תוספתא שביעית (ליברמן) — פרק ג׳

באמ' רבן שמעון בן גמליאל במי דברים אמורים בזמן שאין מתכוין לעשות שדה, אבל בזמן שמתכוין לעשות שדה אפילו כל שהו אסור.

גסלע שצף על גבי הארץ ואיגד יוצא ממנה, אם יש בו כשיעור הזה מותר, ואם לאו אסור.

דאבנים תושבות שהמחרישה מזעזעתן, אם יש בהן שתים של מסוי שנים שנים, הרי אילו ינטלו. ר' נחמיה או' בונין מדריגות על פי גאיות בערב שביעית, ובשביעית סומך להן עפר, ונותנן על פי גאיות.

המסקלין דרך רשות הרבים דברי ר' יהושע. ר' עקיבא אומר כשם שאין לו רשות לקלקל כך אין לו רשות לסקל. ואם סקל, יוציא לים או לנהר או למקום הטרשין. מסוקלין מפני דרך היחיד, ומפני דרך הרבים, ומפני הספד.

וועושין ספחים בראשי גגות ומקיימין [אותן], ואין חוששין לא משם שביעית, ולא משם עבודת הארץ.

זזיתי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, מסקלין, מקווצין, ממלין נקעין שתחתיהן עפר, ועושין עוגיות מזו לזו, ולא עוד אלא אף זיתי שביעית שיצאו למוצאי שביעית מותר לעשות כן.

חבראשונה היו או' מלקט אדם זתים מתוך שלו כדרך שמלקט מתוך של חבירו, את הגס הגס. חזרו להיות נותנין זה לזה בטובה. התקינו שיהו מביאין מן המצוי ומן הקרב, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

טבראשונה היו אומ' מלקט אדם צרורות וחרסין מתוך שלו כדרך שמלקט מתוך של חבירו, את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה, חזרו לאסור.

ישדה שניטיבה, אין זורעין אותה במוצאי שביעית. אי זהו שדה שניטיבה, כל זמן שבני אדם חורשין חמש, והוא חורש שש. שש, והוא חורש שבע. שמיי הזקן או' אלו היתה שעה פנויה גוזרני עליה שלא תזרע. בית דין של אחריו גזרו עליה שלא תזרע.

יאאין חוכרין נירין מישראל החשוד על השביעית, אבל לוקחין הימנו שדה זרועה, שלא גזרו אלא עד מקום שהן יכולין לזרוע.

יבהמקבל שדה מן הגוי, פוסק עמו על מנת שהגוי זורעה.

יגהנכרי והכותי שחרשו, אין עושין אותן בית הפרס, שלא גזרו אלא עד מקום שיכולין לגזור. אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, שלא גדרו אלא גדר שיכול לעמוד.

ידהקוצץ קורה של שקמה, הרי זה לא יחליק ולא ידריג, אלא מכוין כדי שתהא קיצתה שוה. ר' יהודה או' מקום שנהגו לדריג יחליק, לחליק ידריג. הרי זה מגביה טפח וקוצץ. וכן היה ר' יהודה או' הלוקח בתולה של שקמה מחבירו בשאר שני שבוע, הרי זה מגביה עשרה טפחים וקוצץ. נמצאת או' שלש בתולות הן.

טובתולת אדם, בתולת אדמה, בתולת אילן. בתולת אדן, כל שלא נבעלה מימיה. בתולת אדמה, כל שלא נעבדה מימיה. רבן שמעון בן גמליאל או' כל שאין בה חרס. בתולת אילן, כל שלא נקצצה מימיה.

טזאין עוקרין גדר שבין שתי שדות, אחד גדר של עצים ואחד גדר של אבנים. במה דברים אמורים בזמן שמתכוין לעשות שדה, אבל לעצים מותר.

יזהמשרש עיקר חרוב וסדן שקמה, לעצים מותר, ולשדה אסור.

יחמחפירות שניטל מהן אילן, הרי זה לא יחפה בעפר, אבל מכסה באבנים או בקש.

יטהקוצץ בקנים, הרי זה מגביה טפח וקוצץ. רבן שמעון בן גמליאל או' מקום שנהגו לקוץ יתוך, לתוך יקוץ. הרי זה מגביה טפח וקוצץ. אין מטילין את הקנים בחישת הקנים, מפני שהיא מלאכתן, רבן שמעון בן גמליאל מתיר. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל או' מותר לאדם ליטע אילן סרק, כדי לעשות סייג בשביעית.

כאין מלמדין את הפרה אלא בחולית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל או' אף בתוך שדה חבירו מותר, ובלבד שלא יסמוך לה מענה. אבה שאול [אומר] מגרר בחרשין וגוממו מעם הארץ, ובלבד שלא יקוץ בקורדום.

כאפגין של שביעית, אין חולקין אותן בשביעית, בסייפות מותר, מפני שהיא מלאכתן. בקיר ובכפניות מותר.

כבמאימתי אדם רשיי לקוץ את האילן בשאר שני שבוע, משיבא לעונת המעשרות.

כגאין מוכרין שדה אילן לחשוד על השביעית, אלא אם כן פוסק עמו על מנת שאין לו באילן. ר' שמעון מתיר, מפני שהוא אומ' לו אני מכרתי את שלי, צא ותבע את שלך.