טהרת המשפחה — פרק ה׳

בטבילת טהרה / חציצות

בחציצה היא דבר הדבוק לגוף או לשיער שמונע מהמים לבוא עימם במגע. מהתורה החציצה חוצצת רק בשני תנאים: א) שתהיה על רוב הגוף או על רוב השיער. ב) שמקפידים להסירה. הוסיפו חכמים ועשו סייג לתורה וגזרו שגם אם יתקיים תנאי אחד – חוצצת. כלומר, גם אם היתה חציצה על רוב הגוף או רוב השיער שאין מקפידים להסירה – חוצצת. וכן אם היתה חציצה על כלשהו מהגוף או השיער שמקפידים להסירה – חוצצת. לפיכך, דבק, דבש, צואה, טיט קשה, לפלוף שבצד העין וכיוצא באלו שנדבקו לגוף או לשיער, אפילו על מקום קטן – חוצצים, הואיל ומקפידים להסירם (משנה מקוואות ט, ב; שו"ע יו"ד קצח, ז; יב-טז).

באבל חציצה על מקצת הגוף שהטובלת אינה מקפידה להסירה, וגם רוב הנשים אינן מקפידות להסירה – אינה חוצצת הואיל והיא טפלה לגוף. לכן איפור על העיניים ולק או מבנה על הציפורניים, כיוון שנשים אינן רוצות להסירם אלא להיפך, רוצות בקיומם, כל עוד הם עשויים טוב, הרי הם טפלים לגוף ואינם חוצצים. אבל אם נפגמו עד שהגיעו למצב שרגילים להסירם – אינם טפלים לגוף וחוצצים (עירובין ד, ב; נדה סז, ב; שו"ע יו"ד קצח, א; ח; יז. על איפור וציפורניים להלן בהלכות יב-יג).

בחציצה שלעיתים נשים מעוניינות להסירה, אינה טפלה לגוף וחוצצת. לכן בגד או תכשיט שצמודים לגוף ואין המים נכנסים תחתיהם, כיוון שלעיתים רוצות להסירם כדי שלא יתלכלכו – חוצצים. ואם אינם צמודים לגוף – אינם חוצצים, הואיל והמים נכנסים תחתיהם (שו"ע יו"ד קצח, א-ב; כג).

בטבעת צמודה לאצבע שאין המים נכנסים תחתיה, אם אין מקפידים להסירה בזמנים מסוימים – אינה חוצצת. אבל טבעת שלעיתים נשים מקפידות להסירה, כגון טבעת שיש בה פיתוחים שנשים רגילות להסיר בעת לישה כדי שלא יכנס בצק בפיתוחיה – חוצצת (להלן הערה 13). ואם הטבעת אינה הדוקה, כיוון שהמים עוברים תחתיה, בכל אופן אינה חוצצת. כיוצא בזה עגילים ונזמים שמהודקים לגוף, אם אין זמן שבו הטובלת מקפידה להסירם – אינם חוצצים, ואם יש זמן שהיא מקפידה להסירם – חוצצים (שו"ע יו"ד קצח, כג; גן המלך קכג).

בכל זה לפי הדין, אולם לכתחילה מנהג נשים צדקניות להדר להסיר בטבילה כל בגד וכל תכשיט וכל איפור (רמ"א, או"ח קצח, א). ורק כשיש צורך מסוים, נוהגות כפי הדין. לדוגמא, כאשר אשה רוצה להתאפר, והטבילה בליל שבת, תטבול עם איפור עמיד, שכן מצד הדין האיפור אינו חוצץ (להלן יב). כיוצא בזה, כאשר אשה נאלצת לטבול בים, וחוששת להסיר את בגדיה, תוכל לטבול עם בגד רפוי שהמים נכנסים תחתיו. ואם יש לה בגד ים צמוד, לאחר שתיכנס לים, תגביה כל חלק שבו כדי שהמקום שתחתיו יירטב, ואזי גם לאחר שהבגד יחזור למקומו, תוכל לטבול איתו, הואיל ומי הים יתחברו לרטיבות שתחת הבגד ויקיפו את כל גופה כאחד.

באלו הם עיקרי דיני חציצה, ופרטי הדינים בשאלות שונות ובמקרים מיוחדים יבוארו בסוף הפרק, בהלכות יב-טז.

גטבילת טהרה / בית הסתרים ובית הקמטים

גאף שכל הגוף צריך להיות כולו כאחד בתוך המים, אין חובה שמי המקווה יבואו במגע עם כל חלקי הגוף, אלא רק עם חלקי הגוף הגלויים. שנאמר (ויקרא טו, יג): "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם" – בשרו הגלוי לעין (קידושין כה, א). אבל המקומות שלעיתים נגלים ולעיתים נסתרים, שנקראים 'בית הסתרים' ו'בית הקמטים', אין חובה שיבואו במגע עם מי המקווה. אמנם אסור שתהיה בהם חציצה (משנה מקוואות ח, ה; נדה סו, ב; שו"ע יו"ד קצח, כד-כה). כלומר, מצד אחד, כיוון שבאופן טבעי 'בית הסתרים' ו'בית הקמטים' לעיתים מתגלים, אסור שתהיה בהם חציצה, כדי שבמידה ויהיו גלויים המים יוכלו לבוא עמהם במגע. מצד שני, כיוון שלעיתים בתנוחה טבעית הם נסתרים, אין חובה שיבואו במגע עם המים.

גדוגמא ל'בית הסתרים' הוא חלל הפה – כאשר הפה סגור המים לא יכנסו בו, ואם הטובל יפתח את פיו – יכנסו מים לפיו. כמו כן חלל האף, כאשר הטובל עומד, המים לא יכנסו לתוכו, אבל אם יטבול כשפניו כלפי מעלה, המים יכנסו אליו. דוגמא ל'בית הקמטים' – בית השחי. כאשר הידיים קרובות לגוף, נוצרים קפלי בשר שהמים אינם נכנסים בהם, וככל שהידיים מתרחקות מהגוף, הקפלים נפתחים והמים יכולים לבוא עמהם במגע. ואצל אנשים מלאים, רק אם יפתחו את הידיים יותר, המים יכנסו בכל הקפלים. ואצל מלאים מאוד, גם אז יישארו קפלי בשר מכוסים.

גלסיכום, שלושה חלקים ישנם בגוף: א) החלקים הגלויים צריכים לבוא במגע עם המים וחציצה פוסלת בהם. ב) 'בית הסתרים' ו'בית הקמטים' שלעיתים נגלים ולעיתים נסתרים, כל שהם נסתרים באופן טבעי – אינם צריכים לבוא במגע עם המים אבל חציצה פוסלת בהם. ג) 'מקומות בלועים' כדוגמת הגרון והחלחולת (רקטום) – אינם צריכים לבוא במגע עם המים וגם חציצה אינה פוסלת בהם. כמו כן החלקים הפנימיים של חלל האוזן וחלל האף, כל שאינם נראים כלפי חוץ נקראים 'מקומות בלועים' וחציצה אינה פוסלת בהם ואין צריך לנקותם.

דטבילת טהרה / תקנת עזרא

דתיקן עזרא הסופר שהטובלת תחפוף את שערה ותסרק אותו לפני טבילתה, כדי להבטיח שטבילתה תהיה כשרה בלא חציצה. כלומר, מהתורה די בכך שהטובלת תסתכל על גופה ותמשש את שערה ואת המקומות שאינה יכולה לראות בגופה, כדי שתדע שאין בהם חציצה. אולם כיוון שלא כל אשה יכולה לבדוק את שערה כראוי, תיקן עזרא שהטובלת תחפוף את שערה במים כדי להסיר ממנו לכלוך, ותסרוק אותו כדי לפתוח את הקשרים שבו (ב"ק פב, א). חפיפת השיער צריכה להיות לכתחילה במים חמים, שמסייעים להסרת הלכלוך ומקילים על התרת הקשרים וסירוק השיער, ולא במים קרים שעלולים להקשות את השמנונית שעל השיער ולגרום לסיבוך השיער וליצירת קשרים (נדה סו, ב; שו"ע יו"ד ורמ"א, או"ח קצט, ב).

דכהמשך לתקנת עזרא, הורו חכמים שהטובלת תשטוף את המקומות המכוסים והנסתרים שבגופה, שבהם עלול להצטבר לכלוך, כדוגמת בית השחי, בין הרגליים, בין אצבעות הרגליים, הטבור, ושאר המקומות שיש בהם קפלים. וכן תנקה את האף, האוזניים והפה, ותצחצח את השיניים (נדה סו, ב). כללו של דבר, תרחץ את כל גופה במים חמים, תוך דגש על המקומות המכוסים והנסתרים, כפי שנשים רגילות לרחוץ בעת שהן רוחצות היטב (שו"ע יו"ד קצט, א).

דאשה שרגילה לקצוץ את ציפורניה, תקפיד לקצוץ אותן לפני הטבילה. אשה שרוצה לגדל את ציפורניה, תנקה אותן היטב, כי הלכלוך שתחתיהן חוצץ. ואם יש עליהן לק, תקפיד שיהיה שלם (להלן הלכה יב). כמו כן רצוי שתסיר לפני הטבילה שיער שנשים רגילות להסיר לשם יופי. ואמנם אין בשיער זה חשש חציצה, הואיל והוא מחובר לגוף, אולם מצד מצוות עונה, כל קישוט שאשה מקשטת עצמה לקראת הטבילה בכלל ההכנות למצוות שמחת עונה שמהתורה (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, ה).

דטבלה בלא לבדוק את גופה, או בלא לחפוף את שערה ולסרקו – טבילתה פסולה. ואף אם בדקה את עצמה לאחר הטבילה ולא מצאה דבר חוצץ על גופה או קשר בשערה, טבילתה פסולה, שמא היה בעת הטבילה ונפל או הותר לאחר שעלתה מהטבילה (שו"ע יו"ד קצט, ח). ואם טבלה לאחר שחפפה את שערה ובדקה את גופה, בלא שרחצה את גופה ובלא שניקתה את המקומות הנסתרים שבגופה, כל שאינה יודעת שהיתה שם חציצה – טבילתה כשרה.

הטבילת טהרה / צורת הטבילה

התנוחת הטבילה לכתחילה, על ידי כיפוף הברכיים וכריעה קדימה, כשהרגליים מפוסקות מעט והידיים רחוקות מעט מהגוף, שזו התנוחה שבה מירב קפלי הבשר ('בתי הקמטים') נפתחים ובאים במגע עם המים. ולא בקומה זקופה, באופן שבו לעיתים נוצרים קפלים תחת החזה, ובין הישבן לרגליים, ולא בכיפוף עמוק מדי שיוצר קפלים בבטן. ויש מחמירים, שאם טבלה זקופה או כפופה ביותר, אפילו לא כווצה את איבריה בחוזקה, כיוון שלא באו המים בקפלים שנוצרו בגופה, טבילתה פסולה. אולם למעשה, גם אם טבלה כשהיא זקופה או כפופה ביותר, ונוצרו בגופה קפלי בשר שלא באו בהם המים, כיוון שטבלה באחת התנוחות הטבעיות שלה, טבילתה כשרה (שו"ע יו"ד קצח, לה).

האבל אם כווצה אחד מאיבריה בכוח, כגון שטבלה כשכף ידה קפוצה בכוח, או שכווצה את שפתיה בחוזקה, או טבלה כשידיה או רגליה כפותות לגופה, כיוון שאין זו אחת מתנוחותיה הטבעיות, והמים לא באו במקום הכיווץ – טבילתה פסולה (משנה מקוואות ח, ה; שו"ע יו"ד קצח, כז; לח-לט).

האם איבריה נרטבו במי המקווה לפני שקפצה את כף ידה, או כווצה את שפתיה בחוזקה, או כפתה את ידיה או רגליה, גם לדעת המחמירים טבילתה כשרה. מפני שאיבריה המכוּוצים נותרו רטובים, ונמצא שמי המקווה באו במגע עם כל חלקי בשרה כולל אלה המכוּוצים (רמב"ם, הלכות מקוואות א, ט; ט"ז קצח, כז). מטעם זה הטובלת אינה צריכה לנתק את רגליה מרצפת המקווה בעת הטבילה, שהואיל וכפות רגליה נרטבו תחילה, גם לאחר שהן על הרצפה, מי המקווה מתחברים אל הרטיבות שבהן ומקיפים בכך את כולה (שו"ע יו"ד קצח, ל).

הכיוון שהרטבת הגוף במי המקווה מועילה לצאת מכל ספק גם לדעת המחמירים, נכון לטבול פעמיים, כדי להבטיח שבטבילה השנייה כל הגוף כולל קפליו יבוא במגע עם מי המקווה.

וטבילת טהרה / ברכת הטבילה

וכיוון שטבילת הטהרה היא מצווה, תיקנו חכמים שהטובלת תברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה". גם כאשר נאסרה על בעלה מחמת מנהג חומרא שהתקבל בכל ישראל, כיוון שלמעשה על פי ההלכה בני הזוג היו אסורים, תברך על טבילתה. אבל אם על פי כללי ההלכה האשה היתה טהורה, וכדי לצאת ידי כל הפוסקים הוסכם על ידי הרב ובני הזוג להחמיר, כיוון שמעיקר הדין האשה טהורה, לא תברך על טבילתה.

ונחלקו המנהגים לגבי זמן הברכה: יש אומרים שכמו בכל המצוות, צריך לברך לפני קיום המצווה. ועדיף שתאמר את הברכה באופן מכובד כשהיא לבושה בחלוק או עטופה במגבת, ומיד לאחר מכן תיכנס למקווה ותטבול (רמב"ם, הלכות ושו"ע יו"ד ר, א). כך הוא מנהג חלק מנשות קהילות המזרח וצפון אפריקה.

וויש אומרים, שהמנהג הנכון לברך לאחר הטבילה, שהואיל וגרים מברכים לאחר הטבילה, כי לפני הטבילה הם עדיין לא יהודים, קבעו חכמים שכל הטובלים יברכו לאחר הטבילה. בנוסף, כיוון שהאשה עומדת להיטהר, עדיף לכבד את הברכה ולאומרה בטהרה. למעשה, לפי מנהג זה נוהגות הנשים להדר ולטבול שתי טבילות ולברך ביניהן, ובכך יוצאות ידי שתי השיטות, שמברכות לאחר הטבילה הראשונה ולפני הטבילה השנייה. כך הוא מנהג כל יוצאות אשכנז ורוב יוצאות ארצות המזרח וצפון אפריקה. וכל אשה תמשיך במנהג אִמהּ.

ולמנהג המברכות במים, נשים רבות נוהגות להדר לחבוק בזרועותיהן את הגוף מתחת ללב או על הלב, כדי לחצוץ בין הלב לערווה בעת הברכה. בנוסף, למרות שמותר לנשים לברך בלא כיסוי ראש, יש נוהגות להדר לכסות את ראשן בעת הברכה, ויש שמבקשות לשם כך מהבלנית שתניח את קצה המגבת על ראשן בעת הברכה.

זטבילת טהרה / מנהגי החפיפה והטבילה

זרבים סוברים שטוב לקיים את החפיפה והרחצה בלילה סמוך ככל האפשר לטבילה (שאילתות, רי"ף, רמב"ם, הלכות וראב"ד). ויש אומרים, שעדיף לקיים את החפיפה והרחצה ביום, שאם תחפוף בלילה יש חשש שתיחפז כדי לבוא במהרה אל בעלה (רש"י, רא"ש). ויש שהידרו לשלב את שתי השיטות, התחילו לחפוף ביום וסיימו את החפיפה בלילה, ומיד בסיום החפיפה טבלו (שו"ע יו"ד קצט, ג). למעשה, כל אשה צריכה לבחור את המקום והזמן שבהם תוכל לחפוף ולרחוץ את עצמה בנחת וביסודיות. יש מעדיפות להתכונן לטבילה במקווה, ויש מעדיפות בבית, ואזי לכתחילה טוב שיחזרו לסרוק מעט את שערן לפני הטבילה (שו"ע יו"ד קצט, ג). ראוי לכל אשה לבדוק כמה זמן אורכות לה חפיפה ורחצה בנחת וביסודיות, ומעתה ואילך תשתדל להקדיש משך זמן זה לרחצה ולחפיפה שלקראת הטבילה.

זכדי שהטבילה תתקיים באופן המהודר, יש למלא את המקווה במים שיגיעו לגובה הלב של רוב הטובלות (שו"ע יו"ד קצח, לו). מפני שבמים עמוקים יותר, יהיו טובלות שיחששו מהמים, ובפחות עמוקים, הטובלות יצטרכו להתכופף מדי. אמנם גם כאשר המים יותר עמוקים או פחות עמוקים, כל זמן שכל הגוף והשיער יכולים להיכנס לתוך המים, אפשר לטבול בהם.

זלכתחילה, מחממים את מי המקווה כדי שיהיו נעימים לטבילה. בנוסף, במים חמים הגוף רפוי, וכך הטבילה מתקיימת בהידור באופן ששום איבר בגוף אינו מכוּוץ (עי' לעיל הלכה ה). אמנם גם כאשר אין במקווה מים חמים, אפשר לטבול לכתחילה במים קרים, וכפי שנהגו נשות ישראל במשך אלפי שנים.

זלא תעמוד על דבר שמקבל טומאה, כגון כיסא או שרפרף, ואם טבלה כשהיא עומדת עליהם – טבילתה פסולה. שהואיל והטבילה חייבת להיות בקרקע ולא בכלי, גזרו חכמים שגם הטובלת במקווה, אם עמדה על דבר שמקבל טומאה – טבילתה פסולה (שו"ע יו"ד קצח, לא). כדי שהטובלת לא תכווץ את גופה באופן שעלול לפסול את הטבילה, הורו חכמים שלא תעמוד על דבר שהיא עלולה לחשוש שמא תיפול ממנו, כדוגמת עץ או לבֵנה. אמנם בדיעבד, אם היא יודעת שטבלה כהלכה – טבילתה כשרה. (שו"ע יו"ד קצח, לא).

חטבילת טהרה / הבלנית

חכיוון שהאשה אינה רואה את עצמה בטבילתה, יש לחשוש שאולי שערה אחת משערות ראשה נשארה לצוף על פני המים וטבילתה פסולה. לפיכך, צריך שאשה אחראית תעמוד ותראה שכל גופה ושערותיה של הטובלת נכנסו לתוך המים (שו"ע יו"ד קצח, מ). כיוון שכך, היו שנהגו לבקש מאותה אשה שגם תסייע להן לבדוק שאין דבר חוצץ על גופן במקומות שאינן יכולות לראות. מתוך כך נוסד המנהג, שבכל מקווה ישנה בלנית שמדריכה טובלות חדשות ומסייעת לוותיקות לטבול כהלכה בלא חציצה.

חבפועל יש מקוואות שבהם מקובל שלפני הטבילה הבלנית חוזרת עם הטובלת על פרטי ההכנות הנדרשות כדי לוודא שלא שכחה דבר, ויש מקוואות שבהם הבלנית אף מסייעת בבדיקת הגוף והציפורניים מכל שמץ חציצה. ויש מקוואות שבהם הבלנית רק רואה שכל השערות נכנסו למים. והנכון, שבעת כניסתה של הטובלת למקווה, בעודה לבושה, הבלנית תשאל באיזה סיוע היא מעוניינת, ולא תכפה עליה סיוע שאינה מעוניינת בו, מפני שיש נשים שנפגעות מאוד מהתערבות שאינה לרצונן. בנוסף, על הבלניות להימנע מלכפות על הטובלות חומרות ומנהגי חסידות, כדוגמת הסרת איפור טוב או צבע שאין בו ממש (להלן הלכה יב), או גזיזת ציפורניים שעשויות היטב או הסרת עור קשה שברגליים וכדומה (להלן הלכה יג).

חאשה שנמצאת במקום שאין בו אשה שיכולה ללוות את טבילתה, אם שערה קצר, תטבול לבדה. ואם שערה ארוך, תבקש מבעלה שיראה שבטבילתה כל שערותיה נכנסו למים (מהר"ם מרוטנבורג, נו"ב תנינא יו"ד קכב). אפשרות נוספת, שתעטוף את שערה בבד או תכרוך אותו בסרט, ותקפיד שיהיו רפויים, וכך תבטיח שכל שערותיה יהיו בתוך המים (שו"ע יו"ד קצח, מ).

טטבילת טהרה / זמן הטבילה

טזמן טבילת אשה לטהרתה לאחר צאת הכוכבים שבסיום שבעת הימים הנקיים, שאם התחילה לספור את שבעת הימים הנקיים בליל שלישי, לאחר שבעה ימים בליל שלישי תטבול. בשעת הצורך מותר להקדים מעט ולטבול בבין השמשות, היינו בזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים.

טבשעת הדחק, כאשר לא ניתן לטבול לאחר צאת הכוכבים או בבין השמשות, אפשר להקדים ולטבול מעט לפני השקיעה, ובתנאי שלא תגיע לביתה לפני צאת הכוכבים.

טכשגם סמוך לשקיעה אינה יכולה לטבול, מפני סיבות אישיות או מפני שפושעים נמצאים בסביבת מקום הטבילה באותן שעות או מפני שהקור גובר מאוד בלילה והטובלת עלולה להצטנן, תדחה את טבילתה ליום השמיני ותטבול בשעות היום (נדה סז, ב; שו"ע יו"ד קצז, ג-ד). אמנם תשתדל להסתיר זאת, כדי שלא ילמדו מכך שאפשר לטבול ביום גם בלא צורך גדול. כמו כן עליה להקפיד שלא להיפגש עם בעלה עד אחר צאת הכוכבים.

יטבילת טהרה / מצווה להקדים ולהיטהר

ימצווה להתחיל בספירת שבעת הנקיים בהקדם האפשרי, ומיד בסיומם לטבול, כדי לקיים מצוות עונה ופרו ורבו, שהן שתי מצוות גדולות מהתורה. ובלא אונס, אסור לדחות את הטבילה אפילו לילה אחד (שו"ע יו"ד קצז, ב). גם בימים שאשה אינה יכולה להיכנס להיריון, כמו בימי עיבור או הנקה, אסור לעכב את הטבילה אפילו ביום אחד משום מצוות עונה. קל וחומר שאסור לעכב את הטבילה מחמת ריב, אלא כל עוד אינם מתכוונים להתגרש, חובה לטבול בהקדם האפשרי, ולעשות הכל כדי להתפייס ולקיים את החיבור באהבה ובשמחה (ב"י קצז, ב). גם כאשר אין יכולת לקיים את החיבור מחמת חולי, מצווה לטבול בהקדם האפשרי, מפני שגם בשאר גילויי החיבה והקרבה יש מצווה (מהר"ם מלובלין נג; ש"ך קצז, ג).

ילמרות שנכון לאשה להצניע את טבילתה, אין לדחות את הטבילה משום כך. וגם כאשר בני הזוג מתארחים, והאשה אינה יכולה להסתיר את טבילתה, לא ידחו את הטבילה בלא הסכמה מלאה של שני בני הזוג.

יאטבילת טהרה / דיני טבילה בשבת

יאאשה שצריכה לטבול בליל שבת, תקיים את החפיפה והרחצה ושאר ההכנות ביום שישי, בשעה שבה תוכל לקיימן בנחת, כל אשה לפי אופייה וסדרי חייה. לאחר סיום ההכנות תאסוף את שערה באופן שיישמר עד הטבילה בלא קשרים. אם קיימה את עיקר ההכנות בבוקר, תשתדל לחזור להתרחץ ולהסתרק מעט סמוך לשבת.

יאברוב הקהילות נוהגים לטבול במים חמים גם בשבת, ואף שאסרו חכמים לרחוץ במים חמים בשבת, סומכים על דעת הסוברים שאיסור זה אינו חל על טבילת מצווה. ובקהילות שבהן נוהגים לחשוש לדעת הסוברים שאיסור רחיצה בחמים חל גם על טבילה, הטבילה מתקיימת בפושרים, או בבין השמשות, שהוא זמן שלדעת רבים עדיין מותר לרחוץ בו בחמים (פנה"ל שבת יד, ט, 8).

יאהטובלת בשבת צריכה להיזהר שלא לסחוט את שערה כדי לזרז את ייבושו, אבל מותר לנגבו במגבת, ואין לחשוש שתוך כך תסחט מים משערה, הואיל וסחיטה זו נעשית כדרך אגב והיא אינה מעוניינת במים שנספגים במגבת (פנה"ל שבת יד, ח).

יאבשעת הצורך אפשר להרחיק את החפיפה מהטבילה עד יומיים. לפיכך, כאשר זמן הטבילה חל בליל שבת, וביום שישי חל חג שאסור לחפוף בו, הורו חכמים שתחפוף ותרחץ ביום חמישי. לאחר מכן תאסוף ותקשור את שערה באופן שלא יסתבך, ובליל שבת לפני הטבילה תשטוף את המקומות שאולי התלכלכו בינתיים, תנקה את שיניה, תבדוק את כל גופה ושערה שלא דבק בהם דבר חוצץ, ותטבול. וכן אם ראש השנה חל ביום חמישי ושישי, תחפוף ותרחץ ביום רביעי (נדה סז, ב – סח, א; שו"ע יו"ד קצט, ו

יאיש אומרים שאשה שיכלה לטבול ודחתה את טבילתה מסיבות שונות, לא תטבול בליל שבת, שכן הטבילה בליל שבת הותרה בדוחק למי שהלילה הראשון שבו יכלה להיטהר לבעלה הוא ליל שבת, אבל לא למי שדחתה את טבילתה בחינם. ואף שלכתחילה צריך להיזהר שלא לדחות בחינם את הטבילה לליל שבת, אם דחתה, תטבול בליל שבת ולא תדחה את טבילתה לילה נוסף.

יבטבילת טהרה / איפור, לק ותכשיטים

יבכללי הלכות חציצה התבארו בהלכה ב, מכאן ועד סוף הפרק נעסוק בפרטי הלכות חציצה.

יבחציצה שפוסלת את הטבילה היא דבר שדבוק לגוף או לשיער ומקפידים להסירה. כגון שמתביישים בה, ולכן מקפידים להסירה כשיוצאים לרחוב. אבל דברים שאשה רוצה שיהיו דבוקים לגופה, בטלים לגוף ונחשבים כחלק ממנו, ולכן אינם חוצצים. לפיכך, איפור לעיניים ולפנים, משחת מייק-אפ לפנים ואודם לשפתיים – אינם חוצצים. ובתנאי שהם עשויים היטב, וגם לאחר הטבילה יישארו שלמים. אבל אם נפגמו או ייפגמו בטבילה באופן שהיא או רוב הנשים מקפידות להסירם – חוצצים.

יבלק, לק-ג'ל או מבנה על ציפורניים, כל זמן שהם שלמים – אינם חוצצים. אבל אם היו פגומים, באופן שהיא או רוב הנשים מקפידות להסירם ולתקנם – חוצצים (ציפורניים ארוכות בהלכה הבאה).

יבטבעות, עגילים ונזמים שדבוקים לגוף, אם אין זמן שבו האשה מקפידה להסירם – אינם חוצצים (תשב"ץ ג, רפ), ואם האשה מקפידה להסירם, כדוגמת טבעת מעוטרת שהאשה מקפידה להסיר בכל עת שהיא לשה בצק ומכינה מזון בידיה, או עגילים שהיא מקפידה להסיר בכל עת שהיא רוחצת, כיוון שאין זמן קבוע שבו היא רוצה שיהיו עליה – חוצצים.

יבצבע שאין בו ממש, כדיו, חינה וצבע לשיער, כיוון שאין בו ממשות, גם כשאין מעוניינים בו – אינו חוצץ. כיוצא בזה קרם ידיים וקרם גוף, גם כאשר ניתן לחוש בשמנוניות שלהם, כיוון שאין בהם ממש, אינם חוצצים. אמנם כאשר אפשר, המהדרות נוהגות לכתחילה לטבול בלא קרם ולהסיר צבע שאין בו ממש.

יבצבע שיש בו ממש, היינו שניתן למשש אותו – חוצץ. אבל אם מלאכתה של האשה בצביעה, דינה כדין אנשים שעוסקים בצביעה, שכתמים שאינם מקפידים להסיר, אינם חוצצים עבורם (שו"ע יו"ד קצח, יז). אמנם כאשר אין בכך קושי, המנהג להדר להסירם.

יגטבילת טהרה / ציפורניים ודברים המחוברים לגוף

יגציפורניים ארוכות – אינן חוצצות, הואיל והן חלק מהגוף, אלא שאם דבוק בהן לכלוך שמקפידות להסירו, אפילו הוא קטן – חוצץ. לכן נהגו נשים לקצוץ את ציפורניהן לפני הטבילה, שמא יהיה דבוק בהן לכלוך. אולם נשים שמעוניינות לגדל את ציפורניהן, אינן צריכות לקצצן אלא רק לדאוג שיהיו נקיות.

יגיבלת שעל הגוף, גם אם החלה להיפרד, אינה חוצצת, כיוון שהיא עדיין חלק מהגוף (סמ"ג). כמו כן רצועות עור שליד הציפורן, ועור שמתקלף, כדוגמת עור שנשרף בשמש – אינם חוצצים. עור קשה ויבש שבכף הרגל אינו חוצץ. לגבי כל אלה, כאשר אפשר להסירם בלא קושי, המהדרות נוהגות לכתחילה להסירם (עי' רמ"א, או"ח קצח, כב, וטה"ב ח"ג עמ' עח).

ידטבילת טהרה / גלדי פצעים, תחבושת וגבס

ידדם ומוגלה שהגלידו על פצע, אם הם במצב שרגילים להשאירם, מפני שכואב להסירם או כדי שלא להפריע לריפוי הפצע, הרי הם חלק מהגוף ואינם חוצצים. אבל אם הם במצב שרגילים להסירם, כמו גלד שמחוץ לפצע – חוצצים. בכל אופן, כל מי שרוחצת את עצמה היטב במים חמים לקראת הטבילה, אינה צריכה לחשוש לגלדים שעליה, שכן המים החמים מסירים את כל מה שרגילים להקפיד עליו.

ידכיוצא בזה, תחבושת ופלסטר או משחה עבה שעל פצע, שמקפידה שלא להסירם, או מפני שכואב להסירם או מפני שהסרתם פוגעת בריפוי – אינם חוצצים. ואם אין בהסרתם כאב או נזק – חוצצים.

ידתפרים לאחר ניתוח או חתך, אינם חוצצים, הואיל ורוצים בקיומם לצורך ההבראה. ומעת שמבחינה רפואית אפשר להוציאם, אם הם מכוערים או לא נוחים – חוצצים. תפרים נמסים בכל אופן אינם חוצצים.

ידקוץ שתקוע בבשר, אם כולו בלוע בבשר, למרות שהוא מציק מאוד – אינו חוצץ. ואם קצהו העליון יוצא, כיוון שהוא מציק והיא רוצה להסירו – חוצץ (שו"ע יו"ד קצח, יא). ואם ניסתה להוציאו ולא הצליחה, הרי שבעל כורחה נעשה טפל לבשרה ואינו חוצץ.

ידמי שיש לה גבס על ידה או רגלה, אם קשה להסירו מפני שעלול להיגרם מכך נזק לריפוי או מפני הטורח הגדול שבדבר, הואיל והיא רוצה שיישאר עליה – אינו חוצץ. אם הוא גבס שאפשר לטבול עמו, תטבול עמו. ואם הוא גבס שיתקלקל במים, תעטוף אותו בניילון ותדביק את שולי הניילון לבשרה, באופן שיבטיח שהגבס לא יירטב, ותטבול עמו, כך שמי המקווה יקיפו את כולה עם הגבס. ואמנם יש מחמירים בזה, מפני שסתם אשה אינה מעוניינת שיהיה גבס על גופה, ורק מחמת הפציעה היא נצרכת לו. אולם, כיוון שבפועל היא נצרכת לגבס, הרי שעתה היא מעוניינת בו, וממילא אינו חוצץ. בנוסף, כל זמן שהגבס אינו על רוב הגוף, גם לדעת המחמירים החציצה מדברי חכמים. בנוסף, החומרא בזה פוגעת במצוות עונה מהתורה. לפיכך יש להורות כדעת המקילים.

טוטבילת טהרה / מקומות נסתרים -שיניים ואוזניים

טוחתיכת בשר או עצם שתקועה בין השיניים – חוצצת, שכן למדנו (הלכה ג) שמקומות נסתרים שלעיתים נגלים, אף שאין צריך שמי המקווה יבואו עמהם במגע, אסור שתהיה בהם חציצה. לפיכך, מחשש שמא תישאר חתיכת בשר תקועה בין השיניים, נשים רבות נהגו שלא לאכול בשר ביום טבילתן (שו"ע יו"ד קצח, כד). כיום שיש לנו חוט דנטלי, מי שיודעת לנקות בו את כל שיניה, אינה צריכה להימנע מאכילת בשר ביום הטבילה.

טוסתימות שיניים קבועות ואף זמניות, וכן מתקן שהודבק לשיניים כדי ליישרן, אינם חוצצים, הואיל ורוצים בקיומם. שיניים תותבות – אינן חוצצות.

טועדשות מגע אינן חוצצות, הואיל ואינן הדוקות לעין. אולם כיוון שיש סוברים שהן חוצצות, לכתחילה נכון להסירן.

טוטבעת נרתיקית למניעת היריון – אינה חוצצת. מדבקה למניעת היריון יש להסיר, ובדיעבד אם לא הסירה אינה חוצצת.

טומי שסובלת ממחלה באוזניה, ועל פי הוראת הרופא אסור לה להרטיבן במים מחשש זיהום, תאטום את אוזניה כפי הדרכתו, וכך תטבול. אמנם נכון כשאפשר, שתפנה לרופא ירא שמיים, כדי שההדרכה הרפואית תהיה כפי ההכרח הרפואי ולא יותר.

טזטבילת טהרה / שיער

טזכפי שלמדנו (בהלכה ב) חשיבות מיוחדת יש לטבילת השיער יחד עם הגוף, עד שהשיער שקול לגוף, וכשם שחציצה על רוב הגוף שמקפידה להסירה – פוסלת את הטבילה מהתורה, כך חציצה על רוב השיער שמקפידה להסירה – פוסלת את הטבילה מהתורה. וכמו בגוף, חציצה על מיעוט השיער שמקפידים להסירה – חוצצת מדברי חכמים. לפיכך, אם היה דבוק לשיער דבק או דבר טינוף שדרך נשים להקפיד להסיר, או שדרכה להסיר – חוצץ.

טזהיו קשרים בשערה, אם הקשר הוא של שתי שערות יחד, מסתבר שאינו מהודק כל כך והמים נכנסים בו, ולכן אינו חוצץ אפילו אם היא מקפידה להסיר קשרים כאלו. אבל אם הקשר הוא של שערה אחת על עצמה או על חברתה, המים לא נכנסים במקום הקשר, ואם מספר השערות שנקשרו כך הוא בשיעור שהיא מקפידה עליו או שרוב הנשים רגילות להקפיד עליו – חוצץ (שו"ע יו"ד קצח, ה).

טזאשה שסובלת מכינים וביצי כינים בשערה, תחפוף את ראשה עם חומרים מתאימים כמקובל, ותסרק את שערה במסרק מתאים, ואם לאחר מכן יישארו בשערה כינים וביצי כינים, אינן חוצצות. מפני שנשים שאינן מצליחות להוריד אותן בחפיפה ובניקוי המקובלים, נאלצות בלית ברירה שלא להקפיד עליהן.

טזתוספת שיער שנקשרה או הודבקה לשיער הראש או הריסים, מתוך מגמה שתישאר כמה שיותר זמן, הואיל והאשה מעוניינת בה, אינה חוצצת.

טזצמות עבות ואף דקיקות, אינן חוצצות, הואיל וקליעת הצמה אינה הדוקה, ובלבד שתקפיד שלא לאגוד את הצמה בגומי הדוק.

טזראסטות בשיער חוצצות, שכן השערות שבראסטות נדבקות זו בזו על ידי קשרים ושומן טבעי או תוספת שומן, ונמצא שיש חציצה על רוב השיער. בנוסף, רוב הנשים מקפידות שלא תהיה בשערן חציצה שכזו. אמנם אשה שמאוד רוצה לקיים את הראסטות לשם יופי, רשאית לסמוך על דעת המקילים ולטבול עם הראסטות.