שו"ת במראה הבזק חלק שלישי — סימן ל״ב

בולוניה, איטליה, אלול תשנ"ג

לב. גדרי "מוטב יהיו שוגגים"

שאלה:

באילו מקרים בהלכה מותר לסמוך על הכלל: "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (ביצה ל ע"א)?

תשובה:

אף על פי שהתורה מצוה: "הוכח תוכיח את עמיתך", אמרו חז"ל במקומות מספר שפעמים יש להימנע מהוכחת החוטא, מטעם ד"מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ומדברי הפוסקים נמצאנו למדים שישנם תנאים מגבילים מספר שדווקא בהיותם מתקיימים, נדחית מצוות התוכחה, והכלל הנ"ל תקף. ואלה הם התנאים:

1. שיהא ברור, שאם יוכיחו את החוטאים, לא יקבלו התוכחה, אך אם יש ספק, שמא יקבלו ממנו - צריך למחות אף במידי דרבנן.

2. דווקא בדבר שאינו מפורש בתורה, אבל באיסור מפורש בתורה צריך למחות. והרב חיד"א בספר "ברכי יוסף" כתב בזה, שדווקא במקום שמסור בידנו להעניש ולמנוע את החוטא מלחטוא לאחר שנמחה בו - דווקא בכגון זה צריך למחות בעובר על איסור המפורש בתורה (באופן שברור שלא יקבל התוכחה, כאמור בתנאי א), אבל בלאו הכי - אין צריך למחות.

3. דווקא בשוגג, אבל דבר שידוע, שהחוטאים עושים אותו במזיד, צריך למחות. ונראה דאף זה אינו כי אם במקום שמסור בידנו למנוע אותו מלחטוא, כנ"ל.

4. הרשב"ץ כתב שאומרים "מוטב" וכו' ונמנעים מלהוכיח בדבר שהכל שוגגים בו, אבל בדבר שמיעוטם שוגגים, והרוב, לעת עתה, אינם נכשלים בזה - מוחין כדי להזהיר האחרים שלא יבואו למכשול.

לסיכום:בזמן הזה שלא מסור בידינו להעניש ולמנוע את החוטא מלחטוא, כל שברור שהחוטא לא יקבל התוכחה - לא ימחה.