ביאור במשנה דיומא דף ע"ג ודין מחודש.אסור לרחוץ ביוהכ"פ וכו' והמלך והכלה רוחצין את פניהם וכו'. עכ"ל. מדקתני במשנה דיומא דף ע"ג ע"ב הלשון והמלך והכלה ירחצו את פניהם וכו' וכמו כן רבינו פה העתיק לשון המשנה וכתב רוחצין את פניהן וכו', ולא קתני רוחצין את פניהם וידיהם וכן בפי' המשנה אשר לו לא כתב אלא לפיכך התרנו להם רחיצת פניהם ולא כתב גם לידיהם מזה נראה לענ"ד בס"ד דהידים אסורים לרחוץ אפי' המלך והכלה. אם לא באופן שהוא מותר אף להדיוט כמו שיתבאר בהלכה שלאחר זה. ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא דידי בס"ד והוא דגבי הידים לא שייך להתיר להמלך הרחיצה מטעם מלך ביופיו תחזנה עיניך וגבי כלה לא שייך להתיר הרחיצה כי היכי שלא תתגנה על בעלה וכמו שהתירו מטעמים הללו לשתי אלה רחיצת פניהם, דאף שהידים ג"כ הם גלויות, אבל הלא אפשר לו לכסותן ללבוש בתי ידים שלא יהיו נראות כלל, ויכול ללבוש בתי ידים יפות מאד של משי ומוזהבות וכדומה מינים חשובים שיתיפה בהן הכלה והמלך. ולפחות לא יתגנו בעיני הרואים, וכמו שאכתוב בס"ד לקמן בסמוך כעין זה בשם הגאון מהרמב"ח לענין נעילת הסנדל.
ראיה להדין הנ"ל.
ומקום אתי עמי בס"ד להביא ראיה לזה, והוא ממש"כ הגאון מהרמב"ח בשיטתו תוספת יוה"כ שם בדף הנ"ל בד"ה והמלך והכלה ירחצו את פניהם וכו' וז"ל, משמע דמלך וכלה אסורים בנעילת הסנדל. וקשה דכי היכי דהתירו רחיצה משום מלך ביופיו וכו' הכא מי ראוי להתיר למלך נעילת הסנדל דגנאי לראותו יחף דזה גם כן בכלל מלך ביופיו תחזנה עיניך וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' מלכים, י"ל, דיכול ללבוש אנפלאות של בגד ומשי חשוב והוא יופי ג"כ וכו' עכ"ל הגאון ז"ל הנ"ל.
פלפול בשיטת תוספת יוה"כ שם.
ואולם לפי מש"כ הבי"ח בא"ח בסי' תרי"ד אות ג' ואות ה' הנה אסור לו לילך לתענוג בסנדל או מנעל אפי' של שאר מינים אם לא מאן דכאיב ליה כאיבא ברגליה יע"ש בב"ח, ואם כן לפי שיטתו הא ליתא לתירוצו של הגאון מהרמב"ח הנ"ל, דהא אפי' של שאר מינים נמי אסור. ואם נאמר דלמלך התירו לפחות בסנדל ומנעל של בגד משום מלך ביופיו וכו' דדינא כמו דכאיב ליה ברגליה, אם כן הי' ראוי למיתני כך במשנה והמלך והכלה רוחצין א"פ והמלך ינעול סנדל או מנעל של בגד כיון שלאדם אחר אסור.
ועוד הא לפי שיטתו של הרז"ה ז"ל (עיין בספר המאור ביומא התם ובהר"ן שם ובבית יוסף א"ח בסי' תרי"ד בד"ה נעילת הסנדל וכו') דסובר דלכל אדם מדינא אסור מנעל וסנדל של בגד דכל מידי מנעל איקרי מאי איכא למימר. אלא ודאי צריכין לומר כיון שאפשר לו למלך לילך בבגדים ארוכים משולשלים לארץ עד שלא יהא נראה ממנו שהוא הולך יחף שוב לא שייך ביה משום מלך ביופיו וכו' ושאול המלך וביתו ע"ה יוכיחו שאמרו במדרש שאמרה מיכל חלילה להם שנראה מהם פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין וכו' עי' בילקוט שמואל ב' רמז קמ"ג בסוף ד"ה פתח ר' אליעזר בנו וכו' הרי שהי' שאול המלך ע"ה תמיד הולך בבגדים ארוכים כל כך. ואם כן הוא הדין נמי להידים ואדרבא הידים הם כל שכן שאפשר לכסותן בבתי ידים מיופים שלא יהיו נראים גלוים לית בהו משום מלך ביופיו וכו' וק"ל.
ביאור במשנה דיומא דף ע"ג ע"ב.
והמלך והכלה רוחצין את פניהן וכו'. עכ"ל. דין זה הוא פלוגתא דר' אליעזר וחכמים במשנה דיומא דף ע"ג ע"ב וז"ל והמלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעל את הסנדל דברי ר' אליעזר וכו' עכ"ל המשנה וכתב הרב המגיד לקמן הלכה ח' בד"ה והחיה מותרת לנעול וכו' וז"ל ודעת ההלכות שהלכה כר' אליעזר בכולן הואיל ובגמרא פירשו דבריו, וכן דעת רבינו וכו' עכ"ל הרה"מ.
ובתוספות ישנים שם דף ע"ח ע"ב בד"ה המלך והכלה ירחצו וכו' גם הם פלפלו בזה אם הל' כר' אליעזר או לא יע"ש בתוספות ישנים אלא שיש שם בדבריהם הרבה טעותי וגמגומי הדפוס, אמנם מה שכתבו שם וז"ל והא דקאמר מאי טעמא א"ר אליעזר וכו' ואע"ג דלא מפרש מאי טעמא דר' אליעזר משום דעליה קמהדר וכו' עכ"ל התוספות ישנים. וגם בזה יש בו מן הבלבול והגמגום מן המעתיק או מן המדפיס, והנה כל הטעותים והבלבולים שיש בדבריהם ע"י הדפוס או המעתיק, הנה דעת לנבון נקל לתקנם, אבל דברים הללו לענ"ד צריך ביאור לבאר דבריהם לפיכך ראיתי כי טוב לבאר דבריהם כיד ה' הטובה עלי ולא ראיתי לבאר לפי הבנת דבריהם (שהם נשתבשו בדפוס) אבל אבאר רק כוונת דבריהם.
ביאור בת"י שם דף ע"ח ע"ב ד"ה המלך והכלה וכו'.
ותמצית כוונת דבריהם הוא, דאף דלכאורה האדם יראה לעינים ובלבבו יבין לפסוק כר' אליעזר מדקאמר הגמרא הלשון מאי טעמא סתמא ולא קאמר מאי טעמא דר' אליעזר, דהלשון הזה הי' מורה שהוא לא סבירא ליה כר' אליעזר אלא רק שרוצה לידע טעמו ונמוקו של ר' אליעזר דאטו מילתא זוטרתא היא לידע טעמו של ר' אליעזר. אבל אם אומר הגמרא סתמא מאי טעמא, מורה כאילו הוא עצמו סובר ג"כ הדין כך דהיינו דסובר דהלכה כר' אליעזר ולפיכך שואל סתם מאי טעמא שהשאלה הוא על כל חכמי המדרש שפסקו כר' אליעזר וסבירא להו כוותיה, לזה השיבו התוספות ישנים דאין מזה ראי' לפסוק כר' אליעזר, דהואיל וקאי על מימרא דר' אליעזר שנאמר לפניו מיד אין צורך לו שוב לומר תיבות ר' אליעזר בפירוש דממילא נשמע בין החיים דהך מאי טעמא ששואל אינו שואל כי אם אליביה דר' אליעזר. ועיין בחידושי הר"ן בסנהדרין דף נ"ו בד"ה ר' אליעזר אומר אף על הכלאים וכו' שכ' כעין זה. ודו"ק.
ביאור בהל' מלכים פרק ב' הל' ה'.
ברם את אשר אני אחזה וחלקי אמרה נפשי בס"ד טעם אחר למה שפסקו הרי"ף ורבינו ז"ל כר' אליעזר. והוא דרבינו כתב לקמן בהל' מלכים פרק שני הלכה ה' וז"ל, המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו ומתנאה במלבושים נאים ומפוארים שנאמר מלך ביופיו תחזנה עיניך וכו' עכ"ל רבינו ז"ל, והנה מרן בכ"מ שם על הא דכתב רבינו ומסתפר בכל יום הראה מקורו טהור בסנהדרין דף ק"ב, אבל דבר זה שכתב רבינו דמתקן עצמו ומתנאה במלבושים נאים ומפוארים ע"ז לא הערה מרן מקורו משכן כבודו איה איפו הוא. וכבר ידוע שכל דברי רבינו בכ"מ שלא כ' ויראה לי י"ל מקור מבואר או בתלמוד בבלי או בירושל' או בתוספתא או בספרא או בספרי וכדו'.
ביאור ירושלמי דסנהדרין פרק ב' הל' ו'.
ולפיכך אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד כי גם דברי רבינו הנ"ל ממקדש מלך הם יוצאים מתלמוד ירושלמי דסנהדרין פרק שני הלכה ו', וז"ל, ר' חנינא סליק לגבי ר' יודן נשיא, נפיק לגביה לביש אותניתה (ופירש במוסף הערוך ערך אתוניות שהוא בלשון יון בגד פשתן יע"ש והיינו בבגד פשתן שלא תואר ולא הדר לו, ולענ"ד נראה בס"ד דפירושו הוא בגדים שחורים ומעושנים מלשון אתון נורא כאילו היו אותן הבגדים אצל התנור שנעשו מכוערים ושחורים מן העשן), אמר ליה חזור ולבוש לגין דידך (פירש במוסף הערוך בערך לגין שהוא כתנת חשוב) משום מלך ביופיו תחזנה עיניך, ר' יוחנן סליק גבי ר' יודן נשיא נפיק לגבי בחילוקא דכיתנא אמר ליה חזור ולבוש חלוקא דעמרא (מזה נראה כפי פירושי דלעיל בתיבת אותנית דאם כפירושו של בעל מוסף הערוך הנ"ל שהוא בגד פשתן, האיך עשה ר' יודן נשיא דבר זה זה פעמים שהרי ר' חנינא שקדם לר' יוחנן כבר אמר לו חזור לבוש וכו' מלך ביופיו וכו' וכנ"ל אלא ודאי דהעיקר הוא כמו שפי' בס"ד לעיל שבפעם הראשונה היו בגדים מכוערים ביותר שהיו מעושנים ומלוכלכים והי' ר"י נשיא סובר דהי' ר' חנינא מקפיד על שהוא יוצא בבגדים מכוערים, אבל בבגדי פשתן שאינם מכוערים ומלוכלכים עד שלמי שלא הי' נשיא לא הי' בהן מן הגנאי ללבשן, הי' סובר ר' יודן נשיא שמותר לו ללבשן אף הוא אע"פ שהוא נשיא, לזה הוצרך ר' יוחנן להגיד לו חדשות כי לא די שאין הנשיא רשאי ללבוש בגדים מכוערים ומעושנים, אלא אף זו בגדים בינונים וקלים גם כן אינו רשאי ללבשן לעין הרואה אלא צריך דוקא ללבוש בגדים מהודרים ונאים כדי שיתראה ביופיו קרא כדכתיב מלך ביופיו תחזנה עיניך דוקא ביופיו עיניך יראו אותו דהיינו דוקא בבגדים נאים ומהודרים לפי כבוד נשיאותו וגדלותו) אם לא כמו שאכתוב לקמן מיד בסמוך וכו' עכ"ל הירושלמי.
(ודע דמה שהקשינו לעיל מזה דהאיך עשה זה שני פעמים ר' יודן נשיא עד שהוצרכו שניהם ר' חנינא וגם ר' יוחנן להוכיחו על זה וכנ"ל. אפשר לומר ע"פ מה שידוע שר' יהודא הנשיא האמורא הם היו שנים, אחד הי' נכדו של רבינו הקדוש דהיינו ר' יהודא הנשיא בנו של רבן גמליאל בנו של רבינו הקדוש והוא התיר את השמן, והי' הדור השלישי לרבינו הקדוש והשני, הי' נכדו של ר' יהודא הנשיא הראשון האמור והוא הי' הדור החמישי לרבינו הקדוש וכמבואר כל זה בתוספות דראש השנה דף ך' ע"א בד"ה שלח ליה ר' יהודא הנשיא וכו'. וכ"כ התוספות במסכ' עכו"ם דף ל"ג בד"ה בעא מניה ר' יהודא וכו'. ואם כן אפשר דהמעשה הראשון של ר' חנינא עם ר' יודן נשיא עם אותו ר' יהודא הנשיא המתיר את השמן נכדו של רבינו הקדוש, והמעשה השני של ר' יודן נשיא עם ר' יוחנן הי' אותו ר' יהודא הנשיא השני נכדו של ר' יהודא הנשיא הראשון המתיר את השמן, אבל אי אפשר לומר דזה ר' יודן הנשיא הראשון שהחזירו ר' חנינא הי' ר' יהודא הנשיא הזקן הוא רבינו הקדוש, שזה הי' רבו של ר' חנינא, ורבי לא שנה ר' חנינא מנא ליה. אם רבי לא ידע להך דינא דראוי לו ללבוש לגין דידיה משום מלך ביופיו תחזנה עיניך ר' חנינא מנא ליה, וגם לא הי' ר' חנינא מדבר עמו בלשון חברותא כל כך חזור ולבוש לגין וכו' לפחות היה ראוי לומר לו תואר מר. מה שא"כ אידך ר' יודן נשיא שהי' נכדו של רבינו הקדוש הי' ר' חנינא חכים טפי טובא וזקן ממנו וכמ"כ בכתובות ל"ג גבי חנינא בר חמא ישב בראש וכו' וע"ש ברש"י והסוגיא כולה).
והמורם מן הירושלמי האמור וזאת התרומה כי שני גדולי הדור ר' חנינא וגם ר' יוחנן תרווייהו הקפידו על ר' יודן נשיא אע"פ שלא הי' מלך כי אם נשיא הי', על כ"ז להיות מעלות וגדולת הנשיא קרובה אל גדולת ומעלות המלך צריך שיתקן עצמו ויתנאה ויתהדר בלבושו מכלול מלבושים נאים ומפוארים משום מלך ביופיו תחזנה עיניך וכאמור. וא"כ הוא בנשיא צא ולמד קל וחומר ומכל שכן במלך עצמו שהוא חשוב טפי מן הנשיא שהוא חייב לתקן עצמו בלבושים נאים ומהודרים ומפוארים להראות חזותו מראה נאוה ומטעם מלך ביופיו תחזנה עיניך, ולא בלבד שראוי לו לעשות כן, אלא אף זו דמצוה נמי הוא דאיכא במה שיתקן ויתיפה עצמו לקיים מה שנאמר מלך ביופיו תחזנה עיניך וכמשכ"כ להדיא רש"י בתענית י"ז ד"ה מסתפר כו' וז"ל מסתפר בכל יום, מצוה, עכ"ל והוא הדבר אשר דיבר רבינו בהל' מלכים הנ"ל, ודו"ק.
ישוב דעת רבינו דפסק כר' אליעזר ביומא שם.
ואחרי העלות מדברינו הניתנים למעלה להתנאות ולהתיפות בכל יום ויום בכל מה דאפשר לו להתנאות ולהתיפות הנה גם הרחיצה שלו שהיא ג"כ כדי ליפותו, הרי היא בכל הרחיצות של מצוה שאינם רחיצה רק ע"ד התענוג. שהם מותרים (ועיין ברש"י בשבת נ' בד"ה בשביל וכו' ובברייתא דשם רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שרחיצת פניו היא רחיצה של מצוה שבזה יש בו מן היפוי להאדם) וכמש"כ כן הר"ן ביומא לענין רחיצה של תפלה דהיא מותרת מהאי טעמא דאמרינן דאין רחיצה אסורה ביוה"כ אלא דוקא רחיצה כזו שאינה אלא רק לתענוג יע"ש בהר"ן והביאו ג"כ מרן בספרו הארוך ב"י סי' תרי"ג בד"ה וגבי הא דאמרי וכו'. וכן הוא דעת התוס' בשם ר"ת ביומא ע"ז בד"ה משום כו' ועי' בפסקי הרא"ש שם ובב"י בסי' הנ"ל. אם מטעם דהנך יתר עינוים כולם רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ אינם אסורים ביוה"כ מדאו' כלל אלא רק החכמים הם אמרו ליאסר איסור. ואם מטעם שהכתוב מסרום לחכמים יודעי העיתים על פיהם יהיה מה שיהיה אסור ביוה"כ מטעם עינוי היום. עיין מש"כ מרן בס' בית יוסף בסי' תרי"א בסוף ד"ה ומ"ש אע"ג דנפקי מקרא וכו' והוא הדין נמי לכלה דאיכא גם כן מצוה והתייפות כמו במלך וממילא גם גבי כלה דהרחיצה מותרת כיון שאין הרחיצה ההיא רחיצה של תענוג לבד אלא אף זו כי היא רחיצה של מצוה. (ומה שאסור רחיצת הידים למלך ולכלה ואינו מותר אלא רחיצת פניהם לחוד אף שגם רחיצת הידים היא רחיצה של מצוה לא רחיצה של תענוג. דבר זה כבר כתבתי בס"ד מילתא בטעמא לעיל הלכה זו בד"ה אסור לרחוץ וכו'). ולפיכך שפיר עבדו הרי"ף ורבינו במה שפסקו כר' אליעזר דהמלך והכלה ירחצו את פניהם (וטעמייהו דהחכמים האוסרים יתבאר בס"ד לקמן בסמוך).
וליכא להשיב על זה ולומר דמה יושיענו התירוץ הזה דהא רבינו גופא לעיל בהלכ' תפלה פרק שביעי הל' ח' פסק דאינו רשאי לרחוץ לתפלה ביוה"כ ובתשעה באב יע"ש, דזה אינו, דהתם היינו טעמא כמו שכתב מרן בכסף משנה שם דרחיצה זו אינה רחיצה של מצוה שהרי אפשר לו לנקת את ידיו בכל מידי דמנקה. ואם כן מה שהוא רוחץ דוקא אינו עושה זה בשביל המצוה אלא שעושה כן בשביל התענוג ורחיצה של תענוג הא אסירי יע"ש בכסף משנה שזהו כוונתו שם. ואם כן לא גרע האיסור הזה של הרחיצה ביוה"כ ובתשעה באב מאילו אין לו מים דהוא מנקה עצמו בכל מידי דמנקה. דלתפלה לא בעינן שיהי' המתפלל מיופה מאד אלא רק מנוקה בעינן ולזה בנקיון בעלמא בכל מידי דמנקה יש די. אבל לא כן גבי מלך וגבי כלה הנ"ל, שהם לא בלבד שצריכין נקיון והידור קצת (עיין לעיל הלכות תפלה פרק חמישי הלכה ה' דגבי תפלה נמי צריך הידור קצת), אבל הם צריכים יפוי והיפוי אי אפשר שתהי' אלא על ידי רחיצה והיפוי היא המצוה וכאמור לעיל, אם כן הרי זה דומה ממש לעובר בנהר להקביל פני רבו או למי שגדול ממנו בחכמה דמותרת הרחיצה אפי' ביוהכ"פ הואיל והרחיצה ההיא, היא רחיצה של מצוה וכדומה לזה שארי רחיצות של מצוה, ודון מיניה ואוקי באתרן דה"ה נמי רחיצת פני המלך והכלה שהם גם כן רחיצות של מצוה דהם מותרות ג"כ אפי' ביוה"כ.
ביאור טעמייהו דהחכמים דר' אליעזר.
ומיהו הא לא קשיא דאם כן מאי טעמייהו דהנך חכמים דפליגי על ר' אליעזר ואוסרים אפי' למלך ולכלה לרחוץ את פניהם. דזה אינו קושיא דשתי תשובות בדבר, התשובה האחת, היא דהנך חכמים דפליגי עליה דר' אליעזר לענין רחיצת פני המלך והכלה אינהו פליגי נמי על ר' אליעזר בהא לענין רחיצה של מצוה דס"ל דאפילו רחיצה של מצוה ג"כ אסירי ביוהכ"פ דסוברים דכל מיני רחיצה אפי' רחיצה שאינה של תענוג גם כן אסורה אפי' אם שארי העינוים הם רק אסורים מדרבנן לא חילקו החכמים בין רחיצה לרחיצה, ולא נפלאת ולא רחוקה היא סברא זו, שהרי אבי התעודה שמאי הזקן היה סובר כן ביומא דף ע"ז ע"ב שלא רצה להאכיל אפי' בידו אחת פת לתינוק יע"ש בגמרא. ואע"ג דהרחיצה אינה של תענוג אלא משום סכנה דשיבתא וכדאמרינן התם בגמ' אלא ודאי דשמאי זקן סובר דאפי' רחיצה שאינה תענוג נמי אסור.
ואפשר עוד לומר בס"ד טעמייהו דהחכמים, דאינהו ס"ל כמו שהי' סובר ר' יודן נשיא בירושל' דסנהדרין הנ"ל בתחלה והיינו דר' יודן נשיא הנ"ל הוא היה סובר בתחלה אחת משתים (דאטו לא ידע הקרא מלך ביופיו תחזנה עיניך ומה לי מלך ומה לי נשיא גם בנשיא בעינן שיהיה אימתו מוטלת על הבריות ועיין בכתובות דף ק"ג נהוג נשיאתך ברמים וזרוק מרה וכו' וברש"י שם ובס' אסיפת זקנים שם) או דהי' סובר דלתקן עצמו ולהתנאות ולהתייפות בכל אותן הדברים שלא נזכרו במשנה דסנהדרין דף ק"ב, אין זה בכלל של מצות מלך ביופיו תחזינה עיניך וחכמי המשנה נ"ע הם ידעו מה הוא בכלל מלך ביופיו ת"ע ומה שאינו בכללו, ומה שהוא בכללו הזכירו במשנה דשם ומה שאינו בכללו לא הזכירו, או דהי' סובר ר' יודן נשיא דהך מלך ביופיו תחזנה עיניך אינו למצוה אלא הוא רק לברכה נאמרה.
ומעתה לדידן דאנן קיימא לן כר' חנינא ור' יוחנן בירושלמי דסנהדרין הנ"ל דאינון אמוראים ויש כח בידם לפסוק אפי' כיחיד נגד רבים, ואינהו הא פסקו דהך מלך ביופיו וכו' הוא מצוה וחובה, ואף גם זה פסקו דלהתנאות וליפות עצמו המלך (וה"ה לכלה) גם זה הוא בכלל של המצוה מלך ביופיו וכו' וכאמור לעיל, והנה גם אנן קיימא לן ככולהו תנאי וככולהו אמוראי דעשו מעשה רב לפסוק דרחיצה אינו אסור ביוה"כ אלא מה שהוא רק לתענוג בעלמא, אבל רחיצה שהיא של מצוה מותרת ביוה"כ. ממילא לדידן גם במלך וכלה קי"ל דמותר להם לרחוץ ביוה"כ את פניהם וכדעת הרי"ף ורבינו וסייעתם ז"ל, ודו"ק.
ביאור לקמן הלכה ח'.
ואמנם מה שהרי"ף ורבינו פסקו כר' אליעזר נגד החכמים בדין החיה שתנעל את הסנדל וכמבואר לקמן הלכה ח' בדברי רבינו, הנה נראה לענ"ד בס"ד הטעם שלהם. חדא, ממה דקאמרינן ביומא דף ע"ח סוף ע"ב וז"ל החיה תנעול את הסנדל משום צנה, אמר שמואל אם מחמת סכנת עקרב מותר עכ"ל הגמרא. והיינו אע"פ שאין בו ודאי סכנת עקרב אלא רק חששא בעלמא שמא יש כאן סכנת עקרב גם כן מותר לנעול את הסנדל, דאל"כ אלא דנאמר דכוונת שמואל הוא דוקא בשיש כאן ודאי סכנת עקרב או ספק קרוב לודאי או אפילו רק ספק השקול תקשה מאי קמשמע לן שמואל דמותר לנעול את הסנדל, פשיטא דמותר דהא אפי' רק על ספק סכנת נפשות גם כן מחללין אפילו את השבת שהוא חמור מיוהכ"פ שעונש השבת הוא בסקילה. והרי שמואל עצמו אמר ביומא דף פ"ד דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב יע"ש בגמ' ואפי' איכא ספיקי טובא מחללין עליו את השבת וכן ביוהכ"פ מותר להאכילו ולהשקותו ולעשות מלאכה אפי' משום ספק סכנת נפשות אף שהאכילה והשתיה ומלאכה ביוה"כ הם בעונש כרת. ומכל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר באיסור גרידא של נעילת הסנדל ביוה"כ שאין בו אפילו איסור לאו גמור דהוא מותר במקום שיש חשש וספק גמור של סכנת עקרב, אלא ודאי צריכין לומר דכוונת שמואל הוא להתיר אף היכא דליכא חשש גמור של סכנת עקרב, אלא רק דאיכא חששא בעלמא של סכנת עקרב דאפילו הכי מותר. וכן מתבאר מדברי רש"י שם בד"ה אם מחמת סכנת עקרב וכו' וכן פירשו הגאון מהרמב"ח בשיטתו תוספת יוה"כ שם בד"ה והחיה תנעול את הסנדל וכו' יע"ש. ומשמע בגמרא שם, דהך מימרא דשמואל הנ"ל נאמרה על הך מימרא דר' אליעזר דהיינו דשמואל גם כן ס"ל דהלכה כר' אליעזר ומדמה שמואל הך חשש סכנת עקרב להך חשש צנה דיולדת, וכיון דשמואל פסק כר' אליעזר ראוי לנו גם כן לפסוק כר' אליעזר ולא כהחכמים דפליגי עליה והיינו כדעת הרי"ף ורבינו הנ"ל, (ואפשר שכל הדברים אלה הדברים הם נכללים בדברי הרב המגיד לקמן הלכ' ח' בד"ה והחיה מותרת לנעול וכו' רק שקיצר קצת), וק"ל.
עוד טעם וביאור אחר להנ"ל.
ועוד אני אומר בס"ד לענ"ד לפי מה שאכתוב בס"ד לקמן הלכה ח' בד"ה והחולה כיוצא בה וכו' שדברי רבינו שם מקורן מן הירושלמי דמתיר להדיא לכל אדם איסטניס דהיינו אדם מצונן כגון זקן להיות נועל סנדל מפני חשש צנה זיל גמור משם כי שמה בס"ד אתהלכה ברחבה לבאר דבר זה באר היטב אם כן הא בודאי חיה לא גרע מאיסטניס שמע מיניה דהנך אמוראי בירושלמי וסתמא דהגמרא דהירושלמי גם כן ס"ל להלכה כר' אליעזר דהחיה תנעול את הסנדל מפני הצנה, וטעמא דר' אליעזר דכל הנך עינוים רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל אינן דומים לאיסור אכילה ושתיה, שאיסור אכילה ושתיה לעולם אסור אם לא דאיכא סכנה גמורה, לא כן הנך עינוים רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל שאינן אסורים אלא כשהם לתענוג בעלמא, לא כן כשהם רק להצילו מרעתו שאינן אסורים וכמו כן כשעושה אותם לצורך מצוה שהם מותרים, והחכמים דפליגי עליה דר' אליעזר ס"ל דכל הנך עינוים הם ג"כ כמו העינוי של אכילה ושתיה שהם אסורים לגמרי אם לא שיש חשש גמור לסכנת נפשות וכאמור לעיל, וכיון דכל הנך אמוראי בירושלמי ס"ל כוותיה דר' אליעזר ועבדו עובדא בנפשייהו וגם סתמא דהגמ' דהירושלמי סוברת כך. וגם בתלמודא דידן לפחות לא מצינו שום אמורא חולק על הירושלמי לזה שפיר עבדו הרי"ף ורבינו שסמכו עצמם על הירושלמי לפסוק כר' אליעזר ולא כרבנן דפליגי עליה בדין נעילת הסנדל של חיה שהוא מותר ביוהכ"פ (והגמרא דילן שלא ביארה דהלכה כר' אליעזר אפשר שסמכה עצמה על התלמוד ירושלמי הקדום לה), ודו"ק.