינו היא כאין לעומתה, והננו משתוקקים ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת יותר נשגב, שהוא מתחיל מהופעה זעירת הכמות, ירח בן יומו, הלוך הולך ואור כצאת השמש בגבורתו, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו, אמן.
עוא. כשהעולם הולך במהלכו הרגיל, כשאין פרעות ומהומות בחיים, יכול גם הרעיון האצילי של האדם לקחת את פרנסתו מההסתכלות בתנועות החיים, מחיי החברה ומהתורות האגודות בהם, שהוא כל התוכן של כל חכמה וכשרון נגלה, ומובטח הוא שמתוך הרכוש הזה יתעשר עושר פנימי. לא כן הדבר בזמן שהחיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו, אז העולם הגלוי מתנודד, סדריו מתערבבים, ואם יהיה האדם יונק את לשד חייו הרוחניים רק מהצד הגלוי שבאוצר הרוח, דלדול נורא מוכן לבא עליו ולשדוד ממנו את כל עמדת תומתו, ואז כדי להחזיק את המעמד יבא התור של הצמאון הבוער אל התוכן הנעלם, אל הסקירות הפנימיות שהן מתנשאות מעל לשטח הגלוי שבחיים שבהן לא נגעה יד המהומה העולמית, וממקור חיים זה ילך האדם וישאב מים בששון להרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני הגלוי שנשאר במצב כ"כ נדהם מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו. ומטעם זה עצמו בא הלחץ לכותב הטורים הללו לרשום את רשמי המחשבה אשר למדרש האותיות וכו' דוקא בזמן הזה. ב. פעולת החיים של הנשמה איננה פוסקת, כשם שכללות פעולת החיים החמריים אינה פוסקת כל ימי החיים.
עזההתגלות של החיים השכליים שבאה מזמן לזמן, בעת שהחושב מחדש איזו מחשבה חדשה ומבהיקה, שאנו מרגישים שיש הפסק זמני בין חידוש לחידוש, אינה באה מכח היסודי העצמי של החיים אלא מהופעותיהם הסעיפיות, אבל העצמיות של החיים שהיא פעולת הנשמה במעמקיה אינה פוסקת כלל, ותמיד המחשבות מתחדשות וזורמות בנו, וכל עמל התלמוד שלנו איננו כי אם מכשיר אותנו ע"י ההתגלות המתפרצת מבחוץ למעמק החיים, להכיר יותר ויותר את המהלך השטפי של המחשבות, שהוא נהר שאינו פוסק, שפלגיו וגליהם הם מתרוצצים בקרבנו תדיר בלא הרף. ג. כחות המתגלים בעולם בצורות מסומנות, ציורים שמתגלים בנפש בתוארים מיוחדים, אינם באים מתוך האפס לידי מציאות, אלא הם יורדים מתוך מעלה עליונה במציאות שמתוך גבורתה ועשרה אין כל תואר יכול לסמנה למדה מוגבלה המחשיכה את אורם, ומתוך כך הננו חשים אותם בדמות כחות פרטיים, ציורים מפורטים, ואותיות בולטות ומצטרפות. ד. יש לנו עסק עם עשר מדריגות, שהן מתערכות חמש לעומת חמש: א. המחשבה, ב. האותיות, ג. התגין, ד. הנקודות, ה. הטעמים, מערכה אחת; מערכה שניה: א. התיבות, ב. המאמרים, ג. הפרשיות, ד. הספרים, ה. הספרות, שסדר חבורם הוא א"ה, ב"ד, ג"ג, ד"ב, ה"א.
עחהמחשבה הכללית מתחברת עם הספרות הכללית, האותיות עם הספרים הם כאברים עם הגוף בכללותו, התגין עם הפרשיות, המחשבה המפסקת את הענינים, הנותנת את הרוח להתבונן בין פרשה לפרשה, באה ממקור חיים יותר עליונים מגופן של האותיות, והיא מתגלה בתגין, הנקודות הן יסוד החבור הרעיוני המתגלה במאמרים הנבנים מהתיבות הבודדות, הטעמים מיוסדים על עומק הרגש, שאינו צריך כ"א התחברות שתורה איזו הכרה מצוירה, ואינו זקוק לחבורים הגיוניים, ע"כ הם מתקשרים עם התיבות. ה. השפות מתחלקות למדרגות, החבור המתאים לכל רגש וכל הקשבה עם הצלצול הקולי תלוי הוא ביסוד ההארה הכללית של הנשמה בהשקפתה על העולם ומלואו וכל הסתעפותיו, בהירות ההכרה של השקפת העולם בתור התגלותה של ההארה האלהית, היא גורמת את היסוד הקדש של הדבור, שקוליותו היא התגלות לשון הקודש. ובאותה המדה שהכרה זו מתחשכת, הולך הצד החול ומתגון בתכונת הלשונות וסגולותיהם, וכל הגדוד הבלשני עומד מסודר זה אחר זה, כדמות מעתיקים מיסוד מקורי, שהם באים בתור העתקה מתוך העתקה, שבהירות המקור מתעלמת לפי התרחקותן של ההעתקות ממנו. ונחשבת היא השפה הארמית בתור העתקה הראשונה מיסודה של השפה העברית, הנושאת בתוכה את המילוי של סגולת הקודש בתוכן הדבור הכללי. ו. הפעל אלף, ללמוד, אע"פ שהוא בכתבי הקודש מיסוד הארמי הוא בא, ובב"ת ח' ע"א פסוק זה בלשון ארמית נאמר, ומגילה ט' ע"א תרגום שכתבו מקרא, וסנהדרין ל"ח ע"ב אדה"ר בלשון ארמי ספר, ושבת ק"ד ע"א אלף בינה, ומהרש"א בח"א שם. ואלף נאמר על הלומד מאחר, והוא ג"כ בערך העתקה ואחורים של הפנים המאירים באור השכל המקורי.
עטואמרו דורשי רשומות כי תרגום הוא בגמטריא תרדמה, כלומר התגלות אור הרוח במדרגת ההתעלפות, אני ישנה ולבי ער, שאז אין הרעיון המקורי מתגלה כ"א ההתלמדות האולפנית. ולגבי המקוריות הראשית כל למוד שבעולם הוא בא במדה מעותקת שמדתו היא מדת התרגום, שהוא הכשר וחינוך המביא אל המעמד המקורי העתיד, "אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ". צפיה ומרשמי מחשבותי שיתקבצו לעדרים ילקחו אותיותי והיו למאמרים והמאמרים בחוברת יהיו לספרים והספרים בכל-קרת יהיו נפזרים ומלכים יתהדרו במטוה התולעת והמעינות יתגברו, ותרבה הדעת לישועתך קויתי ד' עד כאן מופיע במהדורת מוסד הרב קוק!