תוספתא ברכות (ליברמן) — פרק ה׳

במעשה ברבן שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסה שהיו מסובין בעכו, וקדש עליהן היום. אמ' לו רבן שמעון בן גמליאל לר' יוסי, ברבי, רצונך נפסיק לשבת. אמ' לו בכל יום אתה מחבב דברי בפני יהודה, ועכשיו אתה מחבב דברי יהודה בפני, הגם לכבו' את המלכה עמי בבית. אמ' לו אם כן לא נפסיק, שמא תקבע הלכה לדורות. אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי.

גאורחין שהיו מסובין אצל בעל הבית וקדש עליהן היום ועקרו עם חשיכה לבית המדרש, חזרו, ומזגו להם את הכוס, אומרין עליו קדושת היום דברי ר' יהודה. ר' יוסה או' אוכל והולך עד שעה שתחשך.

דמזגו לו כוס ראשון, מברך עליו ברכת המזון, מזכיר של שבת בברכת המזון, והשני או' עליו קדושת היום.

הכיצד סדר הסב, בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראשה של ראשונה, שני לו למטה ממנו. בזמן שהן שלש מטות, גדול מסב בראשה של אמצעית, שני לו למעלה ממנו, שלישי לו למטה ממנו. כך היו מסדירין והולכין.

וסדר נטילת ידים כיצד, עד חמשה מתחילין מן הגדול, מחמשה ואילך מתחי' מן הקטן. סדר מזיגת הכוס כיצד, בתוך המזון מתחילין מן הגדול, לאחר המזון מתחילין מן המברך. רצה לחלוק כבוד לרבו, או למי שגדול ממנו, הרשות בידו.

זשנים ממתינין זה לזה בקערה. שלשה אין ממתינין. המברך פושט ראשון. רצה לחלוק כבוד לרבו, או למי שגדול ממנו, הרשות בידו.

חלא ישוך אדם מן הפרוסה ויחזירנה לקערה מפני סכנת נפשות.

טלא ישתה אדם מן הכוס ויתננו לחבירו לפי שאין דעת בריות שוות.

יאחד משמש את שנים אוכל עמהן, שלשה אין אוכל עמהן, אלא אם כן נתנו לו רשות.

יאבאת להם מתיקה בתוך המזון, מברך על המזון ופוטר את המתיקה.

יבר' מונא או' משם ר' יהודה פת הבאה בכיסנין לאחר המזון, טעונה ברכה לפניה ולאחריה.

יגמים הראשנים רשות, האחרנים חובה. מים הראשנים אם רצה להפסיק מפסיק, מים האחרנים אם רצה להפסיק אינו מפסיק.

ידהכל חייבין בברכת המזון. כהנים לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין חללים נתינים ממזרין סריס אדם וסריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.

טואנדרוגינוס (מוציא את) מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.

טזמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.

יזנשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. באמת אמרו אשה מברכת לבעלה, בן מברך לאביו, עבד מברך לרבו.

יחקטן שיכול לאכול כזית מזמנין עליו, שאין יכול לאכול כזית אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן. בין שאומר נברך, בין שאומ' ברוך אין תופשין אותו על כך. הנקדנין תופשין אותו על כך.

יטבעשרים נחלקין. ובלבד שלא יהא בהן אחר שיפטור עצמו מן הזמון.

כרבן שמעון בן גמליאל או' עלו והסבו וטובל עמהן, אע"פ שלא אכל עמהן כזית דגן, מזמנין עליו.

כאגוי המברך בשם עונין אחריו אמן, את השם אין עונין אחריו אמן, עד שישמע את כל הברכה.

כבהיה מקריב מנחות בירושלם, או' ברוך שהגיענו לזמן הזה. כשהוא מקריבן או' בר' אש' קד' במצו' וצו' להקריב מנחות. כשהוא אוכלן או' המוציא לחם מן הארץ. היה מקריב זבחים בירושלם, אומ' ברו' שהגיע' לזמן הזה. כשהוא מקריבן או' ברוך אשר קדש' במ' וצו' להקריב זבחים. וכשהוא אוכלן או' בר' אשר קד' במצ' וצונו לאכל זבחים.

כגעשרה שהיו מהלכין בדרך, אע"פ שכולן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו. ישבו לאכל, אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן.

כדפועלין שהיו עושין אצל בעל הבית, הרי אילו מברכין שתים. אומ' ברכה הראשנה וכולל את ירוש' בשל ארץ, וחותם בשל ארץ. ואם היו עושין עמו בסעודן, או שהיה בעל הבית מברך להן, הרי אילו מברכין ארבע.

כה(פ"ו בכי"ע) דברים שבין בית שמיי לבית הלל בסעודה. בית שמיי או' מברך על היום ואחר כך מברך על היין, שהיום גורם ליין שיבא, וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא. ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדושת היום שתאמר. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה. והלכה כדברי בית הלל.

כובית שמיי או' נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, שמא ניטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת הידים ויחזרו ויטמאו את הכוס. בית הלל או' אחורי הכוס לעולם טמאין. דבר אחר אין נטילת ידים אלא סמוך לסעודה. מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים.

כזבית שמאי או' מקנח ידו במפה ומניחה על השלחן, שמא ניטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטבלו את הידים. בית הלל או' ספק משקין לידים טהור. דבר אחר אין נטילת ידים לחולין. אלא מקנח ידיו במפה ומניחה על הכסת, שמא ניטמאו משקין שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים.

כחבית שמיי או' מכבדין את הבית, מפני אובדן של אוכלים, ואחר כך נוטלין לידים, בית הלל או' אם היה שמש תלמיד הכם מלקט פרורין שיש בהן כזית. ונוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית.

כטבית שמאי או' אוחז כוס יין בימינו ושמן ערב בשמאלו, מברך על היין ואחר כך מברך על השמן. ובית הלל או' אוחז שמן ערב בימינו וכוס יין בשמאלו, מברך על השמן וטחו בראש השמש. אם היה שמש תלמי' חכם (מלקט פירורין) טחו בכותל, לפי שאין שבח תלמיד חכם שיצא מבוסם.

לאמ' ר' יהודה לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על ברכת המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים, שבית שמיי אומר מאור ואחר כך בשמים, ובית הלל או' בשמים ואחר כך מאור. הנכנס לתוך ביתו במוצאי שבת, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים, ואו' הבדלה. ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. או' הבדלה במוצאי שבת, ובמוצאי יום טוב, ובמוצאי יום הכפורים, ובמוצאי שבת ליום טוב, ובמוצאי יום טוב לחולו של מועד. הרגיל או' הבדלות הרבה, ושאינו רגיל אומ' או אחת או שתים. בבית המדרש בית שמיי או' אחד מברך לכולן. ובית הלל או' כל אחד ואחד מברך לעצמו.

לאהיה לו נר טמון בתוך חיקו, או בתוך הפנס, רואה את השלהבת ואין משתמש לאורה, משתמש לאורה ואין רואה את השלהבת, אין מברך עד שיהיה רואה את השלהבת ומשתמש לאורה. עששית אע"פ שלא כבתה מברך עליה. נר של גוים אין מברכין עליו. ישראל שהדליק מגוי, וגוי שהדליק מישראל, מברך עליו. מאימתי מברך עליו, משתחשך. לא ברך משתחשך, מברך כל הלילה. לא ברך כל הלילה אין מברך מעתה. האש והכלאים אינן מששת ימי בראשית, אבל חשובין מששת ימי בראשית. ר' יוסה או' אש גהנם נבראת ביום השני ואינה כבה עולמית, שנ' ויצאו וראו בפגרי האנשי' וגו'.

לבהאש והבשמים של מרחץ אין מברכין עליהן. היה עומד בחנות של בשמים כל היום אינו מברך אלא אחת. היה נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, מברך על כל אחת ואחת.