תוספתא דמאי (ליברמן) — פרק א׳

בבראשונה היה חומץ שביהודה פטור, מפני שחזקתו מן התמד, עכשיו שחזקתו מן היין, חייב.

גהבכרות והסייפות בגנה חייבות, בבקעה פטורות. אלו הן הבכרות, עד שלא ישיבו שומר. הסייפות משיקפלו המקצעות. ר' לעיי או' משם ר' ליעזר הבכורות לעולם חייבות, מפני שהן משתמרות.

דכזיב עצמה פטורה מן דמיי. חזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע שהוא פטור. חזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע (שהוא פטור חזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע) שהוא חייב. חזקת בעלי בתי ישראל שבסוריא אין מפרישין עליהן דמיי, ואם בידוע שרוב הפירות שלהן הרי אילו חייבין. אמ' שלי הן, חייב לעשר, מעושרין, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ההיה מוכר פירות בשנת מעשר שני, ואמ' של מעשר שני הן נאמן.

והיה מוכר פירות בשנת מעשר עני, ואמ' של מעשר שני הן אין נאמן. היה מוכר פירות בשנת מעשר שני, ואמ' מעושרין הן נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

זהיה מוכר פירות בשביעית, ואמ' של ערב שביעית הן, חייב במעשר וחייב בביעור.

חהיה מוכר פירות בערב שביעית, ואמ' של מוצאי שביעית הן, פטור מן המעשר ופטור מן הביעור, שכל ששתיקתו פטורה נאמן להחמיר, לפיכך פירושו להקל פטור.

טפירות ארץ ישראל שרבו על פירות חוצה לארץ חייבין. פירות חוצה לארץ שרבו על פירות ארץ ישראל הרי אלו פטורין דברי ר' מאיר. וחכמים או' אף דברים התדירין כגון האגוזין ודורמסקניות ופסיליה ופסלקאות פטורין, ושאר כל הדברים חייבין. אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר בדבר שאינו קבוע, ודברי חכמים בדבר הקבוע.

יהלוקח מן החמרת בצור, ומן המוגירות בצידן, פטור, מן המוגירות בצור, ומן החמרת בצידן, חייב. ר' יוסה בי ר' יהודה או' הלוקח מן המוגירות בצור פטור, ואין צריך לומר מן החמרת, מחמר אחד בצור, חייב. ר' יהודה או' חמרת היורדת לכזיב חייבת, מפני שחזקתה מן הגליל. וחכמים אומ' הרי היא בחזקתה, פטורה עד שתיודע לך מהיכן הוא.

יאהלוקח מן הספינה ביפו ומן הספינה בקסרי חייב. ר' יהודה אומ' כופת הישוב וכופת אנטיפטרס ושוק של פטרוס בראשונה היו דמיי, מפני שחזקתן מהר המלך, עכשיו רבותינו אמרו כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך, כגון התבואה והקטנית שלהן, דמיי, מפני שחזקתן מהר המלך, שהן משתמשין ביהודה, ושאר כל פירותיהן ודאי.

יבאוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוים ודאי, ואם רוב ישראל דמאי, מחצה על מחצה ודאי, דברי ר' מאיר. וחכמים או' אפילו כולו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו, דמיי.

יגאמ' ר' יוסה במי דברים אמורים באוצר של יחיד, אבל באוצר של מלכים הולכין אחר הרוב. [אמר ר' יהודה בד"א באוצר של ישראל וגוים, אבל אוצ' ישראל וכותין הולכי' אחר הרוב]. אמרו לו אחר שהוריתה לנו על אוצר של יבנה שלפנים מן החומה שהוא דמאי והיה רובו כותים, אבל אוצר שמטילין בו מחוצה לארץ לארץ, כגון אוצרה של רגב, חייב לפי חשבון.

ידאמ' ר' יהושע בן קבוסאי כל ימיי הייתי קורא המקרא הזה, והזה הטהור על הטמא, ולא מצאתיו אלא באוצר של יבנה, ומאוצרה של יבנה למדתי שטהור אחד מזה אפי' על מאה טמאים.

טוהלוקח פירות לאכילה, ונמלך למכרן, לא ימכרם לגוי, ולא יאכילם לבהמת אחרים, ולא לבהמת עצמו, אלא אם כן עישר.

טזכיוצא בו, מי שנפל לו פירות בירושה, או שנתנו לו במתנה, לא ימכרם לגוי, ולא יאכילם לבהמת אחרים, ולא לבהמת עצמו, אלא אם כן עישר.

יזלוקחין שדה זרועה מן הגוי, בין משצמחה ובין עד לא צמחה, וכן מישראל במוצאי שביעית, משצמחה ובין עד לא צמחה, ואינו חושש.

יחלוקחין זרע, אחד דבר שזרעו כלה ואחד דבר שאין זרעו כלה. אין זורעין את הטבל, ואין מחפין את הטבל, ואין עושין עם הגוי בטבל. ישראל ששכח וזרע את הטבל, עד שלא צמחה חייב, משצמחה פטור שכבר אבד.

יטהלוקח לבהמה לחיה ולעופות פטור מן הדמיי.

כלא יקשור ישראל בהמתו אצל בהמתו של גוי. אם הלכה בהמתו מאליה אין מחייבין אותו להחזירה.

כאמשכיר ישראל בהמתו לגוי, ופוסק עמו על מנת שהגוי זנה, ובלבד שלא יאמר לו כך וכך שעורין תהא מטיל לפניה, כך וכך עמיר תהא מטיל.

כבגוי שאמ' לישראל תן שמן על גבי מכתי, בודיי אסור, ובדמיי מותר. נפל על גבי בשרו, משפשפו ואינו חושש.

כגגוי שנתן שמן על גבי טבלה של שייש להתעגיל עליה, משעמד מותר לישראל לישב אחריו.

כדהלוקח יין ליתן לתוך המוריס, ויין לעשות אילנתית, וכרשנין לעשותן טחינין, חייב בדמיי, ואין צריך לומר בודאי. הן עצמן פטורין מן הדמיי. הלוקח יין ושמן ליתן על גבי חטטין, וכרשנין לעשותן טחינין, חייב בדמיי. ור' שמעון בן לעזר פוטר. וכן היה ר' שמעון בן לעזר או' הלוקח כרשינין לעשותן טחינין, פטור מן הדמיי.

כההלוקח יין ליתן לתוך הקילור, וקמח לעשותו מלוגמא ורטייה, פטור מן הדמיי וחייב בודיי, והן עצמן פטורין מן הודיי. הלוקח קמח לעורות, פטור מן הדמיי וחייב בודיי, ושל ודיי שנתן לתוכו עורות, מותר ליתן לתוכו עורות אחרים.

כושמן ערב, בית שמיי מחייבין, ובית הלל פוטרין. אמ' ר' נתן לא היו בית הלל פוטרין אלא בשל פליטון בלבד.

כזאחרים או' משום ר' נתן, מחייבין היו בית הלל בשמן ורד ודנין.

כחתשלומי תרומה וחומשה, וחומש חומשה, מותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ותוספת הבכורין, ר' שמעון בן יהודה או' משם ר' שמעון בית שמיי מחייבין, ובית הלל פוטרין. וכולם שקרא שם למעשר שני שלהן, מה שעשה עשוי.

כטבפת המרחץ, פטור מן הודיי, ואין צורך לומר מן הדמיי. רבן שמעון בן גמליאל אף אין מטמא טומאת משקה. שמן שהגרדי סך באצבעותיו, חייב בדמיי, שהסורק נותן לצמר, פטור מן הדמיי, לפיכך שמן של שביעית נותנין ממנו לגרדי ואין נותנין ממנו לסורק.