ספר פוע"ה — כרך ראשון; משפחה וטהרה, חלק שלישי; טבילה וחציצה במצבים מורכבים 19

בחציצין דאורייתא נינהו, דכתיב: "וְרָחַץ בַּמַּיִם" (ויקרא טו, טז) - שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים. סוכה ו, א

גאמר רבי יצחק: דבר תורה, רובו המקפיד עליו חוצץ. רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד.

דולגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד? היא גופא גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה?! עירובין ד, ב; סוכה ו, א; נִדה סז, ב

הצריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת, לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפילו כל שהוא, אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו – חוצץ, אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם, כיוון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו – חוצץ. ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך – חוצץ.

והגה: ולכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזירה אטו דברים החוצצים. שלחן ערוך ורמ"א, יורה דעה, הלכות נִדה סימן קצח, א

זמבוא

חהפרק שלפנינו לא בא לדון בכל הלכות חציצה המופיעות בכל ספרי טהרת המשפחה, אלא בא לעסוק אך ורק במצבים מיוחדים. פרק זה בא להתוות דרך כללית ואינו תחליף לשאלת חכם במקרים מורכבים שאינם מוזכרים בספר.

טחציצה - הפסק בין שני דברים, במקום שהתורה הצריכה שלא יהא הפסק ביניהם.

יהקפדה

יאדבר תורה אם היה דבר החוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי לא עלתה להן טבילה והוא שיקפיד עליו ורוצה להעבירו, אבל אם אינו מקפיד עליו ולא שם אותו על לב בין עבר בין לא עבר – אינו חוצץ ואף על פי שחופה את רובו... משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקוואות א, יב

יבהגדרת מקפיד – רוצה להעבירו ודעתו להסירו, וגדר אינו מקפיד – לא שם לבו אליו אם עבר מגופו או לא.

יגשיקול נוסף בהגדרת הקפדה על חציצה היא כמה זמן עתידה להיות החציצה על פני הגוף.

ידאם מקפידה בחלק מהזמנים, נחשבת הקפדה, גם אם בזמן הטבילה אינה מקפדת. אך הקפדה שהיא רק משום הכשר הטבילה לא נחשבת הקפדה.

טוהקפדה במקום שיש צורך רפואי

טזמצינו בפוסקים שצורך רפואי נחשב לדבר שאדם מעוניין בו ואינו מקפיד עליו, ולכן לא נחשב לחציצה:

יזשלום וישע רב לידידי אחי הרב הגאון החריף החסיד כו' כקש"ת מו"ה אביגדור נ"י.

יחהנה בנידון שאלתך אודות האשה אשר רטייה על מכתה וקליעת מעט שערה שעלתה לה על פי ציווי הרופאים. ולפי מכתבך כמעט סכנה הוא לה להסירה ממנה אפילו מעט שעה, דבאם יכולה להסיר למעט זמן ודאי מהראוי להסיר הרטייה אותה השעה מהחפיפה עד אחר טבילה. אך לפי הנראה שאי אפשר להסירה אפילו קצת זמן, וקליעתה פשיטא שכמעט סכנה לה להסיר.

יטאם כן הוא בוודאי לפי זה שמותרת האשה לטבול ולא הוי חציצה, וחומרא יתירה החמיר הסדרי טהרה כיוון דהוי מיעוטא שאינו מקפיד ולעניין רטייה מפורש בהדיא דרטייה שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ורק בטבילה החמירו. אך באם הוא דבר שאינה מסירה בשום פעם וכמעט סכנה הוא לה בוודאי לא הוי חציצה ויעוין בחתם סופר (סימן קצ"ב בחלק יורה דעה) ובזכרון יוסף (סימן יו"ד) שהקילו מטעם זה.

כולכן אם אפשר בקל להסיר הרטייה בלא חשש כאב בוודאי תסירנה. ואם חוששת לסכנה וכאב גדול ח"ו, סגי שתדיח היטב במקום הרטייה במים חמים מה דאפשר וכן במקום קליעת שער ותטבול, ולא הוי חציצה כלל והי' שלום. שו"ת דברי חיים,יורה דעה, חלק ב סימן סה

כאוצריכין אנו לומר דאם הי' אירע לאשה חולי כזה והי' רופא מומחה מגיד לה שאי אפשר לה להתרפאות אלא על ידי (חציצה), ולא הי' מקפדת, אם כן הוי בכולן אינה מקפדת. שו"ת פנים מאירות, חלק ב סימן קמז

כבבנידון דידן, שכל הנשים הזקוקות לדבר זה אינן מקפידות, ואדרבה – רוצות בו משום צורך רפואתן, וטריחא להו וגם צער וגנאי הוא להן ללכת אל הרופא כדי להכניס להן טבעת זו, ואם כן הוי ליה מעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ. שו"ת משפטי עוזיאל, מהדורה תנינא, יורה דעה, חלק א סימן ל-לא

כגהחידוש בתשובות הללו הוא שאם מדובר בחציצה שמקורה בצורך רפואי, אין בה את ההחמרה לכתחילה הקיימת גם במיעוטו שאינו מקפיד. יש לחידוש זה משמעות רבה בנושאי חציצה של גורמים רפואיים.

כדמקום החציצה

כהיש להבדיל בין שלושה סוגי מקומות בגוף הטובלת:

כומקום בלוע

כזבית הסתרים

כחעל פני הגוף

כטמקום בלוע – גוף זר שנמצא במקום בלוע בתוך הגוף, כגון שתל תת עורי או התקן תוך רחמי, אינו חוצץ. כי טומאה בלועה לא מטמאה, שכל הבלועין באדם – טהורים, שבטלים אגב הגוף, ואינם צריכים להיות ראויים לביאת מים.

לבית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים. נהי דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לביאת מים – בעינן. נִדה סו, ב

לאבית הסתרים – בית הסתרים צריך להיות ראוי לביאת מים, ואף על פי שאין המים מגיעים שם בפועל, אינו מעכב.

לבעל פני הגוף – רובו ומקפיד עליו חוצץ מן התורה. רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו חז"ל על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. וכתב הרמ"א שלכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצים, כגון עגילים או שרשראות, גזירה משום דברים החוצצים.

לגחשוב להדגיש שהדיון ההלכתי בנושאי חציצה עוסק רק במקרים שבהם הגוף כולו היה טבול במים, אלא שהמים לא הגיעו לכל מקום בגוף. אך אם יש חלק מהגוף שלא נכנס למים, ואפילו שערה אחת שנשארה מחוץ למים – הטבילה פסולה מן התורה.

לדבכל מקרה שנתברר שהטבילה לא הייתה כראוי, ולכן צריכה לחזור ולטבול, כגון אם היה עליה דבר חוצץ, אינה צריכה להמתין אלא יכולה לטבול מיד, גם אם שימשה עם בעלה בינתיים.

להלפני הדיון על עזרים רפואיים ספציפיים, תובא התייחסות להלכות חציצה לכלל הנשים.

לואיפור

לזכל לנאותו – אינו חוצץ. סוכה לז, א

לחצבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. שלחן ערוך, יורה דעה, הלכות נִדה סימן קצח, יז

לטהצבע שהנשים צובעות על פניהן וידיהן ושיער ראשן אינו חוצץ מפני שני טעמים: האחד, דכיוון שזה עושין לנוי, הוי ליה כאילו זה מגוף הבשר והשיער, וכבגד צבוע, שאין הצבע כדבר הנוסף, אלא כעיקרו של בגד. שהרי מצינו טבילה לפרוכת, אף על פי שהיה צבוע מארגמן ותולעת שני. והשנית, שאין כאן ממשות כלל אלא מראיתו של צבע, ואינו חוצץ, ולא דמי לדיו שחוצץ שיש בו ממש. ערוך השלחן, יורה דעה, קצח, מג

מולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים. רמ"א שם, סעיף א

מאא. לכתחילה, פשוט שהאישה צריכה להסיר מעליה כל איפור לפני טבילתה.

מבב. איפור רגיל שיורד במים, עלול להוות חציצה בטבילה כיוון שאישה מקפידה להסיר מעליה איפור חלקי.

מגג. יש נשים המתאפרות באיפור מקצועי המחזיק מעמד במשך כשלוש שנים. האיפור מתבסס על החדרת פיגמנטים בעלי צבע אל מתחת לפני העור, כדי שישארו שם זמן ממושך. אישה שעשתה איפור כזה, אין בו משום חציצה לטבילה כלל, והעושות כן, אין למחות בידן.

מדד. איפור קבוע שמטרתו להעלים פגמים וצלקות בגוף, יש להקל ולעשותו אף לכתחילה מפני שגדול כבוד הבריות.

מהאיפור בשבת

מואישה שליל טבילתה חל בערב שבת, והיא רגילה בדרך כלל להתאפר לכבוד שבת, ואם לא תתאפר עקב הטבילה, הדבר יהיה ניכר ביותר - האישה מתביישת בכך. בפרט אמורים הדברים בזמנים של כינוסים משפחתיים כגון בליל הסדר, שאז ניכר הדבר; או לדוגמא כלה שנישאת בחופת נִדה, וליל טבילתה הראשון היה בליל שבת של שבע ברכות. ובושה גדולה היא לה שידעו כולם שחופת נִדה הייתה לה, ושיוודע ליל טבילתה.

מזבמקרים כאלה של שעת הדחק גדולה, יש התלבטות האם וכיצד ניתן להקל על האישה: האם להקל בהלכות חציצה - לטבול עם איפור; או להקל בהלכות שבת - להתאפר אחרי הטבילה; או שמא להקל בהלכות טבילה – שתטבול קודם הלילה, ותתאפר מיד לאחר מכן, קודם כניסת השבת; או שתתאפר קודם השבת, ומאוחר בלילה תרחץ פניה להסיר האיפור, ותנקה שיניה ותטבול.

מחה. אישה שליל טבילתה חל בליל שבת והיא מעוניינת להיות מאופרת באותו ליל שבת, אסור לה להתאפר לאחר הטבילה כרגיל, עקב איסורי שבת – צובע וממרח.

מטו. אם בכל אופן חשוב לאישה להיות מאופרת בסעודת ליל שבת, הפיתרון הטוב ביותר הוא לטבול בליל שבת לאחר הסעודה. בסעודה תימנע מאכילת דברים הנשארים בין השיניים, תנקה שיניה היטב לאחר הסעודה, ותסיר לגמרי את האיפור, באופנים המותרים בשבת. במקרה שטבילה לאחר הסעודה אינה אפשרית, יש לנהוג לפי סדר העדיפויות הבא:

נז. יש פוסקים שהתירו לשים אבקת פודרה צבעונית על הפנים בשבת, כיוון שהיא לא נדבקת היטב לפנים, ומדובר בצביעה שאינה מתקיימת כלל, ויש שאסרו, כיוון שבכל אופן מדובר בצביעה. למעשה, אישה שחשוב לה להיות מאופרת בליל שבת, יכולה לטבול כרגיל ללא איפור, ולהתאפר לאחר הטבילה באיפור אבקתי מיוחד עם “הכשר” לשבת. ויש שכתבו שאין להתאפר בליל שבת אחרי הטבילה אפילו באיפור אבקתי.

נאח. יש פוסקים שהתירו להתאפר באיפור עמיד לפני שבת, ולטבול עם האיפור. ויש שאסרו לטבול כך, אפילו אם במקרה כזה תידחה הטבילה.

נבח*. ככלל, אין לטבול בערב שבת מבעוד יום כדי להספיק ולהתאפר לפני השקיעה, כיוון שיש אפשרויות אחרות להיות מאופרות בליל שבת מבלי לדחות את הטבילה, וכדלעיל. ויש מי שכתב, שהאישה יכולה לטבול מבעוד יום ולהתאפר אחר כך, ובלבד שלא תפגוש את בעלה עד הלילה.

נגכתובת קעקע

נדט. קעקוע אסור באיסור תורה. למרות זאת, כתובת קעקע אינה חוצצת בטבילה. קעקוע אין בו ממש, כיוון שהוא מתחת לעור.

נהשיער

נושערה אחת שנקשרה – חוצצת, והוא שתהא מקפדת עליה. אבל אם אינה מקפדת עליה – עלתה לה טבילה, עד שיהא רוב שערה קשור נימא נימא בפני עצמה. שלחן ערוך, יורה דעה, הלכות נִדה סימן קצח, ה

נזי. מותר לאישה להשתמש במרכך שיער לפני הטבילה. הסבר: מרכך השיער משאיר על השיער שכבה שומנית דקה שעלולה להחשב כחציצה. לעומת זאת, יש יתרון הלכתי במרכך, שהוא מפריד את השערות זו מזו ומקל על הסירוק ועל התרת הקשרים שיש בשיער. למעשה, לדעת רוב הפוסקים, היתרון שיש בשימוש במרכך גובר על החיסרון שבו. מלבד זאת, נשים לא מקפידות על המעט שנשאר מהמרכך על השערות לאחר שטיפת השיער במים חמים. עדיף לכתחילה להשתמש במרכך ללא מוס וללא ג'ל. יש לשטוף היטב את השיער במים לאחר השימוש במרכך.

נחיא. צבע שצובעות הנשים את שער ראשן, אינו חוצץ. צריך שהצביעה תהיה מלאה ויפה באופן שהאישה רוצה בכך ולא תקפיד על כך. יש שחילקו בין צביעה באמצעות ספריי שאין בו ממש, כיוון שהצבע נספג בשיער ואינו חוצץ, לבין צביעה באמצעות אבקה, שיש בה ממש, ולכתחילה ראוי להסירה לפני הטבילה.

נטיב. הלחמת שיער אינה חוצצת בדיעבד כיוון שמיועדת לנוי, והאישה מעוניינת בכך, וכל לנאותו אינו חוצץ.

סיג. אם השתילו שיער לקרקפת והשערות חיות וגדלות שם ככל שיער אחר, אין בהן חציצה.

סאיד. עפעפיים מלאכותיים וריסים מלאכותיים שלמים ומסודרים אינם חוצצים.

סבטו. אישה שנשרו שערות ראשה, כגון חולת סרטן המטופלת בכימותרפיה, והדביקו לה פאה נוכרית לקרקפת; יש שהורו שאינה יכולה לטבול ולטהר עצמה במקווה משום שהפאה חוצצת. ויש מי שכתב שפאה כזאת אינה חוצצת בטבילה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ומותר לאישה לטבול עם הפאה המודבקת ולהתיר עצמה בטבילתה.

סגטז. אין לטבול עם 'ראסטות' או עם צמות קבועות, כיוון שהמים לא יכולים להיכנס כראוי לשיער. וראה עוד כאן בהערה.

סדיז. יש מי שהורה שאישה שהורידה שער לפני הטבילה על ידי שעווה ולמחרת בבוקר אחרי שלנה עם בעלה גילתה שנשארה עליה חתיכת שעווה דבוקה, עלתה לה טבילה, כיוון שזה מיעוטו שאינו מקפיד.

סהידיים וציפורניים

סויח. אישה שאינה יכולה להסיר את הטבעת מאצבעה בשום אופן, לא במים חמים ולא בשמן וכדומה, לא תדחה את טבילתה משום כך, אלא תרטיב את ידה סמוך לפני טבילתה במי המקווה, ותסובב את הטבעת על האצבע בתוך המים באופן שמי המקווה יכנסו מתחת לטבעת, ואחר כך תטבול.

סזיט. אישה ששכחה ולא קצצה ציפורן אחת ביד, ולא היה תחתיה לכלוך, אם הציפורן בולטת מעל הבשר, ועדיין לא שימשה עם בעלה, תחזור ותטבול בלי ברכה.

סחכ. אם שכחה לגזור ציפורני רגליה, אינה צריכה טבילה שנית, ואפילו אם אינה יודעת שניקתה שם כראוי.

סטכא. אישה שצריכה לטבול בליל שבת ושכחה לגזוז ציפורניה, תבקש מנוכרית שתגזזן מבלי שהאישה תסייע לה. ואם אין נוכרית, תנקה היטב ותטבול.

עכב. אישה שיש לה נפיחות במקום הציפורן ואינה יכולה לקצצה ולא לנקות תחתיה, אם אין לכלוך תחת הציפורן או שאין הוא נראה, אינו חוצץ.

עאכג. ציפורן שנפגמה מחמת מכה, ומתחדשת תחתיה ציפורן חדשה, אינה חוצצת.

עבכד. ציפורן חודרנית ברגל המטופלת על ידי הכנסת גזה מתחתיה, יש לגזור את הגזה בגובה הבשר באופן שלא תבלוט מחוץ לאצבע ואז אינה חוצצת.

עגכה. אישה שצובעת את ציפורניה צריכה לנקותן היטב מהצבע קודם הטבילה. אם אינה יכולה בשום אופן לנקותן מהצבע, לא תדחה את טבילתה, אלא תצבע את כל הציפורניים בצורה טובה, ולא תשאיר צבע סדוק או מקולף, כיוון שהנשים מקפידות שלא יהיה על ציפורניהן צבע שאינו מושלם. ואם טבלה בצבע מקולף או סדוק לא עלתה לה טבילה, וצריכה לחזור ולטבול.

עדכו. אם אישה מצאה לק שבור על הצפורן שלה למחרת ליל טבילה כשלנה אצל בעלה, עלתה לה טבילה ואינה צריכה לחזור ולטבול. ויש מי שהחמיר בלק שבור על הציפורן, שכיוון שנשים מקפידות על כך, לא עלתה לה טבילה, וצריכה לחזור ולטבול, ללא ברכה.

עהכז. ציפורניים מלאכותיות מתקינים בדרך כלל ליותר מחודש, וכיוון שהאישה מקפידה שיישאר, לא חוצץ. יש שהורו שראוי שלא לגדל ציפורניים כיוון שנהגו בנות ישראל לקצוץ ציפרניים לצורך טבילה; ויש שכתבו שאישה המגדלת ציפורניה לנוי ואינה רוצה לקצצן לפני הטבילה, אין למחות בידה; וראה עוד כאן בהערה.

עושיניים

עזבית הסתרים בית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהן מים. משנה, מקוואות פרק ח, ה

עחבית הסתרים - פנימיות הגוף כגון תוך האף והאוזן ותוך הפה. פירוש המשנה לרמב"ם, שם

עטבית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהן המים שנאמר: "וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם" (ויקרא טו, יא) - איברים הנראים בלבד. ואף על פי כן צריכין להיות ראויין שיבואו בהן המים ולא יהיה דבר חוצץ. לפיכך אמרו חכמים: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהיה אשה מדיחה בין קמטיה במים ואחר כך תטבול. משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקוואות פרק א, י

פסתימות

פאכח. סתימה קבועה בשן אינה חוצצת בטבילה. פשוט, כיוון שנעשית באופן שלא תינטל משם לעולם. גם אם נתרופפה או שנשברה, אינה חוצצת. כיוון שעדיין יש בה תועלת מסוימת, נחשבת חלק מהגוף.

פבכט. מותר לאישה לטבול גם עם סתימה זמנית. כיוון שהאישה מעוניינת בכך, סתימה זמנית אינה חוצצת. הפוסקים ציינו כמה תנאים: שהסתימה לא תבלוט מגובה השן; שהסתימה תהא נוחה ללעיסה ולא רק למניעת כאב; הסתימה תהיה תקינה וטובה מבחינה רפואית; יש שהצריכו שהסתימה תישאר זמן מסוים מיום הטבילה (7 ימים או 30 יום). אף על פי שסתימה זו עתידה להתחלף בסתימה אחרת, אינה חוצצת כיוון שבכל מקרה השן תישאר מכוסה.

פגשן מתנדנדת או חור בשן

פדל. שן מדולדלת ומתנדנדת אינה חוצצת, אפילו אם בדעת האישה ללכת בקרוב לרופא שיניים כדי שיוציא לה את השן. כיוון שכל הדין של בית הסתרים שצריך שיהא ראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן, וכאן הוא מיעוט המקפיד בבית הסתרים, והוא תרי דרבנן, ולכן יש להקל.

פהלא. פשוט שיש להוציא שאריות אוכל שבין השיניים ובתוכן. אולם אישה שיש לה חור בשן, והצטברו שם שאריות של אוכל ואינה יכולה להוציאן, או שיש לה כאב וצער להוציאן, אפשר להקל שאינן חוצצות בטבילה.

פולב. צמר גפן טבול בתרופה שהרופא נותן לתוך השן יש להוציאו קודם הטבילה.

פזשיניים תותבות

פחלג. שיניים תותבות שאפשר להוציאן ולהחזירן ללא אומן ובלי כאב, חוצצות, ולכן צריך להסירן לפני הטבילה.

פטלד. אם טבלה עם השיניים התותבות צריכה לטבול שוב בלעדיהן, אך בדיעבד מועילה לה הטבילה הראשונה.

צלה. שיניים תותבות שצריך אומן להוציאן או שיש צער בהוצאתן אינן חוצצות.

צאמתקן אורתודנטי

צבלו. מתקן אורתודנטי שנועד ליישור שיניים וצריך אומן להוציאו, אינו חוצץ, ותנקהו יפה יפה.

צגלז. מתקן אורתודנטי שמדביקים על החניכיים לאחר ניתוח, או פלטה ליישור שיניים שמחליפים מדי שבוע, יש לתכנן את החלפת הפלטה ביום הטבילה. דהיינו, תסיר את המתקן, ותטבול, ותחזיר את המתקן החדש.

צדתפרים בחניכיים

צהלח. תפרים בחניכיים שהרופא עתיד להוציאם בעוד זמן, אם אינם נראים אינם חוצצים. אם התפרים נראים, יש שהחמירו שחוצצים כיוון שמקפידה עליהם להסירן וגם כיוון שעשויים לזמן קצר יחסית, ויש מי שהתיר גם אם הם נראים, כיוון שהן בבית הסתרים. ויש מי שאומר שאם האישה מרגישה את החוטים בנגיעה בלשון – חוצץ, ואם לא מרגישה - לא חוצץ.

צוחציצה תקועה בין השיניים

צזלט. אישה שכוססת ציפורניים, ונכנסה לה ציפורן בין שיניה וניסתה להוציאה ולא הצליחה. אחר כך שכחה שהציפורן בין שיניה, טבלה לטהרתה ולנה עם בעלה; כיוון שרגילה בכך מסתמא לא מקפידה, ועלתה לה טבילתה.

צחטבילתה של חולת אוזניים

צטאחת הבעיות המורכבות ביותר בהלכות חציצה רפואית היא במצבים של דלקת אוזניים כרונית, חור בעור התוף או אחרי ניתוחי אוזניים הכוללים הוצאת עור התוף וכריתת תעלת האוזן החיצונית - מצבים הדורשים הימנעות ממגע עם מים. עיקר הבעיה מבחינה רפואית אינה עצם הרטיבות והלחות אלא העובדה שהמים אינם סטריליים וממילא החשש הוא לזיהומים כתוצאה מחשיפת האוזן התיכונה לחיידקים שבמים. כדי להימנע מזיהום יש לסתום את האוזן או את תעלת האוזן החיצונית מפני מגע עם מים – וזו חציצה. מרבית הפוסקים נדחקו להיתרים שונים כדי לאפשר לאישה לטבול ולהצילה מעיגון.

קבמקום צורך גדול וכל שכן במקום עיגון כעובדא זו, ודאי מחויבים גם אנחנו להורות אם רק נראה לנו להתיר, ואסור לנו להיות מן הענוים ולעגן בת ישראל או לגרום להכשיל באיסורים או אף רק להפסיד ממון ישראל. ועיין בגיטין (דף נו) - 'ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו'..., ומוכרחים אנו להורות גם למעשה כשנראה לנו בראיות ובהבנה ישרה, ובפרט במקום עיגון כזה ולהציל ממכשול. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א סוף סימן קא

קאדיון הלכתי

קבמ. חולת אוזניים שאסור לה שייכנסו מים באוזניה, יש לה כמה אפשרויות הלכתיות לטבול:

קג• כאשר אסור שייכנסו מים רק לאוזן הפנימית, ומניחה צמר גפן טבול בשמן או שעווה בעומק האוזן, והולכת כך בקביעות, יכולה לטבול עם צמר גפן, אפילו כשהוא דחוק ולא מאפשר כניסת מים. יש מי שהצריך שתלך עם צמר גפן לפחות שבוע לפני טבילתה כדי שייחשב כאילו הוא קבוע באוזנה, ויש שהקלו בכך אפילו אם שמה צמר גפן רק מעט זמן קודם הטבילה. יש מי שהורה שיכולה להרטיב צמר גפן בכמה טיפות אנטיביוטיקה, ותכניסו לאוזנה, ותטבול פעם אחת. יש להעיר שמבחינה רפואית לא רצוי ללכת כל הזמן עם צמר גפן באוזניים כיוון שהדבר מפריע למנגנון הניקוי הטבעי של תעלת האוזן, ועלול לגרום להצטברות שעווה, לגירוי של התעלה ולדלקות.

קד• וכל זה אם צמר הגפן מהודק היטב ואין ראוי לביאת מים, אך אם צמר הגפן אינו מהודק והמים יכולים לעבור דרכו, יכולה לטבול ולהוציא את צמר הגפן בזריזות קודם שיעברו המים לאוזן, ותטבול רק פעם אחת ובקצרה, אפילו אם רגילה לטבול בדרך כלל כמה וכמה פעמים. זה פתרון הלכתי, אך יש לבדקו גם מבחינה רפואית עם הרופא.

קה• תרטיב אצבעותיה ותכניס אותן באזניה כדי שלא יכנסו מים, ותטבול. ותעשה זאת באופן שהמים יוכלו להגיע לכל מקום, גם בידיה, כך שקיפולי הזרוע לא ימנעו את המים מלהגיע שם. ויש שכתבו שלכן עדיף שהבלנית תיכנס איתה למים והיא תפקוק את אזניה באצבעותיה. גם כאן, מבחינה רפואית, אם יש מים על ידיה של הטובלת או על ידיה של הבלנית, וכתוצאה מכך עלולה האוזן התיכונה להזדהם, אין בכך פתרון, אלא אם כן תטבול ידיה במים סטריליים.

קופתרונות רפואיים הלכה למעשה

קזמא. אם מדובר בחור בעור התוף, יש אפשרות לסגור את החור בעור התוף על ידי ניתוח פשוט ומקובל, שזמן האשפוז בעטיו הוא רק יום אחד או פחות, וסיכויי הצלחתו מרובים. ניתוח כזה גם משפר את השמיעה, והסיכון בניתוח כזה הוא פחות מאשר הסיכון הכרוך בשימוש בצמר גפן באוזן באופן קבוע.

קחמב. אם מדובר במצב רפואי לאחר ניתוח באוזן והסרת עור התוף, נשאר חלל פנימי גדול ואין אפשרות לתקן באופן כירורגי ולשחזר אוזן נורמלית. הפתרון ההלכתי של הכנסת צמר גפן אינו יעיל ועלול גם להיות מסוכן, כיוון שכשיש חלל פנימי גדול יתכן שהאישה לא תוכל להוציאו, וכיוון שצמר הגפן אינו מהודק, הוא גם לא יאטום את כניסת המים לחלל האוזן ועלולה להיווצר דלקת. בעיה חמורה נוספת היא תופעות של סחרחורת ואי שיווי משקל. מלבד מנגנון השמיעה קיים באוזן גם מנגנון שיווי המשקל. אחרי ניתוחי אוזניים ולאחר שהוציאו את האוזן התיכונה, קיימת סכנה שבחדירת מים לאוזן יהיה גירוי של האוזן הפנימית ותהיה תחושה של סחרחורת וחוסר שיווי משקל.

קטמג. בעבר ההמלצה הייתה לשים טיפות אוזניים לפני הטבילה, כטיפול מונע ולשם יצירת שכבת מגן בין המים לחלק החשוף באוזן. כיום לא משתמשים בטיפות אנטיביוטיות על בסיס שומני אלא בטיפות על בסיס מים, שלא מונעות את מעבר המים לתוך האוזן. לכן אין טעם לשים טיפות לפני הטבילה. ההמלצה כיום היא לשים טיפות אנטיביוטיות מתאימות מיד לאחר הטבילה.

קימד. מבחינה הלכתית נראה שטיפות בתוך האוזן עדיפות על פני צמר גפן. הטיפות מבצעות את התפקוד הרפואי בצורה ראויה, הן נמצאות רק בעומק האוזן ואינן ניכרות.

קיאמה. אם ניקתה אוזניה ושכחה צמר גפן בתוך אוזנה, אם נראה מבחוץ צריכה לחזור ולטבול, ואם לא נראה מבחוץ אינה צריכה לחזור ולטבול.

קיבעיניים

קיגמו. חולת עיניים שאסור שייכנסו מים לעיניה, תרחץ כל גופה חוץ מהעיניים, תבדוק שאין חציצה על עיניה, תרטיב ידיה במים ותכסה את עיניה באצבעותיה, ותעשה זאת באופן שהמים יוכלו להגיע לכל מקום, גם בידיה, ותקפיד שקיפולי הזרוע לא ימנעו את המים מלהגיע שם. ויש מי שכתב שצריכה אישה אחרת לרדת איתה למקווה ולשים ידיה על עיני הטובלת, כי חוששים שאם האישה עצמה תשים ידיה על עיניה, עלולים המים לא להגיע לקיפולי הזרוע בעת טבילתה. מבחינה רפואית יש צורך בחיטוי קפדני ויש לעשות זאת בהתאם להוראות הרופא.

קידעדשות מגע ועין מלאכותית

קטוככלל, יש עדשות קשות ועדשות רכות שיש להוציאן פעם ביממה לצורך ניקוי, וכן להוציאן לפני השינה. לעומת זאת, יש עדשות קבועות המיועדות לפרקי זמן ארוכים, שבועות או חודשים, ואין צורך להוציאן.

קטזמז. עדשות מגע שמסירים בכל יום, לכתחילה צריך להסירן קודם הטבילה ולטבול בלעדיהן. אם טבלה עם העדשות, עלתה לה טבילה בדיעבד ואינה צריכה לטבול שוב. ויש הסוברים שמעכב אפילו בדיעבד, וצריכה לטבול שוב.

קיזמח. עדשות מגע הקבועות בעין לתקופה ממושכת אינן חוצצות ולכן אפשר להקל לא להסירן כלל ולטבול לכתחילה עם עדשות כאלה.

קיחמט. אישה קצרת ראות באופן חריג, שאינה יכולה להשתמש בעדשות קבועות, ומשתמשת בעדשות רגילות שיש להוציאן בכל יום, ומתקשה לטבול ללא עדשות וללא אחיזת הבלנית, יש לשקול אחת מהאפשרויות הבאות כדי לאפשר את טבילתה:

קיט• טבילה בעזרת הבלנית, שתאחז בה שלא בחוזקה בשעת הטבילה, לאחר שהבלנית תטבול את ידה במי המקווה, לפני טבילת האישה.

קכ• טבילה עם עדשות רגילות, בהסתמך על הדעות המתירות.

קכא• טבילה במשקפיים, שאותם תטבול במקווה לפני טבילתה.

קכבנ. עין זכוכית מלאכותית אינה חוצצת.

קכגאמצעי מניעה

קכדהלכות אלו יובאו גם להלן בכרך השלישי בפרק עח – 'התייחסות הלכתית פרטנית לאמצעי המניעה השונים', עמ' 412, 414, 418–419, ומרוכזות כאן להשלמת נושא חציצות בטבילה.

קכהנא. התקן תוך-רחמי (IUD) לא נחשב כחציצה בטבילה כיוון שהוא מונח בתוך הרחם. אמנם יש חוט שמשתלשל מתוך הרחם לתוך הנרתיק דרך צוואר הרחם, אך כיוון שהוא מונח בעומק, אינו חוצץ.

קכונב. טבעת נרתיקית נובה-רינג NuvaRing - אין לטבול עם הטבעת ויש להוציאה סמוך לטבילה. ויש מי שכתב שאף לכתחילה אין חובה להוציא את הטבעת קודם טבילה כיוון שאינה חוצצת. למעשה ראוי להוציאה קודם טבילה, ותעשה זאת בנחת ובזהירות כדי שלא תפצע את עצמה. לאחר הטבילה תחזיר את אותה הטבעת לנרתיק.

קכזנג. אישה ששכחה להוציא את הטבעת: אם היא עדיין במקווה, או אם יכולה לחזור ולטבול בלי טורח גדול - תחזור ותטבול בלי ברכה.

קכחנד. מדבקה - EVRA - אישה שיש לה מדבקה למניעת הריון, וצריכה לטבול, תוריד את המדבקה קודם הטבילה, תוודא שהסירה את שאריות הדבק של המדבקה, תטבול, ותשים מדבקה חדשה מיד אחרי הטבילה. משום שמבחינה רפואית, היצרן לא מוכן להתחייב לגבי יעילות המניעה אם המדבקה הוסרה והודבקה שנית.

קכטנה. אם טבלה עם המדבקה, לא עלתה לה הטבילה. ויש אומרים שבדיעבד עלתה לה טבילה, כיוון שהוא מיעוט שאינה מקפידה עליו.

קלהוראות מעשיות נוספות לטבילה עם אמצעי מניעה תובאנה להלן בכרך השלישי, שם.

קלאטבילה כשיש פצעים, תחבושות או גבס

קלבפצע שהגליד ועור שנקלף

קלגנו. כשיש קרום יבש על פצע, אם אי אפשר להסיר את הגלד ללא כאב או דימום, כי אז סימן שהמכה שתחת הגלד טרם נתרפאה, ולכן הגלד בטל לגוף ואינו חוצץ, ומכל מקום צריך לרככו במים. ואם נתרפא הפצע לגמרי והגלד עומד ליפול כי כבר יש עור חדש תחתיו המכסה את כל הפצע, ואפשר להוריד את הגלד ללא כאב או דימום, גם אז מועיל ריכוך, אך טוב להסירו בעדינות לפני הטבילה, רק בתנאי שבטוחה שלא תפצע את עצמה.

קלדנז. יבלת אינה חוצצת, אף אם כוונתה לקצוץ אותה.

קלהנח. עור שנקלף אינו חוצץ כיוון שהמים יכולים לבוא לגוף, ואין רגילות להקפיד על קליפות עור אלה שנושרות מעצמן. לכן תרחץ האישה כדרכה, ומה שירד ירד, ומה שנשאר הוי מיעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ.

קלונט. יש אומרים שאם יש לאישה גלד על הפנים, ומקפידה שלא להורידו כיוון שהסרתו תפריע לריפוי, אינו חוצץ גם אם מנסה להסתיר את הגלד על ידי איפור.

קלזתחבושת ופלסטר

קלחרטייה שעל המכה, חוצצת. שלחן ערוך, יורה דעה, הלכות נִדה סימן קצח, י

קלטנראה לפי עניות דעתי להקל מתרי טעמא: א. דכל שהוא משום רפואה ונתון על מקומו לזמן קצוב בל יסור בינתיים עד זמן הקצוב נכנס בגדר לא קפדו... ב. כיוון שאי אפשר להסיר עכשיו רק על ידי כאב גדול מרובה... כל דאיכא צער לשעתו לא מקרי מיעוט המקפיד מעיקר הדין. שו"ת כתב סופר, יורה דעה, סימן צא

קמס. תחבושת ופלסטר חוצצים ולכן יש להסירם לפני הטבילה, וכן תסיר את שאריות הדבק. אחרי הטבילה תנקה היטב את המקום ותחבוש מחדש את מקום הפצע כדי למנוע זיהום.

קמאסא. אם התחבושת מונחת לעולם, אינה חוצצת. גם אם צריכה להיות מונחת עליה כמה חודשים, אך יש קושי גדול בהסרת התחבושת ומצטערת בנטילתה, אינה חוצצת. הטעם להקל בהלכה כאן הוא מפני שהתחבושת מונחת זמן רב, ויש צער בהסרתה, וראה עוד בהלכה הבאה.

קמבסב. גם אם התחבושת אינה מונחת לזמן רב, אך האישה מצטערת מאוד בהסרתה, יש פוסקים המתירים לה לטבול עם התחבושת, כיוון שהתחבושת חוצצת דווקא אם האישה מקפדת, אבל אם אינה מקפדת, כיוון שמדובר במיעוטו שאינו מקפיד, אין התחבושת חוצצת. ואם יכולה להסיר את התחבושת ללא כאב גדול, בוודאי שצריכה להסירה. אך אם חוששת לכאב גדול או לסכנה, די שתדיח במים חמים סביב התחבושת כמה שאפשר, ותטבול. ואם נשארו ימים ספורים להורדת התחבושת, ובהסכמת בעלה, יש מקום להחמיר ולהמתין עד שיסירוה. הטעם להקל כאן הוא עקב סכנה או צער גדול בהסרת התחבושת.

קמגסג. אם המים יכולים לעבור דרך התחבושת לעור, וקשה לאישה להוריד את התחבושת, מותר לה לטבול כך כיוון שתחבושת כזאת אינה חוצצת.

קמדסד. אישה שהולכת כל ימיה עם תחבושת אלסטית, והרופא הזהירה לבל תלך אף פסיעה אחת ללא תחבושת כזאת, לא נחשבת לחציצה, אף על פי שמחליפה לעתים את התחבושת, ותטבול עם התחבושת. כמובן, אם יש לה אפשרות להסירה אפילו לזמן מועט של הטבילה, ולהחזירה מיד לאחר הטבילה, תסירה ותטבול ותחזירה מיד.

קמההסרת פלסטר בשבת

קמוסה. אישה שיש לה פלסטר דבוק על מקום שיער, צריכה להסירו לפני שבת. בשבת אסור להסירו כיוון שבוודאי תתלוש שיער תוך כדי הורדת הפלסטר. ואף על פי שאינה מתכוונת לתלוש שיער, פסיק רישיה הוא. אם שכחה להורידו לפני שבת, עדיף לנסות להסירו ללא תלישת שיער. אך אם אי אפשר, יש להתיר את הסרת הפלסטר גם אם ייתלש שיער. כיוון שתלישת שיער שלא על ידי כלי אסורה רק בדרבנן, ופסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן אפשר להתיר במקרה כזה.

קמזמשחה

קמחסו. משחה עבה על פצע חוצצת, וצריך לסלקה ולרחוץ את המקום היטב.

קמטסז. משחה הנספגת בעור ואין בה ממשות אינה חוצצת. ונהגו בנות ישראל שלא לסוך משחות קודם הטבילה אלא לאחריה.

קנתפרים

קנאסח. תפרים שאינם עומדים להוצאה אלא נמסים מאליהם (כגון catgut) – אינם חוצצים. הטעם הוא כיוון שהאישה אינה מתכוונת להסירם, שהרי יימסו מעצמם. ותנקה היטב ובעדינות את אזור התפרים.

קנבסט. תפרים שאינם נמסים, אם אינם בולטים מעל העור אינם חוצצים. ויש מחמירים אם נראים מבחוץ.

קנגע. תפרים רגילים, דהיינו תפרים מחוטי ניילון הבולטים מהעור, שהרופא צריך לחתכם ולהוציאם לאחר כמה ימים, יש מי שהורה שכיוון שנראים מבחוץ, יש בהם משום חציצה. ואף על פי שכעת היא רוצה שיהיו על בשרה, מכיוון שרוצה בכך רק משום אונס, נקרא מקפדת. ויש מי שכתב שאם הם בולטים מעל העור רצוי לגזור את הקצוות הבולטים, אך אם יש קושי או חשש רפואי, יש להקל לטבול כך. ויש מי שהורה שאם הוצאתם קרובה, תמתין להוצאתם ותטבול, אך אם תצטרך להמתין זמן רב או שאינה יכולה לעכב את טבילתה, כגון שבעלה יוצא לנסיעה ארוכה או למילואים וכדומה – יכולה לטבול עמהם, ובלבד שלא יהיה סביבם דם קרוש וכדומה.

קנדעא. דבק לאיחוי פצע דינו כתפרים הנמסים ונספגים ואינו חוצץ.

קנההתייחסות לתפרים בחניכיים הובאה לעיל, עמ' 220.

קנוגבס

קנזבמקרה של שבר יד או שבר רגל, יש להחזיר את חלקי השבר למקומם האנטומי ולקבעם. הקיבוע נעשה בדרך כלל על ידי גבס. מקובל לא להסיר גבס לפני 21 יום מיום השבר. הסרת גבס בשלב מוקדם לפני איחוי השבר − מסוכנת: העצם השבורה עלולה לזוז ממקומה; עלול להיגרם לחולה כאב בלתי נסבל; עלולה להיווצר נפיחות מחודשת במקום השבר.

קנחסוגי הגבס - הגבס הפשוט והמצוי מוכן מתרכובת סידן. יתרונותיו: הוא רך בשלב הראשוני ומאפשר עיצוב והתאמה לאבר השבור עד שמתקשה; זול; מצוי בכל מרפאה אורתופדית. חסרונותיו: מתרכך, מתפורר ואינו מתקבע במגע עם מים; כבד.

קנטלעומת זאת, גבס פלסטי עמיד במים וקל משקל. מבחינה זו יש יתרון לגבס כזה לאישה שצריכה לטבול עם גבס. חסרונותיו: יש לו ריפוד פנימי שמתייבש לאט, וכתוצאה מכך נוצר ריח רע; העור נראה לח וקרומי; עלולה להיות התפתחות פטריות על העור.

קסטבילה במקווה מחייבת הסרה של כל חציצה למגע המים בגוף. אי אפשר להסיר חציצה שנחוצה לצורך רפואי. אם לא תהיה אפשרות הלכתית לטבילה עד לאחר הסרת הגבס, עלולה הטבילה להידחות לפרק זמן ממושך.

קסאעב. אם מדובר בזמן קצר יחסית, לכתחילה בוודאי שיש לטבול לאחר שהאישה תסיר את הגבס.

קסבעג. אם אי אפשר בשום אופן להסיר את הגבס ללא כאב גדול וסכנה לאבר, והגבס צריך להישאר ולא יוסר כמה חודשים או אפילו כמה שבועות, יש מתירים לאישה לטבול עם הגבס. כי מכיוון שהיא עושה כן משום רפואה, ודאי אינה מקפדת. ואם אפשר לבעלה להיות מושל ברוחו עד שיוסר הגבס, תבוא עליו ברכה.

קסגעד. אין לעטוף את הגבס בניילון, כיוון שאז הוא חוצץ בעצמו. ויש מי שהתיר להדביק ניילון לגבס.

קסדעה. כשיש גבס על היד, והותרה טבילה עם הגבס, האישה תטבול כשהיד מוכנסת למים עם הגבס לפרק זמן קצר בלבד. דהיינו, האישה נכנסת למקווה כשהיד שלה מחוץ למים. היא טובלת ומכניסה את כל הגוף ובכלל זה היד המגובסת למים רק פעם אחת, ומיד מוציאה את היד מהמים, לפני שהמים מספיקים להרטיב את החלק הפנימי של הגבס.

קסהעו. כשמתירים לטבול עם גבס או עם תחבושת, יש להבהיר היטב שלא תטבול ובטעות תשאיר את היד בחוץ שאז בוודאי שלא תעלה לה טבילה. אלא צריך שתטבול כשכל גופה במים, כולל האבר שיש לה עליו גבס או תחבושת, אף על פי שהמים לא מגיעים לאותו אבר.

קסועו*. כיום, יש אפשרות להשתמש בגבס רפואי מפלסטיק הנקרא 'Magic Cast' שאפשר להרטיב אותו והמים חודרים דרכו. אפשר לטבול עם גבס כזה לכתחילה.

קסזהחלפת הגבס בתחבושת לצורך הטבילה

קסחככלל, מבחינה רפואית, אפשר לפתוח את הגבס משני צדיו, ליצור כעין שני חצאי קליפות, ולאחר מכן לחברן יחד על ידי תחבושת אלסטית. פעולה כזאת צריכה להתבצע במרפאה אורתופדית על ידי רופא או אדם המוסמך לכך. סמוך לזמן הטבילה, האישה פותחת את התחבושת האלסטית, מסירה את הגבס וטובלת בלעדיו. לאחר הטבילה הגבס מוחזר בשני חלקיו ונכרך שוב בתחבושת אלסטית. למחרת הטבילה, במידת הצורך, האישה יכולה לגבס שוב את המקום בגבס תקני. כמובן, הפעולה טעונה אישור מראש של רופא אורתופד.

קסטעז. יש לברר עם הרופא לגבי אפשרות שהאישה תפתח את הגבס במרפאה אורתופדית מבעוד יום, ותסגור אותו על ידי תחבושת אלסטית. לפני הטבילה, האישה תפתח את התחבושת, תוריד את הגבס, תטבול בזהירות, ומיד לאחר הטבילה תחזיר את הגבס למקומו ותלפף עליו את התחבושת. למחרת הטבילה תחזור למרפאה להתקנה מחודשת של הגבס.

קעעח. אם הסרת הגבס במרפאה מתאפשרת רק ביום, עדיף שהאישה תטבול ביום השמיני ללא הגבס, מאשר שתטבול בלילה עם הגבס.

קעאעט. ניתן לברר עם רופא אורתופד, אפשרות להסיר את הגבס לפני הטבילה ולהמשיך את הקיבוע בעזרת אביזרים אורתופדיים לאחר הטבילה. אביזרים אורתופדיים ניתן לרכוש במכונים אורתופדיים.

קעבעזרים רפואיים בטבילה

קעגצינור בקנה הנשימה

קעדפיום, סטומה (Stoma) היא פתח מלאכותי בגוף. יש סוגים אחדים של פתחים כאלה שנועדו לשימושים שונים. הדוגמאות השכיחות: פתח בצוואר לתוך קנה הנשימה כדי לשמור על מעבר אוויר חופשי, או בדופן הבטן לניקוז צואה או שתן, כמובא להלן.

קעהצינור בקנה הנשימה (טרכיאוסטומיה - Tracheostomy) מוחדר דרך עור הצוואר לתוך הקנה והאישה נושמת דרכו. המסגרת הקשורה לצינור מונחת על הצוואר ברפיון וקשורה לרוב בחוט מאחורי הצוואר. אסור שתיכנס אפילו טיפת מים דרך הטרכיאוסטומיה לתוך הקנה, הדבר עלול לגרום לזיהומים ואף לחנק.

קעופ. יש מי שהציע פתרון רפואי-הלכתי לטבילה של אישה כזאת. כיוון שאישה כזאת רגילה לסגור את הפתח של הצינור באצבעה כדי שתוכל לדבר, הרי היא יכולה לסגור את פתח הצינורית באצבעה לכמה שניות כשהיא טובלת. אין לסגור את הצינורית על ידי פקק כיוון שהדבר עלול להיות מסוכן. יש להדגיש שאם הטרכיאוסטומיה מחוברת למנשם - אין לנתק את המנשם בשום אופן, מחשש לסכנת חיים.

קעזפא. אפשרות נוספת לטבילתה של אישה כזאת היא שחברתה תעמוד לידה ותשים אצבע על הפתח בזמן שהיא טובלת, לאחר שהרטיבה את אצבעה במי המקווה, בלי לגעת באישה הטובלת ובלי לדחוף את שולי הצינור לעור, ולכן אין כאן בעיה של חציצה. כדאי שרופא ופוסק יסבירו לחברתה בדיוק מה עליה לעשות, כי מצד אחד היא חייבת לסגור את הפתח לגמרי, כדי למנוע חדירה של מים, ומצד אחר אין לה לדחוק את הצינור לעור של צוואר הטובלת.

קעחפב. אפשר לסגור את הצינורית בעזרת אביזרים ייעודיים וסטנדרטיים לסגירת הסטומה, ואין זה נחשב חציצה בטבילה.

קעטפג. יש מי שכתב שבשעת דחק כזאת ייתכן שיש מקום להקל גם אם תהיה רטייה כדי למנוע כניסת מים, כיוון שמדובר בחציצה דרבנן. ויש מי שכתב שאם הצינור יישאר פחות משלושים יום, הרטייה מהוה חציצה ואינה יכולה לטבול. אך אם הצינור אמור להישאר לשם טיפול במשך יותר משלושים יום, אין הרטייה מהווה חציצה.

קפקולוסטומיה, אילאוסטומיה, וניתוחי מעיים

קפאפיום, סטומה (Stoma) בבטן הוא פתח מלאכותי בקיר הבטן הנוצר לשם חיבור המעי אל פני הבטן כדי לאפשר ניקוז תוכן המעי לשקית המוצמדת לסטומה ומרוקנת לפרקים. הסיבות ליצירת סטומה מגוונות ולמעשה נובעות ממצבים שונים שבהם אין יכולת לתוכן המעי להתרוקן באופן נורמלי. הסטומה יכולה להיות קבועה או זמנית.

קפבקטע המעי המחובר לעור יכול להיות מעי דק (ואז נקרא איליאוסטומיה - Ileostomy) או מעי גס (ואז נקרא קולוסטומיה - Colostomy). כשהמעי הגס מחובר לסטומה הצואה נוטה להיות מוצקה יותר בהשוואה לאילאוסטומיה, אך הדבר תלוי באיזה חלק של המעי הגס חוברה הסטומה. באיליאוסטומיה הצואה נוטה להיות רכה או נוזלית והיא מטפטפת לשקית כל הזמן, כך שאישה עם אילאוסטומיה לא תוכל לטבול בלי ללכלך את המקווה. כדי למנוע זאת ניתן להמליץ שהאישה תטבול אחרונה במקווה, ולאחר טבילתה יחליפו את המים במקווה, ולהקפיד שהמים יהיו עם כלור.

קפגגסטרוסטומיה (Gastrostomy/PEG) הוא פתח בין הקיבה לדופן הבטן למטרת האכלה או ניקוז הפרשות הקיבה. גסטרוסטומיה נועדה בעיקר לאנשים שלא יכולים לאכול באופן עצמוני מסיבות שונות.

קפדפד. קולוסטומיה - כיוון שמבחינה רפואית אין מניעה שמים ייכנסו לפתח המעי הבולט, האישה יכולה לטבול כרגיל ללא השקית וללא גוף זר על גופה. הצינור עצמו אינו חוצץ. מבחינה רפואית, כיוון שטבילה של אישה במצב כזה עלולה לזהם את המים כמעט בוודאות; היא צריכה לטבול אחרונה במקווה, ולאחר טבילתה יש לנקות היטב את המקווה ולהחליף את המים.

קפהפה. אילאוסטומיה - גם כאן, כיוון שמבחינה רפואית אין מניעה שמים יכנסו לפתח המעי הבולט, לכן האישה יכולה לטבול כרגיל ללא השקית וללא גוף זר על גופה. הצינור עצמו אינו חוצץ. מבחינה מעשית יש לסגור את הפתח בטמפון או בגזה כדי למנוע יציאת הפרשות החוצה, ותנקה היטב מסביב לפתח המעי. החלק של הגזה הבולט כלפי חוץ יהיה רפוי כדי שהמקום יהיה ראוי לביאת מים. גם כאן, מבחינה רפואית, כיוון שטבילה של אישה כזאת עלולה, קרוב לוודאי, לזהם את המים, עליה לטבול אחרונה במקווה, ולאחר טבילתה יש לנקות היטב את המקווה ולהחליף את המים.

קפופו. גסטרוסטומיה - יכולה לטבול, לאחר שתסגור את צינור ההזנה, כנזכר לעיל.

קפזפז. חולה עם פיום קיבה (Gastrostomy. PEG) או פיום המעי הדק (Ileostomy); אחרי שהפצע בעור התרפא יכולה לטבול, כיוון שאין צורך לשים רטייה לכסות את מקום החדרת הצינור, כך שאין בעיה של חציצה.

קפחפח. התייחסות לתפרים הובאה לעיל, עמ' 227-228.

קפטעירוי קבוע

קצסוגי הצנתרים השונים

קצאקטטר היקמן (Catheter Hickman) הוא צנתר שמוכנס לרוב דרך בית החזה אל ווריד מרכזי קרוב ללב. לקטטר יש חלק שנמצא בתוך הווריד וההמשך החיצוני שלו עובר בתעלה תת-עורית עד יציאתו מהעור בנקודה מרוחקת יותר. דרך הקצה החיצוני של הקטטר, שנמצא מחוץ לגוף, ניתן להחדיר את התרופות הנחוצות ושאר המוצרים (למשל כימותרפיה, נוזלים, אנטיביוטיקה, מוצרי דם ועוד) וכן לשאוב דם לבדיקות. הקטטר יכול להישאר עד סיום הטיפולים, אפילו כמה חודשים, במידה שלא מופיעים סיבוכים.

קצבצנתר מסוג פיק ליין (Peripherally Inserted Central Catheter PICC line) הינו צנתר מרכזי, המורכב מצינורית ארוכה, דקה וגמישה המוחדרת לתוך אחד הוורידים הגדולים של הזרוע, בקרבת המרפק, וחלקו המרוחק מגיע לווריד מרכזי גדול לפני הכניסה לעלייה הימנית של הלב. ניתן לראות את חלקו הגלוי של הצנתר ממוצא הצנתר מהעור ועד לסיומו בפקק. בצנתר יש נתיבים (לומן), מאחד עד שלושה, בהתאם לסוג הטיפול שהחולה צריך לקבל. הצנתר מספק גישה קלה ונוחה לווריד, על מנת לקבל טיפולים לאורך זמן (שבועות ועד חודשים). כמו כן, הוא מאפשר לחולה לקבל טיפול ביתי וחוסך ממנו את אי הנעימות הכרוכה בדקירות מחט חוזרות ונשנות בוורידי הידיים. ניתן להחדיר דרכו נוזלים, תרופות, דם ומרכיביו, וכן לקחת דגימות דם לשם בדיקות מעבדה.

קצגטבילה עם וריד מרכזי − הקדמה רפואית − פרופ' יחיאל שלזינגר

קצדטבילה של אישה עם עירוי מרכזי קבוע המתבצע על ידי החדרת צינור פלסטי לתוך כלי הדם הגדולים כמו הווריד הנבוב העליון ואפילו העלייה הימנית, מהווה בעיה מיוחדת, שכן כניסת חיידקים ממי המקווה דרך העירוי ישירות לתוך מחזור הדם עלולה לגרום לזיהום מסכן חיים.

קצהיש לחלק את העירויים הקבועים לשני סוגים עיקריים:

קצו• עירויים קבועים המבוססים על יצירת 'מחילה' תת-עורית המתחברת לתוך כלי דם מרכזי (tunneled central lines) כמו למשל Hickman ,Broviac ,Permacath ואחרים. עירויים אלו נשארים לתקופות ממושכות, אפילו שנים. בעירויים אלה נוצר תהליך של איחוי וריפוי המחילה, וכעבור 4 שבועות לערך היא סגורה לחלוטין. למרות שמקובל להימנע מלהרטיב את פתח הכניסה של צינורות אלו, ככל הנראה אין שום מעבר של חיידקים לתוך המחילה לאחר ריפויה. אכן, קיימות המלצות סותרות ולא חד משמעיות לגבי הרטבת מוצא הצינור, ובחלקן נאמר בפירוש שניתן להתרחץ ואפילו לשחות עם הצינור בשלב זה.

קצזלכן סביר להתיר לאישה לטבול במקווה עם צינור כזה לאחר 4 שבועות מהחדרתו, לאחר אישור מרופא המתמצא בתחום, כי התעלה נסגרה לחלוטין. עדיף שהאישה תטבול ראשונה במים נקיים המכילים כלור כמומלץ, טבילה אחת, ולאחריה תייבש היטב את אזור כניסת הצינור לגוף. עדיף, אך לא הכרחי, לאטום את פתח הכניסה בכיסוי שקוף אוטם (Tegaderm וכדומה).

קצח• עירויים לתקופה ממושכת של כמה שבועות, אך לא חודשים ושנים, אשר חודרים ישירות לווריד ליד מקום ההחדרה בעור, אך מגיעים גם הם לאזור כלי הדם הגדולים והעלייה הימנית (למשל PICC-line ,Midline ואחרים). בעירויים אלו לא נוצרת מחילה תת עורית אשר נסגרת וחוצצת בין העור לבין כלי הדם הגדולים, ולכן בהם קיימת סכנה הרבה יותר גדולה לזיהום אם יירטבו במים. כיוון שאלו עירויים הנשארים תקופה קצרה יחסית, עדיף ככל שאפשר להימנע מטבילה איתם. במקרים מיוחדים בהם משאירים את העירוי לתקופה ארוכה במיוחד או שקשה מאוד להימנע מטבילה מסיבות אחרות, ניתן בשעת צורך גדול לאטום את פתח הכניסה בכיסוי שקוף אוטם (Tegaderm וכדומה), לטבול טבילה קצרה ומהירה במים חדשים ומוכלרים, ולאחר הטבילה לחבוש מחדש בחבישה נקייה ויבשה עם מעט משחה אנטיביוטית.

קצטהלכות

רפט. אישה שמחוברת לה מחט או צינורית שנכנסות לתוך כלי הדם כדי שתוכל להזריק דרכן תרופות באופן קבוע, המחט או הצינורית אינן חוצצות, ויכולה לטבול איתן, גם אם יש אפשרות להוציאן ולהחזירן, אך הוצאה והכנסה כזאת כואבת לאישה.

ראצ. במכשירים אלו עיקר הבעיה של חציצה הן הרטיות (הפלסטרים) שבהן מודבק הצינור לגוף, ואם יכולה תחליפן בתחבושת שהמים יכולים לעבור דרכה, ותטבול.

רבצא. אם יש סכנת זיהום בהסרת הרטייה (הפלסטר) שסביב צינור העירוי, יש להתיר לאישה כזאת לטבול עם הרטייה.

רגצב. אם מבחינה רפואית הרופאים מאפשרים להוריד את הרטייה לצורך רחיצה, תוריד את הרטייה ותטבול, ותנקה היטב את המקום לפני הטבילה ולאחריה. אישה שיש לה רטייה כזאת תטבול רק פעם אחת כדי לצמצם את זמן המגע עם מי המקווה.

רדצג. יש מי שכתב שעירוי זמני לווריד, כיוון שמוחדר לכמה שבועות בלבד, תמתין ולא תטבול עד גמר הטיפול והוצאת הצינור. וראה לעיל הלכות כט, מ, פג שהקלו אם מונח יותר משלושים יום ויש שהקלו גם בפחות מכך.

רהצד. אישה חולת סוכרת שמזריקה אינסולין על ידי משאבה קבועה, וכמו כן יש לה חיישן (סנסור) שבודק את רמת הסוכר בדם באופן קבוע. עדיף שההחלפה תהיה ביום הטבילה, אך אם יש צורך גדול – יכולה לטבול עם המדבקה.

רוצה. קטטר פורטקט (Portacath) הוא קטטר שנמצא כל כולו מתחת לעור. קצה הקטטר אינו יוצא מחוץ לגוף, אך ניתן לראות בליטה בעור באזור הקופסית. יתרונותיו הם בכך שהוא אינו נראה לעין. קיים 'כפתור' המוחדר מתחת לעור על ידי חתך קטן באורך של כשלושה סנטימטרים שאליו מתחבר הצנתר שמהלכו מתחת לעור, וגם הוא נכנס לווריד המרכזי בבסיס הצוואר. על ידי מחט מיוחדת ניתן לדקור את הכפתור לצורך מתן טיפול תוך ורידי. בקטטר כזה לא צריכה להיות שום בעיה הלכתית כיוון שהוא כולו מתחת לעור והוא סגור.

רזחולת דיאליזה, אורוסטומיה

רחדיאליזה (Dialysis) היא תהליך המיועד להחליף את עבודת הכליות ולבצע את תפקידן, במקרה שהן חדלות לתפקד, בין אם כתוצאה מאי ספיקת כליות חריפה, או כתוצאה מאי ספיקת כליות כרונית.

רטבגוף בריא יש לכליות מספר רב של תפקידים. העיקריים שבהם הינם סילוק חומרים (כמו אשלגן, חומצות ושתנן) מהדם. תהליך הדיאליזה אמור לחקות פעולות אלו עד לביצוע השתלת כליה, באם השתלה כזאת אפשרית.

ריהטיפול הינו טיפול תומך שאינו מיועד לרפא את הכליות. דיאליזה מיועדת לחולים קשים שהכליות שלהם חדלו לתפקד בפתאומיות (אי ספיקת כליות חריפה), או לחולים במצב יציב שהכליות שלהם חדלו לתפקד באופן קבוע (כגון אי ספיקת כליות כרונית).

ריאיש שתי אפשרויות לביצוע דיאליזה: דיאליזה פריטונאלית (Peritoneal Dialysis) או תוך בטנית, כרוכה בהכנסת קטטר לדופן הבטן ושחלוף נוזלים מהגוף כנגד שקית נוזלים עם הרכב מיוחד של מלחים. פעולה זו יכול החולה לבצע בביתו, אפילו בעת שינה. יש צינור היוצא בדרך כלל מדופן הבטן אשר דרכו מבוצעת הפעולה.

ריבלעומת זאת, המודיאליזה (Hemo-Dialysis) או דיאליזה בדם כרוכה ביצירת 'שאנט' קבוע = חיבור בין עורק לווריד ביד. הדם יוצא משם אל מכונת הדיאליזה ומוחזר לגוף. הפעולה מבוצעת בבית חולים או במכון מיוחד לכך. אין בליטה מהגוף של צינור. השאנט כולו תת עורי.

ריגיש יתרונות וחסרונות לכל שיטה. השיטה המועדפת היא דרך הדם. כך אפשר לבצע דיאליזה ביתר דיוק, הן מבחינת הכמויות והן מבחינת איזון המלחים.

רידצו. חולה שעושה דיאליזות תוך בטניות בבית ויש לה קטטר קבוע בדופן הבטן, יכולה לטבול עם הקטטר, כי קיבוע הקטטר נעשה על ידי תפרים הנמצאים מתחת לעור ואין צורך בפלסטר כדי להחזיקו במקומו, או כיוון שאם אדם אינו חפץ בשלב מסוים להסיר את המחובר לגופו בגלל סיבה רפואית, יש לו דין מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ. אם יש תפרים בעור, ראה לעיל עמ' 227-228. ויש שהורו להקל רק אם הקטטר קבוע ליותר משלושים יום.

רטוצז. חולה שעוברת דיאליזות בדם, ויש לה צינור המחבר עורק לווריד קבוע ביד והוא לגמרי מתחת לעור, אין בזה חציצה ויכולה לטבול כדרכה.

רטזצח. חולה עם צינור שהוחדר לתוך הכליה (נפרוסטומיה - Nephrostomy) דרך גב החולה ומשם יוצא השתן מאותה כליה, יכולה לטבול כך, כי קיבוע הקטטר נעשה על ידי תפרים הנמצאים מתחת לעור.

ריזאורוסטומיה (Aorostomih) היא פתח בדופן הבטן, שדרכו מופרש השתן. המטרה היא לבצע הטיה של דרכי השתן על מנת לעקוף את שלפוחית השתן. הסיבות לביצוע ניתוח כזה יכולות להיות שונות, וברוב המקרים זהו סידור קבוע. הסיבות העיקריות ליצירת אורוסטומיה הן: גידולים בשלפוחית השתן, פגיעה או פציעה בשלפוחית השתן, דלקות כרוניות בשלפוחית השתן, ומומים מולדים. השתן זורם ללא הרף דרך האורוסטומיה אל תוך שקית, שיש לרוקנה מדי פעם.

ריחצט. אישה הצריכה, עקב מחלה או חבלה, להיות עם קטטר קבוע בשלפוחית השתן, יכולה לטבול עם הקטטר. כי הלא מהפתח ולפנים בלוע ואינו חוצץ, ומה שבחוץ נוגע רק באופן רפה.

ריטמכשירים למנוע צניחת רחם

רכק. תומך שאישה שמה בנרתיק עקב צניחת רחם, לכתחילה צריכה להוציא אותו לפני הטבילה. אך בדיעבד אם שכחה וטבלה עם התומך, עלתה לה הטבילה ואינה צריכה לטבול שנית. על פי הסברה שכיוון שמונח בעומק נחשב בלוע, ושכל דבר אשר מתבטל אל הגוף זמן רב, אף על פי שאינו מתבטל לעולם, אינו חוצץ.

רכאפירוט נוסף יובא להלן בכרך הרביעי, פרק פא – 'צניחת רחם' , עמ' 18–19.

רכבמסופקת אם הייתה חציצה בזמן הטבילה

רכגקא. אישה שמצאה חציצה על גופה לאחר הטבילה, תנסה לברר האם החציצה הייתה על גופה בשעת הטבילה או שנדבקה אליה לאחר הטבילה. אם התברר לה בסבירות גבוהה שהחציצה הייתה על גופה לפני הטבילה – עליה לטבול שנית. אם סביר להניח שהחציצה נדבקה אליה רק לאחר הטבילה, היא אינה צריכה לטבול שנית.

רכדקב. במקרה של ספק, כשהאישה אינה מצליחה לברר מתי החציצה הגיעה לגופה, לפי מנהג הספרדים, אם חפפה באותה עונה שטבלה בה, או שחפפה סמוך לשקיעה וטבלה מיד לאחר מכן – היא אינה צריכה לטבול שנית. האשכנזים, לעומת זאת, נוהגים להקל רק אם האישה חפפה באותה עונה של הטבילה וגם בסמוך לה.

רכהקג. אם האישה לא חפפה סמוך לטבילה אך עיינה בגופה סמוך לטבילה – הספרדים נוהגים להקל, ואילו האשכנזים נוהגים להחמיר ולהצריך טבילה נוספת.

רכוקד. אם האישה לא חפפה בעונת הטבילה, אך לאחר הטבילה התעסקה בדברים החוצצים – לפי הספרדים אינה צריכה לחזור ולטבול, ואילו האשכנזים מחמירים שתטבול שנית, אם עדיין לא לנה עם בעלה.

רכזומדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף. אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ, ותעשה טבילתה בפשיטות אבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר. רמב"ן, הלכות נִדה, פרק ט אות כה

רכחבפרקים הבאים ההתייחסות היא לבדיקות אצל רופא נשים.

רכטהתייחסות לטיפולים רפואיים בין איש לאשתו תובא להלן בכרך הרביעי, פרק פט – 'טיפולים רפואיים בין איש לאשתו' , מעמ' 111 ואילך.

רלתנא דבי רבי ישמעאל: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ברכות ס, א

רלאיש למלאכת הרפואה מבוא גדול במעלות השכליות והמידות, ובידיעת ה' יתברך, ובהגיע אל ההצלחה האמיתית, ויהיה לימודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות. הקדמת הרמב"ם לפרקי אבות (שמונה פרקים לרמב"ם), פרק חמישי