1-2. אמ' ר' יהודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וארוסה אשתו ונשואה אשתו, מה זו מוכרה בטל אף זו מוכרה בטל. אמ' להם בחדשים אנו בושין וכו'. במשנתנו רפ"ח: האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס, מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים. נפלו לה משנתארסה, בית שמאי אומרים תמכר, ובית הלל אומרים לא תמכר. אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים. אמר ר' יהודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים. אמר להם על החדשים אנו בושין וכו'. וכלשון התוספתא גם בירושלמי פ"ח סה"א, ל"ב ע"א, ופאה פ"ו סה"ב, י"ט ע"ג, ומסיים שם: אילו הן חדשים משנישאת, ואילו הן ישנים עד שלא נישאת ונישאת.
ובבבלי ע"ח סע"א: איבעיא להו ר' יהודה אלכתחילה או אדיעבד. ת"ש דתניא א"ר יהודה אמרו לפני ר"ג הואיל וזו אשתו וזו אשתו זו מכרה בטל, אף זו מכרה בטל. אמר להן על החדשים וכו', שמע מינה דיעבד קאמר שמע מינה. ברם נוסח הגאונים והראשונים בבבלי היה: דתניא אמר ר' יהודה וכו' אף זו מכרה בטל. אמר להן אף זו לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים, אמרו לו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים. אמר להם על החדשים וכו'. וכ"ה גם לפני רש"י שלפנינו, אלא שהגיה וכתב: ולא גרסינן אמר להם אף זו לא תמכור. וכן מצאתי בתוספתא. ולפי גירסא זו פירשו הראשונים את השאלה בתלמוד אחרת, והיינו אם ר' יהודה עונה על הרישא של משנתנו (כלומר, על שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס) ששנתה שמוכרת לכתחילה, או על הסיפא (כלומר, על שנפלו לה נכסים משנתארסה), ששנתה שאינה מוכרת לכתחילה לב"ה. אבל ברי"ף בפירקין ובמאירי, עמ' 336, ובתוספות ע"ח א', סד"ה איבעיא, פירשו שהשאלה היא על הבבא השניה, אעפ"י שגרסו כגירסת הספרים הישנים.
ובס' הישר לר"ת כתובות סוף סי' נ"ט, י' ע"ב, הוצ' הרש"ש שלזינגר, סוף סי' ל"א, עמ' 33: "וגם מה שאומרים שבתוספת' לא גרסינן אף זו לא תמכור וכו' עד על החדשים אנו בושים וכו' אינו ראי', דהא הוגהו מספרינו". אבל הנוסחא בתוספתא בטוחה, והיא מקויימת ע"י הירושלמי בפאה וכאן הנ"ל, וכן במאה שערים לבעל העיטור סי' כ"א: כנוסחא דגרסי' בתוספתא ובירושלמי ובמשניות, וה"ג התם, א"ר יהודה הואיל וזו אשתו וזו אשתו, מה זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל, אמר להן על החדשים אנו בושין אלא שאת מגלגל עלינו את הישנים, ולא גרסינן אף זו [לא תמכור וכו'] בירוש', לא בפאה, ולא בכתובות. וכן בחי' הרמב"ן בריש פ"ח: מצאתי בירו' כגרסתו של רש"י ז"ל (כלומר, בפירושו מהדו"ב לבבלי) דא"ל דר' יהודה וכו', וירושלמי לא עבר עליו קולמוס של מגיה ספרים.
3-4. אמ' ר' חנינא בן עקביא לא כך השיבן רבן גמלי' אלא כך אמ' להם, לא אם אמרתם בנשואה שהוא זכיי במציאתה וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ב ע"א, בבלי ע"ח ב'. ופירש"י: בשעה שדנו לפניו במוכרת בעודה ארוסה לא כן הוצרך להשיבם על החדשים אנו בושים, שחרי תשובת נצחת יש כאן וכו'. ועיין בפירוש הרי"ף והמאירי.
6-7. אמרו לו הרי שנפלו לה נכסים עד שלא נשאת, ונשאת. אמ' להם אף זו לא תמכור, אם מכרה ונתנה קיים וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: אמרו לו הרי עד שלא נשאת ונשאת תוכיח שהוא זכאי במציאתה וכו' ואת מודה לנו שלא תמכור ולא תתן, אמר להן כך אני מודה לכם שלא תמכור ולא תתן ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. והנכון כגי' התוספתא. ובמשנתנו פ"ח מ"א: עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים (כ"ה ברוב הנוסחאות, ועיין ע"ז להלן). אמר ר' חנינא בן עקביא אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים. אמר להם על החדשים וכו'.
ובבבלי ע"ח ב' נחלקו הנוסחאות במשנה ובברייתא זו ובדברי רב זביד שם ונתפרשה הסוגיא בפנים שונים. ונציע אותן אחת אחת.
א. הגירסא שלפנינו בבבלי ובכי"מ, לפי רש"י במהדורא שלנו: אמרו לו, רבי, מכרה עד שלא נשאת, נשאת ואח"כ מכרה מהו? אמר להן אף זו מוכרת ונותנת וקיים. אמרו לו הואיל וזכה באשה וכו'. והאנן תנן עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים. אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. ומפירוש רש"י מוכרח שכוונת רב זביד היא: תני במתניתין, ורב זביד מגיה את המשנה לפי הברייתא, עיין תוספות ע"ח ב', ד"ה תני. ולפי נוסחא זו שנה הבבלי בברייתא שלפנינו: מוכרת ונותנת וקיים, ובמשנתנו שנה כרוב נוסחאות המשנה, וכמו שהוא לפנינו, אלא שרב זביד הגיה את המשנה ע"פ הברייתא, ושנה גם במשנתנו, מוכרת ונותנת וקיים.
ב. גירסת רוב הספרים בבבלי, וכ"ה גירסת ר"ן גאון, הרי"ף, הר"ח, המאירי, עמ' 336 (כנראה ששאב כאן מן הרי"ף וגרס ופירש כמותו) ועוד. וכן גרס רש"י (בספרים ישנים) והעיד שכן מצא בספרים מדוייקים. ומסורת זו שנתה בבבלי בברייתא שלפנינו: אף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. ושאלו עלה: והא אנן תנן עד שלא נישאת ונישאת רבן גמליאל אומר מוכרת ונותנת וקיים. ותירצו: אמר רב זביד תני אם מכרה. ופירש הר"ח (עיין בתוספות ע"ח ב', ד"ה תני) שרב זביד מגיה את משנתנו לפי הברייתא. ולפי מסורת זו גרס הבבלי בברייתא שלפנינו כגירסת התוספתא, וכן מסתייע רש"י (לפי הריטב"א ושטמ"ק) מן התוספתא כאן.
ג. הרא"ה ע"ח א' גרס בבבלי בהבאה ממשנתנו ומן התוספתא כאן כנ"ל (כגירסא ב'), אלא שבדברי רב זביד גרס: תני מוכרת ונותנת וקיים (כגי' שלפנינו בבבלי). ופירש שרב זביד מגיה את הברייתא כאן ע"פ משנתנו (בגירסא שלו). וגירסא זו בוודאי חשודה, משום שהיא בודדת ונוחה יותר מדאי.
ד. בעל העיטור במאה שערים סי' כ"א גרס בבבלי: והא אנן [תנן] עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים. א"ר זביד תני אם מכרה ונתנה קיים. ופירש: ופרכינן מדקתני בברייתא אף זו, ש"מ ארוסה שלא נשאת ונשאת לא תמכר, ואם מכרה ונתנה קיים, והרי במשנה שנינו "עד שלא נישאת ונישאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים", שמע מינה הא ארוסה שלא נישאת מוכרת, ותירץ רב זביד תני אם מכרה ונתנה קיים, כלומר לא תיתני בברייתא "אף זו", אלא הכי תנינן עד שלא נישאת ונישאת מהו, אמר להן לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים, אבל ארוסה מוכרת וכו' עיי"ש. ולבסוף הוסיף: "והתלמידים שלא ירדו לעומק הסוגיא שהקשו והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים והתירוץ שאמר תני אם מכרה ונתנה קיים (כלומר, שלא הבינו מה שינה רב זביד במשנתנו) שבשו הספרים, זה מחק המשנה וזה מחק הגמרא, ונשתבש כולה. ולשון אחר קבלתי מרבותי ולא דייק לן. ופי' ר"ש (כלומר, רש"י בהוצאות שלנו) גריס בברייתא דר' חנינא אף זו מוכרת ונותנת, לית האי גירסא לא בספרים, ולא בתוספתא ולא בירושלמי, ולא מצינו מי שיאמר בעד שלא נשאת ונשאת מוכרת, ואיכא מ"ד התם מכרה בטל".
ובירושלמי פ"ח רה"ב, ל"ב ע"א: אנן תנינן מוכרת ונותנת וקיים. תני ר' חייה לא תמכור ולא תתן, ואם מכרה ונתנה קיים. אמר ר' חנינה בן עקיבה לא כן השיבן רבן גמליאל וכו', אני מודה לכם שלא תמכור ולא תתן, ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. ונראה שברייתא זו היא היא "תני ר' חייה", והירושלמי מעתיק את התוספתא ומוכיח ממנה שר' חייה חולק על משנתנו.
נמצאנו למדים שהגירסא "מוכרת ונותנת וקיים" במשנתנו (עיין לעיל הערה 15) מקויימת במפורש ע"י הירושלמי, וע"י הבבלי בנוסח ב' וג' שהבאנו לעיל, והגירסא "אם מכרה ונתנה קיים" בתוספתא מקויימת ע"י הירושלמי וע"י הבבלי בכל הנוסחאות (חוץ מנוסח א'). ועיין בשי"ק ובמה"פ לירושלמי הנ"ל. וכבר עמד על כך הרמב"ן בחידושיו בריש פירקין (שהביא את הירושלמי כעדות לנוסח הבבלי). ועיין גם בחי' הרא"ה שם. ואף הרשב"א (לפי שטמ"ק ע"ח ב', סד"ה והאנן תנן) הביא את הירושלמי כסיוע לגירסת הר"ח בבבלי, וכפירושו (כלומר של הרשב"א) בגירסא זו, וסיים: ואתיא הא דירושלמי כאוקמתא דרב זביד.
9-10. ורבותינו חזרו ונמנו בנכסים שנפלו עד שלא נשאת, ונשאת שאם מכרה ונתנה בטל. וכ"ה בד, וכע"ז בירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ב ע"א. אבל בכי"ע ובקג"נ: שאם מכרה (בכי"ע: שמכרה) ונתנה קיים. וכנראה שיש כאן ט"ס ואשגרה מלעיל. ובבבלי ע"ח ב': רב ושמואל דאמרי תרוייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה, בין שנפלו נכסים משנתארסה, וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. כמאן דלא כר' יהודה ודלא כר חנינא בן עקביה ? אינהו דאמרי כרבותינו, דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס, ובין שנפלו לה משנתארסה, וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ועיין בריטב"א ע"ח ב' ובשטמ"ק שם, ד"ה אינהו. ולפי הגירסא בתוספתא ובירושלמי, חידשו רב ושמואל שאפילו בנכסים שנפלו לה עד שלא נתארסה ונישאת מכרה בטל. ועיין בתוספות ע"ח ב', ד"ה לא, ע"ח א', ד"ה האשה.
ובירושלמי הנ"ל סה"ב הסיקו: רבותינו (הורו) חזרו ונמנו, שעד שלא נמנו לא היו חולקין עלוי (כלומר, על רבן גמליאל). ומכאן מוכח שהירושלמי פירש שהחכמים שאמרו לר"ג, לא אמרו כן אלא דרך שאלה בלבד, אבל למעשה לא חלקו עליו, כמו שכתב הריב"ש בסוגיין (לפי שטמ"ק כאן). וכן ברא"ה רפ"ט: דאע"ג דאמרי' אמרו לו הואיל וזכה באשה וכו', בעיא הוא דקא בעו לה ולא חש לה רבן גמליאל וכו'. וכן פירשו כמה מן הראשונים, עיין רמב"ן, רשב"א (והביאו בשטמ"ק בסוגיין ע"ח ב'), ר"ן ונ"י בריש פ"ט, והוא דלא כפירוש התוספות ע"ח ב', ד"ה לא, והרא"ש ברפ"ט שבנכסים שנפלו עד שלא נשאת (כלומר, משנתארסה) ונישאת מכרה בטל לשיטת החכמים שאמרו לו לר"ג. ובמשנתנו רפ"ט אמרו: אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, שאם מכרה ונתנה קיים, והעמידוה בבבלי פ"ג א' בכותב לה ועודה ארוסה (וכן מוכח גם בירושלמי רפ"ח שם), וקשה הרי משנתנו נשנתה לפני מניין רבותינו, ואפילו בלא כתב לה מכרה קיים ? ולפי הירושלמי הרי אין שום חולק על ר"ג לפני המניין הנ"ל ? כבר תירצה הרשב"א הנ"ל: דנ"מ למכור לכתחילה, דאילו לא התנה לא תמכור לכתחילה וכו', והשתא אפילו לכתחילה יועצין אותה שתמכור. וכן כתב בתיו"ט רפ"ט מדעתו, עיי"ש. ועיין בתוספות פ"ג ב', ד"ה רב אשי, ובתוספות הרא"ש, ד"ה למה. ועיין בתוספות ר' עקיבא איגר מה שתמה על בעל תיו"ט הנ"ל, וכן כתב גם הריטב"א ברפ"ט. ועיין בחי' הרמב"ן, הרא"ה ועוד שתירצו תירוץ אחר, עיי"ש.
10-13. ר' שמעון חולק בין נכסין לנכסין. נכסין הידועין לבעל לא תמכור, אם מכרה ונתנה בטל, שעל מנת כן נשא', ושאין ידועין לבעל לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים, שעל מנת כן קיימה. המלים "שעל מנת כן קיימה" חסרות בד, בכי"ע ובקג"נ. וכל הלכה זו של ר' שמעון אינה אלא משנתנו פ"ח מ"ב, ושם חסר גם הטעם של "שעל מנת כן נשאה". ובירושלמי (פ"ח ה"ג, ל"ב ע"א) ובבבלי (ע"ח ב') נחלקו אמוראים בטיבן של נכסים שאינן ידועין, ולמ"ד אחד ידועין הן קרקעות ואינן ידועין הן מטלטלין, ולמ"ד אחר אינן ידועין הן נכסים שנפלו במדינת הים והיא יושבת כאן. וברש"י ע"ח ב': ידועין מקרקעי. ועל מנת אותן נכסים נשאה, לפיכך מכרה בטל, שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה. ולהלן (לעניין שטר מברחת) ע"ט א' כתב: כנכסים שאינן ידועין. שהרי על מנת שאינן שלה נשאה, דסבר שהמתנה גמורה.
ומלשון התוספתא בכל הנוסחאות משמע כלשון רש"י הנ"ל שנכסים ידועים הם נכסים שהיו בידה בשעה שנשאה, או לכל הפחות שידע וציפה שיפלו לידה אח"כ. אבל אם לא היו בידה בשעה שנשאה, ואף לא ציפה מעולם שיפלו לידה, הם נכסים שאינן ידועין, ואם נפלו לה נכסים לאחר שנישאת וידע הבעל על נפילה זו, והאשה מכרה אותם אח"כ, נכסים שאינן ידועין הן, שהרי לא ידע הבעל עליהן בשעה שנשאה, ואף לא ציפה שיפלו לה.
והר"י מיגאש מפרש שאין הבדל בין המקומות שנפלו לה הנכסים, ולא דברו אלא בהווה, והעיקר הוא שהבעל לא ידע עליהם בשעת הנפילה ובשעת המכירה, אבל אם ידע עליהם בשעת הנפילה, כבר ברשותו הם, ומכרה בטל אם מכרה אותם אחר ידיעתו. ועיין ברא"ה ובריטב"א ע"ח ב', ברא"ש פ"ח סי' א', בר"ן ובנ"י בריש פ"ח. ובתוספות הרא"ש ע"ח ב' הבין בשיטה זו שכל זמן שהבעל לא ידע על נפילת הנכסין ועל מכירתן, אע"פ שציפה להם מתחילה, נכסים שאינן ידועין הן. וכן כתב בבית שמואל אה"ע סי' צ' ס"ק י"א, אות מ"ב: וכתב הר"ן בשם הרשב"א לאו דוקא במדינת הים, אלא כל שלא ידע משעת הנפילה אף שהיה מצפה עליהם. והמלים "אף שהיה מצפה עליהם", אינן בלשון הר"ן, ואין הכרח לדייק כן מלשונו, ועיקר החידוש הוא שאם ידע עליהם הבעל בין נפילה למכירה מכרה בטל, אע"פ שלא ידע עליהן בשעת נפילה ולא ציפה להן.
ולשיטה זו קשה קצת לשון התוספתא "שעל מנת כן נשאה", שהרי אפילו לא ידע בשעת הנישואין על הנכסים ולא ציפה להם כלל מכרה בטל, אם נודע לו לפני מכירתה, ומה שייך לומר כאן "שעל מנת כן נשאה". וצריך לפרש ש"נשאה" לאו דווקא, אלא הכוונה היא שעל מנת כן קיימה, וטוען שדעתו לא היתה נוחה בה, וגלגל עמה וקיימה משום שדעתו היתה על הנכסים, ולא היתה איבה בבית (ועיין בהסברו של הרמ"ה ברא"ש פ"ח הנ"ל). ושמא גירסת כי"ו בסיפא "שעל מנת כן קיימה" הוא נוסח אחר לרישא כאן, והכניסוהו הסופרים שלא במקומו.
ובחי' הרא"ה פירש שדברי ר"ש "אסיפא קאי דאמרי עד שלא נשאת ונשאת, אבל בשנפלו לה משנשאת בהא דכולי עלמא מודי שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולא שני לן בהו כלל אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין". ודברי רבינו קשים, עיין מ"ש לעיל, שו' 9–10, ד"ה ובירושלמי, ומ"ש רבינו בעצמו ברפ"ט. אבל רבינו יהונתן (בשטמ"ק) ושאר מפרשים חולקים עליו, ור"ש מדבר אפילו בנכסים שנפלו לה אחרי שנישאת.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים