שו"ת במראה הבזק חלק חמישי — סימן י׳

ניו יורק, ארה"ב, מרחשוון תש"ס

י. אמירת "יראו עינינו" ע"י חזן שאינו נוהג לאומרה

שאלה:

לצערי אני בשנת אבל על אבי והנני משתדל לעבור לפני התיבה ככל יכולתי. נזדמן לי להתפלל בבתי כנסת שונים והנני מקפיד תמיד להתפלל בקול רם כנוסח הקהילה וכפי מנהגיה. בדרך כלל אין זה עניין גדול להגיד "הודו" לפני או אחרי "ברוך שאמר", והכל הולך על תלו.

נסתפקתי לגבי אמירת "ברוך ה' לעולם" בתפילת מעריב שנאמרת בהרבה קהילות כאן בחו"ל בין "השכיבנו" לתפילת שמונה עשרה. אני התחנכתי על ברכי מנהגי הגר"א, ליטא ובריסק שהקפידו לא להגיד "ברוך ה' לעולם" וראו בו ממש הפסק בין גאולה לתפילה של תפילת מעריב. ואף שאני יודע שמבחינה הלכתית יש מקום נרחב לתרץ זאת, בכל זאת כאן מדובר לא רק בשינוי זעיר של "שמע קולנו" או "אב הרחמן" אלא בעניין של הפסק. בנוסף לכך, ספיקותי עולות שהרי אני רואה שהרבה מאלה שמקפידים על שיטת הגר"א כשמתפללים לפני התיבה במניין שאומרים "ברוך ה' לעולם" עוצרים אחרי אמירת "השכיבנו" ומחכים עד שהקהל יגמור את הברכה, ואז מיד אומרים את הקדיש לפני שמונה עשרה בלי אמירת אותה הברכה – האם זו הדרך הנכונה לפעול?

תשובה:

א. ברכת "יראו עינינו" איננה נזכרת בש"ס, אלא נתקנה ע"י ראשי ישיבות שבבבל.

הברכה כוללת י"ח פסוקים (כשבכל פסוק ישנה אזכרת שם ה') עם ברכה בסופם, ומטרתה היתה לפטור אותם המתפללים בבתי-הכנסת שבשדות שפחדו להתאחר שם זמן רב בלילה, מתפילת שמונה-עשרה על-ידי י"ח אזכרות אלה והקדיש שלאחריהן. אמנם כיום שמתפללים בבתי-כנסיות מסודרים, לא שייכת תקנה זו, אך אין אנו מבטלים מנהג ראשון. גם בארץ-ישראל קיבלו וקבעו תקנה זו בראשית תיקונה, אך בדורות האחרונים חדלו לאומרה בארץ-ישראל. בטור הביא מחלוקת ראשונים, אם יש לאומרה או לאו, ואף בין הפוסקים האחרונים יש שפסקו, שאין לאומרה אפילו בחו"ל.

ב. לפי זה נפסקה ההלכה שכל אדם ינהג לפי מנהגו שלו, גם כאשר הציבור נוהג באורח שונה. ולכן, בן ארץ-ישראל או הנוהג כגר"א וכגרש"ז הנמצאים בחו"ל במקום שהציבור אומרה - אין לו לאומרה, וזאת בתנאי שלא ירגישו אחרים בדבר. ולכן, אם אי-אפשר שלא לאומרה באופן שלא ירגישו, כגון שהוא שליח-ציבור - צריך לאומרה. אין זה מן הראוי לסמוך על הפתרון של שתיקה בעת שהציבור אומרה ואמירת קדיש בלי לאומרה, שכן מעצם השתיקה ניתן להבין, שהוא מתפלל בנוסח אחר.