שו"ת במראה הבזק חלק שלישי — סימן קכ״ט

ניו יורק, ארה"ב, אדר תשנ"ג

קכט. פדיון שבוי שעבר עבירה מכלא ישראל ומכלא גוי

שאלה:

בענין "מתיר אסורים" ופדיון שבויים, האם דין זה קיים רק לגבי שבויי מלחמה או גם יהודים האסורים בבית הסוהר בגלל שפשעו? האם יש הבדל בין יהודי שאסור בישראל לבין מי שאסור בבית סוהר של גויים? האם לסיבה שבגללה נאסר היהודי יש השפעה על הלכה זו, כלומר האם יש לחלק בין עברות "צוארון לבן" אלימות או ריגול?

כמה צריכה הקהילה להשקיע במקום שיש מצוה כזו?

האם יש ענין לעשות כל מאמץ להוציא יהודי מבית סוהר של נכרים (בלי קשר לחומרת העברה) או שמספיק לדאוג לשיפור בתנאים בזמן שהוא שם?

תשובה:

1. "מצוה רבה" של פדיון שבויים נוהג גם כלפי אסירים יהודים הכלואים במקומות שלא צפויה להם שם סכנת חיים.

2. יהודי הכלוא בעוון פשע שביצע, אין בעצם העובדה שהוא פשע וגרם לעצמו להיאסר, משום עילה לפטור את הקהילות היהודיות מן החובה לפדותו.

3. במדינת חוק מתוקנת החובה לפדות אדם הכלוא על פשעים שביצע, מוגבלת למאמצים לשם שחרורו במסגרת החוק, כגון נהול מערכה למתן חנינה.

4. ישנם מקרים מספר שבהם אין חובה לפדות שבוי. נביאם להלן בהסתייגות, במקום שיש צורך, בדבר מידת היישום של הכללים הללו במקרים הקיימים, לדאבוננו, היום.

א. יהודי מומר להכעיס אפילו רק לעבירה אחת (כגון אוכל נבילות), לא זו בלבד שאין חובה לפדותו, אלא אף אסור לעשות כן. אך כבר התקבלה הכרעת הפוסקים הסוברים שעוברי עבירה בזמן הזה אין להחזיקם כמומרים להכעיס, ואינם אלא תינוקות שנשבו.

ב. ישנו אופן שבו אף מומר לתיאבון (החוטא להנאת עצמו) יהיה אסור לפדותו, והוא "שעומד ברשעו ושונה בו תמיד", כלומר שמושרש בחטא במידה כזו, שעיקר פרנסתו מן החטא, ולכאורה יש מקום לכלול בקטגוריה זו את כל הפושעים שנחבשו בעוון עיסוק קבוע בגניבה וכד', ע"י שנתייחס לעוון הגניבה שבו הואשמו כחטא שבו הם מושרשים.

נתברר שהחבוש עשה תשובה מחטאו - מצוה לפדותו.

ג. הרמ"א (חו"מ סי' תכה סעיף א) פסק שמי שמסכן רבים, כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכות מקפידה - מותר למוסרו למלכות. ומכאן יש ללמוד שאין צריך לפדות יהודי החבוש על עבירות חמורות או אלימות, כאשר בהסתובבו חופשי הוא יסכן את הקהילה היהודית עצמה. בכלל זה יש למנות רוצחים אקראיים (לשם שוד, למשל) וסוחרי סמים.

ד. יהודי ששב ונחבש בעוון פשעים שביצע בפעם השלישית, אין חובה לפדותו אלא אם כן הוא נתון בסכנת נפשות.

ה. פוסקים מספר כתבו שרוצח יהודי במזיד (והוא שוודאי רצח, עיין לעיל ב 1) שגם על-פי דין תורה הוא מחוייב מיתה, לכל הפחות בידי שמים (כמחוסר התראה וכדו'), ורצה השלטון הנכרי להמיתו בעוון זה - אין מחוייבים להצילו.

5. לגבי מידת המחוייבות המוטלת על הקהילות היהודיות - במקום שיש חובה להשתדל בפדיונו של כלוא, כל שכן שממצוות צדקה הוא לדאוג לרווחתו ולתנאי חייו בכלא . ומשמעות הדבר: אם הנסיבות הן כאלה שאין סיכוי לשחרורו הפיזי של הכלוא על ידי לחץ, מאבק, או תשלום כופר, כי אז מוטל על הקהילה לדאוג, לכל הפחות, לרווחתו בעת שהייתו בכלא. ואף אלה שאין חייבים בפדיונם, מכל מקום חובה לדאוג לרווחתם בכלא, חוץ מן המנויים לעיל ב4- א וב4- ב, שאותם "אין מעלין", וממילא אי-אפשר לכוף הקהילה לדאוג להם. ומכל מקום, מי שידאג גם לרווחתם של אלה, לא הפסיד .

6. הנחבש בכלא ע"י ישראל, ועל-פי דין-תורה, כגון מכוח תקנות הציבור שנתקבלו באופן התקף על-פי דין-תורה - הסברה הפשוטה אומרת שאין מצוה לפדותו (ובלאו הכי ברור שלא נתכוונו הציבור בתקנתם לגלגל עול מאסרו של הפושע על הציבור).

7. לסיכום: גם אדם שעבר עבירה ובעקבותיה נחבש בבית-הסוהר, אין לומר "לדחי אבן אחר הנופל", ועל כן, כל מי שכלוא בבתי-סוהר ואין באפשרותו לקיים שם מצוות, וחלילה יטמע בן הגוים, ואף שפיותו עלולה להתערער מזה, בכל מקום שההלכה מורה כן, יש לעשות כל מאמץ להביא לשחרורוֹ, "ואחרי נמכר גאולה תהיה לו" .