שו"ת במראה הבזק חלק שביעי — סימן כ״ג

ניו יורק, ארה"ב טבת תשס"ו

כג. בקשת "רשות" בזימון מבעלת הבית

שאלה: ראיתי את תשובתכם בשו"ת ב"מראה הבזק" (ה תשובה ט) בעניין בקשת רשות לזימון מבעלת בית, ש"מן הנימוס וממילא מן הדין" לבקש רשות ממנה. ורציתי לברר את היקף הדברים: האם כה"ת סוברים שעל המזמן לבקש רשות ממנה היות שיש לה הזכות לבחור מי יזמן, אף-על-פי שהיא איננה חלק חיוני מן הזימון (למרות שוודאי מותרת, וייתכן שחייבת לענות לזימון האנשים), או שמא לדעתכם היא נחשבת לחלק מן הזימון, וזה שנשים אינן נמנות לזימון הוא מסיבות אחרות? לכל אחד מן ההסברים יש נפקא מינות שעולות לדיון. אם מחייבים לבקש רשותה מהטעם הראשון, האם הייתם גם מחייבים בקשת רשות מבן נח ששלשה יהודים אוכלים על שולחנו? ואם התשובה תהיה שבן נח אפילו איננו יכול לענות לזימון, נא להסביר את הקשר לעניינו – למה בקשת רשות לזמן תהיה תלויה באפשרות לענות לזימון? דוגמאות נוספות שבהן אין את הבעיה הזו: האם המזמן חייב לבקש רשות בעל הבית כשהלה לא אכל כלל, ויענה רק "ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד"? ואם בעל הבית הוא קטן? ואם בכוונתכם שצריכים לבקש את רשותה מפני שהיא חלק מן הזימון, אף-על-פי שאי אפשר שתהיה המזמנת, האם זה אומר שחייבים גם לבקש רשות מן הנשים האחרות שהצטרפו בארוחה? בסופו של דבר, לא ברור לי טעם הצורך לבקש רשות מבעלת הבית.

תשובה: מצד הדין, צריך המזמן ליטול רשות מבעל הסעודה, ואם כולם אורחים או כולם שילמו על ארוחתם – נוטל רשות מהגדול שבהם, ואם אין ביניהם גדול נוטל מהכהן.

זכותו של בעל הסעודה לקבוע מי יזמן אינה נובעת מהיותו חלק מהזימון, אלא מזכותו לקבוע מי יברך אותו בברכת האורח, לכן אין חילוק אם אכלאו לא אם הוא גבר או אשה, או אם הוא גדול או קטן.

מצד מידת הענווה, נהגו לומר "ברשות מורי ורבותי" גם כשאין צורך בנטילת רשות.