שו"ת במראה הבזק חלק שישי — סימן צ״ז

ראש צורים, ישראל, סיון תשס"ג

צז. חילול מעשר שני ממטבע על מטבע

שאלה:

ברצוני לשאול שאלה שעלתה במהלך הלימוד שלנו (מכות יט, בעניין מעשר שני):

זכורני שלימדת אותנו על הפרשת תרומות ומעשרות למעשה (לפני למעלה מעשרים וחמש שנה), והזכרת את עניין פדיון מעשר שני, עם ברכתו, ואחר-כך חילולו על מטבע אחר, על פרי או על סוכר. אז הזכרת אפשרות של התניה בין שני מטבעות, כשהאחד "יתמלא" הוא יחולל על השני, וחוזר חלילה.

במשך השנים ראיתי את הרעיון מובא (פחות או יותר) אצל הרב טיקוצ'ינסקי ("עיר הקודש והמקדש" ג עמ' עה).

1. האם יש נוסח מדויק להתניה זו?

2. האם יש מקור בכתובים למנהג זה, למעשה (פוסקים אחרונים)?

3. האם חייבים לבער מטבעות אלו בשנת ביעור המעשרות, או שמא מטבעות אלו מיוחדים לפדיון לעולם?

אשמח לשמוע תשובה בעניין.

נ.ב. על אף שהמנהג אינו מופיע בספרים, נראה לי שכך נוהגים בקרן המעשרות שליד "מכון התורה והארץ", ובבית המדרש של "החקלאות על פי ההלכה", שהרי מנין להם שם כמה פעמים מפרישים כל המנויים? אם כן מוכרחת להיות התניה כזאת (גם אם יש להם מטבע נפרד לכל מנוי).

תשובה:

א. פדיון מעשר שני לאחר זמן.

1. א. אדם יכול להתנות על פירות מחוברים שיחול עליהם שם תרומה או מעשר לכשיתלשו רק אם הביאו שליש.

ב. לדעת ה"חזון איש" התניה זו תחול אך ורק ביחס למה שהיה בפירות בשעת

ההתניה, ולא ביחס למה שגדלו הפירות והוסיפו לאחר ההתניה.

2. א. נחלקו הראי"ה קוק והגר"ש שקופ אם אפשר להוסיף בהתניה זו חילול מעשר שני על המטבע; לראי"ה קוק אפשר, ולגר"ש שקופ אי אפשר.

ב. ההתניה שכשהמטבע יתמלא הוא יחולל על מטבע אחר דומה לחילול מעשר שני על המטבע.

ג. ישנו מקום לסברה שאי אפשר להתנות שכשהמטבע של מעשר שני יתמלא הוא יחולל על מטבע אחר, אף לדעת הראי"ה קוק, אם מילוי המטבע נעשה בפירות שאינם בידו עכשיו.

ב. ביעור מטבע של מעשר שני.

בעניין דינם של המטבעות בזמן ביעור מעשרות, אפשר לבער את המטבעות עצמם על ידי זריקתם לים המלח או לים הגדול, או שחיקתם וזרייתם לרוח או שחיקתם וזריקתם לנהר; אפשר גם לחלל את המעשר שני שבהם (ואז לחלל את כל המעשר שני, כולל הפרוטה החמורה) באופנים שיתבארו בקונטרס המצורף בפרקים א-ב, ולבער את הדבר שעליו חיללנו את המעשר שני. במקרה כזה אין צורך לבער את המטבעות.

קונטרס מצורף:

א. פדיון מעשר שני על מטבע

נתחיל בסקירה קצרה על פדיון מעשר שני על מטבעות בימינו. בזמן הקדום היו המטבעות משלושה סוגי מתכות: זהב, כסף ונחושת. היחס בין ערכי המטבעות התאים ליחס בין מחירי המתכות.

בתורה מפורש שניתן לחלל מעשר שני על כסף (דברים יד, כה); מפשטות הסוגיה (בבא מציעא מה ע"א) יוצא שניתן לחלל מעשר שני גם על פרוטות נחושת וגם על דינרי זהב. אולם בדעת הרמב"ם הדבר אינו ברור. בפירוש המשניות (דמאי פ"א מ"ב) הוא כותב: "ואסור לפדות פירות מעשר שני הודאי בנחושת, וכן אסור להחליף מעות מעשר שני במעות נחושת". ה"חזון איש" (דמאי סי' ג אות יב) מכריע לדינא שמותר להחליף על כל המטבעות, בין של כסף בין של נחושת בין של שאר מינין, כיוון שמפורש כן בגמרא לפירוש רש"י ותוספות.

המטבעות בזמן הגמרא היו בעלי שווי עצמי של המתכת. כיום המצב שונה: ערך המטבע כבר אינו נקבע לפי איכות המתכת שבו וכמותה, ויש לנו שטרות של נייר. האחרונים דנו ביחס למטבעות ולשטרות אלו ביחס לקניינים, ריבית, פדיון הקדשות, פדיון מעשר שני ופדיון הבן. ביחס למעשר שני נחלקו האחרונים; לדעת ה"חתם סופר" (שו"ת יו"ד סי' קלד; אבה"ע סי' קכו; חו"מ סי' קפט), כיוון שהמטבעות והשטרות הנ"ל הם אמצעי תשלום חוקיים שהסוחרים חייבים לקבלם, דינם כמטבע לעניין פדיון מעשר שני. כמה אחרונים חלקו על ה"חתם סופר" ביחס לשטרות נייר, משני צדדים: מצד הצורה – הדין בפדיון מעשר שני הוא שצריך כסף צורה, כלומר כסף טבוע, והיו מן האחרונים (שו"ת "מחנה חיים" אבה"ע ב סי' כז) שאף טענו שהצורה הנצרכת לפדיון מעשר שני היא צורה בולטת, ולא די בצורה מצוירת; והצד השני הוא מצד החומר – היו אחרונים (ראה "נחל יצחק" סי' סו סע' לח ענפים א-ב) שטענו שאף למטבע מפותח של עץ יש דין אסימון שאין פודים בו מעשר שני, ואם כן יש לדון כן אף בשטרי נייר. ראה בנדון גם ב"עונג יום טוב" (סי' קב), בשו"ת "בית אב חמישאה" (סי' שלא), ב"חזון איש" (דמאי סי' ג אות יב) ובאחרונים רבים נוספים. היו גם כאלו שפקפקו בכלל בדברי ה"חתם סופר" – ראה ב"מנחת שלמה" ג סי' קנב אותיות ו, ח). כיום המנהג הוא לפדות מעשר שני על מטבעות המתכת הישראליים הרגילים.

על כמה מהמטבע יש לפדות כיום מעשר שני? הגמרא (ערכין כט ע"א) מביאה מימרא של שמואל: "הקדש שווה מנה שחיללו על שווה פרוטה מחולל". דינו של שמואל נאמר בדיעבד אם חילל, אך הגמרא (שם) אומרת שבזמן שאין בית מקדש הוא גם לכתחילה. התוספות (ערכין שם ד"ה שקול; יומא סו ע"א ד"ה פירות, עבודה זרה יג ע"א ד"ה ואם; בכורות נג ע"א ד"ה ואין) מגבילים זאת רק לקרקעות שבהן אם נניח את הקרקע להיות הקדש יבואו בה לידי תקלה, אבל במטלטלין יניח את הפירות להירקב ובהמה תיעקר ומעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. הרי"ף (עבודה זרה ד ע"א מדפי הרי"ף) סבור שההיתר לכתחילה לחלל על שווה פרוטה קיים גם במטלטלין.

התוספות (ראש השנה לא ע"ב ד"ה וביקש) מסתפקים בדינו של שמואל, וכן אם ההיתר לכתחילה נוהג גם במעשר שני. ראשונים רבים: השאילתות (שאילתא ק), הריטב"א (יומא ח ע"ב ד"ה הנחתומין), הרמב"ם (מעשר שני פרק ב הל' ב) ועוד, וכן השו"ע (יו"ד סי' שלא סע' קלג) כותבים שהוא הדין במעשר שני, ולכן כיום, כשאין אפשרות לאכול את המעשר שני, מותר לכתחילה לחלל מעשר שני שווה מנה על שווה פרוטה. הרמב"ם – וכן כתבו הסמ"ג (עשין קלו) והרא"ש (מעשר שני פ"ה מ"ז) – כותב שמידת חסידות לפדות מעשר שני בזמן הזה בשוויו, כדרך שפודין אותו בימי הבית.

ראשונים רבים: התוספות (מנחות עא ע"ב ד"ה ומתירין; תמורה כז ע"ב ד"ה לא), תוספות רבנו פרץ (בבא מציעא ו ע"ב ד"ה ופרשי), הריטב"א (החדשים בבא מציעא ו ע"א ד"ה תא שמע), הרמב"ן (בבא מציעא נז ע"א ד"ה הא), הרשב"א (שם ד"ה מר) בשם "יש מפרשים", חידושי הר"ן (שם ד"ה מר), המאירי והריטב"א (הישנים בבא מציעא שם ד"ה הקדש) בדעת הרי"ף (עבודה זרה ד ע"א מדפי הרי"ף) הגבילו את הדין, שהקדש שווה מנה שחיללו על שווה פרוטה מחולל דווקא לבעלים. ונכתבו בכך כמה הסברים:

א. שאין סברא שכל אחד יוכל לפדות את הקדש חברו שווה מנה על שווה פרוטה, וייקחנו לעצמו .

ב. הבעלים יכולים להישאל על ההקדש, ולכן ננקטת בהם קולא זאת .

ג. דברי שמואל אינם בהקדש שביד גזבר, שבו הגזבר מוכרו לאחר בכדי דמיו, אלא בהקדש ביד בעלים, שעושה דרך חילול.

לפי שני הסברים אלו, מדובר דווקא בהקדש שעדיין לא בא ליד גזבר, שבו הבעלים יכולים להישאל על ההקדש ולא אחר.

ד. כיוון שהבעלים הקדיש בפיו, יש בו קולא זו – "טורי אבן" (מגילה כג ע"ב ד"ה אדם). הרמב"ם (ערכין פרק ז הל' ח) לא הזכיר חילוק בין הבעלים לאחרים, והיו אחרונים שדקדקו מכך שאינו מחלק כך. לראשונים שלפיהם דין זה נוהג רק בבעלים, גם במעשר שני ונטע רבעי שווה מנה יוכלו לחללו בפרוטה דווקא הבעלים.

בגמרא (בבא מציעא נג ע"ב) מצינו ברייתא: "ת"ר, ואם גאל יגאל איש ממעשרו – ממעשרו ולא כל מעשרו, פרט למעשר שאין בו שווה פרוטה". ונחלקו רב אמי ורב אסי אם אין בו שווה פרוטה או אין בחומשו שווה פרוטה. לדעת רש"י (שם נג ע"ב ד"ה אפי' יש בו; נה ע"א ד"ה ליתני מעשר בפרוטה) והתוספות (שם נג ע"ב ד"ה אין בו), אם אין בו (או בחומשו) שווה פרוטה אי אפשר לחללו, ולדעת הרמב"ם (מעשר שני פרק ה הל' ד לפי הסבר ה"כסף משנה") אפשר לחללו, אך אינו מוסיף חומש. הרמב"ם פוסק כדעה שאין בחומשו, וכן נראית דעת התוספות (שם נה ע"ב ד"ה כמאן). ואם כך, לדעת רש"י והתוספות אם אין במעשר שווה ארבע פרוטות לא יתפוס פדיונו, ולרמב"ם יתפוס פדיונו אך אינו מוסיף חומש.

בדינו של מעשר שני שאין בו שווה פרוטה, נחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם. לדעת ה"מנחת חינוך" (מצווה תעג אות ז במהדורת מכון ירושלים) יכול לחללו על פרוטה, ולדעת ה"זית רענן" (ב סי' כה) אינו תופס פדיונו כלל.

כיום מקובלים כמה נוסחים לחילול מעשר שני. הנוסח שנדפס בסידורים (וכתוב מעליו שהוא על פי פסקי ה"חזון איש") הוא: "ומחולל הוא וחומשו על פרוטה במטבע שיחדתיה לחילול מעשר שני ונטע רבעי". השאלה נשאלת, אם לדעת רש"י ותוספות כאשר נחלל את המעשר (שאמנם שוויו יותר מארבע פרוטות) כפי נוסח הנ"ל, הוא וחומשו על פרוטה, לא קבענו בכך את שוויו של המעשר ל-0.8 פרוטה ואת חומשו ל-0.2 פרוטה.

וכתב הגרש"ז אויערבאך ("מנחת שלמה" סי' סו) שלדעת רש"י ותוספות, בפעם הראשונה שפודים על המטבע יש להקפיד שיהיה שוויו של המעשר לפחות ארבע פרוטות ולחלל הוא וחומשו על חמש פרוטות, וכן כתב בדעתם ה"חזון איש" (דמאי סי' ג אות טז). אמנם כתב שנראה שלהלכה אנו פוסקים כרמב"ם, אך המחמירים יש להם להדר כרש"י ותוספות, שבפעם הראשונה שפודים על המטבע יש להקפיד שיהיה שוויו של המעשר לפחות ארבע פרוטות ולפדותו על ארבע פרוטות מהמטבע, ואם מדובר במציאות שיש להוסיף חומש (כגון בפודה מעשר שני שלו) יאמר "הוא וחומשו מחולל על חמש פרוטות". עוד כתב (סי' סו), להלכה ולא למעשה, שנראה שאף לדעת הרמב"ם לא יאמר "הוא וחומשו", אלא רק מחולל על פרוטה, שלא לקבוע את ערך המעשר בפחות מפרוטה. בסי' סז (אות יג) יישב קצת את מנהג העולם, בכך שיש לומר שאיננו קובעים את שווי המעשר וחומשו כפרוטה, אלא שווי המעשר וחומשו הוא שוויו האמיתי (ובמעשר ששווה 100 זוזים הוא 125), ואנו מחללים אותו על פרוטה. אך סיכם (שם באות יד) בשל הבעייתיות בכך שמעשר שני יתפוס בפחות מפרוטה, שלפי מנהגנו לפדות תמיד על פרוטה אחת יש להקפיד שלא לומר "וחומשו", אלא אם כן יודע בבירור שחייב בחומש, דאם לא כן יהיה כמחלל מעשר שוה מנה על פחות מפרוטה (שהרי חמישית מהפרוטה הוא החומש, ואם אינו חייב בחומש נמצא שחילל על ארבע חמישיות פרוטה).

והוסיף וכתב שבמקרה שיש ספק, הרוצה להחמיר ולצאת מכל ספק צריך שיאמר או יכוון שאף אם מקצתו או כולו פטור מחומש, אפילו הכי מתפיס שפיר את כל הפרוטה למעשר. והגביל, שתנאי כזה יעזור רק לפי הסברו (שאנו אומרים שדבר שבמפורש שווה מנה יתחלל על פרוטה), אבל לפי ההסבר שרגילים לפרש, שהטעם שמועיל חילול שווה מנה על פרוטה הוא מפני שמוריד את ערך המעשר – ראה ב"חזון איש" (דמאי סי' ג אות טז), "שלוקח אותו בזול" או מעלה את ערך הפרוטה, לא שייך כלל לומר שיתכוון כוונה כגון שאם הדין כרמב"ם, דפטור מחומש, יהיה ערכו כך, ואם כתוספות יהיה ערכו סכום אחר, "דאין זה חשיב כלל דרך זבינא. ולפי שיטתם, במקום שיש ספק אם חייב בחומש או לא, נכון יותר לא לומר כלל 'וחומשו' כיון דחומש אינו מעכב, או יאמר "שיהא הוא וחומשו מחולל על פרוטה ורביע". ואכן, בנוסח של "מכון התורה והארץ" כתוב: "הוא וחומשו מחולל על פרוטה ורביע".

בזמן הגמרא, ה"טבעא" (כלומר הדבר שהיה קבוע, ועל פיו נקבעו יחסי המחירים בין המטבעות שהתייקרו או הוזלו) היה הכסף – כך יוצא מסוגיית הגמרא (בבא מציעא דף מד). לכן ערך הפרוטה היה שווה לחלק מסוים של הדינר (1/192). ה"חזון איש" וה"אגרות משה" נחלקו בשאלה, על פי מה נקבע ערכה של הפרוטה כיום. לדעת ה"חזון איש" (חו"מ סי' טז), למרות שאת ערכם של דברים לעניין גזלה, נזיקין ותחומים נוספים אנו מודדים לפי המטבע של ימינו, לעניין פדיון הבן ולעניין שווי הפרוטה נמדד הדבר לפי הכסף הצרוף, כמו שהיה בימי הגמרא. לעומת זאת, לדעת ה"אגרות משה" (יו"ד א סי' קפט-קצב) הדבר משתנה לפי מה שהוא נחשב טבעא באותו זמן ומקום. מנהג העולם, הן ביחס לפדיון הבן והן ביחס לשווה פרוטה, הוא כ"חזון איש". כמות הכסף בפרוטה בגרמים לפי ה"חזון איש" (שם אות ל) היא 1/40 גרם כסף צרוף, ויש ששיערו שיעורים אחרים (ראה לדוגמה ב"מסורת השקל", שמציע 0.01827 גרם כסף צרוף ועוד).

לסיכום פרק א

1. כיום המנהג הוא לחלל מעשר שני על כל מטבעות המתכת הישראליים.

2. א. כיום אנו מחללים מעשר שני שווה מנה על שווה פרוטה, ולדעת הרמב"ם גם

כיום מידת חסידות לחללו בשוויו.

ב. לדעת ראשונים רבים, דין זה הוא דווקא בבעליו של המעשר שני או במי

שמורשה על ידו.

3. לדעת רש"י ותוספות, לא ניתן לחלל מעשר שני ששוויו פחות מ-4 פרוטות על מטבע שעדיין אין בו מעשר שני. לדעת הרמב"ם יש דעות שאם שוויו של המעשר שני פחות מפרוטה, לא ניתן לחללו על מטבע שעדיין אין בו מעשר שני.

4. לדעת ה"חזון איש" והגרש"ז אויערבאך, ראוי למחמירים להדר כדעת רש"י ותוספות, ובפעם הראשונה שמחללים מעשר שני על המטבע לדאוג ששוויו של המעשר יהיה לפחות ארבע פרוטות ולחללו על ארבע (ואם מדובר במציאות שבה צריך להוסיף חומש, על חמש) פרוטות מהמטבע.

5. בנוסח "הוא וחומשו מחולל על פרוטה" יש שתי בעיות: קביעת שוויו של המעשר ב-0.8 פרוטה, ושבמקרה שבו אין חיוב חומש אני מחלל את המעשר על פחות מפרוטה. אחת הדרכים לפתור בעיה זו היא להשתמש בנוסח "הוא וחומשו מחולל על פרוטה ורביע".

ב. חילול מטבע על מטבע

נעבור עתה לדון בחילול מטבע על מטבע. במשנה (דמאי פ"א מ"ב) שנינו ביחס למעשר שני של דמאי: "ומחללים אותו כסף על כסף, נחושת על נחושת, כסף על נחושת ונחושת על הפירות". ומשמע שדווקא בדמאי ישנה הקולא הזו. במשנה (מעשר שני פ"ב מ"ו) שנינו ביחס למעשר שני ודאי (כך מבואר בבבא מציעא נו ע"א): "סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו, מביא בסלע מעות ואומר: 'סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת על המעות האלו', ובורר את היפה שבה ומחללן עליה, מפני שאמרו 'מחללין כסף על נחשת' מדוחק, ולא שיתקיים כן אלא חוזר ומחללם על הכסף".

בגמרא (בבא מציעא נו ע"א) מסיקים מכאן שמעשר שני ודאי ודמאי שונים זה מזה לעניין חילול כסף על נחושת בכך שבדמאי הדבר מותר, ובוודאי רק מדוחק. הראשונים נחלקו בחילול כסף על כסף. המשנה לא הציעה את הפתרון הפשוט: לחלל את המטבע הפחות יפה על השני, ומכאן יוצא לכאורה שאין לחלל כסף על כסף.

לעומת זאת, בגמרא (בבא מציעא מה ע"א) משמע שניתן לחלל סלעים על סלעים. התוספות (שם ד"ה לפלגי) מביאים משנה שהדבר תלוי במחלוקת תנאים: ר' מאיר אוסר וחכמים מתירין. לפנינו אין גרסה כזו במשנה, ולא ידוע על ראשון אחר המביא את המשנה בגרסה זו. ברש"י יש סתירה-לכאורה בין דבריו במסכת פסחים (י ע"א ד"ה מעורבין, וראה שם בתוספות) ובמסכת ביצה (י ע"ב ד"ה חולין) – שם כתב שניתן לחלל כסף על כסף (גם במעשר שני ודאי), ובין דבריו במסכת בבא מציעא (נו ע"א ד"ה מפני שאמרו) – שם כתב שכסף על כסף (במעשר שני ודאי) אינו דרך חילול, ואפילו מדוחק. התוספות בבבא מציעא (מה ע"א ד"ה לפלגי באחד מהתירוצים) והר"ש משאנץ (דמאי פ"א מ"ב) חילקו ביחס למעשר שני ודאי, בין חילולו על אותו סוג מטבע, שאין מחללים (כי אינו דרך חילול – ר"ש), ובין חילול מטבע שאינו חריף, כלומר יוצא בהוצאה ועובר לסוחר – (רש"י בבא מציעא מד ע"ב ד"ה דחריף) על מטבע חריף, שמחללין. המאירי (בבא מציעא נה ע"ב ד"ה מעשר שני), וכמוהו כתב ה"שיטה מקובצת" (בבא מציעא נה ע"ב) בשם הראב"ד, וראה גם ב"פני יהושע" (בבא מציעא מה ע"א על תוספות ד"ה לפלגי), כותב שאף במעשר שני של דמאי הותר לחלל כסף על כסף רק באופן שיש עילוי ביניהם, כגון שאחד חריף מחברו, או אף באותו סוג להחליף מעות רעות ביפות, אך בלא סיבה כזו אסור. ובוודאי, אף עם סיבות כאלו ואף מדוחק, אסור; אלא שאם עבר וחילל מחולל. הר"ש משאנץ (מעשר שני פ"ב מ"ו) מעלה אפשרות שמדאורייתא מחללים אך מדרבנן אינו דרך חילול, ואפילו מדוחק. הרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי פרק ד הל' ה) כותב: "אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות, בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת, או הראשונות כסף והשניות נחשת, או הראשונות נחושת והשניות כסף, ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין". ובהמשך (פרק ו הל' ב), ביחס לסלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו, הוא כותב: "מביא בסלע מעות, ואפילו מעות נחושת, ואומר וכו'". ולפי זה יוצא שההיתר בדוחק הוא גם בכסף על כסף. את הקושיה מדוע לא יחלל את הסלע היפה נצטרך ליישב בדומה להסבר התוספות, שהדבר הותר רק בסוגי מטבעות שונים, כגון מעות וסלעים – כך מיישב הר"י קורקוס שם, או כהסבר הר"ש (מעשר שני פ"ב מ"ו), שאנו חוששים שמא ישכח לחלל את המטבע הפחות יפה – כך מיישב ה"פני יהושע" (בבא מציעא מה ע"א ד"ה ומיהו).

המשנה (מעשר שני פ"ב מ"ח) אומרת: "הפורט סלע ממעות מעשר שני – בית שמאי אומרים כל הסלע מעות וב"ה אומרים שקל כסף ושקל מעות". הראשונים נחלקו במה מדובר במשנה זו. רש"י (בבא מציעא מה ע"א ד"ה הפורט סלע) והר"ש משאנץ (שם) מבארים משנה זו באדם שיש לו מעות נחושת של מעשר שני ומעוניין לחללן על סלעים של כסף. הרמב"ם (בפירוש המשניות שם ובמעשר שני פרק ה הל' יד) מבאר את המשנה שמדובר באדם שיש בידו סלע (כסף) של מעשר שני והוא מעוניין לפרטו למעות נחושת. כמו כן התירה המשנה (מעשר שני פ"ב מ"ז לדעת ב"ה) לצרף סלעי כסף של מעשר שני לדינרי זהב, וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ה הל' יג).

היתרים אלו נאמרו גם בלי דוחק, ואם כך יש לשאול כיצד הדבר מותר. ניתן ליישב את הדבר בכמה אופנים: ה"מאור" (בבא מציעא כו ע"ב מדפי הרי"ף) כותב שבמעשר שני, אם בא לחלל זה על זה אנו הולכים אחר חשיבות (ולא אחר חריפות), ולכן ניתן לחלל נחושת על כסף וכסף על זהב. לפי הראשונים שלדעתם מוקד הבעיה היה בחילול דבר חריף על דבר שאינו חריף (והוא מהגמרא בבא מציעא מד ע"ב: "וטבעא אפירא לא מחללינן וכו' ופירא אטבעא מחללינן"), ייתכן שאין בעיה לחלל נחושת על כסף, וביחס לחילול כסף על זהב יאמרו שהמשנה סברה (דלא כהלכתא) שדהבא טבעא – ראה בגמרא (בבא מציעא מד ע"ב), ובראשונים בסוגיה, לדוגמה: רא"ש (סי' א), חידושי הרשב"א (מה עמ' א ד"ה דב"ש), חידושי הריטב"א (החדשים מד ע"ב ד"ה אבל בפירות; מה ע"ב ד"ה וחד).

הריטב"א (מד ע"ב ד"ה וחד; מה ע"ב ד"ה וחד) מעלה אפשרות להסביר את המשנה המתירה לחלל כסף על זהב גם אליבא דהלכתא, והוא שיש קולא מיוחדת במעשר שיהיה קל להוליכו לירושלים. לדעת הרמב"ם אין אפשרות ליישב באופנים הראשונים, ולשיטתו נצטרך ליישב בדרך הדומה לריטב"א. ה"מקדש דוד" (סי' נח אות ג ד"ה כתב הרמב"ם – השני) כותב שלדעת הרמב"ם, כל שהוא צורך מעשר שני מותר לחלל, ולכן מותר כאשר פורט את הסלע (אף מחוץ לירושלים) על מנת שיוכל להוציאו בירושלים, וכן לחלל על זהב כדי להקל משאן. בדומה לזה כתב "ערוך השלחן העתיד" (זרעים סי' קכו סע' א-ו), והסביר שכאן הוא דרך פריטה ולא דרך חילול (ולכן לרמב"ם אינו מוסיף כאן חומש).

בעבר וחילל, מסקנת הירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"ג): "כל שאמרו בדמאי מחללין, בודאי עבר וחילל מחוללין". וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ד הל' ה).

לגבי הדין בזמן הזה, ה"כפתור ופרח" (סוף פרק מ) כותב: "ומנהגינו היום בארץ הצבי לייחד בתיבה או בכיס חתיכה אחת כסף ממטבע היוצא ונחלל על שווה פרוטה ממנו, וכשאנו אומרים שהיא כבר טענה משאה נקח לה פרוטה ונחלל החתיכה ההיא עליה ונשליכה באחת הבורות לאבוד, ועתה תצא החתיכה לחולין והפרוטה תהיה פדיון מעשר, עוד נחזיר החתיכה למקומה וחוזר חלילה לעולם".

מדברי ה"כפתור ופרח" עולה שדבר שהותר במשנה מדוחק – לחלל כסף על נחושת, הותר כיום לכתחילה, ואפילו ללא התנאי שבמשנה, שיחזור ויחללם על הכסף. בזמננו כל המטבעות הם מאותו סוג (ה"חזון איש" בדמאי סי' ג אות יב) ואין אחד חריף מחברו, ואם כך לכאורה אין לנו אפשרות לחלל על נחושת, שהותר מדוחק, ולדעת הראשונים שאוסרים לחלל כסף על כסף במטבעות זהים – הכול צריך להיות כלול באיסור. בספר "עשר תעשר" לרב יוסף צבי הלוי (הלכה רנז) כתב שבזמן הזה יכול לחלל כסף על כסף אפילו לכתחילה (וסברתו היא שבכל דבר שהחילול חל בו בדיעבד, כיום מותר לכתחילה). אבל ה"חזון איש" (דמאי סי' ג אות י) כתב שאיסור זה נוהג גם בזמן הזה, כי אין כאן שֵם חילול. ובספר "המעשר והתרומה" (פרק א ב"בית האוצר" ס"ק סט) הביא בשם הרב ב"צ יאדלר שהגר"ש סלנט החמיר בזה והגרא"י קוק הקל. גם ב"עיר הקודש והמקדש" (ג פרק ה סע' ו אות ה) נראה שהקל, וראה ב"יביע אומר" (ט סי' לח). אך למעשה (שם אות יב) נראה שהוא רוצה להקל בגלל הפסד מרובה, וזה נחשב כדיעבד, ועוד כי אנשים לא יוכלו לעמוד בניסיון, ועוד שאם מחללים שווה מנה על פרוטה אז חומרה זאת אינה קיימת, כי מוכח שרק בא להפקיע האיסור. ושוב העלה עצה לחלל כסף ופירות על כסף (ועל כך בע"ה בהמשך).

ה"מנחת שלמה" (סי' סו; סי' סז אות טו) מציין שאם המטבע המקורי מורכב ממעשר שני מכמה רמות חיובים: דאורייתא, חד דרבנן ותרי דרבנן, יהיה צריך לחללו על לפחות שווה שלוש פרוטות מהמטבע השני, כיוון שאם יחלל את הכול על פרוטה נמצא שהמעשר דאורייתא חולל על פחות מפרוטה. ואם כן את הדאורייתא צריך לחלל על פרוטה בפני עצמה, וכן את החד דרבנן והתרי דרבנן.

כמו כן יש להעיר שאם נהג המחלל, כשחילל מעשר שני על המטבע הראשון, לחלל בתחילה מעשר שני בשווי ארבע פרוטות, הוא וחומשו על חמש פרוטות, כדאי לו לשמור על קדושת מעשר שני זה (ובפרט אם הוא מעשר שני דאורייתא) בתוך המטבע הראשון, ולהמשיך לחלל על המטבע הראשון (ובכך יש למטבע הראשון דין מעות ראשונות); ואם הקפיד (רק) לחלל בתחילה מעשר שני השווה פרוטה, מרמת חיוב גבוהה (או שבשלב מאוחר יותר חילל על המטבע גם מע"ש שווה פרוטה, מרמת חיוב גבוהה), פרוטה זו נקראת "פרוטה חמורה" וכדאי לו לחלל את המעשר השני שבמטבע חוץ מפרוטה חמורה שבו, ויאמר: "פרוטה חמורה של מעשר שני תשאר מעשר שני, ומותר המעשר שני שבמטבע יהיה מחולל על מה שמחללו עליו" – ה"חזון איש" (דמאי סי' טו אות יב). באופן זה יוכל להמשיך לחלל על המטבע הראשון לפי מספר הפרוטות שבו פחות אחת.

המשנה (מעשר שני פ"ב מ"ח) מביאה מחלוקת בין ר' מאיר וחכמים: "רבי מאיר אומר, אין מחללין כסף ופירות על הכסף, וחכמים מתירים". ובירושלמי (שם ה"ד) מבואר שנחלקו בפירות שאין בהם שיעור כסף, כגון חצי דינר כסף וחצי דינר פירות, אבל בפירות שיש בהם שיעור כסף גם רבנן מודים שאין מחללים. הרמב"ם (שם פרק ה הל' טו) כותב: "מותר לחלל כסף מעשר עם פירות מעשר על הכסף, והוא שיהו בפירות פחות משוה דינר, אבל אם היה בהן שוה דינר לא יחללם עם הכסף אלא בפני עצמן. כיצד? היו לו פירות שוה דינר ושלשה דינרין של מעשר שני – אינו מחלל הכל על סלע אחת, אבל אם היה לו חצי דינר פירות וחצי דינר מעות – מחלל שניהם על דינר אחד". הראב"ד מדייק מדברי הרמב"ם: "לא יחלל אותם עם הכסף", שהאיסור הוא משום הפירות, וחולק עליו שהאיסור אינו אלא בשביל הכסף, שאין מחללין כסף על כסף. וההיתר הוא משום זיקת הפירות, הואיל והפירות מועטין ואין מתפיסין סלע בשבילם, מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם, אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקין כסף עמהם לחללן על כסף אחר. הרדב"ז (שם) רוצה לבאר גם בדעת הרמב"ם שהוא סובר כראב"ד, שהאיסור מצד הכסף. הר"י קורקוס מבאר שהאיסור אינו מצד הכסף או מצד הפירות, אלא שכל דבר יעמוד בפני עצמו, שתהיה חשיבות לכסף ולפירות בפני עצמם.

ה"חזון איש" (דמאי סי' ג אות יב) כותב שהיתר זה, לחלל כסף ופירות על הכסף, הוא אף בפירות דמאי, כיוון שסוף סוף יש לו צורך לחלל פירותיו הקלו חכמים לחלל כסף על כסף בצירוף. "ערוך השלחן העתיד" (זרעים סי' קכו סע' טז) כותב שדינר היה מטבע חשוב בזמן המשנה, לכן למרות שסלע חשוב יותר לא התירו אם יש בפירות שווה דינר. על פי זה יש לדון מה נקרא מטבע חשוב בימינו (אם אכן הדבר משתנה מדור לדור), ומסברא נראה ששקל הוא מטבע חשוב, ויש לעיין.

לסיכום פרק ב

1. א. מעשר שני של דמאי – מותר לחלל את המטבעות שעליהם חיללו אותו כסף על

כסף, כסף על נחושת ונחושת על נחושת.

ב. במעשר שני ודאי – מותר לחלל כסף על נחושת רק מדוחק, ונחלקו הראשונים אם מותר לחלל כסף על כסף אפילו מדוחק.

ג. אם עבר וחילל – מחולל.

2. א. בזמן הזה נראה מה"כפתור ופרח" שמותר לחלל כסף על נחושת.

ב. נחלקו האחרונים אם בזמן הזה מותר לחלל כסף על כסף.

ג. לדעת ה"חזון איש" המטבעות שלנו דינם ככסף על כסף.

3. מותר לחלל כסף יחד עם פירות (שאינם שווים דינר) על כסף. לדעת ה"חזון איש" זו הדרך הרצויה כיום – לחלל מטבע בצירוף פירות על מטבע.

4. הגרש"ז אויערבאך אומר שכאשר מחלל מטבע על מטבע, אם המטבע הראשון מכיל מעשר שני בכמה רמות חיוב (כגון דאורייתא, חד דרבנן ותרי דרבנן) צריך לחללו על כמה פרוטות, לפחות כמספר רמות החיוב שיש במטבע. ואם מדובר בשלוש רמות חיוב יחלל על שלוש פרוטות.

5. אם במטבע הראשון ישנה פרוטה חמורה, יש עדיפות לחלל את כל המטבע פרט לאותה פרוטה חמורה, ולהמשיך לחלל מעשר שני על המטבע הראשון (כאשר פרוטה ממנו כבר תפוסה בקדושת מעשר).

ג. חילול מעות מעשר שני על אוכלים

נעבור עכשיו לדון בחילול מעות מעשר שני על פירות. כתוב בתורה: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וכו'" (דברים י"ד, כו). המקום המיועד לחילול מעשר שני על פירות הוא בירושלים. ובמשנה (מעשר שני פ"א מ"ה) שנינו: "הלוקח פירות שוגג (שלא ידע שמכסף מעשר שני הוא לוקח - רע"ב) יחזרו דמים למקומן. (המוכר לוקח פירותיו ומחזיר את הדמים משום דהוי כמקח טעות) במזיד יעלו ויאכלו במקום. ואם אין מקדש ירקבו". ובירושלמי (שם) דייק ר' חגי ממשנתנו שאין מחללים מעות על פירות בריחוק מקום. ר' ירמיה מקשה על זה ממשנה המתירה לחלל מעות שבירושלים על פירות שבמדינה, ומיישב שיש הבדל, שכאן כבר אחד מהם בירושלים (על פי ה"פני משה" והגר"א). בהמשך הירושלמי מופיעה ברייתא הלומדת דין זה מפסוק "ונתת הכסף – בקירוב מקום אתה מחללו ואי אתה מחללו בריחוק מקום". הר"ש סיריליאו למד מכאן שהאיסור לחלל מעות על פירות מחוץ לירושלים הוא מדאורייתא. לעומת זאת, יש דעות ("משנה ראשונה" פ"ב מ"ז) שהאיסור הוא רק מדרבנן.

הבבלי (סוכה מ ע"ב) מביא ברייתא: "תניא כוותיה דרבי יוחנן: אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: על שחוטין – מתחללין, על חיין – אין מתחללין, גזירה שמא יגדל מהן עדרים". בבבלי נראה שברייתא זו עוסקת במעשר שני ודאי. הראשונים נחלקו אם ברייתא זו מדברת על ירושלים או מחוץ לירושלים, ואם היא מדברת בלכתחילה או בדיעבד. לדעת ה"מאור" ברייתא זו מדברת בירושלים. לדעת הראב"ד (בהשגותיו על ה"מאור") והתוספות (שם ד"ה על) ברייתא זו מדברת על מחוץ לירושלים. הראב"ד סובר שברייתא זו מדברת בדיעבד, ולכן נקטה לשון "מתחללין" ולא "מחללין", והתוספות סוברים שהיא מדברת בלכתחילה. התוספות מקשים על פירושם מהגמרא (בבא מציעא מד ע"ב) שאוסרת לחלל טבעא אפירא, ומיישבים שכאן מדובר על מנת להעלותו ולאכלו בירושלים. התוספות מעירים שהירושלמי לדעת ר' חגי (לעיל) מעמיד ברייתא זו בדמאי; אם כך למסקנה, לפי התוספות נחלקו הירושלמי והבבלי בשאלת חילול על פירות לכתחילה מחוץ לירושלים (כאשר גם לדעת התוספות, היתרו של הבבלי מוגבל על מנת להעלות לירושלים), ולראב"ד לא נחלקו (אם כי ודאי נחלקו בהסבר הברייתא, כמו שהעירו התוספות). הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ד הל' ו) פוסק: "אין מחללין מעות מעשר על הפירות, ואם חילל יעלו הפירות ויאכלו בירושלים".

שנינו בתוספתא (מעשר שני פ"א הט"ו): "אם היו פירות טמאים, בין בשוגג בין במזיד, יחזרו דמים למקומם". כמה ראשונים – הר"ש משאנץ, הרא"ש (שם פ"א מ"ו) והתוספות (קידושין נו ע"א ד"ה במזיד – הביאו תוספתא זו, ואחרונים רבים החמירו כמותה, שאין לחלל על פירות טמאים, והחילול לא יתפוס. אך היו אחרונים שמשמע מהם להקל – שו"ת "הלכות קטנות" (א סי' קלט), וראה גם "המעשר והתרומה" (פרק א הערה נו). הרמ"א רוזינטאל ("כרם ציון", אוצר התרומות ב, הלכות פסוקות בגידולי ציון הערה ו) מחלק בין חילול פרי על פרי (לדעת הרמב"ם), ששם יש יותר מקום להתיר בפרי טמא, לבין חילול מטבע על פרי.

מעשר שני אינו נאכל (אף בטהרה) בירושלים אלא בפני הבית, ומכאן נשאלת השאלה מה דין חילול מעות על הפירות בזמן הזה. הירושלמי (מעשר שני פ"א ה"ג) אומר: "רבי זבידא הוה יתיב מתני לבריה: הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה, בין אילו בין אילו, קדשו כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים מעות כמות שהן ופירות כמות שהן. עבר ר' קריספא אמר ליה: לא תניית' כן, אלא פירות על המעות הא מעות על הפירות דברי הכל לא קדשו". הירושלמי מקשה על מסקנתו, שלכולי עלמא אין אפשרות כיום לחלל מעות על הפירות, מהמשנה: "אם אין מקדש ירקבו", ומעמיד אותה במי שהקדישן בשעת המקדש וחרב המקדש. תוספות שאנץ – מופיע ב"שיטה מקובצת" (בבא מציעא נה ע"ב ד"ה ועוד) מבאר את הירושלמי, שכיוון שאין אפשרות לאכול את הפירות כיום בירושלים, הריהם כבהמה טמאה, עבדים וקרקעות, שאינם נתפסים במעות מעשר.

הסמ"ג (עשין סוף קלו) הביא את הירושלמי הזה, והרמב"ם השמיטו. ה"ישועות מלכו" (פ"ד ה"ב) תמה למה השמיטו הרמב"ם, וה"חזון איש" (דמאי סי' ג אות י) העלה אפשרות שהרמב"ם גרס שלדברי הכול קדשו. ה"חזון איש" (שם במסקנתו) בתחילה היה סבור שניתן לחלל על פירות, ורק לאחר מכן שינה מסקנתו להחמיר. ולכן נמצא באחרונים שהביאו בסתם בשם ה"חזון איש" שאפשר לחלל על פירות – ראה לדוגמה "כרם ציון" (הלכות פסוקות פרק מא הל' יג ב) שמכריע להחמיר בזה. אך מכמה אחרונים נראה שהקלו – שו"ת "הלכות קטנות" (א סי' קלט, שנראה שמדובר שם בקמח שהוכשר), ה"עשר תעשר" (הלכה רנז, עמ' תרלד) – ושם כתב שכיוון שבזמן הבית מחולל בדיעבד מותר כיום לכתחילה – "עיר הקדש והמקדש" (ג פרק ה סע' ו אות ד), "הארץ ומצוותיה" (פרק יב סע' ב).

לסיכום פרק ג

1. א. הירושלמי כותב שאסור לחלל מעות מעשר שני על פירות מחוץ לירושלים.

ג. לדעת ראשונים רבים כך היא גם דעת הבבלי, וכן ההלכה. לדעת התוספות וראשונים נוספים הבבלי חולק, ומתיר לחלל על מנת להעלות לירושלים.

ד. בדיעבד החילול תופס.

2. התוספתא אומרת שאם הפירות טמאים החילול אינו חל כלל, ואחרונים רבים החמירו כן.

3. הירושלמי אומר שכיום כשאין בית המקדש החילול לא יתפוס. ה"חזון איש" מחמיר כמותו, אך מכמה אחרונים נראה שהקלו בזה (ויש שהקלו אף לכתחילה).