ספר פוע"ה — כרך ראשון; משפחה וטהרה, חלק שני; טהרת המשפחה 14

בהערה לשונית – חז"ל והפוסקים השתמשו בדרך כלל במונח 'מכה'. המינוח המקובל כיום הוא בדרך כלל 'פצע'. בפרק שלפנינו נשתמש בשני המונחים הללו כמונחים נרדפים ושווים.

גהרואה דם מחמת מכה, אפילו בתוך ימי נדתה – טהורה, דברי רשב"ג. רבי אומר: אם יש לה וסת חוששת לווסתה. נִדה טז, א

דאם יש מכה באותו מקום, תולין בדם מכתה. שלחן ערוך, יורה דעה, הלכות נִדה סימן קפז סעיף ה

ההגדרת 'מכה'

וככלל, דימום שבא בפיקוד הורמונלי – אוסר, אך דם שבא עקב פעולה מכנית כגון פציעה, שריטה או חיכוך, אפילו ברחם עצמו או בכלי הדם שברחם - נחשב פצע. כמובן, הגדרה זו באה להוסיף על הפצעים הרגילים הכלולים כבר בעצם ההגדרה 'מכה' או 'פצע'.

זא. דם מכה, דהיינו דימום שנגרם עקב פציעה, כגון בטיפול רפואי, או מחמת שהאישה פצעה את עצמה, אינו אוסר. אישה שיש לה מכה ב'אותו מקום', תולים את הדימום בדם המכה, ומטהרים את האישה.

חב. בביאור הלכה זו ובהגדרת תנאיה רבו הדעות בפוסקים. הדיון הוא במיקום המכה – האם ברחם עצמו, או בצדדים – בדפנות הנרתיק. בזמן הדימום מהמכה – האם בשעת הווסת או שלא בשעת הווסת. באופי המכה - האם ידוע בוודאות שיש לה מכה, או גם כשיש ספק בדבר; וכן האם ידוע שמכתה מוציאה דם, או גם כשלא ידוע שהמכה מוציאה דם. האם האישה הרגישה את יציאת הדם, או לא הרגישה את יציאת הדם. האם דווקא בדימום מועט או גם בדימום רב. במצבה הבסיסי של האישה - האם כשיש לה וסת קבוע או גם כשאין לה וסת קבוע. האם דם המכה שונה מדם הראייה הרגילה של אותה אישה, או דומה לו. בכל אלו - יש שהצריכו צירוף של כמה תנאים, ויש שהסתפקו באחד מהתנאים כתנאי מכריע.

טאישה שיש לה מכה (פצע), וידוע שמכתה מוציאה דם, וראתה דם שלא בשעת וסתה, תולים את הדם במכתה וטהורה לבעלה. אבל אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם, יש מי שכתב להקל בכך רק במקום עיגון, ויש מי שכתב להקל גם אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם, לגבי אישה שיש לה וסת קבוע שלא בשעת וסתה, אפילו אם ידוע בוודאות שהדם בא מהרחם. אישה שאין לה וסת קבוע, וראתה שלא בשעת וסתה, כתב להקל רק אם יודעת שמכתה מוציאה דם, או אפילו אינה יודעת שמכתה מוציאה דם, אם יש ספק אם הדם בא מהרחם או מהנרתיק. אבל אישה שרואה בשעת וסתה, לעולם אין תולים במכה.

ייש מי שכתב שתולים להקל מחמת מכה רק בשלושה תנאים: שיודעת שיש לה מכה באותו מקום; שמכה זו מוציאה דם מאליה גם ללא נגיעה וחיכוך; שלא הרגישה ביציאת דם זה כשיצא מהרחם. הדרך היחידה שיתקיימו תנאים אלו היא שרופא יראה את המכה ויגיד לאישה שיש לה מכה כזאת, ובזה סומכים על הרופא שמגלה את המציאות.

יאעוד יש מי שכתב, שהמנהג להלכה להקל דווקא כשהמכה היא בנרתיק, אבל אם יודעים שהדם בא מהרחם, אף על פי שהאישה אומרת שיש לה מכה ברחם - אין להקל. אבל אם הרופא אומר שרואה את המכה, יש מקום להקל.

יבועוד יש מי שכתב, שדווקא לעניין איסור רואה מחמת תשמיש תולים במכה, אבל לעניין טומאת נִדה אין להקל במכה, וצריכה שבעה נקיים על ראייה כזאת. ואם ידוע שהמכה מוציאה דם, תולים במכה אף לעניין טומאת נִדה, ואינה צריכה טבילה כלל.

יגכיוון שרבו הדעות והתנאים ליישום הלכה זו, תובא להלן הדרכה כיצד לנהוג למעשה.

ידמתי תולים במכה

טונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא, דברי רבי. נִדה סו, א

טזג. פצע בנרתיק – אישה שיש לה פצע בנרתיק שיוצא ממנו דם, אינה נאסרת מאותו דם. ונאמנת אישה לומר שיש לה שם מכה שדם יוצא ממנה, ואפילו אם אינה יודעת שברגע זה יוצא דם ממכתה, אלא שיודעת שיש לה מכה שרגילה להוציא דם – טהורה.

יזד. רגישות בנרתיק או בצוואר הרחם - אם יש לאישה רגישות בנרתיק או בפתח צוואר הרחם, ונגיעה שם עלולה לגרום לדימום, והאישה מרגישה שהדימום בא משם; או שהרופא/בודקת הטהרה אומרים שיש שם רגישות ולכן עלולה לדמם – נאמנת, ונחשב לדם פצע, ומותרת.

יחה. דימום כתוצאה מבדיקה רפואית בנרתיק – אם אישה עברה בדיקה נרתיקית, כגון בדיקת על שמע – אולטרה סאונד, שלא בזמן וסתה, ולא הייתה לה תחושה של וסת, ומצאה כתם על בגדה, יש להקל ולתלות שהדם בא כתוצאה מהבדיקה בנרתיק, ואינה נאסרת בכך, כיוון שכתמים מדרבנן, מקילים בכל מקום שאפשר לתלות שהדם בא ממקור שאינו אוסר.

יטהתייחסות הלכתית מפורטת לבדיקות רפואיות מובאת להלן פרק כב – 'בדיקות רפואיות – מתי אוסרות', מעמ' 254 ואילך.

כו. קפיצה שגורמת לדימום – תאסור. אבל אם זו קפיצה כזאת שגרמה מבחינה מכנית לפציעה או קריעה, ועקב כך לדימום – לא תאסור.

כאפצע בתוך הרחם - יש שתי אפשרויות לפצע ברחם: או שהפצע הוא ברירית הרחם, או שהפצע הוא בשריר הרחם.

כבז. נאמנת אישה לומר מכה יש לי בתוך המקור (הרחם) שממנה הדם יוצא ותהיה טהורה לבעלה.

כגח. גם דם מכה שמקורו מתוך שריר הרחם איננו אוסר ואפשר לתלות בו להקל, כי דם נידה שאוסר, אינו הדם שנמצא בבשר שברחם אלא רק הדם שבא מהרירית ומהעורקים המיוחדים לדם נידות.

כדט. לא רק דם של מכה המגיע מבשר הרחם איננו אוסר, אלא גם דימום בעקבות פציעה של רירית הרחם אינו אוסר את האישה. למרות שהדימום יוצא מרירית הרחם ומהעורקים שמהם יוצא דם וסת בדרך כלל, כיוון שהדם לא יצא באופן טבעי אלא על ידי גירוד או שריטה וכיוצא בזה, אין זה דם נִדה שאוסר, אלא דם מכה ופצע, והאישה טהורה. דם נִדה שאוסר הוא רק דם היוצא מאליו כדרכו באופן טבעי.

כהשרירן הוא גידול שפיר של שריר הרחם. פוליפ הוא גידול, בדרך כלל שפיר, של רירית הרחם. הדימום מהשרירן נגרם כתוצאה מלחץ ונמק שמשפיעים על רירית הרחם. בנוסף לכך, הדימום הווסתי עלול להתמשך כיוון ששטח הפנים של הרחם - וממילא של רירית הרחם - גדל. כמו כן הימצאות הגידול בתוך הרחם גורמת לכך שלרירית הרחם קשה להתייצב לאחר גמר הדימום הווסתי.

כוהרואה דם מחמת מכה, אפילו בתוך ימי נדתה – טהורה, דברי רשב"ג. רבי אומר: אם יש לה וסת חוששת לווסתה. נִדה טז, א

כזאבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה – טמאה לכולי עלמא, אם הוא זמן וסתה, דאי לאו הכי, וכי לעולם לא תהא נִדה?! והלא קודם מכה הוה ליה וסת. תוספות שם, דיבור המתחיל 'ומר סבר'

כחפעמים שהאשה רואה מגופה ואינה חוששת, וזה ימצא ... בשיש לה מכה במקור ... וקיימא לן דווסתות דרבנן, וכיוון שכן, זו שרואה דם, אפילו בשעת תשמיש ואפילו בשהגיע עת וסתה – טהורה, ואשה בחזקת טהרה עומדת ותלינן להקל, שאני אומר: דם זה מן המכה בא, ולא נחלקו רשב"ג ורבי בעניין זה.

כטואם תאמר: הלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הווסת כולה, ואף על פי שלא ראתה מ"וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם", והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה שהרי דם לפניך? יש לומר, ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם אמילתא. אבל הכא ליכא למיקם אמילתא, ואין דנין אפשר משאי אפשר, שאם כן, אף אתה אוסרה לבעלה לעולם. תורת הבית לרבנו שלמה בן אדרת (הרשב"א), בית שביעי שער רביעי (עמ' כב:-כג.)

לי. דימום מפוליפ, שרירן או גידול אחר - נחלקו הפוסקים האם להגדיר דימום שנגרם משרירן כדם מכה או כדם נִדה. לדעת רוב הפוסקים, אישה שרואה דם, והרופאים סבורים שהדם יוצא מגידול שפיר או ממאיר שנמצא בגוף הרחם – האישה טהורה, כיוון שאנו תולים את הדם במכה (=בגידול), ובתנאי שהדימום בא שלא בשעת ווסתה. יש שהתירו גם בשעת וסתה, אם הדימום החל בזמן טהרתה. ויש מי שכתב להתיר אפילו אם הרופא מסתפק אם הדם היוצא הוא דם מכה או דם נִדה, כיוון שאין זו ראייה נורמלית, וכיוון שהדם נראה לעין כמו דם מכה, אין זו דרך ראייה, וטהורה. לעומת זאת, יש מי שכתב להחמיר בדימום הנגרם כתוצאה משרירן או מגידול אחר, ולדעתו ניתן להקל במכה ברחם רק כשמדובר בפצע פתוח ברחם שממנו יוצא הדם. למעשה, לאחר דברי הרופאים כיום, כפי שהובאו בהערה 24, שאין הדימום יוצא מהשרירן עצמו אלא מהימצאותו ברחם, קשה להקל כשלא ידוע שהשרירן פוצע את רירית הרחם. אך אם מוכח רפואית שהפוליפ או השרירן עצמם מדממים, ודאי שאפשר להקל.

לאיא. דימום כתוצאה מהסרת שרירן או פוליפ מתוך הרחם – אינו אוסר ונחשב לדם מכה.

לביב. דימום מהתקן תוך רחמי – אישה שמדממת שלא בשעת וסתה ויש לה התקן תוך רחמי. מבחינה רפואית לא ברור אם הדימומים הבין-וסתיים נגרמים משום שההתקן פוצע את רירית הרחם ואז אפשר להחשיב את הדם כדם מכה, וטהורה, או שההתקן גורם ללחץ על הרירית ונוצר נמק מקומי שהוא תופעה מקבילה למה שקורה בזמן הווסת, והאישה תיאסר עקב כך. על כן, שלא בשעת וסתה, וברור לרופא שההתקן פוצע את רירית הרחם, האישה טהורה, כיוון שהדם נחשב לדם מכה. אך אם אין ודאות שההתקן גרם לפציעה, מקובל להחמיר ולאסור את האישה, כיוון שלא ברורה הצורה המדויקת של השפעת ההתקן על רירית הרחם.

לגהתייחסות הלכתית מפורטת לדימום בנוכחות התקן תוך רחמי מובאת להלן בכרך השלישי, בפרק עח – 'התייחסות הלכתית פרטנית לאמצעי המניעה השונים', עמ' 409–412.

לדיג. דימום מהשִליה – מבחינה רפואית, כל דימום בהריון אשר מקורו מתוך הרחם, מוגדר - בהעדר סיבה ידועה אחרת - כדימום כתוצאה מהיפרדות השִליה מהרחם. בשִליה גבוהה ייתכן שהדימום לא ייצא החוצה אלא ייספג ברחם, לעומת זאת, בשִליית פתח, בדרך כלל הדימום ייצא אל מחוץ לגוף האישה דרך הנרתיק. דימום כזה אוסר את האישה.

לההתיחסות נוספת לדימום בהריון תובא להלן בכרך השלישי, בפרק נז – 'הריון', עמ' 20–21.

לוהפסק טהרה לאישה שיש לה 'דם מכה' או לאישה המתקשה להיטהר

לזהתייחסות כללית להפסק טהרה מובאת לעיל פרק יב – 'הפסק טהרה ובדיקות שבעה נקיים', מעמ' 128 ואילך.

לחיד. אישה שיש לה מכה ברחם או בנרתיק, ומתקשה לבצע הפסק טהרה - חיפשו הפוסקים דרכים כדי שהאישה תוכל להיטהר לבעלה. יש דעות שונות בין הפוסקים עד כמה אפשר להקל בכך:

לטהן אמת שבארתי בתשובה אחרת שעיקר הבדיקה היא משום שבשעת הבדיקה נותנת דעתה להרגיש אם דם יוצא מן המקור, ואם כן, מה שאינה מרגשת שדם יוצא מן המקור, מיקרי הפסק טהרה. שו"ת נודע ביהודה, סימן נט

מ• יש אומרים שאם האישה מסיחה דעתה לשעה מכל הרהורים ומחשבות ומשגיחה על עצמה ויודעת שלא נפתח מקורה, דהיינו הפה הפנימי של צוואר הרחם; הרי זה הפסק טהרה, כאשר אינה יכולה להפסיק בטהרה על ידי עד בדיקה בגלל מכה במקור, דהיינו פצע בתוך הרחם.

מא• יש מי שכתב שאם הרופא אומר שיש לאישה מכה ברחם, ובעת וסתה היא מדממת הרבה, אך גם לאחר זמן וסתה היא ממשיכה לדמם בגלל הפצע, יש מקום להקל שתספור שבעה ימים לאחר ימי הווסת ותטבול, אף על פי שאינה נקייה לגמרי, ובתנאי שלאחר הטבילה דמיה מועטים ולא שופעים, ובתנאי שידוע שהחולי התחיל בימי טהרתה, או שהייתה לה טהרה פעם אחר החולי.

מבהכלל היוצא לדינא באשה שאינה יכולה ליטהר לבעלה וכעת על ידי כלי הבטה באפשרי לראות בפנים שהדם ממש יוצא מהמכה...

מגהיכא שבודקת עצמה בכל המקומות ולא תמצא דם רק במקום אחד – גם כן מותר, דזה הוי הפסק טהרה, כיוון שאינה מוצאת דם בשום מקום, רק במקום אחד שהוא מהמכה.

מדואם מוצאה דם במוך אף שלא ממקום ידוע, כיוון שאינה יכולה ליטהר לבעלה בשום אופן, אפשר להקל כיוון שנראה על ידי כלי הבטה שאין הדם בא רק ממקום אחד. שו"ת נפש חיה, יורה דעה סימן סג

מה• יש אומרים שהאישה יכולה להיטהר גם אם יש על עד הבדיקה דם פצע בלבד, אם ודאי לה שהיא נקיה מדם נִדה, כגון שנמצא רק בצד אחד של עד הבדיקה ושאר העד נקי, אך צריכה לעשות שלוש בדיקות כאלה, ערב בוקר וערב, כדי שיתברר שהוא דם פצע בלבד. כאשר ברור על פי מראה הבדיקה, שהאישה נקייה מדימום רחמי, והדימום הוא דימום נקודתי של פצע, יש מקום להסתפק אפילו בבדיקה אחת.

מואבל אם הייתה נִדה לא יועיל מה שיש לה מכה, אם בדיקת הפסק טהרה ובדיקת יום א' דימי נקיים לא יהיו נקיים, מטעם שעל כל פנים חסרה בדיקה. שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ג סימן ק

מז• לעומת זאת, יש אומרים שהאישה לא יכולה להפסיק בטהרה עד שתהיה נקייה בבדיקת 'עד', ואפילו אינה מרגישה שדם יוצא ממקורה, ואפילו אם בכך תישאר אסורה לעולם.

מחהלכה למעשה

מטטו. אם ידוע לאישה שיש לה פצע והיא רוצה לבצע הפסק טהרה, היא יכולה לבצע שלוש בדיקות כנ"ל, ואם בכל הבדיקות יש דימום באותו מקום על העד, אפשר ללמוד מכאן חזקה שהדם בא מהפצע, ויכולה להחשיב זאת להפסק טהרה אפילו אם יש דם על העד. כך גם הדין בשבעה נקיים, מקל וחומר, שבהפסק טהרה אנו מחמירים יותר מבדיקות שבעה נקיים, מפני שצריך להוציאה מחזקת רואה דם נִדה לחזקת שאינה רואה.

נטז. כיום יש בודקות טהרה, ואם האישה לא מצליחה להיטהר עקב 'דם מכה', היא יכולה לפנות לבודקת הטהרה, כדי שתבצע למענה את הפסק הטהרה. הבודקת תנקה את שאריות הדם, ותדגום על מטוש (applicator) את הריר היוצא מצוואר הרחם. פירוט יובא להלן פרק יז – 'בודקות טהרה ויועצות הלכה', מעמ' 183 ואילך. זאת האפשרות המומלצת לכתחילה.

נאיז. כיוון שמדובר באישה המתקשה להיטהר, והקושי הוא לא רק בהפסק הטהרה אלא גם בבדיקות שבעה נקיים, אפשר להקל כפוסקים שהתירו שהאישה יכולה להמתין עד אחרי צאת הכוכבים והבודקת תבדוק את האישה גם אז, ובדיקה שנייה זו תעלה לה כבדיקת היום הראשון לנקיים, דעות נוספות מובאות כאן בהערה.

נבדינה של אישה שהסיחה דעתה מספירת שבעה נקיים כיוון שחשבה שנאסרה, ונתברר שהדם בא מפצע ולכן יש מקום להקל, מובא לעיל, פרק יב – 'הפסק טהרה ובדיקות שבעה נקיים', עמ' 146.

נגמוך דחוק לאישה שיש לה 'דם מכה', ראה לעיל, שם, עמ' 135 הלכה כה.

נדשבעה נקיים לאישה שיש לה 'דם מכה' או לאישה המתקשה להיטהר

נהרקע הלכתי

נויש בכתוב לפנינו כפילות מסוימת למה שכבר נכתב לעיל לגבי הפסק טהרה לאישה שיש לה מכה, אך לצורך הבהרת העניין נחזור ונכתוב גם דברים שנכתבו לעיל.

נזיח. יש דעות שונות בין הפוסקים עד כמה אפשר להקל:

נח• אישה שמצאה דם על עד הבדיקה בתוך שבעה נקיים, והדם שונה מדם וסת רגיל, והרופאים אומרים שיש לה פצע ברחם או בנרתיק שמוציא דם - אם הבדיקה הייתה נקייה בהפסק טהרה, וביום הראשון והשביעי, הרי היא טהורה.

נט• יש אומרים, שמלבד הפסק הטהרה צריכה להיות נקייה רק בבדיקה אחת של היום הראשון לשבעת הנקיים.

ס• יש מי שכתב, שאישה שיש לה מכה המוציאה דם, ואינה יכולה להיטהר לבעלה, מספיק שתבדוק עצמה בהפסק טהרה שהיא נקייה, ואף על פי שאחר כך רואה דם, יכולה לתלות במכה. ויש מי שכתב שאם הפסק הטהרה והמוך הדחוק היו נקיים, יכולה להסתפק בבדיקה כלשהי ביום השביעי ותטבול.

סאיט. אישה שיש לה מכה שאינה מוציאה דם, אבל כשבודקת את עצמה כואב לה מאוד, תבדוק את עצמה ביום הפסק טהרה, ביום הראשון וביום השביעי כדין, ובשאר הימים לא תבדוק כלל. אם יכולה בשאר הימים לקנח את עצמה מבחוץ קינוח כלשהו, טוב להצריכה לעשות זאת אם לא יכאב לה. הטעם: בדיקות שבעה נקיים, לרוב הפוסקים, הן מדרבנן, ובמקום צער לא גזרו, וכיוון שלאישה זו כואב מאוד, אין לך מקום צער יותר מזה. טעם נוסף: יש לחוש שהבדיקות יגרמו למכה להיגלע ולהוציא דם, ואז נצטרך להקל ולתלות את הדם במכה. אם כן, עדיף שלא לבוא לידי קולא זו אלא מראש להורות לה למעט בבדיקות.

סבכ. יש מי שפסקו, שבשעת דחק גדולה, כשהאישה לא מצליחה לטהר עצמה לבעלה, ניתן לסמוך על הפוסקים שפסקו שאם לאחר הפסק הטהרה בדקה עצמה פעם אחת בלבד במשך שבעה נקיים, עלתה לה בדיקה זו ויכולה לטבול, וטהורה.

סגהלכה למעשה

סדכא. האישה תנסה לבדוק בעצמה, בזהירות, בעד רך, לא רטוב. אם ודאי לה שהדם מהפצע, כגון שראתה מעט דם השונה מדם הווסת, או שהליחה הטבעית נקייה ויש רק דימום נקודתי, עולה לה כבדיקת שבעה נקיים.

סהכב. יש שהורו לאישה שיש לה פצע, שתכניס רק שני פרקי אצבע בבדיקה, אפילו בהפסק טהרה ובבדיקת היום הראשון.

סוכג. לכתחילה תבדוק ביום הראשון וביום השביעי. למעשה חשוב מאוד שתבדוק עוד פעם אחת באמצע. הסבר ופירוט בצורך בבדיקה נוספת וזמנה מובאים בפרק יב – 'הפסק טהרה ובדיקות שבעה נקיים', לעיל עמ' 137 הלכה לב.

סזכד. אישה שיודעת שיש לה פצע, ובבדיקה הוציאה עד מלא דם שניתן לתלותו בפצע, אף על פי שלא פוסל את הימים הנקיים, אין זה עולה לה כבדיקה. במקרה כזה תלך לבודקת טהרה שתבצע למענה את הבדיקה.

סחאם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאה כתמים, כי אם במקום אחד בצדדין, יש לתלות שממכה שבאותו צד בא. וכל שכן אם מרגשת בשעת בדיקה, כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת, ובשאר חורין וסדקים אינה מרגשת כאב כלל. שלחן ערוך, יורה דעה, הלכות נִדה סימן קפז, ז; על פי תרומת הדשן סימן מז

סטכה. אישה שמוצאת דם על עד הבדיקה רק בצד אחד, יש מי שכתב שאם היא אישה זקנה ראוי להקל ולתלות את הדם שראתה בפצע. ויש לתלות כך גם באישה צעירה אם הרגישה כאב או שפשוף ומשערת שהדם בא מחמת כך.

עכו. אישה שיש לה מכה שמדממת כל הזמן, תלך בשבעה נקיים עם פד הגייני (תחתונית/מגינית) כדי שלא תיאסר מכתמים.

עאכתמים לאישה שיש לה 'דם מכה'

עבהרואה כתם... אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם הרי זה תולה בה. משנה, מסכת נִדה פרק ח, ב

עגכז. אם יש לאישה מכה ברחם או בנרתיק, וראתה כתם שלא בהרגשה, יש מי שכתב שטהורה אפילו בכתם גדול מגריס, אפילו היה הכתם על בשרה, אפילו אם היה בעונת וסתה או בעונה בינונית, ואפילו אם אינה יודעת בוודאות שמכתה מוציאה דם. כיוון שהכתם היה שלא בהרגשה, הרי היא טהורה.