תוספתא נדרים (ליברמן) — פרק ב׳

בתולין לחרגין, לחרמין, למוכסי', לתרומה, ולגוי, ולבית המלך, ואין תולין להן לישראל.

גהרי נטיעות האילו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתשרף, פרה זו קרבן עד שתשחט, כיון שנקצצו, וכיון שנשרפה, וכיון שנשחטה, יצאו לחולין.

דהנודר מישראל אסור בגרים. מן הגרים, מותר בישראל. הנודר מישראל אסור בכהנים ובלוים. מכהנים ולוים, מותר בישראל. הנודר מן הכהנים מותר בלוים. מן הלוים, מותר בכהנים. מאוכלי השום, ר' יהודה אוסר אף בכותים. שישראל נוהנין לו, לוקח ביתר ומוכר בפחות. ר' יוסה או' אין שומעין לו. אינו אומ' כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים עובדי ע"ז מגלי עריות שופכי דמים, לא נאמ' אלא הערלים, וכן מצינו שלא נתחתם גזר דינן של אומות העול' אלא על הערלה, שנ' כולם ערלין נפלים בחרב.

הר' אומ' גדולה מילה, שכל מצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנ' התהלך לפני והיה תמים.

ודבר אחר גדולה מילה, ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנ' הנה דם הברית אשר כרת ה' וגו'.

זדבר אחר גדולה מילה, שאילמלי היא לא נתקיימו שמים וארץ, שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. אין בין מן המודר הנאה מחבירו סתם למודר הימנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. המודר הנאה מחבירו ומת, מביא לו ארון ותכריכין, חלילין ומקוננות, שאין הנאה למתים. מעידו עדות ממון ועדות נפשות. חלה, נכנס לבקרו. היה לו חלה, אינו נכנס ומבקרו, ושואל בשלומו. היה כהן, זורק עליו דם חטאתו, ודם אשמו, מפני דרכי שלום. ורוחץ עמו במרחץ, וישן עמו במטה. ר' יהודה או' על הקטנה בימות החמה, ועל הגדולה בימות הגשמים. רוחץ עמו באבטי גדול, מזיע עמו במרחץ קטנה.

חהמודר הנאה מחבירו בפני שביעית, לא יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנטיעות. בשביעית, יורד לתוך שדהו, ואוכל הוא מן הנטיעות.

טככר זה הקדש, ואכלה בין הוא בין חבירו, הרי זה מעל, לפיכך יש לה פדיון. אם אמ' הרי הוא עלי ואכלה, מעל בטובת הנאתו, אכלה אחר, הרי זה לא מעל, לפיכך אין לה פדיון, דברי ר' מאיר, ר' שמעון או' זה וזה לא מעלו. והלה נוטל ואוכל. ר' יוסה אומ', מפני שקדם נדרו להפקירו. כשם ששניהן אסורין לדור בחצר, כך שניהן אסורין לדור במבוי. כשם ששניהן אסורין לגדל תרנגלין, כך שניהן אסורין לגדל בהמה דקה. היה אחד מהן ראוי להדיר אחרים הנאה על חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו. רחבה שדרך הרבים מפסקתה הרי היא של עולי בבל, אין דרך הרבים מפסקתה, הרי היא של אנשי אותה העיר.

יהמודר הנאה מעירו, או מבני עירו, ובא אחר וישב שם שלשים יום, מותר בו. מיושבי עירו, ובא אחר וישב שם שלשים יום, אסור בו. המודר הנאה מחבירו בפניו, אין נשאלין לו אלא בפניו, שלא בפניו, נשאלין לו בפניו ושלא בפניו.