מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםראש מילין — הטעמים · "טעמים"
אנכנסים אנו כאן לעולם שכולו אור, כולו טוב, כולו נעים, מלא עונג, מלא עדני עדנים. האורה והחדוה, השעשוע והריווי הצחצחי מתגברים בכל עזיזותיהם, ביפי שירם ומשוש זמרתם. זמרת קודש אנו שומעים, ממעל לכל עולמי עד, ממקורי האורה אשר בחביון עז, הדרת הוד יפעת קדש קדשי קדשים. הגלים גלי נדבה, ברכה ונחת, משתפכים והומים, ממעל לכל הגה ודיבור, ממעל לכל מחשבה וחשבון, ממעל לכל אפשרות מצרית, ממעל לכל חוג גבולי, ממעל לכל צער ודיווי. המית עז קודש, ודאבה תדוץ. והכל גילת ורנן, כבוד הלבנון, הדר הכרמל והשרון. הללויה, הללו אל בקדשו, הללוהו ברקיע עזו, הללוהו בגבורתיו, הללוהו כרוב גדלו, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במנים ועגב, הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה, כל הנשמה תהלל יה, הללויה. ואנו עולים עליית קודש, מקשיבים המית רגשי שירת שנאנים, עדנת הוד זמרת העלאת נשמות ועולמות, מלאי ברקי חמדת ידידות, במעלותיהן, הלוך ועלה, הלוך והתרומם, הלוך והתנשא, הלוך והתקדש, למעלה למעלה, בהד קול רוממות עליזת פאר נועם נשמת אור חיי העולמים, ברוב עוזה. שמות הטעמים, הרגילים הלא הם. פשטא מנח זרקא מנח סגול מנח | מנח רביעי מהפך פשטא זקף קטן זקף-גדול מרכא תפחא מנח אתנחתא פזר תלישא- קטנה תלישא-גדולה קדמה ואזלא אזלא- גרש גרשים דרגא יתיב פסיק | סוף - פסוק :שלשלת קרני-פרה מרכא כפולה קדמא ירח-בן-יומו.
בהעידון הפשוט הומה בקרבנו, אנו מתענגים על המחשבה העליונה של הפשטות, על הרגשת הנועם החפשי של העושר הגדול של הפשטות המוחלטה, של אי צורך ההרכבה, של אי אפשרות ההרכבה, על הדיות האמיצה, הממלאה את כל הדרישות בגודל פשטותה. וצהלה קולית פשוטה, והתויה של קרן מכתבי, מסמנים לנו את ההבחנה העידונית הפנימית, המתעלה ביקר חיי עולם ומרוה את נפשנו עדונים פנימיים, העולים בעולמי השירה העליונה, שאנו מתעלים על ידה, בהתגלות מקור העדן אשר במעמקי האותיות ורומן העליון, ע"י הגיון הפשטא.
גמציאותה של המנוחה הרוחנית, התקלטות פנימית בחזיונות רצויים ומקובלים, שההרגשה העדונית היא מתאחזת בהם בצורה בסיסית, לא היתה ונבראה למען יקסם המשיג, האדם, העולם, העולמים, והחילות המרומיים בחבלי הסיפוק והריצוי, לבחור לשבות מעבודה הרוחנית המתעלה, שהיא מקור החיים ויסוד החיים, מכון העז ושאיפת השיגוב המיסדת עולמי עד, אך לזאת נועדה היא מנוחה ענוגה זו, מנוחת קודש וטוהר עליון, למען האצר בקרבה שפעת חיים ומרץ מופלג להניע בבא עת היצירה, בהפעם הרוח לחולל מפלאות פליאיות, תנועה רוממה, תנועת עולמים כבירה ומשוגבת עד אין חקר, תנועה מחוללת המון יצורים, ורחבי עולמי עד, למען עשות זריקה נוראה, מתחת אל על, ומעילית לתחתית, מימין לשמאל ומשמאל אל הימין, מלפנים לאחור ומאחור אל הפנים, לכלל את כל התנועות המוזרקות בשגוי חיל לתנועה כבירת אונים, מפלאת פלאות, מחוללת חיים, ומפריאה תולדי תולדות, המון יצירות, חיים וקיימים, ששים ושמחים בצהלת עזוזם, מתרוצצים כברקים, רצים ושבים כמראה הבזקים. ובנפש המוסיקלית העדונה בעדני שירת חי עולמים זו, מתוארת היא בתאר המנגינתי אשר למונח זרקא.
דעונג ההנחה, עדן הנחת, מתגלה בקרבנו אחרי הזליפה הפנימית של רויית התענוג אשר להוד הפשטות, ההולכת הלוך ועלז, הננו חשים את העידון של המנוחה. מנוחה נשמתית מתהלכת בקרבנו והזמרה משעשעת אותנו בקסמי מעדניה, והננו מרגישים טללי חיים וברכה בקרבנו, מנוחה שלמה ונחת רוח של מנוחה. אין צורך בשאיפות, כי המנוחה בעצמה היא נעימה, הכל מלא חמדה ומתק, כל הנחמד והנעים נושב בקרבנו, ברוח צחצחות, והמנוחה מתגברת בעצמותנו והננו ממולאים בלשד חייה רוויי הנחת, וטיסה איטית ממעל לתחת במעמקים של נחת רוח, ומימין לשמאל בנעימה של שלוה מתקפת אותנו, והמית המונח ותארו עולה על הלוח של הקשבת סוד שיח זמרת קדשנו. הסקירה התענוגית מרשמת בקרבנו את ההתאמה העידונית של שלשת הנקודות, הימנית והשמאלית, והעליונה המאחדתן, כלומר רוח ההרגשה הנעימה של כל השליליות וכל החיוביות, ומקור העונג של האחדות המרווה מכל פלגי נחלי תענוגותיהן. הסגולה הנשמתית הזאת המקשבת את המית הנועם של התאחדות ההפכים היותר קיצוניים במקור שרשם העליון, ממלאה אותנו רוח עונג מיוחד, ונשמתנו כקרבנו מרגשת את פאר סגולתה, והנהרה של האותיות מופיעה ברוח העדין אשר לעונג הסגולה ונעימת הסגול, וניקודו המכתבי מקשר אותנו במעדנות פלגי זמרת עדניו.
ההמנוחה משעשעת אותנו, הציור הפנימי שהננו מבורכים עד בלי די, שיש אוצר מלא, במלא החיים, במעמקי נשמתנו, רווי ברכת ד', שכל מה שרוח המנוחה חודר עמוק עמוק בקרבנו יותר, יותר אנו מרגישים את מלא סיפוקו, את עושר הדיות שלו, והננו חפצים לטוס טיסה של שלוה, ממרומי העליות אל הדכאות המענגת, אל השלוה הפנימית של השפלת הרוח, של ההצטמצמות הפנימית, בכל מלא הרצון, בכל מלא הרגשת העדן מתוך ההתכנסות הנעימה אל תוכיות חיינו פנימה. זאת היא הרגשת הרביעי בנעימת הוד שלות זמרתה, המחוברה למנוחה הכפולה של מונח מונח, המכשירה אותנו לקלוט את הוד העונג הנשגב של אור השלוה, של מעטה הענוה, המלאה פאר קודש ונעימת נצח, המצוירה בתמונת הנקודה של הרביעי, המאירה מתוך שיגוב החיים העדינים של האותיות, ומבוטאה יפה במנוחת נגונה השוקט.
וחודרת היא בקרבנו ההרגשה הנעימה, כשאנו פוגשים את העדן הנעלה של הפשטות המורגשת בחדרי תענוגיה, מתפשטת ומתרוממת בנועם שיח קולה הענוג, בסקורה את כל התעתועים, המכאובים וההפרעות של העולמים המורכבים, את עניות ההרכבה ואת ענותה ושפלותה, את הקוטן וקוצר היד, היובש והחרבן המתגלה בכל פרטי אורחותיה, וההכרה של שלות הפשטות, שהיא ההפוך הגמור מכל המון התלאות הירודות הללו, ממלאה היא את כל תאי החיים, בכל חגויהם ומסתריהם, גודל ועליזת עולמים. ולהמית המהפך של כל עולמי התהו אשר לההרכבה הדלולה גאון הפשטא מתגבר ועולה, והננו טבועים כולנו בים של אורה, שוטף חיים ואושר בקרבנו, פנים ואחור. וההבטאה הנעימה והתואר המוגלם של תוי נעימת הקודש המהפך והפשטא ושילובם, מעודדים את רוחנו להתנשא בשפעת עדן למעלה למעלה. וסמל ההרכבה, המתתאר ע"י שני קוים נעקמים, שרק בנקודה אחת מתחברים בקציהם השמאליים, המורה על הזרות העצמית שבאחדות המורכבה, אשר רק מגע קל בתכונה היותר רחוקה, היותר קלושה ודלולה, יעשה את תואר האיחוד, ובאמת הולכים הקוים הלוך והפרד, מאדיר את העונג של הרגשת הפשטות המעודנה, שבברכת מקוריותה מאוחדה היא מראש מרומי קודש קדשים, אור עליון, אור אחד, ד' אחד ושמו אחד.
זהקטנות, אין קץ למלא עולמים של אוצרות חיים ואורה הגנוזים בקרבה פנימה. עצם הוד הקטנות, החדירה לכל הצביונים שבמעמקי הקוטן, אשר בכל הזעיריות שאנו נפגשים הננו מוצאים עולמים מלאים, משגבת היא את נשמתנו, וכאשר יחדור רוחנו אל תוך תוכיותה של הקטנות, ורבבות אלפים מונים בירידת ההקטנה שנלך בכל הערכים כולם, הלא נמצא עוד המון מלא של מציאות, של בנין, של אור חיים, של שכלול ויפעה, והננו מרגישים את החשיבות של הקטנות, את ההתאמה שלה עם עצמה, והננו מתעדנים על מעמקי הרום, ועל רומי המעמקים, של הקטנות הנצבת לפנינו זקופה בכל מלא הדרה. נפשיותנו העצמית בכל זעירותה מצטיירת היא לפנינו במלא הודה, וענות צדק פנימית משתפכת בנפשנו פנימה, והמית שיר של זקף קטן המתעלה בהארת נקודותיו השואיות אור רום עולם המתנודד מרב עצמו, המתעלות מעל להאותיות המבוטאות, והן מנצחות אותן מעומק נועם עונג ההקטנה, שמחת הגורל הפנימי, וחדות הזעירות המתחשפת בסתרי הנשמה השמחה בהגלות האמת, בערכה את ערכה על המתכונת האמיתית, היא מחדשת בנו את הנעימה השירית המלאה עוז צהלה פנימית, רצון שוקט, ושמחת אומן בהחלק העצמי של הדר החיים המתפלג בקרב הנשמה החשה את זקיפת הקטנות במלא שיעור קומתה, בתואר נגינת הזקף הקטן.
חמתגדלת היא נשמתנו בסקירת ההוד הנורא של הגדלות, נחלים של עונג, פלגים של עדנים הומים ושוטפים בהרגישנו בהרגשתנו את גודל החיים והישות, את המית העז והרום אשר להגדלות. הגדלות ברום תועפותיה מתיצבת היא נגד עיני הקשבתנו, מחיל אל חיל אנו הולכים, מאזינים אנחנו הד קולות של נעימות עולמים אשר במהות הגודל. וגודל אל גודל יקרא, וכל ציור גודל ומרחב, אשר ימלאנו כל יפעה ופאר מוגדל גודל אין קץ, בכל הערכים, בכל הספירות אשר יגיעו לגבול סקירת הרגשתנו, במלא זקיפת ענקות קוממיותם, יובילונו אל גודל ונשגב רומם ונעלה עד אין קץ, ומרוממות גדולה לרוממות גודל הננו עולים. ונעימת ההתאמה של הגדלות מוסיפה זהרה לנשמתנו, האותיות עוטים הוד גדלם, וברומי על יהמו נהמות שירי עז, ונפשנו שבויה שבית עונג מרוב נועם הגודל, המלא עדני עז ברב גודלו, ותעצומות פאר עזו. הנפשיות הפנימית שבקרבנו אשר כבר ערכה לה את מערכת הקוטן, ורותה מנחלי עדניו, בהתיחדה בפרטיותה פנימה, טסה עכשיו טיסת נשרים, במלא הוד העולמים, נשמת כל היקום, הדר חיי אור העולמים כולם היא עטויה, ועולמי עד הנם מכוני מצעדיה, בגאון עולם תצעד, ועדן שירת גבורה עליונה מפעמת בקרבה, הנה היא מתיחדת בגודל הרום, בגודל גדולת כל עולמי עולמים, וגדולה ועז הומים ונצמדים בקרבה, ושירת זמר כל בני אלהים וכל אלי שחקים מתאגדים בתוכה ומקיפים אותה בהוד וגאות. הנקודות השואיות המתרוממות אל על, הבזקים הנהדרים השוטפים ועוברים, שהם הם זהרורי הנשמות ביפים ופארם, הנם מתאחדים יחד עם קו אורה הולך ונמשך, נחל עדן שאין לו קץ, נהר שאינו פוסק, בזרמי שטפת אורו המתאחד עם אורי הברקים, והיו יחד למנגינת הזקף הגדול, בביטויו ותוארו.
טעדינות ההרגשה, המתוארת ג"כ בציור רך הלב, המובנת לא במובן הרכרוכית החולנית, כ"א בתור עמק הרגש, החודר עמוק בחוש העידון, ומוליך את כל המוחש, כל המצוייר, כל הענוג, היפה והנשגב, עמוק עמוק בחדרי הנשמה, ואור החיים הענוגיים, ממקור עונג הקודש, משתפך הוא בהמון גליו, ונשמת ד' כנחל עדנים מפכה פלגיה במהלכה מן הימין ממעל אל השפל אשר בתחתית הנושא המושכל, בזיו עדני אצילותן, אל התחתית השמאלית, להרוות עדן ולשד חיים בכל צינורות שפעות חיי התענוגים, וזיו העליון המתרומם ברוב עדניו מתפשט בכל המרחבים ע"פ עדנת המרכא בנועם המיתה המלאה תענוג ורך.
ילמזג את החוש העדין של הרך בא ההולם המוסיקלי, הטיפוח הזמרתי, האומר כולו עז ותעצומה, והעצמה, עצמה מלכותית היא, גזירת אומר, הבעה קצרה כדבר מלך שלטון, נהם ככפיר, המותאמה לטל על עשב, לעידון הרך, ושניהם יחד, המרכא הרכה והטפחא העצומה, המלאה עז גבורה, בפחיזה מהירה מעצמת הלמותה, עושים הם יחד את החטיבה הנשמתית המקשיבה לשיח הרננה בסוד קודש להרמוניה שלמה שכולה אומרת כבוד, הוד, נועם ועז.
יאחוש המנוחה במלא נועמו, כשם שבמקורו הוא מלא עצמיותה של הוד המנוחה, מעצמת ההקשבה של רזי המנוח, אשר רק בעולמי עד אשר לקודש הקדשים שם מכון לשבתם, כן תבוא הרגשת המנוח, אחרי רב קשב של המוני עדונים, של שטפי הגיונים, שמרוב מתקם תלא ג"כ לפעמים הנשמה, ותחפוץ כבר בנפישה פנימית, ונפישה זו תריק אליה את ברכת המנוחה, שהיא מעין המונח ועצמו, ותתואר חטיבה זו במונח המקושר עם האתנחתא, והאתנחתא, בציורה הראוי להוראת השביעה האצילית, הדורשת דומית קודש, הולך קו ישר בשפעת הוד החיים, ומתפשט ממנו אור נגוהות כמראה הקשת, המזכירים אותנו את הקשת אשר בענן בשלל נהוריו, וצבעיו כולם של הקשת, מזכירים את כל ההגוי בחביון העידון, בריבוי הגוונים, וזוהר עדן הנוי והתפארת בהתאמת היפיפיות. ומעמיקה היא האתנחתא את עדנת המונח, ומשרה בו את אור המנוחה העצמית שקויית טללי התענוגים העליונים, מראש מקדמי עולמי עד.
יבורוח נדיבה סומכת היא את השירה, היא חפצה לפזר את גווני נהורותיה לכל עברים, להעריף אור חיים ושמחה, עצמה וזיו לכל אפסים, בשמי שמים ממעל, ובתחתיות ארץ במעמקים, בכל רוח, עבר ופינה, בכל מחשכי שאול, בכל חגוי סלע, בכל תהומות ונבכיהם, מתפרצת היא השירה בגאונה ונועמה, מפזרת היא את צליליה המלאים עדנה, חדוה, עז ושמחת עולמים, ושמים וארץ מרננים, וכל היקום מלא גדולה ורוממות מגבורת זיקי יפעת שובע שמחות ההולכים ומתפזרים, הלוך ועלה, הלוך וירד, הלך ורצוא, הלוך ושוב, וחוט החסד מתגבר, אור חיים קוי הולך ומתפשט ממעל, ונועם המנוחה מסתמל מצדו הימני, וירא מנוחה כי טוב, ונעימת זמירות מופעת בהופעת ישועה לכל דכאי רוח, ורביבי המנגינות משעשעים בעליזתם את כל כמהי אורה, רוחה וישועה, מעתה ועד עולם. תאוריה זאת היא חסנה של ישועת עולם אשר למנגינת הפזר, המצלצלת בצלצלי שמע, ומרנינה לבבות של אלפי רבבות נשמות רוויי נחת, בכל מלא היקום, בכל ספירות ומרחקים, בכל מערכות ומדריגות, המוחאים כף בשמחת לב ונועם הד קול הזורם חיים ועז בפאר מנגינת טעימת הפזר, בביטוי הגיונו ובתואר הגלמת תיו כתיבתו, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד.
יגההצטיירות המלאה הוד וגודל מחזון אין סוף, לאור וחיי עולמים, מקור נועם וחדות גדולה מעטרת היא, וממלאה את כל קרב וכליות שיר חדש והגות רננים. היא מביאה בהחשף אורה את ההרגשה של התגלמות אורים, של הגבלת נעים זמרה כדי להכנס במשטר סדר וקצב המתאים לתכונת השירה. ורגשי הנפש הקצובים וההגיונות הפרטיים וציורי עדניהם חותם עונג עולמים חתום בהם, מפני שהם יונקים בהיותם במקורם את יניקת חייהם ממקור העדן, אשר לא יתואר באומר, במחשבה והגיון ובכל מדה וקצב. וכדי לתמם את חזון העונג בתוך ההקצבה הזמרתית, ולהכניס את תכונת השירה המתעלה מעל כל גבולים בתכונה נפשית מקוצבה, יתואר האור המחיה את רוח השירה בתור אור נתלש בתלישא קטנה, חלקים חלקים, נתוקי אורות, הקצבות צלילים, נצוצי אורות, זרזיפים עליונים, שמהם עולמים רבים יתכוננו, והנפש החוזה את חדות השכלול העולמי מהמון האורות המנותקים ושברי החיים ההולכים ובוזקים, תמלא גאון וצהלת רינה, ומאור המלא הימני המלא עז ורויה תלך ההמיה השירית אל השמאל, המצמצם וקוצב, בקמיצת גבורתו העוצרת את שפעת החיים ולשדם, וקו של אורה מתנוצצת הולך ישר, ממלא שפעת האורה, מלאתי כל שחקים וכל מרחבי תבל, למען העטיר את הוד הזמרה בהמון יצירות פרטיות עשירות הכמות, מגווני החיים השונים מאד, ע"י מרבית נתוקי האורות הכבירים וגלילת גלגל, והקפת אור וחיים בתוכן מלא באה בהגלות האורה, להרבות עצמה ויפעה, להאדיר עונג ורוח חיים עליזים, במקורי השירה והזמרה החיה. זאת היא תכונת התלישא הקטנה הפונה אל השמאל מן הימין, הממלאה גבורה והוד את היסוד הפועל ביצירה הזמרתית, להאדיר גווניו ופרטי הרכבתו, ולהגדיל תורת העדנה הקדושה, שבוית מרומים, בכליל פארה, בהמית התלישא הקטנה וסמל תוארה.
ידההרגשה השוטפת ברעיון השירה בדבר גודל אין סוף ושיגוב אין קץ, המרוממת את הנפש ומעוררת את התוכן השירתי, אחרי שהיא מסמנת את הכרותיה בשטפת נצוצי אורותיה, המלמדת אותה לכון את הגוונים המסומנים ע"י הופעת ההגבלה של נתוקי האורות, שנשמות אין קץ הולכות ופורחות על ידם, היא מתנשאת אחר כך להרום האין גבולי בכללותו, שבכל עזו ותועפות שיאו הרי הוא נדבק ביסוד הרעיון הנשמתי המתעלה בהעילוי השירי, כללות ההויה האצילית, העליונה, שורש כל היש ומקור כל ההתהוות, מעין העז של כל החיים, של כל הכח המתעלה ומתנשא, שהרי בלא ההגיון של ההתלשות הכללית, ממקור המקוריות של נהר הפלגים של האורה של אור האורים העליונים, אשר נשגב שמו לבדו, אי אפשר לשום רצון לצייר שום שאיפה ושום המשכה נפשית, ומי הוא הנותן לנו את התעצומה השירית המתנשאת לרום עולמים, המשוטטת באויר טהור של צחצחות אין סוף, רק ההרגשה העליונה של התלישא הגדולה, של הנתקת האור הכללי המחולל כל ומקיף כל מסגולת שרשי אור אורותיו, ומקור השלמות העליונה של זיו חייו, שכל הניתוקים הקטנים מדודי השיעור ומוגבלי החוג הם הם תולדותיו, פארותיו, וענפיו. התלישא הגדולה מעוררת את הנעימה העליונה של השירה החיובית, של התאפשרות ההרגשה של הארת אור אין סוף במלא תענוגיו בחוגים סופיים ומוגבלים. מן השמאל הולכת היא התלישא הגדולה החובקת כל ומכללת את הכל, מן הכח השולל הממעט את היפעה כדי לגלותה בחוגים ריבוא רבבות אין קץ, והיא אל הימין פונה, להרבות עצמת חיים חיוביים ועדונים מסומנים, מבוטאים בהבטאה עליזה של הגיון שיח שירת קדשי קדשים. יוצא הקו ברעם גבורתו, ומגלה את הוד הכדוריות השלמה שפניה הולכים הלוך ונסוע הנגבה, כי אמרתי עולם חסד יבנה.
טוכשהשיגוב העליון מאיר במאורות עדניו בנשמה פנימה, ואורותיו שוטפים ועוברים את כל אופיה ותכניותיה מחוצה לה, הכרה פנימית חודרת, המתחימה את המעמד העצמי של הדורש, ההוגה והשוקק, וסקירה עליונה נזרקת אל הרום, אל השלמות התכסיסית, אל השובע הרוחני העליון, אל אור הנצח המתעלה עילוי אין גבול, ותשוקה בוערת להיות תמיד עולה ומטפס אל על, התקדמות תדירית בצעדים בלתי פוסקים כלפי מעלה בסולם השלמות והרוממות, בהארת פני הדר עליון, ושפעת אור קודש מרום עולמי העדנים חודרת בנשמה פנימה ועושה היא את רישומה בהמית הנגינה של הסתמלות הצעדים הבאים מתוך ההזרחות העליונות השוטפות על האותיות מני קודש העליון הלוך ושוב, ימין ושמאל, נהורים אחרי נהורים, המזרימים זה אל זה את איתניות שפעת נחלי עדניהם, זהו החזון המורכב של נגינת הקדמא-ואזלא, התקדמות והליכה בלתי פוסקת. מהות העילוי, התענוג העדין של התוספת התדירית, ששם מגיע רז היצירה כולה בחביון העז האלהי, התוכן של העליה, של ההוספה, של הפרית אור ותוספת כח, בעילוי אחרי עילוי, זהו התוכן שהיוצר חק ביצוריו, זהו הרז, שהעולמים כולם נקראים להתהוות, למען הוציא אל הפועל את הרז של התוספת, של הברכה ההולכת ומתגברת כמעין המתגבר, זאת היא המטרה שהרוממות הבלתי גבולית שמה בשבילה גבולים וחוקים, קוים ומדידות. והמרומים האין סופיים הולכים ומתגלים, בתוספת אין סופית, בצעידת עליה, שלא יש שום אפשרות להיות עדן עליון זה מצויר בהשלמות המחויבה, המוחלטה מצד עצמותה, אבל סוף כל סוף עדנת הגבול לא תחסר ממלא כל, ועדן הגבול הולך לרומו, לאין קץ וגבול, מתדמה למקורו, בחק האי סופיות, רום נשא זה, מתאר לפנינו את ההגיון הזמרתי, אשר בנגינת הקדמא-ואזלא.
טזהתנועה מצד עצמה מוכרה היא בתור חיים, יסוד הראשון של התנועה מוכרח הוא להיות פנימי, וממילא נפשי חיי, והתנועה החיה מעוררת בנפש את יסוד החיים, שהוא הולך ועולה עד מקורו, מקור חי העולמים, וכל מה שהיא הולכת, בין בהתקדמות, בין בנסיגות, בכלל, הכל מעיד על יסוד אור חיים, והצללים נסים, נגרשים הם כל מחזות השוא, כל חזיוני המות ודממת השאיה, מפני התגלות אור החיים, וממילא מתהפכת כל תנועה לעליה, ומגרשת היא את הירידה, היא מתלבשת מחוצה לה ומפנימיותה באור הנצח, באור התחיה, והמות והרגעיות מתגרשים, ואור חיי עולם מתפלש ובא, וחדות עולמים מנגנת מאליה.
יזהגרוש המיוחד שהמהלך של האזלא מתקשר עמו, הוא גרוש מופנה לצד אחד, לצד הצללים מנגדי האורות, אבל הרוח הפנימי, חדות הקודש בהתגברה, רואה היא שגם את האור החלוש היא צריכה לגרש, כדי שיתקומם במקומו האור החזק, הרוח האמיץ, ההולך וסוער ומבער את כל הרוחות הקלילים, שהם נותנים מקום לתכונת חיים חלשה ומרופפת, על כן יש כאן שני גרושים שהנגינה של הגרשיים היא מבטאתם, גרוש המאפליה להכין מקום לאורה, וגרוש האורים הקטנים, הדלולים, המשמאילים בחולשתם, לתת מקום לאורה החזקה, לאור אל עליון, חסין גבור, אדיר הגבורות, שיואר ויופע בכל הוד העולמים, בכל נשמת חיים, בכל אצילות יפעה, בכל סדרי עולמים, בימי עולם ובשנים קדמוניות, בכל ראשית ובכל אחרית. והאזלא, התנועה המסותרת, המבוטאה בשפה המתורגמת, המתחילה מן המצר, מראה פה את גבורתה במרחבי יה, תגרש גוים ותטעיה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל.
יחיש אשר שפעת החיים זולפת ובאה בשפעה פתאומית, הגדלה אחת כלולה מברקת ומבלטת צורה של אושר, של חיים שגיבים ורעננים, מוארים מאור החוסן והעז, מאור התפארת והיקר, והאדם יונק את אשרו, את קדושתו ואת עלוייו, מתוך ההארה המכללת, שבפעם אחת מרימה אותו ממעמקי תחתיות למרומי שחקים, מחיי חולי חולין לחיי חיים של קודש קדשים, ולעומת זה יש אשר השלבים של העליות הנם תכופים, מוכנים להיות נצעדים, והרום איננו בא בשפעה פתאומית, כ"א הדרגא מבונה היא, והעולה דורך על במותיו קמעא קמעא, הולך וצועד, הולך ועולה. יתרון יש למדריגת העליה הדרגאית על המדריגה הפתאומית שהיא לכאורה גדולה ממנה, מפני שהעליה הדרגאית היא עליה תדירית, היא אינה צריכה לחיכוי של שעת כושר ועת רצון מיוחד, הפתחים לפני עליה זו, הדרגאית, תמיד פתוחים הם, והאדם בחופשתו וחפצו הבלתי משועבד, דורך ועולה, צועד ומתעלה. גם במעמקי הנשמה בפנימיותה הולכת היא המדה הדרגאית ומתבלטת, מתעמקת ומתוה תויה בדייקנות מחודרה, והנועם האלהי שופך עליה את המון חינו, וכל היתרונות הללו תבטא הנגינה הנשמתית בציורה והבטאתה במושג הדרגא.
יטהדרגאות ההולכת במסילתה מעלה אחר מעלה, היא בונה את עולמיה במדה מוקצבה, רואה היא את האידיאלים הקיצונים, העומדים ממרחק, ומכוונת אליהם בכל עז רוחה, ובזה היא מוסיפה אומץ וגבורה, אמונה וקדושה, רננה ופאר עדי עדיים, אמנם אחרי שמשתכללים כבר העולמים, וההכרה באה אל הגבול החיפושי של התכונה ההיא המבוקשה בהאידיאליות אשר נצטיירה ממרחקים, הנה אור חדש בא ומבריק, אור מזהיר, אשר לאורו מתפוצצים הררי עד, והעולמים הקדומים משתברים, מתפררים לפירורים, ומפירוריהם מתבררים ניצוצות אידיאליים מובחר שבמובחרים, שמהם נבנים עולמים חדשים, כלולי אידיאלים, מלאי הוד עטרת קודש קדשים, והשקפת הבניה נשקפה היא בתכונת המשבר, התביר, הבא אחרי הדרגאות, לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ, ומתוך תהומות המשברים, מתוך מחשכי המצולות, מגיהים אורות עולמים, מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ד'.
כהשברון אשר הוא בא בתכונתו בהעולמים הדרגאיים, הוא מכין את הבנינים המרובבים, העומדים להיות מתכוננים במקום ששם ההגבלה וההקצבה, המשקל והשיעור מוצאים בו מנוחה, העולמים המקבלים את המפעלים, המוכנים להיות מושפעים מגלי הנגוהות ההומים, הפועלים בארחות שטפיהם. המצב של העמידה הוא מכוון למצב הפועל, העושה, המחדש, המצייר, המהוה, המאיר והמחולל. בלא שברון לא יבאו מרומי האידיאלים, וזרמי הגבורה העליונה במלא ריווי נועמה, למצב של קבלה, של הכשרה להיות כלי לספג אל תוכיותו את כל אוצרות המפעלים. עולמים של עמידה הנם שם במרום עזם, בתקפם, אבל אחרי השברון המכין את הבנין המחודש הנבנה מתוך ההירוס, המשתלם מתוך השברון, תבוא המנגינה של היתיב, עולם היושב, היושבי בשמים, והננו מאושרים להיות מקבלים ברכה המורקה עד בלי די.
כאהכח השוטף מאור החיים, המזדלף ממקור העליון, החותך הויה, חיים וישות, לכל ציור, לכל מושכל, מורגש ומוטבע, בכל מלא עולמים, בתכונת ההתהוות האצילית, איננו הולך בהתפשטות אורו עד התכונה היותר מאוחרה, עד אשר יתם כחו ולא יעצר עוד כח לפעול ולצייר, להוות ולחולל, הסיגים הבאים מדלדול הכח, מיסוד ההעדר וחלישות ההויה, היו אז מתגברים, והעולמים היו מתטשטשים מפני רוח השלילה המתגבר, ומתכערים מפני הפגת זיו היופי שהיה מתגלה בעמקי התחתיות. עז וחדות הקודש הם הם הגורמים שכח היצירה פוסק הוא בעודו במלא חילו. כל הצביונים שהם יוצאים לפועל ההויה כולם ממולאים לשד ורויה הם, אין עיף ואין כושל בהם, והנגינה האלהית מתרוממת בעזה, בתכונת הפסיק ׀ ההפסקה, חדלון היצירה, המורה על עזוז וחיל, המתגלה ממלא כל. ואור רוח הקודש בכל נעימותיו שואף הוא וזורח, שוטף ומתעלה, ממלא היש של הגבורה העליונה, מעוצם דבר ד', קול ד' בכח, קול גדול ולא יסף, דמתרגמינן לא פסק, ויהי קול השופר הולך וחזק מאד שלא כמדת בשר ודם שקולו הולך וכוהה, ואור החיים האציליים ההולכים במלא עולמים, אור עולם באוצר חיים, מראש ועד סוף, ממולא הוא בחוסן עזו רק דבר ד' וכח אור החיים הממולאים מראש ומקדם עד אחרית, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד, אל שדי שאמר לעולמו די. ומתמלא התוכן הסופי באור חיים מכופלים המתגדלים בחשבון ומספר, מנצפ"ך צופים אמרום. והננו מתגדלים בגאון קודש קדשים, מנחל עדנים של נהר שאינו פוסק, המתגלה בקו הארוך ובמנגינת הפסיק.
כבהתוכן של אמירת די לעולמים הבא באמצע, כלומר לא בהמתנה הסופית, שהפסיק מנגן בכינורו לרומם את זמרת יה לומר שירה על מפלתן של רשעים, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ד' הללו יה, לקמט בלא עת את הדורות שצריכים להקמט, שנהר יוצק יסודם, שלא לשכלל את הרשעה עד בסיס יסודה, שלא לתן מקום לבריאה גופנית, למזיקין, כי בפתע באה הנהרה של קדושת יום שבת קודש, הוא בכל גדל ערכו תוכן פרטי, שבערך הפרטיות ההפסקה הפסיקית משובחת היא, אבל מרגש עדין זה באה הנגינה האלהית להתעלות אל הערך הכללי, שכל מה שעלה ויעלה, שעולה ושירד, שיצוייר וישוער, בסוד ההגיון והמחשבה הצפונה, הכל משכלל הוא את הכל, והכל יחד אומר דבר שלם, שקצתו מנשא ומעדן את קצתו. זאת היא ההתארה של נגינת סוף פסוק : בגבורת מנוחתה, בפוצת חילה ותקפה, שהיא משערת את כל המצטייר והנעשה, מהעלאת רמת מרומי רוממים עד הורדת שפלת שפלים, והכל מתקשר ביחד וכולו אומר כבוד, ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט. והאחריתיות המצטיירת מעוצם עדנת נגינת אומר סלה היא האחריתיות הנוחה, שכן ראוי לה, שכללה כבר את הכל ובאה עד האחרית, ולכל תכלה ראיתי קץ, והקץ, קץ הימין הוא, והסוף, הוא סוף נוח, מתוקן ומקובל, שהוא בעצמתו השלילית משכלל את הישות החיובית, והפסוק מעוטר הוא בזיו האור של סוף פסוק.
כגנעימה מיוחדה, ערוכה בכל, וארוכה בתוכנה הכמותי ובהשתרגותה האיכותית, יוצאה ובאה תמיד מאותה ההכרה וההרגשה הפנימית שהיש כולו, ככל עומק יסודו, בתועפות גדלו וברום פארו, הכל אחוז הוא אחיזה סיבתית זה בזה, המורה שאין בכל היש כולו פרטים בודדים בלתי מסודרים, ואין הפתעה בלתי קשורה בקשר המערכת המסודרה, והכל הולך ומתאחד לנועם מוסיקלי נהדר ונעים עד אין קץ ואין תכלית, שכולו אומר כבוד. ההתעמקות הנפשית ושפעות רגשותיה, הבאות בעקב ההסתכלות של השלשלת הארוכה המקפת עולמי עד, ומעבירות לפנינו את הרתוקות הנחמדים של עצמת החיים ויפעת ההויה, המעמידות אותנו על נועם אור אלה נורא הוד, מקור הנעימות ומעין העדנים, אוצר ההופעות ומקור מקורות החיים, בא אלינו עם הרושם הנגינותי הארוך והמסולסל אשר בטעם השלשלת, ומרשימה עלינו יחד את רגשי הגודל וההמשכה החיית, עם ההתארה הכתיבתית של התואר המותוה אשר להתמונה הכתובה של הנגינה השלשלאית, התקשר מעדנות כימה, ומוסרות כסיל תפתח. ואור יוצא בשלל צבעי ברקים ממלאי עולמים בגווני זוהריהם, מופיע נגד עינינו בכל עת אשר יפעת האור העליון בתכונת השלשלת הנגינתית תבא אלינו, יחד עם המחשבה הסודית בנועם רז היקום בכל פליאי פליאות רתוקותיו, ונשא דעינו למרחוק ונתן צדק לפועל צדקות ועז, אלהי הראשונים והאחרונים המקשר בשפעת טובו המון בריות לאין תכלית, ושומר בריתו לדור דורים.
כדיחד עם ההצטיירות המלאה עדנה, צהלה וגודל, של הקישורים הסיבתיים המקיפים את כל ההויה, לעומקה ורומה, לגדלה והקיפה, המרנינה כל לב השואף לגודל ולהשלמה מחוטבה, תבא ההכרה המרעננת של עז החיים וההפריה, ההולדה וההתחדשות הממלאה את היצור בכל ערכיו, מתהום ארעא עד רום רקיעא. עז הקרן, קרני ראם קרניו, כח השור, בצורתו המפריאה, הפרה, בשפעת חלבה, בשגירת תולדותיה, בחוזק החיים אשר לה, מסמלת היא בקרניה את האומץ התולדתי שבישות ההויה, הממריצה את ההתילדות והחידוש התדירי בכל מלא עולמים, ביצירות השכליות, בצורות החיים של ההרגשה, ההכרה, הבחינה והמעמק המדעי, בתעופת המחשבה של הגות הקודש ושל הרוממות המוחלטה והכבירה. באים הם הציורים של קרני פרה, מעטרים הם את האותיות, את התיבות הממולאות במלא לשד חיים של כבוד ועז, של קודש אל חי העולמים, ומעירים הם בקרב נשמותינו רגשי נועם עז וחדות עולמים, יחד עם הדר עולם של שיבה, של עטרת זקנים, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, רחמי אם, וגבורת רעם.
כהאחרי ההגות המרוממה של האומץ המפריא, בא החן המשכלל את מפעלי העז, המגביל וממתק את גבורותיו, המרכך את קשיו במורך, בתכונה רכה, ברכיכות כפולה, בריכוך העז גם במקום שהוא הולך למשרים, במקום שכל תכונת התגלות העזוז היא רק לבנות, לקדש, להעלות, לפאר ולשכלל, כי הרוך בעצמו הוא הצביון המפואר, ותוכן האהבה העדינה מיפה הוא את המלוא של גבורת החיים ועצמתם, אמנם עוד יותר נכבד מזה הוא יסוד סגולת הרוך במקום שהולך זרם התפשטות החיים לצד השלילה, לעומת הסתירה, ההתכערות, הדלדול והעקירה של כל נטוע. אומץ החיים צריך הוא לכלל את הכל, את כל הימין ואת כל השמאל, אמנם תכונת הרוך צריכה להיות מעולפת בעומק האופי של כח הפועל החיובי. וזורח מתיקון אור זה במעמקי ההרגשה ומנעמי עדינות הנשמה ההגיון הזמרתי אשר למרכא הכפולה, המכפלת את מדת רכותה במדה מספקת על הימין ועל השמאל, ועדני הרוך הכפול מתבלים יפה את הצד המרירי שיוכל עז החיים והפריתו בתגבורת עזוזו להוציא אל הפועל בהיותו מתנשא בשטף גבורת רעמיו, ואל זה אביט, אל עני ונכה רוח וחרד על דברי.
כוההתהלכות לפנים, צורת הרוח פנימה, ההשתכללות הבלתי פוסקת, הוספת שלמות בעולמים, בנשמות החיים, בכל מהלך, בכל הקף ומסלול, ההתקדמות התדירית, היא באה תמיד ממתכונת נאמנה של מיזוג הכחות, מהכנת הכח הממריץ ביסוד הופעת פעליו, הממוזג במדותיו המרובבות, שהולכות כולן זו לעומת זו בהסכמה והתאמה מכוונה, ממעין זה בא נועם החיים המנצח בנגינותיו, להעיר את הרוח בהדרכה מתמידה של התקדמות, יסוד הנועם של הקדמא הנגינתית, הבלתי זקוקה להתנועה המהלכית, ועולמה איתן הוא גם מבלעדי הזקוק אל האזלא המסעדתה במעמד המפעלי.
כזאחרי אשר נסעה הנשמה האצילית את מסעותיה הרבים, אחרי אשר עלתה הררי עד וירדה תהומי תהומות, אחרי אשר התרחב הרוח בכל הסתעפות הגיוניו, אחרי אשר התעשרה האורה מהופעת רבבות אין קץ של צללי גווניה, אחרי אשר אחרי החליפות המרובבות אשר הקשיבה רב קשב, את התחישה העדינה אשר לאור החיים שבנשמת עולמים, אחרי אשר המנוחה השאננה הוציאה את פריה, והסערה התנועתית כבר נולדה ופעלה לחולל המון חדושי חדושים לאין תכלית, הנה עולמים חדשים הולכים ונפתחים לפנינו, עולמים שכל המרומים אשר כבר דרכנו על במותיהם הנם רק שלבים להגיע עד שיא קדשיהם, ומרחוק הננו רואים ברק אור נשגב המבשר לנו תחיה חדשה, חוללות עולמים חדשים, עולמים יסודיים נשגבים בקודש, אשר הנם הולכים וגדלים, הולכים ומתגדלים, מתפארים ומתעטרים בעטרת זיו הודם, ירח בן יומו, התגלות מצערה, התנוצצות זעירה, מרכוש עליון שאין כל העולמים כדאים לו, בא ומאיר לפנינו, ומבשר לנו תקופות מאושרות, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו, כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ונעימות עדנים עדי עד ממלאה כל קרב וכליות, בחיי עליזות חדות נועם קודש קדשים, ברוממות שגיבת טהור גדל עזוזם, והמוסיקה האלהית תחיינו תחיית עולמים, ותשביענו ששון ושלות שמחות, תיצרנו יצירה חדשה, ותעודדנו לרוממות אצילות אין סוף. ומחיל אל חיל אנו הולכים, ומרום אל רום אנו נוסעים, משגב לשגב אנו דורכים, ומעילוי לעילוי הננו עפים, והדרת גאון שחקי עולמים מתעטר במקור חיינו, ובשורת לידה חדשה, הופעה עליונה, מחודשת בכל פאר וכבוד, אשר באה ונהיתה הננו מתבשרים. ומנגינותינו מתחתמות ברוח ענוה ועז, בצורה דקיקה המתעלה אל על, ירח בן יומו, דקולך הולך ואור, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ואת מחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו אמן.